| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 333
תל אביב, אור ליום חמישי, ה' בניסן תשס"ח, 10 באפריל 2008
עם צרופת אג"ח מוניציפאל עברי ראשון "ועד מושבת פ"ת"
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של
"אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון:
אסתר ראב – המשוררת שרצתה להיוולד גבר, מאת דליה קרפל,
הכתבה נדפסה עם תמונות ב"מוסף הארץ" מיום שישי, 12.1.07.
אהוד בן עזר: בפחדֵך פן הולכת אַת.
יצחק אוורבוך-אורפז, נגיעות (15), שיר.
אורי הייטנר: למי נחוץ חוק החמץ?
הידד לתיאטרון הקאמרי על הצגת "החוזר לחיפה" על פי ע'סאן כנאפאני.
אג"ח מוניציפאל עברי ראשון, "ועד מושבת פ"ת", גיוס כספים להספקת מים למושבה (ר' צרופה).
דודו אמיתי: תגובה לתגובה.
ד"ר גיא בכור: 1. סימנים מבשרי רעות במצרים, היד הקשה של מובארק.
2. החלטות ארגון הגג של ערביי ישראל.
שו"ת אליהו הכהן: משה ברק: "אני אוהב את מה את מה שיש". / פוצ'ו: אם כולם כותבים על מורי הזימרה שלהם איך אני יכול שלא? / נגה מרון: מה מקור תרפפ"ו? / נורית גוברין: ספרו של זלמן חן "שירים בסתיו, זיכרונות ילדות". / ידידיה יצחקי: "שמש בוגדנית". / רוני גרוס: המורה לזימרה רוני זמיר ז"ל. / יוסף חרמוני: שלושה מי יודע? – "הפרוטה והירח": שני אבות ואם.
אשר רייך: בלי אולמרטיזציה בבקשה.
אסתי תירוש: זילות וחילול של הסולידריות בנושא השבת החילונית.
אסתר רַאבּ
לקראת האירוע מחר בצוותא על המשוררת אסתר ראב אנחנו שבים ומביאים את הכתבה על אודותיה:
אסתר ראב – המשוררת שרצתה להיוולד גבר
מאת דליה קרפל
נדפסה עם תמונות ב"מוסף הארץ" מיום שישי, 12.1.07
אסתר ראב הקדימה את יונה וולך בשירה אירוטית נועזת, התקשטה בסמלים גבריים, הסתייגה מנשים רכרוכיות והצהירה שלא תינשא לאיש. אבל היא נישאה יותר מפעם אחת, לא הצליחה ללדת ובסוף ימיה סבלה מבדידות ופיתחה תלות כפייתית בסטודנט צעיר שבא לחקור את שירתה. 25 שנים אחרי מותה, מתגלים צדדים חדשים בשירתה
אולם ההרצאות באוניברסיטה העברית היה מלא, ובקהל גם צעירים לא מעטים. הדוברים התקשו להסתיר את הערכתם לכתיבתה של המשוררת אסתר ראב, שאמרה בשנת חייה האחרונה: "אני יולדת שירים כמו תרנגולת המטילה ביצים. לפעמים יוצא שיר שלם עגול, הוא יוצא כמעט בלי הכרה ואחרי שבוע, כשאני קוראת, אני תמהה אם אמנם אני כתבתי זאת."
רק עכשיו, 25 שנים אחרי מותה, נערך כנס אקדמי ראשון לדיון ביצירתה של ראב, מי שהוצמד לה התואר, המשוררת הצברית הראשונה. חוקר הספרות אריאל הירשפלד, שקרא משיריה בכישרון משחקי מרשים, הדגיש את השימוש הנרחב והנדיר שעשתה בשיריה בשמות העבריים של צמחי הארץ. "ראב גם היתה חושנית מאוד וכנראה מתירנית," אמר, "וזה הבדיל אותה בצורה חריפה מן העולם ואף יצר ניכור סביבה, בתקופה שבה עדיין רווח המוסר התרבותי היהודי המסורתי."
יצירתה של ראב נשארה מחוץ לקאנון של השירה העברית, והיא, שהכירה בערך עצמה, התריסה פעם בראיון: "מעודי לא כתבתי שירים בשביל אף אחד, רק בשביל עצמי. אני בכלל נולדתי משוררת ונכנסתי לשירה בשתי רגליי, לא סבלתי שום התלבטויות." לדעת הירשפלד, הסיבה להישארותה בחוץ נעוצה באישיותה: "היה משהו פרובוקטיווי ובוהמייני בהתנהגותה, באופן שחרג מהתפקיד הענוג שהועידו לנשים משוררות. היא גם לא הצטופפה בצל האסכולות הקיימות אז, במיוחד שלונסקי ואלתרמן. היא אפילו לא אהבה אותם. היא אהבה דברים אחרים והיא בפירוש התייחסה בקצת בוז לתוצרת-חוץ שלהם. היא הרגישה מקורית יותר ומתאימה יותר למקום, אבל הסגנון השירי הדיבורי שלה לא התאים לטון השליט של שלונסקי-אלתרמן-גולדברג, שהיה מחורז ושקול מאוד, ניאו-קלאסי וסימבוליסטי."
גברים נשיים ונשים גבריות
היא נולדה בפתח תקווה ב-1894, בת יחידה (היו לה שלושה אחים) לאב נערץ עליה ולאם שהיא שנאה במיוחד. בית הוריה, יהודה ולאה, היה בניין חד-קומתי ובו נולדה בחג הפורים ולכן נקראה אסתר, על שם המלכה, דמות מהמגילה שראב כינתה אותה כעבור שנים "זונה גלותית", בגלל השימוש שעשתה בקסמיה הנשיים. באביה, שהיה איכר וגם משכיל, ראתה גם אב רוחני. כישרונה בלט כבר בילדותה, "החרוזים יצאו באופן אינסטינקטיווי. אבי עוד עמד על זה. כשהייתי ילדה הייתי מדברת בחרוזים והיו צוחקים עלי."
הטקסט הראשון שכתבה בזיכרונותיה עסק בבית ילדותה. בחדר השינה המרווח של הוריה עמדו מיטת כילה של אימה ומיטה פשוטה ורחבה עם דופנות ברזל של אביה, שלמרגלותיה אהבה לשכב: "ריח המיטה היה טוב, ריח טבק מעורב בזיעה בריאה. אימא במיטת הכילה היתה שרויה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעו ברוח ושם, בתוך המיטה, היו הרבה מסתורין. במיטה זו נולד לילה אחד אחי אלעזר, כשאמא מתפתלת ומוציאה מיני קולות חנוקים משונים ואני בוכה ומתייפחת מפחד." בבוקר הביאו אותה אל מיטת אימה ששכבה חיוורת. "לידה שכב יצור ורוד ואני כולי כעס עליו– העל כל זה היה כדאי להכאיב לאימא?"
גם מוסיקה היתה חלק מעולמה. בבית ניגנו ושרו וראב אהבה מוסיקה קלאסית והכירה את הסימפוניות של בטהובן, אבל הטבע והנוף היוו את התשתית לכול. "הטבע היה נפלא, היולי, הסוף הירוק בירקון היה נפלא," כתבה. "היינו נוסעים בקרון והייתי משתעשעת עם אחיי, מכה אותם והם אותי, מעולם לא נכנעתי להם. אבא חינך אותי כמו בן, להילחם ולהגן על עצמי."
"אסתר ראב היא משוררת אדירה," אומרת דנה אולמרט, המלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. "אני אוהבת את הנטייה המוטבעת בה לשבור מסגרות, את ההעזה שלה לכתוב בריתמוס חופשי; את זה שהיא חוגגת את המיניות שלה; זה שיש בה הרבה כוח. היא לא מצטנעת ולא מנסה להציג את עצמה כרכה וענוגה. היא לא משחקת את המשחק הנורמאטיווי המצופה מנשים. יש לה חופש פנימי וזה מדהים כשחושבים על זה בהקשר ההיסטורי. במובן מסוים היא הסבתא-רבא של יונה וולך. היא לא מנסה לכתוב כמו שאחרים כותבים והיא לא מנסה לכתוב בעברית תיקנית. מבחינתה, נורמאטיוויות ותקניות הם דברים שנועדו לפירוק. החשדנות שלה כלפי נורמאטיוויות אינה תולדה של בורות או חוסר ברירה. זו בחירה מודעת."
בהרצאה שנשאה בכנס, "אקליפטוסים, ארס-פואטיקה וטרנסג'נדריות בשירת אסתר ראב", אמרה אולמרט שראב החלה לכתוב בתקופה שבה נשים בארץ כמעט לא כתבו שירה. "שנתיים לפניה, רחל החלה לפרסם שירים. [האומנם? אינני בטוח בכך. – אב"ע]. שתיהן היו חלוצות במרחב תרבותי שלא היו בו הרבה קולות נשיים בכלל, וקולות נשיים בשירה במיוחד." העיסוק בכתיבה הוביל את ראב, כמעט בהכרח, לגעת בשאלות של זהות מיגדרית, של מה זה להיות אישה כותבת בתרבות שאין בה נשים כותבות, ועוד בעברית – שפת קודש שהשימוש בה נחשב לפריווילגיה גברית."
קובץ השירים הראשון שלה, "קמשונים", ראה אור ב-1930. בשיר שנכתב ב-1922, כשראב היתה רווקה כבת 28, [טעות, ב-1922, בהתפרסם השיר לראשונה, היא היתה אישה נשואה אבל השיר נכתב קודם לכן. – אב"ע], בולטת הנועזות האירוטית שלה. ראב כתבה: "אני תחת האטד / קלה, זידונה, / קוציו צוחקת / לקראתך זקפתי; / אור מכה על המרחב, / כל קיפול בשמלתי / לי ילחש / לקראת מוות / לבנה ומחוללת / את יוצאה. / אתה מופיע – / ואני קלה צוהלת / מניפה חרב נוצצת / ובעצם צהריים / בשדות לבנים מאור / את דיננו גזרתי / באחת!"
בראיון שנתנה ראב למשוררת ש. שפרה (שפרה שיפמן) היא סיפרה שכתבה את השיר כשהיתה בשדה בכפר יחזקאל. [טעות, עפר יחזראל טרם נוסד אפילו באותה שנה. – אב"ע]. "ראב מתייחסת למיניות כאל שדה קרב," מפרשת אולמרט, "יש לה חרב נוצצת והיא הולכת להרוג את האהוב. יש בשירה המוקדמת שלה חדוות מאבק."
בשיר "ככה תאהבני" מ-1926 היא מסרבת להתחתן ולהשתייך. "ככה תאהבני / וליבך עליי יום יום תקרע – / יען רעיה לעולם / לך לא אהי... יען עוד אורבה אני / תחת אקליפטים חמים – / טרופת-אהבה."
אולמרט: "ראב מבקשת לאפשר לתשוקה להישאר פעילה, וכדי שהיא תישאר פעילה צריך לא להיכנע לפיתויים של הבורגנות. אמנם בחיים ראב התחתנה, ועם איש עשיר שהיא לא אהבה, אבל היא אף פעם לא התבלבלה. היא ידעה את מי היא אוהבת ואת מי לא. היא היתה מאוהבת מאוד באחיו של בעלה, ואילו את ספרה 'קמשונים' הקדישה לבעלה (אחרי מותו) וכתבה 'לידידי יצחק'. זו הקדשה טעונה, לקרוא כך לבן הזוג, בלי לנסות לצבוע את יחסיהם בצבעים מזוייפים של אהבה ותשוקה. ראב לא קונה את הטבעיות של המושגים שנגזרים עליה מעצם היותה אישה. היא מתארת מורֶה שלה, שהיה יפה בעיניה כי היה נורא נשי. ההתפעלות שלה מגברים נשיים ומנשים גבריות לא מוסווית."
בוקס בשיניים
מניה שוחט, ממקימי ארגון "השומר", ששם נעוריה היה וילבושביץ, נהגה לבקר בבית ראב בפתח תקווה. אלה היו ימי העלייה השנייה, בערך ב-1912. "התרשמתי ממנה מאוד," כתבה ראב בת ה-18 ביומנה. מניה נהגה לבקר דווקא את האב יהודה. "אימא לא עניינה אותה והיא לא הסתירה זאת, ולאימא היה יחס בוטה גלוי אליה, היא קראה לה: 'דער חצי זכר'."
מניה נראתה בעיני אסתר ראב כאישה גברית מרשימה. "אני זוכרת את קולה, מעין אלט נמוך, ולבושה היה גברי ולראשה חבוש תמיד כובע גבר. בוודאי שהיתה בולטת ושונה מכל הנשים הרכרוכיות, הלבושות מלמלה ווולנים."
אימה קינאה באורחת, "כפי הנראה אבא נמשך אל האישה בעלת האופי הגברי." האב נהג לשבת עם האורחת בסלון והשניים היו שקועים בשיחות בגרמנית. "לפעמים היו מתווכחים בקולי קולות ובחום, ואז אמא היתה מביאה את הקפה לסלון, והשניים נדמים. אם כי לא הבינותי את הכול – הבינותי שיש ביניהם מלחמת דעות..." – היו אז חילוקי דעות בין האיכרים הוותיקים, המסורתיים יותר, שהעסיקו פועלים ערבים, לחלוצי העלייה השנייה, שדגלו ב"כיבוש העבודה".
אביה, כותבת ראב, היה כבן 40 ובמלוא אונו, "ועיניו הירוקות נצצו בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב כתפיים ומגלה מפתח הכותונת חזה גברי רחב – בטרזנות לא פחות מהיופי של ימינו." לאחר שמניה שוחט היתה הולכת, היתה האם מעירה בצינה, "נו, מה סיפרה לך החצי זכר?" האב היה "מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של אמא, ואז היה הכול שב למקומו."
הביקורים הללו עירערו את שלוות נפשה של האם, ויום אחד נכנסה אסתר לחדר השינה של הוריה ומצאה את אימה עומדת מול הראי, מודדת את כובעו של האב, "סובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות. כשראתה אותי פרצה בצחוק ואמרה: 'מניה בולבושביץ!' והראתה על עצמה."
המרדנות של הילדה צמחה בעידודו של אביה. "תמיד היה לי מאבק עם הגברים, עם אחיי, רציתי להיות כאחת מהם. יש בי יסוד של מרד, של זדון. תמיד היה בי משהו יוצא דופן, המורים אהבו אותי ולכן הבנות קינאו בי. היה לי שיער ארוך שאמא קשרה בו סרטים גדולים, אדומים כדם, וזה בלט ולכן תמיד משכו לי בצמות. יציאת-הדופן הזאת גרמה לי שאהיה 'ממזרה', אך יש בי גם יסוד גדול של תמימות של ילד. מצד שני אינני אוהבת את הבנאליות. אני אוהבת את היסוד הגברי, הלוחם, אני מעריצה דמויות של לוחמים כמו דוד, בר כוכבא, החשמונאים.
"השירה היא הצד הגברי שבי," הצהירה ראב. "היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים... אילו נולדתי שנית הייתי רוצה להיוולד גבר. אינני אוהבת להיות ותרנית. בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים."
המשהו הפרוע הזה שהיה באסתר ראב מעורר עניין אצל דנה אולמרט. "שירי האהבה שלה מרתקים, ומעניין שהתעלמו מהם," היא אומרת. "גם כשכבר הכירו בחשיבותה והיכו על חטא שהזניחו את שירתה במשך 30 שנה, התייחסו רק לשירת הנוף שלה. דן מירון מכה על חטא ומספר בספרו 'אמהות מייסדות' שגם הוא, במאמר שכתב עליה בשנות השישים, הזניח את העיסוק בשירתה האירוטית. ראב היתה חזקה, ודרשה סוג של יחסים שיש בהם משהו כוחני. היא נהנתה ממשחק הכוח ואהבה להתחרות בגברים. בשירי האהבה כמו 'ככה תאהבני' היא מנסה לקבוע את התנאים והיא לא מתחייבת להתמסר. היא באמת שונה בעיני עצמה."
תאווה נכנסת בליבי
כשהיתה כבת 15 וחצי, בסוף 1909, הוציא יהודה ראב את בתו מבית הספר במושבה, שבו למדה כשבע שנים, והורה לה להישאר בבית בעוד חבריה ממשיכים ללמוד. במשך השנתיים שבהן נשארה בבית היא כתבה יומן, שפורסם לראשונה זמן קצר לאחר מותה ב-81'. "ההורים האלה, עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה, עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כל כך רחוקה ולא מובנה ונידחה."
ביומן היא גוללה את אהבתה הנכזבת למשה ינובסקי-כרמי, בן לאחת המשפחות הראשונות במושבה, ובהמשך כתבה גם על אהבתה לבן-דודה, אברהם חיים גרין, שנסע ב-1908 ללמוד רפואה בביירות וכעבור שלוש-ארבע שנים הפך גם הוא למושא אהבה נכזבת ומייסרת, מאחר שנישא לאחרת. גרין היה רופא, עבד בצפת ושם מת ממגיפה. "ואני, הן כל כך הרבה יופי נתתי כבר," כתבה ראב, "כל כך הרבה לב ודמעות, והם הלא אינם שווים לזאת, ובכל זאת לא שמו לב אליי, עזבו אותי."
אל הדיכדוכים של גיל ההתבגרות וכאבי הלב מאהבותיה הנכזבות, נלווה חשבון נפש נוקב עם האם, שרק העצים את מרדנותה ואת התגבשותה לאישה שתפסה את יחסי המין כבעייתיים. המאבק ביניהן החמיר כשבגיל 16 ניעורו באסתר תשוקות חדשות. "כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה כזו, וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל כך מוזר לי... אני גודלת... אני נהיית עלמה בוגרת."
הכעס על אימה רק גדל והלך. "אש וגופרית היא ממטירה על ראשי, וכי מה חטאתי," כתבה. באלבום התמונות שלה נמצא צילום שלה כילדה עם הוריה, שממנו נקרעה דמות אימה. כשהאם כועסת על שבתה מתרועעת עם בחורים ומכנה אותה "גסה", אסתר עונה לה ביומנה: "באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה זונה, את אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה? היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה, או עם בן ציון, ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם... אין טוב מתפוח גנוב."
נותרו לה כארבע שנים עד גיל 20, שבו הצעירות במושבה מתחתנות, וראב חוששת שלא יהיה לה זמן לרכוש השכלה, "אך הלא זה תלוי בך, את יכולה ללמוד גם עד גיל 25, עד 26." היא מפנטזת על לימודי מוסיקה או ציור באקדמיה בשווייץ, ו"אחר כך אשא לי איש או פשוט אקח לי רק חבר. לא, לא אשא איש, למה לי העול הזה."
בטבת 1913 היא מצאה ניחומים בזרועותיו החסונות של מי שהיא מכנה "דין הגלילי" (כנראה שמואל דיין, אביו של משה), ויש לה מחזר נוסף ששמו מרדכי, וישנו גם משה כרמי, האהוב משכבר, שעכשיו דווקא מנסה לנשקה בתשוקה ו"זה עורר בי גועל נפש", ובזאת נמחה קסמו.
דגניה, קהיר, תל אביב
ראב חזרה ללמוד כשבמושבה נפתח בית ספר חקלאי. אחד המורים בו, הסופר יעקב רבינוביץ, עמד על כישרונה הספרותי. אבל ברגע שיכלה, בשלהי 1913, עזבה ראב את בית הוריה, עלתה לגליל והצטרפה אל חברי קבוצת דגניה. בתוך שנה הבינה שדת העבודה לא מתאימה לה: היא העריכה את מאמציהם של החלוצים, אבל התקשתה להיות פועלת טובה. היא למדה שמות של פרחים, קלטה קצת רוסית מהחלוצות ובעיקר פיתחה הערצה למאורות הגדולים – א"ד גורדון, ברנר וכצנלסון. לבסוף חטפה מלריה ועזבה.
נישואיה הראשונים היו פשרה. בעלה, יצחק גרין, היה אחיו הגדול של אהובה אברהם חיים, בן למשפחה אמידה שייצגה חברת תרופות גרמנית במזרח התיכון. "האהבה הראשונה שלי היתה בן דוד שלי שאיכזב אותי," אמרה בראיון לכתב-העת "חדרים". "זה עשה קו על כל החיים שלי. זה דבר טבעי, פשוט, שקורה לכל אחד, אבל בשבילי זה היה איזה מחיקה, מחיקה."
היא חיתה עם גרין בקהיר עד שנמאס לה מהבירה המצרית ואז בנה לה בעלה בתל אביב בית מידות, שאותו תיכנן זאב רכטר. בית שהיה לסלון ספרותי. "בביתי שלי לא נקפתי אצבע כדי שאנשים יבואו... זה התהווה מעצמו וזה היה היפה שבדבר... אני הייתי למשל מדברת על הספרות הצרפתית שעסקתי בה... ושלונסקי סתם היה מבריק ככוכב בהלצותיו... כולנו היינו צעירים ורקדנו ושרנו ושמענו מוסיקה קלאסית ואני חושבת שגם נוצרו דברים בהשפעת האטמוספירה הזו, נוצרו בבלי דעת, שלא בכוונה."
המודעות שלה לעצמה נוגעת ללב. "אני הייתי בוהמית, עשויה, לא אותנטית", אמרה ב-71'. "הייתי בורגנית גדולה אך אהבתי בוהמה, אהבתי את ה'אין לי כלום', כי לא הייתי עשירה במובן המקובל. שנאתי כסף אך השתמשתי בו יפה." היא סיפרה שהבית היה פתוח לכל מי שבא. "היו דופקים אצלי ב-11 בלילה והיו אומרים, 'אנו רוצים לבלות'."
יצחק גרין מת ב-1930 והשאיר אותה אלמנה אמידה. היא נישאה שוב, לצייר אריה אלואיל, אך לא רוותה נחת מנישואיה. כמה הפלות טבעיות שעברה הבהירו לה שלא תהיה אם. היו לה כמה אהבות והיא הירבתה לנסוע לאירופה והחליפה בתים ודירות וכתבה שירים וגם פרוזה. אבל הבדידות אכלה בה. "בלי שירים הייתי מתה מזמן," אמרה להלית ישורון ב-81', במה שהתברר כראיון האחרון שלה. "לא בודדים כשיש בעל או ילדים. עשיתי הכול. ועכשיו אני מחכה לסוף."
תמורת עשרה בנים
אל הבדידות של עשר שנותיה האחרונות, בטבעון, פלש סטודנט ושמו ראובן שהם, כיום בן 68, חוקר ספרות באוניברסיטת חיפה, שבהרצאתו בכנס התרכז בשיריה האפוקליפטיים על קץ העולם. זה היה ב-71' ושהם, בן קיבוץ יפעת, נשלח על ידי המורה שלו, פרופ' גרשון שקד המנוח, לראיין את ראב במסגרת עבודת המחקר שלו. לא היה אז עדיין מחקר אקדמי על שירתה, וראב שמחה שמתעניינים בה.
"היא דיברה כמו שהיא שרה והיא שרה כמו שהיא דיברה, בעברית נקייה, בלי חנדאלאך," אמר השבוע שהם. "כשהגעתי אליה כבר היה לה תסביך רדיפה. לפעמים היא סיפרה שהיא לא עצמה עין בלילה, כי אנשי המשמר האזרחי פוגעים בה במכות חשמל."
שהם היה כבר נשוי ואב לשתי ילדות. די מהר פיתחה ראב תלות בו, ואף כתבה שיר על אודותיו: "כבר פגשתיך פעם / לפני זמנים / אשר לעד / כבר אחזת בידי / במגע לא מכאן." שהם, שנלחץ מהשפע שהעתירה עליו, נועץ בפסיכולוגית איך לא לגרום צער למשוררת הנערצת. לפי עצתה פיתח בעיות גב חמורות, כדי להסביר לראב מדוע אינו יכול לבקר אצלה לעתים תכופות יותר.
את קובץ המכתבים ששלחה לו מסר שהם אחרי מותה לאחיינה אהוד בן עזר, שאוהב לספר שדודתו התאהבה נואשות בצעיר הנאה – אהבתה האחרונה של האישה הסוערת הזאת; היא אף כתבה שיר שמתאר את שערו של שהם ואת חזהו הנהדר. אבל מהמכתבים עולה כאב של אישה מבוגרת שראתה בשהם מעין בן ורצתה לתת לו הכול, מן החומר ומן הרוח ולא מעט אהבה – ואילו הוא חמק וחמק, וככל שחמק יותר, היא רצתה יותר בנוכחותו. הפגישות איתו עוררו בה רצון לכתוב שירים ופרוזת זיכרונות. כשהוא אמר לה שיחסה לנוף אירוטי, היא התקוממה. "היא לא רצתה שידגישו יותר מדי אלמנטים שקשורים במיניות," אומר שהם.
כשנדרש להסביר לה למה הוא חומק ממנה הוא כתב לה שזה נובע מאופיו הסגור. היא שלחה לו את שיריה החדשים, אבל גם הופיעה בדירתו עם מתנה, תנור חשמלי, בלי התראה מוקדמת (תנור ששהם משתמש בו עד היום). הוא לא הפסיק לכתוב לה שהוא לא אותו אדם שהיא מפנטזת עליו.
במכתב מ-1975, כשהיתה כבר בת 81, היא מתחננת ששהם ואשתו יבואו להתארח בדירתה, והיא מציעה פירות ובשר-סטייקים לפתותם. היא רוצה לחלוק אתו את פרס אקו"ם שקיבלה, והוא מסרב. הבדידות שלה קשה מנשוא ובינואר 77' כתבה לו, "רחקת ממני."
שהם: "אני לא יודע את מי הזכרתי לה. אולי את בעלה יצחק גרין. [אהוד] בן עזר טוען שבסוף ימיה היא כמו חזרה אליו. היא לא ראתה אותי, היא ציירה דמות בדמיון. היא הכירה אותי, אבל מצד שני היא בדתה אותי. חלק מהיצירה שלה היה שהיא יצרה גם אותי. הייתי צעיר אבל לא הייתי אטום. ממרחק השנים אני יכול להגיד שהמפגש שלה איתי היה חשוב לה קודם כל בגלל ההכרה האקדמית. ראב מעולם לא הסכימה ללכת בתלם. היא היתה מוכנה לשלם את המחיר ולא הרגישה מקופחת, אבל שמחה שסוף סוף מתעניינים בשירתה."
את התרחקותו ממנה הוא מנמק בכך שפיתחה בו תלות. "הציפיות שלה היו מעבר ליכולתי. היא היתה בודדה. אחיינה אהוד בן עזר הגיע אולי פעם בחודש והיא לא ראתה הרבה אנשים. לא רציתי לנתק איתה את הקשרים, כי ידעתי שזה חשוב לה ושזה חשוב לכתיבה שלה, ולא רציתי שאהיה אחראי לכך שהספרות העברית תאבד משוררת."
עד כדי כך?
"היא היתה מחכה בכיליון עיניים לפגישות. לא היו לי רגשי אשמה, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר בעובדה שהיא רואה דברים מהרהורי ליבה ושאני לא יכול לספק את הסחורה. לא היה לי נוח עם האידיאליזציה שהיא עשתה לי, אבל היא הפכה אותי לחלק מהעולם הפיוטי שלה."
"הפקת לא מעט מהקשר הזה, ב-88' פירסמת פרק עליה בספרך 'קול ודיוקן'."
"נכון. המפגש איתה ועם עולמה היה חוויה בלתי רגילה. הערכתי אליה גדולה. אני לא אוהב את תיאוריו של בן עזר איך דודתו היתה מאוהבת בי. היא ראתה בי את בן הזקונים שלא היה לה. היא אמרה לי פעם שהיתה מוותרת על השירה תמורת עשרה בנים. גם היום אני מתקשה להגדיר מה היה טיב הקשר המורכב והבעייתי. לו הייתי ממלא אחר ציפיותיה, הייתי צריך להיות במחיצתה 24 שעות ביממה כל יום. הייתי צריך לפסוע בזהירות: מצד אחד לשמור עליה ומצד שני לא להגיע לשבר, כי היא היתה רגישה ופגיעה ומאוד רציתי שהיא תמשיך לכתוב כמה שיותר."
"למה בעצם חשפת את המכתבים שהיא כתבה לך?"
"אהוד בן עזר נתן לזה פרסום כשהוא כינס את כתביה, פרוזה ושירה בשני כרכים, וכתב ב-98' את 'ימים של לענה ודבש', ביוגרפיה על חייה. אני לא מתבייש בקשרים שהיו לי איתה. כשעורכים מחקר, כל הקלפים צריכים להיות גלויים. לחוקרים רציניים כל פיסת מידע חשובה. חוקר רציני יעשה מזה מחקר ומי שירצה, יעשה מזה טלנובלה."
בראיון האחרון שלה אמרה אסתר ראב: "זה דבר גועלי הזיקנה. לא מכינים אותנו לזה. כפי שאימא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה... עכשיו זה הסוף. פרידה מהעולם היא התמזגות עם הטבע. אני נפרדת מאנשים ומהם לא אכפת לי. עם אנשים אני במצב רע מאוד. אני במצב נורא. ואני אהבתי אנשים פעם. עכשיו אינני רוצה לראות אותם. בכדי להימלט מהם טוב לי למות. אנשים הם רעים. אנשים הם חוטאים. כסף ואלימות. אין יופי. אני בורחת מהם אל ספרים, אל ציפורים, אל עצים." ("חדרים" 81').
בספטמבר 1981, בגיל 87, מתה אסתר ראב בטבעון ונקברה בפתח תקווה. על מצבתה נחקק לבקשתה ציטוט מתוך השיר "נשורת": "מתקו לי רגבי-עפרך מולדת – כאשר מתקו לי ענני-שמייך."
כמו דרדר בשדה
אסתר ראב התגאתה בהיותה המשוררת הצברית הראשונה
את הכנס על שירתה של אסתר ראב, שנערך בחודש שעבר [דצמבר 2006] באוניברסיטה העברית תחת הכותרת "ילידיות ומקומיות בספרות העברית", אירגנו חוקר הספרות, פרופ' חנן חבר, ודנה אולמרט מהחוג לספרות עברית. בהרצאתו ציטט פרופ' חבר מדבריה של ראב, להראות שגם היא הכירה במקומה המיוחד בתולדות השירה העברית, כמשוררת הצברית הראשונה: "אני גיליתי את הנוף הארצישראלי. מבטן אימי שאבתיו, עם צאתי לאוויר העולם... איש לא הרגיש כמוני את הראשוניות, את הפראיות של הארץ."
בראיון אחר אמרה ראב, "אני בת מולדתי ברמ"ח אברי, אני שייכת לארץ כמו דרדר בשדה ואיני מעיזה לומר כמו שושן בשדה."
פרופ' חבר הציג את הבעייתיות של הילידיות המקומית הזאת במרחב הפלסטיני/ארץ-ישראלי הנתון במחלוקת, המיטלטלת בין שני הפכים. מצד אחד, טען חבר, היליד הזה היה התחלה חדשה – יהודי דובר עברית שהוא בן המקום, וראב אכן התנערה ממורשת הגלות. "לא יכולתי לסבול גלותיות," אמרה פעם בראיון, "אפילו אצל אבי מצאתי קווים גלותיים." מצד שני, ילידי המקום הללו ביקשו בעצם לטשטש את ראשוניותם, כדי להיתפס כמי שהיו כאן מאז ומתמיד.
ראב לא יכלה להתעלם מהראשוניות הזאת. אביה יהודה, שהיה ב-1878 ממייסדי המושבה הראשונה, פתח תקווה, נולד בהונגריה. במלאת 50 שנה לחריש הראשון שלו, היא כתבה בשיר "לאב": "חורש התלם על אף המידבר / בוקע ראשון באדמת-בתולה: / ברוכות הידיים!"
מתוך היומן של אהוד בן עזר
12.1.07. יום שישי. ב"מוסף הארץ" של היום מופיעה הכתבה של דליה קרפל ומתברר שאני וגם יהודית כמעט היחידים שמרוצים ממנה. לראובן שהם ולאשתו יש טענות. נבהלו מן החשיפה למרות שהכול כבר סופר בביוגראפיה. יש לי הרגשה שעד שדליה קרפל לא חפרה בביוגראפיה והעלתה את פרשת ראובן ואסתר, אף אחד לא התייחס לכך, לא קרא עד שם, ובעצם הכתבה שלה היתה צריכה להתפרסם ב-1998, כאשר הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש" יצאה לאור. היום זה כבר מאוחר לעורר עניין בספר בשוק הספרים הרחב, למרות שנותרו עדיין עותקים.
י. א. מתפלא, כמו גם אחרים, מדוע כמעט שלא הוזכרתי בכתבה. אני רואה זאת רק לחיוב. אסתר נעשתה סוף-סוף מעין "אייקון" תרבותי, שאינו זקוק לדחיפה ולאיזכור ממני אלא חוקרים חדשים מוצאים בה כל אחד טעמים משלו והחשוב ביותר הוא שהיא נעשתה מספיק "קאנונית" ו"חשובה" כדי שכל אחד ינסה לתלות בה את הבוקי סריקי שלו. אמנם, יש לא מעט יהירות בכתיבה של דליה קרפל וגם במה שהודגש בכותרות, כאילו רק עכשיו היא גילתה את כל החומר הביוגראפי שלקחה, מבלי להזכיר את המקור – מספרי על אסתר "ימים של לענה ודבש". מצד שני היא צודקת, עד שלא נתנה לכך פומבי בעיתון, איש כמעט לא ידע על כך חוץ מהמעטים שקראו את הספר עד סופו.
*
11.1.07
לדליה קרפל שלום רב,
כבר ראיתי הבוקר את הכתבה ב"מוסף הארץ" והרבה תודה לך עליה. הצלחת להאיר פרקים בחייה של אסתר שאמנם מופיעים בביוגראפיה שכתבתי עליה אלא שדומה שמרבית הקוראים כלל לא הגיעו אליהם. נראה לי גם חיובי שלא ציטטת אותי ולא הסתמכת עליי בגלוי כך שלא ייראה שהעיסוק באסתר הוא יוזמה שלי ותוצאה של ספריהָ שערכתי והביוגראפיה שכתבתי עליה, אלא עשרים וחמש שנה לאחר מותה יש לה חיים משלה בספרות, שאמנם נעזרים בכל החומר שאספתי עליה אבל אינם זקוקים כבר לעזרתי בהבאתם לציבור הקוראים.
אגב, את השיר "אני תחת האטד" לא כתבה בכפר יחזקאל בשנת 1928 אלא עשר שנים קודם לכן בהיותה בבן שמן.
אנשים שקראו את הכתבה התרשמו קצת כאילו יש לראובן ביקורת עליי, אבל אני חושב שכל מה שאמר הוא בגבולות הסבירות והטעם הטוב, וכפי שראית ודאי ממכתבים ועדויות, אלה לא היו חזיונות-שווא שלי וגם הוא-עצמו מודה בכך. מישהי אמרה לי שאם פרופסור מבוגר מתעסק עם סטודנטית צעירה, הוא מתגאה בזה, אבל אם חוקר צעיר "התעסק"-כביכול עם משוררת זקנה, אין במה להתפאר ומוטב להצניע זאת.
התפלאתי שלא הזכרת כלל את הרצאתה של ש. שפרה בכנס באוניברסיטה הירושלים. היא היחידה שהבינה ומבינה לנפשה של אסתר ולשיריה בצורה אמיתית ועמוקה, ולא באותם ניסיונות, לעיתים מלאכותיים, למצוא בהם פנים שלא היו בהם.
באשר לתמונות, חששתי משגיאות בכיתוב אבל עד כמה שראיתי, הכול בסדר, וגם המיבחר נכון. בייחוד תמונת הפורטרט, שנראית כמו הבול שמעולם לא זכתה לו אסתר ראב.
אני מקווה שהכתבה שלך תעורר עניין מחודש בחייה של אסתר, לא רק בשירתה, כי לדעתי אפשר לערוך מהם אפילו עיבוד בימתי. מיכל בת-אדם רצתה בשעתו לעשות סרט עליה, ואני כתבתי-ערכתי מונודרמה המורכבת מזיכרונותיה של אסתר.
בברכת תודה,
אהוד בן עזר
*
תודה אהוד על המייל.
ראב אישה גדולה ומשוררת נפלאה וזה הכי חשוב. אי אפשר היה להתעסק יותר מדי ביום העיון, לטעמם של העורכים [של המוסף]. אני מודה על על עזרתך הרבה ואני חושבת שמגיעה לראב סרט תיעודי ראוי ואולי גם זה יסתייע.
רק טוב,
דליה קרפל
מחר! מחר! מחר!
אסתר ראב
אירוע ההוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
(1894-1981)
צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי
ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".
משתתפים:
בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר
משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.
זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.
מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.
לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים
כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –
ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")
חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")
חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע אמל מורקוס וניצן רון)
פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")
הקלטַת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"
לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב
וכמו כן יהיה אפשר לרכוש במקום בהנחה את ההדפסה החדשה של
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ
יום שישי, מחר, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא
ייתכנו שינויים
אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7
בכך גם תבטיחו לעצמכם מקומות טובים לראות את המצגת!
קוראי "חדשות בן עזר" וקרובי משפחתה של אסתר ראב
זכאים להנחה בהזמנת הכרטיסים מראש – 50 שקלים בלבד!
אהוד בן עזר
בפחדֵך פן הולכת אַת
בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו
לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.
זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.
רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.
כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה
לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים
מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,
אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים
בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.
אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.
אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.
שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ
הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ
שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:
"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –
כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "
רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר
בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.
קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל
תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי
הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
ינואר 1973
"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.
[מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר]
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
הגר
(לִפְעָמִים
כְּמוֹ צִפּוֹר
לֵילִית
קוֹל
נְהִי עַתִּיק
עוֹלֶה בַּחַלּוֹנוֹת
מְטַלְטֵל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל)
מתוך המחזור "נגיעות" (15)
אורי הייטנר
למי נחוץ חוק החמץ?
איני אוכל חמץ בפסח. כך חונכתי משחר ילדותי, על כך אני מקפיד כל ימיי, כך אני מחנך את ילדיי ומקווה שגם הם ישמרו על המסורת הזאת.
איני אדם דתי ואיני מקפיד על הכשרות. אולם אי אכילת חמץ בפסח היא בעבורי אבן יסוד בתרבותי הלאומית כיהודי, וחשוב לי לשמור על כך.
בחדר האוכל של קיבוצי, קיבוץ אורטל, אין מגישים חמץ בפסח. זו החלטתם הריבונית של חברי אורטל, על אופי הפרהסיה המשותפת של הקיבוץ. חברים המעוניינים בכך אוכלים חמץ בביתם. חדר האוכל מבטא את הדרך הציבורית המשותפת, את התרבות המשותפת, וכפי שחדר האוכל סגור ביום הכיפורים, כך אין בו חמץ בפסח.
כל הכתוב לעיל הוא הקדמה שנועדה להצביע על המקום בו אני עומד בנוגע לפסח ולאי אכילת חמץ בפסח. מתוך נקודת המוצא הזאת, אני שולל את חוק החמץ מעיקרו.
אני שולל את החוק, כיוון שאני שולל התערבות של המדינה בתפריט של האזרח. נכון, אין המדובר בהתערבות במה שיש במקפיא שבביתו אלא בעיצוב הפרהסיה, אך אני סבור שיש להמנע ככל הניתן מעיצוב הפרהסיה באמצעות חקיקה כופה. את הפרהסיה יש לעצב בהידברות ובהסכמה. וגם אם ההסכמה הזאת חסרת שיניים פורמאליות, למעשה, יש לה כוח רב ומשמעותי יותר מכל חוק.
חוק החמץ לא מנע מאף יהודי לאכול חמץ בפסח. ואם יש מי שלא אכל חמץ אך ורק כיוון שהחמץ לא היה בהישג ידו, אין כל משמעות לאי אכילתו את החמץ. לעומת זאת, החוק הזה וחוקים נוספים דוגמתו (חוק החזיר, למשל) מרחיקים את הציבור החילוני מהתרבות היהודית, מהמסורת, מהדת, משניאים את הדת על הציבור ומעמיקים את הקיטוב בחברה הישראלית.
רוב מוחלט, קרוב ל-100% מהמשפחות היהודיות, מלות את בניהן, אף שאין חוק המחייב זאת. רוב גדול מבני המצווה בישראל עולים לתורה ביום חגם, ללא כל חוק העוסק בכך. כ-75% מהציבור היהודי בישראל צם ביום הכיפורים. אין כל חוק המחייב צום ביום זה. ואם כל הדוגמאות הללו אינן נוגעות בפרהסיה, הרי שביום הכיפורים אזרחי ישראל היהודים אינם נוסעים ברכב ממונע. גם חילונים גמורים בוחרים ביום זה ב"עוצר מרצון". נוהג זה אפשרי רק כיוון שאין חוק המנסה לכפות זאת.
חוק השבת הוא סיפור אחר, כיוון שהוא מגן על הציבור בפני כפייה חילונית, כפייה למעשה של עבודה בשבת (וחבל שאין מקפידים יותר באכיפתו). אך חוק החמץ, חוק החזיר ודומיהם לא זו בלבד שאינם נחוצים, הם מזיקים. הם מזיקים, בראש ובראשונה, לדת ולדתיים. אחרי 60 שנות ניסיון בציבוריות הישראלית, ניתן היה לצפות מהפוליטיקאים הדתיים שיבינו איזה נזק נגרם בשל החקיקה הדתית הכופה, ושהם ייזמו הפסקת כל חקיקה נוספת וביטול חלקי של החקיקה הקיימת.
אבל משום מה, המפלגות הדתיות מתעקשות להתחרות ביניהן מי מרבה יותר בחקיקה דתית, כפי שבשבוע שעבר, בעקבות פסיקת השופטת צבן, הן התחרו ביניהן בהתלהמות נגד הפסיקה ונגד השופטת.
את חוק החמץ יש לכבד, כפי שיש לכבד כל חוק. על הרשויות לאכוף אותו, כפי שעליהן לאכוף כל חוק. אבל פסיקת בית המשפט מוכיחה עד כמה החוק הזה מזיק ומיותר. ניתן לראות בפסיקת השופטת התחכמות עם החוק. מצד שני, ראוי ששופטים לא יקפצו דום לנוכח כתבי אישום שאינם מעוגנים בפירוש בנוסח החוק (וחזקה על השופטת, שהנה יהודייה דתית, שלא חיפשה היכן "לפגוע בדת", אלא פשוט דבקה בנוסח החוק, כדי להימנע מענישה שלא לצורך).
אולם כל ההתפלפלות המשפטנית הזאת היא היפוכו הגמור של השיח הערכי הראוי אודות ציביונה היהודי של המדינה. וכך, ערב פסח, במקום לעסוק במשמעות החירות והעבדות בימינו, אנו עוסקים בהתפלפלות משפטית מיותרת, אודות משמעות נוסחו של חוק מיותר, שאינו מקדם במאומה את ציביונה היהודי של המדינה, אלא להיפך – מסיג אותו אחור. הח"כים הדתיים מרבים לתקוף, ובצדק, את המשפטיזציה של מדינת ישראל. כיוון שמערכת המשפט פועלת על פי החוקים שנחקקו בידי חברי הכנסת, מן הראוי שאותם ח"כים יזכרו שחקיקציה גורמת למשפטיזציה וחוקים מיותרים גורמים לפרשנות מיותרת שלהם.
אני רוצה את מדינת ישראל כמדינה יהודית יותר. יש להשיג זאת באמצעות העמקת החינוך היהודי, בגישה פלורליסטית, ולא באמצעי חקיקה וכפיה.
ובאשר להתלהמות הפוליטיקאים החרדים בעקבות פסק הדין – לאור כותרות השבועות האחרונים, מן הראוי שיפנו את מבטם פנימה, לבדק בית ולביעור חמץ אמיתי בתוך הציבור שלהם.
* * *
הידד לתיאטרון הקאמרי
על הצגת "החוזר לחיפה" על פי ע'סאן כנאפאני
עכשיו לא תצטרכו לסלף מחזות קלאסיים
כמו "מעיין הכבשים" או "אימא קוראז'"
וּלְפַלְסְטֵן אותם
אלא תשתו ישר מן המקור הפלסטיני
כדי לערער את זכותנו על ישראל
ולהציגנו כאילו רק השואה נותנת לנו את הזכות המפוקפקת לחיות כאן
אג"ח מוניציפאל עברי ראשון
"ועד מושבת פ"ת"
גיוס כספים להספקת מים למושבה
הכתבה הבאה היא מתוך "פורום אספנים" באתר תפוז
בצירוף הערותיו ותיקוניו של אהוד בן עזר
רקע: פתח תקוה נוסדה בשנת 1878, והחלה את דרכה כיישוב חקלאי. היא היתה המושבה הראשונה בארץ ישראל, על כך קיבלה את הכינוי "אם המושבות". מראשית דרכה, עד 1922, כשקיבלה מעמד של מועצה מקומית, נוהלה על יד ועד המושבה, כשמו בתעודה: "ועד מושבת פתח-תקוה."
בין הבעיות העיקריות של מייסדי ומתיישבי המושבה היו מקורות מימון ואספקת מים.
חפירת באר המושבה שתספק מים לשתייה ולחקלאות היתה אחת המשימות הראשונות של הוועד. המתיישבים, בעזרת מומחים, השקיעו מאמצים רבים בחפירת הבאר, אך רק כשנה לאחר העלייה על הקרקע – הצליחו המתיישבים להגיע למקור מים. בעזרת יהושע שטמפפר ודוד גוטמן שחפרו עם החופרים בעצמם, נמצאו מים. יואל משה סלומון, שהיה אחד המייסדים מתאר ביומנו: "הבשורה, מצאנו מים, היתה לתושבים כמים חיים לנפש צמאה, עתה ראינו כי צלחה דרכנו, כי נמצא המקום הזה מוכשר למושב אדם ובהמה..."
[טעות היסטורית הנסמכת כרגיל על זיכרונותיו של סלומון שלא היה באותו מעמד. הבאר נחפרה על ידי יהודה ראב בן עזר אחרי החגים של שנת תרל"ט, אוקטובר 1878, בעזרת פועלים ערבים, כאשר שני התושבים היחידים האחרים של המושבה שקיבלו פניו באוהל היכן שכיום "כיכר המייסדים" היו יהושע שטמפפר ודוד מאיר גוטמן, שפיקחו על תחילת החפירה והתייאשו. שאיבת המים מהבאר הראשונה החלה ביום שלישי, ט"ז בחשוון תרל"ט, 12 בנובמבר 1878. כלומר, באמצע חשוון תרל"ט, אמצע נובמבר 1878, ורק אז יכלו להגיע למקום מתיישבים נוספים, שחלקם כבר חיכו ביפו. באר נקראה בשם "ביר שוע" על שמו של יהושע שטמפפר. מה שמסופר בדברי ההסבר כאן תואם כנראה את שיכלול והעמקת הבאר בחודשים ובשנים הבאות. מייסדי פתח תקווה בשלהי 1878 באו כאמור רק לאחר שנחפרה הבאר ונמצא מקור מים למושבה הקטנה, הצעירה והיחידה בארץ. – אהוד בן עזר]
ערב מלחמת העולם הראשונה, ב-1913, כבר מנתה אוכלוסיית פתח תקווה כ- 3,000 נפש.
המושבה בראשית דרכה נסמכה על שירותים פיננסיים מהיישוב היהודי שבסביבה ובעיקר ביפו, שהיתה המרכז הפיננסי באזור, ולאחר מכן מתל-אביב (שהוקמה ב-1909). ניתן ללמוד על כך מפרשייה משנת 1911, שבה נרצח יהודי ממוצא גרוזיני מפתח-תקוה. ועד המושבה פנה בבקשת עזרה כספית לוועד תל-אביב על מנת לסייע בחיפוש אחר הרוצחים, לאחר שהוציא כבר אלף פרנקים על החיפושים.
בשנת 1911 נחתם הסכם בין ועד המושבה לבצלאל יפה, שבו התחייב בצלאל יפה להקים מפעל שאיבה מרכזי שיספק מים לפרדסים שבסביבת המושבה תמורת זיכיון ל-30 שנה. כן התחייב להשקות 1,500 דונם בתוך שנתיים. בתום תקופת הזיכיון יעבור המפעל לרשות המושבה.
בצלאל יפה עלה לארץ בשנת 1909, ולאחר עלייתו יצא לזמן-מה למצרים, כדי ללמוד טכניקות חקלאיות בתחום השלחין. ככל הנראה, בביקור זה גייס כספים מיהודים מקומיים (כמו גם מיהודי יפו), כנגד הנפקת האג"ח שלפנינו, שהונפק ע"י ועד המושבה, במטרה לעמוד בהסכם. לבצלאל ניתנה הרשות למכור את המפעל בתנאי שהקונה יהיה יהודי. אינדיקציה לכך ניתן לראות באחד מתנאי האג"ח: "לבעל השטר הרשות למסרו לאחר רק בידיעת הועד."
בעקבות ההסכם, ייסד בצלאל יפה, בנובמבר 1911, את חברת ההשקאה "פלשתינה", שבמסגרתה בשנת 1912 הוחל בהקמת בית המשאבה מבטון. בית הבטון, שהיה המבנה ראשון שנבנה בארץ מבטון, שימש כמפעל שאיבה, להשקאת פרדסים באמצעים מודרניים. הבניין בן שתי הקומות, ניצב על גדות הירקון , סמוך לכפר הבפטיסטים. [עד עצם היום הזה. – אב"ע]. מ-1917 לאחר תחילת המנדט הבריטי בארץ-ישראל היתה פתח-תקוה למרכז הפרדסנות בארץ.
המייסדים של המושבה כללו שומרי מסורת חרדיים, שלא כמו העולים בני העלייה השנייה, שהגיעו אחריהם. סימנים לכך ניתן לראות זאת גם בתעודה:
"הלואה פנימית בששה (6%) אחוזים (ע"פ היתר עסקא כתקון חז"ל". לכן, אגב, אין האג"ח נושא ריבית, אלא: "רוח ששה אחוזים למאה לשנה על התעודה"
התעודה נושאת הכותרת של שטר חוב, היא על סך 100 פרנק צרפתי עם 8 קופונים לפירעון מדי שנה, כאשר כל שנה נפרעת שמינית מהקרן והריבית השנתית. ריבית זו נקבעה גם כתוצאה מכך שחוק הריבית העותומאני הכיר בריבית של עד 9% לשנה. הקופונים נפרעו עד 1914 ולאחריה הושעה פירעונם, עד תום מלחמת העולם הראשונה.
על התעודה חתימותיהם של שלמה זלמן גיסין – ראש הוועד, יהושע שטמפפר – המזכיר ו-ב. מכליס – הגזבר והדבקה של בול הכנסה עותומאני על סך 20 פיאסטרים. התעודה כתובה בעברית בלבד, שלא כמקובל באותה עת.
[על התעודה משנת 1911 לא היה יכול לחתום יהושע שטמפפר כי הוא מת כבר בשנת 1908 בגיל 56 וסביר להניח כי חתם בנו שלמה יצחק שטמפפר, שלימים היה ראש הוועד וראש העירייה הראשון של פתח תקוה. החתימה קשה לפיענוח. – אב"ע].
מעבר לכך שעל התעודה מצוין שמקום הנפקתה ביפו, התעודה הודפסה ביפו בבית הדפוס של אהרון אתין. בית דפוס עברי זה הוקם בשנת 1906 לאחר שאהרון מכר את בית הדפוס שלו בבריאנסק ועלה לארץ עם מיספר מכונות דפוס. לבית הדפוס צירף מאוחר יותר את אחיינו סעדיה רוזנרוט, שעיברת את שם משפחתו לשושני. בשנת 1920, לאחר פיגוע, עקר בית הדפוס לתל-אביב ולאחר מכן הפך להיות "דפוס אתין-שושני". ב-1930, לאחר פטירתו של אהרון, עבר בית הדפוס לבעלותו המלאה של סעדיה שושני ומאוחר יותר הפך להיות "דפוס שושני", שהדפיס בין השאר, תעודות ואג"ח של עשרות רבות של חברות ציבוריות בישראל, עד שנסגר ומלאכת ההדפסה הייחודית עברה לדפוס הממשלתי שבבעלות המדינה.
(מתוך האוסף של צבי ויהודה ברלב – משרד ברלב ושות', רואי חשבון)
* * *
דודו אמיתי: תגובה לתגובה
אינני יודע ומכיר את מר בן אפריים (וטוב שכך כנראה), אך אני מבין שסיפורו של בועז כיתאין נגע בעצב מאוד רגיש אצלו (לא פלא). אחרת קשה להבין את הבליל המתלהם וחסר המעצורים שבהם זיכה אותנו בבחינת "הפוסל במומו הוא פוסל" (משנה שנחלתי ממורי ורבותי הסוציאליסטים! בקיבוץ עין החורש!)
ואשר למתיישבי הדרום חברי "השומר הצעיר" – אנשי זיקים, כרמיה, ניר עוז, ניר יצחק, גבולות, נירים, כרם שלום, יד מרדכי והקיבוץ העירוני "מגוון" בשדרות, מעריצי "שמש העמים" הפרובוקטורים והצדקנים שמשום מה טרחו והקדימו להתיישב בסביבה זו מבלי להמתין ל"אנשי המופת" של התנחבלות כרמל – תנוח דעתך. הם מחובקים ומחוזקים על-ידי אגף מיוחד שהוקם לטיפול בנושא בתנועה הקיבוצית, שבין השאר גם דואג לעשרות מתנדבים היורדים לסייע בידם. הרפש המילולי והרעיוני (היגיון אין מה להזכיר, גם לא דרך ארץ) שאתה וכמותך מפזרים הוא הדבר האחרון שהם זקוקים לו.
חזק ואמץ!
דודו אמיתי
מרכז התיעוד והחקר של השומר הצעיר
יד יערי – גבעת חביבה
ד"ר גיא בכור / שני מאמרים
1. סימנים מבשרי רעות במצרים, היד הקשה של מובארק
מצרים רותחת, הפוליטיקה מתקשה לתפקד, הפוליטיקאים נתפסים כהססנים או מושחתים, והמשטר חייב להיעזר במערכת דיכוי קשה. אילו התפתחויות מן השבועות האחרות, ואילו סימנים מבשרי רעות. כך החלו תהליכים מהפכניים, בלתי צפויים, בהיסטוריה המרירה של המדינה הזו.
מצרים ידעה כבר הכול, וראתה כבר הכול. התלהבות ואכזבה מרירה, תקווה גדולה בצד אובדן תוחלת; היא ידעה את כל הכובשים האפשריים, על גחמותיהם; מלוכה ושלטון צבאי; שליטים כריזמטיים בצד אפרוריים; מלחמה ושלום; קפיטליזם וסוציאליזם; סובייטים ואמריקנים; ליברליזם ודיכוי ברוטאלי; שפל וגאות. כל תפנית כזו גבתה דם מן המדינה הגאה והעיקשת, כל תפנית חייבה את החברה לשינוי מכאיב, קשה. האם הגיע זמנה של המדינה לצאת, שוב, לעבר אופק חדש של שינוי כואב?
הסרטון "מצרים מדממת", אותו ראו כבר כרבע מליון גולשים, עם מאות תגובות. האינטרנט הופך לשחקן ראשי במאבק הזה. האם בארץ מודעים לכל מה שמתרחש, או ששוב נופתע. [נא לראות באתר של ד"ר בכור].
מצרים הגדולה, הגאה, רוחשת, מבעבעת מרוב לחץ, העולה על גדותיו, והופך במהירות למשבר לאומי. יש ריח של אבק שריפה באוויר, וזה אינו טוב. המדינה, שהנשיא מובארק כלא בתוך בקבוק כלכלי מאז עלה לשלטון בשנת 1981, נובלת מאבטלה עצומה, אינפלציה גואה (מעל %12 בשנה), זינוק מדהים במחירי מוצרי היסוד, בין 25-100%, קצב ילודה של עוד מיליון תינוקות כל עשרה חודשים, ומחסור בלחם, נקודה רגישה במצרים. רבע מתושבי מצרים חיים על הכנסה של כשני דולר ליום, ורבע נוסף על מעט יותר מכך. מצרים מתרוששת, מושפלת ותוססת פוליטית. הסקטור הציבורי גונח תחת הנטל, לאחר שהוא כבר מתקשה לתפקד. חברות השייכות למדינה, לאחר שהולאמו לפני עשרות שנים, נובלות. משטר כלכלי חלול, נטול רפורמות אמיתיות, נחשף בכל עליבותו, מרוחק מרחק גדול מן הגלובליזציה.
שני דולר ליום, כשבעה שקלים ליום – זהו עוני, למי שמדבר עליו אצלנו, או ברשות הפלסטינית. מיליוני מצרים יכולים רק לחלום על רמת החיים בעזה, למשל. זו של הישראלים, יהודים או ערבים, היא מבחינת רובם המוחלט – מעבר לכל דמיון.
מצרים, מדינה עם 77.5 מליון אזרחים, משלמת את מחיר השתנות העולם הערבי, כאשר ישנם המליארדרים הערבים, אלה שיש להם נפט, והאביונים, דהיינו כל השאר. עלובה, מרירה וכועסת, זהו מצבה כיום של מלכת העולם הערבי מאתמול.
היום, יום ראשון, הוכרז כיום "המרי האזרחי" במדינה, כאשר הוכרז על כוונה לשביתה כללית בכל רחבי המדינה ואי ציות לשלטונות, עד לשינוי המדיניות של הממשלה, הכורעת תחת עודף הבירוקרטיה, השחיתות, והניהול הבזבזני. כרגיל בימים מודרניים אלה, הודעות השביתה הועברו בפייסבוק, ב SMS-וגם בעיתונות האופוזיציונית. אי ציות לשלטונות? אילו מילים חמורות ומדאיגות מאוד.
המשטר מכיר דרך אחת מרכזית להתמודד עם כוונות המרדה כאלה: מאז שבת נכנסו אל הערים הגדולות ברחבי המדינה עשרות אלפי שוטרים וחיילים, כדי לתפוס את הרחובות הראשיים והכיכרות, ואכן בקהיר המפגינים הפוטנציאליים הורתעו, אך לא כך בערי השדה, למשל העיר אל-מחלה אלכוברא, הנמצאת צפונית לקאהיר, עיר תעשיה וטכסטיל מדכאת, חסרת רחמים, שם אירעו היום התנגשויות של ממש בין כוחות הביטחון לבין אלפי מפגינים זועמים. לפחות מאה מפגינים נפגעו, בעיקר כתוצאה משימוש-יתר בגז מדמיע ובאלות. המפגינים דרשו תוספת לשכרם. הם החלו להשליך אבנים על השוטרים, שרפו צמיגים, פרצו למפעלים שלהם והחלו להרוס את המכונות, עצרו רכבת נוסעת בכך שהניחו צמיגים בוערים על הפסים, ואז החלו להשליך עליה אבנים. השוטרים המצרים הגיבו באלימות. כמו כן השמידו וקרעו המפגינים פוסטרים של מועמדי מפלגת השלטון, המפלגה "הלאומית דמוקרטית", לקראת הבחירות הפרלמנטאריות הצפויות ביום שלישי השבוע. הבחירות האלה מלהיטות כמובן את הרוחות עוד יותר.
בשלב מאוחר פרצו השוטרים המצריים לתוך המפעלים והכריחו את העובדים לחזור לעבודה, באיומים.
לפי שעה כוחות הביטחון המצריים הצליחו לדכא את המרידה, שלא התרחבה לכל מצרים, אך בכוונת המארגנים להמשיך את המרי האזרחי. "אין לנו ברירה," אמר אתמול מנהיג מפלגת "הוואפד" האופוזיציונית, מחמוד באד'ה. "מצרים היא חולה, שהרופא שלו נכשל מלטפל בו כבר 30 שנה. אלא שהחולה הזה לא מסוגל להחליף את הרופא או את התרופה. אין לנו תותחים או טנקים. הנשק שלנו הוא תמיכת העם."
888מי עומד מאחורי המהומות, בתקווה שיצברו גובה, בשאיפה להפיל את שלטון מובארק?
קודם כל אירגוני האופוזיציה לנשיא מובארק, ברית לא-הגיונית של השמאל הנאצריסטי, הליברלים של תנועת "כפאייה!" ("די!") והאסלאם הפוליטי, התומך בצעדי ההפגנה. הכוונה כמובן ל"אחים המוסלמים". אך מאחורי המהומה עומדים מיליוני העם המצרי, ההמומים מכוח הקנייה שלהם, שנעלם לפתע. "משפחה אינה יכולה להתקיים עוד במצרים, כאשר המחירים גבוהים פי שניים מן ההכנסה," אומרים במפעלים בכעס אמיתי. המצב הגרוע ביותר הוא במפעלי הטכסטיל, שחלק מהם מזוהה דווקא עם ישראל, במסגרת איזורי הסחר החופשי.
לכך יש להוסיף את היעלמות הלחם מן הרחובות, תופעה שמדאיגה את השלטונות. לאחר הפרטת המאפיות, לא משתלם עוד למפעלי האפייה למכור לחם מסובסד, והוא מתחיל להיעלם. הלחם הבלתי מסובסד יקר מדי למרבית המצרים. התוצאה: תורים בלתי נסבלים, זעם עממי ומהומות נגד השלטון, שאינו עומד במחוייבותו להזין את ההמונים.
הפיתה היא הבסיס עליו נשענת החברה המצרית מזה אלפי שנה. עם הפיתה של המצרי – אסור לשחק.
רק להזכיר שבפעם האחרונה שהלחם לא הגיע, ב-18 בינואר – 1977 פרצו "מהומות הלחם", שהוציאו מיליון וחצי אזרחים מצריים לרחובות בחמת זעם, וחייבו את הנשיא סאדאת לשנות את מדיניותו, ובעצם להגיע לישראל, כדי שארצות הברית תחלץ אותו מן המשבר, וכך גם היה. שלטונו של מובארק מבין כי עם הפיתה אסור להסתבך, ונעשים מאמצים להחזיר את הפיתות והלחמים המסובסדים לרחובות.
אלא שבכך לא הסתיימו צרותיו של הנשיא מובארק, החרד מפני תוצאה בלתי רצוייה בבחירות המקומיות הצפויות השבוע. זה מספר שבועות שמערכת ביטחון הפנים מנהלת מסע מעצרים, ציד וחיפושים אחר מנהיגי "האחים המוסלמים" ברחבי המדינה. כמו כן נעצרים ונעלמים מן הנוף הציבורי המועמדים של התנועה הזו לבחירות (לתנועה הזו אסור להתמודד, אך נציגיה מופיעים כנציגים "עצמאיים"). כבר כתבנו כאן על התופעה הזו, שבימים האחרונים נכנסה להילוך גבוה, במחוזות מצרים השונים. בחודש הבא הנשיא יהא בן 80, ובכל זאת מובארק חייב לעבוד קשה מאוד.
הזנחתו את עניין עזה, והעלמת עין מן החירות שנטל לעצמו חמאס, רק סיבכו עבור הנשיא המזדקן את המצב. מעבר עשרות אלפי הפלסטינים לסיני, הסתננות הטרור, והעובדה שהאסלאמיסטים בקאהיר ניצלו את האירוע כדי לנגח אותו, מחייבים אותו עכשיו לעבוד קשה מאוד, והוא עובד.
תסמכו על הגורמים האסלאמיים, שכבר יידעו לנתב את המהומות הכלכליות לכיוון הרצוי להם. מבחינתם למהומות כלכליות תמיד היה ערך מוסף פוליטי, ראו את שהתרחש באיראן של 1979, ברשות הפלסטינית ואפילו במצרים עצמה.
האם האירועים יכולים לצאת מכלל שליטה? כיוון שהשלטונות בולמים בדיכוי קשה את המהומות, ובשל האופי של המצרי, שסולד בסך הכול ממרדנות ומהפכנות אישית, זה לא נראה כרגע באופק, אך אם המשבר הכלכלי הנורא הפוקד את המדינה יימשך, דברים בלתי צפויים עלולים לקרות.
חבל. מצרים דחתה כל שיתוף פעולה עם ישראל מאז השלום, להוציא מפעלי הטכסטיל שהוקמו עכשיו במדינה, אך זו טיפה בים, ובכל מקרה כבר מאוחר מדי. מזלה של המדינה שהיא מייצאת כיום נפט, בכמויות לא ממש גדולות, אחרת היא היתה מגיעה כבר למצב של חדלות פרעון ופשיטת רגל.
מצרים רותחת, הפוליטיקה אינה מתפקדת עוד, הפוליטיקאים נתפסים כהססנים או כמושחתים, והמישטר חייב להיעזר במערכת דיכוי קשה. אלו התפתחויות מן השבועות האחרונים, ואלו סימנים מבשרי רעות. כך החלו תהליכים מהפכניים, בלתי צפויים, בהיסטוריה המרירה של המדינה.
7.4.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
2. החלטות ארגון הגג של ערביי ישראל
בחודשים האחרונים פרסמו "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל", "ועד ראשי הרשויות הערביות" ואירגון "עדאלה" את "מסמך החזון" שלהם, כיצד צריכה להיראות מדינת ישראל, ועל מה הם נאבקים. מעניין לציין שאת הארגונים הללו מממנים או מדינת ישראל או יהודים ליברלים מארצות הברית, החושבים שככה הם עוזרים לישראל.
בקצרה, אם לסכם את המסמך הגזעני הזה, הקובע ש"ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב," אלו הם דרישות הערבים, הרואים ביהודים "רוב מהגר":
* ביטול חוק השבות.
* ישראל לא תוגדר עוד כמדינה יהודית אלא כמדינה רב תרבותית.
* תהיה חוקה פלסטינית, וחברי הכנסת יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
* כל הפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור ויקבלו אזרחות ישראלית מלאה. גם פליטים ערבים אחרים יוכלו לקבל אזרחות.
* אזרחות ישראלית מלאה תוענק לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל, ולכל מי שיינשא לאזרח ישראל.
* המדינה תיסוג כמובן "מהשטחים הפלסטיניים" עד לגבולות 1967. שם תוקם כמובן מאליו מדינה פלסטינית נקייה מיהודים.
* הפלסטינים בישראל יוכלו לבחור לעצמם גוף לאומי מייצג.
ועוד ועוד, למה אייגע אתכם. המסמך כל כך יהיר שכמובן ערביי ישראל, אופס. סליחה, "הפלסטינים שהאזרחות הישראלית נכפתה עליהם" מכניסים לעצמם גול עצמי.
מדוע ולמה אני מרוצה מאוד מן המסמך הזה? כי עכשיו הוסרו כל המחיצות וההסתרות. האמת יצאה לאור. הרי עד היום אירגונים ערביים אזרחיים-לכאורה פשוט "מרחו" את בית המשפט העליון, ויחד איתו יהודים תמימים בעולם, וישראלים תמימים לא פחות מהם, כאילו מדובר כאן על מאבק ל"שוויון" אזרחי בישראל, דהיינו לתת לערביי ישראל מעמד אזרחי אישי ובכך יחיו כאזרחים מלאים ושווים. עכשיו המסכה הוסרה. לא שוויון רוצה מנהיגות ערביי ישראל אלא שלטון. לא לחיות לצד הרוב היהודי אלא במקומו. לא לכבד את בית המשפט העליון שנתן להם סעד אלא להשתלט עליו, ולסלק ממנו את השופטים היהודים. אין במסמך מילה לא על זכויות היהודים, לא על לאומיות יהודית או על זכויות היסטוריות של היהודים. דבר. אלו פולשים, טפילים, שהסיטואציה שתיווצר עם חזרת מיליוני הפליטים הפלסטינים תסלקם ממילא.
אפילו אש"ף לא העז לנקוט בלשון כזו, ובמדיניות כל כך גזענית. רק הנאצים העיזו להתנסח כך לגבי היהודים, ועד הצורך לסלקם. וזה קורה כאן.
אני מרוצה כי עכשיו טענות משפטיות לא יוכלו להתחפש עוד. שמי שלא הבין זאת בעבר יבין זאת עכשיו. תודה לכם עדאלה ויתר הארגונים הממומנים על ידינו, שנתתם לנו להבין בזמן מי אתם, ולאלו שעדיין לא הבינו זאת, עשיתם זאת עכשיו במסמך שלכם בצורה משכנעת ומצויינת.
עכשיו הגיע זמנו של הרוב היהודי לומר את דברו.
* הגיע הזמן לבטל את השפה הערבית כשפה רשמית בישראל. עכשיו ברור כי עדאלה לחמה על שילוט בערבית בכל פינה בארץ כעניין לאומני ולא אישי. ערביי ישראל הרי יודעים עברית טוב מרבים מאיתנו.
* הגיע הזמן לבטל את ההגדרה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". שום מדינה לא מגדירה את עצמה כדמוקרטיה אלא מי שצריכה להתנצל על משהו. אני לא צריך להתנצל על דבר. מדינת ישראל היא מדינה יהודית.
* ועדת המעקב ושאר האירגונים בתחפושת מתפְקדים כארגונים לאומניים אנטי-ישראליים. זה הזמן לבדוק האם אירגונים כאלה חוקיים בכלל במדינת ישראל. גם לדמוקרטיה מותר להתגונן, כאשר חרב האיום כבר מוטלת לפניה על השולחן. המנהיגות הערבית העניקה במסמך את הלגיטימציה המלאה לעשות זאת.
* יש מקום לבדוק המשך העברת תקציבים ממשלתית לרשויות שהשתתפו במסמך הגזעני הזה. ישראל לא תממן עוד את מי ששואף לחסלה. ראשי הרשויות הערביות נבחרו לנהל את העיריות שלהם (דבר שרובם נכשלים לעשות) ולא לשמש שופר תעמולתי ערב.
* והחשוב ביותר. בג"ץ הבין או צריך להבין. הווילון הוסר. לא דרישה לשיוויון אישי לפנינו אלא לאומנות פלסטינית מבפנים, החוברת ללאומנות ערבית מבחוץ. ועם זה, כאשר זה גלוי וברור, נדע להסתדר.
המנהיגות הערבית אולי אינה מבינה זאת, הרי כל המסמך שלהם מעיד על כך שלא למדו שום לקח מן ההיסטוריה, מאבותיהם ומסביהם. אך הציבור היהודי בארץ התבגר. התבגרנו. הבנו. אנחנו לא מטומטמים עוד, כפי שרובנו היינו לפני עשר שנים. אנחנו ניבנה וניבנה, נשתרש ונעמיק, כאשר מיליוני יהודים עוד יגיעו לכאן. תודה לכם, מנהיגות ערביי ישראל, שאתם פועלים במרץ לחזק את הציונות שלנו, הגאה והבוטחת בעצמה.
[אם איננו טועים מאמר זה כבר פורסם אצלנו בעבר]
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
שו"ת אליהו הכהן
משה ברק: "אני אוהב את מה את מה שיש"
אני זוכר, כנער בסוף שנות ה-30 או ראשית ה-40 במאה שעברה, שיר אחד שנהגנו לפזם במיוחד בשל תוכנו העוקצני והמשקל המשעשע שלו. הלחן שגור על פי עד היום. אך את מילות השיר אינני זוכר כמו שצריך. רק הפזמון נשתמר יחסית בדייקנות בזיכרוני.
אם אין לי זה מה שאני אוהב
אני אוהב את מה את מה שיש
אוי מה יועיל אם אתעקש
כי מה שאין לי
מעולם לא בא לי
ומה שיש לי
הלוואי ולא היה לי
כי מה שאין
זה מלא חן
אבל א א י ן
מיהו הפזמונאי המוכשר שכתב זאת ומה ידוע על הזמרים שבצעו את השיר ?
משה ברק
גבת
תשובת אליהו הכהן:
השיר שזכרת חלק מפזמונו הוא "אני אוהב את מה שיש". "הפזמונאי המוכשר" שחיבר אותו הוא לא אחר מאשר נתן אלתרמן, מחברם של מאות פזמונים בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. אלתרמן כתב גם לתיאטרונים "המטאטא", "לי לה לו", "כל הרוחות" (בשעתו העברתי למכון אלתרמן פזמונים אחדים בלתי מוכרים שכתב לתיאטרון זה וחתם עליהם בשם בדוי "א. גם"), כמו גם לזמרות (אסתר גמליאלית, מינה ברן, ז'ני לוביץ', שושנה דמארי), לזמרים ולשחקנים (יוסף גולנד, יעקב טימן, שמואל רודנסקי). את השיר "אני אוהב את מה שיש" כתב לפזמונאי הבדרן מתתיהו רוזין, שהשמיע אותו בהופעותיו ואף נותרה הקלטה של השיר בקולו. מקור הלחן התואם את סיגנונו העוקצני (כלשונך) לא הוברר עדיין. שורה אחת בפזמון כתב אלתרמן בהשראת שיר של גולדפאדן. לפניך הנוסח המלא של השיר:
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ
המילים: נתן אלתרמן
אֲנִי אוֹמֵר בְּיֹשֶׁר,
שֶׁנּוֹחִיּוּת וָאֹשֶׁר
וְכֶסֶף בִּשְׁעַת כֹּשֶׁר
אֲנִי אוֹהֵב בִּכְלָל,
וּמְכוֹנִית מֻנְהֶגֶת
שֶׁלִּי וְלֹא שֶׁל אֶגֶד
וְדַוְקָא עִם נַהֶגֶת
אֲנִי אוֹהֵב, אֲבָל:
אִם אֵין לִי זֶה מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ
זֶה קְצָת לֹא נוֹח כָּךְ בַּלֵּב,
אַךְ מַה יּוֹעִיל אִם אֶתְעַקֵּש.
כָּל מַה שֶׁאֵין לִי
מֵעוֹלָם לֹא בָּא לִי
וּמַה שֶּׁיֵש לִי
הַלְוַאי וְלֹא הָיָה לִי...
כֵּן, כָּל מַה שֶּׁאֵין
זֶה מָלֵא חֵן,
אוֹי! אֲבָל אֵין!
כְּשֶׁעוֹבְרוֹת בֵּינְתַיִם
בָּנוֹת יְפוֹת עֵינַיִם
כּוֹשְׁלוֹת לִי הָרַגְלַיִם –
הַשֵּׁד אוֹתָן יִקַּח!
כְּשֶׁאִשְׁתִּי זֶהָבָה
שׁוֹאֶלֶת עוֹד וְשָׁבָה
אִם רַק אוֹתָהּ אֹהָבָה –
אֲנִי אוֹמֵר לָהּ כָּךְ:
אִם אֵין לִי זֶה מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ.
וּכְשֶׁאֲנִי עָלַיִךְ רַק חוֹשֵׁב,
אֲנִי מַבִּיט בָּךְ וְלוֹחֵש:
כָּל מַה שֶׁאֵין לִי....
אָהַבְתִּי וְשָׂמַחְתִּי
וְעַל נִסִּים סָמַכְתִּי,
אַךְ יוֹם אֶחָד
הָלַכְתִּי לַדוֹקְטוֹר, שְׁמוֹ יִמַּח,
וְהָרוֹפֵא כָּזֶהוּ –
מַבִּיט, וְאוֹמֵר לִי: זֶהוּ!
זֶה יֵשׁ לְךָ מִזֶּהוּ –
וְאָז אָמַרְתִּי כָּךְ:
אִם אֵין לִי זֶה מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ.
אִם יְדִידִי עוֹדוֹ שׁוֹאֵל בַּלֵּב:
מַה יֵשׁ לְךָ? – אֲנִי אוֹמֵר:
כָּל מַה שֶׁאֵין לִי....
בברכה
אליהו הכהן
פוצ'ו: אם כולם כותבים על מורי הזימרה שלהם
איך אני יכול שלא?
מורה לטבע היה לי בבית ספר 'הכרמל' ושמו בן חיים. (אני מתאר לעצמי שהיה לו גם שם פרטי, אבל מי זוכר) ויום אחד בשנת 1943 הוא נכנס לכיתה והודיע שבמקום שיעור בטבע הוא ילמד אותנו שיר עם מנגינה לכבוד נמל תל אביב. כששאלנו מי כתב אותו, אמר בצניעות: "אני." אני מוכרח להודות שמישעורי הטבע של אותו בן חיים אני לא זוכר כלום, אבל את השיר ששרנו סך הכול פעם אחת אני זוכר בחלקו וגם זה משהו. ואלה המילים:
ספינתי היא איתי יום וליל
בה אוכל בה אישן זה נווי
גל פה אח למלח בן החייל
גג שמי רום, סער תהום
הוא אבי (?)
גל יגעש
אל תיגש...
גם התהום
פה תנהום...
זה כל מה שאני זוכר. השיר עד כמה שאני מוסמך לשפוט הוא בהחלט בעל רמה והחרוזים מליגה א', לכן אני מניח שאותו בן חיים כתב עוד שירים וזאת ההזדמנות לנצל את אליהו הכהן אם הוא מכיר את השיר ואת אותו מורה לטבע אשר לבטח חלם בסתר להיות משורר לאומי אבל נאלץ להתפרנס ממקצוע ההוראה בימים שגם גברים עסקו בה.
פוצ'ו
נ.ב. עכשיו אני נזכר שגם אני הייתי פעם מורה לטבע (שנתיים) וגם אני כתבתי כמה פזמונים. מעניין איזה ציון הוא היה נותן לי...
נגה מרון: מה מקור תרפפ"ו?
בספרה "אדום עתיק" התייחסה הסופרת גבריאלה רותם אביגור לתקופת תרפפ"ו בביטוי "ימי איכה". הכתיב הזה צרם לעיניי משום שהאמנתי לתומי שהביטוי צריך להיות "ימי אחא". שנגזר משמו של שיר ההורה של אותם ימים – "קומה אחא", ולא ממגילת איכה רחמנא ליצלן.
מה נכון?
בתודה,
נגה מרון
תשובת אליהו הכהן על מקור תְרַפָּפּוּ:
לנגה שלום
אין לביטוי "ימי איכה" כל קשר לשיר "קומה אחא". "ימי איכה" הוא ביטוי בלשון הדיבור לימים קדומים, כמו "מימי טיכו". אגב, אין הכוונה בהכרח למגילת איכה, אלא לימים רחוקים שבהם הרבו לשאול: איכה? במקום: איך?
ועוד תיקון: במכתבך כתבת תרפפ"ו. אין צורך בגרשיים. אין מדובר כאן בשנה כלשהי. לו הייתה זו שנה, הרי תרפפ"ו היא תשס"ו לפי הגימטרייה, כלומר לפני שנתיים. הכתיב הנכון הוא תרפפו ללא הגרשיים שמקורו ב"תרה פאפו". דוברי לאדינו נהגו לומר על דבר ישן שאבד עליו הכלח שהוא "דל טיימפו דה תֶרָה פָּאפּוּ," כלומר: "מזמנו של האבא השלישי". [כלומר סבא].
בברכה
אליהו הכהן
אהוד בן עזר מעיר: ואני עד היום חשבתי, וכמוני חשב כמעט כל מי שאני מכיר, כי מקור הביטוי הוא השנים תרפ"ה-פ"ו, 1925-6, שבגלל הצירוף המלגלג של אמירתן יחד הן נבחרו לציין באופן כללי התרחשות בתקופה שכבר כמעט נשכחה.
נורית גוברין:
ספרו של זלמן חן "שירים בסתיו, זיכרונות ילדות"
לאהוד שלום,
תוספת לרשימתו של אליהו הכהן: "זלמן יש לו שירים", על שירי זלמן חן ב"חדשות בן עזר", גיליון מס. 332.
ספרו של זלמן חן: "שירים בסתיו. זכרונות ילדות", הופיע בהוצאת טרקלין, בשנת תשס"ב/1992. כונסו בו כארבעים שירים, וארבעה עשר פרקי זיכרונות, מהם זיכרונות על י"ח ברנר. שירו "שורו הביטו וראו" לא נכלל בהם. גם שירי הזמר האחרים שכתב והלחין נעדרו ממנו. ספר זה נשלח אליי בזמנו בידי אחיו הצעיר ממנו בהרבה, פרופ' מיכה חן מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב.
בברכה,
נורית גוברין
ידידיה יצחקי: "שמש בוגדנית"
לאליהו, שלום רב,
שאלתי חוזרת לשירת רוסיה בארץ ישראל. אני משער ששמת לב לנעימה שליוותה את הסרט "שמש בוגדנית", נראה לי שזוהי מנגינה של שיר תקופתי, אבל הוא לא נמצא לי באף אחד מתקליטי השירים הרוסיים שבמקומותינו, אבל זכור לי היטב שאימי ז"ל הייתה מפזמת מנגינה זו בעברית כבר בשנות השלושים, והמילים שבפיה, למיטב זכרוני, היו בערך כך: "שבת אחרונה היא לי / לא אשוב עוד אלייך, / לא אראה את פנייך / אהובת."
האם תוכל לאתר שיר זה?
שיר שני שמזדמר בזיכרוני הוא משירי מלחמת העולם השנייה, ושמעתי אותו מפיו של חייל, כנראה עולה מברית המועצות, שהיה מבאי ביתנו באותם ימים. דומני שהשיר נקרא "חמישה כדורים", וייתכן שליווה סרט רוסי בשם זה. קטעי המילים שאני זוכר הם:
"אשלח כדורי הראשון באוייב / בעד אוקרָאִינה חמדת הדרום / ודנייפר [יפה הנופים??]."
בתודה,
ידידיה יצחקי
תשובת אליהו הכהן:
השיר הוא טנגו "הַשָׁבָּת הַאַחֲרוֹנָה"
לידידיה יצחקי שלום,
השיר שאת צליליו שמעת בסרט "שמש בוגדנית" הולחן בידי יז'י פטרסבורסקי, מי שהלחין גם את השיר המוכר בעברית בשם "תכול המטפחת" ועוד עשרות שירים נוספים.
הגירסה העברית של השיר, שקדמה בעשרות שנים ל"שמש בוגדנית", נודעה בשם "השבת האחרונה", טנגו עברי כשר למהדרין מפולין. הוא התפרסם בשנות השלושים למאה שעברה כשנרקד בסלונים היהודיים בוורשה, והובא אלינו בפי עולים שמזלם שפר עליהם וזכו לעלות ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אחדים מהם הביאו אתם תקליט 78 שהוציאה חברת תקליטים יהודית בשם "SYRENA" ובו מושר השיר מפי זמר בשם בן לוי, שמו הבדוי של הטנור דויד בירנבוים. "טנגו יפה, מחיה נפש בלשון העברית" – בישרה המודעה של החברה.
גם החנות הירושלמית לגרמופונים ולוחות (תקליטים) "הזמיר", ברחוב יפו ליד סמטת עדן, הוציאה אז קטלוג עברי של תקליטי "סירנה", והזמינה את חובבי הזמר הירושלמיים לרכוש את תקליטי הריקוד החדשים באמצעות הטקסט שהיום נשמע לנו כה ארכאי: "גדולה השמחה בבית: שמח האב, שמחה האם, שמח הבן, שמחה הבת – הכול שמחים בשמעם את תקליטי 'הזמיר'".
לפניך מילות השיר שחיבר י.מ. בידרמן. נקווה כי ערגת האוהב הנבגד, תוחלתו הנכזבת ונפשו המתייסרת הזועקות אלינו מבין מילות השיר, לא תילקחנה ברצינות יתרה.
הַשָׁבָּת הַאַחֲרוֹנָה
המילים: י.מ. בידרמן הלחן: יז'י פטרסבורסקי
זֹאת רַק אוֹמַר לָךְ, חֲבִיבָתִי,
זֹאת רַק וְלֹא יוֹתֵר:
סָבֹל סָבַלְתִּי, שָׁתַקְתִּי,
כָּאַב לִי, וִתַּרְתִּי,
לִבִּי בִּי תָּמִיד הָיָה עֵר...
לָמָּה, מַדוּעַ? – אִמְרִי לִי, הַגִּידִי,
זֹאת רַק וְלֹא יוֹתֵר:
לָמָּה בָּגַדְתְּ בִּי, הַגִּידִי?
שִׁקַּרְתְּ לי, הַגִּידִי?
גַּלִּי זֹאת, יִרְוַח לִי זְעֵיר...
זֹו שָׁבָּת אַחֲרוֹנָה הִיא,
לֹא אָבֹא עוֹד אֵלַיִךְ
לֹא אֶרְאֶה אֶת פָּנַיִךְ,
אֲהוּבָתִי...
בְּעֵינַי, הוֹ, רָאִיתִי,
כְּשֶאַתְּ מְחַבֶּקֶת
וְנָשֹׁק מְנַשֶּׁקֶת
אֶת פְּנֵי שׂוֹנְאִי...
לֹא אוּכַל כְּבָר לְבַלוֹת יוֹתֵר אִתָּך,
יִקַּחֵךְ זֶה אָהוּבֵך, יִקַּח!
אִם נִיצוֹץ רַחֲמִים בָּך יֵש –
הַשָבָּת לִי תַּקְדִישִׁי,
וְאָז וַדָאי בִּי תַּרְגִּישִׁי
אַהֲבַת אֵשׁ...
מילות השיר השני, שרסיסיהן נשתמרו בזיכרונך, מצויות בשירון "אלף זמר ועוד זמר", חלק ה', עמוד 50.
בברכה
אליהו הכהן
רוני גרוס: המורה לזימרה רוני זמיר ז"ל
אהוד שלום,
במסכת הסיפורים על המורה לזימרה יש גם לי אחד:
בבית הספר על שם שאול טשרניחובסקי בנתניה לימדה המורה לזימרה רוני זמיר ז"ל. כמקובל בשיעורי הזימרה גם היא לא רוותה נחת מהתלמידים, והיו הפרעות לא מעטות.
אני, שהייתי בעל קול יפה, נבחרתי לשיר גם במקהלה. היתה זו מקהלה כמעט משפחתית. האם, רוני, היתה המורה לזימרה והמלווה הקבועה של המקהלה. בעלה, המוזיקאי והמשורר דב זמיר, היה מנצח המקהלה, וליד הפסנתר החליפה אותה מדי פעם בתם, מירי. החזרות היו מלווות, כרגיל בהפרעות הרגילות אבל הצלחנו לשיר למרות הכול.
ואז בא המפנה הגדול.
פורסמה בעיתונות (דומני כי היה זה ב"העולם הזה") כתבה גדולה על מפקד הלח"י אברהם שטרן, הוא יאיר, ועל אשתו רוני.
אז נודע לנו כי המורה לזימרה שלנו היא אלמנתו של לוחם הלח"י. בנתניה, שהיו בה הרבה מחברי הלח"י, רבים מהם תושבי רמת-טיומקין השכנה לשכונה בה גרתי, היה הדבר חשוב. אנחנו, תלמידיה, שינינו את היחס שלנו מהקצה אל הקצה, מעריכים את כל אשר עברה יחד עם בנה יאיר בתקופת הבריטים, וגם לאחר מכן עם קום המדינה.
ולסיפור יש גם המשך. בערוב ימיה גרה רוני זמיר בבית אבות בכפר-סבא. אני כחבר בוועד חוג היוצרים בעיר, אירגנתי ערב הקראת שירה בבית האבות. אביבה, מנהלת התרבות שם, ביקשה ממני לשתף כמה מחברי-הבית בהקראה משיריהם. בין השמות שהוזכרו היה דב זמיר "שאשתו תקרא כמה משיריו," כדברי מנהלת התרבות. מיד עטתי על המציאה: "אני רוצה שהיא גם תנגן קטע על הפסנתר."
לאחר בירור קצר חזרה אליי מנהלת התרבות עם הסכמתה של רוני זמיר לנגן קטע, אבל "לא מהיר, כי האצבעות כבר לא מהירות כמו פעם." אחר כך קראה בקול צלול וברור ובמבטא כבד כמה משירי בעלה.
בדברי התודה לא שכחתי לציין כי בילדותי שרתי אני אצלה והיום היא מנגנת אצלי.
כך נסגר המעגל.
בברכה,
רוני גרוס
יוסף חרמוני:
שלושה מי יודע? – "הפרוטה והירח":
שני אבות ואם
בחב"ע מס' 330 כותב הרב [אליהו הכהן] על שלושה מלחינים האוחזין בַּשיר "צאינה וראינה", ואני תורם להלן סיפור נוסף של הורות משולשת. אלא שלא שלושה אבות כאן, אלא אב, אם, ואב אנונימי נוסף. הילד שנולד במשפחה תלת-הורית זו הוא לחנו של השיר "הפרוטה והירח".
"הפרוטה והירח" הוא שיר באנאלי, שראוי להיות מושמע במסיבת פרידה, מסכם את חוויותיו של מחנה-עבודה של נערי י"א עירוניים, בקיבוץ כלשהו. בכוחו של תהליך אלכימי כלשהו, נעטה השיר הילה של ייחוד פלמ"חאי, ככל שירי הצ'יזבטרון, שנעשו חלק מן האתוס הפלמ"חאי. זהו אתוס שיש לו על מה שיתבסס, אף שניפוחו לכלל מיתוס דילל מעט את האוויר שבו.
"נעליים צריך, ומכנסיים צריך..." – נו, חפר כתב דברים טובים יותר. אמנם, גם התואר הפלמ"חאי "רֵעַיי", שהיה חלק בלתי נפרד ממאגר הקלישאות של אלתרמן וחקייניו (והגיע עד מבצע סיני, שמונה שנים מאוחר יותר), מככב בשיר: "רעַיי, לוּ פעם רק היתה / פגישת ירח ופרוטה..." אך גם זה לא הופך את 'הפרוטה והירח' ליותר מטקסט במסיבת-סיום כלשהי.
ובכן, לשם מה להקדיש ל"הפרוטה והירח" כמה מאות מילים?
עקב ריבוי המקורות ללחנו.
אכן, רבותיי, השיר הזה הוא מעשה פסיפס משונה, שעטנז של שלושה מקורות: קובני, אמריקאי (ארה"ב) וישראלי.
אנסה לתאר את מרכיבי הצ'ולנט המזומר הזה, בעל המטען הגנטי המשולש. וחלום אני נושא עמדי, רֵעיַי: שהרה"ג אליהו הכהן, יאמר: "ואללה, למדתי משהו!"
ובכן: שלא ככתוב בחוברת המלווה את האלבום הכפול של שירי הצ'יזבטרון, לחנו של "הפרוטה והירח" איננו שייך רק לווארן האמריקאי. שני אבותיו הראשונים של השיר הם לחנו של ווארן, ושיר קובני. ודווקא השיר הקובני ניכר יותר בשיר הפלמ"חאי. וכך היה המעשה: בשנת 1934 כתבו אל דובין (מילים) והארי ווארן (לחן) את השיר "boulevard of broken dreams", "שדרת החלומות השבורים". השיר חובר בפאריס, וייתכן שהושפע מהווי רחובות פריסאייים אפלוליים, או ממה שנתפס ככזה בעיני אמריקאים מחפשי אווירה של "פילם נואר". מחבר מלות השיר, אל דובין, היה יהודי ניו יורקי בן להורים מהגרים מרוסיה. המלחין ווארן נולד בניו-יורק למהגרים איטלקיים. טרם שענד שם ואס"פי טהור, היה שמו סלוואטורה אנטוניו גואראנגה. בשנות השלושים והארבעים נמנה גואראנגה/ווארן על כותבי המוסיקה הבכירים בהוליווד.
"שדרת החלומות השבורים" של דובין וְוארן זכה לביצועים רבים (נט קינג קול, טוני בנט, ורבים אחרים). את השיר ניתן לשמוע בביצוע נאה, חדש יחסית, של דיאנה קראל, בדיסק האוסף "ג'אז ליום סגריר" (של 'הליקון').
"בולווארד אוף ברוקן דרימז" היה שמה של ביוגרפייה של ג'יימס דין. דין מופיע בציור פופ נפוץ (גם בבתי קפה ומסעדות בארץ), ועימו מרילין מונרו, המפרי בוגרט, אלביס ואחרים, מסבים לשולחן גדול במועדון כלשהו. הציור מכונה אף הוא:"boulevard of broken dreams".
שנה לאחר צאת "שדרת החלומות הבודדים" לרדיו ולחנויות התקליטים, חובר והולחן בקובה השיר "עשרים שנה", "וֶינְטֶה אָנְיוֹס". את מלות השיר, שכתבה גיירמינָה אַרַמבּוּרו, הלחינה (ושרה לראשונה) הטרובדורית הגדולה של המוסיקה הקובנית במחצית הראשונה של המאה הקודמת, מריה טרזה ורה. זה היה בשנת 1935. את השיר המרגש (אותי) עד דמעות שמעתם וראיתם בסרט "בואנה ויסטה סושל קלאבּ", בביצוע אומָרָה פּוֹרטוֹאוּנדוֹ הוותיקה וקוֹמפָּאי סֶגוּנדוֹ בן ה-90, שנפטר לא מזמן, והוא בן 96. אפשר לשמוע את השניים שרים את "ויינטה אניוס" בדיסק "בואנה ויסטה סוושל קלאב", 1997. "ויינטה אניוס" הוא שירה המפורסם ביותר של ורה, ונחשב לאחת מפסגות המוסיקה הקובנית. ומוסיקה זו, לאחר הכול, היא רכס אדיר.
יופי. אלא ששורות אחדות בלחן של "ויינטה אניוס" הן שאיבה ישירה ממֵכל-הדלק של "בולווארד אוף ברוקן דרימז". ורה הופיעה רבות בארה"ב, ולא ייפלא שפגשה את השיר של ווארן. הלחן של "ויינטה אניוס" נשען על השורות הראשונות של "בולווארד...", עליהן בנתה ורה מגדל יפה משל עצמה.
להלן התרגום שלי לשירה של מריה טרזה ורה. השורות המודגשות הן אלה שהלחן שלהן נשאב ישירות משלוש שורותיו הראשונות של הלחן של ווארן. [בסוגריים המרובעים מצויין מספר השורה בלחן של ווארן ]
עשרים שנה / ויינטה אניוס
1 אל תשאל 'את עוד אוהבת' [ווארן, 1 ]
2 אם אינך אוהב יותר. [ווארן, 2 ]
3 אם האהבה חלפה לה, [ווארן 3 (רוב השורה)]
4 למה עוד להזכר?
5 אז הייתי סוד חייךָ [ווארן, 1]
אבל כבר הכל עבר.
היום אני אתמולֵיךָ
ואני עוד מקווה.
לוּ נתן לי אלוהים את
חלומי במתנה,
בי היית מאוהב כמו
לפני עשרים שנה.
איך פוגעת ופוצעת
אהבה שנעלמה,
זוהי פרידה שקורעת
את הלב והנשמה.
לא קשה להבחין כי ורה חיברה לחן שיצא מתוך שתיים ושלושת-רבעי השורות הראשונות של לחנו של ווארן. [אופס! למיסטיקנים שביניכם: ורה / ווארן... ואללה, משהו!]
להלן, הבית בלחן של ווארן, ששורותיו ממוספרות למען יקל להסביר את התקשרותן ללחן של ורה וללחן של "הפרוטה והירח". גם כאן, האותיות העבות מציינות את הקטע ששאבה ורה
walked along the streets of sorrow I 1
the boulevard of broken dreams, 2
where gigolo and gigollete 3
can take a kiss without regret, 4
so they forget their broken dreams 5
לחן הבית הזה חוזר בשני בתי נוספים, שביניהם 'פזמון'-מעבר בלחן אחר. ברור אפוא כי הבית החוזר שלוש פעמים הוא האלמנט הבולט בשיר של ווארן, וממנו לקחה ורה את בסיס השיר שלה.
ואז, רבותי, שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, בא החייט הישראלי ותפר משני הלחנים את לחן "הפרוטה והירח". מי היה זה? אם מישהו מאנשי הצ'יזבטרון? אולי היה זה חפר, ששני השירים נתערבבו אצלו והיו לאחד? מכל מקום, החייט הישראלי האלמוני הוסיף למעיל הארה"בי-קובני גם פרנזים משלו. היכן הפרנזים? בואו נראה. ניקח את הבית הראשון של "הפרוטה והירח" כמודל, ובאמצעותו נמחיש את שעטנזיותו הנחמדה של לחן השיר. מעשה המרכבה חוזר על עצמו, כמובן, גם בבתים הבאים (הבו ונתעלם מהבית האחרון, המקוצר מעט).
הביטי-נא אל הירח (ווארן 1, ורה 1)
אולי תהיי קצת מבסוטה. (ווארן 2, ורה 2)
בינינו כל אחד יודע, (ורה 3)
שבכיסי אין אף פרוטה. (ורה 4)
הוי, הפרוטה והירח, (ווארן 1, ורה 5)
מה נורא האביב, (אלמוני ישראלי)
עם גירעון בתקציב. (אלמוני ישראלי)
לו רק היתה פרוטה אחת (ווארן 3)
היה האושר בא מייד (ווארן 4)
הוי הפרוטה והירח (אלמוני ישראלי, אילתור על ווארן)
קשה להכחיש: מישהו בישל מעיל מעניין.
ועתה, נסו לשחק קצת בפייד-אין / פייד-אאוט, ולתלות על קולבם של לחני פסוקים אחדים את הטקסטים שלהם. הנה חפר ודובין/ווארן: "לו רק היתה פרוטה אחת, היה האושר בא מיד...", ומולו "וג'יגולו וג'יגולֶת, חוטפים נישוק בלי ל'יתחרט...". ואפשר לשחק גם עם שורה אחרת:
(חפר) "הביטי נא אל הירח"
=(ארמבורו/ורה)"אל תשאל 'את עוד אוהבת'..."
=(דובין/וורן) "שוטטתי ברחובות הצער..."
נו, שוטטתי ושוטטתי. וכעת אני ממתין לצל"ש מהרב. האזכה?
התנצלות: אני מודה ליואל נץ על שהביא את תרגומו ל"הנחל שט" (הידוע במחוזותינו כ-"בדומייה"). ואני מתנצל על שהובנתי כאילו שירו של יבטושנקו הוא "קוואץ'" במובן 'קוואטש', כלומר משהו מהתחום הגדפני, שריח רע נודף ממנו. אני מודע למשמעותו זו של הביטוי, אלא שהתכוונתי למשמעות אחרת: קיטש דביק. כך נהוג במחוזות משפחתי שבישראל ובגרמניה. אם הובנתי שלא כהלכה, הנה התנצלותי, שאני מקווה כי אין בה קוואצ'יוּת ולא קוואטשיוּת.
יוסף חרמוני
תשובת אליהו הכהן:
ליוסף חרמוני שלום,
טפיחה גדולה על שכמך. אכן העמקת חקור. מכל מלמדיי השכלתי (אבי היה מתקן: הסכלתי...)
עבודת דיסרטציה ראוייה עשית על הפזמון אף כי צורמת העובדה שהורדת אותו במעלות השיר לכדי "שיר בנאלי", "טקסט במסיבת סיום כלשהי". להגנתו של חיים חפר אומר כי אין זה נכון לָמוֹד את פזמוני ההווי של ימי מלחמת העצמאות באמת מידה של שירה צרופה. זוהי ליגה אחרת, התכוונות שונה לחלוטין, אצלנו, כמו בכל העמים. לשווא תחפש את עקבותיהם של פושקין או שלונסקי בפזמוני הצ'יזבטרון.
המקורות שהזכרת ידועים זה מכבר, אף כי אתה הכברת בפרטיהם. את המקור האמריקני של "הפרוטה והירח" ("שדרת החלומות השבורים") כבר הביא חיים קינן בתוכנית הרדיו שלו "שאלה של טעם" יותר מפעם אחת. על המקור הדרום אמריקאי של הלחן סיפר משה וילנסקי באחד הראיונות שלו ברדיו. ובכל זאת אין להתעלם מכך שאחרי ככלות הכול לחנו של "הפרוטה והירח" שונה במקצבו מזה של השירים הנחשבים כמקורותיו.
בברכה
אליהו הכהן
* * *
קצב על לא עוול באברו
מלכתחילה הוא לא היה צריך להיבחר לנשיא. עכשיו, שחזר בו מהודאתו החלקית, ומילכד את הפרקליטות בהצהרותיה בעליון – לאמר, שלא היה אפשר להשיג הרשעה ברורה לפחות בחלק מן המקרים שבהם נאשם – יוצא קצב לקרב מישפטי כאשר הרקע הדתי והעדתי שלו עומד מאחוריו, ויוצא לקרב ללא שמץ של חרטה, שאולי בכל זאת קצת חטא – ומולו תעמודנה תלונות ומתלוננות שקרוב לוודאי תקרוסנה בחקירה הנגדית שינהלו פרקליטיו הממולחים.
לכן כמעט ודאי הוא שבתום מערכת משפטית ארוכה, מכוערת ורבת ערעורים – קצב ייצא זכאי מחוסר הוכחות מרשיעות חד-משמעיות, או שתושג עבורו עסקת טיעון חדשה ללא קלון.
והעונש? העונש הוא של הציבור ושל חברי הכנסת שבחרו בו להיות נשיא, ואילו בעיני חסידיו בני דתו, עדתו, משפחתו ואשתו –הוא ימשיך להיות זכאי ונרדף על לא עוול באברו.
ס.נידח
"חדשות בן עזר": אוצר בלום של ידע
לאהוד שלום רב,
אני מודה לך מקרב ליבי על התקליטור ששלחת לי. זהו אוצר בלום של ידע, שאוכל לבלעו קמעא קמעא.
תודה גם על המשלוח השבועי של הגיליון העשיר והמעשיר.
יישר כוחך!
מ. ע.
העניים שלנו פרים ורבים על חשבוננו –
נתונים מדהימים!!!
"החרדים והערבים יחדיו מהווים כיום כ-29% מהאוכלוסייה בישראל, אבל הם 58% מהעניים. יתרה מכך, המגמות העתידיות של שתי האוכלוסיות האלה הן בעיקר שליליות. כך, האוכלוסייה החרדית גדלה מ-5% מהאוכלוסייה ב-80' ל-8% ב-2006. לפי דו"ח בנק ישראל, אם יישמר קצב הילודה שאיפיין אותה עד כה, צפוייה האוכלוסייה החרדית להכפיל את עצמה בתוך 16-18 שנה. וזאת, כאשר מדובר באוכלוסייה ששיעור ההשתתפות שלה בכוח העבודה היה ב-2006 37% בממוצע – ממוצע של שיעור השתתפות של 49% בקרב הנשים ורק של 28% בקרב הגברים.
"הנטל שחרדים עניים צפויים להטיל על מדינת ישראל בעתיד מורגש כבר עתה במערכת החינוך הישראלית. לפי דו"ח מבקר המדינה, לומדים כיום בישראל 205 אלף תלמידים חרדים, שמהווים כ-15% מכלל התלמידים.
בין 92' ל-2006 – 14 שנים בסך הכול, גדל מיספר תלמידי המיגזר החרדי בשיעור של 141%! באותן שנים גדל מיספר התלמידים בבתי הספר הממלכתיים (לרבות ממלכתי-דתי) ב-3.6% בלבד!"
מתוך "מטאטאים את החרדים מתחת לשטיח" מאת מירב ארלוזורוב, "הארץ", "דה מארקר", 7.4.08.
"השרשרת של צביקה" מי יודע?
לאודי,
שנים שאני מחפש שיר/דיקלום מתקופת מלחמת השחרור, שמו: "השרשרת של צביקה".
היינו מקריאים אותו בערבי שישי בקן התנועה בתוכניות זיכרון.
איני יודע מי כתב אותו ומניין הוא הגיע אלינו.
אולי מישהו מבין קוראי העיתון יוכלו להיזכר בפרטים?
תודה,
יורם סלע
אשר רייך: בלי אולמרטיזציה בבקשה
לאודי שלום רב,
שנים רבות שוררת חיבה אמיתית וידידות בינינו, דומני מאז ימי האוניברסיטה העברית וזה כבר ארבעים וחמש שנה, ואני מקווה שרגשות אלה ימשיכו להיות הדדיות גם לאחר מכתב זה. אני נדהם שוב ושוב מחוצפתך להתיימר לדבר בשם סקציית הסופרים באקו"ם, מבלי שאיש הסמיך אותך לכך. אף כי אפשר שאתה צודק בעמדה שאתה נוקט, ואילו אני ספקן גדול מטבעי ולא מצאתי שום הוכחה, פרט לשמועות, על טענותיך. צריך למחות לא נגד עמדתך הפרטית הלגיטימית, אלא על יומרתך שאתה אחראי על תיק הסופרים. ודאי, היית פעם נציגנו והיית לוחמני ובקיא בפרטים וכולנו בחרנו בך ואם ברצונך להמשיך, אהלן וסהלן, אך כיורשיך מינית, לעניות דעתי, אנשים חלשים, מכל מקום לא לוחמנים ידועים. ובאסיפת אקו"ם קמת ודיברת בשם הסופרים מבלי שמצאת אפילו צורך להיוועץ עם קומץ עמיתיך שהיו באולם. אתמהה ועכשיו אתה ממשיך לעשות נשמות לדיעותיך. זה כבר יותר לגיטימי עד שאתה מתחיל לציין, כנראה מתוך להט הדברים, שאתה מדבר בשם עמיתיך, ולא היא. אתה יכול לעשות הכול ולעיתים עד פאטתיות ממש בחדשות ראב, (אם כי הכול ישנות!) כולל הכתבים שלך או מאמרי בכור וכו' וכו' אך היזהר מעשות הרבה ובעיקר העניין שציינתי. אני מדגיש זאת, כי מישהו חייב לקום ולומר לך עד כאן! (אף כי, לו היית מבקש מחברים להתאסף והיית מדבר, ומוכיח בסער, ודאי לי שהייתי בעדך, אך יש לנקוט באופן דימוקראטי, ובלי אולמרטיזציה בבקשה, בידידות כתמיד)
אשר רייך
* * *
זילות וחילול של הסולידריות בנושא השבת החילונית
אני מוחה ומתנגדת לקריאה להיחלץ לעזרת הרשתות הפותחות בשבת, ומוּנעת מנימוקים אנושיים, ולאו דווקא דתיים.
הזו סולידריות עם עובדים שיהיו לעבדים? ועם בעלי עסקים קטנים שיאולצו להיות משועבדים כדי לשרוד?
הזה הצביון שבו נחפוץ לשבתותינו – שופינג כבילוי וכתוכן במקום לפוש ולהקדיש לעצמך ולמשפחה?!
כשסולידריות נחוצה אצלנו כאוויר לנשימה, אפילו להציל חיים (להזדהות, למשל, עם מנושלי תרופות הננטשים לסופניותם), אנחנו נשארים בבית, אבל לעניין לא-ראוי זה, אנחנו מגוייסים לסולידריות?!
בעיניי זו זילות וחילולה של מילה גדולה.
אסתי תירוש
מושב מסלול
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
בהרג שני אזרחינו במסוף הדלק ליד נחל עוז דפקו הפלסטינים את עצמם אך גם אותנו, כי מה שלא נעשה נצא טיפשים או אכזרים: נמשיך לספק להם דלק – או נעצור את האספקה! בצורה מאוד מחוכֶּמת הפלסטינים מילכדו אותנו!
* * *
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "בין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,806 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',
וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 330 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
לאחר שאזל במשך שנים אחדות
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה
פתח תקווה
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
[הספר יימצא למכירה בהנחה גם באירוע ההוקרה לאסתר ראב שייערך בצוותא, ביום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00]
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10
אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה