| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 337
תל אביב, אור ליום חמישי, י"ט בניסן תשס"ח, 24 באפריל 2008
עם צרופה של הגדת החירות של חוג הנוער המתקדם, התשי"ג, 1953, חיפה
מוקדשת ליוסף ויסריונוביץ סטאלין
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, מתוך המחזור "נגיעות" (17).
לאה טרן: אבי, פרק מתוך רומן.
שו"ת אליהו הכהן: זיי געזונט – שמירה על הבריאות ביידיש, מאת ד"ר עדינה בר-אל. / דן סואן: עוד על ישעיהו בן חיים וגם על "שיגועי" סמבורסקי. / תשובת אליהו הכהן למיכל פלג על "חד גדיא" – "לא לאה גולדברג אלא בנימין כספי!"
בצה"ל לא צריך שכל, צריך מזל!
רות ירדני כץ: ויסקי לפסח בסקוטלנד.
שַׁחַר-מַרְיוֹ מָרְדְּכַי: עַל מְלֶאכֶת הַתַּרְגּוּם (שיר).
רון וייס: אין להשלים עם הפרת החוק הבוטה של המתנחלים.
ד"ר גיא בכור: תורת המשחקים והסכסוך הפלסטיני: סוד הפרדוקס של חמאס.
דודו אמיתי: הקהל בשטחי הרשות – לקט מהשטח.
ראובן אדיבי: טוקי והפח (סיפור).
יוסי גמזו: מִי אָבִיו שֶל הָאָבִיב?
"Dr. Nawal Al-Sa'dawi is More Famous than Me – This Reflects the Truth, Regardless of the Fact that She is a Woman and I am a Man"
ועוד, מאמר של אלן דרשוביץ לאידיוטים המתפעלים מקרטר:
Ex-President For Sale, by Alan M. Dershowitz
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שלישי, בירושלים, חלק שני ואחרון.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
בְּחֹרְשַׁת טַל רָאִיתִי עֵץ.
פְּנִימוֹ שָׂרוּף. כְּאֵבוֹ יָבֵשׁ
וְאֵשׁ בִּקְלִפָּתוֹ.
מתוך המחזור "נגיעות" (17)
לאה טרן
אבי
פרק מתוך רומן
ב-1920 ירד סבי ועמו בנו שמעון גלייזר בנמל יפו. הם הגיעו לפלשתינה מעיירה קטנה בבסרביה בגלל הרעיון הציוני. אבי, עלם צעיר כבן חמש עשרה, יפה-תואר, בעל ארשת פנים רצינית, לבוש מקטורן אפור ועונב עניבת פרפר. נער שקט, בן טובים, עמד בירכתי האונייה, שעגנה במרחק-מה מהחוף וצפה בנוסעים, שהורדו ממנה בסירות קטנות על-ידי ערבים מקומיים שקראו לעברם: "יאללה יאללה!"
שמש ים תיכונית חזקה קידמה את פניו, ומאחר שלא היה רגיל בה, החל להשיל מעליו את מקטורנו ולחלץ עצמו מן העניבה ההדורה."בארץ ישראל אנחנו," אמר סבי לבנו, כשהוא מוחה לחלוחית מעיניו במטפחת צחורה רקומה ראשי תיבות של שמו: מ.ג [משה גלייזר], איש הדור, בעל מצח רחב, ארשת פנים רצינית, וחם. בא להשתקע בארץ, לחסל עסקיו בגולה, ואף להעלות את בני ביתו לאחר שיכין עבורם כל שנחוץ. ויותר מכל, חלם על נטיעת פרדס.
מנמל יפו נסעו שניהם לפתח-תקווה, שם גרה הבכורה בבנות גלייזר, אחות אבי. יוכבד שמה. נשואה לאחד מפקידי הברון. כיוון, שיפת-תואר לא היתה, נאלץ סבי לתת עבורה נדוניה שמנה לבעלה, שלימים הסתבר שבזבז אותה, הלה, בבתי הקזינו המפוארים בבירות ובקהיר, בחברת נשים מפוקפקות. אשתו, לעומת זאת, נאלצה להישאר בבית, ולטפל בשלושת ילדיהם הפעוטים שנולדו בזה אחר זה. את זמנה בלילות היתה מקדישה לתפירת שמלות לבנות איכרים עשירות בסביבה.
כסף שחסכה החביאה דודתי תחת בלטה ישנה, עליה עמדה שידת-לילה עתיקה. בבוא הזמן תשתמש בו לחינוך ילדיה.
כאשר הגיעו לפתח-תקווה, קיבלה אותם האחות הבכירה בסבר פנים שמחות. אף הכינה לכבודם משקה רימונים ועוגיות מעשה ידיה.
"שמעונצ'יק," אמרה לאחיה הצעיר, "תגור אצלנו עד שתסתדר." וכבר ראתה עצמה אפוטרופסית על גורלו לאחר שיחזור סבי לגולה. בלילות מכינה מצעו באסם הצמוד לבית, מפנקת אותו בצלחת מרק חם, כשעין בעלה הצרה אינה משגחת בה.
למרות שנשואה היתה, תקפו אותה הרגשות בדידות כבדות, ואחיה הצעיר היה בשבילה נחמה ומשענת. בעיקר כאשר בעלה נעדר מן הבית ימים ארוכים, אז היו יושבים זה לצד זו, שותים צ'אי עם חתיכת צוקר, ומעלים זיכרונות מימי הבית שהשאירו מאחוריהם.
לא עברו ימים רבים מאז נסע סבי, ומכתב הגיע מן המשפחה, המבשר על מותו. בדרכו חזרה נתקף סבי במחלת מעיים קשה על האונייה, ואיש לא היה יכול לרפאו. בן 47 היה במותו. וכך אבד לתנועה הציונית תורם חשוב ורציני, יהודי נלהב, שהצליח להעלות שניים מבניו אל ארץ האבות.
אבי נשאר ביתמותו ובצערו. מטופל בנכסים שקנה אביו בנסיעתו לארץ-ישראל. אך בלי יכולת לשלם עבורם. עד מהרה נמכרו המגרשים בזה אחר זה תמורת מחצית מערכם ועבור זוג נעליים ותשלום שכר-לימוד למקווה ישראל, בית הספר החקלאי בו למד עם הגיעו לארץ.
באחד הימים, כשכל הכסף אזל, נקרא אבי אל מנהל בית-הספר, והודיע לו כי עליו לעזוב מיד את המוסד.
ממרר בבכי תחת אחד העצים הרגיש אבי איך הרעיון הציוני הולך ונשמט מידיו. בערפול חושיו עלה במוחו רק משפט אחד: "בפתח-תקווה ערבים, בנס ציונה בדואים."
עוד הוא ממרר בבכיו, ניגש אליו לפתע איש נעים-סבר, שיצא לחורשה לתהות על מיקומם של חרקים וזוחלים, ובמבטא רוסי כבד שאל אותו:"למה אתה בוכה בחור?"
אבי שח לו צערו, והלה הבטיחו, כי ידבר עם מנהל בית-הספר, קראוזה היה שמו. לימים התברר, כי מושיעו לא היה אחר אלא אחד מהמורים הדגולים, שלימד בבית-הספר החקלאי, יהושע מרגולין.
המנהל, אדם קשוח וקפדן מאין כמוהו, הסכים להתחשב בעניין, ולהשאיר את היתום רק כפועל בפרדס בית-הספר החקלאי. לחריגה נוספת, ללימודים תיאורטיים, לא הסכים לקבלו.
וכך, תמורת תשלום של 10 גרוש ליום עבודה בפרדס, נאלץ נער בן-טובים לקיים את עצמו כפועל עברי. שמונה גרוש שולמו לאוכל במטבח הפועלים, גרוש אחד לקופת חולים וגרוש אחד נשאר לו להלבשה ולבילויים.
למחרת היום עקר אבי ממקווה ישראל ועבר לעליית גג עם עוד חמישים פועלים.
יום אחד נקרא לוועד העובדים, הראו לו מכתב ממועצת פועלי כפר סבא, יהודים אמידים דוגמת משפחתו עמדו לטעת פרדס גדול, ונזקקו לשני עובדים היודעים את מלאכת הנטיעה, ההרכבה והגיזום.
ההודעה על נטיעת 500 דונם פרדס הדהימה אותו והוא שמח לקראתה כעל מוצא שלל רב. ידיעותיו שרכש בבית-הספר החקלאי עזרו לו להחליט לארוז את חפציו המעטים במזוודת העור שהביא מהגולה, ולשים פעמיו השכם בבוקר לכפר-סבא. בכיסו היה מצוי מכתב הערכה ותודה על שלוש שנות עבודתו במקווה ישראל.
כפר-סבא, מושבה קטנה ובה רחובות אחדים עם בתים חד-קומתיים. פה ושם נסלל כביש אספלט. האוטובוס עצר ואבי ירד ממנו, כשעיניו משוטטות למצוא אדם.
מרחוק הזדקר אוהל נטוש ובו מיטת ברזל ומזרן. הוא נכנס לתוכו, השאיר את המזוודה והמעיל מתחת למיטה. לא הרחק ממקומו ניצבה מסעדה קטנה, בעליה היו אנשים מבוגרים, מתושבי המושבה. התיישב אל אחד השולחנות הפשוטים והחל לגלגל שיחה. הזוג היה סימפטי, סיפרו על נטיעת הפרדס החדש המצוי במרחק ארבעה קילומטר של הליכה בחולות מן המושבה. ואף הבטיחו לעזור במציאת חדר הולם. זאת היתנו, כמובן, בסעודות מדי ערב במסעדתם.
בינתיים עמדה השמש במרכז השמיים. תפריט הצהריים כלל מרק מימי, שצפה בו חתיכת בשר זעירה, מעט פירה מתפוחי-אדמה, ולקינוח הוצע לו מרק פירות דליל, שעמד במקרר הקרח הזעיר.
לאחר ארוחת-הצהריים התעייף, פנה לעבר האוהל שנעזב על-ידי חלוץ עברי, שחזר לגולה. השתרע על המיטה הקפיצית ועד מהרה נרדם.
למחרת השכים לשים פעמיו לעבר מקום הפרדס. בדרכו פגש פועלים ופועלות שהיו ותיקים ממנו בעבודה. למקום הגיע מנהל העבודה. אבי, שנחשב ידען, קיבל 20 גרוש שכר יומי, ואף הוקצתה לו חלקה בת 50 דונם של פרדס צעיר. עליו היה לטפל בהרכבות הצעירות, שהחלו לנבוט מן הגזעים, לעצב בצורת גביע את העץ, ולדאוג להשקיה סדירה.
בפעם הראשונה בחייו חש שמעון גלייזר אחריות כבדה וגאווה על הגשמת חלום אביו: עבודה עברית בארץ ישראל. ולו אביו היה בחיים, ודאי היה שמח על-כך מאוד.
בערב, לאחר יום עבודה מפרך חזר לאוהלו, מקלחת לא היתה ולכן נאלץ להשתמש במי ברז שבאחת מחצרות המושבה. אז היה מביט בקנאה בפועלים ובפועלות החוזרים איש-איש לחדרו ולמשפחתו, עייפים ומיוזעים, אך מרוצים מעמלם. ברחובות נראו עגלות עם סוסים ועליהן מחרשות, שקי זבל ושתילים של עצי פרי הדר, שהוצאו מן המשתלה והוכנו לנטיעה.
ובתוך כל המהומה הזו עברה איזו בת איכרים יפה, שהיתה מפנה בביישנות מבטה לעבר הפועל הצעיר, הגבוה והיפה,שהגיע זה עתה למושבה.
בערבי שבת התקיימו אסיפות פועלים. ויכוחים נוקבים וחריפים התנהלו בין מנהיגי "הפועל הצעיר", שדוברים מרשימים להם: שפרינצק, ארלוזורוב, ומן העבר השני בן-גוריון, שרת, ברל כצנלסון ואחרים. כמה הרשימה אותו הופעתו של ארלוזורוב באחד במאי, בכיכר הפתוחה. אלפי פועלים התכנסו לשמוע את המנהיג הצעיר. הוא פתח בפאתוס אדיר, בלוריתו התנופפה ברוח, לבוש חולצה שחורה רקומה, ומעל לראשו מתנופפים דגלים אדומים.
ימי הקיץ הלוהטים עברו. חלקתו היתה בין המצטיינות ועל-כך קיבל תוספת של שניים וחצי גרוש. ממשכורתו הצליח לחסוך לרכישת זוג אופניים משומשים לנסיעה. ומדי פעם היה מבקר את אחותו. נזכר בביתו בגולה. בסלון ענק, שבקצהו עמד פסנתר גדול. אחיותיו היו מנגנות עליו תוך כדי פטפוט בצרפתית. בחדר האוכל המרווח היה שולחן ערוך כל שבת, ואליו נוספו עוד כסאות, לאורחים, שסבא אסף בבית-הכנסת לאחר התפילה. נזכר גם במאכליה המצוינים של אימו חיה רבקה, אישה קטנת קומה, חריפת שכל, שלמעשה היא זו שניהלה את בית המסחר לעצים שהקים סבו.
כל מראות העיירה עלו לנגד עיניו, קבוצת הכדורגל "מכבי", שהוא היה אחד משחקניה הטובים, ימי הגימנסיה המופלאים, וטיולי בני גילו אל מפלי המים בשבתות.
בעיקר בשבתות, בימי המנוחה, היו מציפים אותו המראות ועימם זיכרונות כל אהוביו, עד שכרו נרטב מדמעות, ולולא הפשפשים, שבצבצו מתוך מזרנו בהמוניהם, איש לא היה מוציא אותו ממיטתו. טרדת היצורים הקטנים אילצה אותו לשאול פרימוס מאחד השכנים ולבער אותם ממיטתו ומסדקי הקירות.
החורף הגיע ועמו גשמים. העבודה בפרדסים התמעטה. כל פועל קיבל רק שני ימי עבודה בשבוע. הפרדסים טרם נשאו פרי. הגשמים הרוו את האדמה. עיקר העבודה היה לנקז את מי הגשמים על-ידי פתיחת תעלות ברוחב של שני מטר. בינתיים הוקם מיבנה על משאבת המים, והיו זקוקים לפועל שיגור במבנה, יפקח על המשאבה וישמור על הפרדס. מנהל העבודה הראשי הציע לאבי את העבודה. תחילה שמח, שכן הדבר יחסוך לו לעשות את דרכו הלוך ושוב אל הפרדס וממנו. קרקור צפרדעים, ריחות משכרים ושקט נפלא היו עימו בבניין המשאבה, אך בלילות גברה הבדידות. גם הקירבה אל הערים הערביות, טול כרם וקלקיליה, הישרתה עליו פחד ומועקה. ימי מאורעות ורציחות היו הימים, עקירת פרדסים והתנכלויות ליהודים, חוסר עבודה, ומאבק עיקש בין יהודים לערבים. פועלים רבים מחבריו לא עמדו בתלאות וחזרו לארצות מוצאם. שם מצאה אותם לאחר שנים אחדות יד הצורר הנאצי.
שנה תמימה גר אבי בפרדס, נער בן 18, מקשיב לקולות הלילה ולהלמות ליבו. יום אחד נרצח יוסף חיים ברנר. הזעזוע הקשה גרם לו לבקר בבית-הוריו בגולה, לעלות על קבר אביו ולבדוק מחדש את רגשותיו לגבי הרעיון הציוני כולו.
בא להיפרד מאחותו. "מה יהיה איתך עכשיו שימעונצ'יק? הגיע הזמן שתמצא לך אישה עשירה מבנות האיכרים שבמושבה."
אבי משך בכתפיו, שאף אל תוכו עשן ציגריה, ושתק.
שו"ת אליהו הכהן
זיי געזונט – שמירה על הבריאות ביידיש
מאת ד"ר עדינה בר-אל
לאהוד היקר שלום וברכה,
הגיליון האחרון שלך גרם לי לעצור הכול בעיצומו של חול המועד ולכתוב משהו לעיתונך בעקבות אליהו הכהן, שיהיה בריא. כן, וזה בעצם הנושא: "זיי געזונט".
נא קרא את מה שכתבתי ואשמח אם תמצאהו מתאים להדפסה ב"חדשות בן עזר".
כל טוב וחג שמח לכם,
עדינה
לכבודו של אליהו הכהן, שהעלה בזיכרוננו את "אגודת הבריאות" של ילדותנו בבית הספר העממי (גיליון 336); לכבוד הארגונים המתנדבים למען אנשים עניים וילדיהם, כדי שיהיה להם מה לאכול בחג הפסח השתא; ולכבוד האביב המתחדש עלינו, בו אנו פותחים את חלונותינו, נושמים אוויר ומחלצים את גופנו מעודף בגדים ומחלצים עצמותינו בטיולים – לכבוד כל אלו אברך כל קורא וקוראת ב"חדשות בן עזר" בברכת סבים וסבתות ישנה "זיי געזונט". תרגום, למי שצריך, יהיה בהמשך... אבל זו לא רק ברכה, זה היה גם שם של עיתון לילדים ביידיש. והרי סיפור הרקע שלו:
עיתונים לשמירת הבריאות למבוגרים ולילדים
בשנת 1921 נוסדה בפולין חברה בשם "טוֹז". [ראשי תיבות של מילים בפולנית "טוֹבָרְזִ'יסְטְבוֹ אוֹחְרוֹנִי זְדְרוֹבְיֶה" שפירושן: חברה לשמירת הבריאות]. "טוֹז" אכן שמרה על הבריאות בקרב האוכלוסייה היהודית בפולין. היא עזרה לבתי הספר של כל הזרמים – חילוניים, דתיים, ציוניים ולא ציוניים – על ידי קיום מרפאות, מפעלי הזנה וארגון קייטנות קיץ. "טוֹז" פעלה בשיתוף עם "אוֹזֶה", גם היא חברה לשמירת הבריאות, שנוסדה ברוסיה עשר שנים לפני "טוֹז"; וכן עם חברת "צֶנטוֹס", שהיתה מוסד מפקח על כל החברות שעזרו ליתומים ולילדים עזובים, בשיתוף עם הג'וינט. ("צֶנטוֹס" נוסדה בשנת 1923).
שתי החברות – צֶנטוֹס וטוֹז – הוציאו לאור שלושה עיתונים ביידיש בנושאי בריאות, שניים מהם למבוגרים - פאָלקסגעזונט [בריאות העם] ו-די סאָציאַלע מעדיצין [רפואה סוציאלית] – ועיתון אחד לילדים בשם זיי געזונט [תהיה בריא. ביטוי שהפך גם לברכַּת פרדה: שלום, להתראות farewell ].
העיתון לילדים "זיי געזונט"
זיי געזונט יצא לאור בווילנה בשנים 1939-1938. תת-הכותר שלו: "קינדער-זשורנאַל פאַר היגיענע און פיזישער דערציונג" [עיתון ילדים להיגיינה וחינוך גופני]. העיתון היה כנראה דו-ירחון
הגיליונות של זיי געזונט יפים ומאירי עיניים, עשירים באלמנטים חזותיים. בין הטקסטים משובצים צילומים ורישומים. זאת במידה רבה יותר מכל העיתונים לילדים ולנוער שחקרתי, אשר יצאו לאור בפולין בשפות יידיש, עברית ופולנית. בעיתון זה נדפסו רשימות, שירים, תווים. הכול אודות היגיינה, בריאות, חיים בחיק הטבע ועוד.
במסגרת חיפושיי אחר גיליונות של עיתונים יהודיים לילדים ולנוער, שנותרו לאחר השואה, מצאתי בספרייה הלאומית בוורשה רק שלושה גיליונות של זיי געזונט, שלושתם מ-1938. בכל גיליון 20 עמודים. בכל כריכה יש שילוב של שחור-לבן וצבע נוסף.
ועתה להתנצלות: לא יכולתי לצלם את הגיליונות, כי בספרייה הלאומית בוורשה קיים חוק: כל גיליון שאין לו עותק נוסף, נחתם בחותמת "ארכיון", וככזה אסור בתכלית האיסור לצלמו במכונת צילום "זירוקס". ומה תעשה מישהי כמוני שהגיעה לפולין במיוחד (שלוש פעמים, בכל פעם למשך חודש!) – כדי למצוא עיתונים אלו? במקום "להתחיל" עם הפולנים ולנסות לצלם בסתר, ישבתי והעתקתי למחברת את תוכן העניינים, בין אם זה בפולנית ובין אם זה ביידיש. ומה לגבי האיורים והתמונות? כתבתי לעצמי את תיאורם באופן מילולי.
[אגב, מלבד האיסור הזה, (אולי בצדק, כי החומרים נשמרים היטב); האנשים בספרייה הלאומית בפולין היו מאוד נחמדים אליי. הכרתי שם את החוקרת הפולנייה ברברה וֶנְטוֹכָה (לֶנטוכה), ששלחה לי מפירסומיה על העיתונות היהודית בלבוב; ואת מי שהפכה לידידתי הטובה וַנְדָה טימינסקי, שעבדה בקטלוג ועזרה לי מאוד במציאת חומר. היא גם נסעה עימי ללודז' ובכתה עימי, כשמצאתי את בניין בית הספר בו למד אבי ז"ל...]
בקיצור, נחזור לעניינינו – מכאן ברור מדוע לא אוכל לצרף סריקות ולהראות לכם את יפי העיתון זיי געזונט, אלא רק לספר במילים שלי על איוריו ותמונותיו ולצטט כותרות.
להלן כמה כותרות שמצאתי בגיליון 5/6 יוני-יולי 1938:
· "זומער" [קיץ] – שיר על טיול בשדות מאת רבקה גאַלין, בליווי תווים.
· "פאַר וואָס דאַרפן מיר האָבן פרישע לופט?" [מדוע אנו זקוקים לאוויר רענן].
· "וויפל באַקטעריעס געפינען זיך אין דער לופט?" [כמה בקטריות נמצאות באוויר]. עם פירוט מדויק כמה בקטריות יש במקום מלא אבק, כמה במקום גבוה וכו'...
· "אויף דער קאָלאָניע" [במושבה (בקייטנה)] – תיאור סדר יום מאת י. קורצ'אק. (לא כאן המקום לפרט על מפעל הקייטנות לילדי העיר העניים. אעשה זאת בהזדמנות אחרת).
· "דאָס מיידעלע וואָס האָט ליב געהאַט די זון" [הילדה שאהבה את השמש], סיפור מאת ליטמאַן.
· "פאָרזיכטיק ביים טרינקן וואַסער!" [זהירות בעת שתיית מים!]
· "זונוואַנעס" [אמבטיות שמש]. ברשימה זו מזהירים מפני שיזוף יתר בשמש. לא תמיד כדאי לילדים לחקות מבוגרים. יש אנשים ששוכבים שעות בשמש כדי להיראות שחומים, והם "נשרפים" ("ווערן אָפגעברענט"). אבל "דאָס איז ניט ריכטיק, ווייל מע קען אויסזען שוואַרץ ווי אַ נעגער און זיין שוואַך." [אבל זה לא נכון, כי אפשר להיראות שחורים כמו כושי ולהיות חלשים].
· "אַ קאַמף מיט די פליגן: אונדזער זומערדיקע שונאים" [מלחמה בזבובים: השונאים הקֵיציים שלנו].
· "קאָלאָניע-הימן" [המנון המושבה (הקייטנה)]. מילים מאת מ. חפץ, מוסיקה של י. סטאָלאָוו (סטוֹלוֹב). בצירוף הצעה לקוראים הצעירים לחבר המנונים לקולוניות ולשלוח לעיתון.
· ואפילו ניתן ללמוד שחייה באמצעות העיתון: במדור "ספּאָרט און שפּיל" [ספורט ומשחק] תחת הכותרת "לערן זיך שווימען" [ללמוד לשחות], יש הנחיות: קודם כל צריך להתרגל למים, לשחק במים רדודים, שמגיעים עד הברכיים. ולאחר מכן מפורטים שבעה שלבים ללימוד שחייה בצירוף איורים.
· "לאַך אַביסל" [צחק מעט]. סיפור הומוריסטי בליווי איורים על הערשעלע ופייגעלע (הרשלה ופייגלה), תרנגולים וברווזים.
·
ואם באיורים עסקינן, הרי תיאור עוד כמה אלמנטים חזותיים בגיליון זה:
· על הכריכה הקדמית יש תמונת נחל עם סירה. על גדת הנחל יושבים נער ונערה. הנער דג דגים בנחל.
· באמצע הגיליון תחת הכותרת "פון די ענגע געסלעך צו זון און לופט" [מהסמטאות הצרות אל שמש ואל אוויר] יש שתי תמונות עמוד מול עמוד: ילדים בפרוור עני וצפוף מול ילדים באזור קיט ונופש.
· בתוך הגיליון מבחר תמונות, ביניהן: תינוק משחק בכדור; ילדים נרטבים במים; ילדה עם גוזלים; תרנגול ומתחתיו כתובית: "אונדזער זומער-וועקער" [המעורר הקֵיצי שלנו].
· במדור הקומי בסוף הגיליון יש הנחיות למשחקי חברה עם איור משעשע של טיפוס על פיל באמצעות סולם וקפיצה ממנו למים.
זהו, בברכת חג אביב שמח,
והעיקר, לכל אחד ואחת, "זיי געזונט!"
עדינה בר-אל
נ.ב. הרחבה על עיתוני ילדים של חברות סעד בפולין ואחרים ראו בספרי: בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939 (ירושלים 2006).
דן סואן
עוד על ישעיהו בן חיים וגם על "שיגועי" סמבורסקי
שלום וברכה, אהוד,
כתבתו של אליהו הכהן על ישעיהו בן חיים, המורה לטבע בביה"ס "הכרמל", היתה מרגשת, בעיקר בשל מעיינות המידע שנבעו ממנה על התחומים השונים בו היה מעורב. בן-חיים לימד אותנו שנים, ולא היה לי אז צל של מושג על מעורבותו בנושא "אגודת הבריאות", ועל השירים שחיבר בתחום זה. מנגד, זכורה לי מאוד המעורבות העמוקה שגילה בתיחזוק הנוי והגננות בחצר ביה"ס. ובהקשר זה, המלחין דניאל סמבורסקי, אותו הזכיר אליהו בכתבתו השופעת, היה המורה לזמרה בביה"ס "הכרמל". וכל הפופולאריות הגדולה שלו באותה תקופה לא עמדה לו ולא הצילה אותו מ"שיגועי" התלמידים. ואחרון-אחרון, גם מנשה רבינא, שאת שמו העלה אליהו בכתבה, היה מעורב בפעילות הבית-ספרית של "הכרמל", שכן בנו, דן, למד שם במחצית השנייה של שנות ה-40, ומנשה היה נותן מפעם לפעם הרצאות לתלמידים בנושאי מוסיקה.
קיצורו של דבר, מתוך הכתבה ניתן היה לעמוד על עובדה חשובה, שהסתתרה שם בין השיטין: המורים של אותה תקופה היו לא רק מנחילי תרבות, אלא חלוצי תרבות: תרומתם הישירה לסל התרבות הישראלית המתגבשת היתה לא-מבוטלת. ולאו רק בנושא אותו לימדו!
בברכה,
דן סואן
מיכל פלג: "האזינו חבריה, מעשה בחד-גדיא"
שלום אליהו,
בתוכניתו של יהורם גאון ביום שישי בצהריים, הוא קרא את השיר "חד גדיא" הנהוג בקיבוצים ("האזינו חבריה, מעשה בחד-גדיא....") וביקש את עזרת המאזינים היודעים מיהם כותבי השיר. ישנן כמה גירסאות לעניין זה, וחשבתי שאתה האיש שתוכל לפתור את התעלומה:
בספרו של שלמה גולדשטיין: "חגיגה בצלילים" כתוב: לחן עם. השיר: אורי גבעון. יש הגורסים, שלאה גולדברג כתבה את המלים ואורי גבעון הלחין.
בדפי המקהלה שהוציא הקיבוץ הארצי לפני שנים כתוב, כמדומני: אורי גבעון ו-ב. כספי. בקלטת לפסח, שהפיק משרד החינוך בשיתוף עם "אורנים", ביה"ס לחינוך של התנועה הקיבוצית, כתוב: ב. כספי ו-מ. ביק. בקיצור, ריבוי גירסאות ואף אחד אינו יודע לאשורו מיהם הכותבים. התוכל להאיר את עינינו?
בתודה
מיכל פלג
תשובת אליהו הכהן ל"חד גדיא" –
"לא לאה גולדברג!"
למיכל פלג, שלום,
על פי הרשום אצלי מזה שנים רבות, מחברו של השיר "חד גדיא" ("האזינו חבריה") הוא בנימין כספי, המורה והמחנך בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה ומי שחיבר את מילות השירים "שישו ושמחו בשמחת חג" וזה לא מכבר זוהה גם כמחברו של "השפן הקטן".
משנדרשתי לאחרונה לעניין זה מבוכה אחזתני לנוכח ריבוי אתרי האינטרנט והשירונים המייחסים שיר זה ללאה גולדברג. לא מצאתי לכך כל סימוכין לא בכתביה ולא אצל חוקרי יצירתה. השיר אף אינו כלול ברשימת השירים המולחנים שלה המופיעה בסוף המונוגרפיה על לאה גולדברג מאת טוביה ריבנר.
לאה גולדברג כתבה שיר על ארבעת בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. הייתכן שבהשפעת שיר זה יוחס לה גם השיר "חד גדיא"?
לו נמצאה ולו אסמכתה אחת מתועדת לקשר של לאה גולדברג לשיר זה, הייתי כמובן בוחן מחדש את הידוע לי. אני מסתמך גם על ידידה גולומב, תלמידת בית הספר "אחד העם" בפתח תקווה, שהעידה כי למדה את השיר מפי המורה שלה בנימין כספי בשנת 1934. זוהי לפי עניות דעתי העדות המוקדמת ביותר על לימוד השיר הזה בארץ. כל זה קרה עוד טרם עלותה של לאה גולדברג ארצה.
אשר ללחן – באורח טבעי הולחנו והותאמו כמה וכמה מנגינות לשיר זה. השגורה מכולן היא מנגינת-עם. לחן נוסף, מקורי, חיבר נחום נרדי. שירבוב שמו של המלחין אורי גבעון, איש קיבוץ שער העמקים, כמלחין "חד גדיא" (כך מופיע באתרי אינטרנט רבים וכן בחוברות של שירי פסח) נובע ככל הנראה מאי הבנה. גבעון כתב עיבוד מוזיקלי לשיר אך לא הלחינו.
בברכה,
אליהו הכהן
אהוד: את בנימין כספי לא היכרתי כי לא למדתי בגימנסיה "אחד העם" אבל אם איני טועה הסופר יהושע קנז ופרופ' יפה ברלוביץ היו בין תלמידיו בכיתות הנמוכות.
ידידה גולומב היא בתו של סרג'נט הנוטרים הוותיק של פתח-תקווה אלעזר גולומב, הזכור לי היטב מילדותי. ביתו ברחוב ביל"ו, עם תחנת הנוטרים והנשק בחלקו הקדמי, גבל ממזרח עם בית סבי יהודה ראב בן עזר, ואנחנו גבלנו עם בית הסב מדרום לו. במצעד יום העצמאות הראשון בפתח-תקווה, במאי 1949, צעדו מגיניה מ-1921 ועד לוחמי גדוד "העין" ושיריוניותיהם הקלות ב-1948. אלעזר גולומב צעד גאה במכנסי חאקי קצרים, גרבי חאקי גבוהות, ותחת לזרועו הימנית צמודה קת רובה חומה עשוייה עץ ובה חור גדול לרוחבה. מאחר שבזמן הבריטים היה צריך להחזיר את הנשק, נותרה בידו רק הקת מן הרובה שבו נלחם על הגנת המושבה במאי 1921. הכדור פער בה חור אך היא הגנה בכך על אלעזר עצמו וגופו.
לאחרונה פגשתי בידידה באירוע ב"צוותא" לאסתר ראב. אחיה הצעיר של ידידה הוא אבינועם (נועם) גולומב האגרונום, שפיתח בשעתו עץ תפוז ננסי, ואחיה המבוגר הוא ברוך גולומב (דומני שעיברת את שמו), הדיפלומט. היא עצמה עבדה כמורה במשך שנים רבות ואם אינני טועה גם כמנהלת בבית הספר הישראלי בפריס. דודתה שושנה גולומב, לימים אייזנברג, עברה עם בעלה זלמן (מראשי ההגנה בפתח-תקווה) מעין-גנים לנהלל, ואחד מבניהם היה האלוף משה מוסה פלד. שושנה היתה חברת ילדות ונעורים של אסתר ראב, והיא נזכרת בסיפוריה של אסתר וגם בסיפוריה של בת-שבע אוריאלי, החיה עדיין עימנו, שיצאו לאור בשני ספרונים נפרדים.
* * *
בצה"ל לא צריך שכל, צריך מזל!
ממפעלות ההדחה של הרמטכ"ל החדש שהוא הרבה יותר טוב מהקודם
הדיח מג"ד על כך שהכוח בפיקודו לא רדף מיד אחר האוייב שהפתיע אותנו וגרם לנו הרוגים
הדיח מג"ד על שהכוח בפיקודו רדף מיד אחר האוייב שהפתיע אותנו ועלה על מארב שהפתיע אותנו וגרם לנו הרוגים
הדיח מג"ד שהסתער בראש הכוח שבפיקודו, נפצע מיד ופונה והכוח נותר ללא פיקוד הולם ונכשל והיו לנו הרוגים
הדיח מג"ד שנשאר עם ה"פלסמה" מאחורי הכוח בפיקודו, וזאת למרות שהפעולה נוהלה היטב ונחלה הצלחה אבל גם בה היו לנו הרוגים
מחב"ע
* * *
יהודי נמק בכלא האמריקאי מזה 20 שנה בשל סיוע לישראל, ואתה הופך אותו נושא לבדיחה גסה וחסרת טעם [גיליון 336]. מכוער – מכוער מאוד!
רמיק
* * *
הופיע!
נורית גוברין
'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה' כרכים ג+ד
הוצאת כרמל, ניסן תשס"ח/אפריל 2008
המחיר בקנייה ישירה כולל דמי משלוח, בצ'קים לפקודת הוצאת כרמל:
79 ₪ כל כרך במקום 99 ₪, שני הכרכים: 149 ₪ במקום 198 ₪
כתובת ההוצאה: הוצאת כרמל, ת.ד. 43092; ירושלים 91430
בשני הכרכים מכונסים עשרות מחקרים ומאמרים, מסות ורשימות שפורסמו בשנים האחרונות בכתבי-עת שונים, יחד עם פרקים הרואים כאן אור לראשונה. נדונים בהם נושאים הקשורים ביוצרי המופת ביניהם: ברדיצ'בסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, שופמן, עגנון, דבורה בארון, ס. יזהר. מובאים גם פכּים קטנים מחייהם ומיצירתם כהשלמה לספריה ולמחקריה הקודמים של נורית גוברין. הנושאים נדונים בהקשרם הרחב: הביוגראפי, ההיסטורי, החברתי והספרותי. ביניהם: בין ספרות למקרא; ספרות ה"חדר"; פולמוסים; ספרות הנשים העברית; בין ספרות למקום; פרקים בספרות ארץ-ישראל; פרקים המוקדשים לביקורת שירה, פרוזה, כתבי-עת ומחקר.
השער האחרון תורם לפן האישי של הספר, ומגלה במישרין את עולמה של החוקרת כמי שהספרות וחיי הספרות הם מרכיב מרכזי בחייה.
את הספר מלווים איורים, תמונות וצילומים בלתי שגרתיים.
להשיג גם בכל חנויות הספרים המובחרות
רות ירדני כץ
ויסקי לפסח בסקוטלנד
אהוד, עוד פעם חג שמח.
יש לנו חבר ששותה רק ויסקי סינגל מאלט. הסינגל מאלט עשוי ממאה אחוז לתת, מסוג יחיד שנחשב למאלט טהור ועובר תהליך ייצור מסורתי. הוא מאופיין בטעמים עשירים כאשר הדגש הוא על חומרי הגלם. רוב מוחלט של סוג זה של ויסקי מיוצר בסקוטלנד.
יום אחד הוזמנו אליו והוא הניח על השולחן בקבוק ויסקי טאליסקר. קפצתי מרוב שמחה וסיפרתי לו את הסיפור הבא.
את השיעור הראשון בשתיית ויסקי קיבלתי מבן-זוגי.
כאשר שהינו שנה שלמה בקמברידג', במסגרת שבתון, החלטנו לגלות את סקוטלנד דווקא בחודש מרץ, כשאין תיירים ומזג האוויר חורפי. יצאנו מקמברידג' עם שני בנינו, מצויידים במסלול, ידענו לאן אנחנו רוצים להגיע, מה לראות, אבל לא ידענו היכן נלון ואיפה נאכל. את הפרק הזה השארנו כהפתעה. מדוע? כי למדנו שתמיד כדאי לשאול מקומיים איפה כדאי לאכול וללון, והמקומיים יודעים!
עברנו את גלזגו, התעכבנו בלוך נס, לא מצאנו את המפלצת, אבל מצאנו שפע של מפלצות בחנויות בכל מיני צורות, גדלים וצבעים. קנינו. בערב הגענו לדומברטון, מצאנו מלון, התמקמנו, ובן זוגי אמר לי: "עכשיו שאת יודעת פחות או יותר להבדיל בין יין יותר טוב ופחות טוב, תלמדי קצת על ויסקי כי אנחנו נמצאים במקום שבו הומצא המשקה הנהדר הזה. ישנם אין ספור סוגים של ויסקי, יותר טובים, עוד יותר טובים והכי טובים."
בטיול הבלתי נשכח שעשינו בסקוטלנד שנמשך עשרה ימים, כל ערב טעמתי ויסקי שונה וכל פעם גיליתי מחדש כמה נעים להתחבר אליו. השיא היה כאשר הגענו לדורנס בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הנופים המדהימים של ההרים המתנשאים לגבהים אדירים, הנהרות מלמטה, הטבע הפראי, אלפי כבשים מפוזרים בכל מקום, הדרך העולה כלפי מעלה שדי מפחידה, ומזג האוויר קר וגשום הפעים והדהים את כולנו.
דורנס זו עיירה קטנה נמצאת שם למעלה בצפון, ומשם אין לאן להמשיך רק לחזור. זהו. קצה העולם.
ממקומי נודע לנו שיש רק מלון אחד בדורנס והוא שייך לגברת מקוי, והוא סגור כי בחורף אין תיירים. אותו מקומי ראה שאנחנו אובדי עצות עשה מעשה. הלך לגברת מקוי שגרה קרוב למלונה, וסיפר לה שיש משפחה שמחפשת מקום להניח את הראש. היא פתחה לכבודנו את מלונה הקטן, הדליקה את החימום המרכזי ואת המים החמים ואמרה שתוך חצי שעה נוכל להתרחץ.
היא היתה אישה יפה. להערכתי כבת-שבעים, בעלת קומה, שיערה לבן, אסוף לאחור, פניה ארוכים ועיניה הכחולות חייכו כל הזמן.
קיבלנו שני חדרים כמו פעם, האמבטיה והשירותים היו במרכז הפרוזדור, החדרים גדולים, מיטות גדולות ורחבות וכיור באמצע החדר.
גברת מקוי אמרה לנו שהארוחה תהיה מוכנה בשעה שמונה בערב, אבל אם אנחנו רוצים אפריטיף שנרד קודם.
ירדנו קודם. היא הובילה אותנו לחדר האורחים, עצים בערו באח והפיצו חום נעים, ובחוץ רוחות עזות, גשם זלעפות וקור כלבים. היא שאלה: "מה אפשר להציע לכם לשתות?"
"ויסקי."
"איזה ויסקי?"
"על מה את ממליצה?" שאל בן זוגי
"על טאליסקר, סינגל מאלט, מכירים אותו?"
"לא," השבנו.
"המתינו רגע," אמרה; יצאה וחזרה עם מגש ועליו שלוש כוסות ובקבוק ויסקי. היא מזגה לנו ולה ואמרה: "את הוויסקי הזה מייצרים באי קטן כאן בסקוטלנד שנקרא סקיי. צבעו של הטאליסקר דבש זהוב כמו שאתם רואים, ואחוז האלכוהול הוא 45 מעלות, מעט חזק אבל טעמו חריף וזה הקסם של הוויסקי המיוחד הזה. לחיים."
ערכנו היכרות אישית עם הטאליסקר והבנו שיש הרבה סיבות להאמין באלוהים והנה התווספה עוד אחת.
לארוחת הערב היא בישלה והגישה צלי כבש עם ירקות ותפוחי אדמה והטעם היה נפלא. אחרי הארוחה היא הזמינה אותנו לשתות איתה קוניאק באותו חדר חמים ונעים, וסיפרה על חייה, ואיך זה לחיות "בקצה העולם". המרחק מדורנס ללונדון הוא יותר מאלף קילומטר. בכל מהלך חייה היא היתה שם פעמיים. גם אנחנו סיפרנו על עצמנו ועל ישראל, הזמן עבר, השעון צלצל חצות, וגברת מקוי נפרדה מאיתנו בברכת לילה טוב ולחיצת יד.
למחרת בבוקר ירדנו ומישהי הכינה לנו ארוחת בוקר מסורתית. גברת מקוי לא היתה. סיימנו לאכול, עלינו לחדרים, אספנו את חפצינו וביקשנו לשלם, אבל גברת מקוי לא היתה. העוזרת אמרה שנחכה עוד טיפה היא תבוא. חיכינו ושתינו עוד קפה, וגברת מקוי נכנסה, מחוייכת, ושאלה אם ישנו טוב, והשבנו שישנו נהדר, ומאד נהנו מכל מה שהציעה לנו, ובמיוחד על שפתחה את המלון לכבודנו, ונשמח לשלם.
גברת מקוי קבעה מחיר, עשר לירות אנגליות.
אמרתי לה שזה לא יכול להיות, והיא בטון חביב השיבה: "זה מה שהחלטתי. הבאתם לי שמחה ושמחה שווה יותר מכסף. עשר הלירות שאני מבקשת זה רק כדי שלא תרגישו שקיבלתם הכול חינם."
שַׁחַר-מַרְיוֹ מָרְדְּכַי
עַל מְלֶאכֶת הַתַּרְגּוּם
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם.
נַסֵה, לְמָשָׁל, לְתַרְגֵּם:
Arbeit macht frei
הָעֲבוֹדָה מְשַׁחְרֶרֶת זֶה לא
מַסְפִּיק.
תַּרְגֵּם: Endlösung
הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי זֶה מַסְפִּיק
סוֹפָנִי?
פַּעַם צָפִיתִי בְּסִדְרָה קוֹמִית, שֶׁבָּהּ שָׁאַל דָּיָּר מֵרְחוֹב
אַחַד הָעָם (תַּרְגֵּם אַחַד הָעָם, נִרְאֶה אוֹתְךָ)
מָה זֶה: "It's a free country, baby?"
וְהֵשִׁיבָה לוֹ שְׁכֵנְתוֹ: "זוֹ מְדִינָה בְּחִינָם, תִּינוֹק."
צְחוֹק, צְחוֹק; אֲבָל אֵיךְ אֲנִי מְתַרְגֵּם בֶּכִי
שֶׁל סַבָתִּי רוֹזָה לְבֵית דָנְטֵה, עַל מָוֶת בְּחֶנֶק שֶׁל אַחְיוֹתֶיהָּ,
מַטִילְדָה וְג'וֹיָה
וְשָׂרָה
וְסוּזָאנָה
ואִמָן, רֶגִינָה, בְּאַוְושְׁוִיץ
אֵיךְ מְתַרְגְּמִים אַוְושְׁוִיץ?
וּלְמָה אֲנִי מִתַּרְגֵּם לוּלֵא
בַּא מַרְיוֹ, יָּמָאי אִיטַלְקִי,
וְהוֹצִיא אֶת דָנְטֶה מֵהַתּוֹפֵת
לִפְנֵי שֶׁהָיָה מַרְיוֹ לְסָבָּא שֶׁלִי
וְרוֹזָה לְסַבְתָא שֶׁלִי
וְאֵירוֹפָּה לְתּוֹפֵת שֶׁלָהּ.
תַּרְגֵּם: תָּא גָּזִים. אֲבָל לִפְנֵי זֶה
תַּרְגֵּם רַכֶּבֶת,
שֶׁנוֹסַעַת שָׁבוּעַ בְּלִי מָיִם וּבְלִי אוֹכֶל, בְּלִי אָוִויר וּבְלִי
שֵׁירוּתִים.
תַּרְגֵּם 2 מִילְיוֹן יְהוּדִים אוּקְרָאִינִים בְּ-1939
לְ-30,000 יְהוּדִים אוּקְרָאִינִים בְּ-1945.
תִּרְגַּמְתָּ?
אֵיזֶה יוֹפִי הַטְּרָגֶדְיָה הַזּאת מִתַרְגֶּמֶת לְסִפְרֵי הָהִיסְטוֹרְיָה.
מַעֲדָן עַל שִׂפְתֵי הַמַּרְצִים שֶׁל הַמֵּאָה ה-22
מוּסִיקָה לְאָזְנֵי הַתַּלְמִידִים. כְּמוֹ מַעֲשִׂיָה.
(עַל אִירְוִינְג לא אַדַבֵּר).
וּמֵעֵת לְעֵת כָּל זֶה מְתוּרְגָם לִגִילוּי הִיסְטוֹרִי חָדָשׁ עֲבוּר קוֹרְאֵי
לה מוֹנְדְ אוֹ הַגָּארְדִיאַן אוֹ דֶר שְׁפִּיגֶל עַל שׁוּלְחָן אֲרוּחַת
הַבּוֹקֶר בְּטֶרֶם צֵאתָם לְעוֹד יוֹם עָבוֹדָה
אוֹ לְבִילוּי בִּמְחִיצַת יַלַדֵיהֶם עִם כְּלַבְלַב עַל דֶּשֶׁא מוּצַל
לְשָׁעָקָלָה
בְּוונְדֶל פָּארְקְ, לְמָשָׁל.
אֲבָל לְסַבְתָא רוֹזָה שֶׁלִי הָיָה הַגִּילוּי
כָּל שָׁעָה
וְשָׁעָה
קָשָׁעָה
הָרִאשׁוֹנָה.
וְעַכְשָׁו תַּרְגֵּם.
רון וייס
אין להשלים עם הפרת החוק הבוטה של המתנחלים
סופר נידח שלום,
הכותב המכונה משה בן אפריים שואל בגיליון 334: "והיכן הממשיכים של המפעל (מפעל ההתיישבות) הציוני הזה? בהתנחלויות בכרמל, במעון, בעופרה ובמגרון."
בן אפריים מתעלם מכך שהיישובים כגון גבולות ונירים הוקמו ביוזמת הנהגת היישוב ובמימונה, על אדמות שנקנו בכסף מלא. גם בפתח תקוה, הקרקע נקנתה.
לעומת זאת, ההתנחלויות חוות מעון ומגרון הם מאחזים בלתי חוקיים שנבנו ללא אישור חוקי (ללא תוכנית מיתאר וללא היתר בנייה). יתר על כן, המאחז מגרון הוקם על קרקע פרטית השייכת לפלסטינים, ז"א שמדובר כאן בגזל.
פרקליטות המדינה כבר הודיעה לאחרונה לבית המשפט שמאחז מגרון יפונה תוך חצי שנה. אפשר להתווכח על הצורך בהקמת התנחלויות בגדה המערבית, אך אין להשלים עם הפרת החוק הבוטה של המתנחלים.
מה היינו עושים בלעדיך, קרטר קשישא?
קרטר לטיבי: להגביר מודעות למצב הערבים בישראל
מאת יואב שטרן [ציטוט]
הנשיא האמריקאי לשעבר אמר לח"כ טיבי כי הציבור האמריקאי לא מודע למצב האוכלוסייה בארץ והציע לו לפעול כדי לעורר את דעת הקהל בעניין.
הנשיא האמריקאי לשעבר קרטר נפגש עם ח"כ אחמד טיבי רע"ם תע"ל בירושלים במלון קינג דוד לשיחה על מצב המיעוט הערבי בישראל. טיבי האשים את ישראל באפלייה של האזרחים הערבים ישראל.
קרטר אמר כי הציבור האמריקאי אינו מודע לאפלייה ממנה סובלים אזרחי ישראל הערבים. הוא הציע לח"כ לפעול כדי לעורר את דעת הקהל בארה"ב בעניין זה.
["הארץ און-ליין", 21.4.08]
מחב"ע: ובין השאר להציע לאמריקאים לשלוח חבילות מזון לנערים ערבים ישראליים הרוגמים מכוניות ישראליות בכבישי ישראל, ולתת מקלט מדיני בארה"ב לערבים אזרחי ישראל שמסיעים טרוריטסים פלסטינים לפעולות התאבדות.
האמת, לא שיערנו לעצמנו שקרטר תם או מיתמם עד כדי כך. אבל הוא לא אשם, אין על ידו הנרי קיסינג'ר או מוח יהודי אחר שייעץ לו מה לומר ומה לא לעשות מעבר למה שהוא אמור לדעת לעשות בעצמו – גידול בוטנים בחוותו בג'ורג'יה.
ד"ר גיא בכור
תורת המשחקים והסכסוך הפלסטיני:
סוד הפרדוקס של חמאס
Gplanet עושה סדר בים הדיווחים הסותרים, מה קורה במשא ומתן האינטנסיבי, אך הנסתר, בנוגע לרגיעה בעזה. קרטר, המצרים, גלעד שליט ועסקת החילופין. כדי להבין מה קורה כאן, נגייס לעזרתנו את תורת המשחקים, ואת הפרדוקס המפורסם, "פרדוקס גרלינג-נלסון". באופן כללי? בכלל לא קל.
בשנת 1908 ניסחו שני הלוגיקנים והפילוסופים הגרמניים קורט גרלינג (Kurt Grelling) ולאונרד נלסון (Leonard Nelson) את אחד הפרדוקסים שלא נפתרו עד היום. ואכן, קוראים לו על שמם: פרדוקס גרלינג-נלסון. הפרדוקס הזה משמש בסיס לתורת המשחקים, דבר שישמש לנו כלי לבחון גם את הדילמה של חמאס.
הרקע לפרדוקס: אם מילה מתארת את עצמה, היא מכונה אוטולוגית, ואם המילה אינה מתארת את עצמה, היא מכונה הטרולוגית. למשל המילה "בעברית" מתארת מילה בעברית, והיא עצמה בעברית, ולכן היא תהיה אוטולוגית. "באנגלית" מתארת מילה באנגלית, אבל היא עצמה לא באנגלית, ולכן היא תהיה מילה הטרולוגית.
הפדוקס אותו ניסחו השניים הוא כדלקמן:
האם המילה "הטרולוגית" היא הטרולוגית?
נבחן זאת יחד, ונבין את הפרדוקס: אם היא כן הטרולוגית, פירוש הדבר שהיא מתארת את עצמה, ולכן היא אינה הטרולוגית. ואם היא אינה הטרולוגית, פירוש הדבר שהיא אינה מתארת את עצמה, ולכן, על-פי הגדרתה, היא כן הטרולוגית.
אם היא הטרולוגית – היא אינה הטרולוגית.
ואם היא אינה הטרולוגית – היא כן הטרולוגית.
נסביר את הלוגיקה היפה. אל תרפו, עד שנבין: אם מילה שאינה מתארת את עצמה – אינה מתארת את עצמה, הרי שהיא מתארת את עצמה, ולכן לפי ההגדרה, אינה הטרולוגית.
אם מילה שאינה מתארת את עצמה – אינה בלתי מתארת את עצמה, הרי שהיא אינה מתארת את עצמה, ולכן היא כן הטרולוגית.
[אהוד: כבר לפני יותר מיובל שנים למדנו זאת אצל פרופ' יהושע בר-הלל באוניברסיטה העברית בירושלים, ומשפט הדוגמה היה "יפני אחד אומר שכל היפנים שקרנים." וחוזר חלילה. למשפטים כאלה קוראים "דרוש מן (או על) המערכת"].
נעבור לחמאס, לפי היגיון הלוגיקה, וננסח עכשיו את מה שאנו קוראים: "הפרדוקס של חמאס". נתונים לפרדוקס: חמאס הוא אירגון פלסטיני אנטי ישראלי. הפלסטינים מתקיימים מישראל. הפרדוקס של חמאס הוא כדלקמן:
האם חמאס יכול להתקיים עם ישראל?
אם הוא יכול להתקיים עם ישראל, אזי קיום יהיה לו, אך הוא כבר לא יהיה חמאס. ואם הוא משהו אחר, לא ענינו על הפרדוקס.
אם הוא אינו יכול להתקיים עם ישראל – הוא אמנם יישאר חמאס, אך ללא קיום. אם אין קיום, גם כאן לא ענינו על הפרדוקס.
במילים אחרות, שתי האופציות אינן אפשריות, וזו בדיוק הבעייה של הארגון, שהצליח יותר מדי, ואינו יודע מה לעשות בדיוק עם הצלחתו/כישלונו. הוא לכוד בפרדוקס של עצמו. חמאס אינו יכול עם ישראל, ואינו יכול בלי ישראל.
חמאס רוצה להתנתק מישראל, אך חייב שתפרנס אותו; חמאס מאוד רוצה הפסקת אש, אך אינו יכול להרשות לעצמו הפסקת אש; חמאס מאוד רוצה עיסקה על גלעד שליט, אך אינו יכול להרשות לעצמו עיסקה כזו.
חמאס עמוק בפרדוקס של עצמו. איפה הדברים עומדים בשטח?
יוזמת קרטר
נשיא ארצות הברית לשעבר, השנוי במחלוקת בעצמו, ג'ימי קרטר, נפגש עם בכיר חמאס, ח'אלד משעל, ביום שישי בערב בדמשק. הפגישה נמשכה כחמש שעות, ובמהלכה הם גם אכלו יחד ארוחת ערב בסגנון המטבח הסורי. בפגישה השתתפה הצמרת של חמאס בפזורה, והיא כוללת את מוחמד נזאל ומוסא אבו מרזוק. מבחינת חמאס הפגישה היא כבר הישג, לנוכח החרם הכמעט מלא שהוטל על בכירי הארגון בעולם.
למחרת בבוקר התקיים סבב נוסף של שיחות בדמשק, במשך כשעתיים וחצי. במקביל נועדו יועציו של קרטר עם יועצי חמאס. סוכם שחמאס ישיב להצעותיו של קרטר, דבר שהוא עדיין לא עשה, בשל המלכוד בו הוא שרוי. אנו נבין עכשיו את מגוון שיקולי הארגון האסלאמי הזה.
"הצהרות מתונות"
קרטר ביקש מח'אלד משעל שישמיע "הצהרות מתונות יותר" בנוגע לישראל, אך אם כך יקרה, זה כבר לא יהיה חמאס, ובוודאי שלגיטימציה הארגון לא ירוויח מכך. התביעה הזו מבחינת הארגון – אינה באה בחשבון.
הפסקת אש
קרטר הביא מסמך עצמי כתוב, שעיקריו: הכרזה חד צדדית של חמאס על הפסקת שיגור הקסאמים לעבר ישראל, למשך שבוע עד עשרה ימים. חמאס ממולכד בעניין הזה: אם יכריז על הפסקת אש, במונחי המזרח התיכון זו הצהרת כניעה. הוא מאוד מעוניין להפסיק את הלחימה, בשל אפיסת כוחות של אנשיו, אך איך יכריז בעצמו על הפסד? בלתי אפשרי.
יותר מזה, אם יקבל את הגיונו של קרטר, לפיו עליו להפסיק ראשון את האש, סימן שהוא גם האשם באש הזו, דבר שחמאס לא יכול לקבל. קרטר ציין כי לאחר שחמאס יכריז על הפסקת אש חד צדדית, הוא ואחרים יפעלו אצל ישראל להסרת המצור מעל עזה. חמאס שאל: ואם ישראל לא תסיר את המצור? במקרה כזה הארגון ייהפך לבדיחה. בכלל, איך חמאס יגיע להסכם עם מדינה שבה הוא אינו מכיר, ואשר אותה יש רק להשמיד מבחינתו?
גלעד שליט
עוד הציע קרטר שבכירי חמאס בעזה ייפגשו (כנראה בקהיר, בשיתוף המצרים) עם השר אלי ישי מש"ס, לדון בגורל גלעד שליט ועסקת השבויים, דבר שגם בו חמאס ממולכד. האירגון מאוד רוצה עיסקה, אך הוא אינו יכול לשלם את מחירה. קודם כל, להיפגש עם סגן ראש ממשלת ישראל, זו הכרה רשמית בישראל ובממשלתה, דבר שלא בא בחשבון מבחינת האירגון.
שנית, יש מחלוקת על המחיר, מחלוקת קשה. חמאס טוען כי הוא מבקש "רק" 600 אסירים פלסטיניים תמורת גלעד שליט. הבעיה היא שרשימותיו כוללות אסירים כבדים, שישראל לעולם לא תוכל לשחררם. כמו כן הוא דורש את שחרור כל הנשים והחולים. איך יוגדר "חולה"? וישנן אסירות רוצחות, איך ישראל תסכים לשחררן?
חמאס טען בפני קרטר כי המיספר 600 הוא כבר ויתור גדול מבחינתו, כיוון שבבתי הכלא בישראל נמצאים אחד עשר אלף אסירים פלסטיניים. המצרים, בתיווך שלהם, מציעים מצידם שיחרור 400 אסירים, מן הפחות מסוכנים וחמורים. אין בינתיים שום הסכמה על מיספרים או על דרגת החומרה של המשוחררים. העסק עדיין תקוע. החמאס מעוניין מאוד בעיסקה, אך שחרור כמה מאות אסירים בלבד עלול להציגו באור מגוחך, ולעורר כלפיו תרעומת קשה אצל אלפי משפחות פלסטיניות הממתינות לשחרור. גם פה הוא ממולכד. אם לא ישחרר אסירים כבדים, יתקל בלגלוג ובביקורת פנימית, ואם ידרוש את שחרורם, תסרב לכך ישראל.
מן השיחות די ברור שגלעד שליט חי. מבחינת חמאס הוא אולי הנכס היחיד שיש להם כיום. ומנכס כזה, קשה להיפרד.
היקף הרגיעה ("תהדאה")
קודם כל אין מדובר על "הפסקת אש", גם לא על "הודנה" ארוכת טווח, אלא על "רגיעה", שהיא הדרגה הנמוכה ביותר של עצירת האש, בלי שום הכרה, מנגנון ניהול או הסכם. זה המקסימום שחמאס מוכן לתת.
ובכל מקרה, התפיסה הכוללת של חמאס היא ש"אין רגיעה חינם," ועל רגיעה ישראל צריכה לשלם. קודם ישראל תשלם, אחר רק רגיעה. קרטר מציע: קודם רגיעה, ואחר כך תשלום. אין זו שאלה פשוטה, כאשר היחסים בין ישראל לחמאס הם יחסי איום קיומי הדדי.
לאחר השיחות של בכירי חמאס בקאהיר, מחמוד א-זהאר וסעיד סיאם, שהתנהלו במקביל לשיחות קרטר, ייתכן שחמאס יסכים לרגיעה ברצועת עזה בלבד, אך הג'יהאד אינו מוכן לכך. האירגון הקטן הזה, שיש לו יכולת שיגור קסאמים משלו ולכן גם עמדה במשא ומתן, דורש שישראל תפסיק לערוך פשיטות גם בגדה המערבית, דבר שישראל לעולם לא תסכים לו. משמעות הפסקה כזו היא חזרת הטרור לכל ערי הגדה ומרכז הארץ. חמאס גם טען בפני קרטר כי אין לו שליטה מלאה על ארגונים קטנים, ולכן טכנית יתקשה להתחייב להפסקת שיגורים מלאה. קיומם של ארגוני טרור נוספים בעזה, מקל על חמאס, ומשחרר אותו ממחויבויותיו.
אופי הרגיעה
גם כאן קיימת מחלוקת. ישראל וקרטר היו רוצים משהו פוליטי, מסודר ויציב, אך הצד הפלסטיני מתכוון לרגיעה זמנית מאוד, עד להתעצמות הבאה שלו. דובר הג'יהאד הפלסטיני, דאוד שיהאב, אמר זאת בסוף השבוע במפורש: "אנו רואים בתהדאה (הרגיעה) טקטיקה בניהול העימות שלנו מול האוייב – לאזור כוחות, לקראת הגלים הבאים של העימות. ולכן רגיעה ארוכת טווח לא תשרת את מטרות עמנו ולא את תוכנית השיחרור שלו (במילה שיחרור הכוונה לחיסול ישראל – ג.ב.). האויב רוצה שזו תהיה רגיעה מדינית, כלומר לכפות כניעה על עמנו."
הערכה כוללת: "פרדוקס חמאס" המובן לנו כבר מראשית המאמר – קיים ומכה במלוא עוצמתו. האירגון לכוד ברטוריקה של עצמו, סיכויים להסדר כרגע, בעייתים מאוד.
21.4.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
דודו אמיתי
הקהל בשטחי הרשות – לקט מהשטח
לאחרונה (14.4) השתתפתי בסדנה באוניברסיטת ת"א בה התארח מי שמכונה "מינה צמח הפלסטיני", ד"ר חליל שקאקי, מנהל המכון למחקר מדיניות ודעת קהל ברמאללה. ד"ר שקאקי סקר באוזנינו את המערכת הפוליטית ברשות ותוך כך הביא ממצאים מסקרי דעת הקהל האחרונים שערך. חלק ממה שהציג היה צפוי וחלק מפתיע למדי. הנה מספר ליקוטים משם – אני משאיר לכם את המסקנות והפרשנות. הסקרים נערכים במדגם של 1,220 משתתפים, נשים וגברים, בגדה וברצועה, בערים ובכפרים.
תמיכה בטרור: ב-1996, לפני ניצחונו של נתניהו על פרס, תמכו בפעולות טרור אלימות רק 18% מהפלסטינים. במרץ 2008 תמכו בכך 67% (84% בהתקפה על מרכז הרב). זוהי רמת התמיכה הגדולה ביותר שנמדדה ב-15 שנות פעילות המכון. הסיבות לכך ולעלייה בתמיכה בחמאס:
המשבר ההומניטארי בעזה.
העלייה במספר הנפגעים האזרחיים בפעילות בשטחים.
כישלון תהליך אנאפוליס לאחר כל מה שתלו בו (בין דצמבר 2007 למרץ 2008 התמיכה באבו-מאזן ובפת"ח מתרסקת ב-19%).
פריצת מעבר רפיח ע"י החמאס.
ירי הקסאמים ע"י החמאס והתקפות דימונה ומרכז הרב כאשר מנגד אבו-מאזן וסלאם פיאד נתפסים כמי שלא מצליחים לספק את הסחורה (רק ברגותי גובר על הנייה).
הסדר הקבע ע"פ מתווה קלינטון (חבילה בת 6 מרכיבים הכוללת את שאלת ירושלים, הגבולות, זכות השיבה, פתרון 2 המדינות וכו'):
זכות השיבה שפירושה המעשי חזרת 150,000* נפש (10%) על-בסיס איחוד משפחות והשאר יפוצו ע"י ישראל – 63% תמיכה [*זהו מספר הפליטים שהביעו רצון להתיישב בישראל אם היתה להם אפשרות, בסקר שנעשה ב-2003 במחנות הפליטים בשטחים, בלבנון ובירדן. 50% מהם יוותרו על כך אם יצטרכו לקבל אזרחות ישראלית בעקבות זאת].
קבלת כל החבילה על מרכיביה השונים כמקשה אחת (פתרון 2 המדינות, ירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלסטינית, הכרה בגבולות 67', זכות השיבה כמפורט למעלה) – 65% תמיכה כאשר 40% מבין המתנגדים לקבלת "חבילת קלינטון" ישנו את דעתם אם ישראל תכיר באחריותה לבעיית הפליטים – כלומר 80% תמיכה במקרה זה.
אסירים: לשחרור מספר רב של אסירים (1,000+) בשלב זה של המו"מ עשוי להשפיע באופן דרמטי על ההתאוששות בתמיכה הציבורית באבו-מאזן.
ההתנתקות: היציאה החד-צדדית מעזה, ללא פרטנר פלסטיני, נתפסה ונתפסת כניצחון של המאבק האלים ונתנה/נותנת דחיפה גדולה לחמאס שהתבטאה בבחירות בינואר 2006.
* * *
כל בר-דעת מבין כי הדיבורים על הסכמת אולמרט לשלום מלא עם סוריה תמורת נסיגה מכל רמת הגולן אינם אלא תכסיס כדי להעביר את חובת ההוכחה על סוריה, אשר תנאיה לשלום לא יוכלו לעולם להתקבל על דעת ישראל והאמריקאים, וגם שאלת לבנון וחיזבאללה נותרת פתוחה – ולפיכך אין שום חשש שהסורים יטבלו אי פעם את רגליהם בכנרת, ושהגולן יחדל להיות ישראלי!
מחב"ע
* * *
ראובן אדיבי
טוקי והפח
עזרא (טוקי) כדורי היה ראש מדור פחי הזבל בעיריית בית-רחוב שבעמק בית-שאן. אחרת מרוב הערים בישראל, בהן האחריות לתקינות הפחים מוטלת על בעלי הבתים, היתה בית-רחוב אחת הבודדות בה האחריות לתקינות ולשמירת הפחים מוטלת על העירייה, כלומר, על מי שמטפל בשמה בזבל.
מספר רובי:
"בבית המשותף שחלקתי עם עוד שש משפחות השאיר הקבלן מכולת אשפה קטנה בעלת ארבעה גלגלים, חדישה וחדשה, 1400 ש"ח מחירה, הזהיר הקבלן. אל תתנו ל'סחוב' אותה ותסמנוה היטב. כראש ועד הבית נטלתי אחריות. קניתי צבע לבן ושרשרת עם מנעול כמו זו שמשמשת בעלי אופנועים. צבעתי באותיות קידוש לבנה את הכתובת: 'רח' משה קצב מס' 6, בית-רחוב'. מדי בוקר, לקראת בוא הזבלנים, הייתי פותח את המנעול, ומיד לאחר הרעש הייתי יורד ונועל מחדש.
במשך החודש הראשון קרה שלוש פעמים, שבמקום המכולה החדשה נמצאה בחדר האשפה מכולה קטנה וישנה. לא התעצלתי, סיירתי בסביבה, ובכל פעם מצאתי את הפח שלנו בבית אחר, תמיד לכיוון צפון. פעם אחת אפילו בצד השני של הרחוב. בכוחי הדל גררתי את המכולה שלנו בחזרה, והחזרתי את הישנה למקום הנכון.
משכשל כוחי המתנתי למשאית האשפה בפינת הרחוב, פניתי לראש הצוות בתלונה. ענה לי בזלזול ובגסות:
'מי שלא עושה לא טועה. אנחנו רק בני אדם בשכר מינימום ואתם שגרים בבתים חדשים רק תגידו לנו תודה על שאנו שרויים בסירחון שלכם בכל בוקר.'
נציג חדש של הקשת המזרחית נולד לנו בשעה טובה. עוד דמגוג סוציאלי.
והמשיך: 'בפעם הבאה שתמצא אצלך פח ישן ושבור תפנה ל'טוקי' בעירייה, תתלונן, וציק צ'אק העירייה תביא לכם פח חדש. למה להתרוצץ ולחפש?'
בראש החולה שלי התחילו להתרוצץ חשדות על מיני קונספירציה. למחרת חיכיתי בפינת הרחוב, עם מגש ועליו בקבוק מיץ קר ועוגת שמרים טרייה. תפסתי את 'הזבלן המאסף', זה שרץ אחרי המשאית ומחזיר את הפחים הריקים למקומם. כיבדתיו בתקרובת ושאלתי להסבר. ענה:
'אל תשאל. משהו פה מסריח. אחת לכמה שבועות נעלם הפח החדש של משפחת כדורי מכלוף, ברח' קצב 15, ובמקומו מופיע פח ישן ומצ'וקמק. שמעתי שיש סוחר גדול של מכולות פלסטיק מהכפר זבובא בשומרון שמחליף את הפחים אצל מכלוף ומשלם לו 400 שקל בכל פעם. אבל מה איכפת לך? תלך ל'טוקי' ויחליף לך מיד. זו עבודתו.'
'בוקר טוב,' צילצלתי למחלקת התברואה. אחרי חצי שעה של המתנה והקשות על מקלדת הטלפון שמעתי לשמחתי קול עייף:
'מדור פחים, אלגרה מדברת. מי אדוני?'
' שלום. אני רובי מרחוב קצב 6. אפשר לדבר עם טוקי?'
'האם קבעת עימו פגישה?'
'לא רוצה פגישה. רק לדבר בטלפון!' זעקתי בעצבים.
'למה להתעצבן אדוני? גם פגישה טלפונית היא פגישה וצריך לתאם מראש. אדון טוקי עסוק מאד, וצריך לקבוע מראש.'
זה עורר בי זיכרונות עלומים מתקופת היותי לוביסט של קבלני הבניין בחוגי השלטון. מסתבר שהשתן עלה גם לפקידי העיריות לראש וגם הם נעשו, כל אחד, מנכ"ל בזעיר אנפין. בקיצור. קבעה לי פגישה אישית עם 'טוקי' לעוד שבועיים ונרגעתי.
כעבור חמישה ימים שוב הוחלף הפח בביתנו. במקום מכולת גלגלים מצאנו בחדר האשפה שתי חביות פלסטיק קטנות, מהדגם העתיק. לקחתי עמי את אחד השכנים, כדי שיהיה לי עד, והלכנו ישר לרח' קצב 15. לא תופתעו. הפח החדש שלנו ניצב שם לתפארת, והכיתוב נצבע בגסות בצבע שחור. בגניבה צילמתי בפולרואיד עם תאריכון והחתמתי את העד על הצילום.
במשך שלושה ימים ארבתי, בכל יום שעות אחדות, בקפטריה שבמרכז הקטן שברחוב קצב 12, ממול הווילה של האח של טוקי. מתכבד בקפה ומאפה בעשרה שקלים, קורא את העיתונים ואת הנובלה 'מוות בוונציה' אשר אהבתי. ביום השלישי בא הגואל. קול מגפון נשמע:
'אלטע זאכין! אלטע זאכין! מקררים. ספות. מכונות כביסה. טלביזיות. מדפסות. מחשבים. בגדים. אלטע זאכין! אלטע זאכין!'
כאותו בלש מסכן מהסרטים שלפתי את המצלמה וצילמתי כמשוגע. מורידים פח ישן קטן עם שני גלגלים ומכניסים למכלוף. מוציאים את הפח החדש שלנו עם הכתמים השחורים ומעמיסים. ניסיתי להחתים את בעל הקפטריה כעד. איפה. פחד מוות נפל עליו. זה לא חדש בשבילו.
נכנסתי לפולקסוואגן החבוטה ועקבתי אחרי המשאית הקטנה עם המספר הכחול. צילמתי שני אירועים דומים במקומות אחרים, צילמתי העמסת מקרר וטלוויזייה. המשכנו היישר לח'רבת זבובא, כמובן.
המשאית נכנסה לחצר מלאה בגרוטאות של מכוניות, בלי שילוט, ובלי שום סימן חיים. חניתי במרחק חמישה בתים משם. עליתי לגבעת התאנים הסמוכה. שלפתי מצלמה עם טל-אובייקטיב וצילמתי את תהליך הפריקה, כולל העברת כמה שטרי כסף מבעלי המגרש לנהג המשאית.
מרוצה מעצמי נסעתי לשוק זבובא. קניתי ירקות, עוף לשבת, ביצים ומוצרי קטניות, הכול במחצית המחיר מאשר בישראל, ונסעתי הביתה עייף ומרוצה. בדרך מסרתי את הפילם לצלם המהימן עלי, רחוק מרח' קצב 15, והשבעתי אותו לשמור בסוד ולפתח 'אקספרס'.
בבוקר צלצלתי לאלגרה ממדור הפחים. הזדהיתי כשלמה מרחוב אבן סינא בשכונה הרחוקה. ביקשתי ראיון עם 'טוקי' בעניין פח אשפה שנעלם לי אתמול.
'בסדר,' אמרה, 'טוקי עמוס מאוד בימים אלה. תוכל להסתדר עם הפח הישן עוד שבועיים?'
מלמלתי כמה מלים של כעס, וכאילו ויתרתי.
יצאתי הישר אל חנות הצילום, קיבלתי את התמונות המרשיעות. הוספתי אותן לאלבום עם התמונות הקודמות. שמתי פעמיי לעירייה. ארבתי בקצה המסדרון לרגע שאלגרה יצאה לשירותים. בלי לדפוק בדלת נכנסתי לחדרו של 'טוקי'. כמעט התעלפתי. המלים נעתקו מפי.
'חדרו' של טוקי גדול כחדר האורחים בביתו של הנשיא. בקצה הרחוק, מתחת לתמונות ענק של הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל וראש העיר יושב 'טוקי' הקטן, כמעט נחבא בכורסת מנהלים ענקית, לפניו שולחן ישיבות עם 12 כורסאות, והוא מעשן סיגאר עבה.
'שלום אדוני,' אמר בקול מעובה כשל מעשן כבד. 'במה אפשר לעזור?'
התבלבלתי. תמיד אני מתבלבל בנוכחות השררה.
'הפ..פ..ח..ח.. נע..נע..לם ל..ל..נו. וזה קורה כבר בפעם השלישית,' הצלחתי למלמל.
'מיד נבדוק.' שלף יומן ענקי ושאל: 'מתי נעלמו הפחים בעבר?'
נתתי תאריכים. בדק ביומן באריכות ובקפדנות ואמר:
'לא לדאוג. מעולם לא דרשתם עד כה פח חדש. מגיעה לכם החלפה אחת בשנה. מחר תקבלו פח חדש ותדאגו שלא ייעלם. לפחות עד סוף השנה.. האזרחית כמובן. אנחנו עובדים כאן לפי השנה האזרחית.'
למחרת בבוקר קידם את פניי, בקריצה, פח זבל חדש ומשוכלל. קשרתי אותו במנעול הישן וזרקתי לתוכו את אלבום הצילומים שצילמתי בעמל רב ותוך סיכון חיים...' סיים רובי את סיפורו.
יוסי גמזו
מִי אָבִיו שֶל הָאָבִיב?
כְּנַעַר דֵּי שוֹבָב וּמִתְפָּרֵעַ
עִם שְפִּילְקֶעס בַּיַּשְבָן הַמִּתְחַבֵּט
הָיוּ לִי בְּעָיוֹת עִם עִצּוּרֶיהָ
שֶל הָעִבְרִית, בִּפְרָט בֵּין וָי"ו לְבֵי"ת.
וְכָל שָנָה, בְּהִתְקָרֵב הַפֶּסַח
בְּשְלַל פְּרִיחוֹת אֲבִיבִיוֹת סָבִיב
הָיִיתִי מִתְחַרְבֵּש כֻּלִּי בְּהֶסַח-
הַדַּעַת בֵּין "אָבִיב" וּבֵין "אָבִיו".
וּכְשֶלְרֹעַ מַזָּלִי הֻטַּל עַל
כָּל הַכִּתָּה לִכְתֹּב חִבּוּר בִּדְבַר
עוֹנַת-שָנָה בְּשֹוּמָה זוֹ שֶעָשְֹתָה לָהּ
שַמּוֹת בְּכֹחַ-הָרִכּוּז, שֶכְּבָר
עָמַד אֶצְלִי לִקְרֹס, אֲבָל טוֹטָאלִית
מֵרֹב הוֹרְמוֹנִים שֶכְּדָרְבָּנוֹת
פָּתְחוּ עָלַי בְּמִתְקָפָה מֶנְטָאלִית
מוּל פִּרְחֵי-בַּר (וּמַחְשֹוֹפֵי בָּנוֹת...) –
מִיָּד, בִּמְקוֹם לִתְקֹעַ עֵינֵי עֵגֶל
בִּסְבַךְ קְשָיֵי הָאַלְפָא-בֵּיתִיקָה,
הָפַכְתִּי אֶת בּוּרוּת-הַכְּתִיב לְדֶגֶל
שֶל הַלִּיצֶנְצִיָּה בּוֹעֵטִיקָה.
וְכָךְ, בִּמְקוֹם חִבּוּר עַתִּיר-חָכְמָה שֶ-
אוֹתִי לִכְתֹּב בְּלִי שְגִיאוֹת כְּתִיב יַכְשִיר,
הָפַךְ אוֹתוֹ חִבּוּר מֻחְמָץ לְמַה שֶּ-
וַדַּאי לֹא נִתְבַּקֵּש לִהְיוֹת,
לְשִיר...
הֲרֵיהוּ לִפְנֵיכֶם אֵיפוֹא, כְּנֵזֶר
שֶל זִכְרוֹנוֹת מִנַּעֲרוּת שוֹטָה,
מֻקְדָּש לְכָל קוֹרְאֵי "חַדְשוֹת בֶּן-עֵזֶר"
לְחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח הָשַּתָּא.
וְאִם יָקֵל הוּא עַל עִכּוּל הַקְּנֵידְלַעךְ
מִלֵּיל הַ"סֵּדֶר" שֶל שִלְשוֹם – מַה טּוֹב!
כִּי יֵש, תּוֹדוֹת לְפִרְחֵי-בַּר וּמֵיְדְלַעךְ
וּמוּזָה
(וּמִזְמוּזָה)
מַה לִּכְתֹּב:
בַּחַלּוֹן אוֹ בַּמִּרְפֶּסֶת, מוּל בְּרוֹשִים וְאַנְקוֹרִים
הִתְיַשַּבְתִּי לִי בְּחֶסֶד לְהָכִין תַּ'שִעוּרִים.
וְזֶה חֶסֶד כִּי הֲרֵי זֶה סוֹד גָּלוּי שֶסַּךְ הַכֹּל
לֹא הָיִיתִי, גַם לִפְנֵי זֶה, הַלַּמְדָּן הֲכִי גָדוֹל...
בְּקִצּוּר, אֲנִי יוֹשֵב לִי וּמַבִּיט סָבִיב-סָבִיב
וְתוֹהֶה לִי וְחוֹשֵב לִי: מַה לִּכְתֹּב עַל הָאָבִיב?
וּפִתְאֹם אֶצְלִי הָעֵט פֹּה מִתְחַרְפֵן בִּשְגִיעוֹט קְטִיו
וּמַחְלִיף בֵּין וָ"ו לְבֵי"ת פֹּה, בֵּין "אָבִיב" וּבֵין "אָבִיו".
בֵּין אָבִיב שֶל שְמֵי-הַתְּכֵלֶת וּפְרִיחוֹת וְשֶמֶש-זִיו
וּבֵין אַבָּא שֶל כָּל יֶלֶד שֶהוּא יֶלֶד שֶל אָבִיו,
כִּי אִם חְנוּנִים (יֵש עֵדוּת כְּבָר) נוֹהֲגִים בְּהִגָּיוֹן
פַּיְטָנִים (גַּם בַּיַּלְדוּת כְּבָר) שוֹגְגִים בְּשִגָּיוֹן...
וְאִם זֶה, אוֹתוֹ הַוָּי"ו פֹּה, בַּמִּלָּה "אָבִיו" שֶל אַבָּא
מִתְחַלֵּף לוֹ כְּמוֹ שוֹבָב פֹּה עִם הַבֵי"ת שֶבָּ"אָבִיב"
זֶה מוֹלִיד דַּוְקָא הִרְהוּר יְצִירָתִי מְאֹד (סַאבָּאבָּה!)
שֶמַּרְשֶה לָנוּ לִתְמֹהַ:
מִי אָבִיו שֶל הָאָבִיב?
הֲרֵי אִי אֶפְשָר, בֵּינֵינוּ, לְתָאֵר בְּבִטָּחוֹן
שֶאָבִיב כָּזֶה אֵינֶנּוּ בֵּן שֶל מִישֶּהוּ, נָכוֹן?
כִּי אַחֶרֶת, אִם בְּלִי רֶסֶן הוּא עַלִּיז וְהוּא פָּזִיז
מַה שָּוֶה לוֹ כָּל הָעֵסֶק? מִי כְּבָר יֵש לוֹ לְהַרְגִּיז?
סוֹפְסוֹף כָּל הַכֵּף זֶה אָב כָּאן שֶאוֹמֵר: "תִּשְמַע בְּקוֹל!"
וּבֵינְתַּיִם (דַּוְקָא! דַוְקָא!) יֵש אֶת מִי שֶלֹּא לִשְאֹל...
וְאָבִיו שֶל הָאָבִיב פֹּה בֶּטַח גַּם כֵּן, לְעוֹלָם
לֹא מַכְזִיב פֹּה
וּמֵגִיב פֹּה
כְּמוֹ הָאַבָּאִים כֻּלָּם:
– "הֵי, אָבִיב, 'כָּנֵס הַבַּיְתָה וַחֲדַל לְהִסְתּוֹבֵב!"
– "הֵי, אָבִיב, מַסְפִּיק כְּבָר 'הַיְטָה' וּמַסְפִּיק לְהִשְתּוֹבֵב!"
– "הֵי, אָבִיב, לִלְמֹד שָכַחְתָּ!"
– "הֵי, אָבִיב, הַבֵּט סָבִיב
אֵיךְ עוֹלָם שָלֵם הָפַכְתָּ!"
– "הֵי, אָבִיב
וְהֵי, אָבִיב!"
אֲבָל הוּא, כְּמוֹ עֵז עִקֶּשֶת, לֹא עוֹנֶה וְלֹא מֵשִיב,
יֵש לוֹ הַפְרָעוֹת שֶל קֶשֶב, מִשְתּוֹלֵל וְלֹא מַקְשִיב
וּבְאֹפֶן אֶפֶקְטִיבִי (אִם נֹאמַר זֹאת בְּלִי לַחְנֹף)
הוּא מַמָּש
הִיפֶּר-אַקְטִיבִי
בְּשִנּוּי מַרְאוֹת הַנּוֹף:
הוּא זוֹרֶה עֲלֵי שַלֶּכֶת מִן הַחֹרֶף וְהַסְּתָו,
הוּא קוֹרֵא לָאִזְדָּרֶכֶת לְלַבְלֵב לִפְקוּדוֹתָיו,
הוּא עֵינֵי חַרְצִית פּוֹקֵחַ, הוּא נִנְעָץ כְּמוֹ חֵץ שָחוּז
בְּלִבּוֹ שֶל כָּל פִּקֵּחַ שֶפִּתְאֹם כֻּלּוֹ אָחוּז
בְּרוֹמַנְטִיקָה בַּת-פֶּגַע בָּהּ הַלֵּב הוֹפֵךְ אֱוִיל
שֶאֵינוֹ חוֹשֵב לְרֶגַע לְהֵיכָן כָּל זֶה מוֹבִיל.
וְאָבִיו –
חוֹרֵק בְּשֶקֶט
בְּשִנָּיו וְסָח: "מוּזָר,
מַה שֶּלֹּא עוֹשִֹים לַשֵּגֶץ
כָּל שָנָה אוֹתוֹ דָבָר..."
באדיבות ממר"י:
"Dr. Nawal Al-Sa'dawi is More Famous than Me – This Reflects the Truth, Regardless of the Fact that She is a Woman and I am a Man"
Interviewer: "When I entered the house, I saw the name 'Dr. Nawal Al-Sa'dawi' on the door. It is customary to have the husband's name – let's say, 'Dr. Sharif Hatata.' I even thought the production crew had made a mistake, and had given me the wrong address, when we saw the name of Dr. Nawal Al-Sa'dawi on the door. How do you explain this?"
Dr. Sharif Hatata: "It was me who prepared the sign on the door."
Interviewer: "You?"
Dr. Sharif Hatata: "Yes, me. I did this for a simple reason – Dr. Nawal Al-Sa'dawi is more famous than me. This reflects the truth, regardless of the fact that she is a woman and I am a man. What's important to me is the human being, and I don't care whether this human being is a man or a woman. In my opinion, many women are better than men, and there are also men who are better than women. I did this because I hold Dr. Nawal in esteem, and I want to make a statement and bring about change." [...]
"We Have Become Used to Sweeping [Child Sexual Abuse] Under the Carpet"
Interviewer: "As a child, you experienced a traumatic incident – you were sexually assaulted. What were the circumstances and how did you overcome this?"
Dr. Sharif Hatata: "I was born in England, and I came [to Egypt] when I was four or five years old. Back then, we were living in my grandfather's home. This was a big house in Zamalek. My grandfather, who was part of the feudal system of those days, used to bring workers from various rural areas, and there were even Ethiopians who came to work here. There was a black man who worked in our house. I was just a small boy.
"One day, I was playing in the house, and there wasn't anyone home that day. They had all gone out, or maybe they were sitting in the garden, or something. He took off his clothes, and pulled me towards him. He didn't manage to sexually assault me, but he tried. Soon after, I fled to the garden. I wrote about this in my memoirs.
"Why did I write about this? Because, in my view, this is something that happens to many Egyptian children. This happens to both boys and girls. Family members commit these acts."
Interviewer: "Did this incident affect you?"
Dr. Sharif Hatata: "Let me finish, because this is very important. We have become used to sweeping these things under the carpet."
Interviewer: "We bury our heads in the sand."
Dr. Sharif Hatata: "Yes, we hide these things. But these things happen, and they affect the children in a grave way. We think that children forget such things, but this is not true. A child never forgets such a thing, and it affects his life.
"How did this affect my life? For a long time, until I grew up and began thinking differently, I used to hate black people. I couldn't tolerate a black man coming near me or talking to me. I couldn't believe what black men said, just because of the color of their skin. This is a form of offensive racism, because you should judge people by their inner qualities, not the color of their skin – whether they are white or black. I recall that when I was a child, we used to call these people 'barbarians,' because they were black. This had an effect on me, and made me view black people in a negative light."[...]
"I Am Against the Hijab... What Does It Mean to Cover the Head? The Head is the Most Important Part of the Human Being"
"There are women who wear the hijab whom I appreciate, and there are women who do not wear the hijab whom I do not appreciate. It depends on their character. But I am against the hijab in the sense that... What does it mean for a woman to wear the hijab? What does it mean to consider women's hair to be 'aura [body parts that are forbidden to expose]? What does it mean to cover the head? The head is the most important part of the human being. The head contains the brain. When the brain stops working, our life comes to an end. When our brain works, we do great things. Human beings use their brains to create everything we see – airplanes, missiles, medications, books, plays, and films. All these great things are produced by the brain.
"So why do they cover the head? Because it is a symbol. It symbolizes the assumption that women have no brain, no head, and that the man, her husband, is her head, her brain. I oppose this symbol, which, in my opinion, is against women and is inappropriate." [...]
"We Are Regressing, Rather Than Moving Forward... Women are the Only Ones Ruled By Islamic Law in This Country"
"If we compare Islamic teachings in the days of the Prophet Muhammad to this day, we see that we are regressing, rather than moving forward. There was more freedom and more openness back then. I oppose Al-Azhar as an institution. I oppose those in charge of it. In my view, they spread backward and reactionary Islamic ideas, and they play a role in reinforcing the fundamentalist ideas in society. [...]
"When society is ruled by religion, no one can speak out. Why? Because whenever you say anything, they respond: 'God said this. You are a heretic.' This is what is happening now. Anyone who expresses an opinion that differs from what is prevalent in society – especially with regard to the ideology of the fundamentalists and Al-Azhar – is immediately considered a heretic."
Interviewer: "But Egypt is not a religious state, you must be referring to the Muslim Brotherhood."
Dr. Sharif Hatata: "It is a religious state. It is written in the constitution."
Interviewer: "Do you support changing the article in the constitution that considers Islamic law as the main source for legislation?"
Dr. Sharif Hatata: "Our main source for legislation is not the Islamic religion. This is a lie. The main source for our legislation is the French law. Our civil laws have nothing to do with Islam and the Koran. Only marital laws are connected to Islam and the Koran. Women are the only ones ruled by Islamic law in this country."
* * *
שלחו לנו חברים מניו יורק:
מתנה לתמימים או למיתממים שמעריצים
את פועלו של ג'ימי קארטר באזורנו לאחרונה:
Ex-President For Sale, by Alan M. Dershowitz
Jimmy Carter is making more money selling integrity than peanuts. I have known Jimmy Carter for more than 30 years. I first met him in the spring of 1976 when, as a relatively unknown candidate for president, he sent me a handwritten letter asking for my help in his campaign on issues of crime and justice.
I had just published an article in The New York Times Magazine on sentencing reform, and he expressed interest in my ideas and asked me to come up with additional ones for his campaign.
Shortly thereafter, my former student Stuart Eisenstadt, brought Carter to Harvard to meet with some faculty members, me among them. I immediately liked Jimmy Carter and saw him as a man of integrity and principle. I signed on to his campaign and worked very hard for his election.
When Newsweek magazine asked his campaign for the names of people on whom Carter relied for advice, my name was among those given out. I continued to work for Carter over the years, most recently I met him in Jerusalem a year ago, and we briefly discussed the Middle East.
Though I disagreed with some of his points, I continued to believe that he was making them out of a deep commitment to principle and to human rights.
Recent disclosures of Carter's extensive financial connections to Arab oil money, particularly from Saudi Arabia, had deeply shaken my belief in his integrity. When I was first told that he received a monetary reward in the name of Sheik Zayed bin Sultan Al Nahayan, and kept the money, even after Harvard returned money from the same source because of its anti-Semitic history, I simply did not believe it.
How could a man of such apparent integrity enrich himself with dirty money from so dirty a source?
And let there be no mistake about how dirty the Zayed Foundation is. I know because I was involved, in a small way, in helping to persuade Harvard University to return more than $2 million that the ...Divinity School received from this source.
Initially I was reluctant to put pressure on Harvard to turn back money for the Divinity School , but then a student at the Divinity School --Rachael Lea Fish -- showed me the facts.
They were staggering. I was amazed that in the 21st century there were still foundations that espoused these views. The Zayed Centre for Coordination and Follow-up - a think-tank funded by the Sheik and run by his son - hosted speakers who called Jews "the enemies of all nations," attributed the assassination of John Kennedy to Israel and the Mossad and the 9/11 attacks to the United States ' own military, and stated that the Holocaust was a "fable." (They also hosted a speech by Jimmy Carter.) To its credit, Harv ard turned the money back. To his discredit, Carter did not.
Jimmy Carter was, of course, aware of Harvard's decision, since it was highly publicized. Yet he kept the money. Indeed, this is what he said in accepting the funds: "This award has special significance for me because it is named for my personal friend, Sheik Zayed bin Sultan al-Nahyan."
Carter's personal friend, it turns out, was an unredeemable anti-Semite and all-around bigot.
In reading Carter's statements, I was reminded of the bad old Harvard of the1930s, which continued to honor Nazi academics after the anti-Semitic policies of Hitler's government became clear. Harvard of the 1930s was complicit in evil. I sadly concluded that Jimmy Carter of the 21st century has become complicit in evil. The extent of Carter's financial support from, and even dependence on, dirty money is still not fully known.
What we do know is deeply troubling. Carter and his Center have accepted millions of dollars from suspect sources, beginning with the bail-out of the Carter family peanut business in the late 1970s by BCCI, a now-defunct and virulently anti-Israeli bank indirectly controlled by the Saudi Royal family, and among whose principal investors is Carter's friend, Sheik Zayed.Agha Hasan Abedi, the founder of the bank, gave Carter "$500,000 to help the former president establish his center...[and] more than $10 million to Mr. Carter's different projects."
Carter gladly accepted the money, though Abedi had called his bank-ostensibly the source of his funding- "the best way to fight the evil influence of the Zionists."
BCC isn't the only source: Saudi King Fahd contributed millions to the Carter Center- "in 1993 alone...$7.6 million" as have other members of the Saudi Royal Family. Carter also received a million dollar pledge from the Saudi-based bin L aden family, as well as a personal $500,000 environmental award named for Sheik Zayed, and paid for by the Prime Minister of the United Arab Emirates .
It's worth noting that, despite the influx of Saudi money funding the Carter Center, and despite the Saudi Arabian government's myriad human rights abuses, the Carter Center's Human Rights program has no activity whatever in Saudi Arabia .
The Saudis have apparently bought his silence for a steep price.
The bought quality of the Center's activities becomes even more clear, however, when reviewing the Center's human rights activities in other countries: essentially no human rights activities in China or in North Korea, or in Iran, Iran, the Sudan, or Syria, but activity regarding Israel and its alleged abuses, according to the Center's website.
The Carter Center 's mission statement claims that "The Center is nonpartisan and acts as a neutral party in dispute resolution activities." How can that be, given that its coffers are full of Arab money, and that its focus is away from significant Arab abuses and on Israel's far less serious ones?
No reasonable person can dispute therefore that Jimmy Carter has been and remains dependent on Arab oil money, particularly from Saudi Arabia .
Does this mean that Carter has necessarily been influenced in his thinking about the Middle East by receipt of such enormous amounts of money? Ask Carter. The entire premise of his criticism of Jewish influence on American foreign policy is that money talks.
It is Carter-not I -who has made the point that if politicians receive money from Jewish sources, then they are not free to decide issues regarding the Middle East for themselves.
It is Carter, not I, who has argued that distinguished reporters cannot honestly report on the Middle Eas t because they are being paid by Jewish money. So, by Carter's own standards, it would be almost economically "suicidal" for Carter "to espouse a balanced position between Israel and Palestine .
By Carter's own standards, therefore, his views on the Middle East must be discounted. It is certainly possible that he now believes them. Money, particularly large amounts of money, has a way of persuading people to a particular position.
It would not surprise me if Carter, having received so much Arab money, is now honestly committed to their cause. But his failure to disclose the extent of his financial dependence on Arab money, and the absence of any self reflection on whether the receipt of this money has unduly influenced his views, is a form of deception bordering on corruption.
I have met cigarette lobbyists, who are supported by the cigarette industry, and who have come to believe honestly that ciga rettes are merely a safe form of adult recreation, that cigarettes are not addicting and that the cigarette industry is really trying to persuade children not to smoke.
These people are fooling themselves (or fooling us into believing that they are fooling themselves) just as Jimmy Carter is fooling himself (or persuading us to believe that he is fooling himself).
If money determines political and public views-as Carter insists "Jewish money" does-then Carter's views on the Middle East must be deemed to have been influenced by the vast sums of Arab money he has received. If he who pays the piper calls the tune, then Carter's off-key tunes have been called by his Saudi Arabian paymasters. It pains me to say this, but I now believe that there is no person in American public life today who has a lower ratio of real [integrity] to apparent integrity than Jimmy Carter.
The public perception of his integr ity is extraordinarily high. His real integrity, it now turns out, is extraordinarily low. He is no better than so many former American politicians who, after leaving public life, sell themselves to the highest bidder and become lobbyists for despicable causes.
That is now Jimmy Carter's sad legacy
* * *
שני ספרים יצאו לאור זה עתה
כתובים ומאויירים בידי נורית יובל:
עַרְפִלִּית הָאַגָּדוֹת
בהוצאת דני ספרים
קובץ של חמש אגדות לתלמידי כתות היסוד, ובהן: הצייד אוריון מתפרע בשמים, נוח מארגן סדנה לכתיבה יוצרת בתיבה שלו כדי להעסיק את הברואים, מלכה אחת מחפשת את הזכרונות שלה, הפינגווינים מתוודעים לאלבטרוס, מלך מטאטא את הצללים והאֶפֶס איננו שום-כלום אלא עניין רציני.
סַפֵּר לִי צִיּוּר
בשיתוף עם פרופ' עמירם רביב, פסיכולוג חינוכי וקליני
בהוצאת עמיחי
עֶרְכָּה הכוללת עשר מַצָעִיוֹת (placemats) עם ציורים מרהיבים עשירי פרטים במבחר נושאים ותחומים, וספר הכולל שירים ונושאים לדיון המתייחסים למצעיות, על עקרון משופר ומורחב של מדרשי תמונה.
הערכה מכוונת לטיפוח כישורי מִשְׂכָּל למיניהם, פיתוח הַמְשָׂגָה ואוצר מילים, התבוננות ואבחנה, והרבה דרכים לשעשוע. ההקדמה המלומדת מציעה את האפשרויות.
[דבר המפרסמים]
* * *
טיול בהרי יהודה ובירושלים בעקבות האנז"ק
עם נפתלי רז
יום ו' הקרוב 25.4: סיור-ללא-תשלום בהרי-יהודה, בעקבות אלנבי ואנז"ק, למיטיבי לסת... במכוניות פרטיות, מטעם שלוחת החברה להגנת הטבע במבשרת-ציון והעמותה למורשת מלחמת-העולם הראשונה בארץ-ישראל. יום ו' 25.04 הוא "יום הזיכרון" האוסטרלי, יום האנז"ק = Australian New-Zealand Corps = היחידות האוסטרליות והניו-זילנדיות ב"חיל המשלוח המצרי" של הצבא הבריטי במלחמת-העולם ה-1, בראשות גנרל אלנבי, ששיחרר את א"י מהתורכים בחורף 1917. הפעם נטייל בעקבותיהם.
ב-06.00 בבוקר בבית הקברות הבריטי בהר-הצופים (בין מעונות הסטודנטים אידלסון – לבין בי"ח "הדסה", בולט עם הקטלב הגדול בארץ!) – טקס האזכרה לחיילים האוסטרלים שנפלו באזורנו.
כדאי להשכים קום ולהגיע: לאוסטרלים, זיכרון מלחמתם כאנז"ק בצבא אלנבי ושחררם את א"י מהתורכים – מהווים פיסגה במורשת הלאומית. לכן, הם מקדשים את טקס האזכרה לאלפי הנופלים שלהם, בבית-הקברות בירושלים (ובבאר-שבע, בעזה וברמלה). כדי לשדרו בטלוויזיה באוסטרליה, עם פער השעות – אנחנו משכימים... אחרי הטקס ניסע לשורש.
ב-07.30, בכניסה לשורש המאחרים בשינה יוכלו לפגוש אותנו, אם יודיעו מראש, בכניסה, ב"יקב יהודה". שם נאכל ארוחת-בוקר עם טעימות יין והסברים (55 ₪ לאיש, כשר לפסח, אפשרות לקניות יין).
ב-08.30 נצא לסייר לאתרי קרבות מלה"ע ה-1 בסריס (שורש) וקריית-אל-ענב (אבו-גוש, שוחררה ב-20.11.1917 - אז הריעו יחד יהודי מוצא וערביי אבו-גוש למשחררים מהתורכים), ונתפעל מהווילה שהחרים גנרל שיאה מהקונסול הגרמני והפכה למפקדתו באזור. האם לכן שולח מג"ב את ידיו למתחם המשטרה הבריטית באבו-גוש?...
בשעה 10.00 בחניון גשר הראל נאסוף את המאחרים המגיעים מרחוק... נדלג הפעם על אתרי אלנבי ש"כיסינו" בסיורים קודמים [הכפר והמצודה בקסטל (מעל שכונת מעוז-ציון ב'), הכפר קלוניה (מתחת שכונת מבשרת הוותיקה), הכפר חירבת א-לוז וג'בל א-לוז (הר איתן), הכפר צטאף (מעיינות סטף), הכפר עין-כרם (היום השכונה) והכפר המבוצר חירבת חממה (הרכס בין יד-ושם לעין-כרם)]. נמשיך בסיור לאיגוף הצפוני שערכו גנרל אלנבי ואנז"ק בנבי-סמואל, איגוף שבזכותו נסוג הצבא התורכי וירושלים נכנעה ללא קרב (9.12.1917). נסיים באנדרטה הייחודית שעודנה מתנוססת ב"כיכר אלנבי" ברוממה, וב"אכסניה" שאירחה את טקס הכניעה הרשמי: בית-החולים "שערי צדק" הישן – ד"ר וולך המיתולוגי, המייסד והמנהל החרדי, וה"יקה" שנשאר נאמן למורשת גרמניה (אז בת-בריתה של תורכיה) וחשב שדיבורו באנגלית יהיה בגידה בקיסר הגרמני, התעקש לנהל את הטקס – בצרפתית...
נצדיע לגנרל אלנבי ולאנז"ק בארוחת צהריים ייחודית לא כשרה (85 ₪ לאיש) במסעדה המקורית באבו-גוש, ונסיים ב-15.00.
פרטים והרשמה (למשתתפים בארוחות – חובה): נפתלי רז (איש חינוך ומורה דרך, מייסד שלוחת החברה להגנת הטבע וחוג טיולי "הגשר" במבשרת-ציון וחבר הנהלת העמותה למורשת מלה"ע ה-1 בא"י), 054-5494172, zar89@netvision.net.il
[דבר המפרסם]
* * *
אנחנו מתנצלים בפני העיתונאית אבירמה גולן על שלא עברנו כמוה לגור בשדרות ["הארץ", "גלריה", 22.4.08] והסיבה היא שאנחנו לעומתה כל כך לא חשובים ולא מתוקשרים – שגם אם היינו עוברים לשדרות איש לא היה יודע על כך ולא היה מדפיס את רשמינו החשובים בעיתון, כך שאין כל הבדל אם אנחנו גרים בתל אביב, בשדרות או בבת שלמה; וחוץ מזה אנחנו עדיין חושבים, כפי שחושב הדור הישן של כוחות הביטחון – שבמקומות מועדים לפורענות מוטב שיהיו מה שפחות אנשים ולא מה שיותר, וזאת כדי שלא להקל על האוייב להרוג בנו בקלות.
מחב"ע
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שלישי
בירושלים
חלק שני ואחרון של הפרק
השניים המשיכו בדרכם ויצאו מחוץ לחומה, כשיהודה [רַאבּ] מעלה עשן במקטרתו, דמויית ראש-האדם, ויהושע [שטמפפר] עובר לעיתים לדבר בהונגרית, שפה שלא רבים מיהודי העיר [ירושלים] ידעוה. הוא גילה עתה ליהודה, בקול רם, כי מצא בעיר שני אנשים, מבוגרים ממנו, שחולמים אף הם על הקמת מושבה עברית:
"האחד, כבן חמישים, דוד מאיר גוטמן שמו, היה חייל צעיר בצבא ההונגרי בימי המרד של לַאיוֹש קוֹשוֹט נגד האוסטרים. מספרים על אודות ר' דוד כי יום אחד נתקבלה פקודה להעביר למחנה בעיר אחרת כמות גדולה של רובים. כל חייל נאלץ לשאת עשרה רובים על שכמו. שעות רבות הלכו, עייפים מן המשא הכבד, צמאים מחום היום ואבק הדרכים. לפתע מצאו לפניהם נחל. כולם כאחד פרצו לשתות מהמים. ר' דוד גחן אל הנחל ופתאום ניתר ממקומו כאילו הכיש אותו נחש: הוא נזכר באותו רגע כי יום כיפור היום!
"ניסיונו במרד, שעה שנוכח באיזו מסירות-נפש נלחמו ההונגרים למען עצמאותם, הביא את ר' דוד למסקנה שיש להקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל ולהגן עליהן בכוח. כעשרים ושתיים שנה היה סוחר בעירו, התעשר, ולפני ארבע שנים עזה את הונגריה ובא עם אשתו אלינו לכאן, לירושלים. הוא יכול לקנות, באמצעיו בלבד – חלקת-אדמה שדי בה כדי להקים שכונה או מושבה שלמה. ודע לך – הזוג גוטמן הם חשוכי ילדים.
"ר' דוד שלנו, 'הגביר ההונגרי', הוא אדם בעל אופי, יהודי גאה, היודע מה רצונו. אך מצד אחד מנסים בעלי-החלוקה למשוך אותו אליהם בגלל הכסף הרב שהביא עימו ארצה; ומצד שני מרחרחים סביבו סרסורים יהודים וערבים המנסים למכור לו קרקעות של הפלאחים או של הממשלה; לרוב קרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי או שאינן עומדות כלל למכירה או שמצריכות תשלום שוחד כבד, בקשיש, לפקידים התורכיים המושלים בארץ. המתווכים האלה – חלקם רמאים הרואים בו פרה חולבת, וחלקם בעלי-הזיות. ר' דוד כבר נכווה בהם לא פעם ולא פעמיים, והפסיד מכספו. בכל זאת לא התייאש. הוא אינו מאמין שתצמח ישועה ממאות האברכים החיוורים, העניים, המתנועעים כצללים בישיבות במחיר דמי החלוקה, זו התמיכה החודשית שמקבלים כאן – והוא בטוח שעוד יימצאו בחורים צעירים, בריאים ואוהבי-עבודה, כמונו ואחרים, אשר עימם יוכל להקים חברה לעבודת האדמה ולגאולת הארץ! – אתה רואה, יודה, שם מולנו, במערב – על צלע הגבעה? אלה הבתים של השכונה 'משכנות שאננים'.
"ר' דוד נעזר עתה ביואל משה סלומון, הצעיר ממנו, כבן ארבעים. יואל משה הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בירושלים. סבו, שלמה זלמן צורף, עלה לארץ-ישראל לפני יותר משישים שנה. הוריו של יואל משה מתו במגיפת החולירע הנוראה שפקדה את ירושלים לפני תשע שנים. יואל משה הוא דור שלישי בירושלים. אדם מעשי, חרוץ ומוכשר מאוד ובעל שכל חד וחריף. הוא מדבר היטב ערבית ויודע כיצד להתהלך עם הפלאחים ועם האפנדים. בעזרתו אפשר לקנות קרקע למושבה החדשה בלי צורך בַּמתווכים ובַסרסורים הרמאים.
"בגיל צעיר, אף-על-פי שהצטיין בלימוד תורה ויצא לו שם של עילוי – עזב יואל משה את ירושלים ויצא לחוץ-לארץ. הוא השתלם במלאכת הדפוס וחזר ויסד כאן לעצמו בית-דפוס וגם עיתון. הוא מאמין שאפשר לתקן את חיי היהודים בירושלים, שרובם שרויים בעוני כבד ומנוון – על-ידי מציאת מקומות עבודה מועילה ומפרנסת, והקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה, שתהיינה ראויות למגורים יותר מן הבתים שבסימטאות הרובע.
"יחד עם חבריו, יוסף ריבלין ויהושע יֶלין, הקים יואל משה לפני שנים אחדות את שכונת 'נחלת שבעה', אתה רואה, לא רחוק מאיתנו, שם – ליד מגרש-הרוסים הגדול, על הדרך ליפו. תחילה התנגדו יהודי העיר, שגרים כולם ברובע, ליציאה אל מחוץ לחומה. הם חששו בעיקר לביטחון החיים, ופחדו מפני שודדים. אבל מקימי השכונות החדשות הביאו לדוגמה את מגרש-הרוסים הרחב, מוקף החומה, ששוקק כל הימים עולי-רגל מרוסיה, ואין חוששים לגור שם. ליתר ביטחון בונים גם אנחנו את שכונותינו כשהבתים מחוברים יחד כחומה, למגן מפני שודדים וגנבים.
"תודה לאל, להקמת שכונות-המגורים האלה, מחוץ לחומות, החלו אט-אט להסכים גם בעלי-החלוקה, הממונים על ה'כוללים' והתרומות. ואתה שואל מדוע? – כי הבנייה לא סיכנה כלל את שליטתם בכספים ולא שינתה את אורח החיים הרצוי בעיניהם לאנשי ירושלים – שיהיו כולם חרדים וסגורים מפני כל רוח חדשה של שיוני והשכלה. הם מעדיפים, למשל, שהחולים שלנו יילכו לרופא הנוצרי, של המיסיון, ורק שלא יהיו בעיר רופאים יהודיים שעלולים להפיץ השכלה ומדעים!
"אבל יודה – נסה לדבר בגלוי בפני תקיפי 'כולל אונגארן' על יישוב ארץ-ישראל בעבודת האדמה, על חיים אחרים, בכפר, בעבודת-כפיים מועילה – ותראה שהדבר כרוך בסכנת-נפשות ממש. ודע לך – " סיים יהושע את דבריו, "בעלי-החלוקה, ממוני הכוללים הגדולים, המנהיגים את הציבור היהודי – אינם מתביישים לעקוב, באמצעות מרגלים ומלשינים, אחר כל צעד וכל תנועה של שלושתנו – ר' דוד, יואל משה ואני. הם חוששים פן הפעולה שלנו תצליח ותפקח את עיניהם של יהודי הגולה, שיתרמו את כספם למטרות ההתיישבות ויזנחו את התמיכה בישיבות. אבל אנחנו דבקים ברעיון ולא מוותרים. נפגשים בחשאי, מסתתרים בחדר אצל ר' דוד או בדירתו של יואל משה, בדלתיים סגורות, ומשוחחים על התוכניות לרכוש קרקע כדי להקים את היישוב החקלאי הראשון. עתה, משבאתם אתה ולאזאר אביך, תתחזק החבורה הקטנה שלנו ובכוחות משותפים נגשים את חלומנו הישן! אתה תראה – ארץ-ישראל עוד תימלא מושבות עבריות שאיכריהן אנשים משכילים, שעובדים את אדמתם ואינם מזניחים את לימוד התורה. לא קל יהיה הדבר, יודה. אולי נצטרך לשם כך לקבל מכות, לחיות בעוני ללא תמיכת החלוקה. גם לך לא יניחו להסתובב כאן זמן רב בבגדים של גוי – כאילו היית איכר גרמני מהמושבה החדשה רפאים! – ועכשיו בוא נחזו וניכנס לירושלים. אנחנו הולכים לדירתי הקטנה, שם תכיר את דייכע ותטעם מהלביבות שלה!"
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,814 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * * * * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 331 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * * * * *
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
לאחר שאזל במשך שנים אחדות
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה
פתח תקווה
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10
אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה