חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 335

תל אביב, אור ליום חמישי, י"ב בניסן תשס"ח, 17 באפריל 2008

גיליון מורחב ולא יומרני לערב פסח תשס"ח

חג שמח ושקט למאות קוראינו וידידינו באשר הם שם אַל יפול רוחכם עליזים מתרוננים בואו שכם אחד לעזרת העם

עם צרופת דגמי תפאורות מתערוכתו של אבי וורצל בהיכל האמנויות ת"א

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון:  יצחק אוורבוך-אורפז, נגיעות (16).

דוד מלמד: מאה שנים ליפה-פיה (גלגולי השם "תל אביב").

באֵרי צימרמן: פיל ושמו פסח (שיר). // יואל רפל: לעשות סדר ב'סדר פסח'.

כל הכבוד לביצים שלך בבית הזונות, גנראל ראזה זראי, מפקד משטרת טהראן!

ליל הסדר האחרון של יהודה רַאבּ בן עזר לפני שישים שנה.

שלומית דוטן-גיסין: החזרה ממסע לפולין ולבודאפסט.

חמדה אביב קאלש: והיא כבר לא היא. // איליה בר זאב: בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בָּתִּים

רות ירדני כץ: "סדר" בלי גפילטע פיש. // יוסי גמזו: אֵרוּסִים לָאִירוּסִים (שיר).

כל החיים האירופיים מתו באושוויץ, מאת סבסטיאן וילאר רודריגז.

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן: אוי לה לאומה.

עמוס גלבוע: להשאיר את ברגותי בכלא.

ד"ר גיא בכור: השמועות על "מעצר" גיסו של בשאר אינן הגיוניות.

אמנון בי-רב: ה"סקופ" האחרון של אלאונורה, מזיכרונותיו של עורך עיתון.

משה ברק: זיכרונות מתקופת הפלמ"ח, פרק ב. חיי יום יום כמחלקת פלמ"ח.

אוריאל אופק: "השרשרת של צביקה". // עוד הדים לאסתר ראב ב"צוותא".

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שני, לילה ראשון ביפו, חלק אחרון.

אבי וורצל על תפאורות. // שו"ת אליהו הכהן: מיכה עמית: השיר "ואולי".

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

לְיַד הַמַּרְכּוֹל

פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה שֶׁאָהַבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים.

מַיִם מְתוּקִים עוֹד זָרְמוּ אָז בַּיַּרְקוֹן.

שָׁם, לְרַגְלֵי עֵץ עָבוֹת, הַסּוּף

כִּסָּה אוֹתָנוּ

וְאוֹר רִאשׁוֹן גִּלָּה אוֹתָנוּ

נוֹטְפִים וְצוֹחֲקִים

עַכְשָׁו צָחֲקוּ אֵלַי קְמָטֶיהָ.

הִיא רוֹצָה לִתְפֹּס מַשֶּׁהוּ לִפְנֵי שֶׁסּוֹגְרִים, אָמְרָה.

מתוך המחזור "נגיעות" (16)

דוד מלמד

מאה שנים ליפה-פיה

(גלגולי השם "תל אביב")

עם תחילת החגיגות במלאות 100 שנים לייסודה של תל-אביב בשנת תרס"ט (1909), עולה גם שמו של מנחם שינקין, האיש שהציע את השם "תל אביב" לשכונת "אחוזת בית", ואשר זכה לעדנה בזכות הרחוב הנקרא על שמו, רחוב שהפך למושג ואפילו לתוספת נימות-גנאי, לא עלינו: "שינקינאים", ו"כל אלה משינקין".

שינקין, נולד בבלארוס בשנת 1871, בן למשפחת רבנים שהפך בבגרותו לפעיל ציוני, עלה לארץ בשנת 1906 והיה מראשי העסקנים בישוב העברי. הוא נדרס למוות על-ידי חשמלית בעת שהיה בשליחות בשיקגו בשנת 1925 והובא למנוחות בבית-העלמין ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.

ראשי "אחוזת בית" שחיפשו שם מתאים לעיר בחרו ועדה שתביא את הצעותיה לאסיפה כללית של תושבי השכונה. לאחר בדיקת ההצעות השונות נבחר ברוב גדול השם שהציע שינקין: "תל אביב", כשם התרגום של נחום סוקולוב לספרו של הרצל "אלטנוילנד" שפורסם כשבע שנים לפני-כן. התרגום אינו מילולי אך כולל לטעמו של סוקולוב קונוטציות של עבר ועתיד, "תל" המסמל את הישן, ו"אביב" המסמל את החדש. השם "תל אביב" מופיע גם בתנ"ך בספר יחזקאל (ג', ט"ו) כמקום שבו ישבו גולי בבל על נהר כבר: "ואבוא את הגולה תל אביב, היושבים אל נהר כבר".

באוגוסט 1909 מסר כתב מקומי של עיתון ברוסיה על "אחוזת בית": "הערבים קוראים לשכונה 'יפו אישדיד', בעברית יפו החדשה. קרוב לוודאי ששמה יהיה תל-אביב." ואכן, באביב 1910 החליטו תושבי השכונה למצוא לה שם מתאים. השמות שהועלו היו: תל-אביב, יפו חדשה, נוף-יפו, נווה-יפו, יפהפייה, אביבה הרצליה, שאננה, ועבריה. שינקין שהציע את השם "תל-אביב" ציין שבקיץ הקרוב ימלאו שש שנים לפטירתו של ב"ז הרצל, והזכיר את העובדה שסוקולוב קרא כך לספרו של הרצל "אלטנוילנד". עוד אמר: "תל שבו פורחים ניצני אביב... בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל."

אנשי אחוזת-בית לא ידעו אז שהשם "תל-אביב" כבר ניתן לשכונה ליד נס-ציונה, וקשה לדעת אם היו משנים את דעתם אילו ידעו זאת.

הפרוטוקול על הולדתו של השם "תל-אביב" מובא בגיליון 5 של "ידיעות עיריית תל-אביב" מפברואר 1933 בעריכת א"ז בן-ישי תחת הכותרת "מגנזי תל-אביב", וכולל דיווח מעניין על ההצעות השונות לבחירת השם. לפני-כן מסבירה המערכת את הסיבה לפרסום: "בקשר עם ביקורו האחרון בא"י של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית נחום סוקולוב, שקרא בתרגומו לספרו של הרצל אלטניילאנד – 'תל-אביב', והשם הזה נבחר אחרי כן לעיר אשר התפתחה מן השכונה שעל יד יפו – יש עניין להעלות פרק נשכח מגנזי העבר על תולדות השם 'תל אביב' לעירנו, על-פי הפרטיכלים של חברת 'אחוזת בית' משנת תרס"ט, הנמצאים בגנזי העירייה."

הפרוטוקול מספר על-כך שהוועד של "אחוזת בית" הציע את השם "תל-אביב" לאסיפה הכללית של חברי "אחוזת-בית" שהתקיימה בי"א באלול תרס"ט באולם גימנסיה "הרצליה" בראשות מאיר דיזנגוף. באסיפה נכחו 40 איש והוצעו השמות: "תל-אביב" ו"יפה-פיה". "נתעוררו ויכוחים," מספר הפרוטוקול, ומביא את דברי עקיבא אריה ויס שאמר, מתוך פרספקטיבה פוליטית והיסטורית רחבה: "יש שקוראים שם ואחרי כן מתחרטים. על השם 'תל-אביב' היו מערערים, אבל יש לי שם פוליטי. יצרנו מושבה ורוצים לתת לה שם שיהיה יפה ועברי. יודעים אנו את יפו העתיקה, ויש לתת שם כזה שגם המקומיים יסכימו לו. השם 'תל-אביב' לא יקובל בממשלה, אבל אם נקרא 'יפו החדשה' מיד תסכים לו הממשלה. כעבור הרבה שנים ידעו, שיפו החדשה היא העיר העברית, ואין לקרוא שם אחר, כיון שזה יהיה כאלו בנינו עיר בתוך עיר. אינו דומה רובעי-עיר למושבה חדשה, ובלשון העמים תקרא העיר 'נוף-יפו' כמו ניו-יורק."

יושב-ראש האסיפה מאיר דיזנגוף היה שקול ומדוד יותר: "עוד לא נברא הילד. נחכה עוד. לו היינו לכל הפחות כולנו בעד שם אחד – היינו מקבלים אותו, אבל עתה מה איכפת לנו אם יעברו עוד חדשים אחדים?"

בעקבות דבריו הוחלט לדחות את ההחלטה והאסיפה ננעלה.

באסיפה נוספת שהתקיימה בט"ז בשבט תר"ע (1910), עלה שוב נושא השם. ד"ר חיסין התייחס לשם "הרצליה": "דוחים את השם 'הרצליה' מטעם זה שהגימנסיה העברית כבר נקראת בשם זה. אבל השם הרצליה, שישנו לגימנסיה ישמר רק בכתבים רשמיים ולא בפי העם. היא תקרא בפי כל סתם גימנסיה, ולכן עלינו לקרוא את שם מושבתנו בשם הרצליה."

לכך קם מייד מתנגד. ה' עוזרקובסקי טען שהמלה "הרצליה" – "אינה מצלצלת לאוזן העברית." לעומתו אמר הד"ר מוסינזון: "השם הרצל יקר גם לי, אבל חפצתי שלמושבה יהיה שם עברי, והשם 'תל-אביב' גם קשור עם שמו של הרצל וגם נותן סיפוק לאוזננו העברית."

שוב התערב עקיבא ויס והעלה את הצעתו לשם 'יפו החדשה' באומרו: "לא הרי שכונה זו כהרי פתח-תקוה או מושבה אחרת. שם המושבה נשארת כמו שהיא שנים רבות ולעולם לא תהיה עיר, וגם צריכים לתת שם כזה שהממשלה תסכים לו והיא לא תסכים לשום שם עברי מצלצל."

אגב, עקיבא ויס טעה בנבואתו שפתח-תקווה תישאר שנים רבות כמו שהיא ולא תהיה לעיר. פתח-תקווה הפכה לעיר בשנת 1937.

שורת ההצעות נמשכה כשהד"ר מטמן הציע לקרוא למושבה "אביבה". על כך חלק ה' גילוץ שאמר כי השם "אביבה" אינו מזכיר את הרצל כפי שסבורים אלה המציעים את השם הזה כנגזר מ"תל אביב".

מכיוון שלא הצליחו להגיע להחלטה נהגו כפי שנוהגים היום: בחרו ועדה "שתעבד את שורת השמות הנחוצים למושבה."

באסיפה כללית נוספת שנערכה בי"ב באייר תר"ע (1910) התחדש הוויכוח על השם, והוצעו כל השמות שהוזכרו בעבר: "עבריה", "יפה-פיה", "הרצליה", "תל-אביב", "אביבה", ו"יפו החדשה".  

הוחלט לבחור את השם מבין כל השמות ברוב רגיל, ולא ברוב של שני שלישים כפי שהוצע קודם-לכן. התוצאה הייתה: "בעד 'תל-אביב' 25 דעות, 'נוה יפו' – 10, 'יפו החדשה'- 8, 'הרצליה' – 6."

הפרוטוקול מסתיים במלים: "במחיאות-כפים סוערות נתקבל השם 'תל אביב'."

ב-21 במאי 1910 כבר החליט הוועד, שנקרא מאז "ועד תל-אביב" להדפיס "בלנקים (נייר מכתבים) ומעטפות עם כתובת חדשה."

בכך לא תם סיפור גילגוליו של השם "תל-אביב". למחרת יום הכיפורים תש"י, 4 באוקטובר 1949, החליטה הממשלה לאחד את יפו ותל-אביב לעיר אחת. השם שהוצע לעיר המאוחדת, "יפו-תל-אביב", עורר סערה ציבורית.

מועצת עיריית תל-אביב דנה בנושא בישיבה מיוחדת ב-6 באוקטובר 1949. בישיבה הביע ראש-העיר ישראל רוקח את פליאתו על כך "שהממשלה, שהיא גם ממשלתנו – מצאה לנכון לשנות את שמה של עירנו בלא התייעצות מוקדמת עם נבחריה. אין תל-אביב יכולה לשנות את שמה, כי שם זה מסמל מפעל ציוני חלוצי של דור שלום". לדעתו צריכה העיר להיקרא "תל-אביב", והיא תחולק לאזורים אחדים, כאשר אחד מהם יהיה יפו.

רוב הדוברים בישיבה ראו את סיפוח יפו כצעד חיובי, אך נחלקו בשאלת השם המיועד. חבר המועצה סעדיה שושני אמר שהממשלה לא נהגה כשורה כשלא התייעצה עם נבחרי העיר, אולם אם אין אפשרות אחרת, יש לקרוא לעיר המאוחדת "תל-אביב-יפו".

בסיכום הישיבה הוחלט לבקש פגישה עם ראש-הממשלה דוד בן-גוריון ושר-הפנים משה שפירא, כדי לדון יחד בשאלת השם שיינתן לעיר המאוחדת. השם שנקבע לבסוף היה פשרה בין בן-גוריון שרצה את השם "יפו" בשל האספקט התנ"כי-היסטורי, ובין רוקח שרצה לשמר את השם "תל-אביב".

על שמה של העיר אמר אז שר-הפנים שפירא: "כלום יש צדק בדרישה לשקע את שם יפו ולהשכיחו מקרבנו? האם מותר לנו לזלזל בשם היסטורי... יש טוענים: הרי סבלנו כל-כך הרבה מאנשי יפו: האם שכחתם, שיפו שימשה קן פורעים ורוצחים משך שנים רבות?

אולם נימוק זה מופרך הוא ואינו משכנע. כי אילו היינו כובשים את שכם, האם היינו אז מוחקים את שמה בנימוק שעיר זו שימשה מרכז להסתה נגדנו?!"

מכאן הפליג שפירא בתיאור מקומה של יפו בהיסטוריה היהודית מאז ימי שלמה המלך, דרך החשמונאים ותקופת התלמוד, ועד התקופה האחרונה כשממנה יצאו בוני תל-אביב הראשונים.

"אמנם תל-אביב היא עיר צעירה ונחמדה," – אמר שפירא – "ויפו – זקנה קפצה עליה. אולם הרי שגורה תפילה בפינו: 'אל תשליכנו לעת זקנה'!" זאת ועוד: "כיהודים שיש לנו חוש מפותח להיסטוריה, מחוייבים אנו לכבד את שמה של יפו. לכן, אפוא, הצדק עם הממשלה שהחליטה לקיים את שם יפו בצד שמה של תל-אביב, למען לא ימחה שם היסטורי עתיק ממפת ארץ ישראל."

בסיום דבריו אמר שפירא עם נופך של הומור: "אמנם נתעוררה שאלה. מי בראש? יפו או תל-אביב. וכידוע השאלה 'מי בראש' גרמה לנו צרות תמיד. אולם הממשלה מוכנה לפשרה, ואנו מוכנים – שלא כמקובל – לתת את הצעירה לפני הבכירה ולהקדים את תל-אביב לפני יפו... תפילתי: מי יתן ונזכה לראות את תל-אביב ויפו שחוברו יחדיו כעיר גדולה לאלקים ולאדם."

אם סוקרים במבט לאחור את כל השמות שהוצעו לעיר בראשיתה, אפשר לנחש מה היה קורה אם היתה מתקבלת אחת ההצעות האחרות. מה היינו אומרים? "אני נוסע לעבודה באביבה"? – "ראש עיריית נוף-יפו הודיע"? – "מכבי שאננה אלופת אירופה"? – "כביש ירושלים-עבריה פקוק"? – "התיאטרון הקאמרי של יפו-החדשה"? – ואולי בשנה הבאה היינו אומרים: "חגיגות מאה שנים ליפה-פיה"?

נדפס לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 11.4.08.

באֵרי צימרמן

פיל ושמו פסח

פִּיל וּשְׁמוֹ פֶּסַח

שׁוֹעֵט אֵלַי

כְּמוֹ פִּיל

אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת הֵן אַרְבַּע רַגְלָיו

הָאֲפִיקוֹמָן זְנָבוֹ

פְּתִיל קָצָר שֶׁל פֵּרוּרֵי

זִכָּרוֹן וְקָרְבָּן.

פֶּסַח כְּפִגּוּעַ שְׁנָתִי

בְּלֵב הַשּׁוּק הַהוֹמֶה שֶׁל נִיסַן הַנֶּפֶשׁ.

כָּל שָׁנָה אֲנִי יוֹצֵא מִמִּצְרַיִם וּבְעֶצֶם נִשְׁאָר

אִם לֹא אֶשָּׁאֵר אֵיךְ אֵצֵא

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה

עַד חֲצוֹת, כְּנָסִיךְ אֲנִי חָג

עִם הַגָּדַת חַיַּי, נְסִיכָתִי

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אֲנִי נוֹתָר יְחִידִי

נַעַל אַחַת בְּיָדִי

חוּלְיָה קִדְמִית מִסְתַּעֶרֶת

עַל הַהַגָּדָה

לֹא תִּשָׁאֵר עַד עֶרֶב

אֶבֶן עַל עָמְדָהּ

בְּשֵׁם הָאֻמָּה וְהַתְּקוּמָה

לֹא נְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה

אֵשׁ עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל (אֵשׁ!)

אֵשׁ עַל הִלֵּל הַזָּקֵן (אֵשׁ!)

אֵשׁ עַל רַבִּי טַרְפוֹן (אֵשׁ!)

מָה שֶׁמְּיֻתָּר נִמְחָק

נוֹתָר רַק נֶטוֹ מְזֻקָּק

עַל דְּאָטַפְתְ אֲטָפוּךְ

יֹאמְרוּ בָנֵינוּ

יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ

נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ

הַגְּלַדְיוֹלָה מְמָאֶנֶת לִצְמֹחַ

כְּשֶׁהַבָּצָל מֻנָּח הָפוּךְ

עַל מִטַּת הָעוֹלָם תַּחַת אַפִּרְיוֹן שִׁיר הַשִּׁירִים

אָבִיב מַרְהִיב מִתְקַמֵּט

עַל חֶלְקַת שָׂדֶה

הָאֲדָמָה סוֹמֶרֶת פְּרָחִים וָעֵשֶׂב

גּוֹעָה פְּרִיחוֹת וְרֵיחוֹת

הוֹמָה זֶרַע לֵדָה וּמָוֶת

לֵיל הַסֵּדֶר טוֹבֵל חִדּוּדֵי עוֹר

בְּמֵי מֶלַח

עֲלֶטֶת אָבִיב מְכַסָּה כָּל מַה שֶׁאֵינוֹ

פֶּסַח

הַגְּרָוִיטַצְיָה הִיא מִצְרַיִם שֶׁל הַטֶּבַע

שַׁלְשְׁלָאוֹת מַשְׁקִים וְאוֹפִים

רִבּוֹאוֹת יוֹסֵפִים

קְטַנִּים וְשׁוֹעֲטֵי חֵרוּת

רָצִים בְּנַעֲלֵי נִצָּנִים זְעִירוֹת

אֶל מִשְׁתֶּה הָאָבִיב שֶׁל מַרְגָרִיטָה

אֵיפֹה בּוּבֶּר (מַרְטִין מַרְטִין)

אֵיפֹה שׁוֹלֶם (גֶּרְהַארְד גֶּרְהַארְד)

אֵיפֹה בְּלוֹבְשְׁטֶיין (רָחֵל רָחֵל)

אֵיפֹה כֻּלָּם בַּסֵּדֶר

לֹא אִתִּי לֹא אִתִּי (גַּם אִתִּי גַּם אִתִּי)

בַּהַגָּדָה הַקִּבּוּצִית שֶׁל הַמֵּתִים

בַּחֲדַר הָאֲכִילָה הַיָּשָׁן

מוֹתְחִים צַוָּאר עַל הַבָּמָה

לִרְאוֹת עַד קַצְוֵי אֶרֶץ

נַעַר קָטָן בְּצִבְאוֹת הַשֵּׁם

שָׁר "לֵיל לֵיל לֵיל שִׁמוּרִים"

בַּגָּרוֹן גּוֹאָה קְדוּשָׁה יְהוּדָה שָׁרֵתִית

הַנְּשָׁמָה הִיא יָם

וְהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת כְּמִרְיָם

אֶל אֶחָד אֱלֹהֵינוּ

קְצַת לִפְנֵי פֶּסַח

הָאָבִיב מִשְׁתּוֹלֵל בְּחֶלְמִיּוֹת וְחַרְצִיּוֹת

הָעֵמֶק הוֹמֶה אָדָם

"אֵיפֹה אַתֶּם בַּסֵּדֶר?"

כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים וְנִשְׁאָלִים

"אֵיפֹה אֲנִי לֹא בְּסֵדֶר?"

שׁוֹאֵל אָדָם אֶת עַצְמוֹ

לִקְרַאת הֶחָג הַהוֹלֵךְ וְקָרֵב

לְמִי צִלְצַלְתִּי וּמִי צִלְצֵל

מַרְבֶּה מִשְׁפָּחָה מַרְבֶּה צִלְצוּלִים

מַרְבֶּה רַגְלַיִם רָצוֹת אַחֲרֵי הַסִּדּוּרִים שֶׁלֹּא נִגְמָרִים

לְעוֹלָם

הָעֵמֶק הוּא חֲלוֹם

מְשֻׁבָּץ תָּאיְלַנְדִים קְטָנִים

מְחֻבָּרִים לְאוֹפַנַּיִם

אָצִים רָצִים אֶל הַסֵּדֶר הַמֶּרְכָּזִי שֶׁל יְהוּדֵי תַּאיְלַנְד

בַּפַּרְדֵּס עַל יַד הַשֹּׁקֶת

קְצַת הָלַכְתִּי לְאִבּוּד

מֵרֹב לַחַץ לִקְרַאת הַפְּגִישָׂה הַשְּׁנָתִית עִם הַ

"מַה נִשְׁתַּנָּה"

מַה יֵשׁ לָנוּ קְצַת לִפְנֵי פֶּסַח

עַל מִטַּת הָעוֹלָם

קְצַת לִפְנֵי הַקַּיִץ שֶׁכְּהֶרְגֵּלוֹ יַגִּיעַ מִיָּד?

לָקַחְתִּי טְרֶמְפִּיסְט חַיָּל מִכְּפַר הָרֹאֶ"ה

שַׂמְתִּי רֶשֶׁת ג' תָּכְנִית כְּבַקָּשָׁתְךָ

מִישֶׁהִי בִּקְּשָׁה פּוֹלִיקֶר וְאַחַר כָּךְ מַמָשׁ בְּמַפְתִיעַ בִּקְּשׁוּ

עוֹד פּוֹלִיקֶר וַאֲנִי אָמַרְתִּי "יֵשׁ!"

וְהַטְּרֶמְפִּיסְט צָחַק.

מָה יֵשׁ בַּקֶּטַע הַזָּנִיחַ הַזֶּה שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהַרְגִּישׁ

שֶׁלֹּא הַכָּל אָבוּד?

אוּלַי הָעֻבְדָּה שֶׁי' פּוֹלִיקֶר רֶלֶוַנְטִי בָּעֵמֶק הַזֶּה

שֶׁהוּא הָעֵמֶק שֶׁלִּי

מִכָּל הָעֲמָקִים בָּעוֹלָם

פֶּסַח עוֹמֵד בַּפֶּתַח

עוֹד שָׁבוּעַ וְהִנֵּה הוּא כְּבָר כָּאן

נְנַקֶּה וּנְנַקֶּה וּבַסּוֹף הוּא יִכָּנֵס

פִּיל חָמוּד וּמְבֻיָּת

יִתְיַשֵּׁב עַל הַכֻּרְסָא הָאֲהוּבָה עָלָיו

וְהַכָּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.

לעשות סדר ב'סדר פסח'

קריאת ההגדה של פסח כרוכה במנהגים שמקורותיהם שונים מאוד

מאת: יואל רפל

סדר ליל פסח הוא האירוע המשפחתי ביותר בלוח השנה היהודי. את תוכן ההגדה של פסח העומדת במרכז הסדר ניתן להגדיר כ"מגילת העצמאות של עם ישראל". ההכנות לסדר הן ממושכות ומוכרות לכל אחד מאיתנו, הנשאל בימים אלה: איפה אתם בסדר? התשובה נעוצה בהתארגנות המשפחתית – מי מארח ומי אורח. על מנת שיהיה סדר בסדר קבעה ההלכה לא רק את תוכן ההגדה אלא גם כיצד מתכוננים ומכינים את הבית ואת השולחן לקראת קריאת ההגדה והסעודה. כך, למשל, השולחן צריך להיות ערוך כבר בעת הדלקת הנרות על מנת שניתן יהיה לעשות קידוש מיד כאשר שבים המתפללים מבית-הכנסת ועוד בטרם יירדמו הילדים, שיצטרכו לומר מה נשתנה.

משחקי ילדים

הילדים תופסים מקום של כבוד בסדר פסח, וכדי שלא יירדמו הוכנו עבורם גימיקים חינוכיים. למשל, הילדים שואלים מה נשתנה אף שלשאלות אין כל משמעות משום שעניינן בדברים שטרם התרחשו, וכיצד ידע הילד מלכתחילה, מה יקרה בהמשך? כך גם האפיקומן, אותה מחצית מצה המוחבאת ואשר על הילדים 'לגנוב' כדי לגבות את תמורתה. האם זהו האפיקומן במשמעותו המקורית? ודאי שלא. המילה אפיקומן מקורה ביוונית ומשמעה 'השמחה שלאחר הסעודה'. ומה לשמחה ולחצי מצה? אין קשר. אלא שבעבר, במסגרת הסעודה ההלניסטית, היה קשר, כאשר את הארוחה סיימו בריקודים ובאכילת דברי מתיקה. המילה אפיקומן נשארה בהגדה במשפט "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" אך המשמעות שונתה לחלוטין.

אמצעי נוסף להשאיר את הילדים ערים הוא לבקש מהם שישגיחו על הדלת הנפתחת בעת שאומרים 'שפוך חמתך' שהרי לפי המסורת העממית באותה עשירית שנייה 'נכנס' אליהו הנביא ושותה טיפת יין מהכוס – החמישית, אותה כוס שנחלקו חכמים האם היא חלק מהסדר, ומי שיכריע הוא לא אחר מאשר אליהו הנביא. ועד שיכריע תישאר השאלה פתוחה בבחינת תיק"ו – תשבי [אליהו] יתרץ קושיות ובעיות.

האם המחלוקת בין חכמים על מספר כוסות היין היא הסיבה האמיתית לשילובו של אליהו הנביא? ודאי שלא. המחלוקת היא אמצעי כדי לקשר בין הגאולה הראשונה – יציאת מצרים לגאולה העתידית עליה יבשר אליהו הנביא.

דמות אחת חסרה בהגדה, דמותו של משה רבנו, גואלם של ישראל, מוציאם ממצרים, מנהיגם במסע המדבר. משה נזכר פעם אחת ורק אגב ציטוט פסוק, ולא לכשעצמו. ומדוע לא נזכר משה? בתוך ההגדה מצויה התשובה. משה היה רק השליח מטעמו של הקדוש ברוך הוא: "ויוציאנו ה' ממצרים לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו." חסרונו של משה הוא כפל נוכחותו.

ההגדה של פסח היא הספר היהודי הפופולארי ביותר בעולם, כמובן אחרי התנ"ך. יותר מארבעת אלפים מהדורות שונות של ההגדה ראו אור בשפות שונות. בין ההגדות יש מהדורות מהודרות ומעוטרות, מפורשות, מחקריות – מדעיות, כתבי-יד, מיוחדות לילדים ואף כאלה שנעשו בימי כיליון בשואה האיומה, ולהבדיל המנוסחות מחדש מפרי עטם של אנשי ההתיישבות העובדת או הזרמים הלא-אורתודוכסים ביהדות.

הציר המספרי

אחד המכנים המשותפים לכל ההגדות הוא מרכזיותו של המספר ארבע – ארבע כוסות, ארבעה בנים, ארבע שאלות 'מה נשתנה', ארבע אימהות, ארבע שמות לחג – חג האביב, חג החירות, חג המצות וחג הפסח. אגדת הארבעה מקורה בארבעה דברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים – שלא שינו את שמם ,שלא שינו את לשונם, שלא גילו מסתורין שלהם ולא ביטלו את המילה. אף כצירופי מילים מופיע המספר ארבע, למשל "ואפילו – כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה."

לצד ארבע מופיע שלוש: שלוש מצות בקערה כנגד כהן, לוי, ישראל, שלושה אבות לאומה – אברהם, יצחק ויעקב. שלוש ועוד ארבע הם שבע – מספר החוזר ביהדות יותר ממאתיים וחמישים פעם; למשל: שבעת ימי השבוע; שבעת המינים; שבעת קני המנורה; שבעה עולים לתורה, שבע מידות טובות, שבע מצוות בני נוח ועוד.

המקור ההלניסטי

סדר פסח הוא פרי דור יבנה [70-135] לאחר חורבן בית המקדש השני. כל עוד בית המקדש עמד על מכונו בירושלים, היו מביאים שם את קורבן הפסח ואוכלים אותו בחגיגיות ובטקסיות, שהם המקור להגדה. הגדה במובן המוכר כיום לא היתה. מי שלא עלה לרגל לירושלים קיים בביתו סעודה חגיגית לציון ערב החג, והסתפק בכך. הקשר עם הסעודה שהייתה נהוגה בעולם ההלניסטי עולה בברור מתוכן ההגדה. לדעת פרופ' שמואל וזאב ספראי (הגדת חז"ל) והפרופ' ישראל לוין, המבנה הראשוני של ההגדה היה כפי שכתוב במשנה במסכת פסחים (פרק עשירי), דהיינו, תחילה אכלו ורק אחר-כך קראו את ההגדה. המבנה הזה, שרבים היו שמחים לקיימו, ואשר לא קיים עוד, מבהיר את שאלות ה'מה נשתנה' שמקורן ב'סימפוזיון' שנלווה לכל ארוחה בעולם ההלניסטי. לימים שונה סדר הארוחה, ובתקופה הביזנטית – תקופת התלמוד (מאות 4-5 לספ') הקדימו את הסימפוזיון – הדיון החופשי, ורק אחרי שניתנו כל התשובות לשאלות השונות שהונחו בפני המשתתפים, התיישבו לאכול. אלא שעורכי ההגדה 'שכחו' שצריך לשנות את השאלות. וכך נשארו שאלות – 'מה נשתנה' שאין להן כל קשר למה שהילד אכן ראה. זו הסיבה שילדים קטנים שואלים, כיוון שאת השאלות, שהם לא מבינים, מכתיבים להם, ואת התשובות לא נותנים.

חג שמח.

כל הכבוד לביצים שלך, גנראל ראזה זראי, מפקד משטרת טהראן, בטח יש לך תריסר, שתי ביצים לכל זונה! לך בכוחך זה ודפוק גם את ישראל!

"התקשורת האיראנית עסוקה בימים אלה בקורותיו של מפקד משטרת טהראן שנתפס עם המכנסיים למטה. לפי הדיווחים, פשיטה משטרתית בחודש שעבר על בית זונות מחתרתי מצאה את המפקד, הממונה על שמירת החוק בעיר הבירה של  איראן, גנרל ראזה זראי, שרוע בין שש נשים עירומות."

"הארץ און-ליין", 15.4.08

ליל הסדר האחרון של יהודה רַאבּ בן עזר

לפני שישים שנה

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948, חגג ר' יהודה רַאבּ (בן עזר) כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכסים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. אך הפעם הזאת שינה ממנהגו: הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו הכחולות-עדיין הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," – החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד – "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנם הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה [שחלפו מאז 1948] זכרו בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת הרגשתם הברורה, כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, ב"זֵיידה", וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם לעולם.

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר של שנת תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, כאשר עצם ר' יהודה ראב את עיניו בביתו – בית-רעפים מרובע בן קומה אחת, עטור ברושים ועצי-זית – נשלח מעגל-חיים של כתשעים שנה מיום היוולדו בהונגריה בשנת תרי"ח, 1858 – מעגל של שבעים ושלוש שנה בדיוק למן היום שבו יצא עם משפחתו מהונגריה בדרך לארץ-ישראל – ומעגל של כשבעים שנה מיום עלייתו על אדמת פתח-תקווה, בראשית שנת תרל"ט, שלהי שנת 1878, – והוא היחיד מכל מייסדיה הראשונים שהאריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח (אף שכבר לא מיהר למקלט בשעת האזעקות מפני פצצות המטוסים המצריים שנפלו על ערינו ועל בתינו), ורק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-הנצח.

בטרם יאבד את הכרתו למשך שעות, עדיין הקפיד לצעוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אֵחוֹד!" כששתיים מבקשת נפשו: למות על מיטתו בישיבה, זקוף, כגבר (זו מורשת הכבוד ההונגרי), – ולהוציא את נשמתו ב"אחד".

לאחר שקבע ד"ר בכרך את מותו, באו אנשי חברה קדישא והורידוהו על הרצפה, הדליקו שני נרות וכיסוהו בסדין, ובניו ונכדיו הבוגרים עומדים סביבו.

הראשון מאנשי המושבה שהגיע לשמע הידיעה על מותו היה ראש שומריה במשך שנים רבות, ר' אברהם שפירא, הלוא הוא שֵׁיח' איבּרהים מִיכוּ בפי השכנים הערבים, וותיקי המושבה. הוא נכנס בדלת הגבוהה, החומה, הנפתחת אל מרפסת צפונית, שהיתה מקורה בשבכת-עץ צבועה ירוק וגזורה כתחרה, הזדקף בעמידת-דום חיילית, הצדיע למת ואמר: "זהו השומר הראשון, מורי ורבי! ומי שאומר אחרת, הוא שקרן!"

הוא מעולם לא חזר על דבריו אלה.

ההלוויה יצאה למחרת, יום שישי, י"ט באייר תש"ח, 28 במאי 1948, מביתו של ר' יהודה ראב ברחוב ביל"ו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה (וטרם סתמוה וכיסוה בבטון), והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בית הקברות של המושבה מראשיתה, (הקרוי כיום סגולה), שם נכרה קברו לא רחוק ממצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה, שמתה בשנת 1891 בהיותה בת שש בלבד. (והיא דודתו של אהוד בן עזר, שנפטרה 45 שנה לפני היוולדו).

במסע ההלוויה לא שלט עצב על מותו של ר' יהודה ראב. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה של המדינה בת השבועיים, ותושביה, שנהרגו מדי יום, ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים בוודאי פיכתה התחושה: הלוואי שכל אחד מן הנופלים, צעירים ברובם, ואלה העתידים ליפול, היה זוכה להשלים מעגל חיים שבע ימים ומעשים כמו ר' יהודה ראב מפתח-תקווה – חורש בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.

בעקבות "התלם הראשון, זיכרונות 1930-1862" מאת יהודה ראב (בן עזר), נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב), מבוא ג' קרסל, אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. הביא לדפוס: ראובן אשל. הפצה: מוסד ביאליק. מהדורה חדשה זו כוללת את המהדורה הראשונה של הספר, שיצא לאור בשנת תשט"ז, 1956, בהוצאת מ' ניומן והספרייה הציונית.

כל המביא בול דואר עם דיוקנו של יהודה ראב או מגלה רחוב על שמו, יקבל מיליון דולר.

שלומית דוטן-גיסין

החזרה ממסע לפולין ולבודאפסט

אודי היקר, 

רק אתמול בערב חזרתי ממסע לפולין ועוד סוף שבוע בבודפסט.

לוקח הרבה זמן לעבד את המידע ואת המחשבות שעברו במוח בעת המסע שהיה מלא וגדוש התרגשויות.  

נסעתי יחד עם עוד 20 בוגרים של קרן ווקסנר לעובדי מדינה מצטיינים ועוד 20 בוגרי ווקסנר ארה"ב – שהם מנהיגי קהילות יהודיות בתחום ארצות הברית. ביניהם שלושה רבנים מכל גווני הקשת ועוד רבה אחת – רפורמית כמובן, שעובדת עבור הקרן בצורה שוטפת.

 בנוסף לכל אלה הצטרפה אלינו פרופ' דבורה ליבשטאט, שמרצה על נושא השואה ומכחישי שואה במשך 30 השנים האחרונות. ועתה באוניברסיטת אמורי בארה"ב. פרופ' ליבשטאט נתבעה לפני מספר שנים על ידי פרופ' דוד אירווינג מאנגליה על שקראה לו מכחיש שואה, ועברה ייסורים משפטיים רבים עד שבית המשפט באנגליה זיכה אותה מלשון הרע. (יש בידי ספר מצויין שלה על הנושא בשפה האנגלית במידה ומעוניין יכול לקבל לקריאה). 

פרופ' ליבשטאט הוסיפה נופך אקדמי הכולל פרטים רבים על פעילות הנאצים ודרכי השמדת היהודים בתחום פולין והונגריה. 

בנוסף לכל אלה נפגשנו בכל ערב עם נציגים של הקהילות היהודיות בערים שבהן ביקרנו: בוורשה, בקרקוב, בלובלין, וכמובן בבודפסט.

כפי שגם אתה הרגשת פולין נפגעה באופן אנוש מבחינה תרבותית מהשמדת היהודים שלה וגם היום קשה לה להתאושש. היהודים שלה רק עכשיו מתחילים להרגיש חופשיים כדי להביע את יהדותם, ורבים מהם מגלים זאת במקרה אם בעת מחלה של הורים ומשפחה ובקשות סליחה טרם המוות או במקרים רבים בחיטוט במסמכים ישנים של המשפחה.

הצעירים הם הכי מעניינים מכיוון שרוב-רובם מסרב להיות דתי אך רוצה להבין מהי יהדות והם מאד מבולבלים מהסיבה שמי שמגיע לדבר איתם הם או יהודים חרדים  שמנסים להביא אותם להיות כמוהם, או ישראלים שמנסים להביא אותם לארץ .

 חווייה מיוחדת היתה לי בבודפסט, בארוחת יום שישי בבית המלון קמפינסקי המפורסם, אירחנו נציגים של היהדות במקום (המונה 40 אלף נפש רק בעיר, ועוד מיספר דומה בערים ובעיירות אחרות ברחבי הונגריה) – הבחור הציג את עצמו – אדם שיינברגר. הוא עובד בקהילה היהודית ומנהל את בית קפה שהוא גם מרכז קהילתי וגם מקום מפגש לקהילה היהודית ולנושאים יהודיים, מקום לגלריה, ספרייה  ותיאטרון.

  הלב שלי ירד כמה סנטימטר לפני שיכולתי בכלל להמשיך ולהקשיב לשיח שהתרחש באותו המפגש.

הבחור דתי. יודע שהמשפחה שלו הגיעה מאוסטריה. אבל אין לו מידע על משפחה בישראל. הוא גם אמר שהוא מכיר גרמנים נוצרים עם השם הזה ולא מכיר יהודים בשם משפחה זה– מעניין.

השארתי לו את המייל שלי בתקווה שיכתוב לי ואעביר אליך כדי לוודא חיבורים משפחתיים אפשריים. 

סיפורים נוספים כאשר ניפגש או כשתנוח עליי  הרוח הטובה לכתוב התרשמויות. 

שלך,

שלומית דוטן-גיסין

אהוד: שלומית דוטן-גיסין היא נכדתו של שלמה-זלמן גיסין, שהיה ראש ועד המושבה פתח תקווה, ונינתו של יהודה ראב בן עזר. סבתא-רבא שלה, לאה ראב לבית שיינברגר, הועלתה בעודה ילדה עם הוריה מהעיר פרסבורג (כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה), שהיתה מרכז למדני-תורני ליהודי הונגריה. ר' ישעיה שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא" בשעתו – היה בן דוד של לאה ראב, ובקורות משפחת ראב נזכרים עוד בני משפחת שיינברגר בארץ ובגולה, גם בווינה, שם פגשה אסתר ראב אחד מהם בשנות ה-30. על רקע זה מובנת התרגשותה של שלומית על כך שאולי הבחור בפראג הוא קרוב-משפחה שלה-שלנו.

סליחה שאנחנו עוסקים כל כך הרבה בתולדות משפחותינו – אבל לולא העלייה הראשונה, שהשנה מלאו לה 130 שנה עם ייסוד פתח תקווה, עלייה שתחילתה בעולי הונגריה – לא היינו, אתם ואנחנו – מגיעים לחגוג 60 שנה לישראל הצעירה.

חמדה אביב קאלש

והיא כבר לא היא

הדרה נכנסה באי חשק למכונית, חום ומחנק רב שררו בה, היא פתחה את ארבעת החלונות, חגרה את החגורה, והחלה יורדת במתינות את העיקול האחרון של זיכרון, בתי האבן עמוסי החיים שלחו לעברה ידיהם וקראו לה להישאר וכדי שלא תתפתה סחטה עד תום את דוושת הגז והחלה בנסיעה מהירה כמי שנמלטת, נמלטת.

 שערותיה שהתפזרו לכל עבר ממשבי הרוח שחדרו למכונית והסרבל הלבן, ההודי שקנתה בשוק ושהיה רפוי וגדול וליטף רכות את גופה, תאמו את הלך רוחה, שהיו מהולים בו גם רוגע וגם סערה.

 "כמו בסצינה רומנטית בסרט," גיחכה בליבה, "שערות מתבדרות ברוח, בגד לבן שקוף במקצת שמש ושמיים קיציים, אבל איפה אני ואיפה רומנטיקה, פקעת עצבים! זה מה שאני."

 הים ליווה את דרכה מימין כמו עין גדולה וענקית השומרת צעדיה, מדי פעם אפפו את חלל המכונית גלי הריח המלוחים, ששיכרו כליל את חושיה; כשהיתה בקרבת הים, וזאת אמר לה פעמים רבות מיכה-בעלה, הפכה אדם אחר ואור היה מבזיק בעיניה, ומוכנה היתה לכל השתטות, אפילו להתעלס עימו על החול כשעיניים פולשניות – בולשות בהם.

 פעם, לאחר נישואיהם, כשחזרו מבילוי משמים וסתמי, היפנה פתאום את מכוניתו אל חוף הים הסמוך, דומם את המנוע ולחש אל אוזנה "אני רוצה לאהוב אותך כאן, בין הגלים והחול, אני רוצה אותך! אני רוצה אותך!" התנשם ונשק לתנוכי אוזניה.

 "אבל מיכה," לחשה לו "זה מטורף לחלוטין!"

 "נכון, נכון, אבל זה כל העניין לא?" לחש לה

 והיא נעתרה לו, ונידמה היה שגלי הים הם אלו שפיתו אותה ולא מיכה, כמו ילדה קטנה שעוגת הקצפת קורצת לה והיא שולחת אצבע קטנטנה ומלקקת בחשאי.

 והם ירדו לחול הלח ופשטו את בגדיהם המהודרים וחלצו את נעליהם, זורקים אותן אל בין קצף הגלים והירח; הכוכבים וחופת השמיים האפלה ואולי גם אלוהים, היו העדים היחידים לאהבתם הלוהטת, המטורפת.

דמעות הציפו את עיניה כשנזכרה באותו לילה קסום והיא הדהירה את המכונית אל הכביש הפונה אל הים, החנתה במגרש החנייה וירדה במהירות במדרגות האבן המובילות לחוף.

 בשעה זו של היום היתה אוכלוסיית המתרחצים דלילה יחסית, אחדים צעדו נמרצות לאורך פס המים אחרים ישבו נינוחים על כסאות-הנוח, מתמכרים לחום השמש. הדרה חלצה נעליה ופסעה לכיוון המים, היא הרימה את הסרבל הדקיק כדי שלא יירטב והחלה לפסוע ולשכשך רגליה במים הקרירים שליטפו אותם והעבירו צמרמורת בגופה,

צדפים רבים היו פזורים סביב והיא אספה אחדים מהם אל חיקה וזימזמה בעצב: "חופים הם לפעמים געגועים לנחל..."

שערותיה הכהות המתולתלות, שהתעופפו סביב פניה כנחשים שחורים, צמידי הכסף שעיטרו את ידיה וקרסולה, והסרבל השקוף קימעה, שיוו לה מראה נימפת-ים קסומה ולא שייכת, המרחפת לה על פני המים ומתעתעת בדימיונם של הצופים בה.

בתחילה היו צעדיה מדודים ומהוססים, אך במהרה הפכו לנחרצים ובוטחים וכבר היא בעיצומה של ריצה קצבית, מהירה ונטולת רסן, "לרוץ," הרהרה "לרוץ! זה מה שאני צריכה עכשיו, לרוץ! לרוץ!" והיא רצה ורצה, כך, ללא מעצור, כאילו יד גדולה משלחת אותה הלאה, הלאה אל מרחבי האין סוף; נתזי המים נורו סביבה כמו זיקוקי אש ושטפו את הסרבל הלבן ואת שערותיה השחורות ונמהלו עם דמעותיה, שצרבו את עיניה וטישטשו את ראייתה, רישומי גופה השתקפו מבעד לבד הדקיק השקוף שדבק אל שדיה ובטנה והבליט את עגלגלותם, צמידי הכסף הצטלצלו באוזניה כפעמוני אזהרה, אך היא לא שעתה להם, לא שעתה! והמשיכה לרוץ ולרוץ ולמלמל מבעד לבכייה: "מיכה! מיכה! מה יהיה ? מיכה! מיכאל! מה יהיה? מה יהיה? איך נתתי לך ללכת?! איך? איך? טיפשה! טיפשה! טיפשה!"

 עד שצנחה באפיסת כוחות על החול הרטוב שדבק כמו קמח גס לסרבל, לשערותיה ולחלקת פניה שטופת הדמע, היא שכבה על גבה ופרשה ידיה ורגליה לצדדים כנסיכת חול צלובה, וידיה החלו בוצעות ולשות את החול הרטוב, בוצעות ולשות כמו את חלקת חזהו של מיכה, היא נשמה בכבדות וריאותיה כמעט התפוקקו ממאמץ: "תמיד זה קורה לי," הירהרה, "חוסר השליטה הזה למראה הים, אני חייבת למצוא לזה הסבר, ודאי שיש לזה הסבר, אחרת מה?!"

 מבוכה ירדה עליה כשמבטה סייר על גופה ובגדיה הרטובים שנראו כעיסת בוץ, חשה מטופשת וילדותית, "ומה אם הילדים יראו אותי?" הרהרה, "יחשבו אולי לאשפז אותי? ואולי זה בדיוק מה שאני צריכה, אישפוז! שקט! שקט! כדי שאוכל לחשוב, לחשוב!"

 היא התפתלה מצד לצד, מצד לצד, מפקירה יישותה אל השקט שרק היא שמעה, והיא כבר לא היא, היא כבר לא הדרה, בדיוק כמו שמיכה אמר לה, היא כבר לא הדרה! כי הדרה לא עושה דברים כאלה.

איליה בר זאב

בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בָּתִּים

אֵל וולפיילר נפטר לפתע ביום ה'-10/04/08

 בן 39 במותו אב לשתי בנות (תשע, ושנה וחצי) ת.נ.צ.ב.ה                                                                         

כָּל שָׁבוּעַ צְעָקוֹת שֶׁל עֶצֶב

וְשִׂמְחָה.

עוֹלָל נוֹלָד צוֹעֵק, קָשִׁישׁ גּוֹסֵס בִּשְׁתִיקָה.

כָּל יוֹם מְסַכְּמִים חַיָּיו

שֶׁל אַחֵר,

כָּל שָׁבוּעַ שִׁבְעָה.

רְחוֹבוֹת מִתְקַשְׁטִים –

פְּלוֹנִי מִתְהַפֵּךְ וּפָנַיו לָרִצְפָּה.

בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בָּתִּים

אֲנָשִׁים נִפְרָדִים.

מֵי שִׁטָּפוֹן בְּנַחֲלֵי אַכְזָב 

אוֹסְפִים אָדָם וּגְבָבָא.

הַחֶרְמֵשׁ פָּגַשׁ בַּקָּמָה

וּמַה יַחֲרֹט הָאֻמָּן

בַּאֶבֶן?

8/04/2008

רות ירדני כץ: "סדר" בלי גפילטע פיש

אהוד, חג שמח,

ליל הסדר הוא באמת חג כייפי, חג משפחתי ואם מצטרפים חברים טובים, אז בכלל. קריאת ההגדה משעשעת, שרים הרבה שירים ומזייפים, טועמים מהמרור והחרוסת והזרוע וכל שאר הדברים, וכל הזמן יש מי ששואל,  "מתי כבר אוכלים?"

החג הזה אני מארחת בביתנו. יֵשבו סביב שולחננו אחד-עשר קרובים קרובים, ביניהם בן אחותי ואשתו לשעבר, ושתי בנותיהם, שאינני מפסיקה להתפעל מ"הגירושים הנפלאים" שלהם. הם החליטו שטובת הילדות מעל הכול. מרגע שהחליטו להיפרד זה מזה  הם גם סיכמו שאין מלחמות, הסתות, איומים וסחיטות. לכל אירוע משפחתי בתא הקטן ובמשפחה המורחבת הם באים כמשפחה שלמה. האבא והאימא ביחסים ידידותיים ומחליטים יחד כל החלטה הקשורה לבנות. הלוואי על כל הזוגות שמתגרשים.

יש גירושים, ויש זוועות.

הבנות אוכלות הכול וכיף לבשל להן, ולכבודן הכנתי תפריט שכל אחד מקוראי עיתך יכול להעתיק, להכין  ולספר אחר כך לחברים.

מנה ראשונה: דג בורי מפולט, פרוס, ברוטב לימון וצנוברים. מוגש מוקפא – ג'לי.

מטגנים שום קצוץ, מצרפים את הצנוברים עד שמזהיבים ואז מוסיפים, כמות גדולה של עשבי תיבול קצוץ, לימון, מלח, פלפל ומים. מביאים לרתיחה, מקטינים את האש ומוסיפים את פרוסות הדג. הרוטב חייב לכסות את הדג. מבשלים כ-20 דקות. נותנים להתקרר, מעבירים לאט לאט את פרוסות הדג לקערה שטוחה, מוסיפים את הרוטב מכסים בנייר כסף או מצמד ניילון, ומכניסים למקרר. הרוטב הופך להיות ג'לי.

מנת ביניים: מרק עוף צח עם קיינדלעך. איך אפשר בלי?

מנות עיקריות:  עוף מחולק ברוטב: לוקחים כוס, יוצקים לתוכה שליש  ויסקי, (מי שמקפיד על כשרות יכול להשתמש בקוניאק או עראק)  שליש רוטב סויה, שליש שמן זית. מערבבים.

מטגנים את חלקי העוף עד שמזהיבים. מעבירים לקערה שמתאימה לתנור, מוסיפים את הרוטב עם שיני שום שלמים, עשבי תיבול, (פטרוזיליה, שמיר וכוסברה) פלפל שחור, בלי מלח מפני שרוטב הסויה מלוח מטבעו, יוצקים את הרוטב מעל,  מכניסים למקרר כדי שכל הטעמים יתערבבו ויספגו בעוף. כשעתיים לפני הארוחה מכניסים לתנור בחום של 180 מעלות. מדי פעם צריך להשקות את העוף ברוטב כדי שלא יתייבש.

עוד מנה תלווה את הארוחה: קציצות בשר עגל. מכינים את הרוטב: ציר בשר, עגבניות קלופות, חתוכות קטן, שום כתוש, טימין, מלח ופלפל.ועשבי תיבול. רבע שעה לפני שאוכלים מכניסים את קציצות הבשר בגודל של כדור פינג-פונג לרוטב הרותח ומקטינים אש.

שתי המנות העיקריות תהיינה מאושרות לארח אורז עם זעפרן, או סומק.

סלט תמיד עושה טוב. לא חשוב איזה סלט.

את הארוחה  ילוו  יין לבן, שרדונה ירדן  קר. ויין אדום קברנה סובניון של עמק האלה, שיתחבר בשמחה עם המנות העיקריות. בשלב זה חובה להזמין את אליהו הנביא שיבוא לטעום.

מנה אחרונה, אם-כלתי הבטיחה לאפות עוגת שוקולד ונוסיף גלידונים.

כדי להרגיש שמילאנו את חובתנו המסורתית נשיר את אחד מי-יודע וחד-גדיא בקולי קולות.                                                                                                                                     

חג שמח.

אהוד: אני זוכר היטב את פרוסות הדגים המבושלים במיקפא ירוק במקצת וחריף שהיו מכינות לפעמים אימי וגם בת-דודי מרים ואולם זה שנים רבות שלא פגשתי בהם לא בבישולים משפחתיים ולא במסעדות, אולי מפני שאנשים כבר מתעצלים לאכול דגים "בזהירות", בגלל האידרות הרבות של דג הבורי, ומעדיפים את הגפילטע פיש הטחונים. והיה אם נגיע אלייך פעם אני מזמין לטעום את הבורי במיקפא.

יוסי גמזו

אֵרוּסִים לָאִירוּסִים

לְפֶתַע, בֵּין חַדְשוֹת גַּלֵּי הָאֶתֶר,

בֵּין כָּל כּוֹתְרוֹת הַפְּרֶס וְהַדִּיפְּרֶס

עַל רֶצַח, מְעִילוֹת וְכָל הַיֶּתֶר

וּקְצִיר-דָּמִים שֶל כָּל נַהָג דּוֹרֵס.

עַל עוֹד קָאסָאם בְּמַעֲרַב הַנֶּגֶב

וּסְטָאף מִפְעַל הַכַּיִס שֶהֻזְמַן

לַמִּשְטָרָה... וְסִכְסוּכֵי מִפְלֶגֶת

הָעֲבוֹדָה הָאֲבוּדָה מִזְּמַן.

עַל רֵיקוּתָהּ שֶל מְלִיאַת הַכְּנֶסֶת

וְדִווּ"חָיו שֶל הָ-Economist

עַל חִנּוּכֵנוּ שֶאַף לֹא בְּחֶסֶד

נִתָּן לִצְפּוֹת עָלָיו כְּאוֹפְּטִימִיסְט.

וְעַל מִפְגַּן-צְנִיעוּת (מוּל קַו-הָעֹנִי)

שֶל בִּיבִּי שִֹיא בְּלוֹנְדוֹן הַדְּווּיָה –

חוֹגֵג אֶזְרָח עֲיֵף-שְחוֹרוֹת כָּמוֹנִי

קְצָת נַחַת אֶקוֹלוֹגִית לֹא צְפוּיָה.

כִּי מִתְבָּרֵר, לְגַמְרֵי בְּמַפְתִּיעַ,

כִּכְלוֹת כָּל דִּיּוּנָיו הָאֲרֻכִּים

שֶל בֵּית-מִשְפָּט בּוֹ הַשּוֹפֵט מַכְרִיעַ

קְרָב בֵּין כְּרִישֵי נַדְלָ"ן לַ"יְּרֻקִּים"

שֶבֵּית-גִּדּוּל שֶל אִירוּס תְּכוֹל-תִּפְרַחַת

אֵי-שָם בְּחוֹף-הַדְּיוּנוֹת שֶל רַאשְלָ"צ

(כִּבְרַת-חוֹלוֹת נִדַּחַת וְנִשְכַּחַת)

הוּא תְחוּם-כִּבְשַֹת-הָרָש אֲשֶר נֶחְלַץ

מִמַּלְתְּעוֹת בְּנִיָּה בִּלְתִּי חוֹמֶלֶת

וְתַאֲוַת מָמוֹן שֶאֵין לָהּ סוֹף

הַמַּלְבִּישִים שַֹלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

גַּם בִּמְקוֹמוֹת בָּם מִתְבַּקֵּש מַחְשֹוֹף...

גַּם בִּמְקוֹמוֹת שֶדַּחְפּוֹרֵי הַפֶּרַע

לֹא יִנָּזְקוּ בִּמְאוּם אִם יִוָּתֵר

דִּיּוּר מוּגָן לַצֶּמַח וְלַפֶּרַח

וּקְצָת שְֹדֵה-בַּר

וּקְצָת אוּלַי יוֹתֵר.

שֶכֵּן עוֹד לֹא כָּל שֶטַח-בּוּר בָּטוּחַ

מֵחִתָּתָם שֶל סְקְרַיְפֶּר וּמָנוֹף

וְזוֹ עוֹד לֹא פְּשָרָה בֵּין הַפִּתּוּחַ

וּבֵין שִמּוּר הַטֶּבַע וְהַנּוֹף.

זֶה רַק תַּקְדִּים שֶכֵּן יִרְבּוּ כָּמוֹהוּ,

לֹא חַג כְּלוּלוֹת, רַק טֶקֶס אֵרוּסִים

בֵּין פְּסַק בֵּית-דִּין (אֲשֶר אָמְנָם כִּשְמוֹ הוּא

נוֹהֵג כַּדִּין) וּתְכוֹל הָאִירוּסִים.

וְזֶה מֵעִיר בַּלֵּב סוֹפְסוֹף תּוֹחֶלֶת

שֶמַּשְחִיתֵי הַנּוֹף שֶכְּלָל אֵינָם

בְּשוּם פָּנִים טַלִּית שֶכֻּלָּה תְכֵלֶת

לֹא רַק כִּיסָם יָזִינוּ, גַם עֵינָם

בִּתְכֵלֶת זוֹ שֶל נוֹי שֶאֵין בּוֹ דֹפִי

בּוֹ עוֹד שְמוּרָה בֵּין דְּיוּנוֹת וּבֵין כַּר

קְצָת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל שֶיֵּש בָּהּ יֹפִי

וְלֹא רַק שוּק שֶל מֶקַח וּמִמְכָּר.

בְּאֶרֶץ זוֹ, שֶבָּהּ רִוְחֵי תּוֹעֶלֶת

שֶל כָּל קַבְּלָן עוֹמְדִים מֵעַל לְכָל

עֶרְכֵי סְבִיבָה, מַרְאִים פְּרָחִים כָּאֵלֶּה

שֶצֶבַע הַתִּקְוָה הוּא צֶבַע תְכוֹל...

כל החיים האירופיים מתו באושוויץ

מאת סבסטיאן וילאר רודריגז

הלכתי ברחוב בברצלונה ולפתע גיליתי אמת מחרידה – אירופה מתה באושוויץ. הרגנו שישה מיליון יהודים והחלפנו אותם בעשרים מיליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות, מחשבה, יצירתיות, כישרון. הרסנו את העם הנבחר, באמת נבחר, כי הם הולידו אנשים גדולים ונפלאים, אשר שינו את העולם. תרומתם של אנשים אלה מורגשת בכל תחומי החיים: מדע, אומנות, מסחר בינלאומי ומעל לכל – מצפונו של העולם.

 אלה האנשים ששרפנו. ותחת העמדת פנים של סובלנות, ומכיוון שרצינו להוכיח לעצמנו שנרפאנו ממחלת הגזענות, פתחנו שערינו ל-20 מליון מוסלמים, אשר הביאו עלינו טיפשות ובורות, קיצוניות דתית ואי-סובלנות, פשע ועוני – הנובעים מאי רצון לעבוד ולקיים את משפחותיהם בכבוד. הם הפכו את הערים הספרדיות היפהפיות שלנו לעולם השלישי, טובעות בזוהמה ופשע. הם מסתגרים בדירות שקיבלו בחינם מהממשלה ובהן הם מתכננים את הרצח וההרס של מארחיהם התמימים. וכך – לרוע מזלנו, החלפנו תרבות בשנאה פנאטית, כישרונות יצירתיים בכישורי הרס, אינטליגנציה – בפיגור ודעות קדומות. המרנו את רדיפת השלום של יהדות אירופה ואת תכונתם לקוות לעתיד טוב יותר לילדיהם, את היצמדותם הנחושה לחיים כי החיים קדושים – באלה אשר תרים אחר המוות, באנשים אשר מתכלים בתשוקת המוות לעצמם ולאחרים, לילדינו ולילדיהם. איזו טעות נוראה נעשתה על ידי אירופה האומללה.

[קטע זה פורסם כבר לפני יותר משנה ב"חדשות בן עזר", ואולם מאחר שהוא ממשיך לרוץ באינטרנט כנראה גם ברחבי העולם, ושב ונשלח אלינו על ידי קוראינו, בחרנו להביאו פעם נוספת].

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן

אוי לה לאומה

דום נשא הנביא את עיניו אל הגבעות הנשקפות אל האופק הרחוק, ודומייתו מלאה שרעפים ולבטי נפש, וכה אמר: רעיי ואהוביי,

אבוי לה לאומה אשר רבים בה הזרמים ופזורות בה העדות, ודת אחת אין לה.

אבוי לה לאומה שאת בגדיה לא בניה יארגו, ולחמה לא מקציר יבולה הוא, ואת מימיה לא ידיה שאבו.

אוי לה לאומה אשר תקרא למשעבדה איש גבורה, וכאשר יטיב עמה כובשה – רחום ואהוב ייחשב.

אבוי לה לאומה אשר בדבריה תתעב את התשוקה, ובמעשיה תרדוף אחריה.

אבוי לה לאומה אשר קולה ישמע אך במסע הלווייה, וגאוותה אך על הריסותיה, אומה אשר תקום במרי רק עת חרב חדה מונחת על צווארה.

אוי לה לאומה אשר מנהיגה שועל ערום, וזקן חכמיה לץ פוחז, ואומנותה אמנות החיקוי והטלאי.

אבוי לה לאומה המקדמת את פני שליטה בתופים ובמחולות, ומלווה אותו בשריקה ולעג בהלכו, עת תקבל את פני שליטה החדש בתופים ובמחולות.

אוי לה לאומה שחכמיה אילמים, שחים מזוקן, וגיבוריה רובצים באין און בצהרי יום על יצועם.

ועל כל אלה – אוי לה לאומה שבניה פלגים פלגים, וכל פלג ידמה עצמו לאומה.

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (1931-1883), קטע מתוך "גן הנביא". שלח אורי ארמוני מגבעת עדה.

עמוס גלבוע

להשאיר את ברגותי בכלא

"לו הייתי מלך, מלך העולם, מצווה הייתי שלום בין כולם!" – זו הסיומת לשיר ילדים של אנדה עמיר. ברוח זאת מתנהל מזה זמן רב מסע יחצ"נות לשיחרורו מהכלא של מרוואן ברגותי שנידון ל-5 מאסרי עולם מצטברים בשל רצח יהודים חפים מפשע.

שיר השיחרור אומר בערך כך: ברגותי המשוחרר ישתלט על שטחי יהודה ושומרון, יצילם מדי החמאס, ידביר את החמאס של עזה, ויעשה עימנו הסדר שלום, כי "איתו אפשר לסגור עסקה," והוא איש של שלום.

השאלה הראשונה העולה היא מדוע בכלל עולה שמו של ברגותי, והתשובה ברורה: הוא היפוכו של אבו מאזן החלשלוש. אבו מאזן הוא איש של משרדים, של דיפלומטיה; ברגותי הוא איש השטח, שהפעיל כנופיות טרור נגד היהודים וישראל ובו בזמן הוא גם משכיל ובעל הבנה מדינית. אבו מאזן בא מ"הגולה", מטוניס, הוא מבוגר (73), מ"חבורת" ערפאת; ברגותי נולד וצמח ביו"ש, הוא צעיר יחסית (כבן 50), מהדור שיודע עברית, שהיה בבית סוהר ישראלי, ושהכיר מנעוריו את המחסומים של צה"ל. אבו מאזן נעדר כריזמטיות, מזוהה עם הרקב והשחיתות של אנשי טוניס; ברגותי הוא כריזמטי, דמות שהנהיגה את האינתיפאדה השנייה בשנתה הראשונה האלימה, נחשב לנקי כפיים, ונהנה מיוקרה ואהדה בציבור הפלסטיני ב-גדמ"ע. אבו מאזן מוקצה מחמת מיאוס ע"י החמאס, בעוד שברגותי נהנה ממידה מסוימת של הערכה מצידו של החמאס. המפקדה של אבו מאזן היא ב"מוקטעה" (למעשה אזור השליטה היחידי שלו ביהודה ושומרון) ושם פוקדים אותו "גדולי עולם", ואילו מפקדתו של ברגותי היא בכלא הישראלי, ושם פוקדים אותו פוליטיקאים ישראלים, חולמי שמאל למיניהם וסתם אוהדים ישראלים.

 לפיכך, השאלה השנייה המתעוררת היא זו: האם אכן ישנה כדאיות מדינית בשיחרורו של ברגותי המצדיקה שיחרור רוצח שנידון בבית משפט ישראלי, ושלאחר מכן עלולה להיפתח תיבת פנדורה של שיחרורים?

נבחן זאת בשלושה מישורים. הראשון: הסדר עם ישראל. הדעת נותנת שעניינו המובהק של ברגותי המשוחרר יהיה לשמור על יוקרתו בציבוריות הפלסטינית, ובשום אופן לא להצטייר כמשתף פעולה עם ישראל. פירושו של דבר, לדעתי, שהוא יצטרך להפגין עמדות נוקשות כלפי ישראל, ובמקרים מסוימים אולי גם לאיים באינתיפאדה אלימה חדשה. צריך לדעתי לחיות באשלייה גמורה על מנת להניח שברגותי יהיה מוכן להתפשר, למשל, בסוגית הפליטים, יותר מאשר אבו מאזן.

המישור השני: החמאס. עלייתו של החמאס הינה תהליכית, וקשורה בתהליכים בחברה הפלסטינית ובעיקר ברצועת עזה. לדעתי, לא ברגותי ולא 1000 ברגותים, ישנו את התהליך ויוכלו להביא להפלת החמאס בעזה; שלא לדבר על כך שלברגותי לא תהיה שום השפעה על מדיניות האש מרצועת עזה ועל הפעילות הצבאית משם.

המישור השלישי: אירגון הפתח ויהודה ושומרון. אין ספק שבשלב הראשון ברגותי ייהנה מלגיטימיות פנימית חזקה בהרבה מזה של אבו-מאזן, יביא כנראה לסילוק כל "האבואים" של דור טוניס, ייתן תקווה לדור הצעיר ואולי, אולי, יפגין שיש תקווה גם לחברה פלסטינית חילונית ולא דתית. מנגד, ההתרסקות של אירגון הפתח היא גם תהליכית, וספק (לדעתי) אם ברגותי יצליח לעצרה; וספק גם אם תהיה לו הסבלנות והיכולת להתמסר לבנין הכלכלה והחברה הפלסטינית.

מסקנתי: לפנינו הימור מאוד עמום, שסיכויי הצלחתו קלושים ביותר. נזקו כמובן הוא ערכי. חובבי האתרוגים יגידו מן הסתם: לעזאזל עם הסוגייה הערכית, "נוריד הגנב מהחבל" ונקווה לטוב. דעתי שונה: שיישאר ב"צינוק הקטן והחשוך" ( כך הוא תאר את כלאו במכתב ל"שלום עכשיו" בשבוע שעבר), ושימשיך להיות מוקד לעליות לרגל של אוהדיו!

נדפס ב"מעריב" ביום 14.4.08

ד"ר גיא בכור

השמועות על "מעצר" גיסו של בשאר אינן הגיוניות. ולמי לא להאמין לעולם?

מי שמכיר את הקשר העלווי ההדוק, הקיומי, מבין שבשאר אלאסד אינו יכול בלי אאסף שאוכת. האיש הזה, בן 58 (דהיינו גדול מן הנשיא עצמו), הינו ראש שירותי המודיעין הצבאי של סוריה מאז רצח רפיק אלחרירי בשנת 2005. לא יעלה על הדעת שהוא ייעצר או יעלם, שכן המשטר העלווי כולו נשען עליו ועל תיפקודו הקריטי במערכת. המשטר תלוי בו, והוא תלוי במשטר, בקשר סימביוטי.

אף פעם אל תשנא את האויב שלך. זה משפיע על כושר השיפוט שלך... את האוייב שלך שמור קרוב אליך, כך תוכל לפקח עליו תמיד.

זה כשבוע מלאה העיתונות הערבית, הבינלאומית והישראלית שמועות על מעצרו של גיסו של הנשיא הסורי בשאר אלאסד, הגנראל אאסף שאוכת, וכן שאחותו של הנשיא, כלומר אשתו של שאוכת, בושרה, נמלטה מסוריה לצרפת או למקום אחר.

הגנראל אאסף שאוכת הוא ראש המודיעין הצבאי בסוריה, ואחת הדמויות החשובות ביותר לאחר הנשיא עצמו. השמועות, שאותן מרבים לפרסם, טוענות שעימאד מורנייה, הוא ולא אחר, הזהיר את בשאר אלאסד שגיסו שאוכת, חותר תחתיו, וזומם להפילו בתיאום עם הסי.איי.אי; ברמז שמי שחיסל את עימאד מוראנייה הוא – אאסף שאוכת עצמו, מי שכבר נחשד ברצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אלחרירי בשנת 2005.

סגן הנשיא הסורי לשעבר, הגולה בפאריז, עבד אלחלים ח'דאם, אישר מצידו את השמועות, וטען כי שאוכת נמצא במעצר בית, וכי יציאתו מסוריה נמנעת.

כבר לפני שנתיים טען עיתון צרפתי כי קרב יריות פרץ בין שאוכת לבין אחיו הצעיר של בשאר, מאהר אלאסד, וכי מאהר ירה לעבר שאוכת כדור אחד שפגע בבטנו. לפי השמועה הוא אושפז בבית חולים בפאריז, עד שהחלים ושוחרר.

ועוד שמועות ועוד שמועות, כולן מגורמי האופוזיציה הסורית הגולה.

כלל הברזל: לעולם, אבל לעולם, אין להאמין לידיעות של גורמי אופוזיציה למשטרים הערביים, לעולם. אלא אם כן יש להן אישור מגורם בלתי תלוי.

אם כלל הברזל הזה היה נשמר, האמריקנים לא היו נופלים לפח שטמנו להם גורמי האופוזיציה העיראקיים, שדיווחו בפירוט על הנשק להשמדה המונית של סדאם חוסין, שכזכור, כלל לא נמצא. ייתכן וכל ההיסטוריה היתה נראית אחרת.

מכונת השמועות של הגולים האיראניים עובדת עכשיו במרץ לסכסך בין ארצות הברית לטהראן, ומכונת השמועות הסורית עובדת במרץ, אולי תצליח להפיל את בשאר אלאסד.

מניסיוני: הרוב המוחלט של הידיעות הן שקרים, לעתים באופן בוטה.

ננסה עכשיו להתמודד עם שפע השמועות בעניין הסורי, ולהבין מה משמעות הדבר.

השמועות הללו אינן הגיוניות. מי שמכיר את הקשר העלווי ההדוק, מבין שבשאר אלאסד אינו יכול בלי אאסף שאוכת. האיש הזה, בן 58 (דהיינו גדול מן הנשיא עצמו), הינו ראש שירותי המודיעין הצבאי של סוריה מאז רצח רפיק אלחרירי בשנת 2005. לא יעלה על הדעת שהוא ייעצר או יעלם, שכן המשטר העלווי כולו נשען עליו ועל תיפקודו הקריטי במערכת. המשטר תלוי בו, והוא תלוי במשטר בקשר סימביוטי. שאוכת הוא כמובן עלווי, ונשוי לאחותו של בשאר אלאסד, בושרה, בעצמה דמות מרכזית וחשובה מאוד בסוריה של היום. אני מתקשה להאמין שעזבה בכלל את המדינה, ואכן הצרפתים הכחישו שביקשה מהם מקלט מדיני. לאור הקרע הגדול בין סוריה לבין הצרפתים, קשה לי להאמין שהיא בכלל פנתה את השלטונות הצרפתיים.

את סוריה מנהלת היום שלישייה: הנשיא באשר עצמו, גיסו ואחיו הצעיר מאהר. זהו. אכן, היו כבר חיסולים בתוך המערכת של קצינים עלווים חשובים, שעמדו "לזמר", למשל מושל לבנון לשעבר הגנראל ראזי כנעאן, אך מעמדו של כנעאן לחלוטין לא זהה לעמוד התווך של משטר, אאסף שאוכת.

ביום חמישי האחרון הסתיים קורס קצינים באקדמיה הצבאית העליונה של סוריה. ומי נראה בטלוויזיה הממלכתית לבוש מדי צבא, ומפטפט בעליזות עם ייתר הקצינים ועם הנספחים הצבאיים, אם לא מיודענו אאסף שאוכת? לא ייתכן שהוא יופיע בטלוויזיה הממלכתית שוב ושוב באותו אירוע, אם הידיעות על "מעצר בית" וסילוק היו נכונות. ההיפך, השידור הזה נועד להזים את השמועות, ואף לרמוז עד כמה קשיח מעמדו בתוך סוריה.

בסיום הקורס הזה לא נכח הנשיא בשאר אלאסד, למרות החסות שהעניק, אך ייצג אותו שר ההגנה הסורי חסן תורכמאני, מי שהיה בעבר הרמטכ"ל. מעמדו של שאוכת בכיר מזה של תורכמאני, פי כמה וכמה.

אם כך הם פני הדברים, והאופוזיציונר הראשי, עבד אלחלים חדאם, נאלץ להמציא דברים, הרי שמעמד האופוזיציה הסורית הזולה אינו טוב. ככל שההגזמה עולה, כך מעמד האופוזיציה למשטר ערבי – יורד.

ועכשיו להימור, שבנוגע למשטר בסוריה הוא גם בדרך כלל מתרחש. יכול להיות שישנם חילוקי דעות בין הנשיא בשאר לגיסו החזק שאוכת, ואפילו חשש של בשאר מהתחזקות יתר של שאוכת, זה בהחלט יכול להיות. ואם זה אכן כך, איך יפעל בשאר? האם ידיח ויעצור את גיסו?

לא ולא. הוא זקוק לו. הוא ימנה אותו לסגן נשיא. זו היתה דרכו המסורתית של אביו, בכל הנוגע ליריביו-קרובי משפחתו, למשל אחיו הצעיר ריפעת, שמונה לסגן נשיא. שים את האוייב שלך לידך, כך תוכל לפקח עליו תמיד.

ובנוגע אלינו, אם ישנם חיכוכים בצמרת המשטר בסוריה (אם כי לא קרעים) הרי שאלה יאלצו את הגורמים הנוגעים בדבר להתמקד בעתיד בקרוב בהם, ופחות בהתעסקות צבאית או אחרת מול ישראל. הניסיון המצטבר מלמד שבחיכוכים בפנים הפוליטיקה הסורית אין הזמן נוח לחיכוכים גם מול ישראל.

13.4.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אמנון בי-רב

ה"סקופ" האחרון של אלאונורה

מזיכרונותיו של עורך עיתון

אלאונורה פרלמן היתה חלומו הרטוב של כל עיתון.

היא היתה עיתונאית מיוחדת במינה. לפני הכול – הופעתה החיצונית היתה מהממת. יפת תואר, ששפעת שערותיה הבלונדיות, שנחה בטבעיות מוקפדת על כתפיה, משכה את תשומת ליבם של גברים ונשים גם יחד. היו לה עיניים גדולות וכחולות, עצמות לחיים בולטות מעט ופנים ארוכים ובהירים. היו לה שיניים מושלמות, והחיוך שנח על שפתיה כמעט בקביעות גרם לכל אדם ששוחח אתה לחוש כי הוא למעשה האדם המעניין ביותר והנחשב בעיניה יותר מכל אחד אחר.

למרות שהיתה כבר כבת ארבעים וחמש, היתה לה גיזרה חטובה. היא לבשה תמיד בגדים לבנים. דומה שמאגר החליפות הלבנות שלה הוא בלתי נדלה. ועל אף המיגבלה של הצבע האחיד תמיד – הן היו שונות זו מזו והציגו לראווה מבחר מדהים של אופנות מרהיבות. ומאחר שהיתה גבוהת קומה – כמעט מטר ושמונים – היא תמיד בלטה בשטח וריכזה סביבה גלריה מגוונת של אנשים שביקשו את קירבתה.

אבל הייחוד האמיתי של אלאונורה פרלמן היה כישרונה המופלא לדובב בני אדם, לגרום להם לספר לה מה שאולי לא היו מספרים לכל עיתונאי אחר. ומאחר שכך, היא היתה מביאה לעיתון "סקופים" שעשו כותרות הן בעיתון שלה ולאחר מכן גם בכלי תקשורת אחרים.

היא הכירה את כל מי שכל עיתונאי היה רוצה להכיר. לא היתה לה כל בעייה להתקשר לכל אישיות, חשובה יותר או פחות, להציג את עצמה, להחליף כמה מילים שהיו ממיסות גם את ליבו של האדם הקשוח והמנוכר ביותר ולאחר מכן לשאול כמה שאלות, או לקבוע פגישה.

העובדה הבלתי ניתנת לערעור היתה, שכמעט כל הדלתות היו פתוחות בפני אלאונורה פרלמן. וכתוצאה מכך – גם הסיפורים שהביאה לעיתונה היו תמיד ממקור ראשון וזכו לפירסום ראשון, כששמה מתנוסס בראשן.

הבעיה היחידה היתה, שאלאונורה פרלמן עבדה בעיתון המתחרה.

מאחר שההיכרות בינינו היתה ארוכת שנים ולא פעם גם נפגשנו בבית העיתונאים לשיחות בלתי מחייבות, גייסו אותי לשכנע אותה לעבור לעיתון שלנו.

ניסיתי לעשות זאת בזהירות ובעדינות ככל האפשר. תחילה שאלתי אותה באיזו מידה היא מרוצה מעבודתה בעיתון שלה. אחר כך עברנו לשוחח על יחסיה עם חבריה לעבודה. ורק לאחר שלמדתי היכן בדיוק נמצאות נקודות התורפה שלה, רמזתי לה שהעיתון שלנו יהיה מוכן לקלוט אותה בתנאים נדיבים הרבה יותר מאשר התמורה הניתנת לה בעיתון בו היא כותבת היום.

היא ביקשה כמה ימים "לישון על זה." הימים נהפכו לשבועות, אבל לאחר כחודשיים, באחד השיחות השיגרתיות שלנו, היא אמרה:

"או קיי, אם ההצעה שלכם עדיין בתוקף – אני מוכנה לעשות את הצעד הזה."

החודשים הראשונים של אלאונורה פרלמן במקום העבודה החדש שלה הפתיעו בעוצמתם. היא נכנסה לתפקידה החדש בהתלהבות סוחפת. בסדרה אינסופית של שיחות טלפון היא חידשה קשרים ישנים עם אישים שונים, יזמה רעיונות וראיונות חדשים וכמעט מדי שבוע זכתה לפחות לכותרת גדולה אחת בעמוד הראשון של העיתון.

הסקופים שלה, שצוטטו בהרחבה גם באמצעי תקשורת אחרים, משכו אליה זרקורים לא מעטים. היא החלה להופיע בתוכניות טלוויזיה שונות, הן כפרשנית של הידיעות הבלעדיות שפירסמה בעיתון והן כדמות ססגונית, שקהל הצופים אהב לראות ולשמוע אותה.

במקביל, היא החלה לככב גם במדורי הרכילות. מדי פעם הופיעה תמונתה בצד כמה מילים, שסיפרו איך נראתה כאן, מה אכלה שם, איך התלבשה בבכורת הצגה זו או אחרת ועם מי הגיעה לאירועים נוצצים שהוזמנה אליהם.

אבל התנופה החדשה בקריירה של אלאונורה פרלמן לא סיחררה אותה. היא המשיכה לעבוד בחריצות, להרחיב את קשריה עם המקורות שלה ולהביא לעיתון ידיעות חמות, שעוררו הדים, זכו לתגובות רבות ובצד כל אלה – הגדילו את התפוצה של העיתון.

באחת הפגישות שלנו היא הפתיעה אותי באמירה בלתי שיגרתית:

"התחלתי לכתוב ספר," אמרה בהבעת סוד.

"בשעה טובה," אמרתי לה, "על מה הספר?"

"אני עדיין בשלבים הראשונים של הכתיבה," ניסתה לערפל את דבריה, "אבל בגדול, על אנשים שהיכרתי תוך כדי עבודתי בעיתון."

הסתכלתי עליה בסקרנות. היא החזירה לי מבט גלוי בעיניה הגדולות והכחולות.

"רק לא רכילות, אני מקווה," אמרתי לה.

היא חייכה.

"תלוי למה בדיוק אתה קורא רכילות. אני אקפיד מאוד לכתוב אך ורק את האמת. ואני מתכוונת לאמת שיש בה עניין לציבור. לפעמים אמת כזאת מחמיאה ולפעמים היא מקוממת. תלוי באדם, כמובן, ותלוי גם בסיפור. אם אתה מספר סיפורים אישיים על אנשים, אפשר לקרוא לזה עובדות, אפשר לקרוא לזה מציאות, וכמובן שאפשר לקרוא לזה גם רכילות."

"נכון," הסכמתי, "אם את כותבת על התפקידים שלהם, על הקריירה שלהם, או על התרומה שלהם לחברה, ואפילו על כישלונות ומעידות שלהם, אפשר לקרוא לזה עובדות. אבל אם את מתכוונת להיכנס לתוך החיים הפרטיים שלהם ולחשוף סיפורים שהם בחרו להצניע אותם – לזה קוראים רכילות."

"אל תדאג," היא סיכמה את השיחה, "אני אצליח ללכת בין הטיפות."

האמת היא, שסמכתי על אלאונורה פרלמן שתדע לנתב את הסיפורים שלה בזהירות הראוייה, גם כאשר אלה יגעו בצנעת הפרט. היא היתה עיתונאית מנוסה, שידעה לחשוף גם סיפורים אישיים, ולפעמים רגישים מאוד, בלי שלגיבורי הכתבות שלה תהיה עילה ממשית לתבוע אותה על הוצאת לשון הרע.

לכן, כאשר סיפרה לי כמה חודשים לאחר מכן שהגישה את כתב היד שלה לשלוש הוצאות ספרים גדולות, וכולן מיהרו להודיע לה שהן מוכנות להוציא את ספרה לאור בהקדם, עם תמלוגים נדיבים לכל הדיעות, שמחתי בשמחתה.

היא בחרה את הוצאת הספרים הקטנה מבין השלוש. ולדבריה, היו לה ארבעה נימוקים משכנעים להחלטה הזאת:

"ראשית," היא אמרה, "העורכת הראשית של ההוצאה הזאת היא אישה. ועם נשים תמיד יש לי שפה משותפת טובה יותר מאשר עם גברים. שנית, הם מסרו את כתב היד לעורך דין שהתמחה במשפטים של לשון הרע והוצאת דיבה, והוא קבע חד-משמעית שאין בספר סיפורים שעלולים לגרור אותי למשפטים מיותרים. ושלישית – כל האנשים בהוצאה הזאת נראו לי הרבה יותר סימפטיים ונחמדים מאשר בשתי הוצאות הספרים האחרות."

"אמרת שיש לך ארבעה נימוקים," אמרתי לה, "עד עכשיו מנית רק שלושה."

היא חייכה ועיניה ברקו בממזריות.

"נכון," מנימת קולה יכולתי להבין שהשפן שהיא מסתירה בכובע שלה הוא הנימוק הטוב והמשכנע מבין הארבעה, "הם מעסיקים את אשת יחסי הציבור הטובה והמחוברת ביותר לתקשורת שלנו. היא הבטיחה לי שלא תהיה לה בעייה 'למכור' את הספר שלי לטלוויזיה, לרדיו ולפחות לשלושה עיתונים, שיפרסמו כתבות גדולות עליי ועל הספר שלי. אחרי יחסי ציבור כאלה, אני בטוחה שהספר הזה יגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר."

היא צדקה, כמובן.

הספר יצא לאור בדיוק שלושה חודשים לאחר חתימת החוזה עם הוצאת הספרים.

הטלוויזיה היתה הראשונה ששידרה ראיון אישי עם אלאונורה פרלמן, במסגרת מהדורת החדשות של יום שישי. היא לבשה חליפה מחוייטת לבנה ומקורית, ושערה הבלונדיני השופע היה אסוף על כתפה הימנית ושיווה למה מראה של יפהפיה הוליוודית מטופחת.

במשך כל זמן הראיון היא החזיקה בידה את הספר, כששמו מופנה לעבר הצופים. היא ידעה לפזר רמזים מפתים על תוכנו, תוך שהיא מפרטת אפילו כמה משמות גיבוריו המפורסמים ביותר, אבל כאשר המראיינת ניסתה לדלות פרטים אישיים על חייה, היא התחמקה באלגנטיות וחזרה לדבר על הספר.

בניצוחה של אשת יחסי הציבור החרוצה שלה, גם תוכניות התרבות והספרות ברדיו ובטלוויזיה עטו על הסופרת החדשה וחיפשו לגלות פרטים נוספים על היצירה החדשה. אלאונורה נדדה מאולפן לאולפן, כשהיא מפזרת את הפרטים החסויים המתפרסמים בספר טיפין טיפין בין הערוצים השונים.

אבל היא עדיין לא היתה מרוצה.

"האתגר הגדול ביותר העומד בפניי," היא סיפרה לי בשיחה טלפונית, "היא הכתבה העומדת להתפרסם במוסף יום שישי של העיתון שבו עבדתי עד לפני פחות משנה. ראיין אותי אחד הכתבים הרציניים ביותר שלהם. עיתונאי שעושה תחקיר מעמיק לפני כל כתבה שלו. הראיון איתו נמשך חמש שעות. הוא שאל שאלות שאף עיתונאי אחר לא העלה בדעתו לשאול אותי. הוא סיפר לי שזו תהיה הכתבה המרכזית של המוסף והיא תתפרש על לפחות חמישה עמודים. אני רק מקווה שאצא ממנה בשלום. נוסף לכך, בזבזתי יום שלם בסטודיו של הצלם שלהם, שצילם אותי כמה עשרות תמונות בכל מיני פוזות בלתי אפשריות."

למרות ההתלהבות הרבה בה סיפרה לי את ההכנות המורכבות לקראת פירסום הכתבה הגדולה, יכולתי לזהות בקולה גם חשש מסוים. היא ידעה שעורכי העיתון בו עבדה לא ראו בעין יפה את ה"בגידה" שלה, כאשר לפתע הודיעה להם שהיא עוברת לעבוד בעיתון המתחרה. הם אמנם לא הערימו עליה קשיים והמשיכו לשמור על יחסים קורקטיים, אבל בכל אחד מהמיפגשים עם כתבי העיתון ועם עורכיו, היא חשה מתחת לפני השטח את הטינה המוסתרת.

והיא צדקה גם בכך.

הכתבה שפורסמה במוסף השבת השתרעה על פני שישה עמודים.

על שער המוסף התנוסס צילום מתגרה של אלאונורה פרלמן, כשהיא יושבת בתנוחה נועזת על צינור עבה, כששתי רגליה חובקות אותו משני צדדיו. גם שאר הצילומים שליוו את הכתבה רמזו בפירוש על קונוטציות מיניות בלתי שיגרתיות.

אבל את עיקר העבודה עשתה הכתבה עצמה.

העיתונאי שראיין את אלאונורה עשה מלאכה מושלמת ומתוחכמת, שרק לעיתים קרובות אפשר למצוא כמוה בעיתונות. הוא נתן לה ולספר שלה את כל הפירסום האפשרי, ציטט מתוכו קטעים פיקנטיים, תוך שהוא מוסיף להם פרשנות משלו. הוא הזכיר בזה אחר זה שמות של אישים מפורסמים שאלאונורה ראיינה בעבר, ופירט בהרחבה את הסקופים והידיעות הבלעדיות שקיבלה מהם. אבל אחרי כל קטע כזה רמז בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, שהדרך של העיתונאית המוכשרת אל הסקופ המרעיש עברה דרך מיטתו של המרואיין.

במסגרת נפרדת שפורסמה בתוך הכתבה הוא ראיין שלושה אישים, שעמדו מאחורי הצלחות העבר של אלאונורה פרלמן. למרבה ההפתעה, שניים מהם הסתפקו ב'אין תגובה' כאשר הוצגה בפניהם הטענה, שאכן קיבלו תמורה אישית מסוימת מהמראיינת שלהם. השלישי איים בזעם גלוי: "אני לא מגיב על שאלות מחוצפות כאלו, אבל אם רק תזכיר משהו מכל זה בכתבה שלך, אני אתבע אותך ואת העיתון שלך על הוצאת לשון הרע."

כתבת הענק נהפכה לשיחת היום.

מעמדה המקצועי של אלאונורה פרלמן, שבשנה האחרונה נהפכה לסמל של העיתונאית הנועזת והמצליחה, ולמעשה כמעט לדמות לאומית, קרס במחי אחד.

מדורי "מכתבים למערכת" של רוב העיתונים הוצפו במכתבי מחאה, שביקרו בחריפות את מחברת הספר, שאכן הגיע תוך שבוע אחד לצמרת רשימת רבי המכר. כמעט כולם קבעו שהיא ביזתה את מקצוע העיתונאות ופגעה פגיעה חמורה ובלתי הוגנת במעמדם של אישים בכירים בצמרת השלטון במדינה.

טורי הטוקבקים באינטרנט התארכו עד לבלי הכר. כל מי שהיה לו מה להגיד, שירבט את דעתו והפיץ אותה למאות אלפי הקוראים. אלה ריפרפו בהנאה גלויה על ההשמצות, שלפעמים גלשו לפורנוגרפיה של ממש.

דומה שמעולם לא נהפכה עיתונאית אחת לקורבן של כל כך הרבה מכתבי מחאה, ביקורות קטלניות וגידופים חסרי מעצורים.

אלאונורה פרלמן עצמה ירדה למחתרת.

היא הפסיקה להתראיין, למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד כל אמצעי התקשורת. היא גם לא הגיעה למערכת. בשיחת טלפון עם העורך ביקשה לקחת חופשה לכמה שבועות, עד שגל הביקורות וההשמצות יירגע מעט, או אולי יחלוף מעצמו, כאשר שערורייה חדשה תעסיק את קוראי העיתונים וצופי הטלוויזיה.

ימים אחדים לאחר פירסום הכתבה נפגשתי איתה בבית קפה קטן בדרום תל אביב.

שערותיה השופעות היו אסופות לאחור בפקעת עגולה. היא עדיין לבשה לבן, אבל לא היתה מאופרת ועכשיו נראתה כמו עוד אשה נאה למדי היושבת בבית קפה לשיחת חולין.

היא היתה חיוורת מאוד ונראתה עצובה ונבוכה.

"זה היה נורא," אמרה לי בקול נמוך וסקרה במבט מהיר את היושבים מאחוריה, כאילו חששה שמישהו יזהה אותה, "מעולם לא תיארתי לעצמי מה מרגיש בן אדם שאמצעי התקשורת חודרים לחיים הפרטיים שלו ברגל כל כך גסה וממש מעמידים אותו חשוף ועירום בפני כל העולם. זוהי תחושה של חוסר אונים מוחלט. הרגשה של כניעה טוטאלית. זה לא שאתה לא יכול להילחם בגל העכור הזה שמציף אותך. אתה פשוט לא מוכן לצאת למאבק חסר סיכויים כזה. כל מה שאתה רוצה זה לברוח, להיעלם, עד שהשיטפון הזה יעבור ושוב תוכל להוציא את הראש מעל פני המים."

"דבר אחד אני עדיין לא מבין," אמרתי לה, "הרי העיתונאי הזה השמיץ אותך בצורה הקיצונית והברוטאלית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. מדוע לא שכרת לעצמך עורך דין והיגשת נגדו תביעה על הוצאת דיבה?"

היא הביטה בי בעיניים עייפות ולראשונה הופיע על פניה חיוך עגום, שהביע יותר מכל השלמה עם המציאות שנכפתה עליה.

"מה להגיד לך," היא אמרה בשקט ולגמה מעט מספל הקפה שעמד לפניה, "אחרי הכול, אני מאוד מעריכה עיתונאים שדוברים אמת."

משה ברק

זיכרונות מתקופת הפלמ"ח

פרק ב. חיי יום יום כמחלקת פלמ"ח

חלק ראשון

בתנועה ובהכשרה גרסו וקיימו יחסים ישירים בלי דקדוקים של טקס. והנה נכנס "דרג" גבוה יותר של מפקדים שעמלו קשות "לחנך" אותנו שיש דרגות ומי שנכנס למפקדה חייב לעמוד דום למפקדו. כך היו המ"כים אהר'לה ושייקה. במיוחד היתה הקפדה על כך כשנכנסו אל מפקד המחלקה. כאמור, זו היתה הדרגה הגבוהה ביותר איתה באנו במגע. היה כמובן גם מפקד פלוגה שבסיסו היה בגבעת ברנר, מוטקה פינצ'בסקי. בחור גבוה ביותר רחב כתפיים שדיבר בנחת ובקורטוב של הומור. על כן נסכה הופעתו ביטחון. אמנם הוא ביקר אצלנו פעמים מספר, אך אינני זוכר מה היו הנסיבות ומה נאמר. סיפרו לנו כי אנחנו שייכים לגדוד השני שמפקדו הוא אורי ברנר ממעוז חיים. היכרנו אותו מכינוסים של התנועה, אך לא זכורה לי כל פגישה איתו במסגרת הפלמ"ח.

היה לנו קושי להסתדר עם המסגרת, שברבות הזמן הפכה גם לכינוי הסודי של הפלמ"ח – "המסגרת". אך גם למפקדים היה קושי לפעול איתנו, כי גם הם היו לרוב יוצאי תנועות הנוער והקיבוצים. כי בניגוד לשאר הפלמ"ח היו לנו בו-זמנית מוסדות מאורגנים, מזכירות לה נשמענו, והיתה בעי,ה כלשהי של כפילות במרות. לזאת נאלצו שני הצדדים להסתגל למען המטרה.

להלכה עבדנו 14 יום בחודש לשם מימון קיומנו, ימים שאיפשרו למחלקה 10 ימי אימונים, ימי לימוד קבוצתיים, שבתות וחופשות. למעשה עבדנו יותר והתאמנו קצת פחות כדי לכסות ימי עבודה נוספים שהפלמ"ח ומפקדיו נזקקו להם לשם ניהול והכנת תוכניות.

בעשרת ימי האימונים החודשיים החלו בקפיצה מהמיטה, ל"התעמלות הבוקר" שנמשכה כחצי שעה, עם ריצה כעיסוק מרכזי. קבוצתנו הגיעה לבסוף לריצת 6 ק"מ ב-25 עד 30 דקות. אחרי ההתעמלות  התרחצנו, התלבשנו ועמדנו במיסדר המחלקה. אינני זוכר פרטים, זולת העובדה שמפקד המחלקה הראשון איתי – איתיאל עמיחי, מצא דרך "חלוצית" להתגבר על בעיית חוסר המדים, כשהוא משחיל את כובע הטמבל בתוך החגורה כסמל להופעה  צבאית, שהיתה אצלו מאד דרוכה ומוקפדת.

אז בא תור אימוני פיתוח הכושר. תרגילי טיפוס על קיר וקפיצה מעליו ותרגילי שיווי משקל בשולי גגות הבתים בני הקומתיים בנען, תוך זריקת ותפיסת "כדור כובד". כמו כן קפיצת חירום מגג בן קומה אחת לעבר שמיכה אותה החזיקו החברים מתוחה בידיהם במקום בו עמד החבר לנחות, לשם בלימת מכת הנפילה. זכינו למכלול רחב אימונים על חבלים: הליכה על חבל מתוח בין שני עצים תוך אחיזה בחבל עליון בגובה הראש, או הליכת/זחילת זיקית רק על החבל התחתון. פעם יהודית ציזלסקי נתקעה באמצע הדרך מפוחדת ולא יכלה להמשיך. היתה סכנה שכוחותיה יאזלו והיא תיפול ותרסק את עצמותיה בקרקע. ישראל זיסקינד (בן נועם) ממעגן מיכאל מאמן הספורט החברה'מן, זחל אליה במהירות על החבל, חיבק את מותניה בשתי רגליו ויחד שבו בהליכת זיקית לנקודת המוצא...

לצד המסירות האחראית לתפקידו. יש להניח שמדרך הטבע ישראל גם נהנה מהמגע הקרוב, שכן יהודית היתה בעלת קסם נשי בלתי רגיל. זו הסיבה שהבנים לטשו אליה עינים בערגה, אך היא לא גילתה עניין ב"מקומיים" של ההכשרה, היו לה כנראה כמיהות למשהו "גדול יותר". באכזבתם התנחמו בחורי "חרמש" בפזמונון, משחק מלים של השם "ציזלסקי" CIZEL – הוביל למילה "קוזל", שיוסי מרושק נהג לפזם:

"על הקוזל (עכוזל) יהודית יושבת 

ובידיה מטפחת אף 

שש נשיקות על לחייה

שלוש שלוש על כל אחת."

העלמה אכן התאהבה בגבר נאה, עמו הקימה משפחה והבעל המוכשר גם הפך לימים אלוף בצה"ל. 

אירוע מרגש באימוני החבלים, היתה התחרות במשיכת חבל בין שתי קבוצות שנעשתה בעיקר כשעשוע להפגת המתח. הסתדרנו בשורה לאורך החבל, שתי קבוצות שכל אחת מהן מחזיקה את מחצית החבל משני עברי קו המרכז בו עומד "השופט". כשניתן האות משכה כל קבוצה את החבל לעברה במטרה למשוך את הקבוצה היריבה אל שטחה. לכל קבוצה היה "מאמן" שעמד בצד השורה והחזיק (משום מה) מקלון קצר בידו וקרא: "רד ומשוך, רד ומשוך!" כשכולם תקעו את נעליהם בעפר. במיוחד הקפידו להציב בסוף החבל חבר "בעל גוף" שהיה כורך את החבל סביב גופו פעמים מספר ליתר ביטחון, כעוגן שלא ניתן לעקור אותו. אך היה כזה גם בקבוצה היריבה... שתי הקבוצות משכו והחזיקו מעמד עד שגברו על הקבוצה היריבה או שהיא גברה עליהם. עיסוק של הבנים, שהתלהבו להפגין את כוחם, כי מן הצד עמדו הבנות שהיו אמורות להתפעל והן שיתפו פעולה...

האימונים בחבל הגיעו לשיא בגלישה ב"אומגה". קשרו חבל מראש מגדל המים לנקודה על הקרקע במרחק 20 עד 30 מטר, בזוית של 45 מעלות. הגולש עמד בראש המגדל, החזיק בידו מוט ברזל עגול בקוטר 15 מ"מ, לו עיצבו צורה של האות היוונית "אומגה". הגולש החזיק בידיו בשתי קשתות הצד של האומגה, שקשתה האמצעית מחליקה על החבל עד שרגלי הגולש נגעו בקרקע. לקשתות האומגה עיצבו מבנה של כמעט מעגל סגור, כדי שאם במקרה תשתחרר יד אחת תוכל האחרת גם לבדה, להחזיק באומגה מבלי שתיפול מהחבל.

כמובן שאינני זוכר את כל פרטי האימון שעברנו. אני זוכר שהקדשנו המון זמן ל"קרב פנים אל פנים". מסיבות לא ידועות לי, לא התאמנו בג'ודו או כל קרב היאבקות אחר, אלא במקל בלבד. כך זכה האימון במקל לבלעדיות על השם קפ"פ ראשי התיבות של "קרב פנים אל פנים", שהתאים להלכה לכל סוג של היאבקות. היה זה דו-קרב עם "מקל קצר", כ-70 ס"מ אורכו שהיה משום מה התשובה היהודית ל"מקל ארוך" (90 ס"מ) של הערבים. במקל התאמנו כזוגות יריבים לפקודה "ראש הך"; "ימין הך"; "שמאל הך" – היכינו שעות ארוכות לעבר הראש, המותן השמאלית או הימנית של בן הזוג שהתגונן מפניהן במקלו. מכיוון שהיה מדובר בחברים לקבוצה וליחידה, היכינו ישר למקלו של המתגונן וכמובן רק ברגע שהציב אותו בצורה הנכונה. מכיוון שהתרכזנו בקפ"פ המקלות בלבד, זכינו בו למיומנות. שיאו של הקפ"פ היה מכת "פיזור הפגנה" בה האוחז במקל, מכה בגובה חזהו מימין לשמאל חוזר ימינה ומכה שנית עד להשגת הפיזור. כאן למדנו שניתן להתגבר בזינוק על האוחז במקל כשהמקל הגיע לצדו השמאלי בטרם יחזיר אותו ימינה, למכה הבאה. זה היה גם תרגיל סיכום אימון הקפ"פ , אך כמבחן אומץ קשרו ל"בעל המקל" מטפחת על עיניו, כדי שיכה בכל כוחו ולא יירתע מפגיעה ביריבו. כותב טורים אלה, אמור היה לזנק על יוסי מרושק (לימים, ממלווי השיירות לירושלים) שנפנף בעוצמה רבה במקלו. עקוד עינים. הוא כמובן לא הבחין שכנסער מחוויית הרגע, קפצתי לפני שהמקל הגיע לשמאלו, וחבט בפרצופי, שבר את לסתי התחתונה בשני צידיה, אכן היה זה נס, כי אם היה פוגע 5 ס"מ גבוה יותר, הייתה קורת קפ"פ זו מסיימת את קורותיי ושמה קץ לקורת הרוח לה זכיתי בעשרות השנים שלאחר מכן. ישר למרפאת נען, משם אפילו בתנאי הימים ההם, כשביישוב היו רק כלי רכב בודדים,  הוסעתי ישר למרפאת רחובות ומשם למרפאת קופת חולים בתל אביב. הפציעה חייבה קיבוע של הלסת למשך 40 יום, באמצעות חוטי מתכת שחיברו את הלסת התחתונה לעליונה. זאת עשה לי המומחה ד"ר מנסבך. משך הקיבוע לא יכולתי לדבר, וקיימתי תקשורת אך ורק באמצעות פתקים שכתבתי, גם בתשובה למה שאנשים אמרו לי בקול. הזנתי בוצעה ביניקה דרך הסדק הצר שבין שתי הלסתות ועל כן היתה כולה נוזלית, שהוגשה לי ב-6 עד 8 ספלי מרק, דיסה, חלב מרק פירות וכו'. אכן זכיתי לטיפול נאות ונרפאתי כליל, כי מעולם לא סבלתי מתופעות לוואי עקב פציעה זו.

כמובן התאמנו גם בנשק. תפעול אקדח "פי בי", רובה אנגלי וקנדי ומקלע ברן. על הרובה הקנדי היתה הבדיחה ש"אם ילד קטן הוא ילדון אז קנדי קטן הוא קנדון..." לאימונינו שימש הנשק החוקי של תחנת הנוטרים, אך הדבר בוצע בסודי סודות, שכן רק הנוטרים אמורים היו להשתמש בו. התאמנו בהחזקת הרובה בעמידה ובשכיבה, כשלשם כך למדנו ליפול עם הרובה על הקרקע. למדנו כמובן גם לפרק את הרובה לחלקיו ולהרכיב אותו, באור ובחושך. את אימוני הקליעה עשינו ללא כדורים, מול מפקד הכיתה, שהביט ברובה דרך חור "דיסקית" לעבר כוונות הרובה וראה את דיוק "הקליעה" ואת כיוון הסטייה. לפי זה הנחה את "היורה" לשפר את דיוק הקליעה שלו. היתה פקודה מיוחדת לזהירות לאחר שרחל שרשבסקי, אמה של הסופרת-לימים דבורה עומר [אז, מוסינזון], מפקדת כיתה בקיבוץ מעוז חיים, נהרגה בתאונת אימון בדיסקית, בשל רובה שנשאר טעון לאחר שמירה ואיש לא בדק אפשרות כזו. הסיפור עבר מפה לאוזן כי לא יכלו לפרסם שזה קרה באימונים בלתי לגליים בנשק רשמי של הנוטרים.

שלב אחרון באימוני הרובה, ככל שזכור לי, היה קרב התקפה בכידונים. רצנו עם רובים שבראשם כידון, ונעצנו אותם בשקים מלאי חול, שסימנו את "האוייב".

השלמנו את האימון באמצעות הרובים החוקיים מתחנת הנוטרים שהיתה בפיקוח שלטונות המנדט. התכנסנו באחד הערבים, כנראה באסם התבואות, שם קיבלנו לידינו נשק חדש ישר מהסליק של הפלמ"ח, שעוד נראו עליו סימני הגריז שציפה אותו למניעת החלדה. נשק יהודי, לסימול נחישותנו להלחם בנשק "הבלתי חוקי" שלנו, אם ינסו להתנכל לנו. להפתעתנו הופיע למסדר מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה עצמו, שהשביע אותנו על ספר תנ"ך בטקס "קבלת הרובים שלנו", שהוחזרו לסליק מיד בתום ההשבעה לאחר דבריו הקצרים של יצחק שדה. התוכן המדויק לא זכור לי.  אך אלה היו דברים קצרים, פיוטיים במידת מה, אך בעלי מסר תועמלני ברור שכוון תמיד למטרה האחת, הציונית. אלה סוגי הדברים שכתב אחר כך בעיתון "למרחב" במשבצות קטנות בשם "נוער שמע".

גם בפלמ"ח לא בלטתי כ"לוחם בכל רמ"ח אבריו", אף כי מתוך הכרה מילאתי את כל חובותיי. גם כצעיר לא הייתי מאותם נערים שידעו להשיב מכות כשהוכו... אך דוקא "שרירי לשוני" היו חזקים וגמישים והתבטאו בעוצמה. בעוצמה... לכן, כצעיר שהתעניין גם במדיניות, וחשב כמובן לשנות פני עולם, נטיתי לדבר בהקשר לאימונים על הצד ההכרתי של המאבק הציוני ולבלוט בהבעה משכנעת של תהיות וספקות... גם בנושא הערבים, בשיחות עם המ"כים ובקבוצה בכלל. ויכוחים אלה העניקו לי כינוי "הפציפיסט" בפי החברה שקיבלו את הדברים ביתר טבעיות ופשטות.

"אימוני השדה" להם קראנו בראשי התיבות א"ש, אכן נערכו בשדות של המשק, כדברי השיר "עם מקלות במקום רובים" מחשש עינא בישא. התאמנו בתפיסת עמדות, הסוואה, התקפה. הא"ש כלל גם פרק א"ש לילה, שמטרתו היתה לאמן אותנו לפעול בלילה, להתנועע בחשיכה מבלי שנתגלה, במיוחד בקרבת הכפרים הערביים. זאת, כדי לסגל לעצמנו יכולת להיכנס לכפר, מבלי שיבחינו בנו מרחוק. הא"ש הפך למונח מקובל בהכשרה, גם כשנושא זה בניגוד לקפ"פ ולתרגילים בחבלים, לא משך ביותר את החברה, כי לא נראה מעשי. משה יעקובסון נהג לקרוא לזה בגיחוך "חור אימוני שדה", כי בגרמנית שפת הוריו, "אש" פירושו "תחת". כך "תרגם" את הקללה בגרמנית "(אתה) חור בתחת"  Arsch Loch "אש לוך" ל"חור אימוני שדה". 

צו השעה היה כידוע חיסכון בתחמושת והסתרת הפעילות מעיני השלטון הבריטי. לכן רק פעם אחת בלבד במשך שנה זו ירינו בנשק חי, לסיכום "אימון המחלקה". למטווח קליעה ברובה וזריקת הרימון החי היחיד בשנת היותנו בפלמ"ח. כדי לקלוט את עוצמת רצינות ונחישות המפקדים, אזכיר מה שקרה במטווח הרימונים. חבר אחד שהיה איטר יד ימינו, החזיק את הרימון כמובן ביד שמאל ושלף בימינו את הניצרה. או אז הבחין המ"מ מתס, שבשל כך הוא החזיק את ידית הרימון באצבעות ולא בכף היד כפי שביצעו כולם. מתס הבין את הנסיבות, אך סירב לסמוך על המזל, פן האצבעות לא יהיה בכוחן להחזיק את הידית עד לזריקת הרימון. הוא קרב מיד לחבר, לקח בימינו את הרימון חסר הניצרה הפך לו את הכיוון והחזיר אותו לחבר עם הידית מול כף היד. היתה זו פעולה שנעשתה בצל סכנה שהידית ללא ניצרה תיפתח בכל רגע והרימון יפעל...

נדמה לי שמטווח זה ביצענו לסיום מחנה אימונים בקיבוץ דורות, שנמשך אינני זוכר בדיוק, בין 5 ל-10 ימים. מקום זה נבחר כנראה בשל היותו רחוק מהדרכים הראשיות אז בארץ. הכביש הראשי היחיד באזור היה כביש רחובות עזה, שרק ממנו יכלו לפנות לעבר באר שבע. נוסף לכך היה זה אזור גבעות קטנות שמסיבות גיאוגרפיות לא יצרו מערכת ניקוז, וואדיות שנמשכו ממזרח למערב כמו שהיה לכל אורך רצועת החוף בישראל. זה איפשר אימון בניווט על פי מפה בלבד, שכן קשה היה להסתמך על תוואי השטח וערוצי הנחלים שפנו לכל הכיוונים... אני זוכר שבמחנה זה השלמנו לאחר "אימון הפרט" ו"אימון הכיתה" את שלב "אימון המחלקה", שלב זה הסתיים בתרגיל התקפה של מחלקת הפלמ"ח על קיבוץ דורות שהתארגן היטב, בריכוז כל חבריו וחברותיו ל"הגנה על הבית", אך אנחנו בכל זאת "כבשנו" את הקיבוץ.

המשך יבוא

* * *

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.

קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:

http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm

* * *

אוריאל אופק: "השרשרת של צביקה"

אודי שלום וברכה,

בגיליון 333 הופיעה הבקשה: "'השרשרת של צביקה' מי יודע? – שנים שאני מחפש שיר/דיקלום מתקופת מלחמת השחרור, שמו: 'השרשרת של צביקה'. היינו מקריאים אותו בערבי שישי בקן התנועה בתוכניות זיכרון. איני יודע מי כתב אותו ומניין הוא הגיע אלינו. אולי מישהו מבין קוראי העיתון יוכלו להיזכר בפרטים?

תודה,

יורם סלע."

ובכן, "השרשרת של צביקה" הוא פרי עטו של ידידי אוריאל אופק ז"ל. המקאמה מופיעה בספר "שבלים בקנה" , טורים ומקאמות, תש"ח-תשל"ח, ציירה: אראלה. הוצאת ש. פרידמן בע"מ / מהדורת "מעריב" – בעמוד מס' 22. מפאת אורך המקאמה, אביא כאן רק שני קטעים.

הפותח:

"עַל מחלקת-ההר שוּם צ'יזבט לא אַפְרִיחָה;

כבר ידוע לַכּל: הִיא רוכבת בַּגּוּש.

היא הולכת לְג'ובים. היא אש כבר הֵריחה.

היא סַלַּמְתּוּ חַבּוּבָּה... בָּזאת אֵין חִדּוּש.

אך חבוב מכּולם – ועל זה אין ויכוח –

הוא צביקה הררי, הַלֵּץ הצנום.

תמיד הוא ראשון, תמיד עלִיז-רוּחַ,

כבר כמעט שנפצע – ואצלו זה עוד כלום."

והמסיים:

"...אַבְטָחַת שַיָּרָה בתוך שער-הגיא –

צביקה פה, צביקה שם, צביקה כאן... צביקה – דַי !

ותמיד הוּא חוזֵר מִכּל קְרָב שעבר

רק הודות לַשַּרְשֶרֶת שעל הַצַּוָּאר !

ניסן תש"ח

הנה כי כן, חלפו להן שִישִּים שנה בדיוק!

בברכת חג שמח,

דבוישה

(דבורה סְלֶפּ-גוּטמכר)

* * *

תודות מקרב לב למשה טנא מנהל "צוותא"

לצוות ההפעלה, ליחצ"נית ציפי לוין, לכל המשתתפים במופע וכמובן לנילי שחור, על מסירותם הרבה להעלאת אירוע ההוקרה למשוררת אסתר ראב! כן ירבו האירועים האלה של תרומת "צוותא" לספרות ולתרבות העברית!!!

ראוייה "צוותא" על פועלה לפרס ישראל!!!

* * *

עוד הדים לאירוע ההוקרה לאסתר ראב

ב"צוותא" ביום שישי, 11.4.08

אהוד שלום,

נהניתי מאוד מהאירוע ב"צוותא". גם אישיותה של אסתר ראב וגם שירתה היו מרתקים. הקטע של אהובה עוזרי היה כובש ונהדר. הייתכן שאין הקלטה? לא ייאמן – אבל מה הבעייה להקליט שיר כה נהדר בביצוע כפי שהיה ב"צוותא"?

ועל החוויה כולה – תודה!

מיכל סנונית

אהוד: לפי שהבנתי מהמארגנת והיוזמת של האירוע, נילי שחור, ישנה הקלטה של מיבחר מהשירים שהוכנה לפני האירוע למשלוח לרשתות השידור. כאשר אקבל את ההקלטה אצרוב אותה עם הביצועים הקודמים שהושמעו מעל גבי הקלטות בתחילת האירוע.

* * *

אהוד היקר,

שלוש תודות – על אירוע ההוקרה המעניין אודות אסתר ראב – כבר אמרתי לך פעם כי יחסך לדודתך מכניס אותך ישר בין הצדיקים בגן עדן. ותודה שהחזרת את המכתב העיתי שלך מ"וורד" לאי מייל הרגיל, כי לא הצלחתי להוציאו. וכמובן תודה רבה על שפירסמת את קריאתי לצאצאי לוריא. על ידיד כמוך אפשר תמיד לסמוך. וגם ברכה לסדר נעים וחג שמח,

שלך,

תקוה

אירוע אסתר ראב ב"הארץ" – יוק!

נאמנים למדיניותם שלא להודיע כמעט על שום אירוע שקשור באהוד בן עזר או שהוא משתתף בו – המשיכו גם הפעם עורכות מוסף "גלריה" בעיתון "הארץ" את החרם ולא הזכירו אפילו במילה אחת את אירוע ההוקרה לאסתר ראב ב"צוותא" – לא קודם ולא אחר כך, למרות שעל שאר אירועי התרבות באותו שבוע, דיווחו. הדרך היחידה לקוראי "הארץ" לדעת על האירוע היתה בשתי מודעות ב"גלריה", ממומנות על-ידי "צוותא", שבהן נכללה גם אסתר ראב.

מעניין לאיזה כיסוי ב"הארץ" היו בן עזר (ודודתו אסתר ראב) זוכים אילו היה בן עזר סופר פרו-פלסטיני (כמרבית הסופרים והמשוררים שכותבים, ושעליהם כותבים, בעיתון) – ואילו היה מוכן שישימו בפיו דברי שקר בראיון שנערך עימו לפני שנים אחדות על המכון לתרגום ספרות עברית, ואשר בגלל עמידתו אז על האמת, לא פורסמו דבריו אז, ומאז גם הוא לא פורסם.

אֲגָנָה וַגְנֵר: גם אני קרובת משפחה וזכאית להנחה!

לאהוד, הסנוב המתנשא ממלבס, שלום,

אתה בוודאי מתפלא לשמוע ממני אבל גם אני הייתי באירוע ההוקרה לדודתך אסתר ב"צוותא" יחד עם בתנו המשותפת שנולדה אחרי ששכבת איתי לילה אחד אחרי הרצאה שלך בקיבוץ שלי בערבה (ושעל כך גם כתבת סיפור-זימה בקובץ "ערגה"), ושאתה אינך מכיר בה, ובאמת גם לא היכרת את שתינו וחלפת על פנינו שתי פעמים באולם הכניסה מבלי להכיר גם אותי (אמנם חלפו כמה עשרות שנים מאז אותו לילה בלתי נשכח), ואם זה לא מספיק הרי שגם כאשר אמרתי בקופה שאני זכאית להנחה מהיותי קוראת של המכתב העיתי וגם קרובת-משפחה שלך, אם תרצה ואם לא! – הנחה לא קיבלתי, וקניתי לשתינו כרטיסים במחיר מלא כדי לראות את הבטן שלך, שפעם כמעט לא היתה כאשר שכבה עליי והרבעת אותי באריכות – משתרבבת בין רגליך על הבמה כמו קילֶע של יהודי קשיש. גועל נפש.

בכבוד מאוד מסוייג, ממני, אם בתך העלומה,

אֲגָנָה וַגְנֵר

אהוד: אני מתנצל על התקלה שבגינה חלק מקוראינו לא קיבלו את ההנחה שהובטחה להם לכרטיסים לאירוע. אם היית פונה אליי הייתי מסדר לכן שתי הזמנות וגם שמח להכיר את בתי האבודה, שאותה את מסתירה מפניי זה עשרות שנים, ואני מקווה שלא פינטזתי עליה בין עשרות החתיכות הצעירות שהסתובבו אותו בוקר ב"צוותא" עם הקורקבנים בחוץ, כי אמנם הבטן – כרס, אבל הראש עודנו עובד.

* * *

ארקאדי – לְמַד קצת עברית:

"בּוֹר כָּרה וַיחפרהו!"

מאחלים לך בטיב טעם הצלחה בישראל ובכנסת ישראל

כפי שהיתה לך השבוע עם האוהדים הַבָּבּוּנִים

של ביתר ירושלים!

* * *

לקראת חג הפסח

1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן

לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.

 סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "בין חולות וכחול שמיים"

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.

[דבר המפרסם]

* * *

זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שני

לילה ראשון ביפו

חלק שלישי ואחרון של הפרק

השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני-משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה-שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים –

ויצא לדרך.

בחור חזק ובעל-תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני הארץ החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ-נַבּוּט, הרבט של אבו-נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר-האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו-האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון.

הוא עבר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך-המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ'יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ-אִל-וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע-קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית-הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ-הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו!

מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות.

הנה בידואי, שודד-דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש:

"מניין ולאן, ר' יהודי?"

ה"בידואי" גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר-זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז-נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: "לירושלים!"

"יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ-ישראל?"

"אני אַקֶער-בּוֹיֶער! – איכר!" ענה לו יהודה בגרמנית.

הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח-תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו:

"אכן, אקער-בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ-ישראל?!"

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דַיְיטְשׁ", כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של סבו יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878. יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

* * *

שלושה חיילי גבעתי שנהרגו אתמול בבוקר בקרב יריות מטווח קצר עם טרוריסטים פלסטיניים ברצועה – נהרגו באינתיפאדה השנייה או באינתיפאדה השלישית? או בזו שאינה אלא המשך המלחמה המתמדת שבין ישראל לפלסטינים? או זו שהתקשורת ומאמרי הדיעות בעיתונים מעדיפים לגמד אותה על מנת שלא להפר את אווירת השלווה המדומה?

* * *

אבי וורצל על תפאורות

המקט הוא הדגם על פיו נבנית התפאורה. התערוכה נותנת למקטים תוקף ממשי של יצירות העומדות בפני עצמן, אולם בעת הצפייה בהן חשוב לזכור שהתפאורה הנה רק מרכיב אחד מהמכלול הגדול הנקרא "תיאטרון". נלווים אליה תאורה, מוסיקה, בימוי, תנועה והעיקר – מחזה ושחקנים, דברים שבתערוכה אינם ניתנים לתצוגה, אך הצופה יכול לדמיינם. רוב התפאורות משתנות במהלך ההצגה. על כן בתערוכה מעין זו על המעצב לבחור מכל הווריאציות של כל תפאורה תמונה אחת בלבד.

התערוכה מציגה מבחר מקטים בסגנונות שונים מתפאורות שנעשו לאורך השנים, זו מעין רטרוספקטיבה קטנה, המייצגת פנים שונות ביצירת האמן הן בתפאורות לתיאטרון והן בתפאורות למופעים ולאירועים קהילתיים.

ניתן לחלק את התפאורות המוצגות בתצוגה לארבע קבוצות:

המקטים שעוצבו בעת הלימודים בחוג לתיאטרון – במסגרת זו תנאי העבודה הם אופטימליים ואידיאלים. המעצב הוא גם הבמאי, הוא זה שבוחר את החלל, אין הגבלות תקציב, זמן ואמצעים טכניים ועל כן ניתן להגיע לשלמות יחסית.

תפאורות לתיאטרון בחללים קונבנציונלים – המדגישים את ההתמודדות בקיים ובאפשרי לעשייה מבחינת התקציבים ומבחינת תנאי העבודה בפועל.

תפאורות לחלל לא קונבנציונלי – עיצוב המהווה אתגר לניצול המגבלות של המקום, על מנת להרוויח מהן ולהפכן ליתרון. דווקא כתוצאה מהמגבלות, נוצרים עיצובים מעניינים ובלתי צפויים.

תפאורות לאירועי חוץ – בהן על המעצב למצוא פתרונות בהפיכת מקומות אקראיים כמו מגרש כדורגל, חצר בית ספר או שדה פתוח לחלל תיאטרוני, תוך ניצול תנאי השטח בצורה הטובה ביותר. במקרים אלה המעצב הוא גם האדריכל של הבמה, שלעתים מהווה גם חלק מהתפאורה.

[אבי וורצל הוא נכדו של המסאי והסופר הפתח-תקוואי שלום שטרייט, שביתו היה בית ועד לסופרים ובו חברה אסתר ראב הצעירה לסופרים יעקב רבינוביץ ואשר ברש ש"גילו" אותה. אימו של אבי היא הסופרת אסתר שטרייט-וורצל, לאחרונה – כלת פרס ישראל לספרות מטעם "חדשות בן עזר". פרטים על תערוכתו של אבי וורצל במשכן אמנויות הבמה בת"א, ראה בצרופה הראשונה. לפרטים נוספים: טל' 03-9244168;   avislush@walla.com

שו"ת אליהו הכהן

[השורות מאליהו הגיעו ממש ברגע האחרון]

מיכה עמית: השיר "ואולי"

אני מצרף כתבה מרתקת על שירם של רחל ויהודה שרת "ואולי". לפני כמה שנים שודרה ברדיו תוכנית ובה סיפרה הילה שרת על יחסו של אביה יהודה שרת למנגינת השיר הזה. בין היתר סיפרה כי המנגינה המוכרת לכולנו שונה במעט מהמנגינה שהולחנה על ידי אביה, דבר אשר הוסיף להתייחסותו המאוחרת יותר. אני בטוח כי אליהו הכהן יוכל להרחיב.

השיר "ואולי" הוא אחד השירים המוכרים ביותר מבין שירי רחל המשוררת. הוא נכתב בתקופת מחלתה של רחל, כאשר שהתה בתל-אביב, בעליית גג קטנה ברחוב בוגרשוב 5. השיר הופיע בשנת 1930, בקובץ "מנגד", שהוא הספר השני שהוציאה רחל בימי חייה. שם הקובץ מזכיר את הפסוק מסוף ספר דברים: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". (דברים ל"ב, נ"ב) כאשר הופיע הספר, הצטערה המשוררת ובקשה לגנוז אותו. וכך כתבה לאחייניתה: "פתאום נראו לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם."

מי שפירסם את השיר בציבור הרחב הוא המלחין יהודה שרת, אחיו של משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת-ישראל. בתחילת שנות השלושים שהה שרת בגרמניה בשליחות תנועת "החלוץ". המטרה היתה לעודד צעירים יהודיים לעלות ארצה. באחד הימים נפגש בחוות חלוצים שליד ברלין עם קבוצת צעירים, שלא התרשמה מדבריו על עלייה לארץ-ישראל. שרת חיפש דרך 'לשבור את הקרח'. הוא נזכר במשוררת רחל, שנפטרה בינתיים בארץ, ובשירה "ואולי". לפתע החלה להתנגן בראשו מנגינה, ובאופן ספונטני פרץ בשירה לפני הצעירים. מיד לאחר מכן הצטער שעשה זאת, כי המנגינה לא נראתה לו מתאימה. לדבריו היתה זו מנגינה "רגשנית מדי". היה לו ברור שאת המנגינה הזאת צריך להפסיק ולגנוז מיד. אך כשנפגש עם שליח אחר בשם אליק שומרוני – שבחלוף הזמן ימונה לראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, נעתר שרת להפצרותיו להשמיע את השיר. הזמן עבר, ושרת הגיע לשליחות בליטא. שם התברר לו שחברי תנועת "השומר הצעיר" נהנים לשיר את "ואולי"! שרת הבין ששומרוני נפגש עם צעירי התנועה! לאחר שלוש שנות שליחות חזר שרת ארצה. יום אחד הלך בשכונת נחלת בנימין בתל-אביב ולפתע שמע את צלילי "ואולי", העולים מחנות גרמופונים. שוב התברר לשרת שעל-אף כל מאמציו לגנוז את המנגינה ברח לו השיר מהידיים.

החוקר אליהו הכהן מעיד שנפגש בשנת 1979 עם יהודה שרת כאשר זה שכב על ערש דווי. מתברר שעד סוף חייו לא חזר בו המלחין מיחסו השלילי אל השיר! "גם עכשיו, על ערש דווי, סרב אותו איש ישר נפש ונאמן לעקרונותיו, לשנות את דעתו. 'זה שיר סנטימנטלי מדי ולא רציתי להיות מיוצג בשיר זה,' אמר יהודה שרת על אחד השירים הידועים והאהובים ביותר בזמן העברי. והוסיף: "כשהשיר הזה נולד אמרתי לו, מה לך ולי... למדתי אז בסמינר מוסיקלי, הכרתי את מיטב המוסיקה העתיקה והחדשה ומיד ראיתי מה שקרה לי. חטאת נעורים. צפצופי נעורים."

 כך התפרסם אחד השירים היפים על הכינרת, כשהן המחברת והן המלחין מבקשים לגנוז אותו, כנראה מקרה יחיד בתולדות הזמר הישראלי! וכשנשיר על גדות הכינרת את סופו של השיר, "הו, כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום," נזכור שהמילים האלה משקפות במידת מה את סיפורו של השיר.

כל טוב,

מיכה עמית

[מצורפת צרופה עם השיר בביצועו של שמעון ישראלי]

תשובת אליהו הכהן:

למיכה עמית, שלום.

כבר הרחבתי דברים על כך, גם במופעים וגם במאמרים.

הכתבה שהבאת מבוססת על מאמרי "צפצופי נעורים" – שפורסם בכתב העת "עתמול" (חוברת יולי 1997) ובו הבאתי פרטים על נסיבות חיבורו והלחנתו של השיר "ואולי", בעקבות ראיון שקיימתי עם המלחין יהודה שרת בשנת 1979. עיקרי הדברים שבו והתפרסמו תחת הכותרת "ההיית או חלמתי חלום" בפתח המהדורה של "שירת רחל" שהוצאה על ידי הוצאת "אריאל" בירושלים במלאת שבעים שנה לפטירתה של רחל.

בשבועות הקרובים עומד לצאת תקליטור ובו כל השירים שהקליט הזמר החובב יוסף שפינדל בשנים 1934-5, ביניהם הביצוע המוקלט הראשון של השיר "ואולי".

בברכה

אליהו הכהן

* * *

ידידי זֶמֶרֶשֶת ושוחרי זמר יקרים –  שורו, הביטו וראו!

מהו הבית השלישי של "שאו ציונה נס ודגל"?

מתי שרתם לאחרונה את "התקווה" בנוסח המקורי?

אלה ושירים נוספים ליום העצמאות, שבועות, ל"ג בעומר ועוד – באירוע זמרשת מס' 5!

תאריך: יום שישי, 23.5, שעה: 13:00 בצהריים (בדיוק) ועד 16:00 (כולל הפסקה)

מקום: בית יד לבנים, רחובות

גיטרה והובלת שירה: נגה אשד

בתוכנית: כרגיל, שירים מראשית הציונות ועד קודם המדינה בלבד (כל המילים על-גבי מצגת).

מחיר כניסה: 35 ₪. כרטיסים: משרד כרטיסים לוטוס, רחובות: 08-9364979 (מקומות מסומנים - מומלץ להזדרז ולהזמין). חשוב: כתמיד, השירה תחל בדיוק בשעה הנקובה, ולכן מומלץ להגיע כחצי שעה קודם לכן. (קחו בחשבון גם את התנועה בתוך העיר בצהרי שישי.)

אתר האינטרנט של זֶמֶרֶשֶׁת: www.zemereshet.co.il

בברכת עוד לא אבדה תקוותנו! להתראות,

צוות זֶמֶרֶשֶׁת

פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם, 054-7300290, 050-8464425

הסרט: "טולדו – הסוד החבוי"

הסרט הוא מפגש בין עבר להווה המשקף את ההיסטוריה, התרבות, המוסיקה, הפולקלור, הספרות והיבטים אחרים של חיי הקהילה היהודית בעבר. הסרט הוא גם מפגש מחודש עם טולדו, עיר שבין חומותיה התנהלו חיים עשירים בכל התחומים, עיר מפגש לשלוש התרבויות שהעשירו אחת את רעותה משקף את ההיסטוריה, והיבטים אחרים של חיי הקהילה היהודית.  

זהו הסרט השני בסידרה "ספרד – דרכים וחיים", שבמהלכה הוקרן הסרט העוסק בעיר לאון. במאי:  ג'ק מתתיהו. הפקה:  מרגלית מתתיהו. אורך הסרט 70 דקות.

בסרט מתוארת הדמות המיוחדת והמרתקת של שמואל הלוי, שר האוצר של המלך דון פדרו עד אשר סר חינו בעיניו והוצא להורג. בית הכנסת שבנה היה לכנסייה. כיום מוכר בשם בית הכנסת "אל טרנזיטו"  ובו מצוי המוזיאון היהודי. סיפור בית הכנסת "סנטה מריה לה בלנקה", שהיה ידוע כבית הכנסת הגדול, והפך בשנת 1410 לכנסיה.

בסרט יש נגיעה בחייו ויצירתו של המשורר יהודה הלוי בסיפורי האינקוויזיציה וברדיפות האנוסים. הסרט מסתיים בשלושה ראיונות עם צאצאי האנוסים,המספרים את סיפור משפחתם.  

הערב, יום חמישי, 17 באפריל, בשעה 19.00 בסינימטק תל אביב, שפרינצק 2. מידע ורכישת כרטיסים בטל. 03-6060800. ספרדית עם כתוביות בעברית. מחלקת התרבות של מכון סרוונטס, 03-5279992.

שווים ושווים יותר

אהבתי את הסיפור על הגברת בוסיקלה, הזמרת המשתמטת מלשרת בצבא. בגיל שלושים היא החליטה להתגייס לצבא. בגיל שלושים? כן, בגיל שלושים. ואתה יודע למה? מפני שכל העם היה נגדה. אבל זה "פינאטס" לעומת מה שקרה. הגברת המפורסמת התגייסה לצבא, יש לה מדים מיוחדים משלה, צבא שלם של עיתונאים וצלמים המתינו לה בבסיס קליטה ומיון ושאלו אותה שאלות מטומטמות. היא תעשה שבועיים טירונות, תצא לחופשה של ארבעה חודשים, ותחזור לחיל חינוך. אהוד, למה זה לא קרה לי?

רות ירדני כץ

 * * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 * * *

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,813 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * * * * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 330 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * * * * *

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

לאחר שאזל במשך שנים אחדות

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה

פתח תקווה

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10

אור יהודה 60212

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

2. כמות ספרים להזמנה _________

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה