| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 336
תל אביב, אור ליום שני, ט"ז בניסן תשס"ח, 21 באפריל 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: שו"ת אליהו הכהן: פוצ'ו, ישעיהו בן חיים.
אליהו הכהן: שירי "אגודת הבריאות".
יואל נץ: מתוך פרק מרומאן אוטוביוגראפי "שלושה חיים", פסח בארזמס.
נחמיה שטרסלר: מה נשתנה? כולם השתגעו. ציטוט מ"דה מארקר".
ד"ר גיא בכור: 1. אבוי, ישראל היא היום מדד הכפירה של העולם הערבי.
2. מדיניות חדשה של חמאס – המלחמה נגד "המעברים".
ישראל הר: היורידית. שיר.
איליה בר זאב: עם מות הרקפות. שיר.
ג'יהאד אקדמי: בן-דרור ימיני רואה איך ההון הסעודי הופך את האקדמיה הבריטית לחממה אנטי-מערבית (ציטוט).
"המרכז האיסלאמי של אוקספורד", קטע יומן של אהוד בן עזר משנת 2003 באנגליה.
יוסי גמזו: בֹּקֶר טוֹב אֵלִיָּהוּ...
60 שנה ואלף ערכים, "חדשות בן עזר" מראיינים את ד"ר מרדכי נאור.
מ. דן: "למחוץ את השיקוץ" (וולטיר 1694-1778).
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"ה, ייסורי עלייה וסיפורו של מחוג השעון.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שלישי, בירושלים, חלק ראשון של הפרק.
"חדשות בן עזר" מצדיע בהערכה ובכאב עמוק לישראלים המחרפים נפשם תחת אש ופיגועי טרור במעברים לרצועת עזה כדי לשנע לפלסטינים אספקה אזרחית שוטפת לבל יגוועו ברעב בעוד הנהגת הפלסטינים משתדלת לטרפד את המשלוחים ולהרעיב את בני עמה כדי שהמטומטמים והמושחתים תומכיהם במערב ובישראל (ועימם ג'ימי קארטר) יאשימו את ישראל ויכנו את התנהגותה בשם – פשע!
ותודה לעיתון "הארץ" שלימדנו במאמר המערכת מיום 18.4.08: "הפעם החמאס אשם!" – כלומר, סוף-סוף הם – ולא כתמיד אנחנו, הישראלים!
שו"ת אליהו הכהן
פוצ'ו: אם כולם כותבים על מורי הזימרה שלהם
איך אני יכול שלא?
מורה לטבע היה לי בבית ספר 'הכרמל' ושמו בן חיים. (אני מתאר לעצמי שהיה לו גם שם פרטי, אבל מי זוכר) ויום אחד בשנת 1943 הוא נכנס לכיתה והודיע שבמקום שיעור בטבע הוא ילמד אותנו שיר עם מנגינה לכבוד נמל תל אביב. כששאלנו מי כתב אותו, אמר בצניעות: "אני." אני מוכרח להודות שמשיעורי הטבע של אותו בן חיים אני לא זוכר כלום, אבל את השיר ששרנו סך הכול פעם אחת אני זוכר בחלקו וגם זה משהו. ואלה המילים:
ספינתי היא איתי יום וליל
בה אוכל בה אישן זה נווי
גל פה אח למלח בן החייל
גג שמי רום, סער תהום
הוא אבי (?)
גל יגעש
אל תיגש...
גם התהום
פה תנהום...
זה כל מה שאני זוכר. השיר, עד כמה שאני מוסמך לשפוט, הוא בהחלט בעל רמה והחרוזים מליגה א', לכן אני מניח שאותו בן חיים כתב עוד שירים וזאת ההזדמנות לנצל את אליהו הכהן אם הוא מכיר את השיר ואת אותו מורה לטבע אשר לבטח חלם בסתר להיות משורר לאומי אבל נאלץ להתפרנס ממקצוע ההוראה בימים שגם גברים עסקו בה.
פוצ'ו
נ.ב. עכשיו אני נזכר שגם אני הייתי פעם מורה לטבע (שנתיים) וגם אני כתבתי כמה פזמונים. מעניין איזה ציון הוא היה נותן לי...
אליהו הכהן: שירי הנמל של ישעיהו בן חיים
מענה לפוצ'ו
פוצ'ו ידידי,
אל נא תייסר עצמך בגין שמו הפרטי של המורה לטבע שפרח מזיכרונך. יש לך סיבה מקלה: שלא כמו מורי "ההתיישבות העובדת" שנקראו בפי תלמידיהם בשמם הפרטי או בכינוי אופייני שהודבק להם, נקראו מורים בתל אביב בדרך כלל בשם משפחתם בלבד, לעתים בתוספת הקידומת מַר.
שמו המלא של המורה שלך היה ישעיהו בן חיים B.S (סיומת תוארית זו נצמדה תמיד לשמו). את השיר שהבאת ממנו ציטוט חלקי הוא כתב והלחין עם הקמת המזח בנמל תל אביב. תלמידיו בבית הספר "הכרמל" – ואתה בתוכם – אכן היו שפני הניסיון הראשונים לבחינת הצלחתו. מה חבל שבן חיים לא יוכל כבר לקרוא את מילות ההערכה שלך על השיר כ"בעל רמה והחרוזים מליגה א'". לבקשתך אביאהו כאן בשלמותו:
סְפִינָתִי
המילים והלחן: ישעיהו בן חיים
סְפִינָתִי
הִיא אִתִּי
יוֹם וָלַיִל,
אוֹכַל כָּאן
פֹּה אִישַׁן, –
זֶה נָוִי.
גַּל פֹּה אָח
לַמַלָּח,
בֵּן הַחַיִל.
גַּג – שְׁמֵי רוֹם,
סַעַר תְּהוֹם –
הוּא אָבִי...
גַּל יִגְעַשׁ:
אַל תִּגַש,
פְּנֵה אָחוֹרָה!
אַף הַדָּג
פֹּה יִשְׁאַג:
נְקָמָה!
אַךְ לֹא רַךְ
לֵב מַלָּח,
עוֹד אֶחְתֹרָה,
בֵּן אָדָם
רְדֵה בַּיָם
בְּיַד רָמָה!...
עוד אגלה לך, פוצ'ו, כי לא שיר אחד בלבד חיבר והלחין המורה לטבע ישעיהו בן חיים לכבוד הקמת נמל תל אביב, אלא שירים אחדים. המוכר והמפורסם מביניהם הוא ללא ספק "המנון המלח העברי" שהיה מושר רבות:
הִמְנוֹן הַמַּלָּח הָעִבְרִי
המילים והלחן: ישעיהו בן חיים
יֵהוֹם הַיָּם וּבִי הַדָּם
יִגְעַש, יִרְתַּח וְלֹא יַרְגִּיעַ,
לִבִּי יִשְׁאַף אֱלֵי מֶרְחָב,
אֶל תְּכֵלֶת מַיִם וְרָקִיעַ...
חֲתֹר סַפָּן, הַרְחֵק מִכָּאן,
אֶל תְּכֵלֶת מַיִם וְרָקִיעַ.
שָׁם גַּל אֶל גַּל רָזִים יְגַל,
יִזְכֹּר הַיָּם דוֹרוֹת חָלָפוּ:
אוֹפִיר, תַּרְשִׁישׁ,
עֵת קַל וְחִישׁ
סְפִינוֹת עַל כַּנְפֵי רוּחַ עָפוּ.
חֲתֹר סַפָּן, הַרְחֵק מִכָּאן,
סְפִינוֹת עַל כַּנְפֵי רוּחַ עָפוּ.
אַךְ קָם הַיּוֹם חֲזוֹן לְאֹם:
נָמֵל הוֹפִיעַ פֹּה בִּן לַיִל.
נִקְרַע חַלּוֹן לִשְׁבִי צִיּוֹן
כָּאן צִי עִבְרִי יַחְתֹּר בְּחַיִל.
הֵידָד מַלָּח, עֲלֵה וּצְלַח,
כָּאן צִי עִבְרִי יַחְתֹּר בְּחַיִל.
מָה רַב אָשְׁרִי, מַלָּח עִבְרִי,
חָלוּץ עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמֶרֶת,
אָשִׁיב לָעָם אֶת הוֹד הַיָּם,
מָעוֹז הוּא לָנוּ וְתִפְאֶרֶת.
הֵידָד מַלָּח, בַּיָּם נִבְטַח,
מָעוֹז הוּא לָנוּ וְתִפְאֶרֶת.
זוהי הזדמנות פז לגולל כאן את סיפורם המיוחד של שירי "אגודת הבריאות" שישעיהו בן חיים היה ממטפחיה המובהקים:
אליהו הכהן
שירי "אגודת הבריאות"
נוסף לתפקידיו כמחנך ומורה לטבע התמסר ישעיהו בן חיים לטיפוחה של "אגודת הבריאות" בבתי הספר בארץ.
"אגודת הבריאות" נוסדה בשנת תרפ"ז בבית הספר לבנות ג' בירושלים ע"י האחות ציפורה פרידמן, שאחר כך המשיכה וייסדה אגודות נוספות ברחבי הארץ: בטבריה, בצפת ובמושבות. תוך עשור שנים קמו אגודות בריאות כמעט בכל בתי הספר בארץ.
החברים באגודה היו תלמידים מכיתה ו' ומעלה שעברו מבחני קבלה והצטיינו בניקיון ובסדר. תפקידם היה לסייע בשמירת כללי הבריאות וההיגיינה בקרב התלמידים. ענודי סרטים ירוקים על זרועותיהם, הם קיימו מדי יום תורנויות בעת ההפסקות בחצר בית הספר, ליד הברזים, סביב השירותים, בפרוזדורים וליד חדר האחות. הם גם טיפחו את "פינת הבריאות" בבית הספר, שהייתה מורכבת ממוצגים שונים בענייני בריאות, ציורים, קישוטים ואף עיתון קיר מפרי עטם של תלמידים. "יפה כוח הזהירות מכוח הריפוי" – היתה סיסמתה של האגודה ועל סמלה היה חרוט ציור של עין עם הכיתוב: "עין צופייה". תעודת הסיום של תלמידי בתי הספר העממיים כללה אז ציון בסדר ובניקיון.
לפחות חמישה שירים ליוו את פעילותה רבת השנים של "אגודת הבריאות". ראש וראשון להם היה "צעד, הנוער!" – הימנון "אגודת הבריאות" שחובר על ידי ישעיהו בן חיים ומנשה רבינא והושר בפי תלמידי הכיתות הגבוהות בהתכנסותם השבועית:
צְעַד, הַנֹּעַר
המילים: ישעיהו בן חיים. הלחן: מנשה רבינא
צְעַד, הַנֹּעַר, עַז וָקַל,
עַל אַף מִכְשׁוֹל, לֵאוּת!
סִמְלֵנוּ הוֹד יַזְהִיר מֵעָל:
הַנִּקָּיוֹן – בְּרִיאוּת!
עֶזְרָה לַסָּב,
טִפּוּל בַּטַּף,
לֹא נְאַחֵר,
"זָהִיר וָעֵר!"
בְּרֹאשׁ מוּרָם וּבְלֵב טָהוֹר
נָבֹא אֶל כָּל מָעוֹן,
מַתָּת נָבִיא: בְּרִיאוּת לַדּוֹר,
חֶדְוָה וְנִקָּיוֹן.
עֶזְרָה לַסָּב...
יוֹם יוֹם נִבְדֹּק, יוֹם יוֹם נָתוּר,
נַכְרִיז בְּכָל פִּנָּה:
בְּגוּף בָּרִיא, אַךְ שָׁם תָּדוּר
גַּם נֶפֶשׁ אֵיתָנָה!
עֶזְרָה לַסָּב...
לאור השפע הבלתי מוגבל של דברי מתיקה המוצעים כיום לילדי שנות האלפיים בפיצוציות, בקניונים ובדוכני החנויות, קשה לנו לתפוס את מלחמת החורמה שניהלה פעם מערכת הבריאות דווקא במסטיק ("גומי") שבימינו אלה, בגירסתו נטולת הסוכר, מומלצת לעיסתו בכל פה. עשרת הדיברות לילדים שפרסמה "אגודת הבריאות" של אז תחת הכותרת "שמור על בריאות שיניך" משקפים את הערכים המקודשים לה, ואיסור לעיסת המסטיק בתוכן:
- השתמש במברשת שיניים ובמישחה השייכת רק לך.
- אל תלעס גומי.
- לעס מזמן לזמן מאכלים קשים.
- אל תפצח קליפות קשות.
- יהיה פיך נקי וטהור תמיד...
כדי להטמיע בילדים את שגרת צחצוח השיניים היומיומי, שחרית וערבית, חיבר המורה ישעיהו בן חיים ל"אגודת הבריאות" שיר הלל למברשת השיניים ללחן של ניסן כהן מלמד.
מִבְרֶשֶׁת הַשִּנַּיִם
המילים: ישעיהו בן חיים. הלחן: ניסן כהן מלמד
מַטָּה, עַל יָמִין וּשְׂמֹאל,
שׁוּר יָצְאָה לָהּ בְּמָחוֹל
הַמִבְרֶשֶׁת תּוֹך הַפֶּה.
אֶת שִׁנַּי תִּבְדֹּק יָפֶה.
בֹּקֶר, בֹּקֶר, עֵת אָקוּם,
לַיְלָה, עֵת אֵלֵךְ לָנוּם,
אָת שִׁנַּי תֵּצֵא לָתוּר,
לֹא תַּשְׁאִיר שָׁם אַף פֵּרוּר.
גַּם מִשְׁחָה אִתִּי אֶקַּח,
וְאֶמְרָחָה כָּכָה, כָּךְ,
הַמִבְרֶשֶׁת בְּלִי מִשְׁחָה
לֹא תָּבִיא לִי רוֹב בְּרָכָה.
מִבְרַשְׁתִּי, אַךְ חֵן לָךְ, חֵן,
כִּי נִקִּית לִי שֵׁן וָשֵׁן.
רֵיחַ נֹעַם, פֶּה טָהוֹר,
כֹּה בָּרִיא יִהְיֶה הַדּוֹר!
הלהיט הזכור במיוחד מבין חמשת שירי "אגודת הבריאות", היה "שיר הניקיון" שחיברו יצחק עוגן ודניאל סמבורסקי, שיר קליט ואהוב במילותיו כמו גם בלחנו. עד היום הוא שב ומושר מפעם לפעם בכנסי הבוגרים של מחזורי שנות הארבעים של בתי הספר בארץ:
שִׁיר הַנִּקָּיוֹן
המילים: יצחק עוגן. הלחן: דניאל סמבורסקי
יֵשׁ יְדִיד טוֹב לְכֻלָּנוּ,
נִקָּיוֹן הֵן זֶהוּ שְׁמוֹ,
הוּא תָּמִיד שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ,
אָנוּ אִם נִשְׁמֹר אוֹתוֹ.
לֹא יִקְרַב אֵלֶיךָ נֶגַע,
אִם יָדֶיךָ נְקִיּוֹת.
הַלִּכְלוּךְ, מְקוֹר כָּל פֶּגַע,
שֹׁרֶש כָּל הַמַּחֲלוֹת.
את ההוראות לשמירת הניקיון ליוו תמיד אזהרות [דומה כי הרגליו של הווארד יוז המנוח מחווירים לעומתן] הנקראות היום בעין שוחקת:
- אל תיתן לכלב או לחתול ללוֹק את ידיך.
- אל תרטיב בלשונך אצבע כדי לדפדף.
- אל תרטיב בלשונך בול או מעטפה.
- הימנע מלחיצת יד לברכת "שלום" (!).
- זכור כי הידיים משמשניות הן...
בעידודו של יצחק אלתרמן (אביו של נתן אלתרמן), שכיהן זמן מה כמנהל מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, חיבר המורה ישעיהו בן חיים את "פנקס הבריאות", פנקס כיס שימושי בענייני בריאות שחולק אז לכל התלמידים חברי האגודה. לבד מכללי היגיינה, הוראות עזרה ראשונה ומידע על מחלות מדבקות, היו בו בפנקס זה גם המלצות לסדר יום ראוי לכל תלמיד ארצישראלי:
- קום בשעה קבועה בכל בוקר.
- קום שעה לפני צאתך לבית הספר.
- פקחת בבוקר את עיניך – אל תוסף לשכב.
- עם קומך התעמל עשר דקות.
- זמן מה אחר כך התקלח במים קרים.
- אכול את ארוחת הבוקר בלא חיפזון.
- בצאתך לבית הספר אל תתעכב בדרך, לא על יד חלונות הראווה ולא לשם מטרה אחרת.
- עם גמר הלימודים לך ישר הביתה.
- התרחק מרחובות הומים. האבק, הרעש והצפיפות יגרמו אך רעה.
- עם ערב רחץ יפה ואכול במנוחה את ארוחתך. את הזמן הפנוי עד לכתך לישון תבלה עם בני הבית או בקריאה.
- לפני השינה אל תקרא ספר שתוכנו מרגיז.
"פנקס הבריאות" יצא במהדורות אחדות והתעדכן, לאו דווקא בענייני בריאות, בעקבות המתרחש בארץ באותם ימים. במהדורת תש"ז, למשל, הופיעה פנייה אל חברי האגודה לסייע לקליטת עולי ארצות המזרח שהגיעו ארצה בטרם הקמת המדינה:
"חבר, החשבת פעם על הקושי המיוחד העובר על ילדי בית הספר שזה מקרוב באו אלינו מתפוצות הגולה? אתה הנך יליד הארץ, או הספקת כבר להתאקלם ולהסתגל לתנאי המקום. קום אפוא ועזור באשר תוכל לאחיך, עולי ארצות המזרח."
את רשימתי אחתום בשני שירים נוספים משל "אגודת הבריאות": האחד, שיר נשכח, שהושר באותם ימים בעיקר בכיתות הנמוכות של בתי הספר היסודיים – שירם של שמואל בס ועמנואל עמירן "זקוף הגב". בבית הספר "תחכמוני" בתל אביב שב ולימד אותו שנה אחר שנה המורה לזמרה חיים לזובסקי:
זקוף הגב!
המילים: שמואל בס. הלחן: עמנואל עמירן
זְקֹף הַגַּב וּצְעַד קָדִימָה
גּוּף בָּרִיא, רָצוֹן אֵיתָן!
בֵּן עִבְרִי רֹאשׁוֹ יָרִימָה
אִם בּוֹ לֵב צָעִיר וָרָן.
צְבָא בְּרִיאוּת לָעָם פֹּה אָנוּ,
אִם נַפְשֵׁנוּ, גַּם הַגֵּו,
יְהִי בָּרִיא, טָהוֹר עִמָּנוּ,
לֹא נִירָא כָּל סֵבֶל, כְּאֵב.
מִמַּחֲלָה, אָסוֹן, אַל פַּחַד,
מִיִּתּוּש וּזְבוּב מַמְאִיר,
יָד נִתֵּן כֻּלָּנוּ יַחַד
לְהַבְרִיא כָּל כְּפָר וָעִיר.
הֶחָסֹן – פֹּה לֹא יִמְעָדָה,
גְּאֻלָּה יָבִיא לַדּוֹר,
לִקְרַאת יוֹם גָּדוֹל נִצְעָדָה,
לִקְרַאת יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אוֹר!
אחרון חביב הוא שירו של שמשון חלפי "שיר הבריאות". מעניין כי מבחינה סגנונית שואבות מילות הפתיחה שלו את השראתן דווקא משירת הפועלים הפרולטארית שככל הנראה סחפה אז ברוח ההתלהבות שנשבה מבין שורותיה ("שמאל, שמאל, הניפו דגל"). שירה זו מהדהדת בגאון גם בבתים הבאים ("נגרש כוחות הרשע" ו"הצטרף אל שורותינו"):
שִׁיר הַבְּרִיאוּת
המילים: שמשון חלפי.
שְׂמֹאל, שְׂמֹאל, הָרִימוּ רֶגֶל.
צְאוּ בְּמֶרֶץ וּבְאוֹן.
כָּך נִצְעַד, נָרִים הַדֶּגֶל,
סִיסְמָתֵנוּ: נִקָּיוֹן.
נְגָרֵשׁ כּוֹחוֹת הָרֶשַׁע,
נְבָעֵר קַן הַמַּחֲלוֹת
וְנָבִיא לָכֶם הַיֶּשַׁע,
לַיְלָדִים וְלַיְלָדוֹת.
שְׂמֹאל, שְׂמֹאל...
הִצְטָרֵף אֶל שׁוּרוֹתֵינוּ,
תַּלְמִידָה, תַּלְמִיד עִבְרִי,
וְנִשְׁמֹר עַל בְּרִיאוּתֵנוּ:
נֶפֶש וְגַּם גּוּף בָּרִיא.
שְׂמֹאל, שְׂמֹאל...
תַּחַת תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ,
עַל פְּנֵי כְּפָר וְעַל פְּנֵי עִיר,
סִיסְמָתֵנוּ זוֹ נַשְׁמִיעַ
וְנָרֹן אֶת זֶה הַשִּׁיר.
שְׂמֹאל, שְׂמֹאל...
* * *
יואל נץ
מתוך פרק מרומאן אוטוביוגראפי
שלושה חיים
העומד לצאת בשנת 2009 בהוצאת יד ושם
פסח בארזמס
מיאטק וליאון שירתו יחדיו בצבא האדום בעיר אַרְזַמַס, המצויה בלב רוסיה, כ-200 ק"מ ממזרח למוסקבה. מיאטק ביקש לעבור לצבא אנדרס הפולני, נדחה על שום היותו יהודי ומצא עצמו אזרח משוחרר. ליאון (אביו של יואל נץ [אז: יוּלֶק]) יצא עם היחידה לחזית. אנקה – אשתו של ליאון, רגינה, אשתו של מיאטק ואיתם שתי אחיות נוספות ומשפחותיהם באו אל מיאטק בארזמס מאוזבקיסטן. שני אחיהם, שמולק וחיים, גויסו אל גדודי העבודה והוצבו לעבודות בניין בהרי אורל. שמולק שוחרר, כיון שהיה על סף גסיסה בשל עבודת הפרך; רגינה שיחדה רופאה בשעון זהב ושיחררה גם את חיים. בפרקים הבאים מתגלה שבייליס, שהשתתף בסדר הפסח היה מלשין וגרם למאסרה של רגינה.
פליטי מלחמה רבים איכלסו את ארזמס. רובם ככולם היו יהודים. ההתארגנות מכל סוג שהוא לקיום חיי קהילה היתה אסורה ומסוכנת. מפה לאוזן נודעו מקומות מגוריהם של הפליטים, והיו באים לבקר מדי פעם זה אצל זה.
מישהו במשפחה העלה את הרעיון לערוך בבית סדר פסח. הרעיון התקבל בהתלהבות על-ידי מיאטק, רגינה, שמולק, חיים וסיומה. האחרים הסתייגו מן הרעיון מפאת הסכנה. אברהם אפילו אמר שוב:
"א קויל אין קאפ (כדור בראש)!"
הכף בזכות עריכתו של סדר פסח הוכרעה בעת שבני המשפחה צמודים היו כהרגלם לשידור החדשות ברדיו. הרדיו לא היה אלא רמקול בדמות צלחת על הקיר בעל מתג של שני מצבים: "הפעל" ו"כבה", והוא היה משמיע את שידורי תחנת השידור הממלכתית האחת והיחידה, ממוסקבה. מהדורת החדשות עסקה רובה ככולה בהישגי הצבא האדום במלחמת המולדת. הקריין בישר כי יומיים בלבד לאחר שיחרורה של רוֹסְטוֹב שוחררה גם חַרְקוֹב. הקריין תיאר את הניצחונות הכבירים שנחלו יחידות הצבא האדום על צבאות גרמניה בגזרת הדוֹן והדוּנַייֶץ. מנה רשימה ארוכה של כלי נשק ואמצעי לחימה, שנפלו שלל בידי לוחמי הצבא האדום מיחידות הצבא הגרמני הניגף. אחר כך עבר הקריין לקרוא את חדשות החוץ. צבאו של גנרל אלכסנדר הבריטי בסיוע חיל האוויר המלכותי המדברי שבצפון אפריקה, אשר הופקד למרותו של הגנרל אַייזְנְהַאוּוֶר כבש את תוניסיה; היהודים הכלואים בגטו וורשה, שרוכזו לשם לאחר כיבושה של העיר על-ידי הפשיסטים, פתחו במרד. מכאן ועד לסיום המהדורה דיבר הקריין על הישגי המשק הסוציאליסטי, העלה על נס את הישגיהם של הקולחוזים שנערכו לקראת עבודות החקלאות בעונת האביב – מישהו הסיט את כפתור הרדיו למצב של "כבה".
הידיעה על המרד בגטו וורשה עוררה פרץ של התרגשות עזה. היתה בה משום דרישת שלום כואבת מאוד מן היקירים שנשארו מאחור, ומשום חרדה גדולה לגורלם: מי מהם איננו עוד בין החיים ומי מהם רעב ומושפל, אוחז בנשק כנגד הצורר הנאצי? תם ונשלם הוויכוח. קומץ אחיהם קמים בציפורניים כנגד מכונת המלחמה הנאצית, והם, שיושבים מרוחקים אלפי קילומטרים בעורף, יחששו מלערוך סדר פסח?!
החלו בהכנות. הכסף שהיה מיאטק מקצה לצורכי הבית הספיק כרגיל אך בקושי לכלכלה, אבל לעריכת סדר פסח נמצאו לפתע בידי מיאטק סכומי כסף מפליגים. אפו מצות בתנור, הצטיידו בבשר, בדגים, בביצים, ביינות.
הזמינו לליל הסדר את משפחתו של בֵיילִיס. בייליס בא עם אישתו, עם בתו כבת שתים עשרה ועם בנו, בן גילו של יולק.
הסדר נערך בחדרם של מיאטק ורגינה. הפסנתר הוזז לפינת החדר. הוצב שולחן גדול. פרסו עליו מפה לבנה וערכו עליה בקבוקי יין ופרחי אביב באגרטלים. הסיטו את הווילונות על החלונות שפונים אל הרחוב, מפאת עינא בישא. הדליקו נרות, עמדו דום לזכרם של היהודים אשר עונו ומתו, התייחדו עם זכרם של מורדי הגטו, שעמדו בגבורה עילאית ולחמו בנאצים משך שבועיים ימים. לפני שלושה ימים בלבד הניחו הנותרים את נשקם הדל והובלו אל מותם...
ישבו מסובין לבושי חג. בראש השולחן, על גבי מושב מרופד כריות, ישב בהסבה מיאטק, לימינו רגינה ויולצ'ק. לשמאלו של מיאטק ישבו והקיפו את השולחן סיומה, הלה, אברהם, לוניה, שמולק, חיים, לושיה, אנקה שאוחזת היתה את יוז'יאצ'ק בחיקה, יולק, אהרון בייליס, אחותו של אהרון והוריהם. מיאטק סלסל בקולו הערב ובהנאה את הברכות, עד שצריכים היו להסותו כפעם בפעם, פן יישמע קולו ברחוב.
האוכל הוגש. לשעה קלה שכחו המסובים שפליטים הם בעיצומה של מלחמה נוראה. יולצ'ק שאל את הקושיות בעזרתם של לושיה ויולק.
"עבדים היינו..." הרעים מיאטק בקולו.
החליפו רשמים על יציאת מצרים הפרטית שלהם מאנדיז'ן ופיללו שהנה מצויים הם באתחלתא דגאולה שלמה, אשר בוא תבוא במהרה אחרי שיובס סוף-כל-סוף הצורר הנאצי. רגינה סיפרה על גאולתו של חיים מן המחנה שבהרי אורל ואמרה:
"אלוהים לא הרשה לי כנראה למכור את שעון הזהב בשוק, כדי שאגאל בו את חיים."
יולצ'ק מצא את האפיקומן. מיאטק הבטיח להביא לו ממוסקבה מתנה יפה. שרו בשקט-בשקט את "כי לו נאה" ואת "חד גדיא", הן בנעימות שהיו שגורות על הוורשאים והן באלה שהיו שגורות על הפינסקאים. הנשים הזילו דמעה.
כולם ידעו על אהבתם של זויה ושמולק. בני המשפחה היו אסירי תודה לה לזויה, על שהשיבה לשמולק את שמחת החיים וחילצה אותו מן ההלם שלקה בו במחנה העבודה. עם זאת, היה מקנן בלבם החשש מן הצפוי בעתיד, שבלאו הכי לוטה היה בערפל סמיך, אם תעמיק אהבתם.
"מגיע לשמולק קצת אושר, אחרי מה שעבר עליו," אמרה רגינה בשעה שזויה ושמולק מתבודדים היו במבוכי השיחים בחצר, "עניין הדת לא מטריד אותי בכלל."
"אין לי שום חלק באלוהים אדיש לשחיטת בני עמו הנבחר," אמר אברהם, "איזה מסר מוסרי, חינוכי או מתקן יש במותם הנורא של מאות אלפי ילדים קטנים חפים מכל פשע!"
"אתה יהודי ושום דבר שבעולם לא ישנה את זה. אפילו שתתנצר, תישאר יהודי שהתנצר," אמרה אנקה. "בן אדם בשר ודם לא יכול להסביר בשכל האנושי שלו את מעשי האלוהים."
"אני מסרב בכל תוקף לחיות כמו הנמלה, שבורחת מסוליית הנעל של ילד מרושע. בבקשה, שירמוס אותי אם הוא קיים! אם אני עושה רע למישהו אז מגיע לי עונש, אבל לקבל עונשים על לא עוול בכפי? הילדים האומללים הרי לא הרעו לאיש – מדוע הם נרצחים?!"
"אתה אומר דברים איומים," אמרה לוניה.
"אני הייתי שם," התערב לפתע סיומה בוויכוח, "נמאס לי מכל מה שהיה קשור ליהדות. התיידדתי עם הנוצרים. אחרי שהתחתנתי עם מריה ונולד לנו טדק –כל הקשרים שלי עם היהדות נותקו. אבל, דווקא כשהחיים שלי היו מסודרים, התחלתי להרגיש פתאום זר. תראו – שום דבר לא היה לי חסר! קיבלתי אהבה וכבוד, היתה לי פרנסה טובה. אבל הלב היה בוכה. בסוף, לא יכולתי יותר – קמתי, עזבתי הכול וברחתי לוורשה. עבדתי בפרך להרוויח פרוסת לחם, אבל הייתי מוקף יהודים והיה לי טוב..."
כולם הכירו את סיפור חייו של סיומה, אף כי נשתכח מלב בצוק העתים. אברהם נאלם דום. בחלל העולם מנסרות שאלות שאין עליהן תשובות המניחות את הדעת.
אנקה הלכה להסדיר את רישומם של לושיה ויולק לבית הספר לקראת תחילת שנת הלימודים הקרובה.
אחר כך שמה אנקה את פעמיה לעבר הקונסרבטוריון למוסיקה וביקשה לרשום את יולק לכיתת לימודי הנגינה בכינור. המורה לכינור הציג את עצמו בשם אַנַטוֹלִי אַנְדְרֶיֶבִיץ'. ישב ליד הפסנתר וערך בחינה לחוש הקצב של יולק ולזיכרונו המוזיקלי. המורה היה מרוצה מן התוצאות.
אנקה ויולק שבו מן הקונסרבטוריון בעיצומה של התרגשות רבתי: מיאטק חזר ממוסקבה, הביא משם חומרי גלם לצילום ומתנת פדיון אפיקומן ליולצ'ק. כולם ציפו בדריכות להסרת העטיפות. התגלה טנק צעצוע. כאשר היו מותחים בו את הקפיץ במפתח מיוחד, היה הטנק מתנועע לאטו ומתקדם עד למרחק מה על גבי שרשראות העשויות רצועות של גומי. המבוגרים ניסו בזה אחר זה להפעיל את הטנק. יולצ'ק ישב קפוא ונפעם במקומו כל אותו הזמן, בעיניים בורקות וקרועות לרווחה, עוקב אחר תנועותיו של הטנק. לבסוף, נמסר הצעצוע לחזקתו של יולצ'ק. גופו של הילד נרעד לפתע – היה זה לו הצעצוע הראשון בימי חייו.
המשך יבוא בגיליונות הבאים, פרקים קודמים פורסמו בגיליונות קודמים
נחמיה שטרסלר
מה נשתנה? כולם השתגעו
ציטוט מ"דה מארקר", "הארץ", 18.4.08
אורח ממאדים שהיה מגיע השבוע לישראל, היה בטוח שהמשק הישראלי ניצב על פי תהום, ועוד רגע ייפול פנימה. הוא היה שומע שיש "זינוק באינפלציה", ש"המדד היכה בתדהמה", שיש "מיליון רעבים", ש"עמותות המזון כורעות תחת הנטל" וש"הייצוא במשבר והמשק במיתון" – ואלה הן רק חלק מהכותרות הבומבסטיות שהתפרסמו השבוע.
נתחיל עם האינפלציה. מה קרה בעצם? פשוט מאוד. החזאים פיספסו. הם אמרו שהאינפלציה במארס תהיה 0.2%-, והיא היתה 0.3%+. אסון גדול. הרי פעם היינו מוכנים להרוג בשביל אינפלציה של שלוש עשיריות האחוז. היום זו "אינפלציה אימתנית". אז היא לא.
בינואר היתה האינפלציה 0%, בפברואר 0.2%- ובמארס 0.3%+. בסך הכול עלייה של עשירית האחוז ברבעון! וזה "זינוק ותדהמה"? נו באמת.
כדי להאדיר את הדרמה אמרו הפרשנים שהאינפלציה היא 3.7%, וזו חריגה מהיעד, אבל הם לא סיפרו שמדובר ב-12 החודשים שחלפו, ומה שחשוב באינפלציה זה רק העתיד.
אז מה יקרה בהמשך השנה? תלוי במחירי הדלק והמזון בעולם, בעומק ההאטה ובשער הדולר – וכל אלה הם נעלמים גדולים. ההיגיון אומר שהאינפלציה תישאר סביב 3% בשנה – ממש לא דרמה.
אחר כך הופיעו הדיווחים של עמותות המזון. ראשי העמותות אמרו שהשנה הם לא עומדים בנטל, כי הביקוש לסלי מזון לפסח שבר את כל שיאי העבר ויש "מיליון רעבים". לא פחות. זו כמובן הפרזה מטורפת. אין אצלנו רעבים. יש עוני, אבל אין רעב (חוץ ממקרים בודדים של משפחות לא מתפקדות). יש אצלנו מערכת קצבאות מפוארת, ביטוח לאומי מתפקד ומשרד רווחה שדואג.
אבל האינטרס של העמותות הוא לנפח את המספרים. מנהלי העמותות צריכים להצדיק את קיומם, את שכרם ואת בקשות התמיכה שהם מגישים לציבור ולממשלה.
פעם (כאשר המצוקה היתה הרבה יותר גדולה) אנשים היו מתביישים ללכת לקבל מתנות חינם. הם היו מוכנים לאכול לחם וריבה – ולא לקבל צדקה. עכשיו הבושה נעלמה. לכן התור לקבלת מזון בחינם הוא כה ארוך, והוא ילך ויגדל – בלי קשר למצב העוני.
ומה בקשר למיתון? אז נכון שהדולר בשפל, וליצואנים קשה. אבל מה לעשות שהנתונים מלמדים כי הייצוא ממשיך לצמוח – אמנם בקצב איטי יותר. לא רק ההיי-טק ממשיך לצמוח, אלא גם ייצוא הכימיקלים והפוספטים ושאר הענפים. הייצוא הישראלי חזק ומגוון. הוא לא יתמוטט כל כך מהר.
מתברר גם שהקניונים מלאים, שמכירות המכוניות בשיא, ושיש דיווחים על עלייה במכירות כל הענפים לקראת החג. הרי בכל זאת עברנו ארבע שנים של צמיחה מהירה, ירידה באבטלה ועלייה בשכר – ומצב האזרחים טוב יותר.
יחד עם זאת, ברור שמשבר האשראי בארצות הברית ישפיע עלינו. בהמשך השנה נראה האטה בפעילות – אך לא מיתון. כבר לא נצמח ב-5% אלא לאט יותר, משהו סביב 3%, אך זה גבוה יותר מרוב מדינות המערב וכלל לא דומה למיתון של 2001-2002.
אז מה נשתנה הלילה הזה? התקשורת השתגעה. התחרות שיגעה אותה – תחרות בין עיתונים, רשתות טלוויזיה ותחנות רדיו. כולם צועקים הכי חזק שאפשר, כולם רוצים כותרת מושכת יותר, קיצונית יותר, פופוליסטית יותר. ולעזאזל הדיוק והאמת.
עכשיו אתם יודעים מי יותר חשוב –
ראש הממשלה או מבקר המדינה?
מבקר המדינה יוציא צו הבאה לאולמרט
בפרשת רצח ארלוזורוב!!!
בעקבות חקירותיו בפרשת אי-שיחרורו של המרגל האמריקאי יונתן פולארד על ידי ממשלת ישראל ואי תשלום עשרות אלפי הדולרים המגיעים לאשתו השנייה של המרגל שמכר סודות אמריקאיים לממשלת ישראל – הגיע מבקר המדינה למסקנה כי שורש המחדל של ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם בפרשת פולארד נעוץ בפרשת רצח ארלוזורוב. ומאחר שרוב ראשי ממשלות ישראל הם כבר בין המתים, המבקר מיכה לינדנשטראוס שוקל להוציא קודם כל צו הבאה לאולמרט, שסירובו להעיד בפרשה מגביר את החשדות נגדו.
לשכת רה"מ: אולמרט עסוק בעשייה ואין לו זמן לשטויות, לשוטים ולעקרבים.
ברגע האחרון, פולארד: "אני מעדיף את המשך החיים בבית כלא אמריקאי על פני החיים בחופש עם אשתי!"
אנחנו מתנצלים: ב"גלריה" כן ציינו את
אירוע ההוקרה לאסתר ראב
גדעון טיקוצקי מעיר לנו שטעינו [גיליון 335] בקשר לאי-פרסום ב"גלריה" של עיתון "הארץ". אמנם סרקנו בקפדנות את המוסף אך לא שמנו לב כי ביום חמישי, 10.4.08, התפרסם בו הקטע:
"ביום שישי ב-11:00 יתקיים בצוותא אירוע הוקרה ל'משוררת הארצישראלית הראשונה' אסתר ראב, במלאות 114 שנים להולדתה. באירוע ישתתפו בני משפחתה: אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר ושרון בן עזר. לצדם יהיו משוררים, אמנים וחוקרים, ובהם חנה מרון, רבקה נוימן, ש' שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט ורפי ויכרט. לכבוד האירוע הולחנו כמה משירי המשוררת, והם יבוצעו על ידי אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד ונועה בן שושן. כמו כן יוצגו תצלומים מחייה."
*
לעומת זאת, מכתבה של אֲגָנָה וַגְנֵר [גיליון 335], שבו התלוננה על הקשיים שהיו לה להשיג כרטיס בהנחה לה ולבתה לאותו אירוע, הוא מכתב אותנטי. אישה זו נדבקה בעורך מר א. בן עזר מראשית הופעתו של המכתב העיתי ושולחת לו מכתבים מעליבים ומנסה להדביק לו את הבת הלא-חוקית שלה ואם לא די בכל אלה היא מאיימת עליו שיום אחד גם תתחיל לכתוב שירים!
בכבוד רב,
מזכירת המערכת
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
שלוש לוויות וחתונה אחת
א. למשטרה אסור לפתוח באש על מפגינים
ב. אבל למפגינים מותר לאיים על שוטרים ולהעמידם בסכנת חיים
ג. המשטרה אינה מצליחה לגייס שוטרים חדשים לשורותיה
ד. לכן בחוגי המפגינים מתארגנת תנועת גיוס למשטרה
ד"ר גיא בכור / שני מאמרים
1. אבוי, ישראל היא היום מדד הכפירה של העולם הערבי
התמונות שבהן נראים ישראלים קרובים אל עשירי המפרץ הפרסי מרתיחות מאוד את הציבור הערבי במדינות שסביבנו. הוא רואה זאת כבגידה רבתי, כהתנכרות הפריפריה לחובתה לתמוך באילו הנלחמים בישראל. למרבית הצער, אנחנו הפכנו לנייר הלקמוס מי בוגד יותר בערכים הערביים, ומי חשוד יותר בכפירה. ישראל של היום היא מדד הכפירה של המזרח התיכון.
שרת החוץ שלנו, ציפי לבני, נפלה שלא בידיעתה למלחמת תקשורת קשה בין שני הערוצים החדשותיים המובילים של העולם הערבי: אלג'זירה, המשדרת מקטר, ואלערביה, המשדרת מסעודיה. אילו ערוצים לוויניים איכותיים, המשקפים את מהפכת התקשורת של העולם הערבי.
אלג'זירה נחשבת מוליכה בפופולאריות, עם עשרות מיליוני צופים ביום, ואחריה אלערביה, גם היא עם עשרות מיליוני הצופים שלה. הראשונה, אלג'זירה, מתריסה, מקוממת, פן-ערבית כמעט בכוח, שלא תהסס להתסיס את הרוחות נגד ישראל בכל הזדמנות שנקרית בפניה; השנייה, אלערביה, שקולה הרבה יותר, ומעניינת יותר. היא לא תהסס גם למתוח ביקורת פנימה, בעוד אלג'זירה צעקנית, לוחמנית, תמיד אנטי מערבית.
שלא יובן לא נכון, ערוץ אלערביה אינו חובב את ישראל, אך הוא ענייני. אלג'זירה יתסיס את הרוחות, למשל, למה מדינות ערב אינן מסייעות לעזה, רצוי בג'ינגלים ובתמונות של ילדים מתים. ההסתה הפרועה בעניין הילד מוחמד אלדורה נשקפת לגנותו של אלג'זירה; אלערביה ידווח באופן נקודתי. אלג'זירה ישדר קלטות של אלקאעדה, אלערביה – יימנע מכך. בין שני הערוצים קיימת מתיחות רבה, כאשר אלג'זירה מציג את אלערביה לכאורה כמשתף פעולה עם המערב, ולכן לא אותנטי.
עד שהגיעה עכשיו נקמתו המתוקה של ערוץ אלערביה, באמצעות השרה לבני, שאין לה מושג על כל מה שנכתב כאן.
ואיפה מבקרת לבני במפרץ הפרסי? במדינת קטר כמובן, זו אשר ממשלתה מממנת את ערוץ אלג'זירה ושולטת בו. אלג'זירה, למשל באתר האינטרנט שלו, הצניע את ביקורה של לבני בוועידה הבינלאומית שנערכת שם. לכל היותר הם פרסמו טור צונן על ביקורה במדינה, הרי ביקורת של ממש אי אפשר לפרסם, כיוון שהיא נפגשת עם צמרת קטר. אך אתר האינטרנט של אלערביה – חוגג. הוא הראה תמונות של לבני שם, לוחצת ידים לבכירים הקטרים, לשר החוץ של עומאן, ומה לא. אלערביה רוצה לומר בכך: ראו את הצבועים הקטרים. מטיפים לנו מוסר שאנו קרובים למערב, ותראו באיזו התלהבות הם מזמינים אליהם את שרת החוץ של "האויב הציוני!"
ערוץ אלערביה הבין מיד את הדיסוננס הזה, נקודת החולשה של הלאומנות של אלג'זירה, והוא לוחץ עליה, כמובן.
לבני היא גם ישראלית וגם אישה, הזוכה ללחיצות ידיים חמות של בכירים ממדינות המפרץ, כולם גברים כמובן, נקודת לעג כפולה של מותחי הביקורת. במילים אחרות, בהבלטת "הכפירה" כביכול, מוצגת אלג'זירה כצבועה ומתחסדת, כמי שהיא משתפת פעולה לא עם ארצות הברית אלא עם, אבוי לבושה, עם ישראל! ואפילו עם נשים!
אלערביה פירסם תמונה של השרה לבני, הלוחצת יד עם יוסוף בן עלווי, שר החוץ של עומאן, במהלך הוועידה. התגובות של הגולשים הערבים מקפיאות את הדם. יש שם שנאה עצומה כלפי ישראל וכלפי מפגשי בכיריה עם המפרץ.
قطر دويلة غريبة جدا تبني في الكنائس والعياذ بالـله بأموال الشعب...لها علاقات دبلوماسية مع الصهاينة...واليوم وزيرة صهيونية يداها ملطخة بدماء أشقائنا الفلسطنيين تستقبلها قطر بالورود والسجاد الأحمر ونسلم عليها ...!!! أترككم مع الصورة التي تحرق قلوب الشعوب العربية...كل هذا لإرضاء الغرب والصهاينة!!
קטר היא מדינונת מוזרה מאוד, בונים שם כנסיות נוצריות, חס וחלילה, בכספי העם. יש לה קשרים דיפלומטיים עם הציונים, והיום שרה ישראלית, שידיה מגואלות בדם אחינו הפלסטינים, מתקבלת על ידי קטר בפרחים ובשטיח אדום, ואנחנו מסכימים לזה! אני משאיר אתכם עם התמונה, ששורפת את לבבות העמים הערביים.כל זה כדי לרצות את המערב והציונים.
"למה נמתח ביקורת על איראן? אנחנו הבוגדים האמיתיים בעניין הערבי."
"אנחנו כועסים על מדינות העולם שתומכות בישראל, בעוד המנהיגים שלנו בעצמם אינם חוששים להציג את תמיכתם בישראל בפומבי!"
כמעט כל התגובות עוינות מאוד לישראל, אך גם כמה "צדיקים", שמברכים על הביקור ועל ההתחממות הפומבית.
نحن العرب واليهود سنبقى حبايب والذي يستحي اليوم من صداقة اليهود سيندم غدا(!).
"אנחנו הערבים והיהודים נישאר ידידים, ומי שמתבייש היום בידידות עם היהודים, יתחרט על כך מחר."
זהו המזרח התיכון כיום: מי שמתקרב לישראלים, מי שלוחץ את ידיהם, מוצג כבוגד, כסוטה, כנגוע. כמי שספק אם יזכה להגיע לגן העדן.
הביקור של לבני הוא הזדמנות של הקוראים הערבים לחסל חשבונות עם קטר הזעירה והעשירה, ועם כל מה שהיא מייצגת, למשל העובדה שהיא מארחת את השייח' הקיצוני יוסוף קרדאווי, המפרסם פתוות מימין ומשמאל. איפה השייח' קרדאווי עכשיו? שואלים בזעם הקוראים הערבים, "הפה שלו נעצר כאשר מדובר בשלטונות המארחים שלו?" יש כאן כעס גדול נגד מדינות המפרץ בכלל, שכן עד לאחרונה טענו אמנים מצריים ואחרים כי הם מחרימים את ישראל, בין היתר, בשל רצונם שלא להרגיז את העשירים של המפרץ הפרסי. ועכשיו מתברר כי אותם עשירים כבר קרובים לישראל.
קטר מתפוצצת מכסף, עוד סיבה מדוע היא כה שנואה בעולם הערבי, שרובו רעב היום ללחם. זו נקודה רגישה מאוד בעולם הערבי, שאותה ניצל כבר בעבר סדאם חוסין, שטען, כזכור, כי כבש את כווית כדי לחלק את כספי הנפט שלה אצל העניים של המזרח התיכון הערבי.
כמה עובדות עולות ובולטות:
ישראל יוצרת קשר מצויין עם כמה ממדינות המפרץ הפרסי, שהן כיום קרובות אלינו אף יותר ממצרים ומירדן, מדינות שיש לנו הסכם שלום איתן. בין אלה הייתי מונה את קטר כמובן, את עומאן, איחוד נסיכויות המפרץ, ובמידה זהירה גם את סעודיה.
הציר ירושלים-דוחה חזק כיום מן הציר ירושלים-קהיר.
לישראל קשר עם הממשלות הערביות, אך מרבית הציבור הערבי סולד ומתרחק מישראל. לא הצלחנו להגיע אל הציבור, אל החברה, בעוד הפלסטינים הצליחו להגיע אל הציבור הערבי, אך לא אל הממשלות. מי שסבור ביקור אחד ומתוקשר מהווה כבר פריצה אל העולם הערבי טועה. עבודה עצומה עוד לפנינו.
לישראל היום קשרים טובים עם מדינות הפריפריה הערביות, בעיקר במפרץ הפרסי ובצפון אפריקה. לעומת זאת עם מדינות האמצע הסובבות אותנו, יחסינו צולעים. ככל שיחסינו עם מדינות השוליים יתקדמו, יתרופפו בהתאמה יחסינו עם מדינות שכנות, למשל עם מצרים.
התמונות שבהן נראים ישראלים קרובים אל עשירי המפרץ מרתיחות מאוד את הציבור הערבי במדינות שסביבנו. הוא רואה זאת כבגידה רבתי, כהתנכרות הפריפריה לחובתה לתמוך באלו הנלחמים בישראל, כהתנערות מוחלטת מן המחוייבות למשפחה הכלל הערבית. אם תרצו, זה הרקע למלחמה בין אלג'זירה לאלערביה. התחרות היא לא מי נאמן יותר לערכים המסורתיים, אלא מי בוגד בהם יותר.
למרבית הצער, אנחנו הפכו לנייר הלקמוס מי בוגד יותר בערכים הערביים, מי חשוד יותר ככפירה. ישראל של היום היא מדד הכפירה של המזרח התיכון.
14.4.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
2. מדיניות חדשה של חמאס – המלחמה נגד "המעברים"
שוב פיגוע במעבר לרצועת עזה: ה"מעברים" הללו הם נקודת המגע היחידה שעוד נותרה עם הפלסטינים של הרצועה, ואת זה מבקש חמאס לבטל. חמאס מעוניין להתנתק מישראל בכל ההקשרים, הכלכליים, התשתיתיים, אנרגיה, מנטאליות, ולכן הפיגועים האיידאולוגיים הללו נגד המעברים. הוא מעוניין לסגור את השער מול ישראל, ולפתוח אותו מול מצרים. ומה רע בזה?
"לחטוף חייל", זו ההערכה שחוזרת ונשנית במערכת הביטחון בכל פעם שיש ניסיון חדירה פלסטיני לשטח ישראל מרצועת עזה, מבלי לראות שיש כאן מדיניות חדשה החוזרת על עצמה. זה הרבה יותר רחב. צריך רק להרים את הראש מעבר לחשיבת העבר המצומצמת שלנו, ולהבין.
בשבועות האחרונים פועלים הפלסטינים בעיקר נגד המעברים בין רצועת עזה לבין ישראל, אם זה מעבר כרם שלום, היום [19.4]; נחל עוז, לפני כמה ימים; או המעבר המאולתר בסופה. מעבר ארז סגור, ולכן בלתי רלבנטי. איפה שהמעבר פעיל יש פיגוע, איפה שהוא סגור, אין פיגועים.
מדוע?
חמאס מנהל כאן מדיניות נגד המעברים. בעצם נגד התלות שלו בישראל.
המעברים הללו הם נקודת המגע היחידה שעוד נותרה עם הפלסטינים של רצועת עזה, ואת זה מבקש חמאס לבטל. חמאס מעוניין להתנתק מישראל בכל ההקשרים, הכלכליים, התשתיתיים, אנרגיה, מנטאליות, ולכן הפיגועים האידיאולוגיים הללו נגד המעברים. המטרה שלו היא שישראל תסגור את המעברים הללו מסיבות ביטחוניות, ובכך תפסיק לייצא לרצועה. בכירי חמאס הודיעו זאת באופן המפורש ביותר. מטרתם: להתנתק מישראל ולהתחבר למצרים.
ישראל מצידה ממשיכה להתעקש לפתוח את המעברים לרצועת עזה, ולהעמיד פנים כאילו הכול מתנהל כרגיל. ישראל מתעקשת לספק להם את כל צרכיהם, מאוכל, אנרגיה, גז, חשמל, מים, שקלים ותוצרת חקלאית.
מדוע רוצה חמאס להתנתק לגמרי מישראל? משום שעד היום רצועת עזה נשענת כל כולה על ישראל, וראייתו של חמאס היא ארוכת טווח: הוא רוצה ישות שתוכל יום אחד לעמוד בזכות עצמה – נגד ישראל. הוא רוצה להוציא את הפלסטינים מן הגינה הישראלית, ולחבר אותם מחדש אל מרחבי העולם הערבי והאסלאמי.
אנו לעומת זאת מתעקשים לדבר על "מעברים" ו"חיבורים" ו"דו-קיום", אותן מילות הבל חלולות משנות התשעים, מבלי להבין שהמציאות היא כיום שונה לגמרי. כפי שאין "מעברים" לחיזבאללה, כך לא צריכים להיות מעברים לחמאס. תם זמנה של "הגדר הטובה", למי שעדיין לא קלט.
באופן פרדוקסאלי, זהו אינטרס של שני הצדדים, חמאס וישראל, להתנתק זה מזה. לאבו מאזן הקשר הישראלי עם עזה חשוב מאוד, כי זה נותן לו הזדמנות שאולי ישראל תחזיר אותו לשם יום אחד, אך זהו אינו אינטרס ישראלי.
אם כן, מדוע ישראל אינה מתנתקת באמת מרצועת עזה הנשלטת היום בידי אירגון טרור? ראשית, בשל המנטאליות שלנו, שאנחנו צריכים להיות תמיד אחראים עליהם. תחושת האשמה, יפות הנפש, זה אצלנו רפלקס מותנה. די, הם לא רוצים!
שנית, וזה הדבר החמור, ישנם סקטורים כלכליים שלהם אינטרסים עצומים ברצועת עזה, למשל תוצרת חקלאית במיליארדי שקלים הנמכרת ומזינה את רצועת עזה, ואם עזה תיסגר, לחקלאים ייגרם הפסד גדול. אך כאן צריך לשקול את טובת המדינה לעומת טובת הכיס. אותו דבר לגבי התעשייה, ועוד אינטרסים כלכליים.
רק החודש הודיע שר החקלאות, שלום שמחון, כי "החקלאות במשק הישראלי נבנית על ייצוא למשק הפלסטיני." לפי נתונים שהציג, שישית מהתוצרת החקלאית בישראל מיועדת לרשות הפלסטינית, ולכן הוא פועל להרחבת העברת הסחורות לרצועה – למרות החלטת הממשלה להטיל עליה מצור כלכלי. לדבריו של שר החקלאות הישראלי, כלומר השר לענייני הסקטור החקלאי, הלחץ שהוא מפעיל על משרד הביטחון להגדלת כמות הסחורה המועברת לעזה, מתחיל לשאת פרי. "יש עלייה מתמדת בכניסת סחורות לרצועה, שעשויה לחזור בתוך תקופה למה שהייתה בשנת 2006!" אמר שמחון לתקשורת.
ואני שואל: האם אינטרסים כלכליים עומדים מול הסכנה היומיומית לחיילי צה"ל המאבטחים את המעברים האלה? לעובדים האזרחיים ששם?
הגיע הזמן להודיע שכיוון שהפלסטינים שבים ומפוצצים את מעברי הגבול – מעברים אלה ייסגרו לגמרי, ומעתה, באופן היסטורי, גם הגבול ייסגר לחלוטין; בכך תוגשם ההתנתקות סופית. הפלסטינים עצמם נותנים לנו את הצידוק הטוב ביותר, זו הזדמנות.
19.4.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
ישראל הר
היורידית
שְׁמָהּ הַמְּקוֹרִי קַרְנֵי עֵץ
הָיְתָה תִּינוֹקֶת חֲמוּדָה
פַּטְפְּטָנִית הָפְכָה אִשָּׁה
קָטֵגוֹרִית מִשְׁפְּטָנִית
תּוֹבַעַת
שֶׁאֵין בְּעֵינֶיהָ חֲנִינָה
רַחֲמִים חֶסֶד כָּבוֹד
לְבֵית הַנִּבְחָרִים לַבַּיִת
הָעֶלְיוֹן הַמְּיֻחָס רַק
וְהַפְּלֶקְטְרַנְתּוּס צָמַח
מְטַפֵּס עִם הַפָּנִים כְּלַפֵּי
מַטָּה
תּוֹצֶרֶת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה
עֶשְׂרִים חֲצָאֵי שְׁקָלִים מְקוֹרִיִים
יָמִיגוּ נִיחוֹחַ פֶּרֶשׁ צוֹאַת הַפָּרוֹת
רָעוֹת הַמַּרְאֶה
מִסִּמְטְאוֹת הַמְּדִינָה – אַתָּה, דָּנִיאֵל
הֵבַנְתָּ אֶת זֶה? וְגַם אַתָּה מְנַחֵם, שֶׁעָלֶיךָ
סָמְכוּ פַּעַם רַבִּים – כִּי – חֲפֵצֵי חַיִּים אָנוּ
בְּאֶרֶץ זוֹ שֶׁהֹרַגְנוּ עָלֶיהָ וְעַתָּה, רְאֵה נָא
הַמְּנַחֵם, עַד אָן דֻּרְדַּרְנוּ
עד כאן, אהודים יקרים, שולח לחדשות בן עזר / מכתב עיתי, ידידכם: ישראל הַר בתודה
איליה בר זאב
עם מות הרקפות
גַּם הַשָּׁנָה, בָּאָבִיב, עִם מוֹת הָרַקָּפוֹת,
מְרַחֵף עֲדַיִן הַוָּרֹד לְיַד סְלָעִים שֶנֹּאֲשׁוּ
מִצִּמְחִיַּת הַחֹרֶף.
מְגַדְּלֵי הַבָּקָר כְּבָר מְגַדְּרִים שִׁטְחֵי מִרְעֶה
לִקְרַאת הַקַּיִץ הַקָּרֵב וְהַשְׂרֵפוֹת.
קוֹצֵי בַּרְקָן יְרַקְרַקִּים, מִזְדַּקְּרִים בִּפְרִיחוֹת סְגַלְגַּלּוֹת,
בְּגַאֲוַת טַוָּסִים.
בְּמוֹרְדוֹת תֵּל אַ-צָאפִי, בְּבֹהַק אַלְפֵי שָׁנִים
שֶׁל עִיר לְבָנָה, מִתְפָּרְצִים כְּתָמִים אֲדֻמִּים
בֵּין קִנֵּי הַצִּפֳּרִים.
שְׂדוֹת חִטָּה בְּיָרֹק כֵּהֶה נָעִים בָּרוּחַ,
מַמְתִּינִים לַצָּהֹב הַיָּבֵשׁ, לַמְּכוֹנוֹת.
שִׂיחֵי חוּמוּס פְּרוּשִׂים מֵאֹפֶק לְאֹפֶק.
יָדַי הָרְעֵבוֹת עוֹקְרוֹת אוֹתָם מִרִגְבֵי אַדְמָתָם
אֶל קְלִיַּת הָאֵשׁ הָעַתִּיקָה – "חַמְלֶה מָלַאן".
בְּיַעֲרוֹת חֲרוּבִית, לְאֹרֶךְ נַחַל הָאֵלָה, חַמָּנִיּוֹת
צְהַבְהַבּוֹת מַשְׁפִּילוֹת רֹאש בְּקֹר הַלַּיְלָה.
בְּאוֹר חַמָּה רִאשׁוֹן מִתְחַנְחְנוֹת בִּתְפִלָּה אֲרֻכָּה
מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב.
עוֹד מְעַט גַּרְעִינִים אֲפֹרִים יַעַבְרוּ בִּשְׁאוֹן
מַשָּׂאִיּוֹת אֶל פִּיּוֹת הַשּׁוֹאֲגִים בְּמִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּר.
בְּעִירוֹ שֶׁל גָּלְיָת הִשְׁתַּטָּה בֶּן יִשַׁי בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָכִישׁ –
"כַּמָּה טוֹבָה הִיא הַשְּׁטוּת!" לִפְעָמִים.
גַּם בָּאָבִיב הַזֶּה, כַּנִרְאֶה לֹא אָבִין
אֵיךְ הוֹפְכוֹת לְפֶתַע כַּלָּנִיּוֹת לִפְרָגִים.
פורסם ב"עיין ערך שירה" מס' 6
ג'יהאד אקדמי: בן-דרור ימיני רואה
איך ההון הסעודי הופך את האקדמיה הבריטית
לחממה אנטי-מערבית
מאז אמצע שנות התשעים תרמו קרנות מוסלמיות, ובעיקר מסעודיה, 233.5 מיליון לירות שטרלינג לשמונה אוניברסיטאות מובילות בבריטניה, וביניהן אוקספורד וקיימברידג'. מדובר בהשקעה החיצונית הגדולה ביותר באקדמיה הבריטית. כולם יודעים את זה, אבל כמעט אסור לדבר על זה. שהרי מדובר בחופש אקדמי. לא רק החופש ללמד כל רעיון מופרך, אלא גם לקבל כסף מכל גורם חשוך.
השאלה הרלוונטית היא, האם יש קשר בין רעיונות מסוימים, שזוכים לפריחה באקדמיה, לבין תרומות מסוימות, מהזן המפוקפק. אנשי האקדמיה, אלה שנהנים מהתרומות, ואלה שמלמדים, מספרים לנו כבר שנים שמה פתאום, אין שום קשר. שום כסף לא יכתיב להם איזה מרצים ילמדו ומה הם ילמדו. ממש כלום. הון משפיע רק על שלטון. לא על אנשי אקדמיה. הם הרי מלאכים.
עכשיו בא הילד הרע, פרופסור אנתוני גליס, שבדק את הקשר בין התרומות הענקיות, המרצים ותוכן הלימודים. המסקנות שלו הן כמובן הפוכות. מאז אמצע שנות התשעים, הוא מספר, הוקמו "מרכזים ללימודים איסלאמיים".
רובם, הפלא ופלא, במימון סעודי. מימון שלא הלך, כמובן, לתחומים חשובים יותר, כמו חקר התחממות כדור הארץ, או מרכזי פיתוח לתרופות נגד המלריה. בוודאי לא לחקר מחלות הסרטן או האיידס. אבל אנשי האקדמיה ימשיכו לטעון שאין שום קשר בין התרומות לתכנים. בוודאי שלא.
ומה קרה באותם מרכזי לימוד יוקרתיים, בחסות כסף סעודי? האם למדו שם על סכנת הווהאביזם לעולם בכלל, ולעולם המוסלמי בפרט? האם למדו שם על דיכוי האישה? האם למדו שם על מיליוני מוסלמים חפים מפשע שנטבחו בחסות האיסלאם הפוליטי? הצחקתם את הסעודים ואת האקדמאים.
מי אמר שלכסף אין ריח?
כדי שלא נחשוב שהבריטים אינם מאמינים בקשר בין הון לאידיאולוגיה, צריך לספר שלהון הזה היתה מטרה רשמית. מטרה פוליטית. הוא נועד, לפי דוברים בריטים, להתמודד עם הרדיקליזציה האיסלאמיסטית. זו שמתחוללת בחסות הרב-תרבותיות. זו שמאפשרת למסגדים להפוך למרכזי הטפה לטרור. אז מה עושים? נשלח את המוסלמים הצעירים בממלכה המאוחדת להרחיב את השכלתם, בקתדרות אקדמיות, וכך הם יהפכו למתונים. ולכן, ההון האיסלאמי התקבל בברכה. ובכלל, לכסף אין ריח. אין? לא בטוח.
לפי הדוח של פרופסור גליס, שכבר מתחיל להכות הדים בממלכה, התוצאה היתה הפוכה. ובעיקר מפחידה: מרכזי הלימוד הללו, בלב האוניברסיטאות המובילות, הפכו לחממות להפצת שנאה אנטי-מערבית. וכמובן, אי אפשר בלי ישראל. אז כן, הדוח מספר שזה הולך יחד. לא רק שנאת המערב. גם שנאת ישראל. הרדיקליזציה, שהיה צורך להיאבק בה, זכתה לטיפוח. "אם רק יימשך המצב הזה", מזהיר גליס, "אנו צפויים לכפייה עצמית של אפרטהייד מוסלמי בבריטניה."
בתגובה, מבהירים גם הגורמים הרשמיים וגם דוברי המוסדות האקדמיים, שלא רק ששום דבר לא ישתנה, אלא שהכספים ימשיכו לזרום. הממצאים החמורים בדוח של גליס לא יבלבלו אותם. הם זקוקים להון האדיר הזה, אולי, בין השאר, כדי לטפח עוד מחקרים על סכנות ההון היהודי על האקדמיה בעולם. באופן מעניין, מדובר באותן אוניברסיטאות שבהן התפתחו גם חממות שנאה לישראל, עם תמיכה גבוהה בחרם אקדמי על ישראל.
כמובן שאין קשר בין ההון הסעודי לשנאת ישראל, יאמרו חסידי חופש הביטוי האקדמי. בוודאי שאין. והם גם ידרשו את העמקת הקשרים עם סעודיה הנאורה, מעוז זכויות אדם בכלל ונשים בפרט, במקביל לדרישה להחרמת ישראל, על הפרת זכויות האדם. נאורים שכמותם.
אתר "מעריב" באינטרנט, 15.4.08
"המרכז האיסלאמי של אוקספורד"
קטע יומן של אהוד בן עזר משנת 2003 באנגליה
12.5.03. יום שני. [ירנטון. אוקספורד]. בדרך חזרה מהידינגטון, באוטובוס, אנחנו נוסעים במרסטון רוד בדרך ממרסטון לדרום-מזרח אוקספורד, מקום התפצלותם של איפלי רוד וקואלי רוד. מצד ימין, צפון, אני רואה שטח מדשאה ענקי, כמו של מרוצי סוסים, ובאמצעו מפעל בנייה אדיר, עדיין כחמש קומות מתחת לאדמה על פני שטח של מאות מטרים מרובעים, כאילו בונים כאן כור אטומי, ופתאום מופיע שלט גדול: "המרכז האיסלאמי של אוקספורד". [הצביעה שלנו. – אב"ע].
אני נזכר שהיה בעיתונים על ויכוח גדול עם הקולג' שמכר להם את השטח, אם איני טועה הקנייה נעשתה בעורמה, משהו היה לא כשר, ותחילה עברו שנים ולא אישרו להם. עתה הם בונים שם משהו שניראה יותר כמיבצר טרור עולמי ומרתפים לאימון בנשק ולאיחסונו, מאשר קולג' או מרכז לימוד. אני מתאר לעצמי איזה גדודי מוסלמים קיצוניים ומשכילים יצאו מכאן בעוד שנים אחדות לפעול נגד ישראל, נגד יהודים (כולל באוקספורד עצמה), ונגד האנגלים המטומטמים שמאפשרים להם לבנות מיבצר אוטונומי שכזה בלב-ליבה של עיר האוניברסיטה העתיקה והמפוארת. זה יחזור אליהם כמו בומרנג. אני משוכנע שהכול נבנה בכסף סעודי ובקרנות משפחת בן-לאדן, וכי כל חוג לימוד וכל פירסום שהם יממנו יהיה אנטי יהודי ואנטי ישראלי מלכתחילה, ומבחינה מדעית כל העשייה שלהם תהיה שווה לתחת. כמו שראינו בתערוכה על הקופטים במרכז המוסלמי בפריס, מילה אחת לא נכתבה שם על רדיפותיהם ועל אפלייתם בידי השלטונות המצריים עד עצם הימים האלה.
[על דברים אלה חזרתי מאז לא פעם, בכתב ובעל-פה, וגם ד"ר גיא בכור כתב בשעתו על שקיעת האקדמיה בבריטניה בגלל הכסף הסעודי – והבאתי דבריו במכתב העיתי. – אב"ע]
יוסי גמזו
בֹּקֶר טוֹב אֵלִיָּהוּ...
"עד שיבוא אליהו"
(סדר מועד, מסכת שקלים ב ה)
בָּעוֹלָם הַנּוֹצְרִי מְקֻבָּל זֶה מִכְּבָר
לֹֹא פָּחוֹת מִפֻּלְחַן מִיקִי מַאוּז
(שֶמִּזְמַן כְּבָר הָפַךְ נַחֲלַת הֶעָבָר)
אוֹתוֹ מִיתוֹס אוֹדוֹת סַנְטָה קְלַאוּס.
וְיַלְדֵי אוֹתוֹ חֶלֶד כָּל כְּרִיסְמֶס תּוֹלִים
אֶת עֵינָם בְּחַלּוֹן עֲטוּר שֶלֶג
בִּכְמִיהָה לְמִזְחֶלֶת גְּרוּרַת אַיָּלִים
וְשִפְעַת עִנְבָּלִים מְצַלְצֶלֶת.
אַךְ אֶצְלֵנוּ, כָּל פֶּסַח, אָמוּר לְבַקֵּר
אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, פֶּתַע
בְּכָל בַּיִת וּבַיִת שֶבּוֹ הוּא סוֹקֵר
אֶת שֻלְחַן לֵיל הַ"סֵּדֶר" בְּלִי רֶתַע
וְלוֹגֵם מִכּוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ בִּלְבַד
וְחוֹלֵק בִּרְכָתוֹ, לָהּ צָמֵאנוּ,
לְיוֹשְבֵי אוֹתוֹ בַּיִת, וְכָךְ, בַּד בְּבַד,
גַּם לִשְאַר מִשְפְּחוֹת בְּנֵי עַמֵּנוּ.
סוֹפְסוֹף כָּךְ מְסַפְּרִים הַגְּדוֹלִים לַקְּטַנִּים
אֲבָל גַּם אִם אָמְנָם חֲוָיָה הוּא
מִין מִפְגָּש שֶכָּזֶה בּוֹ הַטַּף מַמְתִּינִים
לָאוֹרֵחַ שֶשְּמוֹ אֵלִיָּהוּ -
מִסְתַּבֵּר כִּי שוּם יֶלֶד עוֹד כְּלָל לֹא רָאָה
אֵיךְ קוֹרֶה אוֹתוֹ date אֶנִיגְמָטִי
בְּמַמָּש וּבְפֹעַל, כִּי בָּהּ בַּשָּעָה
בָּהּ צָפוּי הַבִּקּוּר הַדְּרָמָטִי
לְהַפְעִים אֶת לִבּוֹ כָּל שָנָה וְשָנָה
לְאַחַר שֶמֻּשְמָע בְּמַפְגִּיעַ
קוֹל הַטַּף הַשּוֹאֵל אֶת הַ"מַּה נִּשְתַּנָּה?"
וְלִפְנֵי שֶאֻשְפִּיז זֶה מַגִּיעַ –
כְּבָר עוֹשָֹה כּוֹס שְנִיָּה אוֹ שְלִישִית אֶת שֶלָּהּ
וְכָל צוּצִיק נִרְדָּם (לֹא פְּלִיאָה הוּא
חִזָּיוֹן מְתַסְכֵּל זֶה) וּמִי שֶהִשְלָה
אֶת עַצְמוֹ כִּי בְּבוֹא אֵלִיָּהוּ
יֶחֱזוּ בּוֹ יַלְדֵי מִשְפַּחְתּוֹ הַקְּטַנִּים
כַּמֻבְטָח מִפִּי אַבָּא וְאִמָּא
יֵאָלֵץ לְהוֹדוֹת כִּי הֵפֵר אֱמוּנִים
לַתְּמִימוּת שֶבְּדָיָה זוֹ הִפְעִימָה.
כָּךְ הָיָה (וַעֲדַיִן הוֹוֶה) בְּכָל בֵּית-
יִשְֹרָאֵל בִּמְרוּצַת כָּל לֵיל "סֵדֶר"
חוּץ מִבַּיִת אֶחָד, בּוֹ רַבּוֹת הִתְחַבֵּט
יֶלֶד קָט בְּקֻשְיָה זוֹ – וְנֶדֶר
עַקְשָנִי וְנֶחְרָץ הוּא נָדַר: כִּי בְּחַג-
הַמַּצּוֹת הַקָּרוֹב שוּם גְּמִיעָה הוּא
לֹא יִגְמַע מִשּוּם כּוֹס וּשְנָתוֹ לֹא תִמְחַק
מֵעֵינָיו אֶת גִּלּוּי אֵלִיָּהוּ.
זֶה הָיָה בֵּין חוֹלוֹת תֵּל-אָבִיב הַקְּטַנָּה
בּוֹ בַּלַּיְלָה שֶל "הָא לַחְמָא עַנְיָא"
בְּפִנַּת הָרְחוֹבוֹת (שֶעֲדַיִן יֶשְנָהּ)
בֵּין יִצְחָק אֶלְחָנָן וּרְחוֹב דְּגַנִיָּה.
וְהַיֶּלֶד, שֶלֹּא כְּכָל שְאַר דּוֹדָנָיו
לֹא לָגַם אַף טִפּוֹנֶת שֶל יַיִן
רַק קֵרֵב אֶל שְֹפָתָיו אֶת גְּבִיעוֹ שֶהוּנַף
בְּמֵיטַב אֲחִיזַת-הָעֵינַיִם
וְתִצְפֵּת בְּעֵינָיו כְּזָקִיף עַל חוֹמָה
עַל מִפְתַּן כְּנִיסָתוֹ שֶל בֵּית סַבָּא
וְכָרָה אֶת אָזְנָיו שֶיֵּיטִיב וְיִשְמַע
כְּשֶסּוֹפְסוֹף אֵלִיָּהוּ יִפְסַע בָּהּ.
וְהִנֵּה, לִמְצוּלוֹת הַתְּנוּמָה נֶאֱסַף
כָּל פָּעוֹט (חוּץ מִמֶּנּוּ) בַּחֶדֶר
וְשָלוֹש נְקִישוֹת נִשְמְעוּ מִן הַסַּף
וּבֵין כָּל מְסֻבָּיו שֶל הַ"סֵּדֶר"
קָם אָבִיו שֶל הַיֶּלֶד לִפְתֹּחַ לָזֶה
הַמַּקִּיש שָם, בַּחוּץ, עַל הַדֶּלֶת
וְטִפָּה נִשְתָּהָה שָם – וּמִין מַחֲזֶה
נִתְגַּלָּה לְעֵינָיו שֶל הַיֶּלֶד
שֶאוֹתוֹ לֹא יִשְכַּח לְעוֹלָם, כִּי פִּתְאֹם
אֶל הַחֶדֶר נִכְנָס הָאוֹרֵחַ
הַלָּבוּש בְּאַדֶּרֶת-נָבִיא וּבִתְהוֹם
שְתֵּי עֵינָיו הַיּוֹקְדוֹת אוֹר זוֹרֵחַ
וּזְקָנוֹ הַלָּבָן מִשְתַּלְשֵל עַד מָתְנָיו
וּשְֹפָתָיו כְּבָר גּוֹמְעוֹת מִן הַיַּיִן
בְּכוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ, וְכָל מַמְתִּינָיו
מַחֲרִים אַחֲרָיו בְּ"לְחַיִּים!"
וְהִנֵּה הוּא אוֹמֵר בְּהִגּוּי תָּנָ"כִי
כְּמוֹ שֶל שְלֹמֹה בֶּרְטוֹנוֹב בָּרַאדְיוֹ:
"רַבּוֹתַי, שֶאָבִינוּ מַלְכֵּנוּ יַרְחִיק
מִכֻּלְּכֶם אֶת קִצּוֹ שֶל חַד גַּדְיָא
וְשֶרַק תֵּדְעוּ נַחַת וְרַק תִּנְהֲגוּ
עִם כֻּלָּם בְּטוּב-לֵב וּמְאוֹר-עַיִן
וּבִפְרָט הַפַסְפוּס שֶעֵינָיו פֹּה עָרְגוּ
לִרְאוֹתֵנִי וְלֹא שָתָה יַיִן
כִּי גֻנַּב לְאָזְנַי שֶבְּגַן-הַיְּלָדִים
בִּרְחוֹב פְרוּג שֶבְּבֵית הַגַּנֶּנֶת
הַקְּרוּיָה דוֹדָה חַנָּה, פִּרְחָח זֶה מַקְדִּים
אֶת כֻּלָּם בִּפְרָאוּת מְבֻלְגֶּנֶת:
הוּא מוֹשֵךְ בַּצַּמּוֹת לְיַלְדוֹת הַשְּכוּנָה,
הוּא מַבְעִיר בְּקַפְּצוֹנִים מִינֵי גֵץ,
הוּא מַטְמִין קַרְפָּדוֹת בִּמְגֵרַת שֻלְחָנָהּ
שֶל אוֹתָהּ דוֹדָה חַנָּה, הוּא שֵיגֶץ..."
וְהַיֶּלֶד שוֹמֵעַ, מַסְמִיק לֹא פָּחוֹת
מִצִּבְעָהּ שֶל הַ"כְרֵיין" (הַחֲזֶרֶת)
וְאֵינֶנּוּ תוֹפֵס: אֵיךְ לְכָל הָרוּחוֹת
זֶה נוֹדַע לוֹ בְּדֶרֶךְ מוּזֶרֶת
לַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ שֶכָּל רְשִימַת
חֲטָאָיו שֶל הַיֶּלֶד גְּלוּיָה לוֹ
לִפְרָטֶיהָ (וְזֶה – רַק מַגְבִּיר אֶת כְּלִימַת
אוֹתוֹ שֵיגֶץ, שֶפֶּתַע – אוֹיָה לוֹ! –
כְּבָר דִּמְעוֹת חֲרָטָה נִגָּרוֹת מֵעֵינָיו),
אַךְ פִּתְאֹם מְגַלֶּה בִּפְלִיאָה הוּא
כִּי זְקָנוֹ שֶל הָאִיש הַנִּצָּב לְפָנָיו
הַיְנוּ: זֶה, הַתִּשְבִּי, אֵלִיָּהוּ,
זָז קִמְעָה מֵחֶלְקַת סַנְטֵרוֹ - וְלָכֵן
כְּבָר הַשֵּיגֶץ, כְּמִין גַּבְרָא רַבָּא,
מִסְתַּעֵר וּמוֹרֵט בּוֹ – וְ... לֹא יִתָּכֵן,
זֶה אֵינוֹ אֵלִיָּהוּ, זֶה אַבָּא...
וְשוֹאֵל אָז הַסָּב: "מֵהֵיכָן לְךָ, בְּנִי,
הַתַּחְפֹּשֶֹת הַזֹּאת שֶהִדְהִימָה?"
וּמֵשִיב לוֹ אָז אַבָּא בִּצְחוֹק גַּמְזָנִי:
"מִמַּחְסַן-תִּלְבּוֹשוֹת שֶל 'הַבִּימָה'..."
(מתוך "ילד בתל-אביו")
חברוּת וחירוּת
ספר חדש של נגה מרון בהוצאת "ידיעות אחרונות"
שתי תקופות נעורים שזורות זו בזו: האחת בישראל של היום, והשנייה עם קום המדינה. סיפור על חברוּת ואהבה שבני נוער עדיין אוהבים לקרוא, ובהיסח הדעת הם קולטים גם את הרקע והניחוח של המאבק להקמת המדינה. חירות ולימור הן גיבורות הספרים הקודמים בסידרת 'חירות', והספר השביעי מתמקד בגליה ובמירי: גליה – העולה מרוסיה שלומדת בכיתה ט' במקיף רבין, ומירי, שהגיעה מפולין לבדה לפני השואה, והיא מצפה להוריה שלא הספיקו לעלות. המציאות הישראלית טופחת בפני גליה: קסאמים ניתכים על שדרות, עובדים זרים נתפסים ברחוב ומגורשים מהארץ, אימה המהנדסת נאלצת לעבוד בניקיון בתים, ונופר מלכת הכיתה מאיימת לגזול ממנה את הנער שהציע לה חברות. לימור התנדבה לשמש לה חונכת עד לגיוסה לצבא, ובעזרת החברוּת גליה מצליחה להתמודד עם קשיי הקליטה וההתבגרות.
[דבר המפרסם]
60 שנה ואלף ערכים
"חדשות בן עזר" מראיינים את ד"ר מרדכי נאור
לקראת יום העצמאות ה-60 הופיע בהוצאה לאור של משרד הביטחון הספר "לקסיקון ישראל" מאת ד"ר מרדכי נאור. "חדשות בן עזר" הציג למחבר שורה של שאלות:
חב"ע: יש לקסיקונים רבים כל-כך, מדוע עוד אחד?
נאור: על לקסיקונים, ספרי מידע וספרי-יעץ על ישראל והחיים בה, אפשר לומר רק שתי מילים: כן ירבו. כל ספר וכיוונו המיוחד. כל ספר מוסיף עוד נדבך של ידע, וכך גם, יש לקוות, עושה הספר הזה.
חב"ע: מה המיוחד בו?
נאור: הוא מביא – ולפחות משתדל לעשות זאת – כל מידע אפשרי על מדינת ישראל ב-60 שנותיה הראשונות. מהדברים החשובים ביותר, כגון הכנסת, המלחמות שהיו, מבצעים צבאיים חשובים בין המלחמות, חוקי היסוד של המדינה וגם הסבר מפורט מדוע עד היום אין לנו חוקה.
חב"ע: למה באמת אין?
נאור: אין חוקה, כי האבות המייסדים, בעת הדיונים שערכו בכנסת הראשונה, לא הצליחו להגיע להסכמה, בעיקר בכל הקשור לנושאי דת ומדינה. מעניין לציין, שראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, היה אף הוא משוללי קבלת חוקה בשלב מוקדם כל-כך בחיי המדינה. הוא ואחרים סברו כי בעת שרק חלק קטן מהעם היהודי יושב במדינת ישראל (בעת ההיא לא יותר מ-10 אחוזים), אין זה הגיוני לקבל חוקה שתחייב את המיליונים שטרם עלו. הפתרון שנמצא היה לקבל "חוקי יסוד", ואלה יהוו עם הזמן את הבסיס לחוקה.
חב"ע: איך התגברת על הבעייה הקשה מכולן: מי ומי יהיו האישים שיקבלו ערכים?
נאור: הבעייה נפתרה כבר בשלבי העבודה הראשונים, כשהוחלט – בתיאום מלא עם ההוצאה – שלא יהיו כלל ביוגראפיות של אישים, והם יוזכרו רק בהקשר לפעילותם במדינה במהלך שישים שנותיה.
חב"ע: כמה זמן נמשכה הכנת הספר?
נאור: למעלה משלוש שנים. מדובר ביותר מאלף ערכים, וכל ערך חייב איסוף ובדיקה מדוקדקת. וכמובן, אנחנו מדינה דינאמית מאוד וכל יום מתרחשים דברים ויש שינויים לרוב, כך שהיו שהוכנסו תיקונים ועידכונים בערכים עד הרגע האחרון.
חב"ע: תן בבקשה כמה דוגמאות לערכים גדולים ומפורטים במיוחד.
נאור: העליות לארץ, הכנסת, המלחמות השונות, ירושלים.
חב"ע: יש גם ערך מיוחד לתל-אביב?
נאור: כן. הלכתי בשיטת ה"שישיות": בכמה תחומים צימצמתי את מספר הערכים בתחום מסוים לשישה. למשל: שש הערים הגדולות (ירושלים, תל-אביב, חיפה, ראשון לציון, אשדוד ובאר-שבע), שש האוניברסיטאות הגדולות; ששת הבנקים הגדולים.
חב"ע: ומה עם המכללות? יש כיום עשרות ברחבי הארץ.
נאור: זו בדיוק הבעייה. הן הוזכרו רק בגופי הטקסטים.
חב"ע: מה עם גופי תרבות, תקשורת וכדומה?
נאור: יש להם ייצוג לא מבוטל בערכים נפרדים: לתיאטראות מרכזיים, להקות, התזמורת הפילהרמונית, יומונים קיימים וכאלה שהפסיקו להופיע, פסטיבלים חשובים, אמצעי תקשורת אלקטרוניים ועוד הרבה.
חב"ע: לא כל הנושאים מוסכמים על הכול. איך התגברת על הדיעות השונות?
נאור: בכל מקרה כזה הבאתי את הדעות המנוגדות. ניקח לדוגמה את "אלטלנה". כתבתי את הערך הזה משתי נקודות מבט: של ממשלת ישראל ושל אצ"ל.
חב"ע: מבחינה כרונולוגית, התחלת ביום קום המדינה. מה עם האירועים הקודמים, שיש להם חשיבות רבה גם בימי המדינה?
נאור: תוך כדי הכתיבה התברר לי שמוכרחים להקדיש מקום גם לאירועים שהתרחשו לפני קום המדינה, ובחלקו האחרון של הספר מופיע נספח: "ימי המדינה שבדרך" ובו 75 ערכים, שהראשון בהם הוא "אחוזת בית" והאחרון "תנועת המרי העברי". ביניהם אפשר למצוא את אקסודוס, גדוד העבודה, הצהרת בלפור, יק"א ופיק"א, מלחמת השפות, הסכם סייקס-פיקו והקופסה הכחולה.
חב"ע: מוזכרים גם מוסדות, גופים וארגונים, או שאלה לא נכללו?
נאור: בוודאי שיש ייצוג למוסדות וארגונים. לדוגמה: הסתדרות העובדים, המשטרה, רשויות שונות – החל מרשות המיסים ועד הרשות למלחמה בסמים – וכן רשות הנמלים ורשות השידור. ואלה כמובן רק דוגמאות.
חב"ע: יש גם נושאים פיקנטיים, או אפילו ביזארים?
נאור: פיקנטיים יש, ביזאריים אני מקווה שאין. למשל, לא-רבים בוודאי זוכרים את "האיש במזוודה", מרדכי לוק, שנמלט למצרים בשנות ה-60, גויס למודיעין המצרי, נשלח לאיטליה ושם נחשד על-ידי המצרים שהוא רוצה לחזור לישראל. כדי למנוע זאת הוא סומם על-ידי המצרים, הוכנס למזוודה דיפלומטית ועמד להישלח לקהיר. לפני הטיסה התעורר לוק והחל לצעוק. המשטרה האיטלקית הוזעקה ושחררה אותו. הוא הוסגר לישראל ונדון כאן ל-13 שנות מאסר בעוון ריגול למען מדינת אוייב.
חב"ע: האם לאחר מעשה נראה לך כי נשמטו ערכים חשובים?
נאור: ערכים חשובים לא נשמטו. מספר ערכים בנושאים פחות מרכזיים לא נכללו, ולכמה קוראים שכבר עיינו לקסיקון היו טענות בנדון. ייתכן שבמהדורות הבאות יבואו תוספות. בינתיים הופיעה כבר מהדורה שנייה.
חב"ע: כפי שאתה יודע, ל"חדשות בן-עזר" יש יחס מיוחד לפתח-תקווה. האם היא נזכרת בספר?
נאור: בוודאי, כמה וכמה פעמים – בערכים על ראשית ההתיישבות, על מאורעות תרפ"א, שבהם נפלו ארבעה ממגיני המושבה. על גוש דן המורחב ועל חברת "דן", שנוסדה ב-1945 כתוצאה מאיחוד בין חברת "המעביר" מתל-אביב ל"איחוד רגב" ששירת עד אז את היישובים מרמת-גן וגבעתיים עד לפתח-תקווה. יש גם ערך המוקדש ל"אסון הבונים" ב-1985, שבו ניספו בהתנגשות עם רכבת 22 פתח-תקוואים – 19 ילדים ושלושה מבוגרים.
חב"ע: למיטב ידיעתנו, התחבורה הציבורית בין פתח-תקווה לתל-אביב היתה כולה בידי "איחוד רגב", ואילו "המעביר" פעל רק בתל אביב ולכן הכרטיסים המשומשים שלו, שעליהם היה מודפס ציור דק שחור-לבן של אוטובוס, היו כל כך יקרים בעיניו, הילדים, בביקורינו הנדירים בתל אביב. ושאלה אחרונה – מה אתה עושה עכשיו, לאחר סיום ספר מקיף שכזה?
נאור: עכשיו אני עוסק בתל-אביב, שבשנה הבאה ימלאו מאה שנה להיווסדה. יחד עם הצלמת לילי סגל אני מכין ספר על תל-אביב, שיכלול את קורותיה בצורה סיפורית, לצד צילומים צבעונים יפהפיים.
מ. דן
"למחוץ את השיקוץ" (וולטיר 1694-1778)
קראתי בעיון את הדו-קרב המילולי, גיליונות 333; 334, בין דודו אמיתי ("אינני יודע ומכיר את מר בן אפרים") לבין משה בן אפרים, ופעם נוספת לא הופתעתי. תגובתו של החבר אמיתי , עפ"י מיטב הדיאלקטיקה והדוקטרינה הבולשביקית, רצופה ב"אש הדיוטות" (עפ"י תנחומא – פ' צו/ט) וארוגנטיות.
ליבי למשה בן אפרים ואחרים אשר מוכנים חדשים לבקרים להתעמת עם הח' אמיתי ודומיו, ממש עבודה סיזיפית. לא נותר אלא להניח כי משה בן אפרים נוהג עפ"י אימרתו של אותו חכם צרפתי – מונטסקיה (1755-1689): "ישנן אמיתות ידועות שלא מספיק להוכיחן אלא צריך גם לעשותן מורגשות." דא עקא , שהח' אמיתי ורעיו כבר שנים רבות "משתחווים להבל וריק" וכל ויכוח עימהם הינו השמעת טיעונים לערלי אוזניים, מה גם שדרכם לעשות מידותיהם רחמים ואינן אלא גזרות (עפ"י ברכות ל"ג).
הרי אין כל סיכוי שהח' אמיתי ישנה את דרכו ודעותיו גם אם נזכיר את ה'פליקלאקים' האידיאולוגיים בהם נקטה תנועתו בתקופת הטיהורים הגדולים שאירעו ב"אמא רוסיה" בשנות השלושים למאה שעברה, והיו בעלי יושרה שהתריעו בשעתו: הסופר אנדרה ז'יד (לא יהודי, על אף שמו), הלוגיקן הפילוסוף ברטרנד ראסל, הסופרים – ארתור קסטלר , ג'ורג' אורוול, ואחרים. או אם נזכיר את היחס הציני והמחפיר של בריה"מ, בעת תקופת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ולאחר מכן, כלפי הסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים אזרחי גרמניה, שחיפשו מיקלט מפני הנאצים.
וכמובן שיש לתנועתו הסבר מפותל על משפטי הראווה הבולשביקים ובפרט משפטי פראג בשלהי תקופת סטאלין, בהם היו מעורבים כקורבנות הח' אורן ואורנשטיין מישראל, ולא יעזור גם אם נוכיח באלף טיעונים כי תנועתו של הח' אמיתי היתה ב"אופסייד פוליטי" בצמתי ההחלטות החשובים במאה העשרים, או את העובדה כי תנועתו תמכה בשני רבי מרצחים מן הגדולים שקמו במאה שעברה: סטאלין ומאו-צה-דון...
ולאחר כל זאת עוד מוצא הח' אמיתי חוצפה להשמיע לנו דברי תוכחה וטיעוני צידוק לדרכה הנלוזה של תנועתו.
נו – איך היה נוהג ב"ג בשעתו להגיב על כגון אלה: "לא ילמדני ח"כ מיקוניס דמוקרטיה מהי!"
ומאז מים רבים זרמו בחוף ימה של ת"א ועתה עלינו לחזור בכמאתיים וחמישים שנים כדי לאמץ את דרכו של וולטיר אשר נהג לחתום את מאמריו נגד הקלריקליות (אכן , דרכם של הח' אמיתי וידידיו הינה ג"כ סוג של דת וכנסייה) – "למחוץ את השיקוץ!"
הכוונה אז ועתה לאמונתם ולדעותיהם ולא לגופם ולנשמתם, מאחר שאני מאחל לחבר אמיתי ושותפיו אריכות ימים ושנזכה כולנו שאמונתם המשוקצת תימחץ ותיעלם מן העולם במהירה!
הערת המערכת: דודו אמיתי הוא דודו אמיתי. משה בן אפריים הוא שם עט וכמוהו גם מ. דן.
הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו
לאחר שזרענו במכתב העיתי את הרשימה ה"אמיתית" של מקבלי פרסי ישראל השנה, שנשמעה אמינה מאוד לאנשים רבים, בהם גם בני-הארץ דוברי עברית שלעולם לא יקבלו פרסי ישראל, החלו מנסרות ברחבי הארץ, ובייחוד אצל בני-משפחתנו בעמק יזרעאל, שמועות משמחות על כך שאנחנו נהיה במדליקי המשואות בערב יום העצמאות, ומאחר שהצטננו קשות ממיזוג-אוויר בשבוע האחרון, שכנראה כלל גם חיידקים תת-קרקעיים – דאגו לנו מאוד קרובינו ושאלו אם נבריא עד למועד ההדלקה.
לכן ברצוננו להבעיר כאן היטב שלמרות שאנחנו, וכמונו רבים מבני-משפחתנו, הננו צאצאים לראשוני העלייה הראשונה, מייסדי פתח תקווה לפני 130 שנה, וגם קצת בעלי זכויות בזכות עצמנו – אין כל סיבה שיחרגו ממנהגיהם ויבחרו מי מאיתנו להדליק משואה ביובל השישים של ישראל. אולי כאשר תימלאנה לישראל 130 שנה, תיזכרנה הרשויות בנו ובצאצאינו הפזורים על פני הארץ.
בשורה למלקקי התחת של ג'ימי קארטר
בביקורו האחרון בישראל
עם הגיעו לביירות מיהר להכריז [17.4] בערוצי התקשורת כי התנהגותה של ישראל כלפי רצועת עזה היא פשע, כך שמענו ב"קול ישראל".
לא מצאנו את הידיעה בעיתונים העבריים שהגיעו אלינו מאז.
לא מצאנו גם את שוברי ההמחאות שבהן ריפדו אותו ואת קרנות המחקר, הכתיבה וההנצחה שלו – השיח'ים הסעודיים וקרנות הצדקה והסעד שלהם בארה"ב. זאת אומרת שאין לנו הוכחה חותכת שהאיש מכר את נפשו לערבים וכי הוא אומר וכותב את מה שהוא אומר וכותב תמורת בצע כסף מתוחכם, וזה לא מה שהאנגלים אומרים על דבר פחות ערך – פינאטס, בוטנים. זה בוודאי הרבה מאוד בוטנים.
בתים מבפנים תל אביב-יפו 2008 מתקרב!
תל אביב פותחת דלתות: 16-17 במאי 2008
במהלך סוף השבוע הנ"ל יתקיימו בעיר למעלה מ-120 אירועים: בתים פתוחים, סיורים אדריכליים, דיונים, טיולי אופניים, ופעילויות לילדים בנושאי בנייה. הכול פתוח וללא תשלום.
אנחנו ממליצים על בית אסיה
ויצמן 4, תל אביב.
אדריכל: מרדכי בן-חורין, 1973-1969.
הזדמנות לפגוש את אחד האדריכלים הישראלים המקוריים והמעניינים בבניין המוכר ביותר שלו: מבנה הבנוי בקווים אורגניים, שנבנה כדי להיות בניין ירוק ועתיר צמחייה, הרבה לפני ש"ירוק" הפך לטרנד.
שישי, 16.5, 10:00. סיור פתוח. אין צורך ברישום מוקדם.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק מ"ה
ייסורי עלייה וסיפורו של מחוג השעון
התקופה היתה מאד מבולבלת ועגומה. מצד אחד שמחנו שסוף סוף מתגשם חלומנו, ומצד שני היו רדיפות ונגישות ופיטורים ממקום העבודה, והכלכלה של היהודים נפלה לה ללא תקומה. והלא לנסיעה לישראל נרשמים ויש תור, ובינתיים מצוקה. כלם החלו למכור את מטלטליהם בזיל הזול. חינם ממש. אז באו המוסלמים, שבחייהם לא ידעו מה זה רהיט או מכשיר רדיו או שטיח, והחלו קונים את כל המוצע בפרוטות עלובות. זה היה מחזה טראגי מאוד.
והיהודים שהתכוננו לנסוע לארץ הקודש, הכינו לעצמם מחלצות יפות, בגדים מהודרים, כובעים כמו של האמריקאים בשנות העשרים כפי שרואים בסרטים מאותה התקופה. ולא עזרו שום שיכנועים מפיהם של אלה שכבר היו בפלשתינה קודם לכן, לאמור ששם לא הולכים בכגון אלה.
הוזמנו חולצות ופיג'אמות (פסים כמובן), חליפות ועניבות ואפילו ממחטות עשו לפי הזמנה. אגב, גם כותב השורות הללו בא לארץ עם כובע לבד.
לא רק בגדים חדשים הכינו לעצמם יהודינו היקרים. הם היו צריכים גם פטנטים שונים בעזרתם יוכלו להבריח בהיחבא את התכשיטים והזהב והיהלומים, למי שהיו לו כאלה. וכמו בכל הזמנים בארצות הגולה, גם בבגדאד לא חסרו ההמצאות, חלקן נפוצות וחלקן המצאות מקוריות.
את הכסף המזומן היו צריכים להבריח בדרכים יותר מתוחכמות. דרך חלפנים וסרסורים אחרים שהתעסקו בבנקאות ובכספים. ביניהם כאלה שנראה היה שאפשר היה לתת בהם אמון, ובלית ברירה נתנו להם את כספם בתקווה לקבלו חזרה בארץ הקודש.
בחלקם של המקרים זה אמנם התקיים, ובחלקם לא. האנשים בהם נתנו אמון ומסרו לידיהם את הכספים, התכחשו לכל בכל מיני תואנות ותירוצים, ובעלי הכספים נותרו קלופים מרכושם: חלק הוקפא בבנקים בעיראק, את הנכסים לא היה אפשר למכור ועזבום כמות שהם ובאו לישראל, והחלק האחרון לוסטם על ידי אחיהם בני עמם בהם נתנו אמון. ומספר טרגדיות כאלה הכרתי בעצמי.
בנוסף, היינו חייבים להביא לבדיקה ולאישור, אצל הצנזור הראשי העיראקי, כל מסמך, תעודה תמונה או ספר כלשהם שרצינו לקחת איתנו לפלשתינה, איסראאיל.
גם דבר זה שימש כמובן מחלבת שוחד יעילה. וכל דבר קטן נפסל, ולא הוטבעה עליו החותמת "מאושר להוצאה אל מחוץ לגבולות המדינה". וזאת על מנת שנצא החוצה לחפש את המאכער ולתת לו שוחד שייתן את חלקו לקצין והחותמת המיוחלת תוטבע.
שמורים עימי תמונות ומסמכים שונים, ותעודות סיום של בית הספר בעיראק, כאשר מאחוריהם מוטבעת החותמת הנ"ל, לדיראון עולם של הממשלה והעם העיראקי חסר הבושה.
וכמו כן היה הפטנט של ה"מַמְנוּעִיָּיה", כלומר העיכוב. אנשים באים עם מיטלטליהם לנקודת האיסוף לפני העלייה למטוס, ופתאום מסתבר שיש סימן ליד שמם. יש להם "עיכוב". או שחייבים כסף, או שיש להם כביכול איזה עניין במשרד ממשלתי כלשהו שצריכים להסדירו קודם עוזבם את המדינה. הכול כמובן שקר כזב ועלילות שווא, וכל המטרה היתה לחלוב מהם עוד ועוד שוחד ושלמונים.
האנשים החלו לבדוק את העניין ימים רבים לפני הגיעם לנקודת האיסוף הנכספת כדי למנוע מעצמם טרחה ברגע האחרון. כמובן שלכל יהודי שני היה "עיכוב". לאבי היו מספר עיכובים כאלה. על כן נאלץ לשלוח את אֶחַי הקטנים ממני כל אחד עם משפחה של חברים אחרים כאילו היה ילד שלהם.
גם אני עליתי בגפי. תחילה לא היה הדבר אפשרי שכן גילי היה שש עשרה, לא מספיק בוגר כדי לקבל דרכון עצמאי. בבגדאד לא קשה להסדיר דבר מעין זה. אחרי חיפוש קטן נמצא מי שיביא לנו תעודת זהות חדשה וכשרה למהדרין על שמי שבה הייתי בן שמונה עשרה וחצי. אבא שילם כ "דמי טרחה" ל"סוכן" סכום שמן בדינרים כתמורה.
וכך התייצבתי בלשכת הרישום לעזיבת עיראק כגבר מן השורה, ולא נער עם חתימת זקן דלילה. ועד שאבא סיים לטפל בכל "העיכובים" שלו, כל המשפחה למעשה היתה כבר בישראל.
היותו של היהודי מצוייד בכל התעודות והאישורים בבואו לשדה התעופה, לא הבטיח עדיין את יציאתו החלקה. גם שם, כל שוטר היה יכול להמציא איזו עלילה חדשה, פגם בחותמת, או "כתב לא ברור", ואז "בוא איתי למשרד לבדיקה חוזרת," קרי תוציא כמה דינרים לרענון הכיס שלי, יָא יָאהוּדִי.
ואחרי זה בא החיפוש בכלים ובמזוודות. החרמות של בגדים, מיטלטלים שונים, כלי בית ודברים אחרים שקצין המכס מחליט שזה אסור להוצאה אל מחוץ לגבולות המדינה העיראקית. כמו שאומרים בעברית "מטעמי בטחון המדינה". כגון שהעביר לכיסו שלו את עט הפארקר 51 שהיה אצלי, ועוד.
ועל יתר העלילות יסופר בהמשך.
שח לי חייט מכר שלנו, שבאחד הימים ההם הזמין אצלו בחור צעיר פיג'מה. וכאשר בא לקבלה, נמלא טענות על שמצא בחולצתה רק כיס אחד ולא שניים.
"ולשם מה לך שני כיסים בחולצת הפיג'''מה?" שואל החייט.
ועונה הבחור: "ואם אני אלך על שפת הים בתל אביב, איפה אשים את הידיים?"
והוא לא ידע שהוא כלל לא בא לתל אביב כי אם למעברה בכרכור (לא עלינו), ושהוא עתיד לקלל את יומו ואת ימה של תל אביב ערב בוקר וצהריים. מחוסר עבודה, מקיצוב במזון, מאי ידיעת השפה, מהאפליה הצורבת, מהיחס המזלזל, מחוסר מקלחת במעברה, ומהמעבר הפתאומי והחד והטראומטי מאד שהיה כרוך בעלייה ההמונית.
ביום אחד מן הימים הללו של טרום עלייה לארץ, נשלחתי על ידי אבי לחייט על מנת להביא ממנו את החולצות שהוזמנו עבורי שבועיים קודם לכן. בימים ההם עסקי הקונפקציה אמנם היו קיימים, אך כל מי שכיבד את עצמו לא קנה מן המוכן, אלא תפר לו את בגדיו אצל החייט באופן מיוחד.
חנותו של החייט היתה גדולה ורחבת ידיים יחסית, ולצורך עסקיו הוא לא נזקק לכל שטחה. ועל כן לקח לו שותף לחנות: השכיר שטח מסוים ממנה לשַעָן. גם לזה לא היה נחוץ הרבה שטח, שכן כל שהיה צריך זה שולחן עבודה קטן וויטרינה לא גדולה בה הציג השעונים שהציע למכירה.
ובעוד אני מקבל מן החייט את חולצותיי, שמעתי ויכוח בין השען לאחד הלקוחות שלו. הלקוח טען שהוא מסר את שעונו לתקון ולכיוון, וכאשר קיבלוֹ חזרה הוא שם לב שהמחוג הגדול אינו מקורי והוא אף גדול מהעיגול המתאים בלוח הספרות. ואפילו צבעו שונה מהמחוג השני. ועל כן הוא בא לתבוע ולברר. לשען היה אח שאף הוא היה באותו מקצוע, ושניהם שימשו באותה פינה.
בעל השעון אומר שהשעון היה חדש והוא מסר אותו רק לכיוון, והנה הוחלף מחוגו. כלום ייתכן שישתמשו בחלקים של שעונו רק בגלל שהוא היה אצלם לצורך כיוון? (דומה הדבר לכך שכאשר מוסרים מכונית למוסך בארצנו הקדושה לתקון כלשהו, לוקח לו בעל המוסך חופש ונוטל מן הדלק שבמיכל לשימושים שונים, או אף יחליף חלקים מהרכב בחלקים אחרים, כאילו הכול שלו).
השען כמובן מכחיש מכל וכל שהמחוג הוחלף. טוען שהוא אדם ישר ואמין מאוד, ולא ירמה בדבר כזה. ואחיו עומד בצד ומחריש.
וכאן נכנס לתמונה, מבלי שנתבקש כמובן, מיודענו החייט. הוא התנדב לשכנע את הלקוח באותות ובמופתים כי משעונו לא נגזל דבר, ושהמחוג לא הוחלף. והיות שהלקוח מתעקש ומראה את השעון, שעתה היתה לו באמת צורה מגוחכת עם מחוג גדול על מידותיו, החל החייט נשבע בשבועות ובאלות לחיזוק דבריו. בעיקר אלות וקללות:
"אני מכיר את השענים האלה כמו אחים שלי ומבטיחך שהם לא החליפו המחוג. קללה ומארה על ראשו של מי שהחליף לך מחוג. שימות טרם זמנו מי שהחליף מחוג. אני אומר לך שלא החליפו לך שום מחוג, יא חביבי! שמלריה וכולרה ייגופו את מי שהחליף מחוג כלשהו שלך. אדוני, אתה חייב להאמין באנשים. שאחותו תהיה מעוכת דדים ומזרון ציבורי מי שהחליף לך מחוג. שקולו של הבָּרָאזָאן יישמע בביתו של מי שהחליף לך מחוג!"
(בימי התורכים היו למכבי האש עגלות רתומות לסוסים, שנשאו את הכבאים וגם את המיכל הגדול שהכיל מים לכיבוי השריפה. בנסוע העגלה ברחובות ובסמטאות העיר היה אחד הכבאים מחצצר בחצוצרתו בקולי קולות לבשר על השריפה, כמו בימינו הסירנה. לסירנה הזו קראו בָּרָזָאן, ואם איחלו למישהו שקולו של הברזאן יישמע בביתו משמע שאיחלו לו שביתו יישרף!)
וכך המשיך החייט להישבע ולשלוח קללות רבות וקשות, עוד ועוד על מי שהחליף את המחוג. כדרכם של סוחרים ומתמקחים למיניהם. זה כמו במלחמת הבחירות של המפלגות הדתיות שהתועמלנים שלהן שולחים קללות, מארות ונאצות ביריביהם.
בעל השעון לא משתכנע. והוא מראה את שעונו לכל מי שרק מוכן לראות. ועוברי אורח סקרנים לא חסרו.
פונה בעל השעון לאנשים ואומר להם, "תעידו אתם ישרים בני ישרים, (יָא אָוְולָאד אִל חָלָאל), כלום ייתכן שלשעון חדש יהיו מחוגים כאלה מצחיקים שצצו אחרי שהוא נמסר לכיּווּן?"
סוף שסוכם שהשעון יושאר שוב אצל השען שינסה "לעשות משהו" בנדון. ואני כמובן עומד וצופה במחזה המעניין והמסקרן הזה וערימת החולצות בידי.
איך שבעל השעון יוצא את פתח החנות, פונה השען הבוגר בנזיפה לאחיו הצעיר לאמור: "אתה רואה, חתיכת מפגר שכמוך, 'עָאמִתְ עֵינָק' (תִמַּקְנָה עֶינֵיך). 'יָא מוּסָאכָאם אִל וִייצ'' ( מְפוּיָיח הפָּרְצוּף שכמותך) – כמה שהפצרתי בך שלא תחליף את המחוג, לא רצית לשמוע בקולי. תראה לאיזה בוץ הכנסת אותנו!"
א- הה, כך!
אם כן, המחוג כן הוחלף!! והשען ידע על כך ורצה לנצל ולטמטם את בעליו. רמאות היתה, ועוד איך היתה – כאן.
אני חוזר הביתה ומספר לכולם את הסיפור הטרי שהתרחש מול עיניי, ואני תמה מה היה לחייט להתערב בעניינים לא לו. ואחרי דיון בסוגייה הגענו למסקנה שהחייט אמנם ידע שהמחוג הוחלף, כי כבר הכיר את שני האחים השַעָנִים כרמאים, והוא בכל זאת עמד ושלח מארות ומחלות ומכות במי שהחליף. כלומר, מצא לו הזדמנות רשמית וכשרה שופרא דשופרא לקלל ולנאץ את שני הנקלים השענים בפניהם, מבלי שיוכלו לומר מילה ולשאול אותו למה הוא מאחל להם את כל זה.
זהו סיפורו של מחוג השעון.
[אהוד: אם יורשה לי להוסיף, מצד העלילה או ההסתברות, דומני שהחייט הפליא קללותיו מתוך תקווה שהאח הגנב כה ייבהל מהן עד שיישבר ויודה במה שעשה, ונדמה לי שכך גם בני-הבית פירשו את הסיפור של אחיהם הצעיר!]
המשך יבוא
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שלישי
בירושלים
חלק ראשון של הפרק
למחרת בבוקר בא לבקר את יהודה בן-דודתו יהושע שטמפפר, בן העשרים וארבע.
יהודה נדהם למראהו.
הזהו יהושע, הבחור המשכיל, שסיים בית-ספר תיכון כללי בהונגריה, ואף חיבר בגרמנית ספר לימוד השפה ההונגרית, שזכה לשבחי שר-החינוך ההונגרי?
הזהו יהושע, אשר הבחירות לפרלמנט הראשון בהונגריה, ומראה הבוחרים ההולכים לקלפי ושרים שירי מולדת נלהבים – היו בין הסיבות שהשפיעו עליו לצאת ברגל לארץ-ישראל, מתוך תקווה שיזכה לראות את עם ישראל הולך לבחור את נציגיו לפרלמנט העברי הראשון בירושלים?
הזהו יהושע, מורו-לשעבר בכפר סנט אישְׁטְוואן, שנטע בו אהבת ארץ-ישראל ושלח לו מכתבים נלהבים, מירושלים, והפציר בו לעלות ארצה?
עתה ניצב מולו אברך חיוור, רזה, בעל פיאות ארוכות. לראשו קאפּלוּש, מגבעת מקטיפה שחורה, שהדגישה את לובן פניו ורצינותם. לבוש קַפְטָן, חלוק ארוך וסגור כשמלה, עשוי בד משי דמשקאי בדוגמת פסים שחורים ולבנים. למותניו חגר אבנט – חגורת-משי רחבה, ומעל לקפטן – ז'וֹבֶּע, מעיל רחב עשוי בד אטלס כהה, מבריק, שהיה קצר מהקפטן. הוא דישדש בנעליים משונות שסוליותיהן עשויות עור-גמל והן בעלות חרטום מחודד ופתוחות מאחור, כנעלי-בית. כל-כולו דמות בחור-ישיבה כאותם ירושלמים מוזרים, ארוכי-פיאות, שראה יהודה אתמול בערב ליד הכותל –
יהודים חסרי שורשים וקרקע, שכנראה לא עבדו בשדה מימיהם ולא חשפו פניהם לשמש, לא זרעו דבר ולא שתלו. הם דוברים יידיש, שפה זרה ליהודה, מבלים זמנם בלימוד תורה ובתפילות ומתפרנסים ממוסד החלוקה – מתרומות שאוספים עבורם השד"רים, שליחי הרבנים [שליחי דרבנן], ברחבי הגולה. כל הווייתם כאילו לא על אדמת מולדתם הם נמצאים אלא בישיבות החרדיות בהונגריה, שבהן אסור באיסור חמור להזכיר את רעיון יישוב ארץ-ישראל.
חיבק יהודה את בן-דודתו ושאל: "מה קרה לך, יהושע!"
אמר לו יהושע בגרון חנוק: "בוא נטייל מעט, יודה, ואספר לך."
יצאו השניים לשכונה החדשה, בתי-מחסה, בקצה הדרומי של הרובע, כדי להשקיף על העיר וסביבתה. יהושע בחלוק המפוספס ובמעיל, ויהודה, בבגדיו הטובים שהכין לדרך. נעלי עור גבוהות שחפתי-המכנסיים נתונים בהן. חליפת-מסע מבד בהיר וחזק. מגבעת-לבד אירופית, רחבת שוליים, למגן מפני השמש. הוא היה לבוש כאדם הבא מארצות-המערב, "פְרַאנְגִ'י" בפי הערבים ויהודי-המזרח. מראהו היה שונה לגמרי משל יהודי ירושלים, אשכנזים וספרדים כאחד. דומה היה יותר לאחד התיירים הנוצריים, רבים מהם אנשי-כפר כמוהו, שבאו לבקר בארץ הקודש. בפיו היתה נתונה מקטרת דמויית ראש-אדם ולה מיכסה-פח, מתנת בעל אחוזה בהונגריה, גבריאל דויטש, שאצלו עבד יהודה שנתיים.
ליבו של יהודה רחב למראות המבצבצים ונגלים בפניו מעבר לחומה: במזרח הר הזיתים, חשוף, סלעי, מצבותיו השרועות כמעט שאינן ניראות. דרומה – כתמי עדרים רועים בגבעות הרכות של הרי יהודה. עצי זית. שבילים מתפתלים הנמשכים לתוך ואדי עמוק; בקרקעיתו כפר – סִילוּאַן, כפר השילוח. מן הבקעה הירוקה עלתה שיירה של חומרים עמוסי ירק ופרי, ערבים מחמרים אחריהם וצועקים בקולי-קולות ואלה מגיעים עמומים לאוזני העומדים למעלה. ערביות טיפסו כשהן נושאות על ראשיהן לולי-נצרים ובהם תרנגולות וטסי-קש מלאים ירקות וביצים –
והריחות הלכו והתפשטו באוויר, שהיה עדיין מלא טל. יהודה הרים פניו שוב לאופק – הרים כחולים-לבנים, עגולים, כיפות ומגדלים, ולפתע מן השמיים ירד ים-צלילים, צלילי פעמונים מן הכנסיות שהזכירו לו את ימי ילדותו בכפר סנט אישטוואן – אך אלה שכאן יפים וצלולים להפליא. והם מזמרים, והם משבחים, העיר מדברת אליו באמצעותם הבוקר – לא בקינות ובמסכנות, כמו אתמול, ליד הכותל – לא בהרגשת גלות וחורבן, אלא חוגגת בשמחת-חיים פרועה, כמנגינת שיר-לכת צבאי – וההדים הולכים ומשתברים מתוך קרביהָ – חלל-הסימטאות, והם חוזרים, ועולים.
עתה סיפר יהושע ליהודה דברים שלא העז להעלותם עד כה במכתביו. בבואו לירושלים נחל אכזבה מרה. הוא לא מצא שותף לחלומו על הקמת מושבה חקלאית בידי עובדי-אדמה יהודיים. עייף היה מן הדרך הקשה ומן הבדידות שקידמה את פניו בארץ. בעלי החלוקה התקיפים, יוצאי-הונגריה, השיאו אותו עד מהרה לבתו הצעירה, בת השש-עשרה, של אחד מהם. יהושע היה בן שמונה-עשרה ביום נישואיו לדַייכֶע. לאחר החתונה נכנע למראית-עין לגורלו. התכחש לעברו כצעיר משכיל ויודע שפות. הסכים לשבת בישיבה ולעסוק בלימוד תורה בלבד, להתפרנס מהנדוניה החודשית שבאה מקצבת החלוקה של חותנו הרב, ולחדול מדיבורים על הקמת מושבה עברית.
"אני מתפלא עליך!" הכריז יהודה בחום-ליבו.
"אל יתהלל חוגר כמפתח!" השיב לו יהושע.
"אני מבטיח לך שלי לא יקרה כאן דבר כזה! אני, וגם אבי – בכסף המשחית של החלוקה לא ניגע! –אם עדיין אין אדמה למושבה משלנו, נמצא בכפרים שבסביבה עבודה בחקלאות או בכל מלאכה אחרת! – אנחנו לא נהיה פאראזיטים!"
"תיזהר שלא יפשטו גם ממך את הבגדים החדשים ויכניסו אותך ללמוד בישיבה! נראה כמה זמן תחזיק אתה מעמד בלי חלוקה, בלי נדוניה ובלי אישה! עוד תראה – או-טו-טו ישדכו גם לך איזו נערה!"
וצחק.
"מה אתה צוחק?"
"תהיה נשוי, יודה, ותדע. לא על כל מה שקרה לי אני צריך להתאונן."
"איזה דבר טוב מצאת?"
"הלביבות של דייכע! טיפש!"
ושניהם צחקו. בחורים צעירים היו, והרווק קצת קינא בנשוי. יהושע המשיך לספר על עצמו ועל החיים בעיר:
"טעות לחשוב שוויתרתי על החלומות שלי והסתגלתי למציאות כאן. מהר מאוד גיליתי איזו בטלנות שוררת בישיבות הירושלמיות. הן מתקיימות על תרומות – כאילו כל העם היהודי חייב לפרנס אותן, אבל אינן מוכשרות להקים מתוכן אפילו רב אשכנזי הגון אחד. אתה יודע שמזמינים לכאן כל פעם רב מרוסיה כדי לנהל את העדה?
"ראיתי גם הרבה מעשי עוול ועיוות דין מצד תקיפי העדה, הממונים על ה'כוללים'. הם מחזיקים בידיהם את חלוקת כספי התרומות וקובעים מיכסה שנתית לכל בן-אדם. בדרך זו הם מבטיחים שאיש לא יעשה משהו שלא בהסכמתם. הם מעודדים את חיי הניוון של האברכים בישיבות ומשתמשים בהם כדי לקבל תרומות נוספות, ובלבד שלא ייוודע בגולה כי יהודים יכולים לפרנס עצמם בעבודה מועילה. ליבי מתקומם על כך שדברים כאלה נעשים בארץ שפעם הלכו בה נביאי הצדק, ובעיר הקודש ירושלים.
"במשך הזמן חקרתי ולמדתי את מצב הרובע היהודי ותושביו. הרוב כאן עניים מאוד ומתקיימים בקושי על הקיצבה הדלה. רק מיספר קטן של בתים שייך ליהודים. רובם גרים ב'חצרות' ששכרו מערבים, ובדרך כלל הללו מעניקים להם 'חסות' תמורת תשלום נכבד. שלומם של היהודים מובטח בחסדי הערבים 'מגיניהם', ואלה בזים להם ומכנים אותם בשם 'וְלַאד אִל מִיְתֶה', בני מוות! – כלומר, פחדנים.
"ראית – בכל 'חצר' יש דירות אחדות סביב לחצר מרכזית אחת, שם גם נמצא בדרך-כלל בור-המים לאגירת מי הגשמים, והפתח לסימטה. החצרות הללו, שעברנו על פניהן בדרכנו לכאן, ידועות בשם 'חצרות החזקה'. כלומר – אם יהודי מחזיק חצר בשכירות מאת ערבי במשך שלוש שנים, הוא מקבל עליה 'שטר-חזקה', ואסור לשום יהודי אחר לשכור בה דירה אצל בעליה הערבים, אלא עליו להיות דייר-מישנה של בעל-החזקה, שנקרא בשם 'חַזַקִיר'. באמצעות החזקירים שומרים אחינו היהודים על שכר-דירה לא-גבוה, ואולם צר המקום למגורים בירושלים שבתוך החומות. גם בשש השנים שאני יושב בה נוספו תושבים יהודים חדשים, והיישוב גדל.
"כדי להתגבר על קשיי הדיור נוסדה כאן, בתוך החומות, בפינה הדרומית של הרובע, שבה אנחנו עומדים – השכונה החדשה 'בתי-מחסה', וכולה בבעלות יהודית. תושביה באו בעיקר מקהילות בגרמניה, הולנד, אוסטריה והונגריה. מצוקת הדיור, וניסיונם של בעלי החצרות הערביים לנצל אותה כדי להעלות את שכר-הדירה, הביאו לאחרונה גם לייסוד שכונות חדשות למגורי יהודים מחוץ לחומות: 'משכנות שאננים', 'נחלת שבעה', ועתה מתחילים לבנות שכונה חדשה, 'מאה שערים' יהיה שמה."
הם חזרו וירדו בסימטה, וממנה פנו לאחרת. מולם עלה ובא חמר ערבי שדחף מקלו באחוריו של חמורו, שהיה עמוס נאדות-עור מלאי מים מטפטפים; הוא נהג כך כדי לזרזו. בורות-המים חלקם יבשו בקיץ, והתושבים היו קונים מים, שהועלו בדך זו ממעיין השילוח.
החמור התעקש ותקע רגליו בחריצים של אבני-הסלע שריצפו את הסימטה, ולא זז. החמר התחיל מכה אותו וצועק: "אִנְתִּי יַא כַּאפֶר! נַסְרַאנִי! יָהוּדִי! שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"
"מה הוא צועק?" הוציא יהודה את המקטרת מפיו ושאל את יהושע. "זה לא מוצא חן בעיניי – "
"אומר לחמור – אתה כופר, נוצרי, יהודי, אשכנזי חזיר!" תירגם לו יהושע. "הם אוהבים להתנכל בייחוד לנו, האשכנזים, ולהעליב אותנו. הבחורות מפחדות לרדת לשוק, בגלל תעלולי הַשַּבַּאבּ, הפרחחים שלהם."
"אז מה אתה שותק!" החל יהודה לפסוע לקראת החמר, כדי לסטור על פניו.
"לא! לא!" תפס אותו יהושע בזרועו. "אתה עדיין לא מכיר את העיר. אל תסתבך בקטטה כבר ביום הראשון!"
"שק לי בתחת!" הפטיר יהודה בגרמנית עסיסית כלפי החמר הערבי, משעבר על פניו כשהוא כלוא בזרועו של יהושע. הערבי לא הבין את הנאמר אך קלט את הכוונה, שלוותה בתנועת-יד רחבה של יהודה לעבר שיפולי-הגב, והשיב לו: "יִלְעַן דִינַכּ, שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"
החמור רץ פתאום קדימה והתחיל נוער ונופח, כאילו נבהל מיהודה – והחמר מיהר אחריו כשהוא מקלל וגוער בו מחשש שנאדות-המים ייתפסו בזיז בולט בקיר הסימטה, וייסדקו.
משהתרחקו מעט, אמר יהושע ליהודה: "יכולת לומר לו שינשק לך בברך!"
"מה פתאום?"
"כי המקום האחר כבר תפוס!"
"שמע," אמר יהודה. "זה בכלל לא מצחיק אותי. הסימטאות שלך לא מוצאות חן בעיניי. מחניק כאן ומדכא. מה, אני באתי לירושלים כדי לחיות חיי גלות? הלא יותר טוב היה להישאר בכפרים וביערות של הונגריה מאשר בכוכים המסריחים האלה שמתאימים לחמורים ולא לבני-אדם! קח אותי לביתך, או לפחות נצא לטייל מחוץ לחומות."
יהושע חייך. "טוב. לא כדאי שנמשיך לדבר כאן בהליכה. אוזניים לכותל. אמנם, אם נצא מחוץ לחומה – יחשדו שכבר ביום הראשון לקחתי אותך לרחרח היכן יש אדמה לקנות. ודע, מה שאני עומד לספר לך עכשיו, שיישאר סודי, בינינו – אסור שייוודע לאיש, חוץ מאביך."
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
* * *
אוניברסיטת בת שלמה רבתי
והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר
מודיעים על יום עיון שיתקיים לקראת יום העצמאות הקרוב בנושא:
האם בזכות מוצאנו הכוזרי אנחנו יכולים להיפטר מהפרענקים וגם ממרבית הערבים במדינת ישראל?
טובי המומחים להיסטוריה ישראלית חדשה ידונו בסוגיות הבאות:
* האם יהודי עדות המזרח, יוצאי ספרד ובבל, שאינם מצאצאי הכוזרים, הם יהודים אמיתיים או שאפשר להיפטר מהם בהקדם?
* האם מרבית ערביי ומוסלמֵי ארץ-ישראל, אלה שמשפחותיהם הגיעו לכאן אחרי הכיבוש העות'מני מכל רחבי הממלכה העות'מנית, הם כקודמיהם מצאצאי היהודים הקדמונים שישבו פה והסתערבו, או שאין להם קשר ליהודים הקדמונים, ואז אפשר להיפטר גם מהם בהקדם?
* האם נכונה הקביעה ההיסטורית שארץ ישראל ניתנה רק ליהודים האשכנזים צאצאי הכוזרים מפני שהם-הם העם היהודי האמיתי – וניתנה גם רק לערבים האותנטיים מפני שהם-הם צאצאי היהודים הקדמונים? ומאי קא משמע לן?
* האם נכונה השמועה שיוזף גבלס (גבלזון) ימ"ש היה מאצאצי הכוזרים?
ובא לציון גואל! אשכול הכופר דודי לי על כרמי בת שלמה!
מרכֵּז יום העיון: ד"ר יפתח הגלעדי
* * *
מצגות מרהיבות למיכל סנונית ולנתן אלתרמן
כדי לצפות במצגת החדשה "כשאוהבים מישהו" מאת מיכל סנונית
מעשה ידיה של שרית שץ, הנה הקישור:
http://www.saritpoetry.co.il/childpoetry.html
ניתן להזמין אצל שרית גם את מצגת "שירי מכות מצרים" של נתן אלתרמן
המצגת מופיעה בקישור הזה:
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,812 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 330 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
לאחר שאזל במשך שנים אחדות
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה
פתח תקווה
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10
אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה