| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 330
תל אביב, אור ליום שני, כ"ד באדר ב' תשס"ח, 31 במרס 2008
עם צרופות להב גילוח "אוקבה" מראשון לציון מאוסף ניצה וולפנזון
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: הרשימה הנכונה להענקת פרסי ישראל לשנת היובל 2008, תשס"ח.
יוסי גמזו: חַלּוֹן לֵיל חֹרֶף. // בועז כיתאין: סיפור קטן על חמורים בחג הפורים.
ד"ר רון בריימן: מחזה מאת מקורב לחזית העממית והארמונות של יפו.
איליה בר זאב: עִם הָרוּחַ הַשְּׁנִיָּה (שיר).
אורי הייטנר: תסמונת המומר. // נעמן כהן: צִמְחוֹנוּת.
לילית, נעמה, קפקפוני ואגרת בת מחלת: נוקבא דחומרא דאתרא בית שמש סדיסטא.
יואל נץ: ואף על פי כן שוט ישוט! – הַנַחַל שַׁט / יֶבְגֶנִי יֶבְטוּשֶׁנְקו.
ד"ר גיא בכור: 1. דו-שיח של שיגורים? ואולי דיאלוג לאומי של קסאמים?
2. הפסגה הערבית בדמשק, וצרות במצודה האחרונה.
עמוס כרמל: החיילים והפיס, סירחון דו-ראשי.
אליהו הכהן: "צְאֶינָה, צְאֶינָה" – שלושה מלחינים אוחזים בשיר אחד.
דניאל בלוך: גם אני, גם אני.
ניצה וולפנזון: התמונה של להב הגילוח "אוקבה" מראשון-לציון.
פַּפַּנָשׁ אין בחיפה – 216 שקלים צהריים לשלושה בְּיוֹנַק הרומני כולל התשר.
ס. נידח: ראינו ביום כדור הארץ הירוק בחושך-לא-חושך – עבדוּת נשים חוזרת עם בשורת הדיווש באנטיליה!
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"ג. מאחורי כל זה מסתתר כסף גדול.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק ראשון, מהונגריה לארץ-ישראל, חלק שני.
ברגע האחרון! ברגע האחרון! ברגע האחרון!
הגיעה למערכת הרשימה הנכונה להענקת
פרסי ישראל לשנת היובל 2008, תשס"ח:
פרס ישראל מורחב לספרות יוענק השנה ל-4 סופרים:
חנוך ברטוב (בן הארץ), סמי מיכאל (בן המזרח), יורם קניוק (בן הארץ), נתן שחם (בן הארץ).
פרס ישראל לשירה ולשירה מתורגמת יוענק לַמשוררת וּמתרגמת השירה: ש. שפרה (בת הארץ).
פרס ישראל לחקר הספרות העברית יוענק לחוקרת פרופ'
נורית גוברין (בת הארץ).
פרס ישראל לספרות ילדים ונוער יוענק לסופרת אסתר שטרייט-וורצל (בת הארץ).
פרסי ישראל על מפעל חיים יוענקו להתאחדות האיכרים בישראל, לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ל"יד שרה", לחוקר הזמר הארצישראלי אליהו הכהן (בן הארץ) ולעורך ספריית "תרמיל" המשורר ישראל הר (נולד בחלם).
פרס ישראל לתיאטרון יוענק לשחקן עודד תאומי
(בן הארץ).
פרס ישראל לציור יוענק לצייר דוד שריר (בן הארץ).
פרס ישראל לאדריכלות יוענק לאדריכל מרדכי בן-חורין (בן הארץ).
פרס ישראל לשימור מורשת הארץ יוענק למוזיאון הפרדסנות העברית (פרדס מינקוב) ברחובות.
פרס ישראל לעיתונות יוענק לעיתונאי נחום ברנע
(בן הארץ).
פרס ישראל להיסטוריה ספרותית יוענק לזקן סופרי ישראל הסופר העל-זמני החי על גדת הירקון אלימלך שפירא.
פרסי ישראל למוסיקה יוענקו למתי כספי (בן הארץ)
וליוני רכטר (בן הארץ).
פרסי ישראל לחקלאות יוענקו למושבי הערבה חצבה, עין יהב ונאות הכיכר, לַפּרה (בת הארץ) בעלת תנובת החלב הגבוהה בארץ, ולמשתלת משה וולך במושב גן שומרון.
פרס ישראל מיוחד יוענק לעיר פתח תקווה שהיא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה ובשנת היובל למדינה תחגוג 130 שנה לייסודה, ומבלעדי פתח תקווה לא היינו מגיעים ליובל ה-60 של מדינת ישראל!
פרס ישראל להרס מיבנים ואתרים חשובים יוענק לראש העיר תל אביב מר רון חולדאי.
פרסי ישראל לאי ידיעת השפה העברית יוענקו ללא מילים
לארקדי גיאדמק, לשלדון אדלסון, ולרב עובדיה יוסף.
פרס ישראל לקיפוח עדתי יוענק לנשיא היוצא משה קצב.
פרס ישראל לשנאת ישראל יוענק להיסטוריון אילן פפה – כמייצג גם את שותפיו העכורים לדיעה.
פרס ישראל לקריאת ספרים יוענק לנשיא שמעון פרס.
פרס ישראל למעבר מבירא עמיקתא לאיגרא רמה יוענק לקוסמטיקאית פנינה רוזנבלום.
פרס ישראל למתגברים על בעיות זיכרון יוענק לראש האופוזיציה בנימין נתניהו.
פרסי ישראל לחוכמת ישראל יוענקו למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, לפרופ' אבישי ברוורמן ולשר עמי איילון.
פרס ישראל לאי הכאה על חטא פוליטי ומפלגתי יוענק לעיתונאי יוסי שריד.
יוסי גמזו
חַלּוֹן לֵיל חֹרֶף
1.
הַלַּיְלָה מְדַמֵּם חָרוֹן שוֹתֵת שֶל גֶּשֶם
מִתּוֹךְ וְרִידָיו הַחֲתוּכִים בְּזִיגְזָגֵי בְּרָקָיו
שֶל אֵיזֶה שְחוֹר יֵאוּש שֶשּוּם מִלָּה נִרְגֶּשֶת
אַף פַּעַם לֹא תֵרֵד
לִתְהוֹם
מַעֲמַקָּיו.
הַסַּעַר מִתְיַבֵּב בַּאֲנָקוֹת שֶל רוּחַ
הִיסְטֶרִית, כְּמוֹ תִינוֹק שֶרַק שֵדִים מַרְשִים
לְאִמָּא'לֶה שֶלּוֹ לִנְטֹש אוֹתוֹ, זָנוּחַ,
בְּפֶתַח בַּיִת זָר שֶכָּל יוֹשְבָיו חֵרְשִים.
וּבֵין מַבּוּל מַבְעִית לַנִּבְעָתִים מִמֶּנּוּ
חוֹצֵץ רַק גַּג הַבַּיִת, עֵץ וּרְעָפִים,
כִּטְוִי-קוּרִים רוֹפֵף שֶהָאָדָם אֵינֶנּוּ
בָּטוּחַ בּוֹ יוֹתֵר מִבְּמִגְדַּל-קְלָפִים.
יֵש מַשֶּהוּ שוֹבֵר אִפּוּק חֲשוּק-שִנַּיִם
וְאֵיזוֹ הַבְלָגָה כְּפוּיָה וּמְעִיקָה
בְּשַאֲגוֹת הָרַעַם וּצְלִיפוֹת הַמַּיִם
הַמַּבְקִיעוֹת בְּעֹז אֶת סֶכֶר הַשְּתִיקָה.
וְרַק הָאֲדָמָה הַחֲרֵרָה מֵחֹרֶב
נִפְעֶרֶת כְּמוֹ אִשָּה שֶחֶסֶד שָב לִנְקֹש
עַל דֶּלֶת עֶרְגָּתָהּ לְהֶרְיוֹנֵי הַחֹרֶף
הַמַּזְרִיעִים אוֹתָהּ
בְּשֶטֶף הַמַּלְקוֹש.
2.
הַטֵּרוּף הַכָּחֹל שֶל הַבָּרָק.
הַגְּשָמִים. הַשְֹּמִיכָה. זְגוּגִית הָרַעַד.
הָרְגָעִים הָאַלִּימִים וְהַשְּבִירִים הָאֵלֶּה. רַק
אַתְּ
וַאֲנִי
בָּרַעַם.
אוֹר הַנֵּר מְפָרֵש אֶת עֵירֻמֵּךְ
כְּזַרְקוֹר
אֶת לֵילָן שֶל דְּיוּנוֹת קַיִץ.
עַד תֻּמּוֹ – אַתְּ שוֹמַעַת? – עַד תֻּמֵּךְ
תִּבְעֲרוּ אֶצְלִי, שְנֵיכֶם,
הַלַּיִל.
בועז כיתאין
סיפור קטן על חמורים בחג הפורים
(נכתב עבור "חברים מקשיבים" – מחנכים מהשמאל ומהימין)
ביום החג נלוויתי אל חברים שיצאו לבקר מכרים בארץ ישראל שמחוץ לגבולות המדינה. נסענו לדרום הר חברון, אזור יפה בעונה זו למרות החורף השחון, והגענו בדרך חתחתים למבנה חלוצי צנוע מאוד ובו קיבלו את פנינו בני משפחה חביבה. הגברים הלכו לתפילה ואנחנו שוחחנו עם נשות המשפחה, בהן בלטו שתי צעירות שסיימו או מסיימות תואר ראשון בחינוך ובעבודה סוציאלית.
בתיה המתנשאים של התנחלות כרמל, לצידם ישבנו, משרים תחושה של עוצמה ואופטימיות לעם הנבחר ולא מעט תיסכול למי שלא נבחר. לכן מארחינו אינם יכולים לקבל אישורי בנייה על אדמתם, גם לא חיבור לעמוד החשמל הסמוך או חיבור למים זורמים וכל זה בגלל שבמקרה נבנתה ההתנחלות מטרים ספורים מאדמתם, שבבעלותם החוקית.
עוד אנו משוחחים וצופים בנוף המרשים של פאתי המדבר, מתברר שצרה גדולה נפלה על מארחינו – שני חמוריהם עברו את המטרים הספורים עד לכביש המחבר בין ההתנחלות להרחבה שלה, ועכשיו, אם יהינו להתקרב לשם הם צפויים למכות ולהסתבכות עם המשטרה.
מיד התייצבנו להציל את המצב – הרי אנו שייכים לאדוני הארץ ובנו איש לא יפגע. מיהרנו להחזיר את החמורים (ואולי אתונות) לבעליהן וחשבנו שבכך מנענו תקרית מקומית לא נעימה. אך לא כך חשבו בני עמנו מההתנחלות הקרובה. מיד הוזעקו כוחות הביטחון המקומיים ואלה הגיעו על טרקטורון וטנדר הסיור של הרבש"צ וגם חיילת מפטרלת (שנזרקה מהמקום בבושת פנים), וכן מ"פ הגזרה ואנשיו, ועוד נקבצו ובאו להם אנשים, נשים וטף מההתנחלות כרמל. עתה חששנו שבגלל ההתקהלות וההתלהמות יבולע להם, למארחינו, ולכן חזרנו וניגשנו בביטחון אל כוחותינו, כדי להשכין שלום ופיוס על הארץ ועם בני המקום.
מיד זכינו לחוויה עזה של שנאת חינם – צעיר על הטרקטורון מודיע לנו באומץ שבפעם הבאה ירה במי שיתקרב למקום וגם בחמורים. הרבש"צ, איש בוגר עטור זקן, עומד ומצווח ככרוכייה: "פרובוקציה! פרובוקציה!!" – ואינו מקשיב להסברינו שההיפך הוא הנכון, הרי פעלנו כדי למנוע פרובוקציות...
עד מהרה מגיע ג'יפ משטרה ושוטר מחרים את תעודות הזהות שלנו, כיוון שהתקבלה נגדנו תלונה על השגת גבול.
"הכיצד ייתכן?" אנו שואלים, "עיניכם הרואות כי אין כאן לא גבול להשיגו, לא גדר ולא שלט, ובכלל, גם אילו היינו נכנסים לתוך היישוב, הרי בארץ ישראל אין בכך משום השגת גבול כידוע." אלא שהתלונה כבר הגיעה לדרגים בכירים, ואת תלונת המתנחל ופקודת מפקד המרחב לא ניתן לשנות (כמקובל מאז ימי המלך אחשוורוש).
צעירים מההתנחלות שבאו לדבר עימנו הסבירו לנו בין השאר למה אסור לוותר "להם", כי זה מתחיל בחמור ונגמר בטבח כמו בחברון. סיפרתי להם על משפחתי – סב וסבה, אבא ודודה, שניצלו בנס מאותו הטבח בזכות שכנים ערבים. בהמשך, קיבלו ילדי המקום חינוך של כאן ועכשיו ממבוגר בעל הופעה מכובדת שהטיח בנו עלבונות ספוגי שנאת חינם ואסר עליהם לדבר עימנו.
אראלה, שותפתי מקיבוץ שובל, היתה חייבת לחזור לסעוד משפחה שבנם, לוחם השייטת לשעבר, חולה בסרטן ובמחלות אחרות. אך כל תחנוניה לא עזרו ואנחנו הובלנו אחר כבוד לחקירה במשטרת קריית ארבע. בראש השיירה נוסע שמחה הרבש"צ כאומר: "ככה ייעשה לאיש אשר מתנחל אינו חפץ ביקרו," – אחריו ג'יפ המשטרה ואני בתוכו מלווה בשלושה שוטרים ואחרינו שאר "החשודים".
לאחר יותר משעה של המתנה התנצל בפנינו החוקר וטען כי אמנם לא היתה עילה להבאתנו לחקירה, אך הם רצו להגן עלינו מפני המתנחלים. (האם זו הסיבה שהחזיקו אותנו שם שעה ארוכה ולא שיחררונו מיד? תמיהה בליבי...)
רציתי לשוחח עם שמחה הרבש"צ, אך זה נעלם כל עוד נפשו בו. מסתבר שמבוכה תקפה אותו כאשר מאחורי גבי אמר לו בני, עמית: "רשום לעצמך צל"ש על שהצלחת להגן על המולדת מפני אב שכול ויהודים טובים שניסו לחלץ חמורים מתקרית מיותרת."
אני מניח שאנחנו עוד נשוב לשם, כדי לנסות ולסייע במעט שנוכל ואולי גם להנמיך את אש שנאת החינם בעמנו. וכי איזו ברירה יש בידינו? אולי אם נעשה זאת בכל נפשנו, בכל לבבנו ובכל מאודנו, יחד עם חברינו הדתיים ושאינם דתיים, נצליח למנוע את החורבן השלישי?
בערב התקשרו המארחים שלנו וסיפרו שמתנחל שיכור השתולל בנחלתם, אך מתנחלים אחרים הוציאו אותו משם עוד בטרם הגיעה המשטרה. באמת התרשמתי שמדובר באנשים רגילים, אפילו שמחה הרבש"צ, אבל הבנאליות של הרשע לא מבחינה בין העמים הנבחרים ולכן נגזר עלינו להבחין בעצמנו בין טוב ורע. בינתיים צריך להודות שאנו עדיין רחוקים מהצלחה.
23.3.08, ט"ז אדר ב' ה'תשס"ח.
בועז כיתאין, בן קיבץ שובל, הוא ממייסדי נווה שלום ואביו של תום ז"ל שנפל באסון המסוקים בגליל. אני חושב שכל מילה מיותרת אחרי סיפורו.
דודו אמיתי, גבעת חביבה
ד"ר רון בריימן
מחזה מאת מקורב לחזית העממית והארמונות של יפו
[מתוך מאמר באתר "וואלה חדשות", 27.3.08]
בעיר העברית הראשונה התקיימה תערוכה תחת השם "בתי הבאר: הארמונות הנעלמים של יפו". התערוכה נפתחה במעמדו ובחסותו של ראש העירייה, עסקה בהצגת בתיהם המוזנחים של העשירים מבין ערביי יפו, וקראה לשימורם. עד כאן, הכול תקין ואולי אף תמים, אבל, כאשר בין המציגים בתערוכה נכללת עמותת "זוכרות", יוצא המרצע הפוליטי מן השק. מטרתה של עמותה זו, על-פי הכתוב באתר האינטרנט שלה, היא: "להביא להכרה בחוב המוסרי על העוול שגרמו המדינה ומוסדותיה לעם הפלסטיני, ולקדם את מימושה של זכות השיבה של הפליטים והפליטות." האם ידע ראש העירייה למה הוא נותן את ידו וחסותו, ואולי גם כספים של משלמי המיסים בעיר?
וכאילו לא די בכך, התיאטרון העירוני של תל-אביב, התיאטרון הקאמרי, בחר להעלות על בימתו את "השיבה לחיפה", על-פי ספרו של ר'סאן כנפאני, דובר החזית העממית לשחרור פלסטין ועוזרו הקרוב של ג'ורג' חבש. כנפאני מצא את מותו ב-08.07.72, ימים ספורים אחרי הטבח שביצע אירגונו בנמל התעופה בן-גוריון ב-30.05.72, שבו נרצחו כ-30 יהודים. ייתכן שהמחבל חוסל על-ידי המוסד בעקבות הפיגוע הנורא. לתיאטרון הקאמרי אין בעייה להציג את האיש כמי "שנרצח בביירות בשנת 1972, ונחשב בעיני רבים לאחד מגדולי הסופרים הפלסטינים החשובים של דורו, ואולי החשוב שבהם... יצירת המופת... "
הס מלגלות לצופים המוזמנים לרכוש כרטיסים להצגה לאיזה ארגון טרור רצחני השתייך האיש ואת מי משרתת העלאת המחזה.
אהוד: בשעתו העלה התיאטרון הקאמרי את מחזהו של לופה דה ואגה "מעיין הכבשים" בתור הצגה של דיכוי כפריים פלסטיניים, כאשר שחקנים ערבים ישראליים מגלמים חלק מהדמויות ואילו שחקנים יהודים בלבד מגלמים את צד הרשע, וכל זאת מבלי לרמוז אפילו, לקהל הצופים הקורא בתוכנייה – כי במחזה המקורי כולם נוצרים ואין זכר למוסלמים.
למרבה הצער, הטייה פרו-פלסטינית ביצירה ישראלית היא מירשם בטוח לאהדת הביקורת המקומית בתיאטרון, בספרות ובקולנוע, וגם להצלחה רבתי בעולם. למשל, פרדס לימונים של פלסטינית חשוב יותר מהגנה על ביתו של רמטכ"ל ישראלי מפני רוצחים פלסטיניים.
איליה בר זאב
עִם הָרוּחַ הַשְּׁנִיָּה
רוּץ עַד כְּלוֹת בֵּין נַחְשׁוֹלֵי אָדָם,
רוּץ עַל עֲלֵי סְתָו נוֹשְׁרִים
בַּמָּרָתוֹן שֶׁל חַיֵּיךָ.
עֲבֹר מֵעֵבֶר לַנָּהָר לֶאֱסֹף רְסִיסֵי חַיִּים
בְּסַלְסָלוֹת קְטַנוֹת,
שְׁזוּרוֹת.
רַחֵף עַל הַמָּיִם עִם הָרוּחַ הַשְּׁנִיָּה,
בַּקֹּר הַנּוֹשֵּׁךְ בְּרָאשֵׁי הָאֶצְבָּעוֹת
בְּגֶּשֶׁר וֵארָאזָנוֹ.
שָׁם,בַּסֵנְטְרָל פָּארְק – קִיר מִסְתַּתֵּר
בֵּין מִצְהֲלוֹת הֲמוֹנִים.
רוּחַ אַחֲרוֹנָה בַּשְּׂדֵרָה –
צֵל כֵּהֶה נוֹרָה מִגּוֹרְדֵי הַשְּׁחָקִים.
יחי אדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח, לעולם ועד!
דרישה לפירוק עמותת צעירי אגודת חב"ד
מאת ליטל דוברוביצקי, "ידיעות אחרונות, ממון", 26.3.08
במכתב התראה חריף, שהעביר רו"ח אלי גוף ממחלקת תלונות וחקירות ברשם העמותות – לעמותת צעירי אגודת חב"ד-המרכז, נכתב בין השאר באשר להתנהלות העמותה:
"עולה חשש כבד לחלוקת רווחים והוצאת כספים מחשבונות העמותה שלא בהתאם למטרותיה. העמותה וראשיה מנהלים חשבונות פרטיים אשר מועברים אליהם כספים הלוך ושוב מהעמותה, ללא הסבר סביר וללא תיעוד מתאים.
"העמותה משתמשת בהפקדות ובמשיכות במזומן באופן שלא מאפשר מעקב ומעורר חשש לגבי מקור הכספים. נראה כי העמותה אינה מבינה כי היא נושאת באחריות כגוף משפטי עצמאי ונפרד, והיא רואה ביו"ר העמותה [הרב הגאון יצחק אהרונוב] חלק בלתי נפרד מפעילות העמותה, על חשבונותיו הפרטיים וחשבונותיה של רעייתו, יחד עם הפעלת עובדים של העמותה לעניינים שונים.
"על קרקע פורייה זו של ליקויים בוצעה מעילה רחבת היקף ולאורך זמן רב, כאשר הליקויים בניהול הכספי ובהנהלת החשבונות של העמותה השתלבו יחד עם עצימת עיניים כלפי הנעשה."
זכריה אוזלי: מיטתו של עמרי שרון בכלא מעשיהו מתפנית בקרוב אבל קשה להניח שראשי אגודת חב"ד-המרכז, הנמצאת לא רחוק משם, ישתמשו בה אי פעם – כי אלוקים איתם.
יחי אדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח, לעולם ועד!
אורי הייטנר
תסמונת המומר
בנאומו של ראש הממשלה בכנס הרצליה ובנאומים נוספים שנשא לאחרונה, תיאר אולמרט את המהפך שחל בעמדותיו, וציין שטעה לאורך השנים בעמדות שנקט.
השאלה המתבקשת היא, אם כל חייו כך הוא טעה והטעה, איזו סיבה יש לנו לקבל את מנהיגותו, לתמוך בו, לבחור בו? הרי יש אנשים שלאורך כל אותה תקופה טענו את שהוא טוען עכשיו. אם הוא טעה אז וצודק היום, הרי שיוסי ביילין, יוסי שריד וחבריהם צדקו בכל השנים. אם כן, ראוי לתמוך בהם, ולא בו.
מדוע שינה אולמרט את דעותיו? הוא הגיע למסקנה שהאיום הדמוגראפי מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, ולכן הקמת מדינה פלשתינאית היא צורך קיומי של ישראל. אולם האיום הדמוגראפי אינו חדש. האוכלוסייה הפלשתינאית ביהודה ושומרון היתה קיימת כל הזמן, גם כאשר אולמרט נשבע "שטח משוחרר לא יוחזר," כסיסמת מפלגתו בסוף שנות ה-60 – "המרכז החופשי". פתאום אולמרט גילה שיש פלשתינאים ביש"ע. אם הוא כזה עיוור, איך ניתן לתמוך במנהיגותו?
אם משהו בשנים האחרונות מחייב מישהו לבחינה מחודשת של עמדותיו, זוהי העובדה שמאז הסכם אוסלו ועד היום ישראל ניסתה ליישם בדרכים שונות את דרך המחנה היוני בישראל, והתוצאות, בלשון המעטה, לא היו משביעות רצון במיוחד. ודווקא עכשיו, מאמץ אולמרט את עמדות יריביו.
מה שמאפיין את המהפך בעמדותיו של אולמרט, אינו עצם שינוי הדעה, אלא האופן הקיצוני שהוא נעשה. איני מדבר רק על הנבואות האפוקליפטיות של אולמרט אודות הצפוי לנו אם ננהג בדרך לה הוא הטיף כל השנים, אלא על כך שהוא בחר לאמץ דווקא את עמדת הקיצונים ביותר בין יריביו.
יגאל אלון חונך וחינך לאורך עשרות שנים על רעיון שלמות הארץ, שהיה מרכיב מרכזי באידיאולוגיה של תנועת הקיבוץ המאוחד, תנועתו. לאחר מלחמת ששת הימים, בניגוד לאולמרט, הוא הכיר במציאות הדמוגרפית המאיימת, וחרף עמדתו הבסיסית עיצב את תוכנית אלון, הקוראת לנסיגה מן השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. בתוכניתו, הוא דגל בסיפוח כשליש מן השטחים, שאין בהם אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, וביישובם ביהודים, וקידם מאוד את ההתיישבות באותם אזורים.
אולמרט יכול לאמץ את דרך הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשו של יגאל אלון, אך לא, הוא בחר לאמץ דווקא את דרכו של ישעיהו לייבוביץ', הדרך הקיצונית ביותר. למה? למה הוא הרחיק לכת כל כך? ולמה ציפי לבני, שהתחנכה על "שתי גדות לירדן" היתה לאידיאולוגית הנלהבת של מדינת שתי גדות לירקון? ולמה דן מרידור, שנולד לתוך תנועת החירות, מאמץ היום את עמדות מרצ?
כדי לנסות לעמוד על הסיבות לכך, אני מציע לבחון לאן הלכו אנשים אחרים שביצעו מהפך אידיאולוגי בשלב זה או אחר של חייהם.
כשאורי זוהר חזר בתשובה, הוא בחר ללכת דווקא לקצה החרדי, והיה למטיף המרכזי והקיצוני נגד החילונים והחילוניות. לעומת זאת, אין מי שמסית נגד החרדים והדתיים יותר מירון ידען, חרדי לשעבר שחזר בשאלה, וכבר שנים הוא מקדיש את כל מרצו למלחמה אידיאולוגית בחרדים ובהפרכת עקרונות הדת היהודית.
אנשי שמאל שחצו את הקווים ועברו לימין, היו לקיצונים מאוד בדעותיהם, כמו למשל ח"כ יובל שטייניץ והעיתונאי אמנון לורד.
אנשי לח"י, המחתרת הימנית הקיצונית ביותר לפני קום המדינה, שעברו למחנה השמאל, כמו נתן ילין מור, בועז עברון ועמוס קינן, הרחיקו נדוד אל הקצה של הקצה של השמאל.
כחבר קיבוץ, אני יכול להעיד שאת העמדות הקפיטליסטיות הקיצוניות ביותר, את הטרמינולוגיה הקיצונית ביותר של דרוויניזם חברתי, ניתן לשמוע היום דווקא בקיבוצים, מפי קיבוצניקים "שהתפכחו".
אני קורא לתופעה זו "תסמונת המומר", בדומה ליהודים שהמירו את דתם והיו לקיצונים ברודפי היהדות והיהודים. דומני, שהניתוח של התופעה הזאת הוא במישור הפסיכולוגי.
אני רואה מספר הסברים לכך.
א. האדם הגיע למסקנה שדרכו היתה שגויה וכל חייו היו טעות ומעניש עצמו בהיטהרות – אימוץ האידיאולוגיה המזוקקת של הצד השני.
ב. אדם שהיה חלק מזרם מסויים וראה בו בית ומוקד הזדהות – ברגע שנטש את הדרך חש חוסר ביטחון, חוסר יציבות, בדידות והדרך שלו להתמודד עם המצב, הוא למצוא במהרה מקלט בבית אחר, אותו הוא מאמץ כביתו, תוך כריתת גט כריתות מביתו הקודם.
ג. הסבר סוציולוגי – המומר מבין את הקושי להתקבל לקבוצה החדשה, ולכן הוא חייב להוכיח את נאמנותו, כך שיהיה לדובר הנלהב ביותר והקיצוני ביותר שלה, כיוון שבניגוד לוותיקי הקבוצה, שאינם חייבים עוד להוכיח דבר לאיש, הוא חייב להוכיח נאמנות.
מי שדגל במימוש זכותנו על א"י, והיום הוא חושש מן האיום הדמוגראפי – ניתן היה לצפות שיתמוך במימוש הזכות על חבלי ארץ שאין בהם ערבים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הגולן.
והנה, הדובר הקיצוני ביותר היום בעד נסיגה מהגולן, שכבר יש לו אובססיה בנושא והוא קופץ על כל מיקרופון מזדמן כדי להטיף לנסיגה מהגולן, הוא דן מרידור, בן טיפוחיו של מספח הגולן מנחם בגין. הרי הוא חייב להוכיח את נאמנותו לדרך החדשה שאימץ.
שני יהודים החליטו להתנצר. נאמר להם שלשם כך עליהם לחצות את הנחל בשחייה. אחד מהשניים, שהיה שחיין מצטיין, הגיע ראשון. חברו, שלא היטיב לשחות, נקלע למצוקה וקרא לעזרה. השיב לו השחיין: "מצדי שתטבע, יהודון."
נעמן כהן
צִמְחוֹנוּת
"הַצִּמְחוֹנוּת הִיא מוּסָרִית.
אַתֶּם אוֹכְלֵי הַבָּשָׂר, קָנִיבָּלִים!
אֶדְאַג לְהָכִין לָכֶם נַקְנִיקֵי דָּם
מֵעֹדֶף הַדָּם שֶׁלִי.
מַדּוּעַ לֹא? הֲרֵי אַתֶּם אוֹהֲבִים
כָּל כָּךְ לֶאֱכֹל בַּשַּׂר."
אוֹמֵר הִיטְלֶר לְאוֹרְחַיו.
אהוד בן עזר, שלום,
אפרופו הוויכוח אתך, אודה על פרסום הנ"ל.
נעמן
נוקבא דחומרא דאתרא בית שמש סדיסטא
מנהג חדש במיגזר החרדיות העטופות של החרדים הקיצוניים: אסור עליהן באיסור חמור להכות את ילדיהן או לחתוך בהם שריטות בכפות ידיים חשופות אלא יש לגרוב עליהן קודם גרבי גבר יען כי צבע הידיים הוא כעור הערווה (הקוס, גם של החרדיות) ולא תשזפוֹ עין זר וזה מן התורה.
יש לומר כל הזמן לילד או לילדה שלָךְ "אני אימא שלך!" – יען כי הרעלה מפריעה לילד או לילדה החטאים לראות מי מכָּה אותו ומי שולחת אותו לישון בלילה במחסן בחוץ.
אח מבוגר של ילדות חרדיות בתולות יכול לתקוע להן בלילה מאחור או גם בחוץ במחסן כדי לנחם אותן שלא תאבדנה נפשן לדעת, והוא את נפשו הציל מחטא קְרִי לילה כי לא גמר בחוץ.
אבא של הילדים יכול ללכת עם הזין שלו בחוץ כי הוא כבר בחזקת מסורס מן המטוסים.
אלוקים של חרדיות עטופות מכף רגל ועד ראש אוהב רבניות מכוֹת ולא אוהב ילדים מוּכים ולא אוהב ילדות מוכות שגם נבעלו בתחת.
ייחודה של המדינה היהודית ישראל שיכולה לצמוח בה דמות אכזרית, מטומטמת, חולת נפש ורעת לב של אישה חרדית, שזכתה קודם שנתגלו מעשיה להערצת מעריצותיה והתקשורת.
[השתתפו בהכנת הכתבה החברות: לילית, נעמה, קפקפוני ואגרת בת מחלת]
* * *
רביעי שירה בהליקון
אִם אוֹיֵב הַדָּת הוּא יַיִן,
עֵדִי הָאֵל שֶׁבַּשָּׁמַיִם
כִּי דָּם אוֹיְבִי שָׁתֹה אֶשְׁתֶּה;
הֵן זֹאת חוֹבַת יְרֵא שָׁמַיִם!
(עומר ח'יאם, רובעיאת, תרגם אמיר אור)
ביום ד' 2 באפריל בשעה 20:00 ב"רביעי שירה" בהליקון (נחלת בנימין 73 ת"א)
בני שבילי מספר על שירת התשוקה והגעגוע לאחדות, ועל מסעותיו בעקבות המשוררים הסוּפים ואיתם. עם ג'לאלודין רומי, אבן אל ערבי, פריד א-דין עטאר, ועוד ב"סוּפים וכיסופים".
* * *
לסבתא וסבא נעמי ושמחה ולסבתא פרומה
ולהורים רונילי ואסי ולכל המשפחה –
ברכות חמות-חמות להולדת הנכד והבן!
כה לחי!
* * *
יואל נץ
ואף על פי כן שוט ישוט!
ברשימה שלי על יבטושנקו הזכרתי כבדרך אגב, כי מילות השיר המוכר לציבור הישראלי כ"בדומיה" אינן תרגומו של השיר המקורי. יוסף חרמוני צודק. אין ערכו של השיר המקורי אלא בתור זמר מושר, ובעיקר בזכות הלחן של אדוארד קולמנובסקי. הייתי נמנע מלהביא את תרגומו בדפוס כשיר לקריאה לירית. חרמוני פוסל את הצירוף "הנחל שט". טוב בעיניו "זורם נהר" או "הנחל רץ". אבל מותר לו לנחל לשוט, ממש כשם שמותר לדממה לשקוע (בתרגומו של חרמוני), למרות שאיננה שֶמֶש, וממש כשם שמותר לו לנחל לרוץ למרות שאין לו רגליים. מה עוד, ש"לשוט" אפשר לא רק על פני המים – "שוט" הוא קרוב-רחוק של "רוץ" (ר' אבן שושן). "הנחל שט" משום שהוא "לא שוטף את הערפל, המועקה..."
הַנַּחַל שָׁט / ייֶבְגֶנִי יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ
מרוסית: יואל נץ
הַנַּחַל שָׁט, וְלֹא שׁוֹטֵף אֶת
הָעֲרָפֶל, הַמּוּעָקָה:
בִּמְחַזְּרִים רַבִּים אֲנִי מוּקֶפֶת,
אַךְ אֵין לִי, אֵין לִי אַהֲבָה זַכָּה...
עוֹלֶזֶת, שָׁרָה וְרוֹקֶדֶת
בַּמַּקְהֵלָה, בַּלַּהֲקָה –
בַּל יְנַחֵשׁ מִי כִּי נַפְשִׁי מוּטְרֶדֶת
עַל שׁוּם שֶׁאֵין לִי אַהֲבָה זַכָּה...
לִבְנֶה גַּלְמוּד עִם רֶדֶת עֶרֶב
הוֹמֶה לִי בִּדְמָמָה דַקָּה.
אַתְּ סְגוֹר לִבִּי פּוֹתַחַת וּמְסַפֶּרֶת:
רְאֵה, כִּי אֵין לִי אַהֲבָה זַכָּה...
תְּנוּמָה טְרוּפָה רַק תַּכְרִיעֵנִי
וְאֵין שְׁנָתִי לִי מְתוּקָה.
אֵין מִלְבַדִּי אָשֵׁם אוּלַי שֶׁאֵין לִי –
אֲבוֹי, שֶׁאֵין לִי אַהֲבָה זַכָּה...
גיבורת שירו של יבטושנקו איננה מצרה באורח בנאלי על היעדרה של האהבה – היא כמהה ל- Хорошая любовь, ששווה ערך הקרוב ביותר אליה בלשון העברית הוא "אהבה זכה". בלעדי שם התואר הזה – היה הגידוף "קוואץ'" אמנם יאה לשיר.
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
1. דו-שיח של שיגורים? ואולי דיאלוג לאומי
של קסאמים?
הג'יהאד משגר לעברנו קסאמים, אך מתכוון לאותת בכך, אולי אפילו לסחוט, את חמאס. חמאס משגר ומנסה לסחוט את אבו מאזן, וכך מתנהל לו דיאלוג פנים-פלסטיני עירני ביותר, דרך הפיגועים בישראל. תמונת המצב של רצועת עזה, לאחר מבצע "חורף חם".
באחד מספריו הבריק ראש הממשלה הויקטוריאני ממוצא יהודי של אנגליה, בנימין ד'יזראלי, כאשר ציין כי המזרח התיכון הוא קריירה. מי שעוסק בו, מובטח לו עיסוק שאינו נגמר לעולם, פרסום ואפילו תהילה. ואני הייתי מוסיף: גם ישראל היא קריירה.
תמיד, לאורך ההיסטוריה הפלסטינית, מי שביצע יותר פיגועים נגד יעדים ישראליים, היה זוכה בפופולאריות של הציבור הפלסטיני הרחב. הכה את ישראל וזכה בשעביה (פופולאריות) ברחוב הערבי והפלסטיני. הפיגועים היו תמיד כלי משחק בין הפלגים השונים בינם לבין עצמם, סוג של דיאלוג פנימי, מי יבליט את עצמו יותר, מי יזכה בתהילה ומי יזכיר שהוא קיים.
כך היה תמיד, בעיקר כאשר בכירי אש"ף ניסו להגיע לאיזושהי רגיעה עם ישראל, אז יכולת הסחטנות גוברת, למשל בשנת 1981, כאשר סוכם בין ערפאת לישראל, בתיווך האמריקני פיליפ חביב, על רגיעה בדרום לבנון, זו התקופה שקדמה למלחמת לבנון הראשונה. כאן הגיע תורם של הארגונים הקטנים, אז אחמד ג'יבריל, שהפרו כמובן את הרגיעה הזו בקטיושות, כדי להבליט את עצמם ואת מקומם. משמעות הדבר שבעולם הפלסטיני, נעדר הממסד המרכזי, אין אפשרות להגיע להסכם מלא ומוחלט, שכן תמיד יהיה מי שינצל את ההסכם כדי לתקוף אותו בשיגור על ישראל, ודרכה לפגוע בהנהגה הפלסטינית, לה הוא אינו מסכים. מדברים על ישראל, מתכוונים לעצמם.
אותו תהליך מתרחש עכשיו, ברצועת עזה. לאחר סיום מבצע "חורף חם", חזרנו לכללי המשחק הקודמים, שבהם שלושת הגורמים המרכזיים ברצועת עזה, מתחרים על תשומת הלב הציבורית ועל הפופולאריות, תמיד באמצעות הפיגועים נגד ישראל.
כיוון שלצערם הם אינם יכולים לבצע פיגועים בתוך ישראל, בשל הגדר, הם מסתפקים בשיגור קסאמים, יותר ויותר משופרים.
הגורמים הם:
גדודי עז-א-דין אלקסאם, הזרוע הצבאית של חמאס.
גדודי אלקודס, הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי.
פלוגות צלאח א-דין, הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות העממית.
הפתח, פעם המימסד, פחות מעורב בכך כרגע, ברצועת עזה, אך בזמן מבצע חורף חם, גם הוא היה השתתף ב"דיאלוג הלאומי" הזה.
יש לשים לב, שהמפקדות הצבאיות אינן מזוהות באופן אוטומאטי עם המפקדות הפוליטיות של שלושת הארגונים האלה, ואלה אינן מזוהות אוטומאטית על המנהיגות הגולה של חמאס והג'יהאד. לכל אחד טעמיו והאינטרסים שלו. במילים אחרות, ברצועת עזה פועלים לפחות שישה גורמים שיכולים להיות שונים לגמרי. איך הם משוחחים זה עם זה? גם באמצעות קסאמים על ישראל.
היריבים המרכזיים הם חמאס והג'יהאד האסלאמי, שפועלים כרגע בשני ראשים שונים, ועובדה היא שהמצרים הזמינו את בכירי שתי התנועות האלה היום לארצם, כדי לדון ברגיעה ממושכת יותר עם ישראל. שתי התנועות מתחרות זו בזו באמצעות השיגורים, וחייבים לציין כי תנועת הג'יהאד מתחזקת ביכולותיה הצבאיות, גם בזכות הסיוע האיראני. היא מייצרת לבד את הטילים שלה, משפרת אותם לטווח של 20 ק"מ, ועם ראש נפץ של עשרה ק"ג חומר נפץ.
אתמול הראתה הג'יהאד את כוחה ומקומה ברחוב הפלסטיני, ערב המשא ומתן עם המצרים, כמובן בשיגור לעבר שדרות. ראו, היא מבקשת לומר: הג'יהאד נמצא כאן. בכך אנו הופכים לסוג של בני ערובה לשיח הפנים-פלסטיני הזה.
זהו ויכוח מיהי המנהיגות הראויה לרצועת עזה, מיהם הבכירים שיתחלקו בכוח, וכיצד ייראה הממשל הפלסטיני בעזה בשנים הקרובות. אלו שאלות חשובות, הכוללות ויכוח על סכומי כסף לכל אירגון, בכירים, משרות ותפקידים. כל אירגון רוצה את חלקו, כל בכיר את מקומו וכיבודיו. הכול – באמצעות קסאמים. הרי הג'יהאד יודע שאם ימשיך לירות, ישראל תגיב, ותפגע במימשל חמאס בעזה. מסיבה זו הוא מביך את חמאס, כדי שייתן לו את שהוא דורש ממנו. ישראל משמשת תמיד כחמור שעיניו קשורות, ואשר אותו ניתן לנייד ולהפעיל כרצונם של הצדדים הערביים המתווכחים. זהו ויכוח בערבית באמצעות העברית.
ועם זאת, החמאס והג'יהאד לא שכחו את המאבק הבא, שאותו הם מתכננים ביו"ש, וברוב המקרים, שיגורי הקסאמים נעשים גם בשל פעילות של צה"ל ומערכת הביטחון בגדה המערבית. זו דרכם של הארגונים להוכיח כי לא שכחו את הזיקה בין שתי הישויות הפלסטיניות השונות, וזו המלכודת ברגיעה הנוכחית.
הדרישה שאותה יעלו חמאס והג'יהאד בפני המצרים תהיה שישראל תימנע מכל פעילות צבאית גם ביו"ש, שאיפה שהם מעוניינים בה כבר חודשים ארוכים, שכן הימנעות זו תיתן אפשרות בידי הפעילים שלהם בגדה להתארגן מחדש. פעילות אינטנסיבית של צה"ל לילה-לילה הורידה אותן למחתרת, להתגוננות תמידית, והן אינן מצליחות להוציא פיגועים בעומק ישראל. כך הקסאמים והקטיושות מעזה אמורים להניב תוצאות לפלסטינים ביו"ש, רוצים לומר: אנו נצליח לבלום את ישראל טוב יותר מאבו מאזן.
אם ישראל תסכים לתנאי הזה, זה יהיה כמובן אסון, אך נראה לי שלאור הצלחת בלימת הטרור מיו"ש, שום מנהיג ישראלי שפוי לא יסכים לכך. מכאן, שהאש מכיוון רצועת עזה עלולה לחזור, ובהקדם.
אלא שכאן חזרנו לפלגנות הפנים-פלסטינית. בעוד שהג'יהאד רוצה שישראל תסתבך כמה שיותר, החמאס נזהר, שכן הוא כיום הריבון ברצועת עזה, יש לו הרבה מה להפסיד. אם יהיה מהלך יבשתי גדול של צה"ל שם, הוא יהיה הראשון שעלול להפסיד את כל עולמו. החמאס נזהר, אך מתיר לג'יהאד לשגר פה ושם, ולנהל את הדיאלוג הלאומי הפנים-פלסטיני שלו כרגיל, על חשבון ישראל.
27.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
2. הפסגה הערבית בדמשק,
וצרות במצודה האחרונה
הביטו ברשימת המנהיגים הערביים המחרימים את הפסגה הערבית בסוריה, זו רשימת הידידים הפוטנציאליים שלנו. הביטו מי בחר כן להגיע, ובין אלה גם אבו מאזן, השותף שלנו לתהליך השלום. פסגה ערבית, קרע, וחדשות מפתיעות בעניין רצח חרירי. לא, לסוריה אין שום סיבה לשמוח. היא קרובה היום לאחמדינג'אד מאשר ליתר המדינות הערביות, אחיותיה לשעבר.
הביטו היטב בתמונה המוזרה הזו. רואים בה את נשיא סוריה בשאר אלאסד נפגש עם שליח האו"ם הנורווגי, טרייה לארסן, בארמון הנשיאות בדמשק, שנקרא ארמון המהגרים (אלמוהאג'ירון"). אולם קבלת הפנים נקי מחפצים, להוציא תמונה מוזרה זו, התלויה ממעל, ואי אפשר להחמיץ אותה. זו תמונה של מצודה העולה באש.
מהי המצודה הזו, ומדוע היא עולה באש? למה שנשיא סוריה ישים דווקא תמונה ענקית והזויה כזו מעל לראשו? הרי זו חייבת להיות אמירה.
במקור אלו אנדלוסיה, גרנדה, הממלכות המוסלמיות האחרונות באירופה, הקורסות עם הניצחון הנוצרי שם, עד לחיסולן המוחלט. המשמעות המודרנית היא שסוריה היא-היא המצודה הערבית האחרונה במזרח התיכון, לאחר שהמצודות הערביות האחרות כבר קרסו: זו המצרית, הירדנית, הפלסטינית, המרוקאית ועוד, במעשי שלום כוזבים עם האויב הצלבני בן זמננו, שהוא כמובן אנחנו. זו האנלוגיה הסורית הרשמית להיסטוריה הערבית, ולהגדרת מעמדה שלה. סוריה, שאהבה להגדיר את עצמה בשנות השמונים כ"מצודת העימות והעמידה האיתנה" ראתה עצמה כמבצר האחרון של הערביות, זו, שאם תיפול, תיעלם הערביות לחלוטין. היא היתה נטורי קרתא של הרעיון הערבי, שומרי החומות האחרונים.
כך דרש נשיא סוריה הקודם, האב חאפז אלאסד, מעמד מרכזי אצל הערבים והערביות. בהיותו אוחז המפתח למצודה האחרונה-לכאורה, מנע תהליכים פוליטיים ערביים מול ישראל ודרש חלק בכל הקשר צבאי. כך סברו רבים במערב שסוריה אכן היא מדינה מרכזית במזרח התיכון, וגם אצלנו נפלו רבים בפח, כאשר סברו שהיא אוחזת בידה את המפתח לשלום עם העולם הערבי כולו, ולכן צריך להחזיר לה את הגולן.
אבוי, הנשיא האב מת בשנת 2000, ולא היה אפשר להמשיך עוד בהעמדת הפנים הזו, שאיש לא קונה עוד בעולם הערבי. סוריה התכווצה לממדים הטבעיים שלה: מדינה שולית, שמשטרה ספק מוסלמי בעיני "האחים המוסלמים", מדינה מנודה ומוחרמת על ידי מדינות ערביות ולא ערביות רבות. עריצות אחרונה באיזור שלנו. הבן נתפס כחלש, ובוודאי אין לו את דרישת זכות הווטו על תהליכים איזוריים, שחאפז אלאסד החזיק בה מתוקף אישיותו הכריזמטית.
הגיעה היום הפסגה הערבית בדמשק, והוכיחה עד כמה מנודה היום סוריה ברחבי העולם הערבי. היא, שפעלה בשם הערביות של מפלגת השלטון שלה, מפלגת הבעת', נמצאת היום בקצה הערביות, קרובה יותר לפרסים הלא-ערבים מאשר לאחיות הערביות. סוריה עשתה את הבחירה שלה, ובחרה לעמוד לצד השיעים והאסלאם הפוליטי שלהם, דהיינו איראן וחיזבאללה, מאשר לצד הקו הערבי המסורתי שלה. אין להתפלא אפוא, שהפסגה הערבית הנפתחת בדמשק תתנהל תחת עלבון כבד של החרמה מצד כל המלכים הערביים וחלק גדול מן הנשיאים. מבחינת הסורים זו פגיעה קשה.
לא המנהיגים הערביים בלבד מחרימים. הערביות, זו שבשמה פעלה סוריה כל השנים, גם היא מחרימה, חרם שחוצה את העולם הערבי וקורע אותו מבפנים.
מי יחרים את הפסגה הזו מבין המנהיגים? כל החשובים.
מלך סעודיה, עבדאללה, שנמצא במתח עמוק עם דמשק.
נשיא מצרים חוסני מובארק, שבשאר לא שמע לעצותיו בנושאי לבנון והפלסטינים.
מלך ירדן, עבדאללה השני, שארצו השכנה לסוריה חזרה ליחסים קרים עד עוינים איתה.
נשיא תימן, עלי עבדאללה צאלח, שזכה לאחרונה לחשיפה בניסיונותיו לפייס בין הפלסטינים.
לבנון תחרים לגמרי, ולא תשלח שום נציג.
מלך מרוקו, מוחמד השישי.
נשיא עיראק ג'לאל טלבאני.
מלך בחריין, חמד בן עיסא אלח'ליפה.
סולטאן עומאן, קאבוס.
משעשעת הרשימה של מי שכן ישתתפו: שליט סודאן, הנמצא תחת סנקציות בינלאומיות בשל הטבח בדארפור שבארצו, נשיא אלג'יריה, נשיא מאוריטניה, שפעם סוריה החרימה כיוון שלמדינה הסכם שלום עם ישראל, נשיא תוניסיה, קדאפי ואבו מאזן. כן, הפרטנר שלנו לתהליך השלום, משתתף כמובן.
זה חצי מאה, ומעמדה של סוריה לא היה בשפל המדרגה כמו שהוא עכשיו. זה צריך מאוד להדאיג את הסורים. הטענה הרשמית היא שהמנהיגים לא הגיעו בגלל שסוריה מונעת את בחירת הנשיא הלבנוני המוסכם, מפקד הצבא מישל סלימאן, אך הסיבות עמוקות יותר. סוריה קרובה היום לאחמדינג'אד יותר מאשר למובארק או לכל מדינה ערבית אחרת.
הסורים קמו בבוקר ולא האמינו למשמע אוזניהם: דו"ח הביניים העשירי של ועדת החקירה לרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אלחרירי, ניקה אותם, לכאורה, כאשר קבע כי "רשת פשיעה" ביצעה את הרצח, מבלי לקבוע מי עומד מאחורי הרשת. הדו"ח הזה, הראשון של שופט-חוקר חדש, ממוצא קנדי, סותר דו"חות קודמים שקבעו שיש ראיות ברורות למעורבות בכירים סורים ולבנונים ברצח ההמוני, של טון חומר נפץ כדי לקטול אדם אחד. הסורים הופתעו עכשיו לטובה, ואולי לא, שכן הם עובדים מאז הרצח באינטנסיביות לחסל כל מי שמתנגד להם בלבנון, לחסל את האחראים לחקירה במשטרת לבנון, ומה לא. אם זו תהא חוות הדעת הסופית של ועדת החקירה, הרי שמתברר כי מי שנוהג בברוטאליות הקשה ביותר, ינצח לבסוף.
אלא שהשמחה הסורית הזו היא קצרת זמן, שכן היועץ המשפטי של האו"ם, ניקולאס מייקל, הודיע בסוף השבוע במסיבת עיתונאים כי עד כה נאספו מעל 60 מליון דולר, לשם הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי לרצח חרירי בהאג שבהולנד. 34 מליון הועברו במזומן, ועוד 26 בהתחייבות. מאיפה הגיע הכסף? "באחרונה הגיעו תשלומים משמעותיים ממדינות במזרח התיכון," אמר, ולכן אפשר כבר להקים את בית הדין ולהתחיל את פעולתו. מדינות במזרח התיכון? הרי לכם סגירת המעגל. ברור שאלו מדינות במפרץ הפרסי, שמעוניינות לפגוע בבשאר, עד כדי כך.
הוועדה המנהלת את בית הדין הזה מורכבת ברובה מאויבים של סוריה והם: לבנון, צרפת, גרמניה, הולנד בריטניה וארצות הברית. אלו תרמו מיליון דולר כל אחת. כל היתר – מאוהבי סוריה במזרח התיכון.
דבר אחד מצער עדיין נשאר: סוריה לא יצאה באמת מלבנון, והיא ממשיכה לטלטל את המדינה האומללה הזו כרצונה. יש לכך השלכות גם לגבינו. לאחר הפסגה עלולה סוריה לחזור לפעילות אלימה הרבה יותר, ממנה נזהרה עד עכשיו בשל רגישות הפסגה. כך גם לגבי חיזבאללה. יש לשים לב.
אתמול שיגר ארגון זכויות האדם Human Rights Watch איגרת דחופה למזכ"ל הליגה הערבית, המצרי עמר מוסא, להעלות את נושא המעצרים הפוליטיים בסוריה, במסגרת הפסגה הערבית. עד כמה שאני זוכר זו פעם ראשונה שבה עולה נושא זכויות האדם בוועידה כזו, שבעבר היתה אירוע פנים ערבי סגור. ייתכן שיהיו גם הפגנות מול שגרירויות סוריה בעולם, דבר שמוסיף למבוכת המשטר העריץ האחרון במזרח התיכון. בחודשים האחרונים יש אי שקט אצל הכורדים שבסוריה, אולי בעקבות אי השקט של הכורדים בתורכיה ובעיראק השכנות. המשטר הסורי מנסה לבלום את הכורדים, אגב הפרות קשות בזכויות האדם שלהם.
הפתעה: נשיא עיראק, הכורדי ג'לאל טלבאני, לא יגיע לוועידה בדמשק, ובכך מאותתת עיראק החדשה שהיא נשארת במחנה הערבי ולא עורקת אל המחנה הפרו-איראני, למרות האופי השיעי של עיראק החדשה. אין ספק שאחמדינג'אד היה שמח אם עיראק היתה חוברת לסוריה, אך זו מעדיפה דווקא להתרחק. זו נקודה חיובית לארצות הברית, ולכלל המדינות הערביות. עיראק חוזרת אל הערביות, ומתרחקת מן הפרסיות, למרות השלטון השיעי החדש. אין ספק שבקרוב נראה יותר התקרבות בין עיראק לבין מצרים וסעודיה.
ולבסוף, המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו, לא רק בקריסה המוחלטת של רעיון האחדות הערבית, אלא בעובדה המפתיעה שכיום חלק מן המשטרים הערביים קרובים יותר לישראל מאשר לסוריה, לחיזבאללה או לשיעים. הביטו מי לא הגיע, ותבינו מיהם הידידים הפוטנציאליים של ישראל בעולם הערבי. נכון, הקשרים לא יהיו פומביים, אך מאחורי הקלעים יש התפתחויות. אין ספק שאיראן, השיעים ואולי סוריה מאיימות על המערכת הערבית, אך היא כבר מוצאת את הנוגדנים שלה לעמוד בפניהם, ובמידה לא מבוטלת של הצלחה.
29.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
עמוס כרמל
החיילים והפיס / סירחון דו-ראשי
בשבוע שעבר הסביר גדעון עשת בעמודים אלה ["ידיעות אחרונות"], בצדק, כי נהנתנות של פוליטיקאים על חשבון ה"בונדס" או תרומות של ידידי ישראל נעשית על חשבון המדינה. הנה תזכורת נוספת מאותה הליגה. גם ההקצבות של מפעל הפיס וגם המשאבים של האגודה למען החייל הם חלק מחשבון הבנק של כולנו.
התזכורת הזאת מתבקשת לאור הפרסומים האחרונים בנוגע למעשי שחיתות במפעל הפיס. כאשר המשטרה תגמור לחקור ובית המשפט יאמר את דברו, אולי נדע מה בדיוק קרה שם. אבל בינתיים מודים כל הנוגעים בדבר במעשה מגונה בעליל: האגודה למען החייל העסיקה, ואולי עודנה מעסיקה, שדולנים כדי לגייס למענה כספים ממפעל הפיס ולבוא על שכרם בהתאם לגודל הסכומים שיגייסו.
לשני הגופים הציבוריים יש מכנה משותף: הקיום של שניהם והציבוריות של שניהם בעייתיים בעליל. כל מקרה וסיבותיו.
מפעל הפיס הוא קזינו באישור המדינה. התעמולה שלו, שאין כמעט מנוס ממנה, דוחקת בכולנו לא לעבוד ולא ליצור אלא להשקיע זמן וכסף נגד רוב הסיכויים. אכן, יכול להיות שמדובר במענה על יצר אנושי חשוך-מרפא. אפשר אפילו לומר שאם זה המצב, עדיף שרוב הציבור ימצא פורקן לתאוותו במסגרת חוקית וחלק מכספי ההימורים יופנו לתועלת הכלל. אבל עדיין לא ברור אם השיקולים האלה מצדיקים את מה שמפעל הפיס עצמו מכנה בשם לוטומאניה.
לעומת זאת, האגודה למען החייל בצורתה המוכרת לנו היא גוף מיותר שנתלה במה שאבד עליו הכלח. בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר 26 אלף מבני היישוב התנדבו להילחם נגד הנאצים באירופה ושום מדינה ריבונית לא ניצבה מאחוריהם, היו הרבה טעם והיגיון במה שנקרא הוועד למען החייל. אז היה צורך חיוני בגוף וולונטרי שיאסוף תרומות כדי להראות למתנדבים שהם פועלים בשליחות לאומית וגם לסייע במקצת לבני משפחותיהם.
בימי מלחמת העצמאות, כשהמדינה זה אך קמה וצה"ל התינוק יצא בידיים כמעט ריקות למלחמה קיומית – עדיין נשאר לא מעט מאותו טעם והיגיון של הוועד למען החייל. אבל כבר מזמן מערכת הביטחון סמוכה על תקציבי ענק ואמורה להיות מאורגנת ואין שום הצדקה לכך שלא תספק לחיילים את כל צורכיהם. במיוחד לאנשי המערך הסדיר שלא מקבלים שכר הולם ולאנשי המילואים שאינם מתחמקים מהנשיאה בעול. מחנות נופש, בתי הבראה, ארוחות נאותות וכל שאר המתנות שהאגודה למען החייל משתבחת בחלוקתן לחיילים, צריכים להיות חלק מהמיליארדים הרבים שנכללים בתקציב הביטחון הממלכתי. נכונותם הברוכה של "דודות" ו"דודים" למיניהם לחלק כריכים ומשקאות בתחנות הסעה בוודאי אינה זקוקה לכל המנגנון שרוכב עליהם ומתפרנס, כך או אחרת, על חשבון המיסים שלנו.
בינתיים שני הגופים הבעייתיים קיימים ובשניהם יש יו"ר ומנכ"ל – לכאורה שליחי ציבור ובפועל מדושני שכר. לא במקרה, פוליטיקאים וקצינים בכירים לרוב לוטשים עיניים לתפקידים האלה. אפשר היה לחשוב ששני יושבי-הראש, בהיותם פטורים ממלאכת הניהול השוטף של שני הגופים, ידאגו לשמור בשמנו על עקרונות בסיסיים של תקינות. אפשר היה לחשוב שזה של מפעל הפיס ידאג שהקצבות הארגון שלו יחולקו לפי קריטריונים ברורים ושקופים, שזה של האגודה למען החייל יתבע ממפעל הפיס ומכל קופה ציבורית אחרת שמזינה את האגודה לפעול לפי קריטריונים כאלה. עכשיו מתברר שלא. שניהם חושבים שהם נמצאים בבאזאר. שניהם לא מסתדרים בלי סרסורים שפועלים ביניהם ומקבלים אחוזים מקופת הכלל. שניהם מעודדים שחיתות. אפילו אם יש לכך הכשר פורמלי דחוק, הריח יוצר מטרד אקולוגי.
[פורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום 25.3.08]
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
שו"ת אליהו הכהן
משה גנן: על איזה בנות שר השיר? והמושבה – איפה?
מדי לילה בי שיר ורן / שיר חדש-ישן / המבקש כאילו פתרון / אף על פי שהכול יודעים את זה הרון / ויודעו, כמובן, כמו כן / הכל-שיר יודע, מר אליהו הכהן / שפשוט אין שיר שאין הוא יודעו: / ובכך הרי כולם יודו / כי אין שיר בו הוא לא שלח ידו.
כאן השיר שאני שואלו, אפוא:
"צאנה צאנה צאנה
צאנה הבנות תורינה
בחורים – במושבה."
על איזה בנות שר השיר? והמושבה – איפה?
ובתוספת, חרזתי גם חידון: "זה הזמר, זה הרון," – "ששר בי ורן" – שברי פסוקים / מקורם – שירים מאוד עמוקים. (שמא בתוספת ישחק עימם הכהן גם "תופסת"?)
שאלה נוספת: למה המשחק נקרא "תופסת"? בחורים לא שיחקו "תופסת"?
מ. גנן
אליהו הכהן
"צְאֶינָה, צְאֶינָה"
שלושה מלחינים אוחזים בשיר אחד
השיר "צאינה, צאינה" הוא קרוב לוודאי אחד מחמשת השירים העבריים שזכו לתפוצה הגדולה ביותר בעולם בכל הזמנים. ראוי על כן להרחיב דברים על הרקע שלו, על האחראים להצלחתו ועל הפרשיות שליוו אותו.
הוא נולד על רקע ההתנדבות של עשרות אלפי צעירים וצעירות מארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה (1945-1939) לצאת למלחמה לצד צבאות בנות הברית. בתקופה זו הועשר מאגר שירי הזמר העבריים בעשרות שירים חדשים, בעיקר שירי לכת. הראשון שבהם היה "שיר הלגיונות" של אורלנד וזעירא ("צבא צבא מה טובו אהליך"), שכבש את הארץ בסערה ושימש כאות הזינוק לבאים אחריו: "שיר הגדודנים", "שיר למולדת" ("הוי אימא זיכרי ושמרי נא"), "שיר החי"ל" [הבריגאדה, ר"ת חטיבה יהודית לוחמת] ("עלי נא עלי, שלהבת שלי"), "איה", "עוז, עוז, עוז ואייל", "הורה חיילית" ("השתלבו כבר הידיים") ועוד. לכל אחד מהשירים האלה סיפור ורקע משלו. רובם נכתבו והולחנו בארץ אך אחדים מהם נכתבו באיטליה, בלוב ובמצרים בידי מרדכי זעירא, יצחק יצחק, צבי בן יוסף ואחרים.
כל השירים האלה הושרו בעברית הן בארץ והן בפי המתנדבים היהודיים לצבא הבריטי ולבריגאדה. כולם – למעט יוצא מן הכלל אחד: השיר "צאינה צאינה", שפרץ את מעגל דוברי העברית ומזמריה, התפשט בעולם וזכה לביצועים באנגלית, בצרפתית, בספרדית, באיטלקית, בשוודית, בגרמנית, ביוונית ובשפות נוספות. בעקבותיו נפוצה ברחבי העולם המילה העברית "צאינה" שהושארה בטקסט של השיר גם כשהושר בגרסאות הלועזיות. רבים לא הבינו בדיוק את פירושה. בשפות אחדות זה שמה של נערה. בארץ סברו רבים כי השיר מתעד את תקופת הצנע!
השיר "צאינה צאינה" חובר בשנת 1942. את מילותיו כתב יחיאל חגיז (1960-1912), מורה ומחנך, בוגר בית המדרש למורים בירושלים, שחיבר עשרות שירים ופזמונים ובשנת 1951 קיבצם לספרו "בקצב הזמן". את הלחן כתב יששכר מיכרובסקי (לימים מירון), חייל יהודי צעיר בצבא הבריטי (יליד 1920). השיר הושמע לראשונה ב-17 ביוני 1942 בשידור של "קול ירושלים" המנדאטורי בביצוע הטנור טוביה לוי בליווי מקהלת היחידות הארצישראליות בצבא הבריטי (BUFFS) בעיבודו ובניצוחו של משה ביק.
ואולם מרחק רב מפריד בין מנגינת "צאינה, צאינה" המקורית שהלחין יששכר מירון ובין זו שהתפשטה בארץ ובעולם. תעיד על כך כאלף עדים ההקלטה ההיסטורית משנות הארבעים של הלחן המקורי בביצועה של הזמרת שרה יערי כשהמלחין מלווה בפסנתר. בהקלטה זו הלחן מתחיל אחרת, נגמר אחרת, וקטע שלם שהיה כלול בו נעלם ואיננו. מסתבר שבדרך אל ההצלחה עבר הלחן תהליך של שינוי שנעשה בשלבים אחדים, ונטלו בו חלק יותר ממלחין אחד עד שקיבל את עיצובו הסופי.
את תיאור השתלשלות העניינים אתחיל מהשלב האחרון:
בראשית ימי המדינה הגיע לחן "צאינה, צאינה" לארצות הברית. מלחין יהודי אמריקני צעיר בשם יוליוס גרוסמן ששמע אותו והתפעל ממנו, עיבד אותו במקצב סוחף והוסיף לו סיומת חדשה, משלימה, שמאז ואילך הפכה להיות חלק בלתי נפרד מן השיר. תוספת זו מוכרת לנו היום כחלק האחרון של הלחן שבו שרים את המילה "צאינה" ברציפות עשרים ואחת פעמים. במתכונת זו התפשט השיר מכאן ואילך והוקלט בפי סולנים, להקות ותזמורות, וכך גם שודר בתחנות רדיו ובערוצי טלוויזיה, והופץ במיליוני תקליטים עד שהפך ללהיט בינלאומי. במיוחד התפרסם בביצוע להקת "האורגים" (ביניהם הזמר פיט סיגר).
עד מהרה נקשר שמו של המלחין גרוסמן לשיר "צאינה צאינה" והחלה להתעורר השאלה למי שייכות הזכויות על הלחן. בעקבות השיר יצא יששכר מירון את הארץ, השתקע בארצות הברית וניהל מאבק משפטי להכרה בזכויותיו כמלחין השיר. מאידך טען גרוסמן שהעיבוד והתוספת שהלחין לשיר הם שגרמו להצלחתו הגדולה ועל כן הזכויות מגיעות לו. ההתדיינות בערכאות נמשכה זמן רב וזכתה להדים רבים בתקשורת. לבסוף פסק בית המשפט כי מירון יקבל שני שלישים מתמלוגי הלחן כמלחין השיר ואילו יוליוס גרוסמן יקבל את השליש הנותר בעבור תרומתו המשלימה ללחן.
כל אותה עת עקב מן הארץ אחר הדיונים המשפטיים מלחין ישראלי רב זכויות שהיה לו מה לומר בקשר למקור הלחן. הוא היה הראשון שעיבד את השיר לקול ולפסנתר וניצח על ביצוע הבכורה שלו. זה היה המלחין ומנצח המקהלות הוותיק משה ביק. לטענתו, הבית הראשון של "צאינה, צאינה", כפי שהוא מושר היום, הוא פרי יצירתו שלו. הוא כתב אותו מלכתחילה כקול שני – קונטרפונקט – שהושר בעת ובעונה אחת עם הקול הראשון אך כעבור זמן נפרד ממנו, קיבל מעמד עצמאי והפך ללחן הפתיחה של השיר. על כן תבע ביק ממירון שליש מזכויות היוצרים של השיר.
לשיר "צאינה, צאינה" ארבעה בתים ומתוארים בו חיילים הבאים לחופשה במושבה (בבית הראשון) ובעיר (בבית השלישי) וקוראים לבנות לצאת לקראתם. אין מדובר בבנות של מושבה או עיר מסוימים. להלן נוסחו הראשון של השיר בשמו המקורי "חיילים באים":
חַיָּלִים בָּאִים
המילים: יחיאל חגיז המנגינה: יששכר מיכרובסקי (מירון)
צְאֶינָה! צְאֶינָה
הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה:
חַיָּלִים בַּמוֹשָׁבָה!
הֵנָּה! הֵנָּה!
אַל נָא תִּתְחַבֵּאנָה
מִבֵּן חַיִל אִישׁ צָבָא!
אָנוּ, אָנוּ,
נֶחְמָדִים כֻּלָּנוּ,
כַּפְתּוֹרֵינוּ מַבְרִיקִים.
בָּאנוּ, בָּאנוּ,
מֶרֶץ רַב אִתָּנוּ,
וּבְעֵינֵינוּ אֵש זִיקִים!
צְאֶינָה! צְאֶינָה
הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה:
חַיָּלִים בָּאִים לָעִיר!
הֵנָּה! הֵנָּה!
בֹּאנָה הִגָּלֶּינָה!
כִּי אִתָּנוּ עֹז וָשִׁיר!
אָנוּ, אָנוּ,
אַמִּיצִים כֻּלָּנוּ
וּבְחָזֵנוּ לֵב גּוֹעֵש;
בָּאנוּ, בָּאנוּ,
מֶרֶץ רַב אִתָּנוּ,
זֶרֶם, כֹּחַ, לַהַט אֵשׁ!
השיר החל להתפשט בארץ בשנות הארבעים כשיר ריקוד במעגל בשם "צאינה, צאינה", וכשרקדו שרו במחיאות כפיים רק את הבית הראשון. כאן עלינו להקדים הסבר קצר ואני מקווה שלא יהיה מסובך מדי להבנה:
לפני התוספת שהדביק לשיר יוליוס גרוסמן, היו למנגינה שני חלקים בלבד:
– חלק הפתיחה שבו שרים את הבית הראשון. (מתחילים נמוך).
– חלק שני המתחיל באוקטאבה גבוה יותר ובו חוזרים על מילות הבית הראשון.
חלק שני זה, הגבוה באוקטאבה מקודמו, היה לחן הפתיחה של השיר בגירסה המקורית של מירון. במקביל ללחן זה, שאותו שרו הטנורים, הלחין ביק לחבורת הבאסים במקהלה קול שני מפרי עטו, שהפך במרוצת השנים לחלק הראשון של השיר.
מירון הכחיש את הגירסה של ביק. לדבריו לא היה לביק כל חלק בשיר. השייכות היחידה שלו היא שהוא ניצח על המקהלה ששרה את השיר. הוא דחה את הטענה שביק חיבר לו קול שני. "אין הוא הראשון ואף לא האחרון התובע זכויות על השיר," אמר מירון.
בשנת 1954 פנה ביק במכתב לאקו"ם וביקש כי יתערבו בעניין ויבטיחו את זכויותיו על החלק הראשון של הלחן שאותו חיבר. הנהלת אקו"ם אכן דנה בעניין, ובמכתב חתום על-ידי ידידיה אדמון (12.9.54) השיבה לביק:
"אין בתקנון של אקו"ם סעיף הנותן סמכות לחברה להחליט על בעלות של יצירה במקרה שצדדים שונים תובעים את הזכות הזאת לגבי אותה יצירה. על החבר להביא את העניין בפני אינסטנציה מוסמכת (בית משפט או בוררות מוסכמת)."
ביק ביקש תחילה להימנע מדיון משפטי. הוא איתר שניים מחברי המקהלה הצבאית שהיו עדים להלחנתו את הקול השני: ברוך קמינר, שהיה בינתיים לחבר הכנסת ברוך קמין, והטנור טוביה לוי. הוא פנה לכל אחד מהם במכתב שבו הזכיר להם את השתלשלות העניינים, כאשר בראשית שנת 1942, בעת ששימש כמנצח המקהלה של ה"באפס" וערך חזרות במושבה הגרמנית בחיפה, ניגש אליו חייל צעיר בשם יששכר מיכרובסקי וביקש שיאזין לכמה שירים שהלחין, שמא ימצאו חן בעיניו ויהיה מוכן לכתוב להם ליווי. ביק האזין לשירים והחליט לכלול שלושה מהם בתוכנית של המקהלה. אחד מהם היה "חיילים באים" למילותיו של יחיאל חגיז.
"בו במקום חיברתי את הליווי שאתם כולכם שמחתם בו," כתב ביק לברוך קמין, "כולכם התפלאתם איך מבלי להתבודד, בתוך רעש בחדר, חיברתי את הליווי אשר חלק ממנו במרוצת הזמן נהפך להיות חלק מן המנגינה. אני מדגיש: באופן מיוחד התפלאת אתה! אבקשך מאוד לכתוב לי אם המקרה הזה שמור בזיכרונך, כי גם טוביה לוי מאשר את זיכרוני."
חבר הכנסת קמין התמהמה בתשובתו ואחר השיב כי אינו זוכר בדיוק. לעומת זאת טוביה לוי, ששר את השיר באותו מעמד, התוודה בפני ביק (בנוכחותו של העיתונאי שלמה זרחי) כי "מצפונו אינו נותן לו לישון והוא מוכן לעמוד לימינו של הצדק אחרת לא יהיה שקט כל ימי חייו," (הציטוט מתוך מכתבו של ביק לטובה ויוסף פפיש-ברלין).
אגב, שלמה זרחי טען באותו מעמד שקיים דימיון בין לחן "צאינה, צאינה" של מירון לבין שיר חיילים רוסי וביק רשם מפיו את התווים והמילים:
Стройся, стройся армия в колонны
Прощай, прощай отец и мать.
בתרגום חופשי:
עִמְדוּ עִמְדוּ חיילים בטורים,
היו שלום אבא, אמא.
כעבור זמן שב ביק ופנה לאקו"ם בבקשה לערוך בירור בינו ובין מירון בשאלת הבעלות על חלק מ"צאינה, צאינה". "אינני חומד תגמולים שאינם מגיעים לי. קחו לכם את הזכויות ותנו לי את ההכרה בתרומתי לשיר," אמר, ומיד התיישב וניסח אליהם מכתב ויתור:
לכבוד
הנהלת אקו"ם – אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים בא"י
ת.ד.234
תל אביב
אני הח"מ מצהיר בזה שהנני הקומפוזיטור של חלק מהשיר "צאינה, צאינה" והנני מעביר את כל הזכויות על חלקי זה בהתאם להעברה וייפוי כוח שלי לאקו"ם. עדים ומסמכים יאשרו הצהרתי זאת.
בכבוד רב
משה ביק
את המסמכים הללו מצאתי בתיקיו של ביק בארכיון העיר חיפה.
בשנים 1955-6 נדונה הפרשה בבית הדין המחוזי בחיפה. לא פחות משבעה-עשר עדים עלו להעיד על הדוכן. צלילי "צאינה, צאינה" נשמעו שוב ושוב בין כתלי אולם הדיונים כדי להוכיח את טביעת אצבעותיו של ביק בלחן הפתיחה של השיר. בסופו של דבר לא זכה ביק במשפט.
כל זה התרחש לפני כיובל שנים. הדי המשפט שככו, ביק נפטר מן העולם וצלילי "צאינה צאינה" ממשיכים להדהד מסוף העולם ועד סופו.
שלשה מי יודע?
שלשה מלחינים שהיו מעורבים בלחנו של "צאינה, צאינה".
שניים מי יודע?
שני השירים העבריים המוכרים ביותר בעולם, "הבה נגילה" ו"צאינה, צאינה", שהעסיקו את בתי המשפט בארץ ובעולם כדי שיכריעו למי זכות היוצרים עליהם.
אחד מי יודע?
אחד אלוהינו בשמיים ובארץ היודע כי "כל על פני ארץ הוא בן חלוף – רק שיר הזמר חי עד אין סוף."
*
ולשאלתך השנייה, משה גנן:
"תופסת" לא היה רק משחק של בנות. גם בנים שיחקו "תופס את".
בברכה,
אליהו הכהן
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "בין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
דניאל בלוך: גם אני, גם אני
גם אני, כנורית יובל, למדתי אצל יוסף כהן-צדק ומאשר את דבריה עליו. הוא היה קרן אור באווירה השמרנית הנוקשה של הגימנסיה רחביה באותן שנים. התחלת לימודיי שם היתה חיובית – המורה רות כצנלסון, אשתו של שמואל תמיר, ואחריה נוגה כהן. אלא שאחריהן הגיעה מרים כרמון, ובעתיד ארבה סכנת יונה. יונה היה מורה קשוח ואכזר. אחי המבוגר ממני, בנימין ז"ל, עבר ניתוח אפנדציט בשערי צדק. תחת ההרדמה הוא צעק – "יונה תעזוב אותי!" – הרופא שאל אחר כך את אבי: "מי זה החבר שלו, יונה, שמתעלל בו?" ואבי השיב: "זה לא חבר, זה המורה!"
הרופא לא האמין.
מיד לאחר מכן עזב אחי את בית הספר והלך לבית הספר המקצועי עמל. הנער, שלדברי יונה לא היה שווה דבר, סיים את הטכניון והיה למהנדס חשמל ואלקטרוניקה.
יום אחד קראה המחנכת כרמון לאמי ואמרה: "הבן הצעיר שלך מתחיל ללכת בדרכים הנלוזות של אחיו המבוגרים ." (היא היתה המחנכת של כולנו).
אימי מיהרה להעביר אותי בית ספר – ליסודי בבית הכרם, שמנהלו היה דוד בנבנישתי ז"ל, ומחנכי היה יצחק בן יחזקאל, יבל"א. אני מודה על כך עד היום לאימי ולגב' כרמון.
הספר "נשיקה" מאת רות ירדני כץ
ספר זה מביא לקורא את תוצאותיו הרות הגורל של לילה חורפי וסוער. חנה, תופרת יהודיה, ונתן, הנרדף על ידי השלטונות הבלגיים, מבקשים מעט קירבה וחום, ומביאים לעולם את יוסף. האם חנה מחליטה, בגלל מצבה הבריאותי והנפשי, למסור את הילד למשפחה אומנת פרוטסטנטית המגדלת אותו במסירות.
ביום הולדתו השישי חוטפים אותו הוריו הביולוגיים ומחזירים אותו אליהם. על אותו יום יוסף לא יכול לסלוח להם. הוא מפתח כלפיהם מרירות אין קץ ושנאה תהומית, ומחליט לבנות את עצמו ללא תלות בהם.
למרות החיים בצל השואה ושהייה במקומות מחבוא ובבתי מחסה שונים, מצליח יוסף להתגבר על הקשיים ולהגיע לגבהים בלתי צפויים.
בשפה קולחת, צלולה וכובשת מגישה הסופרת רות ירדני כץ סיפור מצמרר ומרגש. הקוראים מזדהים מיד עם כל אחת מארבע הדמויות המרכזיות שחייהן שזורים אלה באלה. מתואר כאן עולם קשה ואכזרי שבו נשיקה היא משאת נפשו של ילד המרגיש בודד ומנוכר בעולם שבו הוא חי.
רות ירדני כץ נולדה בירושלים, נשואה ואם לשני בנים. בזכות ספריה הקודמים לילדים ולבני נוער קנתה לה אוהדים רבים. זה ספרה השלישי למבוגרים. עד כה פירסמה 11 ספרים. בין ספריה, "הדודה סופיה והמלאך גבריאל", "סיפורו של גאון, אלברט איינשטיין", "קרן אור בעתלית", "כמה קטן זה קטן", "יפן ארץ אחרת", ועוד.
[דבר המפרסם]
ניצה וולפנזון
התמונה של להב הגילוח "אוקבה" מראשון-לציון
שלום אהוד,
ודאי מוכרת לך התופעה, כאשר כל דבר דפוס שאתה לוקח בידך, אם כתוב בו השם "פתח תקווה", הרי תבחין בו מיד, בולט בין השורות האחרות. באופן דומה קפצו לקראתי המלים "להב גילוח אוקבה בואכה ראשל"צ" בשיר ההספד של לוטש מילים. (גיליון "חדשות בן עזר" ,329 7.3.2008).
לכבוד השיר עם הניחוח הנוסטלגי אני מצרפת תמונת סכין גילוח מתוצרת ''אוקבה'' שנשאר לפליטה, וסיפור קצר שירגש בוודאי אותם מקוראיך הקשורים, כמוני, בעבותות-נפש למושבה ראשון לציון.
כילדים, ביקרנו תכופות ב"גבעת הצבעים" במושבה. מרבית הפרחים הידועים והמוכָּרים פרחו בה. סמוך לגבעה שכן בית החרושת "אוקבה" (אגב, היה לו גם סניף במצרים) ועל ידו נערמה פסולת של המפעל. המתכת שבערמה נצצה בשמש ואנו נמשכנו אליה כמו פרפרים לצוף. אספנו את החלקים הפנימיים שהוצאו מסכיני הגילוח בזמן הייצור והתיישבנו בצוותא לשזור, שתי וערב, את פיסות המתכת המשוננות. יצרנו עטרות וצמידים, קופסאות וחפצי חן, כיד הדימיון הטובה עלינו. צנצנת מלאה בפיסות כאלה שמורה עמי למעלה מ-60 שנה, זיכרון מימים של תמימות והסתפקות במועט. לא שיערתי שאספר על המשחק בפסולת, בזמן שנכדיי (וגם אני, בעוונותיי) משחקים במשחקי מחשב.
רצ"ב תמונת סכין הגילוח ומשחק הפסולת.
בברכה,
ניצה וולפנזון
אהוד: כפי שסיפרו לנו חברים, להבי "אוקבה" לא היו עשויים מפלדת אל-חלד, שעל כן היו נוטים להחליד ובשעתם לא חשבו שיש אפשרות אחרת. מאוחר יותר הגיעו לתפוצת המתגלחים בארץ להבי אל-חלד כמו נאסֶט, ג'ילט ושארפ. עד היום יש מכשירים וידיות שבהם משתמשים בלהבי-גילוח, אמנם לא למטרות גילוח.
* * *
אנו שמחים לספר לכם שאליהו הכהן חוזר להופיע עם אורה זיטנר
והפעם במרכז ענב, גן העיר, רחוב אבן גבירול 71, תל אביב
המופע יתקיים ביום שני ה-31 במרץ – הערב – בשעה 21:00.
כרטיסים ב"קסטל" ת"א טלפון 6045000, וחינם בקווי בזק – 5000*
"שירת ירושלים בתקופת המנדט"
תרע"ח-תרפ"ח / 1918-1928
הידעתם מה שרו בירושלים ועליה בימי כהונתם של הנציבים העליונים הראשונים הרברט סמואל והלורד פלמר? או איך הגיב הזמר העברי על שחרור הארץ מהשלטון התורכי? – זאת ועוד עלילות ועוללות מתולדות היישוב העברי בעשר השנים הראשונות לשלטון המנדטורי. יספר ויגיש אליהו הכהן, אורה זיטנר תשיר ליד הפסנתר את השירים, ביניהם כאלה שלא שמעתם מזמן.
* * *
פַּפַּנָשׁ אין בחיפה
216 שקלים צהריים לשלושה בְּיוֹנַק כולל התשר
קוראי המכתב העיתי זוכרים ודאי בעל פה את גיליון 273 מיום שני, 27 באוגוסט 2007 שבו נדפסה הרשימה הבלתי-נשכחת "רקוויאם למסעדת 'חיים גריל רומני', הסעודה האחרונה לשניים ב-243 שקל כולל טִיפּ."
גם אנחנו התגעגענו למטעמיה של המסעדה המופלאה והחביבה ההיא ברחוב נס ציונה בתל אביב, וכך מצאנו את עצמנו מוזמנים על ידי הדוד בן (אנקל בן), לאחר אזכרה משפחתית ושיחה רצינית עם מצבתה של חותנתנו ("חבל, חבל, שׂוּרֶה, שלא זכית לראות את הדירה החדשה שלנו, אבל אם עוד היית בחיים היום, לא היתה לנו דירה!") – מצאנו את עצמנו במסעדה הרומנית המומלצת "יונק" ברחוב קיבוץ גלויות בחיפה. מסתבר שגם לחיפאים יש רומנים.
ובכן, המקום גדול למדיי, וטבח לבוש לבנים עומד ליד גריל בנוי בקיר ושולף במהירות ראוייה לציון קבאבים רומניים עסיסיים, זולים ועשויים היטב. יש גם הרבה מלצריות, השירות אדיב. שומעים רומנית מהצוות וגם מעשרות הנשים המבוגרות ומעט הגברים הקשישים הממלאים את המקום בשעות הצהריים המאוחרות.
מנות ראשונות: סלסלת לחם לבן אחיד זול טרי וטעים. צלחת גדולה של סלט כרוב שאמור להיות כבוש-למחצה אך היה טרי מדי ולא טעים ביותר. צלחת קטנה הנראית כחזרת אך היא רסק סלק חמוץ וממש לא טעים. מנה איקרא ורדרדה עם שבבי בצל טרי, טעימה. מנה רגל כבושה בינונית עשוייה מחלקי עוף. מנה דג כבוש עם בצל. סביר. מנה מרק צ'ורבה מאכזבת ביותר. התנוססה עליה שדרת עצם של עוף בלתי-מזוהה ובעלת טעם מפוקפק, ולאחר שהוצאנו אותה נותר מרק ירקות דליל, גזר, עגבניות וכרוב, חמוץ כמובן וכלל לא מלהיב. (לשם השוואה, אצל חיים גריל רומני ז"ל: "קערת מרק צ'ורבה, מהמם, חמוץ מכרוב כבוש, וכדורי בשר נמסים בפה צפים בו [וצובעים את המרק בנטיפוני שומן זהבהבים.]") – ס"ה ברובריקה הראשונה בחשבון, 60 שקל.
גריל: מנה אחת, אברי פנים, כולל "ביצים", ללא תוספות, 30 שקל.
קבב: חמישה קבאבים רומניים עסיסיים זולים וטעימים ומשביעים מאוד, לשני סועדים, 25 שקלים.
חמוצים: צלחת בינונית עם מלפפונים, פרוסות גזר ועגבנייה כבושים, טעים. צ'יפס: צלחת בינונית עם פרוסות עבות עשויות היטב וטעימות. ס"ה בסעיף זה בחשבונית, 35 שקלים.
שתייה: 1 בקבוק גולדסטאר ו-2 בקבוקי בירה מאלט נשר שחורה. 26 שקלים.
קפה/בוואריה: 1 בוואריה טעימה עם 3 כפיות, 15 שקלים.
ס"ה 191 שקלים + 25 שקלים טיפ שהם 216 שקלים של ארוחה בינונית ומשביעה מאוד ל-3 סועדים.
למנה אחרונה ביקשנו תחילה פָּפָּנָשׁ. אין. לא נראה גם שהמלצרית יודעת מה פשר המילה. ובכן, והקינוח המסורתי הרומני, פָּפָּנָשׁ, אותו פגשנו לראשונה במסעדת חיים גריל רומני ששבקה חיים – הוא מעין סופגנייה בצורת בייגל דונאטס פריך וחם ועליה יצוקות בנדיבות משרת דובדנים חמצמצים אדומים-כהים ושמנת חמוצה.
היקף התיאבון של הסועדים נמדד על פי מיספר הקבאבים שכל אחד מזמין. הם מוגשים ללא שום תוספת. הממוצע הוא בין אחד לשלושה. ואולם הנה נכנסו שני גברים, אחד מהם שוקל אולי 130 קילו ואולי יותר, ופנים לו גדולות מאוד, מרובעות, חזקות, כמו פרונט של משאית. עוד בדרכו לשולחן שמענו אותו מזמין שני קבאבים וסטייק חצי-חצי, כנראה בשר לבן ובשר בקר רגיל, ולאחר זמן לא רב שמענו אותו מזמין עוד חמישה קבאבים, שגם אותם גרס בפה מלא עם מנות של צ'יפס וחמוצים תוך שאינו מפסיק לדבר עם בן-שיחו שישב מולו בגבו אלינו. עוד אנו מתפעלים ממכונת האוכל שמתגברת בפה מלא וכלאחר יד על כמות גסטרונומית כזו של קציצות קבאב גדולות ועסיסיות כאילו היו פיסטוקים, והנה מופיעה המלצרית כשהיא נושאת שתי צלחות ענקיות, שעל כל אחת מהן פרוש סטייק לבן (או חצי-חצי) דפוק היטב (שומעים את הדפיקות) עם עצם, ישר מהגריל, לשני הסועדים; ומיד החלו נתחי הסטייק על מזלג להיעלם בפיו הגדול ובמערכת טוחנותיו של הסועד הענק שנראה כמו פיל תאילנדי הלועס קני-סוכר, ענפים ובננות ללא הנד עפעף! היינו המומים ממיפגן היכולת האנושית ללעוס כמות כזו של בשרים, אך גם גאים שזכינו לחזות בתופעה, שלדעתנו רק ממחישה את מימדי הרעב בישראל.
לשולחן בצד השני ממול ישבו שלוש נשים וגבר מבוגרים יוצאי רומניה ואכלו בביאבון קבאבים, צ'יפס וסלטים, ושתו ארבעה בקבוקי סודה ובקבוק גדול יין לבן, כלומר – שפריץ. גם לדעתנו זו הדרך הטובה ביותר לטפל ביין, למהול! – מה עוד שמאז עברנו את גיל השבעים אין חיכנו הפלבאי מבחין בהבדל בין יין אדום או לבן של 25 שקל הבקבוק לבין 150 שקל הבקבוק.
יונק מסעדה רומנית, נוסד 1948, רח' קיבוץ גלויות 23, חיפה. טלפון 04-8667929, פלאפון 052-3213554.
כשיוצאים, בצהריים, במורד של מערב רחוב קיבוץ גלויות, יש שוק פשפשים לא גדול בנוסח השוק ביפו ובכיכר דיזינגוף. המיבחר לא מלהיב והמחירים יקרים מדי. חיפה, חיפה, למה את לא תל אביב?
ראינו ביום כדור הארץ הירוק בחושך-לא-מוּחשך
עבדוּת נשים חוזרת עם בשורת הדיווש באנטיליה!
נזדמנתי אחרי השעה שמונה בערב ביום חמישי האחרון לכיכר רבין. העיר היתה מוארת כתמיד ולא הורגשה שום החשכה. אבל אלפי בני נוער, צעירים ומרושלים, מיטב הכוּסִיוֹת, היופי והשדיים של גוש דן ואולי גם מחוזות מרוחקים יותר, היו שם, סופגים את הרעשים הבלתי-אנושיים של מערכת ההגברה ומכינים עצמם לערב ארוך עם "כנסיית השכל" או "הדג נחש" או "נקמת הטרקטור" "השלבקת חוגרת", שכחתי את שם הלהקה כי הרעש היה זהה ולא היה אפשר לשמוע הבדל בין זמר/ת לזמר/ת.
ליד אנדרטת השואה החלודה של יגאל תומרקין ניצבה שורה של דוכנים מוארים בנורות חסכוניות מסולסלות שהטילו אור נוגה כמנורות הלוקס של פעם. לקחתי פרסומים אחדים וחתמתי על עצומה להצלת כדור הארץ, החיות וים המלח. לאחר פסיעות אחדות נכנסתי לשטח מגודר שבו ניצבה המכונה המוזרה ביותר שראיתי בימי חלדי (ואני כבר חלוד כהוגן) – קרוסלה של שמונה מושבים-אוכפים של אופניים, שעליהן רוכבות בארשת רצינות עילאית שמונה נערות-בחורות יפות, עדינות, לבושות לבן, והן מדוושות כל הזמן בהבעה של חיכוך עילאי, וכל האנרגיה אשר בשרשראות הקרוסלה האופקית מתנקזת לגלגל גומי אנכי אחד, שעליו רוכב מהצד דינמו גדול כעל גלגל אופניים: החיכוך יוצר זרם שעובר בחוט מהדינמו לטרנספורמטור ומשם לקונפייטר ולשני המצברים, שמספקים את כל החשמל לשכונת הדוכנים הקטנה.
אמרתי לעצמי שהמכונה המוזרה המופעלת בכוח אישה מזכירה לי את האנטיליה העתיקה, לפני היות המנוע, שפרדים, גמלים, סוסים, חמורים ואולי גם שפחות, בעולם העתיק (שנמשך בארץ-ישראל עד לפני כמאה שנים בלבד) – היו סובבים וסובבים לצידה, והתמסורת מעבירה את האנרגיה שמעלה את המים מן הבאר. והנה עכשיו, בתום התפתחות מדהימה של כמאה שנים ויותר בייצור אנרגיה – חזרנו אל ההתחלה. אל גוף שפחה חי, שהאנרגיה שלו באה מהמזון שהוא אוכל, גוף עובד בפרך ומספק כמות קטנה של אנרגיה, שאמנם לא מזהמת את האוויר, אבל מקצרת את חייהם של בהמות ובני-אדם שכדי לייצר אותה הם מנוצלים כעבדים שהיו יושבים בבטן ספינות עתיקות ומפעילים את המשוטים הענקיים.
כמה נחמד היה אילו אחת השפחות הלבושות לבן היתה יושבת מדוושת על אוכפי הדל ויחד אנחנו יוצרים אנרגיה חיובית ומגיעים לדרגה של חיכוך עילאי, גשמי וגם רוחני, ואז הייתי אומר לה, לדוושנית הנלהבת שלי: "האם בשם הקידמה הירוקה והעולם הנקי מותר לכם להיות טמבלים גמורים? – או כמו שפרופ' ליבוביץ המנוח היה אומר: 'אתם נגד המדע? אתם רוצים לחזור לטבע? אז תדעו לכם שגם סיפליס זה מהטבע!'"
ס. נידח
* * *
האם אפשר לדעת מיהו המשתתף החדש בעיתון זכריה אוזלי? והאם הוא תימני?
בכבוד רב, ויש כבוד,
פּ.ז. בֶנק
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: לא. כן.
* * *
הזמנה לערב מחווה
ביום רביעי, ד' בניסן תשס"ח (9.4.2008)
ייערך ערב מחווה לבמאי, המשורר והסופר
יוסי יזרעאלי
לרגל צאת ספרו
המשורר השביעי
רומן, בהוצאת כתר
בהשתתפות:
פרופ' נורית גוברין
עורכת הספר – רונית ויס ברקוביץ
השחקן והבמאי רועי הורוביץ
הבמאי, המשורר והסופר יוסי יזרעאלי
ההשקה תתקיים ב"תולעת ספרים"
כיכר רבין 9, תל-אביב בשעה 19:00
* * *
בקשה מאת מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ:
בשטף האי-מיילים המגיע למערכת היה אי-מייל אחד לתולדות פתח תקווה ובו תעודות ישנות על קניית קרקע במושבה, ולצערנו הלך האי-מייל לאיבוד ואין אנו זוכרים מי שלח אותו. אנא, שולח יקר, שלח לנו אותו שנית.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק מ"ג. מאחורי כל זה מסתתר כסף גדול.
(צלצול פעמוני משיח)
למרות בקשותיי החוזרות מבני המשפחה שלא לקנות לי מתנות גם לא ליום ההולדת, בכל זאת קיבלתי מבני בכורי שיחיה שעון יפה ונחמד חדיש ובצבע זהב, מתמלא אוטומטית לפי תנועות היד וכל כיוצא בזה. אליו מצורפת חוברת ב-38 שפות להוראות הפעלה ופירוט כל ביצועיו עלי אדמות. כגון שהוא יכול לנגן, לכבס ולגהץ ועוד. רצועתו אף היא מפוארת מעשה עור רך ועדין כך שהיה נושא להתפעלותם של כל רואיו.
לא לעולם חוסן. בלתה הרצועה. פניתי לשען התימני הנחמד אשר יושב באחת מערי החוף בארצנו, וחנותו היא מין מקום ענתיקה. רחבת ידיים, תקרתה גבוהה עם וינטלטור תקוע במרכזה, ומדפים שרוב שטחם ריק, מאכלסים בקושי כמה שעוני קיר גדולים וקופסאות קרטון. קיר מחיצה גדול חוצה את החנות לחלק קדמי, שם מתנהלים העסקים, ולחלק אחורי שמשמש מחסן. ניכר שהיא ידעה ימים יותר מפוארים. שולחן העבודה הקטן של השען, עם קופסאות המתכת הקטנות שהיו מלאות בעבר בטבק הרחה, והיום מאכלסות ברגים קטנים, קפיצים זעירים ומיני סוללות לשעונים.
הראיתי לשען את הרצועה שבלתה וביקשתי דומה לה. הוא שלף מאחת המגירות ערימה של לוחות קרטון בהם שזורים קוים של גומיות לבנות המחזיקות רצועות עור בצבעים שונים ובדוגמאות למכביר ובחר אחת נאה. נראתה צרה מן הקודמת. ציינתי זאת בפניו, ושאלתי אם אפשר לקבל "כמו המקורית". טען שגם הקודמת לא היתה אורגינלית, והראה לי כיצד ההיא היתה רחבה יותר מהתושבת בשעון והיא "הותאמה" על ידי חיתוכה משני הצדדים בקצוות. ומה עם הרצועה המקורית של השעון שאיתה הובא לארץ על-ידי היבואן? אה.. כאן יש סחר-מכר. לטענתו הרצועה המקורית הורדה מן השעון ונמכרה כנראה בנפרד במחיר מפולפל, ואחרת שופצה וחוברה לשעון שנמכר לנו.
זה לקח אותי לבגדאד של שנת 1950, שם התרחש הסיפור המפורסם של "מחוגי השעון", שאותו כולם ביקשו לשמוע ממני שוב ושוב להנאתם הרבה.
כאשר צלצלו פעמוני משיח, כלומר כאשר החליטה ממשלת עיראק לאפשר ליהודֵיה לצאת מתחומיה ואף להגר לישראל, תמורת ויתור על אזרחותם, ורכושם וכספם, באה לנו הקלה רבה. לא עוד גניבת גבולות מסוכנת, לא עוד בריחות בלתי לגאליות עם כל הכרוך בהן.
נכון שקשה להיפרד מן הרכוש, מאידך המצב הפנימי בעיראק והיחס ליהודים הפכו את החיים לבלתי נסבלים שם. זהו, ישבנו שם אלפיים שנה ודי! קמה מדינת ישראל ומקומנו בה, לבנות ולהיבנות.
אנשי התנועה הציונית בעיראק ושליחיה התאמצו מאוד להפיץ את רעיונותיהם כדי לזרז את היהודים לצאת מארצו של ישמעאל. גלוריפיקציה של החיים בארץ, והכול תואר בצבעים ורודים. ארץ הקודש ללא גנבים, כולם נחמדים ושומרי כבוד, קיבוצים, מושבים ושדות ירוקים, בנות ציון יפהפיות, ועוד. על חוסר במזון ובשיכון, מעברות ואוהלים, חוסר עבודה, פרוטקציה ואפלייה וחבלי קליטה קשים כשאול, איש לא דיבר.
יש מעולי עיראק הגורסים, ובעקשנות רבה, שהתנועה הציונית גם אירגנה זריקת רימונים שקטלו יהודים בבית הכנסת בו היו מקובצים הרבים שביקשו להירשם לעלייה, וזה על מנת לזרז את אלה המתמהמהים לקום ולוותר על אזרחותם ולעלות לישראל הצעירה.
בקושי רב ובצורת זרזיף דק החלו מגיעים מכתבים שחורים משחור מאלה שכבר עלו לארץ וטעמו משהו ממנה. אך התעמולה הציונית היתה חזקה יותר, בעיקר בקרב בני הנוער שהאיצו באבותיהם לחסל הכול ולהיפרד מכל מה שארץ הפרת והחדקל הציעה.
במאמר מוסגר אוסיף שאצלנו במשפחה לא היה צורך בתסריט הזה. אבי החליט זמן רב לפני כן, אחרי הפוגרום שהיה בבגדאד בשנת 1941, שכולנו נעלה לארץ הקודש. והוא שוכנע על ידי שליחי עליית הנוער לשלוח את ילדיו שבגרו, בני שבע-עשרה ושלוש-עשרה, כחיל החלוץ, שישמשו ראש גשר לכל המשפחה.
השלטון הבריטי בפלשתינה אז לא איפשר ליהודים לבוא ולהשתקע בה, והדברים ידועים. היה צורך בתחבולות על מנת להכניס את שני הצעירים המבטיחים הללו לארץ ישראל. כאשר מתאמצים מוצאים דרך. אחי הגדול נלווה לנהג של משאית שהובילה סחורות מבגדאד לחיפה, בהתחפשו לנהג משנה. ואני זוכר את ערב הפרידה שלו מאיתנו. אימא כמובן בכתה. הייתי בן שש וחצי, ואחי הרים אותי והעמידני על כיסא ונתן לי נשיקה. אחר כך לקח את חבילתו והלך, כשכל בני הבית מתייפחים מצער הפרידה.
אחי הצעיר יותר בא לפלשתינה עם דודי כתייר, דודי חזר לבגדאד והנער נשאר. תחילה לא הבנתי מה משמעות הנסיעה הזו. ורק אחר כך באו הגעגועים. לפעמים הרגשתי בודד מאוד והם כל-כך חסרו לי, כי לא נותר לי עם מי לשחק ולא עם מי לריב, ותמיד חיפשתי לי פינה בה יכולתי לבכות ולהתייפח מבלי שאיש יראה.
אחי הגדול גר בגפו בירושלים. תחילה אצל משפחת מכרים, ואחר כך בדירה שכורה (ברחוב תחכמוני). הוא למד בבית ספר ובסיום לימודיו התגייס להגנה לצבא הגנה לישראל ולשירות הקבע. אחי הצעיר יותר, שהיה בר מצווה פלוס יום אחד, נשלח במסגרתה של עליית הנוער לכפר הנוער הציוני "מאיר שפיה" ליד זיכרון יעקב. זה היה המשלוח הראשון של ילדים עולים מעיראק שהגיע אז לפלשתינה, במסגרת הקרויה עליית הנוער על שם הנרייטה סאלד.
ואיך נכנס אבי לעסק הזה? פשוט בתכלית. באו לבגדאד שליחים של הסוכנות היהודית והתנועה הציונית לעשות נפשות לרעיונותיהם. ובין היתר הם תקעו יתד בקבוצת האינטליגנציה. בזו היה גם רופא אחד נחמד, עליו השלום, ד"ר רוזנפלד שמו, שהיה נשוי לדודתה של סבתי מצד אבי. אבא כמובן שהכירו, והוא שימש כרופא המשפחה שלנו באותה תקופה. אני זוכר היכן היתה המרפאה שלו, ברובע נחמד בתוך בית גדול ומרווח, ואגף מסויים שימש לקליניקה. ומה עניין רוזנפלד לבגדאד? ובכן, הוא היה יהודי ממוצא צ'כי, אחד מאלה הרופאים שבאו מאירופה להתפרנס במזרח. לימים נודע לי שילדיו השניים הינם רופאים ואחד מהם משמש כרופא משפחה כאן בארץ באחת מערי הלוויין של גוש דן. קיוויתי שאולי ביום מן הימים אצור איתו קשר ואדע יותר פרטים.
נפגשו השליחים עם קבוצת בעלי בתים שמבינים עניין, ושיכנעו אותם לשלוח את בניהם לארץ ישראל היא פלשתינה, שכן עיראק כבר הראתה בבירור שלא ניתן לחיות בה יותר לאורך ימים, וכאמור לעיל, אחרי הפוגרום והטבח שעשו המוסלמים ביהודים ב-1941.
חלק מבעלי הבתים השתכנע ועשה מעשה. אבי היה ביניהם. כך נפל הפור של שליחת חלק מבני המשפחה לעשות למען בניית המולדת בתקומתה.
חבלי הקליטה של שני אחיי בפלשתינה היו קשים. פלשתינה של אותם ימים היתה ארץ שחונה ודלת אמצעים. בעיראק נהגו לציין זאת בלעג ולומר ש"אפילו תמרים אין בה לאכול." כי התמרים בעיראק מהווים מאכל זול ביותר. ואם אמרו על מישהו שידו אינה משגת אפילו תמרים, כאילו אמרו שהוא עני מרוד ומסכן.
ונחזור לענייננו.
אחַיי שלחו לנו לבגדאד מכתבי בכי ומרורים, על שאין אוכל, על שאין מטעמים, על הקשיים, הבדידות, השיממון, המחסור, ועוד. ממש חבלי קליטה קשים, בלי מרכאות.
אימי היתה יושבת ובוכה למשמע הכתוב במכתבים, ומנגנת לאבא – "למה שלחת אותם?" ו"למה שלחת אותם? למות ברעב דנו אותם בעצמנו. בתוך זרים הושבת אותם, ולא אדע אם מי מהם חש בבטנו או בראשו ולא אוכל להגיש לו כוס מים. וַאי לי, וַאי לי, למה הסכמתי לשלחם מביתי ומחיקי. ומי יודע אם בכלל אזכה שוב לראותם במו עיניי. יותר אתה לא שולח אף אחד לבדו, או כולנו נוסעים או כולנו יושבים יחד פה."
כך היתה אימא ממררת בבכי מדי פעם.
סוף שהבטיח אבי לאימא שישתדל לארגן לה לנסוע לבקר את הילדים שם. ואחרי מאמצים רבים נתקבלה הוויזה, היא אישור כניסה לפלשתינה, והיא טסה, ממש טסה (!) באווירון, לבדה, לשם. עבור אימא זו היתה הרפתקה מרטיטה ומרגשת ביותר. אישה שאף פעם אחת קודם לכן לא נסעה לבדה לשום עיר זרה, לא כל שכן לארץ אחרת. ומי טס בכלל בימים ההם? בדרך כלל היו נוסעים באוטובוסים, ונמצאו בדרכים שעות רבות, לפעמים יותר מיממה עם כל התלאות הכרוכות בדבר.
סוף שהגשימה אימא את חלומה ופגשה שוב בבניה, ששנים קודם לכן עזבו את הבית. היא התרגשה מאד מהפלשתיין הזו, והיה לה קשה לקלוט את ההבדלים הגדולים בחיים בין שתי החברות. לא יכלה להבין למשל את החופש שיש לבנות, להסתובב כך מחובקות עם הבחורים גם אם הן לא נשואות. והחיים בקיבוץ שם שהה אחי, הצעיר יותר, במסגרת ה"הכשרה". עבורה זה היה משהו שלא מן העולם הזה! (עד יום מותה לא סלחה אימי לבת אחותה, שאף היא באה כנערה לארץ, ואשר אירחה אותה בחדרה המסכן בפתח-תקווה בו היתה מיטה אחת אותה הציעה לדודתה המכובדת, והיא ישנה על הרצפה יחד עם אחי הרווק!)
אבא היה מארגן חבילות מזון מן המובחר שבמובחר ושולח לילדיו אשר בפלשתינה. כגון תמרים מן המשובחים ביותר, אחרי מיון קפדני ומילויים באגוזים או בשקדים ואריזתם בצורה אמנותית כפי שרק אבא ידע לעשות. כך גם גבינות לבנות קשות אחרי ייבושן ושימורן. לוקחים קוביות של גבינה לבנה קשה, מפזרים עליהן מלח בישול ושמים בסל נצרים ותולים באוויר הצח. המים מתוך הגבינה נשאבים החוצה על ידי המלח, וקוביות הגבינה הופכות להיות יבשות כמו אבנים. אורזים ושולחים. ושם בפלשתינה משרים קובייה אחת במים קרים מיספר דקות והכול חוזר להיות כפי שהיה וראוי למאכל מלכים. הכול היה נשלח בחבילות דואר שמור ועם הוראות שימוש בפנים.
עם הזמן צבעם של המכתבים החל להתבהר. לא כל כך בכי ומרורים, לא עוד סיפורים שאחי יוצא מחדר האוכל לבית השימוש ומקיא את שאכל קודם כי זה הגעיל אותו. החלו מגיעות ידיעות יותר מעודדות, של קליטה, ושל התערות במקום, של התחברות עם יתר הילדים ועוד.
אבי ז"ל נהג לשמור את המכתבים וגם מסמכים מעניינים אחרים, ואמנם, מכתבים של אחַיי היו שמורים עימו עד שהחלה ממשלת עיראק לעשות צרות רבות ליהודים בבגדאד ולהעליל עליהם עלילות, בעיקר לאלה שילדיהם בפלשתינה. אלה הואשמו בסיוע לאוייב, בריגול, וכדומה. במשך תקופה מסוימת, כאשר עוד היו קשרים בין פלשתינה לעיראק, ומכתבים זרמו אלינו, עיכבו שלטונות בגדאד אצלם את כל הדואר הממוען ליהודים, במשרד ה-סִי.אַיי.דִי (מחלקת חקירות הפשעים). מדיניות השוחד שלהם במשך כל הדורות אמרה להם שכאן טמון אוצר אדיר. ומדי פעם היו קוראים לפלוני, שבנו נסע לפלשתינה לפני כך וכך זמן, ושואלים וחוקרים ומעכבים ומאיימים. ואגב כך זורם השוחד לידיהם בשפע – לשוטר, לחוקר, למפקח, לשופט ולעורך הדין, ואין לדבר סוף. כמובן שזה נטע חרדה בליבות כולם, שהחלו חוששים מה ילד יום ומתי יבואו ויקישו על דלתם באישון לילה לחיפושים ולעלילות. ואין דבר כזה שיהודי ייקרא לחקירה וייצא נקי. שכן, כאמור, מאחורי כל זה מסתתר כסף גדול.
גם על הנושא הזה התהלכו סיפורים ומעשיות ואפילו בדיחות, שאין לך צרה שאין עימה בידוח וחיוכים. ואמר הפתגם העתיק, שהגרועות שבצרות מעלות חיוך על השפתיים.
המשך יבוא
* * *
אסתר ראב
אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
(1894-1981)
צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי
ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".
משתתפים:
בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר
משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.
זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.
מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.
לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים
כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –
ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")
חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")
חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע עמאל מורקוס וניצן רון)
פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")
הקלטַת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"
לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב
וכמו כן יהיה אפשר לרכוש במקום בהנחה את ההדפסה החדשה של
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ
יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא
ייתכנו שינויים
אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7
בכך גם תבטיחו לעצמכם מקומות טובים לראות את המצגת!
קוראי "חדשות בן עזר" וקרובי משפחתה של אסתר ראב
זכאים להנחה בהזמנת הכרטיסים מראש – 50 שקלים בלבד!
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק ראשון
מהונגריה לארץ-ישראל
חלק שני של הפרק
לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.
למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.
במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני-עץ קטנים. מפלי-המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח-העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.
יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה-שמואל ואת אחיותיו חנה וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ-יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית-הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן-החיות שליד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ-ישראל.
בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו-אוניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים, וציפה בקוצר-רוח להפלגה.
באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.
יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:
"בוא פנימה, עלם-חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך...!"
"לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה," קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת-אורחים הנהוג בעיר טרייסט, "ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?"
"חה,חה,חה!" התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה. "שמעתם? גברת הוא קורא לי !"
נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד-מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.
"וכסף יש לך?" שאל השוטר.
"בשביל מה צריך לשלם?" התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.
"מה?!" – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. "אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!" – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, "לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך... חה,חה,חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ'יצ'ולה גם את המכנסיים היית מאבד!"
אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי-ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן-כפר, בריא וחם-מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.
[השנה עדיין קיץ 1875, ולפי גירסה אחרת קיץ 1876].
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (ראב), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה ראב (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה שהשיאו לו בירושלים. עם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
* * *
אזהרה
הנפת דגלי פלסטין בהפגנת יום האדמה ביפו ביום חמישי האחרון, קניית בתים ביפו בכסף סעודי, הקריאה לפעולות טרור של ערביי ישראל נגד ישראל שנשמעה בעצרת בעראבה אתמול, והרגשת האדנות על הארץ כולה, שאותה צוברים ומבטאים בחוצפה רבים מערביי ישראל ומנהיגיהם – מקרבת את הקונצנזוס הישראלי-היהודי להזדהות עם מסקנותיו הקיצוניות של ח"כ אפי איתם, שלמרבה הצער, נראה לעיתים שכבר אינן כל כך קיצוניות אלא מביעות ראייה מפוכחת וחרדה אמיתית לעתיד המדינה היהודית האחת והיחידה בעולם, ישראל!
שלהי מרס – לנו שבוע האהבה לטבע ולסביבה, להם יום האדמה, ויום השנאה כלפינו! האם לא יתעשתו?!
* * *
באבל על מותו של דוד שפירא
(אחיו הצעיר של המשורר הנשכח מיכאל שפירא
שנהרג לפני שנים רבות בתאונת דרכים בנגב)
בנו של יצחק-הירש שפירא
נכדו של מיכאל שפירא, ממייסדי פתח תקווה
שהיה אחיו הבכור של שומר המושבה אברהם שפירא (הוא שיח' איברהים אחוּ-מִיכוּ)
באחד הגיליונות הבאים נביא משיריו היפים של מיכאל שמלווים אותנו מנעורינו
* * *
"נפתח לפני אוצר בלום, ממש המעיין המתגבר
של חומר מרתק."
שבת שלום,
זה עתה מצאתי כתבה מרתקת של אליהו הכהן על השיר "נבנה ארצנו", ו"גיליתי" כי מקור הכתבה הינו ב"חדשות בן עזר". תהיתי על מהות העלון הזה ונפתח לפני אוצר בלום, ממש המעיין המתגבר, של חומר מרתק. חבל שלא הכרתיו עד עתה.
מאוד אשמח (ואודה מקרב ליבי) אם תכניסני למעגל הפרוטקציונרים, קרי – אלה הסמוכים לשולחנך, מקבלים את העלון ונהנים מפרי עמלך. יתר על כן, אשמח לקבל את כל הגיליונות הקודמים (כבר הכנתי תיקייה לשם כך ואני מקווה שהמחשב לא יקרוס...)
תודה על כל תשובה!
שבוע טוב,
מיכה עמית
למיכה עמית שלום רב,
הכנסתי אותך למעגל המקבלים את "חדשות בן עזר" ואם תשלח לי כתובת דואר רגיל אשלח לך חינם גם תקליטור של 329 הגיליונות הראשונים.
בברכה
אהוד בן עזר
* * *
ברכות לפתיחת החנות החדשה של רשת "טיב טעם"
בפינת הרחובות אבן-גבירול וצייטלין בתל-אביב
ככל שתרבינה החנויות הלא-כשרות בישראל
כן יתחזק הפלוראליזם של היהדות בארצנו
ולא נהיה משועבדים עוד לסרסורי הכשרות
שגם מונעים משלוח חבילות מזון לחיילים בפסח!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,788 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',
וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל