| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 329
תל אביב, אור ליום חמישי, כ' באדר ב' תשס"ח, 27 במרס 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון:
יצחק אוורבוך-אורפז: נגיעות (13), שיר.
אורי הייטנר: 1. העסוקים. 2. "לנו יש." לנו יש?!
אחרי מותי סיפדו לי ככה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
שו"ת אליהו הכהן.
סבינה מסג: כַּלָּנִית (שיר).
נורית יובל: גם אותי חינך המורה יוסף כהן-צדק.
ד"ר גיא בכור: הזמן השאול, ותוכנית השלבים של חמאס. פתח, חמאס והנציג ש"התבלבל": שתי מדינות לשני עמים.
יואל נץ: שיר ערש של מיכאיל לרמונטוב
יוסי גמזו: סוֹד הָעִבּוּר... // עמוס גלבוע: היום [אתמול], 26 במרס, לפני 29 שנים
הופיע ספרו החדש של החוקר, המסאי ומבקר הספרות יוסף אורן
"משמרות בסיפורת הישראלית" ומובאים מתוכו 4 טעימונים.
מירב לשם: טקסטים חקוקים על גבי אנדרטאות צה"ליות.
זכריה אוזלי: פחד גאידמק, המלך פורץ גדר ואין מוחין בידו.
סיורים בשבילי ההיסטוריה היהודית והיצירה העברית, תוכנית הסיורים לקיץ 2008 בהדרכת: יואל רפל.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"ב. מברג. סירי נחושת בבגדאד, ומרק דיו עם בשר. // זכריה אוזלי: כוננות ספיגה.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק ראשון, מהונגריה לארץ-ישראל.
The Gaza Prison Camp by Nonie Darwish
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
הָיִינוּ כִּילָדִים –
רָדַפְנוּ זֶה אֶת זֶה
וְלֹא יָדַעְנוּ
שֶׁאָנוּ דוֹרְכִים
בְּעִקְבוֹת קוֹדְמֵינוּ.
מתוך המחזור "נגיעות" (13)
אורי הייטנר / 2 מאמרים
1. העסוקים
כשאני שומע משפט כמו: "אני כל כך עסוק, אני ממש לא מסוגל לנשום,", אני מרשה לעצמי להיות קצת ספקן. הרי נתקלתי במהלך השנים בלא מעט אנשים, שהם תמיד כל כך עסוקים, ולכן אף פעם אין להם זמן לכלום. אנשים שלא יתנדבו, לא יהיו פעילים, לא יקחו על עצמם מטלות, כי הם נורא עסוקים. אנשים שכבר לא פונים אליהם, הרי הם כל כך עסוקים וחבל להטריד אותם.
ואם לפעמים הם כבר עושים משהו – אוהו, כבר נשמע מהם. "קיטורי העסיקות" עולים לגובה מסחרר, עד שלא נותר אלא להתנצל בפניהם על שהפרענו להם להיות כל כך עסוקים.
לאנשים העסוקים באמת, יש תמיד זמן להכול. ומהאנשים האלה לא נשמע את הקיטורים על "כמה אנחנו עסוקים." האנשים העסוקים באמת ימצאו זמן לתרום, לעשות, לפעול ולהפעיל, להתנדב, לארגן, לתת כתף. ויש להם גם זמן להתפתחות אישית, ויש להם זמן גם למשפחה ולילדים. אולי בשל כך לא נשאר להם זמן להיות "נורא עסוקים" ובוודאי שלא נותר להם זמן לקטר על כך.
אנו בני אדם ריבוניים וכל חיינו הם בחירה. האנשים העסוקים הם אנשים שבחרו להיות עסוקים. הם בחרו בכך, כיוון שהם מאמינים שזה אורח החיים הראוי, או לכל הפחות, שזה אורח החיים המתאים להם. לכן, אין להם סיבה לקטר. זו בחירתם, הם מרוצים ממנה ושלמים איתה.
האנשים שתמיד מקטרים כמה הם "נורא עסוקים," אינם אנשים שבחרו להיות עסוקים, אלא אנשים שבחרו לקטר. הקיטור הוא מרכיב מרכזי באורח חייהם, ולרוב אותם אנשים מקטרים לא רק על "כמה הם נורא עסוקים," אלא זה רק ערוץ אחד של מרכזיית הקיטורים שלהם.
אצל האנשים מן הסוג של "אני כל כך עסוקה, אין לי זמן למשפחה, אני ממש לא רואה את הילדים שלי," הקיטורים שודרגו לרמת אמנות, וזו כבר תסמונת הקורבן. הזמן הוא המשאב החשוב והיקר מכול, אך איננו עבדים לו אלא אחראים עליו. לכן, האנשים העסוקים באמת, שיש להם זמן לכל הדברים החשובים, יש להם זמן גם לילדים. מהם לא נשמע קיטורים כאלה. אבל יש אנשים שאורח החיים שהם בחרו הוא של קורבן. אני נוהג לבחון, בדרך כלל, על מי הם, בעצם, מקרבנים.
האנשים ה"נורא עסוקים" הם חלק ממשפחה ענפה. בני דודים שלהם מדרגה ראשונה הם אנשי ה"אני עובד כל כך קשה, שאין לי כוח לכלום.
אבל הכי אני אוהב במשפחה הזאת, את "הבעייה איתי היא שאני לא יודע לומר לא." מכירים את האנשים האלה? אני מכיר כמה אנשים, שבאמצעות המשפט הזה, כבר שנים לא אמרו דבר זולת "לא."
2. "לנו יש." לנו יש?!
מיכאל בהט, מורנו ורבנו, הוא מעמודי התווך של עיצוב תרבות יהודית מתחדשת והנחלת מורשת ישראל בקרב הציבור החילוני בישראל בכלל, ובגליל בפרט. מזה עשרות שנים הוא מגדיל תורה ומאדירה, במקומותינו. הוצאת "ספר מיכאל" לכבודו, היא אירוע חשוב בעבור כל שוחרי התרבות היהודית.
בכתבה אודות הספר, בגיליון הקודם של "על הצפון" (ארנון לפיד, "מיכאל שלו") צוטט מיכאל באמירה הראויה לבחינה ביקורתית.
וכך הוא כתב במאמרו "עתידה של היהדות", החותם את הספר: "... לנו יש גם יהודה הלוי וגם ביאליק ואלתרמן; גם רש"י והרמב"ם, וגם אחד העם וקויפמן; גם הבעש"ט והגר"א, וגם גרשם שלום ומרטין בובר. כל התורה שבע"פ, וגם מאפו ויל"ג. ולהם [לחרדים]? להם יש רק חלק מכל זה. לכן, מבחינת התרבות היהודית, אנחנו היהדות השלמה, והם היהדות חלקית בלבד."
אני מקבל לחלוטין את הגדרת השלמות אותה מציג מיכאל. אכן, היהדות השלמה היא זו המכילה את אוקיינוס התרבות היהודית השלמה, מ"בראשית" ועד הספרות העברית הנוצרת בימינו. אני מסכים עם מיכאל, שיהדות המדירה את עצמה מחלק מן המורשת הזאת, או מדירה חלק מן המורשת הזאת מעצמה, היא יהדות חלקית בלבד.
הבעיה בדבריו של מיכאל, היא הפער הענק בין התיאור של היהדות השלמה, הראויה, אליה יש לחתור, לבין החילוניות הישראלית. כאשר מיכאל אומר "לנו יש," בבואו להציג את העליונות של החילונים על הדתיים, למי הוא מתכוון? מיהם ה"לנו" האלה? האם באמת ובתמים זו תמונת התרבות החילונית בישראל?
האם באמת יש לנו את יהודה הלוי, את רש"י והרמב"ם, את כל התורה שבע"פ? כבוגר י"ב שנות לימודים בחינוך הממלכתי הישראלי (העירוני) אני יכול להעיד שמעולם לא למדתי ולו משפט אחד משל הרמב"ם. הזכות הזו, להכיר את הרמב"ם ואת משנתו, נשללה ממני. כל שאני יודע בתחומים אלה, איני יודע בזכות, אלא למרות מערכת החינוך בה למדתי (זולת התנ"ך) ומבחינה זו אני ושכמותי, ובכותבי "שכמותי" – כוונתי לרוב הגדול של הישראלים, שלמדו בחינוך הממלכתי, הננו "תינוקות שנשבו."
אך עם יד על הלב – האם באמת יש לנו את אחד העם ואת ביאליק, את קויפמן ואת מרטין בובר? עד כמה באמת כתביהם של היוצרים הללו הם חלק מהתרבות הישראלית החילונית היום?
האמת היא שמעט מאוד. מדוע? כיוון שכתביהם נבעו מתוך מורשת היהדות, האסוציאציות שלהם הן יהודיות, הטעם והריח שלהם הוא יהודי, וכאשר עקרנו מתרבותנו אלפיים שנות יצירה יהודית, קשה מאוד להתחבר לתרבות הנובעת מהם. תקרה אינה יכולה לעמוד ללא קירות ועמודים, ואיך אפשר להבין את ביאליק ואחד העם בלי להכיר את שפת התלמוד, בלי לדעת תפילה? איך אפשר להבין את מרטין בובר או את י.ל.פרץ בלי להכיר את הספרות החסידית? ומה הפלא שכאשר יצא לאחרונה ספר שיריו של ביאליק, הוא יצא עם תרגום ל... עברית? אין זה תרגום מביאליקית לעברית, אלא מיהודית לעברית. וביאליק כבר אמר שלקרוא שירה מתורגמת זה כמו להתנשק דרך מטפחת.
אך למה להרחיק עד ביאליק? מי שאינו מכיר את סידור התפילה ולא חי את הוויית בית הכנסת, יכול באמת ובתמים להבין את ספר שיריו האחרון של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח"?!
הזרם המרכזי בציונות החילונית התחבר לתנ"ך, וניסה לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את כל ספרות חז"ל, ספרות ימי הביניים, פרשנות התורה המסורתית, הספרות החסידית וכו'. היו, אמנם, מי שהתריעו ולחמו בכך, כמו ברל כצנלסון וביאליק, אך הם לא הצליחו לעצור את המגמה.
ואכן, לאורך דורות אחדים הישראלים היו מחוברים לתנ"ך, אהבו תנ"ך והכירו תנ"ך. אך לאורך זמן אי אפשר להתחבר לתנ"ך תוך התנכרות לכל מה שנוצר מהתנ"ך ועד היום, שכן נתק תרבותי כזה הוא אקט אנטי תרבותי, שאינו מחזיק ימים.
לפני חודשים אחדים, אירחנו בגולן את חידון התנ"ך המחוזי לנוער, לקראת חידון התנ"ך העולמי הנערך ביום העצמאות. נערכה תחרות נפרדת לחילוניים ולדתיים. הסיבה לכך לא היתה השוני בפרשנות המוכרת לכל זרם, אלא הפערים העצומים בידע. בחידון לבתי הספר החילוניים שלטה הבערות. יש לזכור, שמדובר באלה שעלו לגמר המחוזי, מבין הנציגים שניצחו בכל בית ספר, כלומר – הטובים שבטובים, הידענים שבידענים, שאף למדו נקודתית את החומר שהוגדר להם לחידון. ישבתי באולם, ופשוט התביישתי.
חבורת הזמר "פרחי הגולן" – מקהלת הילדים הדתית של מתנ"ס הגולן, המורכבת מילדים דתיים בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, הופיעה בתחרות. הילדים, כולל ילדי כיתות א', שישבו בקהל, שלטו בחומר לאין ערוך יותר מהתיכוניסטים שהתמודדו. זו היתה פשוט בושה. לאחר מכן, נערכה התחרות לתלמידי בתי הספר הממלכתיים דתיים. איזה הבדל!
אז מיכאל רוצה לומר ש"לנו יש" את התורה שבע"פ? את התנ"ך אין לנו!
אגב, מדי שנה נערך בגולן חידון ספרים לכיתות ה'. מדובר בספרים כלליים, ניתן להגדירם כ"חילוניים". אני חייב לציין, שבדרך כלל את המקומות הראשונים תופסים תלמידי בתי הספר הדתיים (דתיים לאומיים, יש לציין. לא חרדים). כך שראוי שנסגל לעצמנו קצת ענווה, בטרם נציג את תרבותנו כ"יהדות השלמה". שהרי האמת היא שאנו לוקים בנכות תרבותית קשה.
וכבר אמר יעקב חזן, שרצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות.
אף על פי כן, אני אופטימי. אני אופטימי כיוון שאני רואה היום בקרב חלק מן הציבור החילוני, ובעיקר בקרב נוער וצעירים, צמא ליהדות. אני נתקל בכך במכינות הקדם צבאיות, בקבוצות מנהיגות צעירה, בבתי מדרש פלוראליסטים, בישיבות חילוניות, בקהילות תפילה ועוד. אני מקווה ומאמין שהצמא הזה עשוי להביא להגשמת חזונו של מיכאל, שהתרבות שלנו תהיה היהדות השלמה.
אהוד: "ספר מיכאל" עב הכרס (656 עמ'), כותרת מישנה: "בין הזמן הזה לימים ההם, מחווה למיכאל בהט", בעריכת אבי שגיא ובהוצאת כתר ורכס, 2007 – הגיע גם לידינו. יש בו עשרות מאמרים ומסות, ובין המשתתפים הרבים נזכיר את יאירה אמית, נורית גוברין, אסא כשר, יריב בן אהרון, דוד אוחנה, רחל אליאור, דוד הרטמן, מוטי זעירא, מוקי צור, חננאל מאק, וכן שער שלם המוקדש לדברים שכתב מיכאל בהט עצמו ועל עצמו. בעוונותינו כי רבו טרם התייחסנו לכרך וגם לא למחקרה של נורית גוברין "'עיט ואלוהים יחדיו' (יצחק למדן) – המקרא כנושא לספרות", שבו גם מוקדש תת-פרק בשם "עיט ולחם" לסיפורה של אסתר ראב "הכיכר השביעית" שנכתב ב-1969 ומספר על חורף תרע"ז, 1917.
אחרי מותי סיפדו לי ככה
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אחרי מותי סיפדו לי ככה
אין עוד איש בישראל
שמתגלח כל בוקר בסבון-גילוח בּוּטְס
שֶׁוִינְג סְטִיק לבן בגליל שחור חלול
צריך לנסוע ללונדון כדי לקנותו
פעם היה מתגלח בִּסְטִיק יָרְדְלִי
לָוֶנְדֶר שלמרבה הצער אזל לגמרי
מורח סבון-גילוח קשה על לחייו
הרטובות וממש מעסה אותן
אחר כך מקציף היטב במברשת-גילוח
עד היות לו מראה זָקָן לבן של סנטה קלאוס
כמו אביו מדי בוקר בסבון גילוח "שמן"
והיה לו דוד גרשון שהתגלח
בתער בלבד משחיזו על רצועת עור
ובשתי ידיים וזרת זקורה והטיית ראש עובר
על לחייו בזהירות של ימי המנדט
לילה אחד בילדותם בלודז' דוד גרשון ודוד
יחיאל חיסלו קופסה גדולה מאוד נסתרת
של חיילי שוקולד מתנה לכל המשפחה
עכשיו המוספד משתמש בידית גילוח חדישה
צועד עם הזמן ולא כמו בבחרותו ובצבא
בידית כפולה שהיתה נסגרת בהברגה על להב
גילוח אוקבה בואכה ראשל"צ או נאסט
מרוכל לוחש בתחנה המרכזית תל אביב
נאסט נאסט שם גם קנה קנדונים לבתוליו
היום יש לו מכשיר מאך 3 ג'ילט רב-להבים
מתאים-עצמו פטנט כובש עולם כל בוקר
יש זמן לסבן בנחת להקציף לגלח
אז גם באים הרעיונות הטובים ביותר
ועם חצי פרצוף מרוח לבן
הוא רץ למקלדת השחורה נופלים עליה
פירורי קצף גילוח שכבר יבָש
והוא כותב שיר חדש כמו
אחרי מותי סיפדו לי ככה
הערה: בניגוד לנאמר בשיר האחרון של חיימקה שפינוזה "אני רגיש מאוד לסירחון", שנדפס בגיליון 327 מיום 20 במרס 2008 (האיש הוא קצת לא נורמאלי ואין להתייחס ברצינות לדבריו) – המערכת מבקשת להדגיש שאנחנו אוהבים מאוד אורחים ולו רק מן הסיבה שעם בואם, כמו אצל רוב משפחות היהודים הפולניים, ההורים מפסיקים לריב. וגם האירוח שלנו משתפר והולך, בייחוד מהבחינה הקולינארית. אז בבקשה לא לפחד לבוא אלינו, אם וכאשר תוזמנו, כמובן.
שו"ת אליהו הכהן
אהוד,
מה יהיה עם שטפון השאלות הזה?
נדמה לי שגם אם אפרוש מעבודתי ואתמסר רק למתן התשובות – לא יעלה בידי לעמוד בקצב.
רציתי מאוד במעט הזמן העומד לרשותי להספיק ולכתוב רשימות גילוי על כמה שירים חשובים, כמו שכתבתי על "נבנה ארצנו", ולא להשתעבד לרשימת השאלות הנמשכת והולכת כשרשרת אין סופית.
ברשותך אענה עליהן טיפין טיפין בקצב ההתפנות שלי. אם ישאלוך מדוע מתעכבת התשובה – השב בנוסח השיר של "המטאטא": "לעמוד בתור".
בברכה,
אליהו
אהוד: אתה צודק ב-100%. קודם כל כתוב את רשימותיך על שירים ונושאים, ורק אחר-כך, באם יישאר לך זמן, תיפנה לתשובותיך לשאלות של קוראינו. כולנו מחכים בקוצר-רוח עם כל גיליון חדש למדור שלך, ומי יודע אם לא יהיה אפשר בבוא היום לרכז בקובץ נפרד את דבריך מגיליונות המכתב העיתי, ותוכל להוציאם לאור בתור ספר. אילו הייתי מו"ל עברי הייתי כבר עכשיו רץ אחריך!
* * *
אסתר ראב
אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
(1894-1981)
צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי
ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".
משתתפים:
בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר
משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.
זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.
מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.
לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים
כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –
ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")
חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")
חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע עמאל מורקוס וניצן רון)
פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")
הקלטַת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"
לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב
וכמו כן יהיה אפשר לרכוש במקום בהנחה את ההדפסה החדשה של
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ
יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא
ייתכנו שינויים
אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7
קוראי "חדשות בן עזר"!! וקרובי משפחתה של אסתר ראב!!
זכאים להנחה בהזמנת הכרטיסים מראש!!
סבינה מסג
כַּלָּנִית
וְשׁוּב אוֹתָהּ סָפֵק חֲצר סָפֵק בָּתַה
צִבְעוֹנִית, רֵיחָנִית, רַכָּה
בָּהּ
כַּלָּנִית אַחַת אֲדֻמָּה בְּכָל מְאֻדֶּה
נוֹעֶצֶת בִּי אֶת עֵינָהּ הַשְּׁחֹרָה
הָעֲמֻקָּה, אֶת בְּאֵרָהּ
אֶל לֵב
הַהֲוָיָה
הִיא הַיּוֹדַעַת
שֶׁלֹּא אַעֲלִיל עָלֶיהָ עֲלִילוֹת דָּם
שֶׁלֹּא אֶקְשֹׁר לָהּ כְּתָרִים שֶׁל מִיתוֹלוֹגְיָה כָּלְשֶׁהִי --
רַק אֲסַמֵּן אוֹתָה:
עוֹד נְקֻדָּה לְטוֹבַת הָעוֹלָם,
פּוֹטֶנְצְיָאל הַנְּשִׁיקָה שֶׁהִיא
נורית יובל: גם אותי חינך המורה יוסף כהן-צדק
גם אותי חינך המורה יוסף כהן-צדק בכיתות ב' עד ה' בגימנסיה העברית בירושלים, ובניגוד לקו השמרני שנקטו אז בבית ספרנו, הוא היה איש חם וליברל. האיש, הרובשקה והאקורדיון היו גוף אחד, אבל הוא לא רק ניגן אלא גם חיבר שירים, תרגם מהקלסיקונים והלחין. כהן-צדק היה ימני בהשקפותיו והגימנסיה היתה אחד המוסדות הבודדים שקלטו כאלה בימים ההם. כילדים, עיקר תחביבנו היה איסוף בולים, והוא נהג "להחליף" עם תלמידיו. הבוגרים סיפרו שלא פעם ניצל את בורותנו בעניין...
אני חייבת לו קורטוב של מקצועי: הייתי ילדה קצת "לא בקונצנזוס", ולפעמים הכנתי את השיעורים בחרוזים. לשבחו ייאמר, שלא פעם החזיר לי את המחברות שאסף לבדיקה, כאשר הוא חורז בתשובה גם את הערותיו שלו אליי. תגובות אלו אישרו לי שזה "בסדר" להיות "מין ילדה כזו."
על אדון יונה הקשוח, בוגר סמינר בית הכרם ותכלית ניגודו של כ"צ, סיפרתי בכנס סומליו"ן במכללת "אחווה". דורות של תלמידים אכלו אצלו מרורים, אבל איש מהם לא שכח את תלמודו מאז ועד זיקנה.
כבר אז סיפרו שנתגלתה במצרים פירמידה חדשה, ולאחר שחפרו מצאו בה חנוט קדמון. בעזרת כל מיני שיקויים הצליחו להחיותו, והשאלה הראשונה ששאל כשחיתה רוחו היתה: "הגידו לי, מר יונה עוד מלמד בגימנסיה?"
ד"ר גיא בכור
הזמן השאול, ותוכנית השלבים של חמאס. פתח, חמאס והנציג ש"התבלבל": שתי מדינות לשני עמים
מי שהביט על המשא ומתן בצנעא, בין פתח לחמאס, ראה נציגים של שתי מדינות ריבוניות, שאחת מעוניינת להשמיט את הקרקע מתחת לשנייה. פתח דורש שחמאס יוותר (!) על שליטתו ברצועת עזה, ויחזור למצב ששרר לפני חצי שנה, דרישה שמעלה גיחוך אצל חמאס; בחמאס דורשים, כמובן, את פירוק ממשלת סלאם פיאד, והחזרת הפרלמנט ברמאללה, שנשלט בידיהם. אז מי התבלבל כאן?
מול המצלמות בארמון הנשיאות בצנעא, בירת תימן, נראה שיש הסכם בין פתח לחמאס, בתיווכו של נשיא תימן עבדאללה צאלח, כאשר מצד אחד נראה לחוץ מאוד נציג חמאס – מוסא אבו מרזוק, ומצד פתח – עזאם אלאחמד, חמור הסבר.
מי הם שני האישים האלה?
עזאם אלאחמד היה האיש של סדאם חוסין בתוך אש"ף, וישב שנים ארוכות בבגדאד, כנציג אש"ף שם; מוסא אבו מרזוק הוא היום האיש של סוריה בתוך חמאס. מה להם ולעניין הפלסטיני? ומה קשורה בכלל תימן לפה? עד לסוף העולם הערבי יש צורך להרחיק, כדי לדבר?
השורה התחתונה: אין הסכם, ומעולם לא היה הקרע בין מדינת עזה למדינת רמאללה כל כך ברור וכל כך סופי. הפלסטינים הצליחו סוף-סוף לממש את הסיסמה הטעונה: שתי מדינות לשני עמים. השורה התחתונה היא שאין שום סיכוי להשלמה בין שתי תפיסות העולם המוחלטות האלה.
מדוע?
מי שהביט על המשא ומתן בצנעא, בין פתח לחמאס, ראה נציגים של שתי מדינות ריבוניות, שאחת מעוניינת להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי השנייה. פתח דורש שחמאס יוותר (!) על שליטתו ברצועת עזה, מה אתם יודעים, ויחזור למצב ששרר לפני חצי שנה, דרישה שמעלה עווית של גיחוך אצל חמאס. הארגון הזה כבר השלים את הפיכתו לריבון הסופי של עזה. יש ממשלה, יש צבא, יש בתי משפט חדשים, וראש הממשלה אסמאעיל הנייה אפילו מרחיב בקרוב את ממשלתו, אקט ריבון לכל דבר. מבחינת חמאס הדרישה שיפנה את עזה כה הזוייה, כאילו דרש פתח שהתורכים העות'מאנים יחזרו ויכבשו את המקום.
ומנגד, חמאס דורש את החזרת המצב בשטחים כולם לינואר 2006, אז ניצח חמאס בבחירות הדמוקרטיות בכל שטחי הרשות הפלסטינית והשתלט על הפרלמנט ברמאללה, שפעילותו הוקפאה עכשיו. חמאס טוען שממשלת סלאם פיאד אינה חוקית, שכן לא זכתה באישור הפרלמנט בו הוא שולט, ולכן יש לבטל אותה. במילים אחרות, הוא מבקש לסיים את שרידי שליטתו של פתח ביו"ש. הטענה הזו מרתיחה כמובן את נציגי ארגון פתח, שכן הם פוחדים מן הסיטואציה הזו פחד נורא. אין לה שום סיכוי, בשום אופן.
משמעות הדבר: לא יהיו עוד בחירות ברשות הפלסטינית. נגמרה הדמוקרטיה, האיום ההדדי הוא קיומי. אלו שתי מדינות ריבוניות, עם דגלים שונים, תפיסת עולם מנוגדת, ותומכים מנוגדים בעולם. רק המטבע הנוהג בשתיהן הוא עדיין אותו מטבע: השקל!
היוזמה התימנית מציעה עוד הקמת ממשלת אחדות לאומית. איזה סיכוי יש לזה? הרי משמעות העניין מבחינת אבו מאזן הפסקת המשא ומתן שלו עם ישראל, מייד. ישראל לא תנהל מו"מ עם ממשלה שחצי ממנה הוא חמאס, וכך לא העולם. אבו מאזן מתקיים היום רק בזכות החסות שמעניק לו צה"ל ביו"ש, בלי זה הוא ומשטרו לא יאריכו ימים.
כבר כתבנו על הפרדוקס שישראל הציונית היא המחזיקה כיום בחיים את הלאומיות הפלסטינית, אוייבתה משכבר.
ומה עם הסיוע הבינלאומי שאבו מאזן מקבל? השריוניות? מיליארדי הדולרים שהובטחו לו לאחרונה בפאריז? האם יוותר על זה? יחזיר את כל זה? לא בא בחשבון.
ואם ילך עם חמאס, מי יתמוך בו, איראן? במילים אחרות, ממשלת אחדות לא רק שלא באה בחשבון מבחינת אבו מאזן, היא פשוט לא הגיונית. הוא היה הופך בכך לבן ערובה של חמאס ושל איראן, מלכודת שהפתח רואה בבירור.
והתנאי האחרון שהציעו התימנים: הקמה מחודשת של מערכת הביטחון הפלסטינית, על בסיס משותף פתח-חמאס, דרישה שאינה קבילה על הסף אצל שני הצדדים, שכל אחד מהם חושד בשני, שהוא מבקש להשתלט על הנהגת המערכת הצבאית. חמאס כבר הקים צבא פרטי משלו בעזה, בסיוע איראן, וכך עשה גם פתח, בסיוע ארצות הברית. שני צבאות שמאומנים לא נגד ישראל, אלא זה נגד זה.
הקרע הוא סופי, עד שצד אחד ישתלט בכוח על הצד השני. זו כבר חביתה, שאינה יכולה לחזור ולהיות ביצה. העולם הפלסטיני נחצה לשניים, וכיוון שהעוינות כה גדולה, אי אפשר לגבש עוד הסכמות משותפות בשום תחום. אפילו ישראל כבר אינה מאחדת ביניהם, כבעבר.
ומה קשורים הטרקלינים בתימן לעניין? פה, למגינת ליבם של בני הציבור הפלסטיני, פתח וחמאס דווקא קרובות.
פתח נולדה בפזורה הפלסטינית, וחזרה לשטחים. אך עם כישלון אוסלו חזרו נציגיה לשוטט במרחבי הדיפלומטיה הערבית, עד צנעא הגיעו.
חמאס נולדה בשטחים, אך מנהיגיה היגרו החוצה. הם התאהבו בדיפלומטיה ובמסדרונות השלטון הערביים. כך יוצא שגם פתח וגם חמאס פועלות היום יותר "בחוץ", מאשר "בפנים". שתיהן, באותה מידה, התנתקו מן הקיום הפלסטיני היומיומי בקבלת ההחלטות שלהן. לא האזרח ברחוב קובע, אלא האינטרסים הערביים.
כרגע, שתי התנועות הללו משקפות אינטרסים ערביים או אסלאמיים, ופחות אינטרסים פלסטיניים, אם בכלל. ברגע שהפיצול והקרע בעולם הערבי חילחלו לתוך המחנה הפלסטיני – המחנה הזה נקרע גם הוא.
מדברים לכאורה בשם הפלסטינים, ומאחור מדברות בלהט: סעודיה, איראן, עיראק של פעם, סוריה, תימן, ובעצם מי לא? רק הפלסטינים כבר אינם מדברים.
כיוון שכך, קרה כאן תהליך עוד יותר חמור: כבר אין מה שנקרא "פתח" ומה שנקרא "חמאס". פתח הפך לסופרמרקט של אינטרסים אישיים, אירגוניים וכספיים, וכך גם חמאס. יש גישות שונות, ומחנות שונים. במילים אחרות, ההתפרקות היא לא רק לאירגונים בתוך העולם הפלסטיני אלא לאטומים בודדים, המרחפים לכשעצמם בחלל הפוליטי.
כך קרה הלא יאומן, כשבאותו יום, שבו חתם בצנעא נציג הפתח לשיחות על הסכם עם חמאס לחדש את המו"מ בתחילת אפריל, הודיעה ממשלת סלאם פיאד מרמאללה, כי החתימה היתה בטעות. מי שמקיים את השיחות עם ישראל, אבו עלא הנצחי, קבע אתמול: עזאם אלאחמד, שחתם על ההסכם בצנעא, פשוט... התבלבל.
עד כדי כך גדולה ההתפרקות בתוך העולם הפלסטיני כיום, כל אחד לאג'נדה שלו, כל אחד למיליציה שלו, כל אחד לעצמו.
25.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
יואל נץ
שיר ערש של מיכאיל לרמונטוב
שלום אהוד,
אני מבקש להכיר לאלה מקוראיך שאינם שומעים רוסית, את שיר הערש אשר כתב משורר רוסי נודע, מיכאיל לרמונטוב, לפני מאה ושבעים שנה. אני בטוח, שמן ההתרשמות הראשונה יחושו רבים, כי שיר זה שימש לכל הפחות השראה – אם לא מקור לחיקוי – לכמה וכמה שירי ערש ישראליים וארץ-ישראליים. במוחי, למשל, מהדהדות השורות: "רוח רוח על ביתנו / וכוכב אורו צופן. / אבא שם חורש שדותינו / נומה, נומה בן." וכו'. וכן: "נומי, נומי ילדתי. נומי, נומי נים. / אבא הלך לעבודה..." וכו'. יש לי הרגשה כי שירי ערש עבריים נוספים הם "בנים" ליצירה זו. דומני שאתגר מעניין הוא לאליהו הכהן שלנו לדלות אותם מן השכחה ולהציגם במכתב העיתי.
שיר ערש של קוזקים / מיכאיל לרמונטוב
מרוסית: יואל נץ
תִישָן עוֹלָל מַתוֹק בְּנַחַת,
נוּמָה, נוּמָה נִים.
הַלְבָנָה מֵרוֹם זוֹרָחַת,
מַסְבִּירָה פָּנִים.
אַגָדוֹת לְךָ אַשִׂיחַ,
שִׁיר שַׁקֵט אַנְעִים,
אָט עַרִיסָתְךָ אַנִיעַ,
נוּמָה, נוּמָה נִים.
בֵּין סְלַעִים שׁוֹצֵף הַטֶרֶק.
גַל עַכוּר מֵתִיז;
זֵד צֶ'צֶ'ן אוֹרֵב בַּדֶרֶך,
פִּגְיוֹנוֹ מַשְׁחִיז;
אָך הַאָב לוֹחֵם קָשׁוּחַ,
לֹא קוֹטֵל קִנִים!
תִישָׁן יַלְדִי, הֶיֵה רָגוּעַ.
נוּמָה, נוּמָה, נִים.
אֶת חַיֵנוּ עַל הַחֶרֶב
בְּבוֹא הַיוֹם תִלְמָד:
כַּף הַרֶגֶל בַּמִשְׁוֶרֶת,
קְנֶה רוֹבֶה בַּיָד.
אוּכָּפְךָ אֶהְיֵה רוֹקֶמֶת
עַל שָׂשׂ בִּשְׁלָל גוֹנִים.
תִישָׁן תִינוֹק שֶׁלִי, בֶּן-חֶמֶד.
נוּמָה, נוּמָה, נִים.
גְדַל וַתְהִי בָּחוּר כַּאֶרֶז
קוֹזַק בַּנִשְׁמָתְךָ
אַבִּיט בְּךָ יוֹצֵא לַדֶרֶך,
מְנַפְנֵף יַדְךָ.
כָּמָה דְמַעוֹת בְּזֶה הַלַיִל
אַזִיל בְּסֵתֵר, בְּנִי!
תִישַׁן מַלְאַך שֶׁלִי, בֶּן חַיִל
נוּמָה, נוּמָה, נִים.
תְפִילָה אֶלְחַשׁ אָז מיוּסֶרֶת
גָעַגוַעַי אֶכְבּוֹשׁ.
אֶשָׂא עֵינַי אֶל אֵם הַדֶרֶך,
אַמְתִין לְךָ עַד בּוֹשׁ.
אַחְשׁוֹב: אָתָה מְרוֹרִים גוֹמֵעַ
בְּאֶרֶץ מְדָנִים
תִישַׁן כָּל עוֹד לִבְּךָ רוֹגֵעַ
נוּמָה, נוּמָה, נִים.
אַטְמִין בָּסֵתֵר בֵּין כֶּלֵיךָ
אִיקוֹנִין שֶׁל אֵל.
הַצֵב אוֹתוֹ אֶל מוּל עֵינֵיךָ
בְּעֵת שֶׁתִתְפָּלֵל.
חַשׁוֹב עַל אִמָא הַאוֹהֶבֶת
בְּבוֹא הַסִכּוּנִים.
תִישַן, וּבַל תֵדַע עַצֶבֶת.
נוּמָה, נוּמָה, נִים.
אני מבקש להסב את תשומת הלב גם אל תוכנו ואל רוחו של השיר. בעיניה של האם המרדימה את עוללה – פרי רוחו של לרמונטוב – אין המלחמה כנגד הצ'צ'נים בגדר סכסוך – היא מציאות חיים שרירה וקיימת, שתישאר כזו גם לעת שהעולל יגדל, יהיה לנער, יהיה לאיש וכך עד קץ הימים... מאז תקופתו של לרמונטוב נולדו דורות של בני אדם אשר חיו במציאות זו את חייהם, הולידו צאצאים ונפטרו מן העולם; אך הנה, האימפריה הצארית התמוטטה בכידוני הבולשביקים. תחת משטרו העריץ של סטאלין, דומה היה שהקיץ הקץ על הסכסוך שבין הקוזקים הרוסיים לבין הצ'צ'נים, כמו גם על הסכסוכים האתניים האחרים. אבל בחלוף למעלה משבעים שנה קרס המשטר הסובייטי בגלי הפרסטרויקה, בני הלאומים הרבים פרקו מעליהם את הכבלים ו...חידשו במלוא המרץ את המלחמות העתיקות של אבותיהם. טרי עדיין בזיכרוננו הדיכוי האכזר והעקוב מדם של הצ'צ'נים בידי הצבא הרוסי... אשרי המאמין כי הסבב הזה הוא האחרון בהיסטוריה.
ככל שהולכת וגוברת נאורותה של האנושות – קמים בה אנשים בעלי רצון טוב, הסבורים שניתן לפתור את הסכסוכים האתניים הרבים על פני הגלובוס החוטא שלנו בדרכי נועם, בניהול משא ומתן ובהטפה לוויתורים. אלא שכל מאמציהם "להביא שלום" במתק שפתיים לא זו בלבד שלא הביאו מזור, אלא דווקא יש והמיטו אסונות. צ'מברליין חתם על הסכם שלום עם הצורר היטלר ימ"ש, וההסכם הזה, תחת להביא שלום, סייע לקרב את גיסותיו אל מושא הכיבושים הבא של היטלר. הסכם שלום בר-קיימא עם גרמניה נחתם רק אחרי שהנאצים הוכו שוק על ירך בתום מלחמה נוראה וממושכת, אשר תבעה עשרות מיליוני קורבנות, בהם שישה מיליון יהודים, ועם סיומה התגוללה אירופה בהריסות...
הסכם אוסלו (להבדיל הרבה הבדלות) לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני – לא קידם את הפתרון אפילו לא בסנטימטר אחד; אדרבא, הוא החריף אותו והביא את חבר מרצחיו של ערפאת אל גבולנו ממש, אשר ממשיכים עד עצם היום הזה לזרוע טרור ומוות.
בארצנו משגשגת תנועה לוחמנית, אשר כינתה את עצמה "שלום עכשיו". היא יוצקת מים על טחנות ההסברה של אויבינו, בשעה שכל ממשלות ישראל כולן שבות ומצהירות השכם והערב על הנכונות להשלים עם ויתורים מפליגים, ובלבד שייאותו הפלסטינים והמדינות השכנות לכרות אתנו הסכמי שלום. הראשון בהם – הסכם השלום עם המצרים – נחתם לא בזכות לשון חלקלקות ורצונם הטוב של יפי הנפש, אלא אחרי שצה"ל כבש כמה פעמים בזו אחר זו את מדבר סיני ואחרי שבמלחמת יום הכיפורים חדר צה"ל לעומק ארץ המצרים שמעבר לתעלת סואץ, לאחר שהתאושש ממכת הפתעה כואבת והשיב מלחמה שערה עקובה מדם. לאורכו של כל מהלך המשא ומתן המפרך ומורט העצבים לשלום, שניהלה הממשלה בראשותו של מנחם בגין עם אנואר סאדאת, הפגינו אנשי "שלום עכשיו" נגד... בגין! הם לא החישו את חתימת הסכם השלום אף לא ביום אחד, אבל אין לדעת ואין להעריך את חלקם ואת מידת השפעתם על הנוסח הסופי, שעל פיו נאלצה ישראל להרוס את כל היישובים העבריים בסיני ואפילו לוותר על בית המלון "אביה סונסטה" הנושק לאילת, שהיה ל"טאבה" המצרית גם הוא...
"ההסכם" של יוסי ביילין בג'נבה ו"הסכם" איילון-נוסייבה לא גרמו לנזקים מוחשיים לפי שעה, אבל הפוטנציאל קיים והיד עודנה נטויה. רמיזותיו של יוסי ביילין בטאבה (היא "אביה סונסטה") על הסכמה מסוימת ל"זכות השיבה" (שמשמעותה המכובסת איננה אלא "חיסול מדינת ישראל") כונו "חרטה-ברטה" בפיו של מוחמד דחלן, משום שהוא יודע, כי הסחורה לא מצויה (תודה לאל!) בידיו של יוסי ביילין.
לית מאן דפליג בקרב בני אדם מפוקחים, שממאנים לטמון את ראשם בחול: השלום עם שכנינו בוא יבוא אך ורק אחרי שהללו יתייאשו מן התקווה להשמיד אותנו ולסלק אותנו מכאן.
הרהורים נוגים מעלה שיר ערש נוגה. למרות הכול אסור שנוותר על חלום השלום ואסור שנחדל מן המשא ומתן; רק מוטב שנקדים להפנים את לקחי תולדותיו של המשא ומתן עד כה: הוכחנו בריש גלי, כי יעד השלום לא תלוי כלל וכלל במידת נכונותנו לסגת ולוותר, אלא בנכונותם של בני השיח שלנו לכרות אתנו הסכמי שלום, ורק בה. ונכונותם – מה לעשות – לא נתונה בידינו.
עַל שְׁלוֹם-אֶמֶת עִם מְשָׂנְאֵינוּ
תַחֳלוֹם עוֹלָל תַמִים,
אַפִילוּ שֶׁרַחוֹק עוֹדֶנוּ...
נוּמָה, נוּמָה, נִים.
יוסי גמזו
סוֹד הָעִבּוּר...
"פָּרַח מִזִיכרוננוּ כּי זוהי שנה מעוּבּרת, מה שמוסיף לנוּ חודש של עבודה פּרלמנטארית ולכן אנוּ תובעים תוספת פּגרה." (ח"כּ משה גפני, בּראיון ל"גלי צה"ל")
"הוֹשַע הַשֵּם אֶת עַמְּךָ אֶת שְאֵרִית יִשְֹרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַת-הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ."
(מסכת בּרכות ד ד)
אֲנַחְנוּ אוֹתָם חַבְרֵי כְּנֶסֶת
הַמִּתְיַגְּעִים כְּפוֹעֲלִים שְחוֹרִים
עַל הֲטָבוֹת וְעַל צ'וּפָּארִים, אִם בִּזְכוּת וְאִם בְּחֶסֶד
– כְּמוֹפֵת לְכָל צִבּוּר הַבּוֹחֲרִים –
לַנִּזְקָקִים הֲכִי דְפוּקִים וְלַמְּצוּקוֹת הֲכִי קְשוּחוֹת
שֶהֵעָתְרֵנוּ לִדְחִיפוּת עִנְיְנֵיהֶם כְּבָר הִמְשִילָנוּ
לְצַדִּיקִים בְּכָל רָמָ"ח וּגְמָ"ח, מַשְמָע: לַמִּשְפָּחוֹת
הֲכִי זְקוּקוֹת (כְּלוֹמַר: לַמִּשְפָּחוֹת שֶלָּנוּ), –
אֲנַחְנוּ, שֶמֵרֹב שְמִירַת כְּלָלִים וּנְהָלִים
שֶל אֶתִיקַת-שְלִיחֵי-צִבּוּר-דְּרוּכִים-עַל-מִשְמַרְתֵּנוּ,
מִזְּמַן לִזְמַן בִּמְקוֹם אֶת רַף-הָאֶתוֹס מַעֲלִים
(תּוֹךְ הִתְחַשְּבוּת עַזָּה בָּעָם)
אֶת גֹּבַה מַשְֹכֻּרְתֵּנוּ, –
מִתְחַנְּנִים לִפְנֵי שוֹלְחֵינוּ שֶמִּזְּמַן אִבְּדוּ אֵמוּן
בְּיָשְרָתֵנוּ הַזַכָּה, הַמְּהֻלֶּלֶת
כִּי כְּבָר נִמְאַס לָהֶם לִתְרֹם מִכִּיסֵיהֶם תּוֹסְפוֹת מִמּוּן
לְתַרְגִּילֵי הַצִּינִיּוּת הַלֹּא מֻגְבֶּלֶת
שֶל הַצְבָּעוֹת סַחְטָנוּתֵנוּ לְטוֹבַת עוֹבְדֵי-הַדְּחַ"כּ
הָאֻמְלָלִים הָעֲמֵלִים יוֹמָם וָלַיְלָה
בְּהֵעָדְרוּת מִוַּעֲדוֹת וּבַדִּמּוּי הַדֵּי נִשְחָק
שֶל מְלִיאָה רֵיקָה וּכְנֶסֶת שֶלֹּא דַּי לָהּ
בַּמּוֹנִיטִין שֶל קְנוּנְיוֹתֶיהָ בַּמִּזְנוֹן (סְטַיְל תֵּן וְקַח
אוֹ שְנוֹר לִי וְאֶשְנוֹר לְךָ) כִּי רַק הַפַּעַם
יַרְשוּ לָנוּ לְהַעֲנִיק
בַּעֲמָלֵנוּ הַמַּחְנִיק
עוֹד קְצָת פַּגְרֹנֶת לְעַצְמֵנוּ, וְהַטַּעַם
לִמְבֻקָּשֵנוּ זֶה דוֹמֶה לִמְצוּקָתוֹ שֶל זוּג הוֹרִים
שֶלֹּא הִבְחִינוּ כִּי בִּתָּם הַמִּתְבַּגֶּרֶת
(כְּמוֹ הַשָּנָה הַזֹּאת, תַּשְסָ"ח, בְּמִנְיָנָם שֶל הָעִבְרִים)
הִיא קְצָת שְמַנְמֹנֶת,
קְצָת תְּפוּחָה,
קְצָת מְעֻבֶּרֶת...
וְזֹאת לַמְרוֹת שֶאֶת סוֹדוֹ שֶל הָעִבּוּר הַיִּחוּדִי
שֶכָּאן זָרַח מִפִּרְכוֹנֵנוּ (בִּיש-מַזָּל!)
יָדְעוּ אֶצְלֵנוּ כְּבָר אַלְפֵי שָנִים שֶל לוּחַ יְהוּדִי
לֹא רַק רוֹפְאִים גִּינֶקוֹלוֹגִים,
גַּם חָזָ"ל...
* * *
הנכם מוזמנים
לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה
לבני הזוג
ימימה אבידר-טשרנוביץ
סופרת ילדים ונוער
תר"ע-תשנ"ח 1909-1998
אלוף יוסף אבידר
מראשוני המפקדים ב"הגנה" ובצה"ל
תרס"ו-תשנ"ה 1906-1995
במעמד רון חולדאי
ראש עיריית תל-אביב-יפו
משפחה וחברים
היום, יום חמישי, כ' באדר ב' תשס"ח, 27.3.08, בשעה 17:00
ברחוב פרוג 22 תל-אביב
עמוס גלבוע
היום [אתמול], 26 במרס, לפני 29 שנים
היום, 26 במרס, לפני 29 שנים, נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים ע"י מנחם בגין ראש ממשלת ישראל ואנואר סאדאת נשיא מצרים, כאשר נשיא ארה"ב, קרטר, משמש כעד. זה היה כמעט שנה וחצי לאחר שסאדאת בא לירושלים בנובמבר 1977, וכחצי שנה לאחר שנתחם הסכם "קמפ-דיוויד" שהיתווה הסכם מסגרת לחוזה העתידי בין ישראל ומצרים (והוא אגב זה שהניח את העקרונות לפתרון הבעייה הפלסטינית בצורת אוטונומיה).
הסכם השלום הנ"ל היה ההסכם הראשון בין ישראל למדינה ערבית, ההסכם החשוב ביותר מאז ועד עתה, אשר היווה פרשת דרכים ביחסי ישראל והעולם הערבי.
בכוונתי לגעת בנקודה היסטורית הקשורה להסכם זה, בעלת משמעות ולקח אקטואליים, ולסיום להעיר בקצרה אודות העתיד.
המיתוס הישראלי גורס שסאדאת לא היה בא לירושלים ולא היה מניע את כל תהליך המו"מ עם ישראל לולא היתה בכיסו התחייבות ישראלית לסגת מכל סיני. עוד מספר המיתוס שהתחייבות זו ניתנה במפגש חשאי שהתקיים במרוקו ב-17 לספטמבר 1977, בין משה דיין, שר החוץ בממשלתו של בגין, לבין חסן אל-תוהאמי, סגן ראש ממשלת מצרים ואיש סודו ואמונו של סאדאת.
מפעם לפעם נשמעו אצלנו קולות שהדבר אינו נכון, אך הם נבלעו מול עוצמת רעשי המיתוס. ובכן, בימים אלו יצא לאור הספר "הקשר המרוקאי" של העיתונאי, הסופר והמזרחן שמואל שגב. הספר מגולל את מסכת הקשרים החשאיים בין ישראל ומרוקו, ובתוכם גם את כל הקשור לפגישת דיין עם תוהאמי. לפגישה עצמה קדמו מגעים רבים שהכוח המניע מאחוריהם היה ראש המוסד באותה תקופה, אלוף (מיל') יצחק חופי (חקה), שבעצמו נפגש לפני כן עם תוהאמי במרוקו. אם ישנה אישיות ישראלית הנחבאת מאחורי הקלעים, שיש לה יד ורגל ממשיים בהנעה האופרטיבית של הסכם השלום עם מצרים הרי הוא חקה. במפגש עצמו, בין דיין לתוהאמי, כך אנחנו למדים מהספר, המתבסס על הפרוטוקול של השיחה, לא היתה שום התחייבות של דיין לנסיגה מכל סיני. תוהאמי מצידו העלה, בין היתר, את הדרישה לנסיגה מלאה, כדרישה עקרונית הנוגעת לגאווה הלאומית של מצרים ולעתידו האישי של סאדאת. דיין מצידו הבהיר לתוהאמי שהוא אינו יכול להשיב לו האם בגין יסכים לדרישותיו או לא וכי הוא אינו מוסמך לדבר בשמו; הנושאים אמנם מורכבים וקשים, אך ניתן למצוא להם פתרון במשא ומתן בין שתי המדינות. התוצר של המפגש הזה היה אמור להיות מפגש חשאי בין בגין לסאדאת. לפיכך, שאל דיין את תוהאמי, האם קבלת דרישותיו היא בבחינת תנאי של סאדאת למפגש שלו עם בגין, ותוהאמי השיב לו בשלילה ברורה. המפגש בין בגין לסאדאת נקבע אפוא ל-20 נובמבר 1977. סאדאת, כיד הדרמה הטובה עליו, החליט להפתיע ולהיפגש עם בגין מול זרקורי העולם, כשבכיסו אין "פיקדון" של מחויבות ישראלית לנסיגה מכל סיני.
כ-16 שנה לאחר מכן, רבין, ראש ממשלת ישראל, נתן לאמריקאים פיקדון של התחייבות לנסיגה ישראלית מכל רמת הגולן ואף מעבר לגבול הבינלאומי, והאמריקאים העבירו אותו לסורים. מפגש עם אסד האב לא היה כמובן, הסכם עם סוריה לא היה, אך העמדה הסורית העקרונית והנוקשה נשארה: תנאי לכל שיח עם ישראל הוא נסיגה טוטאלית מהרמה!
מה הלקח ל-2008? ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל צריך להעדיף את השיטה והגישה של בגין ודיין: שיחות חשאיות מקדימות, הימנעות מהבטחות מוקדמות, ואחר כך מו"מ תוך עמידה על האינטרסים הישראלים. האם זה יצליח? למרבה הצער זה לא רק תלוי בנו. צריך גם צד שני, ולא כל מנהיג ערבי הוא סאדאת!
ומבט קצרצר לעתיד: חרף הקור שמדיף השלום עם מצרים, חרף האכזבה שיש לכמה ישראלים ממנו, הרי שהמסגרת הכללית של ההסכם עמדה במשברים ומבחנים קשים, והיא מחזיקה מעמד. זהו הנכס החשוב ביותר, לדעתי, לביטחון הלאומי שלנו, והשמירה עליו היא על כן בבחינת אינטרס עליון.
[נדפס אתמול ב"מעריב"]
* * *
הופיע ספרו החדש של החוקר, המסאי ומבקר הספרות יוסף אורן
"משמרות בסיפורת הישראלית"
בספר זה מנהל המחבר דיאלוג ביקורתי עם עשרה רומאנים חדשים ומצליחים, מהם של כותבים שכבר ביססו את מעמדם בסיפורת הישראלית ברומאנים אחדים ומהם של כותבים שזה להם הרומאן הראשון.
הוצאת "יחד", ת.ד. 87 ראשון לציון 75100, טל. 03-6956887
מחיר הספר 88 שקל כולל מע"מ ודמי משלוח בדואר
[דבר המפרסם]
טעימון א': התופעה המשמרתית בספרות
מחקר הספרות נעזר בארבעה מונחי-מיפוי כדי לתאר את ההתפתחות ההיסטורית של הספרות. והם על-פי הסדר: משמרת, דור, תקופה ועידן. מונח – המיפוי "משמרת" מציין קטע-הזמן הקצר ביותר ברצף של הספרות, והמונחים האחרים מסמנים קטעי-זמן הולכים ומתארכים. מונח - המיפוי "דור" מציין מספר "משמרות" הפועלות ברציפות בספרות. מונח – המיפוי "תקופה" מציין מספר "דורות" הפועלים ברציפות בספרות. ומונח – המיפוי "עידן" מציין מספר "תקופות" הפועלות ברציפות בספרות. שום דיון היסטוריוגרפי בספרות איננו יכול להתקיים בלי ארבעת המונחים, ומובן שבלי מיפוי של הספרות אי-אפשר לאבחן תופעות מרכזיות בהתפתחות הספרות ואף לא את מקומו של סופר יחיד בתולדותיה.
מהי "משמרת"?
מונח המיפוי "משמרת" מציין את התופעה השכיחה מכולן לספרות: הצטרפותן המתמדת של קבוצות צעירות של כותבים לעשייה הספרותית לצד הקבוצות הוותיקות יותר. לכאורה זו תופעה בנאלית בחיי הספרות, אך למעשה אין תופעה מלבבת ממנה. הצטרפות משמרת כותבים חדשה מעידה על חיוניותה של הספרות. אם מדי עשור או עשור ומחצה נמצאים בקהילה הלאומית אנשים צעירים שהטבע חנן אותם בדמיון יוצר ובכישרון כתיבה ושבנוסף לכך הם רואים את יעודם האישי בהבעת רגשותיהם ומחשבותיהם באמצעות האמנות המילולית, סימן הוא שהספרות של הקהילה הזו היא חיונית, ומובטחת רצפיות לתרבותה.
קנה-המידה לסימון הצטרפותה של "משמרת" חדשה לפעול בספרות יכול להיות מצומצם, אך בה-בעת ניתן גם להרחיבו. הדרישה המצומצמת ביותר מקובצת כותבים חדשה, כדי שיהיה מוצדק לסמן את הופעתה כ"משמרת" חדשה, היא ביוגרפית. ההנחה היא שבני גיל אחד צברו מילדות ועד שהבשילו לכתיבה כבוגרים חוויות זהות, ניסיונות-חיים דומים והטמיעו בתוכם השפעה של אירועים שהתרחשו בארץ ובעולם, ואלה עיצבו את תודעתם, את ערכיהם ואת טעמם הספרותי. המציאות של ימינו, שבה קצב החיים הוא מהיר ותזזיתי, מתמצה האחדות הביוגרפית מהר למדי, ולכן מוצדק כיום לסמן "משמרת" חדשה מדי עשור או עשור וחצי. אלא אם כן מוסיפה קבוצת כותבים כזו מכנה משותף מהותי יותר למכנה הביוגרפי הבסיסי: חידוש ספרותי כלשהו המייחד אותה, כגון: תמאטי, רעיוני, סגנוני, ז'אנרי. אחד או יותר מהחידושים האלה יכול להאריך את משך הזיהוי של קבוצת הכותבים כמשמרת.
המאפיינים המשמרתיים בולטים יותר בתחילת דרכה של קבוצת הכותבים החדשה, בעת ההצטרפות שלה לספרות, ואילו כעבור זמן, אחרי שהמשמרת נקלטה והתבססה על סיפון "הספינה של הספרות", מוחלשת לכידותה הביוגרפית וגם מתפוגג-מתמעט רושמו של החידוש שתרמה לספרות הדור, בשלב הזה נפרדים סופרי המשמרת זה מזה ונטמעים בין הכותבים הוותיקים יותר, אלה שבהם לחמו בעת פריצתם לספרות. כמו-כן נשמטים בשלב הזה מהכתיבה כותבים שמיצו את עצמם בעיסוק הזה במשך העשור הראשון, המרדני-מהפכני והמלהיב של המשמרת, והם פונים לעיסוקים אחרים, או כפי שנהוג לומר: פורשים מהכתיבה "לעשות לביתם". ובפתח הספרות כבר ניצבת משמרת חדשה, צעירה, התובעת הכרה בה ובחידושיה.
טעימון ב': קטע ממסת-ביקורת על רומאן של סופר ממשמרת "דור בארץ" / " קרן אקסודוס" – נתן שחם
מייסד קרן אקסודוס, קוין קאן, הוא מיליונר יהודי מאוסטרליה שהשיג את עושרו המופלג בעסקי יהלומים חובקי עולם, מדוע, אם כן, החליט להפנות מכספי קרן זו, "שבאמצעותה הוא מזרים כספים למפעלי תרבות בארץ" (297), גם למימון כתיבת ביוגרפיה על חייו ופועלו של יואל אפרתי, עסקן מפלגתי, שבשיא פעילותו במפלגת השלטון העפיל אחרי שנים לדרגת שר במשרד הבינוי השיכון, מהמשרדים הפחות מבוקשים בממשלה? ואכן, אין כמעט דמות מבין הדמויות הרבות שמופיעות בעלילת הרומאן שאיננה מבטאת את תמיהתה על כך, שמכל בני דורו הוחלט לכתוב ביוגרפיה דווקא על יואל אפרתי (את שמו צריך להגות כפי שנאמר בעמ' 273: "סגול תחת הה"א קמץ תחת הרי"ש". הסופר כנען מנדלבאום והתחקירנית טניה אופיר, אינם משוכנעים שאפרתי היה המועמד הראוי מכולם בדורו שתיכתב ביוגרפיה על חייו ופועלו. כזו היתה תגובתה של טניה כששמעה לראשונה על כוונה זו מפי כנען: "דווקא עליו? - - - חשובים ממנו לא זכו לביוגרפיה". וגם הסברו של כנען לא שיקף התלהבות גדולה מהרעיון: "הוא מקווה שיעלה בידו לכתוב ספר מעניין על איש לא כל-כך חשוב" (35).
אחרי ששניהם שקעו בתחקיר עצמו, השמיעו כנען וטניה זה באוזני זה הסתייגויות מבוססות יותר על האיש שעליו נשכרו לכתוב ביוגרפיה. משניהם הירבתה טניה לבטא את ספקותיה: "אולי טעות היא להקדיש ביוגרפיה לאיש אפור שכל ימיו הלך בנתיב שסללו אחרים, וכנראה לא חידש דבר... מופת לדור ודאי שלא היה" (133) ואפילו כנען, שהשתדל להמציא נימוקים עבור טניה כדי שלא תפרוש מהמלאכה, התוודה באוזניה: נדמה לי שיהיה עלי לגייס כוחות יצירה מרובים יותר כדי להצדיק את הספר שאנו כותבים עליו" (283). גם אמה של טניה לא עודדה אותה לדבוק במלאכה זו: "לא היה בו (באפרתי) שום דבר מיוחד. פקיד. גבוה, אבל בסך הכל פקיד. פרוה. מפא"יניק" (138). ובו במקום הציעה לה, שיזנחו את כתיבת הביוגרפיה על אפרתי לטובת ביוגרפיה על חייו של בעלה, הרשל, אביה של טניה ואף הוא נצר לבית אפרוס, כיוון שסיפור חייו "הרבה יותר מעניין מהסיפור של אפרתי" (139). וגם כנען הפתיע את טניה, אחרי ששמע מפיה את סיפור-חייו המרתק של אביה, כאשר קבע, שבעיניו דווקא צבי אפרוס הוא "הגיבור הטראגי של המאה הזאת" (410) ולכן ראוי שיונצח בביוגרפיה. ואכן, בסוף העלילה מאמצת טניה את דעתו של כנען על אביה ומתיישבת לכתוב את "האגדה לבית אפרוס", כדי לספר את "סיפור דורנו באמצעות נפש תועה אחת, שלא השכילה להבין להיכן הרוח נושבת וניסתה לעצור סופה בידיים ריקות" (411).
טעימון ג': קטע ממסת-ביקורת על רומאן של סופר ממשמרת "הגל החדש" / אש ידידותית – א.ב. יהושע
בראיונות הרבים שהעניק יהושע אחרי הופעת הספר, התאמץ להוכיח שקיימת תופעת חלחול בין שתי העלילות המסופרות בו. וזאת כדי לשכנע, שמוצדק היה לחבר עלילה קומית, על בעל שאשתו נסעה לחו"ל וכל נטל המשפחה שרבץ על כתפיה הועבר אליו, לעלילה אידיאית, על אב שהתנתק מהמדינה אחרי ששכל את בנו. המסה הזו תכפור בכך. החלוקה של הטקסט ל-112 פרקים קצרים (שעורך הספר מגדיר אותם על- פי מידתם הקצרה "פירקונים") וגם ההקצאה השוויונית של חמישים ושישה מהם לכל אחת משתי הדמויות המרכזיות, דניאלה בת החמישים ושבע ואמוץ בן השישים, אינן מוכיחות ששתי העלילות הן שקולות. לפיכך: הקיטוע הרבתי של הטקסט והשזירה המסורגת של פירקונים משתי העלילות ברצף אחד בקפדנות כזו מוכיחים עד כמה מאולץ הידוקן של שתי העלילות זו לזו. בפועל שוהים דניאלה ואמוץ בזירות גיאוגרפיות מרוחקות ושניהם גם עסוקים שם בנושאים שונים לחלוטין. מדובר אמנם בצמד שהם בעל ואשה, אך במשך הזמן הדחוק שהוקצב לסיפור-המעשה, שבעה מימי חג החנוכה, נפרדו דרכיהם ופרט לשיחת טלפון אחת ובלתי-חשובה בעליל (עמ' 127-130), אין לאחד מושג על מעשיו של זולתו.
יתר על כן: רק הקשרים הבנאליים של הנישואים מחברים בין צמד הגיבורים בימי הפרידה שנכפו עליהם. מדי פעם הם מתגעגעים זה לזה. בכל פעם שאחד מהם מתקשה במעשיו – דניאלה בשמירה על כרטיס הטיסה ואמוץ בתיאום השמרטפות עם אם נכדיו, אפרת, ועם יעל, הסבתא האחרת של הנכדים – הוא נזכר בבן-הזוג, שפטר אותו מטירדה זו. שניהם גם ממשכים ללבן את נושא "התשוקה האמיתית", נושא שעלה בשיחתם האחרונה בשדה-התעופה, כי אחרי שלושים ושבע שנות נישואים, שניהם באמת מוטרדים מהאפשרות, שאולי אבדה להם "התשוקה האמיתית". לכן מבטיחים לעצמם, שבסיום ימי פרידתם יפצו זה את זה על כך שלא שכבו בערב האחרון לפני שכל אחד פנה לדרכו, היא לטנזניה והוא לביתו בישראל. מובן מאליו שקשרים בנאליים ואקראיים כאלה בין גיבורים השוהים בקצווי תבל אינם מצדיקים הנעת העלילה מגיבור לגיבור תוך קטיעת שיחות והתרחשויות בסיפורו של כל אחד מהם.
להצדקת ההדבקה של שתי העלילות הוסיף יהושע לשם הרומאן גם את ההגדרה היומרנית "דואט", כאילו המציא בעשותו כך סוגה ספרותית חדשה. הגדרה זו אינה מתיישבת עם העובדה הגלויה, ששתי העלילות נעות במסלולים נפרדים ואין שום זיקה מהותית ביניהן. כדי להצדיק הגדרה של עלילת הרומאן הזה כעלילת דואט, היה עליו לפתח קשר אורגני בין סיפורי שתי הדמויות, אך כיוון שהפירקונים משתי העלילות הוצמדו זה לזה מכוח החלטה טכנית של הכותב, אין לדבר על התקיימות דואט בין העלילה המתרחשת באפריקה (להלן "העלילה האפריקנית") לזו המתרחשת בישראל (להלן "העלילה הישראלית"). הדואט היחיד שמופיע בסיפור-המעשה מוזכר בסיום הרומאן ודניאלה יוזמת אותו בשובה ממסעה. כיוון שלא הדליקה נרות בימי שהותה בקניה ומאחר שבינה לבין בעלה נשארה תלויה בעיית "התשוקה האמיתית", היא מציעה לאמוץ לשיר איתה בדואט את השיר המפורסם ביותר של חנוכה "מעוז צור", כדי להדק מחדש את הקשר ביניהם. מכאן, שגם ההגדרה דואט איננה מהדקת את הסיפורים של שני הגיבורים זה לזה.
טעימון ד': קטע ממסת-ביקורת על רומאן של סופר ממשמרת "הגל המפוכח" / "מה שרציתם" – אגור שיף
הצילום שנבחר לעטיפת הרומאן "מה שרציתם" מראה דמות של גבר שגופו מוטה קדימה ואחת מידיו מהדקת מגבעת אל הראש. תנוחת גופו מעידה שהוא הולך נגד הרוח. תוכנו הברור של הצילום מבליט את השם המאכזב של הספר, שקשה לקבל ממנו מושג על הכתוב בו. מי אחראי לצירוף המילים הדידקטי "מה שרציתם"? ועל איזה קולקטיב הוא מפנה מילים אלה? ואם אנו, ילידי מדינת-ישראל, הננו הקולקטיב שאליו מופנות המילים "מה שרציתם", ממשיכה ההתלבטות, אז איך צריכים אנו להבין אותן: האם כשבח לגודל המטרות שהגשמנו, או כלעג למידתן העלובה? ובעודנו מתלבטים בפענוח כוונתו של המחבר, צף בזיכרוננו מאליו המשפט הנודע, שהציב הרצל בשער הרומאן האוטופי "אלטנילנד" (1902): "אם תרצו אין זו אגדה", וגם המשפט שבו סיים את הרומאן: "... אבל אם לא תרצו, הרי כל מה שסיפרתי לכם בזה – אגדה היא ותישאר אגדה," משפטים שגם בהם התלבטה המילה "רצון" כמילה דומיננטית.
ואכן, בשם ספרו מגיב אגור שיף על המשפט של הרצל מלפני למעלה ממאה שנים, ואף שצמד המילים "מה שרציתם" הוא הסיפא של משפט שתחילתו הושמטה, ניתן לשחזר בעזרתו את המשפט כולו: רציתם להגשים את החלום הציוני על מדינה לעם היהודי – ואכן קיבלתם "מה שרציתם". וכך, עוד לפני שקראנו עמוד אחד, כבר התברר לנו, שהמחבר הדיר את עצמו מתוכנו, הקולקטיב הציוני הרוצה, ולנו הוא לועג במילים "מה שרציתם", בשל ההתלהבות שבה אימצנו את ה"תרצו" של הרצל, את חזונו לכונן מחדש את הריבונות של העם היהודי בציון. וכבר על עטיפת ספרו הצהיר המחבר, שאיננו שותף לא לחלום הציוני וגם לא למדינה שהניב החלום הזה.
[עד כאן דבר המפרסם]
דבר העורך: יש לשער כי חרף הפרסום במכתב העיתי יישאר יוסף אורן נאמן לעצמו גם בכרכיו הבאים ובהרצאותיו ולא יעסוק בניתוח ספרי נידחים – מה גם שעד כה הם לא נזכרו באף לא אחד מהכרכים הביקורתיים הקודמים של סידרתו החשובה מאוד-מאוד לתולדות הספרות העברית ולתולדות כוכביה, המקובלים על הקהל ועל התקשורת ולוּ גם לתקופה קצרה, או אלה שגם ספריהם הישנים זוכים לתחייה חדשה בזכות החשיבות של כותביהם ושל מר מנחם פרי הפרופסור-העורך-המו"ל-והסנדק, ומהם ורק מהם ורק מהם עשוייה הספרות העברית הנחקרת כי היא חשובה ו/או רבת-מכר; את הכרכים הביקורתיים הקודמים החשובים של יוסף אורן ניתן לרכוש במחיר 60 שקל בלבד העותק, כולל מע"מ ודמי משלוח בדואר.
* * *
מירב לשם
טקסטים חקוקים על גבי אנדרטאות צה"ליות
שלום,
שמי מירב לשם. אני כותבת בימים אלה את התיזה שלי במסגרת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת באר שבע. בעבודה שלי אני חוקרת כאלף טקסטים החקוקים על גבי אנדרטאות צה"ליות. טקסטים רבים מצטטים שירים ופסוקים מהתנ"ך. את המקורות של מרבית הטקסטים הצלחתי לאתר. נותרו עשרה טקסטים שאני לא בטוחה האם הם ציטוט של שיר.
אודה על כל סיוע.
בברכה,
מירב לשם
1. "כאן הולכים לאט / כאן יש אבנים שעליהן לא דורכים / כאן מצבות מלחמה כואבות בין סלע ושיח" חיים חפר. לא מצאתי את המקור.
2. "נעורים וגבורה הותירו בסלע כאב" – לא מצאתי את המקור.
3. "במרחק שתי תקוות מהקרב חזיתי שלום" – יהודה עמיחי. אחד מקבצי השירה של עמיחי נקרא "במרחק שתי תקוות". לא מצאתי את המקור.
4. "והמנגינה לעולם נשארת" – אני מכירה את השיר כמובן אבל לא הצלחתי למצוא את מקורו.
5. "עולים נפילים הוד על מצחם ענוה בעינם ורגלם ישרה," ברוך כצנלסון – לא מצאתי את המקור. הטקסט חקוק על גבי אנדרטה בבי"ס שבו לימד וייתכן שהוא כתב את השורה במיוחד עבורה.
6. "קול קרא לי והלכתי – הלכתי כי קרא הקול." חנה סנש. לא מצאתי את המקור.
7. "הללתי לעדה שגדועה היא אך שלמה ובה אין מת המת" (אנדרטה 322) – חיים גורי. לא מצאתי את המקור.
8. "ארץ ורוח יעידו בכם ההולכים" – לא מצאתי את המקור.
9. "זכרונו – נפלנו בשם החיים" – חיים גורי [כנ"ל].
10. "הנשארים בשדה" (אנדרטה 229) – לא מצאתי את המקור.
* * *
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "מבין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
* * *
פיזור חיילי ישיבות ההסדר ביחידות צה"ל השונות
סוף סוף נפלו על השכל!! מאז שהתחיל הדבר אמרתי לכל מי שרצה או לא רצה לשמוע – שצבא יש אחד לכולם, שלא לדבר על כך שאלה השומעים לרבנים יהיו יום אחד למורדים בדמוקרטיה.
בב"ח ושלום,
גדעון אור
* * *
מיהו הומאניסט אמיתי?
אהוד שלום,
מזועזע לחלוטין מתשובתך לגב' אירית שושני בגיליון 328. חשבתי שאתה הומאניסט שלא חושב רק על רווחת בני האדם, אלא גם על סביבתם ועל אלו החיים בה. לצערי, התבדיתי.
מפנה אותך לאתר עמותת 'אנונימוס', כדי שאוכל תוכל להשלים מעט את ידיעותיך הדלות בנושא:
בברכה,
ניר זינגר
אהוד: אני הומאניסט של בני-אדם ולא של חיות, בהמות, דגים ופירות-ים וגם לא של כלבים מחרבנים על מידרכות, ומה שמעניין אותי בנושא הבשר הוא שכל אדם ואדם בעולם תהיינה לו לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע סעודות בשר, אם רק מותר לו על פי דתו ואמונתו, וזו בעיניי אחת מתכליות ההומאניזם והאנושות.
כן, האדם הוא מטבעו גם חיה טורפת, גם אם הוא קונה את הבשר באיטליז, ואילו לאריות אין לוקסוס כזה והם גם לא מבשלים. אגב, גם אני אוהב חיות מחמד (לא בצלחת) אך בתנאי שהן מרוחקות ממני ברדיוס של מטר לפחות ולא מתחככות בי, וההיפך מזה לגבי ילדים קטנים, בתנאי שלא נוזל להם סמארק מהאף.
* * *
בין ג'ריקן גרמני לג'ריקן אנגלי
לאהוד שלום,
בצוקות העיתים לא הספקתי לקרוא אודות הג'ריקן – תגובתו של חנוך ברטוב. ראשית, לא ידעתי שחלקם יוצר בפתח-תקווה. אולם הערתי הינה לגבי השוני בין זה של ג'רי לבין זה של ג'ורג'.
הגרמני, עד כמה שסופר לנו, היה בעל חתך עגול, ולפיכך ביזבז מקום במירווח בין המכלים, לעומת הבריטי, שהיה כאמור בעל חתך מלבני, ולפיכך חסכני.
שלך,
יענקלה ניר
* * *
פחד גאידמק
המלך פורץ גדר ואין מוחין בידו
ארקדי גאידמק הוא מלך ישראל וגם ירושלים
הוא מבוקש להסגרה בצרפת לעמוד למשפט
ובינתיים הוא מחלק כספים לחרדים בירושלים
והם מלקקים לו את התחת וקוראים לכך צדקה
וגם שלטונות החוק במדינת ישראל מלקקים לו את התחת במקום לבעוט בו היישר לבית המשפט על חלוקת שוחד בחירות. התא של עמרי שרון מתפנה בקרוב, ו"החטא" של מימון בחירות שהוא נשפט עליו ומרצה מאסר – אינו מתקרב אפילו כזית – לחוצפה בריש גלי של חלוקת אלפי שקלים במזומן במעטפות לבוחרים בירושלים, שאליה המבוקש בצרפת, שאינו יודע עברית – רוצה להיבחר לראש עיר, כי כנראה שהוא מושפע מאוד מדרכי הפוליטיקה והכסף ברוסיה!
כל זמן שנותנים לארקדי להמשיך באין מפריע אזיי כולנו בחזקת מלקקי התחת שלו. אפילו הפרשן המשפטי של "קול ישראל", משה נגבי, שדומה כי בדרך כלל אינו פוחד להתנפל על הגנבים העומדים בראש ממשלתנו או על הבועלים במשכן נשיאותנו – התפתל והתפתל בתוכנית הבוקר [24.3] כדי לתרץ במשהו את חלוקת השוחד בפורים בירושלים, בטענה האבסורדית שהחרדים ממילא מצביעים רק לפי הוראות הרבנים שלהם ולכן חלוקת מזומנים להם אינה יכולה להיחשב לשוחד בחירות!
האם עד כדי כך נפל על התקשורת פחד גאידמק או שמא גם הם עומדים אצלו בתור בתקווה שיומלץ לו לקנותם (שהרי עברית אינו יודע) או שמחר יהיה בדרן טלוויזיה אצלם וגם יקנה את התחנה?
אגב, במעטפות גאידמק לא היו שקלים בודדים. אחד המרואיינים סיפר בשידור חי שקיבל אלפיים שקלים במעטפה והוא גם השתמש בתשובתו, שנבעה משפל המדרגה של רבנותו החמדנית – השתמש בפרשנות מכוערת וחצופה של תורת ישראל כדי לזיין לנו את המוח באומרו שכסף גאידמק כשר למהדרין וזהו קיום מצווה חשובה של צדקה מן התורה!
זכריה אוזלי
* * *
תוספת תלמידים מלפני יותר מיובל שנים
תוספת לרשימת תלמידי תיכון חדש במגמה הומאנית (ספרותית) שביעית שמינית בשנים 1953-1955.
מוילי, משה גלעד.
יצחק קליין.
יעל יעקב. נפטרה.
ראובת (לא זכור שם המשפחה).
* * *
סיורים בשבילי ההיסטוריה היהודית והיצירה העברית
תוכנית הסיורים לקיץ 2008
בהדרכת: יואל רפל
אהוד שלום,
אחרי ההתכתבות הענפה על "מי יודע עיר לישטינא" קיבלנו החלטה. מאחר שאליהו הכהן ציין שהמקום נמצא 20 ק"מ מז'יטומיר, במסגרת סיורנו באוקראינה ננסה לאתר את המקום. אם נמצא משהו נדווח.
אשמח מאוד אם תפרסם את היעדים המיוחדים אליהם נרחיק נדוד השנה:
ליטא לטביה – המדינות הבלטיות – אל "ירושלים דליטא"
שני סיורים 2.7.08 – 10.7.08
13.7.08 – 21.7.08
"בארץ אהבתי מחכים לאורח" – מסע לארצות הבלטיות בעקבות העולם היהודי והיצירה העברית. וילנה, קובנה ,קלייפדיה, ריגה, טלז, שאוולי, פונאר, הפורט התשיעי, לאה גולדברג, אברהם מאפו, א. סוצקובר, אבא קובנר, הגאון מוילנה.
אוקראינה – "בחזרה לעיירה היהודית"
סיור מקייב לאודסה 11.8.08 – 19.8.08
מסע אל עולמם ומקורות יצירותיהם של ביאליק באודסה וז'יטומר, עגנון בבוצ'ץ ולבוב, אצ"ג בביאלה קמין ולבוב, שלום עליכם בקייב ואודסה, מנדלי מו"ס בברדיצ'ב ואודסה, הבעש"ט במז'בוז, ר' נחמן באומן, ר' לוי יצחק בברדיצ'ב ועמוס עוז בקובנה.
פורטוגל – המאראנוס – "בקצה המערב"
15.6.08 – 22.6.08
מסע ייחודי להכרת עיירות נשכחות ונופי טבע. עיירות השומרות על אופיין הימי-בינימי הייחודי בחצי האי האיברי. בעיירות מתגוררים צאצאי האנוסים, המגלים "מחדש" את עברם היהודי, ושומרים על מסורת קדומה. נסייר ברחבי פורטוגל, תומר, קסטלו דה-ברנקו, בלמונטה, פורטו, אבורה ליסבון ועוד.
ברלין – "בין אתמול למחר נפל דבר בגרמניא " (ש.י.עגנון-שירה,עמ' 352)
11.9.08 – 16.9.08
בעקבות גרשום שלום – מברלין לירושלים, עמוס אילון – רקויאם גרמני, פניה עוז – ישראלים: ברלין, רוביק רוזנטל – רחוב הפרחים, חיים באר – לפני המקום. מסע ישראלי-ספרותי לעיר המתחדשת, שהיתה בעבר מחד – מוקד ההשכלה היהודית ומאידך – מרכז הרוע והשנאה ליהודים.
בכל הסיורים, ליווי ארגוני – דורית רפל
פרטים ומידע תוכני: דורית רפל 052-3251253
לפרטים והרשמה: משרד – סמדר 03-7253024
פקס: 03-5233233 smadar@startours.co.il
[דבר המפרסם]
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
* * *
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק מ"ב. מברג. סירי נחושת בבגדאד,
ומרק דיו עם בשר
בגלל "בעיות גב" אני מתרחק מעבודות בית הכרוכות בעמידה ממושכת שמא תפעל את המנגנון לכיוון התקף. בכל זאת, מדי פעם אני עושה במלאכה הזו של רחיצת כלים ועוד. כך אני עולה על מיני דברים שזקוקים לתחזוק ולשיפור. בעיקר אמורים הדברים בידיות הסירים השונים המחוזקות בדרך כלל על ידי ברגים, שמתרופפים להם עם הזמן וגורמים לכך שהסיר יהיה חסר יציבות. כדי לתקן דרושים כלים המצויים בדרך כלל במחסן בקומה התחתונה. וזו טירחה לא קטנה להביאם ולהחזירם. כך שבסתר לבי שאפתי שתהיה לי לפחות מערכת כלי עבודה נוספת בקרבת מקום מצומצמת ככל שתהיה.
יום אחד מצאתי את עצמי משוטט במין חנות כלבו ענקית מאד שכל כולה קודש לכלי בית שונים ומשונים. כל מה שעולה על הדעת, מהדברים שבית זקוק לו, נמצא מול עיניי. מאות מטרים רבועים של שטחי תצוגה מאורגנת ויפה, ממש חגיגה. זה הישרה עלי מצב רוח מרומם כל כך שאמרתי לעזאזל הכול, אני אפנק את עצמי עד הסוף. בשביל מה חי הבן אדם? לא אסתכל על המחירים ואבצע קניית שחיתות שלא היתה כדוגמתה. אני אקנה לעצמי דברים שהתאוויתי כל חיי שיהיו לי ולא פירגנתי לי להוציא עליהם כסף. כך בחרתי לי כמה דברים, ביניהם מברג בגודל בינוני עם ידית שחורה ומספר קטלוגי וגם מקושט ב"בַּרקוֹד". שילמתי בקופה, ויחד עם הקבלה באורך שניים וחצי מטרים, ארזו לי את הכול בשקית ענקית. יצאתי משם מוצף בגל של שמחה וסיפוק שלא ידעתי כמותם מזה זמן רב, ממש אוֹפוריה! שלושה פסיק ארבעה שקלים. זוגתי שתחי שראתה את הקבלה רטנה כרגיל על שאני מבזבז את הירושה של הילדים על קשקושים שיש לנו מהם בבית בלאו הכי.
למחרתיים היתה שבת. ולפי המסורת, אחרי הצעדה היומית והקפה, אני מתפנה קצת לעבודות הבית, התחזוקה וכו'. נטלתי אם כן את המברג החדש והחלתי לעבור על ידיות הסירים במטבח, וכן על כל המִכסים שבתוכם יש בורג. רובם היו בסדר, ואת חלקם חיזקתי. חיזקתי גם את הצירים של הדלתות בארונות המטבח. כבר הייתי במרוץ אמיתי אבל לא היו יותר ברגים. שאלתי את אשתי אם היא נזכרת באיזה בורג נוסף שנחוץ לו חיזוק, אם אני כבר בפנים העסק. ואז ענתה לי הפולנייה שהבורג היחיד שזקוק באמת לחיזוק בדחיפות זה הבורג בראש שלי. זה מה שקיבלתי אחרי כל העמל.
כך הלכה רוב השבת על ההתעסקות עם המברג. ובהחלט אפשר לקרוא לה מעתה "שבת בורג", כמו שיש "שבת חתן" וכדומה.
הסירים הארורים האלה מנירוסטה, עם הידיות השחורות המחוברות עם בורג, מה לנו ולהם? אני זוכר שבילדותי בבגדאד כל הסירים היו בדרך כלל מנחושת, מרוקעים ומצופים בשכבת בדיל וזוהרים מלובן. פעם בשנה לוקחים אותם למלבין הסירים השכונתי ("מְבָאיִיד'"), לחידוש הציפוי. בדרך כלל זה נעשה לפני חג או מועד, זמן בו מכינים את הבית וממרקים אותו לקראת הימים הקדושים. וזה, מלבין הסירים האמור, יושב לו בחנותו השחורה והמפוייחת כשהוא עומד בתוך בור בגובה חצי קומתו ולמִשְטַח עבודתו שימשה ריצפת החנות. מולו בערה האש החזקה בתוך חריץ שברצפה, והיא הוזנה ע"י פחם רכבות. נער קטן ישב בצד המרוחק והפעיל בידו מפוח קטן שהפיח רוח בלהבה. בעל המלאכה שם את הסיר על האש, מחמם, נוטלו מן האש בעזרת מלקחיים ארוכים, ועם נוזל חומצה מוריד את שאריות הבדיל הישן, לוקח מטיל דק של בדיל חדש, מקווקו איתו מעט על המשטח החם של הכלי ועם גוש כותנה גסה מורח את פירורי הבדיל על כל הכלי. זה הופך בין רגע ללבן מבריק ובוהק כחדש. אחר, יזרוק אותו לתוך קערה מלאה מים לשם קירור. משם יוערם יחד עם כלים אחרים בפינה ויחכה לבעליו.
לעיתים זקוק הסיר לניקוי קודם חימומו, כאמור. זה ייעשה על ידי נער אחר שיפזר בו אבקה של לבֵנָה כְּתוּתָה, ישפוך קצת מים ויעמוד עם שתי רגליו בתוכו, יאחז במוט אשר תקוע בקיר, יסובב את גופו הנה והנה וישפשף את קרקעית הסיר עם שתי כפות רגליו להוריד ממנו שכבה עבה של שומן ולכלוך קודם הטיפול הנוסף.
הנערים העוזרים ליד האומן, בעל המלאכה, מפורסמים בפניהם המפוייחים והשחורים מלכלוך, והיו למשל בפי אימא, שתמיד אמרה למי מאיתנו הילדים:
"לך תתרחץ כבר, תראה איך שאתה נראה, ממש כמו שוליה של מלבין הסירים..."
וידועה מאד המימרה המפורסמת שהיה מלבין הסירים אומר כדי להאיץ בנער היושב על המפוח:
"אוּנְפוח', בָאצִ'יר עוּרָאפָאא מָאל יָהוּד..." – כלומר, "תנפח תנפח, מחר ערב חג אצל היהודים..." – "הזדרז נא יָא כָּאלְבּ אִיבְּן אִל כָּאלְבּ (כלב בן כלב), העבודה מרובה! שכן בערב חגם של היאהוד אנו מצויים..." – ובדרך ההשאלה אנו אומרים "אוּנְפוֹח'" – כאשר מישהו משמיע סיפורים בדוּיים וגוזמאות, לרמוז שהוא לוקח עניין כמו נמלה ומעצים אותו לכדי עניין גדול, והלא אנו יודעים שהכול מנופח.
אחר כך באה הקידמה ואיתה יובאו לבגדאד סירי אלומיניום מאירופה. ואלה באו עם הידיות ממוסמרות לתוכם ולא היה בהם שום עניין של בורג רופף. עד היום שמורים עימנו מיספר סירי אלומיניום כאלה, מאז הימים שישבנו על נהרות בבל, למזכרת. את הרכוש ואת הכסף ואת כל היתר, החרימה מאיתנו, היהודים, ממשלת עיראק הזכורה לשימצה, ומן המעט שיכולנו להביא נותרו הסירים האלה.
תכונה גרועה היתה לסירי האלומיניום. משטחם לא היה חלק כזה שיש לסירי הנירוסטה של ימינו. ובמשך הזמן ניבעו בהם מהמורות קטנות, כמו בכבישם שמע"צ סוללת רק בקנה מידה יותר קטן. על כן ניקוּיָם חייב שפשוף חזק עם ברזלית כדי להסיר מהם כל שארית שתשקע שם במהמורות הקטנות האלה.
ומעשה שיום אחד הגה אבי רעיון "גאוני". הוא קנה טבליות של דיו. הוא, שאגר בארון הקיר אשר בביתנו כמויות אדירות של צרכי כתיבה, עפרונות, עטים, סרגלים, ועוד, וביזבז עליהם ממון הרבה, החליט לרקוח את הדיו בעצמו, כביכול לשם החיסכון. הוא בא הביתה בתרועת ניצחון וסיפר על הפלא שעמד לקחת בו חלק. כולנו השתאינו והמתנו לראות את הנס של עשיית כמות דיו אדירה. הוא נטל סיר אחד מן המטבח, כמובן עשוי מאלומיניום, מילאו מים ושם בהם את טבליות הדיו לפי ההוראות, והרתיח. הוא חיכה שהכול יתקרר ואחר מזג את תוכנו לכמה בקבוקים, שיספיקו לכתיבה לשלוש מאות השנים הבאות.
הסיר נשטף כמובן והוחזר למקומו. למחרת היום קרה שאימי בישלה את הארוחה היומית לבני ביתה בסיר הזה. תבשיל של בשר עם באמייה ריחני וטעים לתפארת. אלא שכאשר באה להגיש אותו חשכו עיניה תרתי משמע. כל תכולת הסיר היתה שחורה-כחולה וזה משאריות הדיו שנותרו עקשניות באותן מהמורות קטנות שהוזכרו לעיל, והקיאו את עצמן וצבעו את האוכל. ואני כילד נצטוויתי לרוץ לביתה של סבתא להביא מנה חליפית שתספיק לפחות לבעל הבית, הוא בעל האמצאה.
רק כאן, בארץ הקודש, נתוודענו לסירי הלחץ למיניהם, ואחר, לסירי הנירוסטה היפים עם הידיות האמורות לעיל, אשר חייבו אותי בקניית מברג בשלושה וחצי שקלים.
ונחזור לזוגתי שתחיה.
כדי להפיס את דעתה בעניין ה"בזבוז" בקניית כלי העבודה, הבטחתי לה שנלך ליפו לצפות בשקיעת השמש. (דבר זה אמור להיות חינם אין כסף, מתנה מבורא עולם). נסענו עד הרציף התחתון, מאחורי המשטרה אשר ליד השעון, שם בדרך כלל עומדים מיספר דייגים חובבים שכך מבלים את זמנם החופשי. בימינו, ימי הקידמה והחידושים, כל אחד מהם כבר בא לשם עם מכוניתו. מחנה אותה בקרבת מקום וזורק את חכתו למים. המכונית חמש דלתות לה, וכולן פתוחות לרווחה. האחורית, זו של תא המיטען, פתוחה על מנת שתהיה לו לדייג גישה נוחה לכל המזונות המשמשים לפיתיון, לחוטים, לחכות, לאנקולים, לתרמוס הקפה וכדומה. יתר ארבע הדלתות ייפתחו על מנת לאפשר למוסיקה היוונית מן הקסטה לצאת אל החלל ולנסר בקול רם ככל האפשר כדי שהנעימות ישיגוהו באשר הוא שם, מרחק כך וכך מטרים ליד הקיר של הטיילת.
מן המכונית השנייה בוקעים שיריו של חיים משה בעברית מזרחית גזעית, ומן השלישית כמובן שירי אוּם כָּלְתוּם. המיית הגלים נבלעת היכן שהוא בבליל המלאכותי הזה, וכך מימים ימימה. גם אנו באנו להחנות את רכבנו שם. אלא שבדרך הושמעה ברדיו יצירה מוזיקלית יפהפייה של באך עם כינור סולו. לא רצינו להפסיד אותה וגם לא רצינו לחכות עד סוף היצירה בתוך המכונית כי אז נפספס את מראה השקיעה (חינם, זוכרים?)
על כן, פתחנו גם אנו את ארבע הדלתות של מכוניתנו והתרחקנו מעט להישען על קיר הגדר ולצפות בגלגל השמש האדום כשהוא מתכוון להיכנס למים באופק על רקע המוסיקה של הכינור סולו. חשבנו, הנה אנו משתלבים במרחב.
לא חלפו מספר שניות ושני הדייגים הקיצוניים, שכל אחד מהם היה בעל גוף של 120 קילו לפחות, עם חולצת פסים אופקיים, צוואר עבות וכרס הר, הניחו את חכותיהם והתקדמו לעברנו בראש כפוף, חזה מנופח וזרועות מונפות לצדדים, כאילו החזיקו קודם לכן אבטיח מתחת לבית שִחְיָם, אבטיח שנפל לו בינתיים.
"מה קורה פה, תִסְמָאע, אתה באת לעשות לנו נגרייה או מה.. אולי תתן לנו לָסֶבֶת בּסֶקֶט, ולא תבריח לנו את הדאגים, הָא...!!"
הבנו מהר מאד את הרמז, סגרנו את הרדיו ואת המכונית והתקדמנו לעבר סוף הרציף, שם מתחיל שטח הנמל המגודר.
חשבתי, נעשה סיבוב קצר, נִצפֵה בשקיעה ונחזור לביתנו הקט. מקסימום נרכוש איזו פיתה סומסום אצל אבולעָפייה. אלא שלזוגתי חוש בלשי מפותח, ומבין לגרוטאות ולערימות הבלוקים וחלקי הבניין הפזורים לרוב במקום, גילתה את מסעדת הדגים הקטנה של שבתאי טולדו. זו שוכנת במין כּוּך עמוק ואפל באחד הקירות מול המועדון הימי, כאשר פִּתחה כמעט חסום לגמרי על ידי עוגנים ענקיים וחלודים שהונחו שם עוד בימי הרומאים. אשתי כמובן שהצהירה מיד שהיא מאוד רעבה ושבא לה דגים, ושהמקום מקסים והשמיים בהירים, ועוד מעט יעלה גם הירח, ואל לנו להפסיד את המיית הים. כל נסיונותיי לשכנעה שבהמשך נמצא מן הסתם מסעדה יותר מפוארת עם מפות על השולחן (באיטלקית COUPERTA ) וכל כיוצא בזה, לא עזרו. היא למדה מן הניסיון שמסעדה אחת קטנה ומסכנה ביד, עדיפה על עשר מסעדות פאר שהובטחו לעתיד לבוא.
וכך, נתבדו כל תקוותיי שהענין יסתיים בפיתה סוסמום מאבולעפייה. הוזמן דג על האש, וכן סלטים כמנה ראשונה, ואפילו מנת קינוח ראויה. אני כמובן שלא הזמנתי כלום בשבילי. גם את חלק הדג שהגישה אשתי לעברי לא יכולתי לבלוע, מרוב דאגה לגודל החשבון שמחכה לי. וזה הגיע לבסוף. המסעדה קטנה אמנם אך המחירים לא כל כך. ועוד מצאנו רשום בתחתית הפתק מוקף בעיגול אדום "לא כולל שרות, תודה."
נשבעתי שיותר בחיים לא אקח אותה ליפו. אם היא רוצה לראות שקיעה, שתעלה על הגג.
המשך יבוא
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק ראשון
מהונגריה לארץ-ישראל
חלק ראשון
תהלוכה מוזרה יצאה לדרך בל"ג בעומר של שנת תרל"ה, 1875, מן העיירה נוֹגִי-מַדְיַאר שבהונגריה, דרומה, לכיווּן הדנובה. בראש התקדמה לאיטה, לעבר השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת-איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי-העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חרקו בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשוייה עפר כבוש, והיצול התנודד עם פסיעות הסוסים.
במושב הקדמי, לצד העגלון, ישב בחור צעיר כבן שבע-עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור היה ירוקות-אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא הסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחייה חדש, שבוודאי נקנה לכבוד המסע. שם הבחור היה יוּדָה, ואולם האיכרים ההונגריים, שבכפרם נולד וגדל, כינוהו לאיוש – אריה, כמו גור אריה יהודה, כי אהבו אותו ולא רצו לקראו בשם יהודה איש-קריות, שלפי המסורת הנוצרית הסגיר את ישו לרומאים.
מאחורי יודה ניראו יושבים בעגלה, ששולי חופת-הבד של היו מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת רַאבּ. לאזאר האב, זקוף ורציני, לבש חליפת-חג וחבש מגבעת, בצבעים כהים, כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יודה מתה לפני שנים אחדות. הנוסעים בעגלה לא לקחו עימם חפצים רבים. לפניהם עמדה דרך ארוכה וקשה. ברשותו של לאזאר נמצא סכום כסף לא-גדול שקיבל ממכירת בית המסחר שלו לעצים ולכלי-עבודה חקלאיים, וממכירת כלי-הבית שלא יכלו לקחתם. זה היה כל רכושם עתה.
אחרי העגלה צעדו כמעט כל תושביה היהודיים של נוגי-מדיאר. מחזה משונה כזה טרם נראה בעיירה ולא בשום קהילה יהודית אחרת במדינה ואולי אף לא ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית כולה. אבי-המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה-שטות – לוקח את ילדיו לקצה-העולם, לארץ-ישראל!
האם זו נסיעת מצווה, כדרך יהודים זקנים המבקשים להיקבר, בבוא-יומם, בהר הזיתים ולזכות, כשתתחולל תחיית המתים, לראות ראשונים את הופעת המשיח?
לא! – נוסעת משפחה של יהודים, אנשי-כפר, ומבקשת לשבת בארץ האבות לא כדי ללמוד שם תורה ולהתקיים על קצבת ה"חלוקה", אלה התרומות שהגולה מפרנסת באמצעותן את יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה – לא! – בני משפחת ראב רוצים להקים בארץ-ישראל כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש ככפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מרעה וגידול ענבי-יין.
אל העגלה התפרץ עתה רוכל יהודי קשיש. על גבו נשא תיבה ובה כפתורים, סרטים, חוטים, מחטים ושאר דברי סדקית, ובידו חליל שבו נהג להכריז על בואו לכפרים שבאיזור. הוא הרחיב צעד, פסע לצד העגלה הנוסעת לאיטה, ופנה אל אבי-המשפחה:
"הוי לאזאר, לאזאר, הלא זוכר אני אותך בקטנותך, איזה ילד נחמד היית!"
לרגע נתרכך ליבו של האב, לאזאר, שהיה כבן ארבעים ושבע, והוא השיב בקול חנוק ל"סבא וולף", כך כונה בפי כול הרוכל בעל זקן השיבה, השזור מעט שערות אדמוניות:
"כן, וזוכר אתה את העיזים שלי, עם הפעמונים בצוואריהן?"
הנשים בקהל, בהן קרובות-משפחה, פרצו בבכייה מרה: "יודה!" – "חנה!" – "טוֹיְבֶּה!" – "מוֹיְשֶׁה-שמואל!" – קראו בשמות הילדים, כאילו ניבא להן ליבן כי לעולם לא יראו אותם עוד. בכו גם הבנות השתיים בעגלה.
ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו-עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו בזיקנותם כדי למות בה, וכן אחיינו הצעיר יהושע, ואולם על איש מהם אינה מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.
אותה שעה דומה היה שהעגלה עומדת לעצור, אך אז תפס יודה במושכות מידי העגלון וקרא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יודה אהב סוסים והבין לנפשם, היה מסוגל ממש לדבר עימם, ידע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה הגבירה מהירות וניתקה מקהל המלווים שלא הדביקו עוד את מרוצתה. נותר רק צליל חלילו של "סבא וולף", העומד ומתרחק מעיני הנוסעים, משמיע להם שיר-פרידה, בהונגרית, ורק שורותיו האחרונות הושרו בעברית:
"הריסות מקדשנו תיבנינה
וציון תימלא
הוי, לוּ רק תחזינה עיניי בכך!"
את השיר פיזמו עתה בחשאי גם האב ובנו, כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים אחריהם; וכן מהעיר הסמוכה והנהר – רַאבּ, הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.
המשך יבוא
*
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (ראב), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה ראב (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה שהשיאו לו בירושלים. עם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה.
הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הוא מבוסס ברובו על ספר זיכרונותיו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון" שכתבוֹ מפיו בנו בנימין בן עזר (ראב), אביו של אהוד. וכן שימשו לו מקורות חשובים הרומאן האוטוביוגראפי של יצחק ראב, נכדו של יהודה מאשתו הראשונה, "עלה ברוח"; סיפורי ילדותה של אסתר ראב, בתו של יהודה, המכונסים בספר "אסתר ראב / כל הפרוזה"; וכן ספר היובל הראשון של פתח-תקווה למלאת לה חמישים שנה בעריכת יערי-פולסקין וחריזמן, ועוד מקורות היסטוריים שונים לתולדות המשפחה והמושבה, המצויים גם בארכיון המשפחה. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
בשנת 1994 ערכו אהוד בן עזר, בן-דודו עמנואל בן עזר, ונשותיהם יהודית ויהודית – מסע מתועד ומצולם, גם בווידאו, בעקבות "התלם הראשון" בהונגריה, במחוזות נעוריו של סבם יהודה ראב, ומצאו אחד לאחד את כל המקומות המתוארים בו וב"פרשים על הירקון".
הספר לא זכה מעודו בפרס כלשהו וספק אם מי ממבקרי ומחוקרי הספרות העברית יודע על קיומו או קרא בו אי-פעם, כי הספר לא שייך לספרות העברית.
גם רוב-רובם של אנשי פתח-תקווה אינם מכירים את "פרשים על הירקון".
לתרגום המלא של הספר לאנגלית, שעשה ג'פרי גרין ואשר מומן בידי קרוב-משפחה בעל חממות פרחים בקנדה ובפלורידה, אלכס ראב – לא נמצא מו"ל בחו"ל וזאת אולי, בין השאר, כי הספר לא היה מעודו רב-מכר, כי כותבו נחשב בארצו סופר לא חשוב, כי תוכנו אינו משעמם, כי הוא ספר ציוני ולוקאלי מאוד, כי הוא נאמן להיסטוריה, כי אינו מחניף לגרמנים, כי אינו מלקק לפלסטינים וגם כי, מי היה מאמין – אינו משתין על המדינה.
אבל יום יבוא, גם אם ירחק היום – שבו יזדקקו מאוד לספרות הייחודית הארצישראלית הארוטית שלנו, זו שכמעט אין דומה לה ואין תחליף לה בספרות העברית האחרת, ואז גם ייווכחו לדעת שהספרות שלנו יותר מעניינת ויותר עומדת בשיני הזמן ממרבית הספרות העברית החשובה שנכתבה בדורה.
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
* * *
פנייה בקשר לפגישת מחזור מסיימי בית הספר פיק"א בפתח תקווה בשנת 1947
לכל ידידי,
לרגל פגישת מחזור היסטורית שאני מקיים, אני מבקש את עזרתכם באיתור האנשים הבאים, שכולם ילידי 1933, בוגרי בית הספר פיק"א בשנת 1947 בפתח תקווה. שמות המשפחה של הנשים הם לפני נישואיהן.
שלפוברסקי רות.
חליף (או כליף) עדנה
פייר אילה
רוזלמן דבירה
פרסטר שירה
זהבי איתן
מישקובסקי אהרון
אנא הפיצו הודעה זו לצפון ולדרום ולכל הארץ. אולי מי מהן/ם יאותרו.
תודה על היענותכם,
צביקה בוליס
אם מי מהם יאותר שיתקשר דחוף אל צביקה בוליס 03-9333693.
* * *
כוננות ספיגה
לפי המודעות והקדימונים עומדים להתווסף למדפי חנויות הספרים העבריים בישראל אלפי עמודים של פרוזה מאת מחברים ומחברות חדשים וגם ותיקים שהם מפסגת הספרות העברית שנכתבה אי פעם, ולא יהיה אפשר להבין את עברנו, הוונו ועתידנו מבלעדיהם. קורא עברי ממוצע יזדקק לחופשה של לפחות שבועות אחדים, עד איסרו חג של פסח, כדי להתגבר בדפדוף, בקצב של 5 עמודים בדקה, על כל השפע הקלאסי הזה שמבלעדיו אי אפשר להוציא מילה חכמה בחברה אינטלקטואלית ו/או גם בסטאית ישראלית. גורמים פיראטיים מאיימים להציף את האינטרנט בקובץ לא גדול שאליו יועתקו 30 עמודים ראשונים מכל ספר מופת עברי חדש שיצא וייצא לאור בין חנוכה לפסח כדי שיהיה אפשר לדבר עליו מבלי לקרוא אותו. וזה מומלץ בעיקר לנשים משכילות ולבעלות אוריינטציה פלסטינית.
זכריה אוזלי
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
The Gaza Prison Camp
By Nonie Darwish
The Huffington Post
March 16, 2008
"Gaza conditions at '40-year low'" the BBC headlined last week.
Rarely a
week goes by without a politician or organization deploring the humanitarian
situation in the Gaza Strip. But I do not hear anyone describe its root
cause: 60 years of Arab policy aimed at maintaining Palestinians as
stateless refugees in order to pressure Israel.
I lived in Gaza as a
child in the 1950s when Egypt conducted guerrilla-style
operations against Israel from Gaza, then under Egyptian control. My father
commanded these operations, carried out by "fedayeen," (which means, "self
sacrifice"). This became the frontline of Arab Jihad against Israel. My
father was killed by Israel in a targeted assassination in 1956.
Today the Gaza Strip,
now under the control of Hamas, has become the Gaza
prison camp for 1.5 million Palestinians and continues to serve as the
launching pad for attacks against Israeli citizens.
This is the legacy of
the Arab world's Palestinian refugee policy, started
60 years ago, when the Arab League implemented special laws regarding
Palestinians that all Arab countries had to abide by. Arab countries could
not absorb Palestinians. Even if a Palestinian married a citizen of an Arab
country, that Palestinian could not become a citizen of his or her spouse's
country. A Palestinian can be born, live and die in an Arab country, but
never gain its citizenship. Even now I receive e-mails from Palestinians
telling me they cannot have a Syrian passport, for example, and must remain
Palestinian even though they have never set foot in the West Bank or Gaza.
Forcing the Palestinian identity on them is designed to perpetuate the
Palestinian refugee status. Palestinians have been used and abused by Arab
nations, and by Palestinian terrorists, for the purpose of destroying
Israel.
The 22 Arab states
certainly do not have a shortage of land. Many
surrounding Arab areas, such as the Sinai Peninsula, Jordan, Saudi Arabia,
are very sparsely populated. But absorbing Palestinians would end their
refugee status and their desire to harm Israel.
Arab wealth, which is
increasing dramatically because of skyrocketing oil
prices, is not used to improve the lives, infrastructure and economy of the
people of the West Bank and Gaza. Instead, it supports terror groups who
reject Israel's existence and oppose peace with Israel. The average Gaza man has
a better employment opportunity if he joins Hamas.
Gazans' breach of their
checkpoint with Egypt in January, orchestrated by
Hamas, is a result of the Palestinian refugee policy. The checkpoints on the
Arab side of Gaza could not keep the inmates inside. The Arab plan to
overpopulate Gaza exploded in the wrong direction. After this explosion,
Suleiman Awwad, an Egyptian administration spokesman, said, "Egypt is a
respected state, its border cannot be breached and its soldiers should not
be lobbed with stones." In other words, Egypt is not like Israel, which is a
disrespected state. Gazans should not direct the violence at Egypt, only at
Israel. This is Arab conventional wisdom.
Last month Hamas
threatened to bring 40,000 Palestinians, primarily children
and women, to the Gaza border with Israel to protest Israel's restrictions
on Gaza. Some Hamas leaders hinted they would send these protestors to
breach the border, once again demonstrating that the Palestinian terrorists
have no qualms about endangering the lives of innocent people -- Israelis or
Palestinians. Fortunately, only 5,000 showed up.
But Hamas did succeed
two days later in killing an Israeli: a 47 year-old
father of four during a rocket attack from Gaza while he was sitting in his
car next to Sapir College near Sderot. Two weeks earlier, two Israeli
brothers, Osher and Rami Twito, ages 8 and 19, were seriously injured by a
rocket from Gaza while buying their father a birthday present. Osher's left
leg had to be amputated.
Israel completely left Gaza in August 2005. In May and June 2007, Hamas
waged war against its Palestinian brothers in Fatah to gain control of Gaza.
Hamas intensified its rockets attacks on Israeli towns, compelling Israel to
take economic and military measures against Gaza. Hamas has become a danger not
only to Israel, but to Palestinians and to neighboring Arab countries, as well.
Nevertheless, the Arab world still refuses to see its role in
creating this monster. It is difficult to find a similar situation in human
history: the intentional creation of a refugee status for a million and a
half people, sustained for 60 years. The Arab world has cut its nose to
spite its face.
The world needs to
understand that this dangerous mess started when 22 Arab countries agreed to
create a human prison called the Gaza Strip. Arabs claim they love the
Palestinian people, but they seem more interested in
sacrificing them. It is time for the Arab world to open their side of the
borders and absorb the Arabs of the West Bank and Gaza who wish to be
absorbed. It is time for the Arab world to truly help the Palestinians, not
use them.
Nonie
Darwish, who grew up in Cairo and Gaza City, is the author of, "Now
They Call me Infidel."
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,782 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',
וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל