חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 338

תל אביב, אור ליום שני, כ"ג בניסן תשס"ח, 28 באפריל 2008

עם צרופת תמונתו של ראובן "שקמים בקינג ג'ורג" משנת 1927, בכריסטיס ת"א

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אָבִיב בַּגּוֹלָן.

אורי הייטנר: שמונה השנים הטובות.

שו"ת אליהו הכהן: אביחי פאוזנר: מורי ורבי בנימין כספי. / דניה מיכלין עמיחי: עיניו הטובות של דניאל סמבורסקי. / אירית שושני: געגועים לילדות ועיתונים בפולין.

יוסף דוריאל: ציוויליזציות על מסלול ההתאבדות, ציוויליזציות לא מתות מרצח אלא רק מהתאבדות, אזהרה זו של ההיסטוריון טוינבי היא כתובת על הקיר לישראל וגם לארה"ב.

אתמול בערב התקיימה המכירה הפומבית של יצירות אמנות מהמאות ה-19

 וה-20 מטעם כריסטיס ישראל, לונדון וג'נבה, במלון הילטון בתל אביב.

יוסף חרמוני: הֵי דָ-, הֵי דָרוֹמָה, לְסָבסְטוֹפּוֹל!

ד"ר גיא בכור: 1. בביקורת החריפה ביותר על המשטר האסלאמי באיראן רומז האייתאללה מונתזרי: המשטר גרוע מזה של השאה. 2. "תזמורת של שקרים": אז מה קרה, בעצם, בעניין השלום מול סוריה? 3. הסיפור שלא יאומן, כיצד בגד ג'ימי קרטר בשאה הפרסי, וסייע לעליית חומייני לשלטון.

נורית יובל: כסוס ועגלה, פרק מתוך רומן בכתובים "חיים של נייר".

חג החֶמְלָנִיצְקָיָה, המימונה האשכנזית של איכרי העלייה הראשונה, שהיה נחוג במושבה באיסרו-חג של פסח עם מעדן הַמּוּפְלֶטָצִ'ינְקָה, מתוך רומאן נידח "המושבה שלי" מאת אהוד בן עזר.

מחשבות אפיקורסיות על "חג המימונה" ומעשה בחותנתו של דוד הרדן.

יוסי גמזו

אָבִיב בַּגּוֹלָן

בְּנַחַל יָהוּדִיֶה,

מִמְּרוֹמֵי מַפַּל-הָרֶכֶס

הָעָט מֵרֹאש פַּרְעוֹת נִזְרוֹ קְצוּפֵי הַתַּלְתַּלִּים

צַח וְעִזּוּז וְרוֹשֵף נִתְזֵי אוֹר מִגָּבְהֵי הָאֵימָה וְהַיֹּפִי

כְּמוֹ מִתְאַבֵּד הַזּ‏וֹנֵק אֶל מוֹתוֹ אוֹ אָדוֹנִיס הַקָּם לִתְחִיָּה

בְּכָל חַרְמָנוּתוֹ הַשִּמְשוֹנִית שֶל אֶשֶד פֶּרֶא

שוֹקֵק אוֹנִים וָשֶצֶף וְצֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ

מֵרוֹם אֶל תְּהוֹם, מִשִּפְעָה לְיִפְעָה, מֵאַדְנוּת לַמַּפָּץ הַצּוֹנֵחַ

עַד נִקְבִיּוּת נִקְבָּתוֹ שֶל הַצּוּק הַנִּפְעֶרֶת תַּחְתָּיו יְחוּמָה

כְּתַאֲוַת דְּלִילָה אֶל נַהֲמַת זִרְמַת הַמַּיִם

הַבּוֹעֲרִים בְּאֵש קָרָה שֶל רַהַט וְרִוְיוֹן –

כָּאן, בַּבַּרְדַּק הַפּוֹרֵחַ הַזֶּה, בֵּין כְּלוּלוֹת הָעִירִית וְהָאִירוּס

וּסְגוֹל בְּלוֹרִיּוֹת הַבַּרְקָן שֶכָּל נֶשֶב סוֹרְקָן בְּמַסְרֵק-שוּלַמִּית,

צוֹלִים שְמֵי הַבֹּקֶר אֶת תְּכֵלֶת בְּתוּלֵי הָאָבִיב הַמִּשְיִי, הַבְּרוֹקָאדִי

עַל מַאנְגַל קְשִיחוּת בַּזִּלְתּוֹ שֶל הָהָר הַמּוּמֶסֶת בְּשֶמֶש נִיסָן.

שֶקֶט קְרִיסְטָלִי, כָּבוּש וְגָבוּש,

שֶרַק פְּרִיטַת הָרוּחַ עַל מֵיתְרֵי רִיסֵי הָעֵשֶֹב

הָעֲנוּדִים כַּחֲרוּזֵי זְכוּכִית חֶבְרוֹן שֶל תְּכֵלֶת

בְּמַאסְבָּחוֹת קְלוּעוֹת אֶגְלֵי בְּדָלְחוֹ שֶל טַל מַשְכִּים

אוֹזֶרֶת אֵיזֶה עֹז חָצוּף וּמִתְחַטֵּא שֶל יֶלֶד

לְהָפִירוֹ בַּטְּרֶמוֹלוֹ הַדַּק, הָעִנְבָּלִי

שֶצִּלְצוּלוֹ נִשְמַע רַק לְאָזְנֵי שְפַנֵּי הַסֶּלַע

אוֹ לַכּוּכִים בָּהֶם אוֹרֵב הַהֵד לְמוֹלִידָיו

אוֹ לִתְנוּכֵי הַרַקָּפוֹת סְמוּקוֹת הַקּוֹמְפְּלִימֶנְטִים

שֶל צְבָא הַחַרְצִיּוֹת וְלִגְיוֹנוֹת חַרְדַּל-הַבָּר –

שֶקֶט כָּזֶה מִתְעַלֵּף כָּאן, בָּשֹוּם, בְּחַגְוֵי הַטְּחָבִים וְהַחֹשֶךְ,

בִּשְֹעַר עֶרְוָתוֹ הַדְּשוּאָה שֶל הַוַּאדִי,

בִּסְבַךְ בָּתֵּי שֶחְיָן שֶל מְעָרוֹת סוּגוֹת בִּפְטָל,

בְּאֹדֶם מַחְשְשוֹת שִכְרוֹן הָאוֹפְּיוּם שֶל הַפֶּרֶג,

בַּסּוּטוּל הַנַּרְקוֹטִי שֶל מַרְוָה וְזַעְתָּר,

שֶקֶט עָבוֹת, מִתְבּוֹסֵס בִּצְלָלָיו, מִתְרוֹסֵס בִּטְלָלָיו, הֲלוּם אֵלֶם,

אֵלֶם רְחוּש נְמָלִים טְעוּנוֹת גַּרְגְּרִים כִּפְסוּקִים שֶל מִשְלֵי.

אֲבָל

בִּגְלֹש הָאוֹר מִזְּהַב גְּבוּרוֹת הַצָּהֳרַיִם

כְּעֵדֶר הָעִזִּים מִגַּמְלָא אוֹ מִדִּיר עָזִיז,

בְּהִתְחוֹלֵל לְפֶתַע, בְּשָלֹש, שָלֹש וָחֵצִי

אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, בְּלִי שוּם פְּרֶלְיוּד, בְּלִי הַתְרָאָה,

הַטַּיְמִינְג הַמֻּפְלָא בּוֹ הַצָּפוּי תָּמִיד מַפְתִּיעַ,

אוֹתוֹ בְּלַיְנְד-דֵיט נִפְעָם בֵּין הַיִּפְעָה וְהַדִּיּוּק,

אָז, דַּוְקָא אָז, תַּחַת שְמֵי הַכַּחְלִיל הַצְּלוּלִים כְּמוֹ קַצְוֵי כְּלוֹת הַנֶּפֶש,

כִּתְכוֹל אַקְוָרֶל הַכִּנֶּרֶת בִּגְאוֹת בָּהּ, שְקוּי גֶּשֶם, מִפְלַס-הַתקווה,

בְּאֶמְצַע הַפְלִירְט בֵּין הַרְדּוּף לְמַבָּט, בֵּין עֲלֵי נַעְנָע לִנְחִירַיִם,

בְּלֵב הַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת הַזֹּאת, מְעֻרְסֶלֶת הֶמְיַת הַטַּיּוּן,

פֶּתַע פִּתְאֹם,

בְּמַפַּץ-אַדִּירִים שֶל חֶדְוָה שֶהֻתְּזָה לִרְסִיסֶיהָ,

בְּמֶגָה ווֹלְטַז' שֶל דְּלֵקַת קַרְנֵי שֶמֶש נִחֶתֶת מִשְּמֵי אֲלַכְסוֹן,

מֻצֶּתֶת צִנַּת הַמַּפָּל בְּחִנְגַת-סַנְוֵרִים כָּזֹאת, אוֹקְסִימוֹרוֹנִית:

בְּאֵש מְפַכָּה, בִּזְרִימָה מִתְלַקַּחַת, בְּעֹנֶג צוֹרֵב עַד מַכְאוֹב

וּפְאַת הַמָּצוּק הַשּוֹתֶתֶת שְטוּפָה-לְטוּפָה בִּגְלִיסַנְדוֹ שֶל מַיִם

מֻרְתַּחַת בִּזְהַב הַקָּלָל הַנִּשְבָּר עַל חָזֶהָ מִדְּרוֹם-מַעֲרָב

וְצִפֳּרֵ‏י-הַשִּיר, קוֹלוֹרָטוּרוֹת-הַסּוֹפְּרָנוֹ

שֶל הַלָּה-סְקָאלָה דֶה גוֹלָנוֹ, לֹא מִילָנוֹ, כָּל

הַצֶּטְיוֹת, הַדְּרוֹרִים, הַקָּנִיּוֹת, הַתּוֹר, הַבֻּלְבּוּל,

שֶלֹּא צְרִיכוֹת שוּם צִינְגָלֶה בִּכְדֵי לִפְרֹחַ high

פּוֹצְחוֹת בְּקַנְטָטָה כָּזֹאת שֶאֲפִלּוּ לֵב אֶבֶן כְּלֵב הַבַּזֶּלֶת

כְּבָר חָש, עַ'ס בִּן עַאנוֹ, בְּפוֹרְטֶה, בִּפְּיָאנוֹ,

אֵיךְ אוֹטוֹטוֹ נִכְנָס הָרוּחַ

בַּאֲבִי-אָבִיב.

הָא, אֵיךְ צוֹחֶקֶת הַרְמוֹנְיָה זוֹ עַל

קָקוֹפוֹנְיַת הַקְּלַאבִּים שֶלָּנוּ,

עַל כָּל חַקְיָנֶיהָ שֶל וּדְסְטוֹק בְּשֵינְקִין וְשֶל A. Lוּפְרִיסְקוֹ בְּעִמְקֵי הָאַלְכּוֹהוֹל,

אֵיךְ הֵן מְצַפְצְפוֹת עָלֵינוּ חֲבוּרוֹת-הַזֶּמֶר

הַמַּטְרִיפוֹת הָאֵלֶּה, הַשְּכוּרוֹת יַסְמִין וָטַל

צִפְצוּף אָרֹךְ שֶל מֶלוֹס מְקוֹמִי, אוֹתֶנְטִי, אַסְלִי

שֶכָּל כֻּלּוֹ יִשְֹרְאֵלִי, יָשָר מִן הַמַּקּוֹר,

וְאֵיךְ הֵן מִתְבַּדְּחוֹת, הַמַּמְזֵרוֹת, עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל

אַלְפֵי תַּרְמִילָאֵינוּ מְבַקְּשֵי הַשַּנְגְרִי-לָה

אֵי שָם, בַּלֹּא-נוֹדָע, בְּיַרְכְּתֵי הָרֵי הַחֹשֶךְ

שֶל אוֹרְגִיוֹת הָאֶסִיד מִלָּה-פַּאז עַד קַטְמַנְדוּ

בְּעוֹד הַנִירְוָאנָה הֲכִי מְנֻרְוֶנֶת, הַחַאפְלָה הֲכִי מְשַגַּעַת

פָּשוּט מַמְתִּינָה לָהֶם, בִּינְגוֹ, מִתַּחַת לָאַף, בְּמֶרְחַק פְּשִיטַת יָד

בַּסְּטוּץ בּוֹ שִיבַת הַתַּמּוּז מְדַגְמֶנֶת קוֹלֶקְצְיוֹת שֶל דֶמִי-סֶזוֹן כָּאן

עִם כָּל הַיַּפְיוּף וְהַחַדְפַּעֲמִי שֶהוּא כָּאן וְעַכְשָיו וְחִנָּם

כְּמוֹ אַדְמוֹנִית-הַחֹרֶש הַפּוֹרַחַת רַק אֵלֵינוּ,

רַק בִּשְמוּרַת-מֵרוֹן

וְרַק שְבוּעַיִם בְּשָנָה

בְּאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל יָפָה שֶל מִזְמוּזֵי כְּנָפַיִם,

אוֹתָהּ צִפּוֹרנוֹגְרַפְיָה שֶל זִווּג וְשֶל קִנּוּן,

שֶל פַּרְפָּרִים מְסֻמָּמִים מִצּוּף, לֹא מִוִּיאַגְרָה,

שֶל סְחַרְחוֹרוֹת פְּרִיחָה וּפַּרְפוּמֶרְיוֹת עִשְֹבֵי בָּר,

בְּכָל שֶלֹּא נִשְחַת עוֹד, לֹא מֻסְחַר, לֹא נִתְאַלֵּחַ

בִּסְחִי שְפָכִים וְזִבּוּלֵי הָרֵיטִינְג, בְּכָל מַה

שֶעוֹד מֻתָּר לִקְרֹא לוֹ בְּמִלָּה גַסָּה: מוֹלֶדֶת

בִּמְקוֹם מִלִּים גַּסוֹת יוֹתֵר

כְּמוֹ בֶּצַע

וְנַדְלָ"ן.

אורי הייטנר

שמונה השנים הטובות

את הרגע הזה אזכור עד אחרית ימיי. זה היה ב-26 במרץ 2000. הייתי בדרכי חזרה הביתה מהפגנה של ועד יישובי הגולן מול שגרירות ארה"ב בת"א, שהתקיימה במקביל לפגישת קלינטון עם חאפז אסד בז'נבה. המכונית היתה מלאה בחברים מאורטל שהשתתפו בהפגנה. התקשורת טירטרה אחרי המפגש, כפי שעשתה לפניו, והתנבאה בלשון אחת – "פריצת הדרך המיוחלת..." כל הפרשנים הסבירו, שהפגישה היא טקסית בלבד. שמעשית – הכול נסגר מראש. שבמדינאות – אין פגישות שאינן מתוכננות מראש. קלינטון לא יתבזה, והפגישה לא היתה מתקיימת אלמלא כל פרטי תוצאותיה סוכמו מראש. אסד לא ישפיל את קלינטון, ואם הוא הסכים לפגישה, ברור שהוא קיבל מראש את מה שהוא רצה. הכול היה ברור – היום נסגרת הנסיגה מהגולן והסכם השלום עם סוריה.

עוד הרדיו מפמפם את פרשנותו, ואנו מכונסים, אבלים, בתוך עצמנו, אני חושב כיצד להיערך לשלב החדש, הקריטי, של המאבק לקראת משאל העם, ולפתע התקשר אליי כתב "ידיעות אחרונות" בצפון ובפיו בשורה: "עכשיו נודע לי שהמפגש התפוצץ. אסד השיב בשלילה להצעות קלינטון. מה תגובתך?" – "אתה בטוח?" שאלתי, והוא השיב באופן חד משמעי. "נחום ברנע התקשר עכשיו למערכת והודיע באופן מוחלט שזו התמונה." סירבתי להגיב, בטרם תהיינה אינדיקציות נוספות. דקות אחדות לאחר מכן, הטון התקשורתי כולו השתנה. אכן, ההדלפה היתה נכונה – המו"מ התפוצץ. פסגת "ההזדמנות האחרונה" נכשלה.

תשע שנים של מאבק קשה על קיומנו הסתיימו בניצחוננו. אהוד ברק, שכל כך רצה להיות האיש שמביא את השלום עם סוריה, שהיה כל כך נחוש להגיע להסכם ויהי מה, הבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם. את התבוסה הזאת, הביזיון הזה, הוא לא יכול לספוג. הוא הציע נסיגה מכל הגולן, אך הוא דרש להשאיר בידי ישראל את צפון הכינרת ורצועה של כ-40 מ' על החוף. הוא ידע שאסד ידחה את ההצעה. הניסיון הנואל של ארבעה ראשי ממשלה לשים קץ לריבונות ישראל על הגולן ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן כשל. ניצחנו!

אנחת הרווחה שלנו נשמעה מסוף העולם ועד קצהו. ומה שחשוב יותר – האבן הענקית שנגולה מעל ליבנו, היתה לראש פינה: ממנה בנינו תנופת פיתוח וקליטה שלא היתה כמוה. חיזקנו את הקהילה ואת מערכות החינוך והחברה. חיזקנו את הכלכלה והתעסוקה.

היו אלה שמונה השנים הטובות שלנו. חוכמתו של יוסף, התבטאה בניצול שבע השנים הטובות להיערכות וצבירת נכסים לקראת שבע השנים הרזות. האם אנו השכלנו לצבור נכסים כאלה? האם ניצלנו את השנים הטובות להיערכות לשנים רזות, לחידוש הניסיון הנואל להחריב את מפעלנו, לחידוש המאבק?

לאורך כל התקופה ידענו שלא לעולם חוסן, ושאין זה מן הנמנע שהניסיון לעקור אותנו יתחדש. אולי בעוד חודש, אולי בעוד שנה, אולי בעוד עשר שנים. מה עשינו בנדון?

לכאורה, לא עשינו דבר. לא פימפמנו את עמדתנו, לא עסקנו בהסברה, לא תחזקנו את פעילינו בכל רחבי הארץ, לא הגבנו על התבטאויות וכותרות בזכות הנסיגה.

למעשה, אי העשייה, אי התגובה, "המחדל", היה הצעד החכם והנכון כדי להביא אותנו במצב הטוב ביותר לנקודת ההתחלה של חידוש המאבק.

הנכס החשוב ביותר שהיה לנו במאבק, היה דעת הקהל. ארבעה ראשי ממשלה שניסו לסגת מהגולן התקפלו לנוכח דעת הקהל. העם עם הגולן – זו לא היתה רק סיסמת מאבקנו, זו היתה המציאות. כדי להגיע לכך היה עלינו לעשות מאמץ קשה מאוד. קשה מאוד לעמוד מול פיתויי השלום ומול תקשורת חד צדדית, המגוייסת בעד הנסיגה. אין ספק ששעה שמתקיים מו"מ עם סוריה וכל המערכות מתגייסות לשטיפת מוח הציבור, חלה שחיקה בדעת הקהל.

אם יתחדש המו"מ עם סוריה, יש להניח שתהיה שחיקה בתמיכת הציבור בנו. תפקידנו, כמו במאבקי שנות התשעים, לבלום את השחיקה ולשמר את הרוב התומך בנו. לכן, המטרה המרכזית היא להגיע לנקודת הזינוק של המאבק, שהוא נקודת ההתחלה של שחיקה עתידית, במצב הטוב ביותר בדעת הקהל.

הבנו שהדרך לכך היא ישראליזציה של הגולן. האסטרטגיה שלנו היתה מיתוג הגולן לא כאזור של מחלוקת פוליטית, אלא כאזור ישראלי שטוב לחיות בו, טוב להשקיע בו, טוב לטייל בו (אני סברתי שדגשי המיתוג צריכים להיות על הקהילה ולא על "הפתוח לחיים", אך העיקרון הוא אותו עיקרון). הבנו, שככל שמתקיים דיון על הגולן, שנושא הגולן הוא במחלוקת ציבורית, אנו ניזוקים מכך. שיש ליצור תחושה טבעית כלפי הגולן, כאזור ישראלי לחלוטין. במקביל – עלינו לחזק את יישובי הגולן. וכך, במקום קמפיינים של הסברה על חשיבות הגולן, הקמפיינים שלנו היו לקליטה בגולן, להרחבת היישובים ולתיירות בגולן. התוצאות הישירות – בקליטה ובתיירות, מצויינות.

והתוצאות העקיפות, בדעת הקהל? לאחר המלחמה ערכנו סקר דעת קהל מקיף ותוצאותיו היו הטובות ביותר מזה שנים רבות – למעלה מ-70% הביעו תמיכה בגולן והתנגדות לנסיגה מהגולן גם תמורת שלום. כל הסקרים שנערכו מאז בכלי התקשורת אוששו זאת. רק בשבוע שעבר 66% מהציבור השיבו בסקר של nrg שאם המחיר לשלום עם סוריה הוא ביטול חוק הגולן, הם מתנגדים לכך.

בימים האחרונים, ענן שחור הופיע בשמינו והוא מטיל עלינו צל כבד. בראיונות ערב פסח סיפר אולמרט על העברת מסרים הדדית בין אסד לבינו, ועל כך שכל צד מבין מה הצד השני רוצה. לאחר מכן הודלף בסוריה שאולמרט הסכים לנסיגה מלאה מהגולן. המידע הזה אושר רשמית בידי הנשיא הסורי. לשכת אולמרט לא הכחישה את הדברים, והדלפה מתוכה אוששה את המידע.

אין זה אומר בהכרח שעומד להיפתח מו"מ מעשי, אך עצם העברת המסרים האלה יוצרת מצב חדש, שאיננו יכולים להתעלם ממנו.

האם תמו שמונה השנים הטובות? האם קיימת סכנה מוחשית למסירת הגולן לציר הרשע? האם אנו בפתחו של מאבק חדש?

אני רואה שתי סיבות לדאגה. האחת – אישיותו של ראש הממשלה. בשנתיים וחצי של שלטונו, מצטייר אהוד אולמרט כאדם חסר חוט שדרה, אדם משולל עקרונות, אדם נטול דרך, אדם חף מהשקפת עולם. אשר על כן, הוא אדם בלתי צפוי. בשל כך, הוא אדם מסוכן. לפני שנה וחצי אמר אולמרט שכל עוד הוא ראש ממשלה, הגולן יישאר ישראלי לנצח (תמהתי אז, האם הוא סבור שיהיה ראש הממשלה לנצח...)

כעת הוא מודיע לסורים על נכונות לסגת מכל הגולן. גם אז גם היום אלו אמירות של מנהיג חלול, שקשה להאמין לו. אין זה יריב רגיל, שאנו יודעים למה הוא חותר. ייתכן שכל כוונתו להעביר את הכדור לצד השני, כדי לגרום ללחץ עליו, ואין לו כל כוונה לסגת מהגולן. ייתכן שהוא התייאש מהמו"מ עם הפלשתינאים ורוצה בכל זאת איזה פרס נובל ואהדת התקשורת והחליט להגיע להסכם עם סוריה בכל מחיר. יכולות להיות אפשרויות נוספות, ויתכן מאוד שאולמרט עצמו לא יודע מה הוא בדיוק רוצה. ניתן לראות בחולשתו הציבורית כ"ראש ממשלה לא פופולארי" הזדמנות – אין לו עוצמה פוליטית לצעד כה חריף כמו הסכם על נסיגה מהגולן. ניתן לראות בחולשתו איום – בצר לו הוא יהיה נכון לכל מעשה ייאוש בניסיון להיחלץ מהמיצר בו הוא נתון.

הסיבה השנייה היא סיום הקדנציה של בוש. כשבוש נבחר לנשיאות, חששתי שהוא ילך בדרכי אביו, שלחץ מאוד על ישראל לסגת מהגולן. מתקפת הטרור ב-11.9 היתה האירוע המכונן של תקופת נשיאותו. בוש הבין שהציביליזציה הדמוקרטית הנאורה נתונה במלחמת קיום, תחת מתקפה של כוחות הרשע, שמרכזן איראן. הוא החליט להוביל את העולם החופשי למלחמה בכוחות האלה. סוריה היא מרכיב מרכזי בציר הרשע, ולכן בוש החליט לבודד אותה ולא נתן ידו לצעדים שעלולים לחזק אותה ובכך לחזק את ציר הרשע. לכן הוא מתנגד למו"מ ישראלי עם סוריה. קשה לישראל, בת בריתה של ארה"ב והיעד מס' 1 של ציר הרשע והטרור האסלאמי, לפעול בניגוד לעמדתו. אולם בעוד חצי שנה יסיים בוש את תפקידו. לא ברור מי יחליף אותו ומה תהיה עמדתו בנדון.

עצם המסר החמור שהעביר אולמרט לסורים יוצר מצב חדש. עם זאת, כלל לא בטוח שעומד להיפתח מו"מ. כעת, עלינו לשקול היטב את המצב. אנו מהלכים על חבל דק. מצד אחד, יש לנו הרבה מה להפסיד במאבק. הרבה מן ההישגים שהשגנו בשנות השלום שחווינו לא יוכלו להימשך בשנות מאבק. חבל לסכן אותם שלא לצורך. מצד שני, אנו עלולים להפסיד הכול, אם יתברר שמתנהל תהליך שעלול להביא לנסיגה ואנו לא נאבק נגדו ולא נעצור אותו. ההתלבטות קשה, ועלינו לשקול את צעדינו בכובד ראש.

כך או כך, היעד הראשון שלנו צריך להיות חקיקת חוק משאל עם לאלתר, כדי שלא לאפשר לאולמרט מחטף מאחורי גבם של אזרחי ישראל. להערכתי, ההתפתחויות האחרונות יצרו שעת כושר להעביר את החוק החשוב הזה.

* * *

סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל

מברכים באהבה ומחבקים את חברתם

הסופרת אסתר שטרייט-וורצל בת פתח-תקווה

שספרה "אליפים" זכה במקום הראשון במצעד הספרים שיזמו רשת צומת ספרים ובנק לאומי. 30 אלף גולשי אינטרנט בחרו את הספרים האהובים עליהם מתוך רשימה של 600 ספרים לילדים ולמבוגרים. לארבעה המקומות הראשונים הגיעו ספרי ילדים ונוער, "אליפים" מאת שטרייט-וורצל, "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג, "אבא עושה בושות" מאת מאיר שלו, ובמקום החמישי "מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן.

[המידע התפרסם ב"גלריה", "הארץ", ביום 24.4.08]

* * *

שו"ת אליהו הכהן

הערה: חלק מהתגובות נוגע לנושאים ולאנשים שעליהם נשאל אליהו הכהן אך אינן שאלות אלא השלמות; הן מופיעות תחת הכותרת שו"ת, אך לדברי אליהו – ללא צורך בתגובותיו.

אביחי פאוזנר: מורי ורבי בנימין כספי

בנימין כספי היה מורה בגימנסיה "אחד העם", בכיתה אל"ף ואך ורק בכיתה אל"ף. הוא היה מחנך. ורק אחר כך מורה, סופר ומשורר.

בנימין כספי ז"ל ראה כייעוד ראשון בחיים את חינוך הדרדקים ולא סתם חינוך אלא את צעדם הראשון בבית הספר. האם מישהו בימינו אלה יכול להעלות על דעתו מורה ממין זכר. שמראש יגדיר גידול דור העתיד בחינוך ולא בהפיכת הילד למאגר ידע. וגרוע מזה מחשב אנושי לפלט חומר למבחנים השואפים למאה אחוז וטוב שאין מעל לזה.

בנימין כספי יעד עצמו להקנות את השעל הראשון בחינוך ורק אחר כך בהוראה.ולכן משך שלושים וחמש שנים ואף למעלה מזה מידי שנה בשנה"ירד" לכיתה אלף והתחיל את הכל מבראשית. היכן נמצא כיום ענקים מסוג זה.אכן דור הנפילים

אותו בנימין כספי היה עניו וצנוע "בצורה מבהילה". אך כמובן לא ראה בכך משהו יוצא דופן הוא רק קיווה שתלמידיו יחקו את דרכו והתנהגותו.

יישר כוחך אליהו הכהן שהזכרת "לשוכחים" מי הוא מחבר השיר הנצחי. שיר הילדים "השפן הקטן". מי הוא ששורר את מילות השיר "שישו ושמחו", והאמן לי שגם בחייו הוא גילה "שותפים" ליצירותיו והוא חייך את חיוכו הקסום והמשיך במשימותיו הכה חשובות.

בנימין כספי היה גם סופר, ובזמנו למדו את ספרו העוסק ביציאת מצרים בבתי הספר העממים (היסודיים). העליתי הגיגים אלה על הכתב. כהערצה לדור שחלף לבלי שוב והוא כל כך חסר בנוף ארצנו, ומתוך כאב שילדיי ונכדיי לא יזכו לחסות בצילם. בנימין כספי לא היה ממקורביי ולא מבני משפחתי אבל ללא ספק ממעצבי אישיותי שלי ושל בני דורי וכל זאת בשנת לימוד אחת קרי: שמונה חודשים נטו. חבל שאין המשכיות.

עיניו הטובות של דניאל סמבורסקי

אהוד בן עזר שלום,

מדי שבוע אני רואה בעיתונך את שמו של דניאל סמבורסקי, אבל אף אחד לא ציין שהוא לימד גם בגימנסיה בלפור, לימים עירונית ה', ליד מגדל המים ברחוב מזא"ה בתל אביב.

זו היתה גימנסיה פרטית ואני למדתי שם מכיתה א' ועד ג', שאז העבירו אותנו לבתי ספר עממיים לפי מקום המגורים. כשאני נכנסתי לכיתה א', אחי אמנון למד בכיתה ה'. הוא היה תלמיד טוב ואפילו הקפיצו אותו כיתה, ואילו אני לא בדיוק הצטיינתי. גם בשיעורי החלילית, שלימד אותנו סמבורסקי, לצד לימודי הזמרה, לא עשיתי חיל.

באחד החגים הופיעה כיתתנו בנגינה על חליליות, בפני תלמידי בית הספר, הורים ואורחים, ואני, מה לעשות, לא ידעתי היכן בדיוק להניח את אצבעותיי. השטתי אותן על החלילית אנה ואנה, לפי תווים הידועים אך לי, ומתוך הנחה שאיש לא יבחין בדבר. כך אמנם היה, אבל סמבורסקי ראה והבין. עיניו הטובות לא התעכבו עליי יותר מדי, מה שנסך בי ביטחון ולא גרם לי יותר מדי רגשי נחיתות. בחג הבא כבר ידעתי היכן לשים את אצבעותיי, הודות למורה, אותו אני זוכרת לטובה עד היום.

דניה מיכלין עמיחי

רמת השרון

געגועים לילדות ועיתונים בפולין

בעקבות כתבתה של עדינה בר-אל [גיליון 337]

אהוד שלום וחג שמח!

העיתון "זיי געזונט" בכתבתה המרגשת של עדינה בר-אל עורר בי סקרנות וגם קינאה, כי אני בהיותי ילדה בפולין, לא זכיתי לעיתון ביידיש (למיטב זיכרוני קראתי עיתון ילדים פולני יפהפה בשם צ'ווירשצ'יק שפירושו צייצן מהמילה ציוץ). אחרי השואה לא הודפסו עוד עיתונים ביידיש בפולין והוריי כלל לא לימדוני יידיש. דיברו איתי פולנית בלבד, אולי כדי להסוות את מוצאי היהודי. אמנם זכיתי ללמוד בבית הספר היהודי על שם י.ל. פרץ בשצ'צ'ין מאמצע כיתה ב' ועד חודש מאי של כיתה ג', אז עלינו ארצה בעליית גומולקה בשנת 1957, אך יידיש אינני יודעת עד היום.

והנה סיפור ילדות קטן שנחרט בזיכרוני:

לאימי הייתה חברה שנהגה לשרבב אל דבריה משפטים ביידיש, ולפרקים התעקשה לדבר יידיש בלבד. התביישתי מאוד בשפה הזאת בנוכחות חברותיי הפולניות (הייתי בת שש או שבע) וביקשתי מאימי שתסרב לדבר עמה יידיש בנוכחותן. אימי הבטיחה לי שכך תעשה וכששוב קרתה ה"תקלה", פנתה אימי אל חברתה וביקשה, "חנצ'ה, יקירתי, אנא, אל תדברי אינדונזית בנוכחות הילדות, הן לא מבינות כלום..."

על הווי הילדים היהודים והפולנים בפולין אחרי השואה, אני מספרת בספרי "השלג האחרון" בהוצאת ספריית פועלים.

בברכת חג שמח לכל קוראי המכתב העיתי,

אירית שושני

* * *

ברכות לעומרי שרון על יציאתך לחופשה ראשונה מן הכלא, נהגת כגבר!

מאת מחב"ע, וד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, המזכירה

* * *

יוסף דוריאל

ציוויליזציות על מסלול ההתאבדות

ציוויליזציות לא מתות מרצח אלא רק מהתאבדות

אזהרה זו של ההיסטוריון טוינבי היא כתובת על הקיר לישראל וגם לארה"ב

פרופ' טוינבי, שלא ראה עתיד מזהיר לעם היהודי, לא תיאר לעצמו עד כמה אימרתו הבוטה על גורל ציוויליזציות תהפוך בימים אלה לאזהרה מוחשית לישראל וגם לאמריקה. כאן וגם שם התפתחה שכבת אוכלוסייה – מהצמרת החברתית למעלה ועד ללהקות עיתונאים וקוראיהם המבולבלים למטה – המושכת ציבורים תמימים למסלול התפרקות מערכי היסוד של חזונם הלאומי, תוך התמסרות לשטיפות המוח של כוחות רשע חיצוניים. וכך נוצרת התודעה ההתאבדותית – שיש להשלים עם כל מה שטוב לאוייב ולהתנגד לכל מה שטוב לעם המתגונן. באין הנהגה לאומית ראויה לשמה, הופך הציבור לעדר, ללא מטרה משותפת מלכדת, ומפקיר, מבלי להרגיש, את גורלו לשיעבוד חיצוני. כך מסתיים תהליך ההתאבדות.

ד"ר גיא בכור, מחשובי המומחים להתנהגות עמי ערב, נתן ביטוי ציורי לשטיפת המוח העוברת עלינו בהשראת אויב ערבי חיצוני: "תקשורת המסתחררת מאושר כאשר מעלים את הוויתור על הגולן."

זה אותו אושר שאפף אותם – כשחיסלו עשרים יישובים יהודים בחבל עזה והפכו את תושביהם לפליטים (ובתמורה – קיבלו מדינת טרור רצחנית, שהפכה את מערב הנגב לשדה קטל). ומשהו מניסיוני האישי: אחרי שחשפתי, בתחקיר מקצועי, את עלילת הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה", ואחרי שכל בר-דעת בתקשורת הזרה, שבדק את מסקנותיי, רק חיזק אותן, יכולתי להניח שמדינת ישראל תדאג לטפל כראוי במפיצי העלילה ותמנע על ידי כך ניסיונות חוזרים להפעיל נשק מורעל זה. במקום זאת, זכיתי להתקפת חזית מאוחדת של עיתונאי ישראל, שהגיעה לשיא – כאשר סגנית נשיא בית משפט בתל אביב פסקה (בלי טיפת ידע בנושא) שמהנדס בעל 50 שנות ותק "אינו יודע גיאומטריה של זוויות" ושהתחקיר המקצועי "הביא נזק למדינת ישראל". החגיגה של חסידי הטרור לא איחרה לבוא – מתל אביב ועד פריס. ההמשך הצפוי לחלוטין היה בביום המחזה של "טבח הילדים בכפר קנא", שחרץ את גורל מלחמת לבנון 2. מעוּדדים מהצלחת המכות המוטחות על ישראל באמצעות סרטוני טלוויזיה, נמצאו הדואגים לחלק מצלמות וידיאו לפלסטינים, שיצלמו כל תמונה אפשרית שתוסיף להשחרת פני ישראל בעולם, וכך משגשגת תעשיית ביוּמים של "פשעי מלחמה ישראלים", שזכתה כבר לכינוי PALLYWOOD.

ובימים אלה, כשמהדורת החדשות של ה-בי.בי.סי העולמי נפתחה בתיאור משתפך של "אסון הומניטארי בעזה" בגלל "מצור" ישראלי, עם הטפות מוסר נגד "ענישה קיבוצית מצד כוחות הכיבוש" (לא ידעתי שכבשנו מחדש את עזה), יכולנו לשמוע כמה גמגומי הצטדקות מישראל אך לא תגובה מוחצת נגד תעמולת זוועה זו ומפיציה. הנורמה היא – שמה שלא יהיה – אנחנו צריכים להיות האשמים. והפגם האתנו-ביולוגי שהתפתח בקרב יהודים וגורם לתופעות הנ"ל פועל גם מעבר לים: אין זה מקרה שמיליארדר יהודי שהתעשר מספסרות במטבע, והתואם, בדיוק, את דמות היהודי הטפיל בתעמולה האנטישמית המסורתית, הוא מראשי תומכיו של מועמד לנשיאות ארה"ב שמורהו הרוחני קורא מהכנסייה שלו – "אלוהים קלל את אמריקה." וזה לא מפריע ליהודים בתקשורת האמריקאית להתגייס למען אותו מועמד, כמו שאקדמאים ישראלים התגייסו לעזרת ההסתה האנטי-ישראלית. אין זה משנה, אם מועמד זה לא יזכה, בסוף, בבחירות לנשיאות. הציבור הגדול הנוהה אחריו הוא צפירת אזעקה מפני סטיית המדינה האדירה, המנהיגה את העולם החופשי, למסלול התאבדותי של השתעבדות לאימפריאליזם האסלאמו-נאצי. ולמי שהמילה השתעבדות נראית חריפה מדי – מוטב שישים לב להשתעבדות חסרת האונים – שכבר חיה וקיימת – למכתיבי מחירי הגזל של הנפט, שכל עלייה בהם מזרימה יותר כסף לטרור הבינלאומי.

ארה"ב – כמנהיגת העולם החופשי, וישראל – כעמדה הקדמית שלו מול האימפריאליזם האסלאמו-נאצי, זקוקות באופן אנוש להתנערות מכוחות ההרס שמבפנים, וזה לא יקרה ללא הנהגות אמינות שחייבות לקום שם וגם כאן – להתמודדות עם האתגר הקיומי לציוויליזציה שלנו.

הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי

 * * *

חוסך לכם את הכסף על 2 ימים בפריס

חוסך לכם את הכסף על הכרטיס לסרט "2 ימים בפריס". קצת בוראט חצי-יהודי. קצת עצבנות של וודי אלן ודיאן קיטון, בסרטיו. קצת בדיחות מצחיקות בהתחלה. אחר-כך חוזר הסרט על עצמו, מעצבן, לא רואים את פריס, וחבל על הזמן במובן הטרום-מטומטם של חבל על הזמן.

* * *

מה שלום הַבָּבּוּנִים אוהדי ביתר ירושלים?

ומדוע התקשורת אינה אומרת דבר בזכותם?

ויש סיבות: ילדות עשוקה, אישיות תוקפנית, פיגור שיכלי, רקע עדתי אפלייתי, אזרחות ירושלמית, מצח נמוך, גזענות הפוכה, מצב סוציו-כלכלי של חֶסר גם כשיש כסף, השפעות שליליות של ארקדי, ועוד ועוד!

לפחות היו זוכים הבבונים הירושלמיים ליחס האוהד שיש בתקשורת הישראלית למפגינים פלסטינים, הרבה יותר מסוכנים, משני צידי הקו הירוק!

הלאה האפלייה של אוהדי ביתר! יינתן גם לבבונים להכריע את גורל הספורט הישראלי!

[מחב"ע]

* * *

עוד על מותו של הבית ברחוב עקיבא 4

שלום אודי,

הרשה נא לי תיקון דקדוקי, אשר גם חזי לסקלי טעה בו באחד משיריו. 

 "גרבי חאקי גבוהות, ותחת לזרועו הימנית צמודה קת רובה חומה עשוייה עץ ובה חור גדול לרוחבה. מאחר שבזמן הבריטים..." [גיליון 337 על אלעזר גולומב מפתח-תקווה].

 צ"ל: גרבי חאקי גבוהים, כי גרב לשון זכר בשפתנו.

 אגב, מיכה שטרנאו למד איתי בכיתה אחת שש שנים בגימנסיה העברית בירושלים, עד שעברתי משם לתיכון בית הכרם ("ליד האוניברסיטה העברית"). נתקלתי בשמו כשהזכרת אותו כאחד מדייריה של בניכר סיל בבניין היפה שבו גרת, ואשר ביקרתיך בו לעתים – וכעת הורד. מעניין, החליטו שאיננו בניין לשימור.

ברטיסבון, שם היה משרדנו המשפחתי במשך 48 שנים, למן 1958 ועד 2006, שהיה בניין לשימור, אסור היה להוסיף אפילו מרזב או צינור לדלוחין שיעבור בחוץ, והם סידרו את זה בפנים הבניין, דרך המשרד שלנו, עבור מקומה שנייה אל המרתף למטה...

בברכה,

אסי דגני

ירושלים

* * *

אתמול בערב התקיימה המכירה הפומבית

של יצירות אמנות מהמאות ה-19 וה-20 מטעם כריסטיס ישראל, לונדון וג'נבה, במלון הילטון בתל אביב

גולת הכותרת של התערוכה היתה תמונתו של הצייר ראובן רובין "עצי שקמים עתיקים" (שאחרוניהם עומדים עד היום באי-התנועה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב), תמונה משנת 1927, שהיתה אחת משנות הבציר הטובות ביותר בתור הזהב של הציור הארצישראלי. הערכת התמונה היתה בין 250 ל-350 אלף דולר אך לא נתפלא אם נמכרה בסכום גבוה יותר.

תצוגת המכירה עמדה לרשות הקהל במשך ימים אחדים לפי המכירה, וכרגיל הצדיקה את הרושם שאספנים ובעלי גלריות מבינים בציור יותר מאוצרים וממבקרי אמנות. יצירות של אמנות עולמית, בעיקר צרפתית, וארצישראלית, בעיקר מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, הוצגו למכירה במחירים שבין 40 ל-450 אלף דולר, בעוד שציורים של גדולי הציור הישראלי מ"אופקים חדשים" ועד הגאון רפי לביא הוצגו במחירים שבין 8 ל-35 אלף דולר, כאשר בכולן שולט כלל הברזל של הציור הישראלי מן המחצית השנייה של המאה ה-20 – ככל שהבד גדול יותר (ולעיתים גם סתמי אם לא מכוער, אבל כבר נטוע היטב בתודעה שטופת התקשורת התרבותית של הציבור הישראלי) – כן המחיר נמוך יותר עד שלעיתים עולה ספק אם הוא מכסה את מחיר הייצור והתיווך.

אחת מהפתעות התצוגה היתה ציור שמן "ירושלים" משנת 1926 של אליאס ניומן במחיר מציאה של עד 51 אלף דולר. בזכותה של כרמלה רובין זכינו לבקר בשעתו את אליאס ניומן בדירתו הגדושה ציורים, כתבים וספרים בניו-יורק, זאת בעקבות התערוכה שערכה לו כרמלה בבית ראובן, ואשר גילתה אותו מחדש לישראלים. אם איננו טועים גם נתן לנו אז מכתב ישן שכתב לו נחום גוטמן, ואנחנו הדפסנו אותו, אולי ב"מאזניים", קשה לזכור הכול.

עוד הפתעה של התערוכה היו תמונות מקסימות ולא יקרות יחסית של יוחנן סימון, שאחדות מהן היינו רוכשים ללא הנד עפעף אלמלא היתה השנה בצורת בפרדסים. ובכלל, גם תמונות לא-גדולות של ציירים מפורסמים אחרים היה אפשר להשיג במחירים לא גבוהים יחסית. דומה שירידת ערך הדולר יחד עם אווירת המשבר הכלכלי הוזילו במקצת את הממוצע של מחירי התמונות בתצוגה הזו, אלא אם המכירה הפומבית תוכיח אחרת.

את הקטלוג היפה במחיר 80 שקל אולי ניתן עדיין לרכוש במשרדי כריסטי ישראל, בית אסיא, ויצמן 4, ת"א, 03-6950695.

* * *

יוסף חרמוני

הֵי דָ-, הֵי דָרוֹמָה, לְסָבסְטוֹפּוֹל!

ידוע לכל כי שיר הצ'יזבטרון "הי דרומה לאילת" הושר בשני לחנים. המנגינה המקורית, מקורה ברוסיה. לחן זה, שמאיר נוי הביאו ארצה, הוא שיר אידי: "הי, ג'נקויה". הלחן הוא טטארי, בן חצי-האי קרים, אך מילותיו באידיש.

ג'נקוי הוא שמה של עיר קטנה בצפונו של חצי-האי קרים. השיר "הי, ג'נקויה" נכתב אי-אז בשנות העשרים או השלושים למאה שעברה והוא, כשירֵי אידיש רבים כל כך, עדות קורעת-לב לחיים שעלו בלהבות.

מחוז ג'נקוי שבצפון חצי האי קרים, היה חלק ממפעל ההתיישבות היהודית לחופו הצפוני של הים השחור. חלק מיוזמה זו, מקורו ביוזמות ציוניות. במחוז ג'נקוי הקים "החלוץ" שלוש חוות הכשרה: "תל חי", "מעיין" ו"משמר". המשכה של יוזמת "החלוץ" היה יצירה משותפת של המישטר הסובייטי ושל ה"ג'וינט", שעסקה בטיפוח פרודוקטיביזציה של יהודי בריה"מ. "אגרו ג'וינט", אירגון מישנה של "הג'וינט", מימן את ההתיישבות היהודית, בשנים 1924-1936. תעמולה סובייטית עודדה יהודים לנוע מן העיר אל הכפר, והשיר "הי, ג'נקויה", אפשר להניח, השתלב במסע התעמולה הסובייטי. מיספַּר היהודים שהפכו לקולחוזניקים בבריה"מ הגיע ל-200.000, כמעט 10% מיהודי בריה"מ. כארבעה מיליון דונאם הוקצו לקולחוזים היהודיים באזור הים השחור, פי שניים וחצי מהקרקע החקלאית שהיתה בידי היהודים בארץ-ישראל ערב מלחמת השחרור.

בתקופת הפריחה של ההתיישבות היהודית באזור הים השחור, הוקמו חמישה תאי-התיישבות יהודית, 'אשכולות' של קולחוזים. שניים מהם בחצי-האי קרים: פריידורף ולארינדורף. מנהיגים סובייטיים רבים סרו לראות את ההצלחה היהודית, ובמחצית שנות העשרים עלה בעקבותיה הרעיון של רפובליקה 'אוטונומית' יהודית. בתחילה התכוון השלטון הסובייטי להקימה בקרים, אלא שהתנגדות המקומיים (רוסים וטטארים) ומחסור בקרקע גרמו ל'אוטונומיה' שתנדוד לקצה המזרחי של סיביר, לבירוביג'אן. העובָּר ה'אוטונומי' המסכן גָוָע שם לאיטו, עד סוף התקופה הקומוניסטית.

הטיהורים הסטאליניסטיים הגדולים של אמצע שנות השלושים פגעו גם בפרוייקט ההיאחזות היהודית בקרקע. אז גם הופסקה פעילות "אגרו-ג'וינט" בבריה"מ. אף על פי כן, המשיכו הקולחוזים היהודיים לתפקד ולהצליח, יחסית, יותר מאחרים. עד אשר הונף עליהם הגרזן הנאצי ב-1941.

ב-1948 חתמו אנשי הועד היהודי האנטי-פשיסטי על עצומה הקוראת לחדש את פעילות "אגרו-ג'וינט" בקרים, כדי לחדש את ההתיישבות היהודית. הוועד הוקם על ידי סטאלין בזמן המלחמה כדי לרכוש אהדה בארה"ב ולשנורר סיוע לבריה"מ. לאחר המלחמה לא נדרש סטאלין לשירותיו של הועד, והוא נאחז בבקשה הפומבית לחדש את 'ייהודו' של חצי-האי קרים כבמנוף לחיסולו. טבחיו של סטאלין, בֶּרְיָה בראשם, רקחו סיפור שעל פיו יוזמת קְרים החדשה איננה אלא ניסיון של הג'וינט להשתלט על חצי האי. אנשי הוועד, שלמה מיכואלס ואחרים, נעצרו ונרצחו. היה זה האות לחיסולה של העילית התרבותית היהודית בבריה"מ, ולקריעת הדגל היהודי לגזרים, משחזרה הרוח הציונית לנשב בו כאשר הוקמה מדינת ישראל.

סיפורו של מחוז ג'נקויה, אמרנו, הוא קורע-לב. רק שיר לוקל-פטריוטי מספר עליו, מספר את נפלאותיו ואת נפלאות הכפר היהודי הסובייטי, מעפָּל עצוב ששרד פחות מעשרים שנה.

הי, ג'אנקאָיע

 (אז מאן פאָרט קיין סעוואסטופול)

אז מאן פאָרט קיין סעוואסטאָפּאָל

איז ניט צו וייט פון סימפעראָפּאָל

דאָרטן איז א סטאנציע פאראן.

ווער דאר זוכן נייע גליקן?

ס'איז א סטאנציע אן אנטיקל

אין ג'נקאָיע, ג'אן ג'אן ג'אן.

     הי ג'אן, הי ג'אנקאָיע

  הי ג'אנווילי, הי ג'אנקאָיע

  הי ג'אנקאָיע, ג'אן-ג'אן-ג'אן.

ענטפערט יידן אף מיין קאשע

וו'ז מיין ברודר, וו'ז אבראשא

ס'גייט בּא אים דער טראקטאָר וי א בּאן.

די מומע לעיע בא דער קאָסילקע

ביילה בא דער מאָלאָטילקע

אין ג'נקאָיע, ג'אן ג'אן ג'אן.

  הי, ג'אן, הי גאנקאָיע ...

וער זאָגט אז יידן קאָנען נאָר האנדלן

עסן פעטע יאָיך מיט מאנדלן

נאָר ניט זיין קיין ארבעטסמאן?

דאָס קאָנן זאָגן נאָר די שונאים –

יידן, שפאיט זיי אן די פּונים

טוט א קוק אף ג'אן ג'אן ג'אן.

    הי ג'אן, הי ג'אנקאָיע ...

ולהלן תרגום השיר לעברית, יד צנועה שניסיתי להציב לחקלאים יהודים בגולה טורפנית. המנגינה מוכרת למרבית קוראי שורות אלה. ינסו נא הקוראים לשיר את "הי, ג'נקויה", שיר-ההלל למחוז הקולחוזים היהודיים שנכחדו – והיה זה שכרי הצנוע.

הֵי גָ'נְקוֹיֶה

כשנוסעים לסֶבַסְטוֹפּוֹל

לא רחוק מסִימְפֶרוֹפּוֹל,

קטרים, קרונות, עשן.

רוח אושר כאן נושבת

    בוא ורד מן הרכבת

    ְבְּגָ'נקויֶה ג'אן-ג'אן-ג'אן.

        הֵי, ג'אן, הֵי גַ'נקוֹיֶה

הֵי ג'אנווילי, הֵי גַ'ְנקוֹיֶה

הֵי גַ'נקוֹיֶה ג'אן-ג'אן-ג'אן.

יהודים, שאלה לא קשה,  ['קשה', במלרע ]

איפה הוא אחי, אברשה?

טרקטוריסט הוא, מקצוען!

דודה לֵייֵה על מַקְצֶרֶת,

בֵּיילֶה על סוסים דוהרת

בג'נקויה, ג'אן-ג'אן-ג'אן.

 הֵי, ג'אן, הֵי ג'נקויה...

מי אומר שיהודים הם

סוחרים, ולא עובדים הם,

רק אוכלים אזני-המן? –

כל אויבינו מסַפרים כך,

טפו על כל המשקרים כך!

שיראו את ג'אן-ג'אן-ג'אן.

   הֵי, ג'אן, הי ג'נקויה...

* * *

ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים

1. בביקורת החריפה ביותר על המשטר האסלאמי באיראן רומז האייתאללה מונתזרי: המשטר גרוע מזה של השאה

וכאן מגיע המשפט הקשה ביותר, אותו מטיח מי שהיה מאדריכלי המהפכה באיראן, האייתאללה מונתזרי: "המשטר הקודם (של השאה) ביצע עבירות בלי להתייחס לאסלאם, אך היום מבוצעות כל העבירות, בשם האסלאם."

זו פצצה. לדבריו, האנשים באיראן השתנו, והם אינם מוכנים עוד להקריב את חייהם כפי שעשו בזמן המלחמה נגד עיראק.

ולעניין הגרעין: האם אחמדינג'אד ממצמץ סוף סוף?

באחת ההתקפות החריפות ביותר שאני זוכר, בתולדות המהפכה הדתית באיראן, אומר מי שנחשב כסמכות רוחנית גבוהה במדינה, ובעצמו מאדריכלי המהפכה עם חומייני, האייתאללה חוסין עלי מונתזרי: "אני מקבל כל יום אימיילים רבים, דרך האתר שלי, ואנשים שואלים אותי איפה קיום ההבטחות של המהפכה (האסלאמית) ושל האייתאללה חומייני. ואני עונה להם שהם צודקים. אנחנו הבטחנו לאנשים חירות, הפסקת העריצות וכיבוד דעת העם, אבל לא הגשמנו שום דבר מכל אלה."

זו התקפה לא כנגד הנשיא אחמדינג'אד או מדיניות הגרעין, אלא כנגד עצם המשטר האסלאמי במדינה. אלא שהאייתאללה מונתזרי, מבכירי כוהני הדת באיראן, בן 86, נמצא במעצר בית בדירתו שבעיר הקדושה קום, כאשר המנהיג הרוחני של איראן, האייתאללה עלי חמנאי, מתנגד לו בחריפות. סמכותו הדתית של מונתזרי עולה על זו של חמנאי, לרגישותו של האחרון.

מונתזרי ישב בכלא של השאה המודח, ויחד עם חומייני ביצע את המהפכה בלהט רב. אלא זמן קצר לפני מותו, הדיח אותו חומייני בשנת 1988 מתפקיד היורש, ומינה במקומו את חמנאי האזרי. מדוע?

בפברואר 1985 כונס מושב סגור של "מועצת המומחים" לבחור את יורשו של האימאם חומייני, והושגה הסכמה שזה יהיה מונתזרי. מונתזרי תמיד חובש מצנפת לבנה ולא שחורה כמו חומייני, מיזגו נעים ולכן לא היה מקובל על חלק מן הקיצונים שבבכירי המהפכה. הוא היה מנומס, לעומת חומייני שהיה תוקפני לעיתים קרובות. בשנת 1981, למשל, קיבל מונתזרי את השגריר הסובייטי ולדימיר וינוגרדוב בביתו שבעיר קום. אחרי פגישה בת שעתיים ליווה מונתזרי את השגריר אל הדלת. כשנודע הדבר לחומייני הוא טילפן ליורשו החביב ונזף בו: "שגריר של מעצמה עובדת אלילים אינו ראוי למחווה של כבוד מצד נסיך האסלאם," אמר למונתזרי. כאשר וינוגרדוב נועד עם חומייני עצמו, קטע האחרון את דבריו שוב ושוב, עד שקם ועזב את החדר בלי להיפרד.

חומייני ראה בהקמת הממשלה האסלאמית את המטרה בפני עצמה. מונתזרי ראה בכך אמצעי להיטיב עם העם. חומייני גרס שבעת הצורך יש להכריח אנשים להתנהג בדרך אסלאמית, מונתזרי האמין בשיכנוע. הפער הלך והחמיר, עד שברגע האחרון הדיח אותו חומייני מסמכותו הפוליטית, אם כי הוא ממשיך להיות סמכות דתית בכירה. חומייני חשש מהתפוררות המהפכה לאחר מותו, ולכן בחר בדמות נוקשה, עלי חמנאי, ולא בפשרן כמונתזרי.

אתמול קיבל מונתזרי משלחת של עיתון ליברלי שנסגר, נאמה, نامه ("מכתב", בפרסית) וכן את ראש מפלגת החירות, שבראשה עומד שר החוץ הראשון של איראן האסלאמית, אבראהים יזדי. האחרון עזר מאוד לנצחון חומייני ב-1979, למרות שהיה אזרח אמריקני ממוצא איראני. חומייני גמל לו אז, אך כיום יזדי הוא מבקר חריף של השלטון.

באשר לפסילה ההמונית של מועמדים ליברלים בבחירות האחרונות בידי "מועצת שומרי החוקה" אמר מונתזרי: "לצערי, לא השגנו את מה שייחלנו לו, ומועצת שומרי החוקה, שהיתה חייבת לאפשר בחירות חופשיות, הפכה בפועל למי ששוללת את החירות מן העם, שכן היא מכריחה את הציבור להצביע בשביל המועמדים שאושרו על ידה. אבל האנשים אינם חסרי שכל או הבנה. הם מבינים מה קורה."

עוד אמר מונתזרי: "האנשים סובלים באיראן מהטרדות ומפגיעה בלתי נפסקת בשם האסלאם." הוא נתן לדוגמה את חוג'תאלאסלאם (דרגה דתית בינונית – ג.ב.) האדי קאבל, שמתח ביקורת על המנהיג חמנאי, ונידון למאסר 40 חודשים. "משטר שאינו מבין מה עשה בשבילו חוג'תאלאסלאם קאבל, ולמען האסלאם, איך אפשר לראות בו משטר אסלאמי?" שאל מונתזרי.

וכאן מגיע המשפט הקשה ביותר, אותו מטיח מונתזרי: "המשטר הקודם (של השאה) ביצע עבירות בלי להתייחס לאסלאם, אך היום מבוצעות כל העבירות, בשם האסלאם."

עליי לציין כי אסור באיראן של היום לציין את שמו של מונתזרי בתקשורת, והוא ואנשיו סובלים מהצקות רבות, אך ספר זיכרונותיו נמצא במקומות רבים, ודעותיו מתפרסמות בכל הערוצים של הגולים באיראן, באתרי האינטרנט, ואין שום איסור על כניסה לאתרים או לערוצים אלה. יש לו, כאמור, אתר אינטרנט פעיל משל עצמו.

בחודש נובמבר האחרון התייחס מונתזרי ישירות גם לעניין הגרעין של איראן כאשר אמר בנאום בפני סטודנטים: "סוגיית הגרעין צריכה להיפתר באמצעות שיחות ישירות עם ארה"ב כדי למנוע מלחמה – ויש לקחת ברצינות את האיומים על פעולת צבאית אפשרית." הוא הוסיף כי השלטונות באיראן טועים אם הם חושבים ש"מתקפה תגרום לאיראנים לעמוד מאחורי ההנהגה שלהם כפי שקרה במהלך מלחמת איראן-עיראק בין השנים 1980-1988." לדבריו, "האנשים השתנו. הם לא מוכנים להקריב את חייהם כפי שעשו במהלך המלחמה נגד עיראק."

ובכן, האם איראן מפתחת נשק גרעיני או לא? כל כך הרבה שנים השאלה הזו מרחפת בחלל האוויר, ועדיין אין לה תשובה. הנחת העבודה של המערב היא חיובית (להוציא דו"ח המודיעין האמריקני), כאשר איראן משרה עמימות במכוון. העמימות הזו עולה לה במחירים הולכים וגוברים, כפי שכבר ציינו, כאשר היא עצמה מתקשה לפתח את התוכנית קדימה, בשל קשיים טכניים גוברים, והיא זקוקה לסיוע בינלאומי. הכלכלה האיראנית משלמת מחירים, ואיראן עצמה מאוימת בגל סנקציות רביעי, שעלול לנתק אותה לגמרי.

שתי התפתחויות אירעו כאן באחרונה:

1. רגישות, עדיין לא מתח, ההולכת וגוברת בין איראן לבין סין, כאשר החשש האיראני שמיד עם תום האולימפיאדה "ימכרו" אותם הסינים, בכל הנוגע לגל הסנקציות הבא.

2. הרוסים הבהירו לאיראן שעליה לחדול מן המשחקים, ולהפסיק להעשיר אורניום. ככל שהזמן מתקדם, הרוסים מקשיחים את עמדתם בעניין.

איראן נאלצת היום למצמץ, אם כי במערב לא מתרגשים מזה במיוחד, אם כי זהו שינוי. עד היום סירבה איראן להתייחס לאפשרות שהיא מפתחת תוכנית צבאית גרעינית, ולכן סירבה לענות על השאלות האלה. עכשיו, כאשר הלחץ הבינלאומי סביבה מתהדק, היא הסכימה היום [24.4], באופן תקדימי – לתת תשובות. דוברת הסוכנות לאנרגיה גרעינית, מליסה פלמינג, ציינה היום כי סוכנות הגרעין של האו"ם מקווה שאיראן תספק לה בחודש מאי את ההבהרות הנחוצות בנוגע לחשדות שהיא מנהלת תוכנית נשק גרעיני. לדבריה, ההסכמה בנושא הושגה במהלך שני ימי הפגישות שקיים מספר שתיים בסוכנות הגרעין, אולי היינונן, עם גורמים בכירים בטהרן.

בתחילת מאי יצאו בכירי הסוכנות לטהראן עם רשימת שאלות, שעליהן הם מצפים לקבל תשובות. אם לא יינתנו התשובות המספקות, יחלו המגעים לגל הסנקציות הבא, שיכול להיות קשה במיוחד, עד כדי הפסקת הטיסות לאיראן, כפי שנעשה עם לוב בשעתה. האיראנים מאוד חוששים מכך.

אותו היינונן עורר סערה דיפלומטית בפברואר לאחר שהקרין מצגת שממנה עלה כי יש קשר בין תוכנית העשרת האורניום האיראנית לבין התוכניות שהיא מנהלת לפיתוח טילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני. איראן דחתה את המידע הזה וטענה כי הוא חסר-בסיס, מזויף או לא רלבנטי –אך סוכנות הגרעין תבעה ממנה להסביר את המידע.

עוד התפתחות אירעה היום בתחום, דהיינו עוד מצמוץ של האיראנים: הנשיא מחמוד אחמדינג'אד הודיע כי איראן תהיה מוכנה לדבר על התוכנית הגרעינית שלה "עם כל מדינה שתרצה בכך," אך הוסיף כי איראן לא תיכנע ללחץ הבינלאומי להפסיק את תוכניתה הגרעינית. זהו שינוי, שכן עד היום התעקשו האיראנים לדבר בנושא תוכניתם הגרעינית רק עם הסוכנות לאנרגיה גרעינית.

לפי שעה אילו שינויים מצומצמים, אך הם מעידים שהמדינה בלחץ. יש להגביר את הלחץ הזה, ולא להקל עליו.

24.4.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

2. "תזמורת של שקרים": אז מה קרה, בעצם, בעניין השלום מול סוריה?

כיצד סוריה נחשפה במבוכתה בשורה של שקרים בעניין ההתקפה על הכור הגרעיני שלה, וכיצד ביצעה פעולת הסחה חכמה, כדי להינצל מן הבושה. פעולת ההסחה הצליחה. שלום או התקדמות בעניין, זה כבר משהו אחר. לקרוא ולא להאמין?

ערב הדיון בקונגרס האמריקני, ופרסום ההוכחות על מעורבותה העמוקה של סוריה בטרור, בגרעין הצבאי, ובקשרים אסורים עם צפון קוריאה – עצרה דמשק את נשימתה. אלו רגעים קשים למשטר, שנתפס בקלקלתו, כשהוא משקר לכל אורך החזית, שקרים טפשיים, כמו אלו של עמיתם הבעתי'סטי מעיראק, שר ההסברה מוחמד סעיד א-סחאף. זה התעקש, כזכור, שהאמריקנים מובסים, כאשר הטנקים האמריקנים כבר כבשו את ארמונו של הנשיא סדאם חוסין.

שורה כה מביכה של שקרים לא רואים כל יום. נבחן אותם אחד לאחד:

מיד לאחר התקרית, פירסם הצבא הסורי הודעה, ב-6 בספטמבר 2007, ולפיה, לא היתה התקפה, אלא חדירה אווירית ישראלית בלבד. צבא סוריה הודיע כי "מטוסים ישראליים נכנסו למרחב האווירי הסורי מכיוון הים. יחידות ההגנה האווירית התעמתו עם מטוסים וכפו עליהם לעזוב מבלי שגרמו לנזק לאנשים או לרכוש. סוריה מטילה את האחריות לאירוע התוקפני הזה על ישראל, ושומרת לעצמה זכות להגיב," נאמר בהודעה הקצרה. שימו לב: בהודעה רשמית – "מבלי שגרמו לנזק לאנשים או לרכוש." – זה היה כמובן, שקר.

זו היתה גם גרסתו הרשמית של שר החוץ הסורי, ווליד אלמועלם, שיצא מייד למסע פגישות בעולם: הישראלים חצו את הגבול, לא נגרם שום נזק. הכל שקרים. גם זה היה כמובן בפני עצמו שקר.

בנאום לפני עצרת האו"ם(!) אמר אלמועלם: גורמים בארצות הברית מפיצים שקרים וידיעות מפוברקות על ההתקפה הישאלית "לכאורה". גם זה היה שקר. הח"כ הישראלי הנמלט, עזמי בשארה, תרם גם הוא את תרומתו, עבור המשטר הסורי אותו הוא מעריץ: לדבריו, בראיון עיתונאי, הדבר נועד להכשיר פעולה ישראלית נגד איראן.

סגן נשיא סורי, פארוק א-שרע, מיהר ללגלג על הפעולה הישראלית, בסגנון הבלופים של חסן נסראללה (שאיש לא מאמין להם, חוץ מאיתנו). לדבריו של א-שרע, הדבר מעיד על "החולשה של הממשלה בישראל ושל צה"ל," שכן "התקיפה נועדה להגביר את המוראל הישראלי השפוף, בעקבות ההפסד של ישראל בלבנון."

גם זה היה, כמובן, שקר.

חבר הפרלמנט הסורי, ד"ר מוחמד חבש, בראיון עיתונאי: זו היתה פעולה כושלת. "עוד כישלון ישראלי בשרשרת של כישלונות. המטוסים הישראליים הופתעו מן ההגנה האווירית הסורית, והשליכו את החימוש באיזור בלתי מיושב."

 גם זה היה שקר.

כאשר הדיווחים הלכו ותכפו, הפתיע נשיא סוריה עצמו, בשאר אלאסד, בראיון עיתונאי, והפוך לכל מה שסוריה טענה עד אז: "המטוסים הישראלים הפציצו מתקן צבאי נטוש.".

נכון, קרוב יותר לאמת, אך גם זה היה שקר.

הלאה. העמדה הסורית הרשמית, לאחר שהחלו להתברר העובדות: אנו לא עוסקים בשום צורה בגרעין. גם זה, עכשיו מוכח ומצולם, היה שקר.

סוריה לא העבירה שום דיווח לסוכנות לאנרגיה גרעינית על המתקן הגרעיני המתקדם שלה, למרות שהיא חתומה על האמנה, וטוענת כי רק ישראל, שאינה חתומה עליה, מפירה אותה. שוב עלינו לשאול, מה הערך באמנה הזו אם כה קל לעקוף אותה? גם זה מתברר עכשיו כשקר.

בכלל, בשקר הזה גורמת עכשיו סוריה נזק עצום לאיראן, שגם היא טוענת עכשיו שאין היא מפתחת נשק גרעיני. אם סוריה שיקרה, הדבר משליך באופן ישיר על בת הברית שלה, איראן.

גם היום טוענת סוריה בתוקף כי צפון קוריאה לא היתה מעורבת בשום צורה במתקנים שלה, או בסיוע גרעיני אליה. גם זה שקר. צפון קוריאה היתה ועודנה מערבת עמוקות בהשבחת טילים סוריים, ועוד. עכשיו כאשר העובדות מתבררות גם על המתקן הגרעיני, זהו שקר נוסף.

השרה הסורית ומקורבתו של בשאר, בות'יינה שעבאן: "איננו עוסקים בגרעין ולא עירבנו את צפון קוריאה. זו תזמורת של שקרים."

ולבסוף, בכירי המשטר הכחישו נמרצות טשטוש של ראיות לאחר ההתקפה (מחשש לביקורת חושפנית של הסוכנות לאנרגיה גרעינית), למרות שצילומי לווין הראו בפירוש את הטשטוש וההריסה לאחר ההתקפה. מה יש לנו לטשטש? שאלו בתמיהה הבכירים הסורים. אכן, מה יש לטשטש.

לנוכח השקרים הבוטים כל כך עמדו הסורים במבוכה עצומה. הכול עומד לצאת לאור! ומי מציל משטרים ערביים במצוקה? תפקידו של מי הוא למחות את הלכלוך שהשאירו לאחר כישלונם?

שלנו כמובן.

מה שעשה בשאר בימים האחרונים היא פעולת הסחה פשוטה. התיווך עם הטורקים החל לפני שנה, ופתאום יום לפני הדיון בקונגרס האמריקני, הכול החל לרוץ! פתאום אולמרט כבר יורד מהגולן, ארדואן העביר מסר בהול (בטלפון), ואסד אפילו כבר דואג למקורות המים שלנו לאחר הנסיגה! מה אתם יודעים!

המשטר הסורי כפה עלינו ממש את המשא ומתן, לאחר שבמשך שנים הם מעוניינים במשא ומתן, אך לא בשלום. עכשיו זה היה דחוף, ואם ישראל לא נותנת, הם יעשו משא ומתן עם עצמם ובעצמם! שימו לב שישראל הרשמית כלל לא הגיבה לשפע הידיעות הרשמיות מסוריה. זו עוד הוכחה לטענה שלנו, כי סוריה חייבת מו"מ כפוליסת ביטוח מפני נקמת האמריקנים, אך חלילה לא שלום.

ההנחה של בשאר, שהתאמתה, היא שראש הממשלה אולמרט לא יהרוס את הקשרים העדינים שטווה עם הטורקים בעניין סוריה, ולא יחבל בדיאלוג הרגיש שיצר לכאורה עם בשאר. והם צדקו.

פעולת ההסחה הצליחה, במקום לדבר על שקריה של דמשק, שנימנו פה באופן הכי פשוט, ולנדות אותה, כולם עברו לדבר עם השלום איתה. התרגיל עלה יפה.

אגב, הטורקים, הם האחרונים שהייתי לוקח כמתווכים, שכן הם גורם מעורב, הם שחקן במשחק, ויש להם אינטרסים משלהם. למשל סכסוך המים שלהם עם סוריה על מימי נהר הפרת. זהו אינטרס טורקי שהסורים יקבלו את מי הכינרת. לשתי המדינות סכסוך על חבל מריבה, הוא אלכסנדרטה, "הטאי" בפי הטורקים. ישראל צריכה להודיע כי תעביר את רמת הגולן לידי סוריה תוך 24 שעות, לאחר שתחזיר טורקיה את אלכסנדרטה לסורים, ועוד ועוד אינטרסים.

לגופו של עניין לא השתנה הרבה: הסורים רוצים התחייבות כתובה מראש על נסיגה כוללת מכל רמת הגולן, ורק אחרי הבחירות בארצות הברית הם מוכנים לפתוח במשא ומתן עקיף, באמצעות הטורקים.

בסרט הזה כבר היינו.

בים הדיווחים בתקשורת הקונוונציונלית שלנו, זו שכרגיל מסתחררת מאושר, כאשר מעלים את הוויתור על הגולן, האם מישהו שאל שאלה פשוטה: אם סוריה משקרת שוב ושוב בעניין ההתקפה האווירית, יכול להיות שהיא משקרת גם בעניין השלום ורמת הגולן?

לא... לא יכול להיות. איך אני בכלל מעלה אפשרות כזו?!

25.4.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

3. הסיפור שלא יאומן, כיצד בגד ג'ימי קרטר בשאה הפרסי, וסייע לעליית חומייני לשלטון

לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר אחריות ישירה וכמעט בלעדית לנפילת השאה הפרו-מערבי ולעליית חומייני לשלטון באיראן. הסיפור לא יאומן גם היום, וחובה לקוראו. והאיש הזה מגיע עכשיו לישראל ולמזרח התיכון, ומטיף לנו מוסר, כאשר התקשורת הישראלית מתמוגגת ממנו בסדרת "ראיונות בלעדיים". אבוי לו ואבוי לנו.

השאה האדיר, הוד מלכותו הקיסרי, ריזא פהלאווי, "מלך המלכים הטווסי", מי שעמד בראש הצבא השישי בעוצמתו בעולם, נשען על ארצות הברית, והיא נשענה עליו במיפרץ הפרסי.

הנשיא ניקסון ושר החוץ הבלתי נלאה שלו, הנרי קיסינג'ר נתנו לשאה את התחושה, שאיראן הקיסרית וושינגטון צועדות יד ביד, וכך יהיה תמיד. קיסינג'ר נתן לשאה תחושה שהוא מוקסם ממנו, הוא הרבה להחמיא ואפילו להחניף לו בכל הזדמנות, והשאה היה מאושר. הכול נראה מבטיח וסביר בהחלט.

הגעתו הפתאומית של ג'ימי קרטר לזירה הפוליטית האמריקנית מהלא-כלום, עוררה עננת דאגה אצל השאה כבר בשלב מוקדם. עוד במהלך הפריימריס שלו מתח קרטר ביקורת על איראן בנושא "זכויות האדם", ולכן איראן תמכה בג'ראלד פורד לנשיאות, במימון כספי נדיב. זה כידוע לא עזר. השאה היה מאוד מודאג.

מי שקלט מיד שזו ההזדמנות הגדולה היה אזרח אמריקני ממוצא איראני, אבראהים יזדי שמו, שהפך לימים לאחד מעוזריו הקרובים ביותר של חומייני. זה גמל לו בכך שהפך אותו לשר החוץ הראשון של המהפכה, ולא במקרה.

בספרו "מאמצים אחרונים בימים האחרונים" גילה יזדי כי מיד לאחר שעלה קרטר לשלטון הוא כתב לחומייני, שגלה אז בנג'ף שבעיראק, כי "הגיע הזמן לפעול. קרטר זה לא יתמוך עוד בשאה."

האופוזיציה האסלאמית לשאה עקבה מקרוב אחר האירועים, ואכן, החלו להגיע איתותים מבשרי רע לשאה. מיד לאחר בחירתו בירך השאה את קרטר, כנהוג, אך זה לא ענה לו יותר משבועיים, והתשובה לבסוף היתה קרירה ופורמלית. השאה נעלב. זהו איזור של ג'סטות אישיות, ולכל דבר יש משמעות אישית.

כמה שונה היתה תשובת קרטר מן המכתבים החמים, מלאי החנופה, להם זכה מקודמו ניקסון! השאה היה מאוד רגיש, ביישן, חסר ביטחון עצמי. כל מילה הוא פירש לפרטי פרטים. עוד איתות: למרות שהשגריר הקיסרי השתדל בוושינגטון, דחה קרטר ביקור של השאה בוושינגטון במשך שנה שלימה. חומייני הגולה בדרום עיראק כבר פירש זאת בנאומיו בכך ש"הקרפדה המתנפחת מתרוקנת. אין מי שינפח אותה עוד." הוא הרי נהג לכנות את השאה: "הקרפדה המתנפחת."

בסוף נובמבר 1977 הגיעה סוף סוף ההזמנה. השאה יצא לוושינגטון מלווה באשתו, הקיסרית פארה דיבה, והוא היה לחוץ. כיוון שידע שקרטר יעלה את נושא זכויות האדם, הכין מראש תרופה למכה: הוא הודיע לקרטר כבר בתחילת הביקור כי החליט להפסיק את העינויים בבתי הכלא והמעצר באיראן, מה אתם יודעים. לא יהיו עוד עינויים.

קרטר דווקא נראה כמתלהב מהשאה, אך השאה לא קנה את זה, וחשד בו שהוא מעמיד פנים; שהוא צבוע. כמה צדק השאה: בדיוק שנה לאחר מכן, בחודש נובמבר 1978, כאשר השאה יהיה בצרה הקשה ביותר – ג'ימי קרטר, הנשיא החייכן, נטש אותו לגורלו, והפקיר בכך גם את איראן ואת מכלול האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון, בהפקרות שקשה לתאר עד כמה היתה נוראה.

מיד לאחר הפגישה הראשונה עם קרטר אמר השאה למקורביו: "העיניים הכחולות הקפואות האלה, אין בהן שום רגש."

והוא צדק.

במהלך הביקור חשד השאה בקרטר שבמכוון הוא התיר למתנגדים שלו להפגין מול הבית הלבן בצורה אלימה. המשטרה פיזרה את המפגינים בגז מדמיע, וכך קרה שהגז הזה הגיע גם למדשאת הבית הלבן, שם עמדו קרטר, אשתו רוזלין, הקיסרית והשאה, והם נאלצו לנגב את הגז מהעינים הדומעות, וכל זאת בשידור חי.

השידור החי הזה נקלט כרעם ביום בהיר בכל רחבי איראן. האיראנים ראו בכך השפלה: הנה, האופוזיציה לשאה מגיעה עד לבירת התומכת הגדולה שלו. השאה ראה בכך השפלה נוראה, והוא רתח מזעם. אחותו של השאה, אשרף, אמרה לו: איזה נשיא אמריקני צבוע זה.

המעגל נסגר: אותו אבראהים יזדי היה אחד ממארגני ההפגנות מול הבית הלבן. התקרית הזו, היתה אות הפתיחה לאירועים שמעתה החלו לצבור תאוצה בטהראן וברחבי איראן. חולשה במזרח התיכון מריחה למרחוק.

השאה חזר לאיראן אחוז דאגה. הוא הרגיש שננטש, וחושיו לא הטעו אותו. כדי לרצות את משטר קרטר הפך את כוונותיו, ובמקום מדיניות של אגרוף ברזל, החל לנקוט "ליברליזציה" שכמובן פורשה עוד יותר כחולשה. אלפי גורמי אופוזיציה שוחררו, שכר המינימום הועלה, ועוד. מאוחר יותר הנשיא קרטר ביקר באיראן ליום אחד, ביקור חפוז, מתבייש. גם זה נתפס כהסתייגות מן השאה.

רק אדם אחד הבין את חומרת המצב, אחד הפוליטיקאים שההיסטוריה שפטה אותם לא נכון, וזהו סדאם חוסין, האיש החזק בבגדאד השכנה, שדיכא את המהומות השיעיות אצלו בבית.

בספטמבר 1978 נחת מטוס פרטי בשדה התעופה מהרבאד בטהראן, ועליו נוסע אחד, אחיו למחצה של סדאם, ברזאן תכריתי. הוא שימש כראש המשטרה החשאית בעיראק. המסר שלו היה פשוט וברור: סדאם אמר במסר כי על השאה לנהוג בתקיפות, הוא חייב לנקוט מיד ביד קשה, והעיקר: סדאם הציע לשאה שהוא יארגן מעין "תאונת דרכים" לאייתאללה הסורר חומייני, השוהה אצלו בגלות בעיראק.

השאה הרהר. העיניים הקרות של ג'ימי קרטר הפחידו אותו. הוא הרי הבטיח לאמריקנים לשמור על "זכויות האדם", והוא פחד מסחרור בעקבות "מותו" של חומייני. הוא סירב לאשר את חיסולו של חומייני, אך ביקש שהעיראקים יגרשו אותו. ברזאן שמח להיפטר מחומייני, וכך היה.

טהראן ואיראן כולה טבעו בים של הפגנות, מחאות, שביתות ומעשי אלימות קשים מצד תומכי חומייני. מסמכים שנתפסו בשגרירות האמריקנית בטהראן לאחר המהפכה העידו כי ג'ימי קרטר אכן נטש את בן בריתה של ארצות הברית, השאה, כבר בחודש נובמבר 1978, מתוך הערכה שעדיף לתת לו ליפול, ולראות לאן נושבת הרוח החדשה. ג'ימי קרטר יכול היה לעזור לשאה, לשלוח כוחות, להביע ולו תמיכה מילולית בשאה. אך הוא הופקר על-ידו לנפשו ולגורלו, לכאורה עבור "זכויות האדם".

ב- 16 בינואר 1979 עזבו השאה ואשתו הקיסרית את איראן לצמיתות, לאחר שבמהלך חודש לפני כן נטשו את איראן כמאה אלף איש מתומכיהם. השאה היה עכשיו האדם הבודד ביותר בעולם. הפסלים שלו נופצו ברחבי איראן, שמות הרחובות שונו מיד, והסיסמה "מוות לשאה" נשמעה בכל מקום.

בראש הממשלה החדשה בטהראן עמד עכשיו הפוליטיקאי שהפור בח'תיאר, ועדיין נשאר הצבא האדיר, השישי בגודלו בעולם!

שני גנראלים בכירים, עבד אלעלי באדרהי, שהיה מפקד כוחות היבשה, ומפקד היחידות המיוחדות, הגנראל ח'וסרוודאד, תיכננו הפיכה צבאית. אחרי המהפכה נתפסו מסמכים של הבולשת האיראנית, ובהם פרטי הקשר: הם תיכננו לאסור את חומייני מיד עם הגיעו לטהראן, להעמידו לדין, ותוך זמן קצר להוציאו להורג. אז יכריזו על הפיכה צבאית באיראן, ועל סיום העידן הקיסרי. עוד גורם צבאי תכנן הפיכה צבאית דומה: הגנראל אמין אפשאר, מנאמניו המובהקים של השאה.

באופן המדהים ביותר, מי שמנע את ההפיכה הזו היה, שוב, ג'ימי קרטר. בעיוורון שקשה לי להבינו גם היום, תמך מימשל קרטר בדמותו הטראגית של שהפור בח'תיאר, שהיה ראש הממשלה הזמני בין תקופת השאה להגעתו המהירה של חומייני. לכולם היה ברור שזו דמות מעבר חסרת כל חשיבות ויכולת, אך דווקא בה תמך קרטר. דווקא מאחוריה התייצבה ממשלת ארצות הברית.

קרטר מיהר לשגר לטהראן את סגן מפקד כוחות נאט"ו, הגנראל רוברט הויסֶר, זה נפגש עם צמרת הצבא האיראני, עם הגנראלים, והודיע להם כי אם תתבצע הפיכה צבאית, ארצות הברית לא תעמוד מאחורי המורדים. הוא קבע כי הנשיא קרטר תומך בממשלת בח'תיאר האזרחית. ממשלת ארצות הברית מחוייבת לממשלה אזרחית כזו, ולא תוכל לתמוך בהפיכה צבאית.

מייד עם עזיבת הויסר, נפלו כל התוכניות להפיכה צבאית. מה שקרה הוא שמיד עם עזיבתו, הבינו קציני הצבא שהכול אבוד, אפילו ארצות הברית נטשה אותם, ופנו מיד לכרות הסכמים עם האייתולות. אלה היו החכמים שבהם, שכן מי שלא עשה זאת בזמן "טוהר" אחר כך. עד סוף שנת 1979 הודחו כעשרת אלפים קצינים בכירים משורות הצבא, ומתוך 80 הגנראלים של צבא השאה, הוצאו להורג כשבעים. כך מימשל "זכויות האדם" של ג'ימי קרטר הביא לאסונות נוראיים באיראן, להוצאות להורג של עשרות אלפים, לגירוש מאות אלפים, לשכול, לחורבן, ולמהפכה שממשיכה לזעזע את המזרח התיכון גם היום, חיזבאללה, חמאס ומה לא.

חומייני עצמו שב לאיראן ב-1 בפברואר 1979, והמהפכה יצאה לדרך, לא לפני ש"סטודנטים" נלהבים, ואחמדינג'אד ביניהם, תפסו את בניין השגרירות האמריקנית בטהראן וכבשו אותו. כך נולד משבר בני הערובה האמריקנים הממושך.

אלא שתומכי חומייני זכרו וזוכרים עד היום לג'ימי קרטר חסד נעורים. עד היום ההערכה היא שקרטר החיש את ניצחון המהפכה, בהפקירו את השאה לגורלו לבדו. גם חומייני לא שכח, במיוחד כאשר נשיא ארצות הברית קרטר יצר איתו קשרים עקיפים באמצעות נאמנים, כמו המילטון ג'ורדן שעבד עם מתווכים נוספים, ואישים איראנים המקורבים למהפכה. חומייני גמל לו, ו"ניקה עבורו את השולחן". בני הערובה האמריקנים, שנתפסו בשגרירות בטהראן, שוחררו ביומו האחרון של קרטר בשלטון. קרטר זכה. המזרח התיכון כולו הפסיד.

והאיש הזה, ג'ימי קרטר, מגיע עכשיו לישראל ולמזרח התיכון, נפגש עם המסוכנים שבטרוריסטים, ומטיף לנו מוסר, כאשר התקשורת הישראלית מתמוגגת ממנו, בסדרת "ראיונות בלעדיים". אבוי לו ואבוי לנו. ולא נמצא מראיין אחד שישאל אותו שאלה פשוטה: לאחר שגרמת לאסונו של האיזור שלנו, אינך מתבייש לבוא שוב, ולהמשיך את הנזק?

 26.4.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

נורית יובל

כסוס ועגלה

פרק מתוך רומן חסר מו"ל

"חיים של נייר"

אחרי המלחמה הגיעו שארית המדים בארגז מתכת שחור והמשיכו לשרת את המשפחה. [האב שירת כל תקופת מלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי בהודו]. חגורת העור, ה"חָאוּרָה", שהיתה מילתה הראשונה של רחל, עדיין תופסת מקום בארונה, ובכל פעם שהיא ממיינת בגדים שלא יצלחו עוד למידתה המתרחבת, היא מוציאה את רצועת העור העבה עם האבזם המוזהב, שואלת את עצמה כמה אפשר לסחוב את העבר בארונות ובמחשבה, ומחזירה אותה למתלה החגורות.

הגיע גם השינֶל הגדול, סגין של צמר גס ועבה וכבד שהציל את הכול בעונת החורף. מי שהתפנה למנוחת צהריים התכדר מתחתיו, שלא יבצבצו הרגלים לאוויר הקר, ובלילה זכתה בו רחל. קטנה היתה, והמעיל עטף את כולה והיה לה גם חם וגם אבא.

והיו גרביים עבים של חאקי. בוודאי שלא תאמו את ההַאריס-טְוִויד שקנה בן-הדוד הנדיב קוּרְט לאביה עם שיחרורו מהשרות, אבל מי רואה איזה מותג גורב אדם מתחת למכנסיים. בוודאי לא באותם ימים שבהם הביט אדם רק אל סיכויי פרנסתו ולא היה סיפק בידו להציץ לשולי מכנסיו של הזולת.

איש צנוע היה אביה ולא ביקש לו בגדים מטורזנים ומערכות תואמות. הגרביים שיצר הוד מלכותו לחיילי האימפריה שלו היו חמים וטובים וכל המשפחה תחבה בהם רגליים. רק כשהלכה אימא אל הבנק גרבה את גרבי המשי והקפידה ליישר את פס התֶפֶר מאחור.

הגרביים הצבאיים שרדו את המלחמה הארוכה והמשיכו לשרת הרבה אחריה ואין פלא שנשתפשפו וניבעו בהם פרצות. אימא הטליאה אותן בעקֵב ובציפורן בִּשְתִי וָעֵרֶב של חוטי חאקי שנשתיירו בארגזה של אשת קצין, ועדיין היתה אסירת תודה על המלאי המבורך.

יום אחד קמה רחל לבית הספר וגילתה שאפסו גרביה או שנתמַהו או שהיו שרויים בגיגית האֵימַייל של הכביסה.

"אין לי גרביים!" אמרה לאימה וקיוותה שיתחולל נס וישאירו אותה בבית.

"תגרבי גרביים של אבא," אמרה האם. "מי רואה בתוך הנעליים?"

"אני רואה," אמרה הילדה.

"זו לא בושה, לא הכול בניו של רוטשילד," אמרה האם והושיטה לה זוג עצום בגודלו ובטלאיו.

"הם ענקיים!" מחתה הילדה.

"אז תקפלי את העודף מן האצבעות אל מתחת לכף הרגל!" פסקה האם.

"איזו צורה יש לזה," התקוממה הילדה על עליבותה.

"מה יש? מי רואה?" חזרה אימה בתוקף. "לובשים מה שיש. מאין אקח לך זוג גרביים? מן הגורן או מן היקב?"

רחל לא העזה להתנגד, עשתה כמצוּוֶה ושירכה את רגליה בדרך השדות הארוכה. צעדיה טילטלו את שולי הגרביים המקופלים, שהתכדרו לגבעונות והכאיבו בכל מדרך רגל, אבל איזה פיתרון יכלה להעלות בדעתה.

כשהגיעה לבית הספר לא העזה לחלוץ את הנעליים וליישר את הקיפול, שמא יציץ מישהו ויגלה את הבושה. בנות כיתתה קבלו חבילות קֶר מחוץ לארץ ומעולם לא נזקקו לפתרונות כאלה, או שאימהותיהן הביאו תופרת בית בכל עונה, שתתאים להן לבוש הוגן. פעם נזדמנה אצל תלמידה אחת ביום של תופרת וראתה בעיניה את התכונה ואת המהומה ואת האריגים. כשדפקה בדלת, פתחה לה אימה של הילדה ואמרה: "היום אי אפשר לבקר. יש לנו תופרת."

היא ישבה במקומה וחיכתה לשעה השנייה, שבה חל שיעור התעמלות שהיתה פטורה ממנו משום רזונה וחולשתה. בשעה הזאת תוכל לתקן את הקיפולים באין רואה, ובאין לה חובות תהא חופשייה לשבת מן הצד ולחלום על ארץ לא נודעת שבה היא מתהלכת בבגדי פאר מאמריקה, כאלה שאין לשום ילדה אחרת. בדימיונה כבר המציאה לה דגמים וציירה אותם בשולי המחברות. היא צפתה ממקומה בתכונה של החלפת הבגדים ושתקה.

באותם ימים אסרו הרופאים על הילדים להסתובב בנעלי התעמלות מפני שהרגל מזיעה בתוכן ואינה נושמת. נהוג היה לשאת אותן בשקית של בד ולנעול רק לצורך השיעור. לפני השיעור סולקו הבנים מן הכיתה והתלמידות התעסקו בתלבושת ההתעמלות, העלו את המכנסיים הקצרים אל מתחת לחצאית ופשטו אותה מעליהם, ורכנו לשרוך את הנעליים. אלה שהיה להן כבר שעון-יד פנו אליה:

"את לא מתעמלת, תשמרי לי על השעון."

רחל העלתה על זרועה הכחושה כחמישה שעונים. היא לא העזה להביט בלוחות השעות מכאב הקנאה. מי יקנה לה שעון, באין לה אפילו זוג גרביים? הרצועות היו רחבות מכפי אמת ידה והיא ענדה אותם מעל המרפק.

"כמה שאת רזה," צחקו הילדות, "הכי רזה בגימנסיה." מאחורי גבה הוסיפו: "בחורה עם אומץ, הולכת על גפרורים."

ותלמידה אחת, שבאה בסנדלים ללא גרביים, ביקשה גם היא:

"שכחתי להביא גרביים. את לא מתעמלת. תשאילי לי את שלך."

"לא," אמרה רחל בחרדה שמא יתגלה קלונה.

"מה אכפת לך? תיקחי את הסנדלים שלי, ממילא את יושבת בצד."

"לא, אני לא יכולה," לחשה רחל.

"למה?"

הילדה התפלצה בקרבה. איך תוכל להסביר שהגרביים הן לרגל מספר 46, וצריך לקפל אותם מתחת לרגל, ואי אפשר להכניס את הגודל המטולא הזה לתוך נעל התעמלות. אם יֵדעו – יצחקו לה, ואם לא יֵדעו – יוקיעו אותה. אוי לה אם תסביר את הסיבה ואוי לה אם לא תסביר.

"ככה," ענתה בשפל קול.

"איזה קמצנית!" הכריזה התלמידה בשאט נפש, "תראו אותה!"

והכול ראו וידעו שהיא קמצנית.

רחל ההיא גדלה והיתה לאישה, אך כמו יונה הנביא, שקולות מלאו את חדרי ליבו והלמו בתופי אוזניו מבפנים, והוא ברח מפניהם עד הים הגדול והיה ממשיך לנוס אלמלא אפפה אותו אפלת מצולה, כך גם היא. קולות וצללים מנווטים את דרכה אל המעמקים ומסתירים את הדרך קדימה.

אנשים הולכים קדימה מרגע לידתם ומבקשים לגעת במה שלפניהם, והיא באה לעולם לתקן את העבר. עבר אמיתי ועבר שאול, עבר שהיה וצריך לצרף את קורותיו שהתפזרו כדי לראות את שיעור צילו האמיתי, וצללי עבר שאולי אין בהם ממש פרט לאפלה שהטילו באֶברָתם השחורה, ובעטייה כל דבר חולין מחַמֵץ את הלב.

מוכרחים להבחין בין עובדות וצללים לצורך המאזן, שבלעדיו לא ניתן להתקדם. איך תדע איפה צריך להשקיע לפני שבחנת את המצַאי? כל בעל עסק קטן יודע את זה, ואחת לחודש מסכם טור חובה בצד טור הזכות, סופר את המלאי ומציין בצידו את החֶסר. והיא – בכל מילה של יֵש נפער אצלה האֵינֶנו והיא מבקשת לָצוּר אותו, קיים ומוחשי. זו הסיבה שהיא נועלת נעליים חמות וגרבַּיים עבים אפילו בקיץ, עד שכפות הרגליים רותחות והאצבעות משתרעות ומתפשטות בתוכם ומתלהטות ומעלות הבל, רק כדי לזכור שָנים של רגלים קפואות כבולי עץ, מנוקנקות באבעבועות קור ומגרדות כאילו ניטעו בתוך קן של נמלים.

נהג אוטובוס אחד יעץ בתבונה, בימים הרחוקים ההם, לעטוף את הרגליים בעיתונים כדי לבודד אותן מן הקור. אי אפשר לו לָעונג על גרב חדש, עבה וצמרי וּמוֹכִי, בלי צביטת העליבות של מעֲטֶה העיתונים, בעיקר כשהיו כבר מסמורטטים ורטובים מזיעה ומגשם, אפורים מצבעי הדפוס הנמסים ומפורָרים לפתיתים תחת כריות הרגל ועקביהן. קילוף הפירורים ועיסוי הכפות וקיפול האצבעות בַּידיים הלוך וחזור עד שהפשירו וגירוד האבעבועות עד זוב דם. זה היה העונג, שווה בערכו לנחת שעולה מרגליים חמות.

כותרות העיתונים שקוּלפוּ הִשמיעו מָדון ובישרו רע, אבל בעיני הילדים לא היו אלא צבעי דפוס, לא ידעו לקרוא בהן וממילא כל תוכנן נשקף מעיני המבוגרים ומתנועות ידיהם. החלשים פרשו זרועות לצדדים כאומרים "מה אפשר לעשות" והחזקים נופפו בהן באיום שמשמעו "אל תטרידו, יש לי צרות גדולות יותר." משום כך לא הביאו הילדים את רגליהם הקפואות וטרוניותיהם הקטנות אל המבוגרים. ידעו אותן רק חתולי הרחוב שפרוותם המרוטה שִמְשָה מקלט לתשוקת הליטוף ואשר אֵירחו לרחל אז לחברה. ילד אינו יודע לשרטט את הצרה והוא מנתב את כל כוחותיו לבקש לו פינה בחצר שבה יֵיחָבט מה שפחות, ואם החתולים מגרגרים לעומתו בחיבה, הוא שמח באוהביו.

היום רחל סקרנית לדעת מה בישרו העיתונים. אין פשוט מאשר ללכת לספרייה ולעלעל בגיליונות הישנים או לעשות תחקיר קצר בספרי ההיסטוריה. אבל אין לה שום חשק לעבור על כל פרסומי העולם רק כדי למצוא, אולי, שורה אחת עם האמת הקטנה שלה. אין לה כוח לדמוע לָעולם כולו ואין לה עניין בעבודת דוקטוראט. כל שהיא מבקשת הוא להבין מדוע טרם הפשירו רגליה הקפואות של ילדה אחת קטנה, אף על פי שהיום ביתה מוסק וארונה מלא גרביים, ושחפצים יתקיימו ואֵירועים יתרחשו בלי לסחוב אחריהם מטענים כסוסים גוררים עגלה.

סוס יודע למשוך ואינו יודע לדחוף. הפעם הראשונה שראתה סוס חופשי, מלחך דשא בין ירק לשמיים, היתה כבר בבגרותה. עד אז, כל סוס וחמור היו רתומים לעגלה – עגלת הנפט ועגלת הקרח, עגלת אבטיחים ועגלת אלטע-זאכן . תמיד היה הסוס כושל במעלה הרחוב, בָּלום במטען הנשרך אחריו ומושך אותו לאחור, ועיניו הכסויות מעַוורות אותו מֵראות את הטמון בעגלתו. תוהה היתה אם ידע למי צלצלו פעמוני הנחושת בידם של העגלונים. רק כשהוציאה "מסדה" את הספר "אמנות ביצירות מפורסמות" בשנת 1951, ראתה בציור של סטרַאנג סוס בערבות אריזונה, וגם הוא נשא רוכב על גבו, אך בירכתי התמונה עמד פוני בלא עול ולמרות איכותה הגרועה של הרפרודוקציה דימתה לראות את נחיריו מתרחבים.

כסוס ועגלה היא מהלכת היום אל אחת הפגישות העסקיות שבהן היא מנסה למכור את שירותיה לכל הממעיט במחיר. רחל עיצבה אוסף תכשיטים, והשוק במיתון, אבל כבר נלמד השיעור: היא מתחפשת לאדם שיש לו ביקוש, לובשת חליפה מחוייטת ונושאת את דוגמאות עבודותיה בתיק-עור שקנה לה בנה בלונדון.

גם סוכן השיווק שמולה מחופש היטב בַּחליפת שלושה חלקים וּבַחיוך המקצועי השמור לסחטנים. כבר עשתה איתו עסקות משותפות בעבר, ובמסווה ההיכרות הארוכה עושים שניהם את עצמם בלתי להוטים ודורשים בשלום בני המשפחה. משם מתנווטת השיחה אל אוזלת ידה של הממשלה נוכח המצב הכלכלי הירוד, והרי זה ברור: הוא מכין אותה לקראת יד קפוצה.

קפה? הוא שואל רטורית ורומז למזכירתו הצהובה. היא שולפת זוג רגליים ארוכות ללא שיעור מתחת לשולחן המחשב, וברי שהסחורה שלה סחירה יותר. שניהם שונאים קפה, אבל לשניהם יש זמן פנוי בימים אלה. הלוואי שיכלה להמשיך לשוחח, אבל עליה למכור.

"עברתי לסגנון חדש," היא אוזרת אומץ ופותחת את התיק. "היתה השראה... יש לי קולקציה חדשה של סיכות חתולים מכסף."

"פח הזבל מלא חתולים," הוא צוחק, "מי יקנה את זה?"

"החתולאים," עונה רחל בביטחון, וקצת בקוצר רוח. וכי אין הוא יודע שהעולם מתחלק בין אוהבי כלבים לאוהבי חתולים? האחרים, שהם שווי נפש כלפי בעלי החיים, אינם קיימים בשבילה. "יש מיליונים של חובבי חתולים בעולם. מוצרי חתול באנגליה זו תעשייה שלמה!" היא משתוקקת לספר לו על האוסף שלה, ספרים וכלי בית, שמונצֶעס וגלויות דואר ואפילו סרוויס, שכולם מעוטרים באותו עניין, אך קופצת את פיה. היא לא יבין.

"באנגליה. לנו יש צרות אחרות," הוא עונה. האם באמת אינו יודע שיש לזה שוק או שהוא מבקש להוזיל את הסחורה. היא מחליטה לדחוף:

"תשקיע קצת בסֶקר שוּק ותראה!"

"השקעות? היום הולכים רק על בטוח. בקושי אני מוציא את העלויות של המשרד. תראי, אנשים רוצים היום דברים רגילים, רק להרגיש את חדוות הקנייה. לא משהו מיוחד..." הוא מנופף בידיו בביקוש אחר מילים להגדרת מוצר משונֶה בלי לפגוע בה, "אין להם כסף ליותר מזה. הגלריות לאמנות נסגרות אחת אחרי השנייה."

היא נזכרת בסולם שלַבֵּי הקיום של הפסיכולוג אברהם מַאסלוב: הישרדות, מזון, ביטחון, איכות חיים, ורק אחר כך הגשמה עצמית והנצחה. את הסעיף האחרון מאסלוב אפילו לא הזכיר. הקונים מצטמצמים באיכות החיים, והיא, איפה היא עם יצירתה? בהגשמה העצמית? בהנצחה? ההיגיון מזכיר לה בחריקה שהיא כמוהם, עדיין בפרק של ההישרדות.

"זו כבר הקולקציה השנייה של סיכות חתול," משקרת רחל במצח נחושה, נסמכת על התפעלותה של אחת השכנות שראתה אותה בעבודה. "הראשונה נחטפה כולה בידי הקמעונאים באזור שלנו עוד לפני שיצאה מהסדנה שלי. אתה חושב שאוהבי חתולים מרוכזים כולם בקריית רבינוביץ? הפיזור שלהם שווה בכל האוכלוסייה!"

טוב שהטלפון מצלצל. הוא שוקע בשיחה והיא יכולה בינתיים להתאושש מהעובדה ששיקרה, וצללי החינוך שקיבלה מאיימים לסטור על פיה. השיחה מתארכת והיא מתכנסת בתוך תיק החתולים, שלא תֵרָאה מקשיבה לשיחה לא לה. חתוליה הכסופים מקבלים אותה באהבה כמו אז בחצר. הנה הפוזל, למשל. היא בטוחה שיגידו לה שיש פגם בייצור וצריך להחליף לו את העין, אבל הפוזל הזה – ההוא מאז – לימד אותה בעינו העקומה להביט לכוונים אחרים. או זה בעל האוזן המרוטה – פשוט לא הספיק לה החומר ליציקה של פינת האוזן – אבל המָרוט ההוא אהב להניח את זנבו על כפות רגליה, וזה היה חם וטוב. או השָדוּף. אנשים רוצים לראות חתול דשֵן ושָבֵע על דש בגדם, אבל היא אוהבת את השדוף. כולם היו שדופים אז וראו להם את הצלעות.

"תראה," היא שומעת את קולו של הסיטונאי מעבר למכסה התיק, "צריך לבדוק את העניין. כרגע אני עסוק ויש לי אנשים במשרד, למה שלא תכנס אליי בהזדמנות ונגלגל את זה? " אחר כך הוא טורק את השפופרת וצועק למזכירה משהו בעניין החשבונות של בעל שיחו.

רחל נדרכת מחדש, מרימה את ראשה מחתוליה ותוקעת ברגליה צביטה שמשמעה: תתעקשי ואל תוותרי. יש לך מה להציע.

"איפה היינו?" הוא חוזר אליה ומפשפש במזוודתה הקטנה, מרים סיכה ושתיים ובוחן במבט שסיגל לעצמו לצורך העבודה, "יפים, באמת יפים. אני לא מכיר את העבודה שלך? תמיד אמרתי שהיא מיוחדת, אמנית. יש לך קו משלך. כמה את רוצה לסיכה כזאת?"

רחל נוקבת מחיר והוא מעווה את פניו. "לא שזה לא שווה את זה," הוא אומר. "אני יודע כמה את משקיעה בעבודה, אבל היום לא ישלמו יותר מחצי." הוא ממשיך לבחוש בחתוליה והיא מחולֶלת יחד עם כבודם.

"תאמין לי, החומר עלה לי יותר," היא מחזירה קלישאה. "הדולר עלה, ואני משתמשת רק בחומר גלם משובח, מתוצרת חוץ." אבל קולה כבר נשמע כלחישת ציפורניים מתקפלות. אולי כדאי להוזיל ולכסות לפחות את מחיר החומרים. שוב יוצא צל מן הבקבוק: לא די שהיא מתעסקת בחתולים ואינה מוסיפה לתקציב המשפחה, אסור לה לגרוע ממנה.

"או!" הוא מריע פתאום ושולֶה משולֵי המזוודונת איזו יציקת פלסטיק שעשתה לקישוט השולחן ביום ההולדת של הילדים. משום מה השתרבב לתיק ואין לו בעיניה ששום ערך אמנותי, אפילו לא עלה בדעתה לקבוע לו מחיר. "או! זה יילך היום! דברים כאלה לא מכניסים את הקונה להוצאות כבדות, אבל מסַפקים לו חדוות קנייה! הפתעה נחמדה וזולה לשקיות יום-הולדת! אני יכול להעמיד דוכן על יד הקופה במרכול והאימהות יחטפו את זה!" בהחלט יש לו עניין לסגור איזושהי רכישה, כדי להשאיר את הדלת פתוחה לעסקות עתידיות, כשירווח. "את יכולה לעשות לי שלוש מאות חתיכות כאלה?"

היא עושה את עצמה מחַשֶבֶת את שעות העבודה הנחוצות ומרחפת במחשבותיה אל הסדנה שלה ואל כֵלֶיהָ. התבניות ערוכות על השולחן, המַלקֵטים והמַשופים ורדידי הכסף לריקוע והתכה. בְּכֶסף נוזל וניגר, בכסף קולח, יש הבטחה עצומה ואפשר לעשות ממנו מה שרוצים. היא כבר רואה בדמיונה את מִתווה היצירה הבאה שלה, גם הוא לַקולקציה הזו. תהיה זו סיכה של חתול המתהפך באוויר בשעת הנפילה. פעם ראתה צילום כזה שבו תִּעֲדוּ נפילה, העבירו את הסרט בהילוך איטי והדפיסו שלב אחרי שלב. התקבלה תמונת גובה של תשעה חתולים זה מעל זה, אחד מוזַח מרעהו בשמץ סיבוב, העליון בגבו אל התהום והתחתון ניצב בשלווה על כל ארבעת רגליו.

"אני לא עושה ייצור תעשייתי, אצלי הכול עבודת יד," היא אומרת בקול שפל, המסגיר התנצלות על הבחירה בין השניים. "חבל, באמת, גם אינני עובדת יותר עם פלאסטיק."

אבל כלל אינה מצטערת. מילות הפרידה החביבות שהשניים מחליפים ביניהם כשהיא סוגרת את התיק, כֵּנות בהחלט. יש לה הקלה עצומה שהמשא ומתן נגמר והיא יכולה לצאת כבר עם עגלת החתולים שלה. אין בכוחה לדחוף אותה החוצה, אבל היא יודעת לסחוב אותה אפילו בעליות, העיקר לא למכור אותה ולא להתמקח עליה, לא עם סיטונאים שאינם מבינים בחתולים וגם לא עם עצמה. שיילך יונה הנביא אל האנשים למכור את הקולות שלו, היא די לה בסוס ועגלה.

נחיריה של רחל מתרחבים והיא יוצאת מן המשרד. בדרך הביתה היא נכנסת ל"משביר" וקונה לה עוד זוג גרביים.

[אזהרה: פרק זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

חג החֶמְלָנִיצְקָיָה

המימונה האשכנזית של איכרי העלייה הראשונה

שהיה נחוג במושבה באיסרו-חג של פסח

עם מעדן הַמּוּפְלֶטָצִ'ינְקָה

מתוך רומאן נידח "המושבה שלי" מאת אהוד בן עזר

בהוצאת אסטרולוג, 2000

[אזהרה: הרומאן אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו בלבד. קוראי "הארץ" לא קראו עליו מעולם]

החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.

הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.

עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.

הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.

משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.

כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.

מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.

עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.

באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."

וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניהָ הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ'ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:

 "פי פוֹ פו

אין אבא פה

אנה הלך?

למקום נֵיכר

ומה יביא?

חבית שיכר

היכן תעמוד?

בפונדקו

ומי ילגום?

ולדקו, דנקו,

ולדקו, דנקו,

דנקו, טינקה –

במה יקנחו?

במופלטצ'ינקה!"

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.

נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.

שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודייה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.

ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.

ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי בִּיך, בִּיך, / חוט אל ראסוֹ פי אל-טאבִּיח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.

תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!"

יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.

עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!

 טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"

ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –

יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".

היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.

שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.

אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.

למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.

כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.

באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.

יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.

כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."

דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"

יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג'ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.

כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.

כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.

פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.

דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעוּת בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.

פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכּין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.

והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"

 "אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?"

 "אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"

"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.

אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.

* * *

אין לי כוח להיות עייפה

יומן אישי ופוליטי מאת גאולה כהן

הוצאת ראובן מס

מה סיפר פרס על תגובתו של אנואר סאדאת להתנגדותה הנמרצת גאולה כהן להסכמים? מה היו שיקוליו העקרוניים של הרבי מליובאוויטש כשסרב לתמוך בהתנחלויות בראשיתן? מה חשב אריק שרון על הפתרון של הלבשת המתנחלים במדים והחשבתם כחיילים? האם טדי קולק הוא אמנם מי שהסגיר את תחנת הרדיו המחתרתית של לח"י?

תשובות מפתיעות על כל השאלות האלו בתעודות ובסיפורים המופיעים בספרה החדש של גאולה כהן.

גאולה כהן היא אישיות נלהבת סוערת ומחויבת. במשך עשרות שנים היא לא נחה לרגע ולא ויתרה על עבודתה העיתונאית ועל פעילותה הפוליטית – בגלוי, במחתרת ובמאסר – למען תחיית עם ישראל. שנים רבות הייתה חברה בכנסת ישראל. בספר הזה היא עוצרת לרגע כדי להתבונן ולספר את חייה כאדם פוליטי מאוד ואישי מאוד. תחנות חייה הנפרשות בספר מתעלות לדרגת תחנות היסטוריות. היא מספרת על הוריה, על השידור בתחנת הרדיו של המחתרת, על בריחותיה מהמאסר, על נסיעה לראיין את הנציב העליון שהורה לאסור אותה, על חקיקה ועל מאבק לעלייה ולהתיישבות. עשרות סיפורי הספר ומכתמיו מדביקים את הקורא בהתלהבותה של האשה הזאת שנאמנותה לארץ הפכה את סיפורי חייה לסיפורים שיכולים לפרנס חיים של יותר מאדם אחד. לספר מלווים צילומים של מכתבים, פתקים ומסמכים מקוריים מרגשים, מכתב מדויד בן גוריון, מכתב מהרבי מליובאביטש, פתקים שהועברו בישיבות הכנסת ועוד רבים.

[דבר המפרסם]

* * *

התנצלות המערכת על שלא פירסמנו זאת שבוע קודם, כמו לפני שנה:

מה לעשות עם המצות שנישארו מפסח?

אוֹפְגֵפְרִישְׁטֵע מָצֵה – מצת טריוּת מחודשת

המתכון מכוּון למי שאינם אוהבים את המצות כשהן קשות ויבשות אך אינם רוצים לאכול חלה ולחם בפסח.

לוקחים כשלוש-ארבע מצות, שוברים לחצאים לאורך, מרטיבים תחת ברז ופורשים כמניפה של מדרגות עולות סביב המרכז במחבת ברזל חם מאוד (אפשר גם שלמות). רצוי על רשת ברזל מוגבהת קצת על קרקעית המחבת, כדי שהמצה התחתונה לא תידבק והחום יתפשט היטב. שופכים עוד קצת מים למחבת ומכסים במכסה גבוה כמכסה אלומיניום של הווק. עולים אדים. מחממים על אש בינונית דקות אחדות, פותחים מדי פעם כדי לבדוק אם המצות כבר התרככו כך שאפשר לקלף אותן חמות אחת-אחת מהערימה שבמחבת המכוסה, ולגלגל אותן לגליל.

בטרם מגלגלים את המצה – מורחים עליה קצת חמאה או מרגרינה, שמים בקצה שני פלחי ביצה קשה או פרוסות גבינה צהובה, נקניק או סלמון, חמאת בוטנים – מה שמתחשק. מגלגלים ואוכלים חם ומלקקים את האצבעות השמנוניות.

זהירות, בייחוד למי שסובלת מעצירות: ככה אפשר לטרוף בקלות ארבע-חמש מצות שלמות ואחר-כך נוצר פקק בבטן!

אבל כמה זה טעים! כל השנה אנחנו מחכים לאופגפרישטע מצֶה – והשנה ממש נתפקקנו בה!

* * *

מכון המצותיסטיקה קובע:

יותר חמץ יותר מצות מדי שנה!

לסופרנו ס. נידח הגיעו תוצאות מדהימות של סקר "כשר לפסח" שערך מכון "מצותיסטיקה לעם", השייך לחברת "קומון סנס", בשיתוף החוג לסטטיסטיקה של אוניברסיטת בת שלמה רבתי בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר – ומהסקר עולה כי בתשע השנים האחרונות – ככל שנפרמו וכמעט נתבטלו חוקי החמץ בפסח, כן עלתה פלאים צריכת המצות, באופן יחסי וגם באופן מוחלט, ולא רק במיגזר הערבי, (המבריח מצות לכל תפוצות ערב במחירי פיסטוק-שאמי), אלא גם במיגזר היהודי – ניכרת עלייה דרמטית בצריכת המצות משנה לשנה.

ההסברים, לדעת החוקרים, מניינם ארבעה כנגד ארבע הקושיות שהגדה וארבעה הבנים שדיברה בהם התורה:

א. מסתבר כי מאחר שאוכלי החמץ אוכלים לחם – פעולת המעיים שלהם בימי הפסח תקינה ולכן הם יכולים להרשות לעצמם לאכול גם מצות ללא חשש של עצירות קשה מלווה בגזים לא שקטים ובלתי נשלטים.

ב. התפתח סחר חליפין ללא מע"מ בין יהודים לערבים – מצות תמורת פיתות, בכמויות מדהימות.

ג. עקב משבר המזון העולמי החלו ספקולנטים משני העמים לאגור מצות לפסח תשס"ט הבעל"ט.

ד. בניגוד למסורות יהודיות, שעליהן כתב היסטוריון יהודי ממוצא איטלקי מהאוניברסיטה בר אילן – השנה לא נאפו מצות בישראל עם דם ילדים נוצריים ולכן גם לא-יהודים יכולים לאכול אותן ללא חשש תבל, שביעית ועורלה.

* * *

חידון קֵיְדִיש-קָדיש לוותיקי פתח-תקווה

בפתח תקווה מתגוררים מאז ייסודה צאצאי משפחת סלור המפוארת. אב המשפחה היה המתכנן הראשון של רחובות המושבה. האחיות סלור היו נשואות לבני המשפחות הוותיקות, ליכטנשטיין, וולפברג, דינוביץ ועוד, ואחת מהן, רבקה, היתה נשואה ליהודה קֵידיש, שדומני כי בא מארה"ב. לאנשים במושבה זכור בנם, אהוד קדיש. ובאחד העיתונים נכתב כי אהוד קדיש, החי בנווה ירק זה עשרים שנה והוא כבן שבעים – הוא אחיו של בן-עמי קדיש בן השמונים ושש העושה עתה כותרות בארה"ב. ואולם על בן-עמי קדיש נאמר שנולד וחי כל ימיו בארה"ב.

והשאלה שלנו – מה הקשר, אם בכלל, בין משפחת קֵיְדִיש בפתח-תקווה, שאילו חיו כיום רבקה ויהודה קֵידיש היו בני למעלה ממאה – לבין בן-עמי קדיש בארה"ב? האם הוא בנם או אולי אחיינם?

מעוללות השבת האחרונה

מאת סופרנו ס. נידח

בשבת בבוקר, 26.4, בתוכניתו "שי לשבת", קרא שמואל שי את סיפורו של דורון גיסין [נכדו של ברוך בן עזר ראב, אחיה הגדול של אסתר ראב] "החדשות ישנות", שהתפרסם בגיליון 328 של "חדשות בן עזר" מיום 24.3.08, תוך ציון המקור.

שעות אחדות לאחר מכן קיבלנו באי-מייל את המכתב הבא, עם הצרופה של הסיפור "אבי הציפור היושבה על ביציה" מאת דורון גיסין, שהתפרסם אצלנו לפני שנתיים, בגיליון 129 מיום 3.4.06 –

שלום רב לך אהוד היקר,

נתקלתי במקרה בסיפור היפה של דורון גיסין, ולמה אני שולחו אליך? כדי להזכירך שאתה לא עושה מספיק מאמצים כדי שדורון גיסין יישב ויכתוב לעיתונך מאוצרותיו אשר ללא ספק שמורים בזיכרונו.

בברכה ושבוע טוב,

יעקב זמיר

*

בתוכניתה "יצא חג", בשבת האחרונה לפנות ערב (תוכנית שבאה למלא את מקום "שירים ושערים" שלא שודר בגלל ביטול משחקי הליגה), ריאיינה ענת דולב את אהוד בן עזר על צאת ההדפסה החדשה של הספר "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זמורה ביתן, לאחר שאזל כליל זה כשנתיים.

בסיום השיחה הודיעו על שידור השיר "חלמתי: תבל מכוסה אפר", הלחנה וביצוע: פוליאנה פראנק, היא שרון בן עזר, נכדתו של אלעזר, אחיה של אסתר ראב. ואולם בטעות שודר הביצוע היפה של "שירת אישה" שהלחינה חנה לוי ושרו הזמרות אמל מורקוס וניצן רון. אגב, את "שירת אישה" גם הלחינה לאחרונה בסגנון מזרחי אהובה עוזרי וביצעה להפליא לימור עובד באירוע ההוקרה לאסתר ראב ב"צוותא" ב-11.4. הבה נקווה שיום אחד יועלו כל ההלחנות של שירי אסתר ראב על דיסק אחד, להנאת אוהבי שירתה.

*

שלום אהוד,

שמחתי לשמוע הערב את שיחתך עם ענת דולב. ואגב, בתשבץ של "מוסף הארץ" השבוע היתה הגדרה – "משוררת ישראלית" בשלוש אותיות...

במסגרת הנוסטלגיה הכללית של שנת השישים, נזכרתי בשעשוע לשוני נחמד, של ילדי תל-אביב של שנות הארבעים. היינו חדים חידה: מי יודע מהם ראשי התיבות של המילה "אלהים"?

והתשובה:

אצ"ל

לח"י

הגנה

יקימו

מדינה.

נחמד, נכון?

אני תוהה אם זה מוכר לאנשים נוספים, ממקומות שמחוץ לתל-אביב.

מרים בר-שלום

*

אהוד היקר,

זאת ההזדמנות להגיד שאני אוהבת מאוד את אשר אני קוראת בעיתונך בשקיקה,  והוא  הפך להיות מלווה חשוב בחיי.

 דרישת שלום חמה,

שלכם

נ. כ-ק.

* * *

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.

קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:

http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm

[דבר המפרסם]

* * *

אין להשלים עם הפרת החוק הבוטה של הערבים

רון וייס מלין על הבניה הבלתי חוקית של המתנחלים [גיליון 337]. ומה בדבר הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים והערבים? ומה על ההשתלטות שלהם על אדמות הלאום, בלי תוכניות מיתאר ובלי היתרי בנייה? האם שלטון החוק חל רק על יהודים?

אתמהה...

רחמים כהן

* * *

האם נקבל אי פעם הסבר היסטורי אמיתי

על המימונה הישראלית?

איך זה שבשום מקום לא העזו לכתוב ש"חג המימונה" הוא חג מפוברק שמקורו אלילי-למחצה, ושיהודים אמידים ומכובדים ומשכילים בגולת צפון-אפריקה הסתכלו עליו בבוז כחג של גויים ופשוטי-עם. זהו "חג" שדומה כי איש גם לא ידע עליו בשנותיה הראשונות של העלייה ממרוקו לישראל – עד שעסקנים ופוליטיקאים עדתיים, ואחריהם גם כלליים רודפי פופולאריות פאתטית ותרבושים – ועד שמטפחי הקיפוח המרוקאי דור שני שלישי רביעי וחמישי עשו ממנו קרדום עדתי לחפור בו לתיסכוליהם – ויצא שעטנז לא יהודי, לא בֶּרברי, לא רבני ולא ישראלי.

והיו שכתבו על כך באומץ, מיוצאי אותן עדות, אבל קולם נבלע והושכח – ונוצר לנו חג "מוסלמי" חדש עם תרבושים עות'מניים, שמנציח את הפיגור של יוצאי מרוקו הלא-משכילים, אלה המאמינים עדיין ב"באבות", ב"מקובלים" ובעושי ניסים.

אגב, בכת השדים נמצא ליד שָׁמהוֹרישׁ וליד בּילִיד בן הנאד גם מִימוֹן בן נח.

זאת ועוד, אשתו הראשונה של הסופר והצייר דוד הרדן, יליד מונטיווידאו (מחבר הספר המקסים "משיחים במונטיווידאו"), היתה ממוצא צפון-אפריקאי, ואותה הכיר בשליחות. לימים גרה אימהּ עימם יחד בירושלים. יום אחד עברו על פני גן סאקר בעיצומה של המימונה, זה היה בשנים הראשונות לחידוש החג, ודוד, שהיה בידידות רבה עם חותנתו והעריך אותה מאוד, אמר: "את רואה, הנה אנחנו עושים הכול כדי לשמר את המורשת שלכם!"

"איזה מורשת?" התרגזה החותנת הצפון-אפריקאית, "זאת עבודת אלילים! חג של גויים! לא של יהודים! אף יהודי שמכבד את עצמו לא השתתף אצלנו בחגיגות כאלה. רק אנשים מדלת העם. בושה!"

האם אנחנו ה"אשכנזים" חוגגים את יום הולדתו של המרשל פילסודסקי? האם בפריס חוגגים בתרבושים ובמופלטות את המימונה? קרוב לוודאי שלא, כי שם יושב חלק ניכר מיהודי מרוקו ואלג'יר המשכילים, שלא עלו לישראל, ורובם ודאי אינו יודע מה זו מימונה [במלרע].

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הינכם מוזמנים לערב חגיגי לכבוד

פרופ' מנחם לוין

מוותיקי בית"ר ומראשוני תנועת ז'בוטינסקי

לרגל הופעת ספרו האוטוביוגרפי

מגילת מנחם

בהוצאת מכון ז'בוטינסקי

ישאו דברים: ח"כ ראובן רובי ריבלין, מר יורם בליזובסקי, פרופ' אבי דומב, פרופ' הלל וייס, פרופ' אריה נאור, גב' דינה דינור-לוין

ישיב למברכיו: פרופ' מנחם לוין

הנחייה: מר יוסי אחימאיר

יום שני, כ"ג ניסן תשס"ח, 28.4.2008, בשעה 18.00,

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

הכניסה חופשית, הספר החדש יימכר במקום במחיר מוזל

[דבר המפרסם]

 * * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 * * *

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,818 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 331 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

לאחר שאזל במשך שנים אחדות

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה

פתח תקווה

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10

אור יהודה 60212

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

2. כמות ספרים להזמנה _________

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה