| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 334
תל אביב, אור ליום שני, ט' בניסן תשס"ח, 14 באפריל 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: ללעוס ליונים, שיר מאת שֶׁלִי הַנֶּחֶד, קוֹתב לבד.
יוסף דוריאל: מכתב גלוי לשר אבי דיכטר, אחרי ניסיון ההתנקשות בך והרצח הראוותני של ספקי הדלק לרצועת עזה.
זוכר אולי, שיר מאת שושנה וֵיג. // משה בן אפרים: בתשובה לדוּדוּ אמיתי.
יוסי גמזו: בָּלָדָה לִמְאַבְטֵחַ. // אורי הייטנר: שלום אך שווא.
תקווה וינשטוק: פנייה לצאצאי חנה שלוש ואלתר לוריא.
זכריה אוזלי: מכתב עידוד מסופר תימני.
רשמים מאירוע ההוקרה לאסתר ראב ב"צוותא" תל אביב ביום שישי, 11.4.
נורית גוברין: בין יישוב למידבר; בין המתורבת לפראי – על הפרוזה של אסתר ראב במלחמת העולם הראשונה.
אסתר ראב – מקומיות וזרות, דבריה של המשוררת ש. שפרה באירוע ההוקרה.
אסתר ראב: מניה וִילְבּוֹשֶׁבִיץ כפי שראיתיה בביתנו.
שני מכתבים של עדינה בר-אל בעקבות אירוע ההוקרה לאסתר ראב.
תודות מקרב לב לנילי שחור.
נעמן כהן: מי המציא את העם היהודי? – הקוראן.
פתחה הדמוקרטיה הישראלית את התחת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
צהריים ל-5 אצל מרתה בבצ"א ב-425 שקל לא כולל התשר.
אליהו הכהן: שמעון כהן – המלחין שלא הולך לעיבוד.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שני, לילה ראשון ביפו, חלק שני.
ללעוס לַיונים
שיר מאת שֶׁלִי הַנֶּחֶד, קוֹתֵב לבד
יחד עם אכי צביקה עיניים הטינוק בעגלה
שמדבר בַּעיניים החִי כָמודות בעולם
אבא לוקח אותי ברגל כמו גדול
לקיקר רבין שמה אני מאחיל את היונים
שמתרוצצות סביב סביב סביב
ולא מפכדות ממני בכ-לל
יון טֶרד כבר מהגב של היונה
למה אתה כל קך מחאיב לה!!!
אבא נותן לי פרוסה לֶכם
אני מכניס לפה ולועס
ולועס ופּוּרררר... יורק פירורים
שיהיה ליונים קל יותר לאכול
כי מה כבר אפשר לעסות כשיש
לך רק מקור וקנפיים
ולא סקין לא מזלג ולא ידיים
וגם הפיפי מתחבא בַּנוצות
היונים כבר מכירות אוטי
וגם את אכי הטינוק צביקה עיניים
והן עוסות בּוּלְבולבולבולבולבול
בולבולבולבולבולבולבולבולבול
בולבולבולבולבולבולבולבולבול
בולבולבולבולבולבולבולבולבול
בולבולבולבולבולבולבולבולבּוּל
צריך ללעוס ליונים וככה מבינים
כל מה שהן מדברוט!
תפסיקו לנקר לי את האצבעות יונות
מחר כבר לא תיראו אוטי בסנדלים
ותפסיקו לנפנף ולדגדג לי בתחת
כי מחר תהיו רעבוט...
עו"ד כנרת בראשי
החברה הכי טובה של א' מבית הנשיא
ממש ישנתן יחד בדירה שלך
ואיך הצטלמת והתראיינת בשמה
וזכית לנתח פרסום ששום עו"ד מתחיל לא זכה לו
איפה את?
יוסף דוריאל
מכתב גלוי לשר אבי דיכטר
אחרי ניסיון ההתנקשות בך והרצח הראוותני של ספקי הדלק לרצועת עזה
מכובדי השר,
משמיעת דבריך בנושאי ההגנה על אזרחי המדינה מהתוקפנות הרצחנית היוצאת מרצועת עזה, אני מסיק, שבניגוד לכמה מעמיתיך, אינך נגוע בסינדרום ההתרפסות הכפייתית בפני העריץ הזר, המכתיב לנו כישלונות חוזרים ונשנים בביטחון הלאומי שלנו, כתולדה גנטית אתנו-ביולוגית של דורות שדוכאו בטרור של עריצים זרים.
התגובה הטבעית המתבקשת לרצח ספקי הדלק היהודים לרצועת עזה נבלמת בפיק הברכיים של מקבלי ההחלטות בישראל מול במאי ומפיצי עלילות הדם מסוג "רצח מוחמד א-דורה", הערוכים לביים ולהפיץ סרטי טלוויזיה חדשים של "התעללות באוכלוסייה פלשתינית חפה מפשע". ובמיוחד – כשמובטח להם הסיוע האוטומטי של הקוויזלינגים היהודים. הצגת הנרות ביום שמש בהיר, ששווקה בהצלחה בעולם, ללא תגובה ישראלית נאותה, היא עידוד אחרון לשימוש בנשק זה לקשירת ידי צה"ל, המנוע מלמלא את תפקידו בהגנת המדינה.
לזה מצטרפת הסגידה הכפייתית לגחמות מזכירת המדינה האמריקאית, שהחליטה להתייחס לתגובה ישראלית על תוקפנות פלשתינית – כמודל חוזר של התנהגות הלבנים כלפי הכושים המדוכאים באלבאמה שמימי ילדותה. וזאת – במקום להביע אי-אמון בה, אחרי ההתבטאויות שהישוו את הפלשתינים לאותם הכושים ואת היהודים לאותם לבנים (שהגיעה ההזדמנות לנקום בהם).
וכך, במקום הסברה התקפית והגנה אקטיבית על אזרחי וחיילי ישראל, אנו מדשדשים עם הסברה מתנצלת ומגמגמת ועם תגובות הגזורות משיקולי "מידתיות" – שהוכח, עוד במלחמת וייטנאם, כי הן לא מחסלות תוקפנות אלא רק מנציחות אותה (בזמנו, היתה לי הזדמנות להציג את ההוכחה המדעית לכך, בהשתלמות לקציני משטרה בכירים, עם חומר תורתי שפיתחתי בנושא, אך לא היה לזה המשך). הגיע הזמן שמי שלא מוכן להיכנס לקטגוריה של "המשכיל בעת ההיא יידום" יציג לממשלה פתרונות התואמים את המצב המחמיר והולך מול תוקפנות מדינת הטרור שהתבססה בעזה. ונתחיל עם מה שמוטל על משטרת ישראל, בתוקף תפקידה וסמכויותיה שאינם זקוקים להחלטות ממשלה.
* על משטרת ישראל לפתוח בחקירה פלילית, שתוסבר לכל העולם, נגד מפיצי עלילות שקר על ישראל, כולל ידיעות מגמתיות שקיבלו מאויבי המדינה מבלי לבדוק את נכונותן. אותו דבר – לגבי מטיפים ושדרנים המסיתים נגד ישראל והעם היהודי. ובאותה הזדמנות, גם להעמיד על מקומו את משרד עורכי הדין המכובד, שניסה לאיים על מנהל לשכת העיתונות הממשלתית על שזה העז להביע את דעתו על עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה", שהפכה לאוניית הדגל הבינלאומית להסתה נגד ישראל ולגיוס שאהידים שירצחו יהודים.
* אחרי שמשטרת ישראל תעשה את המוטל עליה, יהיה לכך בסיס מוסרי לדרוש קבלת החלטת ממשלה, שתקבע כי לאחר שישראל הודתה שאין אפשרות להתגונן מפגזים וטילים המשוגרים מטווח של פחות מ-4 ק"מ, יש להבהיר לכל העולם שאין לה ברירה אחרת אלא – להפוך את תחום 4 הק"מ מהגבול ברצועת עזה לאדמה חרוכה. וזאת – על ידי כיסוי אותו שטח בירי ספוראדי של מרגמות, שלא יאפשר שום פעילות בו עד להפסקת כל תוקפנות ממנו.
* כל אסיר פלשתיני ששיחרורו יידרש על-ידי האוייב תמורת שיחרור ישראלי חטוף – יועבר לתנאי מאסר הזהים לאלה של החטוף, דהיינו – ללא ביקורים וללא קשר כלשהו עם החוץ. גם החלטה כזו שייכת לתחום סמכותך, ולא קשה להסביר אותה לכל גורם חיצוני שינסה לערער עליה. ואם דרוש לכך תיקון מתאים בחוק, מותר לשר לביטחון הפנים ליזום תיקון כזה.
הנה, על קצה המזלג, תוכנית פעולה המוגשת לך ברוח הדברים שכבר השמעת, מבלי לדרוש כניסה של צה"ל לרצועה תוך סיכון חיי חיילים וחיי תושבים בלתי-לוחמים, ובלי הריסת תשתיות בשטח האויב (המזמינות צלמי חדשות מכל העולם להפיץ את התמונות שכה חביבות עליהם). אולי, כתוצר לוואי, תעלה גם כך במשהו את קרנה הירוד של הממשלה בעיני הציבור.
בברכה,
יוסף דוריאל
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.
זוכר אולי
שושנה וֵיג
זוֹכֵר אַתָּה אוּלַי יַלְדָּה קְטַנָּה?
זוֹכֵר אַתָּה אָחוֹת קְטַנָּה
חֲבֵרָה טוֹבָה
זוֹכֵר אוּלַי, אָחִי, אוֹתִי?
זוֹכֵר אוּלַי אוֹתִי וְאוֹתְךָ
בִּמְרִיבָה קְטַנָּה
בְּמַאֲבָק הִתְגּוֹשְשוּת עַל מִטַּת הַיַּלְדוּת שֶלָּנוּ
בְּמִסְפָּרַיִם שֶל רַגְלַיִם אֲנִי מַחְזִיקָה אוֹתְךָ
שֶלֹּא תִּפֹּל לִי מִן הַמִטָּה
וְאוּלַי הַזִּכָּרוֹן הָפוּךְ
אַתָּה מַחְזִיק אוֹתִי
מִתְאַבֶּקֶת עִמְּךָ כְּמוֹ אָח
אָחוֹת כָּזֹאת עִם שֵעָר קָצוּץ
אָחוֹת כָּזֹאת שֶרָצִיתָ שֶכֻּלָּם יֵדְעוּ שֶהִיא אֲחוֹתְךָ
חֲרוּצָה כָּזֹאת וְלֹא שוֹבָבָה בִּמיֻחָד
בַּיְשָנִית נֶחְבֶּאת אֶל הַכֵּלִים
שְקֵטָה
וְהָעִקָּר מַקְשִיבָה
זוֹכֵר אוּלַי, אָחִי הַבְּכוֹר
כֵּיצָד סִפְּרוּ לִי שֶאַתָּה מִתְגַּלְגֵּל בַּשִיחִים עִם הַבָּנוֹת שֶל כִּתָּה ב'
זוֹכֵר, אָחִי הַבְּכוֹר, שֶבָּאוּ אֵלַי כְּדֵי לְבַשֵּר לִי
עַל כָּל מִינֵי הַרְפָּתְקָאוֹת שֶלְּךָ
עַל תְּאוּנוֹת קְטָנוֹת
עַל פְּצִיעוֹת בָּדֶּרֶךְ
זוֹכֵר אָחִי, שֶאֲנִי הָאָחוֹת הַקְטַנָּה
תָּמִיד חִכִּיתִי לְךָ
אָחִי שֶלִּי
כְּבָר שָנִים אֵינְךָ מַגִּיעַ
כְּמוֹ עַקְשָנוּת אֲיֻמָּה
נִשְאָר בֶּן עֶשְרִים
תָּקוּעַ בֵּין שִינֵי הַזְּמָן כְּבֶן עֲרֻבָּה
וַאֲנִי אֲבוּדָה
משה בן אפרים
בתשובה לדוּדוּ אמיתי [גיליון 333]
"אינני יודע ומכיר את מר בן אפרים," – מה ההתנשאות הזו דודו, וכי רק מי שאתה יודע ומכיר ראוי לתגובה לאחר שטרחת לפרסם ברבים מכתב השמצה אומלל על מתיישבי כרמל.
אז הנה מעט ביוגרפיה – בשנת 1959 ( בקרוב היובל) גרעין הנחל אליו השתייכתי הועסק במשך שנה בקיבוץ של "השומר הצעיר", ומכאן תבין כי אורחות הקיבוץ הארצי בעניינים שונים, כולל נוהגם עם בעלי חיים של שכנים בדואים שפלשו לשטחים זרועים, מוכרים לי מידע אישי וכך גם ההכרה וההוקרה למפעלם ההתיישבותי הציוני והחלוצי של יישובים קיבוציים של "השומר הצעיר" שחלקם התיישבו בנגב המערבי בטרם קום המדינה וקבעו את גבולותיה. והאחרים התיישבו לאחר מלחמת השחרור וייצבו את גבולות המדינה תוך הקרבה רבה.
היכן הממשיכים של המפעל הציוני הזה?
בהתנחלויות בכרמל במעון בעופרה ומגרון.
לו היית מבקר במקומות אלה כחוקר אובייקטיבי של המפעל הציוני היית מגלה כי שורה בהם אותה רוח ואותה הקרבה שהייתה ביישובי הספר של פעם.
רק עיוור לא רואה את הדימיון שבין המפעל הציוני שהקים את גבולות ונירים וזה שהקים את יישובי הקרוואנים על הגבעות הצחיחות בשומרון.
אתם התפכחתם? ספק, נראה לי יותר כי התעייפתם בטרם עת ולפעמים נדמה כי חלק מכם התאהב בעשייה מהפכנית – רק כך ניתן להסביר מדוע קידשתם קודם את המהפכה הציונית וכעת את האנטי ציונית, ועדיין חלק מכם לא הפנימו כי אנטי ציונות פועלת כבומרנג, להזכירכם כי צעקות משמרות המהפכה של אנשי עין השלושה בכביש הגישה לכפר דרום קירבו אותם לטווח הקטלני של ציידי הגולגולות באדמות המשוחררות מיהודים ברצועה.
מהתקופה הקצרה בה הייתי בקיבוץ שמור עמי עותק של ספר גנטיקה של גרישקו דה לונה בהוצאת הקיבוץ הארצי, שרכשתי אז מהתקציב האישי הצנוע שקיבלנו, ויש בספר הזה הקדמה מדהימה נאומו של ליסנקו על שמש העמים ותרומתו המדהימה למדע ולקידמה הגנטית.
לאחר שנים, כאשר נחשף השקר הגדול, פירסם גנטיקאי רוסי בשם מדוודיב ספר שקובע כי התפוררותה של ברית המועצות נבע בעיקר משיעבוד המדע הגנטי לאידיאולוגיה פוליטית.
תגובתך מלאת הקצף המכתירה דברים בלתי נעימים "כרפש מילולי ורעיוני" היא קלאסיקה ליסנקואיסטית. בימי "שמש העמים" שתקתם כמו כבשים והיה רק אדם אחד מתוככי המחנה הגנטיקאי הדגול – ווילוב שהעיז להסביר כי המלך ערום והרעיונות הגאוניים של מיצורין, ליסנקו וסטלין חסרי בסיס ביולוגי – והוא שילם על כך בחייו
רק אצלנו ובכמה מקומות ביזאריים, הסטליניסטים לא פסו והם ממשיכים להכתים את ממשיכי המפעל הציוני, ובמקום לנסות ולהתמודד עם שאלת ביטחונם של אנשי כרמל הם מוסיפים חטא על פשע ומכנים אותם בשמות גנאי מבית המדרש הייבסקצי .
וכיוון שהזכרת שלימדו אותך דבר בענייני מומין – ראוי שתעיין במדרש המפורסם במסכת גיטין נ"ו, א. האגדה שם מתחילה בהטלת מום קל ב"ניב שפתיים" וב"דוק שבעין" שגרמו לפסילת דבר ראוי לקורבן ומסתיימת בקביעה הקשה: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו ושרפה היכלנו והגליתנו מארצנו.
כמה מצמרר לחשוב כי כת הצדיקים של כיתאין כה טרחה לספר על מום הדוק שבעין של מתנחלי כרמל ולא הזכירה ולו במילה אחת את מעשה הרצח הנוראיים של הפלסטינים שאירעו בימים שקדמו לאירוע הזה.
מסור נא לכן למר כיתאין ולחבריך שלא יחפשו מומין אצל אנשי כרמל. יש לשמאל הישראלי מומין משל עצמו ובשפע. קרא היטב את הבליל, זה לא תערובת לעגלים בפיטום ולכן הוא לא קל לעיכול כי האמת באמת קשה.
ועוד, כחוקר הייתי מצפה שלא תנהג כסטליניסטים, שהעובדות אף פעם לא עניינו אותם.
"ניתן לעשות שלום בלי חמאס ובלי נתניהו!"
גורם מדיני בישראל זועם על התבטאות של שר החוץ השוודי קרל בילדט שאמר בראיון לרדיו שוודי: "אפשר לעשות שלום בלי החמאס כשם שאפשר לעשות שלום בלי נתניהו מהצד הישראלי"
גורמים מדיניים בישראל מביעים זעם רב על דברים שאמר אתמול שר החוץ השבדי, קרל בילדט, בעת ביקורו בישראל וברשות הפלסטינית. בראיון לרדיו הממלכתי השבדי ובתשובה לשאלה כיצד ניתן לעשות שלום כאשר חמאס שולט ברצועת עזה, השיב בילדט כי "אפשר לעשות שלום בלי חמאס כשם שאפשר לעשות שלום בלי נתניהו מהצד הישראלי. עדיף שביבי יעלה לשלטון?"
בראיון בלעדי למעריב אומר חבר ועדת וינוגרד פרופ' יחזקאל דרור כי אם חברי הוועדה חושבים שראש הממשלה יקדם את השלום ''זה שיקול מכובד מאוד."
"זאת חוצפה ושערורייה," אמר גורם מדיני ישראלי. "שר החוץ השבדי ידוע במגמתיות בכל הקשור להתבטאויותיו בנושאים פרו-פלסטיניים, אבל להשוות בין יו"ר האופוזיציה בישראל, וראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו, לארגון טרור שעוסק יום ולילה בניסיונות לרצוח אזרחים ישראלים, זו התבטאות בלתי נסבלת מבחינתנו."
לדברי רון טננבאום, אזרח ישראלי המתגורר בשבדיה, "אני שמעתי את הראיון ברדיו במהלך נסיעה במכונית בשטוקהולם והדבר הזה הרגיז אותי מאוד." טננבאום הסביר כי "קרל בילדט ידוע בהתבטאויות מגמתיות נגד ישראל ובעד הפלסטינים. בשנות ה-90 הוא היה ראש ממשלת שבדיה והיום הוא שר חוץ מאוד דומיננטי ובעל שליטה כמעט מוחלטת על מדיניות החוץ של המדינה."
טננבאום הוסיף כי הוא העביר לשגרירות הישראלית בשטוקהולם את פרטי הראיון שהעניק שר החוץ השבדי לתחנת הרדיו.
גורם מדיני ישראלי הדגיש כי "טרם ידוע כיצד ישראל תפעל בנושא הזה מבחינה רשמית, אבל אין ספק שזו התבטאות חמורה." בילדט אמור היה להיוועד היום עם עמיתתו הישראלית, ציפי לבני, אולם לבסוף פגישתם התבטלה, וזאת משיקולי לו"ז ולא משיקולים מדיניים.
זלמן שובל, מי שכיהן כשגריר ישראל בוושינגטון ועומד היום בראש האגף ליחסי חוץ של הליכוד, אמר בתגובה כי "מדובר בהתבטאות אומללה, שמוכיחה ששר החוץ השבדי אינו מבין בענייני המזרח התיכון." לדבריו, "חבל שהוא איננו יודע להבחין בין מפלגה דמוקרטית הדוגלת בחופש ובחתירה לשלום עם ביטחון, לבין אלה שמקדשים את הטרור. אפגש עם שגריר שבדיה בישראל כדי להביע את מורת רוחה של תנועת הליכוד מההתנהגות האומללה הזו."
אתר מעריב באינטרנט, 9.4.08
יוסי גמזו
בָּלָדָה לִמְאַבְטֵחַ
לעילוּי נשמתו הצעירה והאמיצה של אַלֶכְּס קוֹסְטְיוּק ז"ל,
מְאַבְטֵּחַ בּתחנת-הרכּבת בּכפר-סבא, שבּאפריל 2003 מנע בּגוּפוֹ
את רציחתם של ישֹראלים רבּים בּפיגוּע חבּלני
לזכרו ולזכר כּל המאבטחים
שנתנוּ את חייהם להגנת חיי כּוּלנוּ
אֶת הָאָבִיב הַזֶּה שֶל שֶמֶש אַחַר גֶּשֶם
אֲשֶר הָיָה אֲבִיב-חַיֶּיךָ עַד אֶתְמוֹל
כְּבָר לֹא תִרְאֶה כָּאן, אַלֶכְּס. אֶרֶץ מְמֻקֶּשֶת
בְּאַלִּימוּת הִיא נוֹף שֶלֹּא יֵדַע לַחְמוֹל.
אֲבָל כָּל אֵלֶּה שֶנִּצְּלוּ בִּמְחִיר חַיֶּיךָ
שֶהֵם אוֹצָר שֶלֹּא יִשְוֶה לוֹ שוּם מְחִיר
יוֹדְעִים עָמֹק בְּתוֹךְ הַהֶלֶם וְהַבֶּכִי
כַּמָּה שוֹתֶתֶת הַנְּדִיבוּת הַזֹּאת, אָחִי.
בַּחֲשֵכָה שֶעַל חַיֶּיךָ הַקְּצָרִים כָּל-כָּךְ נָפְלָה
זוֹהֵר שִמְךָ וְהוּא תָמִיד יוֹסִיף לִזְרוֹחַ.
יֶשְנָם חוֹבוֹת שֶעַם שָלֵם חַיָּב לְבֵן אֶחָד מֻפְלָא
אַךְ לְעוֹלָם הוּא לֹא יוּכַל אוֹתָם לִפְרוֹעַ.
אַתָּה הִשְאַרְתָּ אֶת הַכֹּל מֵאֲחוֹרֶיךָ
וְהִתְיָצַבְתָּ מוּל הַמָּר וְהַנִּמְהָר
וְאֵין תְּשוּבוֹת, וְאֵיךְ נַסְבִּיר זֹאת לְהוֹרֶיךָ?
וְאֵין מִלִּים, וְלִילָדֵינוּ מַה נֹּאמַר?
נֹאמַר לְאֵלֶּה הַלּוֹמְדִים בְּכִתָּה אָלֶ"ף
עַל אֶלְעָזָר הַמַּכַּבִּי וְעַל שִמְשוֹן
שֶלַּגְּבוּרָה יֵש שֵם פְּרָטִי וּשְמָהּ הוּא אַלֶכְּס,
זֶה שֶעָמַד בְּקַו הַנֶּפֶץ הָרִאשוֹן.
בַּחֲשֵכָה שֶעַל חַיֶּיךָ הַקְּצָרִים כָּל-כָּךְ נָפְלָה
זוֹהֵר שִמְךָ וְהוּא תָמִיד יוֹסִיף לִזְרוֹחַ.
יֶשְנָם חוֹבוֹת שֶעַם שָלֵם חַיָּב לְבֵן אֶחָד מֻפְלָא
אַךְ לְעוֹלָם הוּא לֹא יוּכַל אוֹתָם לִפְרוֹעַ.
אַתָּה קָבוּר בְּיִשְֹרָאֵל, לֹא בְּאוּקְרַאיְנָה,
אַךְ שוּם דָּבָר כָּאן לֹא נִקְבָּר, רַק מִתְנַגֵּן
כְּמוֹ מִין הֶרוֹאִיקָה שֶל פֶּרַח-נַעַר, הַיְנוּ:
פֶּרַח אֶכְּזוֹטִי, לֹא מוּגָן אֲבָל מָגֵן.
וְהַקָּרְבָּן הַזֶּה מֵאִיר כְּאוֹר זָרוּעַ
וְלֹא יוּכְלוּ לוֹ, אַלֶכְּס, חֹשֶךְ וּצְלָלִים.
יֶשְנָן מִלִּים גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ אֹמֶץ וְעֹז-רוּחַ
אַךְ הַגְּבוּרָה תָמִיד גְּדוֹלָה מִן הַמִּלִּים.
בַּחֲשֵכָה שֶעַל חַיֶּיךָ הַקְּצָרִים כָּל-כָּךְ נָפְלָה
זוֹהֵר שִמְךָ וְהוּא תָמִיד יוֹסִיף לִזְרוֹחַ.
יֶשְנָם חוֹבוֹת שֶעַם שָלֵם חַיָּב לְבֵן אֶחָד מֻפְלָא
אַךְ לְעוֹלָם הוּא לֹא יוּכַל אוֹתָם לִפְרוֹעַ.
אורי הייטנר
שלום אך שווא
ביקור סאדאת בישראל פתח מו"מ מואץ לשלום בין ישראל למצרים. סאדאת ביקר אחרי שקיבל נכונות עקרונית של ישראל לנסיגה מלאה מכל סיני. אחרי ביקורו, עיצב מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, את תוכנית השלום שלו, שעיקרה – נסיגה מלאה מסיני ואוטונומיה לפלשתינאים בכל יש"ע כהסדר ביניים לחמש שנים. תוכנית זו היתה הבסיס למו"מ, אך המו"מ התמשך בשל חילוקי דעות שונים בין הצדדים. אחד ממוקדי המחלוקת, היה עתיד היישובים בסיני. בגין תבע הישארות היישובים על מכונם, תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי סמלי. סאדאת סרב לכך בתוקף.
ספק אם אי פעם בהיסטוריה השיג מדינאי כלשהו הישג כמו ההישג של סאדאת. במו"מ בין מדינות, בדרך כלל שני הצדדים מוותרים ומתפשרים אי שם באמצע. סאדאת, כבר בראשית המו"מ, קיבל 99.99% והתבקש לוותר על 0.01%. הוא התבקש להסכים שאחרי נסיגה מוחלטת של ישראל מכל סיני, עד גרגר החול האחרון, יחיו 5,000 ישראלים בשולי שוליה של מדינתו, בת עשרות מיליוני האזרחים.
סאדאת התעקש. גם בגין התעקש. ניתן היה לומר לבגין – ויתרת כל כך הרבה, חבל להפסיד הכול בגלל התעקשות על עוד ויתור קטן. אך הגיוני יותר והגון יותר היה לומר לסאדאת – קיבלת כל כך הרבה, חבל להפסיד הכול בגלל סירוב לוויתור כלשהו.
איש במצרים לא קרא לסאדאת לוותר. העולם הערבי ראה בסאדאת בוגד בשל עצם נכונותו להכיר בישראל. ובישראל? בישראל החל לחץ על בגין לוותר עוד. בתוך המציאות הזאת קמה החודש, לפני 30 שנה, תנועת "שלום עכשיו". מאבקה הגדול הראשון של "שלום עכשיו" היה בסיטואציה הזו – לחץ אדיר על בגין לוותר, והטלת כל האחריות להשגת הסכם שלום או לאי השגתו על ישראל ואך ורק על ישראל. המו"מ בין ישראל למצרים נמשך עוד חודשים. את המו"מ הזה ליווה לחץ כבד מצד "שלום עכשיו", מלווה בהפגנות ענק, שקראו לבגין לוותר עוד ועוד, להתפשר עוד ועוד, לשלם כל מחיר, ובלבד שיחזור עם הסכם שלום. גם סאדאת ראה זאת. לא היה כל סיכוי שהוא יוותר על משהו, יגלה גמישות כלשהי, לנוכח הלחץ הזה על בגין. בסופו של דבר בגין נשבר ונכנע. כבשת הרש במו"מ הזה, קיומם של קומץ יישובים תחת ריבונות מצרית, הוקרב גם הוא. "שלום עכשיו" ניצחה.
מאבקה של "שלום עכשיו" בעת המו"מ עם מצרים סימן את דרכה של תנועה זאת עד היום. המאפיין העיקרי שלה, הוא התייחסות לשלום כאל שאלה קיומית של ישראל, כאל חזות הכול. השלום הוא מחוז חפץ של כל ישראלי ושל כל יהודי. אך השלום אינו חזות הכול. הערבים מעולם לא הסכימו לציונות. אך למרות שגם לפני קום המדינה היתה תנועת "ברית שלום" שקראה להתפשר על הדרך הציונית ובלבד שנגיע להסכמה עם הערבים, המנהיגות הציונית ששאפה לשלום וחתרה לשלום, לא ויתרה על עקרונות היסוד, לא ביקשה ולא קיבלה רשות מן הערבים לעלייה לארץ, להתיישבות בארץ ולהקמת המדינה. המדינה קמה והיא מתקיימת עד היום, כיוון שההנהגה הציונית לא הלכה בדרכה של "ברית שלום", גלגולה הקודם של "שלום עכשיו". "שלום עכשיו" גורסת שיש להגיע לשלום בכל מחיר, כיוון שללא שלום אין קיום למדינה. האובססיה לשלום בכל מחיר נותנת לערבים זכות וטו על מימוש היעדים הלאומיים של מדינת ישראל.
המאפיין השני הוא ה"עכשיוויזם" – גישה אינפנטילית כשל ילד שאינו מסוגל לדחות סיפוקים. השלום חייב להיות עכשיו, ויהי מה. מדינאי המנהל מו"מ, זקוק לרוח גבית שתאפשר לו אורך רוח במו"מ, יכולת להשיג הישגים. מנהיגי ישראל המנסים לעמוד במו"מ על האינטרס הישראלי, נדרשים להתמודד עם לחץ מבית לחזור מיד עם הסכם, לוותר עכשיו כדי להגיע להסכם מיד. פעילות "שלום עכשיו" מחבלת ביכולת של כל מנהיג ישראלי לנהל מו"מ, להתעקש – אפילו התעקשות טקטית, ליצור משברים – אפילו משברים טקטיים. קשה ליריב להאמין להתעקשות של מדינאי ישראלי, כאשר ברקע הוא עד להפגנות "שלום עכשיו". אורך הרוח הדרוש לכל מי שמנהל מו"מ נשחק עד דק מול העכשיוויזם האובססיבי של "שלום עכשיו".
המאפיין השלישי הוא הטלת מלוא האחריות להשגת שלום אך ורק על ישראל. כדי להגיע לשלום יש צורך בשניים. כל צד צריך לוותר על משהו. "שלום עכשיו" רואה בעצם הסכמת האויב לחתום עימנו על שלום את הוויתור הגדול של הערבים, ותמורתו עלינו לשלם כל מחיר ואת מלוא המחיר. אבל "שלום עכשיו" עיוורת לכל ספק באשר להסכמתם של הערבים לשלום עימנו. הסכמה זו היא, בעיני "שלום עכשיו", אקסיומה. ומכאן, שאם אין שלום, הדבר מעיד על כך שישראל לא ויתרה די ולכן ישראל היא האשמה. היא תמיד אשמה. גם כאשר מנהיגות ישראלית פעלה בדיוק על פי גישת "שלום עכשיו" והצד השני סירב, עדיין האשמה היא בישראל.
המאפיין הרביעי הוא שנאה חולנית למפעל ההתנחלות. "שלום עכשיו" אינה בוחלת בכל אמצעי במלחמתה בהתנחלות. המאפיין הזה הולך וגובר בשנים האחרונות, כש"שלום עכשיו" מפנה את עיקר מרצה ל"ציד התנחלויות" בשירות ובמימון גורמים זרים, שהאינטרס הישראלי מעניין אותם כשלג דאשתקד.
"שלום עכשיו" היא תנועה שהצליחה בענק. כבר בשנותיה הראשונות כבשה את האליטה האינטלקטואלית, התרבותית ובעיקר התקשורתית של ישראל, ובכך השפעתה היתה אדירה. וכך, מתנועה שולית הצליחה לכבוש את המרכז, וממשלות ישראל אימצו את דרכה וניסו ליישם אותה.
רבין לא אימץ מעולם את דרכה של "שלום עכשיו". עד יומו האחרון הוא דגל בפשרה טריטוריאלית השומרת בידי ישראל את ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, את גושי ההתיישבות. אולם בהסכמי אוסלו הוא ויתר בהסכמי ביניים על כל מה שניתן לוותר בהסכם הקבע, הכניס את ערפאת וצבאו ליש"ע ואת סוגיות הליבה דחה להסדר הקבע. מן הסתם, הוא האמין שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד, תהיה לישראל יכולת עמידה על עקרונותיה במו"מ על הסדר הקבע. לכן, הוא הסכים שבהסדר הקבע יידונו סוגיות כמו ירושלים והפליטים. מבחינת "שלום עכשיו" היה זה ניצחון אדיר – בהסדר הביניים חלק ניכר מדרכה יושם, ונוצרה תשתית ליישום דרכה במלואה.
בוועידת קמפ-דיוויד הרחיק לכת ראש ממשלת ישראל אהוד ברק אפילו יותר מ"שלום עכשיו". לפחות בנושא אחד – ירושלים, הוא הציע בגלוי את מה שאפילו "שלום עכשיו" הסכימה רק בלחישה. הוא ניסה ליישם באופן המושלם את דרכה של "שלום עכשיו".
גם אריק שרון לא אימץ את האידיאולוגיה של "שלום עכשיו", אך בגזרת עזה הוא פעל בדיוק על פי דרכה – נסיגה עד המילימטר האחרון, חורבן כל היישובים עד הבית האחרון, גירוש כל יהודי עד הילד היהודי האחרון. או אז, לא תהיה עוד כל עילה לצד השני ללחום בנו... "רק תצאו מהשטחים. ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן."
שלושת הניסיונות הללו המיטו עלינו אלפי הרוגים, בעיקר אזרחים. כל שטח שישראל נסוגה ממנו היתה בסיס לטרור ולפשע מלחמה מתמשך נגד אזרחי ישראל. ערפאת דחה בבוז את הצעותיו של ברק, כיוון שתמורתן הוא נדרש לסיים את הסכסוך ולקבל את קיומה של ישראל.
בוויכוח הפנימי "שלום עכשיו" ניצחה ובגדול. ניצחונה הוא אסונה של מדינת ישראל. אני מאמין, שהציבור הישראלי, ברובו המכריע, מתפכח מהאשליות ההזויות מבית מדרשה של "שלום עכשיו".
לפני 30 שנה, כאשר "שלום עכשיו" החלה את דרכה, לעג מאיר עוזיאל לסלוגן שלה, וכינה אותה "שלום אך שווא". אלפי "קורבנות השלום" מוכיחים עד כמה הוא צדק.
תקווה וינשטוק
פנייה לצאצאי חנה שלוש ואלתר לוריא
אהוד היקר,
ברצוני לכתוב על קשרי הנישואין בין משפחות לוריא ושלוש שהתקיימו פעמיים. לראשונה נישאו חנה לוריא, בתו של אברהם שלוש (אביו של אהרון שלוש הנחשב לראש השושלת השלושית) ואלתר לוריא מצפת, מצאצאי הארי הקדוש.
פעם שנייה היו אלה הנישואים בין שולטנה שלוש, נכדתו של אותו אברהם שלוש (בתו הצעירה של אהרון שלוש) וישעיה לוריא, נכדו של אלתר לוריא. אלה היו הוריו של ירוחם. אני אוספת חומר על הצד של לוריא. אודה לך מאוד אם תוכל לפרסם הודעה במכתבך העיתי, בנוסח:
לצורכי כתיבה על קשרי הנישואין בין משפחת לוריא מצפת, מצאצאי הארי הקדוש, ומשפחת שלוש – מתבקשים כל הצאצאים של חנה שלוש ואלתר לוריא ושל בנם אברהם זלמן לוריא, לפנות לתקוה וינשטוק, בילו 51 ת"א 64256 טל. 03-6856660.
ואגב, זוכר את רשימתי על המהנדס טישלר ודרור אורון?
אביתר שלוש, שפתח אתר יפה ופעיל מאוד על משפחת שלוש, התלהב מהמאמר, אספנו עוד חומר, ויצאה חוברת לזכר דרור אורון, סופרת ומתרגמת מיוונית קלסית, שמתה בת שלושים ושש.
מכתב עידוד מסופר תימני
מר בן עזר היקר,
רציתי לחזק את ידיך בעשיית המכתב העיתי העברי שאתה וחבריך המסורים לו מוציאים לאור פעמיים בשבוע. כשאני קורא את דברי הכותבים אצלך, ובייחוד כשאני נושם את האוויר הארצישראלי, הארוטי והלוקאלי – העולה כבושם מכל גיליון חדש של המכתב העיתי – אין לי אלא להגיע למסקנה שאולי יש בגיליונות שלך יותר ספרות עברית ויותר ארץ-ישראל ואהבת ארץ-ישראל מאשר במרבית המוספים הספרותיים והספרים העבריים שהתפרסמו בארץ לאחרונה, במסגרת מה שקרוי – "הספרות העברית".
אתם יצרתם צורה אחרת של ספרות עברית – ישירה, מיידית, אוריינטאלית, שובבית, חובבת-ציון, תיעודית – כאשר כל גיליון הופך הוא-עצמו להיות יצירה שיתופית של כל כותביו – אך לא יצירה אוניפורמית, וזאת כי כל קול נשמע בו במלוא ייחודו וללא מעצורים וגבולות.
חזק ואמץ אפוא כי מה שאתה עושה הוא ספרות עברית אמיתית, ובעתיד דורות של חוקרים יִלְמְדוּך, אותך ואת משתתפיך למכתב העיתי – ורק יהיה קשה להם להבין ולפענח חלק מהבדיחות הפרטיות שלך.
זכריה אוזלי
רשמים מאירוע ההוקרה לאסתר ראב ב"צוותא" תל אביב ביום שישי, 11.4 בשעה 11.00
עם היכנס הקהל הושמעו מעל גבי הקלטות ארבעה שירים של אסתר ראב שהולחנו בידי ציפי פליישר, חוה אלברשטיין, חנה לוי ופוליאנה פראנק. לאחר אי-סדר פעוט במקומות הישיבה, שחלקם ניתנו פעמיים, פעם במכירה ופעם להזמנות, התיישבו יותר ממאתיים איש שמילאו את החלק המרכזי של אולם "צוותא 1" בצפיפות רב. את האירוע הינחה בכישרון גדעון טיקוצקי, שהזמין לבמה את אהוד בן עזר ואת עמנואל בן עזר. אהוד הודה בתחילת דבריו לכל המארגנים ובראשם לנילי שחור, שיזמה בהתנדבות את האירוע ואירגנה וביצעה אותו היטב; הודה להנהלת צוותא, לקהל, למשתתפים שעל הבמה, וכן להוצאת זמורה ביתן ולעיריית פתח תקווה שאיפשרו את ההדפסה החדשה של הכרך "אסתר ראב / כל השירים" שגם נמצא למכירה בכניסה.
אהוד סיפר בקצרה את תולדות חייה של אסתר ושל האנשים הקרובים לה לפי רצף של 38 צילומים ותמונות שהוקרנו על המסך. בסוף דבריו קרא את שירו "בפחדך פן הולכת את" המבוסס כולו על משפטים שאמרה לו אסתר דודתו בשנת 1973, ופותח במילים: בפחדך פן הולכת את למקום אשר כל באיו / לא ישובון הפקדת בידי מזמרה שחורה." ואז הוציא מתיקו את המזמרה השחורה של אסתר ראב, תוצרת צרפת, בת יותר ממאה שנים ועדיין פועלת כחדשה, והמשיך לקרוא: "זמרתי בה את הגפנים בכרמו של אבא. / ראוייה היא למשמרת במוזיאון המושבה. / ... על מצבתי תחרוט: / "מתקו לי רגבי עפרך, מולדת – / כאשר מתקו לי ענני- שמייך – / ..."
עמנואל בן עזר, אף הוא אחיינה של אסתר ראב ונכדו של אביה יהודה, סיפר מזיכרונותיו על דודתו אסתר, הנטועה אצלו בנופי ילדותו במושבה עם אדמות הבור והריצה בשדות השלף וכל החי והצומח אשר בימי נעוריו עדיין לא היה שונה כל כך מזה שבימי ילדותה של אסתר. הוא סיפר כיצד אביה של אסתר, יהודה, היה מעניק לכל אחד מבניו וגם לה אקדח בהגיעם לגיל שלוש-עשרה ומלמדם לירות וגם מזהיר אותך: "לעולם על תכוונו רובה אל בן-אדם אלא אם כן החלטתם להרוג אותו!"
עמנואל סיפר על נשקה האישי של אסתר, אקדח חצי בראונינג, וכיצד קראה לו יום אחד בשנות הארבעים, ואמרה שהיא משוכנעת שתהיה מלחמה עם הערבים, וכל נשק חשוב, אלא שהיא כבר לא תוכל להילחם ולכן היא נותנת לעמנואל את האקדח שלה. וכאן שלף עמנואל מתיחקו את האקדח הקטן, בנרתיק עור, והוציא אותו מנרתיקו והראה אותו לקהל, אף הוא, האקדח, זמין לשימוש כביום היווצרו.
אחרי הפתיחה המשפחתית התקיימו לסירוגין השמעות חיות של הלחנות חדשות משיריה של אסתר ראב, שרובם לא הולחן מעולם. המנהל המוסיקלי, שניגן בפסנתר וגם הלחין חלק מהשירים, היה רמי הראל, ואליו חברו אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד ונועה בן שושן, כאשר בחליל ובאקורדיאון ניגנה סלעית להב. מאחר שלא היתה תוכנייה מפורטת לאירוע, לא נרשמו בשום מקום שמות השירים שבוצעו, ועלינו להסתמך על הזיכרון. אחד הביצועים היפים ביותר היה ל"שירת אישה" של אסתר, מפי לימור עובד, הלחן אהובה עוזרי, וכן ל"ליבי עם טללייך מולדת" בביצוע נועה בן שושן, (שאותם הלחין, כמו את רוב השירים, רמי הראל), שיר שלמרבה הפלא יכול ליהפך ללהיט אך למרבה הצער האירוע כלל לא הוקלט וגם שום רשת רדיו או טלוויזיה לא טרחה לשלוח צוות להקליטו וכך כמעט שלא נותר שום זכר תיעודי לכל החלק המוסיקלי החד-פעמי הזה, שבהחלט יכול לשוב ולהישמע גם מעל גלי האתר, אלא שנמוג ונעלם עם המופע [לבד מהקלטה בחזרות של שירים אחדים לצורך השמעתם ברדיו לפני האירוע].
בדרך-כלל גם במופע התרבותי הכי שולי ב"צוותא" מסתובבים לפחות חייל אחד או חיילת עם מיקרופון של גלי צה"ל ותופסים לראיון את האנשים החשובים. הפעם לא נראה שום מיקרופון בשטח.
חנה מרון קראה בצורה נפלאה שלושה שירים של ראב וגם סיפרה על הקשר בין משפחת בעלה יעקב ואביו זאב רכטר לבין אסתר. רכטר האב בנה לאסתר ולבעלה איזאק בסוף שנת ה-20 את "הבית האדום", הווילה המפוארת שלה בתל-אביב, שתמונותיה גם הובאו במצגת. למרבה הצער גם הופעתה של חנה מרון לא הוקלטה.
פרופ' נורית גוברין בחרה לתת הרצאה קצרה ומעניינת על סיפורי מלחמת העולם הראשונה שכתבה אסתר, זאת במקום לקרוא משיריה. (ההרצאה, ראה להלן). והמשוררת ש. שפרה קראה משיריה של אסתר וגם סיפרה על פגישתה עם אסתר כאשר ריאיינה אותה, ועל האופי הארצישראלי המיוחד של שירי אסתר, שנטועים בריתמוס של המזרח הקדום לפי עונות השנה והמחזור החקלאי. גם דבריה של המשוררת ש. שפרה מובאים כלשונם בדפים הבאים
דנה אולמרט [הכותבת דוקטוראט על שלוש משוררות ובהן אסתר ראב] קראה סיפור קצר של אסתר, שהוא קטע זיכרונות אותנטי [שאהוד בן עזר גאל מהעיזבון של אסתר ופירסם בכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שיצאה לפני שנים אחדות בהוצאת "אסטרולוג" ונעלם ושוב לא יידפס לעולם]. אסתר מספרת על ידידותו של אביה יהודה עם מניה שוחט [וילבושביץ] המשכילה, שהיתה לובשת בגדי גבר, ואשר אימה של אסתר, לאה, קראה לה באידיש "דער חצי-זכר". וכיצד אסתר תופסת יום אחד את אימה מתהדרת בכובעו של אביה מול הראי בחדר-השינה וצוחקת לעצמה: "מניה בילבושביץ!"
עוד קראו משיריה ומסיפוריה של אסתר, וחלקם גם הוסיפו מילים אחדות: רפי ויכרט, דורית ויסמן, אסנת זיביל, רבקה נוימן, רוני סומק ופיצ'י (יורם בן מאיר). האירוע נמשך קרוב לשעתיים ואולם נראה שהקהל ישב בעניין רב ואיש כמעט לא יצא את האולם לפני הסיום. וכאמור, מאומה לא הוקלט ולא נשמר וגם לא היה נראה שזה איכפת לאיש.
הערה לבאים לאולם "צוותא 1" וכן למופקדים עליו: המדרגות של האולם ושל העלייה לבמה מהאולם הן ממש מסוכנות, ובייחוד בחושך. הן צבועות שחור. ללא מעקה. ללא תאורת חירום בולטת. אחת מהאורחות שלנו התגלגלה מכל המדרגות ביציאה מהאגף המרכזי לכיוון הפתח ועדיין איננו יודעים מה הנזקים שנגרמו לה. מרבית המשתתפים סיכנו את עצמותיהם בעלייה ובירידה מן האולם לבמה, ונזקקו בדרך לעזרה ולתמיכה. משתתפים וקהל כאחד (כולל מר המאה קילו בן עזר בן 72), ראו הוזהרתם, במדרגות – "צוותא 1" הוא אולם מסוכן!
אחת המסקנות שהסיקו המארגנים מאירוע ההוקרה לאסתר ראב הוא שניתן לחזור עליו, בהרכבים דומים, גם במקומות אחרים בארץ. שהרי גם ירושלים עיר. וגם חיפה. ולא כל הארץ תל אביב, שלא היה באפשרותה לקרוא אפילו רחוב על שמה של אסתר ראב, אבל תציב בקיץ לוחית על אחד הבתים שבו גרה, ברחוב דבורה הנביאה, כיום רחוב זלמן שניאור, מאחורי בניין העירייה הישן.
מר בן עזר אומר לנו שלגביו אין בעייה. לא יהיה צורך אפילו בלוחית אלא רק להוסיף בתחתית האבן לזכר שלונסקי, המוצבת בחזית הבית ברחוב י.ל. גורדון 50 בתל אביב – רק שורה אחת שייחרת בה שבמיספר 65 ברחוב היה גר הסופר אהוד בן עזר.
ס. נידח
נורית גוברין
בין יישוב למידבר; בין המתורבת לפראי – על הפרוזה של אסתר ראב במלחמת העולם הראשונה
דברים בצוותא באירוע לזכרה של אסתר ראב (1894-1981)
יום שישי, ו' בניסן תשס"ח (4.11.2008)
בת 20 היתה אסתר ראב כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. כ-12 סיפורים כתבה, שבהם מלחמת העולם הראשונה משמשת כרקע. המלחמה מתוארת מנקודת מבטה של אישה צעירה, כפי שחוותה אותה במושבתה פתח תקווה, ובמקומות נוספים בארץ: דגניה, נס-ציונה, בן-שמן, תל-אביב. כשנה קודם המלחמה עזבה את בית הוריה ועברה לגור בדגניה, אבל בשנת 1914 חזרה לפתח תקווה. היא היתה עדה לסבלם של כל הצדדים שהמלחמה פגעה בהם: האיכרים, שלא יכלו להשקות את הפרדסים ולשווק את התפוזים; הפועלים, שנשארו מחוסרי עבודה; הפליטים שברחו או גורשו, וכל האחרים שסבלו רעב, מחלות, פגעי שמיים (ארבה) ויד אדם (התורכים).
הסיפורים כתובים מנקודת מבטה של בת העשרים, החזקה, הזקופה, הנאה, ולכן מטבעם שיש בהם אותו שילוב מיוחד של נעורים והתנכלות להם, נעורים בצל המלחמה; חיוניות החיים בצל המוות; הפריחה והקמילה. הסיפורים מבטאים את הניסיונות החוזרים ונשנים להפריע את שלוות החיים כשהם בשיאם ולהכשילם.
הסיפורים מבטאים את השקפת-העולם הכוללת הרווחת במחזור סיפורי מלחמת העולם הראשונה, ואולי לא רק בהם. זוהי השקפת-עולם מחזורית-ביולוגית מובהקת. שלטון הראייה המיתית. אין חציצה בין עולם הטבע והנוף לבין העולם האנושי. שניהם חלק מאותה מחזוריות קבועה של צמיחה וכיליון המאפיינת את התהליכים המתרחשים בעולם. העולם נתפס כשדה קרב מתמיד שבו מתנהלים מאבקים מחזוריים בין נציגיהם של כוחות קבועים. פעם מתנהלת המלחמה בתוך עולם הטבע עצמו; פעם בתוך העולם האנושי ופעם בין הטבע לבין האנושי. התפלגות הכוחות אינה בין עולם בני-האדם לבין עולם החי והצומח, אלא בין שני מחנות מנוגדים החוצים כל עולם בתוכו.
ליבה של המספרת נתון לעולם "הפרדס", לעולם שבו האדם חי בהרמוניה עם הטבע, שהצליח לרסנו ולרתמו לצרכיו, ולא לעולם "המידבר", עולם הטבע הפראי והבלתי-מתורבת. היא עם החקלאים ולא עם הנודדים, רועי-הצאן. בה בשעה ליבה נתון להווה החופשי והמשוחרר, העצמאי וחסר הדאגות, שהיא מעדיפה אותו על העבר עמוס החובות והמחויבויות. היא מעדיפה את הכאן ועכשיו על השם והאז.
המאבקים בתוך הטבע עצמו, נתפסים כמאבק בין הפראי למתורבת. מתורבת, במובן של השתלבותו של האדם בתוך הטבע, רתימתו לשירותו ולרווחתו מתוך דו-קיום עימו.
שמו של הסיפור "ואתא שונרא" (1952) [1916] הלקוח מאותו שיר משורשר מן ההגדה של פסח, מעיד על התפיסה המחזורית המונחת בתשתיתו. העולם הוא זירת קרב מתמיד, שבו בכל פעם ידו של צד אחד על העליונה. הפרדס והארבה, הסייח וחתול-הבר, כולם הם "מן הטבע" ושייכים, כביכול, לאותו מחנה, אבל למעשה הם נציגי שני מחנות מנוגדים הנלחמים ביניהם. הפרדס והסוסה, הם נציגי הטבע בשירות האדם, מול הארבה וחתול-הבר, שהם נציגי הפראות הבלתי מרוסנת של הטבע. המאבק בין הפרדס לבין הארבה, ממחיש את המאבק בין המתורבת לפראי, וסופו, בסיפור זה, בהשתקמותו של המתורבת לאחר הפגיעה בו. מאבק זה מקביל לעלילה המרכזית של הסיפור, שבה מתנכל חתול-הבר לסייח הרך של הסוסה האצילה, המסתיים בהצלתו מציפורניו.
תפיסה מיתולוגית בולטת במיוחד בסיפור "הפרדס" (1934) [1918], שבו, כדי להמשיך ולהחזיק את הקיים, את הנטוע, יש צורך בקורבן. המנוע, המפעיל את מערכת ההשקייה, נתפס כמעין "אליל" שאותו צריך לעבוד, כעין "מולך" הדורש את קורבנו כדי שיתרצה. עצירת הגשמים נפסקת, עם מותו של האיכר הזקן והגאה, שניסה להתמודד עם איתני הטבע. במאבק שבין הטבע הפראי לבין כיבושו באמצעות הטכנולוגיה מעשי ידי אדם, ניצח, בסיפור זה, הטבע הפראי, את האדם.
בסיפור "הכיכר השביעית" (1969) [1917], חלה הפרעה באפיית הלחם. החייל התורכי הרעב, נוטל בצק, שהושג בקושי, מן הגיגית ובולע אותו בלהיטות. איין בסיפור הזדהות אנושית עם רעבונו של החייל התורכי, הוא נתפס כ"עיט", אחד מנציגי המדבר, הטבע הפראי, או כזר, הנודד בחברה האנושית, המתנכל לתרנגולות המבויתות, ולזרוּע: "עיט ירד על להק-הכיכרות כעל להק-תרנגולות – וטרף לו אחת מהן." התנכלותו של החייל התורכי החוטף מן הבצק, היא התנכלות מיתית, א-היסטורית, מחזורית, ביולוגית, ולכן גם אדישה. ימיה כימות עולם. כעת, במקום שבע כיכרות לחם, אפשר יהיה לאפות רק שש. נפגמה השלמות המתורבתת האנושית.
הסיפור "ימים ירוקים" (1951-1952) [1915] הוא אולי הכואב בסיפורי מלחמת העולם הראשונה. הנערה, יעל, בת דמותה של אסתר ראב, מוצאת את אהובה מת בסוכת השומרים שלו בכרם, כש"חור קטן שחור [במצחו] וממנו השתלשל קו אדום רחב, נמשך ויורד, נמשך ויורד עד קצה החולצה." לפי השערתו של אהוד בן עזר, לאחר שחקר את דודתו, יש בדמות השומר, צירוף של שתים-שלוש דמויות – מתקופת דגניה של אסתר ראב (1913-1914). בהיותה בת 17 נרצח בדגניה משה ברסקי, שהיתה מיודדת עימו, וזו היתה פגישתה הראשונה עם המוות. הדמות השנייה, היא של אברהם גלותמן, ממייסדי נהלל, שנרצח בפרעות תרצ"ו/1936.
סיפור זה ממחיש את המעבדה הספרותית של אסתר ראב, המשלבת דמויות שהיו, ורקע היסטורי ממשי, ומתיכה אותם יחד לסיפור שחומריו הם מן המציאות ומשמעויותיו הן על-זמניות: אהבה ומוות; תקוות שהמלחמה קוטעת אותם; כֶּלְיוֹן-נפש וכילָיון.
לעיון נוסף:
נורית גוברין: "בין גן-עדן לגיהינום. תל-אביב במלחמת העולם הראשונה", בתוך: 'כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית', הוצאת כרמל, תשנ"ט/1998, עמ' 112-116.
אסתר ראב – מקומיות וזרות
דבריה של המשוררת ש. שפרה באירוע ההוקרה
ראינו זה עתה את האקדח האישי של אסתר ראב, שאמור לתת לנו מושג על האישה הגיבורה הזו, גיבורה במרכאות או בלעדיהן. לי נדמה שעם כל כוחה וגבורתה, הגברים במשפחתה שלטו בחייה, כפי שיעיד סיפור השידוך בינה לבין בן-דודה במצרים, שנעשה ביוזמת אביה מסיבות כלכליות וכפי שיעיד הסיפור הבא. בשנת 1937 ערכתי עם אסתר ראב ראיון בביתה שבטבעון. היא סיפרה לי איך ערב אחד יצאה עם חבר לראות את הפריחה לאור הירח, והתנפלו עליהם ערבים. חברה הגן עליה מפניהם בגופו, והיא זכרה איך שמעה את הלמות חבטות המקל היורדות עליו. כפי שהעידה על עצמה היטיבה לרוץ והתחרתה עם הבנים בריצה ובאותו ערב הפיקה תועלת ממהירות הריצה שלה ורצה להזעיק עזרה. ואני מצטטת מתוך הראיון: "כשראו הערבים שהצלחתי להימלט ברחו. חברי הלך לקראתי, וראשו חבול וזב דם. ה'ראזעוויה' (העזתים) היו מעמידים סוכות של ענפי אקליפטוס בפאתי המושבה והיו זומרים את העצים בחצרות. למחרת יצאו ה'גדעונים' והרסו את כל הסוכות."
אחרי שנים אחדות שמעתי מפי אהוד בן עזר, כי מי שהתנפל על החבר והיכה אותו היו אחיה של אסתר שהתחפשו לערבים והחבר [אברהם איכר מצעירי העלייה השנייה] לא מצא חן בעיניהם.
פירסומו של אותו ראיון גרם לי צרות צרורות; עורכת הגיליון של אותו שבוע, נדמה לי שהיתה זו דקלה גולומב, שמילאה את מקומו של יצחק בצלאל, השתמשה בציטוט מתוך הראיון ככותרת: "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים."
אסתר ראב טילפנה אליי והכחישה שאמרה את הדברים מכל וכול. ואחר-כך טענה כלפיי: "איך את יכולה לקרוא לראיון איתי בשם כל-כך באנאלי." השם ניראה לה מאוד בלתי הולם את דמותה. ואני ניסיתי להסביר שהשם אינו יוזמה שלי, והעורכת עשתה מה שעשתה בלי לשאול את פי – אך שום דבר לא עזר, היא היתה מאוד כעוסה, ואני יכולתי להבין. נכון שהיא אמרה את המשפט, אבל כשהעורכת הוציאה את הדברים מתוך הקשרם והכתירה בהם את הראיון, ברור שהם זכו להדגשים שלא הלמו את אישיותה של אסתר ראב לא כמשוררת ולא כאישה, וודאי שלא יכלו לשמש כותרת שתקיף את ריבוי פניה.
מה שאיפיין אותה בחייה ובשיריה – היה היבדלות, ייחוד, והייתי אומרת, למרבה הפרדוקס – אפילו זרות. דווקא האישה הזו, המחוברת אל מקומה, חיה בעצם בגלות מפני שהיא היתה מחוברת אל מקומה, אבל הסביבה שבה חיה ובה כתבה – היתה תלושה ממקומה.
גם לה עצמה, כך הרגשתי בפגישה איתה, היתה תחושה של בדידות גדולה, של זרות כלפי הסביבה שבה היא כותבת. ונדמה לי שזרות זו היתה מוסיפה ללוות אותה גם היום לו שמעה שהמקומיות היא "המצאה"; וכי גם היום מוסיפים לעסוק בזיהוי המילון הבוטני שלה ואין הוא מובן מאליו, כפי שראוי שיהיו החי, הצומח והדומם במקום שבו אתה חי; הניסוח "מין פרח", "מין ציפור", ודאי נראה תמוה בעיניה כבר אז.
יחד עם זה כמשוררת היתה לה תחושה של נבחרות; באותו ראיון ציטטה באוזניי פתגם ערבי האומר: "אלוהים יצר אותה ושבר את תבניתה כדי שלא תהיה עוד אחת כמוה," והיא התכוונה כמובן לעצמה, ובמידה רבה של צדק. כך תפשה את עצמה, אם רק נזכור עד כמה היתה שירתה יצוקה בתבנית ייחודית על רקע תקופתה.
ונדמה לי שתחושת הזרות והייחודיות ניזונה גם מן המתח שבין רקע גידולה במשפחת איכרים, אולי אפילו "בועזים", לבין הרצון, הכמעט תשוקה, להשתייך למחנה שכנגד, למחנה הפועלים, לבני העלייה השנייה. וכך היא מעידה על עצמה: "הקהל של העלייה השנייה היה לי כאוויר לנשימה. אהבתי אפילו את השפה הרוסית. והם אהבוני וקיבלו אותי. קיימנו את דת העבודה של א.ד. גורדון בגופנו, חיינו בגובה." כמובן, שאין לקבל עדות זו על עצמה כפשוטה; יותר משהיא מתארת עובדות, היא נותנת ביטוי למשאת נפש.
הסיפור הבא יש בו כדי להעיד על כמיהתה להשתייך אל הקהל של העלייה השנייה, כמה הייתה זקוקה לאישור "שלנו את." וכך סיפרה לי אסתר: "אלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא האנגלי כאופיצר. יום אחד סידר נשף גדול בתל-אביב; הוא אסף את כל הפנינים, הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. בימים ההם עבדתי בפרדס גולדברג וגרתי עם שלוש בנות בחדר. תל-אביב היתה חצי ריקה; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים. אלכסנדר אהרונסון שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזה רחבות; פה קרועים ובלויים ופה נשף עם שקדים קלויים. לבשתי שמלה שחורה צנועה; הצלחתי להשיג חתיכת צמר שחור. היתה זאת שמלת 'קלוש' קצרה, משני חלקים עם שרוולים ארוכים צרים, ונראיתי בה כמו גימנזיסטית רוסייה. ובאמת, תפרה לי אותה אשת אליעזר יפה. וכך כאשר אני יושבת בכיסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת שקדים מתוך שמלתי. קמתי באחת ופיזרתי את השקדים על הרצפה; נשארתי שהות קצרה והלכתי. תל-אביב היתה כמרקחה בגלל הנשף הזה. סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, התיישבה לידי ואמרה: 'אתְ, שבאת מדגניה, הולכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? אתְ, זה לא מתאים לך; אתְ שלנו.'"
אסתר ראב
מניה וִילְבּוֹשֶׁבִיץ
כפי שראיתיה בביתנו
מניה בִּילְבּוֹשֶׁבִיץ [כך במקור!] היתה מבקרת בביתנו. הייתי אז ילדה בת שמונה, עשר – אבל התרשמתי ממנה מאוד.
היא היתה באה בעיקר אל אבי, אמא לא עניינה אותה, והיא לא הסתירה זאת – ולאמא היה יחס בוטה גלוי אליה, היא קראה לה: "דער 'חצי זכר'". אם כי [אמא] לא ידעה עברית, מצאה לה את השם הקולע הזה.
ואמנם היתה גברית. אני זוכרת את קולה, מעין אלט נמוך, ולבושה היה גברי, ובעיקר לראשה חבוש תמיד כובע גבר. בוודאי שהיתה בולטת ושונה מכל הנשים הרכרוכיות, הלבושות מלמלה ווולנים – אזי –
אמא קינאה בה בגלוי – וכפי הנראה שאבא נמשך אל האישה בעלת האופי הגברי, והיה יושב איתה שעות בסלון האפלולי שלנו – כשאמא עוסקת בעבודת-בית ואינה שמה לב אליהם כלל, והשניים שקועים בשיחות בשפה הגרמנית, כי אז עוד לא דיברו עברית.
לפעמים היו מתווכחים בקולי-קולות ובחום, ואז היתה אמא מביאה את הקפה לסלון, והשניים נידמים; אם כי לא הבינותי את הכל – הבינותי שיש ביניהם מלחמת דיעות; אבי היה אז כבן ארבעים, במלוא-אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נצצו בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב-כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב – בטרזנות לא פחות מהיפי של ימינו.
לאחר שהיתה מניה נפרדת מאיתנו (הייתי מקבלת צביטה קלה בלחי ממנה) – היתה משתררת דממה – ואז היתה אמא אומרת בחוכמה ובקרירות:
"נו, מה סיפרה לך החצי-זכר?"
אבא היה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של אמא, ואז היה הכל שב למקומו.
פעם נכנסתי לחדר-השינה של ההורים ומצאתי את אמא עומדת לפני הראי (היחיד בבית) כשהיא מודדת לראשה את כובעו של אבא, רחב-השוליים, סובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות – כשראתה אותי פרצה בצחוק ואמרה:
"מניה בולבושביץ!"
והראתה על עצמה.
*
נכתב: 1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1913-1907 לערך. המלביה"ד: אהוד בן עזר. מתוך: "אסתר ראב / כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001.
שני מכתבים של עדינה בר-אל
בעקבות אירוע ההוקרה לאסתר ראב
לאהוד היקר שלום וברכה,
תודה על החווייה ב"צוותא", באירוע לכבוד אסתר ראב. מלבד הפרטים החדשים שלמדנו עליה, מרגשת העובדה האובייקטיבית: מי שיוצר ומשאיר פירותיו, חי לנצח ומשמש השראה גם לאחרים. מפליא שיצירותיה של מי שנולדה לפני למעלה ממאה שנה, שימשו השראה ליצירות חדשות. במיוחד הצטיינו, לדעתי, המלחינים רמי הראל ועליזה עוזרי; הזמרות הנפלאות נועה בן-שושן ולימור עובד; הנגנית סלעית להב. מעניין היה לשמוע אנשי אקדמיה: נורית גוברין ודנה אולמרט.
בקיצור, חוויה. אני שמחה שהגעתי מהדרום הרחוק עם חברותיי.
כל טוב,
שלך,
עדינה בר-אל
לקרייתים הצפוניים שלום וברכה,
רציתי לספר על אירוע שהתקיים ביום שישי בבוקר 11.4.2008 ב"צוותא" בתל-אביב. אירוע שאני שמחה שטרחתי והגעתי אליו מן הדרום.
זה היה לכבוד המשוררת אסתר ראב, שמלאו 114 שנים להולדתה. אסתר ראב מוצגת כמשוררת העברית הראשונה. שנים רבות לא כתבו עליה, מלבד כמה עבודות אקדמיות. למזלה הרב, אחיינה הוא הסופר אהוד בן עזר. נראה לי שאחת ממשימות חייו היא להנציח את דודתו ולפרסם את יצירותיה. למרות אכזבתו – שלא קראו רחוב על שמה, שלא הוציאו בול עם דיוקנה – הוא מצליח בכך מאוד, לדעתי.
אחת ההוכחות היא המפגש שהיה ב"צוותא". באותו מפגש סיפרו עליה, בשילוב מצגת תמונות, אהוד ובן דודו עמנואל בן עזר. קראו משיריה משוררים ואמנים, ביניהם: רוני סומק, חנה מרון, רפי וייכרט, רבקה נוימן ואחרים. דיברו על יצירתה פרופ' נורית גוברין, ש. שפרה ודנה אולמרט. שמענו שירים שלה שהולחנו בידי רמי הראל, נתן סלור ועליזה עוזרי. ובמיוחד הצטיינו זמרות צעירות בקולן המדהים, ביניהן בלטו: נועה בן-שושן ולימור עובד. ניגנה באקורידאון ובחליל סלעית להב. היו גם קטעי סרטים קצרים על פתח-תקווה בראשית המאה העשרים.
התבשרנו שכרך כל שיריה יצא לאור בהדפסה חדשה בהוצאת "זמורה ביתן".
לסיום הנה אחד משיריה של אסתר ראב, המתאפיין בתיאור נוף הארץ ובשפתה העשירה והנפלאה. (מתוך ספרה הראשון "קמשונים", 1930, השב ומופיע בכרך "אסתר ראב / כל השירים").
לִבִּי עִם טְלָלַיִך, מוֹלֶדֶת,
בַּלַּיְלָה עַל שְֹדוֹת חֲרוּלִים,
וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִים וְקִמּוֹש לַח
כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשֹ.
עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ
בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּטָּה שְטוּחוֹת,
כְּעַל פְּנֵי מֶשִי צַח
לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ
אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,
וּרְקִיעִים שְקוּפִים רוֹחֲשִים
עַל מַחֲשַכֵּי יָם עֵצִים שֶקָּפָא.
פתח תקוה, סיוון תרפ"ג, 1923
* * *
שלום אהוד,
לא נרגעתי עדיין מהתפעלותי מן האירוע המרשים, המכובד והמרגש שערכתם ב"צוותא" לכבודה ולזכרה של המשוררת אסתר ראב. רציתי מאוד לבקש ממך כי תחתום לי על ספר שיריה אשר רכשתי באותו המעמד – אבל לא הרהבתי עוז להפריע ל"חתן בחופתו". אבל יום אחד לא תתחמק ממני...
בהערכה רבה, בידידות ובברכת חג פסח שמח,
יואל
* * *
אני מבקשת להודות על העונג שחשתי אתמול בצוותא באירוע היפה בכלל, ולמשמע דבריך על דודתך, בפרט.
נירה
תודות מקרב לב לנילי שחור
בשם בני משפחת בן עזר ראב והנלווים עליהם ובשם אוהבי שירתה של אסתר ראב ובשמי שלי אני רוצה להודות לך על היוזמה שלקחת על עצמך בהתנדבות ובמסירות כה רבה להכין את אירוע ההוקרה לאסתר ראב ב"צוותא" ביום שישי האחרון, ה-11.4.
הבה נקווה כי בעקבות האירוע, ועם החומר הוויזואלי והמוסיקלי שנאסף להכנתו – תוכלי ליזום ולקיים אירועים חוזרים מסוגו במקומות אחרים בארץ ובהרכבים דומים לזה שב"צוותא" – על אודות אסתר ראב וגם על משוררים אחרים כפי שעשית בשעתו ב"צוותא" את האירוע המוצלח למשורר טוביה ריבנר.
תבורך תבונתך.
נעמן כהן
מי המציא את העם היהודי? – הקוראן
"מעולם לא היה עם יהודי, קיימת רק דת יהודית", קובע פרופסור שלמה זנד בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" ("אני כוזרי גאה" מוסף "ספרים" 19.3.08).
ספרו של זנד, מיועד לקדם את הרעיון שישראל צריכה להיות "מדינת כל אזרחיה", קרי מדינה ערבית.
בידוע שאין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית למושג "עם". "עם" הוא קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כ"עם".
גם אם זנד אינו מגדיר עצמו כחלק מהעם היהודי, לא ברור כלל לשם מה עשה את המאמץ האינטלקטואלי הגדול שלו. בספרו אין כל חידוש הגותי או מחקרי. ה"תגלית" שלו, שהיהודים אינם עם, אלא רק דת, "נתגלתה" כבר לפני 44 שנה ופורסמה ב"אמנה הפלשתינאית המפורסמת".
מעניין ששני ה"אינטלקטואלים", יאסר ערפאת ופרופסור זנד, ש"גילו" שהיהודים אינם עם, מתעלמים לחלוטין מן העובדה שהמושג "עם ישראל", הוא מושג מפתח בתרבות הערבית. ספר הקוראן מספר אך ורק על ההיסטוריה של "עם (שעב) ישראל". הנארטיב הערבי הוא על מלכיו נביאיו וגיבוריו של"עם ישראל" ולא של "דת ישראל". מעבר לכך, נביא המוסלמים מוחמד, טען ש"אללה" אלוהיו, (ודוק: לא אלוהי ישראל אלא "אללה" – אלוהים הערבי) מסר לו באמצעות המלאך גבריאל שרק "עם ישראל", הוא הזכאי לקבל את "ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן. (סורה 7 פסוק 137) ו"אללה", אף מזהיר את "עם ישראל" לבל יוותר אפילו על שעל מאדמתו פן יאבד". (סורה 5 פסוק 21).
ניסיונו של זנד לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד הלאום הישראלי: ("אני מכיר בלאום הישראלי"), נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם:
"אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית" ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."
לסעוד עם רוצח
שני עובדים פלשתינאים במסעדה ברמת גן תיכננו להרעיל את הסועדים בה. השניים הם תושבי שכם בני 21 השוהים בישראל בניגוד לחוק. בחקירתם בשב"כ, הודו שני העובדים, אחמד אבו-ריאל ומוסטפה סלום, במעורבותם בתכנון הרעלה במסעדה "גריל אקספרס", שבה עבדו. מהחקירה עולה, שהם גויסו לחולייה של גדודי חללי אל-אקצה של הפתח, שקיבלה הנחיות ומימון מחיזבאללה. בראש ההתארגנות עומדים האני כעבי וחוסני צלאג.
אבו-ריאל וסלום היו אמורים לקבל מכעבי וצלאג רעל חסר טעם וריח, שאמור היה להשפיע כארבע שעות לאחר אכילתו. במערכת הביטחון מתייחסים להרעלת סועדים במסעדות כ"פיגוע אסטרטגי". ("הארץ" 11.4.08).
אין כמובן להפריז בסכנת ההרעלה אך עם זאת יש לשים לב למגמה, לשאיפה, לרישום המטרה: השמדת היהודים.
יהיו ודאי שיגידו שזו עלילת שווא כפי שטפלו על היהודים בימה"ב את אשמת "הרעלת הבארות" אבל במקרה דנן המעשה מסתמך על הצהרת כוונות מפורשת.
החמאס מצהיר בריש גלי על רצונו בהשמדת היהודים:
אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988:
בשם אללה הרחמן והרחום "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם השהיד הקדוש חסן אלבנא רחמי אללה עליו: שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו". ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם).
והנה, לא רק החמאס מצהיר בריש גלי על השמדת יהודים ומנסה לבצע זאת. גם ארגון השהידים של הקצה (כתאאב שוהאדת אל אקצא) שולח את אנשיו להרעיל את היהודים. בדומה לחמאס גם ארגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "ארגון מתאבדי הקצה" או "ארגון השהידים של הקצה" הוא ארגון מוסלמי ולא ארגון חילוני כפי שמנסים להציגו. שימו לב למשמעות הדתית-מוסלמית שנתן ברגותי, הכביכול "חילוני" לאירגונו).
והנה הפתעה. מי סעד עם מייסד ארגון הרצח הזה שביצע ומבצע פשעי מלחמה ושולח מרעילי מזון?
בעת שברגותי, מייסדו של ארגון הטרור הזה שלח רוצחים לרצוח יהודים סעד עימו לא אחר מאשר ח"כ אורון המכונה ג'מוס. (בן עזר אנא אל תתקן, אורון פרסם כי בשל מראהו כונה בשומר הצעיר ג'מוס, ולא ג'ומס).
"אני מכיר את 'מרואן' (שימו לב לקרבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) הרבה לפני שהוא נכנס לכלא," מספר החבר אורון בראיון ל"הארץ": "היתה תקופה ארוכה שכשהיה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן." "אחוות עמים" בנוסח "על המשמר". "החברים" מנגבים חומוס ובין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, ממשיך ברגותי לשלוח את אנשיו לרצוח יהודים.
מאז הורשע ברגותי כרוצח יהודים סדרתי, מבקר אותו אורון בכלא: "יותר ממה שאשתו רואה אותו," מספר אורון. "אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים," הוא מסכם.
"החבר" אורון, ידידו ודוברו של הרוצח הסדרתי ופושע המלחמה, מרואן ברגותי, ממשיך בקמפיין מתוקשר למען שיחרורו. הרעיון ששיחרורו של ברגותי מיידית ללא תנאי יהיה כדאי ויועיל למדינה. הוא רעיון נואל מבחינה מוסרית ורעיון אווילי מבחינת פוליטית. ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם; (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי) בניסיון לרצח בפיגוע נוסף; בפעילות באירגון טרור; בחברות באירגון טרור; ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט שהרשיע את ברגותי גזר עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר.
מהבחינה הפוליטית הרעיון שברגותי ישוחרר ואז יילחם נגד החמאס (כי אין לו בג"ץ ו"בצלם") הוא רעיון אווילי מאין כמוהו. ברגותי, בדיוק כערפאת קודמו, יחבור לחמאס וימשיך בטרור, בדיוק כבעבר. כדאי לזכור, אירגונו ביצע ומבצע לא פחות רציחות מהחמאס.
הָלְאָה הַכִּבּוּשׁ!
הַשְּׁטַחִים הַכְּבוּשִׁים ע"י הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם
וְהַקוֹלוֹנְיָאלִיְזם הַעֲרָבִי:
22 מְדִינוֹת-דִיקְטָטוּרוֹת.
(מְלוּכָנִיּוֹת, נְשִׂיאוּתִיוֹת, פָשִׁיסְטִיוֹת)
סַהַ"כּ: 13350256 קמ"ר,
יוֹתֵר מִכָּל יַבֶּשֶׁת אֵירוֹפָּה,
שֶׁשִּׁטְּחָה רַק 10600000 קמ"ר.
הַכִּיבּוּשִׁים הָיוּ גְּדוֹלִים יוֹתֵר.
רַק הצָרְפַתים, הסְפָרַדים, הפּוֹרְטוּגזים,
הָאִיטַלְקִים, הָמָלְטְזִים, הָאָרְמֶנִים, הָגֶיאוֹרְגִים,
הִצְלִּיחוּ לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵעֹל הַכִּבּוּשׁ הָעֲרָבִי,
וְהגִּזְעָנוּת המוּסְלְמִית,
וּלְפָרֵק אֶת כָּל הַהִתְנַחֲלוּיוֹת הַעֲרָבִיוֹת.
(הַפְּרָסִים גַּם כֵּן חֶלְקִית הִצְלִּיחוּ)
מִי לֹא הִצְלִּיחַ?
לֹא הִצְלִּיחוּ הַמִצְרִים-הַאֶגִיְפְּטִים,
הָבֶּרְבֶּרִים, הַכּוּרְדִים, הָאַשׁוּרִים,
הַשְּׁחוֹרִים בִּדְרוֹם סוּדָן, הַיְּהוּדִים.
שִׁטְחֵי יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן שְׁנִכְבְּשׁוּ עַל יְדֵי
יִשְׂרָאֵל בְּּ-1967: 5900 קמ"ר.
הָלְאָה הַכִּבּוּשׁ! (הערבי!)
זה עתה הופיע!
"מיץ גויאבות", ספרה החדש של תמר אדר
איורים: נורית צרפתי, בהוצאת "צפרא"
הפתעה נעימה לבני 9-6 ולסבים ולסבתות שחוו וזוכרים את תקופת המנדט. "מיץ גויאבות", ספרה החדש של הסופרת תמר אדר. הסיפור לוקח את הקוראים הצעירים לחוויית ילדות במציאות התל-אביבית בתקופת המנדט הבריטי. כאן נכונה לקוראים הזדמנות להתוודע למושגים כמו מנדט ועוצר, ובעיקר להתרשם מחברות הדוקה בין שתי ילדות תל-אביביות המסוגלות להינתק מהמציאות באמצעות הסיפורים, פרי דימיונה העשיר של אחת מהן. שם, בחצר מאחורי הבית, מתחת לעץ הגויאבות, שותה האחת בשקיקה את סיפורי חברתה ומפליגה יחד עימה אל עולמות קסומים. כך מזכירה הסופרת לקוראים, כי הדימיון האנושי הוא כלי יצירתי כמעט ללא גבולות ובאמצעותו אפשר להינתק גם ממציאות פרטית קשה כזו של הילדה היתומה, וגם ממציאות לאומית קשה כזו של המנדט, החיילים הבריטים המשוטטים ברחובות, ספינות המעפילים שנרדפו על ידם והעוצר הכפוי על התושבים.
תמר אדר מקפידה לנטוע את סיפורה בזמן ובמקום מוגדרים. לנעם, הנער שעימו חולקת המספרת את סיפור ילדותה, היא אומרת: "הבית עמד בלב תל-אביב ברחוב המלך ג'ורג', קרוב למקום שבו נמצא היום הקניון הענקי. והעץ שלנו – גם הוא כבר מזמן איננו." ויש כאן, אם תרצו, געגוע אל מחוזות ילדות, שהיו ואינם עוד.
את הספר "מיץ גויאבות" מלווים איוריה הצבעוניים והמרהיבים של המאיירת נורית צרפתי, החושפים את הקוראים הצעירים למציאות התל-אביבית של תקופת המנדט. הספר יצא בהוצאת "צפרא", הוצאה ייחודית המוציאה לאור אך ורק ספרים לפעוטות ולילדים.
תמר אדר היא סופרת, משוררת , תסריטאית ומחזאית ילידת תל-אביב. אדר, שכתבה עשרות ספרים לילדים ולנוער, בעברה היתה תסריטאית הבית של "אולפני הרצליה", כתבה תסריטים לסדרות פופולאריות רבות לילדים בטלוויזיה הכללית והחינוכית כמו: "אות-אות-אות", "טלפלא", "מה פתאום", "קשקשתא", "דודלי", "קרוסלה", "רחוב סומסום", "פרפר נחמד" ועוד. בנוסף , כתבה שני מחזות, שהועלו על הבמה: "חרוז הקסם הסודי" ו"אקו ולוגי". תמר אדר, שזכתה בפרס לספרות ילדים ונוער מטעם משרד החינוך והתרבות וב"פרס הצילינדר הנודד" של "אמנות לעם", מרבה לקיים מפגשים עם קוראים צעירים ומבוגרים ברחבי הארץ.
[דבר המפרסם]
חדש בהוצאת אגם: "אקו ולוגי" מאת תמר אדר
(זוכה פרס אנדרסן על האיורים)
סיפור אקולוגי לילדים
בימים אלו רואה אור בהוצאה מחודשת ספרה של תמר אדר "אקו ולוגי". הספר, שיצא לאור בשנות ה-90 וגם הומחז, יוצא בימים אלה בהוצאה מחודשת על גבי נייר נטול עץ. בשילוב איורים קסומים ויצורים דמיוניים, חושפים אקו והחברים את הילדים לבעיות אותם גורמים בני האדם לסביבה, ומציעים בסופן פתרון מלא תקווה. בסיום הקריאה אף מוצעת לקוראים הצעירים ההזדמנות להציע פתרונות יצירתיים משלהם לשמירה על הסביבה.
תמר אדר, סופרת, משוררת, תסריטאית ומחזאית, היא האימא הרוחנית של קישקשתא. את הטקסטים לתוכנית הטלוויזיה כתבו ברבות הימים יוצרים שונים, אולם אדר הייתה הראשונה בכותבים, וזו שעיצבה את אופיו בראשית דרכו. אדר כתבה תסריטים לסדרות טלוויזיה פופולאריות נוספות לילדים. בין ספרי הילדים שכתבה: "חתול, ספן, ליצן", "זקנה על נדנדה", "אקו ולוגי", "אימא עוד מעט תחזור", "לו-רק", "גם שוטר לובש פיז'מה", "עוד מעט יהיה לי אח או אחות", "הענקטן יהושע", "אני גן-חיות שלם", "לגור יש גור", "מחבואים", "ציף התחתן עם צוף", ועוד.
[דבר המפרסם]
פתחה הדמוקרטיה הישראלית את התחת
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
רק כאשר סכין לצווארה היתה היהודייה בגלות נאנסת
ובסירחון סוסים וַבכי פותחת את הַקּוּס לַהַאידַמָק
ואילו הדמוקרטיה הישראלית ללא התנגדות מתמוססת
ופותחת את התחת בפני ארקאדי גאידמק*
* מתברר שהנ"ל יושב במו"מ עם 4 ח"כים שונאי ממון ושוחד בחירות – כדי לייסד מפלגה חדשה של קאקרים נקיי כפיים בשם "תנועת העכּוֹזים" שמטרתה לחרבן על הדמוקרטיה הישראלית. [מבטאים עכּוֹזים, עכּוֹז – ולא עכּוּזים, עכּוּז).
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
* * *
100 שנה ל"מכבי אבשלום" פתח תקווה
על שם אבשלום בן משה גיסין הי"ד
שנהרג בהגנה על המושבה במאורעות מאי 1921
לאהוד שלום,
השנה יש אירוע שהוא 100 שנה להיווסדה של מכבי אבשלום פתח תקווה.
האם תוכל להכניס לעיתון שכל מי שיש לו חומר היסטורי כולל תמונות שיעביר אליי?
תודה,
אבי שמואלביץ
התנהגות פמיניסטית נאותה
אם נכונה השמועה שמר קצב היה שולף לעיתים בבוקר במשרדו את השמוק שלו ומבקש ממזכירתו ללחוץ אותו לשלום – הרי שדי היה אם מזכירה אחת, בגילוי שמוק אחד, בבוקר אחד, לפני שנים רבות – היתה תופסת בו חזק בעודו משפריץ ופותחת בצעקות אימים ומזעיקה לחדר את כל עובדות ועובדי המשרד – כדי למנוע שנים של ביזיונות ומשפטים ללא קץ וללא הוכחות חותכות.
גם סטירת לחי קולנית לבעל השמוק לא היתה מזיקה. זה היה קוטע באחת את הקריירה שלו.
אבל הן שתקו.
פמיניזם אמיתי הוא לעיתים רק קצת תושייה וקורט אומץ לב. אחרת, קרוב לוודאי שקצב, שאותו הייתן מוכנות היום לתלות בביצים שלו בכיכר העיר – יֵצא זכאי.
אוניברסיטת תל-אביב
הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין
החוג לספרות
החוג ללימודים כלליים ובין תחומיים
הוצאת זמורה ביתן
מזמינים את הציבור למפגש בסדרת
ספר פתוח לרגל הופעת ספריה של
ש.שפרה
משי לחשת לי
בהוצאת זמורה ביתן
המילים ככישוף והכישוף שבמילים
בהוצאת משרד הבטחון-ההוצאה לאור
ברכות:
פרופ' שלמה בידרמן, דיקאן הפקולטה למדעי הרוח
פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות
משתתפים:
פרופ' זיוה בן-פורת
ד"ר יורם כהן
ד"ר ניצה בן-ארי
תלמידי התוכנית לכתיבה יוצרת
והמשוררת ש. שפרה
מנחה: ד"ר יובל שחר
המפגש ייערך ביום רביעי, ט' באייר תשס"ח, 14.5.2008
בשעה 18:00, באולם 01, בניין וובּ, אוניברסיטת תל אביב
לקסיקון ישראל
60 שנה למדינה מ-1948 עד 2008
מאת: מרדכי נאור
"לקסיקון ישראל" כשמו כן הוא: סיפורה של ישראל בעשורים הראשונים לקיומה באמצעות יותר מ-1000 ערכים ארוכים וקצרים, על מה שהיה כאן בין תש"ח לתשס"ח. (ערוכים לפי סדר הא"ב). לצד נושאים מרכזיים ועקרוניים כגון חוקה, חוקי יסוד, "מיהו יהודי" וסוגיות דת ומדינה, נכללים בלקסיקון גם אירועים מכוננים וכאלה שהותירו בזמנו רושם, ונשכחו מאוחר יותר.
בלקסיקון נכללים לא מעט נושאים צבאיים וביטחוניים , שכן אלה העסיקו את המדינה ותושביה מימי לידתה ממש, ועדיין מעסיקים אותנו. לא נשכחו כמובן גם נושאים כלכליים, חברתיים ותרבותיים מהמיתון, האינפלציה משבר מניות הבנקים, ועד גלגוליו של המטבע הישראלי. גם לבני המיעוטים – ערבים, דרוזים, בהאיים ואחרים, החיים בישראל, מוקדשים ערכים מפורטים, וכן לא נעדרים גם הפולמוסים שצברו תאוצה בכל הקשור ליחסי ישראל והפלסטינים.
תמונות, תעודות ומסמכים מצורפים אל החומר הכתוב על מנת להאיר את עיני המשתמשים בלקסיקון. "לקסיקון ישראל" הוא כלי שימושי לתלמידים, למורים, לסטודנטים ולכל מי שמתעניין בקורות ישראל מכל הזוויות האפשריות. בחלקו האחרון של הלקסיקון מופיע נספח: "ימי המדינה שבדרך". 75 ערכים המהווים את היסוד לערכי הלקסיקון עצמו.
מחבר הלקסיקון, ד"ר מרדכי נאור, הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל והעם היהודי. כתב וערך למעלה מ-100 ספרים בנושאים אלה, ובהם ביוגרפיות של פנחס ספיר וחיים לסקוב, "ספר העליות", "ספר המאה", "העם היהודי במאה ה-20", ו"הטור השמיני", מסע היסטורי בעקבות נתן אלתרמן. בספר 302 עמ' כולל מפתח שמות, עניינים ומקומות.
[דבר המפרסם]
צהריים ל-5 אצל מרתה בבצ"א ב-425 שקל
לא כולל התשר
אחרי אירוע ההוקרה לאסתר ראב היינו קצת עייפים ומאוד רעבים והגרון יבש – והלכנו בחבורה של חמישה למסעדה סמוכה ל"צוותא", הלא היא "מרתה" שבבית ציוני אמריקה, אבן גבירול 26 בתל אביב.
1 מרק כרישה לסופר נידח, מצויין, חמצמץ מעט וכנראה עם שמנת, 26 שקל.
5 מנות פרגיות בגריל, 4 מקלות-עץ שעליהם נתחים גדולים מאוד-מאוד של ששליק פרגיות בגריל ועליהם יצוק רוטב טעים בטעם "אלף האיים" בכל מנה, על מצע אורז מארבעה סוגים, עם רוטב עגבניות, ובתוספת חצי בצל יבש גדול קלוי אף הוא, וחצי עגבניה קלוייה. 59 שקלים המנה, יחד 295 שקלים.
ארבעה הסועדים הרעבים לא הותירו פירור בצלחת ואילו סופר נידח, שפתח יחד עימם אבל במרק, חיכה שיביאו לי את המנה העיקרית. בדרך כלל הוא אוכל לאט, ולא התגבר בזמן אמת אלא על חצי המנה ולכן ביקש שאת היתר יארזו לו בשקית-כלבים לקחת הביתה וכך היה באישור המיסתורית. לדעתו בששליק נותר יותר מדי טעם העוף ופחות מדי טעם הגריל.
2 מנות לחם הבית אפוי טרי עם חמאה, 24 שקלים. הערה לאופה: עוד קצת להחזיק את הלחם בתנור כדי שלא יהיה בצקי מדי בתוכו.
3 בקבוקי בירה קרלסברג בבקבוקים ו-1 טובורג מהחבית, 20 שקל כל יחידה, יחד 80 שקלים.
המלצרית הילה כמו יצאה מבימת האופרה. היא דיקלמה את שמות המנות המיוחדות לצהרי היום בצורה מהירה ומתנגנת ובחן מלאכותי רב עד שממש התבקשה לה הלחנה של ורדי או מוצרט. ליבה של הילה היה טוב על הסועדים, שם סבלו מצפירת אזעקה ממושכת של משרד סמוך בקיר משותף, שעל כן הביאה להםל חשבון הבית:
1 מנה של 4 כדורי גלידה קסיס, וניל, מנטה ואשכולית אדומה.
1 מנה של מוס שוקולד
ושתי המנות היו טעימות מאוד.
כד מים קרים עם כוסות, חינם.
מרתה, אבן גבירול 26, ת"א. 03-6966843.
גיורא לשם: הודעה לידידים
אני שמח להודיע לידידיי ולמכרי כי בימים אלה ראה אור ספר מסותיי החדש "ציירי הנמרים" בהוצאת קשב לשירה. הספר דן בסוגיות המעסיקות את התרבות היהודית, העברית והישראלית במאתיים השנים האחרונות.
בכל אחת מחמש המסות שבקובץ מגוללת פרשה היסטורית-תרבותית ססגונית, שמתארת שלב בהתפתחות התודעה העברית החילונית. עם האישים שהווייתם הרוחנית ויצירתם נדונות בקובץ נמנים היינריך היינה, גוסטב מאהלר, הרצל, קרל קראוס, יוסיף ברודסקי, ביאליק ואחרים. כן כולל הקובץ נספח ובו מבחר מכתמים של קרל קראוס מתורגם על- ידי מגרמנית.
את הספר אפשר לרכוש בחנויות הספרים. רכישה בהנחה אפשרית באתר הוצאת קשב לשירה, שכתובתו:
בברכה ובתודה,
גיורא לשם
נדודי אסתר ראב בכפר יחזקאל
אהוד בן עזר שלום,
כפר יחזקאל נוסד ב-1921, וב-1922 נעמי ינובסקי-נישולר (לימים גלבוע) – חברתה של אסתר מפתח תקווה, ויוסף ניישולר, עברו מרושמייה בכרמל לכפר יחזקאל. כך שבהחלט ייתכן שהשיר שנכתב ב-1922 נכתב בשדות כפר יחזקאל, שאז עוד נקרא עין טבעון.
בברכה,
רזיה גלבוע
לרזיה גלבוע שלום רב,
אסתר ראב לא היתה באותה תקופה של שנות העשרים בשום גלגול של תחילתו של כפר יחזקאל, ולא שם כתבה את ראשוני שיריה. אמנם, השראה לראשוני שירי האהבה שלה היתה אולי אהבתה למשה כרמי-ינובסקי מפתח תקווה, אחיה של נעמי גלבוע, והמקומות שבהם כתבה את ראשוני שיריה היו פתח תקווה ובן שמן, שם שימשה מורה בעקבות משה כרמי.
אסתר כתבה שירים בכפר יחזקאל רק שנים רבות מאוחר יותר, כאשר עברה לגור שם תקופת זמן בעידודה של חברתה נעמי גלבוע, ותכלי לקרוא על כך בביוגראפיה של אסתר "ימים של לענה ודבש" שכתבתי על אודותיה.
אהוד בן עזר
אני זוכרת את אסתר מימי נעוריי בכפר יחזקאל, מתגוררת בַּ"הרחבה", בבית מוקף קוצים וקמשונים, ומתענגת עליהם.
רזיה
אכן, בשנים 1964-1967 גרה אסתר בכפר-יחזקאל, בבית חד-קומתי בודד ומוזנח באיזור של המושב שהיה מכונה "בהרחבה", מול הגלבוע, ושם כתבה את שירי הגלבוע שלה מאותה תקופה.
אהוד
אליהו הכהן
שמעון כהן – המלחין שלא הולך לעיבוד
מדוע אין שומעים על שמעון כהן? – תוהים חובבי זמר רבים המתגעגעים אל לוויית החן המוזיקלית שהעניק מעבד מוכשר זה למאות השירים העבריים אשר עברו תחת ידיו.
האמת היא ששמעון כהן מעולם לא חדל מפעילותו הענפה והמבורכת. גם אם אין קוראים על כך בעיתונים, הנה לקט ידיעות מעולם הקונצרטים, בזעיר אנפין:
* לפני ימים אחדים (ב-29.3.08) שודר הקונצ'רטו לטרומבון של המלחין הישראלי שמעון כהן לכל ארצות אירופה במסגרת קונצרט של התזמורת הלאומית של הרדיו הבולגרי.
* בעוד ימים אחדים (ב-17.4.08) תנוגן יצירתו של שמעון כהן "רישומים ירושלמיים" ע"י תזמורת פילדלפייה בקונצרט חגיגי שיוקדש לכבוד מלאת 60 שנה למדינה. זוהי רפסודיה לתזמורת שחיבר בשנת 1981 לפי הזמנת המלחין המנצח לאונרד ברנשטיין לכבוד פתיחת בריכת השולטן בירושלים. היצירה הרב-גונית הזו מבוססת על ארבע מנגינות-עם המייצגות ארבעה רובעים בירושלים העתיקה: מנגינה יהודית על פי לחן מגילת קהלת, מנגינה ערבית פלשתינאית, כוראל נוצרי ולחן ארמני.
* במלאת מאה שנים למושבה ראשון לציון חיבר שמעון כהן סוויטה כוריאוגראפית בשלושה פרקים בשם "מחולות לחג" לחגיגות ט"ו באב, יום ההולדת של המושבה. ("נצאה השדה", "אני לדודי ודודי לי", "שלהבת יה" – בכחנלייה).
* במלאת מאה שנים לבית הספר "חביב" בראשון לציון הלחין שמעון כהן סימפוניה בשם "אביב חיי".
* למילות מקאמה של חיים חפר הלחין שמעון כהן קנטאטה למקהלת נשים, קריין ותזמורת בשם "החיילים הצעירים שמתו".
* יצירתו הראשונה של שמעון כהן "רומאנסרו", רפסודיה לתזמורת המבוססת על רומאנסות ושירי עם בלאדינו הייתה זה מכבר לאחת היצירות המוכרות והאהובות.
כל המפורט לעיל הוא רק מקצת פועלו של שמעון כהן בשנים האחרונות בתחום המוסיקה. אך לאן נעלם שמעון כהן מעבד שירי הזמר של היישוב? הייתכן כי התמסרותו לחיבור יצירות לאולם הקונצרטים באה לאחר שלא מצא תעסוקה רבה בעיבוד שירי זמר?
המלחין והמנצח שמעון כהן הוא אחד המעבדים הקלאסיים של שירי זמר ארצישראליים. לא רבים הם המוסיקאים המצויים בארץ המסוגלים לחבר עיבוד לתזמורת פילהרמונית גדולה. כנִין למשפחת אברמוביץ, הנמנית עם מייסדי המושבה ראשון לציון, החייה שמעון כהן במרוצת עשרות השנים האחרונות עשרות ואולי מאות שירי זמר מתקופת היישוב בכך שהעניק להם עיבוד תזמורתי רב השראה: "היו לילות", "רקפת", "נעולה היא דלתי", "הי ציוניוני הדרך", "יודקה", "על גבעות שיך אבריק", "שעון בן חיל" – כל השירים האלה ורבים אחרים שבו בגדול אל הקורפוס המושר של הזמר העברי לא מעט בזכות השילוב המוצלח של קולה של אסתר עופרים ועיבודיו הבלתי נשכחים של שמעון כהן. הוא היה המעבד המוסיקלי והמלווה הנאמן של עשרות זמרות וזמרים בארץ. הופעותיו כמנצח ומלווה בפסנתר במופעים רבים הונצחו בתוכניות רדיו וטלוויזיה רבות.
עוד בסוף שנות החמישים למאה שעברה החל שמעון כהן לעבד שירים עבריים ללהקת "לרוקדים הידד" ואחר כך לשמינייה לזמר עם ולתזמורת הבידור של "קול ישראל". יוזמה מיוחדת במינה הייתה הוצאת תקליט עיבודים של שירים עבריים לפסנתר ולתזמורת בנגינתו של שמעון כהן אשר גם ניצח על הביצוע. תקליט זה הופץ עד כה ב-11 מהדורות ולאחרונה יצא גם כתקליטור. קטעים מתוכו ("כלניות", "לא פעם בקיץ", "טיול לילי" ועוד) מושמעים תדיר ברדיו כמנגינות ביניים בין שידורים.
למגינת ליבי אינני מוצא את שמו של שמעון כהן מעורב לאחרונה בעיבודי שירים עבריים, גם לא במסגרת חגיגות 60 שנה למדינה. דומני כי כל שוחרי השיר העברי הנושאים עיניהם לחידוש הרפרטואר העשיר של זימרת הארץ במיטבה, מקווים כי מעבד מוכשר זה ייקרא לשוב ולרענן את השירים הרבים הזקוקים לעיבוד מחודש להנאת כולנו.
* * *
הערב – ערב לספרו של הלל ברזל בבית הסופר בתל אביב
היום, יום שני, 14 באפריל, בשעה 20.00, ייערך ערב חגיגי בבית הסופר בתל אביב לכבוד הספר האחרון של פרופ' הלל ברזל "מהפיכות צורניות"
תחת הכותרת "שמרנות ומהפכנות ביצירה ובעריכה" יציג פרופ' הלל ברזל את ספרו "מהפיכות צורניות", המוקדש למקומם בהיסטוריה של הספרות העברית של המשוררים אסתר ראב, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי ואבות ישורון.
בהמשך יתקיים שיח יוצרים ועורכים בהשתתפות הסופר אברם קנטור, והמשוררים ציפי שחרור, איתמר יעוז קסט, וחוה פנחס כהן.
בתוכנית האמנותית תשיר הזמרת עתליה פניאל שירי משוררים בלווי הסקסופוניסט ג'ם קורן
הנחייה: המשוררת לאה טרן והסופר שמאי גולן.
ברכת חג ישא יו"ר אגודת הסופרים העברים בלפור חקק
וכן תוקדם הרמת כוסית עם מנכ"ל האגודה משה מיטלמן
הכניסה חופשית
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
* * *
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "בין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שני
לילה ראשון ביפו
חלק שני של הפרק
כל הלילה התהפך יהודה על משכבו, נרדם ומתעורר, נרדם ומתעורר. הסיבה היתה לא רק הפשפשים הרבים ששרצו במיטות האכסנייה היפואית ועקצו את הגוף ללא רחם – קדמו להם נחילי היתושים שפשטו לאחר השקיעה, כמלאכי-חבלה המבקשים למצוץ מן הבאים את שמחת העלייה לארץ-ישראל – אלא בגלל קטעי זיכרונות וחלומות ששבו ועלו בשנתו הטרופה.
יום חג בכפר-הולדתו סנט אִישְׁטְוַואן, חג הבציר. הכיכר מלאה בחורים ונערות בתלבושות צבעוניות, איכרים, עגלות, סוסים, ריקודים, וכמובן – תזמורת צוענים. יהודה בן הארבע מתרוצץ בתוך הקהל הרב, ההולל, בכיכר הכפר, והוא לבוש מדי ציידים שהביא לו אביו במתנה, מן העיר וספרים הסמוכה, ליום-הולדתו החל בחודש אב: מגפיים גבוהים, כובע ירוק שנוצה תקועה בו, ורובה-עץ בידו.
פתאום נטפל אליו איזה איש משונה, לבוש קרעים, ובחייכו חיוך טוב, החל ללטפו ולהיכנס עימו בשיחה. יהודה חש גאווה מרובה על הכבוד שחולק לו האיש המבוגר בשוחחו עימו, וללא חשש נתפתה ללכת אחריו רחוק מן ההמון, אל גבול אחד הכרמים עמוסי האשכולות, שהיו נטועים סביב כל חצר בכפר. מבלי דבֵּר דבר החל המבוגר לפשוט מעל יהודה אחד לאחד את מגפיו, את חליפת הצמר ולבסוף – את הכובע עם הנוצה! – רק את רובה-העץ השאיר בידו... ועד מהרה נעלם, כשהוא משאיר את הילד ממרר בבכי ומתגרד, מתגרד מפני עקיצות היתושים. למזלו, מצאוהו עד מהרה איכרים אחדים, כשהוא עירום-למחצה, עם הרובה בידו, והובילוהו לבית אביו –
אך משונה, עדיין הוא מגרד את גופו הערום עד שמתעורר לפתע מן השינה הקצרה שטרפה את זיכרונותיו, ומוצא עצמו שוכב חשוף-גו על מיטת הפשפשים החמה, המסריחה, באכסניה של השוחט האשכנזי ביפו...
והנה הוא בן תשע, וחייו – גן-עדן עלי-אדמות. אל האחוזה בכפר סנט אישטוואן בא לגור בן-דודתו אחות-אביו יהושע שטמפפר בן השמונה-עשרה, להיות מורה ליהודה ולאחיותיו. שיטתו של יהושע היתה ללמד את הילדים בחיק הטבע. נהג לקחת אותם לטייל בין הגבעות, החורשות והסלעים שהקיפו את הכפר. היה מספר להם, בשיעורי התנ"ך, על שמשון ומלחמתו בפלישתים, שאול ההולך אל בעלת-האוב, דוד ושר-צבאו יואב, שלמה המקים ממלכה גדולה. בשיעורי ההיסטוריה היה מתאר את יהודה המכבי ומלחמות החשמונאים. ולא סתם לימד אלא היה ממחיש את סיפוריו לילדים. בקרבת הכפר נמצא רכס גבעה המחולק בראשו לשני שיאים. יהושע היה קורא אותם פעם בשם סיני ומוריה, פעם יהודה וירושלים ופעם עיבל וגריזים, ומחייה באמצעותם, לפי הצורך, את סיפוריו, כאילו נמצאת ארץ-ישראל כולה על גבול הכפר סנט אישטוואן.
רוח גבורה החלה לפעם את התלמיד יהודה בהשפעת גיבורי התנ"ך. בסביבת הכפר נמצאו עדרי-כבשים עצומים ורועים נוהגים בהם. מאחורי הרועים היו נשרכים נערי-הרועים, ובידיהם מקלעות עשויות עשויות שתי רצועות קשורות לפיסת-עור. מנערים אלה, ובהם חברו הטוב אישטוואן לאנגי, למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלע.
יום אחד, לאחר שלמד מפי מורו יהושע את הפרק על דוד וגוליית, נתמלא יהודה רוח קרב עזה ושאיפה לנצח גם הוא במאבק נגד גדולים וחזקים ממנו.
לא ארכו השעות ויהודה יצא לבדו אל פרשת-דרכים במבואות הכפר, ובידו המקלעת, אותה הוציא ממחבוא ה"נשק" שאגר במיסתרים. הוא מילא את כיסיו בחלוקי-אבנים, כמסופר בתנ"ך, והכול היה מוכן לקרב המכריע, חסר רק גוליית, שיופיע משפלת פלשת, הנמצאת לרגלי הרי יהודה!
פתאום – והנה שיירה שלמה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים, נהוגות בידי בחורים בני-כפר, ענקים ובריאים, כל אחד שש אמות וזרת קומתו...
את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעתו. הוא הניח אבן בפיסת-העור, סובב את הרצועות מעל ראשו לתנופה, אחת ושתיים – שיחרר רצועה אחת – ואז עפה האבן בשריקה חדה ופגעה בראשו של ה"פלישתי"!
זרם דם קלח מאחורי אוזנו של "גוליית" – ו"דוד" נשא רגליו וברח. מובן שלא ברח לביתו, כיוון ששיער כי כבוד גיבורים לא מצפה לו שם. "דוד" ברח לעבר השדות ו"גוליית" רדף אחריו עד שהשיגו, הרחק מן הכפר, והחל להכותו בקצה העבה של השוט שבו הצליף קודם על הסוסים; גם החרים ממנו את המקלעת.
למזלו של הילד עבר שם במקרה איכר אחד, ממכרי לאזאר, והוא חילץ את יהודה ממכהו והביאו לבית האב כשהוא חבול ופצוע עד זוב דם.
מסיבות מובנות לא טרח יהודה לספר לאיש מה קדם לאותן מכות-רצח שספג מידי ה"פלישתי".
מיד רתם האב את הסוסים והעלה את הילד אליו לכרכרה, ממש כמו שהובא, לא הניח אפילו לפייגה, האם, לרחצו מן הדם; וללא שהות נסעו אל זקן-הכפר הסמוך, שממנו בא אותו עגלון. לאזאר נכנס אל בית זקן-הכפר לדרוש משפט-צדק לבנו, ואת יהודה הנאנח ונאנק השאיר שכוב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר – "כל עוד רוחו בו," כפי שהיה נוח לילד להיראות מאשר לספר את האמת ולספוג מכות נאמנות גם מידי אביו...
עוד המבוגרים מתווכחים בקולי-קולות בתוך הבית – פקח יהודה את עיניו וראה, מעל ראשו ממש, תותים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. קינא בציפורים שטועמות מתיקות שכזו – ומיד שכח את מצבו ה"מסוכן", טיפס לראש העץ ונהנה במלוא פיו מן התותים העסיסיים.
אותו רגע יצא לאזאר עם זקן-הכפר, הונגרי בעל שפם רחב-מידות ומקטרת המעלה ריח עישון טבק גס, החוצה, כדי להראות לו את הפצוע המסוכן, השותת דם – והילד איננו!
יהודה התכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ולא הוציא הגה מפיו כאשר החל אביו לקרוא לו בקול דואג:
"יודה! יודה! איפה אתה? לאן נעלמת?"
אך פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונפל ארצה – בדיוק בין שני המבוגרים. מיד נשאו אלה עיניהם למעלה... זקן-הכפר אחז במותניו מרוב צחוק, ואילו לאזאר כעס ורתח על הביזיון שגרם לו הילד. יהודה ידע היטב מה קורה כשאביו זועם ככה, ולכן לא הסכים לרדת מן העץ, למרות שציפורים החלו לנקר עתה במקוריהן גם את גופו, הטבול עסיס תותחים שחורים – עד שקיבל הבטחה, בערבות זקן-הכפר העומד מתחתיו ומעלה טבעות-עשן במקטרתו, כי האב לא ייגע בו לרעה לאחר שיסגיר עצמו.
וכך אמנם היה; יהודה חמק למטה ומצא עצמו על הרצפה, שוב – בחדר החשוך, המחניק, באכסניה של השוחט האשכנזי של יפו. הוא נרדם כנראה באמצע הרהוריו, והתעורר רק לאחר שעקיצות הפשפשים גירשוהו ממיטתו.
חזר ועלה יהודה על מיטתו כשהוא מהרהר במקלעת היקרה שגזל ממנו אותו "גוליית" ואשר שוב לא חזרה לידיו, ובדרך המוזרה בה הסתיים שיעור התנ"ך המעשי הראשון שלו. לצערו, לא האריך מורו יהושע לשבת בכפרם. הבחור לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.
הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף-סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפרלמנט שלהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.
בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע-בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הגיע לעיר-הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם-בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.
נתן לו החכם-באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.
התייצבה עתה נגד יהודה דמותו של יהושע, אשר במשך שבועות וחודשים נדד ברגל מעיר לעיר ומארץ לארץ, תרמילו על שכמו ומטהו בידו, עד אשר הגיע לעיר הנכספת והוא יושב בה עתה ומחכה בקוצר-רוח לבוא יהודה ואף רמז לו במכתבו האחרון: "עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!" –
ובליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: "עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!"
והוא נרדם.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (ראב), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה ראב (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה שהשיאו לו בירושלים. עם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
* * *
בגלל המחסור החמור במים בקיץ השנה
הקפד למחזר את הנוזלים היוצאים מגופך
אך אל תפגע בבני משפחתך
גם אם אתה פסיכי חרדי משיח או חוזר בתשובה
* * *
ברכות לשרת החוץ ציפי ליבני על השתתפותה אתמול בערב בדוחא בירת קטאר בכנס דוחא לדמוקרטיה על פי עקרונות המהפכה הצרפתית – חופש, שיוויון ואחווה. אכן יש לנו רבות מה ללמוד על הדמוקרטיה מנסיכות קטאר בפרט ומהעולם הערבי בכלל – וזה שדחפנו להם אישה בתפקיד שרת חוץ עושה את המפגש אצלם עוד יותר סוריאליסטי.
להתראות בקרוב בסעודיה בכנס על ההיבטים החיוביים והשליליים שבתמיכה באל קאעידה ועל ההגבלות במתן רישיון נהיגה לנשים ולקופים בריאד.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,810 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 330 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
לאחר שאזל במשך שנים אחדות
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה
פתח תקווה
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10
אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה
* * *
נספח מיוחד להודיע על שני כרכיו המדהימים
של ד"ר זלמן גרינברג
לכל המעוניין
בחודש אפריל 2007 הוצאתי לאור במהדורה של 100 עותקים את הביבליוגרפיה המקיפה:
"מיקרוביולוגיה רפואית בארץ-ישראל, חיידקים, מחלות ובריאות הציבור מאות 20-19" (2 כרכים)
שם המחבר והמוציא לאור: ד"ר זלמן גרינברג
להלן הצעתנו לרכישת הביבליוגרפיה:
המחיר הכולל משלוח בדואר עבור שני הכרכים הוא 220 ש"ח
לביבליוגרפיה תצורף קבלה של 'עוסק פטור' (אם דרוש – אספק גם אישור על היותי עוסק פטור)
על הביבליוגרפיה:
האסופה מורכבת משני כרכים המכילים יחד 1400 עמודים. הביבליוגרפיה כוללת יותר מ-7500 עבודות שנעשו בארץ החל מאמצע המאה התשע עשרה ועד שנת 2000 כולל.
כרך ראשון 770 עמ'. מכיל פרסומים על חיידקים גורמי מחלות לפי סוגים ומינים.
כרך שני 638 עמ'. הכרך מחולק לשני חלקים:
בחלק הראשון העבודות ממוינות לפי מחלות: מחלות לב, מחלות ריאה, עיניים, אורתופדיה, מחלות ילדים, מחלות זואונוטיות, זיהומים צולבים וכו'.
בחלק השני נכללו עבודות העוסקות בבריאות הציבור ועניינם: מיקרוביולוגיה של מזון, מים, חיסונים, תברואה, וכן עניינים הקשורים למעבדות ונספחים. הפרק האחרון מכיל עבודות העוסקות בהיסטוריה של מיקרוביולוגיה ורפואה בארץ. בפרק ההיסטוריה רוכזו כל העבודות מיתר חלקי הביבליוגרפיה שהתפרסמו עד שנת 1920 ולאחר שנה זו רוכזו מבחר פרסומים הקשורים לאישים, בתי חולים ותולדות הרפואה בארץ.
שני הכרכים מצוידים בתוכן עניינים, הקדמה בעברית ובאנגלית, אינדקס מחברים בעברית ובאנגלית. ואינדקס כללי. הביבליוגרפיה הינה מאגר מידע לאומי בנושא מחלות זיהומיות בקטריאליות. אינני מכיר ביבליוגרפיה מקיפה דומה מכל ארץ אחרת. מה שסייע בידי היה, כמובן, שההיסטוריה המדעית שלנו היא קצרה יחסית והארץ קטנה. תקוותי כי מאגר המידע יתרום למחקר הרפואי והמיקרוביולוגי בארץ. קהל היעד רחב וכולל רופאים, מחלקות בתי חולים ומיקרוביולוגים במעבדות השונות.
הזמנה לרכישת הביבליוגרפיה יכולה להיעשות באמצעות: מכתב, פקס, טלפון או דואר אלקטרוני.
נותרו 15 עותקים – כל הקודם זוכה.
בכבוד רב,
ד"ר זלמן גרינברג
עוסק פטור (למס ערך מוסף. מספר התיק 006226856)
טלפון: 02/6797327
דואר אלקטרוני: greenberg.zalman@gmail.com
שחל 52 ירושלים 93720
=============================================================
Dear librarian,
Please receive some data about the bibliography "Medical Microbiology in Palestine and Israel; Bacteria, Diseases and Public Health, 19th-20th Centuries". (two volumes).
The bibliography was collected and edited by me Dr. Zalman Greenberg.
Date of publication: March 2007
Place: Jerusalem
Edition: 100 copies
Two volumes (2.4kg.)
Price: 200 Shekel (mailing not included)
The bibliography consists of 2 volumes and hold more than 7500 references since mid 19th century up to the end of the year 2000.
Volume 1: 770 pages include the publications about the infectious bacteria. The references arrange according the species and genera of the bacteria.
Volume 2: 638 pages. This volume is divided to two parts:
Part 1: the publications are sorted according diseases (Gastrointestinal, Dermatology, Urology, etc.).
Part 2: this part includes the publications which deal with public health, laboratories matter and history of medicine.
Both volumes equipped with: contents, preface, and author index, subject index, in Hebrew and in English.
Dr. Zalman Greenberg
Shachal str. 52
Jerusalem
Israel 93720
e-mail: greenberg.zalman@gmail.com