חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

 גיליון מס' 326
מוקדש בחלקו ליום מחר, י"א באדר
ועם צרופת העטיפה לספרו המצוייר החדש של אורי שולביץ
How I learned Geography
תל אביב, יום שני, י' באדר ב' תשס"ח, 17 במרס 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: הַחוֹרֵשׁ בַּלַּיְלָה, מאת רפאל ספורטה, ליום י"א באדר.

יוסף טרומפלדור הופשט ערום, ודוד בן-גוריון נשדד והציל הבראונינג.

יוסף חיים ברנר: "תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי."

אלישע פורת: רואים רחוק? רואים שקוף?

אהוד בן עזר: הפאסאדה של פטרה, רשמים טריים מהעולם העתיק.

יוסי גמזו: מִי שֶאוֹמֵר שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה...

אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה? אהובת ליבנו שחקנית הטלנובלות הוונצואלית  גבּריאלה ספאניק סוף-סוף בהריון בולט וכמובן מאושרת מאוד!

שו"ת אליהו הכהן: אורי בית אור: מי יודע עיר לישטינא?

אהוד בן עזר: "הדברים שרשמתי, אני און בן פלא, / ניצב על מגדל, ליד הזרקור"

המילים ככישוף והכישוף שבמילים, ספר חדש מאת ש. שפרה.

רון וייס: ההצעה הנדיבה ביותר של ברק היתה של 92% משטחי הגדה.

ד"ר גיא בכור: בשאר אלאסד, מדינת המשטרה והתחת של הכפרי.

 על ספרו החדש של אורי שולביץ How I learned Geography

נעמן כהן: בל נלך כצאן לטבח! הצעה לנאומו של ראש הממשלה.

אורי הייטנר: למה? למה הם יורים עלינו?

אלישע פורת: עוד על המספיד ומוספדו.

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק ל"א, איחרנו.

הַחוֹרֵשׁ בַּלַּיְלָה

מאת רפאל ספורטה

ליום י"א באדר

לַּיְלָה לַּיְלָה בַּחֲצוֹת

בְּמוֹרְדוֹת הַתֵּל

בְּתֵל-חַי בִּדְמִי-שָׂדוֹת

דְּמוּת חוֹרֵשׁ תָּהֵל.

דְּמוּת חוֹרֵשׁ בְּיָד אַחַת

וְתִלְיוֹ עָלָיו

לְפָנָיו סוּס-אֵשׁ יִלְהַט,

מַחְרַשְׁתּוֹ – זָהָב.

חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ יַחֲרֹשׁ,

שַׁאֲנָן יִצְעַד.

לֹא יִכְבֶּה, וְלֹא יִטֹּשׁ

אַדְמָתוֹ לָעַד.

מתוך 'גזית', שנה 17, כרך י', גל' ג-ד (קי"א-קי"ב) (כסלו-טבת תש"ח, דצמבר 1947-ינואר 1948), עמ' 18.

יוסף טרומפלדור הופשט ערום

ודוד בן-גוריון נשדד והציל הבראונינג

מפנקסי סופר על-זמני מר אלימלך שפירא

חי בצריף דל במושבה על גדת הירקון הדרומית

[הובא לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 18 מיום 22.3.05, כאשר למכתב העיתי היו כ-400 נמענים לעומת 1,774 כיום]

בחודש ינואר 1920, שבועות אחדים לפני י"א באדר תר"פ, הלכו מר יוסף טרומפלדור וחבריו לחָמַרָה (נקודת-היאחזות יהודית זעירה, שבה הוחזק שנים אחדות קודם לכן מר יוסף לישנסקי ובסמוך לאותו מקום חברי "השומר" ניסו להורגו, הוא נפצע וברח, נתפס בוואדי-רובין ונתלה בכיכר המארג' בדמשק) – כדי להציל חפצים ונשק מנקודה זו, שניטשה בלחץ המאורעות. כשהגיעו מר טרומפלדור וחבריו לחמרה והחלו מאספים אי-אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפה אותם חבורה לא קטנה של בדווים מזויינים, שדרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם. מר טרומפלדור, שהיה מזויין באקדח מאוזר, אמר תחילה להתנגד להם, אך בראותו שלשווא הדבר, השליך את אקדחו. השודדים התקרבו אליהם והפשיטום. ערומים – וחגורי-שק שבו לתל-חי. המקרה עשה רושם רע על מר טרומפלדור: "הכול ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה, עוד טוב שהצלחתי להציל את המאוזר..."

(מתוך: "מחיי יוסף טרומפלדור", קובץ רשימות וקטעי מכתבים. הביא לדפוס מנחם פוזננסקי. מהדורה ראשונה, יפו תרפ"ב, 1922. מהדורה שלישית, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשי"ג, 1953. עמ' 321-322. וכן מצוטט ברשימה "מחיי יוסף טרומפלדור" במדור "ספרי דורות קודמים" מאת ידידי הצעיר מר א. בן עזר, "הארץ", "תרבות וספרות", 25 בפברואר 1972).

בתוך חיפושיי לאתר את מקור הסיפור בדפוס, למרות שחרות היטב בזיכרוני כאילו התרחש אתמול, מצאתי סיפור אבטוגראפי שאירע בימי נעוריי למר דוד בן-גוריון בקיץ 1909, ושעליו סיפר במכתב לסופר אהרון עבר-הדני:

"אני החלטתי לעזוב סג'רה וללכת לעבוד ליבניאל. לקחתי כל חפציי, שנתכנסו בסל קטן שנשאתי בידי, והלכתי ברגל יבניאל מזויין בבראונינג. זה היה בבוקר. קרוב לשרונה, בין כפר-קמא ובין יבניאל, פגשני רועה בדווי וביקש אש. אמרתי לו שאין לי. נתקרב אליי לתפוש הבראונינג. יכולתי בנקל לירות בו, אבל זה היה קרוב לכפר הערבי סרונה, והחלטתי לא לירות והתאבקנו זמן רב. שנינו נפלנו ארצה, פעם הוא עליי ופעם אני עליו. מאמציי היו מכוונים לשמור על הבראונינג. פתאום הוציא שברייה – סכין בדווית עקומה, – והיכה על ידי השמאלית שאחזה בסל חפציי. הסל נפל מידי, הוא תפס אותו וברח."

("קורות", ירחון לידיעת העבר, נובמבר 1971, עמ' 15. שב ונדפס בספר של ידידי הצעיר מר א. בן עזר "ברנר והערבים", "אסטרולוג" 2001, עמ' 85).

יוסף-חיים ברנר

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי

בי"א באדר תר"ף, 1920, נפלה תל-חי שבגליל, ונהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. ההספד של ברנר, שנתפרסם באותו חודש, הוא הצהרת ה"אני מאמין" שלו בדבר לידתה של הגבורה העברית החדשה:

מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנישארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו כולנו בחדרי-ליבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרות-הזרוע:

– 'טוב למות בעד ארצנו' –

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו.

("תל-חי", תר"ף, 1920, אדר, החתימה: ב., "האדמה", שם, כרך ב, עמ' 176-175).

ארוכה אפוא הדרך, ואולם עקבית ואחת – מדיוקן ה"גבורה" המלוגלג והמכאיב-לעצמו-מדעת – של דמויות כמיכאל הלפרין, המורה הגיבן ואחיו, יחזקאל חפץ, שלושת הפועלים העברים המוכים ב"מכאן ומכאן" או ההספד על השומר שנרצח ב"יזרעאל" ב"בין מים למים" – אל הדברים הרמים ולהט האמונה בגבורת יוסף טרומפלדור ובצוואתו, סמל הגבורה העברית החדשה. גבורה, ולא "גבורה".

מתוך "ברנר והערבים", במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. ברנר עצמו נרצח במאורעות מאי 1921 בידי פורעים ערבים, קצת יותר משנה לאחר שכתב את הדברים האלה.

* * *

טוב שתמות בעד ארצנו!

מאת

 יוסף המשתמט

* * *

אלישע פורת

רואים רחוק? רואים שקוף?

כשהייתי נער הוקסמתי מספרי ידיעת הארץ" של זאב וילנאי. קראתי בהם הרבה ואפשר שגם למדתי מהם לא מעט. בייחוד משך את ליי מאמרו המרתק, שכבר אינני זוכר היכן ומתי נדפס, על הנקודות הגבוהות בשרון, שמהן ניתן לראות את כיפת החרמון! זה היה פשוט מדריך לא ייאמן: אפשר לראות את החרמון המושלג משפלת החוף! נער צעיר הייתי כשיצאתי לראשונה, עם זקני הנוטעים בקיבוצי, אל הגבעה הגבוהה שמדרום לקיבוץ. גבעת חול, שרגליה בביצה וראשה הוא כמעט דיונה... גבעת "קובני" היא מתקראת אצלנו, מדרום לנחל אלכסנדר, וגובהה משהו בסביבות שלושים מטרים מעל פני הים. מראש הגבעה הזו ראיתי לראשונה את הפלא המרהיב של ראש החרמון המושלג. ולא ככתם מלבין ולא כנקודה וורודה וזוהרת, אלא ממש, "עשרים סנטימטר חרמון", כפי שאמר אחד מזקני הנוטעים.

כעשרה ימים בהירים בשנה היו אז, שבהם ניתן לראות את החרמון מעמק חפר בקלי קלות. ימים בהירים ויבשים, שבאו לאחר תקופת גשמים וסערה. והנה בא זאב וילנאי וכותב שגם מנתניה רואים את החרמון, מגבעת אום-חאלד. וגם מגבעות שפיים וגליל ים רואים את החרמון בימים שקופים. ואפילו, כן, ממש לא להאמין, גם מגג בית ההסתדרות שבצפון תל אביב של אז! כביש החוף שנחנך אז חד לי תמיד חידה: בעוברי בכביש שמול קיבוץ שפיים, מתל אביב צפונה, באחד מימי הזוהר החורפיים הללו, האם אזכה לראות את פיסת הלובן המבהיקה של החרמון? או לא? מאתיים או מאתיים וחמישים קילומטרים בקו אויר זהו בכל זאת מרחק לא קטן. לכן אולי לא הופתעתי, לאחר שנים רבות, כשידיד סיפר לי שהיה ביפן, וראה את פסגת הפוג'יאמה מלבינה ממרחק לא ייאמן של כארבע מאות קילומטרים! אם בארץ ישראל מלאת האבק והחול אפשר לראות ממרחק של מאתיים קילומטרים, קל וחומר ביפן הנקייה והרעננה.

"ג'בל אל תלג'", ההר המושלג הרחוק והנכסף, הפך לאביזר של קבע בפנוראמה החורפית שלנו. "נו? ראיתם היום את החרמון?" היתה שאלה קבועה במפגשי חובבי הארץ אצלנו. ולטירונים ולאלה שתמיד מתבלבלים צריך היה להסביר שוב ושוב מהו קו ראיה. והיכן עובר הקו הזה אצלנו. ואל מה עליהם לכוון מבטם על ראש הגבעה: קודם להר אמיר וגבעות מגידו. ואחר כך אל אותה התלולית שבין עין השופט למשמר העמק. ואז, טיפונת למעלה וטיפונת ימינה והחרמון בידכם! והיה שווה לטרוח בשביל כבדי העין, תודתם היתה מלבבת,  ונתנה למבינים היודעים הרגשה טובה.

כמה שנים חלפו מאז? כמה עשרות? ומי רואה היום את החרמון מגבעות עמק חפר? וכמה ימים עלובים בשנה עוד ניתן לראותו? שלא לדבר על גבעת אום-חאלד שבלב נתניה, ועל גבעות שפיים, ועל גגות תל אביב. רואים רחוק? רואים שקוף? לא רחוק ולא שקוף. האוויר שסביבנו נזדהם ונעכר. ובקושי רואים את רכס הכרמל ואת "השפיץ" של אוניברסיטת חיפה. גם ראשי הגבעות כבר אינם מה שהיו. חלקם נבנה בבתים מסתירי נוף, חלקם ניטע בשדרות של עצים גבוהים. הגבעות הקרחות של ילדותנו נעלמו לחלוטין ואיתן גם מה שניתן לראות מראשיהן. וכשאני מזדמן לפעמים אל אחת מנקודות התצפית הללו, אני מצר על המרחקים השקופים שנעלמו, על קריאות השמחה כשלכדה העין את ראש ההר הרחוק.

ובעיקר אני מצר על וילנאי שהתלהב ללא גבול, על "ג'בל אל תלג'" שנעלם, על השניר ועל החרמון, על הנצנוצים הוורודים שהבהיקו לעת שקיעה. על "העשרים סנטימטר של חרמון" ממשיים ואמיתיים, שקפצו לנגד העיניים ללא משקפת וללא טלסקופ. ועל הערגה הנערית הזו, אל מקומות רחוקים וגבוהים, שכוסתה בהררי אבק ושכבות של זיהום אויר.

אהוד: גם אני מתרפק על העבר אך ללא שמץ נוסטאלגיה ואכזבה. הייתכן? כן. אני שופט את מה שקרה בארץ-ישראל מיום שסבי יהודה ראב בן עזר חרש את התלם הראשון באדמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה לפני קרוב ל-130 שנה, ואני יודע שהוא לא היה מאמין למראה עיניו, לחלומו שהתגשם, לארץ הבנוייה – למרות שזכה עוד לחיות כשבועיים במדינת ישראל; וכמובן שידע על השואה אך ספק אם היה מאמין שכאן בישראל יגורו בתוך כשישים שנה כמעט כמיספר היהודים שניספו בה.

לשם מימוש החזון המדהים הזה – שאפילו אני, שהייתי בן 12 כשהמדינה קמה, מתקשה להאמין למראה עיניי בהשוואה לעברה של הארץ כפי שאני זוכרה מילדותי – למען כל אלה כדאי היה לוותר אפילו על מראה כיפת החרמון המושלגת מגבעות ואדי אל-חוואראת הוא עמק חפר.

וכמו כדי להשיב לך מנה אחת אפיים אני עובר שלשום בערב, מוצאי שבת, בכיכר רבין שבעירי בעלת האוויר הנחשב מזוהם, והסקרנות מושכת אותי לעבר שני אנשים העומדים בלב הכיכר עם מכשירים משונים שנראים כמו תותחים שחורים. מתברר שהתותח הגדול הוא טלסקופ מראות פשוט אך משוכלל מאוד, והיתה לי הזכות להציץ בעינית שלו ולראות בבהירות מפליאה את כוכב שבתאי זוהר בכל טבעותיו, וגם לטייל מעט על פני מכתשי הירח, שלדברי האסטרונום החובב הם עשויים אבק, וצורתם באה מפגיעת מטאורים גדולים וקטנים.

 שאלתי אותו את שאלתך, והוא אמר שאמנם האובך מפריע לראות למרחוק אך בלילות יש תופעה אחרת שמפריעה יותר והיא האור. גוש דן, זאת ראיתי גם בתמונות לוויין, הוא האזור המואר ביותר במזרח התיכון, וריכוז האור מפריע לצפייה בכוכבים, ולכן האגודה הישראלית לאסטרונומיה מרכזת חלק גדול מפעילותה במצפה רמון. הוא גם נתן לי שני פרסומים, לכל המעוניין. האחד, כתובתה של האגודה הישראלית לאסטרונומיה, על יד מצפה הכוכבים, גבעתיים, גן העלייה השנייה. ת.ד. 149, גבעתיים 53101. טל. 03-7314345. והכתובת השנייה היא של "קוסמוס", המרכז לציוד אסטרונומי ומדעי, רח' הרואה 41, ת.ד. 10834, רמת-גן 52008. טל. 03-6724303, פקס 03-6722577, ויש גם אתר: www.cosmos.co.il

אהוד בן עזר

הפאסאדה של פטרה

רשמים טריים מהעולם העתיק

הודות לחריצותם של עובדי מלון הילטון מלכת שבא באילת (שבו עובד, כאיש ביטחון צעיר, גם קרוב-משפחתנו א.ז.), אנחנו סועדים את ארוחת-הבוקר כבר ב-6.30, חצי שעה לפני זמן הפתיחה, ומאום אינו חסר במיצג המזון העשיר של המלון, שהוא עד כה, לניסיוננו, המלון היחיד בישראל שמגיש זיתים סוריים דפוקים עשויים היטב רק במלח, לימון ופלפל ירוק חריף וללא שמץ של שום. רק פעם אחת זכינו לטעום כאלה ב"מצפה הימים", ולמחרת כבר נעלמו לטובת המחורבנים האלה, העשויים בשום.

ב-7.15 אנחנו כבר באוטובוס בדרך למסוף רבין בערבה, נסיעה קצרה ביותר, ואולם רק ב-9.40 אנחנו יושבים כבר באוטובוס התיירים הירדני המפואר, עם הנהג סאמר והמדריך תעבאן [שם בדוי, על מנת שלא להזיק לפרנסתו] שראוי אולי לכנותו בשם תעבאן הישנן. כשעתיים בילינו במסוף הספרטני, כולל הליכה ארוכה ברגל ממדינה למדינה, וטקסים ממושכים של החתמת הדרכונים, של איסוף הדרכונים, ביולם (בצד הירדני, 5 דינר ירדני הבול לדרכון, שהם כ-35 שקל) החתמתם, החזרתם לנו ובדיקתם הכפולה ממדינה למדינה.

יש לציין שלא הורגשה שום מתיחות ביטחונית, ביקורת החפצים היתה שטחית לחלוטין, רק במכונת שיקוף אחת וללא שום פתיחות תיקים. באוטובוס עצמו, בניגוד למצופה, לא היה שום שוטר או איש ביטחון ירדני.

ובכלל, כפי שאנחנו עתידים ללמוד בהמשך המסע לפטרה, המקום הוא אבן שואבת לאלפי תיירים הבאים מדי יום מרבת-עמון, מעקבה ומאילת, רק מיעוטם ישראלים, ולכן זה לא המקום לבצע בו פיגוע בישראלים אלא, אם בכלל – פיגוע בתייריה של ממלכת ירדן, הבאים מכל קצות העולם. ומאחר שהתיור לפטרה הוא כנראה אחד מאושיות הכלכלה הלא-עשירה ביותר של הממלכה, שומרים מכל משמר על עורק הזהב הזה עשרות שוטרי משטרת התיירות, חיילים, גם רוכבי על סוסים, ואולם אין שום הרגשה של מתח אלא כולם חייכנים ומסבירי פנים. כמובן שאם אתה רואה חייל, שוטר או נהג ירדני-בידואי שאין לו שפם, סימן שהוא אישה, אבל לא רואים הרבה נשים עובדות.

הדרך צפונה ממסוף הגבול עד לעיירה ואדי מוסה, הסמוכה לפטרה, היא דרך חד-גונית ועצובה. יישובי הבידואים, אלה שליטיה המפוארים, ההיסטוריים, של הממלכה הירדנית ההאשמית, נראים עלובים מאוד, גם הקרקע צחיחה; המדינה הבידואית שלנו, בין רהט לערד ועמוק דרומה – נראית הרבה יותר מודרנית ושוקקת חיים, חרף היותה, אצלנו, מעין שכונת חאפ אחת גדולה וגדלה ללא הרף. גם הירוק של הנגב, מקריית-גת עד באר-שבע, אינו נראה כלל ברמת הרי אדום שבה אנו נוסעים צפונה. וכן, בנסיעה בת כחצי שעה בכביש שש מצומת כפר-קאסם עד קצהו הצפוני של ואדי ערה רואים יותר מינארטים (צריחי מסגדים) לכל קילומטר, עטויי אור פלואורסצנטי ירוק בלילות – מאשר בשעתיים נסיעה צפונה ממסוף רבין ועד לעיירה ואדי מוסה.

ב-11.00 לערך עוצרים בפונדק דרכים ששמו Al Anbat, שום דבר מיוחד לספר בבית. בניין קומותיים מודרני בסיגנון מזרחי. 2 כוסות קפה שחור עם הל עולות 3 דולר שעל פי ערכו של הדולר כיום זה ממש זול. בשירותי הגברים יש גם בִּידֶה, למי שנחוש בדעתו לשטוף את התחת כמנהג המקומיים. יש חנות מזכרות, שעתידות לחזור על עצמן בהמשך הדרך. תבליטי גבס צבוע של מקדשי פטרה. תכשיטים. כאפיות. בקבוקי חול צבעוניים, (שאחד מאמניהם יושב בחנות המזכרות שבמסוף רבין, בצד הירדני כמובן, ועובד להפליא לנוכח הקהל. בייחוד מפליאה הדרך שבה הוא מצליח לצייר גמלים צבעוניים באמצעות משפכי החול הרב-גווניים. בסופו של כל בקבוק הוא יוצק דבק נוזלי לבן ההופך שקוף ומאגד היטב את גרגרי החול לבל יזועו עם כל הזזה. אך משום מה אף אחד לא קונה אותם).

דרך הכנת הקפה ב"אל אנבט" אף היא מעניינת. אתה עומד בדלת המיטבח, כמו בבית פרטי, ומולך ירדני משופם וגדול יוצק מים ממיכל של מים חמים לתוך מה שאנחנו מכנים "פינג'אן", מוסיף את הקפה, ואת הסוכר לפי המזמין, ומחזיק בידית ומרתיח אותו באוויר על פומית גז שבוער כל הזמן. הקפה בהחלט טעים ואולם הוא לא עוצר בעדנו להתנמנם ואף לנחור גם בהמשך הדרך המשעממת.

יש לציין דבר אחד לזכות הירדנים, והוא הכביש הראשי, הרחב והדו-מסלולי, המוביל מעקבה לרבת-עמון, כביש שהוא הרבה יותר משוכלל ובטיחותי מכביש הערבה הצר והמסוכן שלנו, שאצלנו אין אפילו רווח וגדר הפרדה בין שני הנתיבים. ואמנם, הכביש מעקבה הוא עורק החיים של הירדנים, המוביל מנמלם היחיד לעיר בירתם, ועל כן הוא גם בולט לעומת עליבותם של הכפרים מסביב, אשר ברדת הערב, כאשר אנחנו חוזרים דרומה, רואים בהם כמה פנסי רחוב ואולם מרבית הבתים חשוכים, כאילו אינם מחוברים לחשמל. מראה דומה ראינו לפני כעשרים שנה במצרים, מבעד לחלונות רכבת הלילה לקהיר, כאשר "חישמולם" של הכפרים התבטא בכמה עמודי תאורה עלובים בכל כפר חשוך.

יוסי המדריך מציין, ובצדק, את חוסר היוזמה של בעלי פונדק "אל אנבאט", שהיה יכול להביא רווחים פי כמה לבעליו אילו היה בו מזנון, מקומות ישיבה נוחים, ושירותים גדולים יותר, ככל פונדק דרכים של רשת ישראלית לא-יומרנית. ואילו כאן, איזו עליבות, אפילו שהבניין כבר מודרני ומרווח. אבל חנות המזכרות גדולה יותר מכל המרחב הבנוי המיועד לתת שירות לתיירים.

המדריך הירדני הצעיר תעבאן [שם בדוי] הוא סיפור לעצמו. כבר בראשית המסע, רק יצאנו מהמסוף לאחר שהציג את עצמו באנגלית כבדה, התנצל שלא ישן טוב בלילה, או שבכלל לא ישן, ולא יכולנו להבין מה בדיוק היתה הסיבה, חשיש או נשים –  ולכן לאחר משפטים אחדים, דמם, ושוב לא נשמע קולו במשך כל הטיול, ויש אומרים כי ישן בקדמת האוטובוס, ואני גם לא זוכר אותו יורד איתנו לפטרה.

מצידנו היתה בכך הקלה מרובה, כי למעשה היינו רוב הזמן ללא שום מלווים ירדניים, רק עם המדריך הקבוע שלנו, יוסי אבישר הפתח-תקוואי, שהוא אחד המדריכים הטובים ביותר שפגשנו מימינו, ומלווה אותנו בכל טיולי הגימלאים של תל השומר, שאליהם אנחנו משתייכים מסיבות משפחתיות גרידא. יוסי אינו משתמש בשום חומר כתוב בעת הסיור עצמו, אבל אנחנו יודעים שכל ערב הוא עושה חזרה כללית על החומר של מחר, ואין בקיא ממנו בו. מה שפוטר אותנו מלימוד מוקדם של כל מקום חדש, כי אפשר לסמוך במאה אחוז על הסבריו של יוסי. וגם כאשר הוא מדבר, בטיול של היום, על ירדן, הוא משתדל למצוא מילים מאוד עדינות ולא-מעליבות כאשר הוא מתייחס למצבם של אזרחי הממלכה הלא-עשירה.

וכך אנחנו מגיעים, לאחר כשעתיים של נסיעה, לעיירה ואדי מוסה ולכניסה לאתר של פטרה. במגרש החנייה הענק כבר עומדים עשרות-עשרות אוטובוסים מפוארים של תיירים עם נהגיהם המשופמים והלבושים היטב, חלקם אף בחליפות אך ללא עניבות. שוק של דוכני מזכרות מקדם את פנינו, אך בניין הכניסה הרשמי מאכזב ביותר. אין בו שום תצוגה מעניינת על האתר. אף שפטרה, כמו מצדה, היא אחת משכיות החמדה של התרבות האנושית ומוכרת ככזו על ידי אונסק"ו – אין שום דימיון בין שירותי הליווי וההסברים והמצגות שאינם כאן לבין מה שיש לנו במצדה. ומי שביקר בשני המקומות, יודע.

בחנות המזכרות אנחנו רוכשים, (זה היה כבר בצאתנו מפטרה), ספל ירדני חום עם תבליטים המזכירים ציור לילי מזרחי של גוטמן. ושני מציתים "ירדניים", שמתברר שהתמונות מפטרה מודבקות עליהן ברישול גמור. כך מתברר גם באשר לתקליטור של פטרה, שאנחנו קונים, בצאתנו, במאה וחמישה שקלים (כל כסף הולך כאן, שקלים, דולרים, דינרים). הסגירה שלו אינה סגירה של ממש בעטיפת פלסטיק אטומה, ואף שהוא מטעם ממשלת ירדן, נראה שהעותק הוא פיראטי לחלוטין וזאת על פי העטיפה החובבנית ואיכות ההעתקה הקופצנית והצילום הגרוע, במקור או בהעתק.

אבל כפיצוי, זאת אנחנו רואים ושומעים רק למחרת בערב בבית בתל-אביב – פרופסור במיבטא אמריקאי מסביר בסרט שבתקליטור כי הנבטים היו ערבים וכי הם אבותיהם הקדמונים של הירדנים של היום, כלומר של הבידואים, וכדי להמחיש זאת מסתיים הסרט בארוחה בידואית מסורתית רבת משתתפים, כולם מזוקנים, משופמים ועוטי כאפיות ועקאלים, ארוחה של אורז ובשר כבש המובאים לאוהל במגשים גדולים ומונחים על הרצפה, והכול מגלגלים מהם כדורי אורז ובשר ונותנים אל פיהם, ממש כמו הנבטים הקדמונים שהם כידוע אבותיה של דה האשמייט קינגסדום אוף ג'ורדן.

בתחילת הירידה לכניסה לאתר, היכן שיש לתת את הכרטיסים (אין לנו מושג מה מחירם כי הכול אורגן מראש, ושילמנו 150 דולר לאיש עבור יום הטיול, כולל הכול, כרטיסי כניסה, הסעות, וארוחת צהריים מאוחרת במלון "סילק ווי", דרך המשי – שבעיירה ואדי מוסה) – כאן אנו מתחילים לקבל מושג מאפשרויות התעבורה לקניון פטרה.

על הגבעות ובמדרון מתרוצצות כרכרות בנות שני גלגלים, כמו בסרט "בן חור", רק פשוטות יותר, ובהן מקום לשני נוסעים רזים ולצידם יושב העגלון, וסוס מסכן אחד מושך את שלושתם. המסע בהן נראה לנו קשה לא פחות מהרכיבה על הפיל בתאילנד, כאשר כל רגע חששנו מהתהפכות הצידה או קדימה. מי שחפץ בטלטולי מעיים ובדהירה מהירה שאינה מאפשרת להתעכב בדרך ולשמוע הסברים – שייקח כרכרה.

האמצעים האחרים הם חמורים וסוסים. תחילה ניגשנו אל אחד החמרים ורצינו לקחת חמור עבורי. (אני שוקל לפחות 100 קילו). הסתכל בי הבידואי המשופם וסירב. שאלנו מדוע. אמר: "החמור חולה!"

יותר לא ניסינו. הרכיבה על סוסים גם היא לא נראתה לנו ולכן נשארנו נאמנים לקבוצה הרגלית שלנו בהדרכתו של יוסי, הדרכה שגם נתנה אתנחתא ראוייה בין קטע דרך אחד, לבא אחריו. בהמשך גם התברר לנו שעיסקה של שכירת כרכרה או בהמת רכיבה, לרוב אינה כוללת את כל הדרך, המחולקת לשלושה חלקים: 1. עד הסכר. 2. ממנו בתוך הקניון עד לחזנה, זו הפאסאדה המפורסמת ביותר של פטרה. 3. וקטע שלישי, אפשר לרכוב בו גם על גבי גמלים, מהחזנה ומטה עד לאמפיתיאטרון המחוק ולבתי השימוש (סוף-סוף!) שתקרתם היא הסלע האדום.

וכך אנחנו הולכים ויורדים ושומעים הסברים על עם הנבטים, על דרך הבשמים והמסחר, ועל הקשר של העיר הנבטית פטרה לערים הנבטיות שאת רובן כבר ביקרנו, ממשית, עבדת ולאחרונה שבטה, כולן על דרך המסחר והבשמים לכיוון עזה.

הולכים ויורדים ושמים לב לתופעה משונה. אם אתה מרים פניך להתבונן בתצורות הסלעים המרהיבות, גם בצבעיהן, אתה עלול להחליק ולשבור רגל או אגן ירכיים. אך אם אתה הולך בזהירות כאשר מבטך כבוש בקרקע, כמו על מדרכה בתל-אביב מחשש לדרוך על תלוליות חרא של כלבים, הרי שאתה מפסיד את המראה המרהיב למעלה. והקרקע, חֶלקה חלוקי נחל בוגדניים, שהרי אנו הולכים בתחתית הקניון הגבוה ורק פיסת שמיים צרה מעלינו, וחלקה אבנים שטוחות מסותתות למחצה כמו בכיכר אתרים (נמיר) בתל אביב, שאתה צריך לדלג עליהן בהליכה לא טבעית, אחרת תקבל נקע בקרסול. זהו. עיקר ההישרדות ותשומת הלב בירידה הרגלית לפטרה מוקדש להליכה ולתימרון שבין הליכה זהירה – לבין אפשרות סבירה להשקיף על הנעשה בגובה עיניך ומעליהן.

לאחר הליכה די ממושכת ולא קלה, כי הברכיים ממש מתחילות לכאוב ולרעוד בירידה, ולאחר שרואים כמה פאסאדות של מקדשים, ומיבנים אחרים בדרך, הכול "כאילו" כי אין להם תוך ורק חצבו וגירדו אותם מתוך הסלע הטבעי, שהוא אבן חול נובית, קלה לעיצוב; ולאחר שהבחנו בשרידי תעלות המים שבקירות משני הצדדים; ולאחר שניצלנו גם מערמות הגללים הטריים של הסוסים והחמורים, ובהמשך גם של הגמלים – הפזורים לאורך כל הדרך, וניצלנו גם מפני דריסה של הכרכרות השועטות במורד על תייריהן השמנים והמבוהלים – מתחיל להתגלות לעינינו סוף-סוף המראה שהוא תכלית הטיול – החזנה או חזנת פרעה או המקדש או הארמון, יהיה אשר יהיה, שהוא המקבע את דמותה של פטרה החל מציוריו של דייויד רוברטס, שביקר כאן בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19! (ושניתן לקנותם בזול-יחסית בכל דוכן מזכרות וכך גם עשינו) – וכלה בחקיקתה כסמל של כל אתרי התיירות הירדנית המשווקת כיום ברחבי העולם.

מה נאמר ומה נדבר, זה הרגע היחיד-כמעט שאתה אומר לעצמך שהקושי להגיע וההליכה הזיגזגית בין ערמות החרא של הסוסים והחמורים ובהמשך גם של הגמלים – היתה שווה. אמנם, בשלב מסויים עלה בדעתנו שדווקא היה כדאי להביא לכאן פילים לצורכי תחבורה, אבל אז נזכרנו בגללים הענקיים שהם פולטים ללא הרף, וכן שבגלל גובהם ורוחבם עשויים הרוכבים עליהם להימרח על הקירות, וכן שהפילים זקוקים להרבה מים להרטיב את עצמם, וסובלים מחום, וגם אין להם כאן שום ירק או עץ לנגוס בו ללעיסה – ושבנו למסקנה שהסוסים והחמורים הם הרע במיעוטו. מה עוד שהעגלונים והסייסים מיטיבים קולם בצעקות ובשירים שיוצרים אווירה נבטית אותנטית מאוד.

ובכן, הגענו לחזנה, או לפאסאדה של המקדש או הארמון הכי לא-אמיתי שראינו מימינו, חוץ אולי מאשר בדיסנילנד. כל עבודת הנמלים של גירוד קיר הסלע הרך והגבוה הזה אינה מובילה לשום מקום, לשום חלל, חוץ מאולם אחד בכניסה למטה, שפתחו האפל רומזה לתעלומה אך כאשר מגיעים לסיפו, שם ניצב ומונע את הכניסה חייל ירדני לבוש בקפידה מצועצעת וכל כך ענוג ויפה עד שהוא נראה כאישה ­– ובכן, האולם האפל נראה ברובו כמערה טבעית פרי השחיקה של הרוחות וקצת הגשמים במשך עשרות אלפי השנים שקדמו לבנייתו, ובקושי יש בו פינה אחת או שתיים שנראות מלוטשות לצורה פולחנית כלשהי. אכן, המבנה הדימיוני, הלא-אמיתי הזה, נראה  מאוד מונומנטאלי, אבל גם אקלקטי מאוד. עמודים יווניים עם כותרות חצובים באבן החול והם חסרי שימוש כי אין עליהם לשאת שום דבר וגם הגגון המשולש והמעוטר שמעליהם אינו אלא מגורד בתוך הסלע, והכול סובל גם מטשטוש מסויים של שחיקה במשך מאות ואלפי השנים שעברו מאז נוצר. ואתה שואל את עצמך? האם כדאי היה להסתכן ולמות כדי להגיע אל סלע אֱדום זה, אל הסלע האדום? – ועונה לעצמך שוודאי שלא, זה היה טירוף, זו היתה הזייה. מה עוד שלמקום הזה אין שום קשר ממשי להיסטוריה שלנו, אלא אם כן אתה מדמה לעצמך שכך היתה נראית חזיתו של בית המקדש השני בירושלים אילו נבנה כחיקוי למקדש יווני.

טוב. לא כדאי לייאש את המתכוונים לבוא. חשוב מאוד לבקר בפטרה ולו מן הסיבה האחת והיחידה והיא – שמאותו רגע והלאה אתה כבר לעולם לא תחוש שהפסדת משהו בחיים אם לא ביקרת בפטרה, ושהטיול הזה הוא כבר מאחוריך.

מצלמים ומצטלמים למזכרת גם בקבוצה, ובבואנו למלון אנחנו עתידים לקבל תמורת 25 שקל התמונה את צילומנו הקבוצתי על רקע החזנה, וזאת כאשר הצלם מומחה לכלול את כל קבוצתנו וברקע מיבנה החזנה כולו עד קצה הכתר שבראשה. ואין להקל ערך בערכו של המיבנה כי הוא המרשים ואולי גם השלם ביותר בכל האתר כולו.

ממשיכים ויורדים ימינה לחזנה, כאשר הקניון כבר פחות תלול אבל הירידה נמשכת, רואים עוד כמה מיבנים ובהם האמפיתיאטרון שמושביו החצובים בסלע הרך כבר מחוקים כמעט לגמרי. מגיעים אל תחתית המסע ותכליתו, בתי השימוש. המה ללא גג אלא התקרה הטבעית של תצורת הסלע האדום במערה הפתוחה, הטבעית כנראה. ממש חווייה של השתנה. במקום יש גם שוק הומה של דוכני מזכרות, כמו גם ממול לחזנה, וגם בית קפה שאפשר לשבת בו ולנוח. כאן אנחנו קונים את תיק הציורים של דייוויד רוברטס. הדוכנים מלאים העתקים של חזיתות הכמו-בניינים של הנבטים, בגבס צבוע ובחומרים אחרים, וכן גמלים עשויים מתכת, חימר ועץ ומחרוזות ושאר תכשיטים וקופסאות משובצות, ואנחנו מנסים להבחין מה מיוצר בירדן ומה מיובא מהמזרח הרחוק.

לא יושבים לנוח אלא מתחילים בדרך חזרה. הזמן קצר ובעוד כשעתיים תתחיל החשכה. אמנם, מדהים שבמשך כל דרכנו חזרה עדיין זורמים מולנו עשרות ומאות תיירים, לבד ובקבוצות מאורגנות, חרף החשש שייאלצו לעשות חלק מהדרך חזרה באור הדמדומים. בגלל ההרים הגבוהים ממערב, היום מקדים להיעלם כאן.

העלייה התלולה חזרה אף היא אינה קלה, אבל לפחות אין חשש מכאבי ברכיים ופגיעה בהן כמו במהלך הירידה. נפרדים במבט אחרון של שלום ולא להתראות מהחזנה הענקית החצובה בקיר הקניון, ומושכים למעלה בין הכרכרות הדו-גלגליות השועטות הלוך-וחזור ואשר נוסעיהן היושבים כל רגע להישפך החוצה מביטים בקנאה בנו, הולכי הרגל הפלבאים העייפים.

[סעיף לעצמו הוא ההנעלה. רוב-רובנו נעולים נעלי ספורט לבנות, נוחות וחזקות, שהן באמת פלא-הליכה לעומת נעלי-העור השחורות הגבוהות של פעם. אבל מדהים לראות תיירים בסנדלים, בנעליים רכות, ובעוד סוגי נעליים שקשה ממש לתאר שאפשר להלך בהן קילומטרים על גבי סלעים! את תשומת ליבנו תפסה צעירונת פולנייה שחורת שיער וצחת פנים, קטנה, מיניאטורה אבל מה-זה סקסית, למצוץ ולבלוע אותה, רזה, עדינה ויפה, שפסעה לצד החבר או הבעל שלה, ודיברה איתו בפולנית כאשר שקלו לקנות מנעול חלוד ישן ובו מפתח, חלוד אף הוא, בדוכן של בידואי ליד הסכר. חוץ מהחזה המתוק והקטן שלה ופניה הנחמדות, מה שהדהים אותנו היה שהיא פסעה בנעלי סירה שחורות דקות, מינימאליות, כמעט כנעלי ריקוד, כמעט ללא סוליות. הן היו מאובקות, אבל היא בוודאי לא היתה מניחה לנו לנקות לה אותן. משקלה היה כמעט משקל נוצה, כפות רגליה קטנות מכפות ידינו, והיא ממש ריחפה, בִּשְׁחור עיניה ובחולצתה בעלת המפתח המפתה על חלוקי האבן וטיפסה להצטלם כאיילה על סלע – בעוד שאנחנו, יום קודם, לא הצלחנו אפילו לצאת ממילכוד חלוקי האבן המשוייפים של ים אילת ליד החוף, וכשפסענו, שקענו בהם עד ברכיים, ולולא גימלאית אמיצה אחת, שהסיתה אותנו קודם להיכנס למים והושיטה לנו עתה יד לצאת מהם, היינו אולי תקועים שם גם עכשיו].

וכך, בסביבות השעה שלוש אחר-הצהריים, אנחנו משלימים את עיקר הביקור ושבים לנקודת היציאה. שם קונים את התקליטור ובו הסרט הירדני על פטרה, קונים את הספל החום תוצרת ירדן המעוצב כשכונה אוריינטאלית שלמה עליו, וכן את המציתים הלא-אותנטיים. למרבה המזל, כל חברי ובעיקר חברות הקבוצה מגיעים חזרה ללא פגע ובזמן. רק אחת רוכבת על סוס בקטע הדרך האחרון, והסייס שלה, המושך את הסוס באפסר ובחבל, משבח בפנינו את ישראל ושר על געגועיו לגור בה.

לאחר הצעדה הזו, הלוך ושוב, מרחק של כחמישה וחצי קילומטרים כחום היום – עולים חזרה לאוטובוסים הגבוהים, הניצבים במגרש החנייה הענק ובו עשרות מהם עם נהגיהם, שנראים כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם לעשן וללטף את שפמיהם.

בנסיעה קצרה מגיעים למלון "סילק וֵי" (דרך המשי) שבוואדי מוסה, בלב העיירה. יש לא מעט סועדים בקירבנו ובמשפחתנו שמעקמים את האף וגם מזהירים שלא לאכול ירקות. ואילו אנחנו נהנים מאוד מהפיתות הדקות, מהחומוס, מהאורז שעליו יוצק לנו הטבח הבידואי "מיט בולס", כדורי בשר טעימים מאוד ברוטב אדום, גם האורנג'דה המקומית מצויינת, וסלט הכרוב. רק הבננות קצת נכות.

מסיימים לאכול, קונים את התמונות הקבוצתיות על רקע החזנה מהצלם הבידואי, עולים לאוטובוסים ושבים באותה דרך דרומה. נרדמים מיד, ומתעוררים לקראת חשכה. מראה היישובים הבדואים הוא כפי שאמרנו, כמעט בלי אורות בבתים, רק פנסי רחוב פזורים פה ושם. והיכן שיש מיבנים מסודרים, מוארים, אלא הם בסיסי צבא או משטרה או מוסדות ציבוריים.

בתור צ'ופר עושים סיור לילי, בלי לרדת מהאוטובוס, בעקבה. עיר גדולה לא פחות מאילת, ונראה שעומדת להשיג אותה במיספר תושביה. יש בה שלושה נמלים ורצועת חוף ארוכה משל אילת עקב החלפת שטחים עם סעודיה השוכנת בדרומה. עוברים שדרת דקלים וגינות יפה במרכז העיר, במקביל לרצועת החוף. רואים בתי מלון מוארים חדשים של רשתות עולמיות, וכן רשתות נוספות של מוצרים ידועים בעולם. אבל למרות השעה המוקדמת-יחסית, אין רואים כמעט תנועה ברחובות. כאילו כולם הלכו כבר לישון.

שבים למעבר הגבול. שוב אוספים דרכונים, מחתימים, מחזירים, עוברים עם הדרכון ומראים את הפנים, מאחר שהסתפרתי ימים אחדים לפני הנסיעה העירה לי בספקנות השוטרת בצד הישראלי, בבוקר, שכבר אין לי בלורית כמו בתמונתי.

עד שמחכים לתעודות המוחתמות בסמל השמש הירדני, קופצים ל"חנות" של הדיוטי פרי, עדיין בצד הירדני. בעיקר משקאות אלכוהוליים וסיגריות. מעניין שחנות כזו אינה נמצא בכניסה לירדן, רק ביציאה ממנה. מן הסתם כדי לא להכניס למדינה משקאות אלכוהוליים.

עוד ביקור בשירותים בבניין מודרני בצד הירדני כדי לגלות שאין משתנה בעמידה, אולי כדי שגברים לא יתגרו יותר מדי זה מזה, ואילו התא הראשון של המחראה (את היתר לא בדקתי) הוא מחראה בכריעה, עשוייה אמנם ברזל מצופה אמאייל לבן, מקווקוו למדרך כפות-רגל, ובצד כד חימר אפור (ג'ארה) מתחת לברז נמוך, לשטוף בו את התחת. נייר דומני אין.

(ואגב בתי השימוש, אני חייב לציין תופעה נוספת, שאינה אופיינית דווקא לטיול לפטרה, והיא – שעקב הפער הבלתי הפיך שבין תור הגברים לתור הנשים ב"הפסקת שירותים" שבעצירוֹת בדרך, פער שהוא תמיד לטובת הגברים – עשו להן הנשים שבת לעצמן, והחלו משתמשות בריש גלי בשירותי הגברים כדי לקצר את התור הבלתי-נסבל אצלן! אילו יכולות היו, כלומר, אילו מטבען היו בנויות לכך – היו נדחקות לצידנו ומשתינות גם בעמידה ובלבד שלא תעשינה במכנסיים!)

צועדים פעם נוספת ברגל את המרחק שבין שתי המדינות, כמין שטח הפקר, מזל שאין לנו מזוודות לגרור בתנאים פרימיטיביים כאלה. נכנסים לישראל. הכול בצחוק. כמו הפאסאדה של פטרה. שהרי זו אותה אדמה ואותה ערבה ואותו מזג אוויר ושאר תנאי אקלים, ואין שום הבדל בין ישראל לירדן, חוץ מהעוני. עולים לאוטובוסים "שלנו" ועוד מספיקים להתקלח ולהתרענן לפני שיורדים לארוחת-ערב מאוחרת במלון. בגלל היובש גומעים לפחות צלחת מרק אחת משני המינים הקבועים. הכול בשירות עצמי. טבחית מטגנת במחבת המבורגרים דקים בעמדה שבמרכז חדר-האוכל, טעימים אך לא מלהיבים. שלשום טיגנה במהירות פרוסות דקות אדמדמות של בשר סינטה, שהיה ממש מעולה, בעיקר בשל דרך ההכנה.

(כאשר אנחנו חוזרים, הבריכה הגדולה של "הילטון מלכת שבא" המפואר והיקר, כבר סגורה. היא נסגרת בחמש. היא גם נפתחת רק בשמונה בבוקר, כך שאי אפשר לשחות שחייה רצינית לפני ארוחת-הבוקר מבלי להסתכן באישה רעבה. וגרוע מכך, ביום בואנו החליטו להפסיק את חימום מימיה, וככה היינו נאלצים לשחות בקור של פחות מ-25 מעלות, כמעט כמו בים אילת, וזאת כאשר בחוץ עלו פתאום הטמפרטורות ל-34 מעלות).

טוב. מה יש עוד לדבר. אחרי עשר בלילה כבר היינו בעולם החלומות עד הבוקר, אבל משום מה לא חלמנו אפילו פעם אחת על פטרה.

* * *

ברכות לסופר העברי הנשיא שמעון פרס

חתן פרס נובֶּל לשלום

שלא הפסיק לרגע לייצג אותנו בכבוד ובַתקשורת

ביריד הספרים הבינלאומי בפריס

אנחנו כאן בבית בתל-אביב בטוחים

שלפחות אתה לא השתנת על המדינה

וגם לא אמרת לגויים הצדיקים מה הנושאים

שבהם מותר להם לבקר וללחוץ על ישראל

כי אתה כבר קיבלת את פרס נובּל

ולמרבה הצער אתה גם יודע מה הוא שווה!

ס. נידח בשם מחב"ע

* * *

יוסי גמזו

מִי שֶאוֹמֵר שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה...

מִי שֶאוֹמֵר שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

מַשֶּהוּ מֵת בּוֹ, אוֹ אַף פַּעַם לֹא נוֹלַד.

הוּא מְאַכְסֵן בּוֹ, גַם אִם הוּא עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ

מוּדָע לְכָךְ, מִצְבּוֹר מַמְאִיר וְקַטְלָנִי

שֶל אֲחוּזֵי נָכוּת-הַנֶּפֶש הַגְּבוֹהִים אַף

יוֹתֵר מִסַּךְ כָּל מִגְבְּלוֹת נָכוּת-הַגּוּף

הָאוֹפְפוֹת אֶת הַגִּדֵּם, שֶבּוֹ-בָּרֶגַע

בְּעִיר אַחֶרֶת אוֹ מַמָּש מוּל חַלּוֹנוֹ

מַפְשִיל מוּל אוֹר הַדִּמְדּוּמִים, בִּקְצֵה פְּרוֹטֶזָה,

כְּמוֹ מְאַהֵב הַמְּקַלֵּף אֶת שִֹמְלָתָהּ

שֶל הָאִשָּה הָאֲהוּבָה עָלָיו בַּטֶּקֶס

הַפֻּלְחָנִי וְהַמֻּפְלָא הַזֶּה אֶת קְצֵה

כְּנַף הַוִּילוֹן הַמִּתְנַפֵּחַ עִם הָרוּחַ

כְּמִפְרָשֶֹיהָ שֶל דּוּגִית גַּעֲגוּעִים

אוֹ כְּמוֹ יָדָיו הַמַּרְטִיטוֹת שֶל הַקִּטֵּעַ

שֶעַל קַבָּיו אוֹ בְּכִסֵּא-הַגַּלְגַּלִּים

קָרֵב עַתָּה, כְּמוֹ מְכֻשָּף כֻּלּוֹ, לְעֵבֶר                       

חַלּוֹן בֵּיתוֹ בּוֹ הַשָּמַיִם מַקִּיזִים

אֶת הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה שֶל בֵּין עַרְבַּיִם

שֶקַּו הָאֹפֶק, פְּצוּעַ יֹפִי, מְדַמֵּם

עַל דַּבְּשוֹתָיו שֶל קַו הָרֶכֶס שֶמִּנֶּגֶד

אוֹ עַל גַּלָּיו קְמוּטֵי הַמֶּשִי שֶל הַיָּם

וְהַמִּלִּים נֶעֱתָקוֹת מִפִּיו כִּי אֵין לוֹ

מִלִּים לִקְרֹא לָהּ

לַיִּפְעָה הַזֹּאת

בְּשֵם.

מִי שֶאוֹמֵר שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

עִוֵּר יוֹתֵר מִן הָעִוֵּר, שֶבְּאָזְנָיו

פּוֹרֵט הַסְּתָו עַל מֵיתָרָיו אֶת הַגְּלִיסַנְדּוֹ

שֶל אֶצְבְּעוֹת הָרוּחַ בֵּין הָאֳרָנִים

אוֹ הָאִלֵּם שֶבִּנְחִירָיו חוֹגֵג הַבֹּשֶֹם

אֶת פְּרִיחָתוֹ שֶל הַיַּסְמִין בְּלֵיל אָבִיב

אוֹ הַחֵרֵש הֶחָש לַמְרוֹת הַכֹּל אֶת מֶתֶק

יֵינוֹת הַקַּיִץ ושִֹפְתֵי נַעֲרָתוֹ.

מִי שֶאוֹמֵר שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

אָטוּם יוֹתֵר מִן הָאוֹטִיסְט הֲכִי אָטוּם

בְּנִתּוּקוֹ מִן הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ

חַיּוֹת-הַבַּר קוֹפְאוֹת לְרֶגַע שֶל פְּלִיאָה

מוּל גִּיחָתוֹ הַמַּלְכוּתִית שֶל הַיָּרֵחַ

כַּאֲפַרְסֵק עֲנָק מֵעֵבֶר לַגְּבָעוֹת

הַמַּשְחִירוֹת כְּקוֹנְטְרַפּוּנְקְט אָפֵל כָּל עֶרֶב

מוּל דְּבַש אוֹרוֹ שֶל הַסָּהוּר וְהַזָּהוּר.

מִי שֶאוֹמֵר שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

אֵינוֹ מוּדָע לְכָךְ שֶהָרוֹמַנְטִיקָן

גַּם בְּשָמְרוֹ לָהּ אֱמוּנִים זוֹכֵר כָּל רֶגַע

כִּי הוּא שֹוֹחֶה נֶגֶד הַזֶּרֶם, לֹא אִתּוֹ

וְהוּא יוֹדֵעַ שֶיּוֹם-יוֹם, שָעָה-שָעָה

הוּא מִסְתַּכֵּן בִּהְיוֹתוֹ מוּעָד לַסְּטִיגְמָה

שֶל הַשּוֹטֶה וְהַנָּאִיבִי וְהַפְרָאיֶר

אַךְ כְּמוֹ צִיּוּץ הַצִּפֳּרִים בַּצַּמָּרוֹת

הוּא מְצַפְצֵף, יַלְדָּה שֶלִּי, צִפְצוּף אָרֹךְ

עַל מַה יֹּאמְרוּ עָלָיו אוֹ מַה יְּהֵא הָרֵיטִינְג

בּוֹ יְדֹרַג בְּבוּרְסַת הַטִּמְטוּם שֶבָּהּ הוּא

אֵינוֹ עוֹבֵר אֶת אֲחוּזֵי הַחֲסִימָה.

מַה מְּעַכֵּב אֶת הָעוֹמֵד לִקְפֹּץ מִגֶּשֶר-

הַמִּתְאַבְּדִים אֶל זְרוֹעוֹתָיו שֶל הַנָּהָר

שֶתְּהוֹמוֹ הַמְּמַגְנֶטֶת אוֹתוֹ מַטָּה

שְחוֹרָה כְּצֶבַע חֶשְכָתוֹ שֶל הַיֵּאוּש

אִם לֹא צְלִילוֹ הָעִנְבָּלִי שֶל צְחוֹק הַיֶּלֶד

הַמִּצְטַלְצֵל מֵאֲחוֹרָיו בְּרֶגַע זֶה

בְּהִנָּשְֹאוֹ בְּעֶגְלָתוֹ הַמִּשְתַּקְשֶקֶת

בִּידֵי אִמּוֹ הַמּוֹבִילָה אֶת אוֹצָרָהּ

בָּהּ בַּשְּנִיָּה, מַמָּש עַל פְּנֵי אוֹתוֹ הַגֶּשֶר

כְּמִין עֵדוּת אַפְעַלְפִּיכֵנִית, דַּוְקָאִית

שֶהַחַיִּים שָוִים לִחְיוֹת אוֹתָם אֲפִלּוּ

אִם שְֹדוֹתֵיהֶם מְמֻקָּשִים בְּאַכְזָבוֹת.

מַה שָֹּם לְאַל פִּתְאֹם אֶת מְזִמַּת הַמָּוֶת

שֶל הָעַלְמָה הַמְּקָרֶבֶת בְּיָדָהּ  

את חֹד הַתַּעַר הַכְּחַלְחַל כִּתְכוֹל וְרִידֶיהָ

אֶל קֵץ הַצַּעַר שֶיָּבוֹא עִם קֵץ הַגּוּף

אִם לֹא מַבָּט דָּמוּעַ אַחֲרוֹן מִצֹּהַר

חַדְרָהּ הַקַּר וְהַבּוֹדֵד אֶל הַסַּפְסָל

שֶבַּחֲצַר בֵּיתָהּ לְמַטָּה, בָּהּ כּוֹרֵעַ

מַמָּש בְּרֶגַע זֶה זָקֵן אֶחָד לִקְטֹף

פָּרָג סָמוּק וּמְשֻלְהָב כְּמוֹ לְחָיֶיהָ

שֶל אֵיזוֹ סָבְתָא, לָהּ מֻגָּש אוֹתוֹ הַשַּי.

רוֹמַנְטִיקָן אֵינוֹ בּוֹדֶה אַף לֹא לְרֶגַע

אֶת אִינְוֶנטַר נִפְלְאוֹתָיו שֶל הָעוֹלָם,

הוּא לֹא מַמְצִיא אוֹתָן, הוּא רַק רוֹאֶה כְּאִלּוּ

בְּעֵין-הָרֶנְטְגֶּן הַחוֹדֶרֶת שֶל רוֹדֶן

אֶת עֵירֻמָּהּ הַמִּסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ הַשַּיִש

שֶל הָאִשָּה שֶמַּפְסַלְתּוֹ הַחַתְרָנִית

סוֹפָהּ לִגְאֹל וּלְשַחְרֵר מִשְּבִי הָאֶבֶן

אֶל הַחֵרוּת הַמַּנְחִילָה לָהּ מַשְמָעוּת.

הוּא רַק עוֹבֵר וּמְזַהֶה פְּלָאִים בְּדֶרֶךְ-

הַחַתְחַתִּים בֵּין לֵדָתוֹ לְמִיתָתוֹ,

בֵּין הָרִשְעוּת וְהָעַוְלָה וְהָאִוֶּלֶת

וְהָרוּלֶטָה הָרוּסִית שֶל הָאָסוֹן

וְהוּא אֲסִיר-תּוֹדָה עַל כָּךְ כִּי הוּא יוֹדֵעַ

אֵיזוֹ בּוֹנַנְזָה אַדִּירָה שֶל נִחוּמִים

טְמוּנָה בָּזֶה וְהוּא לְרֶגַע לֹא שוֹכֵחַ

גַם בִּרְגָעָיו הָעֲשוּקִים מֵאַשְלָיוֹת

כִּי הֵם בִּלְבַד, לַמְרוֹת הַמָּוֶת הַצָּפוּי לוֹ,

עוֹשִֹים יוֹם-יוֹם

אֶת הַחַיִּים

לִכְדָאִיִּים.

רַק קְשִי עָרְפּוֹ שֶל הָרוֹמַנְטִיקָן שֶלֹּא

לְהִתְפָּשֵר, בְּשוּם מְחִיר, עִם כָּל הַגִּ'יפָה

שֶל הַכִּעוּר, נִבּוּל-הַפֶּה, הַפּוֹרְנוֹגְרַפְיָה

הַמַּחְלִיאִים אֶת אֶקוֹלוֹגְיַת נִשְמָתוֹ

שֶל הָאָדָם כְּמוֹ תַחְמוֹצוֹת שִפְכֵי הַסְּחִי

וַאֲרֻבּוֹת הַתַּרְעֵלָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית

הַמַּמְאִירוֹת אֶת הָאֲוִיר וְאֶת הַמַּיִם

רַק הוּא בִּלְבַד, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, לֹא אַחֵר,

הוּא הֶחָרִיף בַּדֶּטֶרְגֶּנְטִים מְחַטְּאֵי

אוֹתוֹ צָמָא עָמֹק שֶבָּנוּ לִקְצָת יֹפִי,

אוֹתוֹ סֵרוּב עִקֵּש שֶל בְּאֵרוֹת הַנֶּפֶש

לְהִזְדַּהֵם, לְהִתְבַּהֵם, לְהִכָּנַע.   

מִי שֶאוֹמֵר שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

טָח מִלִּרְאוֹת אֶת מוֹתָרוֹ שֶל הָאָדָם

מֵחֲזִירֵי-הַבַּר הַבּוֹסְסִים בְּרֶפֶש

הַחָמְרָנוּת קְמוּצַת הַיָּד וְהַדִּמְיוֹן.

הַצִּינִיּוּת, יַלְדָּה שֶלִּי, הִיא שִֹיא הָאִימְפּוֹטֶנְצְיָה,

הַכֹּחָנוּת הִיא תַחְפָּשְֹתּוֹ שֶל קֹצֶר הַמַּשִֹּיג

לַחְשֹף אֶת קוֹד כַּסֶּפֶת הַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר,

אֶת עֹמֶק נִשְמָתָן הָעֲלוּמָה שֶל הַנִּגְלוֹת

שֶבִּלְעֲדֶיהָ מְנֻדִּים אָנוּ כֻּלָּנוּ

מִגַּן-עֶדְנָם שֶל הַמֻּפְלָא וְהַקָּסוּם...

שֶבִּלְעֲדֵי סְתָרֶיהָ מְנֻדִּים אָנוּ כֻּלָּנוּ

מֵרָחַש גַן-עֶדְנָם שֶל הַמֻּפְלָא וְהַקָּסוּם.

שֶל אֵיזוֹ סָבְתָא לָהּ מַגִּיש הוּא אוֹתוֹ, אַט.

* * *

אומרים אהבה יש בעולם

מה זאת אהבה?

אהובת ליבנו שחקנית הטלנובלות הוונצואלית

 גבּריאלה ספּאניק

סוף-סוף בהריון בולט וכמובן מאושרת מאוד!

מה פחד ורחב ליבנו לקרוא ב"ויווה פלוס" האחרון כי השחקנית הנהדרת, לה הקדשנו את הרומאן "חנות הבשר שלי" בספרדית בגוף הספר – נמצאת בחודש החמישי להריונה וגם מאוהבת מאוד. פניה היפות זורחות באושר ואת בטנה היא גם חושפת בגאווה, ומהכירנו מהתמונות ומהסדרות את חזה השופע, אנחנו בטוחים כי גם לא יחסר חלב לרך הנולד.

אחרי תקופה קשה ביותר, עמוסת משברים וחרדה, עכשיו היא שוב נושמת לרווחה, כותבת העיתונאית נגה שרון. אחותה התאומה של גבּריאלה, דניאלה – מחלימה אט-אט מהשלכות התרדמת ממנה התעוררה חובקת בת בריאה, וגם אימן של השתיים, שעברה אירוע מוחי, ואביהן שחטף שבץ, כבר לגמרי בסדר. גבריאלה, המתגוררת עתה במדינה הספרדית מיאמי שבפלורידה, מצאה אהבה בדמותו של צעיר בן-ארצה, ונצואלה, סימפטי וחתיך וצעיר ממנה, ושמו ניל חוויר פרז. וכאילו לא די בכך, בעוד ארבעה חודשים תביא לעולם את ילדה הראשון ובכך תגשים את החלום הכי גדול שלה, עליו דיברה בראיונות פעמים אין-ספור, ותהפוך לאימא.

"אני מאושרת! השנה עברתי תקופה קשה מנשוא אבל הברכות שהומטרו עליי מפצות על זה והגדול. מבחינתי זו הוכחה לכך שיש אלוהים וקיימים ניסים בעולם. אני אסירת תודה על כך שאני יכולה ליהנות מהבריאות שלי, מזה שהקרובים אליי בסדר ומזה שהגשמתי את חלומה של כל אישה – להיות אימא ולהשיג בחור טוב, עם לב כן, שיודע באמת מה זאת אהבה. תמיד חלמתי להקים משפחה יפה וזה קרה לי ברגע הכי פחות צפוי. ממש נפל לי מהשמיים.

"אני באה ממשפחה נורא גדולה. יש לי שישה אחיינים ו-35 בני-דודים, כולם עדיין ילדים. לכולם החלפתי חיתולים, נתתי בקבוקים, ואני לא פוחדת גם לעשות אמבטיה או לנקות את האף מנזלת, כשצריך. שום דבר מזה לא מפחיד אותי.אני אהיה אימא מנוסה כבר, שמשחקת עם הילדים שלה אך גם מחנכת אותם."

שיהיה לך בהצלחה ובמזל טוב, גבריאלה, ושלא תתאכזבי מהחבר-לחיים כי הגברים, כידוע לך, הם מאוד בוגדניים ושתלטניים, ואת, גם לך יש אופי חזק ונוכחות מדהימה בעוצמתה, וכבר נישאת פעם והתגרשת. נמשיך לעקוב אחרייך מעל הדפים הצבעוניים של "ויווה פלוס", ולקוות שבעוד שנה-שנתיים תחזרי לככב בסדרות חדשות כי מאז סיימת את האחרונה, אין מה לראות בטלנובלות. ונזכיר כאן את אשר כתבנו לאחרונה על אודותייך, בגיליון 269 מיום 11.8.07. –

"זהו. לאחר ארבעה עשר וחצי חודשים, שבהם צפינו בשקיקה מדי סוף-שבוע בערוץ "ויווה פלוס" בשלושה פרקים ברצף של הטלנובלה הספרדית (שצולמה בפלורידה) "עמק התשוקות", 173 פרקים שמהם הפסדנו אולי שישה, לא יותר, ולא באשמתנו אלא בגלל תקלות טכניות – נסתיימה הסידרה שלשום כאשר כמצופה שני כוכביה הנהדרים: גבריאלה ספאניק היפהפייה בעלת החזה המוצק כִּשְׁרִירַיים בתפקיד ולריה, וסול ליסאסו המבוגר, והמקסים בחיוכו, בתפקיד פרנסיסקו – באו בברית הנישואים בברכת האב, הבן ורוח הקודש, וגם זאת לאחר פתיחה מקפיאת דם של הפרק האחרון, פתיחה שבה מרסיה השטנית כמעט הורגת ומשליכה את ולריה לנהר, והשתיים מה זה נאבקות!"

ס. נידח, ותודה לעדנה העוזרת שמביאה לנו בנאמגות כל פיסת מידע חדשה על גבריאלה.

שו"ת אליהו הכהן

אורי בית אור: מי יודע עיר לישטינא?

למר"ן אליהו הכהן, באמצעות שד"ר אודי,

שלום,

ראשית, תודה על יופי של תשובה לשאלותיי.

שנית, ניסיתי לחפש את מקומה של העיר לישטין ולא מצאתי. האם תוכל להמשיך ולעזור? ומה מקור ידיעתך זאת?

שנית, לעניין "כחול ים המים":

בסביבות 1944, בהיותי כבן עשר, שהיתי כשבועיים בעין חרוד (נראה כעולם קסום לילדים). שולבתי בקבוצת ילדים בני גילי. כששמעו את שמי (אוֹרי, ו' חלומה), החלו לשיר את "כחול ים המים" – ובעיקר את "השמש אוֹרי לנו אורי וגו'."

לא היכרתי את השיר וחשבתי שהם לועגים לי. נעלבתי. המטפלת חשה לעזרתי, שרה לי את המילים, כדי להוכיח שאין כאן כל עלבון.

אמרתי לה: "נכון, אבל הילדים מעליבים." רוצה לומר: השיר הגיע כבר לעין חרוד שבמרכז היקום הארץ-ישראלי, אבל עוד לא לכפר סבא הנידחה.

שנים אח-רכך, חקרתי במופלא: איך ומתי צמח השם אורי (ו' חלומה) לתוך המציאות המקומית. ולא היה זה בגלל שורת "כחול ים המים". התולדות שמורות איתי, למקרה הצורך והעניין.

ויישר כוח, לך ולשד"ר.

אורי בית אור

אליהו הכהן: המקור הוא ירוחם פישל לחובר

לאורי בית אור שלום,

מקור ידיעתי בעניין עיר לישטינא הוא ירוחם פישל לחובר. במונוגראפיה המקיפה שלו על "ביאליק חייו ויצירתו" הוא מביא (כרך א', עמ' 344-348) קטעים קצרים מן הסיפור הגנוז של ביאליק על העיירה לישטין, שככל הידוע לי לא נכלל במהדורות כתביו, גם לא בכרך "כתבים גנוזים". כדי לקרוא את כל היצירה יהיה עליך לפשפש בארכיונו של ביאליק ולאתר את החוברת שבה רשומים שירים של ביאליק מן השנים תרס"א-תרס"ב ובצידם קטעים מן הסיפור הלא גמור על לישטין. בימים שבהם ישב בכניסה לבית ביאליק אונגרפלד חמור הסבר, שומר החותם בבית ביאליק, היה כמעט בלתי אפשרי לו לאדם מישראל לעיין בארכיון, למעט יחידי סגולה, אך כיום, כששמואל אבנרי החביב מנהל אותו, אני משוכנע שיהיה לך לעזר.

לשאלתך – אינני יודע היכן ממוקמת לישטין מבחינה גיאוגראפית. לחובר מעיד שביאליק התגורר בה זמן מה בבית דודו, לכן אני מניח שלישטין איננו שם ספרותי בדיוני – אלא שמה של "עיירה ישראלית", כפי שכינה אותה ביאליק, תחום מושבם של יהודים. לפי תיאורו זו עיירה "היושבת על ראש הר והמרוחקת מן היישוב ומוקפת יערים משלוש רוחותיה" וכדי להגיע אליה עוברים דרך גשר רעוע "התלוי בנס על קונדסין דקים שהם רקובים ו...משוקעים במימי הנהר... ואל תוך העיירה גופה עולים דרך משעול צר." ועוד רמז שאולי יעזור לך לאתר את המקום: "הצופה אליה מרחוק, מעבר הנהר, בתיה דומים עליו בקיץ כקני נשרים נתונים על צוק גבוה בסתר יערות."

בברכה,

אליהו הכהן

* * *

הדברים שרשמתי, אני און בן פלא,

ניצב על מגדל, ליד הזרקור

בבקוע עיני מחשכים ולא תֶלֶא

לשמור על שדמות ישראל ממגור!

שורות הפתיחה האלה לקוחות מתוך הפואמה "און בן פלא", בהוצאת גזית, ת"א, 1940, שאותה כתב המשורר ש. שלום (שלום שפירא), ואותן אני מצטט מהזיכרון כ-55 שנים לאחר שפגשתי בהן לראשונה בכיתה שביעית או שמינית "הומאנית" (ספרותית) בבית הספר תיכון חדש בתל אביב אצל המורה יעקב בהט, בכשטיץ, שהיה גם מורנו לתלמוד.

היחס המיוחד שלי לפואימה נבע לא רק מתוכנה ומחריזתה היפה והקצבית אלא גם מפני שעליה הרצתה הנערה שאותה אהבתי שנים רבות גם לאחר גמר הלימודים ולמענה כתבתי את מיטב שיריי. נהוג היה אצל יעקב שמראשית השביעית ועד לסוף השמינית ידע כל אחד מהתלמידים על איזה ספר וסופר הוא ירצה, וזו היתה שעתו הגדולה של התלמיד. עדיין אני זוכר את יעקב וכסלר מדבר ברגש רב על גנסין. את מאיה אגמון מקבלת מכתב תשובה מעגנון בקשר להרצאתה על סיפור שלו. אני הרציתי על קובץ הסיפורים "אבנים רותחות" של הזז. ואם אתאמץ וגם אחקור, אזכור גם על מי הירצו שלמה אהרונסון, מרית ליפשיץ, איה לופט, מאיה ליבנה, אירי מנור, מאשה לובלסקי, מירה קניוק, עפרה איילון, דוד לזר, רפי לרמן, יעל מלינובסקי, אורי כרוך, יהודית ביהם, רותי שלונסקי, אקי פרידמן, יעל (כיום בן-שחר), אביבה סילונה, תמר כצנלסון, מיכל (כיום רז), רן שחורי, יוספה פוקורני, אורה יבניאלי וגם, זיכרם לברכה, רמי זיו-אב, אנוש בר-שלום, אילנה שבו, אילנה רוזנטל, דליה כהנר וגבריאלה יששכרי.

ומדוע נזכרתי בשורות של ש. שלום, שמתארות את ראשיתם של יישובי חומה ומגדל?

אולי מפני שגם אחרי יותר משבעים שנה עומדת ההנהגה הפוליטית והביטחונית שלנו באותו מצב ממש, אמנם עם הרבה יותר אמצעים, אבל גם כנגד סכנות גדולות פי כמה וכמה. ורציתי בצניעות לאמץ שוב את ידיהם של העושים במלאכה והאחראים להחלטות הגורליות (אשר לדעת קוראים אחדים את התחת שלהם אני מלקק), ואשר בזכותם, מראש הפירמידה השלטונית ועד אחרון החיילים והשוטרים בשטח – אנחנו חיים באופן כמעט נורמאלי בתוך מציאות כמעט בלתי אפשרית, כאשר אויבינו מתרבים ומתחזקים מולנו מרגע לרגע ובכל אופן שהוא, מבית ומחוץ.

אהוד בן עזר

המילים ככישוף והכישוף שבמילים

שיחות על ספרות המזרח הקדום

ספר חדש מאת ש. שפרה

הספרות שנכתבה במזרח העתיק, בין נהרות הפרת והחידקל, האמינה בכוחן המכשף של המילים. למרבה הפלא, מה שחרט האדם לפני אלפי שנים על לוחות טין, מדבר אלינו כאן ועכשיו, וקסם הכישוף לא נעלם.

הספר שלפנינו עוסק בטיבה של אותה ספרות קדומה – והשפעתה על תודעתנו ותרבותנו אנו.

פרקי הספר מתמקדים במוטיבים המרכזיים של המיתוסים המסופוטמיים: באדם לבדו בתוך הקשר קיומי של מאבק במוות, במקומה הייחודי של האישה ובארוס על כל תהפוכותיו; בתפיסת האלוהות ובמסורות המשותפות לתפיסה הדתית המסופוטומית ולתנ"ך, בפולחן האל ובסוגיות הספרותיות שנוצרו במסופוטומיה והשפיעו על תרבות המערב, מאז ועד עתה. כל זאת גם בזיקה להערכת הרלוונטיות של היצירה התרבותית המפוארת הזו לתרבות העברית ולהוייה הישראלית.

בספר התייחסות ליצירות המרכזיות של הספרות המסופוטומית: האפוס הידוע "עלילות גלגמש", מחזור שירי האהבה של תמוז-אשתר, "ירידת איננה/אשתר לשאול", הקינות על התמוז, מיתוסים שומריים, "אנומה אליש" – מיתוס הבריאה הבבלי, "אתרחסיס" – מיתוס המבול הבבלי, ספרות חוכמה ועוד.

ש. שפרה היא משוררת וסופרת שתרומתה לתרבות העברית מוכרת זה מכבר. שיריה התפרסמו כבר בראשית שנות החמישים, והיא זכתה בפרסים רבים על ספריה ועל כלל יצירתה ולאחרונה בפרס ברנר (2007).

מספרי שיריה: "שיר אישה", "חצבים נרות נשמה", "אישה שמתאמנת בלחיות" ו"משי לחשת לי", שהוא ספר שיריה האחרון שראה אור לאחרונה. כן ראו אור ספריה: "רחוב החול" (סיפורים), "עלילות גלגמש", "מעלילות ראשית ועד מלאכים ונביאים", והאנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם", מיבחר משירת המזרח הקדום, מתורגמת משומרית ואכדית (בשיתוף עם פרופ' יעקב קליין). בקרוב יראה אור עיבוד לילדים של חמישה אפוסים עתיקים מפרי עטה.

בספר החדש 355 עמ' ומחירו הקטלוגי 58 שקלים.

ההוצאה לאור משרד הביטחון, דרך יעקב דורי ת"ד 916, קרית אונו 55108. שיווק והפצה 03-7380705, פקס 03-7380636.

המידע נמסר על-ידי ההוצאה לאור

רון וייס

ההצעה הנדיבה ביותר של ברק היתה של

92% משטחי הגדה

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מציין במאמרו (גיליון 325) כי אהוד ברק הציע לפלסטינים נסיגה מכ-98% משטחי הגדה.

אין לזה שחר. ההצעה הנדיבה ביותר של ברק היתה של 92% משטחי הגדה.

הנשיא קלינטון הציע בטאבה שישראל תיסוג מכ-95% מהגדה. אהוד ברק השיב בחיוב (הסכים לכאורה) להצעת קלינטון אך צירף לתשובתו עשרות עמודים מלאי הסתייגויות.

אורי הייטנר יכול לנתח ולפרש את מה שהיה כרצונו, אך עליו להתבסס על העובדות ולא להמציא "עובדות" המתאימות לפרשנותו.

רון וייס

רמת-גן

ד"ר גיא בכור

בשאר אלאסד, מדינת המשטרה והתחת של הכפרי 

 שלשום הכניס משרד החוץ האמריקני את סוריה לרשימת המדינות המצורעות, המפרות באופן קשה את זכויות האדם אצלן, זו סוריה של בשאר אלאסד שרבים התלהבו עם עלייתו לשלטון כי הוא חניך המערב, ויפתח את המדינה הסגורה ביותר במזרח התיכון. למרבית הצער ההיפך קרה, ובשאר נאלץ לסגור את הפוליטיקה החד-מפלגתית שלו ואת המוני בני עמו בשורה של מעצרים וריסונים חדשים. אז איך זה קשור לרוואר טושה המפורסם?

יום אחד היתה לכַפרִי הסורי שלנו בעיה של טחורים. אלא שבכפר הקטן שלו בהרי סוריה לא היה מי שיטפל בבעיות כאלה. אמרו לו אנשי הכפר: "רד למטה לדמשק, שם יש מרפאה, יטפלו בך."

וכך עשה.

כאשר הגיע אל המרפאה בדמשק אמר לו הרופא: "יש לך מזל, הגעת בזמן. בדיוק עכשיו קיבלנו ציוד חשמלי חדש לבעייה הזו שלך, הרגע הגיע מצ'כוסלובקיה, מה אתם יודעים. הגעת בזמן..."

הכפרי שלנו התחיל לצחוק. מה זה צוחק, נופל על הרצפה מרוב צחוק.

הרופא, אדם מכובד – נעלב.

"מה אתה צוחק?" שאל אותו. "אנשים שומעים טיפול חשמלי, מתחילים לבכות, זה מפחיד. מה אתה צוחק..."

"לא," עונה לו הכפרי שלנו. "לא, אני צוחק, כי ככה ייצא שהחשמל יגיע לתחת שלי, לפני שיגיע לכפר שלי..."

טוב, זו בדיחה סורית מאוד ידועה, ומי שסיפר אותה היה גדול הקומיקאים הסורים, ואולי אפילו הערבים, דוריד לחאם, הידוע בכינוי "רוואר טושֶה", כיום כבר בן 75. פעם היו צופים אצלנו בטלוויזיה הלבנונית והסורית, עוד לפני הקמת הטלוויזיה הישראלית, ושם רוואר ואבו ענתר היו גיבורים גדולים ומוכרים גם בישראל. הם מעמודי התווך של הסטירה הערבית.

מקובל לטעון שרוואר בסרטים שלו (למשל – "לחייך, המולדת") מתח ביקורת על המשטר הסורי, ואפילו אויים בידי המשטר. ובכל זאת, איך ייתכן שהנשיא חאפז אלאסד היה מטורף על הקומדיות שלו? האם רוואר ודומיו בקומדיה הערבית היו אך צינור להוצאת לחץ של מי שאין לו כלל זכויות? לתת לו תחושה שיש מי שמבין ומדבר על בעיותיו, ובכך לבצר את המשטר הערבי הטוטליטארי, ולא להרוס אותו?

בדיוק כך.

[רוואר בבית הסוהר: נכון שהאסירים הקשוחים משחקים תפקיד רקדניות, אך עד כמה הם באמת מסכנים אותו? – קטע וידאו שאפשר להגיע אליו דרך האתר של ד"ר גיא בכור]

לפני כמה חודשים עורר לחאם סערה בעולם הערבי, כאשר טען כי דווקא גיבור ההמונים המצרי גמאל עבד אל-נאצר "זרע את מדינת המוחאבראת (הבולשת) אצל המשטרים הערביים," והוא הוסיף ש"על הקומיקאים הערבים ללבוש שחורים על מצבה של האומה הערבית." ובכן, עבור קומיקאי סורי לא צריכה להיות חוכמה גדולה להתגולל על מנהיג מצרי, אך מה עם חפז אלאסד הסורי או בנו בשאר של היום? האם הם לא זרעו וזורעים את מדינת המשטרה בסוריה? ואכן, בתגובות הקוראים זכה רוואר, למרות מעמדו הבכיר, לביקורת על האיפה ואיפה בה הוא נוהג. זה קל ללגלג על ישראל, מדינה אותה הוא לדבריו מתעב, או לירות חיצים שנונים כלפי שליטים זרים. אך מה עם השליט העריץ שלך?

רק כאשר קראתי לאחרונה את היומון הסורי א-ת'אורה (לא שיש הרבה מה לקרוא שם) הבנתי: רוואר טושה, האופוזיציונר והסטיריקן חד הלשון, קיבל את עיטור הכבוד הגבוה של סוריה מבשאר אלאסד בכבודו ובעצמו. האם נשיא סוריה, החושש ממוצא פיו של השחקן המהולל, קנה אותו?

מה שמביא אותנו לסוגיית זכויות האדם בסוריה, זו המדינה שיש עדיין אצלנו שבטוחים ששלום איתה יפתור את כל בעיות המזרח התיכון.

שלשום הכניס משרד החוץ האמריקני את סוריה לרשימת המדינות המצורעות, המפרות באופן קשה את זכויות האדם אצלן, זו סוריה של בשאר אלאסד שרבים התלהבו עם עלייתו לשלטון כי הוא מערבי, ויפתח את המדינה הסגורה ביותר במזרח התיכון. למרבית הצער ההיפך קרה, ובשאר נאלץ לסגור את הפוליטיקה החד-מפלגתית שלו ואת המוני בני עמו בשורה של מעצרים וריסונים חדשים.

למה? הדבר מעיד על לחץ ומצוקה גוברים, באיזור כה בלתי יציב, כשסביבו לבנון, עיראק, ישראל והפלסטינים, כגורמים בלתי יציבים, בוודאי מבחינתו. גם יחסיו עם ירדן חזרו להיות קרירים מאוד.

לפי דווחים של ארגון Human Rights Watch ב-9 בדצמבר 2007 פתח בשאר בגל מעצרים חדש כנגד גורמי אופוזיציה שהעיזו להתארגן ולהיפגש בדרישה לחירויות ולזכויות, כ-163 במיספר.

הפעילים, ביניהם חבר פרלמנט לשעבר, ריאד סייף, העיזו להתאגד. המפגש הזה היה של "המועצה הלאומית של הכרזת דמשק לשינוי דמוקרטי", שורה של מילים מגונות לפי המשטר הסורי. בינואר האחרון הוגש סוג של כתב אישום נגד 11 ממנהיגי הקבוצה בטענה ל"החלשת הרגשות הלאומיים," "הפצת ידיעות שקריות, שעלולות להחליש את המורל של הציבור," "חברות באירגון אסור, שמטרתו שינוי מבנה המדינה," "הפצת עדתיות והשמצה," ו"הצטרפות לארגון חשאי," כל אלה האשמות חמורות מאוד בסוריה, כנגד ביטחון המדינה.

"הסורים מתייחסים אל הנאשמים האלה כאל פושעים פליליים, פשוט משום שהם קוראים לשינוי דמוקרטי בסוריה," אמר ג'ו סטורק, מנהל בפועל של המזרח התיכון באירגון Human Rights Watch   שבסיסו בארצות הברית. שמונה מן הנאשמים הודיעו לשופט חוקר כי הוכו באופן קשה על ידי הסוהרים שלהם, כדי להוציא מהם הודאות באשמה. בין היתר בעטו בהם הסוהרים החוקרים, סטרו להם, היכו אותם, ומנעו מהם שינה ואוכל. אחד העצורים, עלי עבדאללה, הובהל לבית חולים בחשש שנגרם נזק לאוזן שלו בזמן העינויים. אין זה מקרה יחיד של עינויים, מאסרים פוליטיים בוטים, וסתימת פיות בסוריה של בשאר, מדינה שבה אסורה הפצת הפס הרחב באינטרנט למקורבים שיש שם, מחשש שיעבירו סרטונים, חלילה וחס, ועדיין יש הגבלות על מי שמבקש להוציא דרכון.

האם הצעדים הללו מעידים על עוצמתו של בשאר או על חולשתו? התשובה השנייה קרובה לאמת. אם התכוון לזרוע אימה בקרב מתנגדיו הרבים במדינה, ספק אם הצליח לעשות זאת. אביו הורה על רצח כעשרים אלף איש, זקנים, נשים וילדים, בעיר אלחאמה בשנת 1982, וכן לבצע טבח באסירים בבית הכלא תדמור, והצליח בכך ליצור הרתעה אדירה, אולי עד היום. אך לאסור כמה פעילים, ולזכות למטחי ביקורת מקבוצות זכויות האדם בעולם? ספק אם זה יוצר הרתעה של ממש. בשנות האלפיים כבר אי אפשר להעלים אנשים, כפי שנהגו השלטונות הסורים לעשות בעבר. הכול מגיע לאינטרנט, ולחשיפה למיליוני אנשים. במילים אחרות, מדינת המוחאבראת, עליה דיבר גם הקומיקאי דוריד לחאם, מתקשה כיום לתפקד יותר ויותר.

לאט לאט, אך בביטחה, מתהדקת טבעת זכויות האדם סביב משטרים כמו בסוריה, או באיראן. הלגיטימיות שלהם הולכת וננגסת ברחבי העולם, עד לחיסולם. מה שעבד פעם, ספק אם יעבוד גם בעתיד, למשל שיטת החיסולים שמבצעים הסורים בלבנון, מאז רצח רפיק אלחרירי בפברואר 2005. אך עובדה, המשטרים האלה עדיין שורדים, מתמרנים יום ולילה בין ההאשמות כנגדם, לא בוחלים בשיטות לסתום פיות בארצותיהם, וכן, גם מחלקים מדליות ועיטורים גבוהים, למי מבין האמנים, לשימת לב דוריד לחאם, או האינטלקטואלים, שמוכן להקריב את המוניטין שלו, לתועלתם.

עוד דוגמה? ומי ביקר לאחרונה בארמונו של בשאר אלאסד והילל אותו ואת שלטונו? אביר זכויות האדם (כאשר מדובר בישראל כמובן), לוחם החברה האזרחית והדמוקרטיה, הח"כ לשעבר, ד"ר עזמי בשארה.

13.3.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

על ספרו החדש של אורי שולביץ

How I learned Geography

By Uri Shulevitz

רק עשר שנים, מ-1949 ועד 1959, גר אורי שולביץ' בישראל, בפתח-תקווה, עם הוריו, והשנים ההן, כשאר גלגוליו קודם ואחר-כך, טבעו בו חותם בל-יימחה, שאחד מסימניו, לפחות לגביי, הוא הידידות שנקשרה בינינו בשנת 1953 ולא נפסקה מאז במשך 55 שנים, ומאז 59' במכתבים, ובשנים האחרונות בפגישות ובשיחות טלפוניות ארוכות. ידידות זו החלה כאשר הצטרפתי לתנועת "הנוער העובד" במושבה ופגשתי שם באורי, הצייר, שלמד אז הוראה בסמינר שיין, ואחר-כך היינו בגרעין "שדמות", בנח"ל, ובמייסדי עין גדי. אורי פתח בפניי את העולם הגדול, כי בטרם הגיע לארץ חי עם משפחתו שנתיים בפריס, ידע צרפתית ואף זכה שם בפרס ראשון בציור באזור שבו למד וגר. ואילו אני וגם אבי, ילידי הארץ, היינו לו מעין עוגן של השתרשות בארץ ובמושבה.

אורי בן ה-73 נולד בווארשה בשנת 1935, ובהיותו כבן ארבע, בשלהי שנת 1939 לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הנאצים – ברח יחד עם הוריו מזרחה, לתורכסטאן, מקום שנקרא היום קאזאכסטאן, ושם חיו בימי המלחמה בעוני, בקושי ובמחסור, עד שהגיעו לפריס בשנת 1947 ומשם כאמור עלו לישראל. משנת 1959 גר אורי בדירתו הנראית כאגדה בגריניץ'-וילג' שבניו-יורק, והיה לאחד מציירי וממאיירי ומכותבי הספרים המצויירים הידועים ביותר בארה"ב. ספריו הרבים זכו בפרסים יוקרתיים והם מיתרגמים ונדפסים בשפות רבות וזוכים להצלחה רבה בייחוד ביפן ובצרפת.

הוא גם חיבר ספר תיאורטי רחב-יריעה ויחיד בסוגו, Writing with Pictures – המשמש עד היום כספר מבוא והדרכה לציירים ולמאיירים ולמאיירים שהם גם סופרים – כיצד ליצור ספר מצוייר ומה ההבדל בינו לבין ספר מאוייר. הספר אינו מצוי בעברית אבל בספרי "סדנת הפרוזה" שבהוצאת "אסטרולוג" ישנן שתי הרצאות חשובות של אורי בנושא, שהן פרי פגישותיו עם תלמידי "בצלאל" ועם סופרי סומליו"ן בביקוריו בארץ. אחדים מספריו תורגמו גם לעברית, אך למרבה הצער לא כולם באיכות הצבעים של המקור האמריקאי.

ספרנו המשותף Hosni the Dreamer, "חוסני החולם", המבוסס על מעשייה עממית ערבית, הופיע לפני שנים אחדות בניו-יורק וזכה להצלחה, אך לא תורגם לעברית אלא רק לקוריאנית. הטקסט שלי והציורים כמובן של של אורי.

בימים אלה ממש הגיע אליי ספרו החדש, שעתיד להופיע גם בעברית בהוצאת כנרת-זב"מ, "כיצד למדתי גיאוגראפיה", והוא להרגשתי אחד מספריו היפים ביותר, ספר ממש גאוני בפשטותו ונוגע ללב, ספר הנראה קלאסי מרגע צאתו לאור, ועם זאת הוא אולי ספרו האישי ביותר, כי בטקסט מצומצם ופשוט, שזה קסמו של כל ספר מצוייר (בניגוד לספר מאוייר), מסופר בו על ילדותו של אורי, על בריחתו עם הוריו לרוסיה האסיאטית, על הרעב, ועל כך שאביו קנה ערב אחד בשארית כספו מפה של העולם במקום פת לחם, והילד הרעב כעס עליו נורא, אך כעבור זמן לא רב הילד נכבש בקסמי המפה ומתחיל להעתיק אותה ולצייר מדימיונו נופים של מקומות שאותם לא ראה מעולם ורק קרא בה את שמותיהם המסקרנים, וכך בזכותה נפתח בפניו העולם והוא גם נעשה צייר! זהו ממש "רומאן חניכות" מצוייר בקיצור שיש בו היסודות הקלאסיים לתיאור התהוותו של אמן.

בעמוד האחרון של הספר ישנן שלוש תמונות שכביכול אינן קשורות ישירות לסיפור, ועימן דברי הסבר של אורי. תמונה ראשונה היא הצילום הראשון של אורי בגיל שבע או שמונה בתורכסטאן, שנלקחה מתעודה שבה נרשם אז. תמונה שנייה היא מפת מערב הים התיכון וצפון אפריקה, ברוסית, שאותה צייר בגיל עשר על צידו האחורי של מכתב, והתמונה השלישית היא ציור הווי ססגוני של השוק בתורכסטאן המוסלמית, שמות החנויות גם כן ברוסית, והוא הציור שזיכה אותו בהיותו בן 13 בפרס הראשון באזור לימודיו בפריס. שלוש התמונות הללו משלימות את האווירה האישית, כמו גם אגדית אך ממש היסטורית, של הספר, הפותח במילים: "כאשר המלחמה הרסה את הארץ, הבניינים קרסו והיו לאבק."

את הספר הקדיש אורי לאביו, אברהם שולביץ, שהיה אדם מיוחד במינו. איש ברוך-כפיים, שהיה סייד וצבע במקצועו בפתח-תקווה, אך בבחרותו כתב והשתתף בעיתונים באירופה, ובאחרית ימיו, והוא כבר בן למעלה משמונים ונשוי לאישה חדשה לאחר שהתאלמן, לימד עצמו לכתוב על גבי מחשב, זה היה בשלהי שנות ה-80 למאה הקודמת, וכתב בעברית את הביוגראפיה שלו ואף הדפיס אותה במיספר עותקים קטן כפי שהקלידהּ במחשב שלו. ספר נדיר זה הוא אוצר לעצמו וגם למי שמעניינים אותו חייו של אורי שולביץ מילדותו, וגם שעכשיו סגר בהם מעגל לא-פשוט אחד במעשה של הקדשת הספר לאביו. ספר נוסף שהוא עובד עליו יהיה לדבריו מוקדש לאימו.

ככתוב על גבי העטיפה מאחור, מחיר הספר, בהוצאת "פראר, שטראוס זירו" הניו-יורקית, הוא 16.95 דולר, ואני מאמין שאפשר בנקל לקנותו באמצעות רשת אמאזון וגם ללמוד עליו שם פרטים נוספים. אפשר להשיג כך גם את ספריו האחרים שטרם אזלו ובהם ספרו העיוני על כתיבה עם תמונות.

* * *

אהוד בן עזר שלום,

כתומך נלהב של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אנא העבר לו את הצעת הנאום דלהלן:

נעמן כהן

בל נלך כצאן לטבח!

"אין דרך למנוע את ירי רקטות הגראד על העיר," אמר אולמרט בפגישה עם חברי הנהלת בית החולים ברזילי באשקלון. (12.3.08) "אמנם הגראד כבד יותר מהקסאם, אבל אין לנו דרך למנוע מדברים כאלה לקרות שוב."

אזלת היד הזורעת ייאוש של ההנהגה הישראלית מביאה געגועים להנהגות של עמים אחרים בזמן משבר.

צ'רצ'יל בתחילת הכרך הראשון של ספרו על מלחמת העולם השנייה, "חשרת הסופה", מביא את תוכנו של הספר. נושא הכרך: "איך באיוולתם, בקלות דעתם ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי האנגלית, לרשעים לחדש את חימושם."

הנה הצעה לנאום שישנה את האסטרטגיה הישראלית:

הצעה לנאומו של ראש ממשלת ישראל:

שלום לכולם.

במילה "שלום" שאנו מברכים בה, אנו מתכוונים לאחל שלום לכולם.

שלום לישראל, ושלום לכל הערבים.

שבע שנים נתונות ערי ישראל למתקפת טילים מצד החמאס.

מטרת המלחמה לדברי החמאס היא:

1. חיסול ישראל.

2. השמדת היהודים.

הנה אמנת החמאס כלשונה:

אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988.

"בשם אללה הרחמן והרחום", ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו."

בניגוד לחמאס אין ברצוננו להשמיד את הערבים. ברצוננו לחיות עימם בשלום.

מדינת ישראל הינה המדינה היחידה בעולם, המספקת לאוייב (הרוצה להשמידה), מזון, תרופות, ודלק.

זהו תקדים היסטורי. מעולם לא היתה בהיסטוריה האנושית מדינה כישראל. בנות הברית הדמוקרטיות במלחמת העולם השנייה לא העלו על הדעת, לספק לאויב הנאצי, מזון, תרופות ודלק.

נכון, "ללכת כצאן לטבח" אינו נחשב עבירה על פי דיני החוק ההומניטארי הבינלאומי, אבל אני קובע כאן שללכת "כצאן לטבח" אינו מוסרי הוא!

עם ישראל לא ילך עוד "כצאן לטבח!"

לכן אני מכריז, כי בתוקף זכותנו להגנה עצמית, בעוד שבוע בדיוק מנאום זה, משעה זו ואילך, כל ירי על שטח ישראל יקבל תגובה מיידית.

צה"ל ישיב אש מיידית אל מקורות הירי!

על מנת לשמור על חיי הבלתי מעורבים, אני קורא לאוכלוסיה הערבית, להתרחק מיידית מכל אנשי החמאס.

אני קורא לאירגונים ההומניטאריים הבינלאומיים לדאוג להפרדת האוכלוסייה האזרחית מהכוחות הלוחמים של החמאס.

כל האחריות לאובדן אוכלוסייה חפה מפשע מוטלת מעתה אך ורק על החמאס!

רק בדרך זו של מיגור כוחות החמאס, נביא את השלום המיוחל לשני העמים.

 * * *

אסתר ראב

אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה

(1894-1981)

צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי

ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".

משתתפים:

בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר

משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.

זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.

מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.

לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים

כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –

ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")

חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")

חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע עמאל מורקוס וניצן רון)

פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")

הקלטת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"

לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב

וייתכן שעד אז תושלם ההדפסה החדשה של "אסתר ראב / כל השירים"

בהוצאת זב"מ והכרך יימצא למכירה במקום

יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא

ייתכנו שינויים

אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7

 קוראי "חדשות בן עזר"!! וקרובי משפחתה של אסתר ראב!!

זכאים להנחה בהזמנת הכרטיסים מראש!!

 * * *

אורי הייטנר

למה? למה הם יורים עלינו?

[קיראו, שילחו את המקור לכל מכותביכם, וגם בתירגום לכל שפה שאתם שולטים בה]

לפני שנתיים וחצי ביצעה מדינת ישראל צעד, שספק אם מדינה כלשהי בעולם ביצעה אי פעם – היא עקרה מרצונה, על פי החלטתה, חבל התיישבות שלם, גירשה מבתיהם אלפי אזרחים, נסוגה לחלוטין משטח שהיה במחלוקת בינה לבין הפלשתינאים – רצועת עזה. ישראל ביצעה את הנסיגה באופן חד צדדי, לאחר שכל ניסיונותיה להגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים עלו בתוהו. ישראל עשתה זאת כדי לשים קץ לשפיכות הדמים בגבולה עם עזה, מתוך הנחה שאם ייפסק הכיבוש, לא תהיה לפלשתינאים עילה להמשיך בטרור נגד אזרחי ישראל. ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון, אף שמדובר בשטח שנכבש במלחמת מגן בעקבות התוקפנות הערבית. הנסיגה היתה מלאה, כדי שלא לתת לאיש עילה כלשהי להמשך האלימות. כדי להגיע לכך, שילמה ישראל מחיר כבד ביותר, פגעה קשות ברבים מאזרחיה, גרמה לקרע חמור בעם.

מה קרה בגבול רצועת עזה בשנתיים וחצי האלה? היו אלה שנתיים וחצי של אלימות קשה ביותר מצד הפלשתינאים נגד מדינת ישראל. במשך שנתיים וחצי, עשרות אלפי אזרחים וילדים ישראלים, תושבי הערים שדרות ואשקלון ויישובי הנגב המערבי, נמצאים תחת ירי טילים בלתי פוסק. הירי הזה הינו פשע מלחמה נורא. ישראל מגיבה באופן מדוד ומתון, באיפוק שאף מדינה אחרת בעולם לא היתה נוקטת בו. הירי נמשך ומתעצם; סופה של התוקפנות הטרוריסטית הפושעת אינו נראה באופק.

כל עוד ישראל ישבה בעזה, ניתן היה לטעון נגדה, שהכיבוש הוא הגורם לטרור. רבים בתוכנו האמינו, שהירי על שדרות נועד לגרום ליציאתנו מגוש קטיף, גוש היישובים הישראלי ברצועת עזה. יצאנו משם. עקרנו את גוש קטיף. מדוע נמשך הירי?

היום האמת ברורה. מי שיורה על שדרות, עושה זה כדי שנעזוב את שדרות. מי שיורה על אשקלון עושה זאת כדי לגרש אותנו מאשקלון. היום כבר ברור – הסכסוך בין ישראל לערבים אינו טריטוריאלי, ואינו עוסק בשאלה היכן יעבור הגבול. המאבק של הפלשתינאים אינו למען הקמת מדינה עצמאית, אלא למען החרבת המדינה היהודית.

הגורם לסכסוך הוא התנגדותם של הערבים ובעיקר של הפלשתינאים לקיומה של מדינת ישראל ואי נכונותם להשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.

אילו רצונם היה במדינה עצמאית, היו להם הזדמנויות רבות. ב-1947 החליטה עצרת האו"ם לחלק את ארץ-ישראל ולהקים בה מדינה יהודית ומדינה ערבית. אף שהמפה ששרטט האו"ם היתה מוטה באופן מובהק לטובת הצד הערבי, היישוב היהודי קיבל את ההחלטה בשמחה ובהתלהבות. הערבים דחו אותה על הסף, ולמחרת פתחו במלחמה שנועדה להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל ולמנוע את ביצוע ההחלטה. למחרת הכרזת העצמאות הישראלית, פלשו לישראל מכל עבר מדינות ערב, על מנת להשמיד את המדינה החדשה. ישראל ניצחה ובין הצדדים נקבעו קווי שביתת נשק. במשך 19 שנים ישראל לא שלטה על השטחים המכונים "כבושים". השטחים הללו היו בחזקת מצרים וירדן. שתי המדינות לא הקימו מדינה פלשתינאית והפלשתינאים לא תבעו מדינה עצמאית. הערבים לא הכירו בישראל ודחו את ידה המושטת לשלום. התוקפנות והטרור נמשכו כל העת. ב-1967 הערבים איימו על קיומה של ישראל ודרדרו את המצב עד שלא היתה לישראל ברירה אלא לצאת למלחמת מגן. במלחמה זו, מלחמת ששת הימים, ישראל שיחררה חלקי ארץ ישראל נוספים.

מאז, מתנהל בציבור הישראלי ויכוח חריף, בין מי שמוכנים לסגת מן השטחים או מחלק מהם למען השלום וכדי שלא לשלוט על עם אחר, לבין מי שמתנגדים לכך, בשל זכותנו ההיסטורית על א"י וכיוון שהשטחים נכבשו במלחמת מגן צודקת. הוויכוח הזה גרם לקרע חמור בחברה הישראלית. בעוד אנו מתווכחים, שאלה אחת נותרה ללא מענה – האם יש בכלל פרטנר מעבר לגדר?

את התשובה לשאלה זו למדנו ב-15 השנים האחרונות בדרך הקשה. ב-1993 חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם המר שבאויביה – יאסר ערפאת, ארכי-טרוריסט ומנהיג אש"ף. תמורת התחייבות של ערפאת להפסיק את הטרור ואת המאבק המזויין נגד ישראל, הכירה ישראל באש"ף, נסוגה מחלק מן השטחים, איפשרה לו ולאנשיו להגיע לשטחים ולהקים בהם רשות עצמאית ואף חימשה את צבאם. הפלשתינאים הפרו את ההסכם ופתחו במתקפת טרור קשה.

ב-2000 התקיימה ועידת קמפ דיוויד, בה הציע ראש ממשלת ישראל אהוד ברק לפלשתינאים הקמת מדינה בכל השטחים (עם חילופי שטחים בין המדינות). הוא הציע לחלק את ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ושל העם היהודי. הפלשתינאים דחו את ההצעה ופתחו במתקפת טרור נוראה, רצחו אלפי אזרחים וילדים ישראלים. רק מבצע "חומת מגן" ב-2002 צימצם באופן משמעותי את מתקפת הטרור. ב-2005 ישראל התנתקה מעזה והפלשתינאים הגיבו בירי טילים שלא פסק עד היום.

לאורך 60 השנים האחרונות, היו לפלשתינאים הזדמנויות רבות להקים מדינה עצמאית בחלק משטח א"י. אולם רצונם הוא במדינה פלשתינאית על חורבותיה של ישראל.

הפלשתינאים לא הכירו מעולם ואינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה ריבונית בארצו. זאת הסיבה לסכסוך בינם לבינינו. למרבה הצער, רבים בעולם תומכים בעמדת הפלשתינאים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שעצם זכות קיומה מוטל בספק ורבים חותרים לביטולה. זהו ביטוי מובהק של אנטישמיות וגזענות.

האם יש סוף לסכסוך הזה? כל עוד הפלשתינאים ומדינות ערב אינם מכירים בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, לא יהיה שלום. אם אי פעם הם ישנו את גישתם, יהיה סיכוי לשלום.

* * *

עם המשוררת יאירה גינוסר

באבלה על מותו של אחיה

ד"ר פנחס גינוסר

* * *

אלישע פורת: עוד על המספיד ומוספדו

לעורך הבעלים והמייסד של המכתב העיתי, אהוד בן עזר, שלום רב,

הרשה לי לחלוק על דעתם ומכתביהם של שני מכובדיי, נורית גוברין ויואב אהרוני. לעניות דעתי יש תמיד עניין בדבריהם של המספידים או הזוכרים, המוצאים לנכון לכתוב על כך. תמיד לומדים מדבריהם פרטים חדשים על הנפטר, גדול כקטן, הקשרים נוספים ותובנות שלא ידענו.

 הצרה היא, שלא כדבריהם, בחוסר האבחנה של סוג הדברים. דברים המוגדרים כהספד או כמספד, יצרמו בודאי את העין והאוזן, אם לא יהיו מאוזנים ואם לא יעלו בעיקר את דמותו של ההולך ולא של הכותב. מספד חייב לעמוד בשתי דרישות עיקריות, הראשונה לדייק ולומר דברי אמת, אפילו אמת אישית וסובייקטיבית. והשנייה לעסוק בנפטר, להעלות את דמותו וכו'.

 רבים מבלבלים בין מספד לבין "דברים לזכרו". דומני שגם הכותבים וגם הקוראים. אילו היה חותם עמוס כרמל על דבריו – לזכרו של אהרון אמיר, הם היו מתקבלים ללא שום תמיהות. לכן לעניות דעתי, יש להבחין ולציין במדוייק. אלו דברי מספד ואלו דברים לזכרו של ההולך. ובדברים לזכר כבר יש חוקים אחרים. הדיוק והאמת אינם העיקר, וגם ההיצמדות לדמותו של הנפטר אינה העיקר. העיקר הוא הסיפור. 

הייתי מנסח זאת כך: מיטב המספד דיוקו, ומיטב ה"לזיכרו" כזבו. כמובן שמדובר בכזב ספרותי, על מה שיש בו ועל מה שאין בו. ראוי להבחין בין שתי הגישות ולא לבלבל ביניהן, ולתת למספד אשר למספד, ולדברים "לזכרו" את אשר להם.

 בברכה,

אלישע פורת

אהוד: אני חושב שהכי טוב שכל נפטר ישאיר בעוד מועד את הנקרולוג שלו בשמו ובשם עוד כמה דמויות היסטוריות שהיה רוצה שיספידוהו, וכך גם יהיה בטוח שלא תיפולנה שגיאות דפוס, כתיב וסגנון, שלא לדבר על טעויות עובדתיות. ישנה גם אפשרות, שעליה עמד דומני פרופ' יהושע בר-הלל באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כחמישים שנה, והיא – שנפטר יקליט קודם את דבריו והם יינשאו מארונו או מחביון תכריכיו בשעת הלווייה. וחשוב מאוד להוציא מבעוד מועד את קוצב הלב לבל ימשיך לפעול בקרב התולעים.

* * *

מכותבים יקרים!

נותר רק שבוע עד חגיגת הפורים של זֶמֶרֶשֶׁת ב"צוותא"!

בקופות נשארו כרטיסים בודדים. מי שעוד לא נרשם – זה הזמן.

ומי שכבר קנה כרטיס – נזכיר שוב:

יום ו', 21.3, בשעה 13:00 בדיוק

 (קחו בחשבון את הזמן של החניה, משיכת הכרטיסים מהקופה, וכד')
אנא בואו מחופשים! כל אביזר פורימי יתקבל בברכה

מידע נוסף על האירוע כאן

להתראות!

צוות זֶמֶרֶשֶׁת
פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם
www.zemereshet.co.il
054-4654234, 050-8464425

אהוד בן עזר / המחצבה

חלק שני / פרק ל"א

איחרנו

"אלווה אותך עד לבית שלו," אמר משה דויד כשירדו מן האוטובוס בלב הכפר, והיו אלה המילים הראשונות שנשמעו ביניהם משעה שיצאו מביתו של מנטלו. ציפורה הלכה לצידו, שקטה.

"מדוע לא שומעים קולות מן החתונה של דנינו?" המשיך, "תמיד, כאשר מביאים את מַרסל עם התזמורת ומקהלת-הילדים של טולירוֹ, יש רעש גדול עד שעה מאוחרת בלילה שומעים אותם בכל הכפר."

ציפורה אמרה: "אני מקווה שעוד לא חזרו מהחתונה. אין לי כוח למריבות נוספות, ואני רוצה לישון, ולא לחשוב יותר ולא לדעת עוד משום דבר. גם אתה?"

"אבל – "

"אתה מפחד?"

"לא."

"משונה," אמרה, "ששָקט כל-כך בכפר וריח של שריפה באוויר, אתה מרגיש?"

"אולי שרפו קוצים אחרי-הצוהריים. ואולי נשרפו כמה חבילות-קש. אני לא רואה איפה."

"אני מפחדת."

הלכו לאיטם ברחוב הראשי של הכפר. ברוב הבתים היו התריסים מוגפים, והאורות כבויים. חשכה שׂררה בכּל.

"עדיין לא מאוחר," אמר משה דויד, "ומדוע חושך כל-כך?"

"אני לא יודעת. יש לי הרגשה שקרה משהו."

"שטויות."

אחר-כך הוסיף: "לא הצלחנו היום, אבל אני לא אומר שזה הסוף. אנחנו חוזרים לכפר רק כדי שבפעם אחרת יהיה לנו יותר כוח לעזוב אותו."

"אני שוב מפחדת. ומדוע אף אחד לא הולך ברחוב? אתה מרגיש את ריח השריפה?"

"עדיין אני מוכן בשבילך, ציפורה, כמו שהיינו בהתחלה, ואני אשתדל לסדר את העניינים במשפחה. אולי אשלח את הילדים למוסד. אחסוך כסף, ואולי עוד יבוא יום שנוכל לעשות בלב שקט כל מה שאנחנו רוצים."

"אולי," ענתה.

העניבה הפריעה לו, והוא התיר אותה והטמינה בכיס מעילו. אחר-כך חש שגם הז'אקט מחניק לו, והוא הוריד אותו והחזיקוֹ בידו. וכך הלכו שניהם, כזרים, או כצמד תיירים לאחר טיול ארוך. ציפורה נשאה עימה את תיק-הבד ומעיל-הגשם.

"עמוֹד רגע, משה. הלב שלי דופק נורא, אני לא יודעת מה קרה לי. אני רוצה לבכות. אוֹי, משה – "

"הפסיקי, ציפורה. אין שום סיבה. תבואי הביתה ותנוחי."

"אוֹי, משה!"

והיא החלה לרוץ. "ציפורה!" קרא ומיהר אחריה, "מה קרה לך?" – "הילדים! הילדים!" – התחילה לבכות, "משה, מה הם עשו לנו? מה הם עשו לבית? מה קרה כאן? אני לא יכולה יותר – "

הם עברו בריצה את קטע-הרחוב האחרון, שהיה מלא אבנים וגומות, והוא השתדל לתמוך בה בריצתה. המעיל, מעל-הגשם ותיק-הבד, היטלטלו והפריעו להם, אבל משום-מה לא היה מוכן להשליכם. "איזה ריח?" – הירהר, "ומה הם שרפו כאן, המשוגעים?" – הם עברו מהר בשער-החצר השבור, בִּשביל האבנים שנעקרו ממקומן, נכנסו למסדרון שאבנים רבות היו מפוזרות על רצפתו. בכול עמד ריח של שריפה. עשן דק עלה מכמה פינות, משברי הרהיטים, וממקלט-הרדיו שהיה מוטל ליד הספה בחדר-האורחים. רק חלק מן הבית, מקום שם לא נופצו המנורות, היה מואר עדיין באור-חשמל. מלמטה צעקו:

"הי, מי שם?"

משה דויד הציץ מאחד החלונות וראה שוטר.

"היא גרה כאן," ענה לו.

ציפורה הביטה כה וכה חיוורת ונדהמת. "איפה הילדים? מה עשו להם?"

נכנסו למיטבח. המקרר היה הפוך והמנוע עדיין פעל. ניגשו לחדר-הילדים. הדלת היתה פתוחה, ואיש לא היה בפנים. ציפורה רעדה כולה, והוא החזיק בה. "אַל תדאגי," ניסה להרגיע אותה אך גם בו כירסם חשש, "ודאי לקחו אותם לישון באיזה מקום."

"אבל תִראה איזה אי-סדר," אמרה בקול חנוק, הכניסה אותו לחדר-השינה, והוא עמד והסתכל בעיתוניה הקרועים, הפזורים על הרצפה. המיטות ניראו כאילו ניסו לשרוף אותן. ליד הדלת ניכרו סימני מאבק ודם על המרצפות.

עמדו ליד הכתמים. "זה שלו," אמרה, "אלוהים, מה עשו לו?"

"מנוּולים!" סינן משה דויד מבין שיניו, איך העֵזו להיכנס לכאן!"

השוטר נכנס ועמד על-ידם.

"איפה הילדים?" התפרצה אליו.

"אצל השכנים. מיד תוכלו לגשת אליהם. אַל תדאגי, גברת, שום דבר לא קרה."

"מה היה כאן?" שאל משה דויד.

"אני לא יודע. אומרים – כעסו עליו בגלל איזו בחורה שהכניס להריון והלכה והרגה את עצמה. פראים!"

משה דויד חש ציפורניה של ציפורה שנשענה עליו כשהן ננעצות בבשרו. ביקש לצעוק, והבליג. השוטר התבונן בהם ומיהר והביא מים בספל-פח שנותר במיטבח. הושיבו אותה בפינה, על כיסא שבדרך-נס לא ניזוק, והשתדלו להשיב את רוחה.

"ואיפה בעל-הבית?" שאל משה-דויד.

"אומרים, לקחו אותו באמבּוּלנס לבית-חולים. כשאני באתי, כבר היה אחרי הכול. השאירו אותי פה לשמור והסתלקו להם."

"והוא?"

"אומרים, עדיין חי כשהוציאו אותו מפה. אבל שברו לו הרבה עצמות."

השכנים הרגישו בתנועה שבבית ונכנסו והביאו עימם את שרה, בתם הבכורה של ניסים וציפורה. היא חיבקה את ציפורה ופרצה בבכי.

"אימא? מה הם עשו? האנשים? למה הם שרפו את הבית שלנו?" והוסיפה בתלונה: "והילדים גנבו את כל המַחבּרות והצעצועים, את הכול!"

ציפורה הרכינה את ראשה של הילדה אל חיקה וליטפה את שׂערהּ וניסתה לקלוע ממנו צמות, כפי שהיתה רגילה. אחר-כך הרכינה גם ראשה שלה על גב הבית והתייפחה גם היא.

"איפה היית, אימא?" קראה הבת בחיקה בקול חנוק, "הם הִכּו את אבא, והוא קרא כל הזמן בשם שלך."

"איפה שאר הילדים?" שאל משה דויד את השכנה.

"ישֵנים אצלי בבית," אמרה.

"ניגש לראות אותם."

והוא הקים בעדינות את ציפורה עם בתה ויחד יצאו לחצר. השכן אמר כל הזמן: "אני מצטער, אני מצטער נורא. ניסינו להסביר להם, צעקנו, אבל הם איימו שיכו גם אותנו. מה יכולנו לעשות?"

והשכנה הוסיפה אחריו: "הוא צודק. עשינו כל מה שיכולנו. ובסוף, כאשר כולם צעקו כמו משוגעים, הוא – בעלי, לא פחד, ונכנס פנימה, ודחף את כולם הצידה והוציא את הילדים. הם לא העֵזוּ לעשות לו שום דבר. רצו לפגוע בהם, והוא אמר: 'בבקשה, גיבורים, תפגעו בילדים קטנים!' – מיד נבהלו והסתלקו."

"תודה!" אמרה ציפורה.

משה דויד טפח לשכן על שכמו. הלה אמר לו בלחש: "לא היה צריך להתעסק עם הבת של חדידו. בגללה באו כל הצרות."

"הם עוד לא יודעים כלום על מה שהיה ביני לבין ציפורה," הירהר משה דויד, "וגם לא הרגישו שרצינו לברוח. חוץ ממנו, כמובן, בשעה שבא הביתה ולא מצא אותה."

נכנסו לביתו של השכן וראו מיטות גדולות שבהן ישנו ילדיו של השכן עם ילדי ניסים לוי. הילדים קמו, שיפשפו עיניהם והביטו במבוגרים שמילאו את החדר. הבת הצעירה-יותר רצה מיד אל ציפורה וחיבקה אותה, ואילו הבן עמד והביט בה. הוא דמה מאוד לניסים עצמו, פניו מרובעים, מצחו רחב, שׂערוֹ שחור ועיניו תקיפות. כבן תשע היה.

"הכול יהיה בסדר," אמרה לו, "עכשיו תישנו במנוחה, ומחר נתחיל לתקן – "

"הם שרפו את הבית," אמר.

בינתיים התקבצו לאט-לאט אנשים מבויישים קמעה, וכל אדם נוסף שהגיע כאילו חש את עצמו אשם בפניהם. אחדים ניגשו אל משה דויד ואמרו:

"חבל שלא היית כאן, משה."

"באמת, חבל. אם אתה היית מסביר, היו שומעים לך. כולם יודעים שהוא האוייב הכי גדול שלך, ולכן כל מילה שלך עליו – היא מילה."

משום-מה סברו כולם שמשה דויד היה מגן על ניסים לוי. "מעניין מדוע?" הירהר, "האם מפני שהם מתחרטים על מה שקרה? אולי יש סיבה אחרת."

לפתע ראה את בנו מתערב בקהל, דוחף אנשים הצידה, מפלס לו דרך אליו. לבוש היה בבגדיו הטובים. כניראה, היה בחתונה. "מה אתה עושה כאן?" שאל אותו.

"התינוק בוכה, כל הזמן בוכה. אמרו שאתה פה."

"כבר לא יכולים לטפל בו?"

"אתה לא יודע? אסרו את אימא מפני שהתנפלה על האיש שבא לכאן באוטו – "

"מה?" קפץ משה דויד כנשוך-נחש, "הם אסרו אותה? רוצחים!" – הביט אל קהל הגברים שעמדו מסביבו: "ואתם! אתם נתתם שיִקחו אישה? איפה הכבוד שלכם? אתם הרשיתם שפֹּה בכפר שלנו יִקחו אֵם מהילדים שלה ויאסרו אותה?"

השפילו עיניהם והסתובבו הנה והנה במבוכה. השכן, שסבור היה כי כבר קנה את ליבו של משה דויד, העֵז לשאת אליו את עיניו ואמר: "לא נעים לסַפּר לך, משה דויד, אבל – עכשיו הבנת? לכן אמרו אנשים: חבל שלא היית פה. האישה שלך היתה מן המנהיגים, מאלה שהסיתו לעשות את השטות הזאת, והיא שהתנפלה על המזכיר ואמרה שהוא עם ניסים לוי פיטרו אותך – "

"מי? ספראי היה פה?"

"כן."

הילד משך בחולצתו ואמר: "אבא, בוא הביתה."

השכן הסתלק לחדר השני עם החבורה הקטנה שהתאספה. ציפורה שמעה את השיחה, ניגשה אל משה דויד ואמרה: "אני אבוא איתכם."

"לא," אמר לה, "תישארי פה. הילדים שלך כאן."

"הם יירדמו ושרה תבוא איתי," אמרה.

הזוהמה והעִרבוביה בביתו הדהימו אותה. "כאן אתה גר?" חשבה לעצמה. עכשיו הבינה מדוע ניסה שוב ושוב לדחות את עזרתה. התינוק שכב על המיטב הכפולה ובכה. משה דויד עמד בחולצתו הלבנה והמעיל בידו. "החליפה החוּמה הזאת!" הירהרה וחייכה, "לוּ היית בא בחליפה נאה יותר, אולי היינו כבר רחוקים מכאן. מי יודע? גם עכשיו אנחנו רחוקים, אבל אחרת. מִסכן, כל-כך זר בתוך ביתו. איזה חיים!"

היא הפשילה את שרווּלי שמלתה וחיפשה ומצאה אבקת-חלב, הרתיחה מים והכינה אוכל לתינוק. חשבה: "עדיין אני זוכרת איך לעשות את זה," וצחקה. התינוק היה מלוכלך ונִראה שלא החליפו את חיתוליו זמן רב. שרה עזרה על-ידה ובמהרה הרגיעו שתיהן את התינוק, האכילו והלבישוּ אותו, וגם השתדלו לשווֹת לבית מראה מסודר יותר, לנקות מעט ולשים את הדברים המפוזרים במקומם. אך לא עשו כן בקפדנות רבה מדיי, אולי כדי שחליפה לא תיעלב בבואה. בנו של משה דויד עזר על-ידן והביא כל דבר שנדרש ממנו. רק משה דויד עצמו הסתובב הנה והנה אובד-עצות.

לאחר שסיימו יצא ללַווֹת אותן.

 "לאן אתה הולך?" שאלה ציפורה.

"אספיק עוד לאוטובוס האחרון שחוזר לעיר ואלך למשטרה להוציא את חליפה. ודאי צריך לחתום שם על ערבוּת. בינתיים אלווה אתכן עד לבית. איפה תישני?"

"השכן אמר שיש מקום אצלם, ומחר כבר נשתדל לסדר את הכול."

"מחר בבוקר," אמר, "מיד לאחר שאשחרר את חליפה, אבוא לעזור לכם. באמת, אני לא יודע איך להודות לך על מה שעשית בשבילנו הערב."

"לא צריך."

"אַל תגידי כך."

"תצלצל מן העיר לשאול בבית-החולים?"

"בסדר. אני כל הזמן חושב עליו. מה הם עשו לו?"

"הוא חזק. אני בטוחה שיבריא."

"כן."

"משה…"

"כן…"

"אתה יודע, אולי יותר טוב שהכול נגמר ככה. רק חבל על הבת של חדידו. המסכנה, אתמול עוד פגשתי אותה כאשר יצאה מבית-הקפה. תיכף היה אפשר לראות עליה – "

"חשבת על כך?"

"כן. אולי לוּ הייתי ניגשת אליה ומדברת איתה, היה הכול נגמר אחרת. ממני בוודאי היתה מתביישת ולא מעֵזה להכחיש או לברוח, ואני הייתי משתדלת לעזור לה."

"זה היה רק אתמול, ציפורה?"

"אהה. אבל אתמול, משה, הייתי כל-כך אחרת. אני חושבת אפילו ששנאתי אותה."

"לא צריך לדבר כך, עכשיו."

"נכון, הלוואי שהיינו יכולים לעזור לה. איחרנו."

"כן, ציפורה, איחרנו."

והם עברו על-פני השוטר ועל-פני הבית ההרוס, ומשה דויד ליווה אותן עד פתח ביתו של השכן.

"לילה טוב," אמר להן, "אַל תדאגי, שרה, יקנו לך שוב את המחברות והצעצועים שהילדים לקחו לך."

"להתראות," פנה אל ציפורה.

"להתראות."

"אנחנו," אמר ולחץ את ידה.

"כן."

"למרות שאיחרנו."

"אולי…"

"אַת מבינה?"

"כן. לא, אני מבינה…" אמרה.

והוא מיהר לדרכו, לתפוס את האוטובוס האחרון לעיר.

עוד המשך אחד יבוא

 והוא הסוף של הרומאן, שנכתב בעברית פשוטה לפני 47 שנים

[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].

הכומר קילל את אמריקה ופגע באובמה

מאת שמואל רוזנר, כתב "הארץ" בארה"ב, 16.3.08

אין שום סיבה להניח שברק אובמה מסכים עם הכומר שלו, ג'רמיה רייט. למעשה, יש כל סיבה להניח כי הוא לא. ובכל זאת – זה האיש שהטביל את בנותיו, שהשיא אותו ואת אשתו, שלכנסייה שלו הלך שנים רבות שבוע-שבוע, ושלדרשותיו האזין. את שם ספרו השני, המצליח, "ההעזה שבתקווה", שאל ממנו. ולכומר זה, איך לומר, דעות החורגות הרבה מהמיינסטרים המקובל על הציבור האמריקאי.

בסוף השבוע פורסמו בארה"ב סרטונים בהם נראו כמה מהתבטאויותיו הפרובוקטיוויות של הכומר. הוא, למשל, מאמין שארה"ב הביאה את אירועי ה-11 בספטמבר על עצמה. "תמכנו בטרור של מדינה [ישראל] נגד הפלסטינים ונגד שחורים בדרום אפריקה, ועכשיו אנחנו מתרגזים משום שמה שעשינו מעבר לים חוזר לחצר האחורית שלנו."

רייט תועד בווידאו כשאמר את הדברים הללו לחברי כנסיית "טריניטי צ'רץ' אוף כרייסט" בשיקגו. לצד זאת הוא מתועד כשהוא מקלל את אמריקה – "הם רוצים שנשיר 'אלוהים ברך את אמריקה,' לא, לא, לא, אלוהים קלל את אמריקה," אמר. את הממשל האמריקאי האשים שהוא מחלק סמים לקהילה השחורה.

ואנחנו שואלים: האם האמריקאים אכלו מתבואת השיגעון?

צומת ספרים והוצאת גוונים שמחים להזמינכם להשקת הספר

בעקבות האב האבוד

מאת תקוה וינשטוק

בתוכנית:

חיים באר – סופר

רבקה מגן –סופרת ילדים

ברוך תור-רז – סופר

תקוה וינשטוק – המחברת

האירוע יתקיים בחנות הדגל של צומת ספרים "הספרייה"

ביום רביעי 26.3.08 בשעה 19.30

נשמח לראותכם, הכניסה חופשית, צומת ספרים

דיזינגוף סנטר, שער 6, קומה 2, תל-אביב, טל. 03-6205986

אהוד בן עזר: בזכות בנימין נתניהו

אנחנו רחוקים ממפלגתו של נתניהו ורחוקים מלהיות חסידיו (הגם שאימו הפתח-תקוואית צילה סגל היתה חברה של בני-משפחתנו), ולדעתנו הוא בשום אופן אינו מתאים להיות פעם נוספת ראש ממשלת ישראל, ואוי ואבוי אם כך יקרה כי זה יהיה אסון למדינה. אבל – הוא אחד מיודעי האנגלית והמסבירים הטובים ביותר שיש לנו בעולם, יותר טוב אפילו משרת החוץ שלנו; והוא לא משתין על המדינה מבחוץ, כמו אינטלקטואלים ישראלים אחרים, יודעי אנגלית לא פחות טוב ממנו. לכן נקעה נפשנו מההתגוללות הזדונית, הצבועה והצינית של התקשורת הישראלית עליו ומן ההנאה הפסיכית שבה שדרני ושדרניות הרדיו מגלגלים על לשונם שוב ושוב את רשימת הוצאותיו בהפגן של טמטום ותת-רמה.

ראש-ממשלה-לשעבר שיוצא בעת מלחמה לחו"ל עם פמלייה לא קטנה, בעיקר מטעמי ביטחון שאותם מכתיב הטרור המוסלמי, אך גם מטעמי יוקרה לו ולמדינה, ואשר זכותו הייצוגית והטבעית להיות מלווה גם על ידי אשתו – יכול שעלות מסעו הכוללת תתבטא בהרבה כסף, אך כשמדובר במסע ההסברתי של נתניהו באמצע מלחמת לבנון השנייה, ההוצאות היו בהחלט מוצדקות.

קדיש לוז כבר אמרנו?

* * *

מערכת "חדשות בן עזר" מודה לשר התרבות הפלסטיני לשעבר מר יאסר עבד רבו על מימון הסרט האנטי-ישראלי "ג'נין ג'נין" שיצר השחקן הישראלי-פלסטיני מוחמד בכרי.

למרבה המזל איננו זקוקים מכם לתרומות מימון נוספות כי את הסרטים האנטי-ישראלים האחרים אנחנו כבר עושים בעצמנו ומממנים אותם באמצעות הקופה הציבורית שלנו, אחרת איך הם היו זוכים בפרסים ובהערכה בעולם?

[הרישא בעקבות "הרשות הפלסטינית מימנה את עריכת הסרט 'ג'נין ג'נין'", רשימה מאת יורם ירקוני ב"ידיעות אחרונות", 13.3.08]

* * *

הערה זדונית: מבין הסופרים/הסופרות שהוזמנו ליריד בפריס יש לפחות אחד/אחת, ששפת האם העברית שלי זה ארבעה דורות לפחות ו/או גם רמת המישכל שלי – אינן מאפשרות לי להבין את הכתוב בספר האחרון שלו/שלה. אני מקווה שהצרפתים יבינו. ס. נידח.

* * *

קוראים רבים שואלים במה הם יכולים לגמול לנו על קבלת המכתב העיתי חינם פעמיים בשבוע. ובכן – נמענים יקרים, רצונכם לעזור? ככל שתרבו לשאול על "דודו פאפל" בחנויות הספרים של הרשתות הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת "מטר" תוציא לאור גם את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – כי ככה זה השוק היום! – לא נמכרת אז גם לא תימכר! מחשב המחסן קובע את גורל ספרך הבא.

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.

הנה קישור מעניין ודומני שגם עשוי היטב לפעילויות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:

http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm

* * *

זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,774 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',

וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * * * * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * * * * *

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

רביעי שירה

ב ה ל י ק ו ן

אֲנָשִׁים זָרִים

שֶׁאֲנִי בִּכְלָל לֹא מַכִּיר,

מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים

וְגַם פֹּה מֵהָעִיר,

הָיִיתִי רוֹצֶה

שֶׁיֵּדְעוּ כֻּלָּם,

שֶׁיֵּשׁ יֶלֶד

אֶחָד בָּעוֹלָם

וְהַיֶּלֶד הַזֶּה

הוּא

אֲנִי.

מי הוא הילד הזה? למה הוא כותב? ו"איך זה בכלל לכתוב שיר"?

יהודה אטלס מספר מאחורי הקלעים של כתיבתו

ומדבר על המהפכה בספרות הילדים שהיה חלק ממנה,

על "פרח נתתי לנורית", על 'השראה',

בעיות של ילדים, סיפורים בחרוזים,

ועל מחקריו בתחום ספרות הילדים הקלאסית.

ביום ד' 19 במרץ בשעה 20:00  בבית הליקון

נחלת בנימין 73 ת"א