| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 328
תל אביב, אור ליום שני, י"ז באדר ב' תשס"ח, 24 במרס 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: ס. נידח: צהריים בְּבּוּחָא, סנייה לשניים, ב-106 שקלים יחד עם מוסף הקרח בכוס ושלושה תנאים לאלמן.
שומר המסילה, שיר מאת ראובן ארגוב.
אסי דגני: עוד על המורה יוסף כהן-צדק בירושלים.
אורי הייטנר: מוחות מעופפים.
רות ירדני כץ, אהוד בן עזר: הפניקס אריק איינשטיין.
יוסי גמזו: אֵיפֹה הֵן הַבַּחוּרוֹת הַהֵן?
דורון גיסין: החדשות ישנות.
איליה בר זאב: אַפְּרוֹפּו ֹ"גּוּף מְבֻגָּר".
חמדה אביב קאלש: מיטה זוגית (סיפור).
בינה ברזל: שני שירים: נוּדוּ, אשת לוט.
גיורא לשם: על מעמדו של יבטושנקו בשירה הרוסית.
יוסף חרמוני: "בדומייה"? "הנחל שט"? – "זורם נהר".
אליהו הכהן: "חֶבְרַיָּה! חֶבְרַיָּה!" – אגדת שיר שנולד בפורים לפני כשמונים שנה
שו"ת אליהו הכהן: מיכל פלג, עמוס דינור.
ראובן ארגוב: אני עדיין לא מרשה לעצמי להיסחף ימינה מדי.
אירית שושני: האם מסעדת "צחקו" נסגרת בגלל פיטום האווזים?
ותשובת זולל בשר הנרצחים אהוד בן עזר.
ברוך תירוש: חותם הנבטים בארץ ישראל ורשמים מפטרה.
אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק ל"ב (ואחרון): מחצבה לָרוּח.
ס. נידח
צהריים בְּבּוּחָא, סנייה לשניים, ב-106 שקלים
לקניות הרגילות בשוק הכרמל בתל אביב הגענו בצהריים רעבים, ובבית לא חיכה לנו שום תבשיל מיוחד כי אתמול סיימנו הכול והפריג'ידר התרוקן. שעל כן החלטנו שאין טוב מאשר לקפוץ פעם נוספת למסעדת בוחא אשר בלב השוק, בסימטתו המרכזית, הכרמל, היכן שניצבה פעם חנות החמוצים והמעדנים המפוארת של כרמי רצבי, ולסעוד ליבנו בה.
המסעדה קצת נחבאת, והכניסה אליה מהסימטה הצדדית שבפינה, אבל מתוכה אפשר לראות כמו בתמונה נעה את כל חיי השוק הצבעוניים מבעד לחלון ראווה שקוף וגדול הפונה לסינטה הצבעונית. בפעם האחרונה (והראשונה) שאכלנו כאן היתה זו המנה המפורסמת של הבית, המגלובה או המקלובה, שאת תיאורה אפשר למצוא באחד מגיליונותינו הקודמים.
למודי ניסיון מהפעם הקודמת החלטנו אפוא גם עכשיו להתרכז במנה עיקרית אחת לשנינו, והפעם סנייה של בשר כבש בתנור. חיכינו כעשרים דקות ואולי יותר, אבל היה כדאי. לשולחן הוגש מעין סיר מתכת נמוך, דומני שעשוי אלומיניום, ובו תבשיל הסנייה אפוי וחם. למעלה הטחינה שקיבלה צבע חום בהיר, ומתחתיה שפע פתיתי בשר כבש, ואולי טלה, על מצע דק מן הדק של פרוסות תפוחי-אדמה ובצל יבש ורוטב אדמדם שנוצר מהבשר. התחלנו לחפור ולחפור בתבשיל הטעים ורב הכמות ולהעביר גושים או פרוסות ממנו לצלחותינו – ועד מהרה גמרנו אותו עד לפירור האחרון והיינו שבעים מאוד. ארוחה פשוטה וממש מעולה. לא צריך שום מנות נוספות, ראשונות או אחרונות, כי בדרך-כלל בבוחא (לא להתבלבל עם דוחא, שזה קצת רחוק יותר) רוב המנות העיקריות מספיקות די והותר לשני סועדים.
1 סנייה לשניים 88 שקלים
1 דיאט ספרייט 9 שקלים
1 דיאט קולה 9 שקלים
קערית חמוצים קטנה וכוס מלאה פתיתי קרח על חשבון הבית *
ס"ה 106 שקלים והשלמנו ל-121 עם 15 שקלים טיפ
הכתובת: בוחא, ביסטרו בר אוריינטאלי. רח' רבי מאיר 42, פינת הכרמל (אמצע השוק) תל אביב. טל. 077-3232422.
* מוסף הקרח בכוס
ושלושה תנאים לאלמן
מאחר שחברות המשקאות הקלים משווקות למסעדות בקבוקי זכוכית מיניאטוריים ובזבזניים מאוד בתור "שתייה", בקבוקים שאין למוצאם בחנויות ובקיוסקים – אנחנו תמיד מתחכמים ומזמינים עימם יחד, או מאוחר יותר, אם מדובר בכוס של משקה קל – כוס עם קוביות קרח, שזה תמיד חינם, וככה מכפילים את כמות הנוזלים שאנו מערים אל בטננו. ואנחנו גם נזכרים בערגה בספרד, ששם במחיר 1.5 יורו, שהם 7 שקלים לערך, אתה מקבל בכל מסעדה בקבוק זכוכית שקוף כרסתני של חצי ליטר סודה קרה, וביום חם במיוחד אפשר לחסל שני בקבוקים כאלה עם תוספת קוביות קרח בארוחה אחת!
ותצויין לשבח המסעדה התל-אביבית "שצ'ופק", בקצה הצפוני של רחוב בן יהודה, שבה מיד עם התיישבותך לשולחן אתה מקבל כד גדול מלא מי סודה קרה וקופצנית, חינם. ויכול לשתות כאוות נפשך עוד ועוד כמו גם לזלול מן המנות הראשונות הטעימות (מומלץ במיוחד השמאלץ-הרינג המתוק עם פרוסות הבצל). וככה ב"שצ'ופק" אין שום צורך להזמין משקה קל לארוחה, אלא אם כן חשקה דווקא נפשך בבירה ונקטה נפשך מן הסודה, שזה בדרך-כלל מראה שאתה קצת פלצן או רוצה לעשות רושם שאינך קמצן, כדי להרשים את האישה שאיתך ושעדיין איננה שלך ואולי אפילו טרם שכבת איתה.
חבר שלנו, אגרונום מבוגר, גבוה, יפה-תואר, עם שפם, הגר באחד המושבים בגוש דן, ואשר התאלמן לפני שנים אחדות, סיפר לנו כי שנים רבות קודם לכן, בעודו נשוי, פגש אישה תוך כדי עבודה משותפת, שאמרה לו: "אני צריכה גבר שתהיינה לו שלוש תכונות. הראשונה, שיהיה לי מעניין איתו. השנייה, שיהיה חופשי ופנוי למעני מתי שאני צריכה אותו. והשלישית, שיהיה טוב במיטה, שיידע לזיין!"
אמר לה חברנו האגרונום: "בקשר לתכונות הראשונה והשלישית, זה בסדר. אבל בקשר לשנייה, מה לעשות? אני נשוי."
והנה אז, כשבועיים לאחר התאלמנותו, יצא לו לצאת שוב עם אותה אישה. הם אכלו ב"שצ'ופק" וכדי להרשים אותה, הזמין בירה ולא הסתפק בסודה און דה האוז. להפתעתו היא שכחה את תנאיה כלפיו מאז, אבל הוא הזכיר לה ואמר:
"בקשר לתנאי הראשון, נדמה לי שגם עכשיו מעניין לנו יחדיו. בקשר לתנאי השני: הנה עכשיו אני פנוי. אבל בקשר לתנאי השלישי, להגיד לך את האמת, אני לא יודע. מזמן לא ניסיתי. לכן אני מציע שתזמיני אותי שבסוף הערב תזמיני אותי אלייך לשתות קפה."
לכך היא נעתרה.
"אבל אני רוצה גם להישאר לישון אצלך!" הוסיף.
"זה, לא!" אמרה, ובכך נסתיימה גם פגישתם זו בלא כלום. וגרוע מכך הוא שחרף היותו גבר גבוה ונאה הרי שבגלל גילו המתקדם הוא עדיין אינו יודע אם אכן הוא עומד בתנאי השלישי!
חברי האגרונום עודנו פנוי להצעות רציניות ודיסקרטיות. הוא מאוד רוצה לבדוק את יכולותיו. תוכלנה להעביר לו את הצעותיכן באמצעות כתובת האי-מייל של "חדשות בן עזר". חרף שנות אלמנותו הממושכות, אנחנו מבטיחים לכן שלא יהיה לכן משעמם איתו, וזה כשלעצמו פלוס גדול מכל פאלוס, שלא לדבר על השפם הדגדגן.
אגב ישנן שמועות עקשניות שחברנו האלמן שלנו הוא-הוא האגרונום-המספר שדמותו מופיעה ברומאן הנידח והלא-גמור של פנחס שדה "על מצבו של האדם", רומאן שאפשר לה בהחלט, לספרות העברית החשובה, להתקיים בלעדיו כפי שהיא אכן מתקיימת היום גם בשידורי הפרסומת של רשת ב' הנותנים לנו מושג קצר מגדולתם של כל סופר וספר חדש.
שומר המסילה
מאת: ראובן ארגוב
מֵאֵיפֹה בָּא וּלְאָן יֵלֵךְ
שׁוֹמֵר הַמְּסִלָּה שֶׁבָּא מֵהַשּׁוֹאָה
בּוֹאֲךָ קִבּוּץ עֵינַת
וְרֹאש הָעַיִן הַיְּשָׁנָה?
הָיָה לוֹ צְרִיף עָלוּב יָשָׁן
זוּג אוֹפַנַּיִם עַל הַצְּרִיף נִשְׁעָן
מִצְחִיַּת שׁוֹטֵר
אֶצְבַּע צְהֻבָּה מִנִּיקוֹטִין צְרוּבַת
וּפָנִים כְּבוּיוֹת מַבָּט
הָרַכָּבוֹת הָיוּ חוֹלְפוֹת פָּנָיו
וְהוּא נִשְׁאַר תָּמִיד לְבַד
עִם צַעֲרוֹ
בְּדִידוּת חַיָּיו
מַחְשְׁבוֹתָיו זִכְרוֹנוֹתָיו
נִפְנָה לֵאֶה אֶל הַשְּׁרַפְרָף
עִם סִיגַרְיָה בְּיָדָיו
יוֹשֵׁב
דּוּמָם
הַפַּרְדֵּס מֵאֲחוֹרָיו
לוֹחֵשׁ אֵלָיו בְּתַפּוּזָיו
מִי הָאִישׁ
מַה עֹמֶק סוֹדוֹתָיו ?
הַכֹּל מֻסְתָּר
מֵאֲחוֹרֵי פְּלָדַת פָּנָיו
בִּשְׁבִילוֹ הָרַכָּבוֹת הַמִּתְרָחֲקוֹת הָיוּ חַיָּיו
אִם הָיוּ לוֹ חֲלוֹמוֹת
הֵם הֻסְתְּרוּ עָמֹק לְבַד
אִם הָיוּ לוֹ רְצוֹנוֹת
הֵם לֹא נוֹדְעוּ לְאַף אֶחָד
צְפִירַת מֶרְחָק
וְהוּא נֵעוֹר מִשַּׂרְעַפָּיו
מַבְזִיק מַבָּט אֶל שְׁעוֹנוֹ
נוֹתֵן לִמְכוֹנִית אַחַת לַחֲלֹף
וּמוֹרִיד שְׁנֵי מַחֲסוֹמָיו
מְנַפְנֵף הוּא לַקַּטָּר
מִתְיַשֵּׁב מֵלִיט פָּנָיו
שֶׁלֹּא לִזְכֹּר
רַכָּבוֹת שׁוֹאַת חַיָּיו
מְלֵאוֹת בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ וּבְאֶחָיו
מְלֵאוֹת בְּיִסּוּרָיו
אסי דגני: עוד על המורה יוסף כהן-צדק בירושלים
לאהוד שלום רב,
פה ושם חסר לי גיליון, וזה דומה לפה שחסרות בו שיניים.
כעת ראיתי שבגיליון "חדשות בן עזר" 299 כתבו על יוסף כהן-צדק, שהיה המחנך שלי מכיתה ב' עד כנראה כיתה ד' – משום מה אינני זוכר אותו עד סוף "המכינות" כפי שכונו 4 שנים הראשונות ב"גמנסיה העברית בירושלים". מאידך אינני זוכר מחנך אחר שמילא את מקומו.
בין שאר המורים לכיתות הראשונות היו דוד שטראי שייסד גם את שבט "מצדה" של הצופים ביגמנסיה (ובתו רעיה למדה אתנו בכיתה), וגם אחד בשם גולדשטיין. המורה "אדון יונה" שהטיל מורא ופחד ושלט היטב, היה מחליף לנו ספרים פעם בשבוע בספרייה שהחזיק בארון סגור באחת הכיתות, ואותה ניהל.
יוסף כהן צדק לימד גם זימרה, וסיפר לנו פעם על פגניני ועל כינורו סיפור מבעית, כיצד מכר זה את נפשו לשטן תמורת הווירטואוזיות שבה שלט בכינור. כביכול מיתרי הכינור נעשו מגידים שנמשכו מן הזרוע של הכנר.
כל עוד היה מחנך הכיתה, היה אבי דואג שאביא לבית המחנך שלי לוח שנה של "קרן היסוד" חדש בהתחדש עלינו השנים.
יוסף כהן צדק גרם לי עוול קשה בכנותו אותי בשם שהפך אותי לנרדף בכיתה. היתה זו טראומה מכוננת של חיי.
יוסף כהן צדק היה מתפלל בקהילת הרפורמים, בית הכנסת שייסד בן חורין, ואשר טוביה בנו ניהל אותו שנים לפני שירד לשוויצריה. במלאת לי 49 שנים טרח טוביה ולימד אותי את טעמי המקרא, כדי שאחגוג שוב עלייה לתורה עם קריאת המפטיר במלאת לי מ"ט. את ההפטרה שלי לבר-מצווה לימד אותי הרב רקובסקי בעל פה, מבלי תורת הטעמים. שאיפתי מאז הייתה לקרוא על פי הטעמים, כדי שאוכל לקרוא לא רק את ההפטרה שלי. בחגיגה ההיא נכח מחנכי לשעבר, יוסף כהן צדק, שהיה כאמור בין מתפללי בית הכנסת הרפורמי ששכן ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, בבניין שגר ופעל בו קודם המוסיקאי שחיבר את האופרה דן השומר.
אשמח אם תשלח אליי השלמה זו, את גיליון מס' 299.
בתודה,
אסי דגני
אורי הייטנר
מוחות מעופפים
הדו"ח החמור על בריחת המוחות עורר סערה ציבורית מסויימת (פחותה בהרבה מנושאים הרי גורל יותר, כמו תספורתה של נינט). בעקבות הדו"ח, נשמעו קריאות להוסיף תקציבים למחקר המדעי ולאקדמיה, הן בעבור משכורות הוגנות למדענים ולמרצים והן בעבור תנאי המחקר, כדי למנוע את בריחת המוחות.
אני מסכים עם הקריאות הללו. חוסנה הלאומי של מדינה תלוי במידה רבה בעוצמתה המדעית וברמת מערכות ההשכלה שלה. יש בכך משמעות רבה מבחינת דמותה התרבותית ורמתה של המדינה. יש לכך גם חשיבות ביטחונית. על המדינה לראות בהשכלה ובמדע תשתית לאומית אסטרטגית ולהשקיע בה בהתאם.
זאת היתה דעתי גם אלמלא התופעה המדאיגה של בריחת המוחות. אולם כאשר מדובר בבריחת המוחות, מדאיגה אותי דווקא תופעה אחרת, שכלל לא עלתה לדיון בשיח הציבורי בנדון. איש לא שלח אצבע מאשימה כלפי המוחות הבורחים על נטישת הספינה. להיפך, הכול התייחסו בהבנה ובהסכמה עם הברחנים, כאילו יש לקבל כמובן מאליו שהינם ישראלים על תנאי, שחייהם בארץ מותנים בכך שתביעות אלו ואחרות, מוצדקות ככל שתהיינה, תתמלאנה. כאשר מדובר בבריחת המוחות, זה בעיניי שורש הבעייה. העובדה שהחברה הישראלית משלימה עם התופעה ומתייחסת אליה כאל מובנת מאליה, מחרידה בעיניי.
"היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו." הציונות באה לשנות את הסטיגמה האנטישמית הזו ולומר: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו." מה פירוש "טוב לו"? שהוא מרוצה מהכול? שאין לו ביקורת? שאין לו בעיות? שיש להשלים עם הבעיות והכשלים, העיקר שאנו בארץ שלנו? לא ולא. אין להשלים עם הכשלים, יש להתמודד עם הבעיות, מהות היהדות היא מחוייבות לתיקון עולם. אולם ה"צומוד", הדבקות בארץ, הוא הבסיס לתיקון. משמעות ה"צומוד" הזה, היא שאיני ישראלי על תנאי, המצפה ש"מישהו שם למעלה" יפתור לי את הבעיות ולא – אלך למקום אחר, אלא שאני חי בארץ בכל מקרה, ללא חשבון וללא סימני השאלה, ואקח אחריות לפעול ולהיאבק שיהיה כאן טוב יותר. משמעות ה"צומוד" היא להיות ישראלי ויהודי טוטאלי.
איני מוכן לקבל בהבנה את הגישה על פיה המעבדה והמבחנה הן המולדת של המדען, כפי שאיני מקבל את הגישה לפיה הגיטרה או הפסנתר הם המולדת של המוסיקאי. אני מצפה מהמוסיקאי ומהמדען, כמו מכל יהודי וישראלי אחר, למחוייבות מוחלטת לארץ ולמדינה, ובתוכה – לקדם את הקריירה המדעית או המוסיקלית שלו ולקדם את המדע ואת המוסיקה בישראל.
שמעתי השבוע שבשנת ה-60 למדינה, "נחגוג" את היורד המיליון מהארץ. זו ממש פשיטת רגל ערכית ומוסרית.
כן, חובתה של המדינה להשקיע יותר במדע ובהשכלה הגבוהה. אך חובה חשובה יותר היא להשקיע בחינוך הבסיסי – בגנים, בבתי הספר, בתנועות הנוער, במתנ"סים, בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, בחינוך להעמקת הזהות היהודית, הישראלית, הציונית שלנו, כדי ליצור מחוייבות מוחלטת, ללא תנאי, לעם, לארץ, למדינה.
כמובן שמשבר המנהיגות הוא חלק מן הבעייה. כאשר חזונו של ראש הממשלה, הוא ש"ישראל תהיה מקום שכיף לחיות בו," הרי שייתכן שיש מקומות שבהם יותר כיף לחיות. מנהיגות חלולה מציבה כחזון את הכיף.
אך אין להסתפק בתליית האשמה במנהיגות. ראשית, כיוון שאת המנהיגות הזאת אנו בחרנו. שנית, כיוון שכמו במשל יותם, מי שאשם בכך שהאטד מילא את הוואקום השלטוני, הם התאנה והגפן שלא רצו "להתלכלך" והעדיפו לעשות לבתיהן. והעיקר – מנהיגות אינה רק מנהיגות פוליטית, היא מתחילה באדם עצמו, במשפחתו, בקהילה, במקום העבודה. "מי ייתן כל עם ה' נביאים" אמר משה, ואכן כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו אחראי לתיקון החברה.
לא יהיה תיקון, ללא מחוייבות ללא תנאי למדינה ולארץ. הירידה מן הארץ, בריחת המוחות, ההשתמטות מצה"ל, הסרבנות בצה"ל (משמאל ומימין) כל הרעות החולות האלה הן התנהגות של ישראלים על תנאי. השינוי הבסיסי חייב להיות הטמעת העיקרון של "אין לי ארץ אחרת," לא כיוון שהכול טוב בארצי, אלא "גם אם אדמתי בוערת."
המסאי הצרפתי ג'וליאן בנדה כתב ב-1927 על "בגידת האינטלקטואלים". במקור כוונתו היתה למעורבות האינטלקטואלים בפוליטיקה, בעוד בעיניו תפקידם הוא לעסוק במחקר, אולם מטבע הלשון התהפכה ברבות הימים למסר ההפוך – תיאור התנהגות אסקפיסטית מצד אינטלקטואלים שמסתגרים במגדל השן שלהם. דומני, שאין ביטוי בולט יותר למושג הזה, מתופעת "המוחות המעופפים" – האינטלקטואלים שהנם ישראלים על תנאי.
הפניקס אריק איינשטיין
אהוד, פורים שמח.
תמיד אני כותבת אליך ישירות. הפעם תרשה לי לפנות לזמר, שחקן ובדרן נערץ.
אריק איינשטיין היקר,
כפרה, נשמה, עיניים שלי. איך, איך עשית לנו את זה? החזרת לנו את החיוך והצבע לפנים. שנים אנחנו מתגעגעים אליך, רק לראות אותך, והנה חזרת אלינו בהפתעה, בפרסומת לאורנג'.
שנים רבות נעלמת מעינינו. הפכת לדמות וירטואלית, אבל אנחנו יודעים שאתה נמצא וקיים. תודה לאל. והנה אריק יקירי, חזרת שוב לחיינו, בגיל של אז, באותו גיל שעזבת אותנו, כאילו לא עזבת בגיל שעשית לנו שמח בלב עם הצחוקים יחד עם אורי זוהר, ולפני כן עם שלישיית "גשר הירקון", "החלונות הגבוהים" והסרטים כמו "סלאח שבתי". שלא לדבר על שיריך הנוגעים ללב ולנשמה.
אנחנו התבגרנו בכמה עשרות שנים, שיער ראשנו הלבין, הילדים גדלו ועזבו, ואתה נשארת אותו בחור יפה-תואר וגבוה, השנים לא נגעו בך. במו עיני ראיתי אותך בפרסומת, משחק כדורסל וקולע סל, ושר לנו את השיר "אני ואתה נשנה את העולם". אריק, מה נגיד לך? אפילו שזאת פרסומת – טוב לראות אותך בדיוק כפי שעזבת אותנו.
שלך,
רותי (ירדני כץ)
אהוד: אני הייתי יכול להיות אריק איינשטיין. ולא בצחוק. ולא רק משום שגם לאימו קראו בשם דבורה. אלא עוד לפני שאביו השחקן יעקב איינשטיין הכיר את אימו דבורה, הוא הכיר את אימי דבורה כשהיה פועל ופעיל בחוג לדרמה בפתח-תקווה, והתאהב בה אהבת נפש. ובידינו עד היום מכתבי אהבה נפלאים שכתב לה וגם רישום דיוקן שלה ששלח לה ובו היא נראית יפהפייה. הוא גם הוכיח מאוד את אימי, במכתביו האחרונים, על כך שבחרה באבי, בן האיכרים האמיד, והעדיפה אותו על פניו-הוא, הפרולטאר. צחוק הגורל הוא שגם אבי בנימין וגם יעקב איינשטיין לא היו הצלחות גדולות מבחינה כלכלית, זאת אם להשתמש בלשון המעטה, כך שבחירתה של אימי היתה דומה מבחינה מסויימת לסיפור "הראשים המוחלפים" של תומס מאן – והבחירה באבי גזרה כך שאני לא אהיה אריה בן יעקב ודבורה איינשטיין ושאריק לא יהיה אהוד בן בנימין ודבורה בן עזר ראב.
יעקב ודבורה אף הזמינו את הוריי לחתונתם של אריק ואלונה לבית שוחט, שנערכה ברוב פאר בתיאטרון "הבימה" בתל אביב. סבתה של אלונה, מניה שוחט, היתה מבאי ביתו של סבי יהודה ראב, כפי שמספרת בתו אסתר בספר הפרוזה והזיכרונות שלה.
סיפרתי פעם לאריק, עוד כשהיה אוכל במסעדת "כתר המזרח" באבן גבירול – את הסיפור על אהבתו של אביו לאימי, ולא נראה לי שהוא ממש קלט אותי אלא שהוא שרוי בעולם אחר שבו הוא מוטרד תדיר על ידי נודניקים ומעריצות. מן הסתם גם לא שמע את שמי מעולם. אין גם חשש שחברת אורנג' תפנה אליי להשתתף בקמפיין פרסומת שלה, מה שאולי היה קורה אילו אימי נישאה לאביו.
יוסי גמזו
אֵיפֹה הֵן הַבַּחוּרוֹת הַהֵן?
כְּשֶבַּגְּרוּש הָיָה חוֹר, וְהוֹצֵאנוּ
אֶת הַזְּמַן עַל בִּצּוֹת וּכְבִישִים
לֹא הָיוּ 'חֲתִיכוֹת' בְּאַרְצֵנוּ,
אַךְ הָיוּ, יָא חַבִּיבִּי, נָשִים!
אַח, אֵיפֹה, אֵיפֹה הֵן
הַבַּחוּרוֹת הַהֵן
עִם הַ"קּוּקוּ" וְהַסָּרָפָן,
עִם הַטּוּרִיָּה
וְהַשַּבְּרִיָּה,
לָמָּה כְּבָר לֹא רוֹאִים אוֹתָן?!
הֵן הָיוּ אָז רוֹכְבוֹת, כָּךְ, מִמַּעַל,
עַל סוּסֵי אֲגֻדַּת "הַשּוֹמֵר".
אַךְ כַּיּוֹם הֵן רוֹכְבוֹת עַל הַבַּעַל
(וַחֲמוֹר זֶה כְּבָר עֵסֶק אַחֵר...)
אַח, אֵיפֹה, אֵיפֹה הֵן
הַבַּחוּרוֹת הַהֵן
עִם הַ"קּוּקוּ" וְהַסָּרָפָן,
עִם הַטּוּרִיָּה
וְהַשַּבְּרִיָּה,
לָמָּה כְּבָר לֹא רוֹאִים אוֹתָן?!
הֵן טָמְנוּ בֶּחָזֶה "פָּרָבֶּלוּם"
וְכַמָּה רִמּוֹנִים לִשְעַת-אֵש.
אַךְ כַּיּוֹם מַחְשֹוֹפִים יֵש כָּאֵלּוּ,
שֶבְּקֹשִי נִכְנָס מַה שֶיֵּש...
אַח, אֵיפֹה, אֵיפֹה הֵן
הַבַּחוּרוֹת הַהֵן
עִם הַ"קּוּקוּ" וְהַסָּרָפָן,
עִם הַטּוּרִיָּה
וְהַשַּבְּרִיָּה,
לָמָּה כְּבָר לֹא רוֹאִים אוֹתָן?!
הֵן קָרְאוּ עַל הַגֹּרֶן אֶת פּוּשְקִין
(וְקָרְעוּ אֶת הַלֵּב בּוֹ-בַּזְּמַן).
אַךְ כַּיּוֹם – זֶה שוֹנֶה בְּפֵרוּש, כִּי
הֵן מִיָּד נִגָּשוֹת לָעִנְיָן...
אַח, אֵיפֹה, אֵיפֹה הֵן
הַבַּחוּרוֹת הַהֵן
עִם הַ"קּוּקוּ" וְהַסָּרָפָן,
עִם הַטּוּרִיָּה
וְהַשַּבְּרִיָּה,
לָמָּה כְּבָר לֹא רוֹאִים אוֹתָן?!
(הלחן: עממי רוּסי, הבּיצוּע: יהורם גאון)
נ.ב.
נְסִבּוֹת כְּתִיבָתוֹ שֶל הַזֶּמֶר הַזֶּה
יְסֻפְּרוּ בְּיוֹם ה' הַקָּרוֹב
בֶּעָרוּץ הָרִאשוֹן, לְכָל מִי שֶחוֹזֶה
בַּמִּרְקָע (וּמֻתָּר לַעֲרֹב
כִּי מִיָּד לְאַחַר צְפִיָּתוֹ בְּ"מַבָּט"
יִתְגַּלֶּה לוֹ, לִקְהַל-הַצּוֹפִים,
אֵיךְ גּוֹמֵז מְחַבְּרוֹ שֶל הַשִּיר, תּוֹךְ צִ'יזְבָּט,
כַּמָּה מֵיל-שוֹבִינִיסְטִים שְֹרוּפִים...)
דורון גיסין
החדשות ישנות
סאלח אבו רמאדן היה מאותם ברי מזל שפרנסתם הייתה מצויה להם בשפע. אללה הרחמן האיר את פניו אליו וזימן לו עסקים טובים. סאלח השיב לאלוהיו כגמולו. היה מכוון את ליבו וגופו אל עבר העיר הקדושה והיה נושא תפילתו התמה בכל יום כמצוות דתו. ברבות הימים גם מילא אחר מצוות העלייה לרגל וזכה בתואר הנכבד של חאג'. אללה גם בירך אותו בנשים שילדו לו צאצאים, שדאג ללמדם ספר ותפילה.
משבגר, ושיבה החלה זורקת בזקנו, הפקיד את עסקיו בידי בנו בכורו והחל לבלות את עיתותיו בין כתלי ביתו כשהוא מארח את מי ממכריו שהזדמן לבלות עימו לשעה קלה. מנהג יפה הנהיג לו סאלח והיה מקדיש את חלק מיומו בהאזנה לחדשות ופרשנותן כפי ששודרו על ידי שירות השידור הבריטי בשפה הערבית. כך היה מתעדכן בהבלי העולם ונודע בין מוקיריו כבר סמכא בעניינים הרבה. בעניין רב היה אוחז בכפתורים העגולים הקבועים בחזית הרדיו הגדול ומכוון את חדות הקליטה ועוצמת הקול שבקע מהרמקול המקושט שבחזית המכשיר. במשך השנים הלך והתעמעם הקול הבוקע מן המכשיר הישן אך סאלח לא אבה להיפרד ממנו. ואז קרה הבלתי נמנע והרדיו הישן שבק והשתתק.
קרא סאלח לבנו וביקש ממנו שילך וירכוש עבורו רדיו חדש. הלך הבן הטוב וקנה לזקן רדיו חדש ומשוכלל וכאשר קיבל אותו הזקן רבה היתה תדהמתו לגלות שלמרות קוטנו היה הרדיו החדש טוב יותר ממה שהיה הישן אי פעם. כיוון אותו הזקן , ליטף את כפתוריו וחזר לשמוע את החדשות ופרשנותן כפי שהיה רגיל.
ביום הולדתו ה-85 בא הבן לבקר את אביו ולברכו כנהוג וכראוי. נכנס אצלו ומצאו יושב על הכרים והכסתות ליד הרדיו אך שלא כמנהגו לא הקשיב סאלח לרדיו והותירו מכובה. שאל הבן את אביו לשלומו ותמה מדוע אינו שומע את שידורי החדשות והביע דאגתו שמא אין המכשיר עומד בציפיות האב. אמר לו הזקן שאל לו לדאוג לתקינות המכשיר ואין בו כל רע. אלא מאי בוחר הוא שלא להדליק אותו יען כי הרדיו אומנם חדש אבל החדשות ישנות ואין לו בן עוד חפץ.
ומאז ועד יום מותו בגיל 102 לא האזין יותר סאלח אבו רמאדן לרדיו.
איליה בר זאב
אַפְּרוֹפּו ֹ"גּוּף מְבֻגָּר" *
אִישׁ בֶּן שִׁשִּים וּמַשֶּׁהוּ
נָח עַל רַגְלֵי נַעֲרָה.
כְּנַף מְעִילוֹ
בְּסֵתֶּר
בֵּין מֵאָה מִיתוֹת
וְקִנְאָה אַחַת
מְלֹהֶטֶת.
מֵעִזְבוֹנָם הַנָּטוּשׁ
שֶׁל שְׁנֵי אוֹהֲבִים בְּסוֹף הָאֶלֶף הַשֵּׁנִי –
שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי בַּד.
* בעקבות אדם ברוך, "מעריב", 17.03.2000
חמדה אביב קאלש
מיטה זוגית
"קחי! קחי! הנה טישו, תירגעי, תירגעי!" לחשתי לבת דודתי ריבה וליטפתי את ידה, "ככה זה כשמאבדים הורים, במיוחד אימא – " פסקתי.
"אם רק היית יודעת איזו אהבה היתה ביניהם," התייפחה, "כמו בסרטים! – רומאו ויוליה קראו להם כולם, שום דבר לא עמד בפניהם, לא עוני לא מחלות, כלום! כלום! את יודעת שהם ברחו ונישאו בחשאי? את יודעת ששנים ההורים שלהם וחלק גדול מהמשפחה, כולל ההורים שלך, החרימו אותם? 'מפאת הבושה,' הם אמרו, אחר כך לא היתה להם ברירה וגם הם ניכנעו."
"כן! זכור לי משהו מעומעם," אמרתי.
היא הביטה בשעון ולגמה לגימות קטנות מהקפה. בזוית הפה נידבקו לה פירורים אחדים מהטוסט. ניקיתי לה בעדינות והזמנתי לשתינו עוד קפה בהתחשב בעובדה שנותרו לנו לפחות שעתיים עד האזכרה של אימה.
ריבה ביקשה ממני לעזור לה לכתוב דברי הספד, "אני לא טובה בדברים האלו," אמרה.
הסכמתי, וכי היתה לי ברירה? היא נראתה חיוורת, לא מאופרת ממש כמו שאישה אבלה אמורה להיראות. חשבתי שאולי הגזימה קצת בתגובתה על מות אימה, ההתייפחות הממושכת והבכי הקולני שלה, שגרמו לאנשים אחדים ללטוש עיניים משתאות לעברנו. אחרי הכול היא ניפטרה בשיבה טובה. היתה לי תחושה כי מועקה רבה רובצת לה שם עמוק-עמוק בתוך הנשמה, ומות אימה היה רק עילה לבכי חסר הפרופורציות.
אהבתי את הדודה. היתה סביבה הילה של מסתורין, זאת אני זוכרת מאז היותי קטנה. שמעתי חלקי משפטים ועליהם בניתי תילי תילים של עלילות. שמעתי בהיחבא את הוריי והדודים מסתודדים וחוזרים שוב ושוב על בריחתם ההירואית, ונישואיהם החשאיים, שכן, הוריו התנגדו לנישואים בשל מריבה משפחתית ישנה שכבר נישכחה סיבתה. אני חושבת שבסתר ליבם העריצו אותם על נחישותם ועל אהבתם שעמדה בסופו של דבר במבחנים קשים.888
אידה קראו לה לדודתי והיא היתה קטנה וצנומה, מעולם לא צבעה את שערותיה ולכן מגיל צעיר יחסית נראתה בעיני זקנה. העיניים שלה התרוצצו בארובותיהן אנה ואנה וניראה ששום פרט לא חומק ממנה. היא קלטה כל תזוזה במצב הרוח של מי מבני משפחתה. לא פעם, כשבאתי לבקר, היתה מלטפת לי את הכתף ולוחשת: "הכול בסדר? את יודעת, לדודה אידה אפשר לספר הכול והפה שלה נישאר סגור עם מסמרים, כמו ארון מתים," הצטחקקה, "העיניים הזקנות שלי רואות הכול, יהיה לך קל יותר אם תדברי. הכי חשוב זה להוציא הכול מהבטן המלאה ולהזיז את האבן מהלב. אחרת אי אפשר לנשום. מניסיון, תאמיני לי."
אחר-כף היתה פוסעת למטבחון שלה להכין קפה, ותוך כדי הכנה ממלמלת מונולוג חוזר ונישנה: "אוח אוח, הריח הזה מזכיר לי את בית ההורים, הכול הייתי עושה בשביל לשתות איתם עוד פעם אחת ספל קפה, הכל!"
כשניסיתי מדי פעם לעזור לה, סירבה בנימוס ואמרה: "כל עוד אני יכולה להכין לבדי, וכל זמן שאני הולכת על שתי רגליים, תשתו קפה מהידיים שלי," וחוזרת באיטיות עם המגש, מתיישבת בכבדות בכיסאה ומוזגת קפה מקנקן נחושת עתיק בעל זרבובית ארוכה. למרות ידיה הרועדות קמעה, ועיניה הכהות, היא דייקה במזיגה. ניראה שגם אם היתה עוצמת עיניה היתה מצליחה למזוג מבלי שהקפה יישפך. היא היתה מרימה את הקנקן גבוה מעל הספלים הקטנטנים ומוזגת לתוכם בדיוק רב. אף פעם לא מילאה את הספלים עד הסוף. פעם, לשאלתי מדוע היא נוהגת כך, ענתה: "אסור למלא ספל של אורח עד הסוף, כדי להראות שהלב לא מלא עליו."
מאז אותו הסבר הקפדתי אף אני לא למלא את ספל הקפה עד גדותיו, למרות מחאות משפחתי והערות עוקצניות והצמדת תארים על נדיבות ליבי שנפגמה.
ריבה נשאה על כתפה תיק גדול ומדי פעם פתחה אותו ופישפשה בתוכו. נזכרתי בנשים היושבות בבית מרקחת או בתור לרופא שתמיד עסוקות בתיקיהן, פותחות-סוגרות, פותחות-סוגרות, מוציאות מסמכים, מחזירות, ושוב מוציאות. לא פעם מצאתי עצמי ממש כמותן – מפשפשת בתיק הגדול שלי ללא תכלית. כבר מזמן חשבתי שמישהו צריך לחקור את התופעה הזו.
"תיראי!" היא אמרה, והוציאה מתוך התיק אלבום תמונות די גדול בצבע סגול ומסרה לי, "תיראי מה מצאתי."
פתחתי את האלבום בסקרנות, במקום תמונות – כמצופה, היו מונחים פתקים קטנים, עליהם כתובות בעיפרון, בכתב יד מעוגל ואחיד, שורות-שורות צפופות ומדוייקות, כמו במכונת כתיבה.
" מה אלו?" שאלתי וניסיתי להוציא את אחד הפתקים מתוך התא השקוף, אבל ריבה הדפה את ידי וגוננה עליהם: "לא!" היא כמעט צרחה, "בזה אף איש לא נוגע! אף אחד!"
"מה זה?" שאלתי.
ריבה נאנחה בכבדות, "לא תאמיני !אלו פתקי אהבה שאבא שלי כתב לאימי כמעט בכל בוקר! לפני שיצא לעבודה, את קולטת? כל בוקר במשך כל תקופת הנישואין שלהם הוא כתב לה. איפה תמצאי אהבה שכזו?"
דיפדפתי באיטיות, שמתי לב שכל הפתקים נחתמו ב"אני אוהב אותך," או "באהבה רבה" וכולם התחילו ב"אידה יקרה שלי," – קשה היה לי לשייך את גילויי האהבה הללו לדודים שלי, שלא ניראו לי כמודל לזוג רומנטי ומאוהב.
"לא תאמיני על איזה נייר הוא כתב לפעמים," המשיכה, "על נייר הכסף שהוציא מקופסת סיגריות. היית מאמינה? הוא קם כל יום בארבע לפנותבוקר כדי להגיע בזמן לחנות הירקות שלו, ועם הקפה והסיגריה שלו כתב לה את הפתקים."
כל כך רציתי להוציא את אחד הפתקים ולנשום אותו, למשש אותו ולחוש ולו במעט את האהבה שנטמעה בו. אבל ריבה גוננה עליהם כעל אוצר בלום.
"כתב היד יפה," מלמלתי.
"חכי חכי עד שתקראי," אמרה ריבה.
"איפה מצאת את זה?" שאלתי נפעמת.
"במהלך החודש," ענתה, "עשיתי סדר בבית של ההורים וזה חלק קטן מהדברים שמצאתי, מסתבר שאימא שלי שמרה על כל הפתקים ותייקה אותם בקלסר – רומנטית שכזו."
"כמו בסרט הגשרים ממחוז מדיסון," ציחקקתי, "רק כאן הרומן הסוער התנהל עם הבעל החוקי."
עיניי נפלו על אחד הפתקים: "אידל'ה שלי,", קראתי בשקט, "אני יודע כמה קשה לך, עכשיו הבטתי בך כשישנת במיטה הצרה שלנו, לחוצה אל הקיר כמו תמיד. שמתי לב שכל החלק האחורי שלך מכוסה בסיד, הגיע הזמן לחדש את הצבע בבית. מבטיח לך יקירה שלי שעד פסח הכול יהיה צבוע. אני דואג לך שאת עובדת כל כך קשה, גם בבית וגם בחוץ, הפנים שלך עייפות וחיוורות, את צריכה לאכול יותר, אל תכיני לי ארוחת ערב אני כבר אסתדר."
בפתק אחר היה כתוב: "מחר יום הנישואין שלנו, אם רק יכולתי הייתי כל יום מבקש שוב את ידך. כל כך רוצה לקנות לנו מיטה רחבה יותר, מיטה זוגית שלא נצטרך כל לילה לפתוח את הספה, אבל המצב לא מאפשר, אולי יבואו ימים טובים יותר. אוהב אותך, ברוך."
"נו מה את אומרת?" שאלה ריבה.
"שאם זה היה סרט היו אומרים שהוא קיטש. אבל ההורים שלך באמת חיו כמו בסרט."
"כן! אבל הסרט הזה נקטע מהר מאוד," ענתה ריבה, "הוא נקטף צעיר כל כך והשאיר אותה לבד עם שלושה ילדים. ואז באמת התחיל הגיהינום האמיתי. היא בקושי הצליחה לפרנס, בקושי היה מה לאכול בבית, פעם הבית כמעט נשרף לנו, אחי ואני שיחקנו בגפרורים והכול ניצת במהירות, ובקושי הצלחנו לברוח. לולא עזרה מיידית של המשפחה לא היינו מצליחים לשקם שוב את הבית, אני עד היום לא מבינה איך בכל זאת שרדנו ואפילו יצאנו 'בני אדם' ,כמו שאימא שלי אמרה.
"אבל על דבר אחד היא לא ויתרה. עוד לפני שאבי נפטר, כשהיה כבר חולה, קנו שניהם חלקת קבר עם מצבה משותפת עשוייה משיש הוניקס שחור, משובח, שעמד בניגוד גמור לחיי הסגפנות שחיו. הם דיברו כל כך הרבה על המוות, עד שהתיידדו איתו במובן מסויים, במיוחד אבי, שידע שבקרוב ייאלץ להיפרד מהעולם. זכור לי שהם הלכו למפעל השיש לבחור מצבה, כאילו הלכו למפעל רהיטים. ראיתי את עיניהם הקורנות כשחזרו, אני זוכרת איך התכנסנו, כל האחים שלי, בחדר הקטן והסתודדנו, היינו מזועזעים ולמען האמת מבוהלים עד מוות, פחדנו שנאבד את שניהם, מאז, בכל פעם, באזכרות של אבי, התפעלתי שוב ושוב מאומץ הלב שלה, איך עמדה ככה בשלווה מול המקום בו היא עתידה להיקבר, ממש הערצתי אותה.
"ולא תאמיני מה עוד מצאתי," ציחקקה ריבה, "אבל זה נשאר בינינו!"
אמרה ושלפה אלבום תמונות זעיר, פתחתי בסקרנות את האלבום, ריבה קירבה את ראשה אליי והבטנו. תדהמה אחזה בי. תמונות-תמונות, דווקא צבעוניות, היו מסודרות בסדר מופתי. רעד חלף בי.
"מה זה צריך להיות?" נחרדתי.
"הזוג המטורף הזה הצטלם בפוזות שונות על המצבה שהתקינו, עוד לפני שאבי נפטר," לחשה ריבה, "כמעט התעלפתי כשמצאתי את התמונות."
"כמו תמונות סטודיו של חתן כלה בחתונת הדמים שלהם," מילמלתי בזעזוע.
בתמונות, היא מצולמת בחלקה שלו, הוא בחלקה שלה, שניהם שרועים לרוחב המצבה כשזר פרחים בידיהם, היא שכובה על הצד והוא עושה לה קרניים מאחור.
"מה שחסר זו תמונה שבה הם מתעלסים על המצבה," הירהרתי בבעתה. "מעניין מי הצלם ששיתף איתם פעולה," המשכתי, ואז פרצתי בצחוק משחרר וריבה נדבקה מצחוקי וצחקה אף היא. "זה באמת מטורף כל הרעיון הזה. פשוט טירוף! וכל כך לא מתאים להורים שלך!" כמעט צרחתי, ושוב נלטשו אלינו מבטי האנשים סביב.
ובאמת, קשה היה לי לייחס את שראו עיניי, את ההומור השחור משחור הזה, לדודתי אידה, ששום דבר לא מש מעיניה.
"היה להם אומץ בלתי רגיל," לחשה ריבה אחרי שנרגענו, "אבל הדלות שאפפה אותה, מאז הלך ממנה אבי, ייסרה אותי מאוד, מאז מת, לא פתחה יותר את הספה שלהם, היא ישנה כל לילה על המיטה הצרה הזו, כאילו לייסר את עצמה עוד יותר. בזמן האחרון, ואפילו בתקופות מוקדמות יותר, יכלה בקלות לרכוש מיטה רחבה ונוחה, וכשניסינו לשכנע אותה לקנות מיטה, סירבה בתוקף. 'ככה נוח לי וזהו!' – פסקה. משהו השתנה בהבעת הפנים שלה מאז מותו," אמרה ריבה, "למרות השנים שחלפו, החתונות, והנכדים שנוספו, נותר צער עמוק בפנים שלה, אפילו כשצחקה.
"נכון," הסכמתי עימה, "תמיד היה בה משהו עצוב."
ריבה הביטה בשעון וקפצה ממקומה, "עוד נאחר לאזכרה," קראה.
שילמנו במהירות את החשבון וטסנו לבית הקברות.
"אז מה יהיה עם ההספד שהיית אמורה לכתוב לי?" שאלה.
"אין צורך לכתוב, תדברי מהבטן, את טובה בזה," אמרתי.
הגענו קצת לפני הזמן, הבטתי על המצבה המהודרת ששופצה לקראת ה"שלושים", היא בהקה כולה וענני השמים השתקפו בה, דמיינתי אותם, את דודתי אידה וברוך שלה, מרחפים מעליה, אוחזים ידיים ומרחפים, שניהם לבושים בגדים לבנים דקיקים, ושערות השיבה שלה מתבדרות ברוח והם צוחקים, צוחקים.
"מצבה יפה, נכון?!" העירה אותי ריבה מהזיותיי, "אני עיצבתי אותה."
המהמתי משהו והבטתי על שמותיהם הצמודים שנכתבו באותיות נחושת: "אידה וברוך לוי" ומתחתם שתי כפות ידיים אוחזות זו בזו. נזכרתי באחת ההזמנות לחתונה שקיבלתי לא מזמן, שתי כפות ידיים ענודות בטבעות. אולי הם באמת נפגשו שם למעלה והתאחדו מחדש, הרהרתי, הרי לא יכול להיות אחרת, פשוט לא יכול להיות אחרת, לאחר כל ההמתנה הארוכה שלה.
לאט-לאט הגיעו אנשים, חיבקו את ריבה ואת אחיה, שהיו עטורי זקן. ריבה הדליקה נר משותף במתקן משותף לשניהם, אחר-כך שמה פרחים, שקטפה מהגינה בבית הוריה – באגרטל השיש שהוצב במרכז המצבה, והסירה כמה עלים יבשים שנחתו עליה. היא עמדה בדומייה, וניראה היה כי דווקא עכשיו היא רגועה, כמי שסיימה לעשות את המוטל עליה.
אחרי התפילה ביקשה לומר דברים, עמדתי לידה ואחזתי במרפקה. היא סיפרה על דודה אידה, ששום פרט לא חמק ממנה, ודוד ברוך – אלוף נעוריה, שאהבתם לא ידעה גבול. קולה רעד מהתרגשות, "תחסרו לנו," היא לחשה, ורבים מן הנוכחים הנהנו בראשם. אחר-כך הוסיפה: "עכשיו, אימא, סוף-סוף יש לך מיטה זוגית רחבה ונוחה, עכשיו תשכבי ליד אבא בנוחות – ולעולם..."
הדמעות שטפו את פניה. הגשתי לה שוב טישו וחיבקתי את כתפה.
אחר-כך, כשהיינו בדרכנו החוצה, לחשתי באוזניה בצחקוק: "מיטה זוגית יפהפייה יש להם להורים שלך – מדהימה!"
"הו ההורים שלי," מילמלה ריבה, "זוג מטורף שלי! רק שיהיה להם עכשיו נוח, שיהיה להם סוף-סוף נוח!"
בינה ברזל
שני שירים
נודו
נוּדוּ לַהוֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה
וְלֹא שָׁב.
כִּי אֵיךְ יִשְׁכַּב אֶת אֲבוֹתָיו,
אֵיךְ יְשַׂחֵק עִם יְלָדָיו,
ואֵיךְ יִצְחַק בְּזִקְנוּתוֹ?
וְאוּלַי הוּא כְּקֶצֶף עַל הַמַּיִם,
כְּגַלִּים שֶׁעוֹלִים וְיוֹרְדִים,
כִּגְשָׁמִים שֶׁבָּאִים בְּעִתָּם,
אֵיךְ הִתְחִיל וְלֹא תַּם
אֵיךְ לָנוּד לַנַּעַר –
אִמּוֹ – זְעָקָה אֲפֵלָה אַחַת
וַאֲנִי – כְּעָנִי בַּשַּׁעַר.
אֱמֹר נַחֲמוּ נַחֲמוּ,
שְׁהֵה בַּכְּאֵב הַזֶּה,
אֱחֹז בַּשָּׂדוֹת כִּבְמְטוּטֶלֶת.
טַלְטֵל אֶת עוֹרְבֵי הַזֶּרַע,
קְרָא לָעֵמֶק הַזֶּה
הַנִּפְלָא שֶׁל מַטְּעֵי
תַּפּוּחִים וְחִטָּה:
אֵיךְ אַתָּה חַי
כָּאן בִּכְלָל
בֵּין מִלְחָמוֹת?
אשת לוט
רֵיחַ מְדוּרוֹת אֶמֶשׁ
וְרוּחַ שַׁחַר קָרָה,
בֵּדוּאִי נוֹדֵף רֵיחַ עָשָׁן וּגְלִימָה
רְטֻבָּה עָבַר
לְיַד מִנְזָר מַרְסַבָּא. אַתָּה
קוֹרֵעַ אֶת הַדְּמָמָה
יוֹרֵד, פּוֹרֵק אֶת הַשַּׁחַר הַהוּא,
פּוֹרֵט לִנְתָזִים שֶׁל דֶּמַע,
בּוֹכֶה בְּדָם:
בֵּן לִי הָיָה, יֶלֶד קָטָן
וְעָלָה בְּעָשָׁן
יֵשׁ בַּמְּצוּקִים יְדִיעָה מֻקְדֶּמֶת
מִן הָרְגָעִים שֶׁשָּׂרְדוּ,
מִן הַמֶּלַח שֶׁהֶחְוִיר אֶת שְׂפָתֶיהָ,
מִן הַצְּעָקָה הַהִיא שֶׁמִּתְמַשֶּׁכֶת.
כַּתְּרִי לִי, אֵשֶׁת לוֹט, אַתְּ אוֹמֶרֶת
שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת יוֹתֵר.
"אצבעות רגליים יפות ומטופלות היטב שבא לאכול אותן..."
לחיימקה שפינוזה לוטש מלים,
בעל תחת הזהב,
כל הכבוד צחקתי עד דמעות [גיליון 327].
אמנם יש לך טעם טוב ודימיון מבורך אם הזיותיך באצבעות רגליים יפות ומטופלות היטב שבא לאכול אותן... בלי שחור בפנים ובלי בובקעס בין לבין... ועוד...
תמשיך לצחוק ולהצחיק (ולהרגיז...) עד מאה ועשרים...
בברכה,
י"ז
חיימקה: אינך יכול לשער לעצמך עד כמה חשוב לי העידוד שלך, י"ז יקירי, וזאת לאחר שאשת הבוס שלי כל כך נקעה נפשה ממני עד שהיא מנסה לשכנע אותו שיפסיק לפרסם את השירים "הגסים והאידיוטיים" שלי, וזאת ממש כפי שאשתך מנסה לשכנע אותך למתן קצת את התבטאויותיך חסרות האחריות! ואוי לנו אם אנו דומים לשני חיטיארים שמתחפשים לג'חשים מיוחמים.
אני מתכבד להזמינך
לערב לכבוד ספר השירה "ספני השפל"
מאת פרופ' פיליפ רוזנאו
הערב ייערך ביום רביעי, 26 במארס 2008, בשעה 19.30 בבית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, תל-אביב.
משתתפים:
אילי גורליצקי, עמינדב דיקמן, רפי וייכרט, רן יגיל, גד קינר, יורם קניוק
מוזיקה: ורה ויידמן, כינור. עמנואל קרסובסקי, פסנתר.
בברכה,
גיורא לשם
הוצאת קשב לשירה
* * *
גיורא לשם
על מעמדו של יבטושנקו בשירה הרוסית
אהוד,
קראתי את דבריו של ייבגני ריין על מעמדו של יבטושנקו בשירה הרוסית.
לי עצמי יש עליהם שתי הערות:
1. לו היו שואלים את אחמטובה, היא היתה בוחרת ביוסיף ברודסקי כיורשה – ודבריי מסתמכים על כתובים וציטוטים.
2. לו היו שואלים את יבטושנקו עצמו, הוא היה מצביע על רעייתו לשעבר, בלה אחמדולינה, כמשוררת טובה ממנו. המקור לדבריי: שיחה אישית עם יבטושנקו בעת ביקורו בישראל בראשית שנות התשעים.
שלך,
גיורא לשם
יוסף חרמוני
"בדומייה"? "הנחל שט"? – "זורם נהר"
קראתי בפליאה את רשימתו של יואל נץ על המשורר יבטושנקו. פליאתי מקורה בכך שחרזנות בינונית, שהיא המאפיינת את הטקסט הרוסי של השיר המוכר לנו כ"בדומייה", היא פרי עבודתו של ייבגני יבטושנקו. את הטקסט הרוסי תירגמתי לפני שנים אחדות, ולא העליתי על דעתי כי יבטושנקו הוא שכתב פזמון בינוני-מינוס שכזה, מן הסוג שאימי המנוחה היתה מגדירה כ"קוואץ". המנגינה יפה, הטקסט העברי של יעקב שבתאי נאה לה. אבל הטקסט הרוסי, נו... ולחשוב שאת זאת כתב יבטושנקו. ייתכן שנזקק לקופייקות אחדות. זכותו. מכל מקום, יצא לו משהו ברמה של רומן משרתות או עלון קיר של כתה ט'. אבל מה? הטקסט של יבטושנקו מזדמר ומחמם את הלב, בישיבה סביב המדורה או בהסבה על ספות, שהוא נוהל הזמרה-בציבור המתאים לי ולמרבית קוראי "חדשות בן-עזר". על כן תרגמתיו לשפת עבר.
לא עלה בידי לפרוץ לאתר המומלץ, שבו מופיע תרגומו של יואל נץ לשיר של יבטושנקו, אך אני סבור שנץ שגה כשתירגם את שם השיר ל"הנחל שט". וזאת, כיון שנחל איננו שט, ואף לא אצל משוררים. עצמים שונים שטים במימי הנחל. הוא זורם, או רץ, או מוליך מימיו. למען הדיוק: שם השיר במקור הוא "בֶּזִ'יט רֶקָה". כלומר: "זורם נהר/נחל'" או "(ה)נהר/הנחל זורם", ואם תרצו, "הנחל רץ". אבל לא "שט".
וכעת, הנה יבטושנקו לא משובח, בתירגומו של חרמוני. אפשר לשיר.
זורם נהר
("בדומייה")
זוֹרֵם נָהָר, סוֹד-עָרָפֶל לוֹ.
זוֹרֵם דוּמָם, אַף לא אַדְוָה.
הַמְחַזְרִים סְבִיבִי, – יָפִים כָּאֵלֶה...
אָךְ בְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
רוֹקֶדֶת וָאלְס, שְׂמָלוֹת לוֹבֶשֶׁת,
וּמְזַמֶרֶת בְּחֶדְוָה.
אֵיְנִי רוֹצָה שֶאִיש כָּאן יְנַחֵש שֶ
בִּלֵבַבִי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
הַצַפְצָפָה לְיָד הַנָחָל
עִם רֶדֶת עֶרֶב נֶעֱצְבָה.
אֲנִי לוֹחֶשֶת לָה, וְנֶאֶנָחַת,
שֶבְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
כְּבָר לַיְלָה בָּא, דְמָמָה שוֹקָעַת,
וּבַכְּפָרִים הַאּוֹר כָּבָה.
רָק אַשְמָתִי שֶלִי, אֲנִי יוֹדָעַת,
שֶבְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
זוֹרֵם נָהָר, סוֹד-עָרָפֶל לוֹ.
זוֹרֵם דוּמָם, אַף לא אַדְוָה.
הַמְחַזְרִים סְבִיבִי, – יָפִים כָּאֵלֶה...
אָךְ בְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
רוֹקֶדֶת וָאלְס, שְׂמָלוֹת לוֹבֶשֶׁת,
וּמְזַמֶרֶת בְּחֶדְוָה.
אֵיְנִי רוֹצָה שֶאִיש כָּאן יְנַחֵש שֶ
בִּלֵבַבִי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
הַצַפְצָפָה לְיָד הַנָחָל
עִם רֶדֶת עֶרֶב נֶעֱצְבָה.
אֲנִי לוֹחֶשֶת לָה, וְנֶאֶנָחַת,
שֶבְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
כְּבָר לַיְלָה בָּא, דְמָמָה שוֹקָעַת,
וּבַכְּפָרִים הַאּוֹר כָּבָה.
רָק אַשְמָתִי שֶלִי, אֲנִי יוֹדָעַת,
שֶבְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
אליהו הכהן
"חֶבְרַיָּה! חֶבְרַיָּה!"
אגדת שיר שנולד בפורים לפני כשמונים שנה
ישנם שירים שאין ולעולם לא יהיה להם שם של מחבר. הם נוצרו באקראי, בתהליך ספונטאני שבו נטלו חלק אנשים אחדים ומבלי שאיש מהם תבע לעצמו את זכות היוצרים. הם זכו להתפשט בציבור כשירי עם אנונימיים והיו למרכיב חשוב במכלול השירים המתעדים את ההתרחשויות בארץ מאז ראשית המהפכה הציונית. אחד השירים האלה הוא "חבריה, חבריה".
הוא נולד במחצית השנייה של שנות העשרים, בשנים הקשות שבאו על היישוב לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית שעוררו גלי העלייה הרביעית. השנים 1926-8 התאפיינו בתופעות של חוסר עבודה, ירידה מהארץ ואי יכולת של עובדים שכירי יום להבטיח לעצמם תנאי מחייה מינימאליים. הקשיים והמצוקה השתקפו היטב בשירי הזמר של אותם ימים: "ארצנו ענייה!" – "בלי סוליות נעליים" – "בארצנו יש חמסין וכל מיני קדחת" – אלה הם רק חלק מהתיאורים שהופיעו בשירים. פועלים היו מוכנים להסתפק בשני ימי עבודה בשבוע, כפי שמסתבר משיר הערש "תשרי סבא" שנכתב באותם ימים.
באחד מימי הפורים של שנות משבר אלה התקיימה בראשון לציון אסיפת פועלים שדנה במצב. המשתתפים היו ברובם מובטלים מאונס. הדיונים לא העלו כל פתרון, ובהמולת האסיפה חזרו ונישנו השאלות: "מה יהיה אתנו?" – "מה נעשה בלי עבודה?" – "איפה נעבוד?"
היו מי שהציעו לחפש עבודה במושבות אחרות. "מה עם עבודה בפרדסי פתח תקווה?" – שאל אחד הפועלים, ומיד זכה לתשובה: "שם יש רק עבודה ערבית."
"אז אולי ננסה בנס ציונה?" – נשמעה קריאה, שגם היא נענתה מיד: "שם מעסיקים בדואים."
בצד ישבה חבורת פועלים שהזכירה למתכנסים כי פורים היום ועל כולם חלה החובה לשמוח. הם פצחו בשיר "חג פורים, חג פורים, חג גדול הוא ליהודים," שחיבר לוין קיפניס שנים אחדות לפני כן והתאימו ללחן של שיר שבת שהביא אתו מעיירת הולדתו אוּשׁוֹמִיר שבאוקראינה.
יושב ראש האסיפה ניסה להשקיט אותם ופנה אליהם: "חברייה! חברייה! בבקשה תאפשרו לנו לקיים דיון!" – אך אלה בשלהם, שרים משירי פורים ומקשיבים בחצי אוזן למתרחש באסיפה.
כשביקש יושב הראש בשנייה להשקיט אותם, התחיל אחד מהבורה לחקות את קריאתו "חבריה! חבריה! " ותוך כך שר את המילים בלחן של "חג פורים". מיד נסחפה לשירה החבורה כולה כשכל אחד מאלתר שורה לשיר מתוך רפרטואר הקריאות שנשמע באסיפה: "מה נעשה בלי עבודה?" – "איפה נעבוד?" – עד מהרה הפסיקו יתר המשתתפים באסיפה את הדיונים ואת חילופי הדברים והצטרפו לחבורה המזמרת בשירה סוערת:
חֶבְרַיָּה! חֶבְרַיָּה!
מַה נַעֲשֶׂה בְּלִי עֲבוֹדָה?
אֵיפֹה וְאֵיפֹה וְאֵיפֹה נַעֲבֹד?
בְּפֶתַח תִּקְוָה עֲרָבִים,
בְּנֵס צִיּוֹנָה בֶּדוּאִים,
וּבַיֶקֶב מַשְׁגִיחִים
בְּנֵי הָאִכָּרִים.
שתי השורות האחרונות הושרו על ידי המשתתפים בבליל של נוסחים ולכן הן גם לא שרדו בנוסח אחיד. יש נוסחים חילופיים רבים, כגון:
וּבַיֶקֶב לֹא נוֹתְנִים
לָנוּ לַעֲבֹד.
או:
וּבַיֶקֶב – בֹּעֲזִים.
אֵיפֹה נַעֲבֹד?
עוד באותו ערב עבר השיר מפה לאוזן וממושבה למושבה והתקבל בהתלהבות רבה כפזמון המשקף את המצב יותר מאלף נאומים. על כך שמעתי מגרשון מינקוב, מי שהיה פועל בראשון לציון באותה תקופה, ומשנת 1932 כיהן כמזכיר פועלי ראשון לציון ולימים היה לראש העיר. גם ותיקת ראשון לציון מימי העלייה הראשונה, פסיה ויגודסקי שמעה על הסיפור, ובגיל 92 לא יכולה היתה לזכור את שמות האנשים המעורבים בו. "איש לא האמין שהחלטורה הזאת תהפוך לשיר שישגע את כל הארץ!" – אמרה.
האם זו אגדה או מעשה שאירע? – בעיניי שאלה זו תישאר פתוחה עד שיגיע תיעוד נוסף ומוסמך יותר.
היה או לא היה – עובדה היא שהשיר מוכר ומושר בכל הארץ מזה כשמונים שנה. בשעתו אף נרקד כהורה. כנראה שאכן נוצר בעבודת צוות. עד היום לא קם איש ואמר: שיר זה שלי הוא.
אהוד: בפתח תקווה עבדו כמובן גם פועלים יהודים, שהמפורסם בהם היה לוי שקולניק, וכתבו גם זיכרונות על עבודתם פועלים כמו שלמה לביא ואברהם הרצפלד. בייחוד אחרי כל גל של מאורעות היתה העבודה במושבה נעשית עברית בעיקרה, ואולם רק שקטה הארץ, והעבודה הערבית הזולה שבה לשרור בה, אם כי היו פרדסנים כמו יעקב קרול שבאופן עקרוני העסיקו רק פועלים עבריים.
הייחוד של היקב בראשון לציון היה שרק יהודים הורשו לעבוד בו מטעמי כשרות היין, וכך עבד בו גם בן-גוריון, ואילו לערבים לא היתה בו דריסת רגל.
בימינו קיימת החמרה קשה יותר. ביקרנו לפני שנים אחדות ב"יקב הרי גליל" המשותף ליקבי רמת הגולן ולקיבוץ יראון, יקב מודרני להפליא, נטוע בלב אזור כרמים מזנים מובחרים, ומבעד לקירות זכוכית שקופים גדולים רואים מן היציע סביב-סביב את כל תהליך הייצור, הביקבוק, הפיקוק והאחסנה. דא עקא – שם למטה רואים רק יהודים דתיים, חלקם עבדקנים, כולם כסויי ראש, ולאף יהודי אחר, כולל חברי קיבוץ יראון, אסור להיכנס לאולם הייצור פן תטמא נוכחותו של היהודי החילוני את היין של היקב היהודי שלהם ותיפסל כשרותו.
כלומר, משה רבנו – מאז נתן לנו את התורה ומאז עבדו על פיה צעירי העלייה השנייה החילוניים ביקבי כרמל מזרחי, בראשון ובזיכרון, החמיר את התקנות – וכיום יש כשרות ליקב ישראלי רק אם עובדים בו באולם הייצור דתיים בלבד! למה, למה עשית לנו זאת, משה רבנו? הלא הופקדת לדאוג לכל עם ישראל ולא רק לפרנסת הדתיים החמדנים והמחמירים?!
שו"ת אליהו הכהן
מיכל פלג: "אז מָרַש הַקַרְנָש"
שלום לאליהו,
בתנועת הנוער אהבנו את שירי שלונסקי. יום אחד הביא המדריך שיר מיוחד במינו: בנוי לתלפיות, חריזה מצויינת, מקצב מדוד – אך בשפת הג'יבריש. שיר זה אני מחפשת מאז. וכך הוא מתחיל (ויסלח שלונסקי אם אינני מדייקת):
אז מָרַש הַקַרְנָש
עֲלֵי סֶצֶ'ר הַקְלַאץ'
עוד מעט.....
מִשַּׁלְמֵי הַיַלְבּוּק
מִשְׁתַּצֵל הַתַּלְבּוּק....
האם זה אומר לך משהו?
בתודה מראש,
ותודה לאהוד בן עזר על האכסניה,
מיכל פלג
נווה מונוסון
תשובת אליהו:
למיכל פלג מנווה מונוסון שלום,
בתשובה לשאלתך: את מילותיו המלאות של "כבר מרש הקרנש" הבאתי בגיליון חדשות בן עזר 321. לא אברהם שלונסקי כי אם יחיאל חגיז חיבר את שיר הג'יבריש הזה ששמו המדויק הוא: "מול דילי הדעזועים".
בברכה
אליהו הכהן
משה ביק – לא ידענו עליו דבר בזמנו
לאליהו הכהן שלום וברכה,
קראתי בעניין רב ובהתרגשות מרובה את דבריך על משה ביק ז"ל. אני מודה על בורותי, משה ביק היה המורה שלנו לזמרה בבית הספר העממי לילדי עובדים בקרית עמל (הורתה של קרית טבעון). לא ידענו עליו דבר בזמנו, וכל מה שסיפרת על גדולתו של האיש מדגיש עוד יותר את צניעותו הרבה. אכן עשית עימו חסד של אמת בתיאוריך על פעילותו המופלאה ורבת ההיקף והמשמעויות.
יישר כוחך בפעילותיך אתה בהנצחת היוצרים החולמים, הבלתי מוכרים לדורות הצעירים וגם הפחות צעירים.
בברכה,
עמוס דינור
* * *
סוף-סוף נמצא האופן המדוייק למדידת
חשיבותם של סופרים עבריים
"למי שתהו היכן הוא סמי מיכאל, הוא נשאר בחיפה. אשתו אמרה לי שהוא מבכר לא לנסוע לחוץ לארץ בעדר, מה גם שמעט לפני הנסיעה הוא נדהם בראותו שהוא שובץ בהופעות הנידחות עם צעירי הצאן. כי מן הסתם במקום שהיו בו שלושת הטנורים של הספרות העברית, עוז, יהושע וגרוסמן, לא מתירים לו לדרוך. שלושת הטנורים טסים ביזנס באל על, בעוד אשר יתר העדר מצטופף במחלקת התיירים. שלושת הטנורים עלו על בימת המכובדים בערב הפתיחה של הסלון [הספרותי בפאריס], עם שמעון פרס. השלישייה פשוט אינה יכולה לקבל אל חבורתה רביעי, יש גבול לכל דבר, אם תתרחב יותר מדי היא הרי עלולה לאבד מהאכסקלוסיביות שלה."
בני ציפר, "מוסף הארץ", 21.3.08.
אהוד: אם להאמין לציפר, שאינו אמין עליי במיוחד מאחר שהשקפת עולמו מעוותת את יכולתו להבין את המציאות שבה הוא חי – מכל מקום, אם כך התנשאה הטיסה הספרותית של השלישייה לסלון האווירי בפריס, אז אולי כדאי להזכיר להם זאת כאשר יחזרו להטיף לנו מוסר בפעם הקרובה, לדבר אלינו מגבוה בסיגנון פסוידו-נבואי, להמציא עבורנו את אבק-השריפה, לשסות בנו את מצפון הגויים ולכנות את המופקדים על ביטחוננו והנהגתנו בשם חלולים. פוליטיקאים קטנים משלישייתנו המעופפת כבר נפלו על קבלת טובות הנאה ממין אלה.
מכל מקום, עכשיו סוף-סוף יש בידינו קנה-מידה מדוייק למדוד בו חשיבותם של סופרים עבריים חיים, כי המתים לא יהללו יה וגם לא ייסעו במחלקת הביזנס.
* * *
האם מסעדת "צחקו" נסגרת בגלל פיטום האווזים?
אהוד שלום,
אני קוראת בהנאה את העיתון שלך ואת הספר שלך בהמשכים שכמעט תם ונשלם, ותודה על כך. תודה גם לרות ירדני כץ על כתבתה המעוררת תיאבון ספרותי ולא רק קולינארי בגיליון 327, שבה היא ממליצה על מסעדת "צחקו" הירושלמית. הכול טוב ונפלא שם במסעדת "צחקו", פרט לכך, שאחת המנות העיקריות המוזכרת בכתבה, היא פרוסות פילה עם כבד אווז. המנה הזו קילקלה את תאבוני, כיוון שפיטום אווזים גורם להם סבל בל ישוער המתבצע במשך כחודש ימים, פעמיים עד חמש פעמים ביום, וההלעטה נעשית באמצעות צינור מתכתי המוחדר לתוך גרונו של האווז. כמות המזון בה מפוטם האווז מגיעה בסוף הפיטום לכשליש ממשקל האווז. למותר לציין כי החוק נגד פיטום אווזים נכנס לתוקפו באפריל 2006.
האווזים בורחים מהמפטמים בשארית כוחותיהם, מה שמעיד על הייסורים המחרידים הנגרמים להם. ואולי זו גם הסיבה לכך ש"צחקו" נסגרת והסועדים בורחים משם...
בברכת אביב מקסים,
אירית שושני
אהוד: לי יש בעייה קשה יותר כי אפילו כשאני אוכל קציצות אני שומע, עוד בשעת הטיגון – את זעקת הבהמות השחוטות, ומזדעזע, ומיד לוקח יותר מלפפונים חמוצים, חרדל וקטשופ, וגם צ'יפס, כדי להבליע את הזעזוע שנגרם לי בשעת הבליעה של בשר הנרצחות המטוגן. וכנ"ל אפילו כשאני אוכל פרוסת נקניק או שינקן וחושב על נחירת החזירים המסכנים שכידוע, אחרי הקופים, הם הקרובים לנו ביותר מבחינה ביולוגית ורודה.
פעם הייתי שרוי בדיכאון והלכתי לפסיכולוגית ידועה (לא ורדה) ושאלתי אותה אם לא כדאי שאתחיל לקחת גלולות נגד. "אתה לא צריך גלולות," אמרה, "תתחיל לאכול לעיתים קרובות סטייק פילה ותצא מהדיכאון!"
ואכן, כך היה. אלמלא הסטייק פילה העסיסי הייתי נשאר בדיכאון עד היום. וגם בשנותיי אלה, אחרי כל מנה של סטייק פילה טעים, מצב הרוח שלי עולה פלאים ויש לי תחושה של שובע כמו אריה שגמר לאכול את טרפו.
לכן אני חושב שהרס ענף פיטום האווזים בישראל היה שערורייה מכוערת וגול עצמי מהדהד שתקעו אותו טיפשים, צדקנים וברוני תקשורת חובבי הרס. כל תעשיית פיטום האווזים להכנת ה"פואה גרא" עודנה שרירה וקיימת, רק לא בישראל (וגם לא בחלק ממסעדותיה שנבהלו) – אלא הועברה אל מעבר לגבולותיה; ואולי היו גם מי שהרוויחו ועדיין מרוויחים היטב מהרס ענף פיטום האווזים בישראל – והם שעודדו במישרין או בעקיפין את תהליך החיסול כדי לשפר את מצב עסקי הפיטום שלהם מחוץ לארץ.
למידע נוסף אני ממליץ על הרומאן הנידח "חנות הבשר שלי" (אסטרולוג, 2001), ואכן אני למדתי רבות מן התקופה שהיתה לי חנות בשר ונקניקים בגבעתיים, מקצוע שירשתי מחותני אבי אשתי הראשונה, כמסופר בספר, ושם גם חזיתי את התפתחותה המדהימה של רשת לא-כשרה כמו "טיב טעם" וגם את פיצוץ השגרירות האמריקאית בתל אביב.
ראובן ארגוב
אני עדיין לא מרשה לעצמי להיסחף ימינה מדי
לאהוד שלום,
נולדתי בגבעת השלושה הישנה, היום ליד "יד לבנים". בגיל עשר עברנו לעינת כאשר הפילוג חסר הטעם, איחוד – מאוחד הכריח אנשים לריב ולהיפרד...
הפכתי למנוי של מכתבך העיתי לפני שבועיים. אני מעריץ את המחשבה העומדת מאחורי מכתבך העיתי. את צורתו הברורה, את דיעותיו, את השפיות הנודפת מכל מילה ממילותיו. אני עדיין לא מרשה לעצמי להיסחף ימינה מדי ומקווה שגם לא אגיע לאותה רמת ייאוש שמובילה הרבה אנשים גם טובים שהלכו עם הציונות שלהם חזק מדי ואולי במבט לאחור ואולי גם בעתיד, בצדק רב.
בתודה
ראובן ארגוב
אהוד: "חדשות בן עזר" רחוק מלהיות ימני. הוא פתוח למיגוון דיעות רחב ביותר, ומה לעשות, חלק גדול מהכותבים בו רואים ומנתחים ללא אשליות ורמייה עצמית את המציאות שבה אנו חיים. וזה ההיפך הגמור מלהיות "ימניים" או "שמאלניים", שאלה הם אנשים שחיים באשליות ואינם רואים נכוחה את המציאות.
אכן אני זוכר את גבעת השלושה הישנה, כי גרתי ברחוב פיק"א, לא רחוב מבית הספר, ואני זוכר את רשיש עולה בעגלה קטנה עם חמור ואת תהלוכות האחד במאי; וגם בת דוד שלי, שמחה לבית בן עזר, ובעלה צבי שכטמן-שוחט, גרו ממערב לקיבוץ והיה להם משק לתפארת ולול יונים, שגם הצייר אורי ליפשיץ זוכר אותו, כי פעם קיבל מצבי יונים תמורת בולים, אלא שהיונים עפו לשובך חזרה ואילו הבולים לא חזרו.
אגב, היום כבר לא קיים השם "יד לבנים" אלא קריית המוזיאונים של פתח-תקווה.
תודה אהוד,
כל כך הרבה זיכרונות. דרך אגב: רשיש עבר יותר מאוחר לסוס אמוץ שנקרא פינייה על שם בעליו. האם לדעתך גם התקופה הנוכחית שבה אנו חיים תקבל אותו מעטה רומנטי בעתיד, כתקופת ילדותנו או שאין סיכוי כזה ?אני חושש שכנראה לא. רומנטיקה נוצרת עם הזדהות מוחלטת שלצערי לא קיימת היום. צריך שכל אחד ירצה לעשות את הטוב שהוא יכול ובשביל זה צריך ליצור מכנים משותפים רחבים יותר אבל צריך יהיה למצוא את אותו רועה האתונות הצנוע, שלצערי כיום איננו בנמצא.
שוב תודה,
ראובן ארגוב
אהוד: אני לא מתבונן בעבר מבעד למעטה רומאנטי ובוודאי שלא מתוך זהות מוחלטת. היו אז לא רק רועי אתונות צנועים אלא גם רועים קנאים, פלגנים, לבי שנאת אחים, שקרנים, צבועים, צדקנים, משתמטים ורודפי בצע שיכלו להוריד אדם ביגון שאולה.
ברוך תירוש
חותם הנבטים בארץ ישראל
לאהוד שלום,
נהניתי מרשמיך ה'טריים' מגללי הסוסים והחמורים מול עתיקות פטרה בירדן, ואנחנו חווינו התרחשויות דומות לא מכבר יחד עם אורחינו מצרפת. [גיליון 326].
אולם את החוויות המרשימות במיוחד ספגנו כאשר מיד לאחר חתימת הסכם השלום, הגענו – 90 ותיקי פלמ"ח – בשני אוטובוסים בהנחייתו של פרופ' מנשה הראל ושלושה מעמיתיו לביקור תנ"כי-היסטורי של שבוע בירדן. הביקורת במעבר הגבול, בעמק בית שאן ליד כפר רופין, נמשכה 9 שעות! –
כאשר שני שוטרים בדקו כל דרכון והעתיקו את פרטיו לטופס בן שלשה עמודים. האווירה בגבול הייתה נהדרת, שרנו שירים והחלפנו רשמים עם חברים, ובעיקר 'ריחמנו' על עשרות קבוצות הישראלים האחרים שלא הצליחו לעבור את הגבול אחרינו. בכל אתר נתקבלנו בחביבות ובקריאות "יעיש ישראיל", גם בעיירה כראמה, שסבלה מהתקפת צה"ל, הודו לנו האיכרים על כמויות המים שישראל מוסיפה לתעלת ה'רור'.
לקראת הטיול, אספתי חומר אודות עבר הירדן בתנ"ך ובשאר המקורות, וחיברתי מסכת שניתן היה לטייל לפיה בכל אתרי ההיסטוריה בירדן.
על פטרה ניתן לספר הרבה. מה גם שהמתחם משמש מכרה זהב לממשל הירדני, ורק חבל שהאוטובוסים המורידים את התיירים בחלק העליון של האתר, לא מצפים להם בחלק התחתון לאחר צעידה מתישה במשעולי טרשים. אלא המדריכים מטרטרים ומראים לתיירים פחות ממחצית שכיות החמדה, ומפנים אותם בחזרה לצעידה מתישה עוד יותר במעלה הוואדי לעבר האוטובוסים ונהגיהם הנופשים.
להבנת אתר פטרה ועלילות הנבטים שבנוהו, אני מצרף כאן תיאור –
חותם הנבטים בארץ ישראל
קורות עם ישראל שזורים, לטוב ולרע, בחיכוך עם עמים אחרים רבים שמעטים מהם כגון הכנענים והמצרים, הפלישתים הבבלים והאשורים, היוונים והרומאים ניתן להזכיר בנשימה אחת. בין העמים שהטביעו את חותמם בקורותינו ובארצנו, נסקור כאן ביריעה קצרה את בני העם הנבטי שפעלו במחיצתנו במשך מאות שנים; תחילה כנוודים עויינים, אחר כך כבני ברית, ולאחר מכן כאוייבים במלחמות עקובות מדם. לאחר מאות שנים בגלגולי לאומיות שונים, נעלמו הנבטים והשאירו אחריהם ערים מרשימות ושרידי מערכות חקלאות במדבר המעוררות התפעלות עד היום. הנבטים חיו כנוודים במידבריות ערב ונדדו צפונה לארץ אדום במאה החמישית והרביעית לפני הספירה. חוקרים, וביניהם פרופ. זאב וילנאי, העריכו כי הנבטים השתייכו לנביות וקידר בני ישמעאל, וכך התייחסו אליהם במקורותינו. הנביא ישעיהו משלב אותם בחזון הגאולה, ומבטיח: "קומי אורי כי בא אורך... שיפעת גמלים תכסך, כולם משבא יבואו, זהב ולבונה ישאו... כל צאן קידר יקבצו לך...איילי נביות ישרתוך."
מענין ששפת הנבטים היתה ארמית, שהיתה שגורה ומקובלת בעם היהודי, ולאחר התנחלותם בארץ אדום הם הצטיינו בעיבוד אדמות המדבר והשכילו באורח מרשים לאגור את מי השיטפונות בואדיות להשקאת חלקות שדה מדורגות, וגם יצרו קדרות וכלי מתכת. את בירתם רקם (פטרה ביוונית) הם בנו מוגנת בין נקיקי סלעים בעבר הירדן המזרחי, שם מדהימים בעוצמתם עד היום שרידיה החצובים בסלע. עד מהרה השתלטו הנבטים על המסחר בבשמים ובתבלינים שהובאו באורחות גמלים מדרום מדבריות ערב, ואולי גם מארצות אסיה הרחוקות. בנקיקי סלעי אדום בפטרה חצבו חללים גדולים בצוקי עד לאחסנת הבושם והתבלינים, ולהגנה עליהם מפני בוזזים. שיירות גמלים פרצו צפונה ב"דרך המלך" התנ"כית לעבר דמשק ובנותיה; אך אותנו מעניינת יותר פעילות השיירות דרך ארץ ישראל המערבית שהובילו תבלינים ובשמים לעבר נמל עזה, להטענה על ספינות שהובילו את המטען היקר לנמלי הים התיכון ביוון ובאיטליה. שיירות גמלים גם הובילו חימר, כנראה זפת, מחופי ים המלח לארץ גושן לחניטת מתים במצרים. כיום, ניתן לחזות בדמיון את שיירת הגמלים העמוסים בתבלינים ובבושם, יוצאת מפטרה מערבה דרך נקיקים צרים בירידה תלולה של כ- 1000 מטר לעבר ישימון הערבה ליד חצבה; ומשם טיפסו מאות מטרים במעלה העקרבים לעבר הר הנגב בואכה העיר עזה. השיירות היו מוגנות ע"י אוחזי נשק, (בדומה לשיירות המבריחים בימינו, שכך חצו את הערבה בין ירדן למצרים, ופתחו באש על כל מי שניסה להפריע להם). בין חצבה בערבה לעזה על חוף הים התיכון, הקימו הנבטים מתחמים מוגנים למנוחת לילה ולהאבסת הגמלים. באותם המתחמים קמו הערים 'ממשית' ו'עבדת', 'שיבטה' 'ניצנה' ואחרות שהיו בצורות להגנה על השיירות; והחקלאות סביבן סיפקה מזון ומספוא כדרוש. עד היום ניתן להבחין בדרוג המדרונות ובסכרים שנבנו לפני אלפיים שנה לתפיסת מי גשם ולאגירתם להשקאה ולשתייה בבורות ענקיים שטוייחו בקפדנות – ממש "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
ייתכן שאנשי השיירות החמושים, בהיותם עדיין נוודים, היו אותם בני המדבר שחמסו ועשקו את ישראל כמתואר בספר דברים: "והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו; ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחייה בישראל, ושה ושור וחמור." – "כי הם ומקניהם.. באו כדי ארבה לרוב, ולהם ולגמליהם אין מספר, ויבואו בארץ לשחתה."
הם היו השוסים שפשטו בדרכם לעזה ובחזרה לאדום על ישובי הספר וחמסו את יבוליהם; ובכל הדורות נאלצו בני ישראל להתגונן מפני הנוודים. גם המלך עוזיהו נאלץ להגן על עדריו ויבוליו בין הירדן ועזה, כפי שנאמר בספר דברי הימים: "ויבן עוזיהו מגדלים במדבר, ויחצוב בורות רבים, כי מקנה רב היה לו בשפלה ובמישור, איכרים וכורמים בהרים ובכרמל, כי אוהב אדמה היה; וילך שמו עד לבוא מצרים." כך הוא הגן על מקנהו ואדמותיו עד גבול מצרים.
אולם, המגע המדיני הראשון עם הנבטים אירע בימי יהודה המכבי שיצא, בשנת 164 לפנה"ס, לעבר הירדן בכדי להציל את קהילות היהודים מפני נוגשיהם היוונים-הסוריים. יהודה המכבי כרת ברית שלום עם הנבטים בכדי להבטיח את שלום צבאו מדרום וממזרח, וגם אחיו יהונתן נעזר בהם בקרבות נגד היוונים. עשרות שנים נשמרה הברית, ויישובי הנבטים בנגב שגשגו מרווחי המסחר בבשמים ותבלינים, כאשר בינם לבין מרכז הארץ התיישבו אדומים רבים שגויירו בעת שלטונו התקיף של יוחנן הורקנוס הראשון.
כשישים שנה לאחר מכן יצא המלך אלכסנדר ינאי למסע כיבושים והרס את העיר עזה ונמלה, ושיתק את המסחר בבשמים ותבלינים; ובהמשך הוא כבש את ערי הר הנגב ואף כמה ערים נבטיות בעבר הירדן. היחסים עם הנבטים שופרו בימי בנו הורקנוס השני שהסתייע באנטיפטרוס האדומי, אביו של הורדוס, והחזיר לחרתת מלך הנבטים את הערים שנכבשו על-ידי אלכסנדר ינאי.
הורקנוס אף הסתתר בארמונו של המלך חרתת, מפני אחיו אריטובולוס שהתמרד בירושלים ותפס את המלוכה ביהודה בימים לפני כיבוש הארץ על-ידי המצביא הרומאי פומפיאוס. מעניין לציין כי במוזיאון הארכיאולוגי בעמאן ניתן לראות את מצבת המלך חרתת ועליה חרוט בארמית, באותיות עבריות ברורות: "חרתתו מלכא נבטו". זאת, לא הרחק ממגילת הנחושת המפוארת שנמצאה יחד עם מגילות ים המלח, והמתארת בעברית את אוצרות בית המקדש בירושלים. בהסבר למגילה מציינים הירדנים כי היא נכתבה על-ידי שיח' פלסטיני.
בכדי להכריע את מרד אריסטובולוס הקנאי, גייסו הורקנוס ואנטיפטרוס את הנבטים והרומאים למערכה עקובה מדם שחיסלה את עצמאות החשמונאים, והשליטה את הרומאים על הארץ. יהודה היתה לפרובינקיה רומאית, והורקנוס נתמנה על-ידי הנציב הרומאי כ"אתנרך", זקן העם ביוונית. מאותה העת שטמו הנבטים את היהודים והשתתפו בכל מסעות הדיכוי והענישה הרומאיים. ביטוי לאכזריות הנבטים בקרבות המרד הגדול ביודפת ובירושלים ניתן בכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יוסיפוס פלביוס, וגם בתלמוד ובאגדות ישראל. וכך, בימי השלטון הרומאי הוחזר מסחר הנבטים על כנו ועריהם בנגב שבו לפרוח אולם עצמאותם פסקה בימי הקיסר טראיאנוס שהכריע באותה העת באכזריות את "מרד הקהילות", וארצם הפכה ל"פרובינקיה ערביא".
בשלהי המאה השנייה לספירה קיבלו על עצמם הנבטים את הדת הנוצרית, ובנו בעריהם כנסיות מפוארות ששרידיהן משוקמים לאחרונה על תילם בגנים הלאומיים בעבדת ובממשית, בחלוצה, שיבטה וניצנה. במשך מרבית תקופת הנצרות הביזנטית שגשגו ערי הנבטים בנגב והתרחבו כבעבר על-ידי רווחי המסחר בבשמים ותבלינים, בחקלאות ובהארחת רבבות הצליינים שהגיעו לנגב ולסיני, אך הכיבוש הערבי במאה השביעית הוריד את "מסך החול" על ערי הנבטים שהתרוקנו מיושביהן.
חוקרי ארץ ישראל גילו מחדש את הערים במאה ה-18 ומצאו שרידי כנסיות וכתובות רומאיות ונבטיות, וכן יווניות ביזנטיות, ובעיקר מערכות תפיסת מים לחקלאות ולאוכלוסייה רחבה. לורנס "איש ערב" שסייר בערים בתחילת המאה ה-20 מצא עדיין את הערים על תילן ותיאר כיצד חומסים ערביי הסביבה את השרידים המפוארים ומעבירים את האבנים המסותתות לבניה מישנית ביישוביהם עד באר שבע ועזה המרוחקות. הרס משמעותי בוצע על-ידי התורכים, כאשר בסיוע הצבא הגרמני בנו מסילת ברזל מדמשק לאורך הירמוק והירדן, דרך עמק יזרעאל וג'נין, לוד ובאר שבע לעבר ניצנה וסיני, בהכנות להתקפה על תעלת סואץ. עד היום ניתן להבחין בצומת משאבי שדה בשרידי גשר רכבת גדול, ועוד עשרות גשרי מסילת הברזל התורכית בדרך הישנה לניצנה, שנבנו מהאבנים המסותתות משרידי הערים הנבטיות. כך נבנו בניצנה מבני העיירה התורכית "עוג'ה אל-חפיר", וגם הבריטים בנו מאותן האבנים את תחנות משטרת הגמלים בממשית, היא כורנוב.
בשנות ה-30 החלה משלחת ארכיאולוגית מארה"ב בראשות [אחד מבני משפחת] תעשיין הנשק 'קולט', לחפור בשיבטה וחשפה את העיר על ביצוריה ושרידי הכנסיות ומערכות המים והחקלאות. עקב הבצורת והתרוקנות בורות המים, נאלץ קולט לעבור לחפירות בניצנה, שם השאירו התורכים בארות פעילות. בניצנה מצא 'קולט' אוצר של מאות פפירוסים וחרסים כתובים, שחשפו את מהלך החיים בעיר ובהר הנגב לאורך מאות שנים, כולל רישום עסקות מסחריות בבשמים תבלינים וחיטה עם ארצות רחוקות, וקבלות על משלוח אלפי סלים עם תמרים עד הכיבוש הערבי במאה ה-7. הביטחון הידרדר אז והוכבד עול המיסים לשליטים המוסלמים. בעשרות פפירוסים מתוארות פניות תחינה לשליטים להקל בעול המסים שאינם מותירים מחייה. ואכן, מדי עשור קטנה האוכלוסייה המותשת עד לנטישת ערי הר הנגב במאה ה-8.
גם משלחת 'קולט' חשה את ה"סחיטה" והצקות שבטי הבדואים בגניבות ובתביעה ל"דמי חסות", עד להתנפלות אלימה בשנת 1938 שגרמה להרס השיחזורים, לנטישת ערי הנבטים, ולהורדה מחודשת של "מסך החול" על שרידי העבר עד לשלהי מלחמת העצמאות.
כך נחשף לעינינו פרק מרתק וסוער בקורות ארץ ישראל, ואני ממליץ לקרוא על כך בספרי היסטוריה, להצטייד במפות הר הנגב המפורטות בהוצאת החברה להגנת הטבע, ולטייל בכמה מאתרי העבר הנבטי, כלהלן:
נתחיל בעין עקרבים המצוי מתחת למעלה עקרבים ליד כביש 227, כ-15 ק"מ מערבה מחצבה שעל כביש הערבה. המעין שופע מים מרירים במרבית ימי השנה, ובסביבתו ירק רענן וניתן לצפות שם בעדרי פראים (חמורי בר) ובראמים לבנים ששוחררו לחופש בטבע.
עולים צפונה בכביש מעלה העקרבים המתפתל להפליא מעל נופי ישימון מדהימים, כששרידי "דרך הבשמים" העתיקה נראים ממערב לכביש ממצפה האנדרטה לזכר חללי ההתקפה על אוטובוס אגד שהחזיר חוגגים מאירועי העשור לאילת. ממרומי מעלה העקרבים ניתן לצפות מזרחה להרי אדום ומואב בירדן, וגם דרומה לעבר כיפת הר צין הנקראת בטעות "הור ההר" שהוא מקום קבורתו של אהרון הכהן מזרחית לפטרה בירדן.
עם סיום פיתולי הכביש פונים ימינה (צפונה) בדרך עפר לעבר מצפה "המכתש הקטן" המרהיב ביופיו ובגווניו. חוזרים לכביש 227 וממשיכים מערבה, חוצים מסילת ברזל ופונים צפונה על כביש 206, כשהכור הנודע נחשף מימין בכל הדרו. בצומת רותם פונים שמאלה על כביש 25, ולאחר כשני קילומטר פונים שמאלה לפי שילוט לעבר שרידי העיר ממשית (כורנוב). העיר נחפרה ושוחזרה להפליא על-ידי רשות הגנים, וכדאי לבקר בה בעזרת הדפדפת הנמסרת במקום. לא להחמיץ תצפית על הסכר העתיק המשוקם, בתקווה שנשארו בו מים לאחר הגשמים
חוזרים לכביש 25 ופונים שמאלה לעבר דימונה, ושוב שמאלה בכביש 204 בכיוון לירוחם, ולפי שילוט ניתן למצוא משמאל לכביש את שדה "אירוסי ירוחם" הפורחים בשלל צבעים בעונת החורף.
בהמשך כביש 204 שמאלה כדאי לבקר בעיירה ירוחם ובאגם המים הגדול מצפון לעיירה. ממשיכים דרומה על כביש 204 לביקור בצריף בן גוריון שסביבתו שופצה לבלי הכר, במקום יש מזנון ושירותים נקיים. חוזרים לכביש 40 וממשיכים דרומה עד למדרשת בן גוריון וצועדים לפי השילוט בגן מדברי מרהיב לקברות דוד ופולה בן גוריון; משקיפים על הנוף המדהים וחוזרים בשביל נוח על סף המדבר ממנו נשקף נוף ישימון נחל צין מלא ההוד, וניתן לרדת במכונית בכביש מתפתל לשמורת הטבע 'עין עבדת' ולחזות במקווי מים וביעלים משוטטים על הצוקים.
חוזרים לכביש 40 ודרומה כ-6 ק"מ, ופונים שמאלה ברך עפר סלולה לפי שילוט, למצפה המרתק מעל 'עין עבדת' המשקיף על הצוקים החוסמים את השמורה. כדאי לנוח על שפת התהום ולצפות ביעלים המטפסים ומקפצים, אך לא מומלץ לרדת בסולם הברזל אל המעין בתחתית הנקיק.
ממשיכים 2 ק"מ דרומה בכביש 40 לעיר עבדת המשוחזרת. העלייה לעבר העתיקות מעייפת אך הביקור בעזרת הדפדפת מהנה. ניתן להמשיך דרומה למנוחה ב'מצפה רמון' שם יש מלון מעולה וצימרים. בבוקר רצוי לחזות בעשרות יעלים מטפסים לאיטם העירה בחיפוש אחר מזון, לבקר במצפה ובמרכז המבקרים על הצוק, ולסייר בעזרת הדפדפת באתרי המכתש ובחוות היאמות (לאמות) הצבעוניות.
חוזרים צפונה בכביש 40, ופונים שמאלה (מערבה) בצומת טללים לעבר ניצנה בכביש 211, ולאחר 15 ק"מ פונים שמאלה לפי שילוט לחורבות שיבטה המשוחזרות, שהביקור בהן ובמערכות החקלאות מרשים וכדאי, בעזרת דפדפת ההסבר.
חוזרים לכביש 211 ופונים שמאלה לעבר כפר הנוער ניצנה המרהיב, שהוקם במסירות ובחיבה על-ידי מיודענו אריה (ליובה) אליאב ועמיתיו. אפשר ללון בבית ספר שדה בכפר באם יש מקום פנוי, ובתדרוך אנשי המקום המיומנים לסייר במוסדות הכפר וללמוד על התוכניות המסעירות לשיקום הנגב כסל המזון והמרחב לישראל. לסייר במצפה ליד שרידי בית החולים התורכי ובחורבות ניצנה ועוג'ה אל חפיר. באנדרטת קרב חטיבת השריון 8 בפיקודו של יצחק שדה, ובשחזור החוות הנבטיות. לצפות במאה עמודי השלום שהוקמו ע"י הפסל דני קרוון והמהנדס מיכה פרי, בין הכפר ושער הגבול עם מצרים, ובמגבלות הזמן ראוי לשמוע ולהתרשם ממאגר המים הגדול בנחל לבן המעשיר את מי התהום, מהישובים כמהין ובארותיים והאחרים המוקמים וממטעי הזיתים והחוחובה ויערות הקק"ל בואכה באר שבע.
אהוד: במהלך ביקורנו בשיבטה ובפטרה שמענו הסברים ותולדות לעיתים קצת אחרים מהמובאים כאן ועל כן הדברים של ברוך תירוש הם על אחריותו בלבד.
תודות לניצה וולפנזון
שלום אהוד,
מסתבר שהמחרשה המשפחתית שלכם והתלם הראשון מככבים גם בעולם הבולים.
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1215817
(מתוך בלוג דואר ובולאות של MRimer בתפוז, אתר המביא סיפורים בנושאי דואר ובולאות. הכותב משה רימר מנוי על עיתונך).
בברכה,
ניצה וולפנזון
אהוד: ניצה, שהיא גם צלמת כישרונית, הכינה מצגת מרהיבה על דרכה לבית הספר בילדותה בראשון לציון, מה היה אז ומה נשאר במשך תקופות שונות. היינו שולחים לכם אותה אבל היא בהיקף גדול של 5 מגבייט ולכן אנחנו ממליצים לפנות ישירות לניצה לפי האי-מייל הרצוף ולבקש ממנה שתשלח לכם את המצגת.
עם זאת עלינו לציין כי חרף העובדה שהמחרשה ועץ התפוז, המופיעים כבר על בול הדואר הנדיר משנת 1909 – הם סמלה של פתח-תקווה זה כמאה שנים, והסמל לא שונה כפי שעשו ערים צעירות ממנה – הנה בשום מקום במושבה אין ציון לכך ש"המחרשה המשפחתית שלכם והתלם הראשון" הם אכן שלנו. פשוט לא פירגנו לנו, ועל שמו של חורש התלם הראשון בשלהי 1878 אין היום גם רחוב במושבה.
מבצע ההודעה לנמענים על "מלך בירושלים"
את ההודעה שהסרט הדוקומנטארי "מלך בירושלים" עומד להיות מוקרן במוצאי שבת האחרונה בערוץ 10 קיבלנו מהמפיק כבר לאחר שגיליון יום חמישי האחרון, 327, נשלח לנמענים. כדי שלא למנוע טוב מהצופים, שלחנו בנפרד את ההודעה הזו לתפוצת 1,775 נמענינו (אין צורך לומר שההמלצה נשלחה חינם, ורק משום שהסרט מצא חן בעינינו), וקיבלנו תגובות תודה רבות. הנה אחת מהן:
שלום אהוד ושלום גם לרעייתך
תודה על ההמלצה.
ובהזדמנות זאת אני מבקש שוב למסור לך שאני נהנה מעיתונך. אתמול קראתי בעונג את טהר לב.
חג שמח,
עו"ד בני דון-יחייא
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "מבין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק ל"ב (ואחרון)
מחצבה לָרוּח
הטלפון במחצבה צילצל, צילצל, ואיש לא ניגש למשרד לענות. לאחר שלוש דקות קם דנינו, שנימנם כל אותו זמן על לוח-עץ במחסן-הכלים, יצא ועבר את החצר וניגש להרים את השפופרת. בחוץ נשבה רוח חזקה והוא התעטף היטב בבגדו.
"הלוֹ?"
"הלוֹ! הלוֹ! עם מי אפשר לדבּר כאן?"
"למה זה ה'בּאגריסטים' מבלבלים לי את המוח ומפריעים לי לישון?"
"אה, זה אתה, דנינו?"
"כן."
"לא שומעים אותך היטב, יש פה סערת-חול מחוּרבּנת כזאת. מאיפה יש בסביבה הזאת כל-כך הרבה חול?"
"כן, גם אצלי, לעזאזל, כבר מתחילות הרוחות של הסתיו."
דיבר המפעיל שעבד עם משה דויד באחד משני המַחפּרים. הצלצול בא בקו הפנימי של המחצבה שקישר את המשרד עם שטח החציבה בגבעה שממול.
"תגיד, יש פה בכלל מישהו אחראי על העניינים?" שאל הבּאגריסט.
"מה קרה?" אמר דנינו.
"מה קרה?" אחרי ארוחת-הבוקר נגמר לנו כל מה שהיה לעשות ואנחנו יושבים ומחכים, ומחכים, ואין שום דבר. ובכלל, הרבה פועלים לא באו היום לעבודה – "
"אז מה איכפת לך? חַכּה."
"תִראה, דנינו. תפסיק להתלוצץ. איפה ניסים לוי?"
"אני יודע? בבית-החולים, אולי מת. אם לא – בטח יעברו כמה חודשים עד שיתקנו לו את כל העצמות שנשברו. והשאר – במשטרה."
"מה יש? מה קרה לו? דבּר ברור. נכנס לי חול לאוזניים, ואני לא שומע אותך טוב."
"לא שמעת? התנפל עליו אתמול כל הכפר מפני הבת של חדידו שנהרגה."
"ולא היה יכול מישהו לעצור בהם?"
"אי-אפשר היה, תאמין לי."
"ואיך זה קרה שהִכו אותו? הרי כולם חברים טובים שלו?"
"אני לא ראיתי, רק יודע ממה שאנשים מסַפּרים. אחרי שהתאספו כולם בחצר שלו זרקו עליו אבנים וקיללו. חלק רצו כבר ללכת ולעזוב, אבל אלה שהיו קרוב אמרו שהוא רץ כל הזמן בבית מחדר לחדר וקורא בשם של אישתו. אתה מבין? כמה מן הבחורים רצו לעשות ממנו צחוק, נכנסו ואמרו לו: 'ניסים לוי, אנחנו רוצים לשמוע מה שהאישה שלך אומרת על כך. אם היא תהיה בעדך, אנחנו מסתלקים.'
"והוא לא הבין מה שמבקשים ממנו, ואולי היה כבר קצת משוגע באותה שעה, ואולי שתה יותר מדיי בחתונה אצלי, וכשהם אמרו לי כך, התנפל עליהם וצעק: 'אני לא אתן לכם להיכנס אל אישתי, אני לא אתן לכם להיכנס אליה!'
"והם בכלל לא התכוונו ברצינות, אבל כשראו אותו ממשיך לצעוק את השם שלה ומכה בידיו את ליבו, ואחדים נשבעו שאפילו ראו אותו בוכה, מיד ניגשו אליו ורצו לקחת אותו ולהרגיעו. אך הוא ברח ועמד במסדרון ליד דלת החדר של אישתו, ולא נתן לאיש להתקרב אליו. לבסוף חשבו שאולי הוא עשה לה משהו, או סתם התחממו הרוחות, מפני שבאותו זמן התחילו פרחחים אחדים לשרוף את הבית, בקיצור – היתה שם תגרה הגונה, וכולם התנפלו עליו והִכו אותו בכל כוחותיהם עד ששברו לו את העצמות שלו, ומי יודע אם לא נהרג מן המכות האלה. כאשר סחבו אותו משם, וכבר איבד את הכרתו, הוא עוד המשיך לקרוא בשם שלה. דפקו על הדלת ולא ענתה, קראו בשם שלה, צעקו. לבסוף באמת דאגו לה וניסו לפתוח את הדלת – וראו שהיא נעולה. בעטו בכל הכוח ופרצו אותה, ואתה יודע מה?"
"מה?"
"היא בכלל לא היתה שם."
"מה אתה אומר! לעזאזל, אני כבר מרגיש שהמנוע של ה'בּאגר' יתמלא היום חול עד שאי-אפשר יהיה להפעיל אותו."
"בדיוק כך. רק אז הבינו מה גרם לו שיהיה משוגע כל-כך."
"מי? אה? אתה מתכוון לניסים לוי?"
"כן. מוטב היה לו למות, רק שלא יגלו שהאישה שלו היא לא בבית. בייחוד שסיפר קודם לכולם, גם לי, שהיא חולה ושוכבת במיטה."
"שוכבת? חה-חה-חה!"
"מה? גם אתה שמעת?"
"אומרים."
"אז, אז זה נכון?"
"בחייך?"
"כן."
"מה אתה יודע בדיוק, דנינו?"
"היתה נפגשת עם משה דויד בעיר."
"מה?"
"לא רק היתה נפגשת איתו, עוד חשבו שניהם לברוח – "
"מה? דנינו, מה שאתה מסַפּר לי היום אני חושב שאפשר לראות רק בסרטים. איפה אני תיארתי פעם לעצמי שאצלנו במחצבה יקרו דברים כאלה? באמת, קשה להאמין, ועוד על משה דויד."
"מה אתם יודעים? אם היית בא אתמול לכפר, היית רואה הכול בעיניים שלך."
"מאיפה אתה יודע?"
"מישהו בא הבוקר וסיפר שראו את מַנטלוֹ אצל סוכן-הנסיעות. אחר-כך ראו אותה האנשים באוטובוס, כאשר נסעה לעיר והיתה לבושה כמו לטיול. ועוד ראו כי שניהם מסתובבים בזמן האחרון על-יד הבית של מנטלו. כבר מזמן התחילו לדבר עליהם. רק שלא היו בטוחים ואמרו – אולי רק במקרה. ואני חושב, אולי בכל-זאת במקרה, אבל – ניסים לוי רצה לפטר אותו."
"העיקר, מה אני אעשה היום בעבודה? טפוּ, כבר השיניים שלי חורקות. אתה אומר שניסים לוי לא יחזור לעבודה בקרוב?"
"לא."
"אז אולי משה דויד יבוא עוד מעט. ובאמת, תגיד, דנינו, אתה לא חושב שהוא היה יכול עכשיו למלא את המקום של ניסים?"
"איפה? שמעת שרצו לנסוע. אתה חושב שהראש שלו נמצא עוד במחצבה? מה איכפת לו? ואם לא נסע, יש לו די צרות בבית."
"איזה?"
"ומדוע לא בא היום לעבודה? שמע! אם הוא לא ברח מן הארץ, סימן שהלך לשחרר את חליפה מהמעצר במשטרה."
"דנינו, אתה משגע אותי! אולי תסַפּר כבר כל מה שקרה אתמול. אני מת מסקרנות."
"תיכף, אני רק אסגור את החלונות. בחיי, כבר לא רואים שום דבר מן הסערה הזאת. ובכן, אסרו אותה מפני שהתנפלה על חבר ספראי ועשתה ממנו, אתה כבר יכול לתאר לעצמך מה היא מסוגלת לעשות."
"איך הוא הגיע לשם?"
"בא לבקר את ניסים לוי ונכנס לתוך המהומה. אולי תבוא עוד מעט לכאן. אצלכם בוודאי עוד יותר גרוע מאשר אצלי."
"יַא-בַּא-יֶה! אין איפה להסתתר. מאיפה אתה יודע את הכול?"
"ביקר אותי הבוקר מזכיר המפלגה וסיפר שספראי שוכב גם הוא בבית-החולים ולא מרשה לאף אחד לבקר אותו. הוא אמר, האידיוט הזה, שכל האסון בא מפני שלא מבינים אותנו. ואז אני אמרתי לו שדווקא ספראי היה מבין אותנו טוב מאוד. ומה הוא ענה לי – 'הנה אתה רואה את התוצאות.' ובחיי, שהוא היה שמח מזה שהִכו את ספראי. לעזאזל, אף פעם אני לא זוכר מזג-אוויר מחוּרבּן כזה במחצבה."
"ומה אתה חושב? שעכשיו הם יחזירו את רבינוביץ להיות מנהל-העבודה? הרי צריך כאן מישהו שמבין את העניינים?"
"השתגעת? שאלתי אותו על רבינוביץ, ואתה יודע מה שהוא ענה לי? – צחק ואמר: 'רבינוביץ, התֶרח זה, יושב וכותב עכשיו כל הימים את הזיכרונות שלו. ועוד אומרים שכבר הראש שלו לא כל-כך בסדר. אתה ראית איך שהוא בכה במסיבה.'"
"אתה שומע, דנינו? טפוּ! תיכף אני בא אליך. מכל הדיבורים האלה עוד אני לא יודע מי ינהל את העבודה במחצבה. בטח יביאו מישהו חדש מבחוץ. מה אתה אומר? יש לך איזשהו מושג מי ינהל עכשיו את העבודה במחצבה?"
"להגיד לך את האמת? נִדמה לי – שאני."
"מה? תפסיק להתלוצץ. מצאת לך יום מתאים."
"לא, לא, ברצינות. בשביל מה אתה חושב היה כאן מזכיר המפלגה הבוקר?"
"נוּ?"
"רק הריח שספראי נכשל, ומיד בא לדחוף את הידיים שלו לקערה. ומה אמר לי? לא תאמין. הוא אומר שכל הזמן אני הייתי מנהל-העבודה במחצבה. הוא שמע על הבחירות אצלנו ואומר שכל עניין ההתפטרות שלי, ומה שספראי התערב בעניינים ועשה בחירות חדשות – זה הכול בלתי-חוקי ולא היתה להם סמכות לכך. ויוצא שניסים לוי לא היה אף-פעם מנהל-העבודה במחצבה, ורק עכשיו מתבררים הדברים, ומזכיר המפלגה כבר יטפל בעניין וידאג ששוב לא יתנו לספראי להתערב במה שנעשה אצלנו."
"אתה ממזר אתה, יא דנינו. איך שאתה מסתדר תמיד. מה שלא קורה – בסוף אתה מרוויח."
"אני לא בטוח. להגיד לך את האמת – לא התלהבתי ביותר מן ההצעה שלו. אמנם, אני כבר חושב שהוא לא כל כך אידיוט כמו שהוא נִראה, אם היה לו די שכל בראש לדאוג לעניינים שלו ולבוא לכאן מיד הבוקר. אבל מה אני אומר לך? – קצת לא נעים לעשות איתו עסקים. הוא כמו כל הצעירים האלה, אתה מבין? הוא מדבר רק 'דוּגרי'. עד שיש לך הרגשה לא טובה כשאתה עושה איתו יד אחת. מה לעשות? הוא לא מהאנשים שלנו. ואני אומר לך שעם ספראי, למרות שדפק אותי, היה הרבה יותר נעים לעבוד, מפני שהבין עניין ואף פעם לא הרגשת את עצמך לפניו כמו פושע, או גנב, או השד-יודע-מה."
"מה? מה הוא הבין? לעזאזל, תגיד לי. גם אצלך הטלפון מלא חול?"
"לא, אבל חושך כאן. איזה מין מזג-אוויר! חושך באמצע היום ולא רואים כלום. אפילו אי-אפשר לראות את הגבעה שלכם."
"ומה עליי להגיד? נִדמה לי שהטרקטור כבר קבור בחול. טפוּ! אם יש כבר יום אחד שאפשר להתבטל בלי פחד, אז לא יכולים לשבת רגע אחד בחוץ."
"תבוא אליי."
"כשיגיע האוטו של המים אני אחזור איתו. חשבת שאני משוגע להישאר פה עוד רגע אחד? כּן? אתה מדבר אליי?"
"מה?"
"לא, אני שומע."
"אה, אמרתי לעצמי: דנינו, ספראי עוד לא מת. ישכב כמה ימים בבית-חולים – ויֵצא. אחר-כך יחזור ויטפל בעניינים של המחצבה. למה לך להסתכסך איתו? אתה מבין? צריך לחיות בשלום עם כולם."
"כן. אני רואה שאתה תצליח. איך שהולך לך המזל – "
"טפוּ, ימח שמם!"
"מה יש, דנינו? מה אתה בוכה?"
"וזה שהרסו לי את השמחה בחתונה אתמול? והבת שלי בכתה כל הלילה, וכל ההוצאות שהיו לחינם, והאדא אִל-מנוּול שסטר לי על הלחי כאשר ניסיתי לעצור בעדם – "
"מה אתה בוכה, דנינו? מה איכפת לך? העיקר שאתה הרווחת מכל העניין."
"כן? ומה עם הכבוד שלי?"
"אתה מדבר על כבוד? דנינו יא – "
"שתוק!"
"טוב, טוב, לא אריב איתך. ומה אתה עשית אחרי שהיה כאן מזכיר המפלגה ואמר לך שאתה מנהל-העבודה?"
"מה עשיתי? ומה אתה חושב? הלכתי לישון עד שבאת אתה והערת אותי. יא פטפטן שכמוך, וכבר אנחנו מדברים שעה שלמה מפני שאין לנו מה לעשות."
הרוח יללה ושרקה. על הגבעה לחץ מפעיל ה"בּאגר" את השפופרת אל אוזנו והסתתר בסוכת-פח קטנה רעועה. במשרד רץ דנינו מחלון לחלון וניסה בכל כוחו לסוגרם, אלא שהבריחים לא היו מתוקנים ומפעם לפעם פרצה הרוח פנימה ועד שהיה מגיע וסוגר את החלון היתה סוחפת עימה גיליונות-נייר ופתקאות ותיקי-ארכיון ומפילה כלי-כתיבה ומותירה בכול שכבה עבה של אבק חום-לבנבן, עד שנִדמה כי איש לא נכנס למשרד זה שנים רבות. ענני-החול כיסו את המחצבה, ואף כי השעה היתה קרובה לצוהריים לא היה אפשר לראות דבר במרחק של שניים-שלושה צעדים. בחצר חרקו דלתות פתוחות וניטלטלו הנה והנה על ציריהן כשהן מחַשבות להיעקר יחד עם המסגרת. איש לא נִראָה בכל השטח, חלק מן הפועלים לא הגיעו לעבודה, ואלה שבאו הסתתרו ולא הוציאו ראשיהם החוצה. סככת-האוכל התעופפה, המחצלות נקרעו, כמה מיבני-פח התהפכו. סערת-סתיו כזאת לא נראתה זה שנים רבות בגבעות המחצבה. החשכה שאפפה את היום באמצעו הפחידה מעט את דנינו והוא מיהר שוב אל השפופרת המונחת על השולחן וקרא לתוכה:
"אתה עוד נמצא שם?"
"כן, יא דנינו. ובכל-זאת רציתי להגיד לך, יא מנהל-עבודה שכמוך, כואב הלב על המחצבה."
"חה-חה-חה!" אמר דנינו. הרוח פתחה שוב את כל החלונות, ובמשרד פרץ מחול-שדים של ניירות, אבק וכרטיסי-עבודה. "חה-חה-חה! מה איכפת לך אם תלך כּוּל אִל-מחצבה בּרוח. עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "
ירושלים, סתיו 1961
סוף הרומאן, שנכתב בעברית פשוטה לפני 47 שנים
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
הנה קישור מעניין ודומה שגם עשוי היטב לפעילויות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
קבלת שבת בצוותא
2/5/08 בשעה 12:00, צוותא חזן
מדינה מחפשת שלום
פרשת השבוע
היא פרשת 'קדושים' הגדולה במצוות שבין אדם לחברו, וביניהן הידועות ביותר "ואהבת
לרעך כמוך", "והדרת פני זקן","לא תלך רכיל בעמך", "לא תקלל חרש ולפני עוור לא תיתן
מכשול", "לא תיקום ולא תיטור", "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט
עמיתך." קיומן של המצוות הנזכרות בפרשת "קדושים" הוא בסיס לחברה האידיאלית.
קבלת שבת בשבוע שבו מציינת מדינת ישראל 60 שנים מוקדשת לחיפושי השלום, למלחמה על
השלום הנכסף.
אורחי קבלת השבת הם: הסופר והמשורר חיים גורי, איש הפלמ"ח המלווה בשירים את הסיפור הלאומי כבר שבעים שנים.
אורח נוסף הוא הסופר רם אורן, שספריו "לטרון" ו"המטרה תל אביב" (קרב ניצנים) מביאים את מורשת הקרב והגבורה לכל בית.
הפרופ' עוז אלמוג, חוקר דמות ה"צבר" יספר מי היינו ומי אנחנו.
בין הראיונות
יביא דיוויד סלע, עורך אתר "נוסטלגיה", תמונות מ-60 שנות המדינה
על הפסנתר: גילה חסיד, המוזיקאי מארק אליהו על הקמנצ'ה
צבי סלטון ילווה בקטעי קישור
עורך ומגיש: יואל רפל
הפקה: דורית רום רפל
מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 35 שקלים, כולל קפה ועוגה
כדאי להזדרז ולהזמין כרטיסים בקופת צוותא ת"א טל. 6950156
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[לפי בקשת קוראים אנחנו שבים ומדפיסים את הברכה החשובה בסוף כל גיליון]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,777 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',
וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל