גיליון מוגדל מס' 339

תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ו בניסן תשס"ח, 1 במאי 2008

גיליון לכ"ז בניסן, מלאת 87 שנים לניסיון ההשמדה של פתח-תקווה בשנת 1921

עם צרופת הפואמה של יוסי גמזו על יוסף חיים ברנר במלאת 87 שנים להירצחו

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: לילה קשה, מתוך "נגיעות" (18).

במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה וליום הזיכרון להתקפה עליה בכ"ז בניסן תרפ"א לפני 87 שנים מוגשים מבוא ופרק מתוך הספר "ג'דע" מאת אהוד בן עזר.

יוסי גמזו פואמה על יוסף חיים ברנר במלאת 87 שנים להירצחו

ד"ר גיא בכור:  זהירות: "הסוס הטרויאני" של נסראללה. מה הוא זומם?

מאיר ריבקין: הרהורים בעקבות מאמרו של ד''ר גיא בכור.

אורי הייטנר: הבעייה האמיתית שלנו אינה אסד אלא אולמרט.

משה ברק: מה מימונה, נא!

משה שפריר: שׁוֹאָה (שיר).

עמרם גורדון: גם ללב יש לילה, מתוך "הדף הירוק".

רוני גרוס: ליום השואה (שיר).

יוסף חרמוני: "האינטרציונל" – הגירסה המלאה.

אליהו הכהן: מאימתי שרים בארץ את ה"אינטרנציונאל"? מענה ליוסף חרמוני.

אהוד בן עזר: לא כל ניצולי השואה מסכנים ואין צורך בדמגוגיה זולה כדי להתנצל בפניהם –  כי הם – אנחנו!

אהרון רול: "מכתב עיתי נאה ומאיר עיניים ומחשבה!" ותשובת אהוד בן עזר.

ישראל הַר: השרידים (שיר).

יצחק אוורבוך-אורפז

לילה קשה

עָלַי לְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ בּוֹרֵא עוֹלָם

שֶׁהֶעֱבִיר אוֹתִי אֶת הַלַּיְלָה הַזֶּה עַל מִטָּתִי.

וְלֹא דִּבֵּר אֵלַי קוֹלוֹת וְלֹא קוֹלִי

וְהָיִיתִי כְּשָׁתוּל עַל מִטָּתִי כָּל הַלַּיְלָה הַזֶּה

וְאֵין אִישׁ עִמִּי.

עַל כֵּן עָלַי לְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ בּוֹרֵא עוֹלָם

שֶׁשָּׁכַח אוֹתִי עַל מִטָּתִי כָּל הַלַּיְלָה הַזֶּה.

שֶׁאִישׁ לֹא צַר עָלַי וְלא בִּקֵּשׁ נַפְשִׁי

וְרַק הַחֹשֶׁךְ זָב אֵלַי וְלֹא חָיְתָה נַפְשִׁי

לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ בּוֹרֵא עוֹלָם.

מתוך המחזור "נגיעות" (18)

ליצחק אורפז היקר

ברכת החלמה מהירה ושובך לביתך

מכל אוהביך

* * *

במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה וליום הזיכרון להתקפה עליה בכ"ז בניסן תרפ"א לפני 87 שנים מוגשים מבוא ופרק מתוך הספר "ג'דע" מאת אהוד בן עזר:

מבוא: מדי שנה, בכ"ז בניסן, נהגו לאסוף אותנו, תלמידי בתי-הספר בפתח-תקווה, ליד המצבה לחללי ההתקפה על המושבה (בגינה של בניין העירייה הישן, בפינת הרחובות חובבי-ציון ומונטיפיורי) שנערכה בכ"ז ניסן תרפ"א, 1921, ומשם לצאת בתהלוכה אל זירת הקרב – התל המתנשא מעבר לפסי-הרכבת וצופה לעבר בית-הקברות מזה והביצה מזה. לרגלי התל היה מוטל סרקופג אבן עתיק, שפירא נהג לעלות עליו, ניצב מלוא קומתו, ומספר לנו, בני הנוער, על פרשת הקרב:

 "בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון [מסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השְׁקַאפָה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכּ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליֵז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכֵּן [אולי] חמישים פאשאכּ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה ליהודיה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפֶה [מגבעת] של אבשלום והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו היה שפירא חי מחדש את העבר, מתרגש, ומסיים דבריו בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוּני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."

התלמידים, שהכירוהו מרחוק כדמות של גיבור, פרצו בצחוק כאשר שמעו אותו מדבר אליהם כך. העברית של הנוער בפתח-תקווה רחקה מאוד מהאידיש והערבית הבלולות בעברית המגומגמת-מעט של שפירא. יום-הזיכרון העצוב הפך לבדיחה, ובני-הנוער עמדו והפריעו. על-כך שפירא לא היה מסתיר את כעסו: "אתם נוער אתם? אתם בררה..." – ויש נשבעים ששמעו אותו אומר – "חרה", ולא סתם, אלא חי"ת בשווא ורי"ש בצירה, והוא המשפט המפורסם ביותר שיוחס לו, וגם הונצח יחד עם עוד סיפורים עליו, ב"ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר: "פעם הזמינו את אברהם שפירא לכנס הנוער בפתח-תקווה וביקשו ממנו לשאת נאום. אברהם שפירא עלה לבמה, העביר מבטו על פני הקהל ואמר: 'אתם נוער אתם? אתם חרא.' וירד מהבמה."

כאשר הפיקו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ את התוכנית "היו זמנים", הזמינו גם את שפירא להצגת הבכורה בהיכל התרבות. כשהביאו לו לביתו את התקליטים של המופע, ניצל בן-אמוץ את ההזדמנות, ובחצי-קריצה שאל:

 "אדון שפירא, אל תכעס עלי מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא, אני יודע, על זה אין ויכוח. אבל מה שאני רוצה לדעת אם זה נכון שאתה הוא שאמרת את זה – 'אתם נוער אתם? אתם חרא!'?"

שפירא נעלב: "מה? שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה-פרימו... אם הנוער הזה היה יכול להילחם ולנצח את מדינות ערב..."

פרק 19. הקרב הגדול על פתח-תקווה,

באים הפרשים ההודים

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר-סבא ומעין חי, שתושביהן נמצאים כבר בפתח-תקווה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א.

אברהם שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות-מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית-הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:

 "עין-חי עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות."

מגיע רוכב שני: "הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית-צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי-האריזה בבחריה עולות באש!"

ועוד אחד: "הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו-רַבַּח!"

אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פֶגֶ'ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין-גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו-ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.

שפירא מרגיע את ליבה-רוחל: "לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם." ולשליח עונה: "לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין-גנים."

שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו-ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שייגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:

 "השומרים של מלאבס עושים רעש גדול... טוך, טוך, טוך... כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה..." ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.

דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד-ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: "עין-חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!"

שפירא מגיע מיד לבית ועד-המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד-ההגנה: "אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!"

 "לא!" משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. "עלינו לפעול בקור-רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!"

המורה אליהו ירקוני מחזק את דבריו: "מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו-ההגנה הראשי של סוללת-המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!"

בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: "מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!"

 "הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!"

ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.

המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.

ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית-הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד-ההגנה התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי-דאגה ללוות את בני-משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.

שפירא לא מתייאש עדיין מידידיו הערבים. לדעתו, כאשר יופיע בראש הרוכבים, לא יעיזו אנשי אבו-קישק לירות. כך קורה לא פעם בין שבטים יריבים – שני הצדדים ייפגשו, תהיה הפגנת-כוח, וברגע האחרון הוא ימצא לשון משותפת עם שיח' שאקר אבו-קישק ידידו, וכך תימנע שפיכות-הדמים. לנוכח ההתנגדות לדעתו מצטמצמות עיני הפלדה התקיפות שלו בהבעת ביטחון עצמי ואמונה שיוכל להשפיע בכוח יוקרתו בלבד: אני, שיח'-אל-משייח', ואתה, שיח' שאקר – נתייצב שיח' מול שיח'! – כנהוג במזרח!

אבשלום וירקוני ממשיכים למתוח ביקורת על המהלך הבלתי-צבאי של יציאה לקרב ברכיבה על סוסים; ובעוד הוויכוח בוועד-ההגנה מחריף, עוזב ירקוני בכעס ורץ עם קבוצת מגינים רגלים לעמדותיהם בחזית הצפונית, המסוכנת ביותר. כשישה-עשר בעלי רובים מתרכזים, לפי תוכנית-ההגנה שהוכנה מראש, בשלוש נקודות: פרדס פלטניק בצפון-מזרח, פרדס קרול בצפון-מערב, וכרם השקדים של בכר, ביניהם.

כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד-ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:

 "אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקווה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית..." נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כּוּבֵד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"

הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזנים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:

 "לעלות על הסוסים! אחריי!"

 הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל תובע בתקיפות מהקהל שאינו-לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות נראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.

אברהם שפירא בן החמישים, בראש פלוגת הפרשים, על קביסה, סוסת "המשי השחור", רוכב ברחוב חובבי-ציון לעבר בית-הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. ביניהם לבין השאר רוכב חיים-צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים-וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר-שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.

פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי-ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים-וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק-שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי-לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו-ההגנה הראשי, "הקו השני", בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין-חי. שניהם חיילים-לשעבר ב"גדוד העברי". איתן עתיד לימים להתיישב בתל-עדשים.

שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים שנקבעו לפי תוכניתו של ירקוני, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.

 "אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה."

הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו-הגנה מפותל, מול סוללת-המסילה, הפרדסים, ובית-אריזה של חברת "פרדס". מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו-ההגנה השני והלפני-אחרון של המושבה.

בהיכנסו לתחום הפרדסים חוצה אבשלום את תוואי הסוללה שעל הכנתו עבד לא מכבר, כמודד. על הסוללה אמורים להניח את מסילת-הברזל מתחנת ראס-אל-עין למושבה, ובכך יתאפשר לשלוח בקלות ברכבת את יבול ההדרים של פתח-תקווה, שהיא בעלת שטח הפרדסים הגדול ביותר בארץ. משמאלו גבעה, שלרגליה עתידה להיבנות תחנת-הרכבת. על הגבעה בית דודו שלמה-זלמן גיסין, העומד בראש ועד-המושבה. הבית ריק. נטוש. כבר אתמול עקרה המשפחה לחדר במלון של אבי אבשלום, משה גיסין.

בהגיעם ליקב עורכים שפירא ואבשלום התייעצות קצרה. לאחריה מעביר גרינשטיין ליתר הפרשים פקודה:

 "אנגלישע ביקסען – פאראויס!" כלומר, הרובים האנגליים – בראש!

מהיקב פונה הכוח, כעשרים-וחמישה פרשים, צפונה-מזרחה; עובר כמאה וחמישים מטר ומגיע להסתעפות דרכים: האחת מוליכה באותו כיוון לפרדס בחריה; האחרת, סימטה בין פרדסי גיסין וסימקין, ממנה נמשכת דרך צפונה-מערבה לביצה ולמחנה אבו-קישק. כדורים כבר שורקים מעל לראש. שפירא יושב זקוף על סוסתו השחורה, שקט ורגוע, מתעלם מהקליעים המזמזמים סביבו. הוא מתייעץ שוב עם אבשלום, ומחלק פקודות אחרונות, שבעקבותיהן מתפצל הכוח לשלוש קבוצות.

חמישה פרשים: יוסף סווטיצקי, לייב ודב פילברג, אלעזר ראב ועוד אחד, נכנסים למשעול הצר שבין הפרדסים, מתקדמים צפונה-מערבה כמאה מטר תחת מטר עז של יריות, מוצאים מחסה מאחורי עצי שיטה המשמשים משוכה לפרדס, מתפרסים ומשיבים אש. ממרום סוסיהם מבחינים כבר הפרשים בתוקפים הבידואים המתקדמים ברגל או ברכיבה. סווטיצקי נפצע בכתפו. הוא דוהר על סוסתו לקבל עזרה ראשונה במושבה. השאר יורדים מהסוסים וממשיכים ביריות כלפי המסתערים עליהם ממערב ומצפון.

פלוגת הפרשים העיקרית, בראשות שפירא, נשארת על מקומה ומתפרסת בקו ניצב לקבוצת סווטיצקי, מאחורי הגדר המובילה ליקב. מכאן הם מנהלים קרב השהיה. יריות נשמעות כל הזמן. שפירא אומר לאבשלום:

 "קח כמה חבר'ה, עלה לגבעה. תוכלו לראות ממנה את כל הביצה, משם באים התוקפים! רק אל תרדו מהסוסים, כך שתוכלו לעבור ממקום למקום לפי הצורך בלי לאבד אף רגע."

אבשלום בוחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, ליב סדובסקי ויצחק-הירש, הוא יצחק-צבי בנו-בכורו של שפירא. הם מתקדמים ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר מאתיים מטר הם יורדים מסוסיהם, קושרים אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, ועולים ברגל עוד כמאתיים מטר לראש הגבעה. מעתה הם העמדה הקיצונית, הצפונית ביותר, בקו הראשון של הגנת המושבה.

ממרום הגבעה, המתנשאת מעל ים פרדסים, מתגלה בפני השישה כל המישור שלמטה פרוש כעל כף יד. אך המראה – מחריד. השטח גדוש ערבים חמושים בנשק חם וקר, נשים הולכות אחר הלוחמים להלהיב אותם, ואחרות נוהגות גמלים לשאת את הביזה. הערבים מתקדמים, ומעבר הירקון נראה עדר המושבה, שבע מאות ראש בקר, נהוג בידי השודדים, שמעבירים אותו מערבה, לאדמות אבו-קישק.

אבשלום וחבריו פועלים בדם קר. אבשלום פוקד עליהם להתמקם מאחורי גדר של שיחי צבר. בגדר שתי פרצות צרות, בצידן הם מתבצרים. אחד עומד קדימה – ומאחור חברו מחזיק את הרובה על כתפו, ויורה.

 "אני חושב שאצא מדעתי מהיריות שחולפות ליד אוזני," אומר משה נוביק.

אותה שעה עולה שפירא ברכיבה אל הגבעה. "מדוע ירדתם מהסוסים וקשרתם אותם למטה?" הוא צועק בכעס לעבר השישה בהתקרבו אליהם מאחור. "מדוע לא שמעתם בקולי?"

אך למראה מישור הביצה הגדוש מתנפלים, הנפרש לפניו ממרום הגבעה, הוא מבין שאין השעה מתאימה לוויכוח. הבחורים מתרגזים למראה העדר השדוד, ואחד מהם אומר לשפירא:

 "נרד לקחת את הסוסים ונצא, כל הפלוגה, לרדוף אחרי השודדים ונחזיר את העדר!"

 "לא!" אומר שפירא. "אתם נשארים כאן לירות אל האוייב המתקדם."

והוא חוזר לכוח העיקרי, המתפרש מאחורי הגדר המובילה ליקב.

אבשלום פוקד: "לפתוח עוד פירצה!"

הלוחמים המעטים מתפרסים בדילוגים על-פני שטח של כמה עשרות מטרים.

 "לירות כל פעם מפירצה אחרת!"

הלוחמים רואים מולם ערבים, המוצאים גם הם מחסה לעצמם מאחורי משוכות צבר ועצי אקליפטוס בודדים. הערבים מתפרסים בסדר צבאי, יש ביניהם קלעים טובים, אך רובם יורה באופן פרוע וללא מטרה.

מאירי אומר לנוביק: "משה, אני פצוע. חם לי בראש!"

נוביק מסב פניו ורואה דם על חולצתו מפגיעת כדור בידו. "אני הפצוע," הוא אומר למאירי, "זה הדם שלי שניתז עליך."

 "תן לי את הכדורים שלך," עונה לו מאירי, "ורוץ למושבה!"

בינתיים נפצעים כל לוחמי הקבוצה של סווטיצקי, במשעול שבין הפרדסים. הכוח נסוג. אבשלום וחבריו נשארים לבדם בקטע הצפוני-מזרחי של החזית. שישה לוחמים, המנסים לעצור הסתערות של מאות ערבים ובידואים. אותה שעה מתקדם מחנה גדול של ערבים גם מצפון-מערב, מול הקצה הצפוני של רחוב רוטשילד, לימים תחנת-הרכבת.

כאשר משה נוביק מבקש לעזוב, קורא אחריו אבשלום בקול רם: "משה, אל תעזוב! בוא אלי, הם מתפרצים!" אולם בראותו את נוביק מכוסה בדם, הוא צועק אחריו: "תשאיר את הכדורים שלך, וחזור למושבה!"

החמישה שנותרו ממשיכים להילחם על הגבעה, מהם רק שלושה יורים מול המחנה המסתער, כי גולומב וסדובסקי מכוונים את האש נגד עשרות ערבים, שהחלו לאגוף את הגבעה מצד מזרח, במרחק כמאה מטר ממנה. השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועוזב את המערכה. אחריו מגיע תורו של אלעזר גולומב. פגיעת כדור ישירה מבקעת את הרובה שלו והכלי יוצא מכלל שימוש, אמנם מבלי שבעליו ייפצע כלל.

הקרב על הגבעה נמשך כשעה וחצי. רוב הזמן מסתובב שפירא על סוסתו בין שלוש הקבוצות של פלוגת הרוכבים, שהתפרסה בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעיקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.

עתה מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, ועלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת, והוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח-תקוואים מעלה את התלהבות הערבים.

 "ענדכום איברהים-מיכו! עליהום! ראס איברהים-מיכו! עליהום!" גוברות הקריאות שתרגומן בעברית: תיפסו את איברהים-מיכו! עלו עליהם! את ראש איברהים-מיכו!

הערבים משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר-כדורים מהפרדסים.

עובר זמן ושפירא אינו חוזר לכוח אבשלום. בנו יצחק-הירש יורד מהגבעה והולך לראות היכן אביו, המפקד. לאחר שהוא נוטש את הגבעה נשארים עליה רק אבשלום גיסין ומוטל מאירי. שני אלה עומדים עתה לבדם בקו הראשון מול כל אגף המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון-מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית-האריזה של חברת "פרדס", ניטשה כבר על-ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא היה כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.

אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר.

קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.

 "אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!" אומר מאירי לאבשלום.

אך אבשלום משיב: "כל עוד יש כדורים – לא ניסוג."

כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן-מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך-הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.

מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.

גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.

אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו-לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר-בקבוק של שדה המערכה.

ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא   – הג'דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.

הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופת אבשלום העדין, הקצין התורכי לשעבר, האלגנטי והשקט.

עם נטישת הגבעה על-ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים-וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי ניסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.

בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:

 "אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!" – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.

מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: "עליהום! עליהום! אווינכּ יא איברהים-מיכו?!" – איפה אתה איברהים-מיכו? – "ענדכום איברהים-מיכו!"

והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.

הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו-ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים-צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק-הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:

 "אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!"

הנסיגה המבוהלת עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.

על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית האריזה "פרדס" העשוי פחי-אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.

 "אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!" צועק אחד המגינים.

יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח-תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר, לאחר הקרב: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אלעזר גולומב אומר לירקוני: "אבשלום איננו!" – הוא רוצה לצאת מהעמדה ולחפש את גופתו. ירקוני עוצר בעדו.

במהלך הקרב נע מפקד ערבי אחד ממקום למקום, נותן הוראות ומעודד, רוכב על סוס ובידו דגל ירוק שמסמל למוסלמי את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

שפירא ובנו יצחק-הירש עולים אל הגבעה שעליה ביתו של זלמן גיסין, לצפות על הסביבה. עינו החדה של שפירא מבחינה מולם, על גבעת חירבת מלאבס, ליד ערימת חציר, בין שיחי צבר, חבורה ובמרכזה המפקד נושא הדגל הירוק. הערבים מבחינים בשפירא ומתחילים לירות לעברו.

 "זעהסט דעם גוי מיט דעם פאן? דערלעאנג גלייך!" אומר שפירא לבנו. אתה רואה את הגוי עם הדגל? תרביץ ישר!

יצחק-הירש לא מצליח לפגוע בצלף הערבי, שפירא מתרגז: "אם אתה לא משכיב אותו מיד, ואללה שאני משכיב אותך!" והוא עצמו יורה פעמים אחדות. הפרש מתמוטט, ואיתו דגלו. ועוד שניים מחבורתו נופלים.

תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב-השהייה על סוללת-הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזנים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית-האריזה "פרדס", מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן-מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.

כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו-קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח'ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי-נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:

 "עליהום! עליהום!"

התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת-הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני-המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת-הרכבת והבתים האחדים, גם בית גיסין, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.

השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.

הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד-המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.

בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית-האריזה "פרדס" הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית-האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.

שפירא חוזר עם בנו לעמדה זו ומוצא שנוספו לה לוחמים קשישים כמשה-שמואל ראב, מנחם-יהודה שטמפפר ויונה דוברי. האחרון עומד ובידו קלשון, מוכן לדקור כל אוייב שיעיז לחדור למושבה. כאן נמצא גם ברוך, בנו של יהודה ראב, ונשקו אקדח מאוזר גדול. לוחמים מתאוננים: "הכדורים הולכים ופוחתים. עוד מעט לא יישאר לנו מה לירות."

שפירא מזהיר: "אל תבזבזו את התחמושת. כל כדור שיורים ברגע הנכון – שווה מיליון יריות-שווא!"

צלף ערבי שתפס עמדה על גג בית-האריזה "פרדס", יורה משם ומטריד את המגינים.

 "יצחק-הירש!" קורא שפירא אל בכורו, "השכב את ההוא מיד, לפני שאני אתפנה לכך!"

יצחק-הירש יוצא מהעמדה, חושף עצמו לכדורי האוייב, ובקליעה מאומנת מוריד את הצלף, שמתגלגל במדרון הגג ונופל ארצה בהשאירו על גג הפח כיפוף בולט, שאפשר היה לראותו במשך שנים רבות.

פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על-ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.

הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכול. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.

ובינתיים פקודת הגנרל דידס לשלוח שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי מגיעה אמנם למפקדיהן, אך בעוברה את שרשרת הפיקוד הבריטי היא מסתרסת, אולי במכוון. ייתכן שמישהו החליט להיכנס למושבה רק אם וכאשר יתחיל לעלות העשן מבתיה – כדי להציל את הנשארים בה ולהוכיח לעולם כולו מה עמוקה ההתנגדות הערבית להתיישבות העברית, כי ללא התערבות הצבא הבריטי תשקע הארץ בלהבות של שנאה וחורבן, וכי ליהודים לא נשקף בה כל עתיד.

הפרשים וסוסיהם מגיעים בשעת בוקר ברכבת מטול-כרם לראס-אל-עין, בהתאם לפקודה, אך כאן הם יושבים לנוח ליד חורבות מצודת אנטיפטרוס; יושבים כבר יותר משעה באפס מעשה, כאשר בקרבתם סוערת המלחמה ואפשר לראות ממקומם ענני עשן של בייקות העולות באש בפרדסים, ולשמוע קול יריות.

ברכבת זו באים לפתח-תקווה שני נוסעים מחיפה, סגולה סלומון ויהושע שפושניק. כאשר הם יורדים בתחנת ראס-אל-עין הם נוכחים לדעת שגם הצבא יורד. על כך אינם מתפלאים. עוד בדרך שמעו על התכונה הרבה להחרבת פתח-תקווה, ומדרום לטול-כרם ראו מבעד לחלונות הקרון חבורות של ערבים ממהרים דרומה. אך הם מתפלאים מדוע הצבא נשאר כאן ואינו חש לעזרת המושבה.

שני הנוסעים רצים למושבה בדרכי-עקיפין, ומודיעים לוועד-ההגנה כי הצבא נמצא ליד תחנת הרכבת. ועד-ההגנה דן בדבר. אומר אחד:

 "צריך לפנות אל הצבא שימהר לעזרתנו, אך ספק אם המפקד הישיר בראס-אל-עין ייענה לדרישה של אחד מהמושבה."

 "מוכרחים להגיע אל המפקד המוסמך," אומר אחר. "לא בראס-אל-עין. יש להודיע מיד למושל הצבאי ביפו."

כאמור אין במושבה טלפון או טלגרף, והדרך ליפו מסוכנת. וגם אם יגיע מישהו בדרך פלא ליפו, מי יודע עם יניחו לו להיפגש מיד עם המושל? אולי יעכבו אותו בכל מיני תירוצים, ובינתיים המצב כאן יחמיר עד כדי אסון? וכיצד להגיע? על גבי סוס או באחת המכוניות המסורבלות?

מהעמדה ליד פרדס פלטניק רוכב שפירא דרומה ברחוב פינסקר, בעיצומו של הקרב. לפתע פולח כדור תועה, שאולי נורה דווקא מבית רוזוב, את כתף הסוסה, שקורסת תחתיה ושפירא עימה. זה שובר אותו. קילוח דם אדום פורץ על חלקת המשי השחור של כתפה. היא משמיעה צהלת כאב ופרסותיה מפרכסות בעפר ומעלות אבק. שפירא מושך באפסרה ומאמץ אותה לקום. היא מתרוממת לקריאתו, רגלה האחת תלויה באוויר. הוא שומט מעליה את האוכף המפואר, ואת האפסר, כדי להקל עליה, טופח על ירכה ומשלח אותה לעשות בעצמה את כל הדרך חזרה אל האורווה שבחצר ברחוב הרצל. (עוד עשר שנים היא עתידה להישאר בחיים ולהעמיד ולדות בעלי אילן-יוחסין, אך תמשיך לצלוע על רגל קדמית אחת). שפירא נכנס לבית רוזוב ומוצא כאן חלק מהרוכבים שהיו איתו בבוקר בפלוגת החלוץ, סוסיהם קשורים למטה והם עומדים בקומה השנייה ויורים ללא הבחנה כלפי חוץ. הוא צועק עליהם ומזהיר אותם שלא ישכחו כי בינם לבין האוייב יש גם מגינים מהמושבה, ואין לכוון את היריות קרוב מדי.

מבית רוזוב חוצה שפירא ברגל את הסימטאות שמעל השוק הגדול, ומגיע לרחוב חובבי-ציון. הוא ממהר. בידו האוכף והרובה. ליד עצי האיזדרכת, באמצע הרחוב, בא לקראתו בכרכרה דוד נוביק, שחוזר מבית-הוועד, לשם הביא את בנו הפצוע משה.

 "מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל נוביק.

 "הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול," עונה שפירא.

 "קח לך סוס אחר, או לך ברגל!"

 "אני מוכרח קודם לשתות קפה."

 "רק עכשיו באו לוועד, לספר שהצבא מחכה בראס-אל-עין..."

 "אז צריך להזעיק את הצבא! אני הולך לבית-הוועד. אודיע שתצא פקודה לכל העמדות לחסוך בכדורים, והכי חשוב שישתדלו להביא מיד עוד כדורים לעמדה של פרדס פלטניק."

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם דוד נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

 "הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס-אל-עין ולהזמין את הצבא?"

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

בנימין שטמפפר, נער בן חמש-עשרה, תופס סוס ללא-בעלים, דוהר לבית ועד-המושבה ומשם לעמדות. הלוך-וחזור הוא מתרוצץ תחת אש האוייב ללא פחד, ועימו חברו נתנאל צוער, ומכריז: "מי צריך כדורים אנגליים? מי צריך כדורים אוסטריים? גרמניים? תורכיים? יווניים?" – והם מחלקים לכל לוחם לפי הנשק אשר ברשותו. משה פילברג, נער בגילם, מסתובב בשלווה בין הלוחמים עם כד מים להשקות כל צמא. בחמסין הכבד המים חשובים לא פחות מתחמושת.

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטרטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "וַפקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן [לימים, אבא של רפול]. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

"אלֶע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

"פאייר!"

טראחחח...

"פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקווה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקווה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקווה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקווה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקווה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקווה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקווה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכול על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקווה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית-הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:

 "איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס-אל-עין!"

והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה-דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.

פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת-יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.

קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.

שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:

 "דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?" איפה רחמיך, הוי אבי?

שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:

 "עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!" הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!

אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת-נקם: "עראב מוסלם, הינד מוסלם!" ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.

החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול-כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקזוטיים על סוסים שחורים.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

עם תחילת נסיגתם של הערבים בחזית הצפונית יוצא מוטל מאירי עם שניים מחבריו לחפש את עקבות אבשלום, שלא חזר מן הקרב. לאחר שהם מגלים את הגופה, ובה אותות התעללות נוראים, מסיר מאירי את מעילו ומכסה בו את חברו-לקרב. על שני רובים נושאים שלושתם את אבשלום, בן העשרים-וחמש במותו, ומניחים אותו בינתיים בפרדס פלטניק, בקצה רחוב פינסקר.

בחוזרו משם לתוך המושבה פוגש מאירי את משה גיסין.

 "איפה אבשלום?" שואל האב על גורל בנו.

המאירי עושה בידו תנועה שפירושה כי נרצח.

בתגובה להודעה האיומה ניצב האב השכול דומם ושקט.

אומר לו מאירי: "משה, אני יכול להראות לך את דם בנך..." – וחושף בפניו את הכתמים על מעילו.

האב מנשק את הדם הקרוש, ואינו פורץ בבכי, רק שואל אם נמצא הגוף.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

* * *

המלחמה שניהלו הפתח-תקוואים מעוררת הדים. לאחר נפילת תל-חי לפני שנה, והפוגרום ביפו, סוף-סוף ישנו יישוב עברי שנלחם ומנצח במערכה. בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, "העולם", היוצא לאור בברלין, כותב הסופר אליעזר שטיינמן:

 "מתוך ים העלבונות הבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח-תקווה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח-תקווה נתנה שמחה בליבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!"

* * *

כשלושים שנה לערך, מ-1922 לערך ועד לשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היה יום כ"ז בניסן ליום הזיכרון של המושבה פתח-תקווה לארבעת גיבוריה שנפלו על הגנתה, יום שאותו זכר גם היישוב העברי כולו, תחילה בזכות עמידת הגבורה של הפתח-תקוואים, ובהמשך גם בזכות נאומו השנתי של אברהם שפירא, שפירסמוֹ בחיקוייו הנוער הפתח-תקוואי בכל רחבי הארץ. ואולם, משהוכרז יום כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, נמחק והושכח כליל כ"ז בניסן כיום הזיכרון לגבורתם של "צאצאי המכבים" והם נעלמו מסדר היום הלאומי וגם העירוני. גם היום, באביב 2008, במלאת 87 שנים ליום הקרב על המושבה, ספק אם הפתח-תקוואים עצמם זוכרים את התאריך ומתייחסים אליו, מה עוד שחלק ניכר מהם חרדים, דתיים ורוסים – אנשים שאין להם שורשים בהיסטוריה של המושבה, ואילו צאצאי הראשונים שייסוּדהָ הם מיעוט שבמיעוט.

אגב, הקשר המשפחתי העקיף שלי לדוד נוביק הוא שבן-דודי אורי הוא נכדו, מצד אביו פלטיאל.

ועוד עליי להודות לעיתונאי ז. יואלי ז"ל, שמסירותו לתיעוד יום הקרב, בחוברת מיוחדת שמבוססת על ראיונות עם אחרוני המגינים – איפשרה לי את היריעה הרחבה של הפרק.

ואין צורך לומר ששום בול ישראלי לא הוטבע עם תמונותיהם של זאב אורלוב, אבשלום גיסין, חיים-צבי גרינשטיין ונתן רפופורט, השם יקוֹם דמם – אלה הרוגי יום הקרב על פתח-תקווה, היום שבו ניצלה המושבה מהשמדה בידי שכניה הערבים. [וכי מי הם ומה הם הרוגי כדורי אוייב אלה – לעומת ה"רב" כדורי שזכה לגיליון בול עם קמיע או רבנים אנטי-ציונים ופרוטקציונרים אחרים מתחומים רבים ושונים?]

 הפרק הקודם, 18, והפרק הבא, 20, משלימים את תמונת יום הקרב ב-5 במאי שנת 1921 ואפשר למצוא פרקים אלה בספר "ג'דע", סיפורו של שומר המושבה אברהם שפירא, מאת אהוד בן עזר בהוצאת "עם עובד" ויד יצחק בן צבי ובעריכת חיים באר וד"ר מרדכי נאור. הספר טרם אזל, הוא מומלץ בייחוד למורים ולמנהלים בפתח-תקווה, ועותקיו מצויים במחלקת התרבות של העירייה, שאיפשרה הדפסה נוספת שלו, ובספריות.

[דבר המפרסם]

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

יוסי גמזו

לַיְלָה בְּבֵית-הַמַּעֲצָר אַבּוּ-כַּבִּיר

וְגַעֲגוּעַ לַ-ENFANT TERRIBLE(*)

"..יהי מה ואנחנו נעמיד על שלנו, נברא  ע ר כ י   ח י י ם..."

(י. ח. בּרנר, בּרשימה בּעיתון "הד הזמן", לפני מאה שנה בּדיוּק, תרס"ח-תשס"ח)   

*

"..לפני שנים, שלושים ותשע, ואולי פּחות - -

הגענו לביקוּר עִם ערב/ אצל אלף דלת גורדון

בּעין-גנים: אני ולוּדביפול וּבְּרֶנֶר - - - הִפסיק

לפתע לוּדביפול/ את הדממה: הלא מדינה תהיה

פֹּה לנוּ; וגורדון אחריו - יהיוּ גם בּתי-ספר/

לאלפים, גם אוּניברסיטה תהיה./ אמרתי אנוכי:

תהיה גם משטרה,/ גם בּתי-סוהר. אך סיכּם הכּל

אז בְּרֶנֶר: ואנוכי - אמר - אהיה אסיר ראשון/

בּתוך אחד מהם..."

(שמעון הלקין: "יעקב רבּינוביץ' בְּיַרְמוּת")

..יָשַבְנוּ בַּ"חָאן" הֶעָזוּב בְּנוּעֵימָה,

הַגֶּשֶם בַּחוּץ הִתְנַפֵּץ וְנֶחְבָּט.

וּפֶתַע נִכְנַס, נוֹטֵף מַיִם וָדֶמַע,

אֶחָד,

אַלְמוֹנִי

פְּרוּעַ רֹאש וּמַבָּט.

אֶחָד עִם הִבְהוּב-סְנֶה-בֹּעֵר בָּעֵינַיִם,

אֶחָד עִם זָקָן שֶל תִּשְבִּי בַּכַּרְמֶל

וּשְחַק-הַפִּידְזָאק(1) כְּמוֹ הֵעִיד: בֶּן-בְּלִי-בַּיִת

וּשְֹחוֹק-הַמְּרוֹרִים כְּמוֹ הִגִּיד: בֶּן-בְּלִי-אֵל.

וְשָאַלְנוּ: "מִנַּיִן בָּא רֶבּ יְהוּדִי?"

וְעָנָה: "מֵעוֹלַם-הָאֱמֶת, מִן הַבּוֹיְדֶעם."(2)

וְאָכֵן, בְּמַרְאֵהוּ נִרְאָה, לֹא בִּכְדִי,

כְּמִין צֵל-רְפָאִים, חִיל וּרְתֵת, שְרֶעק אוּן שוֹיְדֶער.(3)

וְשָאַלְנוּ בְּנַחַת: "וּמַה שְּמוֹ שֶל מַר?"

וְנָהַם מִזְּקָנוֹ: "פַאיֶרְמַן... יִרְמְיָהוּ..."

וְהוֹסַפְנוּ לִשְאֹל, בִּבְדִיחוּתָא כְּלוֹמַר

(שֶהֲרֵי לֹא תָפַסְנוּ בִּכְלָל מִי וּמַה הוּא):

"מַה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ: מַקֵּל

שָקֵד, כְּמוֹ הַנָּבִיא הָעַנְתּוֹתִי הַהוּא, הַפְרַאיֶר?"

וְסָח הַתִּמְהוֹנִי הַזֶּה: "אָכֵן, אִם נִסְתַכֵּל

בֵּין חוּטְרָא לְבֵין נוּרָא וּבֵין פַאיֶרְמַן לְפַאיֶר

הֲרֵי  שֶ הַ מַּ קֵּ ל   כַּיּוֹם הוּא צַו-שָעָה, הוּא צֹרֶךְ

הִיגְיֶנִי (שֶהֲרֵי בְּאֵין מַכְלִים גַּם אֵין מַחְלִים

וְכָל חוֹשֵֹךְ שִבְטוֹ כְּשֹוֹנֵא בְּנוֹ הוּא, אֵין לִנְצֹר אֶת

הַדִּין) אַךְ לֹא מַקֵּל שָקֵד

כִּי אִם  מַ קֵּ ל - ח וֹ בְ לִ י ם!!!"

-"וְזֶה הַכֹּל?" שָאַלְנוּ.

                                -"לֹא, יֵש עוֹד, יֵש  סִ י ר   נָ פ וּ חַ,

נְפוּחַ יֻמְרוֹת-שָוְא, נְפוּחַ-שְֹרָד, נְפוּחַ-סְרָק,

אַךְ אֵין פָּנָיו מִפְּנֵי צָפוֹן, כִּי לֹא רַק אֶת הָרוּחַ

אִבַּדְנוּ, אֶלָּא גַם אֶת הַצָּפוֹן... בִּכְחָל וּשְֹרָק

טָרַחְנוּ לְהַסְווֹת אָמְנָם כָּל פֶּגַע וְצַלֶּקֶת

אַךְ שוּם מֵיק-אַפּ, שוּם טִיחַ יַחְ"צָנִי אֲשֶר גֻּיַּס

אַף פַּעַם לֹא מָנַע מִן הַפָסָאדָה הַנִּסְדֶּקֶת

לִגְדֹּש בְּאַשְפָּתָהּ אֶת אֻרְווֹתָיו שֶל אוֹגֵיאַס...

אַתֶּם וַדַּאי תּוֹהִים עָלַי: עַל מַה הוּא מְדַבֵּר?

אֲבָל אֲנִי דַוְקָא תוֹהֶה עַל מַה אַתֶּם  ש וֹ תְ קִ י ם  כָּאן?

הֲרֵי כֻּלְכֶם שְקוּעִים בַּשְּמוּצֶערַי(4) הַמִּצְטַבֵּר

עַד נֶפֶש, עַד צַוָּאר, עַד מְצוּלוֹת מַעֲמַקִּים כָּאן

וְלֹא תוֹעִיל לָכֶם סוֹפְסוֹף שוּם עֲצִימַת עֵינַיִם,

שוּם אַשְלָיַת בַּת-יַעֲנָה קוֹבֶרֶת רֹאש בַּחוֹל:

פִשַלְתֶּם בְּגָדוֹל כְּמוֹ שֶאוֹמְרִים הַצִּינִיקָאִים,

עַל אַף הַמַּסְקָרָאדָה(5) הַיּוֹצֵאת לָהּ בְּמָחוֹל 

שֶל מַסֵּכוֹת-הָרַהַב וּמַסְווֹת-הָרַאֲוָה

שֶל בַּאנְדָּה שֶבִּמְקוֹם חָזוֹן גִּדְּלָה פִּימוֹת וָכֶּסֶל

וְשֶמֵרֹב שוּמָן נִסְתַּאֲבָה, נִזְדַּאֲבָה

וְנִתְקַשְּטָה כְּמִין זוֹנַת-צַמֶּרֶת מְפֻרְכֶּסֶת

בְּצִיּוֹנוּת הַווֹלְווֹ וְהַ'מִּתְנַדְּבִים בְּעַ"מ'

שֶלּוּא חָיִּיתִי בִּזְמַנְּכֶם - כָּל חֹק שֶבָּהּ הִמְרֵיתִי

כִּי צֶלֶם-הָאָדָם הָפַךְ בָּהּ חֶלֶם-לַהֲדָ"ם

שֶלrating , לֹא תַרְבּוּת, שֶל פִּצּוּל-עָם, לֹא integrating,

שֶל בְּרִית שִלְטוֹן עִם הוֹן, שֶל עֹשֶר גַּס מוּל שֵפֶל עֹנִי,

שֶל אֲטִימוּת אוֹטִיסְטִית לַנִּרְמָס וְלַמָּחוּץ,                                    

שֶל עִתּוֹנוּת חוֹלַת צַהֶבֶת, שוּנְד(6)  טֶלֶוִיזְיוֹנִי

וְנוּבוֹרִישִיוּת שֶל מִין סְנוֹבּלֶס אוֹבְּלִיז' שָחוּץ                               

שֶלֹּא שָעָה אַף פַּעַם לְדִמְעַת הָעֲשוּקִים

אֲבָל בְּכָל מִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֶמָגוֹג פֹּה

מָכַר אוֹתָם בְּדִילִים, פְּרַיְמֶרִיס וְחִשּוּקִים

בִּנְזִיד-הָאֲדִישִים בּוֹ הוּא אֵינוֹ חָדֵל לַחְגֹּג פֹּה

אֶת קַרְנָבַל הַ'סְמוֹךְ' וּפְיֶסְטַת הַ'יִּהְיֶה בְּסֵדֶר'

מוּל עֲרִירוּת הַהוֹמְלֶס וְחֶרְפַּת הַמֻּבְטָלִים,

מוּל שוֹד וָרֶצַח מִדֵּי יוֹם וּטְרֶנְד אָפְנַת-הָעֵדֶר

בָּהּ הַטִּמְטוּם מַכְתִּיב אֶת סְטַיְל יְרִיד-הַהֲבָלִים,

אֶת הַפְקָרַת פְּלִיטֵי-שוֹאָה, נָכִים וּפֶּנְסְיוֹנֶרִים

לְרִיש בְּעוֹד מִעוּט עָשֹוּי בְּלִי-בּוֹש וּבְלִי-חָמֹל

שֶל פָּרָזִיטִים, קוֹמְבִּינָטוֹרִים וּפוּנְקְצְיוֹנֶרִים

דָּבֵק אֶל הַכִּסְּאוֹת בִּמְקוֹם אֶל סִיסְמוֹתָיו מִתְּמוֹל.

וְאַף כִּי כְּבָר  הָ אֶ לֶ ף  הַ שְּ לִ י שִ י סְבִיבְכֶם מֵרִיעַ

אֶת כָּל בְּשֹוֹרוֹת הַדְּרוֹר, הַנְּאוֹרוּת וְהַקִּדְמָה

הֲרֵי, אִם תִּסְתַּכְּלוּ בָּהּ בַּמְּצִיאוּת בְּאֵין מַפְרִיעַ

תָבִינוּ גַם אַתֶּם כִּי אִם לְמִישֶהוּ נִדְמָה

שֶתּוֹר הַבַּעֲרוּת וְנִצּוּלָהּ הַקְּלֶרִיקָאלִי

בִּידֵי טַרְטִיפִים(7) בְּכִפּוֹת חָלַף לוֹ כְּבָר חָלֹף -

טָעוּת גְּדוֹלָה הִיא זֹאת, שֶכֵּן בַּסֶּקְטוֹר הַלּוֹקָאלִי

פּוֹרַחַת כָּאן, כְּעַל שְמָרִים, תַּעֲשִֹיַּת הַבְּלוֹף.

כִּי יֵש לָנוּ חֶשְכַת-יְמֵי-בֵּינַיִם חֲדָשָה

עִם לְחָשִים, קְמֵיעוֹת וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת-קֹדֶש

שֶאֶת הַדָּת עוֹשִֹים קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ בְּלִי בּוּשָה

וֶאֱמוּנוֹת טְפֵלוֹת הֵן בִּשְבִילָם מִצְרַךְ-הַחֹדֶש

וְהַתְּמִימִים כָּאן מִשְתַּטְּחִים אַפַּיִם עַל קִבְרֵי

הַצַּדִּיקִים, בְּעוֹד הַ'צַּדִּיקִים' שְקוּדִים עַד כְּלוֹת פֹּה

בְּהִשְתַּטְּחוּת עַל כָּל קֻפַּת-צְדָקָה לְשֵם הַ'דְּרֵיי'(8)    

בּוֹ שִיר-הַמַּעֲלוֹת הָפַךְ לְשִיר-הַמְּעִילוֹת פֹּה.

כָּךְ שֶאִם שֵֹכֶל הַיָּשָר יָצָא לְגִמְלָאוֹת

וְקַבָּלִיסְטִים מִיסְטִים יוֹם וָלַיְלָה לִסְטְמוּכֶם

בְּגֵרוּשֵי רוּחוֹת וּמַזִּיקִים בְּהַשְבָּעוֹת

(תּוֹךְ גֵּרוּשֵי כְּסָפִים מִכִּיס הַכְּסִיל אֶל כִּיס הַחֻכֶם...)

אוּלַי מֻתָּר גַּם  לִ י  לָשוּב כְּרוּחַ-רְפָאִים

מֵאֹפֶל פַּרְדְּסֵי אַבּוּ-כַּבִּיר בָּהֶם נִרְצַחְתִּי

בְּמַאי תַּרְפָּ"א לִטְרֶמְפּ קָצָר אֶל אֶרֶץ-הַחַיִּים

שֶמִּנּוֹפֶיהָ, כַּזָּכוּר, בִּמְחִי סַכִּין הֻדַּחְתִּי

וּלְהִתְרוֹצֵץ בֵּין הֶרְצְל לְכִכַּר-הַמּוֹשָבוֹת

כְּנָע-וְנָד'נִיק מְאֻבַּק-זָקָן וּקְמוּט-רוּבַּאשְקָה(9)

שֶיַּעֲרֹךְ כָּאן פֶּתַע סְפִירַת-מְלַאי, אִזְכּוּר-חוֹבוֹת

וּבֶדֶק-בַּיִת לַאֲשֶר הֻשַֹּג כָּאן אוֹ פֻקְשַש כָּאן,

בֵּין הַחֲלוֹם וּבֵין שִבְרוֹ, בֵּין הַמָּתֹק לַמַּר

שֶלֹּא  עָ לָ י ו  חָלַמְנוּ אָז, בִּימֵי כְּבִיש צֶמַח-טְבֶרְיָה,

וְאִם חָלַמְנוּ - רַק בְּנֶבְרַסְתֶּנְיָה(10)  אוֹ קוֹשְמָאר,(11)

בִּסְפְּלִין,(12)  בְּוֶעלְט-שְמֶערְץ(13) אוֹ בִּקְרֶענְק(14) אַחֵר מֵאוֹתָהּ סֶרְיָה.

כֵּן, לְפַטְרֵל פֹּה כִּשְפִּיוֹן שֶיְּתָעֵד בְּשֶקֶט

כְּלֵיזֶר, כְּסִיב אוֹפְּטִי הַבּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב

אֶת נְסִבּוֹת קְרִיסַת אוֹתוֹ חֲלוֹם-חֶבְרָה-צוֹדֶקֶת

שֶהִתְפּוֹגֵג לָכֶם כְּמִין מִקְסַם-שָרָב חוֹלֵף.

וְלֹא שֶאֵין עֵינַי רוֹאוֹת, גְּלוּיוֹת אוֹ בְּהֶסְתֵּר,

אֶת שְלַל הֶשֵֹּגֵיכֶם, אֶת הֶחָרוּש וְהַזָּרוּעַ,

רַק שֶמֵרֹב face lifting הַקְּלַסְתֵּר הָפַךְ פְּלַסְתֵּר,

מֵעֹדֶף כִּווּנֵי-אֲוִיר אָבְדָה לָכֶם הָרוּחַ.

מֵרֹב מַעֲקָפִים חָדַל לִבְּכֶם אֲשֶר שָמַן

לָחוּש אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין קַו-בְּרִיאוּת לְקַו-הָעֹנִי,

בֵּין הַבְטָחוֹת שֶל טְרוֹם-בְּחִירוֹת לְחֹסֶר קִיּוּמָן

וּבֵין הַוִילוֹת בְּסַבְיוֹן לַסְּלַאמְס בַּקָּטָמוֹנִים.

וְכָךְ, בִּמְקוֹם מוֹלֶדֶת יֵש לָכֶם פִּסּוֹת נַדְלָ"ן

וְכָל פַּרְדֵּס שֶל אָז - הַיּוֹם קַנְיוֹן הוּא אוֹ חַנְיוֹן הוּא

וְכָל חֲלוֹם אוּטוֹפִּי שֶל דּוֹרִי (הָה, דוֹר בַּטְלָן!)

כָּעֵת - מָמוֹנְקִי-בִּיזְנֶס cool שֶל עֲשִירוֹן עֶלְיוֹן הוּא.

וּבִמְקוֹם דַּת-הָעֲבוֹדָה וְאֶתוֹס נְזִירִי

שְטוּפִים כֻּלְּכֶם בְּמִין קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי

וְכָל צַדִּיק בִּסְדוֹם יִדֹּם שֶכֵּן, בְּכָל שִֹיחָה

אִידֵיאָלִיסְט הוּא פְרַאיֶר וְהַפְרַאיֶר הוּא בְּדִיחָה.                 

וְאִם לֹא דַי בְּפַארְסָה זֹאת שֶל לֹא-שָֹמִים-קָצוּץ,

בְּמַאגְנָה חַארְטָה זֹאת שֶבָּהּ הַגְּבִיר תוֹקֵעַ גְרֶעפְּסִים

שֶל שֹבַע מְגֹהָק בִּפְנֵי הַדַּל וְהָרָצוּץ,

שֶל כָּל מִתְאַמְרְקֵי תַרְבּוּת הַ'קוֹלָה' וְהַ'פֶּפְּסִי',

שֶל עֲצֻלַּת הַיַאפִּים, שֶל עִסְקוֹת-גָּזֵל קַלּוֹת

בָּן לְעוֹלָם בְּיֹשֶר לֹא תֻרְוַח שוּם אֲגוֹרָה

וְשֶל פָּרוֹת-בָּשָן מְמֻנְכָּ"לוֹת, מְמֻזְכָּ"לוֹת

הַמַּטִּיפוֹת בְּלִי הֶרֶף לְהִדּוּק הַחֲגוֹרָה

עַל בֶּטֶן  הַ זּ וּ לָ ת (כִּי שֶלָּהֶן כְּבָר לֹא נִסְגֶּרֶת

אִם אֵין הִיא חֲגוֹרַת-בְּטִיחוּת בְּ-jet  עֲמוּס אָחָ"ם

עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל מְשַלְּמֵי  מִ סֵּ י  אוֹתָהּ צַמֶּרֶת

הַטָּסָה, חוּ"לוּצִית, לְכָל אֲתַר-טוּרִיזְם חַם) -

הוֹ, אִם לֹא דַי לָכֶם בְּכָךְ (כִּי לִי וַדַּאי שֶדַּי),

אִם עוֹד חָסֵר לָכֶם הַדֻּבְדְּבָן שֶבַּקַּצֶּפֶת,

אִם עֹקֶץ הַגְּרוֹטֶסְקָה לֹא הִסְפִּיק עוֹד, יְדִידַי,

לְהַקְפִּיצְכֶם מִצְּחוֹק וְעוֹד דְּרוּשָה לָכֶם תּוֹסֶפֶת

אָז גַּם אוֹתִי, כִּתְעוּדַת-כַּשְרוּת לַמַּדְמֵנָה,

אֶת יוֹיְסֵף-חַיִּים בְּרֶנֶר, אִם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת,

הוֹשַבְתֶּם כָּאן עַל תֶּקֶן שֶל עֲלֵה-הַתְּאֵנָה

עַל עֶרְוַתְכֶם הַמּוּסָרִית,

אוֹתִי,

הַחַי-הַמֵּת...

וְכָל עַסְקַנְצִ'יק שֶאַף פַּעַם

לֹא אָחַז טוּרִיָּה

אִם לֹא צֻלַּם אִתָּהּ לִתְמוּנַת-שַעַר בָּעִתּוֹן

קוֹפֵץ עַל כָּל בִּימָה רָמָה בְּפָּאתוֹס וּמַשְמִיעַ

אֵיזֶה צִטּוּט מִמֶּנִּי, לְתִפְאֶרֶת הַ-bon tone.

וְיֵש שְכוּנוֹת גַּם רְחוֹבוֹת - בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי -

עַל שְמִי, גַם דּוֹקְטוֹרָטִים עַל כָּל כֶּרֶךְ מִכְּרָכַי,

אַךְ מַה שֶּלֹּא צָפִיתִי מֵעוֹלָם וְלֹא הָיִיתִי

מַצְלִיחַ לְדַמְיֵּן אַף בַּמָּרִיר בְּגִחוּכַי:

שָנִים עָשֹוּ מִמֶּנִּי מַאסְחָרָה וְהוֹן פּוֹלִיטִי

כָּל אֵלֶּה שֶדַּרְכָּם הָיְתָה  הַ הֶ פֶ ךְ  מִדְּרָכַי...

לֹא שֶאֲנִי יָחִיד בְּכָךְ: גַּם טְרוּמְפֶּלְדּוֹר הַ'לִּינְקֶער'(15)

נִשְדַּד אַחַר מוֹתוֹ מִשְּמוֹ בִּידֵי תְּנוּעַת בֵּיתָ"ר

(שֶהִיא הַכֹּל מִלְּבַד הַשְֹּמֹאל שֶבּוֹ הוּא הֶאֱמִין) כִּי

אֵין לַמֵּתִים שוּם קוֹפִּירַיְט עַל שְמָם, הַכֹּל מֻתָּר.

וְלִילְיֶנְבְּלוּם, בְּבוֹר-קִבְרוֹ, כְּבָר מִתְהַפֵּךְ מִבֹּשֶת

עַל תַּדְמִיתוֹ שֶל הָרְחוֹב בּוֹ שְמוֹ נוֹעַד לִדְבֹּק;

וְשֵינְקִין, בַּ'שֵינְקִינִיּוּת' כְּלוּם שָֹשֹ הָיָה מֵאֹשֶר

אוֹ שֶמָּא, לוּא הִכִּיר אוֹתָהּ, מַקְדִּים הָיָה לִשְבֹּק?

עַל כָּךְ הָיָה מֵשִיב וַדַּאי כָּל מֵת בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

שֶכֵּן כַּיּוֹם, אִם רַק לֹא יְסַכֵּל וְלֹא יַלִּיז נֵס

אֶת מְזִמּוֹת הַלָּלוּ הָעוֹשִֹים פְּלַסְתֵּר אֶת שְמוֹ

אֵין שוּם עַרְבוּת שֶאִיש לֹא יַעֲשֶֹה מִמֶּנּוּ בִּיזְנֶס.

..וְכָךְ אֵפוֹא

חוֹמֵק אֲנִי

אַט-אַט, כַּעֲבַרְיָן

מִפַּרְדְּסֵי אַבּוּ-כַּבִּיר (שֶאֵין בָּהֶם כְּבָר זֵכֶר

לִילֵל תַּנִּים רוֹמַנְטִי מוּל יָרֵחַ חִוַּרְיָן)

וּמִסְתּוֹבֵב בֵּין כָּל חוּצוֹת הַמֶּכֶר וְהַנֶּכֶר

שֶל אֵלֶּה שֶמִּכְּבָר הִשְחִיתוּ כָּל חֶלְקָה טוֹבָה

בְּכָל שֶבּוֹ אֲנִי וּבְנֵי דּוֹרִי כָּאן הֶאֱמַּנּוּ,

בְּכָל שֶנִּסְתַּלֵּף וְנִתְחַלֵּף תּוֹךְ הֲסָבָה

סַרְקַאסְטִית  לְ נִ גּ וּ ד  מֻ חְ לָ ט  לַחֲזוֹנֵנוּ-אָנוּ

עַל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל יָפָה שֶל יֹשֶר וּצְנִיעוּת

וְשֶל מִשְעָן לַדַּךְ וְשֶל תַּרְבּוּת בִּמְקוֹם זִבֹּלֶת -

וּמַה שּוֹמְעוֹת אָזְנַי שֶלֹּא חָלְמוּ בְּשוּם סִיּוּט?

וּמָה רוֹאוֹת עֵינַי שֶלֹּא חָזוּ בְּשוּם מַפֹּלֶת?

אֵיךְ כָּל אוֹתָם עַסְקָנְצִ'יקִים שְמֵנִים וּבוֹעֲטִים

בְּכָל שֶכֹּה יָקָר הָיָה לְאֵלֶּה שֶחָלְמוּ פֹּה

על  הֲ וָ יָ ה  אַ חֶ רֶ ת,  בְּלִי בּוּשָה מְצַטְּטִים

בְּמֵצַח נְחוּשָה אֶת מִלּוֹתַי שֶהֻתְאֲמוּ פֹּה

כְּמִין פַּס-קוֹל לְכָל תִּכְכֵיהֶם וְנִכְלֵיהֶם,

כְּמִין גִּבּוּי עֶרְכִּי לְקִרְנוּפָהּ שֶל הַצַּמֶּרֶת,

אֶת בְּרֶנֶר הַמּוֹכִיחַ,

הַכּוֹאֵב וְהַזּוֹעֵם,

אֶת בְּרֶנֶר שֶעַל כָּל סִימְפְּטוֹם-סֵאוּב קָרָא לְמֶרֶד -

וְזֶה נִשְמָע אֶצְלָם, בִּמְקוֹם כְּנַהַם דֹּב שַכּוּל,

כְּקוֹל אַוְּזֵי-פִּטּוּם

בֵּין פְרֶעסֶערַי(16)

וּבֵין עִכּוּל...

כָּל שֶזָּעַק חָמָס בִּי, שֶסָּעַר וְשֶסָּטַר

פִּתְאֹם הָפַךְ לְגוֹרְנִישְט,(17) מְעֻקָּר וּמְפֻסְטָר,

כָּל שֶקִּטְרֵג, קָרַע מַסְווֹת, הִתְרִיעַ וּמָחָה

פִּתְאֹם זֶה רַק תֵּרוּץ וַאֲמַתְלָה וּמַסֵּכָה,

כָּל שֶהִתְרִיס כִּ-troublemaker, שֶשָּאַג כִּכְפִיר

פִּתְאֹם מַחְרִיש כְּפּוּדְל בֵּין שְטִיחִים מִקִּיר אֶל קִיר,

כִּשְכּוּש זָנָב קוֹנְפוֹרְמִי עַל כָּרֵי שְֹבִיעוּת-רָצוֹן

בְּלִי שוֹר נַגָּח  אֶ חָ ד  בְּכָל הָעֵדֶר וְהַצֹּאן

וּבִנְיְנֵי-צִבּוּר קְרוּיִים עַל שְמִי בְּעִיר וּכְפָר

וְכָל זֶה פוּקְס דֶּה-לוּקְס, גַּם מְמֻזָּג גַּם מְאֻוְרָר

וּמְאֻרְגָּן וּמְבֻרְגָּן (וּכְבָר מִזְּמַן מֻפְרָט:

הַרְבֵּה כּוֹלֶסְטֶרוֹל וְשוּמָנִים אַךְ דָּם מְעָט)

וְזֶה הוֹפְכֵנִי לִבְדִיחָה בְּכָל מוֹשַב-לֵצִים

(בִּימֵי הַפַּרְעוֹנִים חָנְטוּ,

כַּיּוֹם - מְ פַ חְ לְ צִ י ם...)

..אֲנִי עוֹבֵר שָם בִּטְלָאִים, זָקָן טוֹלְסְטוֹאִי

מוּל מִין 'בֵּית בְּרֶנֶר' שֶכָּזֶה, כְּמוֹ זָר הוֹזֶה,

'בִּיטְנִיק' הַרְבֵּה לִפְנֵי הַ'בִּיטְנִיקִים', כְּמוֹ זֶה:

חֵפֶץ מִבֵּית-הַמְּשֻגָּעִים (כֵּן, בּוֹזֶ'ה מוֹי...) (18)  אִם

לֹא דַּי בְּחֵפֶץ - אָז כְּמוֹ אַבְּרַמְזוֹן אוֹ מִינְץ,

אוֹבֵד-עֵצוֹת' אוֹ דָוִדוֹבְסְקִי הָאֻמְלָל,

הַנִּיטְשֵיאָנִי, הַנָּזִיר, הַמַּאֲמִין

וְהַכּוֹפֵר,(19) הַמִּתְאַבֵּד כְּמוֹ יִסְגַּדַּל

וְיִסְקַדַּש , רֵעִי מֵהוֹמֶל, שוֹלֶם-סֶנְדֶּר

בִּקְרֶמֶנְצ'וּג, סְתָו אֶלֶף-תְּשַע-מֵאוֹת-שָלוֹש),  

אֲנִי עוֹבֵר לִי שָם, יָחֵף וּפְרוּעַ-רֹאש

וּבְנֵי-דּוֹרְכֶם מַרְאִים עָלַי: 'הוּא לֹא בְּסֵדֶר'

(אֶצְבַּע מֻבְרֶגֶת לָרַקָּה), 'הוּא טְרָה-לָה-לָה...'

וּבַלֵּילוֹת, לְפוֹעֲלוֹת-הַנִּקָּיוֹן

הֵם מַטְעִימִים כִּפְקוּדַת-קֶבַע: 'אִם יָשוּב לְכָאן  הַ לָּ ה

בְּאַף צָמוּד לִזְגוּגִיתוֹ שֶל הַחַלּוֹן

מִיָּד לִקְרֹא לַמִּשְטָרָה כִּי הַחַיְזָר הַזֶּה נוֹחֵת

מִן הָעוֹלָם הַבָּא אֶל עוֹלָמֵנוּ זֶה

כְּהַפְרָעָה בְּרוּרָה לַסְּטָאטוּס הַקַּיָּם, שֶזֶהוּ חֵטְא

בּוֹ כָּל צִדּוּק-אָרְחוֹת-חַיֵּינוּ מִתְבַּזֶּה...'

..אֲנִי פּוֹרֵץ אֶל הַבִּנְיָן, תָמֵהַּ לְגַלּוֹת בִּי

אוֹנִים שֶלֹּא מוּבָן לִי אֵיךְ צָמְחוּ בִּי, וּמָתַי,

אֲבָל רוֹדְפַי בְּלַהַט כְּבָר דּוֹלְקִים בְּעִקְבוֹתַי

עַל מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת שֶעַל שְמִי... כִּמְהַתְּלוֹת בִּי

צוֹפוֹת בִּי מִן הַקִּיר, כְּאַסְפַּקְלַרְיָה מַחְרִידָה,

פָּנַי שֶלִּי מִתּוֹךְ פּוֹרְטְרֶט רִשְמִי (שְנַת-הַלֵּדָה

וּשְנַת-הַמָּוֶת: 1881, נוֹבִי-

מְלִינִי - 1921, פַּרְדֵּס

בִּגְבוּל אַבּוּ-כַּבִּיר)... אֲנִי שוֹמֵע מֵהָרְחוֹב עִם

צְלִיל שֶל סִירֶנַת-מִשְטָרָה, צְלִיל חַד וּמְהַדֵּס

אֶת בְּלִיל קְרִיאוֹת הַנִּקְהָלִים: 'מַה הוּא צוֹעֵק, הַוִילְד?(20)

שֶהוּא הָאִיש שֶבַּיִת זֶה נִקְרָא עַל שְמוֹ?' -'אַ יֶענֶער

celebrity...'(21)   וְכָאן, בְּלֵב הַדֹּחַק הֶהָבִיל

אֲנִי זוֹעֵק לָהֶם: "אֲ נִ י  ה וּ א  י וֹ יְ סֵ ף -חַ יִּ י ם  בְּ רֶ נֶ ר!!!'

..אֲנִי בּוֹעֵט בִּשְנֵי שוֹטְרִים מִסֶּגֶל הַנַּיֶּדֶת

שֶבְּעֵינָם אֲנִי רַק מִתְחַזֶּה הַשָֹּם לִשְֹחוֹק

אֶת כְּבוֹד שַֹר-הָאֻמָּה (מִין שַֹר-בְּלִי-תִיק, מִשְֹרָה נִכְבֶּדֶת

שֶטֶּרֶם הֻגְדְּרָה לֹא בַּתַּקְשִי"ר(22)  וְלֹא בַּחֹק)

וּפֶתַע, מִכָּל עֵבֶר, מִצְטַוְּחוֹת קְרִיאוֹת-הַשֶּבֶר

שֶל אֵלֶּה הַשּוֹפְכִים עָלַי כָּל שֶקֶץ וְחֵרוּף:

'בִּרְיוֹן וְאוּזוּרְפָּטוֹר,(23)

חוּלִיגָאן וּפְּרוֹבוֹקָטוֹר

וְדֶמוֹרָלִיזָטוֹר!

             (אַךְ לַמְרוֹת אוֹתוֹ טֵרוּף

אֲנִי בָּהֶם חוֹזֶה

וְסָח בְּתֹקֶף עַקְשָנִי

כִּי כְּלָל אֵינֶנִּי מִתְחַזֶּה

וְכִי אֲנִי - אֲ נִ י...)

-'יַאלְלָה תַפְסִיק עִם זֶה, יָא פְּסִיכִי!' הֵם קוֹרְאִים שָם, 

 'הֲלֹא הַבְּרֶנֶר הַהוּא  מֵ ת  מִ זְּ מַ ן. לֹא עוֹד...'

-'לֹא בְּלִבּוֹ שֶל כָּל אֶחָד!' אֲנִי מַרְעִים שָם

'עוֹד יֵש  כָּאֵלֶּה שֶאֶצְלָם הוּא  חַ י   מְ אֹ ד!'

אֲבָל צְחוֹקָם מַכְלִים אוֹתִי

וְהַדְּלָתוֹת חָגוֹת

וְהֵם מְגַלְגְּלִים אוֹתִי

מִכָּל הַמַּדְרֵגוֹת...

..רַק מְאֻחָר מִזֶּה, בַּדֶּרֶךְ, בַּנַּיֶּדֶת,

אֲנִי שוֹמֵעַ שָם, מָקַבְּרִי עַד הִתּוּל,

אֶת הַנַּהָג: 'כְּשֶאֶעֱצֹר לְךָ לָרֶדֶת

מִיָּד תִּקַּח אוֹתוֹ, חַלְפוֹן, אֶת הַמַּסְטוּל

עִם אֲזִקִּים עַל הַיָּדַיִם וְאַלָּה בָּרֹאש, קוֹמְפְּלֶט,

יָשָר לְבֵית-הַמַּעֲצָר אַבּוּ-כַּבִּיר.'

וּמִתְרוֹמֵם מֵהָרִצְפָּה, מוּל פַּרְצוּפוֹ הַלֹּא-קוֹלֵט

אֲנִי טוֹרֵחַ שָם, גְּרוֹטֶסְקִית, לְהַסְבִּיר:

'אַבּוּ-כַּבִּיר? פַּעַם נִרְצַחְתִּי שָם, בִּשְנַת

תַּרְפָּ"א, אַךְ לֹא בִּידֵי אַחַי וּבְנֵי עַמִּי...'

בְּרַם, הָעִבְרִית שֶלִּי פָּשוּט אֵינָה נִתְפֶּסֶת לוֹ, לַיַּאט,(24)

וְהוּא בּוֹעֵט בִּי, לְסַמְּרֵנִי לִמְקוֹמִי

עַל קַרְקָעִית אוֹתָהּ נַיֶּדֶת זְהוּמָה, הַמַּרְטִיטָה

כְּמוֹ בַּעֲוִית שֶל צְחוֹק גַּם הִיא, מִין צְחוֹק עָבֵש,

מַה שֶּנִּלְוֶה כְּתוֹסְפוֹת-יוֹנְטֶב(25) אֶל אִבְחַת הַבְּעִיטָה,

הַבּוּז הַלַּח

וְהַצִּינִיזְם הַיָּבֵש.

*   *   *

אָז זֶהוּ,

זָזִים,

מֵחַלּוֹן-הַנַּיֶּדֶת

מֵצִיץ בִּי כְּמִין vu déjà שֶנִּבְדָּה

שְחוֹר לַיְלָה שֶל אָז, שֶל מִזְּמַן, שֶל מִקֶּדֶם

(לַמְרוֹת  שֶ הָ יִ י תִ י  כָּאן פַּעַם, עֻבְדָּה,

וְרַק שֶזִּכְרֵי הֶעָבָר שוּב פּוֹקְדִים

כְּ-ghost בְּטִירָה מְכֻשֶפֶת, כָּל חֶדֶר

בַּלֵּב) וְחוֹלְפִים כָּאן: בֵּית-פּוֹסְטָה, מִסְעֶדֶת-

הַקּוֹאוֹפֶּרַצְיָה שֶל פַּת-נִקֻּדִים

וְטֶה נְטוּל-צוּקֶר, סְנִיף בַּנְק עוֹתוֹמָאנִי,

אִטְלִיז, הַקּוֹנְסוּלְיָה שֶל הוֹד מַלְכוּתוֹ

הַקַּיְזֶר הַפְּרוּסִי, בֵּית-כְּנֶסֶת, בֵּי-בָּנִי,

קַרְפִּיף-דִּילִיגַ'אנְסִים, חַלְפָן וְנַחְתּוֹם

וּבֵית-הַפֶּנְסְיוֹן שֶל אָדוֹן חַיִּים-בֹּרֶךְ

וּבֵית הַגִּימְנַסְיָה 'הֶרְצְלִיָּה', שֶבּוֹ

הִרְבַּצְתִּי, כְּלֶערֶער,(26) בִּבְנֵי-הַתִּשְחֹרֶת

גְּרַאמַאטִיק(27) עִבְרִי עַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ,

וּצְרִיף הַשָּעָן, וּמִשְֹרַד-הָרֶדַאקְצְיָה(28)

שֶל אַהֲרוֹנוֹבִיץ' ("הַפּוֹיְלַצָעִיר")

וְכָל מַרְאֵה-נוֹף הוּא רַק קֶטַע, רַק פְרַאקְצְיָה

מִמַּה שֶּאֵי-פַּעַם טִלְטֵל וְהִסְעִיר

אוֹתִי, אֶת אוֹתָהּ סְכִיזוֹפְרֶנְיָה-עַל-שְתַּיִם

שֶאֵין בָּהּ רַק שְנַיִם, יֵש בַּאנְדָה שְלֵמָה

שֶל כָּל גִּבּוֹרַי שֶגְּבוּרָה בָּהֶם אַיִן,

שֶל כָּל חֶלְכָּאַי הַתְּלוּיִים עַל בְּלִי-מָה,

תְּלוּשִים וּקְלוּשִים וְנִפְלִים וּמְשֻנִּים:

'אוֹבֵד-עֵצוֹת', מִינְץ, אוּרִיאֵל דָּוִדוֹבְסְקִי,

מְנוּחִין וְאַבְּרַמְזוֹן, כָּל הַזִּ'ידוֹבְסְקִים(29)      

הַפָּרָנוֹאִידִים שֶבִּי, הַמְּעֻנִּים

בְּאֵיזוֹ פּוּלְסִין דְּיִסּוּרָא,(30)  בְּקִיאִים

בְּכָל דִּקְדּוּקָהּ הַסָּבוּךְ שֶל הַנֶּפֶש,

בְּכָל נְטִיּוֹת הַפְּעָלִים הַנְּטוּיִים

(בִּפְרָט נְטִיּוֹת הַשִּכְשוּךְ בְּמֵי-רֶפֶש

שֶל כָּל רֶזִיגְנַאצְיָה, יֵאוּש וְדִיפְּרֶס,

שֶל כָּל אֶפִּיקוֹרְסוּת וְכָל סְקֶפְּטִיצִיזְם:

נִשְבַּרְתִּי, נִשְבַּרְתָּ, נִשְבַּרְנוּ... הַתְרֵס

מוּל כָּל טָחֵי טִיחַ תָּפֵל וְכָל 'אִיזְם'

בְּנֶפֶש בְּלִי שֹרֶש, בְּלִי פֹּעַל, בְּלִי תֹאַר,

בְּנֶפֶש קְרוּעָה לִגְזָרוֹת וּגְזָרִים

רַק בְּלִי בִּנְיָנִים, כָּל בִּנְיָן מָט לִכְרֹעַ

וּמַה שֶּנּוֹתַר: רַק עִיִּים וּשְבָרִים,

נָחֵי ע"ו עִם חַסְרֵי פּ"נ יַחַד...

נָחֵי ל"ה עִם חַסְרֵי פּ"י... אָה,

וְרַק לֹא חַסְרֵי עִצְבוֹנוֹת וּמְרִי-שַחַת

וְרַק לֹא נָחֵי מֵעָמָל וּתְלָאָה...)

מָתַי זֶה הִתְחִיל: הָאַבְּסְצֶס,(31) הַסַּפַּחַת,

הַנֶּגַע הַהוּא, הַמַּמְאִיר, שֶל הֱיוֹת

מוּקָע וּמוּקָא כְּמוֹ הַהוּא, הָאִידְיוֹט

שֶל רֶבּ דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי? מָתַי זֶה נִפְתַח הַ-

פוֹרוּנְקְל הָרַסְקוֹלְנִיקוֹבִי, אֵימָה זוֹ

שֶהִיא אֶפִּילֶפְּסְיַת-הַנֶּפֶש, בִּצְרֹב

כְּאֵב אֶת הַלֵּב בַּעֲוִית-קָרָמָזוֹב

עִם דְּוַי פַאיֶרְבֶּרְגִי וּסְפַּזְמוֹת-אִיּוֹב?           

מָתַי זֶה, מָתַי חָש אָדָם בִּקְלָלָה זוֹ

שֶל כָּל שֶנּוֹלְדוּ לְחוֹחִים וּמַכְאוֹב?

הַאֶפְשָר

כְּתַנָּא רַבָּא,

רַבָּא פְרוֹיְד: עוֹד  בְּ בֵ י ת-אַ בָּ א,

בְּעִמְעוּם אָפֵל, בְּשַחַר עַרְפִלָּיו שֶל הַמֻּקְדָּם?           

אוֹ קְצָת הַלְאָה - בַּלֵּילוֹת, עוֹד

בַּיְּשִיבָה, בָּעִיר קוֹנוֹטוֹפּ,

בְּקוֹמָה שְחוֹחָה, עֵר וְלֹא עֵר, נִרְדָּם וְלֹא נִרְדָּם

לְאוֹר נֵר דַּל, דְּמוּעַ-חֵלֶב, עִם נוֹצַת-אַוָּז זוֹחֶלֶת

בְּחֵרוּק חֲסַר-תּוֹחֶלֶת שֶל שְחוֹר-דְּיוֹ עַל לֹבֶן-דַּף

שֶל פַּמְפְלֶט, קוּנְטְרֵס-מַחְתֶּרֶת, הַנּוֹתֵץ וְהַסּוֹתֵר אֶת

כָּל מוֹסְדֵּי הַחֲסִידוּת הַנָּעָה כְּעָלֶה נִדָּף?...

הַאֶפְשָר כִּי מִינְץ הַשְּחוֹחַ, אוֹ מְנוּחִין-אֵין-מָנוֹחַ

וְכֵן חֵפֶץ-אֵין-בּוֹ-חֵפֶץ, דָּוִדוֹבְסְקִי, אַבְּרַמְזוֹן,

כָּל כְּפִילָיו שֶל יוֹיְסֵף-חַיִּים הַנָּעִים בַּחֲשֵכָה עִם

הַצְּלָלִים, אוֹתָם בְּנֵי-חַיִל הָרוֹקְדִים בַּאֲלַכְסוֹן

עַל כָּתְלֵי הַקְּלוֹיְז,(32) כְּאִלּוּ עוֹד מְעַט אוֹתָם יַפִּילוּ

וְאֵינָם חָשִים אֲפִלּוּ אֵיךְ אַחַר גַּבָּם מַמָּש

עָט לוֹ חֶרֶש, סְטַאדְיָה-סְטַאדְיָה, כְּשוּנָר אֶל הַחַד-גַּדְיָא

אוֹ כִּבְּרוֹךְ עַל שְלוֹם-אַרְקַדְיָה,(33)

אוֹתוֹ ז'וּלִיק,(34)

הַשַּמָּש -

וְ...

     חוֹטֵף אֶת הַפַּמְפְלֶט (עִם

תְּנוּךְ-אָזְנוֹ שֶל אוֹתוֹ פֶּתִי

שֶנִּתְפַּס בִּפְלוֹפּ(35) פָּתֶטִי לִצְחוֹקָם שֶל כָּל רֵעָיו,

צְחוֹק פִּלְפַּלְתָּא, צְחוֹק חֲרִיפְתָּא) וּמוֹסְרוֹ לָרֵיש-מְתִיבְתָּא(36)

וְהַלָּה סוֹטְרוֹ עַל לֶחִי וְשָֹשִֹים בּוֹ בְּנֵי-מֵעָיו

בְּפָקְדוֹ לִשְֹרֹף בְּשֶקֶט אֶת הַכְּתַב-טֻמְאָה, הַשֶּקֶץ

הַמְּשוֹמֵם - וְלוֹ, לַשֵּיגֶץ, לֹא בָּרוּר פֹּה עַד עַכְשָיו

מַה בּוֹעֵר יוֹתֵר: הַלֶּחִי, הַדַּפִּים אוֹ קְלוֹן-הַדֶּחִי

שֶל הַזָּר, הַזָּר עַד בֶּכִי, לְכָל נוֹרְמָה, חֹק וָקַו

שֶל חָרִיג פּוֹרֵע-סֵדֶר הַפּוֹרֵץ כָּל סְיָג וָגֶדֶר

וְאֵינוֹ חוֹבֵר לָעֵדֶר גַּם אִם כָּךְ עוֹשִֹים כֻּלָּם,

שֶהַכְּלָל 'cosi fan tutte'(37) - אִם רֶבּ מוֹצַרְט בְּמָטוּתֶא

לֹא יִזְקֹף לוֹ זֹאת לִגְנוּתֶה - לֹא קָסַם לוֹ מֵעוֹלָם.

שֶל קְשֵה-עֹרֶף הַמַּטִיחַ רֹאש בַּקִּיר, שֶל תָּם שְלֵימַזְל(38)

שֶעוֹד לֹא לָמַד, נָאִיבִי, לֹא לַחְקֹר וְלֹא לִדְרֹש

בְּמֻפְלָא מִמֶּנּוּ, זֶה שֶלְּעוֹלָם יִקְפֹּץ בָּרֹאש

בְּלִי לִזְכֹּר שֶהַמַּשְֹכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם... כִּי מַה זֶּה

כָּל הַ'שֵֹּכֶל הַיָּשָר' הַמַּמְזֵרִי וְהַשָּחוּז

אִם לֹא חוּש שַֹרְדָּנוּתוֹ שֶל הַסְּתַגְלָן וְהַצַּיְתָן פֹּה

לֹא לִשְֹחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם וְלִשְמֹר עַל  רֹ א ש   קָ טָ ן  פֹּה

וּבִלְבַד שֶכְּבוֹד הַתֹּחֶס יְכֻסֶּה מֵאָה עַכּוּז?

'כֵּן,' אוֹמֵר לִי הַכְּדַאינִיק

הַמָּצוּי, 'לִהְיוֹת יָשָר

וּגְלוּי-לֵב? הַאק נִישְט דֶּער צַ'איְנִיק,(39)

לֹא רָצוּי וְאִי אֶפְשָר...

לֹא תַרְחִיק עִם זֶה לָלֶכֶת

אֶלָּא רַק לְמַאֲסָר

אוֹ תַמְחוּי, לָכֵן הַשְלֵךְ אֶת

הָאֱמֶת וְהַמּוּסָר

אֶל מַחְסַן-הַגְּרוּטָאוֹת וּגְבַב-הַשְּמַאטֶעס, מִיסְטֶר חֵפֶץ

אוֹ מַר פַאיֶרְמַן אוֹ מִינְץ, וְתֵן לִבְּךָ שֶלֹּא לִסְקֹל

שוּם דֵּעָה קְדוּמָה, שוּם דּוֹגְמָה, שוּם אָפְנָה - וְרֹאש לַכֹּל:

לֹא לִקְרֹא לוֹ לַנִּווּן בִּשְמוֹ גַם אִם שוֹמְעִים אֶת נֶפֶץ

הַסְּדָקִים הַמַּסְגִּירִים אוֹתוֹ... יָשָן, עוֹלָם יָשָן

מָט לִנְפֹּל... וּבְכָל זֹאת  אַ ל  תֹּ א מַ ר  מִ לָּ ה! הַחֶבְרֶה יַאטִים

הַפְּרוּשִים וְהַצְּדוּקִים וְהַצְּבוּעִים מַפְנִים רֹאשָם

בְּפִקְחוּת מִן הָאֱמֶת, רַק הַמֻּפְרָע וְהַלּוּנַאטִיק(40)

צוֹעֲקִים בְּרֵיש גָּלֵי, כְּשֶֹכְוִיִּים עַל הַגַּגּוֹת,

אֶת שֶכָּל אֶחָד יוֹדֵעַ

אַךְ נִזְהָר לֹא לַהֲגוֹת...'

כְּלוּם אֶפְשָר הוּא, יוֹיְסֵף-חַיִּים,

כִּי כְּבָר  אָ ז,  בַּחֲשֵכָה,
הִתְאַוָּה, שָחוֹר, אוֹת-קַיִן

לְלָבְנוֹ שֶל מִצְחֲךָ?

כְּלוּם אֶפְשָר שֶכְּמוֹ שֶאֵין אָדָם בּוֹרֵחַ מִצִּלּוֹ

אֵין הוּא נָס מִשּוּם סִימְפוֹנְיָה חֲמִשִּית שֶל גּוֹרָלוֹ

וּכְבָר אָז, מִשֶּמֻּשְכַּנְתָּ כְּחַיָּל בִּצְבָא הַצָּאר,

כְּבָר הֻחְתַּמְתָּ בְּגֻשְפַּנְקַת הַמָּצוֹר וְהַמֵּצַר?

*   *   *

אוֹ אַחֶרֶת:

אוֹרְיוֹל,

עִיר נִדַּחַת בָּרֹחַק -

הַמַּדִּים, אוֹתוֹ חַאקִי גָזוּר וּמָדוּד,

דֵּהִים הֵם, זֵהִים הֵם לִבְשַֹר אִיש כָּמוֹךָ

וּבְשַֹר-הַתּוֹתָחִים (כּוֹלֵל שֶלְּךָ) שֶל כָּל הַגְּדוּד.

 

וְתָמִיד זוֹ אוֹתָהּ מַדְמֵנָה נֶאֱלַחַת

וְאוֹתָם תַּ"ס-תָּסָ"ח נִתְעָבִים, וְאוֹתָם

בֻּלְבּוּסִין לְקַלֵּף, וַחֲמַת רִשְעָתָם

שֶל כַּלְבֵי הַקְּצוּנָה הָרוּסִית

הַנּוֹבַחַת.

אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן - בֵּין הַ'דּוֹם' וְהַ'נּוֹחַ'

מִי אֵינוֹ חָש בְּנוֹחַ, אֵינוֹ קוֹפֵא דוֹם?

מִי אֵינוֹ מִתְבָּרֵג בַּשּוּרָה, מֵעוֹדוֹ,

כְּהַשְּאָר, הַבְּהוּמִים לִבְלִי נוֹעַ?

מִי אֵינוֹ מִתְיַשֵּר עִם שוּם קַו - וּגְמוּלוֹ

חֲמָתָם שֶל גּוֹיִּים פַּסְקוּדְנְיַאקִים?(41)         

מִי בּוֹעֵט בְּכָל חֹק חוּץ מֵאֵלֶּה שֶלּוֹ

הַבָּזִים לְחֻקֵּי הַפְּרוֹסְטְיַאקִים.(42)

מִי נִזְרָק לַמַּחְבּוֹש וְכוֹתֵב עַל קְרָעִים

שֶל נְיַר-אֲרִיזָה, בִּמְרִי-קֶצֶף,

לִידִידוֹ, בֶּן הָרַב מִק"ק פּוֹצֶ'פּ, נְעִים

זְמִירוֹתָיו הַצּוֹבְטוֹת שֶל הָעֶצֶב:

"זֶהוּ עֵמֶק-בָּכָא אִם לֹא עֵמֶק-בָּכוּת,

אֲהוּבִי,

אֲהוּבִי אוּרִי-נִיסָן,(43)

עֶלְבּוֹנוֹת, עֶלְבּוֹנוֹת וּפְגָעִים. הַחַשְכוּת

אֶת הַנְּשוֹמֶה יְסֵירֶה(44) הֵנִיסָה.

קְסַרְקְטִין, בָּטַלְיוֹנִים, רִשְעוּת - וַאֲנִי

נֶטַע זָר פֹּה, תוֹתָב כִּפְּרוֹטֶזָה

בַּבִּצָּה הַזֹּאת, זִ'יד חוֹלְמָנִי, גָלְמָנִי,

בְּקִצּוּר: אַנְטִיפּוֹד, אַנְטִיתֶזָה

הַנִּמְנֵית כְּמוּטַאצְיָה שֶל זַן רַב-פְּגָמִים

(אַף כִּי דאָס

אִיז שוֹיְן לַאנְג נִישְט קַיין נַיֶיעס)(45)

עִם אוֹתָם שֶמּוּמָם הוּא הַמַּר בַּמּוּמִים:

שֶאֵינָם,

כְּכֻלָּם,

וִ י לְ דֶ ע   חַ יֶּ ע ס...(46)

כָּל חַסְרֵי מַלְתְּעוֹת הַגְּזֵלָה וְהַטֶּרֶף

הַחוֹרְגִים מִכְּלַל גֶּזַע פְּרִיצֵי-הָאָדָם

וּצְמֵאִים לִקְצָת צֶדֶק, קְצָת יֹשֶר, קְצָת עֵרֶךְ

בּוֹ-בַּזְּמַן שֶהַיֶּתֶר צְמֵאִים לִקְצָת דָּם...

כָּל הַלֹּא-יֻצְלָחִים, כָּל חוֹלֵי-הַיָּרֵחַ

הַנּוֹשְֹאִים אֶת נַפְשָם לִמְחוֹז-חֵפֶץ חָשוּק

שֶכֻּלּוֹ הֲזָיָה, וּבִמְקוֹם לְטַפֵּחַ

חֶשְבּוֹן-בַּנְק, רַאדְיוּס-כֶּרֶס אוֹ בַּאסְטָה בַּשּוּק -       

מַפְרִיחִים לְקִצְבּוֹ שֶל לִבָּם הַפָּרוּעַ

עֲפִיפוֹן-חֲלוֹמוֹת הַמַּמְרִיא אֶל תְּכֶלְתָּם

שֶל אוֹתָם תִּמְהוֹנִים: מְשֻגָּע אִיש-הָרוּחַ,

אוֹ נָבִיא שְכוּר-אוּטוֹפְּיָה,

אוֹ סְתָם

יֶלֶד תָּם.

כָּל אוֹתָם שֶשָּנִים נִכְלְאוּ מֵעֶבְרוֹ

שֶל הַגְּבוּל בֵּין שָפוּי לִלְקוּי-נֶפֶש

וּפִתְאֹם מְעֵזִים הֵם לָקוּם וְלִבְרֹא

אַגָּדָה מֻפְלָאָה,

מְכֻנֶּפֶת.

אַגָּדָה הַגּוֹאֶלֶת בְּלֵב מִתְיָאֵש

כִּבְרוֹת-אוֹר שֶל תִּקְוָה, לֹא שֶל אֶפַע,

שֶצּוֹמְחִים בָּן עַל כָּל הָעֵצִים, פְּרוּעֵי-שֶפַע,

פֵּרוֹת מֻפְלָאִים שֶל  מַ מָּ ש  וְשֶל  יֵ ש

וְנוֹגֵן בָּהּ, כְּפֶלֶג, שִיר-עֶרֶשֹ שָלֵו

הַלּוֹחֵש כִּי יֵש גְּמוּל לַפָּגוּעַ

וְיֵש פַּת לָרָעֵב

וּמָזוֹר לַכְּאֵב

וּקְצָת אֹשֶר בִּקְצֵה גַּעֲגוּעַ.

שֶיֵּש חוֹף סַהֲרוּר וּדְכִי יָם מְעַרְסֵל

הַלּוֹחֵךְ אֶת שִקְטוֹ כְּמִין לַחַן

שֶהוֹמִים בּוֹ צְלוּלִים, אִם לְבַד וְאִם יַחַד

גַּלֵּי הַשִֹּמְחָה הַחַמִּים

וַחֲלִיל-כִּסּוּפִים אֶחָד שָב וּמְסַלְסֵל

בְּאָזְנָם שֶל הַדְּחִי וְהַבְּכִי וְהַפַּחַד

מִין טְרֶמוֹלוֹ דַק שֶל הֶמְיָה הַפּוֹלַחַת

כָּל לֵב

בַּהֲמוֹן רַחֲמִים.

שֶיֵּש דֶּלֶת-סְתָרִים גַּם לַגַּן הַנָּעוּל

שֶעָלֶיהָ, כְּמוֹ בְּיַאלִיק בַּשִּיר 'הַכְנִיסִינִי',

לִבֵּנוּ הַזָּב, מְיֻגָּע וְנִכְזָב וְרָעֵב לִפְרוּסַת-אַהֲבָה

הוֹלֵם וְחוֹלֵם בְּאוֹתָהּ יְבָבָה

אֲשֶר בָּהּ גַּם מֵיתְרֵי כִּנּוֹרְךָ הַגְּנֶסִינִי

פּוֹעִים, אוּרִי-נִיסָן, כְּצֹאן בַּשָּרָב

בְּחַזְךָ הַנִּטְרָף מִשִּעוּל.

וְשֶיֵּש אֵיזֶה 'שָם' שֶל וַדַּאי, לֹא שֶל בְּדַאי

שֶמַּמְתִּין עוֹד מֵעַל וּמֵעֵבֶר

לָעֶלְבּוֹן וְלַצַּעַר, לַחֹלִי, לַבְּלַאי

וְלָעֹנִי הַמַּר, הַגַּלְמוּד

וּבַ'שָּם' הַזֶּה אֵין לֹא עֱנוּת וְלֹא דְוַי

שֶל צִפּוֹר-כְּלוֹת-הַנֶּפֶש בִּכְלוּב-הָעַצֶּבֶת,

רַק מַשֶּהוּ חַם, הַשָּוֶה אֶת הַסֵּבֶל

לִחְיוֹת בַּעֲדוֹ

אוֹ לָמוּת...'

*   *   *

אוֹ, כָּךְ:

יְמֵי לוֹנְדוֹן -

הָאִיסְט-אֶנְד. הָעֹנִי.

אַדְרֶסָה:(47) E. 66 Jubilee Street

מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב בַּדְּפוּס הַזַּארְגּוֹנִי(48)

(מֶ'דְרוּקְט זִיךְ דָאס לֶעבְּן, מֶ'לאָזְט דֶעם עִבְרִית).(49)

הֵיכָן אַתֶּם, אַבְּרַמְזוֹן, חֵפֶץ, מְנוּחִין

וּמִינְץ, דָּוִדוֹבְסְקִי, 'אוֹבֵד-עֵצוֹת', הָא?

בְּוַּיְטְצֶ'פֶּל(50) קַר. אִם רוֹאִים כִּסְתּוֹת-פּוּךְ עִם

שְֹמִיכוֹת רַכּוֹת-צֶמֶר - זֶה רַק בְּגָבְהָהּ

שֶל כְּסוּת עָבֵי יָנוּאָר... אֵד עַל הַתֶּמְזָה

וּפֶלֶא-פְּלָאִים: אִם תֵּלֵךְ, כִּמְרַחֵף,

נְעוּל מִנְעֲלֵי יוֹיְסֵף-חַיִּים (הָאֶמְצַע

קָרוּעַ) תֵלֵךְ

גַּם נָעוּל,

גַּם יָחֵף...

וּבְכֵן, זֶה לֵיל-חֹרֶף: קְפוּאָה, מִתְכַּוֶּצֶת

הַהִיא, הַקֵּבָה מְעֻנַּת-הָרָעָב.

רֹאשוֹ הַכָּבֵד שֶל הַבֹּחֶר-הַזֶּעצֶער(51)

מִדְּפוּס נָרוֹדְנִיצְקִי, שֶהוּא גַם, אֲגַב,

רֹאשִי בְּמִקְרֶה (לֹא שֶיֵּש לִי בּוֹ נַחַת

אַךְ כָּכָה זֶה, סוּס שֶנִּתַּן בְּחִנָּם

שִנָּיו אֵין בּוֹדְקִין...) מְהַמֶּה כְּקַלַּחַת

וּתְפוּשֹ-שַֹרְעַפִּים מֻטָּל עֵר וְלֹא נָם

עַל 'כַּר' שֶבֵּינוֹ וּבֵין אֶבֶן - אַךְ פֶּסַע:

לֹא כַּר, צְרוֹר-שֶל-פּוֹסְטָה קָשוּר, בּוֹ צוֹרֵר

הַבֹּחֶר דְּנַן אֶת חוֹבְרוֹת 'הַמְּעוֹרֵר'

אֲשֶר תִּשָּלַחְנָה מָחָר לְאוֹדֶסָה.

וּכְמוֹ לְהַטְעִים אֶת סִסְמַת כְּתַב-הָעֵת

('כִּי  לְ ע וֹ רֶ רְ ךָ  אֲנִי בָּא') אִם רַק יֵט

גּוּפִי אֶת רֹאשוֹ הֶעָיֵף, אַךְ כַּזַּיִת,

אֶל 'כַּר' זֶה שֶל קְשִי חֲבִילָה אוֹדֶסָאִית

מֻבְטָח לוֹ כִּי לֹא יַעֲלֶה בְּיָדוֹ

לִישוֹן אַף לְרֶגַע עַל 'רֹךְ' רִפּוּדוֹ...

וְאָז, בְּשָכְבִי כְּאַחַד הַפָקִירִים

אוֹ כְּמוֹ יַעֲקֹב עִם אַבְנוֹ לִמְרַאֲשוֹת,

לְפֶתַע,

בְּרֶתַע,

לְאֹרֶךְ הַקִּיר, עִם

רִשְרוּש פַּרְעוֹשֵי הַמִּזְרָן, רוֹחֲשוֹת

רַגְלָיו שֶל פַּרְעוֹש שֶגָּדְלוֹ גֹּדֶל-אִיש

וְאַף שֶטּוֹרֵחַ הוּא לֹא לְהַרְעִיש

מִיָּד מְזַהוֹת בּוֹ אָזְנַי הָעֵרוֹת

גַּ נָ ב  הָעוֹרֵךְ לִי חִפּוּשֹ בַּמְּגֵרוֹת...

אֲנִי, שֶנִּקְרָה לִי - וְלוּא גַם כָּפוּי -

בִּקּוּר-נִימוּסִין זֶה בִּזְמַן לֹא צָפוּי

כּוֹבֵש בְּקִרְבִּי צְחוֹק חָנוּק, הַמַּבְקִיעַ

כְּנַחַל פּוֹרֵץ אֶת סְכָרָיו בְּגָדְשוֹ

וְכָכָה, בְּלִי שוּם כַּוָּנָה לְהַפְרִיעַ

לְהוֹד-לִסְטוּתוֹ זֶה בִּמְלֶאכֶת-קָדְשוֹ

אֵינִי עוֹצֵר כּוֹחַ כִּי אֵין עוֹד שוּם סֶכֶר

שֶיֵּש בּוֹ לִבְלֹם בִּי אֶת גַּל-הַגְּחִיכָה:

חִי-חִי וְחָה-חָה... וְהָאִיש, כְּמַסֶּכֶת

נִבְעֶתֶת אַחַת שֶל פְּחָדִים וִיפִיחָה

נִלְפָּת אֶל הַקִּיר, קְפוּא-אֵימָה וּתְקוּף-רֶטֶט

כְּרֶגֶל קְרוּשָה זוֹ, וְשָף בְּקֻפְסָה

גַפְרוּר הַמֵּאִיר אֶת פָּנָיו בַּעֲלֶטֶת

חַדְרִי הֶעָלוּב, אַךְ לְפֶתַע הוּא שָֹם

נַפְשוֹ בְּכַפּוֹ - וּבְיִידִיש רוֹהֶטֶת

אוֹמֵר לִי:  'נוּ, מֵילֶא... תְפָסַתְנִי תְפִיסָה...

אֲבָל, בְּשֵם כָּל מְפִירָיו שֶל הַחֹק:

עַ ל   מַ ה   זֶּ ה   כְּ ב וֹ ד וֹ   מִ תְ פּ וֹ צֵ ץ   כָּ א ן   מִ צְּ ח וֹ ק?'

-'עַל כָּךְ,' אֲנִי סָח לוֹ (טוֹרֵחַ לִכְבֹּש אֶת

צְחוֹקִי הַסּוֹחֵף וְחוֹזֵר וְנֵעוֹר),

'שֶבָּאתָ, אִידְיוֹט, לְחַפֵּשֹ פֹּה בַּחֹשֶךְ

אֶת מַה שֶּאֵינֶנִּי מוֹצֵא גַם  בָּ א וֹ ר...'

*   *   *

נוּ-נוּ,

וְאַחַר-מִכֵּן:

יָפוֹ. הָאָרֶץ.

יָרֵא אֲנִי אֶת אַסְיָה זֹאת, יָרֵא אֲנִי אֶת בְּכִי

הַיֵּש הַמִּתְנַוְנֶה, אֶת חֻרְבָּנֵנוּ הַנִּצְחִי,

יָרֵא אֲנִי לִרְאוֹת שוּב לוּפְט גֶּעשֶעפְטְן,(52)  אוֹתוֹ פַּארֶעךְ(53)

מִמֶּנּוּ נִתְמַלֵּט לְכָאן הַגֶּנְיוּס הָעִבְרִי

בִּכְדֵי לְהִשְתַּנּוֹת,

לְהִבָּנוֹת

וּ לְ הַ בְ רִ י א.

'עַל חוֹף יַם הַתְּכֵלֶת,  בְּיָפוֹ עִיר הָרֶפֶש' –

אִגְּרוֹת, אִגְּרוֹת לְגוֹלְדְבֶּרְג, לִקְלוֹיְזְנֶר, לְמִי לֹא:

הַמִּלָּה  יַ הֲ ד וּ ת

שְֹנוּאָה עָלַי כְּרֶפֶת

גְּדוּשַת פָּרוֹת קְדוֹשוֹת, מֻכּוֹת סְקְלֶרוֹזָה... בְּקוֹלוֹ

שֶל מֶרְמֶר אִם תִּשְמַע, רֵעִי, גָּרוּעַ לֹא יְהֵא עוֹד,

אֲבָל - אִם לֹא גָרוּעַ אָז מַדּוּעַ הוּא  ע וֹ זֵ ב?

מַדּוּעַ הֵם עוֹזְבִים כֻּלָּם? לְאָן לִבָּם נוֹהֶה עוֹד:

שוּב לַגָּלוּת? כְּלוּם אֵין לָהֶם גָּלוּת גַּם  כָּ א ן?... כָּזֶה

אֲנִי, פֶּסִימִיסְטָן קוֹדֵר, אָקוּטִי... לְעֵינֵינוּ

בַּנְקרוֹט,(54)  בַּנְקְרוֹט גָּמוּר, מַשְמָע: בְּכָל הַמּוּבָנִים...

הָאִילוּזְיָה שֶל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל צְרִיכָה, בֵּינֵינוּ,

לְהִבַּטֵּל... טָעוּת מֵעִקָּרָא... בְּעֵין-גַּנִּים

פּוֹרְחוֹת הַשְּקֵדִיּוֹת פְּרִיחָה וַאן-גּוֹכִית מְטֹרֶפֶת,

דְּבַר-מָה פָּרוּץ, צַעֲקָנִי. שָא-שָא, בְּלִי הַפְרָזוֹת!

אֵין גְּלִיקְן,(55)  אֵין נִסִּים! עַנְוַת-חָצָץ, דְּבֵקוּת-הַזֶּפֶת

שֶל גְּדוּד-הָעֲבוֹדָה בַּכְּבִיש(56) פָּחוֹת מְאַחֲזוֹת

עֵינַיִם. פְּרוֹזָה סַגְפָנִית שֶל אֹהָלִים בָּרוּחַ

בְּמַגְ'דָּל. מְאֻחָר מִזֶּה – בַּצְּרִיף בְּרָאס-אֶל-עֵין.(57)

אַחַר-כָּךְ: סַאחְנֶה, פַּרְדְּסֵי אַבּוּ-כַּבִּיר. לֹא, אֵין

בֵּין הַפּוֹגְרוֹמְשְצִ'יקִים הַמַּקִּיפִים - גִּ'יהָאד פָּרוּעַ -

אֶת בֵּית מִשְפַּחַת יַאצְקֶר בַּפַּרְדֵּס הַהוּא, פַּרְדֵּס

שֶאֵין בּוֹ רֶמֶז, דְּרוּש וָסוֹד, רַק  פְּ שָ ט חֲמוּץ-עֲלֵיהוּם,

שְחוּז-סַכִּינִים, נִחָר, צְמֵא-דָם, שוֹקֵק, מִתְלַעֲלֵעַ,

לֹא! אֵין בָּהֶם אֶחָד אֲשֶר קָרָא אֶת הַקֻּנְטְרֵס

שֶלִי עַל הָעָרַבְּצִ'יק הַקָּטָן, אָחִי לְעֹנִי

וָפֶרֶךְ שֶנִּקְלַע לִי בִּשְבִילֵי הַפַּרְדֵּסִים

כְּיִשְמָעאֵל צָעִיר לִפְנֵי יִצְחָק זָקֵן כָּמוֹנִי

(בֶּן אַרְבָּעִים כִּמְעַט). נוּ, וְעַכְשָיו מִתְבּוֹסְסִים

עַל הָרְצָפוֹת הַמְּגֹאֲלוֹת מִן הָאָדֹם-אָדֹם

הַיַּעֲקֹבִי הַשָּפוּךְ בִּידֵי עֵשָֹו דְּיָפוֹ

שֶשְתֵּנוּ: אַבְרָהָם וְיוּדְ'ל יַאצְקֶר, לוּאִידוֹר,

צְבִי שָ"ץ, צְבִי גוֹגִיג וַאֲנִי (נוֹצוֹת כָּרִים לֹא עָפוּ

וְלֹא רָקְעוּ סוּסֵי קוֹזָאק וְלֹא עָשָן סֹעַר

מִסִּינָגוֹגוֹת-(58) אֵפֶר, בְּרַם -

א וֹ ת וֹ   רֶפֶּרְטוּאָר...

*   *   *

אֲנִי מַגִּיעַ לָעִקָּר,

דְּהַיְנוּ

לַנַּיֶּדֶת:

וּבְכֵן, בָּאִים אֶל בֵּית-הַמַּעֲצָר אַבּוּ-כַּבִּיר,

לַיְלָה שָלֵם בֵּין הַפּוֹרְצִים וְהַזּוֹנוֹת. -'תַּבִּיט,'

אוֹמֵר בִּי יוֹיְסֵף לִתְאוֹמוֹ, לְחַיִּים, 'אֵיזֶה סֵדֶר

מוֹפְתִי: מִקַּל וְעַד כָּבֵד, מִסְּקֶרְצוֹ עַד אַנְדַּנְטֶה,

כָּל עוֹף וָשֶרֶץ בִּכְלוּבוֹ, כָּל סוּג וָסוּג לְחוּד,

כְּאִלּוּ בָּאנוּ לִמְדוֹרֵי הַגֵּיהִנּוֹם שֶל דַּאנְטֶה

שֶכָּל פּוֹשְעָיו מְדֹרָגִים עַל פִּי הַהִתְמַחוּת

הַקְּרִימִינָאלִית: דְּגֵי-רְקָק בְּדֵלִים מִדְּגֵי-הַטֶּרֶף,

הַבָּרָקוּדוֹת, הַכְּרִישִים, לִוְיְתָנֵי-הַתְּהוֹם

וְכָל סוּג-פֶּשַע בִּמְקוֹמוֹ, אֵין הֶסֵּג-גְּבוּל, אֵין פֶּרֶץ

וְאֵין צְוָחָה, מִלְּבַד צְפִירַת נַיֶּדֶת כִּי תֵּהוֹם.

וְְכָל הַמַּאפְיוֹנֶרִים, כָּל הָעַרְסִים, כָּל פִּרְחֵי

לִסְטוּת וּסְטוּת, שוּלְיוֹת-הַגַּנָּבִים, הַנַּרְקוֹמָאנִים,

הַשְּלוּמְפֶּן-פְּרוֹלֶטָרִים(59) שֶל עוֹלָם תַּחְתּוֹן, אוֹרְחֵי

הֶקְדֵּש-עוֹבְרֵי-הַחֹק הַזֶּה שֶתַּכְלִיתָם, דּוֹמַנִי,

לִ פְ רֹ עַ  סֵדֶר - דַּוְקָא  מְ קַ יְּ מִ י ם  אוֹתוֹ כַּדִּין:

הִירַרְכְיָה, לֹא אֲנַרְכְיָה, אִיש, דִּגְלוֹ וּמַחֲנֵהוּ -

רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת עִם רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת,

יֹשְבֵי עַל-מִדִּין עִם יֹשְבֵי עַל-מִדִּין

וְשַעַר-הָאַשְפּוֹת

אֶל מוּל שוֹכְנֵי פְּסָגוֹת נִשְפּוֹת,

כָּל מִין וָזַן, כָּל שֶרֶץ לְמִינֵהוּ...

וְיֵש מַחְלָקָה רִאשוֹנָה וּשְנִיָּה וּשְלִישִית בִּסְפִינָה זוֹ, בַּטְּרַאנְטֶע

טְרוּפַת-הַסּוּפוֹת הַחוֹתֶרֶת בַּסְּטִיכְּס(60) הָעִבְרִי שֶגַּלָּיו גּוֹעֲשִים

וּבָהּ - כִּבְמֵעֵי תֵּבַת נֹחַ וְלֹא רַק בְּבֶטֶן תָּפְתּוֹ שֶל רֶבּ דַּאנְטֶה -

קוֹמָה עַל קוֹמָה,

כָּל אַחַת בִּמְקוֹמָהּ:

תַּחְתִּיִּם

וּשְנִיִּם

וּשְלִשִים.

'הִנֵּה,' אוֹמֵר יוֹיְסֵף לְחַיִּים, 'הִנֵּה

בַּדֶּרֶג הַנָּמוּךְ מִכֹּל בֵּין מְדוֹרֵי הַכֶּלֶא

תִמְצָא אֶת כָּל צִבּוּר הַדִּילֶטַנְטִים, כָּל מִינֵי

גְּנַבְנָבוֹנִים בִּלְתִּי-פְּרוֹפֶסְיוֹנָאלִיִּים כָּאֵלֶּה

שֶעִסּוּקָם פְּרִיצוֹת קְטַנּוֹת בְּקַבְּלָנוּת-מִשְנֶה,

שוֹד-זוּטָא, כַּיָּסוּת צְנוּעָה, קְצָת פּוּשֶרִים שֶל חֹמֶר

נַרְקוֹטִי, כָּל הַבְּרָארָה שֶל אִגּוּד נְמוּשוֹנֵי

הַפֶּשַע הַזּוּטָר הָאֲנוּסִים יוֹם-יוֹם לִלְחֹם אֶת

מִלְחֶמֶת-קִיּוּמוֹ שֶל הָאַפָּאש(61) שֶאֵין בּוֹ touch

שֶל קְרִימִינָאל-אָמָּן, כִּי אִם

שֶל חוֹבְבָן פַּרְטָאץ'.(62)

אוּלָם

קְצָת לְמַעְלָה מִזֶּה, בַּמָּבוֹא

לָרַף הַיַּחְסָנִי יוֹתֵר, שֶל שְוִינְדְלֶרִים(63) עִם קְלָאסָה -

מַעֲלִין

בַּקֹּדֶש,

יַעֲלֶה וְיָבוֹא

לַקּוֹמָה הַבָּאָה שֶהַבָּאסָה בָּהּ פָּסָה

וְיֵש בָּהּ כְּבָר שִדְרוּג שֶל סוּג פְּשִיעָה שֶלֹּא נִכְתַּב עַד

עַכְשָו בְּשוּם מֶחְקָר קְרִימִינוֹלוֹגִי עַדְכָּנִי

אֵיךְ הָרָמָה עוֹלָה בּוֹ מֵאוֹקְטָאבָה לְאוֹקְטָאבָה

מִסְּתָם אִלְתּוּר חוֹבְבָנִי לְרַף מִקְצוֹעֲנִי.

וְאִם מִישֶהוּ אָמַר שֶלֹּא נְהֵא פֹּה עַם נוֹרְמָאלִי

כָּל עוֹד אֵין לָנוּ גַנָּב עִבְרִי, זוֹנָה עִבְרִית וְסַךְ

כְּלֵי-הַקֹּדֶש שֶל עוֹלָם תַּחְתּוֹן עִבְרִי, הֲרֵי שֶמָּה לִי

הוֹכָחָה יוֹתֵר חוֹתֶכֶת וְסִכּוּי יוֹתֵר מוּכָח

שֶתּוֹךְ זְמַן קָצָר נְהֵא כָּאן, בְּקָלִיבֶּר קוֹלוֹסָאלִי,

כְּבָר נוֹרְמָאלִיִּים בְּאֹפֶן לֹא נוֹרְמָאלִי גַם בְּכָךְ...

כָּךְ שֶאִם הַקּוֹמָה הַתַּחְתִּית עֲנִיָּה              

בְּרָמַת הַ-knowhow,(64) יָא שֵיח',

מִסְתַּבֵּר כִּי מִקְּצֵה הַדְּיוֹטָה הַשְּנִיָּה

מִשְתַּפְּרִים הַדְּבָרִים, וְעוֹד אֵיךְ!

וּבִן-רֶגַע נִכָּר, לְטוֹבָה כָּמוּבָן,

הַהֶבְדֵל (פְּקַח עֵינֶיךָ וּזְכוֹר!)

בֵּין גַּנָּב פְּרִימִיטִיבִי, נִבְעָר, חוֹבְבָן

בְּדַרְגַּת פּוֹעֵל-דַּחַק שָחוֹר

לָעַקְרוּט(65)עִם צַוְּארוֹן-הַיֻּקְרָה הַלָּבָן

הַהוֹלֵךְ, בִּמְקוֹם דּוּגְרִי, סְחוֹר-סְחוֹר

עִם לִטּוּש וְעִם חוּש וְעִם שֶמֶץ גָּוָן

וִירְטוּאוֹזִי,

                וְ יֵ ש  מָ ה  לִ בְ חֹ ר:

יֵש רוֹאֵי-חֶשְבּוֹנוֹת

וּמַרְבֵּי חִשְּבֹנוֹת

נוֹכְלֵי מַס וְחָמָס וּתְשֹוּאָה

מַלְבִּינֵי הוֹן עָתֵק

בְּתִחְכּוּם מְרַתֵּק

שֶל מֻמְחִים לְטוֹבוֹת-הוֹנָאָה.

יֵש אֵינְסְפוֹר סוֹלְלוֹת שוּעֲלֵי פְּרַקְלִיטוּת

הָעוֹשִֹים אֶת הַנּוֹרְמוֹת לִשְֹחוֹק

וּזְרִיזִים לְעַיֵּל אֶת פִּילֵי הַשְּחִיתוּת

בְּקוּפֵי מְחָטָיו שֶל הַחֹק.(66)

יֵש קְשָרִים וְיֵש קְלִיקוֹת, יֵש דּוֹד וְיֵש גִּיס

וְשוֹטְרִים הָעוֹצְמִים עֵינֵיהֶם,

יֵש קְרוֹבִים לַצַּלַּחַת, לַכֵּס אוֹ לַכִּיס

הָעוֹשִֹים בָּם כִּבְתּוֹךְ שֶלָּהֶם.

יֵש רָזֵי דְּרָזִים

שֶל תְּפִירַת מִכְרָזִים

בְּחוּטֵי הַבַּקְשִיש וְהַבְּלוֹף

וְיֵש שְנוֹר לִי מִמְּךָ

וְאֶשְנוֹר גַּם לְךָ

וּבִלְבַד שֶדָּבָר לֹא יִדְלֹף...

וְכָל הַהִלּוּלָה

שֶבָּהּ חֻקֵּינוּ נַעֲשִֹים

חֻקָּא וְאִטְלוּלָא

וּבָהּ צְבוֹעִים נִדְמִים כְּבָשִֹים:

הַגְּבִיר הַמִּשְתַּמֵּט

מִן הַמִּסִּים וְהַשּוּמוֹת,

טִיּוּחַ הָאֱמֶת

בַּמַּאֲזָן וּבָרְשוּמוֹת,

פִבְּרוּק הָעֲמוּתוֹת

וְהַכְּסָפִים הַמֻּחְלָפִים,

הַפְרָאזוֹת בִּפְרוּטוֹת

וְהַגְּנֵבוֹת בַּאֲלָפִים -

אֵינָם אֶלָּא פָאזָה זְמַנִּית, שְלַב-עֲרַאי

מִמֶּנּוּ סוֹפְסוֹף מִתַּמֶּרֶת

רָמַת שִדְרוּגוֹ שֶל אוֹתוֹ שְוִינְדְלֶרַי(67)

לְשִֹיא שִכְלוּלָהּ

בַּ צַּ מֶּ רֶ ת...

כִּי מֵעַל קוֹמָה ב' וּמֵעַל לַתַּחְתִּית

יֵש גַּם  פֶּ נְ טְ הַ א וּ ז  וּבוֹ, בְּלִי לַחְדֹּל,

מִתְרַחֶשֶת אוֹתָהּ פְּעִילוּת מַמְלַכְתִּית

שֶל אוֹתָם הַגּוֹנְבִים

בְּגָדוֹל.

שוּם קְטַנּוֹת וְשוּם קְלֵינִישְקַיְט,(68) שוּם קִמְעוֹנוּת

שֶל רִסּוּן וְצִמְצוּם, שוּם מִדַּת

הִסְתַּפְּקוּת בְּמֻעָט שֶל אוֹתָהּ צִיּוֹנוּת

שֶל אַרְיֵה לַפִּידוֹת וְשֶל דַּת-

עֲבוֹדָה נֹסַח גּוֹרְדוֹן, שֶאֶת מוֹרַשְתָּהּ

מִסְתַּבֵּר כִּי שָכַחְנוּ מִיָּד

כְּשֶנּוֹסְפוּ  מֵ רְ כָ א וֹת  לַמִּלָּה שֶפָּשְטָה

אֶת הָרֶגֶל וְגַם אֶת הַיָּד.

כִּי בֵּין אֵלֶּה כַּיּוֹם הַחוֹבְשִים גּוֹעַלִיצְיוֹת

בְּמין כִּסְאוֹלוֹגְיָה גַסָּה וּנְחוּשָה

הַכֹּל אֶקְסְטְרָא-לַארְג': הַדִּירוֹת, הָאַמְבִּיצְיוֹת,

הַכֶּרֶס, הַסְּפִּינִים, חֶסְרוֹן-הַבּוּשָה,

הַ-catch as you can(69) בִּסְחִיטַת הַקְצָאוֹת,

מוֹדֶל הַמְּכוֹנִית מְנַקֶּרֶת-הָעַיִן,

הַוִיץ (70) הַסַּרְקַסְטִי 'חֶשְבּוֹן הוֹצָאוֹת'

(בּוֹ יֵש הוֹצָאוֹת אַךְ חֶשְבּוֹן דַּוְקָא אַיִן),

הַקְּרָב הַיּוֹמִי עַל אִזְכּוּר בָּעִתּוֹן,

עַל prime time(71) בִּכְלֵי-הַתִּקְשֹרֶת, עַל נֶתַח

כִּבּוּד בֵּין חוֹטְפֵי מַנְעַמֵּי הַשִּלְטוֹן,

הַנֶּתֶק מִכָּל סִבְלוֹתָיו שֶל הַ'שֶּטַח',

הַפּוֹזָה-בִּגְרוּש שֶל קְדוֹשִים מְעֻנִּים

שֶרַק אִצְטְלַת-הַמַּארְטִירִים יָאָה לָהּ,

קְדוֹשִים מְעֻנִּים שֶתָּמִיד נַעֲנִים

לְ'צַו-הַתְּנוּעָה' (תְנוּעַת הַלְאָה, לְמַעְלָה),

תָמִיד עַל-כָּרְחָם, עַל-טָרְחָם, לֹא רוֹצִים

וּבְכָל זֹאת רָצִים, מִתְרַצִּים וְקוֹפְצִים

לֹא חָלִילָה לְשֵם הַמִּשְֹרָה הַפְּנוּיָה

אֶלָּא רַק לְטוֹבַת הָאֻמָּה הַדְּווּיָה

עַל הַגּ'וֹבּ הַמֻּצָּע 

שֶאִם לֹא יְבֻצַּע

בִּידֵיהֶם, וּבְאֹפֶן אִישִי

עוֹד צְפוּיָה יִשְֹרָאֵל

(יִשְמְרֵנוּ הָאֵל)

לַעֲבֹר חֻרְבַּן בַּיִת שְלִישִי...

'וְאֵלֶּה,' כָּךְ יוֹיְסֵף לְחַיִּים בְּלַהַט,

'אֵינָם גּוֹנְבֵי כֶּסֶף כִּי אִם  גּ וֹ נְ בֵ י  דַּ עַ ת

וְאַף כִּי גַם זֶה לִגְנֵבָה יֵחָשֵב

אֵין אִיש מֵהֶם, אֶחָא, בַּכֶּלֶא יוֹשֵב

כִּי אִם עַל כִּסְּאוֹת הַמַּנְכָּ"ל אוֹ הַשָּר

שֶכֵּן בְּיָמֵינוּ מַקְפִּיד הַמּוּסָר

עַל שְתֵּי קָטֵגוֹרְיוֹת, וְאֵין לְוַתֵּר:

בֵּין מִי שֶשָּוִים לַשָּוִים קְצָת יוֹתֵר...

וְאִיש לֹא יִכְלָא בֵּין סוֹרֵג וּבֵין בְּרִיחַ

עַל שֶקֶר וְעַל הֲפָרַת-אֱמוּנִים

אֶת מִי שֶמַּרְבֶּה, כָּל בְּחִירוֹת, לְהַבְטִיחַ

וְאָץ לְהָפֵר זֹאת עֲשֶֹרֶת מוֹנִים

כִּכְלוֹת רִיטוּאַל-הַכְּזָבִים בַּקַּלְפֵּי

שֶל כָּל דֶּמָגוֹג זְרִיז-לָשוֹן וְקַל-פֶּה

לַמְרוֹת שֶמַּנְדָאטִים מִיַּד הָאֻמָּה

אַף  הֵ  ם  קַבָּלָה שֶל דָּבָר בְּמִרְמָה

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, עַל אוֹתָן עֲבֵרוֹת

שוּם שַֹר לֹא נִקְנַס, חֵי שָֹטָן,

כְּשֵם שֶנִּקְנַס חֲמוּרוֹת וּמָרוֹת

מֻבְטָל בְּדִימוֹנָה, קְשֵה-יוֹם בִּשְֹדֵרוֹת,

כָּל נֶעבֶּעךְ נְטוּל כָּל זְכֻיּוֹת יְתֵרוֹת,

הַכְּלָל:

הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

כִּי הַשְּלַאכְטָה(72)   הַזֹּאת כְּבָר מִזְּמַן שָכְחָה

מַה זֶּה הוֹמְלֶס בַּפַּארְק בְּלֵיל-כְּפוֹר,

שֶעִתּוֹן יוֹם אֶתְמוֹל מְשַמֵּש לוֹ שְֹמִיכָה

בָּהּ מֻדְפָּס בְּצִיטָטוֹת אֵין סְפוֹר

מַה הֻבְטַח לוֹ (וּכְמוֹ שֶנָּהוּג: לֹא קֻיַּם)

בִּדְבָרָיו שֶל הַשָֹּר שֶנָּאַם,

הַיְנוּ: כָּל הַנְּחָלִים כָּאן הֹלְכִים אֶל הַיָּם

אֲבָל כָּל  הַ נְּ כָ לִ י ם - אֶל הָעָם.

וְאֵין פְּנַאי לְאָחָ"ם לַעֲסֹק בְּלִי עִכּוּב

בַּתִּינוֹק הַמַּרְעִיד מוּל הַדְּלִי

בְּצִנַּת קָרָוָן שֶגַּגּוֹ הַנָּקוּב

כְּמוֹ שָֹרֵינוּ, דוֹלֵף וּמַדְלִיף...

בְּשֹוֹרְפֵי הַצְּמִיגִים שֶשְֹּכָרָם הַמֻּלָן

נֶעֱקָר מִפִּיּוֹת מֻרְעֲבִים

כִּי הַבּוֹס כְּבָר מָכַר מִפְעָלוֹ לְנַדְלָ"ן

בְּזָרְקוֹ אֶת עוֹבְדָיו לַכְּלָבִים.

בְּאֻמָּה שֶאֵינֶנָּה פּוֹסַעַת פְּסִיעָה

בְּלִי נַיָּד סֶלוּלָארִי שֶל קֶשֶר

אַךְ אַף פַּעַם עַד כֹּה לֹא הָיְתָה כֹּה שְסוּעָה

בֵּין מִגְזָר לְמִגְזָר, בֵּין סִיעָה לְסִיעָה

בְּלִי שוּם קֶשֶר לָכִיד

שֶל אַחְדוּת אֶזְרָחִית

בֵּין חֵרְשִים שֶאִבְּדוּ כָּל חוּש-קֶשֶב.

בְּתַרְבּוּת-הַוִּכּוּחַ שֶעַל הַמְּדוֹכָה,

אִם בַּמֶּדְיָה וְאִם עַל דּוּכָן,

שֶכֻּלָּה נְעִירָה וּצְוִיחָה וּנְבִיחָה

בְּסִגְנוֹן הַמַּסְבִּיר לַצַּרְחָן.

וְשֶל בְּרוֹךְ אֶקוֹלוֹגִי שֶהוּא מַחֲזֶה

בּוֹ הַיָּם מְחֻרְצָף לְהַזְוִיעַ,

הָאֲוִיר - עֲרֻבָּה לְסַרְטַן-הֶחָזֶה,

הֶעָרִים - אֲרֻבָּה שֶל עַרְפִּיחַ,

בְּקִצּוּר: עוֹד לֹא בָּא פֹּה כַּבֹּשֶֹם הַזֶּה

בִּנְחִירֵי עַם שָלֵם הַמַּדִּיחַ

לְעֻמְקֵי רֵאוֹתָיו, בְּאַפַּתְיַת בְּלָאזֶה (73)

אֶת רֵיחוֹת צְרוֹר הַמֹּר שֶל חִירִיָּה.

כִּי מֵרָמַת-חוֹבָב

עַד שֶפֶךְ הַקִּישוֹן

נִשְאֶפֶת לִקְרָבָיו

שֶל עַם, כִּנְהַר פִּישוֹן

כָּל תַּרְעֵלַת פְּסָלְתָּם

שֶל מִפְעֲלֵי-עֲנָק

בָּהּ כָּל נְחִיר נִסְתָּם

בְּצַחַן וּמַחְנָק

וְכָל סְטוּדֶנְט נוֹעָז

מֻזְמָן לְהִתְאָרֵחַ

עִם מַסֵּכָה שֶל גָּאז

בְּחוּג מַדְּעֵי הָרֵיחַ

שֶל הַפָקוּלְטָה לְ-

אּלּוּחַ סְבִיבָתִי

שֶבָּהּ, בְּפֶה מָלֵא,

הַ- stinkהוּא מַמְלַכְתִּי...

וְאִם נָחוּץ הָיָה

קִנּוּחַ לַתַּפְרִיט -

אוֹתָהּ לָשוֹן חַיָּה

הַמִּתְקָרֵאת  עִ בְ רִ י ת

כָּל-כָּךְ נִדַּלְדְּלָה,                                               

כָּל-כָּךְ נִזְדַּלְזְלָה,                                                 

כָּל-כָּךְ נֻוְּנָה לִלְשוֹן-עִלְגִים שֶל paca-paca

עַד שֶמֵּרֹב שִבּוּש וְלַעֲגֵי-שָֹפָה,                                                                  

מֵרֹב 'כָּזֶה', 'כְּאִלּוּ' וּבוּרוּת צְרוּפָה

בִּלְבוּש שֶל גִ'ינְס-עִם-טְלַאי

בְּנֹסַח hi וּ-bye

וְ'אַחְלָה' וְ'סַאבַּאבָּה' עַל-כָּרְחָהּ הָפְכָה כָּאן

שְֹפָתָם שֶל בֶּן-יְהוּדָה, בְּיַאלִיק וְעַגְנוֹן

לְגִ'יבֶּרִיש(74) נוֹאָל, בְּלִי נוֹי וּבְלִי סִגְנוֹן

שֶל מִין 'עִבְרִית רָזָה' עַד אָנוֹרֶקְסִיּוּת

שֶבָּהּ, בִּמְקוֹם פִּיּוּט

נוֹתַר לָנוּ סִיּוּט...

וְאֵין זֶה

בְּגֶדֶר מִקְרֶה, יְדִידִי,

וְאֵין זֶה

סְתָם כָּכָה וְאֵין זֶה בִּכְדִי

שֶכֵּן, בֵּין הַתֹּכֶן וּבֵין הַצּוּרָה

תָמִיד אֲצוּרָה הַזִּקָּה הַבְּצוּרָה

שֶבֵּין הַקַּנְקַן לַמַּשְקֶה אֲשֶר בּוֹ,

בֵּין בֵּית-הַקִּבּוּל לַמּוּכָל בְּקִרְבּוֹ

וְכָךְ גַּם דִּלְדּוּל הַלָּשוֹן, מַחְמָלִי,

הִיא אוֹת סִימְפְּטוֹמָאטִי  לִ פְ יַ א סְ ק וֹ  כְּ לָ לִ י

שֶבּוֹ, כְּמוֹ בְּחֹק-הַכֵּלִים-הַשְּלוּבִים

מִפְלַס-הָאִינְפֶקְצְיָה שָוֶה פֹּה

בְּ כָ ל  הַתְּחוּמִים בָּם כֻּלָּנוּ חוֹוִים

כֵּיצַד אוֹתוֹ נֶגַע גוֹבֶה פֹּה

מְחִיר קַטְלָנִי בְּרָמַת הַמּוּסָר,

בְּרַף הָאֵמוּן בֵּין צִבּוּר וּבֵין שַֹר,

בְּטִיב מוּכָנוּת הַצָּבָא לְיוֹם-קְרָב,

בַּפַּעַר שֶבֵּין דַּלֵּי עַם לִגְבִירָיו,

בַּשֵּפֶל הַמַּר, הַנָּמוּךְ מִנָּמוּךְ,

שֶל מַה שֶּקָּרוּי מַעֲרֶכֶת-חִנּוּךְ,

בְּקֶטֶל יוֹמִי מִשְתּוֹלֵל בַּכְּבִישִים,

בְּפֶשַע גוֹבֵר בּוֹ חָשִים אֲנָשִים

בְּאִי בִּטְחוֹנוֹ הָאִישִי שֶל אֶזְרָח

מִירִי סִכְסוּכֵי מַאפְיוֹת-רֶצַח בַּכְּרַךְ,

בְּגַל-גִּזְעָנוּת שֶמִּדַּת הִתְעַצְּמוֹ

בְּעַם כְּמוֹ שֶלָּנוּ, אֲשֶר

חָזָה מִבְּשָֹרוֹ גִזְעָנוּת בְּעַצְמוֹ

מַדְאִיג, בְּנָתְנוֹ לָהּ הֶכְשֵר

כְּלַפֵּי יְהוּדִים שְחוּמֵי-עוֹר שֶעָלוּ

אַחַר שְנוֹת עֶרְגָּה לְצִיּוֹן

וְדַוְקָא כָּעֵת, בְּשִבְתָּם בָּהּ, גִלּוּ

בִּמְקוֹם יַד-אַחִים - בִּזָּיוֹן.

*   *   *

וְלֹא שֶאֵין אֲנִי רוֹאֶה סְבִיבִי, חָלִילָה,

כְּפִי שֶאָמַרְתִּי כְּבָר, אֶת גֹּדֶל  הַ חִ יּ וּ ב

שֶבּוֹ פָּרַצְנוּ כָּאן גַּם נֶגְבָּה גַם גָּלִילָה

אַךְ יֵש רֵיחוֹת וְרָדִים

וְיֵש רֵיחוֹת בִּיוּב...

'וְאֵלֶּה הָרֵיחוֹת,' כָּךְ יוֹיְסֵף סָח לְחַיִּים,

'גּוֹבְרִים לָאַחְרוֹנָה, רֵעִי וַעֲמִיתִי,

וְכָל מִי שֶּנֵּחַן בְּצֶמֶד נְחִירַיִם

וְאֵין בּוֹ הִתְעַלְּמוּת מִמַּה  שֶּ אֲ מִ תִּ י

גַם אִם הָאֲמִתִּי מַכְאִיב לוֹ וְחוֹרֶה לוֹ

בְּנוֹף-חַיֵּינוּ כָּאן - חַיָּב לִזְעֹק חָמָס

כְּכָל שֶמַּצְפּוּנוֹ הַבְּרֶנֶרִי קוֹרֵא לוֹ

כִּי הוּא רוֹאֶה הַכֹּל וּכְלוּם פֹּה לֹא כָּמַס

הַטִּיחַ הַכּוֹזֵב שֶל טַיָּחֵי הַשְּמִיר(75)

מִמִּי שֶשּוּם אֱמֶת בְּשֶקֶר לֹא הֵמִיר

כִּי הוּא רוֹאֶה סֵאוּב וְהוּא יוֹצֵא חוֹצֵץ

וְגַם אֲנִי רוֹאֶה, רוֹאֶה וּמִתְפּוֹצֵץ.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַפּוֹשְעִים הַזּוּטָרִים עַל מִזְרָנָם

שֶעֵשֶֹב-יָם שֶלּוֹ נִגְלָל, כִּכְלוֹת הַ-grass, (76)  לְפַּפִּירוֹסוֹת,(77)

אֶת הַחֲשִישְנִיקִים, אֶת מַבְרִיחֵי הַסָּם - שֶכָּל קְלוֹנָם

הוּא לֹא הַסָּם כִּי אִם פָדִיחַת  הִ תָּ פְ סָ ם... מָהִיר לִקְנֹס עוֹד

יוֹתֵר מֵחֶתֶף-הַבָּרָק וּמְעוּף-הַקּוֹל-בִּמְרוּצָתוֹ

עָט הַמִּמְסָד לִכְבֹּל בְּסַד אוֹתָם כִּ בְ נֵ י - תַּ חֲ ר וּ ת וֹ

הַסּוֹחֲרִים בְּאַשְלָיוֹת, לְפִי בִּצְעָם וּמָמוֹנָם

(אֶלָּא שֶהֵם מוֹכְרִים בִּמְחִיר

וְאִלּוּ  ה וּ א  - מֵפִיץ חִנָּם).

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַפּוֹרְצִים, הַשּוֹדְדִים, הַכַּיָּסִים,

אֶת מְנוּיֵי עוֹנַת הַקִּישְלֶה (78) הַקְּרוֹבָה, מִנְיָן קָבוּעַ

הַמִּזְדַּמֵּן כָּאן, כִּלְבֵית-וַעַד, בַּנַּיֶּדֶת, כָּל שָבוּעַ

כְּמִין פְּגִישַת-מַחְזוֹר שֶל כָּל הַלּוּזֶרִים הַנִּתְפָּסִים

עַל כָּל רִשּוּל וְכָל פִשּוּל שֶל כָּל דְּבַר-פֶּשַע-בְּהֶסְתֵּר

בָּה בְּשָעָה שֶכָּל חָכָם מִן הָאָחָ"ם עוֹשֶֹה  גְ ל וּ י וֹ ת  פֹּה

אוֹתָם דְּבָרִים אַךְ כָּמוּבָן בְּהַצְלָחָה  גְ ד וֹ לָה   י וֹ תֵ ר

וְעַל רָמַת-תִּחְכּוּם גְּבוֹהָה  לְ אֵ י ן-עָ ר וֹ ךְ, וּבְכַמֻּיּוֹת פֹּה...

אוּלָם לַמְרוֹת שֶהַמִּמְסָד אֵינוֹ מֻפְסָד אַף בִּפְרוּטוֹת

מִקּוֹנְקוּרֶנְצְיַת נָמוֹשוֹת כָּזֹאת שֶל חַשְבָּזֵי-שָלָל

הוּא מִתְעַמֵּר בָּהֶם קָשוֹת, כִּי   הֵ מָה  בְּ נֵ י-תַּ חֲ ר וּ ת וֹ

(אֶלָּא שֶהֵם - מֵרְכוּש הַפְּרָט

וְאִלּוּ  ה וּ א  - מֵרְכוּש הַכְּלָל).

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַזּוֹנוֹת, בְּאוֹר-אֵין-כַּחַל-וְאֵין-שְֹרָק

שֶל פָּנָסֵי-נֵיאוֹן קָרִים וְחוֹשְֹפָנִים, עוֹיְנִים כְּבֹקֶר-

הַמָּחֳרַת הַנֶּחֱרָט בְּכָל גְּוִילֵי קִמְטֵי הַזֹּקֶן-

טֶרֶם-זְמַנּוֹ, וְלֹא חַכְלִיל אוֹר-הָעִוְעִים שֶל כָּל בַּרְדָּק

הַמְּהַבְהֵב פִּתּוּי כּוֹזֵב שֶל בֹּשֶֹם זוֹל וּמַסְקָרָה,

שֶל טְרֶמְפּ עַל גַּל הָאַשְלָיוֹת, שֶל חִרְמוּנֵי פָאטָה מוֹרְגָּאנָה

שֶהֵם אִטְלִיז הַ-next one please וְלֹא הַ-high וְהַנִּירְוָאנָה

הַוִירְטוּאָלִיִּים שֶל שוּק הַחֲלוֹמוֹת-לְהַשְֹכָּרָה.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן רוֹקְעוֹת בְּתָאֵיהֶן אָנֶה וָאָנָה

בַּעֲקֵבִים שְחוּקֵי-חוּצוֹת, חַיָּה-חַיָּה בְּסוּגָרָהּ

בּוֹ הֻשְלְכָה לְמַעֲצָר מִתּוֹךְ פִּתְחָהּ שֶל הַזִּינְזָאנָה

מַמָּש כָּמוֹנִי וּמַמָּש בִּידֵי אוֹתָהּ הַמִּשְטָרָה.

אֲנִי רוֹאֶה אַרְנָק מָרוּט הַמִּדַּלְדֵּל מִן הַכָּתֵף

כְּווּיַת-סִיגַרְיוֹת-הַסַּרְסוּר וַחֲבוּלַת-אַלּוֹת-הַגּוּמִי

שֶל הַשּוֹטְרִים הַמְּכַתְּרִים אוֹתָן בָּרְחוֹב. אֲנִי עוֹטֵף

אֶת כִּעוּרָן בְּחֶמְלָתִי, כְּמוֹ מְמַלֵּל "טַלִיתָא, קוּמִי"

אוֹ מְנַחֵם אֶת מַגְדָּלֶנָה,(79) אוֹ נִזְהָר שֶלֹּא לָדוּן

אֶת סוֹנִיצְ'קָה שֶל מַרְמֶלָדוֹב,(80)  רַק זוֹכֵר: הֵן נִלְכְּדוּ

עַל שֶמָּכְרוּ עַצְמָן  בְּ ז וֹ ל  מִדַּי,  בְּ ק  וֹ ל  מִדַּי, הַיֶּתֶר

עוֹשִֹים אֶת זֶה  בִּסְנִיף אַחֵר, בְּתַעֲרִיף אַחֵר, בַּסֵּתֶר

וְאִלּוּ הֵן, כָּל רְדוּפוֹת הַחֹק וְנַהַם-חֲמָתוֹ,

הֵן אַסְפַּקְלַר-הַמַּנְגָּנוֹן,  כִּ י  הֵ נָּ ה  בְּ נ וֹ ת - תַּ חֲ ר וּ ת וֹ

הַמַּצִּיעוֹת עַצְמָן בְּשַעַר-הָאֶתְנָן-וְהַמִּמְכָּר

(אֶלָּא שֶהֵן - רַק אֶת הַגּוּף

וְאִלּוּ  ה וּ א - אֶת כָּל הַשְּאָר).

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָרוֹצְחִים, שוֹפְכֵי הַדָּם וְלֹא הַדֶּמַע

וְאֵין בִּי כָּל חֶמְלָה: מִשְפַּחַת הָרוֹצְחִים הָאֱנוֹשִית

הָעֲרוּכָה כָּאן כְּלוּב מוּל כְּלוּב, כְּלוּאַת סוֹרְגֶיהָ הַנּוֹקְשִים

וּמַשְמִיעִים צִלְצוּל פַלְסֶטִי בַּחֲבֹט בָּהֶם, נִזְעֶמֶת,

אֵיזוֹ שַלְשֶלֶת-אֲזִקִּים, אֵיזוֹ טַבַּעַת מְעֻנְבֶּלֶת-

צְרוֹר-מַפְתְּחוֹת-סוֹהֵר-כְּבֵדִים, אֵיזוֹ סוּלְיָה מְסֻמָּרָה -

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם: דָּם קַר כְּמוֹ הַמַּתֶּכֶת הַקָּרָה

וְלֵב (אִם יֵש בִּכְלָל) צוֹנֵן אַף מִשְּנֵיהֶם... יָדַיִם אֵלֶּה

אֲשֶר פּוֹלוֹת אֶת הַכִּנָּם, אוֹ מְטִיחוֹת אֶגְרוֹף בַּקִּיר,

אוֹ מְפַשְֹּקוֹת לַשָוְא, בְּצֹהַר צַר, סוֹרֵג מֵעַל מִשְנֵהוּ,

הִפְרִידוּ תַעַר מִנְּדָנוֹ, קְלִיעֵי אֶקְדָּח מִגְּרוֹן-קָנֵהוּ

וְרֹאש-אָדָם מִצַּוָּארוֹ וְאֶת דָּמוֹ מִן הָעוֹרְקִים

וְהֵן-הֵן כֹּחַ-הַטֻּמְאָה בְּכָל טֵרוּף-רַצְחָנוּתוֹ

אַךְ גַּם אֵימַת הַמַּנְגָּנוֹן,  כִּ י  הֵ נָּ ה  בְּ נ וֹת - תַּ חֲ ר וּ ת וֹ

הַשּוֹחֲטוֹת אֶת קָרְבָּנָן שֶבּוֹ הִפְלִיאוּ לַהֲלֹם

(אֶלָּא שֶהֵן - אֶת הַחוֹלְמִים

וְאִלּוּ  ה וּ א  - אֶת הַחֲלוֹם).

אֲנִי שוֹאֵל עַצְמִי: מָה, מָה לַעֲזָאזֵל

נִדְפַּק לָנוּ בַּדֶּרֶךְ מִן הַגַּעֲגוּעַ

אֶל מִמּוּשוֹ. מִן הָעֶרְגָּה שֶעֲרָגוּהָ

וַהֲרָגוּהָ, וְדָמָהּ, אָחִי, אוֹזֵל?

אֵיזֶה פַארְפַאלְן,(81)  אֵיזֶה פַּאנְצֶ'ר, אֵיזֶה קֶצֶר,

אֵיזֶה הֶסְתֵּר-פָּנִים, לִקּוּי-שֶל-מְאוֹרוֹת

שֶהוּא הַהֵפֶךְ מֵאוֹתוֹ חֲלוֹם-דּוֹרוֹת

שֶטִּפַּחְנוּהוּ בֵּין הַבְּדוֹד וּבֵין הָעֶצֶב

שֶל אֹהָלִים דּוֹלְפִים, שֶל פִּתָּה וְזֵיתִים, שֶל גַּב רָצוּץ

וְשֶל יַבְּלוֹת-חָצָץ בִּידֵי בּוֹגְרֵי גִּימְנַסְיָה

טְרוּפֵי קַדַּחַת וְחִינִין, טְרוּפֵי פַנְטַסְיָה

שֶל אֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר,

נָקִי מִשְּמוּץ.

שֶל אֵיזוֹ אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, עִם כָּל עָנְיָה,

שֶהִיא אַּ שְטִיקַאלֶע(82) תִקְוָה, אַ בִּיסְל(83) טֹהַר,

חֶלְקַת אֱלֹהַּ קְטַנְטַנָּה שֶבָּהּ מֻתָּר לַלֵב לִפְסֹעַ

בְּלִי לִמְעֹד, בְּלִי חֲבָטָה וּבְלִי כְּוִיָּה,

בֵּין הַיָּשָר וְהָאֶפְשָר, כְּמוֹ יְלָדִים

עִם יָד לְאַבָּא וְעִם יָד שְנִיָּה לְאִמָּא

שֶמְּדַדִּים לְאַט-לְאַט אֲבָל קָדִימָה

אֶל אֵיזֶה  יַ חַ ד  חַם שֶאֵין בּוֹ נִבְגָּדִים.

מָתַי הֵחֵלָה הַגְּנֵבָה הָרִאשוֹנָה,

הַנּוֹרָאָה שֶבְּכֻלָּן:

גְּ נֵ בַ ת - הַ דַּ עַת?

מָתַי הַזְּנוּת הָרִאשוֹנָה: אֶל  מְ חִ י רָ ם

בִּמְקוֹם  עֶ רְ כָּ ם  שֶל הַדְּבָרִים, זְנוּת-הַפְּשָרוֹת?

מָתַי הָרֶצַח הָרִאשוֹן, שֶל הַחֲלוֹם,

זֶה שֶרָדָה בָּנוּ, קֵיסָר עָרִיץ שֶל יֹפִי וְשֶל לַהַט

שֶכָּל הַבְּרוּטוּסִים, כָּל חֶנְוָנֵי-הַדּוֹר

פּוֹרְסִים אוֹתוֹ בְּסַכִּינֵי-מִטְבָּח קְצָרוֹת

בְּגִידוֹת-בְּגִידוֹת, קְרָעִים-קְרָעִים, כְּמוֹ אֶת בְּשָֹרוֹ שֶל דַּג נָדוֹג

שֶכְּבָר מִזְּמַן שֹוֹחֶה  בְּ בֹ ץ  בִּמְקוֹם בְּמַיִם?

אֵיךְ הִתְטַנַּפְנוּ, הִתְקַרְנַפְנוּ, יוֹיְסֵף-חַיִּים,

כְּמִין אָמֵרִיקָה בּנֹסַח dog eats dog?     

וְאֵיךְ שָכַחְנוּ בֵּין סְדָקִים וּבֵין בְּקִיעִים

שֶבְּשִבְרוֹ שֶל חֲלוֹמֵנוּ הַגָּדוּעַ

לֹא רַק מֵאַיִן בָּאנוּ וּלְאָן הוֹלְכִים אָנוּ, כִּי אִם

גַּם לִפְנֵי מִי עָתִיד בַּרְדָּק זֶה לִתֵּן דּוּ"חַ?

*   *   *

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ קְפוֹצְיָאלִיסְטִים שֶקָּפְצוּ עַל כָּל כִּסֵּא

שֶל פֹּה-לִי-תִיק תּוֹךְ שְמִינִיּוֹת וְגַם שְפָּאגַאטְקֶס

נִתְבַּרְגְּנוּ בִּשְעוֹת הַדְּחַ"כּ בָּהֶן שְלִיחוּת הָפְכָה passé(84)

וְהֵם בּוּרְז'וּיִים,(85) אֶלָּא מַאי? עִם רוֹיטֶע גַאטְקֶעס.(86)

אֲנִי רוֹאֶה אֶת מַמְשִיכָיו שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי כִּבְיָכוֹל

אֲשֶר בִּשְמוֹ שֶל הֶ' הָ דָ ר' אֲנִין-הַנֶּפֶש                                            

הָפְכוּ מֶרְכַּז-לִכּוּד לְפַארְסָה (בְּסִגְנוֹן Tammany Hall)(87)

שֶל מִשְפָּחָה לוֹחֶמֶת (זֶה בָּזֶה) עַד רֶפֶש.

אֲנִי רוֹאֶה כָּאן אַבְרֵכֵי 'שְתַמְּטָנוּתָם אֻמָּנוּתָם'

שֶזִּכְרוֹנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי עַל מִלְחֶמֶת-

מִצְוָה (עַיֵּן 'סוֹטָה' ח ז, כַּכָּתוּב בְּמִשְנָתָם)(88)

לוֹקֶה, מוּל כָּל לִשְכַּת גִּיּוּס, בְּמִין תַּרְדֶּמֶת

אֲשֶר מִמֶּנָּה מְקִיצִים הֵם, חֵרֶף בּוּז לַצִּיּוֹנוּת

וּמְדִינָתָהּ, בּזִכָּרוֹן רָאוּי לְשֶבַח

בְּכָל שָעָה שֶרַק נִתָּן בָּהּ לְנַצֵּל כָּל הִזְדַּמְּנוּת

לִסְחֹט בְּלִי סוֹף מִמּוֹסְדוֹתֶיהָ פְּטוֹר אוֹ רֶוַח.

אֲנִי רוֹאֶה חִלּוֹנִיִּים שֶהִתְאַמְּצוּ כָּל-כָּךְ לִרְקֹם

אַלְטֶרְנָטִיבָה לַמָּרָנִים וְלַשָּ"צִים

תּוֹךְ יְרִיקָה עַל מוֹרַשְתָּם - עַד שֶיָּצָא לָהֶם בִּמְקוֹם

דּוֹר אֶפִּיקוֹרְסִים, נֶעבֶּעךְ, דּוֹר שֶל  עַ מַ רָ צִ י ם

וְהֵם רוֹאִים אֶת יַלְדֵּיהֶם מְשַחֲרִים לְכָל אוֹצְרוֹת

הַהִינְדּוּאִיזְם, הַבּוּדְהִיזְם, גַאנְצֶר עוֹיְלֶם,(89)

מִבְּלִי לִתְפֹּס, לַעֲזָאזֵל, אֵיךְ קָם הַגֹּלֶם עַל יוֹצְרוֹ

וְאֵיךְ זֶה דַוְקָא בְּאוֹצְרוֹת  עַ מּ וֹ  הוּא גוֹיְלֶם...

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ גֶּנֶרָלִים הַפּוֹשְטִים מַדֵּי צָבָא

(מִן הַמַּטְכָּ"ל, מִן הַשִּרְיוֹן וּמִן הַחִי"ר)

אָצִים לְכָל מַטֵּה-בְּחִירוֹת שֶל מִפְלָגָה שֶבַּסְּבִיבָה

כְּנַעֲרוֹת-לִוּוּי לְכָל מַרְבֵּה-בִּמְחִיר

וּבְלִי הֶבְדֵּל בֵּין הַשְקָפַת-עוֹלָם  לְ הַ שְ כָּ בַ ת-עוֹלָם

פּוֹשְֹקִים רַגְלַיִם מוּל כָּל בְּדַל-שָֹרוּת-מֻבְטַחַת

בֵּין סְפִּין לְדִיל בְּלִי לְהַבְדִּיל בֵּין יְמִינָם לְבֵין שְֹמֹאלָם

אֲבָל תָּמִיד בִּטְוָח קָרוֹב אֶל הַצַּלַּחַת

שֶבָּהּ, אֲגַב מִמְכַּר קוֹלָם, הֵם מַדְגִּימִים בִּפְנֵי כֻּלָּם

אֵיךְ הָעַתִּיק בַּמִּקְצוֹעוֹת חוֹגֵג מִנַּחַת...

אֲנִי רוֹאֶה שְלִיחֵי-צִבּוּר חוֹצְבִים בְּלַהַט הַדִּבּוּר

אֶת לַהֲבוֹת הָאַסְקֶטִיזְם וְהַתֹּם

עַל הִסְתַּפְּקוּת וְעַל צִמְצוּם וּמַטִּיפִים לָנוּ לָצוּם

בְּעוֹד כְּרֵסָם וּמַשְֹכֻּרְתָּם תּוֹפְחוֹת יוֹם-יוֹם.

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ בַּקָּשַת-סְלִיחָה צְבוּעָה וּמַקְיָבֶלִית

מְמִירָה דִינֵי "סְלִיחוֹת" מָסָרְתִּיִּים

מִמִּנְהֲגֵי-יְמֵי-תְּשוּבָה לִטְרִיק פּוֹלִיטִי פְּסִיכוֹדֶלִי

שֶל פְּרִיטָה עַל מֵיתָרִים עֲדָתִיִּים

בָּם זַיְּפָנִים שֶל עֲמוּתוֹת כּוֹזְבוֹת מוֹכְרִים אֶת הַ"סְּלִיחָה"

(לִפְנֵי בְּחִירוֹת) לִבְנֵי עֲדוֹת מִזְרָח תְּמִימִים

אֲבָל בְּתֹם הַטְּרִיק זוֹרְקִים אוֹתָם לִתְהוֹם הַהַזְנָחָה

מַמָּש כִּשְאַר מוֹכְרֵי-הַחַארְטוֹת הַקּוֹדְמִים.

אֵיךְ חֲמִשִּים וּשְנַיִם אֲחוּזִים מִכְּלַל הָאֻכְלוּסִין

(הַמְּהַוִּים כָּאן אֶת הַסֶּקְטוֹר  הַ נָּ שִ י)

צוֹבְרִים יוֹם-יוֹם רַק הַבְטָחוֹת-שִוְיוֹן וּפְרָאזוֹת-פִּיּוּסִין

אַךְ גַּם בְּפֶתַח הַמִּילֶנְיוּם הַשְּלִישִי

אֵינָם זוֹכִים לְשוּם יִתְרוֹן מִלְּבַד בִּתְחוּם שְפִיכוּת הַדָּם

שֶזִּילוּתוֹ אֵינָה זְקוּקָה לְהוֹכָחָה

בְּתוֹךְ חֶבְרָה שֶנֶּהֱפְכָה לְג'וּנְגֶּל שֶל חַיּוֹת-אָדָם

שֶיִּצּוּגָם בּוֹ הוּא הַרְבֵּה מֵעַל כֹּחָהּ

הַמִּסְפָּרִי שֶל הָאִשָּה כַּיּוֹם, אַךְ לֹא בְּמוֹסְדוֹת-עַם

כִּי אִם בָּרֶצַח הַיּוֹמִי בַּמִּשְפָּחָה.

אֲנִי רוֹאֶה מַשָּאִיּוֹת בָּאוֹת מֵעַזָּה, מֵרָפִיחַ

וּמְטוֹסִים מִקְּצוֹת רוֹמַנְיָה, פִילִיפִּינִים וּוְיֶטְנָאם

וְזֶה נִתְקָע לִי בִּגְרוֹנִי כְּמִין חֵמָה שְפוּכָה, כְּכִיחַ

מוּל דַּלֵּינוּ, מֻבְטָלֵינוּ, בִּקְלוֹנָם, בְּעֶלְבּוֹנָם

וַאֲנִי שָב פִּתְאֹם מֵאָה שָנִים אֲחוֹרָה, אֶל יְמֵי

הַפַּרְדֵּסִים הַהֵם בִּמְלַאבֶּס, בְּזַרְנוּגָה, אֶל כַּרְמֵי

הַבֹּעֲזִים בְּמוֹשְבוֹתָיו שֶל הַבָּרוֹן, אוֹתוֹ תַפְרִיט

שֶל עֲבוֹדַת-גּוֹיִּים בְּזִיל-הַזּוֹל מוּל עֲבוֹדָה עִבְרִית,

שֶל קַבְּלָנֵי-כֹּחַ-אָדָם וְשֶל רָאִיסִים שְטוּפֵי-בֶּצַע

שֶשָּכְחוּ מִנַּיִן בָּאנוּ, מַה בִּקַּשְנוּ כָּאן לִבְנוֹת

וּלְמַעַן מִי, וּלְמַעַן מָה, וְזֶה בַּנְקְרוֹט(90)  בִּמְקוֹם בַּנְקְנוֹט(91)

אוֹתוֹ נִפְּקָה הַצִּיּוֹנוּת לֹא עַל פִּי חֹק-בִּקּוּש-וָהֶצַע

וְלֹא עַל פִּי תְנוּדוֹת הַבְּרוֹקֶרִים וְסַפְסְרֵי הַשּוּק

כִּי אִם עַל פִּי אֵיזֶה חֶשְבּוֹן אַ חֵ ר, כּוֹלֵל יוֹתֵר, חֲשוּק

שִנֵּי חָזוֹן (כֵּן, זֶה נִשְמָע כָּעֵת בּוֹמְבַּאסְטִי וְאָיֹם

אַךְ אִלְמָלֵא דְבַקְתֶּם בּוֹ  אָ ז  הֵיכָן הָיִיתֶם כָּאן  הַ יּ וֹ ם?)

אֲנִי עוֹבֵר לִי בְּקִרְיַת-שְמוֹנָה לְרוּחַ-

הַיּוֹם, בֵּין נַהַם הַרְעָשָה וּבֵין מַטָּח

כִּי לִבְלְבוּ אַגָּס, פָּגָז וְגַם תַּפּוּחַ

וְגַם קַטְיוּשְקָה כְּבָר יָצְאָה לָשֹוּחַ (טְרָאח!)

אוֹ מִתְפַּלֵּץ כֻּלִּי בְּמַעֲרַב-הַנֶּגֶב

וּבִשְֹדֵרוֹת, לְקוֹל כְּרִיזוֹת "צֶבַע אָדֹם",

מִחֶלְמָאוּת מִמְסָד הַמִּתְיַצֵּב כְּנֶגֶד

מַבּוּל "קָאסָאם" וּ"גְרָאד" יוֹמִי שֶלֹּא יִדֹּם

בִּסְפִּיץ' רֹאהַ"מ שֶרַק אֶתְמוֹל הִצְהִיר בְּלַהַט

(שָעָה שֶהוּא עַצְמוֹ מוּגָן בְּלִשְכָּתוֹ)

"לֹא נְמַגֵּן עוֹד אֶת עַצְמֵנוּ כָּאן לָדַעַת!"

וּכְבָר מָחָר הוּא מְשַנֶּה אֶת דַּעֲתוֹ

וּמַעֲנִיק פְּקוּדוֹת-מִגּוּן מְזֹרָזוֹת

הַמִּתְמַמְּשוֹת בֵּינְתַּיִם רַק בְּהַכְרָזוֹת

בְּלִי שֶמֶץ אוֹר בִּקְצֵה מִנְהֶרֶת הַמַּחְשָךְ

בְּעוֹד מִטְוַח-הַבַּרְוָזִים הַזֶּה נִמְשָךְ.

וַאֲנִי שָב וּמִתְחַלְחֵל מוּל הַפְקָרָה פּוֹשַעַת זֹאת

שֶאִם דָּמָם שֶל קָרְבְּנוֹת חֶטְאָָהּ לֹא זָב כָּאן  בְּ כַ מּ וּ ת

אֵין שוּם סִכּוּי שֶמַּנְהִיגֵינוּ גַם יָבוֹאוּ לַחֲזוֹת

בְּמוֹ עֵינָם בְּסִכּוּנָם שֶל יִשּוּבֵי קַו הָעִמּוּת

אַךְ אִם הוּא רַק צוֹבֵר מוֹמֶנְטוּם שֶל טְרָגֶדְיָה

שֶיֵּש לָהּ רֵיטִינְג בַּתִּקְשֹרֶת - הֵם עָטִים

לִמְקוֹם הַ"סְּקוּפּ" בִּסְפִּיד-פַּצְמָ"ר עִם כָּל הַמֶּדְיָה

שֶל יַחְ"צָנִים וְצַלָּמִים וּמַקְלִיטִים

וְעֵינֵיהֶם נוֹטְפוֹת דִּמְעוֹת-תַּנִּין לָרֹב

שֶתְּשֻדַּרְנָה כְּבָר בַּפְּרַיְם-טַיְם הַקָּרוֹב

בְּהַרְעִיפָם לְאֻכְלוּסְיָה זוֹ בִּיגוֹנָהּ

שְלַל הַצְהָרוֹת לִפְעֹל מִיָּד לְמִגּוּנָהּ

תוֹךְ הַפְעָלַת כָּל כֹּחוֹת צַהַ"ל בִּמְלֻכָּד

לִמְחִי גְמוּלוֹ שֶל הַסִּכּוּל הַמְּמֻקָּד

וְכָךְ, לְנֹגַה הֶבְזֵקֵי הַמַּצְלֵמוֹת

הֵם מוֹאִילִים לִשְהוֹת שָם שְתֵּי שָעוֹת שְלֵמוֹת

לִפְנֵי שוּבָם בְּקֶצֶב קַל

אֶל כֵּס הַשַֹּר אוֹ הַמַּנְכָּ"ל

אַחַר שִדּוּר הַהַבְטָחָה הַתּוֹרָנִית

שֶאִיש מֵהֶם אֵינוֹ פָּנוּי

גַּם  לְ קַ יְּ מָ ה, לְשֵם שִנּוּי,

עַד הַטְּרָגֶדְיָה הַבָּאָה, הַקַּטְלָנִית.

אֲנִי עוֹבֵר בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַיְּשָנָה

וּסְבִיבוֹתֶיהָ, בְּרָבְעֵי-הָעֲבָדִים,

וְזוֹ סוֹאֶטוֹ תֵל-אֲבִיבִית אוֹ מִין הַרְלֶם מְשֻנָּה

שֶנָּחֲתָה לְכָאן מִתּוֹךְ סִפּוּר-בַּדִּים

פַנְטַסְמָגוֹרִי עַל חָזוֹן שֶנִּתְאַלֵּחַ

וְנַעֲשָֹה בְּדִיחָה מָקַבְּרִית עַל עַצְמוֹ

וְעַל עַצְמֵנוּ, עַל הַנֶּמֶק הַפּוֹלֵחַ

אֶת פְּשִיטַת רֶגֶל יֻמְרוֹתָיוֹ וַחֲלוֹמוֹ

שֶל עַם שֶשָּר אֵי-אָז לִצְלִיל אֵיזוֹ גַרְמוֹשְקָה עֲרִירִית

שֶל 'מַה יָּפִים לֵילוֹת בִּכְנַעַן' 'קוּם, בַּחוּר,

לַעֲבוֹדָה' (וַעֲבוֹדָה הָיְתָה אָז עֲבוֹדַת בְּנֵי-בְּרִית

וְלֹא עַרְבִים אוֹ פִילִיפִּינִים). בְּאִחוּר

אָנַכְרוֹנִיסְטִי נֹסַח חֹנִי אֲנִי שָב לִי וּמֵקִיץ

אֶל הַהֹוֶה, בּוֹ בֵּן חוֹרֵג אֲנִי וָגֵר,

וּמְאַלֵּץ עַצְמִי שֶלֹּא לִרְאוֹת דָּבָר, לֹא לְהָצִיץ:

'שוֹיְן,(92)  תִּתְבַּגֵּר כְּבָר, יוֹיְסֵף-חַיִּים,

תִּתְבַּגֵּר...'

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת כְּסִיסַת כָּל הַטֶּרְמִיטִים

בְּפוֹרְרָם פֹּה מוֹסְדֵי אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ,

אֶת הָאֶרוֹזְיָה, הַקּוֹרוֹזְיָה, הַנִּוּוּן הַמּוֹנוֹלִיתִי

הַפּוֹשֶֹה כִּבְחֹק-כֵּלִים-שְלוּבִים שֶל סְחִי וְתַחְלוּאָה

בְּכֶל אֶבְרֵי הַגּוּף הַזֶּה הַמַּק מֵעֹדֶף-

כּוֹלֶסְטֶרוֹל-שְֹבִיעוּת-רָצוֹן-עַצְמִית-טְמוּמָה,

נֶהֱנְתָּנוּת שֶל עָלָא פָּאטָה וְשֶל גֹּדֶש

חַיֵּי שָעָה שֶל פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים, אֻמָּה

שֶרַק מוּל אֵש הַקָּטַסְטְרוֹפוֹת הַגְּדוֹלוֹת

הִיא מַיְשִירָה פִּתְאֹם עֵינֶיהָ אֶל עַצְמָהּ

וְאֶל הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר, אוֹתָן עֵינַיִם שֶעָצְמָה

שָנִים רַבּוֹת, שֶלֹּא לִרְאוֹת אֶת הַקּוֹלוֹת,

וְהִיא נֶחְרֶדֶת לְגַלּוֹת, כְּמִין מַפְטִיר,

אֶת מַה שֶּשּוּם נִתּוּחַ פְּלַסְטִי לֹא יַסְתִּיר:

אֶת לְבָבֵנוּ שֶשָּמַן וְשֶשָּמַם וְנִתְקַרְנֵף

לִבְכִי הָעֹנִי, לְדִמְעַת הָעֲשֻקִים, לְדִין וָצֶדֶק,

אֶת שִֹגְשֹוּגָם שֶל הַתַּחְמָן, הַפּוֹפּוּלִיסְט וְהֶחָנֵף,

אֶת הַסְּרָרָה שֶבַּשְֹּרָרָה וְהַטִּיּוּחַ בִּמְקוֹם בֶּדֶק.

אֶת עֲיֵפוּת הַחֹמֶר וְרִפְיוֹן הָרוּחַ

שֶל עַם שָקוּע עַד צַוָּאר בְּבֹץ קוֹדֵר

שֶל הִסְתַּיְּדוּת עֶרְכֵי חַיָּיו (וְהוּא בָּטוּחַ

שֶזֶּהוּ בֹּץ עֵין-פֶשְחָה אוֹ חֲמַת-גָּדֵר...)

אֶת הַשִּכְשוּךְ הָאָפְנָתִי בִּצְהוֹב בִּיבֶיהָ

שֶל הַסִּכְלוּת הַפָּאפָּארָאצִית הַזּוֹלָה

בָּעִתּוֹנוּת, עַל הַמִּרְקָע, בְּכָל סוּגֶיהָ

שֶל הַתִּקְשֹרֶת הַמּוֹרוֹנִית הַמַּשְלָה

אֶת קְהָלָהּ שֶזֶּה גָ'קוּזִי מְשַגֵּעַ

מִבְּלִי לִתְפֹּס שֶזּוֹ בְּסַךְ הַכֹּל  אַ סְ לָ ה.

וְאֶת לִבֵּנוּ הַנִּזְקָק לִבְדִיקַת-כֹּשֶר

בְּהִתְקַשְּחוֹ מִיּוֹם לְיוֹם כְּעוֹר שֶל פִּיל

מוּל רְצִיחַת קְשִישִים וָטַף וְנוֹרְמוֹת-יֹשֶר,

מוּל הַקִּטוּב מַכְפִּיל הָעֹנִי הַמַּשְפִּיל.

..אֲנִי פּוֹרֵץ בְּעִצּוּמוֹ שֶל אֵיזֶה כֶּנֶס

אֶל תֵּאַטְרוֹן-הַמַּרְיוֹנֶטוֹת הַנָּדוֹש

שֶל הָ'אֶלִיטָה' הַסְּקְלֶרוֹטִית-מִזְדַּקֶּנֶת

אוֹ 'צְעִירֶיהָ' שֶנּוֹלְדוּ זְקֵנִים-מֵרֹאש

וְלֹא יָכְלוּ לְהִסְתָּאֵב כִּי גַם לִפְנֵי זֶה

הֵם לֹא הָיוּ צַחִים כַּשֶּלֶג, וְאוּלָם

אִם מַצְפּוּנָם נִשְאַר תָּמִיד נָקִי הֲרֵי זֶה

מִשּוּם שֶהֵם

לֹא הִשְתַּמְּשוּ בּוֹ

מֵעוֹלָם...

וּמוּל עֵינַי עוֹבְרִים כִּבְנֵי מָרוֹן, בְּקֶצֶב

שֶל עַדְלָיָדַע אוֹ פָּארָאדָה אוֹ מִפְגַּן

שֶל צִינִיּוּת בִּמְקוֹם צִיּוֹנִיּוּת, שֶל רֶצֶף

קוֹמְבִּינוֹת, סְפִּינִים וְכָל טְרִיק לֹא מְהֻגָּן

כָּל מְפִיצֵי סִסְמוֹת כְּזָבָהּ שֶל הַצַּמֶּרֶת,

כָּל מַפְרִיחֵי הַהַבְטָחוֹת לְלֹא כִּסּוּי

לְבוֹחֲרֵי הָעַסְקוּנָה הַמִּתְיַמֶּרֶת

לִפְתֹר סִבְלָם שֶל מֻבְטָלִים מֻכֵּי שִסּוּי

הַכַּלְכָּלָה הַתָּ'אצֶ'רִיסְטִית הַטּוֹפַחַת

עַל פַּרְצוּפָם שֶל הַתְּמִימִים בְּצֶ'ק דָּחוּי

שֶבּוֹ הַהוֹן הַחֲזִירִי מַשְמִין מִנַּחַת

וְהַזְּרוּקִים לָרְחוֹב גּוֹדְשִים בָּתֵי-תַּמְחוּי.

וַאֲנִי עָט (לְבוּש-קְרָעִים, מֻזְנָח, צ'וּדָאקִי(93)

וּמִסְתָּעֵר עַל הַבָּמָה: 'כֻּלְּכֶם לִפְרֹש

מִן הַקִּרְקָס הַזֶּה, פְּרוֹסְטְיָאקִים,(94) פַּסְקוּדְנְיָאקִים,(95)

חַיּוֹת-אָדָם!' - אֶלָּא שֶכָּאן, הַיּוֹיְשֵב-רֹאש

גּוֹבֵר בְּהֹלֶם פַּטִּישוֹ עַל מִלְמוּלָיו שֶל הַצִּבּוּר

הָרוֹחֲשִים כִּשְֹדֵה-קוֹצִים אֲחוּז-דְּלֵקָה

וּמִתְאַנֵּף בִּי: 'חָבֵר בְּרֶנֶר, אֵין לְךָ רְשוּת-דִּבּוּר!'

-'כֵּן,' סָח אֲנִי, 'אַךְ יֵש לִי  זְ כ וּ ת - הַ צְּ עָ קָ ה...'

-'שָא! שָא! פְּיָאנִיסִימוֹ!' גוֹעֶרֶת הַצַּמֶּרֶת

מֵעַל שֻלְחַן-הַנּוֹאֲמִים-וְהַנְּשִֹיאוּת,

'אֵינְךָ קַיָּם כְּבָר, יוֹיְסֵף-חַיִּים... אַתָּה מֵת... אַתָּה סִיּוּט

סְפִּירִיטוּאָלִי... צֵל עוֹבֵר שֶל אוֹב מֵאֶרֶץ-

עֵיפָה-דוּמָה-וְצַלְמוּתָה... אַתָּה לֹא יֵש,

אַתָּה מַצְפּוּן מֵצִיק עַד יַעֲבֹר פֹּה זַהַם

(אִם יַעֲבֹר בִּכְלָל, שֶכֵּן, הַמִּזְבָּלָה - וְלֹא בְּלִי טַעַם

אוֹ בְּלִי רֵיחַ - מִתְמָלֵאת מִן הַבּוֹאֵש

וְהַמַּצְחִין הַזֶּה מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר)

כָּךְ שֶתָּבִין: בַּהֲמוּלַת הַקִּיש-קִיש-קַרְיָא

הַקַּרְתָּנִית, הַחֶנְוָנִית, שֶבָּהּ הֻרְגַּלְנוּ לְוַתֵּר

עַל כָּל בְּחִינָה עַצְמִית - אַ תָּ ה  הָאַסְפַּקְלַרְיָה

הַמַּתְאִימָה לָנוּ פָּחוֹת-מִכֹּל בַּ"מִּיקְס"

הַזֶּה שֶל טִיחַ-אוֹטֵם-טְרַאסְקוֹ עַל כָּל פְיַאסְקוֹ,

שֶל פּוּץ עַל שְמוּץ,(96)  עַל סְחִי וָרֶפֶש שֶנִּמְאַס כֹּה

אוֹתוֹ חוֹשְֹפוֹת עֵינֶיךָ כְּמוֹ בְּקַרְנֵי x...

לָכֵן חֲזֹר נָא, מַר, אֶל קִבְרְךָ הָרֵיק

וְהִתְחַפֵף מִכָּאן וְשוּב נָא לִמְנוּחֶיךָ

כִּי דוֹר הָרֵיטִינְג וְהַטְּרֶנְד גָּמַל עָלֶיךָ

וְלָא אִכְשָר דָּרָא,(97) רֶבּ יִיד,

give us a break...(98)'

*   *   *

וַאֲנִי שָב לִי

וְאוֹנֵס עַצְמִי לִפְרֹש

עִם דִּמְדּוּמָיו הָרִאשוֹנִים שֶל אוֹר הַשַּחַר

בְּדַבְלוּלֵי זְקָנִי, בְּקוֹמָתִי שֶשָחָה

כְּצֵל עוֹבֵר, אָבֵל, נוֹבֵל וַחֲפוּי-רֹאש.

וְעִם שוּבִי שָבִים כֻּלָּנוּ: יוֹיְסֵף-חַיִּים

וַחֲנוֹךְ חֵפֶץ וְ'אוֹבֵד-עֵצוֹת' וּמִינְץ

וְאַבְּרַמְזוֹן וְדָוִדוֹבְסְקִי, בֵּית-עָלְמִין

שָלֵם שֶל אִיש אֶחָד בִּלְתִּי שָלֵם, חַד-עַיִן

(שֶדַּוְקָא הִיא, חַדּוּת-הָעַיִן, כֹּחַ רָב

זֶה שֶל חִשֹּוּף כָּל מוּם וּפְגָם כְּקֶרֶן לֵיזֶר,

לֹא רַק שֶלֹּא הָיְתָה לוֹ כְּלָל וּכְלָל לְעֵזֶר

כִּי אִם לְהֵפֶךְ: לְרוֹעֵץ וּבְעוֹכְרָיו...)

וְהוּא שוֹכֵב לוֹ שָם קָבוּר וְלֹא קָבוּר

וְהוּא זוֹכֵר אִמְרַת-חָסִיד אַחַת, נוֹדַעַת:

'אֵין לֵב  שָ לֵ ם  יוֹתֵר, מַיְן קִינְד,(99) מִלֵּב  שָ ב וּ ר

כָּךְ שֶאוּלַי אַתָּה שָלֵם שֶלֹּא מִדַּעַת...'

אֲבָל מוּזָר, אַף כִּי עָנִי חָשוּב כְּמֵת

(וְהוּא אָמְנָם עָנִי, אֶבְיוֹן וָדַל, וּמַה לֹּא?)

אֵין הָרִמָּה הַמְּכַרְסֶמֶת יְכוֹלָה לוֹ

גַם בְּעוֹלָם זֶה הַקָּרוּי 'עוֹלַם אֱמֶת'.

כִּי אִם הוּא מֵת - אֵיךְ זֶה הוּא חַי בְּלֵב רַבִּים

כְּמוֹ שֶהִתְרִיס אָז בְּגַרְגֶּרֶת מְגֻיֶּדֶת

כְּשֶגִּלְגְּלוּהוּ הַשּוֹטְרִים אֶל הַנַּיֶּדֶת

וְלַעֲגָם עוֹקֵץ בְּשָֹרוֹ כָּעַקְרַבִּים?

וְאּם הוּא זָ"ל- אֵיךְ זֶה עֲדַיִן לֹא אָזַל

כֹּחַ-הָאֵש שֶבְּזִכְרוֹ, כְּמוֹ הַר ווּלְקָאנִי,

זֶה שֶהַזְּמַן מְאוּם מִמֶּנּוּ לֹא גָזַל

מֵאָז נִרְצַח גּוּפוֹ אַךְ נִשְמָתוֹ עוֹד כָּאן הִיא?

הֲרֵי יֶשְנָם עוֹד (אִם דְּרוּשָה פֹּה הוֹכָחָה

לְגִלְגּוּלָן שֶל נְשָמוֹת בְּעוֹלָמֵנוּ)

אֶחָד מֵעִיר וּשְנַיִם, כֵּן, מִמִּשְפָּחָה

- שֶהִיא מִשְפַּחַת  הָ אִ כְ פַּ תְ נִ י קִ י ם, בֵּינֵינוּ -

שֶלֹּא חָדְלוּ אוֹתוֹ לִזְכֹּר, אַף לֹא פְּרוֹצֶנְט,(100)

וְשֶזִּכְרוֹ בָּהֶם, כְּמוֹ נֵר-תָּמִיד, קוֹרֵן, עֵר,

וּכְשֶשּוֹאֵל כָּאן אֵיזֶה צִינִיקָן: 'ווֹס בְּרֶענְט?'(101)

הֵם מִסְתַּפְּקִים רַק בְּמִלָּה בּוֹדֶדֶת:

'בְּרֶנֶר...'

וּמִשּוּם כָּךְ, לֹא יְאֻמַּן: מֵעֵת לְעֵת

הוּא  ש וּ ב  מֵגִיחַ מִקִּבְרוֹ לְאֵיזוֹ נַאגְלָה

שֶל שוֹטְטוּת לֵילִית נוֹסֶפֶת שֶאֵין גַּג לָהּ

אַךְ יֵש בָּהּ צֹרֶךְ, וְשֶרַק אֵיזֶה פּוֹאֶט

אוֹ תִמְהוֹנִי אֶחָד מְאֹד לֹא אָפְנָתִי

אוֹ אֵיזֶה פְּסִיכִי חוֹלְמָנִי וְלֹא נוֹרְמָאלִי

שֶלֹּא נִגְמַל מֵעֲרָכִים וְאִידֵיאָלִים

מְיֻשָּנִים מְאֹד שֶל צֶדֶק חֶבְרָתִי,

עוֹד נִזְקָקִים לָהּ כְּמוֹ אוֹתָם מְשֻגָּעִים

הַמַּעֲלִים רוּחוֹת בְּאוֹב בְּמִין סֵיאַנְסִים

שֶמִּינֵי מֶדְיוּם נִכְנָסִים בָּהֶם לִטְרַאנְסִים

שֶל שִֹיג וָשִֹיחַ עִם לִילִין וּרְפָאִים...

כֵּן, הוּא פּוֹרֵץ לְמוֹסָדוֹת קְרוּיִים עַל שְמוֹ

וְלִרְחוֹבוֹת קְרוּיִים עַל שְמוֹ, וּמִדֵּי פַּעַם

הוּא מְעוֹרֵר אֵיזֶה סְקַנְדָּל קָטָן, דְּלוּק-זַעַם

שֶעַל פִּי רֹב אֵינוֹ מוֹתִיר כְּלָל אֶת רָשְמוֹ

וּפֹה וָשָם חוֹזֵר הַשְּפִּיל:(102) אוֹתָהּ נַיֶּדֶת,

אוֹתוֹ שוֹטֵר אַלִּים, חַלְפוֹן, אוֹתָהּ חֲצוֹת,

אוֹתוֹ צִבּוּר שֶל עֲצִירִים, עֵדָה בּוֹדֶדֶת

שֶל זְאֵבֵי-הֶפְקֵר סְכוּפִים, כַּלְבֵי-חוּצוֹת...

וְשִחְרוּר-בֹּקֶר בְּעַרְבוּת כּוֹכְבֵי-הַשַּחַר

הַמַּחְוִירִים כָּמוֹהוּ... וְנִדְפֵי אַצּוֹת

וּמֶלַח-יָם מֵעֵבֶר יָפוֹ, אוֹתָהּ שַחַת

שֶל עֲזוּבָה, פְּשִיעָה וָעֹנִי... וְחוֹצוֹת

רַגְלָיו פִּתְאֹם, סָמוּךְ לְבֵית-הַמַּעֲצָר

אֶת פַּרְדְּסֵי אַבּוּ-כַּבִּיר שֶכְּבָר אֵינָם פֹּה

וְאֵיזוֹ בָּאסָה, אֵיזֶה בְּכִי-לֹא-לְחִנָּם פֹּה

בִּכְלוּב-חָזֵהוּ הַנִּלְחָץ כְּמוֹ בְּמֵצַר

שֶל אֵיזֶה לָמָּה-הִתְחַרְפֵן לָנוּ-כָּל-כָּךְ,

שֶל אֵיזֶה שְכוֹל וְכִשָּלוֹן בְּלִי תֵרוּצִים

לַמְרוֹת אֵינְסְפוֹר-הַהֶשֵֹּגִים שֶלֹּא נִשְכַּח

אוֹ שֶמָּא דַוְקָא  בִּ גְ לָ ל וֹ,  הֲרֵי רוֹצִים

שֶיְּטֹהַר כָּל שֶכֹּעַר, שֶיְּנֹעַר

כָּל הַחַיָּב נִעוּר בְּרוּחַ-הַפְּרָצִים

שֶל צִיּוֹנוּת-אֱמֶת שֶשּוּב אוֹרָהּ יוּאַר

בְּאוֹר חָדָש בִּמְקוֹם  בַּ הֲ וָ יַ ת-ק וֹ צִ י ם.

וְהַמַּשְֹכִּיל בָּעֵת הַזֹּאת, אִם אִיש-אֱמֶת הוּא

שוּב לֹא יִדֹּם, נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב

גַּם אִם לְרֶגַע שוֹט-בִּקֹּרֶת לֹא שוֹמֵט הוּא

וְאִם לְרֶגַע לֹא יֶחְדַּל לִהְיוֹת תָּאֵב

לְכָךְ שֶיּוֹם יָבוֹא וּנְטַאְטֵא עַד תֹּם

אֶת אֻרְווֹת אוֹגֵיאָס שֶלָּנוּ וּפִתְאֹם

נָחוּש כִּי לֹא רַק שֶהֵקַמְנוּ כָּאן מַמְלֶכֶת

כִּי אִם הֵקַמְנוּ מַמְלָכָה  ט וֹ בָ ה   י וֹ תֵ ר

שֶבָּהּ אֵין יֶלֶד מִתְהַלֵּךְ רָעֵב לְלֶחֶם

וְאֵין נִצּוֹל-שוֹאָה לְגַג וּפַת עוֹתֵר

וְשוּם גִּמְלַאי אֵינוֹ מֻפְקָר כִּכְלוֹת שְנוֹת פֶּרֶךְ

וְאֵין בָּהּ בֶּדְוִי מְנֻשָּל מֵאַדְמָתוֹ

וּבָהּ  מְ חִ י ר  אֵינוֹ דוֹחֵק רַגְלָיו שֶל  עֵ רֶ ךְ

וְנִבּוּל-פֶּה אֵינוֹ תַחְלִיף לְטַעַם טוֹב

וְאֶל הַתֹּאַר 'מְשָרְתֵי-צִבּוּר' מוּשֶבֶת

מַשְמָעוּתוֹ שֶנִּשְחֲתָה בְּשַחַץ-שְֹרָד

שֶל בְּיוּרוֹקְרַטְיָה נֹסַח קַפְקָא, בָּהּ נֶחְשֶבֶת

הוֹד פְּקִידוּתָהּ - מַלְכוּת, וְהָאֶזְרָח - מִטְרָד.

אֲבָל מִיָּד אֲנִי נִזְכָּר כִּי בְּקִרְבָּהּ

שֶל הָאָפְנָה הָעַכְשָוִית אֲנִי נִתְפָּס כָּאן

כְּמִין passé תָמִים כַּשֶֹּה... וּבֹקֶר בָּא

שֶזֶּה הַזְּמַן, אָחִי, שֶשְּנֵינוּ נַשְאִיר pass כָּאן

וְנִתְעוֹפֵף, כְּמִנְהָגָם שֶל רְפָאִים,

הַרְחֵק מֵאֶרֶץ הַחַיִּים וְהַבְּכָיִים

אֶל בּוֹר קִבְרוֹ שֶל אוֹתוֹ פְרַאיֶר שֶאָמַר

שֶכָּךְ אוֹ כָּךְ,  כָּ ל  הַ חֶ שְ בּ וֹ ן  ע וֹ ד  לֹ א  נִגְמַר..."

________________________________________

(*) - מתוך "אשמורת הסהרוּרים", פּרס אקו"ם לשירה עברית.

הערות וּביאוּרים:

(1) - (רוּסית) = מעיל-גברים קצר, מִקְטֹרֶן.

(2) - (יידיש) =  עליית-גג.

(3) - ( " ) = אימה ופחד.

(4) - ( " ) = סיאוּב.

(5) - (ספרדית) = נשף מסֵּכות.

(6) - (יידיש) = בּידוּר זול, קלוקל.

(7) - טרטיף = איש-הדת הצבוּע ורודף-הבּצע שעל דמוּתו הדוּ-פּרצוּפית נסובה הקומדיה המפוּרסמת של מוֹלייר, הקרוּיה בִּשמו.

(8) - (יידיש) = עורמה, תחמנוּת.

(9) - (רוּסית) = חוּלצה רוּסית.

(10) - (יוונית) = מחלת-עצבּים, עצבּנוּת. הפּגעים הנפשיים המפורטים להלן אופייניים לרבּים

מגיבּוריו של בּרנר ונזכּרים בּרבּים מכּתביו.

(11) - (צרפתית) = סיוּט-לילה, חלום-בּלהות.

(12) - (אנגלית) = טְחוֹל. הכּוונה להֶתקֵף זעם או מרה שחורה (עפ"י האמונה הטפלה כי רגש הזעם מקורו בַּטחוֹל).

(13) - (גרמנית)= צער-העולם.

(14) - (יידיש) = מחלה.

(15) -  ( " ) = שֹמאלי (בּהשקפתו הפּוליטית).

(16) -  ( " ) = זלילה.

(17) -  ( " ) = (בּתעתיק יידי: גאָרנישט) = לא כלוּם.

(18) -  ( " ) = (רוּסית) = אלוהים שלי.

(19) -  שמות אחדים מגיבּורי סיפּוּריו של בּרנר, התלוּשים, המיוּסרים ואובדי-הדרך.

(20) -  ( יידיש ) = פּרא-אדם.

(21) -  ( " ואנגלית) = יְדוּעָן שכּזה (בּלעג).

(22) - תקנון שירוּת.

(23) - (לטינית) = חמסן, מי שמשתלט על זכוּת או על רכוּש זרים בּכוח הזרוע.

(24) - ( " ) = בּחוּר.

(25) - ( " ) = תוסְפות יום-טוב (פּירוּש מפוּרסם על המישנה מאת ר' יום טוב ליפּמן הֶלֶר, כּאן - בּאירוניה, תוספות לעג וּבזיון).

(26) - (יידיש) = מורֶה.

(27) - ( " ) = דקדוּק.

(28) - מִשֹרד-המערכת (בּו ערך יוסף אהרונוביץ' את "הפּועל הצעיר").

(29) - (פּולנית) = שם-גנאי ליהוּדים.

(30) - (ארמית) = שבטים (שוֹטים, מגלבים) של יסורים (על משקל הצירוף המישנאי "פּוּלְסֵי דְנוּרָא", שבטים של אש).

(31) - (לטינית) = מֻרְסָה.

(32) - (יידיש) = בּית-מִדרש אשכּנזי קטן.

(33) - (יוונית) = חבל-ארץ הררי בּיוון העתיקה, סמל לחיי פּשטוּת, אושר ושלווה.

(34) - (רוּסית) = נוכל.

(35) - (אנגלית) = כִּשלון, "חֶרְבּוֹן".

(36) - (ארמית) = ראש-הישיבה.

(37) - (איטלקית) = כּך עושֹות כּוּלן (שֵם האופּרה הידועה של מוצרט).

(38) - (יידיש) = בּיש-מזל.

(39) - ( " ) = אַל תקשקש בַּקוּמקוּם (אַל תבלבּל את המוח).

(40) - (" משוּבּשת) = סהרוּרי.

(41) - (רוּסית ) = מתועבים, מרוּשעים.

(42) - ( " ) = המוניים, גסי-רוּח.

(43) - בּרנר היה ידיד-נפש של הסופר העברי המוּפלא אוּרי-ניסן גנסין, שבּישיבת פּוֹצֶ'פּ, בּראשוּת גנסין האב, למד בּרנר תקוּפת-מה. גנסין, שהיה חולה-ריאות כרוני, עישן עצמו לדעת,

מעוּנֶה התקפות-שיעוּל.

(44) - (עברית במיבטא אשכּנזי) = הנשמה הַיְּתֵרָה.

(45) - (יידיש) = זה מזמן איננוּ בּבחינת חדשות.

(46) - ( " ) = חיות פּרא.

(47) - כּתובת.

(48) - בּית-הדפוּס היידי נָרוֹדְנִיצְקִי בּו עבד בּרנר בּלונדון כּסַדָּר.

(49) -  (יידיש) = מדפּיסים את החיים (מגרדים מִחְיָה מעבודות הדפוּס), מזניחים את העברית (לא מדוּייק, בּאותה בּית-דפוּס ערך, סידר והדפּיס בּרנר על חשבּונו הדל וּמִחוּץ לשעות העבודה

את כּתב-העת העברי החשוּב "המעורר").

(50) - איזור יהוּדי מפוּרסם בּמזרח-לונדון.

(51) - (יידיש): הבּחוּר-הזֶעצֶער, הסַּדָּר (סידוּר-יד בּטכניקת הדפוּס של הימים ההם), כּלומר בּרנר עצמו.

(52) - ( " ) = עִסקי-אוויר, פּרנסות-אוויר.

(53) - ( " ) = שְחִין, נגע.

(54) - ( " ) = פּשיטת-רגל.

(55) - ( " ) = מזל (בּרבּים).

(56) - בִּתקוּפת סלילתו של כּביש מַגְ'דָּל (מִגדל)-טבריה בּידי גדוּד-העבודה ע"ש יוסף טרוּמפּלדור חי בּרנר עם הסוללים בּאוהליהם ולימדם בּערבים עברית, תנ"ך וספרוּת.

(57) - שמה הערבי של ראש-העין.

(58) - (רוּסית) = בּתי-כּנסת.

(59) - לוּמְפֶּן-פּרולטריון (בּגרמנית: פּרולטריון-הסמרטוּטים). כּאן, בּשילוּב עם "שְלוּמְפֶּער"

(בּיידיש: רשלן, מוּזנח) = שְלוּמְפֶּן-פּרולטריון.

(60) - (יוונית) = נהר-השאוֹל המיתולוגי שעל פּניו מעביר כַארוֹן בּמעבּורתו את נִשמות המתים.

(61) - (צרפתית) = איש העולם התחתון.

(62) - (יידיש) = בּעל-מלאכה גרוּע.

(63) - ( " ) = נוכלים, רמאים.

(64) - ( " ) = היֶּדַע הטכני.

(65) - (ערבית) = נכלוּלי, "ממזר".

(66) - רְאֵה בּבא מציעא לח: "עַיֵּל פִּילָא בְּקוּפָא דְמַחְטָא" (הַשְחֵל פּיל בּקוּף המחט).

(67) - (יידיש) = תרמית.

(68) - ( " ) = קְטַנּוֹת.

(69) - (אנגלית) = תפוס כּפי יכולתך.

(70) - (יידיש) = הבּדיחה.

(71) - (אנגלית) = שעות-השֹיא בּפּופּוּלאריוּת הצפייה וההאזנה בַּתקשורת המשוּדרת.

(72) - (פּולנית) = מעמד האצוּלה הפּולנית.

(73) - (צרפתית) = תשישוּת, אדישוּת, לא איכפּתיוּת.

(74) - (אנגלית) =  גִמְגּוּם, לִמְלוּם, בִּרְבּוּר.

(75) - מריחה (שָאוּל בּסלנג הישֹראלי ממילת היידיש "שְמִירוּנְג").

(76) - (בַּסלנג האמריקאי) = מריחוּאנה.

(77) - (רוּסית) = סיגריות המוּתקנות בּידי המעשֵן עצמו בּאמצעות תחיבת טבּק לגליל נייר

דקיק.

(78) - (בּתוּרכּית: קסרקטין) בּימי המנדאט הבּריטי בּא"י = כּינוּי לבית-סוהר.

(79) - (לטינית) = מרים המִגדלית שהיתה, כּכּתוּב בַּבּרית החדשה, יצאנית בּמִקצועה. 

(80) - (רוּסית) = סוֹנְיָה מַרמֶלָדוֹב בּ"החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי, שעסקה בִּזנוּת למען פּרנסת משפּחתה ומימוּן שתיינוּתו של אביה.

(81) - (יידיש) = אבוּד, חסר-תקנה (בּמשמע של: כִּשלון).

(82) - ( " ) = חתיכה.

(83) - ( " ) = מעט.

(84) - (צרפתית) = שעבר זמנו, שיָצָא מן האופנה.

(85) - (רוּסית) = בּוּרגנים.

(86) - (יידיש) = תחתונים אדוּמים.

(87) - (אנגלית) = מִשכּן אירגוּנה של המפלגה הדמוקראטית בּעיר ניוּ-יורק, שנתפּרסם בסוף המאה ה-19 וּתחילת המאה ה-20 בּשחיתוּת וּבהִסתאבוּת פּוליטית.

(88) - "במלחמת מִצווה הכּל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחוּפּתה" (מסכת סוטה ח ז).

(89) - (יידיש) = עולם שלֵם, עולם וּמלואו.

(90) - (איטלקית) = פּשיטת-רגל.

(91) - (אנגלית) = שטר-ערך של מוסד או אירגוּן מוּסמך.

(92) - (יידיש) = כּבר, מוּקדם כּכל האפשר.

(93) - (רוּסית) = צ'וּדָאק = תמהוני.

(94) - ( " ) = ווּלגאריים.

(95) - ( " ) = נבלים, נוכלים.

(96) - (יידיש) = קישוּט (המְכַסֶּה) על כּל לִכלוּך.

(97) - (ארמית) = הדור אינו מוּכשר, אינו ראוּי עדיין (לאישים כּמוך), עפ"י מסכת חוּלין צג. (98) - (אנגלית) = תן לנוּ מנוּחה.

(99) - (יידיש וגרמנית) = ילדִי.

(100) - (לטינית) = אחד חֶלְקֵי מאה, אחוּז.

(101) - (יידיש) = מה בּוער?

(102) -  ( " ) = המִשְֹחָק.

 * * *

ד"ר גיא בכור

זהירות: "הסוס הטרויאני" של נסראללה. מה הוא זומם?

בחודשים האחרונים אני מתחיל להרגיש שנסראללה מתכנן כבר את המהלך הבא, דהיינו לקבוע כללים חדשים לעימות הבא עם ישראל, מתוך כוונה להפתיע לחלוטין את ישראל ואת צבאה המנומנם, ובשקט הוא פותח בהכנות. מהלך כזה, אם יתבצע, עלול להיות הרה אסון מבחינתנו. מן הסיבה הזו אני מעלה אותו עכשיו למודעות, כדי שגורם ההפתעה ייעלם, למי שמתכנן אותו, ואם נפעל נכון, ייווצר מימד של הרתעה גם נגד הכללים החדשים האלה.

 כשמאחורינו אלפיים שנים של דוגמאות, אין לנו כל צידוק שלא ללחום היטב, כאשר אנו נלחמים." ת.א.לורנס, מכתב, המופיע אצל האסטרטג הצבאי הבריטי באזל לידל הארט, "זיכרונותיו של קפטן לידל הארט" (1965).

כמעט עשר שנים עברו, וצבא היוונים לא הצליח להכניע את העיר הבצורה טרויה. על היוונים היה למצוא רעיון נסתר כיצד להיכנס לטרויה, או להשלים עם תבוסה. כתוצאה מהחלטה זו הומצא תכסיס סוס העץ, וברור שבמוחו הערמומי של אודיסאוס עלה הדבר.

הוא ציווה על אמן עץ לבנות סוס ענק מעץ, שיהיה חלול מבפנים ויוכל להכיל כמה שיותר חיילים, וזו היתה התוכנית: על היוונים לנטוש את המחנה שלהם, כאילו הפליגו באניותיהם ללב ים. אך למעשה הם יסתתרו במקום שבו הטרויאנים לא יוכלו לראות אותם. רק יווני אחד נשאר ליד הסוס, למכור את הסיפור.

בלילה הגורלי, הלילה האחרון של טרויה, שומרי החומה חזו בתדהמה בשתי תופעות מוזרות: ליד השער הראשי ניצבה דמות ענקית של סוס, והצבא היווני כולו נעלם! גם הספינות נעלמו. הטרויאנים הסיקו שהיוונים השלימו עם המפלה, וחזרו ליוון. טרויה חגגה את הניצחון באושר מתוק, עשר שנות מלחמה נסתיימו!

הטרויאנים נהרו למקום בו נימצא מחנה היוונים, והנה, אין להם זכר. רק שיירים.

לאחר היסוס, ותקרית מצערת, גררו הטרויאנים את סוס העץ דרך השער עד למקדשה של האלה אתנה, ולאחר החגיגה, שבו לביתם מאושרים.

בחצות הליל נפתחה הדלת שבסוס העץ, ובזה אחר זה יצאו חרש המפקדים שבפנים, התגנבו אל השערים ופתחו אותם לרווחה. לתוך העיר הרדומה צעד הצבא היווני. בשקט ללא הגה, הם הציתו את הבניינים בכל רחבי העיר, וכאשר הטרויאנים התעוררו בבעתה, היה זה כבר מאוחר מדי. טרויה כולה בערה. מעכשיו לא היה זה קרב, אלא שחיטה. נכון הוא שבני המקום נלחמו מלחמה נואשת ועזה, אך לא היה לאן לגרש את היוונים, שמילאו עכשיו את העיר. טרויה הושמדה, ובני העיר שילמו את מחיר תמימותם וטיפשותם.

איני משנה עדיין את הערכתי שחסן נסראללה אינו מעוניין במלחמה עם ישראל, לא בטווח הקצר והבינוני. אלא, שלהערכתי, אותו נסראללה מנסה עכשיו להמציא תובנות חשיבה צבאיות חדשות נגדנו, וכבר כתבתי שוב ושוב באתר שלנו כי במלחמות מנצח מי שממציא את הכללים מחדש.

חסן נסראללה הוא אדם פיקח מאוד, אלא שהפיקחות הזו מנותבת רק לכיוונים השליליים, להתרסה ולהרס. חבל, כי אם היה תורם את כישוריו למען ארצו, ולא נגדה, לבנון היתה פורחת ומשגשגת מחדש, אך כנראה שאי אפשר לדרוש כל כך הרבה, בימים האלה במזרח התיכון.

אותו נסראללה גם משוחרר לחלוטין מנורמות בינלאומיות, מן המשפט הבינלאומי, מדיני המלחמה, מאמנות בינלאומיות, מבג"ץ, מאירגוני "זכויות אדם", מחוק וממנהג. לא היתה לו שום בעייה לפתוח באש טילים נגד אוכלוסייה אזרחית ישראלית שלווה, ואכן, הוא לא נענש על כך מן הקהילה הבינלאומית. הלקח שלו מן המלחמה האחרונה שהדבר השתלם, לו ולמאבק הדתי-עדתי שלו. אין לו מימד של אחריות ממלכתית, הוא הרי לא הממשלה בלבנון. הוא רק אירגון, שיש לו רק זכויות, שום חובות. נכון, שנסראללה שומר כרגע על האינטרס של הכפריים השיעים בדרום, שלא להיכנס למלחמה חדשה, אך יש לו מטרות הרבה יותר נצחיות וארוכות טווח.

במלחמה האחרונה הוא שינה את כללי המשחק, וישראל פעלה על פי הכללים שלו, כאשר בנה מערך רקטות ששיתק את החיים בחציה של ישראל. מבחינתו זה היה מהלך מוצלח. הוא גם יודע עד כמה חיי אדם הם ערך מוחלט בישראל, בניגוד למצב בחברה סביבו.

בחודשים האחרונים אני מתחיל להרגיש שהוא מתכנן כבר את המהלך הבא, דהיינו לקבוע כללים חדשים לגמרי לעימות הבא עם ישראל, מתוך כוונה להפתיע לחלוטין את ישראל הרדומה ואת צבאה המנומנם, החושש מעימות, ובשקט הוא פותח בהכנות.

מהלך כזה, אם יתבצע, עלול להיות הרה אסון מבחינת ישראל, ונקודת ציון שלילית בתולדותינו. מן הסיבה הזו אני מעלה אותו עכשיו למודעות, כדי שגורם ההפתעה ייעלם, למי שמתכנן אותו, ואם נפעל נכון, ייווצר מימד של הרתעה גם נגד הכללים החדשים.

הערה: לו היה האתר שלנו קיים לפני מלחמת לבנון האחרונה, היו בטוחים שהייתם רואים באתר מציאות אחרת לגמרי מזו שהשתקפה בדעת הקהל ובתקשורת המוכה שלנו. האתר שלנו קם כלקח ממלחמת לבנון הזו.

החשיבה החדשה היא כדלקמן: במלחמה האחרונה היו אלה חיילי צה"ל שחדרו ללבנון, כפי שהיה מאז ומתמיד. במלחמה הבאה הוא היה רוצה שיהיו אלה לוחמי חיזבאללה שיחדרו לתוך ישראל, במהלך פתע כולל; בליץ קריג בלתי חזוי.

החשיבה היא, שבתוך שעות אחדות יוכלו לפרוץ את הגבול הצר מאות לוחמי חיזבאללה חמושים בבת אחת, בכל הגזרות, יפתיעו את האוכלוסייה ואת מערכת הביטחון, יתפסו שטחים, יישובים, בני ערובה, וייאחזו בשטח. כל זה יכול לקרות תוך יום אחד. זוהי סינטזה בין פעולת טרור נקודתית לבין מלחמה; מאות פעולות טרור בו זמנית, לא מלחמת טרור אלא טרור מלחמתי.

מטרתו המוערכת של נסאללה: מאז 1948 לא הצליחו כך הצבאות הערביים לחדור לתוך ישראל, ולהתבסס בה. זה יאשש את התיזה שלו שישראל נידונה לכלייה, ויבנה את חיזבאללה כמערך המרכזי של העולם הערבי לעשרות השנים הבאות.

ההשראה למהלך כזה יכולה לבוא מן "התרגיל" שעשה לנו הנשיא סאדאת, כאשר במלחמת יום הכיפורים הערים על צה"ל ועל המודיעין התמים, ופרץ אל תוך סיני. נכון הוא שהמהלך נסתיים בפיאסקו לצבא המצרי, אך המצרים יכולים לטעון עד היום שניצחו, מה גם שנגרמו אבידות קשות לצה"ל.

המרחקים בין דרום לבנון לבין צפון ישראל הם מזעריים, הגבול ניתן לפירוק בתוך דקות, ותיכנון המוני יכול להכות את הצד הישראלי בתדהמה ובשיתוק.

החשיבה הזו מתוחכמת, שכן אם האוכלוסייה האזרחית היא המגן של הלוחמים השיעים בדרום לבנון, יכולה לראשונה האוכלוסייה הישראלית להיות המגן שלהם בתוך ישראל, כבני ערובה למשל. ההנחה שלו יכולה להיות שבאמצעות בני הערובה ישלוט במהלכי צה"ל. הוא הרי רואה מה אנו עושים בשביל שני חיילים שנפלו בשבי, אז בשביל כמה מאות, או חלילה אלפים? וזה ההבדל בין המהלך האפשרי שלו לבין זה של סאדאת: אצל הנשיא המצרי נפלה ארמיה שלימה בשבי ישראל. אך פה הלוחמים שלו יקבלו חסינות, שכן הם יתפסו בני ערובה.

מזלנו שהוזי ההזיות להעביר את הגולן לסוריה יתבדו, שכן בתוכנית כזו, אם הגולן נניח בידי הסורים, אין לחיזבאללה בעייה לחבור מתוך שטח ישראל לסוריה, וליצור לעצמו עורף נוסף.

איך אני מגיע להערכות המדאיגות האלה (שאינן מדאיגות, אם נטפל בהן בזמן)?

בחיזבאללה פשוט אומרים את הדברים. ברברבנותם הם אינם מסוגלים לשמור סוד, ובכירים באירגון אמרו כבר כמה פעמים, שלא לייחוס, שהמלחמה הבאה תתנהל בתוך שטח ישראל, ברמה היבשתית.

חיזבאללה, כך אנו קוראים בעיתונות הערבית והבינלאומית, שולח כל הזמן מחזורים של לוחמים, מאות ואפילו אלפים, כל הלוחמים שלו, לקורסים צבאיים מתקדמים בסוריה ובאיראן, למשל קורסי לוחמת קומנדו. לשם מה?

חיזבאללה בונה מערך צבאי של ממש, שמאיים להאפיל על צבא לבנון כולו, ואשר נהנה מתמיכה רבה של השיעים בצבא לבנון, המהווים שם רוב. אין לו בעייה לשנע את הלוחמים בנפרד ואת הציוד הצבאי שלהם בנפרד, דרומה לליטאני בתוך זמן קצר. זוכרים את התרגיל שנערך דרומה לליטאני?

עכשיו נראה מה ניתן לעשות.

ברגע שהדברים מתפרסמים, הם אינם יכולים להפתיע עוד, שכן אנו יכולים להיערך למצב כזה. ברגע שהם מתפרסמים, יוצא האוויר מסודיות הצד השני. תארו לעצמכם שהטרויאנים המסכנים היו יודעים מראש, אם היו טורחים להקים מודיעין ראוי, שהיוונים מכינים סוס עץ. ניצחון היוונים היה הופך כמובן לכישלונם הנורא.

יש לנו זמן להכין מערך הרתעתי חדש, ובמילים פשוטות, להבהיר לחיזבאללה כי אם יעז להתקרב לישראל – כל המערך הצבאי והאזרחי שלו פשוט ימחק מן האוויר: בסיסים, מחנות, מתנ"סים, מרכזים קהילתיים, מרכזי אספקה, לוגיסטיקה, מרכזיים חברתיים, פוליטיים ומה לא.

בתיאום עם צבא לבנון, שאיום כזה הוא קודם כל איום כנגדו, יש להיערך בשטח. יוניפי"ל וצבא לבנון צריכים לעמוד על המשמר כשורת מודעות ראשונה, הגבול צריך להיות מתוגבר במערכות הגנה מתקדמות הרבה יותר, מיקוש והשמדה, למי שמנסה לעבור. הגבול צריך להיות בלתי עביר. היישובים צריכים להבין שסכנה כזו היא אפשרית, וכך גם הערכות גורמי הביטחון, משטרה, שב"כ וכמובן צה"ל. מערך צה"ל צריך להיות הרבה יותר מעובה ומוכן.

ונניח שהדברים לא יבוצעו על ידי נסראללה? טוב מאוד. אז נערכנו. גם בהיערכות ובמודעות שלנו יש עוצמה וכוח.

מה נסראללה יכול להרוויח, כבר ראינו. מה הוא יכול להפסיד ממהלך כזה? הוא לא טיפש, הוא יודע לשקול רווח והפסד:

אם הוא שולח לעבר ישראל מאות של לוחמים, זה אחוז מאוד גבוה מן הצבא שלו, שבסופו של דבר יושמד. כלומר חיזבאללה עצמו ייחלש מאוד לאחר המלחמה הזו, ואולי אפילו יושמד. זהו סיכון בסיסי מבחינתו. צה"ל הרי יסגור מיד את הגבול הצפוני לאחר תחילת האירועים, וכך לוחמי חיזבאללה יילכדו בפנים. חיזבאללה ינותק לשניים. הלוחמים האלה יגרמו נזק רב, אך הם יחוסלו. נסראללה ינסה להגן עליהם בהתמקחות על בני ערובה רבים, וכך לחלץ אותם משם, אך זהו סיכון. האסטרטג הצבאי פון קלאוזביץ כבר כתב: "המלחמה היא נחלת אי הוודאות."

יתרונו הגדול במלחמה האחרונה היה, שהפך את חייליו ל"בלתי נראים", מחופרים באדמה, בתוך אוכלוסייה ידידותית להם. במצב החדש, הלוחמים יהיו גלויים לגמרי, חשופים, בעומק אוכלוסייה עוינת, מנותקים מן העורף שלהם. כיצד יאכלו ויתקיימו? כיצד תתקיים שרשרת של פיקוד? זהו סיכון גבוה, אפילו אם יהיה מי, שנניח, יעזור להם מבפנים. היה כבר מי שנפל בפח הזה. כוחו של פתח בדרום לבנון היה בהיותו כוח גרילה, אך חאג' אסמאעיל סרסור, שהקים את חטיבת קסטל המשוריינת שם עד שנת 1982, ביטל בכך את יתרון הגרילה, והפך את כוחותיו לטרף קל בידי צה"ל.

אם ישלח את צבאו למחוזות רחוקים, הוא עלול להפסיד את המערכה בבית, שכן יהיה מי שינצל את ההסתבכות שלו (וזו תהיה הסתבכות) בישראל, ואת היעדר רבים מלוחמיו, כדי לבוא איתו חשבון בתוך לבנון.

נסראללה יודע היטב שבמזרח התיכון מי שרוצה את הכל – יקבל לבסוף לא כלום, והוא ישקול היטב-היטב תוכנית מסוג הרפתקני כזה. הוא כבר הגיע למקסימום יעדיו בדרום לבנון, וכל המוסיף גורע. הוא יודע שההיבריס הוא אוייב, שעלול להפיל אותו. מעכשיו עליו לשקול גם את ההרתעה הישראלית לכך.

אך לפי שעה הוא מכין את האופציה, וממתין. הוא לא צפוי ליזום את האירועים, אך בהסלמה מסוימת, בנסיבות מסוימות, הוא יכול לתת את האות. מבחינתנו אין זה עדיין נורא, עדיין לא מאוחר. עכשיו הזמן ללמוד מלקחם של הטרויאנים, ולבנות את מערכי ההגנה והמוכנות שלנו.

ובהזדמנות זו, אם יורשה לי, אולי כבר הגיע הזמן שאנו נשנה את הכללים וניצור מציאויות חדשות, ולא רק נגיב לתעוזתם, עם כל היותה בלתי אחראית, של אויבינו?

28.4.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

מאיר ריבקין

הרהורים בעקבות מאמרו של ד"ר גיא בכור בגליון 338

נראה לי שמר בכור מחפש עובדות ונימוקים 'מתחת לפנס' על מנת לבסס את התיאוריות שלו בעניין סוריה. לגביו הכול שלילי! האם אין הוא מחטיא במתכוון את העיקר: היתכנות הסיכוי לשלום איתם?

בואו ונקבל את כל התיאוריות המלומדות שלו אודות המזימות של אסאד ושות' בעניין הלגליזאציה בפרסום דווקא בעת הזו של הידיעות על הקשרים עם אולמרט, מה רע בכך? במה זה פוגע באינטרס הישראלי?

נכון זה פוגע בחוגים מסוימים מאד בישראל, בממשל ומחוץ לו, רבי השפעה וכוח פוליטי, אלו הנושאים את דגל אף שעל לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. כך זה היה במו"מ עם מצרים, עם ירדן, וכך כמובן עם הפלסטינים. גם עם מצרים הפחידו אותנו בירי על תל אביב, על חסימה חוזרת של נתיבי הים האדום באם ניסוג משרם, וכו', והרי בסופו של דבר זה ויכוח נדל"ני מוסווה.

מה שחסרה לי במאמריו המלומדים של ד"ר גיא בכור זו בשורת השלום. ולדאבוני אני, כיליד הארץ הזו, שבגילי המבוגר לא פסחתי אפילו על מלחמה אחת, אני כרבים אחרים לא איבדנו את התקווה לשלום המיוחל, עלינו לחדול מתגרנות, ולתפוס את הסיכוי לשלום עם סוריה בשתי ידינו בל נחמיצה שוב!

אהוד: אשרי המאמין בחזון התעתועים של השלום-כביכול. אני מאמין בינתיים לניתוחים המציאותיים של ד"ר גיא בכור ואינני שוגה באשליות כמוך. דווקא שנותיך הרבות בארץ שבה נולדת היו צריכות ללמד אותך משהו ולא להישאר נאיבי כל כך.

אורי הייטנר

הבעייה האמיתית שלנו אינה אסד אלא אולמרט

מאמרו של ד"ר גיא בכור "תזמורת של שקרים" [גיליון 338] מסביר, אולי, למה אצה לאסד הדרך לרוץ לספר לחבר'ה. אין הוא מסביר, מדוע אולמרט הסכים למסור לציר הרשע את הגולן הישראלי. ואם הוא לא העביר מסר כזה, מדוע לא הכחיש?

(כאשר נתניהו תקף אותו על כך, הוא לא היסס לרגע ומיד להגיב. וגם בתגובה זו לא הכחיש את הטענה).

דומני שהבעייה האמיתית שלנו אינה אסד אלא אולמרט.

אהוד: אני לא מאמין אף לרגע אחד שאולמרט מאמין לאסד ומציע לו משהו ממשי. וגם אילו רצה להציע – אין לו רוב לכך בישראל וגם לא הסכמה אמריקאית, והוא יודע זאת. אבל בנכונותו לשלום עם סוריה בתנאיה של ישראל חושף אולמרט את השקר הסורי, וכבר הסביר זאת היטב ד"ר גיא בכור במאמרו הנ"ל. אני לא מודאג. אולמרט פועל נכון והגולן לא יוחזר עד שלא יבואו ימות משיח למזרח התיכון ולא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה.

רון וייס: בזכותו של קרטר

סופר נידח שלום,

כנראה שכל האמצעים כשרים כדי להשחיר את נשיא ארה"ב לשעבר – ג'ימי קרטר. בסה"כ קרטר הוא אדם בעל כוונות טובות שמנסה להביא לרגיעה ולשלום במקומות שונים בעולם. עתה חטאו הוא, שניסה להביא לרגיעה באזורנו, ומאמציו לשחרור החייל גלעד שליט. הגדיל לעשות ד"ר גיא בכור שכתב בגיליון 338: "חומייני גמל לו וניקה עבורו (עבור קרטר) את השולחן. בני הערובה האמריקנים, שנתפסו בשגרירות בטהראן, שוחררו ביומו האחרון של קרטר בשלטון. קרטר זכה. המזרח התיכון כולו הפסיד."

ההפך הוא הנכון. חומייני עשה כל אשר לאל ידו לפגוע בקרטר. לאחר שהמבצע הצבאי שקרטר יזם ב-24-5 באפריל 1980 נכשל מספר מסוקים שנחתו במיבר הפרסי התקלקלו בשל סופות החול,ומסוק אחד התרסק ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו), סירבו האיראנים לשחרר את  החטופים לפני הבחירות בארה"ב. יש הטוענים שאנשיו של רייגן פעלו ויצרו קשרים עם האיראנים כדי למנוע את שחרור בני הערובה לפני הבחירות. לבסוף בני הערובה שוחררו ב-20 בינואר 1981, לאחר שהנשיא קרטר הפסיד בבחירות, ביום האחרון לכהונתו כנשיא.

רון וייס

רמת-גן

 * * *

משה ברק

מה מימונה, נא!

"חדשות בן עזר" [338] נהג באומץ, כששאל מהו החג הזה שנכפה על מדינת ישראל כחלק מ"העדפה מתקנת" של "העדות המקופחות". זהו הבל ומעשה עוולה, שכן יש לנו לפחות 15 עדות ומהן "מקופחות" שתרמו למדינה לא פחות, ולא אימצנו אף חג שלהן אז מדוע לאמץ חג דווקא של עדה מסויימת, שאינה הגדולה בעדות? במיוחד ש"חג" זה חל בעונת שפע החגים לאחר שבעה ימי פסח, לפני יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר, ו"יום ירושלים" חגים של כולם במרוצת חודש אחד...

המימונה היתה במרוקו חג שולי משפחתי של חלק מהקהילה, עם הבעייה מתי הספיקו להכין את מעדני החמץ המתוקים בדיוק בתום שבעת ימי ה"כשר לפסח". תוכן החגיגה נותר גם אצלנו כהצגת מיני מאפה וממתקים מרוקאיים לאו דווקא יהודיים, עם סיסמא בערבית "תרבחו ותסעדו" שכפו אותה עלינו כדי להציג צביון ייחודי לחג.

בתחילה היו גם תלבושות מ"בית אבא", לאו דווקא יהודיות, אך ייאמר לזכותן של נשות היזמים, שהן לא ויתרו ומתלבשות כיום ככוכבות טלוויזיה היכולות להופיע בכל מצעד אופנה על-עדתי.

העסקנים והמדינאים שבדמוקרטיה החייבים לדאוג לטווח הקצר לבחירות הבאות, ראו כינוסים מפוארים והחליטו לנצלם כבמה לפרסום בה "יתנו כבוד" למרוקאים ויזכו בקולותיהם. המבקרים לא תמיד זכו, אך אלה שנמנעו מלבקר "אכלו אותה בגדול".

כדי להעניק ללבוש אופי "מרוקאי" הוחזר למעמדו את התרבוש האדום העות'מני, שחבשו עסקני החגיגה שגם קטפו את פירותיה, ומיהרו לשים אותו על ראשי האורחים הנכבדים. החלה תחרות בין העסקנים והמדינאים על כמות הביקורים ועוצמתם ועל מספר הפוזות בתרבוש אדום...

כמי שהיה שליח התנועה הציונית במרוקו בשנת 1950, אני מעיד שזהו שקר גס והעמדת פנים אצילית של יוצרי החג בישראל. כי במרוקו היה חוק ברור עוד מימי הביניים שליהודים אסור לחבוש תרבוש אדום, הם חייבים לחבוש רק כובע-כיפה שחורה. חוק מפלה זה נותר בעינו, גם בימי מוחמד החמישי, שפתאום הודיעו לנו שעלינו להעריץ אותו ואף לקרוא רחובות על שמו.

כך הדבר גם באשר לאדריכלות מרוקאית המשגשגת במרוקו, אך מעולם לא נזקקו לה היהודים במלאח והיא היתה סמל טיפוסי של השועים המוסלמיים שהקימו מסגדים ובתים אליהם יהודים אפילו לא הגיעו.

הרווחה בארץ הולידה אופנת נסיעה למרוקו ל"חיפוש השורשים", שם מתרפקים על מקום מגורי האבות הדל. אך שבים מלאי התפעלות מוצדקת מיפי הארץ. ארץ יפה. אך אין לזה כל קשר ליהדות. כי יהודים לא ביקרו באתרי הטבע וההיסטוריה. מי שידו השיגה, לכל היותר עלה ל"קברי קדושים", עליהן העידה בפני בטיולי שם בשנת 2000, בת ליוצאי מרוקו שעלתה ארצה בהיותה בת עשר: "איזה יופי של קבר קדוש, אני נרגשת וזוכרת איך היינו באים לכאן כל שנה. הוריי שכרו חדר, והיה נהדר. אני זוכרת איך הייתי יורדת לגדת הנחל ושוטפת את הכלים..."

אני מצטרף ל"חדשות בן עזר ו"שובר את הכלים".

משה ברק

גבת

* * *

משה שפריר

שׁוֹאָה

הָאֵל מֵעָפָר הוּא בָּרָא

אֶת אָדָם בְּצַלְמוֹ

כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל גַּן-הָעֵדֶן;

אַחַר-כָּךְ הִפִּילוֹ בְּתַרְדֵּמָה,

פָּתַח וְסָגַר הַבָּשָׂר –

וְנוֹתַר עִם אִשְׁתּוֹ חַוָּה

– אָדָם לְלֹא-צֶלַע.

אָדָם מִלְחָמָה הוּא עָשָׂה

בָּאָדָם זוּלָתוֹ

כְּדֵי לִשְׁלֹט בְּכָל-הָאָרֶץ;

אַחַר-כָּךְ הִכְנִיסוֹ לַמִּכְלָאָה

עַד שֶׁנָּגֹזוּ חַיָּיו –

וְנוֹתְרוּ רַק אָהִיל, בּוֹרִית

וְאָדָם לְלֹא-צֵל.

* * *

עמרם גורדון

גם ללב יש לילה

מתוך "הדף הירוק"

 בעקבות מותו של סטאלין חווינו את אחד מרגעינו היפים. היינו מאוחדים בתחושות הצער, והורגשו מתח וציפייה לקראת האזכרה. אני זוכר שפנינו ליאצק הצייר שלנו, שיכין ציור גדול של סטאלין, ומתחתיו יכתוב את המילים: "סטאלין איננו, נותרנו יתומים."

יאצק היה אמן. רווקותו והתבדלותו מהציבור בצריפו הקטן שבקצה היישוב אפשרו לו לעשות דברים נפלאים, בתחום הקישוט בחגים, ולצייר את ציוריו הריאליסטיים המתארים את מציאות חיינו, "שלא על חשבון העבודה," כמו שהקפיד לציין. מעולם לא דיבר באסיפת החברים, ואף אחד לא ידע מה הוא באמת חושב או מרגיש. אדם בודד בחברה מתחדשת.

 כעבור יומיים חזר והציע, שהכתובת לא תהיה גלויה, אלא מגולגלת מתחת לתמונה התלויה, ועל ידי משיכה בחוט, עם תום השמעת ההמנון של ברית המועצות, ישוחרר הגליל ותופיע הכתובת שעליה הוחלט. כאבנו הקולקטיבי יתמקד רק באותיות השחורות ובצירוף הנפלא של המילים, "סטאלין איננו, נותרנו יתומים." אחרי חצי דקת דומייה יקומו כולם לשיר את האינטרנאציונל, ובכך תסתיים האזכרה.

 ההצעה התקבלה בברכה, כי לא ידענו איך לסיים את העצרת. בעיני רוחנו ראינו את הקהל קם ויוצא בדממה מהאולם; פה ושם מישהו ינגב דמעה, זוגות יתחבקו, אב ישים את ידו על כתפי בנו, לעודדו. סיום נפלא לאזכרה לאיש הגדול, שנתן טעם לחלומותינו ותקווה לאנושות. 

ההכנות היו בעיצומן. סוכם עם הדוברים מי יספר את תולדות חייו של סטאלין, מי ידבר על הערכים הנצחיים שהנחיל לנו, מי ישא דברים על אנושיותו ועל אהבתו לילדים, מי יספר על גבורת ברית המועצות במלחמת העולם בהנהגתו. הוחלט, כי בסוף יאמר יעקב דברי הערכה לפועלו, ויעלה על נס את יחסו המיוחד לעם היהודי ואת דבר תמיכתו בהקמת מדינתנו. בחרנו את שלושת השירים הרוסיים שהמקהלה תשיר. הכול נראה מוכן לקראת האזכרה – עד שיאצק בא ואמר, כי לצערו, לא יוכל להיות באזכרה. הוא מוכרח לנסוע לפגישה משפחתית, שאי אפשר לדחותה. אך, אל דאגה, מיהר להוסיף, הוא יכין הכול ואפילו יראה לאביתר הצעיר איך לשחרר את הכתובת המגולגלת מתחת לתמונה ברגע הנכון, בסיום השמעת ההמנון הסובייטי, בדיוק כפי שנקבע. "אל תדאגו," הוסיף, "את האזכרה הזו לא ישכחו אפילו יחלפו חמישים שנה." 

ניסינו לשכנעו, שהוא חייב להישאר בבית בערב הזה, והמזכיר אף גער בו: "איך אתה יכול לעשות דין לעצמך ולהוציא את עצמך מן הציבור בערב מיוחד שכזה, אין לך לב?"

אבל יאצק נשאר בשלו, ורק הפטיר לעברו, "גם ללב יש לילה." 

הגיע יום השלושים לפטירתו של סטאלין. כל החברים התכנסו בחדר האוכל, שהיה מואפל כשרק התמונה מוארת, כראוי לאזכרה חשובה. דממה שררה, איש לא דיבר, וכולם ציפו לרגע שבו ייקראו לקום מכיסאותיהם ולעמוד דקה לזכרו של האיש הדגול שאיננו עוד.

 הדוברים תפשו את מקומם ליד השולחן המרכזי, העטוף שחורים ומקושט בענפי אספרגוס ובצנצנת ורדים אדומים. האזכרה החלה. פניה שרה שיר רוסי שקט, ואחריה ללא הפסקה נישאו דברים, דברי הוקרה, דברי הערכה, דברי הלל, הרבה מילות שבח והלל. יואל קרא שיר של מיאקובסקי בתרגומו של שלונסקי, המקהלה התרכזה למרגלות שולחן הדוברים ושרה שלושה שירים.

"איזה ערב מרשים," לחש המזכיר לרכז-התרבות שישב לידו. "כל כך נוגע ללב," השיב לו הלה בלחישה.

כשהמקהלה סיימה, החל מתנגן בפטפון ההימנון הסובייטי, ולקראת סיומו, משך אביתר בחוט. לעיני כול הותר הגליל ונפרשה הכתובת: סטאלין רוצח

הציבור המופתע החל מהמהם, מגיב בלחש, ואחר כך בקול חזק יותר, בצעקות. חברים החלו להביע את מחאתם, לבטא את הפגיעה העמוקה ברגשותיהם, את הזעם שחשו על המעשה שלא ייסלח. כל הניסיונות לשיר את האינטרנציונל לסיום האזכרה עלו בתוהו. המהומה שנוצרה הייתה להפגנה נגד בן העוולה שעולל זאת.

"מי באמת עשה זאת?" שאלו ברוגז את המזכיר הנבוך. "יאצק! איפה יאצק?" – איש לא עזב את חדר האוכל במשך זמן רב. כולם צעקו וכעסו על חילול השם, על המעשה שלא ייסלח ולא יישכח לדורות! 

יאצק לא חזר לקיבוץ, גם לא לביקור, ורק שיגר מכתב קצר למזכיר שבו כתב: "לכל אדם יש לב, אך גם ללב יש לילה. האזכרה וההכנות שלכם נעשו בלב מואר, בלב אוהב ומעריץ, אבל זה היה הלילה החשוך של הלב שלי על כל מה שעולל האיש למשפחתי. אודה לך אם תקרא את מכתבי באספת החברים הקרובה. אני יודע שלא יסלחו לי ולא ישכחו לי, וגם איני מבקש זאת, אך אולי יימצא מישהו שיבין לליבי." 

עמרם גורדון, משמר העמק, נשוי, אב לחמישה וסב לתשעה (אוטוטו עשרה). בעבר שימש מזכיר הקיבוץ, ואחר כך מנהל אדמיניסטרטיבי של ספריית הפועלים. החל לכתוב כשעזב את התפקיד בשנת 2002. את הסיפור כתב במלאת 50 שנה למותו של סטאלין.

* * *

רוני גרוס

ליום השואה

יֶשְׁנָם יָמִים בָּהֶם הַלֵּב עוֹצֵר בְּחֶטֶף

שׁוֹקֵט הוּא וּמַקְשִׁיב וְצַר מִלְּהָכִיל,

וְהַדְּמָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ שְׂמִיכָה עוֹטֶפֶת

וּמַכְרִיזָה בְּקוֹל: יוֹם פַּחַד זֶה וְחִיל.

הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַד שֶׁצְּפִירָה נִשְׁמַעַת,

הַכֹּל נִקְטָע, עוֹצֵר וְקָם לְאוֹת כָּבוֹד.

הַמּוֹחַ לֹא קוֹלֵט, הַנֶּפֶשׁ לֹא יוֹדַעַת

וְהַצְּפִירָה הַזֹּאת קוֹרַעַת לְבָבוֹת.

שִׁשָּׁה מִילְיוֹן אֵינָם! הַמִּסְפָּרִים הוֹלְמִים.

הַשֵּׂכֶל לֹא יָכוֹל לִתְפֹּס אֶת הַכַּמּוּת

שֶׁל אֵלֶּה שֶׁהָלְכוּ לַמַּחֲנוֹת אִלְּמִים,

וְלֹא מָרְדוּ בְּאֵלֶּה שֶׁשְּׁלָחוּם לָמוּת.

שֶׁל עַם אֲשֶׁר הֻשְׁמַד עַל כִּי הוּא עַם-הַסֵּפֶר,

שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת שֶׁנֶּעֶלְמוּ עַד כְּלוֹת.

שֶׁל עֲיָרוֹת שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר הָפְכוּ לְאֵפֶר,

שֶׁל יְלָדִים בְּלִי אֵם וְאִמָּהוֹת שְׁכוּלוֹת.

יֶשְׁנָם יָמִים בָּהֶם הַזְּמַן עוֹצֵר בְּחֶטֶף

שׁוֹקֵט הוּא וּמַקְשִׁיב וְגַם קוֹלֵט הַכֹּל.

עַמִּי הֻשְׁמַד, אֲבָל מִתּוֹךְ הָאֵפֶר

הוּא הִתְנַעֵר וְקָם, מַמָּשׁ כְּעוֹף הַחוֹל.

* * *

יוסף חרמוני

"האינטרציונל" – הגירסה המלאה

לפני שנים אחדות נברתי באינטרנט. ומן הון להון, מאינטר לאינטר, הגעתי לאינטרנציונאל. לתדהמתי, נוכחתי כי כאשר נשאנו בילדותנו עיניים מצועפות אל הדגל האדום, ושרנו את "האינטרנציונאל", שרנו רק  16.66% ממנו.  

האם תירגם שלונסקי רק בית אחד? או, לחלופין, האם קול ההמון הותיר מששת הבתים רק את הבית הראשון? (אם אכן כך הוא, אפשר להבין את הציבור: שירת ששת בתי "האינטרנציונאל" אורכת כשבע וחצי דקות. נבדק.)

 לאליהו הכהן הפתרונים.  

 את "האינטרנציונאל", הימנון הפועלים שהיה שיר-קודש במשטרי-דיכוי שֶרק  הנאצי היה נורא מהם, מצאתי כתוב בשפות אחדות. תרגמתי אותו בהתפעמות, ומתוך כאב רב על חזון של בניית עולם חדש, חזון שהפך גם למלכודת עכברים לנתיניו. אודה: עודני מאמין במה שהאמינו בו כותביו הלוהטים של "האינטרנציונאל", ועמיתיהם. איני שוכח כי החזון הסוציאליסטי הביא בכנפיו גם קידמה ושיחרור. אין לספר על מצבו של האדם בחברה המערבית של היום, ללא הכרה בתפקידם של הדגל האדום ו"האינטרנציונל" שחוּללו וטומאו בידי מנוולים פסיכוטיים כסטאלין, מאו ודומיהם.

את תרגום הבתים (ב' עד ו') שלהלן כתבתי בעיקר על פי התרגום הרוסי לשיר שנכתב צרפתית במקורו. ניסיתי להיות אפיגון של שלונסקי, לכתוב באופן שיהיה בו המשך כלשהו לתרגומו.

הרי לפניכם, לרגל האחד במאי, "האינטרנציונאל" על חמשת הבתים הנוספים שלו, שהם 83.334% ממנו. אני מניח כי אינכם מכירים אותם.

       המנון "האינטרנציונל"             

א. קוּם,הִתְנָעֵרָה, עָם חֵלֶכָה, עָם עֲבָדִים וּמְזֵי-רָעָב!

אֵש-הַנְקָמוֹת הַלֵב לִחֵכָה, – לִקְרָאת אוֹיֵב, הִיכּוֹן לַקְרָב!

עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיסוֹד נַחֲרִיָמָה,

מִגָב כָּפוּף נִפְרוֹק הַעוֹל.

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נַקִימָה.

לֹא כְּלוּם אֶתְמוֹל, – מָחָר הַכָּל!

[הפזמון, החוזר פעמיים!!] 

 זה יהיה קרב אחרון במלחמת עוֹלָם.

 עִם האינטרנציונל, יֵעוֹר, יִשְגַב אָדָם!

ב.  אִיש לֹא יָבִיא הַפְּדּות לַעֶבֶד.

לֹא אֵל, לֹא מֶלֶך, לֹא בְּשֹוֹרָה.

זְרוֹעֵנוּ, הִיא תַסִיר הַכֶּבֶל.

חֶבְלֵי-אֵימָה וָשוֹד נִקְרָע!

נַשְלִיך עוֹשְקִים, וְאֶת שְלָלָם, לַרוּחַ.

 יֵרוֹם אֱנוֹש, כּי בָּאָה עֵת!

עִם הַחוֹשְלִים, עָל הַמַפּוּחַ, –

נָכֶּה בַּפֶּלֶד הַלוהֵט!

 זה יהיה קרב אחרון...

  ג.  חֲדָל, עַרְפָּד, לָמוֹץ דַמֵנוּ.

  הַקֵץ לַמַס, לֹא כֶּלֶא שוּב!

  לְךָ כָּל עֹשֶׁר עוֹלָמֵנוּ

  וְלָנוּ זְכוּת הִיא צְלִיל נָבוּב.

  עוֹלָם חָדָש יִהְיֶה! הוּנָף הַדֶגֶל

  וְסִיסְמַתֵנו כָּאן הִינָה:

  שִלְטוֹן יוּתַן לְעָם-הַיֶגָע

  הַלְאָה מִכָּאן, אוֹכְלֵי-חִנָם!

 זה יהיה קרב אחרון...

 ד.  הִנֵה הֵם, שוּר, רוֹבְצִים עָל כֶּרֶס,

 אֵילֵי-הַהוֹן אֲשֶר עָבוּ.

 וְסִיפּוּרָם, כָּל דָף וָפֶּרֶק, –

 אֵיך אֶת כָּל עֲמָלְךָ חַלְבוּ!

 כִּי פְּרִי עֲמָל-הַעָם לָהֶם מֵיטִיב הוּא,

 בַּכַּסָפוֹת אֲשֶר מָלְאוּ.

 עֵת עָם עָמֵל יִתְבְּע: "הַשִיבוּ!", –

 רָק אֶת שֶלוֹ תוֹבֵעַ הוּא!

 זה יהיה קרב אחרון...

ה. לֹא עֵת-קְרָבוֹת הִיא בֵּין עָמֵינוּ, –

מוּל עֲרִיצִים יָקוּם הַעָם!

הַחֲיָלִים אֶל שוּרוֹתֵינוּ, –

וְלַגְדוּדִים יַפְנוּ עוֹרְפָּם!

וְאִם יִרְצוּ בְּנֵי-הַעַוְלָה עָקְדֵנוּ, –

אֶל מִזְבְּחוֹת-גַאֲוָתָם, –

תִשְמַע אֹזְנָם אֶת כַּדוּרֵינוּ,

גָם הַקְצִינִים יָבוֹא יוֹמָם!

 זה יהיה קרב אחרון...

ו.  אֲנָחְנוּ, פּוֹעַלֵי-הַחֶלֶד,

צְבָא-עָמֵלִים, הִנֵה הוּא קָם.

לַטָפִּילִים שוּב אֵין תוֹחֶלֶת,

וְלָנוּ כָּל יִפְעָת-עוֹלָם!

יִרְעַם הַזָעָם, בַּחוֹמְסִים יָכֶּה אָז;

טוֹרֵף, תַלְיָן, יִדוֹמוּ דוֹם.

וְלָנוּ שֶמֶש תַעֲלֶה אָז,

תַגִיהַ אוֹר, כִּי בָּא הַיוֹם!

זה יהיה קרב אחרון...

אליהו הכהן

מאימתי שרים בארץ את ה"אינטרנציונאל"?

מענה ליוסף חרמוני

שיר הפועלים הנודע  ה"אינטרנציונאל" נכתב במקורו בצרפתית, ואת מילותיו חיבר בשנת 1871 אז'ן פוטייה. הוא לא זכה לשמוע את שירו בימי חייו. בשנת 1888, שנה לאחר מותו הולחן השיר בידי פועל בשם פייר דגייטר, חבר במקהלת פועלים בעיר ליל בצרפת על-פי בקשת חבריו למקהלה. בשלהי המאה ה-19 התפשט השיר מחוץ לצרפת ובהדרגה תורגם כמעט לכל השפות בעולם.

עד שנת 1924 נהגו לשיר אותו בארץ בעיקר בתרגומיו ללשונות הרוסית והיידיש. להלן מילותיו הרועמות של הבית החוזר בלשון יידיש:

דאָס וועט זיין שוין דער לעצטער און ענטשיידענטער שטרייט

מיט דעם אינטערנאציונאל שטעהט אויף איר ארבעטס-לייט.

ב-1924 הושר ה"אינטרנציונל" לראשונה בעברית. הוא תורגם בידי אברהם שלונסקי כמחווה לרגל נשף האחד במאי באותה שנה, שנערך מטעם "אחדות העבודה – התאחדות ציונות-סוציאלית של פועלי ארץ ישראל" באולם "ציון" בירושלים. באותו מעמד אף הושר לראשונה מפי מקהלת ועדת התרבות של ההסתדרות בניצוחו של פורדהאוז בן ציסי. התרגום כלל, בנוסף לבית החוזר, שלושה בתים כפולים (מתוך ששת בתי השיר המקוריים). מאחר שהשיר המתורגם (בחתימת א. ש.) נדפס בתוכניית הנשף, ניתנה ההזדמנות למשתתפים לשאת קולם בשיר יחדיו עם המקהלה ששרה את שלושת הבתים והפזמון החוזר במלואם. כך נהגו גם בכל הביצועים הראשונים של השיר בארץ – התרגום העברי הושר בגירסתו המלאה. רק מאוחר יותר, כשהחל ה"אינטרנציונל" לשמש מעין הימנון בכינוסי פועלים, החלו לנהוג בו כבכל הימנון ולשיר ממנו בית אחד בלבד. מן המפורסמות היא שבשירת הימנונים אין נוהגים לשיר את כל בתי השיר כשהמנגינה זהה ובעצם חוזרת על עצמה מבית לבית. [כך גם ב"התקווה" וב"תחזקנה" – שני שירים מרובי בתים שמרגע שהפכו להיות הימנונים הושרו מתוכם רק הבתים הראשונים. לעומתם הימנון הפלמ"ח ("מסביב יהום הסער") הושר במלואו על שלושת בתיו משום שלחן השיר השתנה מבית לבית].

אל שלל התרגומים להם זכה ה"אינטרנציונל" מצרף כאן יוסף חרמוני את תרגומו הקצבי והקולח לטעמי, ועל-כך יבורך. אך מה חבל שלא תירגם גם את הבית הראשון שדווקא הוא  זקוק לריענון-מה. ככלות הכול, כמה מבין הרבים ששרו את השיר אכן ידעו מה זה "חֵלֵכָה" מבלי להזדקק למילון (במקור: חלְכה; חלֵכה הוא ניקוד הפסקי)? "אם ברצונך לרכוש את לב העם" –  חידד יהושע השל שור (עורך כתב העת העברי "החלוץ") את חושיו של נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה", בשעה ששמע בשנת 1877 על כוונתו לחבר המנון לעם היהודי – "עליך לדבר במונחים פשוטים ולרדת לשפת ההמונים."

להלן הנוסח המקורי של תרגום שלונסקי, שבמרוצת השנים חלו בו שינויים אחדים. (הנוסח השגוי שעדיין מופיע באתרי אינטרנט שונים כגון הוויקיפדיה הוא נוסח שהשתגר והנציח עצמו, ולכן טעו בו רבים.  ראש הממשלה לשעבר בגין הרבה לנקוט אותו בנאומיו: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה" במקום "נחרימה", כנראה משום הצליל הדומה והביטוי הכבול 'להחריב עד היסוד'. כן לגבי סטיות קלות נוספות מן המקור.

"אינטרנציונל"

המילים: אז'ן פוטייה (EUGENE  POTTIER)

הלחן: פייר דגייטר (PIERRE  DEGEYTER)

המתרגם: אברהם שלונסקי

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל!

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה:

לֹא כְּלוּם – מִתְּמוֹל. מָחָר – הַכֹּל!

                   זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

                   עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.

אֵין רָב רִיבֵנוּ וּמוֹשִׁיעַ:

לֹא אֵל, לֹא מֶלֶך, לֹא גִּבּוֹר.

בִּזְרוֹע נְטוּיָה נַבְקִיעַ

אֲנַחְנוּ דֶּרֶך אֶל הָאוֹר.

עֲבוּר הַדְּרוֹר וּפְדוּת הָרוּחַ

וּפְרֹק הָעוֹל מִגַּב הָעָם –

לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכֹחַ,

כָּל זְמַן בַּרְזֶל עוֹדֶנוּ חָם.

                   זֶה יְהִי קְרָב...

רַק לָנוּ – עֲמֵלֵי כַּפַּיִם,

רַק לָנוּ – עֲמֵלֵי הַיְּקוּם

הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ,

וּלְכָל הוֹלְכֵי בָטֵל – לֹא כְלוּם!

וְכִי רַעַם אֲבַדוֹן יָרִיעַ

עַל רֹאשׁ שׂוֹנְאֵינוּ לְהֻמָּם, –

עָלֵינוּ שֶׁמֶשׁ דְּרוֹר תּוֹפִיעַ

לִשְׁפֹּךְ אֶת זָהֳרָהּ הֶחָם.

                   זֶה יְהִי קְרָב...

כל עוד היה ה"אינטרנציונאל" שיר פועלים צרפתי, אפשר שסיפק צרכים של זמן ומקום ועורר הזדהות בלב השרים. מעבר לכך, התקוות הגדולות שהפיח השיר הזה בקרב רבים מאיתנו ש"עִם האינטרנציונאל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אדם" לא עמדה במבחן המציאות. כידוע היה הוא להמנונה של ברית המועצות בשנים שלאחר המהפכה ועד לשנת 1944, אותן השנים שבהן נעקרו מרכזי התרבות היהודית והעברית מתחומי ברית המועצות. אלפי יהודים שדבקו בתורה הקומוניסטית ובנאמנותם עלו אף על רבותיהם – נשלחו למכלאות בסיביר. אחרים, ובהם ממקימי עין חרוד ותל יוסף (אלקינד וחבורתו) – שבחיפוש אחר האידיאל הנכסף של חיי שיתוף העולה על זה של החלוצים בעמק, נטשו את מכורתם ובתיהם שהקימו בעמק יזרעאל וירדו לברית המועצות בשיר ה"אינטרנציונאל" על שפתותיהם – סופם שאפילו מקום קבורתם אינו ידוע. מה לי הפועל כי אזמר שיר זה?

* * *

אהוד בן עזר

לא כל ניצולי השואה מסכנים

ואין צורך בדמגוגיה זולה כדי להתנצל בפניהם –

כי הם – אנחנו!

ההתנצלות האווילית והדמגוגית בפני "ניצולי השואה", וכרכורי פוליטיקאים ורודפי פרסומת סביבם ומסעות יחסי הציבור היקרים הנעשים כביכול לעזרתם – מעוררים סלידה ובושה עמוקה אצל מי שגדל בארץ הזו ויודע את תולדותיה.

בפני מי עלינו להתנצל?! – הרי מאות אלפי העולים שבאו ארצה לפנֵי, במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה – אינם פֶּלח מסכן ואומלל באוכלוסייה הישראלית אלא הם עצם- מעצמה, הם חלק מהפלמ"ח ומצה"ל, אנשים שלחמו במלחמת העצמאות ובכל שאר מלחמת ישראל וגם הגיעו לדרגות פיקוד גבוהות ביותר, אנשים (גברים ונשים) שבנו את המדינה בכל תחום ותחום ולא ראו את עצמם נבדלים במאומה מהיישוב הוותיק אלא חלק מן האומה הישראלית החדשה שקמה כאן ואשר בשמחה הצטרפו אליה.

אנחנו, הוותיקים, הננו מיעוט לעומתם. בתחומים מסויימים אפשר לומר שהם קלטו אותנו ולא אנחנו אותם. אז מה פתאום עושים מהם כולם שברי אדם ועניים, כאילו זה היה גורל כל "הניצולים" שהגיעו ארצה מארצות שיהודים סבלו והושמדו בהן במלחמת העולם השנייה? סיפורה המדהים והמרגש של נעמי (מקודם מרתה) שדמי מסמל את ההפך הגמור.

נכון, יש בישראל לפי הערכה כשבעת אלפים וחמש מאות יהודים קשישים, מעוטי אמצעים וזקוקים לסיוע, שהם גם "ניצולי שואה", ויש ודאי עוד כמיספר הזה אלפים, אם לא יותר, של יהודים קשישים, חולים ועניים מיוצאי עיראק, תימן, ארצות צפון-אפריקה וגם חבר העמים, שאינם נופלים תחת הקטגוריה של "ניצולי השואה" המיוחסים, אבל גם הם זקוקים לסיוע סיעודי ציבורי וממלכתי לא פחות ולפעמים אולי גם יותר!

היש לנו זכות מוסרית לבוא לממשלת גרמניה ולקרנות השילומים ולבקש סיוע נפרד רק עבור הזקנים והעניים שלנו העונים להגדרה "ניצולי השואה" – זאת כאשר חובתה של ישראל ושל מערכת הסעד שלה לטפל בכל זקנינו ובכל חולינו ובכל עניינו, ולא חשוב מה הביוגראפיות שלהם ומה היו זכויותיהם וסבלם בעבר?!

נכון, כספים רבים מקרנות התביעות והפיצויים של השנים האחרונות מעשירים גם עורכי דין ומוסדות להנצחת השואה – וחלק ניכר מהם אינו מגיע לניצולי השואה עצמם. אבל אין לכך שום קשר למצבם הכלכלי של "ניצולי השואה" – כי כאשר מדובר בפיצוי ולא בסעד לסוגיו (סוציאלי או רפואי) – אזיי דין אחד לעשירים ולעניים! – הכספים הללו אינם מעשה חסד אלא השבת הגזלה לבעליה החוקיים – גם אם לעיתים אין אפשרות להחזירם אחד לאחד ויש להחזיר כספים לפי ממוצעים ואומדנים.

ואולי "מגיע" מהכספים האלה גם ליהודי צפון-אפריקה שהיו תחת הכיבוש הנאצי וליהודי עיראק שסבלו מה"פרהוד" בימי ראש הממשלה ראשיד עלי אל-כיליאני הפרו-נאצי!? – וגם לילדיהם של החיילים היהודים הארצישראליים שנהרגו במלחמת העולם השנייה במלחמתם נגד הגרמנים, כל אלה – גם אם הם כיום עשירים כקורח וכנועם לניר.

* * *

לראשונה ביום השואה –

 עצרת לציון לחימת בית"ר במרד גטו וארשה

עצרת זיכרון לציון 65 שנה לפרוץ מרד גטו וארשה, המוקדשת לחיילים האלמוניים של האירגון הצבאי היהודי (אצ"י) ובראשם פאבל פרנקל וליאון רודאל הי"ד, תתקיים ביום הזכרון לשואה ולגבורה, יום חמישי, כ"ו ניסן תשס"ח, 1.5.08, בשעה 16.30, במרכז מורשת בגין בירושלים.

היוזמה לעצרת – שתהיה מכאן ואילך למסורת מדי שנה – באה מפרופ' משה ארנס, לשעבר שר החוץ ושר הביטחון, העוסק עתה במחקר לחימת בית"ר במרד וארשה, ובקרוב אף ייצא לאור ספרו המחקרי על כך.

לדבריו, הלחימה העזה ביותר במרד היתה של אירגון אצ"י וזאת בניגוד למקובל ולמידע הרשמי. הפרטים על כך אינם ידועים, משום שראשי האירגון נפלו במהלך הלחימה בגרמנים.

בשבוע שעבר הוסר הלוט בווארשה, במעמד משה ארנס ונציגי ממשלת פולין, מעל שלט הנצחה ללוחמי בית"ר, ברחוב מוראנובסקה, שם התנהלה עיקר הלחימה של אצ"י.

פרופ' ארנס ישא את ההרצאה המרכזית בטקס, שבו תשתתף גם שגרירת פולין בישראל, הגברת אגנישקה מאגדזיאק מישבסקה. עדות אישית של לוחמת תספר הגברת ז'וטה הרטמן, שהיא מאחרוני לוחמי אצ"י במרד. חניכי תנועת בית"ר יקראו קטעים עדות ואילו מקהלת מכון תל-אביב לחזנות, בניצוחו של החזן נפתלי הרשטיק, תשמיע קטעי שירה.

הטקס ביום חמישי הקרוב מאורגן על-ידי מכון ז'בוטינסקי בישראל, מרכז מורשת בגין, מסדר ז'בוטינסקי ותנועת בית"ר.

הכניסה חופשית – הציבור מוזמן.

* * *

"מכתב עיתי נאה ומאיר עיניים ומחשבה!"

שלום אהוד,

ישר כוח! המכתב העיתי הוא נאה ומאיר עיניים ומחשבה. הכיצד הסיפק בידך לערוך ולהוציא דבר מעין זה?

אהרון רול

אהוד: מצד אחד יש לי תחושה של שליחות בהבאת דברים חשובים של אחרים ושלי לקהל נבחר באמצעות מכתב עיתי פלוראליסטי ברמה עברית גבוהה שאינו בעל קו פוליטי, מפלגתי-פרסונלי או סתם אינטרסנטי וסנסציוני – וגם משוחרר מעיתונות שבוייה בידי הקולקטיביזם הרעיוני של המיליארדרים למיניהם, אשר מדי שבוע רוכשים זונות וזונים סֶלֶבְּס חדשים לשמש אצלם בתור "עיתונאים" –

מצד שני, מהיותי סופר "לא חשוב", שאינו נחשב לחלק מהספרות העברית, אין לי כיום שום סיכוי להוציא לאור את ספריי אלא אם אדפיס אותם על חשבוני, מה שלעולם לא אעשה, כי אז גם איש לא יפיץ אותם.

לכן מצאתי דרך אינטרנטית חדשה ליצור קשר ישיר עם קוראיי ללא תיווך של עורכים, הוצאות ספרים, חנויות ספרים ועיתונים. אני שולח את הגיליונות חינם כי אני חוסך הרבה כסף פרטי שלי מכך שאינני משלם למו"לים על הדפסת ספריי, ויש לי גם הכנסות גדולות מהפרדסים של משפחתי שבהם צייר גוטמן את הזונות הערביות הערומות. אני גם לא מאמין באתרים שתלויים בגולשים אליהם, אלא שולח ישירות את הגיליון לנמעניו, אלה החפצים בו – כמו עיתון יומי שמקבלים אותו המנויים מוקדם מאוד בבוקר.

עבודתי קלה מאוד כי אינך יכול לשער לעצמך אלו כמויות של חומר כתוב משובח ולרוב גם בלעדי מגיע אליי יום-יום ושעה-שעה בקובצי הוורד באי-מייל, ומצד שני העבודה גם לא קלה כי דרוש זמן רב לערוך כהלכה את כל החומר המתקבל ולשמור על הרמה הגבוהה של המכתב העיתי. ממרחק השנים, כתב-העת שאולי השפיע עליי ביותר, ושאותו הייתי קורא בשנות נעוריי, לפני כשישים שנה, הוא הירחון "בטרם" בעריכתו המעולה של אליעזר לבנשטיין, לימים ליבנה.

מטרתי, ואולי לא אטעה אם אומר שהיא גם מטרת מרבית המשתתפים איתי במכתב העיתי – להגיע לפחות למחצית התפוצה של מה שהיה פעם "העיתון לאנשים חושבים". וככל שכל נמען יפיץ הלאה את גיליונותינו, כן ייקל עלינו להגיע למטרה, ובינתיים – לנמען ה-2000!

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב ספרותי מיוחד:

פרופ' דן מירון ירצה על הנושא:

שמש וגורל

הרומנים "שמשון" ו"חמישתם" מאת זאב ז'בוטינסקי

דברי פתיחה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון

יום שני, ז' באייר תשס"ח, 12.5.2008, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'

* * *

קולות מן הים האחר

שירת נשים ערביות בנות זמננו

אירוע השקה לספר "קולות מן הים האחר"

 בהוצאת קשב לשירה ובעריכת עמי אלעד בוסקילה

ספר שירה ראשון מסוגו הכולל שירים של 30 יוצרות מ-16 מדינות ערביות

אלג'יריה, כווית, עיראק, לבנון, סעודיה, סוריה, לוב, מרוקו, ועוד.

לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים מהספר.

משתתפים : חנה מירון, שולמית אלוני, רוני סומק, רפי ויכרט,

 דודו אלהרר, ח"כ נדיה חילו, עמי אלעד בוסקילה ועוד.

19 במאי 2008 בשעה 20.30 בצוותא

כרטיסים מוזלים במחיר 50 ש"ח לקוראי "חדשות בן עזר" בקופת צוותא טל. 6950156

יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה

* * *

עצוב מאוד

שאם וארבעה ילדיה נהרגים כתוצאה מכך שפוצצנו מטען של חומר-נפץ שנשא טרוריסט מבני-עמה כדי להרוג אותנו, וזה גם משמש מצויין את התעמולה הפלסטינית בישראל ובעולם, אבל ממני לא יסחטו אף מילה של התנצלות כל זמן שחייהם של מאה וחמישים אלף הישראלים הנמצאים ביישובי עוטף-עזה הם הימור יום-יום ושעה-שעה עם המוות מול מיתקפת רקטות ופצ"מים בלתי פוסקת על מטרות אזרחיות, והעולם שותק כי אנחנו "כובשים" ולכן ראוי לנו למות. מנוולים. אגב, עיתון "הארץ" החל להשתמש במילה "פלשתינה" במקום ארץ-ישראל בכתבה על שנות ה-30.

* * *

בקשה צנועה

היינו מבקשים לקיים חלק מטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ומ"מצעדי החיים" שלו, גם על אדמת גרמניה ובמחנות הריכוז שהיו בה כמו בוכנוואלד ולא רק על אדמת פולין שהיתה ארץ כבושה באכזריות בידי הנאצים ואשר גם מיליונים מאזרחיה נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה.

* * *

הייתכן?

שהעיתונאי הלוחם (לשעבר ב"ידיעות אחרונות") מרדכי גילת – יחל בקרוב בעיתונו החדש "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי שלדון אדלסון) – בסידרת כתבות חושפת שערוריות הקשורות בבנימין ובשרה נתניהו?

* * *

ברכות לסופר יורם קניוק

עם זכייתו באות יקיר תל אביב

אבל יותר טוב אם היו נותנים לו פרס שאינו רק כבוד אלא יש בו גם כסף. הרבה כסף.

* * *

שידורי תיכון רביבים ראשל"צ ביום השואה

ביום השואה (1.5.08) יוקרנו בערוץ "מכאן" - ערוץ 98 בכבלים ובלוויין, שני סרטים מבית היוצר של מגמת הקולנוע בתיכון "רביבים", ראשל"צ. הסרטים הופקו בין השנים 2006-2007 ולאחרונה זכו בפרס, בתחרות לפרויקטים חינוכיים בברלין.

 להלן שיבוצי ההקרנות ביום חמישי 1.5.08, יום השואה:

11:05 תיכון רביבים החיים שלי החיים שלך – סיפוריהן של חנה מלר ורבקה קולגי – שתי ילדות שעברו את השואה.

13:35 תיכון רביבים:  לספר כדי לחיות – קבוצה של ניצולי שואה מראשון לציון נפגשת עם תלמידים ומספרים את סיפוריהם האישיים ויוצרים הצגה בתיאטרון עדות.

להלן קישור ללוח השידורים המלא:

http://mikan.co.il/index.php?cookie_lang=he&page_type=1&page_data[id]=4119&type=get_page

* * *

623 אלף דולר לציור של ראובן רובין

בגיליון הקודם [338] כתבנו על המכירה הפומבית של כריסטיס, שהתקיימה בערב יום ראשון השבוע:

 "גולת הכותרת של התצוגה [המוקדמת] היתה תמונתו של הצייר ראובן רובין "עצי שקמים עתיקים" משנת 1927, אחת משנות הבציר הטובות ביותר בתור הזהב של הציור הארצישראלי. הערכת התמונה היא בין 250 ל-350 אלף דולר אך לא נתפלא אם נמכרה בסכום גבוה יותר." – והבאנו בנפרד גם את צרופתה.

ובכן, הציור נמכר במחיר שיא של 623 אלף דולר! מעניין אם בבוא היום גם ציוריו של רפי לביא יגיעו לסכום הזה.

* * *

ישראל הַר

השרידים

 את משוגעת הוא לי אמר אז / בצהרי היום הלוהט ברחוב זמנהוף / ראיתי אשה לבושה שמלת כלה / כסייה על זרועה השמאלית / עמוקת מחשוף בימינית זר כלניות / גבָּה עירום עד מתחת אבנטָה / צועדת בנעל לבנה גבוהת עקב / ולכל עובר ושב המביט / קורצת בעיניה ממצמצת בשפתיה / משוחות ליפסטיק אדום / ממלמלת קללה עסיסית בשפה / האנגלית / באוטובוס סיפר האיש הזקן באזני / הנער: אני אמור הייתי לשאתה

 עד כאן אהודים יקרים ותודה לכם גם ביום הנורא ההוא היום

* * *

צפיית חובה!!!

אנא היכנסו לאתר של ד"ר גיא בכור Gplanet מיום 30.5.08 וצפו משם בסרט, בן יותר משעה, של הבמאית לני ריפנשטאהל "ניצחון הרצון" – שתיעד את ועידת המפלגה הנאצית בעיר נירנברג, בשנת 1934 – את הכנסים, את המצעדים, וכמובן את נאומיו של אדולף היטלר. הסברים מיותרים.

www.gplanet.co.il

 * * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 * * *

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,818 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 337 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

לאחר שאזל במשך שנים אחדות

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה

פתח תקווה

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10

אור יהודה 60212

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

2. כמות ספרים להזמנה _________

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה