| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 331
תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ז באדר ב' תשס"ח, 3 באפריל 2008
עם צרופת תפריט עתיק ועימו עוד פרטים היסטוריים של מסעדת אס בתל אביב
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: נגיעות (14).
ישראל הַר: שָׁלוֹם צֵל (שיר). // דורון גיסין: "אַ-סְמַאר אֶ-תוּת!" – הסמרטוטר.
שי פריש: פשר הצרופה של נקניקי אס.
ס. נידחסקי: צריך להאכיל את התינוק – משפחת ליפסקי בווינה, בדרך לא"י.
רוברטו, סיפור מאת אירית ר. קופר.
יוסי גמזו: מִמֶּרְץ עַד מַאי מְקַנְּנוֹת הַצִּפֳּרִים (שיר).
יוסי גמזו: ורק הגדי נשכּח... על ספרו החדש של יעקב שֹגיא, "הולך על זמן".
ד"ר גיא בכור: דיכוי אכזרי של המרידה השיעית בעיראק מחזיר את השקט. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?
טלי אלון: נכתב בעקבות שריפת הבית לאנשים מיוחדים במושב בארץ.
נורית גוברין: על הקיצוניות, תגובה על רשימתו של אורי הייטנר: "תסמונת המומר". // אביחי פאוזנר: קו ימני, ואולי אפילו קיצוני?
רות ירדני כץ: הפעם נדבר על קמצנות. // משה ברק: צער בעלי חיות.
מילואים לרשימה הנכונה של מקבלי פרס ישראל: נחום ברנע ו"יד שרה" כבר זכו בפרס ישראל.
שו"ת אליהו הכהן: דבורה סלפ-גוטמכר: משה ביק: "ואתם שרים לי על מוטי האידיוטי!" // כיצד בגלל המורה משה ביק הסתיימה הקריירה המוסיקלית של דנצ'ו ארנון?
המוסף לפסח: דגים ממולאים, חרוסת, קניידאלאך, קומפוט פירות יבשים.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק ראשון, מהונגריה לארץ-ישראל, חלק שלישי ואחרון של הפרק.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
לְיַד מַפֹּלֶת
שֶׁל עֵץ וְשֶׁל בַּיִת
רוֹבֶצֶת לָהּ קְלִפָּה זְרוּקָה
וְהִיא מְלֵאָה בְּרֵיחַ בַּיִת
כְּמוֹ חַיַּת מַחְמָד.
מתוך המחזור "נגיעות" (14)
הננו מצטערים שהיכל התרבות היה תפוס הערב ולפיכך נבצר מאיתנו לחגוג בו את יום הולדתו ה-72 של הסופר הנידח
(נולד 2.4 או 3.4 שנת 1936 למניינם)
כמתנת ניחומים קיבל ס. נידח סירוב נוסף ממו"ל להוציא לאור את הרומאן הקולוניאלי הארצישראלי שלו "ספר הגעגועים", אשר לדעת העורכות בהוצאה הוא אינו ראוי לדפוס; אבל קוראי "חדשות בן עזר" אין להם מה לחשוש כי הרומאן כבר פורסם בגיליונות המכתב העיתי וכל המחזיק בתקליטור של שלוש השנים הראשונות למכתב העיתי יכול בנקל להעלות את כל המשכיו ולקרוא אותם כמו שקרא לפני שנים רבות את הסיפורים בהמשכים ב"הבוקר לילדים" (השבועון לַילדים הקולוניאליים בעריכתם של יעקב חורגין ושלמה סקוסלקי) או ב"דבר לילדים" (השבועון לַילדים הפרולטאריים בעריכתו של יצחק יציב ועם איוריו של נחום גוטמן).
ישראל הַר
שָׁלוֹם צֵל
שָׁלוֹם לָכֶם צֵל
הָרִים כֶּהָרִים
שֶׁלֹּא הָיוּ מֵאָז
אָדָם
הָרִאשׁוֹן נָתַן שֵׁם
לְכָל הַבְּרוּאִים
אַתֶּם
מְעַרְבְּבִים לִי הַחַי
וְשֶׁהָיוּ חַיִּים – עַל כֵּן
נוּחוּ שָׁלוֹם עַל מִשְׁכַּבְכֶם
צְלָלִים מְנוּחָה נְכוֹנָה עַד
אֵאָסֵף גַּם אֲנִי כַּצֵּל עַד
יָשִׂים צִלִּי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן
יִשָּׂא פִּרְיוֹ לְהַפְלִיא בְּחֶבְיוֹן
תודה וכל טוב לכם אהודים יקרים וברכת "חג שמח וכשר" על עורכי וקוראי גיליונות מכתב העיתי
דורון גיסין
"אַ-סְמַאר אֶ-תוּת!" – הסמרטוטר
עם הקמתה של השכונה החדשה על גבעות החול מצפון ליפו, מה שיתפתח ירבה ויפרוץ, ויהפוך עם השנים לעיר תל-אביב, החלו לפקוד אותה רוכלים ומוכרים שהוסיפו גם את השכנים החדשים לחוג לקוחותיהם.
רוב המתיישבים היו עולים חדשים יוצאי ארצות אירופה. השפה הערבית לא היתה שגורה בפיהם, ואוזניהם לא היו מורגלות לדקויות המיבטא המזרחי, מה שהוביל לא פעם לאי-הבנה ולמצבים מלאי הומור.
ברצותו לפאר ולהתגאות במהפך שחל במצבו לטובה, "הסביר" אחד מליצני הדור את המצב באוזני שכנו כך – "אתה רואה שמי שסבלו בגולה ממחסור ומיחס משפיל ולא פעם נאלצו להתעסק בפרנסות בזויות כאוספי ומוכרי סמרטוטים, הצליחו כאן להתעשר ולהתבסס והפכו לסוחרים נכבדים. את המקצועות הגלותיים הורישו למקומיים."
ולראייה הצביע על רוכל ערבי שדחף בסמוך עגלה רעועה ולה גלגלים חורקים, כשהוא קורא במלוא גרון:
"סמרטוט, סמרטוט!"
את אשר שניהם לא ידעו – היה זה מוכר תות-עץ שחור, שהכריז על סחורתו בקול גדול:
"אַ-סְמַאר אֶ-תוּת!" – כלומר תות-עץ שחור.
פשר הצרופה של נקניקי אס
שלום,
מסמך מעניין
שנמצא מגולגל ככדור בחור של שקע חשמל בקיר חנות בבית פרנק/שיף ברחוב הרצל
לאחר שפתחתי
וגיהצתי את הנייר נתגלה דף תפריט מתקופת המנדט, ככל הנראה מראשית שנות ה-
החנות והמסעדה של שלמה אס, שהיתה בקומת הקרקע, היא כנראה המקור לחברת "נקניקי אס" הידועה, אשר קדמה לחברת זוגלובק מנהריה.
בקיר של החנות
הזו מצאנו שרידים של ציורי קיר דקוראטיביים מ-
בתיאבון,
שי פריש
אהוד: אכן זה היה חלום של ילדי המושבה – להגיע לרחוב נחלת בנימין בתל אביב ולשבת ב"אס" ולאכול נקניקיות חמות עם חרדל וצ'יפס, וגם לשתות "צוף", "תסס" או לימים כשגדלנו – בירה "נשר", כי "גולדסטאר" עוד לא היה בנמצא.
צריך להאכיל את התינוק
משפחת ליפסקי בווינה, בדרך לא"י
אחרי הפסח של שנת תרפ"א, 1921, שמה פניה משפחת ליפסקי מלודז' לפתח-תקווה, שבה קנה אבי המשפחה, הוא סבי חנוך-יששכר ליפסקי, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, חלקת אדמה שבה ניטע עבורו פרדס. שני הבנים הגדולים, יחיאל וגרשון, כבר עלו ארצה וחיכו לבאים אחריהם, ועתה חנתה המשפחה במלון בווינה כי בינתיים גם הגיעו השמועות על מאורעות מאי 1921 וכך הגיעו ארצה, ברכבת לטריאסט ומשם בים לפורט-סעיד וליפו, כבר אחרי המאורעות, ובגינן גם התעכבו תקופה קצרה בפורט סעיד.
שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין ישבה אפוא במלון בווינה עם בעלה חנוך ושאר ילדיהם: צֶלה, סלה, רבקה, דבורה (היא אימי דורה) רחלה ויהודה.
בשהותם במלון ראו הילדים מחלון חדרם זוג בחלון שבבית ממול – כשהגבר פושט בגדיו ועולה ויורד על האישה הערומה שמתחתיו בקצב מעורר השתאות.
"מה הם עושים?" שאלה צעירת האחיות.
"הם עושים תינוק," השיבה אחת האחיות הבכירות. הם היו משפחה ציונית ומשכילית מאוד. האב חנוך אפילו לא צם ביום כיפור, וספרייתו הגדולה היתה מלאה ספרי השכלה וספרות בעברית ובגרמנית. גם הבנות הבוגרות היו משכילות ודיברו בחופשיות עם הילדה.
האחות הקטנה קיבלה את ההסבר, ואולם למחרת שב המחזה הלילי והתרחש לנגד עיניהם בחלון המואר. הגבר גהר על האישה והיה מכניס ומוציא, מכניס ומוציא וממש מפמפם אותה.
"למה הם עושים את זה שוב?" שאלה צעירת האחיות.
"שמעת, הם עושים תינוק." ענתה הבכורה.
"והלא כבר עשו אותו אתמול!?"
"ומה את חושבת, שלא צריך להאכיל את התינוק?"
מאת ס. נידחסקי
רוברטו
סיפור מאת אירית ר. קופר
הנופים הירוקים של תאילנד היו נפרשים לעיניי מבעד לחלונותיו המרווחים של אוטובוס תיירים משוכלל. הבירה בנגקוק וסביבותיה, צמחייה עבותה מרהיבה ומגוון רב, רב מדי, של פסלי בודהה בכל הגדלים והצורות. כבר חמישה ימים מתגלגל לו טיול ישראלי מאורגן באוטובוס הזה, וחמישה ימים אני יושבת לי לבדי בספסל השלישי ליד החלון.
בבוקר היום השישי, בדרכנו לדרום, אל האי פוקט, התיישבתי כהרגלי באותו המקום ובהיתי בחלון.
"אפשר?" שמעתי קול של גבר, וידו הצביעה על המושב שלידי.
"בבקשה," אמרתי, רואה אותו מזווית עיני, "המקום פנוי."
הוא שלח בי מבט בוחן בעיניים חומות חקרניות.
"רוברטו," הציג את עצמו בקול ערב, והזכיר לי את בעלי, שלא היה מהסס לפתוח בשיחה עם זרים בחיוך ידידותי ובקול מלא נועם וקסם.
"אני מתבונן בך מהיום שהתכנסנו בשדה התעופה בארץ. את מסקרנת אותי. אני רואה אישה גבוהה ונאה, וארשת עצובה על פניה הבהירות. ואני שואל את עצמי: למה האישה הזאת עצובה כל כך? אבל לא מצאתי הזדמנות לגשת אלייך, והרי אי אפשר לשאול אישה סתם כך למה היא עצובה. ואתמול, בבית הקברות של החיילים האמריקאים, שביניהם מצאנו גם מצבות של יהודים, היה בפנייך משהו שנגע לליבי."
"כן," אמרתי, "זהו הטיול הראשון שלי מאז שנפטר בעלי האהוב. כבר שלוש שנים חלפו ועדיין אינני מסוגלת לבקר את קברו. אני חושבת שבית העלמין אתמול הזכיר לי את הרגע הנורא, שבו הורידו לבור הפתוח את האדם האהוב, שאיתו חייתי למעלה מחמישים שנה." השתתקתי, כי דמעות חנקו את גרוני.
"נראה שהיו לך חיי נישואים מאושרים, ושנים רבות. תברכי על כך." אמר רוברטו.
"לברך?" אמרתי, "אני קיוויתי שנשאר ביחד עד זקנה ושיבה."
"לא כל אדם זוכה לחיות בזוגיות חמישים שנים מאושרות."
"לא כל יום היה צפיחית בדבש."
"לזה אין משמעות," אמר והשתתק.
"ואתה?" שאלתי.
"גרוש," אמר וחייך בעצב, "לא אמרת לי את שמך."
"אסתר," אמרתי, ולחצנו ידיים. ידו היתה חמה ונעימה ולחיצתו חזקה ומעוררת אמון.
הוא התיישב לידי. האוטובוס יצא לנסיעה הארוכה. רוברטו התבונן בי, כאילו בדק אם ראוייה אני לאמונו, ופתח בסיפורו:
"למדתי כלכלה וחשבונאות, חוגים של גברים, והיתה שם סטודנטית אחת ששיגעה את הבחורים, כזאת חכמה ויפה. כולם היו מטורפים אחריה, ואני כמו כולם. היא, למרבה הפלא, גילתה כלפי חיבה רבה. ואני, כדי להראות לכולם, התקרבתי אליה, למרות הסתייגותי מהדרך שנהגה באנשים, בצינה וביוהרה שהוציאו אותי מדעתי. היא היתה מן הנשים השתלטניות, החצופות, שידעו לעשות בגברים כרצונן, ואני עשיתי מה שרצתה.
"וכך, אינני יודע איך זה קרה, סיימנו את הלימודים וכבר היינו נשואים. אני חושב שהייתי אומלל מהרגע הראשון, אבל פחדתי לפצות פה. אשתי השתלטה על כספי המשפחה, על כל פרוטה שהרווחתי. הייתי רואה חשבון מוצלח והשתכרתי יפה, אבל מעולם לא היתה פרוטה בכיסי, וכשהייתי זקוק להוצאות כלשהן, הצטרכתי לבקש ממנה, והיא היתה משלבת את שתי ידיה על המותניים, ושולחת בי זוג עיניים מרושעות. למה אתה צריך כסף?' היתה שואלת בזעם. 'אינך יכול ללכת ברגל?' ואני הייתי עומד לפניה כמו ילד שסרח. אפילו בגדים לא יכולתי לקנות לפי רצוני וטעמי, אלא על פי דעתה ורצונה, ולא יכולתי להתנגד לה.
"לא היה בי הכוח לריב ולהתווכח איתה, כי תמיד, בכל ריב או ויכוח, יצאה היא צודקת ואני האשם. היא היתה עומדת מולי זקופה וגאה, ופניה חסומות וקשות. ואני מסתכל עליה, על יפי פניה שאין לגיל השפעה עליהם. עיניים כחולות שלוות, פה קטן והדוק שלא גילה את סודה. על כורחי עשיתי את רצונה, והלכתי ברגל לערוך קניות על פי רשימות שהכינה. היא היתה מביטה בי בעיניה הקרות, וכל דבריה היו לי פקודה. ואני, החלוש, רעדתי מהערצה לאדונית השטנית הזאת.
"עדיין שמרתי הכול בתוכי, לא רציתי לגלות שנרמסתי, אך כבר החלטתי לשים קץ לדבר. לא ייתכן להמשיך כך להיות מושפל עד עפר ואפר. ידעתי שאסור לי להיחפז, שהיא לא תגלה, שלא תערים קשיים.
"יום אחד, כשחזרתי מהעבודה, נגשתי אליה. 'אפשר לשאול אותך שאלה?'
"היא שלחה בי מבט צונן, 'תגיד, מה רצונך ממני?'
"'לא אכפת לי לומר לך בגלוי.'
"'מה?' רתחה.
"'את לא חושבת שאת גורמת לי צער בהתנהגותך?'
"היא הניעה את ראשה היפה 'אני גורמת לך צער? אם כבר מדברים, הרי זה אתה שגורם לי סבל,' הנעימה היתה כל כך חריפה, שנשארתי המום. צינה שטפה את גופי, היא חישבה את הכול, אחר-כך ארבה לי, ולבסוף לכדה. הרגשתי את הכוח השטני של רצונה חודר אל קירבי. והפעם התגוננתי בכוח מרירותי, ואילצתי את עצמי לשלוט ברוחי.
"'לא אוכל לשאת יותר את המצב הזה.'
"'יש לך ברירה,' אמרה בפשטות, ופתחה את הדלת.
"רעדתי מזעם.
"'אם אתה גבר, נראה אותך הולך.' ועמדה שם זקופה, גבוהה, יפה מתמיד. פתאום היתה השנאה בינינו עירומה. מחשבה עברה בראשי: היא רוצה להישאר בבית, לרשת אותו, את כספי ואת רכושי, פרי עבודתי שעות ללא ספור. ואז אמרתי לה: 'על אפך וחמתך לא אלך.'"
"'אם כך', אמרה, 'תכיר את נחת זרועי. עד כה הייתי טובה אליך, אבל מהיום והלאה אין עוד שירותי בית בשבילך.'
"אסתר," אמר כמו מכר ותיק, "מה אוסיף ומה אומר? חיי הפכו גיהינום! היו ימים שהייתי צריך להיכנס הביתה בסתר, ולא בדלת הראשית. לא היה אוכל ולא כביסה, וישנתי בחדר קטן על מיטה קטנה. כאשר לא יכולתי לשאת יותר, ביקשתי שנתגרש.
"'כן,' אמרה, 'ברצון, אבל אתה יוצא מהבית בלי כלום.'
"ניסיתי להתגונן, היא התעקשה, וכרגיל נכנעתי בפני רצונה. במשך שנות נישואינו, בין מריבה למריבה, נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים, אהבתי אותם והייתי קשור אליהם בכל נימי נפשי, וידעתי שעכשיו אצטרך לבקש רשות לראות את ילדיי. אבל אני יצאתי, ואמרתי לה: 'את שטן, ולא אישה! שנים אכלת לי את הלב! עכשיו די! נגמר!'
"עכשיו את מבינה מדוע אני מקנא בחייך שלא ידעו מרורים והשפלות?"
הנהנתי בראשי כמבינה.
הגענו אל האי פוקט, הים געש, וגלים לבנים התרוממו לא רחוק מאיתנו, התנפצו ברעש גדול, וסופם שליחכו כנועים את רצועת החוף. הרבה תיירים היו שם. רוברטו הצביע על הזוגות המוזרים שנראו בכל מקום, גברים אירופים מבוגרים ונערות תאילנדיות צעירות ויפות. "מה את אומרת על זה?" אמר בלעג.
את סיפורו המשיך רוברטו כל אימת שישבנו באוטובוס בדרך מאתר מרהיב אחד למישנהו: "לאחר שנשארתי לבד לא נותר לי אלא ללכת לחפש לי מקום מגורים. אל אימי לא רציתי לשוב, וכמובן לא לאחי או לאחיותיי. אנחנו היינו משפחה ספרדית מלוכדת והם תמיד אמרו לי: 'רוברטו, אל תשאיר ילדים ללא אבא.' הם ידעו כמה סבלתי, אבל הפצירו בי לחכות עד שהילדים יגדלו. בכל כוחי ניסיתי, אבל לא יכולתי לשאת יותר. קמתי והלכתי, ולא ידעתי לאן.
"את הלילה הראשון מחוץ לבית העברתי בחדר קטן בבית מלון מזדמן, איני יכול לומר שישנתי, ראשי היה טרוד במחשבות. רציתי לחזור, לא אל אשתי רציתי לחזור, אלא אל ילדיי. השכם בבוקר יצאתי משם והלכתי ברגל דרך הגנים והשדות. בני אדם היו עדיין ספונים בחמימות בתיהם, ואני פסעתי לאורך הדרך הראשית הריקה, ובתוך כך תהיתי איך יראו חיי בעתיד. עצרתי באמצע הדרך וחזרתי.
"אשתי פתחה את דלת ביתנו, פניה אדומות מזעם, ועיניה צוללות בפניי במבע חמור. עד היום אינני יודע מה קרה לה, ומה גרם לה להתקיף אותי ממקום בלתי צפוי. עמדתי מולה והיא שלחה את ידיה הקמוצות לאגרופים לעברי, ודיברה על חוסר נאמנות, על בגידות. 'אתה, מה אתה חושב, שאינני יודעת? שלא סיפרו לי? שלא ראו אותך איתה?'
"'הרגעי', אמרתי, 'לא בגדתי בך. את מדמיינת, את מאמינה לרכילות רעה. איך את מעלה בדעתך שאני אלך לאישה אחרת?'
"בשום פנים ואופן לא יכולתי להרגיע אותה. מישהו הסית אותה נגדי. לא יכולתי להבין את התפרצותה הפתאומית, שמעתי אותה צועקת בכעס גדול. ביקשתי שתדבר בשקט, הילדים עדיין ישנים.
"'שישמעו, שידעו מיהו אביהם!'
"'למה את חושדת בי, הרי חזרתי, חזרתי בשביל הילדים.'
'שלא תחזור על כך! אני יודעת ואני בטוחה שבגדת, שיש לך אהובה, ולא רחוק מכאן. ואני אפילו יודעת מי היא!'
"ניסיתי להרגיע אותה אך דבר לא עזר, היא דחפה אותי לדלת. 'צא!' צעקה, "צא מיד! נבזה! בוגד!'
"'תעצרי, תחשבי, עברנו דרך ארוכה יחד לטוב ולרע.'
"'די!' צעקה 'לך כבר.'
"ואני כבר הייתי בחוץ 'הפעם אינני חוזר,' אמרתי. אינני יודע מה גרם לה לקנאה הארורה. הייתי נאמן לה. מעולם לא בגדתי בה. יצאתי מהבית אכול זעם והשפלה.
"וכך התגרשנו. הייתי בודד, נואש, חשבתי שאשכח אותה, ואבנה מחדש את חיי. רק חמישים שנה מלאו לי. חלמתי לפגוש מישהי, בבוא היום, שאוכל לאהוב אותה. ושוב התחלתי מאפס ובניתי את עצמי בעבודה קשה.
"עם הזמן, אחרי תקופת גירושים, התחלתי לחוש כלפיה רחמים. לפעמים ראיתי אותה והיתה מחייכת אליי, כאילו עצם ההתבוננות בי היא האוצר הכי גדול שלה. פעם חיכתה לי ביציאה מהמשרד, היא ביקשה שאשב איתה בבית קפה והסתכלה ישר לתוך עיניי.
"'אני לא מבין,' גמגמתי. הרמתי את מבטי, ופגשתי את מבטה וחיוך של ילדה שנתפסה בקלקלתה.
"'יש לנו ילדים משותפים,' אמרה, ומאז לא הקשתה על פגישותיי עם הילדים. עכשיו אני גרוש כבר שנים רבות, ואין דרך חזרה, ואין שום דבר היכול לגשר בינינו. כאב לי על הילדים, אבל בינתיים הם גדלו, הקשר בינינו טוב והם באים הרבה לביתי."
שתקתי, וכי מה יכולתי לומר, צר היה לי על רוברטו, שעזב את ביתו ואת ילדיו, וצר היה לי עליי, שנותרתי בביתי לבדי.
"תהיי שמחה בחלקך," אמר כאילו קרא את מחשבותיי, "הרי לא כל אחד זוכה לחיות חיים טובים וארוכים בבית נעים, בתוך משפחה חמה."
התעשתי וניגבתי את עיניי.
"ולא ניסית אף פעם לדרוש את חלקך ברכוש?" שאלתי.
"לא," אמר. "זה היה מתחת לכבודי. מה גם שהילדים נשארו בבית, ועבורם היתה זו מכה קשה שאביהם עזב, ולא רציתי להקשות עליהם עוד, ולטלטל אותם למקום אחר."
"אני מבינה," אמרתי.
"כן," אמר ונאנח, ופתאום שונו פניו, והיה בהם איזה רוך.
"ואת?" שאל .
"אני, מה אוכל עוד לספר לך, נישאנו ללא פרוטה, הוא היה חייל, ואני סיימתי את לימודי ההוראה. אבל הייתי מלאת בטחון שנשיג את האמצעים ונקים בית הגון ומשפחה חמה. ואכן כך היה. היינו כמו שתי נמלים חרוצות הסוחבות על גבן גרגר אחרי גרגר עד שהתל מתמלא. השילוב בין ילידת פולין לבן מצרים עלה יפה, הגענו לבית ונחלה, הכול כבר היה מאחורינו, והבנות נשואות. ואז הוא קם והלך, והשאיר אותי לבדי, מבלי שיהיה לי מושג מה עושים וכיצד."
"ולמה את בוכה?"
"כי עכשיו, כשהגיע הזמן ליהנות מהפירות, לחיות בנחת, לנסוע לטייל, לראות עולם, הוא השאיר אותי בודדה, שבורה, כאילו חתכו איבר מגופי. בין לילה הושלכתי לריקנות. השהייה בבית הזכירה לי אותו בכל חפץ, ונראתה לי בלתי אפשרית. ראיתי את חיי חסרי טעם ומיותרים, וניסיתי להפיג את השיממון בגירויים חיצוניים קטנים. סרט, בית-קפה, הצגה, וגם הטיול הזה..."
רוברטו הבין, ונראה לי שהוא משתדל להתחבב עליי, לנחם אותי ואת עצמו, הוא אסיר תודה לי שאני מקשיבה לו והוא מנסה לדובב גם אותי. היה בו משהו שהזכיר לי את בעלי. מין נועם הליכות מוכר. ועכשיו סיפר לי שגם הוא יליד מצרים ומשפחת עלתה לישראל כשהיה עדיין ילד.
בצהריים עצרנו ליד מסעדה גדולה, רוברטו הושיט לי את ידו כשירדתי מהאוטובוס. במסעדה ביקש ממני לשבת מולו, וכל תשומת ליבו היתה נתונה לי. עיניו החומות לא משו מעיניי הירוקות, משפתיי שחייכו אליו בנועם, ומבטי גילה את צפונות ליבי, שמקורם היה בדחף פתאומי. הסתכלתי עליו וחשבתי: אדם זר, שלא ידעתי על קיומו עד הטיול הזה, כיצד סיפר לי על עצמו.
"את אישה נאה ונעימה," אמר פתאום ואחז את ידי בשתי ידיו, ובפניו מין הבעה של אושר. אבל מיד חזר בו, חושש שמא המחווה אינה לרוחי.
חייכתי אליו כאומרת: זה בסדר, אין דבר, אני מבינה. וחשתי שרצה לומר דבר מה נוסף, אבל עצר. אולי חיכה לתגובתי. אבל אני לא הגבתי, ולא אמרתי כלום.
גם כאשר אמר לבסוף: "את מוצאת-חן בעיניי." שתקתי.
בימים הבאים טיילנו הרבה ברגל, הוא הלך לידי וצילם אותי בכל הזדמנות; בשעת הליכה, נשענת על מעקה ומביטה אל המפרץ, משוחחת עם המטיילים. לא ביקשתי שיצלם אותי, אבל גם לא התחמקתי ממנו.
באוטובוס ישבנו מעתה יחד ושוחחנו הרבה. הרגשתי שיש כנות ונאמנות בדבריו, וציינתי לעצמי שהוא מדבר על הימים שנחזור לארץ, נשמור על קשר ונראה לאן יתפתחו הדברים.
"הייתי מיואש וכבר לא האמנתי שיחול בי שינוי כזה, שאכיר מישהי ואהיה מעוניין בה. היו רגעים שרק חשבתי להיות לבדי בשקט. ואת עוררת בי אמון ורצון לקירבה." כך אמר, ואני שמעתי ושתקתי.
מחלונות האוטובוס נפרשה בפנינו מניפה של נוף יפה ושלו. מרחבים ירוקים ושכונות של בתים נהדרים, מעין וילות טובעות עצים ופרחים.
"כאן יכולתי לחיות בשקט הרחק מהעולם הרעשני," אמר והביט בעיניי. "כאן יכולתי להיות מאושר," הביט כאומר– איתך.
הנסיעה היתה חמימה ושטופת אור. הנוסעים באוטובוס דיברו, והמדריכה היתה מהסה אותם, שיקשיבו לסיפוריה על המקומות שחלפנו דרכם.
במעלה תלול בהרים האט האוטובוס את נסיעתו, ונקראנו להתבונן בפרחים שבצידי הדרך, רוברטו ידע את שמותיהם. "פעם, כשהייתי סטודנט, גידלתי פרחים לפרנסתי, זאת היתה עבודה נעימה ביותר," אמר בחיוך שובב, וסיפר עוד סיפורים משעשעים וחינניים.
צחקתי צחוק משוחרר.
"אלוהים שלח אותך אליי, ואני מודה לו על כך." אמר
לא ידעתי מה לומר לו. העליתי חיוך קטן ואמרתי: "כניראה."
"כן," אמר, "אחרת אינני יכול להבין איך סיפרתי לך מה שלא סיפרתי לאיש מעולם." נאנח והוסיף: "את עזרת לי לשחרר את סיר הלחץ שגעש בתוכי, ואני חש עכשיו כמו אדם נקי, שהוציאו מתוכו את כל הרעלים שהצטברו במשך שנים. את אישה שהתנסתה בחיים טובים, את תוכלי לתת חיים טובים למישהו."
"אולי," חייכתי.
נסענו עוד כשעתיים, עברנו על פני נופים יפהפיים, בכל עיקול של הדרך נפתחו בפנינו מראות חדשים, וכבר לא דיברנו על חיינו בעבר. הקשבנו להסברים של המדריכה, וכל אימת שנפגשו מבטינו חייכנו.
האוטובוס עצר בפתח המלון, והמדריכה אמרה: "רבותיי, ארוחת-ערב בשמונה. תהיו בזמן."
"ניפגש בחדר האוכל," אמר רוברטו, כשהמדריכה סיימה לחלק את המפתחות לחדרים, "נשב ביחד."
חייכתי אליו לאישור ופניתי לחדרי.
לבושה בשמלת ערב ירדתי ללובי של המלון. רוב אנשי הקבוצה כבר חיכו לפני דלת המסעדה למדריכה, שירדה לאיטה במדרגות ובידיה רשימת המטיילים. רוברטו לא היה שם.
הדלתות נפתחו, נכנסתי עם הקבוצה למסעדה, רוברטו לא היה בינינו.
עלה בדעתי שאולי הקדים והוא כבר יושב ושומר לי מקום לידו, סקרתי בעיני את המסעדה, את כל השולחנות, רוברטו לא נראה בשום מקום.
בזווית עיני הבחנתי באדם מבוגר בחליפת ערב מוליך אל הבר נערה צעירה ויפה. הצמד משך את תשומת ליבי, כי היה דבר מה מוכר בדמותו של הגבר ובאופן הליכתו, ואז היכתה בי ההבנה: את רוברטו ראו עיניי, ולצידו הולכת לה ומחייכת נערת ליווי תאילנדית.
אהוד: גם אנחנו עשינו, פחות או יותר, את המסלול הזה בתאילנד ובאי פוקט ובקופיפי, כשבועיים לפני הצונאמי, ולולא מוראה של המיסתורית עלינו, או אילו היינו לבדנו, היינו ודאי גם אנו מתפתים לנהוג כרוברטו. לא הפסקנו להסתכל ולקנא בגברים המבוגרים, רבים מהם גימלאים, צרפתים, שמצאו להם נשים תאילנדיות צעירות, שמצידן לא חדלו לפנק אותם ולטפל בהם כאילו הן עובדות את אלוהים הזקן אפילו יש לו פסוריאזיס. אנחנו סבורים שצריך שבאיזשהו מקום בעולם יהיה איזשהו גן עדן לגברים גם עלי אדמות. מה עוד שהכול חוקי ומוסרי כי מתחתנים.
על כל גבר אירופי שנשוי לתאילנדית צעירה יש לפחות מאה שרק מסתכלים בו, מקנאים בו ומדמיינים לעצמם מה היא עושה לו חוץ ממסג' תאילנדי, ששמה, במכונים המהוגנים, שאין בהם שום יחסי מין רק עיסוי מקצועי מסורתי – שמה פגשנו דווקא בחורות שריריות, גוצות, חזקות ולא יפות ביותר, כך שלא היו לנו שום ייסורי יצר כאשר עיסו אותנו קרוב לאזורי המפשעה והתחת שלנו ודיגדגו לנו בעמוד השידרה. חוץ מזה המיסתורית היתה כל הזמן לצידנו במזרון השני וגם היא קיבלה עיסוי נשי, ורק שוויתרה לנו בכך שתמיד הפחות-מכוערת תעסה אותנו. אחת מהן ידעה מילים אחדות בעברית ואמרה לנו שעבדה במושב חֵלוּת (חרות) בקטיף פלחים (פרחים). הבטן הענקית שלנו עשתה רושם אדיר על המעסות והן אפילו הצטלמו איתנו שוכבים בחיקן והבטן קדימה. חברים סיפרו לנו שגברים בעלי חזה שעיר במיוחד זכו ליחס דומה של השתאות והתפעלות בקרב התאילנדיות. אבל אצלנו החזה חלק והשדיים כמו בתולה בת שש-עשרה.
יוסי גמזו
מִמֶּרְץ עַד מַאי מְקַנְּנוֹת הַצִּפֳּרִים
"לְעוֹף הַשָּמַיִם קִנִּים וּבֶן-הָאָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשוֹ"
(הבּשֹורה עפּ"י מתי, ח 20)
מִמֶּרְץ עַד מַאי מְקַנְּנוֹת הַצִּפֳּרִים,
זֶהוּ הַזְּמַן לְשַכְפֵּל אֶת עַצְמָן, הַשָּעוֹן הַגֶּנֶטִי
פּוֹעֵם בָּהֶן פֶּתַע כְּמוֹ בְּרֶנְדִּי בַּדָּם, כְּמוֹ אָלֶגְרוֹ וִיוָצֶ'ה
שֶל אֵיזוֹ שְֹפַת-סֵתֶר שֶהֵן לְבַדָּן
מְבִינוֹת בְּלִי תָוִים.
מַהוּ הַכֹּחַ הַזֶּה הָאַדִּיר, שֶל מִסְדַּר-הַכְּנָפַיִם
מֵעֵבֶר לָרֹךְ הַפְּלוּמִי הַמַּרְטִיט אֶת לִבָּן הַקָּטָן:
לַהֲפֹךְ בְּאַלְכִּימִיַּת-חֶסֶד כָּזֹאת
אֶת הַגַּ'נְק הַזָּרוּק שֶל חַיֵּינוּ
זֶרֶד לְזֶרֶד, גִּבְעוֹל לְחוּט-צֶמֶר
לְקֵן מְרֻפַּד אַהֲבָה?
אֲנִי שוֹאֵל אֶת זֶה מִפְּנֵי שֶהַצִּפּוֹר
הֲכִי נוּגָה, הֲכִי פְּצוּעָה, הֲכִי בּוֹדֶדֶת
שֶלֹּא אִכְפַּת לָהּ אִם בְּמַאי אוֹ בְּנוֹבֶמְבֶּר
רַק שֶיִּתְּנוּ לָהּ לְקַנֵּן
הוּא הָאָדָם.
הַאִם אַתָּה שוֹמֵעַ אֶת הַשֶּקֶט הַצּוֹעֵק
שֶל אֵלֶּה שֶחוֹזְרִים אֶל תּוֹךְ דִּירוֹת רֵיקוֹת עִם עֶרֶב,
שֶל אֵלֶּה שֶשּוֹכְבִים לִישֹן לְבַד עַד אוֹר הַבֹּקֶר
שֶיֵּש בּוֹ אוּלַי בֹּקֶר אַךְ סָפֵק אִם יֵש בּוֹ אוֹר?
תֵּן לָהֶם בַּיִת, הַיּוֹם, לֹא מָחָר.
שֶמִּישֶהוּ בָּעֶרֶב יְחַכֶּה לָהֶם בַּפֶּתַח
עִם לֶחֶם, עִם חִיּוּךְ, עִם יֶלֶד עַל כַּפַּיִם.
אֱמֹר לָהֶם כֵּן, אֵלִי,
קֵן.
(נדפּס בּ"הליקון")
יוסי גמזו
ורק הגדי נשכּח...
על ספרו החדש של יעקב שֹגיא, "הולך על זמן", הוצאת כּרמל, ירושלים
בּאחד משירי אסוּפת-שיריו השישית (וספרו השביעי) של יעקב שֹגיא כּותב המשורר על אחרית הימים: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶש, / וְרַק הַגְּדִי נִשְכַּח..." אמירה זו תְקֵפָה, אף כּי בּקונוטאציה שונה לחלוּטין, גם לגבּי המצב הלקוּי, הגובל בּעוול משווע, בּו משֹגשֹגת הגרפומאניה המיוּח"צנת בִּמחוזותינוּ, בּעוד שכּשרונות-אמת, צנוּעי הגוּת ועלילה כּניסוּחו המפוּרסם של בּיאליק, אינם זוכים להידפס בּמוּספי-הספרוּת שלנוּ, שלא לדבּר על הִתייחסוּתה של בּיקורת-ספרוּת ראוּיה לשמה.
יעקב שֹגיא, משורר וסופר, יליד פּולין וניצול-שואה בּילדוּתו, עלה ארצה בּגיל 9 והתחנך בּקיבּוּץ יגוּר. הוּא עבד כְּבוֹקֵר בּקיבּוּץ מלכּיה וּמאוּחר מִזה בּרמת הגולן, וכיום הוא תושב "פּרוטיאה בַּכּפר" אשר בּשרון. הוּא מחבּרם, עד כּה, של שישה קובצי-שירה וקובץ-סיפּורת אחד, וספרו החדש, "הולך על זמן", הוּא אוּלי הבּשל בּיותר.
שירתו של שֹגיא, על אף פּרטיוּתה (ושמא דווקא בּזכוּתה) מגלמת בּשֹפתו השירית-ייחוּדית את גורלו ועולמו של דור שלם. זהוּ דורם של ניצולי השואה שהגיעוּ ארצה כּילדים, התערוּ בּה בּשיניים וּבציפּורניים, אך כּפוּיים, כּאשת לוט, "לְהָפֵר הַבְטָחָה אַחַר הַבְטָחָה / שֶלֹּא לְהַבִּיט לְאָחוֹר." זהוּ גם החשבּון הנוקב והמר עם שתיקת השמיים ועם האמוּנה בּרחמי האל ה"סוֹבֶבֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / תוֹעָה לְעַצְמָהּ מִגֹּדֶל הַבְּגִידָה/" אך זוהי גם שירת האהבה לנופי הארץ ("אַהֲבַת הָאֶבֶן, הַמָּצוּק, / מִשְמֶרֶת עֲצֵי הֶחָרוּב / הַמַּיִם הַנִּקְוִים, / הָעֲלִיָּה לְרֶגֶל") ואהבת האישה-הרעיה ("וְאַתְּ, הֲרֵי לִמַּדְתִּינִי דָבָר, / הָאָסוּר עָלַי בִּלְעָדַיִךְ, / לַחֲלֹק אַהֲבָה בִּשְנַיִם.") מִתהום בּיעוּתיה של ילדוּת שניצלה מזרועות התמנוּן של המוות בּוקע בּשירה זו ניצחונו של האף-על-פּי-כן המתעקש "לְחַבֵּק אֶת הַחַיִּים, / לְחַבֵּק חָזָק, עַכְשָו."
בּ"רשימותיו של מאלטה לאוּרידס בְּרִיגֶה" כּותב ריינר מאריה רילקה: "...כּי שירים אינם, כּסברת הבּריות, רגשות. שירים הם ניסיונות. למען שיר אחד הכרח לו, לאדם, לראות הרבּה ערים, אנשים, עצמים. לחוּש היאך עפות הציפּורים וּלהִתחקות על התנוּעות שבּכוחן נפקחים הפּרחים הקטנים עם שחר. לשוּב וּלהרהר בּבּוקר על שֹפת הים, בַּים בִּכלל, בְּיָמים, בּלילות-מסע, אשר דהרוּ הלאה-הלאה וטסוּ עם כּל הכּוכבים."
בּניגוּד קוטבי, סימפּטומאטי בּיותר, למרבּית השירה הנדפּסת אצלנוּ, שיריו של שֹגיא הם תצלוּם רנטגן של ניסיונות, בַּמוּבן המיקראי של ניסיון כּמַסָּה ("מסות, מופתים וּמוראים גדולים" כּדברי ההגדה של פּסח). מי ששייך לדור הילדים שֶאף לאחר שנקלטוּ בּארץ החבּיאוּ פּרוּסות לחם מתחת לַמיזרן, בּרחוּ בּאישון לילה מִבּית הילדים בַּקיבּוּץ מִפּחד אַקציה לא צפוּיה של הגסטאפּו (סיוּט שכּדוּגמתו הוּא מעלה בּספר-הפּרוזה שלו "והילד בּוכה", העומד להיות לסרט בּבימוּיו של דני ווֹלמן) מנציח בּשיריו טראוּמה אישית ודוֹרית גם יחד של ילדוּיוֹת שנידונוּ לתפּוס את הבּלתי-נתפּס בּעולם נְטוּל דין וּנטוּל דיין שאלוהיו עומד על הדם
בּחיבּוּק ידיים: "זְאֵבִים יִלְּלוּ אוֹתִי הַלַּיְלָה / זָאֲבוּ אוֹתִי הַיּוֹם. / ...שוּב אֵינֶנּוּ בְּטוּחִים בַּאֲשֶר נַעֲשֶֹה / אוֹ בַּיְּכֹלֶת לָחוּש אַהֲבָה... / זְאֵבִים זָאֲבוּ אוֹתִי הַלַּיְלָה, / לְיַלֵּל אֶת עַצְמִי עַד שַחַר יָאִיר..."
בּמסתו "מסורת והכּישרון האינדיבידוּאלי" (בּתירגוּמו של יורם בּרונובסקי) כּותב אֶליוֹט הצעיר (1915) על זיקת המשורר למורשתו התרבּוּתית: "אם הצוּרה היחידה של מסורת – של מסירה הלאה – מבוּססת רק על הליכה בּדרכי הדור המיידי שלפנינוּ מתוך דבֵקוּת עיוורת או חיישנית בּהצלחותיו – אז יש לדבּר בּכל תוקף בּגנוּתה של 'מסורת'. ראינוּ הרבּה זרמים פּשוּטים כּאלה אובדים בּחול – והחידוּש טוב הוּא מן החזרה. מסורת היא עניין בּעל משמעוּת רחבה הרבּה יותר. אי אפשר לרשת אותה, ואם אתה רוצה בּה עליך להשֹיגה בּדי עמל. היא תובעת, קודם כּל, חוּש היסטורי, אשר עליו אנוּ יכולים לומר שהוּא הכרחי כּמעט לכל מי שמבקש להיות משורר מעֵבֶר לשנת העשֹרים לחייו, והחוּש ההיסטורי תובע לא רק הבחנה בּהיותו של העבר עבר, אלא בּהיותו של העבר – הוֹוֶה. החוּש ההיסטורי כּופה על האדם לכתוב לא רק כּשבּעצמותיו תחוּשת היותו בּן דורו – אלא מתוך תחוּשה של מיכלוֹל ספרוּתה של אירופּה. וּבתוך המיכלול הזה למיכלול הספרוּת של ארצו, יש קיוּם בּו-זמני והוּא מהווה סדר בּו-זמני."
שירתו של שֹגיא מיישֹמת תיזה אליוטית זו בּספּונטאניוּת טיבעית לחלוּטין. הוּא משתמש בּ"ארגז-הכּלים" של המסורת, בּעיקר של המיקרא, בּדרך מקורית בּיותר. כּך, למשל, בּמִסגרתה של שוּרת-שיר אחת בִּלבד הוּא מחזיר את המילה היומיומית "חשבּון" למקורה הקדוּם כּשם-עצם פּרטי של עיר ("בֹּאוּ חֶשְבּוֹן" – בּמידבּר כ"א, 27, וכן "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְבּוֹן" – שיר השירים ז', 5) מבּלי לוותר על משמעוּתה המאוּחרת יותר, האריתמטית, זו של הִתחשבּנוּת. בּה-בּשוּרה הוּא מעניק למילה המכוּבּדת "מלך" מימד סרקאסטי חריף בּיותר של מלך-מלכי-המלכים, שחשבּון-השוֹאה מפלילוֹ קשות בּעיני הניצוֹל שחָדַל להאמין בּו: "כִּי זֶה הַזְּמַן לַעֲשֹוֹת חֶשְבּוֹן עִם הַמֶּלֶךְ, מֶלֶך לָעִיר חֶשְבּוֹן."
בּדומה לכך הוּא יוצק תוכן עכשווי מוּבהק (ואישי-משפּחתי) בּדמוּתם של יעקב ורחל התנ"כיים (רעייתו הנדירה-בּמסירוּתה שמה רחל) בּכותבו, מנקוּדת-תצפּיתה של הרעיה: "אַתָּה בָּא אֵלַי / וַאֲנִי לְךָ סוֹרֶגֶת אֵפוֹד מָגֵן, / חֲסִין כַּדּוּרִים וְאֵיבָה" וּמנקוּדת-תצפּיתו של הגבר האוהב: "וַאֲנִי יַעֲקֹב וְהִיא לִי רָחֵל."
וּכאילוּ כּדי להמחיש את קביעתו של המשורר והמסאי הגדול פּול וָאלֶרִי (אין משורר שאינו מוּשפּע, אך כּישרון אותנטי מטמיע את ההשפּעות כּארי המעכּל את הכּבשֹ שטָרַף) מצליח שֹגיא להעניק משמעוּת חדשה בּתכלית למוּשֹגים אקטוּאליים שכּבר נָדוֹשוּ מרוב שימוּש. האלכּימיה שלו מזכּירה, אם מוּתר להיתלות בּאילן גדול מִתחוּם האמנוּת הפּלאסטית, מה שעשה פּיקאסו ל"כּידון" וּלמושב-העור של זוּג אופניים מפורקים, בּהצמידו את ה"כּידון" כּזוּג קרניים מעל לַמושב וּבְנקבו חורי עיניים, נחיריים וּפֶה לַמושב עצמו, מה שהפך לראש פּר מקרין התלוּי עד היום, כּיצירת פּיסוּל, בּמוּזיאון לאמנות מודרנית בּפּאריס.
שֹגיא נוטל שני מוּשֹגים נדושים (הבּאנאליוּת של הרוע, כּדברי חנה ארנדט) "הכחשת השואה" וּ"משתפי פּעוּלה" – והופכם על פּיהם בּהפוּך-על-הפוּך של אירוניה סְטְרִיכְנִינִית: "אֲנִי מְבַקֵּש לְהַכְרִיז הַכְחָשָה, / אֲבָל מֵתַי הַפְּרָטִיִּים הַסּוֹבְבִים אוֹתִי / מְסָרְבִים לָמוּת, מְסָרְבִים לְשַתֵּף פְּעוּלָה."
בּרומאן הסאטירי שלו "הגמל המעופף ודבּשת הזהב" כּותב אהרון מגד דברים-כּדורבּנות אלה: "שתי חבוּרות ראשיות מִתרוצצות בּביטנה של הספרוּת הישֹראלית, אוחזות זו בּעֲקֵב זו ונלחמות על הבּכורה... אם כּך ואם כּך – רישתן פּרוּשֹה על שְֹדֵה הספרוּת מאופק אל אופק: על כּתבי-העת והמוּספים, הוצאות הספרים והאוּניברסיטאות, גלי האתר וערוּצי האור, בּתי התרבּוּת והמועדונים. רע ומר הוּא גורלו של מי שאינו נימנֶה עם זו או עם זו: אנוּס הוּא לחַזֵּר על הפּתחים, להתדפּק על הדלתות, לבקש חסדים, להרכּין ראש, לַכוֹף גֵו, להחניף, לאחוז בּשוּלֵי בּגדו של זה וּבשרווּלו של זה; רק מי שכּוחו רב, בּעֵטוֹ, בּרגליו וּבמרפּקיו – יבקיע לו דרך מִחוּץ לגִדריהן..."
אני מאמין כי כּישְרון-אמת יבקיע לו דרך על אף המִתנכּרים, על אף הִסתאבוּת קריית-ספר שלנו לקליקות ולקלויזים של "אדמו"רים" ולקקניהם. בּעידן שקשרים מועדפים בּו על כּישוּרים, עתידים גם גדיים להיעשֹות תיישים (מסכת בּרכות סג) ולפרוץ להם דרך אל תוכו של הקונצנזוּס. בּאחד משיריו אומר שֹגיא "אֵינֶנִּי חוֹשֵב שֶאֲנִי כָּתוּב בַּסְּפָרִים." הוּא טועה, הוּא כּתוּב בִּרגישוּת וּביכולת הן בּספריו והן בּליבּם של אוהבי שירת אמת.
ד"ר גיא בכור
דיכוי אכזרי של המרידה השיעית בעיראק מחזיר את השקט. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?
לא יאומן, בימים האחרונים לא בחלה ממשלת עיראק השיעית באמצעי הדיכוי האלימים ביותר כנגד מרידת מיליציה שיעית. מהורדת בניינים שלמים ועד הפצצה מן האוויר של שכונות שיעיות. האם האמריקנים יכולים להתחיל להתארגן ליציאה? כן, מסיבה שתפתיע אתכם. הפוך למה שאנחנו חושבים. עיראק כבית ספר.
אפילו סדאם חוסין לא היה עושה זאת באופן כל כך מוצלח: להרוג 215 איש לפחות, כולם שיעים, תוך כמה ימים בעיר הדרומית בצרה, ולהרגיע בכך את המהומה העדתית שם. סדאם נשפט והוצא להורג על אכזריות עדתית בתוך עיראק, אך מה עשתה בדיוק ממשלת עיראק בימים האחרונים? ומי ישפוט אותה?
עיראק היא מדינה אומללה, השבויה בידי הדמוגרפיה שלה, שבה אם השלטון אינו אכזרי וברוטאלי, התוצאה תהיה מהומות דמים ותוהו ובוהו, והנה, סדאם הלך, המשטר כולו התחלף, אך האכזריות נשארה בדיוק כפי שהיתה. כיוון שארצות הברית עומדת מאחורי מתקפת הנגד של ממשלת עיראק, אין איש פוצה פה בעולם. תארו לעצמכם שאנחנו היינו הורגים בברוטאליות תוך כמה ימים 215 איש, ופוצעים כ-600. העולם היה נרעש נגדנו ומרעיש. אך למען יציבות עיראק הכל הרי מותר.
בטרם נבין את הלקחים הגדולים של מה שאירע בימים האחרונים בבצרה, נבחן מה התרחש שם:
ראש מיליציה שיעית קיצונית בשם "צבא המהדי", מוקתדא צדר, המוצא עכשיו מקלט באיראן, המריד את אנשי המיליציה שלו נגד הממשלה בבגדאד, שברובה היא בעצמה שיעית. המהומות החלו בשני מוקדים: באיזור בצרה השיעי שבדרום, שם החיילים הבריטים אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם, בדרכם החוצה; וברבעים השיעיים של הבירה בגדאד. הוא סבר שהוא קורא תיגר על הממשלה, שתגלה רפיון ורפיסות. אך לא כך קרה. "המהדי" הוא האימאם השניים עשר במרטירולוגיה השיעית (המאה התשיעית), זה אשר נעלם, ועוד ישוב. המיליציה הזו אמורה להחיש ולגלם את שיבתו. זו כמובן תפיסה מיסטית שאינה בדיוק מציאותית.
ראש הממשלה השיעי של עיראק, נורי אלמאלכי, הכריז בסוף השבוע על אפשרות חנינה לכל נושאי הנשק אם ייכנעו, ומי שלא יעמוד בכך – דמו בראשו, שיטה מזרח תיכונית טובה להתחיל כל מהלך צבאי. חלק מן המורדים אכן נכנעו, אך הרוב המשיכו לירות, ולכן נקטלו בימים האחרונים בצורה אכזרית. אם הצבא העיראקי ראה שיורים מבניין מסוים – הבניין כולו הופצץ, אין חוכמות. יותר מזה, בשכונות השיעיות של בגדאד, בעיקר מדינת צדר, כאט'מיה ועוד, הופצצו יעדים אזרחיים מן האוויר על ידי מטוסים אמריקאיים. איננו יודעים כמה נהרגו מן ההפצצות האלה על שכונות המגורים בבגדאד, אך השיעים ההמומים בבירה הרימו קול זעקה על שאינם יכולים לקבור את המתים הרבים שיש להם, שכן יש עוצר בשכונות האלה, ואין אפשרות להגיע לבית הקברות. עד כדי כך.
לאחר ארבעה ימי לחימה, המורדים השיעים מתחילים להרים ידיים: בבצרה החיים כבר החלו לחזור למסלולם, לאחר שהמנהיג המורד צדר הורה ללוחמיו להפסיק את הלחימה לאור האבידות הכבדות של אירגונו, בעוד הממשלה מודיעה כי תמשיך בלחימה "לטהר את בצרה מן הפושעים." היום החלו החנויות בבצרה להיפתח, לאחר שבוע בו היו סגורות, ובתי הספר חזרו ללמד, אות נוסף של נורמאליות.
באיזורים הסוניים של בגדאד, בעיקר בשכונות כרח' ורצאפה (פעם גרו שם יהודים) הוסר העוצר באופן חלקי, אך הוא עדיין מוטל בשכונות השיעיות. הקרבות בתוך השכונות האלה נמשכים, ויש הדי התפוצצויות, ואין לוקחים שם שבויים, יורים כדי להרוג. המשימה: מבחן ראשון לצבא העיראקי, ודיכוי המרד בכל מחיר. אכן, אפילו סדאם חוסין לא היה מתבייש בדיכוי כזה של מרד שיעי תורן. הוא בטח היה מחייך בשביעות רצון ואומר: אין ספק, אלה העיראקים שלי.
כמה לקחים:
האמריקאים יכולים להתחיל להתארגן ליציאה. תמיד טענתי שהאמריקנים עושים טעות שהם נשארים בעיראק, הם והנורמות המערביות של זכויות אדם שהם מביאים איתם. ברגע שהצבא העיראקי החדש יתחיל להילחם בנורמות המזרח התיכוניות, תיווצר הרתעה אמיתית כנגד הטרור, בדיוק מה שקורה עכשיו. במילים אחרות, אם האמריקנים סבורים שבהישארותם בעיראק הם מחזקים את הצבא העיראקי, הרי שזה כבר מתחיל להיות להפך. הענישה הכבדה של צבא עיראק מן הימים האחרונים יכולה בהחלט להיות תקדים, ואמצעי מוכח של בגרות ועצמאות השלטונות העיראקיים.
איראן עומדת מאחורי המרידה. מוקתדא צדר נמצא באיראן, ואתמול יצאו שני שליחים עיראקיים לטהראן ולקום, לדרוש מן האיראנים להפסיק את התמיכה במורדים. המתח בין עיראק החדשה לבין איראן הולך וגובר, כאשר מתברר לפרסים שעיראק מתייצבת במחנה הערבי, ולא במחנה שלהם. כך היה בוועידת הפסגה הערבית האחרונה בדמשק, כאשר איראן הגיעה, אך עיראק הסתפקה בדרג נמוך, שכן סוריה היא חלק מן המחנה האיראני. אלו חדשות טובות לאמריקאים, וטעה מי שסבר שעיראק השיעית תחבור אוטומאטית לטהראן ולאחמדינג'אד. ההיפך מתברר, יש סלידה והתרחקות מאיראן, שכן אלו שיעים ערביים ואלה שיעים פרסיים. העיראקים רואים בתמיכה האיראנית במרד השיעי אות של בוגדנות איראנית, סכין בגב, וחתרנות מסוכנת. בכל מקרה, נורי אלמאלכי, ראש הממשלה החזק של עיראק, הודיע כי לא יפסיק את הלחימה בפושעים המורדים, עד שימוגרו.
העיראקים נחושים להצליח. זו היתה טעות לפזר את הצבא העיראקי, וכדאי לקרוא שוב מדוע, אך עכשיו הוא מתחיל לפעול ככוח משוקם ועצמאי, והברוטאליות שהוא מפעיל נותנת את אותותיה. זו ברוטאליות בסגנון סדאם, אולי משום שאין ברירה אחרת בעיראק, שהססנות נתפסת שם כחולשה, ומעודדת את הטרור של אלקאעדה ואחרים. עיראק משתקמת, היא לאט לאט חוזרת אל מחנה המדינות הערביות, ואף החיים האזרחיים בה מתחילים להשתקם. היא חוזרת לאיטה להיות גורם מרכזי במזרח התיכון, לאחר שנעלמה למשך כמה שנים. חשוב למימשל החדש במדינה להצליח, וזהו אות נוסף של נורמאליות.
הרתעה אפקטיבית. הפעלת השיטות המזרח התיכוניות מתחילה ליצור הרתעה של ממש מול הטרור שהשתולל במדינה בשנים האחרונות, לאחר שכל מורד מבין כי מעכשיו עומד מולו צבא שלא יהסס להפעיל את כל האמצעים כנגדו, בלי להתייחס יותר מדי לנורמות זכויות אדם, שאינן רלבנטיות במיוחד ברחבי המדינה. האכזריות מולידה הרתעה, שמולידה בתורה רגיעה. הממשלה העיראקית אינה משחקת, את הלקח הזה היה חשוב לה לשדר לכל מורד פוטנציאלי. שוב מתברר הכלל האכזרי של המזרח התיכון: מידתיות תוליד רק הקצנה. ולעומת זאת הקצנה תוליד אצל הצד השני מידתיות וזהירות. לתשומת ליבנו.
השיעים אינם מקשה אחת. במערב התעורר בשנים האחרונות החשש שתיווצר קשת שיעית רדיקלית מאיראן דרך עיראק, שיתוף פעולה עם סוריה עד לבנון, שתשנה את המזרח התיכון כולו. נכון הוא שיש התעוררות שיעית גדולה, אך יש שיעים ויש שיעים, גם בתוך עיראק וגם בלבנון. האיתאללה הגדול עלי סיסתאני מתנגד להתקפה על ממשלת עיראק ועל האמריקאים, כך שמוקתדה צדא הפרו-איראני הוא בסופו של דבר בבחינת חריג, וכפי שכבר נכתב השיעים של עיראק והשיעים של איראן נבדלים ולעיתים אף עוינים זה את זה. אחמדינג'אד חשב שהביקור הראשון שלו בבגדאד יוביל לברית שיעית, אך הוא התאכזב לגלות שהרבה לא השתנה ביחס החשדנות העיראקי-איראני. באופן אירוני הוא אינו מצליח לייצא את המהפכה שלו אפילו לעיראק השיעית. מה גם שהשיעים בעיראק רואים עצמם נעלים וראויים יותר להנהיג את העולם השיעי, מאשר השיעים של איראן.
בכל זאת, שתי הערים הקדושות ביותר לשיעה נמצאות בעיראק (נג'ף וכרבלא) וגדולי הפוסקים בעולם הזה התגוררו תמיד בדרום עיראק, ולא באיראן. די לזכור את יחס ההתנשאות הצונן שאותו קיבל האיתאללה חומייני בשנות גלותו בנג'ף שבעיראק מפי הפוסקים השיעים העיראקים, כדי להבין את רגש האדנות אותו חשים השיעים הערבים לעומת אחיהם האיראנים.
המאמץ האמריקני בעיראק נותן פירות. לחץ אמריקני לפלורליזם, לקשת של דעות, לחברה אזרחית פתוחה יותר, לביקורתיות – מתחיל לתת את פירותיו, ויש כיום דור צעיר בעיראק שרוצה חיים טובים ופשוטים ללא ההגמוניה של אנשי הדת. דווקא בעיראק מתחילים מומחים להבחין בירידה של האסלאם הפוליטי, בדרישה לנורמות מערביות יותר. האם הבשורה הזו תצא מעיראק? האם זו בשורה רחבה? תמיד טענתי באתר שלנו כי עיראק ומצרים הן שתי המנהיגות של העולם הערבי, ואם יש בשורה חשובה, סביר שתצא מאחת משתי מדינות אלה. איני סבור שעיראק מתקרבת לדמוקרטיה, זה ייקח עוד שנים, אך עיראק מתחילה לגלות ניצנים של שפיות, נורמאליות ואפילו – אפילו התנגדות למה שכבר נתפס באיזור שלנו באופן אוטומאטי: הדת הפוליטית. אם אני צודק באבחנת המגמה הזו, נראה אותה באופן ברור יותר בחודשים הקרובים. אך זה שוב מוכיח את מה שטענתי בראשית המאמר: עיראק מתחילה לחזור לעצמה, ולגדולתה הטבעית, המנהיגותית, במרחב המזרח תיכוני.
שום דבר אינו פשוט באיזור שלנו, בוודאי לא לאחר הטראומה שהמדינה הזו עברה עם קריסת ההגמוניה הסונית ועליית זו השיעית, אך יש בהחלט התחלות. עוד סממן של נורמאליות: בגדאד נחשבה תמיד כבירת המשוררים הערביים, המילה הכתובה והשיר. שנים לא נערך פסטיבל שירה בבגדאד, כפי שזה היה במשך עשרות שנים. השנה, פסטיבלי האביב והקיץ – חוזרים.
1.4.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
טלי אלון
נכתב בעקבות שריפת הבית לאנשים מיוחדים
במושב בארץ בשבוע שעבר
החברה שאנו נטמעים בה לא תמיד תסכים לאסוף אותנו אל חיקה
לדוגמא כשמישהו מאיתנו יהיה חריג, יהיה שונה
כולם ינפנפו בסיסמאות חסרות תוכן אך כשיגיע רגע האמת המורכב, המובנה
יסור חינן וכל האמרות תתפוגגנה וכך, כשמישהו שלא חפצה נפשו
להתגורר בסמוך לבית של מוגבלים יקום הנ"ל וישרוף אותו,
מדוע? שחלילה לא תדבק בו המחלה – מחלת כיסא הגלגלים
ואם מישהו יחליט שילדנו לא מתאים לסביבה, יגרשו אותנו ולא עם אמפטיה או אהבה
אסור להיות שונה, צריך להיות כמו כולם
כי אם תהיה שונה, ידחו אותך , וזה מאוד משנה – מי אתה.
כולנו צריכים לקום ולכעוס ולצעוק ולומר, אצלנו זה אסור, במיוחד אצלנו, עם שכבר חווה על בשרו גזענות, עם שיודע שרק בגלל שהוא היה "העם הנבחר", הוא נבחר להיות מושמד.
עד שלא יכניסו לכלא את אותו אדם ששרף את בית המוגבלים, רק בגלל שהם בכסא גלגלים
עד שהגזענות הזו לא תיכחד ותעבור מן העולם
נישאר גם אנו כלוקחים חלק ואחריות,
בדיוק כאותו אדם
אסור לנו להתנער.
28.03.08
סדנאות לכתיבה יוצרת בהנחיית הסופר דודו בוסי
לתרגם חוויה אישית לכתיבה ספרותית הנשענת על דמיון ואינטואיציה.
דרך תרגילים מאתגרים נכיר מהי דמות, כיצד לאפיינה ולפתחה לצד הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים שלה. נבנה לה קורות חיים, היסטוריה רחוקה וקרובה, עם דגש על אירועים מכוננים. ההבדל בין מספר יודע כל למספר בגוף ראשון. דימויים, ניסוח משפט פתיחה, פיתוח סיטואציות דרמטיות בין שתי דמויות ויותר. האנשת חפצים, תיאור חלל מוכר מול תיאור חלל זר ועוד.
סדנאות חדשות נפתחות מדי כחודש וחצי.
הסדנה תתקיים בימי חמישי בין השעות 19:00-21:00, החל מ-17.4.08
הסדנאות קטנות ואינטימיות, עד עשרה משתתפים. מתקיימות בתל-אביב.
לפרטים נוספים ולהרשמה בטלפון: 0547790693, 036208918
אימייל: busid@bezeqint.net
בברכה, דודו בוסי
נורית גוברין
על הקיצוניות, תגובה על רשימתו של אורי הייטנר: "תסמונת המומר"
לאהוד שלום,
אני מבקשת להוסיף הסבר רביעי, הסבר פסיכולוגי. המשותף לקיצוניות של מי שעובר מאידיאולוגיה אחת לאידיאולוגיה מקוטבת אחרת היא תכונת הקיצוניות שבאופיו. דמויות אלה יש בהן נטייה לקיצוניות, חוסר ספקנות, שאיפה לאמונות מוחלטות בד בבד עם פסילת דרך האמצע, הפשרה, ההיסוס והאיזון. הן תמיד "יודעות" מה טוב ומה רע ומנסות לכפות את "האמת המוחלטת" שלהן על אחרים.
במחקרי: "מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית" (1976) שכונס בספרי "מפתחות" (1978, בו נסקרו כ-50 יצירות ספרות), הראיתי כי הגיבורים היהודים שספרות זו מתארת, שהאמינו במהפכה הקומוניסטית ונעשו לקומוניסטים אדוקים, עד כדי מלחמת חורמה במשפחותיהם ובעמם, היו בנים של רבנים וגדולים בתורה: "הקיצוניות היא תכונה הטבועה עמוק בגיבוריה הראשיים של ספרות המהפכה. [ - - - ] באותה מסירות, התמדה ושקדנות ששיקעו קודם, הם עצמם או אבותיהם, בלימוד התורה והגמרא, מתמכרים הם עתה למהפכה: בכל מאודם, בלא שיור לחיים ולרגשות הפרטיים. [ - - - ] הקיצוניות יש בה פתח להבנת התנהגותם של קומוניסטים יהודים המתאכזרים אל אחיהם." ("מפתחות", עמ' 106).
אביחי פאוזנר
קו ימני, ואולי אפילו קיצוני?
למה, למה חוסר הסובלנות הזה?
אינני שמאלני ואף לא שמאלי, ברוב עוונותיי אני בסך הכול אחד המשתייך למרכז, במילים אחרות, לקונצנזוס, אם תרצה. בנוסף לכך אני מצרף לחטאיי הרבים את אהדתי ואף את יראת כבודי לכתב עת זה ולעורכו ומפיקו ידידי אהוד, בן מחזורי במושבה (עברו מיספר שנים בודדות...)
אך על אף האמור לעיל הרשה לי ידידי להביע את אי שביעות רצוני (בלשון המעטה) ואף למעלה מזה, לקו הימני, ואולי אפילו קיצוני, לגישה של אנטי (ואף זה בלשון המעטה) לדת ולדתיים. מה קרה, אהוד, החסרים אנו שנאות ושונאים כאן בארצנו היקרה לנו מכול ובעמנו, שלמרות הכל הוא בבת עינינו?
אהוד יקר, ואין אלו מלים בלבד, אנא מתן, האט, סנן,
ותבוא על הברכה,
אביחי פאוזנר
אהוד: "חדשות בן עזר" הוא מכתב עיתי פלוראליסטי. רק מעט דברים אני בוחר להביא, כמו את דבריו של ד"ר גיא בכור שאני מעריך מאוד את כושר הניתוח שלו לגבי המציאות שבה אנו חיים. מרבית המשתתפים שולחים לי את החומר מרצונם ואני משתדל לפרסם כל מה שעומד ברמה הנדרשת ואינו גובל בהוצאת שם רע. מה לעשות שבמציאות הסהרורית-למחצה שלנו, כל מי שמתבונן בה מבלי לרמות את עצמו – נקרא משום-מה ימני, למרות שהימניים סהרוריים לא פחות מהשמאלניים. האם ד"ר גיא בכור, למשל, הוא ימני ולכן אני מביא אותו?
דבר נוסף הוא החלק הסאטירי, העוקצני, שבו גם החרדים והדתיים אינם יוצאים נקיים. צר לי, אבל אתה מכיר את האימרה הארמית שלמדנו בבית הספר, "די לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא", שזה, אם איני טועה, מקל על הראש. ובין שני אלה מתנודד סיגנונו של המכתב העיתי, ואינו עומד להשתנות.
רות ירדני כץ
הפעם נדבר על קמצנות
ליאונרד ברנשטיין, ויוסי שטרן הצייר, היו בידידות עמוקה. כל פעם שברנשטיין היה בא לארץ לנצח על הפילהרמונית שלנו, הוא התגורר במלון "המלך דוד", ואת זמנו הפנוי בילה בעיקר בחברתו של יוסי שטרן. התענוג הגדול של המנצח והמלחין הדגול היה לטייל בשוק "העיר העתיקה" ולחפש "מציאות", ושטרן התלווה אליו. כאשר ברנשטיין מצא מה שרצה, חיפש את ארנקו בכיסיו ולא מצא. ביקש מיוסי לשלם והוא יחזיר לו יותר מאוחר. הוא לא החזיר.
בפעם השלישית שזה קרה, יוסי שטרן, חיפש את ארנקו בכל כיסיו ואמר: "מצטער ליאונרד, שכחתי את הארנק בבית."
המאסטרו הביט בו והשיב: "עזוב, לא נורא, נקנה את זה בפעם אחרת."
את הסיפור הזה שמעתי מיוסי שטרן.
קמצנות זו תכונה ממש מעליבה, אין מה לעשות זו עובדה.
מפורסם אחד הזמין אותנו למסעדה בפריז בזמן ששהינו בה כמה חודשים. הלכנו ברגל באיזור סן ג'רמן, שם יש מסעדות בלי סוף. המפורסם לא אמר לאיזו מסעדה הוא מזמין, וזה מה שקרה:
המפורסם: "בואו נראה את התפריט."
מסתכלים בתפריט והוא קובע: "לא משהו."
המשכנו. במסעדה הבאה הוא נעצר, הסתכל מבחוץ פנימה ואמר: "אין אנשים, סימן לא טוב."
המשכנו. המסעדה הבאה, המחירים היו גבוהים, ואחריה הוא לא אהב את המיקום שלה. נמאס לי ואמרתי לו: "שמע, יש לנו בבית גבינות, נקניקים ויין!"
תשובתו היתה: "נשמע יותר טוב מכל המסעדות שראינו!!!"
קמצנות גורמת למפח נפש ומרירות. בעיר דוביל, (באיזור נורמנדי) ישנו קזינו. קזינו מפואר שאליו באים מכל קצוות צרפת, מהמרים, שחקנים ידועים, וסתם תיירים כמונו שהסקרנות שלהם גדולה. עובדי הקזינו לבושים בגדי שרד, מקבלים את הבאים ושואלים בעדינות לאיזה הימור פניהם? פוקר, עשרים ואחת, רולטה? בקזינו המפואר הזה יש גם אולם ובו מכונות המזל שאותו ממלאות נשים עשירות שאין להן מה לעשות בחיים.
אתה יודע אהוד, זו המכונה עם הידית שאם מביאים שורה שלמה של תפוחי עץ למשל, יורד כסף כמו גשם. שם באותו אולם, זכיתי ב-700 פרנק, (כחמש מאות שקלים).
בערב הלכנו למסעדה והיינו שישה. מראש סוכם שמתחלקים בחשבון. אמרתי שהיין שנשתה הוא על חשבון הקזינו. חבר אחד לקח את תפריט היינות ובחר בקבוק במחיר הזכייה. היין היה מצויין ואותו חבר שתה ממנו בשמחה ובהנאה והבקבוק חוסל. חברה הציעה שנזמין את אותו יין ונתחלק, והחבר אמר: "אני לא מוכן לשלם כל-כך הרבה על בקבוק יין."
הזמנו עוד בקבוק והוא לא שילם את חלקו. חד-וחלק. איזה טעם מר נשאר מאותו ערב.
קמצנות גורמת לניתוק יחסים. כמה שהבן אדם יהיה מעניין, מיוחד ומרתק, אבל קמצן? לא עובר. ישנן שתי אפשרויות. האחת להיפגש כשכסף לא מעורב, או: היתה לי חברה כזו. כלומר כייפית, עד שהגיע הדבר לכסף. כל פעם שהיתה צריכה להוציא מארנקה שקלים היא קיבלה שיתוק מוחלט.
פעם אחת בלבד הלכתי איתה למסעדה. היא ראתה את המחירים שלא היו גבוהים. ממש סבירים. קיבלה חום, התפתלה והחווירה.
"אני לא כל-כך רעבה, אז אולי נוותר על מנה ראשונה?" אמרה והמשיכה באותה נשימה: "בגלל שאני לא כל-כך רעבה, אולי נזמין מנה עיקרית אחת לשתינו?"
זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
איש אחד אגר כל חייו אגורה לאגורה ולא הוציא אגורה. במשך השנים התעשר עושר גדול. לפני מותו קרא לאשתו וביקש ממנה:
"אישתי היקרה, בקשתי האחרונה היא שתקברי אותי עם כל כספי."
האישה השיבה: "אין בעייה בעלי היקר, אקבור אותך עם כל כספך."
בשעת הקבורה הרעיה הנאמנה זרקה לקבר מעטפה.
חברתה הטובה שאלה אותה: "מה היה במעטפה?"
היא השיבה לה בחיוך:
"צ'ק גדול מאוד. עכשיו אני רוצה לראות שיפדה אותו!"
משה ברק
צער בעלי חיות
הערות אהוד בן עזר בדבר הבלי החרדה לצער בעלי חיים [גיליון 329], עודדו אותי להביא ל"חדשות בן עזר" את הרשימה הזו, שפירסמתי בעת שהכנסת החליטה על ביטול פיטום האווזים מפני שהפיטום מענה אותם... מבלי לומר דבר על העובדה "הקניבלית" שגם בהעדר פיטוס אנחנו (באמצעות שוחט) נשחט אותם לצורך... אכילה, מבלי להזיל דמעות על "חיים שבאו אל קיצם בטרם עת..."
הכנסת אישרה שחיטת אווזים אך אסרה לפטם אותם, משום "צער בעלי חיים". זו הזדמנות לומר אחת ולתמיד שהמוסר האנושי נוצר על-ידי בני אנוש למען האנושות בלבד, ביחסים בין אדם לאדם...
אירגוני "צער בעלי חיים" קמו במטרה למנוע התאכזרות לראווה בבעלי חיים שברשות האדם, תוך כיבוד זכותם לחיים ולהנאה מהם. המושג "צער בעלי חיים" כציווי מוסרי הוסיף לחדור יותר ויותר למערכת ערכי חברתנו בחול ובחג. אך בלהט חזונם הגיעו פעילי ארגונים אלה בהדרגה להכרה שעולם החי כולו הוא בעל זכות שווה לחיים ולהנאה מהם, ממש כמו בני אדם.
זה המקום להדגיש שבעלי החיים לא מודעים ואף לא חשים "קדושת חיי חיות אחרות", אדרבא הם חיים למעשה, זה מבשרו של זה, בהתאם למיקומם בשרשרת המזון בו הם מתרבים בכמות מספקת להישרדות, גם לאחר שטורפיהם ניזונו מהם כדי הבטחת קיומם. יתר על כן, שרשרת הטורפים דרושה לטבע כדי למנוע ריבוי של התפוצצות אוכלוסין של מין מסוים, שלא יוכל להתקיים מחוסר מזון מספיק.
"קדושת החיים" היתה החלטה של המין האנושי אי שם בשחר ההיסטוריה. קדושה שהוחלה על בני מינו בלבד, לאחר עידנים בהם ניזון מבשר אדם, ושלבי בינים של אכילת בשר אויבים בלבד. מחשש שהציד ההדדי לשם אכילה, יביא כלייה על כולם, קבעו חרם, ברמת החומרה הגבוהה ביותר, על בשר האדם כרכיב בתזונה. חרם שהתקבל לבסוף בכל דתות המערב והמזרח. אך כולן הועידו במפורש את עולם החי כמקור מרכזי לקיום, כפוף למסורות העדה שנוצרו בתנאי המקום הייחודיים.
קניית חיית מחמד מעניקה לקונה זכויות מוחלטות כאדון בעל עבד. אמנם המשפחה יוצרת קשרי הבנה ויחסי חברות עם החיות כבנות בית בזכויות מלאות, עד כדי קבורה בבית עלמין מיוחד מכובד. בכל זאת אנו רוכשים חיות כשפחות. תלותן בנו גורמת להן לשמור לנו אמונים. אך שלא באשמתן, אין בתלות כדי לשנות את טבען החייתי שנותר בעינו, במיוחד בנוכחות זרים, בהם היא עלולה אף לפגוע. חסידי "צער בעלי חיים" הצליחו כבר להנהיג חוקי זכויות וקדושת חיי הכלבים וחתולים, כמעט מעמד אנושי.
לכן קמה סערה, כאשר נודע כי תושבים מהמזרח הרחוק, סעדו את ליבם במאכלי בשר כלבים. תרבות אירופה של "צער בעלי חיים" לא יכלה להבין כי אין הבדל בין כבש לכלב אלא בטיב הבשר.
ידו של "צער בעלי חיים" עוד נטויה להציל אווזים מענויי פיטום, להפסיק לפשוט עור חיות לייצור נעלים ופרוות ועוד למנוע "רציחת חיות חסרות מגן בידי אנשים חסרי רגש," כפי שרואים בתצלומים המרשימים של כלבי הים הנקטלים בארצות הקרח. כשצילומים אלה משכיחים מאיתנו, שכך "שופכים דם" יום-יום בכל עיר שלנו בבית המטבחיים, אך את זאת לא מצלמים.
הגיעה העת לחשבון נפש בנושא. מתברר שבעולם כולו יש תמימות דעים בצורך לספק מוצרים שמקורם בחיות נקטלות. אך כל עם, חברה ודת יש סייגים שוליים שונים בנושא, הקשורים למסורת מקומית ונובעים ככל הנראה מתנאי הסביבה, כנראה מהרשימה דלהלן:
המוסלמים שמזועזעים מאכילת חזיר אך אוכלים בשר בקר.
ההינדים המזועזעים מאכילת בשר פרה ואוכלים בשר חזיר לתיאבון.
היהודים המזועזעים מאכילת בשר חזיר ו"שרצים" מפרי הים ומנקזים עד הטיפה האחרונה את הדם מבשר הבקר, אך שוחטים דג חי מן האמבטיה.
הנוצרים המזועזעים מ"שפך הדם" בשחיטה היהודית, אך עושים "נקניק דם" הזורם לדלי, אותו מחזיק האיכר, מתוך נקב שניקבו בצוואר החזיר הגוסס וכך שעות עד שילך בדרך כל בשר.
מה פשר ההתחסדות הזו בשמירה ממוקדת דווקא על שלומם של החתולים וכלבי הבית ?! הרי יש לנו את הסוסים הנאמנים ביותר לבעליהם ועובדים קשה בשירותנו לשם קיומם. אכן יש לעגלון ולרוכב יחס חם לסוס, אך הם רותמים אותו כחפץ לעגלה ובפיו מקבעים מתג ורסן המכאיבים לו קשה כשאינו עושה את רצון אדוניו, הנאמר בצליפת שוט. זו המציאות של יחסי האדם וחית הבית שכוחה במותניה. אך סוס הבית מזדקן, ומשהוא מגיע לשלב בו אינו יכול עוד למלא את תפקידיו בשלמות, הוא מגיע בדרך כל בשר בצרפת לקצב, ובעולם כולו כמזון לטורפי גן החיות – גם האריות רוצים לחיות.
זה גם מה שאנו גומלים לפרות החסודות, שהעמידו לרשותנו ולדות רבים ושפע חלב שהשביח את מרבית מעדנינו. אצלן אין אנו מחכים אפילו ל"שיבה טובה", כי כבר משיורדת תנובת החלב, אנו מניידים אותן לעבר בית המטבחיים ושם, בעזרת מאכלת ענק כשרה על פי הדת, הפרה הולכת בדרך כל בשר לתפארת אומצתנו הטעימה שלא תחסר ואנו גם זוכים להיכנס לעורה באמצעות נעלי יוקרה.
האם מודעים חברי "צער בעלי חיים", לגורל הקשה של העגלים, המנותקים בלידתם מאמותיהם, מגודלים "בעדר" ומובלים לשחיטה במרוצת שנת חייהם הראשונה. איזו אכזריות וצער בעלי חיים, כאשר משיקול כלכלי מגדלים את העגלים רק משך השנה הראשונה כל עוד העלייה במשקלם זולה, וכשהיא מתייקרת אצים למכור את העגלים, כי בשר צעיר הוא תאווה לחיך, ומחירו גבוה בהרבה.
ומה עם צער תרנגולים הנשחטים לאחר חדשי חיים ספורים.
ומה עם צער תרנגולות החיות כל חייהן ב"מגרות" בהן אין מקום לזוז, מבלי לראות אור שמש.
"צער בעלי חיים" גם מרחם על קופים, אוגרים ושאר חיות ניסוי, לקידום בריאות האדם...
כאן יש לעצור ולהבהיר שלחברה האנושית יש חובה עיקרית אחת והיא שמירת האיזון בין בעלי החיים שבטבע. זו חובה מוסרית ליקום כפי שנברא, אך כנראה גם חובה מעשית, כי האיזון מבטיח רב-קיום טבעי של עולם החי והוא גם מקור מחייה והנאה גם לחברה האנושית.
כיום ברור כשמש, כי בעבר ההיסטורי האנושות לא היתה יכולה להתקיים, ללא תרומת הבשר לכלכלתה. גם עתה, עם הפיתוח הנרחב של פרי, ירק ותחליפי בשר, קשה לתאר את כלל האנושות ללא בשר. כל זאת בתנאי שלא יעלו את שאלת חיי הצמחים וזכותנו לבתר אותם לשם מאכל...
את בעיית הצורך בבשר פתר האדם, בלי לקלקל את האיזון הטבעי בעולם החי, על-ידי ביות החיות לשם גידול מבוקר במשקו. חרף חדוות העשייה, לא שכח האדם שרגישותם העצבית של בעלי החיים היא נחותה ואינה יוצרת מרקם נפשי-רגשי בדומה לאדם. כך שלמרות הדמיון החיצוני, החיות המבויתות הן יצירת האדם לקיומו. הוא זה שהירבה אותן במשקו ומיין את הזנים הדרושים לו להזנתו. אלמלא כן הן לא היו באות לעולם כלל. לכן הם חלק ממוצר שאינו אמור לעורר "צער בעלי חיים". כך זה כאשר:
רותמים-כופתים-אוסרים את הסוסים למושכות ולרסן ומצליפים בהם לצורך הפעלתם.
לוקחים מהפרות את ולדותיהן ואת כל חלבן ושוחטים אותן לבשר בסוף הדרך ומשתמשים גם בעור.
מחזיקים בשעמום אלפי תרנגולות בכלובים ללא תנועה לקבלת ביציהן ובשרן.
מדביקים קופים אוגרים ועכברים במחלות שונות, מהן גם סופניות כדי לחקר את אפשרות ריפויין.
כאשר יוצרים במכוון גידול ממאיר בצדפה, כדי לקבל פנינה...
כאשר נהנים מצנצנת דבש שהיא עמל-חיים של מיליוני דבורים, שמתו לאחר שיצרו אותו.
כאשר שולחים דולפינים ו/או כלבים לתקוף אוייב בידיעה שהם ייהרגו, כדי לחסוך בחיי בנינו.
כאשר מפטמים אווז, כי בכך הוא זוכה בעוד כמה חודשי חיים. אחרת היה כבר נשחט עוד קודם לכן.
כמו כן אין צער בעלי חיים כשבמזרח הרחוק אוכלים כלבים, חולדות או נחשים וכשצרפתים בולעים צדפות חיות.
"צער" בעלי החיים המבוייתים והמגודלים במטרה ברורה לשחיטה, הוא ההצטעצעות של העולם השבע. כי כל הביות הוא תוצאה של התעללות וכפייה של האדם. אם יש כאלה המגזימים בהתעללות שלא לצורך משקי-תפעולי, הם ימשיכו לנהוג כך ב"רכושם החי" בביתם למרות החוק, כי אלה מקרים יוצאי דופן הזקוקים לטיפול פסיכי-רפואי.
לכן על החברה האנושית לחדול מלהיטפל לחקלאים המגדלים ולהשקיע את עיקר המשאבים בשמירת בעלי החיים בטבע באיזון הולם. איזון זה מחייב בקרה מתמדת של ההתרבות. כי לבעלי החיים בטבע בגין מלחמת ההישרדות, יש כושר רבייה גבוה ביותר. התבוננות בעכברים תגלה שגם זו חיה נחמדה. אך אנו מונעים את התרבות העכברים, על ידי טיפוח חתולים הטורפים רבים מהם כמזונם העיקרי. בארצנו במרוצת הדורות דיכאנו לשם ביטחוננו את אוכלוסיית הטורפים, כמו הנמרים והזאבים. לכן יכולים הצבאים להתרבות באין מפריע, עד כי שטחי המרעה שלהם לא יספיקו והם יפלשו גם לשטחים החקלאיים. לכן עורכים השלטונות מדי פעם ספירה של הצבאים. ואז כאשר מגלים שמספרם גדל מעל ליכולת ההזנה של שטחי הבר באזורם, ניתן רישיון לצֵיד עודף הצבאים. כך בחברה בה יש תרבות מליצית של "צער בעלי חיים" מעודדים השלטונות לצאת לטבע ובעזרת רובים חדישים, להרוג צבאים יפים בני משפחתו הנחמדים של "במבי" שאהבנו, וזאת כרכיב לתזונה, למוצרי עור ולפיחלוץ. עלינו להשתחרר מלייחס לבעלי החיים תחושות אנושיות, כי קדושת החיים חלה על בני אדם בלבד. ועלינו לאמץ את האמונה היהודית של "מותר האדם מן הבהמה".
זכותו של כל אדם להשתעשע כרצונו, גם בגידול חיות מחמד, אך חרף ציפיותיו הן תישארנה תמיד חיות. לכן גידולן אינו בשום אופן תחליף לגידול ילדים כבני אדם שימשיכו את שלשלת תרבותנו.
מילואים לרשימה הנכונה של מקבלי פרס ישראל
נחום ברנע ו"יד שרה" כבר זכו בפרס ישראל
אהוד שלום!
לתשומת ליבך [גיליון 330] – נחום ברנע (בן הארץ) זכה אשתקד בפרס ישראל לעיתונות.
אורי הייטנר
אגב, בין השמות שהוזכרו בקטע המצויין על פרס ישראל הזכרת כמה שזכו כבר בפרס –נחום ברנע, יד שרה, אבל הביקורת האירונית צודקת, כפי שכתבתי בבלוג שלי באתר רשימות:
דני בלוך
אהוד: תודה על התיקונים. לא ידעתי שהשניים כבר זכו. אצל כמה מן הזוכים האחרים דווקא בדקתי קודם, למשל, עזריה אלון, שהתברר לי שכבר זכה בפרס ישראל יחד עם החברה להגנת הטבע.
דומני שאלמלא נחום ברנע לא הייתי כולל את העיתונות ב"רשימה הנכונה" לפרס ישראל של "חדשות בן עזר" כי לא עלה בפניי, באופן ספונטאני, שום מועמד אחר משיעור קומתו למקצועיות וליושרה.
במחשבה שנייה, אולי סבר פלוצקר ואולי כרמלה מנשה. וגם הייתי כולל את גם את החוקר וההיסטוריון של השירה העברית המודרנית, שלא עלה בדעתי כי טרם קיבל את הפרס – פרופ' הלל ברזל, במקבלי פרס ישראל לחקר הספרות העברית, (אף כי איני אובייקטיבי בבחירה כי בכרך האחרון של מחקריו, הכולל ארבע מונוגראפיות על משוררים, אחת מהן היא על אסתר ראב).
הצבי ישראל מפיץ את הדיסק
למר בן-עזר שלום רב,
מלאכי שמיים עומדים, כנראה, לשירותך וחפצים לתת לך כבוד. אחרת, קשה להבין כיצד הומרץ "צבי ישראל" בשירותה של רשות הדואר בישראל – לבצע את הזינוק הנפלא שבין תל-אביב לירושלים בזמן קצר של שיא העולה, ללא צל של ספק, על השיא האולימפי של כל הזמנים. לכזאת, לא הורגלנו על-ידי רשות הדואר.
בתודה מקרב לב על הדיסק המכיל את חוכמת כל הזמנים של כתב העת המעניין והמאלף שלך.
בכבוד, תודה ויקר,
ח. ר.
הסרט: "טולדו – הסוד החבוי"
הסרט הוא מפגש בין עבר להווה המשקף את ההיסטוריה, התרבות, המוסיקה, הפולקלור, הספרות והיבטים אחרים של חיי הקהילה היהודית בעבר. הסרט הוא גם מפגש מחודש עם טולדו, עיר שבין חומותיה התנהלו חיים עשירים בכל התחומים, עיר מפגש לשלוש התרבויות שהעשירו אחת את רעותה משקף את ההיסטוריה, והיבטים אחרים של חיי הקהילה היהודית.
זהו הסרט השני בסידרה "ספרד – דרכים וחיים", שבמהלכה הוקרן הסרט העוסק בעיר לאון. במאי: ג'ק מתתיהו. הפקה: מרגלית מתתיהו. אורך הסרט 70 דקות.
בסרט מתוארת הדמות המיוחדת והמרתקת של שמואל הלוי, שר האוצר של המלך דון פדרו עד אשר סר חינו בעיניו והוצא להורג. בית הכנסת שבנה היה לכנסייה. כיום מוכר בשם בית הכנסת "אל טרנזיטו" ובו מצוי המוזיאון היהודי. סיפור בית הכנסת "סנטה מריה לה בלנקה", שהיה ידוע כבית הכנסת הגדול, והפך בשנת 1410 לכנסיה.
בסרט יש נגיעה בחייו ויצירתו של המשורר יהודה הלוי בסיפורי האינקוויזיציה וברדיפות האנוסים. הסרט מסתיים בשלושה ראיונות עם צאצאי האנוסים,המספרים את סיפור משפחתם.
יום חמישי, 17 באפריל, בשעה 19.00 בסינימטק תל אביב, שפרינצק 2. מידע ורכישת כרטיסים בטל. 03-6060800. ספרדית עם כתוביות בעברית. מחלקת תרבות של מכון סרוונטס, 03-5279992.
מי רוצה במתנה 100 ספלי קפה עם פרסומות?
אהוד,
יש לי אוסף של קרוב ל-100 ספלי קפה (מאגים) עם פרסומות. אני מוכן לתת אותם במתנה לאספן. אם נחה עליך הרוח ואתה חושב שזה אפשרי למצוא – פרסם זאת, בלי שמי, כמובן – ורק אם יש פונה תפנה אותו אליי.
בברכה,
אספן הספלים בדימוס
שו"ת אליהו הכהן
דבורה סלפ-גוטמכר:
משה ביק: "ואתם שרים לי על מוטי האידיוטי!"
אודי שלום,
בעקבות העלאת דמותו של משה ביק, המוסיקאי והמורה שלנו למוסיקה בקרית חיים, שמככב לאחרונה במדורים שונים באינטרנט, אני פונה, דרכך, בשאלה לאליהו הכהן היקר.
אליהו שלום,
ושוב – משה ביק – שאלה, הנוגעת לשיר שלימד אותנו המורה מוישה ביק (כך קראנו לו...) רקע התקופה – עיצומם של קרבות מלחמת העצמאות, שלא פסחו גם על חיפה, מקום מגוריו של משה ביק (ברחוב ארלוזורוב). משה ביק הגיע לקריית חיים, בין השאר, ללמד את הצעירים מהי מולדת לעם נודד... ואנחנו, אז ילדים בגיל 12, אהבנו לשיר שירי צ'יזבטרון ודומיהם...
זכורה לי תמונה, שמשה ביק נכנס לכיתה, באיחור מה, ושמע אותנו שרים את השיר "מוטי, מוטי, מוטי, זה לא סתם בחור אידיוטי..." ולא הפסקנו לשיר.
המורה רתח מזעם וצרח בקול רם: "אני מחרף נפשי, בנסיעה מחיפה לקרית חיים, כשיורים על האוטובוס שלנו, ללמד אתכם שירי מולדת ואתם שרים לי על מוטי האידיוטי הזה!" לחייו סמקו וכולו היה נרעש ונרגז.
הילדים השתתקו. השיר שמשה רצה לשנן היה: "מדינה, מדינה, לעמי הנודד" וגו'.
אני זוכרת רק חלקי משפטים. את המנגינה דווקא זוכרת במלואה. אם יהיה צורך – אקליט אותה דרך המחשב... אז – היא לא נשמעה לנו מלודית כל כך ולכן העדיפו הילדים לפזם את "מוטי האידיוטי..."
מילות השיר שאני זוכרת:
מדינה, מדינה, לעמי הנודד
כגילוי השכינה לעינינו נגלית,
לעינינו נגלית.
אז (או עד) יקום דור חדש
עד ..................... הַמִּדְבָּר
..................................
...................................
שאלתי חברים מהכיתה – לא מצאתי תשובות.
אני בטוחה, אליהו, שיש לך תשובה מלומדה לעניין זה, ובגילנו המופלג נוכל לכפר על עוונותינו ולשיר את השיר, בכבוד, כפי שמשה ביק היה רוצה שנשיר אותו.
תודה,
דבוישה
דבורה סלפ-גוטמכר
תשובת אליהו הכהן
ש. שלום: "מדינת ישראל", הלחין משה ביק
דבורה, שלום לך,
השיר שאת מתקשה להיזכר במילותיו הוא שירו של ש.שלום "מדינת ישראל", שנכתב בימי מלחמת העצמאות לכבוד הקמת המדינה. משה ביק הלחין אותו מיד עם הופעתו ויצא ללמדו בבתי ספר וביישובי הצפון. השיר נשכח וגם לא כונס לאסופת שיריו של משה ביק ועל כן ראוי שנביא בזה את מילותיו במלואן:
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל
המילים: ש. שלום הלחין: משה ביק
מְדִינָה, מְדִינָה,
לְעַמִי הַנוֹדֵד,
כְּגִלוּי הַשְׁכִינָה
לְעֵינֵינוּ נִגְלֵית.
בִּזְרוֹעוֹת אַהֲבָה
תִּפְתְחִי שַׁעֲרֵךְ
לִשְׂרִידֵי לֶהָבָה
הַחוֹמְדִים עֲפָרֵךְ.
מְדִינָה, מְדִינָה...
בָּךְ יָקוּם דּוֹר חָדָש,
בָּךְ יָנוּב הַמִדְבָּר.
כָּל שָׂדֶה בָּךְ מִקְדָשׁ
לָעוֹבֵד הַיָשָׁר.
מְדִינָה, מְדִינָה...
אַתְּ תִּשְׂאִי בַּרָמָה
בְּשׂוֹרָה לַעָמִים,
מִתְרוּעַת מִלְחָמָה
לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים.
מְדִינָה, מְדִינָה...
אַתְּ כִּנוֹר כָּל רִנָה,
אַתְּ מִשְׁכָּן כָּל גּוֹאֵל,
מְדִינָה, מְדִינָה,
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.
מְדִינָה, מְדִינָה...
משה ביק היה בין המלחינים המעטים שהכירו בגודל השעה והלחינו שירים לכבוד המאורע של הקמת המדינה. למרבה הצער לא זכה המיפנה ההיסטורי רב החשיבות הזה להיות מתועד באותה עת בשירי זמר רבים כפי שהיה ראוי לו. למאורע תל חי ולהקמת נמל תל אביב נכתבו שירים רבים פי כמה מאשר להקמת המדינה. משה ביק לא נח ולא שקט באותם ימים. למרות הסכנה המתמדת שנשקפה בדרכים, עלה על משאיות ואוטובוסים ונדד מיישוב ליישוב ומבית ספר אחד למשנהו ולימד את שיריו החדשים, לא לפני שהזכיר לנאספים כי "650 אלף יהודים יושבים היום בארץ. כשהגעתי לכאן לפני 28 שנים היינו כשבעים אלף בלבד!"
נלהב ונרגש היה ניצב בפניהם במכנסי חאקי קצרים ובכובע שעם רחב תיתורה וקורא בהתרגשות את שירו של ש. שלום "שהחיינו" שאביא ממנו כאן את הבית הראשון:
שֶׁהֶחֱיָינוּ
המילים: ש. שלום
שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה,
מַשְׂאַת נֶפֶשׁ כָּל נָבִיא וּכְמִיהַת לֵב כָּל חוֹזֶה,
שֶׁחֲלוֹם אֵינִי חוֹלֵם וְדִמְיוֹן אֵינִי הוֹזֶה,
שֶׁאֱמֶת הַמַחֲזֶה.
אחר כך היה מלמד את השירים החדשים על הקמת המדינה. דומני כי רבים בארץ עדיין זוכרים את השיר "קוממיות" שהלחין באותם ימים והיה מושר בבתי ספר ובתנועות הנוער ובפרט בהופעות של מקהלות ילדים. זמן רב לא נשמע שיר זה במקומותינו. הנה בית אחד שלו:
קוֹמְמִיוּת
המילים: יוסף אחאי הלחן: משה ביק
דֶּגֶל לָנוּ
שֶׁנָּשָׂאנוּ
בַּטָּמוּן וּבַמְקֻפָּל,
אַךְ כֻּלָּנוּ
זֹאת יָדַעְנוּ:
יוֹם יָבוֹא – יוּנַף אֶל עָל!
לֹא קִוִּינוּ
כִּי זֶה פִּינוּ
הוּא יִהְיֶה הַמְבַשֵּׂר,
אַךְ, זָכִינוּ
וְהָיִינוּ
דּוֹר כּוֹבֵשׁ וּמְשַׁחְרֵר.
לאחר מכן היו כל הנאספים מצטרפים אל ביק בשיר "נבנה ארצנו" שאותו הלחין שנים לפני כן לקראת יום הכרזת המדינה שציפה לו (על סיפור השיר ראה גיליון "חדשות בן עזר" 327). את מפגשי הזמר האלה נהג ביק לסיים בשיר המעפילים המלהיב והסוחף "למפלסי נתיבות", שהלחין ועיבד למקהלה בשני קולות, המסתיים בחזרה פעמים אחדות על המילה "שלום".
לִמְפַלְּסֵי נְתִיבוֹת
המילים: אפרים תלמי הלחן: משה ביק
לִמְפַלְּסֵי נְתִיבוֹת בְּגַלִּים סוֹעֲרִים,
לַגּוֹבְרִים עַל מִכְשׁוֹל בְּפָנִים נוֹהֲרִים,
לַבָּזִים לַפְּחָדִים וּלְאֵימֵי הַתְּהוֹם –
שָׁלוֹם! שָׁלוֹם!
לַחוֹתְרִים בַּיָּמִּים בַּעֲלֶטֶת הַלֵּיל,
רְחוֹקִים מִמְּכוֹרָה, מִקָּרוֹב, מִגּוֹאֵל,
וּלְהוּטֵי גַּעְגּוּעִים נּוֹהֲרִים הֵם הֲלוֹם –
שָׁלוֹם! שָׁלוֹם!
לַעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, לַנּוֹשְׂאִים בֶּעָמָל,
לַדּוֹרְכִים בְּגָאוֹן עַל נַחְשֹׁוֹל וְעַל גַּל,
לַכּוֹבְשִׁים אֶת הַיָם לַמּוֹלֶדֶת, לָאֹם.
שָׁלוֹם! שָׁלוֹם!
ובאשר לכפרת עוונות, דבורה, קראי את תשובתי לדנצ'ו ארנון.
בברכה,
אליהו הכהן
כיצד בגלל המורה משה ביק הסתיימה
הקריירה המוסיקלית של דנצ'ו ארנון
הי אהוד!
לאחרונה עלתה בעיתונך, במדורו של אליהו הכהן הנערץ עליי, דמות נשכחת: המלחין והמנצח משה ביק.
משה ביק אחראי לכך שהקריירה המוסיקלית שלי נהרסה בעודי בן עשר.
אגב: משה ביק, המורה לזמרה בקריית חיים, גילם יפה את דמות המורה הפאתטית המביאה עליה את לעג הילדים. נמוך, עגלגל, ממושקף וקרח, שכל הזמן ניסה להשליט מרות עלינו, הילדים הפרועים. השיר הפופולארי בקריית חיים של הימים ההם (במנגינת "חג פורים, חג פורים") היה:
"משה ביק, המצחיק
גפרורים לך נדליק
נשפשף על הקרחת
ונשרוף לך ת'תחת!"
(יש לך באוסף, אליהו?)
הייתי ילד נמוך עם קול גבוה וזכיתי, לאחר מבחני קבלה, להתקבל למקהלת בית הספר. אחרי חזרות רבות הגיע יום המופע הגדול. כל בית הספר התקבץ בצריף בית העם. משה ביק תיכנן יפה את עליית המקהלה לבמה, עליה עמדו שתי שורות של כיסאות. המקהלה עלתה בסך, בשלוש שורות, וכשניתן האות עלתה השורה האחרונה ונעמדה על הכיסאות והשורה הראשונה התיישבה. אני עמדתי במרכז השורה האמצעית, שנשארה לעמוד, ומולי התיישבה הילדה הכי שמנה במקהלה. לא התאפקתי וגררתי את הכסא שלה אחורנית. היא נפלה על אחוריה בחבטה ופרצה בבכי. בית הספר צהל ושוב אף אחד לא האזין ל"עגבניה, עגבניה" בשלושה קולות. בזה הסתיימה הקריירה המוסיקלית שלי.
דנצ'ו ארנון
תשובת אליהו הכהן:
"משהו בכל זאת נטמע בך בזכותו של מוישה ביק."
לידידי דנצ'ו ארנון, שלום.
ליבי ליבי למוישה ביק.
מכתבך ממחיש את העובדה הידועה: מורים לזמרה אף פעם לא ליקקו דבש בארץ. הם לא ידעו רגע אחד של נחת וקורת רוח, בין אם היו נמוכים, עגלגלים, ממושקפים וקרחים כמו מוישה ביק, ובין אם היו גבוהים, רזים, לא ממושקפים ובעלי בלורית כדוד מערבי (שנפטר בגיל 49). קראתי מאות ספרי זיכרונות מלאי חוויות של מורים, מחנכים ומדריכים, אך אני מתקשה להיזכר ולו בספר זיכרונות אחד של מורה לזמרה המתגעגע אל שעותיו היפות בכיתה. על מה יתרפק ואל מה יערוג?
היה זה תפקיד כפוי טובה מאז ראשית ימי היישוב, עוד לפני שהתפרסם שירם של עמוס אטינגר ומאיר הרניק "המורה לזמרה", שבאצטלה הומוריסטית עשה חוכא ואיטלולא מהמקצוע הזה. עוד בימי תל אביב הקטנה מיררו תלמידים את חייו של חנינא קרצ'בסקי, המורה לזמרה בגימנסיה "הרצליה" שטרף את נפשו בכפו (בגיל 49).
רבים ממלחיני הארץ היו מוכנים לרעוב ללחם ובלבד שלא לעמוד מול כיתת תלמידים בבית ספר. וילנסקי מצא לו פרנסה בשעת הדחק כמנגן בבתי קפה, סשה ארגוב היה פקיד בנק ואחר כך מוכר ספרים, אברהם מינדלין היה שען, דוד זהבי – רצף וחשמלאי, ומרדכי זעירא, שהיה כורה בורות להצבת עמודי חשמל ואחר כך בודק מוני חשמל בבתים רק לא להיחשף לתעלולי תלמידים. המלחין והמורה יואל ולבה, שתלמידיו בבית הספר "אחד העם" היו מזייפים במתכוון כדי להכעיסו, היה מאבד את עשתונותיו עד שהיה מוציא מכיסו משרוקית ומצפצף בה ללא הפסק. בערוב ימיו נהג לומר שהוא מוכן לעמוד מול כיתת יורים – אך לא מול כיתת תלמידים.
גם המורים לזימרה הזכורים לטוב, יצחק אדל ודניאל סמבורסקי, שהתמידו בתפקידם שנים רבות וראו ברכה בעמלם, גם הם הרבו להיאנח בשובם מן הכיתה אל חדר המורים .
ליבי ליבי למוישה ביק שנפל לידי תעלולני בית הספר בקריית חיים. הצחוק שעוררה משיכת הכיסא לתלמידה השמנה נשכח זה מכבר, אך שיר העגבנייה החדשני (יהודה קרני – יואל אנגל) שעליו ניצח משה ביק באותו מעמד, היה ויישאר אבן דרך בתולדות הזמר העברי. אני מעודד מכך שגם בחלוף השנים זכרת את שמו של השיר ואת היותו מושר בשלשה קולות.
משהו בכל זאת נטמע בך בזכותו של מוישה ביק.
בברכה,
אליהו הכהן
המוסף לפסח
הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!
דגים ממולאים, גפילטע פיש
על פי המתכון של י. המיסתורית
אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.
חמש כפות קמח מצה.
1 כפית סוכר.
2-3 ביצים.
בצל גדול אחד.
שני גזרים גדולים.
מלח.
פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).
1. העיסה
בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.
להשהות את העיסה כרבע שעה.
2. הציר
בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.
3. הבישול
מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג). מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.
4. אחרי הבישול
בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.
מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.
חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת של משפחת רַאבּ (בן עזר)
מדורי דורות
[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ולאה שורצמן לבית בן עזר וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]
1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).
4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.
200 גרם אגוזי המלך.
לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.
להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.
קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.
לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.
קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים
[מכינה כיום לאה שורצמן (בן עזר)]
חומרים: 250 גרם קמח-מצה.
6 ביצים.
6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)
חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.
בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.
במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.
לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).
לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.
לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.
לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).
לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.
לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.
(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.
להקפיא במקרר בתוך צנצנת.
קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)
פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.
להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.
להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.
לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).
לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם.
* * *
דמות החייל בדפוסים חברתיים ותרבותיים משתנים
סימפוזיון בינתחומי
במסגרת התערוכה "חריטות ושריטות"
יום ראשון, 6 באפריל 2008 בשעה 16:00
מוזיאון פתח תקווה לאמנות
הסימפוזיון יעסוק בהיבטים חברתיים ותרבותיים הנוגעים לדמות החייל כדמות מכוננת בעיצוב הזהות האישית והקולקטיבית בישראל
התוכנית:
16:10-16:00: דברי פתיחה – דרורית גור אריה, מנהלת ואוצרת ראשית, מוזיאון פתח תקווה
16:30-16:10: סיגל ברקאי – קונספט התערוכה: "חריטות ושריטות"
17:15-16:30: ד"ר אורנה ששון-לוי, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והתוכנית ללימודי מיגדר, אוניברסיטת בר אילן, מחברת הספר "זהויות במדים – גבריות ונשיות בצבא הישראלי", תשוחח על הבניית זהות של חיילים וחיילות בצבא הישראלי
17:15-18:00: הבמאית מיכל אביעד, תשוחח על סרטה הדוקומנטרי: "ירית פעם במישהו?" הסרט מלווה קבוצת מילואימניקים במשך חודש בבונקרים ובשיגרה הצבאית היומיומית, המשוחחים על זהות גברית, חברות, משפחה ונשים.
18:00-18:20: הפסקה
19:30-18:20: אמני התערוכה: ארז ישראלי, שרון פוליאקין, פריד אבו שקרה, דינה שנהב, אלעד קופלר, ורד חרותי – ישוחחו על ייצוגי דמות החייל בעבודותיהם.
מנחה: סיגל ברקאי
התכנסות בשעה 15:30, הכניסה חופשית
(מותנה בהרשמה מראש. מיספר המקומות מוגבל). ביום האירוע הכניסה לכל תערוכות המוזיאון ללא תשלום
מוזיאון פתח תקוה לאמנות [לשעבר "בית יד לבנים"]
ארלוזורוב 30, פ"ת טל': 03-9286300
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק ראשון
מהונגריה לארץ-ישראל
חלק שלישי ואחרון של הפרק
מנערי-הרועים למד יהודה שירים רבים. קולו היה ערֵב, והאיכרים ביקשו ממנו לבוא אל ההילולות שלהם ולשיר שירי-עם ושירי-רועים שידע בעל-פה. כל זה התרחש בכפר סֶנְט אישְׁטְוַואן, שתושביו היו נוצרים, בקרבת אגם בַּלַטוֹן שבהונגריה. שם חכר אביו לאזאר, מאת אציל הכפר, אחוזה שהכילה שתי חלקות-שדה גדולות, כרם, חלקת-יער וזכות-מרעה בכרים המשותפים לכפר כולו. באחוזת-הכפר גידל לאזאר כבשים ועסק בתעשיית-יין, בה נולד יהודה ובמקום ההוא עברו עליו ימי ילדותו. וכאשר היה חופשי מלימודים, או אם חלה הרועה – היה יהודה יוצא עם כלבתו הוֹרוֹגֶס והעדר, שהכיל כשלוש מאות כבשים, לרעות באפרים המשותפים של הכפר ובשדות השלף, יחד עם נערי-הרועים המקומיים, ובהם חברו-מילדות, אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי.
בתקופת הבציר נהגו הכפריים לצאת לכרמים. מדי ערב היו הבחורים והנערות מתקהלים, ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות, וכשהיו שותים יתר-על-המידה, לא חסרו בחגיגותיהם גם תגרות ודקירות סכינים. האיכרים נהגו לבקש מלַאיוֹש חביבם, הוא יהודה הנער, לשיר באוזניהם משירי המרד של לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, הגיבור הלאומי שלהם, שהנהיג את המאבק לעצמאות הונגריה מעול האוסטרים, נכשל, וגלה ממולדתו. יהודה זכר בבהירות, בהונגרית, את המילים, החגיגיות כהימנון, והן נטעו בו מנעוריו געגועים למולדת משלו, לארץ-ישראל:
"שתי ידיי אושיט ברטט
ואחבקך, הוי, אדמתי,
כבן בחיק אימו יבכה לו
גשם דמעותיי ארעיפה.
לארץ נוכרייה אדוֹד לי
הרחק מיני גבולות מולדת,
קומץ עפרך אטול לי
שִׂים למראשותיי בקבר
תחת גל-עפר גם שמה
מַדְיַארִי אֶשָׁאר לנצח!"
בקדרה גדולה, על גבי מדורה, בישלו האיכרים מרק רותח של בשר וירקות, מתובל בפפריקה אדומה, חריפה. הם הערו בתנופה את היין הטרי, מקנקנים בעלי צוואר ארוך כמשפך – לכוסותיהם, ולעיתים – היישר לגרון. ולאיוש, הנער היהודי היחיד בקהלם, נתבקש לשיר, בקולו הערב, גם את שירי-האהבים שידע – על נערה שאהובה בושש לחזור מן המרד, ועל איכר זקן היושב בלילות ותופר לאשתו הצעירה אנפילאות חמות מפרוות-כבשים, בעוד מאהביה הצעירים מחממים במיטתו את רגליה – בנשיקות!
כאשר החלו הריקודים, ותזמורת הצוענים עם כינורותיהם קרעה במנגינות הצַ'רְדָשׁ והטוֹבְרוֹזוֹ את הלילה ואת שורות הגפנים הדוממות בגבעות סביב – ניגשה אָגְנֶשׁ השחרחורת, אחותו של אישטוואן לאנגי, אל יהודה, הצעיר ממנה, וביקשה ממנו לרקוד עימה! – עוד קודם לכן, שעה ששר, הבחין בעיניה הלחות ובשפתיה, המלוות אותו. עתה משכה אותו אגנש אחריה אל פינת הכרם, אימצה אותו אל חזה, נשקה על פיו בהתלהבות ואמרה לו:
"לאיוש, תישבע לי שאתה תהיה החתן שלי!"
יהודה היה נרגש. מעודו לא נגע בנערה. תחילה חשב שעליו לומר לה שלא יוכל לשאתה לאישה כי הוא יהודי. ואולם כה טוב היה לו בזרועותיה. והוא חשב רק שאולי אין הדבר נאה כלפי אישטוואן, חברו.
תקופה לא ארוכה לאחר ההרפתקה בכרם עם אגנש, חלתה פֵייגֶה, אימו של יהודה. היא הקשתה ללדת. לאזאר שלח את הנער, לבדו, לעיר הסמוכה, להביא במהירות רפואה לאם. יהודה רץ בכל כוחו העירה ומילא את השליחות. בדרכו חזרה ירד גשם שוטף, זרמים ונחלי-מים הציפו את השדות והכרמים אך הוא רץ וקיפץ מעליהם הלאה, הלאה. לפתע ראה, באמצע הדרך, שני עכברי-שדה, רטובים ורועדים, בורחים מפני זרם המים השוטף שכמו רדף אחריהם להטביעם. יהודה חש בשני היצורים העלובים הללו מעין סמל למצבו שלו באותו רגע. ליבו ניבא לו דבר רע, והוא פרץ בבכי מר בעודו רץ לכפרו, בגשם. כאשר הגיע לבסוף הביתה, מצא את אימו מתה.
זמן-מה לאחר מכן החלו ענייני המשפחה להידרדר. בעדרים פרצה מגפה. הכבשים מתו. אציל הונגרי, שלאזאר התנגש עימו פעם, התנקם בו וחכר את האחוזה בסנט אישטוואן. לאזאר האלמן מכר את משק הבית והמיטלטלים ועבר לגור בעיירה נוגי-מדיאר, שבה גרו קרובי אשתו המנוחה, ומשם יצא עם ילדיו, לאחר שנים אחדות, לארץ-ישראל.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (ראב), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה ראב (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה שהשיאו לו בירושלים. עם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. סדרת "נועזים", הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'.
* * *
משירת הארץ בשירת המקהלה
4.4.2008 , מחר, יום השישי, 11.00
בבית הקונפדרציה בירושלים
[רח' אמיל בוטה 12, ממזרח למלון המלך דוד]
שירת זמרי קולגיום, בניצוח אבנר איתי
בתוכנית:
יצירתה של ציפי פליישר "מדריגלים לנוף הארץ", לשירי המשוררים:
ארנון בן נחום, בת שבע שריף, אסתר ראב, פיצ'י יהורם בן מאיר.
"כנרת": רחל המשוררת. לחן: נעמי שמר
"לילה לילה": נתן אלתרמן. לחן: מרדכי זעירא
"שני שושנים": יעקב אורלנד. לחן: מרדכי זעירא
"שרקיה": מיכאל רגב. לחן: יחזקאל בראון
בבכורה עולמית: יצירה מוזיקלית מאת אבנר איתי
לשיר "העלמה" של נתן אלתרמן
במשתתפים: אהוד בן עזר, ארנון בן נחום, ציפי פליישר, אבנר איתי.
עורך ומנחה התוכנית: פיצ'י יהורם בן מאיר
* * *
לַמתאוננים בַּעם [ישראל]
כשמחיר הקמח מתייקר ב-50%, הממשלה המצרית אינה יכולה להמשיך ולמכור פיתות מסובסדות במחיר השווה לכשלוש אגורות לחתיכה. מנגד, כל העלאה של מחיר הפיתות האלה תעורר הפגנות המוניות, משום שיותר ממחצית האזרחים נשענים עליהן לקיומם. לפיכך, מובראק הורה להזרים מיליארד דולר למימון פער המחירים – סכום עתק למדינה שממילא שקועה בחובות. [---] פער הרווח, שמאפשר למאפייה שקנתה שק קמח מסובסד בכחמישה שקלים למכור אותו בשוק החופשי תמורת כ-65 שקל, מותיר את הממשלה הרחק מאחור. [---] משבר הקמח הוא רק סימפטום למצב הכלכלי הקשה שבו נתונה מצרים, שכ-40% מ-78 מיליון אזרחיה חיים מתחת לקו העוני או מעט מעליו.
מתוך: "הפיתה שמאיימת על השלטון" מאת צבי בראל, "הארץ", 2.4.08
* * *
אסתר ראב
אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
(1894-1981)
צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי
ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".
משתתפים:
בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר
משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.
זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.
מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.
לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים
כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –
ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")
חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")
חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע עמאל מורקוס וניצן רון)
פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")
הקלטַת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"
לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב
וכמו כן יהיה אפשר לרכוש במקום בהנחה את ההדפסה החדשה של
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ
יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא
ייתכנו שינויים
אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7
בכך גם תבטיחו לעצמכם מקומות טובים לראות את המצגת!
קוראי "חדשות בן עזר" וקרובי משפחתה של אסתר ראב
זכאים להנחה בהזמנת הכרטיסים מראש – 50 שקלים בלבד!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,793 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',
וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 330 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
לאחר שאזל במשך שנים אחדות
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה
פתח תקווה
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
[הספר יימצא למכירה בהנחה גם באירוע ההוקרה לאסתר ראב שייערך בצוותא, ביום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00]
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10
אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה