| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 325
תל אביב, יום חמישי, ו' באדר ב' תשס"ח, 13 במרס 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, מתוך מחזור השירים "נגיעות".
יוסף דוריאל: מחזירים אותנו 60 שנה לאחור.
נעמה מאיר לאהוד בן עזר: תפקידן של הנשים הדתיות-לאומיות היום הוא כלל לא כפי שציינת בציניות.
ד"ר גיא בכור: חיסול נועז מרובע בתוך בית לחם: אתגר לרגיעה הבלתי מוכרזת מעזה.
אמנון בי-רב: נישואין ללא תנאי, מזיכרונותיו של עורך עיתון (סיפור).
אליהו הכהן: "כָּחֹל יָם הַמַּיִם".
אורי הייטנר: מראה סדוקה.
יוסי גמזו: הַיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ?
יוסי אחימאיר: הנושאים לשווא את שם בגין.
איליה בר-זאב: אָבִיב (שיר).
נורית גוברין, יואב אהרוני: על הכותב המציב את עצמו במרכז ההספד והזיכרונות.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק ל, מהומות.
המערכת השזופה מתנצלת על האיחור הקל במשלוח גיליון 325 וזאת עקב השבוע המעייף שעבר עליה בהשתתפותה בביקור המפרך בפטרה שקדמו לו ביקור בשבטה ושחייה קשה בבריכת המלון ובים של אילת, כל זאת במסגרת הפעילות הנמרצת של גימלאי תל השומר שעקב קשרי משפחה גם המערכת כלולה בה. זו גם הסיבה שחלק מעשרות האי-מיילים שהגיעו טרם זכה להתייחסות ולתשובה.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
חָלַמְתִּי כְּעֵין אִישׁ בְּנַעֲלֵי חֲלוֹם
לְהַלֵּךְ תִּקְוָה בְּתוֹךְ הַפַּחַד.
מתוך המחזור "נגיעות" (11)
יוסף דוריאל
מחזירים אותנו 60 שנה לאחור
שנת חגיגות ה-60 לישראל מתגלה כחזרה לסיוט הביטחוני שהחל בדצמבר 1947 והסתיים עם מיגור הפלישה המצרית בסוף 1948
לפני יומיים קיבלתי מכתב מהעירייה, בו נתבקשתי – כמי שזכה השנה לתואר "יקיר העיר תל-אביב" – להעביר למארגני הטקס תמונות ותעודות מנקודות חשובות בחיי. התמונה הראשונה מלפני 60 שנה, שקפצה מול עיניי, היתה – עם חברים לנשק, אחרי שהתגייסנו בחודש מרס 1948 לצה"ל – ישר מספסל הלימודים בטכניון, וקיבלנו מספר צבאי של 4 ספרות. היינו אז כיתת האבטחה של התחבורה בקטע המסוכן שבין הכפר פורדיס לחיפה. זה היה בחודש שבו פתחו הערבים בטבח שיטתי של יהודים בכבישים, ויחידה מקבילה לנו מצפון לחיפה הושמדה כולה, בשיירה שניסתה להביא אספקה לקיבוץ יחיעם. שיירות בדרום הארץ זכו לגורל דומה. הערבים שלטו אז, למעשה, על הכבישים החשובים ביותר בארץ, וכל תנועה שלנו בהם התנהלה במתכונת של הבקעה מלאת סיכונים. לעומת כל הכפרים העוינים בין זיכרון-יעקב לחיפה, דווקא הכפר פורדיס שיתף איתנו פעולה וסיפק מודיעין מועיל. גם ידוע, שלא אירע לו כל רע בסיום המלחמה, כשהכפרים השכנים התרוקנו מתושביהם. אנחנו ידענו מה צריך לעשות כדי לשחרר את הכבישים מהטרור אבל לא העזנו להתעמת עם הצבא הבריטי שחיפה על הפורעים הערבים.
יום אחרי שהבריטים עזבו את הארץ, הסיוט הזה של חזית הצפון נגמר, וגם בכפרים שמהם הערבים לא ברחו – נעשה שקט. שקט זה נגמר לכבוד חגיגות ה-60 למדינה, ושוב – רכב של יהודים לא יכול לנסוע בביטחון בכבישי הארץ. אלא, שהפעם, במקום הצבא הבריטי שמנע את חיסול הטרור בכבישים, יש לנו צבא של משפטפטנים המשתק את יכולות כוחות הביטחון לשים קץ לסיוט החדש. בחוש הטבעי שיש לכל בעלי החיים הטורפים (וכולנו שייכים לקבוצה זו שבטבע) הרגישו שונאינו את חוסר האונים החדש של היהודים וקיבלו תיאבון לחזור ל-1948. באין מי שיזכיר להם איך נגמרה שנת 1948 (וחס מלדבר על RELOCATION המקובל בעולם לתושבים מפירי שלום), ישנה סכנה רצינית לשיתוק התנועה בכבישים חיוניים, מפחד מעשי לינץ' הצפויים בהם.
מגמה תוקפנית זו מקבלת חיזוק מהתנהגות ישראל מול הרצח השפל שנעשה בישיבת מרכז הרב. כששלטונות ירדן ידעו להגיב מייד על הופעת סוכת אבלים ליד בית משפחת הרוצח, אצלנו התחיל ויכוח אם זה חוקי או לא חוקי להרוס את הסוכה, וראש הממשלה לא מתבייש כשהרדיו חוזר ומודיע על התחבטויותיו אם אפשר לפרק את הסוכה, בתור "מבנה בלתי חוקי". גם אף אחד לא שואל – למה לא להביא את כל אורחי הסוכה בג'בל מוכבר, כולל מגישי הכיבודים שם, לחקירה על קשריהם עם ארגוני ההסתה והרצח? ולמה לא לגלות מי הביא את דגלי ארגוני הטרור למקום, ולעשות חיפוש יסודי בבתיהם – למציאת פריטים מעניינים נוספים? ואביו של הרוצח, במקום שיעשה טובה ויצלצל מתחנת המשטרה בבקשה להוריד את דגלי האויב, למה שלא יידרש להביא את הדגלים למגרש פתוח, ולשרוף אותם שם במו-ידיו? אל לנו לשכוח, שאנו חיים בחברת אנשים שהמעשה הסמלי חשוב אצלם יותר מהפעולה הפיזית. והמקומם ביותר: אחרי שהפרשן המשפטי של קול ישראל, שאינו חשוד בקיצוניות לאומנית, קובע שהריסת בית הרוצח תהיה חוקית לחלוטין, לא מעיזים הפוליטיקאים לדרוש מהקברניטים המדשדשים את הביצוע המיידי של סנקציה זו, והסברתה הנכונה לעולם.
עם קברניטות כזו אין צורך לחגוג את שנת ה-60 למדינה. אנו חוזרים ל-1948 גם בלי החגיגות.
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי
נעמה מאיר לאהוד בן עזר
תפקידן של הנשים הדתיות-לאומיות היום הוא כלל לא כפי שציינת בציניות
שלום אהוד,
קראתי בעניין את "חדשות בן עזר" [324] האחרון והרגשתי צורך להגיב על מאמרך "הידד לדו קיום עם הפלסטינים",
לפיסקה – "תודה לאל, בנות לא היו בישיבה בעת הטבח ומן הסתם בכלל לא, כי הן לא ראויות ללמוד תורה בישיבות וגם לא לחבור לבחורים למסיבת ראש חודש אדר. תפקידן ללמוד מקצוע, להתחתן, ללדת, ללדת, ללדת, להיות עקרות בית ולפרנס את הבעלים. חברת הגברים הדתית שומרת על הבלעדיות שלה כמיסדר סגור של "הבונים החופשים" שגם אצלם אין מקום לנשים."
דברים אלו, בתור "דתייה לאומית" מקוממים אותי ממש! לידיעתך, כיום אתה יכול למצוא "ישיבות" רבות של בנות, כגון "נשמת", "מתן" ועוד, בהן לומדות בנות בלבד, לפני צבא או שירות לאומי. הן עוסקות שם בתורה לשמה, לומדות גמרא, מקרא ומשנה.
תפקידן של הנשים הדתיות-לאומיות היום הוא כלל לא כפי שציינת בציניות. חוץ מלימוד תורה ברמה גבוהה ומקבילה לזו של הבנים, הנשים גם לומדות מקצוע, מתחתנות, יולדות ויוצאות לעבוד (גם בתחומים תורניים, כגון טוענות רבניות) ומפרנסות את הבית, בנוסף לבעלים.
דבריך, לצערי, נגועים בדעות קדומות, וכנראה אינך מכיר מקרוב את הציבור הדתי לאומי. לאנשים חילוניים רבים נדמה מרחוק כי החרדים והדתיים על גווניהם השונים הם אותו הדבר בדיוק. אך לא כך הוא והייתי ממליצה לך לבוא ולהכיר מקרוב ציבור שאתה כותב עליו בבוז כזה, ציבור שמקיז את דמם של מיטב בחוריו למען כלל עם ישראל, לפני פרסום דברים מעליבים שכאלה.
בברכה,
נעמה מאיר
אלעזר, גוש עציון
לנעמה מאיר שלום,
ייתכן שהפרזתי בהכללות בנושא ההפרדה בין גברים לנשים – בהכלילי במובלע בדבריי גם את הציבור הדתי-לאומי, ועל כך אני מצטער, אבל היטב הדגשתי בדבריי את לימוד המקצוע של הנשים הדתיות והחרדיות שהוא חלק מהשינוי שעוברת החברה החרדית והדתית – אבל היא הנותנת – שחרף כל ההתקדמות הרבה של הנשים במסגרות שלהן, (עובדה שמוסיפה עוד נטל כבד על סדר יומן) – אין הן חלק מ"חברות הלומדים" הגברים, השומרים בקנאות על הפריווילגיות שלהם במסגרת חברתית-דתית נוקשה שמבוססת על אפליית נשים ודחיקתן-מראש מעמדות הכרעה בחברה שמונהגת כולה על טהרת החבורה הגברית הלומדת ולומדת ולומדת.
ואני מאוד מודה לך על שאת ממשיכה בנמענות על המכתב העיתי ומגיבה ואינך מתנתקת, ואשמח לתגובות ולרשימות נוספות מנקודת מבטך.
בברכה,
אהוד בן עזר
ד"ר גיא בכור
חיסול נועז מרובע בתוך בית לחם: אתגר לרגיעה הבלתי מוכרזת מעזה
החיסול הזה לא רק מדהים את הפתח ואת הג'יהאד ביו"ש, אלא קודם כל בעזה. הארגון הזה, הג'יהאד האסלאמי, כמעט מחויב עכשיו להגיב, ומעזה עושים זאת באמצעות קסאמים. ממילא חזרנו עכשיו לסדר הישן, שבו מי שמשגר הם פתח והג'יהאד האסלאמי, ולא חמאס, הריבון בשטח. אם יעשה זאת עכשיו הג'יהאד, הוא מאתגר גם את חמאס, שמעוניינת לשמור על רגיעת 30 הימים, שלא הוכרזה, אך בסך הכל נאכפת, בתיווך המצרים.
אחר הצהרים עצרה מכונית דיהטסו אדומה ברחוב אלג'בל שבתוך העיר בית לחם, ליד מסעדה ידועה, אליה הגיעו באותה שעה ארבעה מבכירי המבוקשים בגדה המערבית. קודם לכן הם סיירו בסוכנות הידיעות הפלסטינית מעאן ("ביחד"), והזהירו כי הם מאוימים בחיסול על ידי ישראל. עוד לפני שהספיקו להתחיל בארוחה, נורו מתוך המכונית צרורות של יריות, שהרגו את הארבעה על המקום. היתה זו מכונית של מסתערבים, בפעולה נועזת בעומק שטח פלסטיני. העיר בית לחם נחשבת בסך הכל כרגועה.
מוחמד שחאדה, מבוקש ותיק, שאחראי לשורה של פיגועי התאבדות קטלניים מראשית האינתיפאדה, ואשר ישראל ניסתה להתנקש בחייו פעמים רבות, ללא הצלחה. נטען כי שחאדה היה מעורב בקשרים עם חיזבאללה; בעבר איש פתח, וכיום הג'יהאד (זרוע צבאית).
אחמד בלבול, בכיר בזרוע הצבאית של פתח; האיש שהה בחודשים בכלא ברשות הפלסטינית, במסגרת הסכם המבוקשים בין ישראל וממשלת סלאם פיאד, בנוגע למבוקשי הפתח.
עישי מרזוק, בכיר פתח בעבר, וג'יהאד אסלאמי כיום (זרוע צבאית).
עימאד אלכאמל, בכיר נוסף בג'יהאד האסלאמי (זרוע צבאי).
החיסול הזה לא רק מדהים את הפתח ואת הג'יהאד ביו"ש, אלא קודם כל בעזה. הארגון הזה, הג'יהאד האסלאמי, כמעט מחויב עכשיו להגיב, ומעזה עושים זאת באמצעות קסאמים. ממילא חזרנו עכשיו לסדר הישן, שבו מי שמשגר הם פתח והג'יהאד האסלאמי, ולא חמאס, הריבון בשטח. אם יעשה זאת עכשיו הג'יהאד, הוא מאתגר גם את חמאס, שמעוניינת לשמור על רגיעת 30 הימים, שלא הוכרזה, אך בסך הכל נאכפת, בתיווך המצרים. "אם הישראלים חושבים שרגיעה פירושה כניעה פלסטינית – הם טועים," אמר לאחר החיסול בכיר הג'יהאד בעזה, נאפז עזאם. לפנות בוקר הרג צה"ל את צלאח כרכור, מבוקש בכיר אחר ב"פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי, במהלך פעילות בצפון השומרון. ויחד עם זאת מרחב אופציות התגובה של הג'יהאד מוגבל, ואינו פשוט כלל.
אלו רגעים קריטיים ושבריריים באיזור, בכל הנוגע לרגיעה בת 30 הימים. כפי שהדבר נראה, ישראל בוחנת ומאתגרת עכשיו את הרגיעה הזמנית הזו, לבחון את גבולותיה ואת היכולת של חמאס לספק את הסחורה. עכשיו תורו של הג'יהאד לאתגר את המערכת, ויש להניח שבשעה זו כבר מתנהלים מגעים קדחתניים בין חמאס לג'יהאד בעזה.
מה משמעות המפגש במסעדה בין בכירי המבוקשים של פתח והג'יהאד האסלאמי? שוב מוכח הקשר, שהביא לפרוץ האינתיפאדות הראשונה והשנייה, ושיגור הקסאמים בחדשים האחרונים. זאת, לאחר שורת הבטחותיהם של אבו מאזן ושל סלאם פיאד, שהטרור הפתחווי מוגר, וכי פעיליו כבר מסרו את הנשק והם אינם מעורבים בטרור. עצם החיסול המשותף באותו שולחן, מעיד על ההיפך. מעיד על הכנות לפעילות צבאית חדשה, ובוודאי על תיאום פעולה. ייתכן ונבדקה שם האפשרות, או המחשבה לבחון אינתיפאדה חדשה, או פעילות צבאית משותפת. האם נשמע הסברים מאבו מאזן, או ששוב אין לו שום קשר למה שמתרחש אפילו מתחת לאפה של הממשלה הפלסטינית?
החיסול גם מוכיח לאירגונים הפלסטיניים עד כמה עמוק המודיעין, שיש לישראל בעומק אירגוניהם; עד כמה נחושה ישראל, ובעלת תעוזה. שהיא פועלת כמו מים. ועם זאת, ישראל פוגעת לפי שעה רק בדרגים הצבאיים, ולא הפוליטיים.
לא בטוח שהבכיר שחאדה קשור לטבח בישיבה, למרות שביתו פוצץ מיד לאחר הטבח, אך לפי שעה הדברים עדיין נבדקים במערכת הביטחון.
החיסול הזה מעיד עד כמה נזיל ונפיץ המצב בשטח, הן בעזה והן ביו"ש. ועד כמה לפותים הצדדים זה בתוך זה מבלי יכולת להיחלץ. עד כמה יו"ש ועזה עדיין קשורות, למרות האיבה בין הלאומיות הפלסטינית לבין האסלאם הפוליטי, וכי בכל הנוגע למאבק בישראל, ישנם עדיין אינטרסים משותפים ונסתרים. אנו בשעת מבחן לרגיעה הבלתי מוכרזת. עכשיו, נראה את כוחם ועוצמתם של הצדדים הפלסטיניים השונים, קודם כל בינם לבין עצמם.
12.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אמנון בי-רב
נישואין ללא תנאי
מזיכרונותיו של עורך עיתון
טקס הנישואין של עינת קפלנסקי ודויד אהרונוב היה אחד האירועים המביכים ביותר בהם הייתי אי פעם.
היא היתה עיתונאית צעירה, לא יפה במיוחד, אבל נאה למדי ובעיקר מאוד סימפטית. היתה לה תספורת קצרה ושערותיה השחורות תמיד הזדקרו כלפי מעלה, כמו היתה קיפוד אנושי. היא היתה קצרת ראייה, אבל נמנעה מלהרכיב משקפיים ובדרך כלל היתה מסתבכת עם עדשות המגע שלה, שנפלו או אבדו, ואז היתה מגששת בתיקה כדי למצוא את זוג העדשות הרזרבי שתמיד דאגה לשמור קרוב אליה.
עינת היתה כתבת חרוצה. היא יזמה כתבות רבות והגישה אותן למערכת כשהן כתובות ברהיטות ובאמינות. היה לה חוש מיוחד לנושאים מעניינים. היא זיהתה אותם במהירות והיתה הראשונה להציע אותם בישיבות המערכת.
היא גדלה במשפחה עשירה. אביה היה פרופסור לגיניקולוגיה באחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ. בנוסף לכך, היתה לו גם מרפאה פרטית, בה נתן שירות דיסקרטי לחוג מגוון של לקוחות מן העשירון העליון. אימה היתה פרופסור להיסטוריה ולתרבות של יוון העתיקה באוניברסיטה של תל אביב.
מטבע הדברים, עינת זכתה לחינוך ברמה גבוהה. לעיתים קרובות נסעה עם הוריה לחו"ל. היא שלטה היטב באנגלית ובצרפתית וקראה ספרים רבים, כשהיא מתעקשת לקרוא אותם דווקא בלשונות אלו. לדבריה, בחרה בעיתונאות כמקצוע ביניים, רק עד שתסיים את לימודיה באוניברסיטה, בפקולטות למתמטיקה ולפילוסופיה.
היא פגשה את דויד אהרונוב באחת הכתבות שעשתה בדרום תל אביב. הוא היה שיפוצניק, מבוגר ממנה בחמש שנים, גבה קומה, בעל כתפיים רחבות ושרירים משתרגים לתפארת תרבות הגוף.
היא לא סיפרה לאיש על הרומן החדש שפרח ביניהם. משום מה שמרה על כך בסוד חודשים ארוכים. באיחור רב התברר לי, שגם הוריה לא ידעו על כך מאומה.
אבל יום אחד היא הביאה אותו למערכת.
תחילה חשבתי שהוא עוד אחד מהמרואיינים שלה. הוא נראה טיפוס מוזר ויוצא דופן. בניגוד לשערה הקצרצר, הוא גידל שיער ארוך מאוד ואסף אותו בגומייה מאחורי גבו. הוא לבש טי-שירט שבמרכזה היה ציור צבעוני של מרים משקולות, ומכנסי ג'ינס מוכתמים בסיד. והוא היה יחף.
"תכיר," עינת אמרה בחיוך של מנצחת, "זה דויד אהרונוב, החבר שלי. קוראים לו דודי."
דודי לחץ את ידי בכוח כה רב, עד שלאחר מכן הייתי צריך להניע את אצבעותיי כדי לחוש בהן מחדש.
"נעים מאוד," הוא אמר בקול בס ונעים להפתיע, "עינת סיפרה לי המון על המערכת שלכם. אני אפילו קורא את העיתון שלכם. לפעמים."
בוקר אחד, חודשים אחדים לאחר מכן, עינת הגיעה למערכת בחיוך זורח וחילקה מחדר לחדר הזמנות לחתונה.
"רק חסר לכם שלא תבואו," אמרה שוב ושוב.
אחרי שסיימה לחלק את ההזמנות, התיישבה ליד שולחני והציעה נושא חדש לכתבה.
"הזמנתם הרבה אורחים לחתונה שלכם?" שאלתי.
"המון," היא חייכה, "רק המשפחה של דודי יכולה למלא אולם שלם. אבל גם ההורים שלי הכינו רשימת אורחים די ארוכה. אני מקווה שיהיה שמח."
"וכבר יש לכם איפה לגור?"
היא משכה בכתפיה ועיקמה את אפה.
"נסתדר איכשהו," פלטה במהירות, "אולי נשכור בינתיים איזו דירה לא רחוק מההורים של דודי. ואחר כך – נראה כבר."
"ומה אומרים ההורים שלך על 'איזה חדר' ל'בינתיים'?"
"יש לנו על זה ויכוחים בלי סוף." פתאום נראה היה שהיא מחפשת מישהו שבפניו תוכל לשפוך את הלב על הבעיות שלה, "הם דווקא רוצים לקנות לנו דירה חדשה בצפון תל אביב, מרוהטת ומצוידת בכל מה שצריך, אבל יש להם תנאי אחד, שאני לא מוכנה לקבל אותו."
שתקתי והמתנתי שתמשיך לדבר.
"אתה מתאר לעצמך? הם רוצים שהדירה תהיה רשומה על שמם ולא על השמות שלי ושל דודי. מההתחלה ראיתי שהם קצת מעקמים את האף כששמעו שאנחנו מתכוונים להתחתן. כשהבאתי אותו הביתה בפעם הראשונה, הם התייחסו אליו קצת כמו אל קוריוז. משהו כמו 'עוד חבר לכמה ימים או שבועות'. כאשר שמעו שהוא שיפוצניק ושאפילו לא סיים בית ספר תיכון, בכלל כל המניות שלו ירדו בעיניהם. אבל כשהתברר להם שהעניין רציני, שאני משוגעת אחרי דודי ולא מוכנה לוותר עליו, הם התחילו לתקוע רגליים. פה לא מתאים להם ושם לא מתאים להם. רק ביקשתי שיבואו להכיר את ההורים של דודי – ופתאום אבא שלי היה צריך לנסוע באופן דחוף לחו"ל. כשהוא חזר היתה לו המון עבודה ולא הצלחנו לתאם תאריך. בסוף אמרתי להם: או קיי, שההורים של דודי יבואו אלינו. תכירו אותם כאן. מה להגיד לך, ראיתי שאימא שלי מתחלחלת רק כשהיא שומעת את הרעיון הזה."
היא הפסיקה לדבר ונראתה כמי שאוספת את מחשבותיה.
אחר כך המשיכה לספר:
"האמת, לא רציתי להטיח להם בפנים שהם גזענים. אחרי הכול, הם ההורים שלי והאמת היא שמעולם לא ראיתי שהם מסתייגים באיזו שהיא צורה מבני עדות אחרות. אבל כנראה ברגע שזה נוגע לבת שלהם – השד העדתי יוצא מהבקבוק. הסברתי להם בשקט ובהיגיון שאני אוהבת את דודי ושהוא אוהב אותי ושאנחנו רוצים להתחתן, ואם גם הם אוהבים אותי, אין שום סיבה בעולם שלא יתייחסו אלינו כמו אל זוג צעיר שרוצה להקים משפחה. וככה בסוף הם הפשירו לאט לאט והחלטנו לקיים את החתונה."
"יופי," אמרתי, "שיהיה לכם במזל טוב."
"חכה," היא אמרה, "זה לא סוף הסיפור. אז רק התחיל עניין הדירה. הם הודיעו לי שהחליטו לקנות לנו פנטהאוז בצפון החדש, אבל בתנאי אחד: שהנכס יהיה רשום רק על שמם. כששאלתי למה, הם הסבירו לי שמדובר בהשקעה רצינית, בסכום כסף גדול מאוד, ושאם חס וחלילה נתגרש בעוד שנה או שנתיים, לא מקובל עליהם שחצי משווי הנכס יעבור לדודי. הסברתי להם שאני לא מתכוונת להתגרש, וגם דודי לא, ושאני לא מוכנה לחתונה עם תנאים מוקדמים, כאלה או אחרים. וכאן זה התפוצץ. אבא שלי אמר לי במילים ברורות: 'לא רוצה? לא צריך. בינתיים תשכרו לכם דירה ותגורו איפה שתרצו. אנחנו לא נתערב בחיים שלכם.'"
החתונה של עינת קפלנסקי ודויד אהרונוב נערכה ברוב עם.
או ליתר דיוק – ברוב שני עמים.
האתר בו נערכה החתונה חולק לשניים. בצד אחד ישבו בני משפחת קפלנסקי עם כל אורחיהם, ובצד שני ישבו בני משפחת אהרונוב עם כל אורחיהם. באמצע הועמדה החופה וכן שני טורים של שולחנות ארוכים מלאי תקרובת כיד המלך.
אבל פרט לכך – זו היתה חתונה שמחה ועליזה.
אחרי החופה והברכות והאוכל – פיזזו עשרות רבות של זוגות צעירים על רחבת הריקודים ולא נראה היה כי מישהו מהם מתייחס להפרדה המוזרה בין שתי המשפחות.
עינת ודודי יצאו לירח דבר מקוצר בצימר באחד הישובים בגליל העליון, וכשחזרו שכרו דירת שני חדרים ברמת אביב והעבירו אליה את מעט הרהיטים שהיו בחדר ששכר דודי כמה שנים קודם לכן לא רחוק מהבית של ההורים שלו.
בני הזוג חזרו לעיסוקיהם. דודי המשיך לשפץ דירות ובתים ברחבי העיר, ואילו עינת חזרה לתפקידה ככתבת בעיתון, וללימודיה באוניברסיטת תל אביב.
ונראה היה שהם חיים באושר – גם ללא הפנטהאוז המפואר שרצו לקנות להם ההורים של עינת.
הימים והשבועות והחודשים חלפו בזה אחר זה במהירות. נדמה לי שחלפה שנה וחצי מאז החתונה, כאשר עינת הופיעה בפתח חדרי ודפקה באצבע מקופלת אחת על משקוף הדלת.
"יש לך זמן לשיחה אישית?" היא שאלה בחצי חיוך נבוך.
"תמיד," אמרתי.
היא נכנסה והתיישבה מולי. לרגע נדמה היה שהיא לא יודעת איך להגיד את מה שיש לה לומר, אך לבסוף התעשתה ואמרה בפשטות:
"אני רוצה לקחת פסק זמן מהעבודה."
"חופשה?" שאלתי.
"לא," היא אמרה, "כמה חודשים. אולי אפילו שנים. אני עדיין לא יודעת."
"יש לך תוכניות חדשות?"
"ייתכן שאצא ללמוד בחו"ל. לפני כמה שבועות הציעו לי מילגה ועדיין לא נתתי תשובה סופית. אתה הרי יודע שסיימתי את לימודי באוניברסיטה ולמעשה אני עומדת עכשיו במעין פרשת דרכים. אני צריכה להחליט אם להמשיך ללמוד בחו"ל, או להמשיך לעבוד כאן."
"ואני מבין שהיום כבר החלטת במה לבחור."
"כן. לפעמים מישהו עוזר לך להחליט, ואז אתה פשוט מפסיק להתלבט, ומבין שיש בפניך רק דרך אחת."
"ומי הוא אותו מישהו שעזר לך להחליט?"
"סיפור ארוך," היא נשענה לאחור בכיסא והניחה את שתי ידיה על ירכיה.
"את יודעת שאני תמיד מוכן לשמוע סיפורים מעניינים," אמרתי לה.
"אני לא יודעת אם זה כל כך מעניין," היא ליכסנה מבט אל הדלת הפתוחה ואחר כך קמה וסגרה אותה.
"זה קשור לדודי," היא אמרה בקול שקט.
"ספרי לי," הצעתי.
"טוב," היא חזרה לשבת ועכשיו הניחה את שתי ידיה על השולחן, כשאצבעותיה שלובות זו בזו."מאז החתונה שלנו הוא תמיד היה בחור נהדר. אין לי מילים. מסור ודואג ואוהב והכול. גם סידרנו נחמד את הדירה שלנו והיו לנו יופי של חיים. כל בוקר הוא היה קם לעבודה וחוזר לפנות ערב. אף פעם לא הגיע הביתה אחרי השעה חמש. ואז היה מחליף בגדים למשהו קל ויוצא לריצה, כדי לשמור על הכושר הגופני שלו. היה רץ איזה שעה, שעה וחצי, ואחר כך חוזר הביתה, מתקלח והיה לנו כל הערב והלילה להיות יחד."
היא השתהתה מעט ואחר כך המשיכה לדבר בשטף:
"אתמול בבוקר, אחרי שהוא יצא לעבודה, התיישבתי לכתוב את הכתבה השבועית שלי. פתאום מישהו דפק בדלת. פתחתי אותה ולפני עמד גבר לא מוכר.
"'את גברת אהרונוב?' הוא שאל.
"עניתי בחיוב.
"'אפשר להיכנס?' הוא נשמע נבוך ולא בטוח בעצמו, 'יש לי משהו חשוב להגיד לך.'"
"בבקשה, אמרתי והזמנתי אותו לשבת על אחת הכורסאות בסלון.
"'גברת אהרונוב,' הוא השתעל וניקה את גרונו, 'קוראים לי אורי אפללו. את לא מכירה אותי. אני בכלל לא שכן שלך. אני גר במרכז תל אביב. אבל הוריי ואחותי הקטנה גרים שני בתים מכאן. ממש לא רחוק. להוריי יש מינימרקט במרכז המסחרי. אולי את אפילו מכירה אותם. הם עובדים קשה וחוזרים כל יום הביתה בשעה מאוד מאוחרת. כך שאחותי הקטנה ליאורה, בת שבע-עשרה בסך הכול, נשארת עד הערב לבדה בבית.'
"הוא שתק והביט בי בעיניים שואלות, אבל עדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"אדון אפללו, שאלתי אותו, במה בעצם אני יכולה לעזור לך?
"הוא השתעל שוב וחיפש את המילים המתאימות. אחר כך הרים את ראשו ואמר:
"'ובכן, גברת אהרונוב, אני באמת מצטער, אבל הדבר החשוב שרציתי להגיד לך הוא, שכמעט בכל יום, אחרי שעה חמש לפנות ערב, הבעל שלך יוצא מהבית שלכם, רץ אל הבית של ההורים שלי, נכנס לדירה שלהם ודופק את אחותי.'"
עינת השתתקה. בעיניה הופיעו דמעות גדולות והיא מחתה אותן בגב ידה.
לא ידעתי מה לומר לה. לפעמים, ברגעים מסוימים, עדיף לא לומר מאומה. לכן שתקתי וחיכיתי שהיא תמשיך לדבר.
חלפה דקה ארוכה עד שהיא נרגעה מעט ויכלה להמשיך.
"זהו," היא אמרה בקול חנוק, "זה כל הסיפור."
"ומה עשית?" שאלתי.
בעיניה השחורות הבהיק ניצוץ מוזר כאשר החלה לענות:
"מה עשיתי? אחרי שאדון אפללו הלך, תוך שהוא מתנצל שוב ושוב על שהפריע לי בשעה כזאת, הוצאתי את המזוודה הגדולה מהבוידעם והכנסתי לתוכה את כל הבגדים ואת כל החפצים של דודי. בדקתי שלא יישאר שום דבר שלו בבית. אפילו את המאפרה שלו הכנסתי פנימה. אחר כך דחפתי את המזוודה לחדר המדרגות והדבקתי עליה דף נייר שעליו כתבתי באותיות גדולות: 'דרישת שלום לליאורה'."
שו"ת אליהו הכהן
אורי בית אור אל מר"ן אליהו הכהן דרך ש"צ
אודי בן עזר אם תוכל להעשירנו ב:
שמעתי שתולדות השיר כחול ים המים הם בהתערבות של אלתרמן עם חבר מרעיו, איך אפשר ל"עשות" שיר מגיבובי משפטים וכיו"ב ושיתקבל בכל פה. האם זה נכון?
אולי אתה יודע מה מקור השם לישטינא שבחר בו ח.נ. ביאליק?
ויישר כוח לך וגם לך.
כל טוב,
אורי בית אור
תשובת אליהו הכהן
לאורי בית אור שלום,
על "כחול ים המים", השיר והאגדה – ראה להלן.
לישטינא הוא שמה של עיירה שבה התגורר ביאליק זמן מה בנעוריו, בבית דודו. לאחד הסיפורים הגנוזים שלו קרא ביאליק "העיירה לישטין".
בברכה
אליהו הכהן
אליהו הכהן
"כָּחֹל יָם הַמַּיִם"
בתקופת היישוב היו התיאטרונים העבריים מקור ראשון במעלה לשירי זמר עבריים חדשים ומילאו תפקיד חשוב מאין כמוהו בהפצתם. ייאמר, כי תרומתם להעשרת אוצר הזמר העברי לא נפלה מזו של עיקר עשייתם בתחום ההצגות העבריות. רבים משירי הזמר הנפוצים ביותר בארץ אכן נשמעו לראשונה מעל בימות התיאטרונים, ובעוד ההצגות ברובן נשתכחו מלב זה מכבר, שירים רבים מתוכן שרדו והיו לשירי עם.
עוד בשנות העשרים הגיעו אלינו מבית היוצר של התיאטרון הסטירי הראשון "הקומקום" השירים "מעל פסגת הר הצופים" ו"לא נלך מפה"; מעל קרשי תיאטרון "הבימה" יצא קולם של שירים כמו "כי מציון", "איל בן קרניים", "ושאבתם מים בששון"; בתיאטרון "כל הרוחות" הושרו בין היתר "היו לילות" ו"היה או לא היה"; מבימת תיאטרון "לי לה לו" נישאו לכל עבר צלילי "כלניות", "אני מצפת", "מרים בת ניסים","בכל זאת יש בה משהו", "לילה לילה".
אולם הנאה מכולן הייתה תרומתו הזכורה לטוב של תיאטרון "המטאטא", שבמשך חצי יובל שנים הציף את הארץ בשירים ופזמונים שהיו לקלאסיקה של הזמר העברי כמו "כנרת", "למה עזבתיני", "שכב בני", "ליל גליל", "דודה הגידי לנו כן", "הטנדר נוסע", "רינה", "תכול המטפחת" ועשרות שירי זמר אחרים. אחד המפורסמים שבהם היה "כחול ים המים". בכתב היד המקורי שלו הוא נקרא "המנון לעבודה", ומאוחר יותר נקרא פשוט "שיר עבודה".
מאז כבר דבקו בשיר תילי תילים של סיפורים ואנקדוטות והפכו לחלק מהווייתו. מה עוד לא נאמר על נסיבות הולדתו? סיפרו שהוא נכתב כבדיחה; שנכתב בחופזה על רגל אחת כאשר כל ההכנות להצגה כבר נשלמו וחסר היה רק השיר; שהיה זה ניסיון כושל לכתוב שיר-ים ששבק חיים כבר אחרי השורה הראשונה; שלכתיבת השיר קדמה התערבות בין אלתרמן וידידיו – האם יצליח לחבר כהרף עין שיר שחרוזיו: מים, שמים וירושלים; שאלתרמן ביקש להוכיח כי ניתן לכתוב בית קצר של שיר מולדת עם אזכור של ארבעה אזורים שונים בארץ וללא קשר בין שורה לשורה, ולא מניתי אלא מקצתן של האגדות שנפוצו מסביב לשיר זה.
בשם התיעוד ההיסטורי של שירי מפתח בזמר העברי, ולמען עקור משורש את שלל האגדות שנכרכו בשיר החשוב הזה לבל תהפוכנה לגרסאות מוסמכות, אביא את השתלשלות חיבורו. ברובה למדתיה ממקור ראשון, מפיהם של נחום נרדי ויעקב טימן, מראשוני תיאטרון "המטאטא".
הימים הם ימי חודש אפריל 1942, המקום: בית הקפה הפופולארי "שלג לבנון" ששכן במורד רחוב אלנבי בואכה חוף הים של תל אביב. סביב השולחן הסבו המלחין נחום נרדי והשחקן יעקב טימן לשיחת רעים. נרדי חיבר מנגינות להצגות הראשונות של "המטאטא" כתריסר שנים לפני כן וטימן היה מבכירי שחקניו של התיאטרון.
בינתיים פרש נרדי מ"המטאטא" והתמסר לעריכת מופעי זמר ונגינה בארץ וברחבי העולם עם אשתו הזמרת ברכה צפירה. (את מקומו בהלחנת שירים ובליווי הצגות "המטאטא" מילאו בזה אחר זה עמנואל עמירן, מרדכי זעירא, משה וילנסקי, מרק לברי, ורדינה שלונסקי, שמואל פרשקו ואחרים). טימן אִיתגר אותו: "מדוע שלא תחזור לכתוב מנגינות ל'המטאטא'?" באותה תקופה היה נרדי שקוע בהכנת מופע ראשון עם זמרת חדשה ומבטיחה אך עדיין אלמונית, נערה בת 16 מבנות תימן (תמיד נמשך נרדי אל הקסם הנשי התימני ואל זמרתו) – שושנה דמארי.
"איזו תוכנית על הפרק?" – התעניין נרדי, וטימן השיב: " להצגה הקרובה ("חזית שנייה") כותב לנו שמואל פרשקו את המנגינות, אך בכוונתנו להציג בקרוב מחזה חדש מהווי הארץ בשם 'מיסטר קיבוץ' ונשמח לשלב בו שירים משלך".
בו במקום החל נרדי לשרבט על מפית נייר תווי לחן קצר לשני בתי שיר וזמזם אותו בפני טימן. לפני שנפרדו לשלום הושיט נרדי את המפית לטימן באומרו: "הא לך מקדמה."
כעבור ימים אחדים זימן טימן את אלתרמן לפגישה באחד מבתי הקפה על חוף ימה של תל אביב. "נרדי חוזר ל'המטאטא'!" – בישר לו כבר בתחילת הפגישה, "והוא אף נתן לי מנגינה."
טימן שר את הלחן בפני אלתרמן והפציר בו לכתוב מילים מתאימות.
"שיר על מה?" שאל אלתרמן.
"מצדי כתוב על מים, שמיים וירושלים" – השיב טימן באבחת לשון (זה היה שמו של קטע שהוצג ב"המטאטא" עשר שנים לפני כן, בתוכנית הכ"ז).
אלתרמן הבטיח לטימן שיכתוב משהו וכעבור ימים אחדים אכן מסר לו שני בתי שיר התואמים ללחן של נרדי:
המנון לעבודה
המילים: נתן אלתרמן הלחן: נחום נרדי
כָּחֹל יָם הַמַּיִם,
נָאוָה יְרוּשָׁלַיִם,
אוֹרִים הַשָּׁמַיִם
עַל נֶגֶב וְגָלִיל.
הַשֶּׁמֶש אוֹרִי לָנוּ, אוֹרִי,
הַמַּחֲרֵשָׁה עִבְרִי, עֲבֹרִי,
חִרְשִׁי בַּתֶּלֶם וַחֲזֹרִי
עַד לַיְלָה לַיִל יַאֲפִיל.
כשהחלו שחקני "המטאטא" לשנן את המלים והלחן היו כולם שותפים לתחושה ש'משהו חסר בשיר' וכי הלחן אינו מתפתח, נשמע מונוטוני משהו, לא מלהיב ולא מתרומם. היתה הסכמה כללית ש"צריך להקים את הבית השלישי". שב טימן אל נרדי וסיפר לו על תגובת השחקנים. בו במקום חיבר נרדי תווי-צליל מרגשים לבית שלישי שרוממו את השיר והובילוהו לקראת שיאו.
עם התווים בידו והצלילים בזיכרונו יצא טימן לפגוש את אלתרמן. הוא גולל בפניו את השתלשלות העניינים וביקש כי יחבר מילים לקטע הנוסף שהלחין נרדי. בלי אומר ודברים נטל אלתרמן מפית שולחן, ובפרץ יצירתי רשם עליה ארבע שורות של בית שלישי:
יָד, יָד, יָדִי לִי,
עַל סֶלַע וּטְרָשִׁים נַגְּנִי לי,
בַּפַּטִּישִׁים זַמְּרִי לִי,
הַשִּׁיר לֹא תַּם הוּא רַק מַתְחִיל.
כך התגבש הנוסח הראשון של השיר בשלמותו שנרדי רשם אותו, מילים ותווים, על דף נייר (שהעתקו מצוי בידי!) הנושא את התאריך "מאי 1942".
כעבור שנה, ליתר דיוק ב-25.5.1943, התקיימה בבית העם בתל אביב הצגת הבכורה של המחזה "מיסטר קיבוץ" מאת מרטין רוסט, מחזאי יהודי צעיר ורב כשרון (שנהרג כעבור שנים אחדות במלחמת תש"ח בגיל 37 שנים), ובה הושמע השיר לראשונה. נראה כי אלתרמן תירגם את המחזה מגרמנית אף כי הדבר לא צויין בתוכנייה.
עלילת המחזה, שכונה "קומדיה מוסיקלית מחיי הארץ" מתרחשת בקיבוץ. אביו של אחד מחברי הקיבוץ הוא יהודי אמריקני עתיר נכסים, השולח לבקשת בנו סכומי כסף גדולים לקיבוץ כדי לסייע בביסוסו. כעבור זמן הוא בא לבקר בקיבוץ ומתנהג כאילו היה הבעלים של הנחלה וחברי הקיבוץ הם עובדים הכפופים לו והדבר מעורר שרשרת של טעויות. באחת הסצנות בסוף המערכה הראשונה יוצאים חברי הקיבוץ לעבודה ופוצחים בשיר "כחול ים המים".
כדרכו בכל תוכניות "המטאטא", גם כאן נכח אלתרמן בחזרות והכניס תיקונים בהצגה ובשירים. בין היתר שינה את הנוסח המקורי של הבית השלישי שחיבר כלאחר-יד וכתב תחתיו נוסח חדש, הוא הנוסח המוכר והמושר:
שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא!
בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן נַגֵּנָּה!
בַּמַּחֲרֵשׁוֹת רַנֵּנָּה!
הַשִּׁיר לֹא תַּם הוּא רַק מַתְחִיל.
חבורת שחקני ההצגה "מיסטר קיבוץ" היו אם-כן הראשונים ששרו את "כחול ים המים": יוסף מילוא (לימים ממייסדי התיאטרון הקאמרי), מתתיהו רוזין (פזמונאי ובדרן), בצלאל לונדון (אבא של ירון), שמואל רודנסקי, יעקב אבא ויעקב טימן. ההצגה עצמה נחלה הצלחה רבה, ובעקבותיה קנה השיר מהלכים בקרב הציבור והוקלט בפי זמרים רבים. בין הראשונים שהקליטוהו היו רמה וייץ-סמסונוב ואדגר מילס בליווי מקהלה (באלבום מיוחד ורב תפוצה של "תקליטי 78" שיצא בשנות הארבעים בארצות-הברית), ניקו פלדמן, שרה יערי, מרתה שלמה ועוד – כולם בליווי נחום נרדי ליד הפסנתר.
השיר חודש ובוצע ברוב עם במופע "אנחנו שרים לך" שנערך בבנייני האומה במוצאי יום העצמאות תשל"ה מפי מקהלות "רינת" וצדיקוב בניצוחו של יצחק גרציאני שסחף את הקהל כולו בשירה סוערת.
במבט מפוכח לאחור יש לתמוה על כך ששיר אופטימי ומלהיב כ"כחול ים המים" חובר בעיצומם של ימים הרי גורל לעם היהודי, ימי הפורענות של מלחמת העולם השנייה, כאשר מבין דפי העיתונים רעמו מדי יום קולות החורבן של הקהילות היהודיות באירופה. אין זאת כי אם תהום הייתה פעורה בין שגרת החיים של היישוב בארץ על אווירת השאננות שלו ובין המתרחש בגולה.
אורי הייטנר
מראה סדוקה
בהופעה בכנס תמיכה בחיים אורון בבחירות המקדימות של מרצ, התגולל עמוס עוז באהוד ברק, שזנח את החתירה לשלום, לדבריו. אין בכך חדש. מאז ראשית העשור הפך אהוד ברק לשק החבטות של השמאל הישראלי. תופעה זו תמוהה מאוד. שהרי אם יש אדם בישראל שראוי להיות יקירו של המחנה התוקף כך את ברק, הריהו אהוד ברק.
ערב בחירות 99' הציעה זהבה גלאון להכניס למצע מרצ תמיכה בחלוקת ירושלים. יוסי שריד, אז ראש המפלגה, התנגד בתוקף ועמדתו התקבלה. אני מזכיר עובדה זו כדי להמחיש את המהפכה הגדולה שחולל אהוד ברק שנה מאוחר יותר. ברק, ראש הממשלה, שבר כל טאבו, ניפץ כל קונסנזוס, והלך בדרך שהיא יותר מרצ ממרצ, יותר "שלום עכשיו" מ"שלום עכשיו".
ערב ועידת קמפ-דיוויד נטש אהוד ברק את דרכה ההיסטורית של תנועת העבודה. כל הלאווים בהם דבק יצחק רבין עד יומו האחרון, ואותם הציג בנאומו הפרוגרמאטי האחרון בכנסת, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', נזנחו בידי ברק. הוא הציע לחלק את ירושלים – ולא רק לסגת משכונות הקצה, אלא לחלק את לב העיר, את העיר העתיקה. הוא הציע, לראשונה, לסגת מבקעת הירדן – טאבו במפלגת העבודה ואזור התיישבות מועדף על תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. הוא קיבל, לראשונה, את העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, בניגוד לעמדת כל ממשלות ישראל, מאז מלחמת ששת הימים. בפועל הוא הציע נסיגה מכ-98% מהשטחים, ותמורת כבשת הרש – 2% הנותרים, שבשל האוכלוסייה הישראלית המאסיבית בהן הנסיגה מהן בלתי אפשרית, הוא הציע נסיגה מאזורים בנגב ("חילופי שטחים") ובכך שבר טאבו הקיים מאז מלחמת העצמאות, שאין כל דיון על השטחים שבתוך הקו הירוק.
אחרי כישלון הוועידה, הוא לא אמר את שניתן היה לצפות ממנו: כל ההצעות שהוצעו ונדחו בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, אלא תחת אש וטרור הוא אף הרחיק לכת בהצעותיו בוועידת טאבה. אז, ימים ספורים טרם הבחירות, כאשר אין לו מנדט מוסרי, ניסה לחלץ בכל מחיר איזשהו הסכם, ונציגו יוסי ביילין קיבל עקרונית, למעשה, את טענת "זכות" השיבה. ואחרי שהפלשתינאים דחו בבוז גם את ההצעה הזאת (נציגם "המתון" דחלן כינה אותן "חרטא ברטא") הוא הופיע בתשדיר הבחירות האחרון שלו והודיע שאנו קרובים מאוד לשלום וביקש מנדט לעוד מספר צעדים, הצעדים האחרונים בדרך לשלום.
איך הוא, דווקא הוא, היה לאוייב השמאל, לסמרטוט האדום בעיני אלה שהיו אמורים לשאת אותו על כפיים?
לאחר השמעת דברי עמוס עוז בשידור רדיו, אמר הפרשן הפוליטי של "קול ישראל" ש"השמאל לא סלח לברק על כישלון ועידת קמפ-דיוויד." לא להאמין... ובעצם, למה לא להאמין?
הרי מה היה בקמפ-דיוויד? אהוד ברק ניסה ליישם שם את דרכו של עמוס עוז, את דרכו של המחנה של עמוס עוז, זה המכנה עצמו "מחנה השלום". התוצאה היתה מתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה בתולדות הסכסוך הישראלי ערבי – אוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים במסעדות ודיסקוטקים, מאות נרצחים בחודש – מבוגרים וילדים, לינץ' נורא ברמאללה, ירי צלפים על שכונת גילה, ירי מרגמות על יישובים אזרחיים, ירי קסאמים על שדרות – כל זה בהובלתו והסתתו של מי שמחנהו של עמוס עוז שם עליו במשך עשרות שנים את יהבו, יאסר ערפאת, ששילהב את האספסוף הפלשתינאי בקריאות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".
למה הם שונאים כל כך את ברק? כיוון שהוא הסיר את המסכות מעל... לא רק מעל ערפאת, מעל מחנה "השלום" הישראלי. הוא, בכך שניסה ליישם את דרכם, הביא לכך שהתברר לכל לאן מובילה הדרך הזאת.
מה נותר להם לעשות? להודות שבמשך 40 שנה הם טעו והיטעו, שדרך חייהם היתה מקח טעות? יש דרך קלה יותר. כשהם מביטים בברק, הם מביטים במראה. והמראה הזאת, מה לעשות, לא ממש מחמיאה. אז מה עושים? שוברים את המראה.
אסתר ראב
אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
(1894-1981)
צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי
ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".
משתתפים:
בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר
משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.
זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.
מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.
לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים
כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –
ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")
חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")
חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע עמאל מורקוס וניצן רון)
פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")
הקלטת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"
לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב
וייתכן שעד אז תושלם ההדפסה החדשה של "אסתר ראב / כל השירים"
יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא 1
אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7
ייתכנו שינויים
* * *
יוסי גמזו
הַיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ?
"הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַלִּימוֹן פּוֹרֵחַ?" י. ו. גֵתֶה: "דיוואן מזרחי-מערבי"
לעילוּי נשמתם הטהורה והאוהבת של נרצחי "מרכּז הרב"
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ
לֹא עַל עֲצֵי-הַפְּרִי, לֹא בֵּין עָלִים, לֹא בְּעִמְעוּם
אוֹרְצֵל הַבֻּסְתָּנִים – כִּי אִם בָּרַעַם הַפּוֹרֵע
חַיִּים וְגוֹרָלוֹת שֶסַּנְוְרֵי הָאֵש סִמְּאוּם
בַּבֹּהַק הַחוֹבֵר פִּתְאֹם לַנֶּפֶץ הַקּוֹרֵעַ
בְּשָֹרָם שֶל נְעָרִים חַפִּים שֶלֹּא חָטְאוּ בִּמְאוּם?
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַצְּרוֹרוֹת אֵינָם עוֹד
צְרוֹרוֹת פְּרָחִים כִּי אִם צְרוֹרוֹת אַבְנֵי הַמַּשְֹטֵמָה
וּצְרוֹר קְלִיעִים בְּזִיל-הַזּוֹל
וּמָוֶת בְּחִנָּם עוֹד
לַנִּגְמָלִים מִחֵיק אִמָּם אַךְ לֹא מִן הָאֵימָה?
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ בַּקְבּוּקֵי הַיַּיִן
פְּחוּתִים בְּמִסְפָּרָם מִבַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה
וְהַיּוֹמְיוֹם – אִטְלִיז שוֹתֵת וּמְחִיר-אָדָם הוּא אַיִן
בְּבַנְק הַדָּם וּבוּרְסַת הַשִֹּנְאָה הַמַמְאִירָה?
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרָעָב, הָעֹנִי
בְּדֹמֶן מַחֲנוֹת הָעֲזוּבָה וְהַפְּלִיטִים
וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ בְּג'וֹאֲרִיש, בַּקָּטָמוֹנִים
קְטַנִּים מֵרְעַב-הָאֲדָמָה לְעוֹד זִבְחֵי-מֵתִים?
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַחַיִּים הֵם פַּיִס
בֵּין הַקִּיּוּם וְהָאִיּוּם, בְּהִפָּעֵר לֹעוֹת
עָפָר זוֹלֵל גְּוִיּוֹת עַל קַו הַתֶּפֶר סְמוּר הַתַּיִל
בֵּין הַפִּתְאֹם לַתְּהוֹם,
בֵּין הָעוֹד לֹא
וְהַלֹֹּא עוֹד.
אִם לֹא יָדַעְתָּ – לֵךְ לְךָ, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינַיִם,
נֹפֵל מִגֹּבַה מִגְדְּלֵי-הַשֵּן שֶל הַתְּמִימוּת
וּגְלוּי עֵינַיִם עַד זְוָעָה – אֶל אֶרֶץ בָּהּ אֵין בַּיִת
שֶלֹּא נִגְזָר בּוֹ כָּל שָעָה עַל הַשְּפִיּוּת לָמוּת.
אַרְצוֹ שְכוּחַת-הָאֵל שֶל אֵל תַּש-כֹּחַ שֶהִבְטִיחַ
שְלוֹם אִיש תַּחַת גַּפְנוֹ וְלֹא קִיֵּם זֹאת מֵעוֹלָם,
אַרְצָם שֶל אַשְלָיוֹת-הַחֹסֶן הַנּוֹשְרוֹת כְּטִיחַ
וְשֶל שְֹרִידֵי הַהִגָּיוֹן שֶנֶּאֱלַם קוֹלָם.
מִי שֶסָּבוּר כִּי פָּסוּ מִשְֹּדוֹת כְּנַעַן וְעָרֶיהָ
יְמֵי הַגָּ'הִילִיָה וְחֶשְכַת הַבְלֵי עַכּוּ"ם,
יְמֵי הַבַּעֲרוּת הַמַּקְרִיבָה אֶת נִבְעָרֶיהָ
עַל מִזְבְּחָם שֶל אֱלִילֵי-הַטֶּבַח – שֶיָּקוּם!
שֶיָּקוּם וְיִרְאֶה אֵיךְ כֻּלָּנוּ עוֹבְדִים לְתָנַאטוֹס, לַמֹּלֶךְ, לְכַארוֹן,
הֵם וַאֲנַחְנוּ, סָבִיב לַשָּעוֹן, יוֹם וָלַיְלָה, שָעוֹת נוֹסָפוֹת
וְהַמֹּלֶךְ חוֹלֶה בְּבּוּלִימְיָה קָשָה
וְתָנַאטוֹס צְמֵא-דָם וְנִחָר עוֹד
וְכַארוֹן, כָּל בֹּקֶר, מֵשִיט עַל הַסְּטִיכְּס עוֹד טְרַנְסְפּוֹרְט קַבְּלָנִי שֶל גּוּפוֹת.
וְאֶצְבַּע עַל הַהֶדֶק וְהַהֶדֶק אֵין נוֹצֵר בּוֹ
וְהֶרֶג מוֹלִיד הֶרֶג, בְּלִי לַחְמֹל וּבְלִי לַחְדֹּל
וּמָוֶת מְטַפֵּס בַּחַלּוֹנִים וְאֵין עוֹצֵר בּוֹ
בְּאֶרֶץ שֶהָפְכָה לְבֵית-עַלְמִין אֶחָד גָּדוֹל.
בְּאֶרֶץ מִטְעֲנֵי הַחַבָּלָה וְהָאִוֶּלֶת,
בְּאֶרֶץ רֹאש וְנֶשֶק חַם וְרֶצַח בְּדָם קַר,
בְּאֶרֶץ הַשָּאהִידִים הַשּוֹבְקִים בֵּין אֵש לְהֶלֶם
בְּלִי שוּם בְּתוּלוֹת וְשוּם גַּן-עֵדֶן, מוֹת-כְּלָבִים עָקָר.
בְּאֶרֶץ הֶזְיוֹנוֹת-הַשָּוְא וּמְשִיחוּיוֹת-הַשֶּקֶר,
בְּאֶרֶץ הָאַף שַעַל בָּהּ אֵין שַעַל בְּלִי קְבָרִים,
בְּאֶרֶץ בָּהּ לֹא אָנוּ וְלֹא הֵם נִחְיֶה בְּשֶקֶט
לִפְנֵי שֶנִּתְבַּגֵּר סוֹפְסוֹף
מִשְּנֵי הָעֲבָרִים.
הָאֲדָמָה, אֶל-אַרְד הַזֹּאת, זוֹ שֶשָּפַךְ בָּהּ קַיִן
אֶת דְמֵי אָחִיו, רוֹאָה כֵּיצַד בִּמְקוֹם לַחְפֹּר גֻּמּוֹת
לְיִחוּרֵי הַתְּאֵנָה, הַתֹּמֶר וְהַזַּיִת
קוֹבְרִים אָנוּ בְּלִי הֶרֶף אֲנָשִים וַחֲלוֹמוֹת.
וְהַסִּכְלוּת, שֶכֹּחַ אֲבָנִים כֹּחָהּ, שוֹכַחַת
כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי יִדּוּי, אוֹתָן מַצְּבוֹת קְבָרִים,
אוֹתָן חוֹמוֹת סַלְעֵי הַמַּחֲלֹקֶת וְהַפַּחַד
נִתָּן לִבְנוֹת כָּל רֶגַע
לֹא חוֹמוֹת
כִּי אִם גְּשָרִים.
וְכִי כְּכָל שֶהַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת תְּהוֹמָה
וְהַתְּבוּנָה הִיא שְטָר קָרוּעַ וְדָחוּי,
כָּךְ מִתְרַבִּים אֶצְלָם הָרִיש וְהַטְּרָכוֹמָה
וְנִפְתָּחִים אֶצְלֵנוּ עוֹד בָּתֵּי-תַּמְחוּי.
וְהַסֶּמַנְטִיקָה, שֶהַשְֹּנָאוֹת הִתִּישוּ
אֶת פִּכְחוֹנָהּ מוּל אָבְדָנוֹ שֶל הַבָּשָֹר
עוֹד לֹא קָלְטָה אֶת מַשְמָעָן הָאֲמִתִּי שֶל
מִלִּים כּוֹזְבוֹת כְּמוֹ "נִצָּחוֹן" וְ"אִינְתִּיסָאר".
הַנִּצָּחוֹן, אֵלָיו לָנֶצַח לֹא תַגַּעְנָה
רַגְלֵי הָרָץ הַמְּבַשֵֹּר, יְהֵא תָמִיד
רַק אֲחִיזַת עֵינֵי פְּתָאִים, פָאטָה מוֹרְגָאנָה
כָּל עוֹד נוֹסִיף יוֹם-יוֹם לָמוּת וּלְהָמִית.
וְרַק בַּיּוֹם בּוֹ לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר בֵּינֵינוּ
מְנֻצָּחִים וּמְנַצְּחִים, אוֹתוֹ צֵרוּף
מֻפְרָךְ מֵרֹאש, נִרְאֶה כֻּלָּנוּ בְּעֵינֵינוּ
אֶת נִצְחוֹנָהּ שֶל הַתְּבוּנָה עַל הַטֵּרוּף.
(נדפּס בּ"עיתון 77")
יוסי אחימאיר
הנושאים לשווא את שם בגין
השנה אפילו מודעה אחת לא פורסמה לקראת האזכרה. לא המשפחה, לא הממשלה – ואפילו לא מרכז מורשת מנחם בגין, לא הודיעו על היום והשעה. המועד עבר מפה לאוזן, בעיקר בקרב נאמני זכרו, חברי "המשפחה הלוחמת", אלה שתמיד מגלים התעניינות ויוזמה, וביום שלישי הם עלו להר הזיתים אל חלקת הקבר במורד הסלעי הצופה לעבר העיר העתיקה וירושלים השלמה.
אז נכון, מנחם בגין ע"ה שייך בראש וראשונה למשפחתו, וזהו כנראה רצונה מאז ההלוויה ההמונית-עממית, הלא-ממלכתית, שהתנחשלה בדרך ההולכת דרך ואדי ג'וז בואכה הר הזיתים לפני 16 שנה. אבל מנחם בגין שייך גם לעם, מטובי בניו ומנהיגיו היה, איש-ציבור לאומי-יהודי מן המעלה הראשונה. אז איך זה שהמדינה אינה קובעת דבר בנדון האזכרות אלא רק המשפחה?
אני זוכר היטב את תאריך הפטירה. היה זה בדיוק בשבוע בו סיימתי את עבודתי לצידו של מי שהחליף את מנחם בגין בראשות הממשלה. "איני יכול עוד" – הודיע בגין, פרש והסתגר לשמונה שנים, שבהן מנע עצמו מרשות הרבים וממעורבות בענייני הממלכה. היורש, יצחק שמיר, מפקד לח"י – כמה טבעי, כמה נכון, שבא במקום ולאחר מפקד האצ"ל?
זו היתה עבורי תקופה עתירת חוויות, ודומה שהגדולה בהן היתה הזכות להתלוות אל יצחק שמיר בביקורי-הנימוסין שערך, לפחות פעם בחודש, אצל האזרח הפרטי מנחם בגין בדירה שברחוב צמח. שניהם, ראש הממשלה המכהן וראש הממשלה לשעבר, לא חששו מהדלפות – על אף שידעו את רקעי התקשורתי. הם ניהלו את שיחותיהם שארכו בדרך כלל כחצי שעה בכל פעם, כאילו היו בארבע עיניים. זוג העיניים השלישי לא נחשב...
עוד יבוא היום לספר על עשרת המיפגשים המרתקים הללו בין שני האישים, שבהם ניתנה לי הזכות הגדולה להיות נוכח, כצופה וכשומע מן הצד. דבר אחד אוכל לומר: מנחם בגין, שברוב זמן הפגישה היה בגדר מאזין לדיווחי ראש הממשלה שמיר, חיזק לחלוטין את בן-שיחו בעמידתו הנודעת על זכות עם ישראל לארץ-ישראל, על יהודה ושומרון, ירושלים השלמה והרמת הגולן, ועל מפעל ההתנחלות בחבלי מולדת אלה, לבנות בהם ולהיבנות בהם.
לשיטתו של מנחם בגין, בשיחותיו עם שמיר, אין פינוי סיני בשום פנים ואופן בגדר תקדים עתידי ליש"ע או הגולן. להיפך, סיני איננה ארץ-ישראל, ואילו יהודה ושומרון, הגולן וכמובן ירושלים – אין דבר שיערער את זכותו הבלעדית של העם היהודי עליהם. פינוי סיני אף מקל על חיזוק אחיזתנו בחבלי המולדת, לב ליבה של ארץ ישראל.
אני אומר את הדברים הללו לנוכח העובדה, שלפתע התעורר לו מעין ויכוח פנימי בתוכנו, מיהו ממשיך מורשת מנחם בגין, האם זה הליכוד או שמא זו "קדימה". אין חולק על כך, ואולי אין כואב מזה, שעם ראשי "קדימה" שבשמאל נימנים כמה מיוצאי בית"ר, כמה מבכירי תנועתו של מנחם בגין לשעבר. האם עובדה זו מקנה להם זכות לנכס לעצמם את מורשת מנחם בגין?
האם מנחם בגין לא היה מתפלץ – לו היה עימנו היום – לנוכח מהלכיו ההזויים של אריאל שרון ולנוכח חולשתו האידיאולוגית של אהוד אולמרט? האם היה מעלה על דעתו שאיש תנועתו לשעבר, יעקור אלפי מתיישבים מנחלתם, והבא אחריו, בית"רי מנחלת ז'בוטינסקי, יפגין חולשת רוח בל תשוער מול הטרור הפלשתיני המתגבר?
האם מנחם בגין לא היה מחזק את העומדים על משמר זכותנו למולדת ההיסטורית, ובראשם המתיישבים והמתנחלים ההולכים כחלוצים לפני המחנה? האם לא היה מורה בלא היסוס לזרועות הביטחון שלנו לעשות את המוטל עליהם למען ביטחון האזרחים בפריפריה, בלי להתחשב בגינויי הגויים?
מנחם בגין איננו עימנו כבר 16 שנה. לדאבון הלב, גם מורשתו, מורשת תלמידו הגדול של זאב ז'בוטינסקי, דועכת ומתעממת ככל שנמשך שלטון אלה הנושאים לשווא את שמו והמתיימרים להיות ממשיכיו ולפקוד את הבית הנושא את שמו.
איליה בר-זאב
אָבִיב
אֲנִי לֹא בָּנוּי לָאָבִיב –
לְעָצְמַת הַלִּבְלוּב,
סוֹפֵי הַפְּרָחִים.
תְּנִי לִי סְתָו
וָחֹרֶף:
גֶּשֶׁם בְּזַעְפּוֹ,עָנָן אֲפוֹר,
רוּחוֹת נִשְׁבָּרִים
נֶהֱדָפִים בְּאֵיבָה.
לַהַט גּוּפֵךְ אֵשׁ זָרָה.
חוֹלֶצֶת שַׁד
וָרֶחֶם
יוֹלֶדֶת עַל בִּרְכַּי אַהֲבָה.
נָתַתְּ לִי סְתָו
וָחֹרֶף
קוֹץ וְדַרְדַּר
בַּקַּיִץ
וְאָבִיב –
קָלוּי בָּאֵשׁ.
נורית גוברין
על הכותב המציב את עצמו במרכז ההספד והזיכרונות
לאהוד שלום,
אני מבקשת להעיר לרשימתו הנכונה של עמוס כרמל: "אני ואהרן אמיר". [גיליון 324]. התופעה של הספדים וזיכרונות על סופר (וגם על אישים אחרים) שלפיה הכותב מציב את עצמו במרכז, מדבר בשבח עצמו ו"נדבק" לגדולה של זה שהוא כותב עליו – ידועה משכבר הימים. בכל פעם מחדש היא מעוררת גיחוך, מערערת את אמינותם של הזיכרונות וה"זוכר" ומפחיתה מערכם.
על כך כתבתי בהרחבה, מאמר עקרוני על הצורך ב"מד-מהימנות" לסיפרות הזיכרונות לסוגיה, בצירוף דוגמאות, במחקרי: "חכמת הפרצוף. ברדיצ'בסקי בעיני בני זמנו". המחקר פורסם כמבוא לספר: "בודד במערבו. מ"י ברדיצ'בסקי בזיכרונם של בני זמנו" הוצאת עיריית חולון, תשנ"ח/1998.
* * *
לאהוד שלום,
את התופעה המתוארת במכתבו של עמוס כרמל (אני ואהרן אמיר, גיליון 324) היטיב לאייר בקצרה, כדרכו, הסופר המופלא יוסל בירשטיין. באחד מסיפוריו הוא מתאר פגישה שלו עם "סופר ידוע". באותה פגישה מדבר הסופר שעה ארוכה על עצמו ואינו נותן לו, ליוסל, פתחון פה אף לשנייה. בתום אותו מונולוג ארוך הוא פונה ליוסל ואומר לו: "די, דיברנו עליי מספיק, אולי נדבר קצת עליך. תגיד, מה דעתך על ספרי האחרון?"
סדנא דארעא חד הוא.
יואב אהרוני
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק ל
מהומות
ניסים לוי חמק דרך הגדר האחורית. נפרד מדנינו, ואולם במקום לברוח עמד, לא הרחק משם, והשתדל לקלוט מילים מתוך ההמולה.
הספיק עוד לשמוע את דנינו קורא במיקרופון: "חברים, חברים – " ואמר בליבו: "עכשיו הוא יסביר להם, אבל מה? לא חשוב. הם יבינו, ואולי יפחדו. הם יודעים שהכול רק מקרה. הרי כולם ישבו איתו אתמול אחרי-הצוהריים בבית-הקפה של אַבּוּ-סנין, וכולם עדים כי מרגע שחזר מן העבודה ועד לשעה מאוחרת בערב היה שם. הוא אינו אשם, בשום פנים, ולא הוא האדם שהיה האחרון לשכב איתה. דנינו יסביר להם. כולם יודעים מי אימא שלה, ומה נטפלו אליו? וחדידו זה, המשוגע, כיצד דיבר בחתונה? – פחד. האם דנינו יֵדע מה להסביר? הרי הוא לא היה אתמול בבית-הקפה, ואולי שמע, ואולי הוא לא רוצה להסביר? מה איכפת לו שידפקו את ניסים לוי? זה רק יועיל למעמדו בכפר ובמחצבה.
"מדוע הוא לא מדבר יותר? הרי אמר: 'חברים, חברים.' והנה גם החשמל כבה, ועדיין הם צועקים. אלוהים, מה הם מתכוננים לעשות?"
אחד הילדים קרא לפתע בחשכה, ממש על-ידו:
"הנה הוא עומד כאן, מקשיב מה שמדברים עליו!"
ניסים נחרד. "מה זה עניינם?" הרים אבן לזרוק בילד: "חמור!" – אך עד שהספיק לפנות כלפיו שמע רעש מוזר, כקול של ים השוטף מולו. "מה להם? השתגעו כולם?"
"איפה?"
"איפה הוא?"
"רוצח!"
"מנוּול!"
"הוא זיין גדול!" – "הוא זיין גדול!" – "אנחנו נִתלֶה אותו על הזיִן שלו!" – שמע קולות מן החצר והסימטה.
והילד שגילה אותו רץ לקראתם וצעק: "היה פה! היה פה! אני בטוח, אני נשבע לכם, רצה לזרוק עליי אבן."
"כן, אני כאן!" רצה לצעוק, "עומד כאן, מוכן להסביר, מוכן להביא עדים על הכול, על הכול! אבל היכן העדים? האם גם הם נגדי יחד עם כל הקהל? לא ייתכן. הרי מישהו צריך להסביר שהייתי בסדר, מישהו צריך להבין אותי ולהגן עליי שעה שאינני יכול לעשות זאת בעצמי. שאני אלך הביתה, אל ציפורה? היא יודעת הכול, היא שמעה והבינה אותי ויודעת שאני לא אשם. היא תוכל להסביר, ואם יראו שהיא מגינה עליי, שוב לא יוכלו לטעון נגדי. אני לא ארוץ, לא אברח, אני לא אשם. אם הם רוצים לדבר איתי – שיבואו אליי לבית."
וניסים פנה אל ביתו בפסיעות רגילות. לפתע השליכו אבן. שמע כיצד היא פוגעת בעץ ממול. "לא קרה דבר – " הרגיע את נפשו. והנה השליכו אבן שנייה, ושלישית, ואחריה מטר של אבנים שרק בנס לא פגעו בו. "אני לא בורח," מילמל, "אני רק הולך מהר, מפני שאי-אפשר להסביר להם דברים באמצע הרחוב."
שמע קוראים בשמו:
"ניסים לוי!"
ואחר-כך במקהלה:
"נִי – סִים לֵ – וִי!
ני – סים ל – וי!"
והאבנים מוסיפות לעוף. סימן שהאנשים אינם רחוקים כל-כך, והם בוודאי רואים אותו. פסע פסיעות גסות, מהירות. אבן קטנה, בלתי-מזיקה, נחתה על עורפו. הוא נרעד. אני לא ארוץ. עוד מעט והדברים יתבררו. אבן נוספת פגעה בגבו. ניסים נאנק מכאב, וזיעה קרה עלתה במצחו. מקהל הקולות החלה קוראת בקצב:
"מנוּול – לוי! מנוּול – ניסים! מ – נוּול ל – וי! נהרוג אותך! מ – נוּול ני – סים! נהרוג אותך!"
ורק כשהיו קרובים אליו כעשרה צעדים החל להימלט מהם. "אֶל ציפורה. היא תסביר, היא תעצור בעדם? האם תגן עליו? לא חשוב. די שתבין, די שתדע. אפילו יעמדו כולם סביב הבית ויזרקו אבנים, ולא ירצו לשמוע לדבריו ולדבריה, מה איכפת לו? די שיש מקום להימלט מפניהם, בלי שתרגיש את עצמך אשם."
"בָּרח," קרא אחד הילדים.
"יא ממזר, נוציא לְך את העיניים!" קרא שני.
חדידו רץ ושני בחורים גברתנים מחזיקים אותו בזרועותיו. הוא נשם בכל כוחו, ורגליו נגררות אחריו, כאילו אינן שלו.
"עזבו אותי!" לחש, "אני נחנק, אני מת."
השניים לא שׂמו לב לבקשתו והוסיפו לגרור אותו עימם. מרגע לרגע כלו כוחותיו. לבסוף נעצרו וקראו אליו:
"מה לך, חדידו? עוצר את כולם."
הרדיפה נפסקה לרגע, כדי להמתין לו. רק הילדים המשיכו במרוצתם, קלי-רגליים, כפלוגת חלוּץ.
"אני מפחד!" קרא חדידו.
"מה אתה מפחד?" אמרו לו, "אידיוט! צריך להעניש אותו על מה שעשה לבת שלך. הוא מנוּול."
"גם אתם מנוּולים!" אמר חדידו.
"הוא משוגע! הוא שיכור!" קראו מן הקהל.
"למה אתם עומדים? נמשיך לרדוף אחריו," אמרו אחרים.
חליפה ניגשה אליו, מזיעה ומשולהבת, כל הדרך הלכה בין הראשונים וצעקה בכל כוחה. "תגיד, חדידו," אמרה לו ונתנה קצב ביד: ""מ – נוּול – לֵ – וי – שזיין – את הבת שלי!"
וכל הקהל אחריה.
"יופי, חליפה!" – "תיתני לו!"
חדידו שתק. מישהו אמר: "הוא בוכה!"
חליפה עמדה מולו וחזרה שוב על הפזמון. תקעו לו מרפק בצלעותיו, ולבסוף חזר בקול חלוש ושיכור על המילים.
"יופי!" צעקו כולם, "איפה ניסים לוי? נלך לתפוס אותו!"
"למה הפסיקו לרוץ?" קראו אחדים.
"לא צריך שנרוץ אחריו, חברים," אמרה חליפה, "הוא כבר לא יברח מן הידיים שלנו, והילדים כל הזמן רודפים אחריו. אַל תדאגו, עוד נגיע אליו."
והם הלכו בחבורה גדולה ובראשם חליפה וחדידו. השאר החזיקו בידיהם קופסאות ומקלות ולוחות-פח והִכו בהם בקצב ההליכה. מישהו הדליק כמה סמרטוטים רווּיים בנפט ותלויים על מוטות – והללו האירו את הדרך כלפידים. במאסף הלכו נשים ויללו בלי הפסק וקוננו כשהן שׂמוֹת אצבע על פיהן ומשמיעות צעקה אחת ארוכה וקטועה. דנינו צעד בצד התהלוכה, מסתכל, רוצה להיכנס פנימה וחוזר ומסתכל מן הצד, רוצה לעצור ולדבר אליהם ומיד מתחמק ומחליט לחזור לביתו. אולם הסקרנות גרמה לו להמשיך וּללווֹתם.
ההולכים בראש חזרו בלי הרף על הקריאה:
"מ – נוּול – ל – וי! – נהרוג אותו!"
והלכו, צמודים כתף אל כתף, כשהם קוראים פעם בשמו הפרטי ופעם בשם-משפחתו, רוקעים ברגליהם, מעלים אבק ומַשׁרים רוח של אחדות וקצב בכל התהלוכה. עד שהגיעו לביתו של ניסים כבר ניראו כגוף מאורגן ואַלים וגדול, ולו מנהיגים ומונהגים, סיסמאות ונשק וקריאות-קרב, חיל-חָלוץ ומאסף, ולא ניתן להכיר בהם את הקהל העליז מן החתונה שמילא את חצרו של דנינו רק לפני מחצית השעה.
ביתו של ניסים לוי היה מוקף עשרות ילדים שעמדו והמטירו אבנים על הקירות ועל החלונות ועל הדלתות. הבניין היה מואר כולו, ובתוכו התרוצץ ניסים מחדר לחדר בצעקות:
"ציפורה! ציפורה!"
אנשים נהרו לתוך החצר, דרכו על ערוגות הפרחים, עקרו ברגליהם ובידיהם אבנים מן המדרכה ומן השבילים שבגן והשליכו על הבית מכל הבא ליד – פחים, עציצים, קופסאות, שתילים, מעדרים, וגזרי-עצים. אחר-כך החלו לשבור את עצי-הפרי, הפכו לול קטן שעמד בפינה, וכמה מן הילדים ניצלו את ההזדמנות וסחבו מן החצר החוצה כלי-עבודה, ומריצה, ותרנגולות אחדות שהתרוצצו בבהלה, ופירות, ועוד חפצים שונים שהתגוללו פה ושם. מישהו הטיל לפיד בוער בלול הקטן, ומיד נדלק והאיר באור גדול את החצר כולה. אנשים הוסיפו ארגזים ריקים למדורה. בינתיים גרמו האבנים נזק ניכר לבית. חלונות התנפצו, הדלת נפרצה, והמסדרון התמלא שברי-לבנים וגזרי-עץ. לתוך הבית עוד לא העֵזו להיכנס. רק אחדים פרצו מאחור למיטבח והוציאו משם כמה כיכרות-לחם לקהל. הלחם עבר מיד ליד, תלשו ממנו, תלשו זה מידיו של זה בתאווה עצומה כאילו לא חזרו זה עתה כולם מסעודת-חתונה דשנה, אלא הלחם מצילם מרעב גדול לאחר תקופה ארוכה של מחסור.
"קח!" – "קח!" – משכו זה מידיו של זה, "לחם של ניסים לוי, קח – זה טוב!"
באחד מאגפי הבית יללו וצרחו ילדיו של ניסים: "אימא! אבא! אנשים, לכו מכאן! אנשים רעים!"
וניסים התרוצץ כל הזמן מחדר-השינה למסדרון, ומשם לחדר-האורחים וחזרה, וקרא בקול לא לו, בעיניים פקוחות לרווחה ובאגרופים קפוצים:
"ציפורה! ציפורה!"
אבנים נפלו לתוך הבית בעד החלונות, נחתו על השולחן, הכיסאות, והרצפה, שברו את זכוכיות המזנון, את לוח-הזכוכית של השולחן, את כוסיות-היין שבמזנון. מכל עבר ניבטו אליו חבורות של אנשים משולהבים שהיו עומדים ומקללים אותו וזורקים אליו אבנים. החצר היתה מלאה בהם.
העמיקוּ לחדור לפנים הבית. חלק כבר עמדו במסדרון, חלק הוסיפו לשדוד את המיטבח ולחַלק בקהל את המצרכים שמצאו בארונות. מישהו בעט במקרר החשמלי. אחר צעק אליו: "אידיוט! אל תקלקל את הדלת כדי שנוכל לפתוח ולראות מה יש בפנים!"
רובם היו מן הפרחחים שקראו "דנינו-מברגינו" אחרי-הצוהריים, ועתה עמדו בראש זורקי האבנים והפורצים לתוך הבית. המבוגרים נשארו בחצר והוסיפו לצעוק, לקלל, ומפעם לפעם השליכו אבנים אל החלונות.
פתאום האירה אלומת-אור של מכונית את הרחוב.
"משטרה!" – "המשטרה באה!" – צעקו העומדים ליד השער, אבל לפני שהספיקה השמועה לעבור בקהל כבר קראו אחרים: "זה סתם טכּסי ולא האוטו של המשטרה. אין מה לפחד."
חלק מן הקהל יצא לרחוב והוסיף לצעוק ולנופף בידיים. המכונית החליקה בחשאי ונעצרה ליד השער. מיד הוקפה אנשים שתקעו ראשיהם פנימה ונופפו באגרופים.
"כאן הבית של ניסים לוי?" שאל הנהג כשהוא מַחנה את המכונית בזהירות כדי שלא לפגוע באנשים. אבן חלפה ליד ראשו, ומיד פתח את כל החלונות.
"מה אתה עושה?" קרא ספראי.
"מוטב שידחפו את הראשים שלהם פנימה מאשר יזרקו אבנים בשמשות. תן לי לטפל בעסק, אני יודע מה לעשות."
ספראי היה חיוור כסיד. "מה מתרחש כאן?"
אנשים הציצו לתוך המכונית. מישהו צעק: "חליפה, הנה בא האיש של בעלך! בואי הנה, תשאלי אותו איפה בעלך?"
"מה אתם מדברים?" קרא ספראי, "השתגעתם?"
חליפה באה במרוצה מן החצר וניגשה למכונית. "מי הוא זה?" שאלה.
"הנה, הנה, חליפה, הוא האיש שיושב אחורנית."
"תנו לי, אני איכנס לדבר איתו," אמרה. חלוקה היה קרוע, ידיה מלוכלכות בנפט, בפיח ובעפר. שׂערהּ היה פרוע ועיניה מבריקות משינאה.
"זוזו הצידה," פקדה ופתחה את הדלת האחורית. ספראי התכווץ בפינת המכונית.
"מי אתה?" שאלה.
"זה הפקיד של המחצבה," קראו הקולות מאחוריה. "משה דויד סיפר לנו היום שדיבר איתו, ואַת הלא אמרת לנו שהתעכב בעיר בשבילו."
"איפה משה דויד? איפה הבעל שלי?" שאלה אותו.
"תסלחי לי, גבירתי, אני לא מכיר את הבעל שלך," ניסה ספראי לענות לה בנימוס. מין שֵד קטן החל מדגדג בו, עד שעלה בו רצון לפרוץ בצחוק. "אלוהים," אמר לעצמו, "אני כבר רואה את כותרות העיתונים של מחר: 'מזכיר אירגון הפועלים הוּכּה בהפגנה. תושבים נזעמים הקיפו את מכוניתו וזרקו עליה אבנים. סכסוכים על רקע…' – איזה רקע? לעזאזל, איזה רקע? מה מתרחש פה? 'המשטרה חוקרת'. חה-חה-חה! שכל זה יִקרה אצלי? חלום, חלום רע."
חליפה זחלה לתוך המושב האחורי וקראה: "מה עשית לבעל שלי? יַא רוצח, רוצח!"
ספראי נדחף יותר ויותר לדלת שממול, אולם לפתע הרגיש ידיים נשלחות אליו ותופסות בו מאחור ומהדקות אותו אל החלון. רעד עבר בעצמותיו. חליפה התקרבה אליו על ארבעתיה, ובשעה שהתכופפה אליו ראה על אף החשכה את שדיה הגדולים כמעט ערומים. החזייה נעלמה אי-שם בקצותיהם, ורק שני גושי הבשר הלבן בלטו כאשר התקדמה לעברו.
"כמו חיה," הירהר, "כמו חיה. אף פעם לא ראיתי דברים גדולים כל-כך. חה-חה-חה! מה קורה כאן? איזו אי-הבנה – שהם יתנפלו עליי? כלום אין כאן אף אחד מאלה המכירים אותי ויודעים מי אני? רק נשים מטורפות ופרחחים? איך הם מעֵזים לגעת בי? ומה זאת רוצה ממני? מניין לי לדעת מיהו בעלה? רגע, אולי היא אשתו של הפועל שדיבר אליי אתמול? מה קורה להם? ומה פתאום עולה כאן אש מן החצר של ניסים לוי? האם עד כדי כך הקדיח את תבשילו? אפשר להשתגע! עליי אתם מתנפלים, עליי? על ספראי? האדם היחיד שמנסה להשליט שמץ של סדר ושל היגיון. כלום אינכם מבינים שאני פועל לטובתכם?"
"חברים! חברים!" קרא, "הפסיקו! אני דורש הסבר מה קורה כאן? דברו! אתם לא מבינים? אתם טועים! טועים מאוד! אני מבקש מכם – "
פתאום משכו אותו מן הדלת שאליה נלחץ והוציאו אותו ואחזו בזרועותיו, וחליפה זחלה ויצאה אחריו מתוך המכונית והתנפלה עליו והחלה שורטת בפניו ובועטת בגופו וצועקת:
"רוצח! רוצח! תחזיר לי את הבעל שלי. מן העבודה רצית לפטר אותו, מנוּול שכמוך! עם ניסים לוי באת לעשות עסקים על חשבוננו, יא אידיוט! אבל אנחנו כבר הרגנו אותו, וגם אותך נהרוג! יא טוּמטוּם שכמוך – "
"תנו לי לדבּר," קרא ונופף באגרופיו. איש חזק היה ולא בנקל התגברו עליו. אולם הם היו רבים ממנו והחזיקו בו ולא הניחו לו לזוז.
"אני לטובתכם," אמר, "אחרת לא הייתי בא לכאן הערב. אַ – אַ – "
"טוב שבאת! מצויין שבאת! בשביל שתיפול לידיים שלנו הערב," קראו אליו, "אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!"
הנהג צעק על הזמן: "עזבו אותו! מטורפים! הוא האיש שעובד בשבילכם יותר מכל אחד אחר בעיר! איפה השכל שלכם? תשמעו מה שאני אומר: אתם עושים אסון, אתם מזיקים לעצמכם!"
"תשתוק," אמרו לו, "לפני שאנחנו נשרוף את האוטו שלך!"
וחדידו, שיצא גם הוא מהחצר, ניגש אליו ושאל:
"אולי ראית את הראש של הבת שלי?"
"משוגע!" צעק עליו הנהג.
"אַל תגיד לו משוגע!" קראו אליו ולפתע נשלפו כלפיו סכינים בחשכה, "דפקו את הבת שלו והיא נהרגה. אַל תגיד לו משוגע מפני שתיכף נחשוב עליך שגם אתה דפקת אותה."
הנהג נבהל ושתק. אחר-כך שאל בשקט: "מי זאת?"
"הבת של חדידו," ענו לו, "אתה זוכר את הקטנה ההיא, מהעיר?"
הנהג החוויר ולמזלו לא הרגישו בכך מפני החשכה.
"אַי! אַי! – " החל ספראי צועק, "אַאַיי! – "
מישהו בא במרוצה וצעק:
"עכשיו באמת באה המשטרה! בִּרחוּ! בִּרחוּ!"
מרחוק נשמע קול הצופר, בחדר-האורחים של ניסים לוי פרצה אש חזקה והשתרבבו לשונות עשן שחור וכבד משום ששפכו נפט על הרהיטים. אחדים החלו להפוך את המכונית שהביאה את ספראי.
הצופרים התקרבו ביללה ארוכה, עולה ויורדת, כאילו באה לבשׂר משהו. אנשים עמדו רגע, נדהמים מול הלהבות העולות, ואחר-כך התפזרו בבהלה:
"בִּרחוּ! בִּרחוּ!"
ספראי שכב על הארץ, נאנח.
המשך יבוא
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
קוראים רבים שואלים במה הם יכולים לגמול לנו על קבלת המכתב העיתי חינם פעמיים בשבוע. ובכן – נמענים יקרים, רצונכם לעזור? ככל שתרבו לשאול על "דודו פאפל" בחנויות הספרים של הרשתות הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת "מטר" תוציא לאור גם את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – כי ככה זה השוק היום! – לא נמכרת אז גם לא תימכר! מחשב המחסן קובע את גורל ספרך הבא.
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,766 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',
וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל