| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 340
תל אביב, אור ליום שני, ל' בניסן תשס"ח, 5 במאי 2008
עם צרופת גלוייה שנשלחה לז'יכלין, פולין, בתאריך 3.9.1939
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: משהו דפוק מן היסוד במערכות המשפט בישראל, אהוד בן עזר.
משה גרנות: מאורעות תרפ"א ב"בית החלוץ" (בית העולים) ביפו, כ"ג בניסן תרפ"א, 1 במאי 1921. // מחב"ע: המפי יחימוביץ' נחיה?
דבורה קוזוינר: גלויה לז'יכלין – פולין, 3.9.39.
רות ירדני כץ: ארוחה בירושלים עם ברטה ספפורד.
ד"ר מרדכי קידר: למה אין שלום? בגלל "שלום עכשיו"! // נתי מלאכי: חתונה.
שו"ת אליהו הכהן. "שלונסקי: פערבעסערט און מודערניזירט" פון יוסף חרמוני. / תשובת אליהו הכהן. / תקוה וינשטוק: עוד על המורה בנימין כספי.
נעמן כהן: האינטרנציונל והציונות.
ד"ר גיא בכור: מצודת הדרוזים, שרשרת רציחות, וההתרסה האמיצה נגד חיזבאללה וסוריה. איך הוא מעז?
תחי רשימת "צדק חברתי לגימלאים" מיסודו של גאידמק!
יוסי גמזו: הֵם יֶשְנָם. שיר ליום הזיכרון. // יואל נץ: תודה ליוסי גמזו.
שחר-מריו מרדכי: ברצועת אי-ביטחון (שיר).
יוסי אחימאיר: דרך המוות בפורט התשיעי.
אורי רותם: "הקרב הגדול על פתח תקווה".
ועוד לחידת קֵיְדִיש-קָדיש, מוותיקי פתח-תקווה [גיליון 338].
האם יו"ר דירקטוריון אקו"ם יסיק מסקנות מהצבעת אי האמון בו ויתפטר?
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק רביעי, "גלות" וחרם על העי"ש.
לוח הנצחה לאסתר ראב בתל אביב.
משהו דפוק מן היסוד
במערכות החוק והמשפט בישראל אם כל מאמציהן מגוייסים בדיוק עכשיו, ערב חגיגות שנת השישים – לדפוק ראש ממשלה מכהן על פרשיות מן העבר – וזאת גם על ידי אילוץ אנשים להעיד נגדו בתור עדי מדינה.
האם אין זו שערורייה ממדרגה ראשונה! האם אין זו מדינת חלם? – אנחנו כולנו נשלם את המחיר על כך שמוסדות החוק והמשפט אין להם במה לעסוק אלא בעריפת ראשו של ראש ממשלה נבחר העומד היטב בראש המאבק על עצם קיומנו ואינו מבייש את כהונתו!
האין זו בושה למערכת החוק והמשפט בישראל!
אויבינו מבית ומחוץ יכולים לשמוח לאידנו נוכח ציד המכשפות! – כך נעשה גם לשרון, בעזרת התקשורת – עד שהתמוטט.
אהוד בן עזר
* * *
משה גרנות
מאורעות תרפ"א ב"בית החלוץ" (בית העולים) ביפו
כ"ג בניסן תרפ"א, 1 במאי 1921
עיקרם של מאורעות תרפ"א היה ביפו ובסביבותיה, אך הן התפשטו לפתח תקווה, כפר סבא, רחובות וחדרה. במאורעות נהרגו 47 יהודים, ונפצעו 145. אחד המוקדים העיקריים לפרעות היה ב"בית החלוץ" ביפו ב-1.5.1921, אתר שהיה ממוקם כשני קילומטרים וחצי מערבה לבית יצקר, הבית בו נרצחו י"ח ברנר וחבריו. להלן מהלכו של אותו יום מר ונמהר:
יהודה צ'רקסקי, שניהל יחד עם רעייתו דובה את "בית החלוץ" ביפו, סייע באותו הבוקר לבנו משהלי להניח תפילין. יום קודם הייתה חגיגה ב"בית החלוץ", כי הזוג צ'רקסקי זכה לראות את בנם עולה לתורה. באמצע התפילה הגיע מתנשם ומתנשף, קצין משטרה ערבי נוצרי מידידי המשפחה, ודרש מהם להצטרף אליו למכוניתו כדי להבריחם לתל אביב: סכנה גדולה להישאר במקום – פורעים ערבים הורגים יהודים, בוזזים ושורפים את בתיהם. המשטרה, לא רק שאיננה מתערבת, אלא שיש שוטרים ערבים שהסירו את תגיהם והצטרפו לפורעים.
דובה, אשר שמעה את דברי הקצין, שאלה אותו אם יוכל לקחת את כולם.
"בוודאי, גברת צ'רקסקי, אתם חמישה, לא?"
"אנחנו שישים איש".
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאני ובעלי מנהלים כאן בית עולים. יש פה קרוב לשישים צעירים וצעירות, עולים חדשים. הם סומכים עלינו. אנחנו מטפלים בהם. איך נעזוב אותם, ונציל את נפשנו?"
"אבל גברת צ'רקסקי, אני צריך שתי משאיות בשביל כולם, וגם אז לא ייתנו הפורעים לצאת מכאן. אני יכול לקחת אתכם ואת הילדים באוטומוביל הקטן, ואיש לא יעצור בעדי."
הזוג צ'רקסקי סירב, וגם לא הסכים להצעה האחרת של הקצין לקחת רק את הילדים ולהצילם. ההורים חששו להיפרד מילדיהם בעת כזאת. הם נשארו במקום והחלו להתבצר ולהתכונן לבואם של הפורעים. הם הצטיידו במוטות ברזל, בגרזנים ובסכינים. הם האמינו שיוכלו להגן על המקום. יהודה ודובה פיזרו את המגינים הצעירים בעמדות שונות בחצר, תמכו את השער במוטות, ושמו צופה בעליית הגג. אלא שהפורעים באו במאות, וביניהם היו גם שוטרים שירו לתוך החצר. באיזה שהוא שלב הם גם זרקו פצצה או רימון לתוך החצר. לנצורים לא היה נשק חם, ומול ההמון האדיר שהתנפל על השער, לא היה להם כל סיכוי. אף על פי כן, הפריצה הראשונה נהדפה, והפורעים משכו אחריהם מספר פצועים.
היתה הפוגה. הנצורים משכו את המתים והפצועים לחדר האוכל ולחדר הקריאה. הבחורות השקו את הפצועים וחבשו את פצעיהם, ואז הודיע הצופה כי הפורעים מעלים את השער באש. הנצורים ברחו אל תוך הבית והתבצרו בחדר האוכל ובחדר הקריאה. הניחו שולחנות וארונות מאחורי הדלתות בתקווה לעכב את הפריצה פנימה, אולי בינתיים יבוא הצבא האנגלי ויציל אותם. משפחת צ'רקסקי, גב' מילר, פקידה מטעם ההנהלה הציונית, ועוד שניים שלושה חלוצים התבצרו בחדר המגורים. תוך דקות הצליחו הפורעים לנפץ את הדלת לחדר הקריאה והחלו רוצחים את כל הנצורים שם. הצעקות שנשמעו משם היו נוראות. הנצורים בחדר המגורים הניחו ארון גדול על הדלת ונשענו עליו כדי להקשות את הפריצה. האימה ניבטה מעיני הנצורים. דובה האיצה בגברת מילר ובראובן, הבן הקטן שלה שהיה אז כבן שש, לצאת דרך החלון הפונה לכיוון בית החולים הצרפתי. הדלת החיצונית נפתחת לשבריר של שנייה, ואז ראו הנצורים שהחצר כמעט ריקה מפורעים, שכן רובם צבאו אל תוך הבית. הם מחליטים לפרוץ החוצה. יהודה יוצא ראשון ומכה בגרזן שלו על ימין ועל שמאל ומצליח להגיע כמעט עד השער העשן. אחריו רץ משהלי כשידיו מגינות על ראשו מפני המוטות שניחתו עליהם מכל עבר. כשהגיע יהודה קרוב לשער, מצליח אחד הפורעים להנחית עליו מוט ברזל, והוא מתמוטט, אז מתנפלים עליו כולם וחובטים בו ללא רחם. משהלי בורח חזרה לבית, מגיע לחדר האוכל, נשכב בין המתים ומשים עצמו מת. בינתיים דובה מניחה לארון שחוסם את הדלת, ויוצאת אל החצר, כשסכין גדולה בידיה, והיא תוקעת אותו בכל מי שנקרה בדרכה. הפורעים צועקים: "ג'ין נכנס בה, ג'ין!" – והם בורחים מפניה. ואז היא רואה את בעלה שרוע על הארץ כשסכין גדולה תקועה בגבו. היא רצה אליו להחיותו, והפורעים מתעשתים והורגים אותה במוטות ובגרזנים. צַלָם תל-אביבי צילם את גופותיהם המרוטשות של דובה ויהודה, והתמונות המזעזעות שמורות על ידי בני המשפחה.
כעבור זמן הגיע הצבא ופיזר את הפורעים מבלי לאסור אף אחד. כוונת השלטון האנגלי הייתה להציג את המאורעות כהתקוטטות בין יהודים לערבים, ולא כאל פרעות של ערבים ביהודים. החיילים מוצאים את משהלי על רצפת חדר האוכל, ושמים לב שהוא נושם. שוטר ערבי לקח על עצמו להביא את משהלי לסאראיה. את המשימה הזאת ביצע השוטר הערבי בסכנה גדולה, שכן הפורעים שפגש בדרך התגרו בו ודרשו ממנו שייתן להם לטפל ב"שפיפון" היהודי. הוא איים עליהם בנשק, ובחירוף נפש ממש הביא אותו לסאראיה. חלק מהדרך נשא השוטר את משהלי על כתפיו, כי הוא היה מותש מהזוועות שחזו עיניו ביום המר והנמהר ההוא, יום שבו נותרו, הוא, אחותו ואחיו – יתומים מאם ומאב.
בסוף אותו היום נמנו 11 הרוגים ב"בבית החלוץ", ועוד שניים מהפצועים מתו מפצעיהם זמן קצר אחר כך. שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי ניצלו: ראוביק הקטן הוברח על ידי הגב' מילר אל בית של ידיד ערבי ביפו; חיה'לה, שהייתה מאושפזת בבית החולים הצרפתי; ואילו משהלי, הבן הבכור שראה את הוריו נהרגים לעיניו, ניצל כאמור בשל רגע של תושייה ובשל מסירותו של שוטר ערבי.
אחרי הפרעות נדרש משהלי, בן ה-13, לזהות את גופות הוריו, שהיו מכוסות בשמיכות בחדרי הלימוד של גימנסיה הרצליה. שני הילדים הקטנים נשלחו לבית יתומים בירושלים, ומשהלי נשלח ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.
למרות האסון הנורא שפקד את שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי, הם גדלו והיו לאנשים מועילים, ותרמו תרומה סגולית לכוח המגן ולחברה הישראלית לפני קום המדינה ואחר כך.
תיעוד על מאורעות הדמים ב"בית החלוץ" ביפו מצוי כדלקמן:
משה בן-יהודה (צ'רקסקי), יום הטבח, בתוך הקובץ – ההגנה בתל אביב, הוצאת קרן "ההגנה" ע"ש שחורי וחבריו ז"ל, תל אביב 1956, ע' 46-48
משה גרנות, הנדר, הוצאת תמוז 1986
יזכור, הוצאת משרד הביטחון, 1992, ע' 795-796
בפרגולת המחשב שב"חורשת גן הבנים", שמצפון לירקון, מצוי מידע על דובה ויהודה צ'רקסקי ועל אירוע הדמים בו מצאו את מותם.
בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב קבורים 43 מתוך 47 ההרוגים במאורעות 2-1 במאי 1921, ביניהם י"ח ברנר, חבריו הסופרים, יהודה ואברהם יצקר, ושני מנהליו של בית "החלוץ" (בית העולים) ביפו – דובה ויהודה צ'רקסקי. בכל יום זיכרון לחללי מלחמות ישראל מתכנסים נציגי צה"ל, ותיקי ההגנה, נציגי העירייה ומוקירי זכרם של הנופלים, מקיימים טקס זיכרון, מניחים זרי פרחים ומספרים את סיפור נפילתם.
* * *
הַמִּפִּי יחימוביץ' נחיה?
כאשר חברת הכנסת הישרה שלי יחימוביץ' מכנה את ראש הממשלה "מושחת" וקוראת להתפטרותו המיידית – כדאי שתספר לנו מה היו האתננים התקשורתיים ביחסים בינה לבין ח"כ עמיר פרץ בטרם עזבה את מעמדה כעיתונאית בכירה בטלוויזיה וקפצה למקומה המוגן אצלו כמועמדת לכנסת בבחירות האחרונות.
וכדאי גם למעריציה לזכור כי אלה שהצטרפו אז לעגלת הרטוריקה החברתית הדמגוגית של עמיר פרץ והורידו קולות בוחרים ומנדאטים מ"קדימה" – הם אלה שאחראים לכך שלא היה אפשר להקים ממשלה עם "העבודה" מבלי למנות את פרץ, נפוח החשיבות העצמית, לשר הביטחון או לשר האוצר, שני תפקידים שלא היו לו כישורים להם לבד מתחושת אפלייה עדתית מתקנת שדחפה אותו קדימה – וכך הוסיף לנו פרץ של שלי יחימוביץ' נזק – נוסף על הנזק הכבד שגרם לנו שיח' חסן נסראללה – במלחמת לבנון השנייה. אך זו כמובן איננה שחיתות. רק אהוד אולמרט, הנושא על גבו בנחישות ובהצלחה את האחריות למדינת ישראל – רק הוא "מושחת"!
מחב"ע
דבורה קוזוינר
גלויה לז'יכלין – פולין, 3.9.39
את הגלויה הזאת כתב אבי. יחיאל פלוצקי, מתל אביב, מקום מגורינו, אל הוריו בפולין, בעיירה ז'יכלין שבאזור קוטנו, על יד לודז', בתאריך 3.9.39, יומיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. הגלויה, בכתב ידו הברור והיפה של אבי, כתובה עברית מעורבת – תקנית מודרנית. בכתיב חסר, עם ניקוד מתבקש וסימני פיסוק, עם נגיעות נמלצות – אל אביו, איש ספר והשכלה, שידע עברית על בוריה. וזו לשונה:
תל אביב, י"ט אלול , תרצ"ט, 3.9.39
החיים והשלום וכל טוב סלה, לכבוד אהובי הורי היקרים והנעימים יחיו!
בימים טרופים וקשים כאלה, בימי הרת עולם ו"ימים נוראים" לכל האנושיות, בעצם ימי ההשתוללות של גייסות היטלר ימש"ו על אדמת פולין, בזמן שקל דעת, פרא אדם, עריץ ושליט בגרמניה ממיט שואה וזדון על כל העולם, על ארץ פולין בפרט ובייחוד על היהודים בפולין, באותו הזמן, שדמי אדם נקיים נגרים כמים בגלל אכזריותו של חמום מח ופרא אחד, הנה בזמן הזה, צריכים פי אלף לאזור גבורה פנימית, ואמץ רוח, להתחזק ולהתעודד, לבלי ליפול ביאוש, והרפיון ממנו והלאה. נלחץ לנו, אהובי הורי, את הידיים מרחוק כתמיד וכמאז, ובברכה המסורתית מני קדם נמשיך באמונתנו ובתקוותנו, ובעוז רוחנו ונחזיק מעמד.
לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים!
תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. בנכם יחיאל.
בצידה השני של הגלויה נכתבה כתובת הנמען, סבי בפולין, וכתובתנו בתל אביב, Palestine. עם שורות נוספות של תקווה:
נזכה לשמוע מכם רק בשורות טובות ישועות ונחמות.
ופירוט משפחתנו הקטנה: אבא אמא ואני ואחי .
בגלויה מובעת החרדה מפני המלחמה המתרחשת, שאף אחד לא שיער אז את זוועותיה, החשש להוריו המבוגרים בעיירה הקטנה וליהודי פולין בכלל. וכן התקווה להשתמע ולהתראות בעתיד, וברכה מסורתית לקראת השנה החדשה המתקרבת – תרצ"ט.
כעבור כשלושה שבועות, הגלויה חזרה לכתובת ביתנו בתוך מעטפה חומה רשמית של הדואר המנדטורי בארץ ישראל (פלשתינה-א"י) עם הכתובת – BY CENSOR RESEND– מוחזר על ידי הצנזורה. פולין כבר הייתה כבושה על ידי הגרמנים, וככזאת נחשבה לארץ אוייב.
הגלויה מעולם לא הגיעה לתעודתה.
יהודי ז'יכלין, עיירה שרוב תושביה היו יהודים, הושמדו בגטו בשנת 1943. ואנחנו, אחי ואני, גדלנו חשוכי סבא סבתא ומשפחה מורחבת.
כששאלתי את אבי, כעבור שנים, למה בעצם הוריו לא עלו אתם, בתחילת שנות ה-30, ענה לי שהם לא אושרו על-ידי המנדט לסרטיפיקטים לעלייה לארץ, והתקוה הייתה להביאם בהמשך הזמן, והעניין נמשך ונמשך ואחר כך היו "המאורעות" ושוב היתה דחייה ואז פרצה המלחמה.
דבורה קוזוינר
ראש פנה
* * *
רות ירדני כץ
ארוחה בירושלים עם ברטה ספפורד
חברים שלנו, שבאו ליהנות מיופייה של ירושלים בחג הפסח, ביקרו גם ב"אמריקן קולוני" במזרח העיר, ליד שער מנדלבאום לשעבר. אחרי הביקור הם באו אלינו וסיפרו בהתלהבות על כל מה שראו וחוו.
"אתם מכירים את תולדות המקום?" שאל ג'ול.
השבתי: "אם אנחנו מכירים את תולדות המקום? אתה יודע מי אכלה אצלנו ארוחת ערב?"
"תגלי לי."
"אנה גרייס לינד, הנכדה של המייסדים."
"הבת של ברטה ספפורד וסטר?"
"כן, הבת שלה."
ג'ול אמר: "מספרים שברטה היתה אשה יפה מאוד ולא כל-כך צדיקה... היא ואימה ניהלו חיים פרועים, עודדו יחסי מין חופשיים בשם המאבק שלהם נגד מוסד הנישואין. זה נכון?"
"ג'ול, זה הפרק העסיסי של האם והבת שניהלו את הקומונה, אבל תרומתם היתה גדולה לכל הקהילות שהתגוררו בירושלים. חברי המושבה עסקו בפעילות פילנתרופית בקרב הקהילות השונות ששכנו בירושלים. הם פעלו ללא הצהרת כוונות מיסיונריות, זכו לאמונם של נוצרים, מוסלמים ויהודים כאחד. הם עסקו באריגה, אפייה וחקלאות לסיפוק צרכיהם ולמכירה, הפעילו משק חי, איטליז, נגריה ומסגריה. חלק מהבניין הראשי הסבו לאכסניה למבקרים ולצליינים. לפעילות האיכסון והאירוח קיבלו חברי המושבה עידוד רציני מהברון יוסטינוב, בעליו של מלון פארק ביפו (וסבו של השחקן פיטר יוסטינוב), שנהג לשלוח לאכסניית "אמריקן קולוני" את אורחיו להמשך מסעם בירושלים.
"בשנת 1898 הקימו חברי המושבה סטודיו לצילום, תוך שימוש בציוד ובחומרים שהביאו איתם מארצות הברית ואשר כמעט לא היו מוכרים בירושלים של אותה תקופה, כשהצלמים היו אליהו מאיירס ופרדריק וסטר, בעלה של ברטה. באותה שנה תיעדו בצילומים רבים את ביקורו ההיסטורי של הקייזר הגרמני וילהלם השני, והתמונות, שעוררו עניין רב, נמכרו וסייעו בכלכלת המושבה. על פני חצי המאה הבאה המשיכו צלמי המושבה לצלם את ירושלים וארץ ישראל.
"שנים אחדות לאחר מלחמת העולם השנייה חדלה המושבה האמריקאית להתקיים כקהילה דתית. אבל המלון שנוהל על ידי הצאצאים אירח את גדולי ומפורסמי התקופה. ובודאי ראיתם שקיר הלובי בכניסה מוקדש לאוסף התמונות והחתימות של וינסטון צ'רצ'יל, לורנס איש ערב, מיכאיל גורבצ'וב, לורד אדמונד אלנבי, ריצ'רד גיר, ג'יין פונדה, עומר שריף, פיטר יוסטינוב ורבים אחרים."
ג'ול שאל: "איך הכרתם את הנכדה?"
סיפרתי.
"האח מרטין, הנזיר הפרנציסיקני שמתארח אצלנו כל שנה לשבועיים, חזר ערב אחד מהכנסייה, ושאל אם הוא יכול להזמין ידידה שלו אלינו הביתה. שאלתי, 'מי הידידה?' והוא השיב:
"'השריד האחרון של משפחת ספפורד, שהקימו את המושבה האמריקאית בירושלים, שמוכר יותר בשמו: אמריקן קולוני. הכרתי אותה בכנסיית סט-ג'ורג, והתיידדנו. היא הזמינה אותי לסוויטה שלה במלון אמריקן קולוני שבה היא יכולה לחיות עד יום מותה, ומקבלת את כל שירותי המלון כאוות נפשה. מלכה אמיתית.'
"'בת כמה היא?'
"'בת תשעים ושתיים. אני מאחל לעצמי להראות ולהישמע כמוה בגיל זה. היא נראית טוב, מוחה עובד מצויין, והיא משעשעת.'
"'מרטין, תביא אותה מהר,' אמרתי."
"מרטין הביא אותה אחרי התפילה ביום ובשעה שקבענו לארוחת ערב, ובן זוגי בישל לכבודה.
"לבית נכנסה אשה צנומה, קטנה, שערה לבן-לבן ומתולתל, עיניה בצבע כחול, קטנות ורואות כל פרט.
"היא הביאה מתנה את הספר: 'ירושלים שלנו' בשפת המקור האנגלית, שכתבה ברטה ספפורד וסטר, אימה. היא אמרה: 'זהו ספר שמספר את תולדות המושבה מיום הקמתו. אבל נכתב עוד ספר "ירושלים" של סלמה לגרלף, כלת פרס נובל, שתיארה את החיים שלנו. עכשיו שיש לכם ספר של אימי, ואם תרכשו את הספר של לגרלף, תדעו הכול, ואני פטורה מלספר לכם את תולדות המושבה האמריקאית.' ככה היא פתחה את השיחה.
"שאלתי אותה מה היא רוצה לשתות כאפריטיף והיא השיבה:
"'איזה ויסקי יש לך?'
"'ג'וני ווקר, בלק-לייבל, בן שתים-עשרה שנה.'
"'מצויין. כפול, ובלי כלום. לא קרח, מים או סודה. נקי.'
"עיניי נפתחו לרווחה, פי נפער ואוזני הזדקפו. היא ראתה את הפתעתי, פרצה בצחוק ואמרה: 'גבירתי הצעירה, ויסקי משובח שותים נקי. הוא פותח את הלב והנשמה, מרחיב את העורקים ומגביר את זרימת הדם בגוף. ויסקי טוב עושה טוב בכל מובן.'
"הבאתי את הבקבוק ואמרתי לה שתמזוג לעצמה כמה שהיא רוצה, והיא מזגה ביד נדיבה."
"על מה דיברתם?"
"'פוליטיקה ואוכל. מה שעניין אותה – מה היא הולכת לאכול ופנתה לבן זוגי: 'פרופסור, האח מרטין אמר שאתה מבשל טוב, מה הכנת לי?'
"את האמת, אני לא זוכרת מה יוסי הכין, אבל אני כן זוכרת שהיא התענגה על כל מנה, ואפילו החמיאה."
"ומתי זה קרה?" שאל ג'ול בסקרנות.
הלכתי לספרייה שלי, הוצאתי את הספר של ברטה ספפורד, פתחתי בעמוד הראשון שבו נכתב התאריך:
19 לחודש נובמבר 1992.
* * *
אנחנו שמחים להיווכח כי למשטרת ישראל ולחוקריה יש כל הזמן שבעולם לחקור את ראש הממשלה. מה עוד שהם כבר היקצו את כל הזמן הנחוץ להם להפסקת ההשתוללות של המשאיות בכבישים, של הפורצים בבתים, של גנבי המכוניות לשטחים, של האנסים שממש תוקעים ולפעמים גם הורגים ולא מסתפקים במציצות, ושל כל הרוצחים שלא נמצאו, ושל כל... בקיצור, בחקירת ראש ממשלת ישראל ננוחם, כי צודקת המשטרה שצריך בעיקר בראש הממשלה להתרכז בגלל מעמדו בסולם הפשיעה הישראלית!
אגב, מה עם הכספים שמפזר גיאדמק? זה לא שוחד? זה בסדר? והלא זה קורה עכשיו, לא לפני שנים רבות ולא עם עדי מדינה תחת לחץ! ומדוע לזה אין זמן או אומץ או יח"צ לחוקרי משטרת ישראל לעסוק? ומה דעתו של מבקר המדינה על כל מה שנראה כשוחד גיאדמאקי המחולק לאור היום? אולי הוא, היודע-כל עד לנבכי חקירת אולמרט בפולארד, יודע גם מה בדיוק מקור הכספים של קונה הח"כים גאידמק?
מחב"ע
* * *
ד"ר מרדכי קידר
למה אין שלום? בגלל "שלום עכשיו"!
לרגל מלאת 30 שנה לתנועת "שלום עכשיו" הגיע הזמן לומר את האמת המרה: בגלל קיומה ופעילותה של תנועה זו ודומותיה – אין שלום, וכל עוד היא והן תהיינה פעילות – יהיו פעולות, יהיו הפגנות, יהיו מודעות ויהיו בג"צים, אבל שלום לא יהיה פה. במילים אחרות: תנועות השלום הן אחד הגורמים העיקריים להמשך המלחמה.
גילוי נאות א': במהלך המחצית השנייה של שנות התשעים, מאז שיחרורי מצה"ל, הייתי פעיל בתנועת "נתיבות שלום", אשר למרות הכחשותיה היא האחות הדתייה של "שלום עכשיו": תנועה של יאפים, יפי נפש, אקדמאים, אשכנזים, הוזים בהקיץ שאינם מבינים ערבית. (אלו הכללות, ויש מעטים יוצאים מן הכלל).
גילוי נאות ב': בראיונות שאני מעניק לאמצעי התקשורת בערבית אני מציין את קיומן של תנועות השלום כדוגמה למשטר הדמוקרטי הפלורליסטי בישראל, ואת כמיהתו הגדולה של עם ישראל לשלום אמיתי עם העמים הסובבים אותו. אני מנצל את היעדר תנועות שלום בעולם הערבי להדגשת ההבדל בין החברה בישראל ובין החברות הסובבות אותה. אני גם מציין שהייתי פעיל בהן.
בימים אלה חוגגת תנועת "שלום עכשיו" 30 שנים להיווסדה ולפעילותה, ולכבוד יום זה החלטתי לשבור שתיקה ולומר את האמת המרה על התנועה ועל עצמי, פעיל לשעבר באחת מאחיותיה, (ראה גילוי נאות א').
הבעיה העיקרית הנובעת מקיומה של "שלום עכשיו" היא העובדה שאויבינו – כן, נותרו בסביבתנו כמה כאלה – שומעים את דובריה, קוראים את פירסומיה ואומרים לעצמם: אם יהודים ציונים קוראים לצאת מכל השטחים, למה שאנחנו נדרוש פחות?
תנועות השלום קיבעו בתודעה הישראלית כמה מונחים בעייתיים, המעצבים לא רק את השיח אלא גם את הפתרונות בשטח:
"השטחים הכבושים": למרות שאף אחד – כולל ב"שלום עכשיו" – אינו יודע לאיזו מדינה יש ריבונות על שטחי יהודה ושומרון, וגם על רצועת עזה, לא בגלל שלא לומדים זאת בבית הספר אלא שהמציאות המשפטית והמדינית של אזורים אלה היא שאין עליהם שום ריבונות לשום מדינה בעולם. כמו אנטארקטיקה, אין ולא היתה. ירדן היתה כובשת בשטחי יהודה ושומרון, ומצרים היתה כובשת בעזה. אין זה אומר שהשטחים הללו שייכים לישראל, אך באותה מידה הם אינם שייכים ריבונית לאף אחד, לאף מדינה.
"העם הפלסטיני": מונח מלאכותי שלא נזכר בשום ספר או עיתון שהודפס לפני 1920. מדובר בקבוצות שונות ובשבטים שונים שחיו באזור אֶ-שאם, חלקם בדווים, חלקם מהגרי עבודה שבאו לעבוד במושבות היהודיות, וחלקם – אכן – גרו מזה דורות בחיפה, בנצרת, בירושלים ובישובים אחרים. תודעה של עם מובחן ומאוחד לא היתה להם במשך שנים רבות, וספק אם היא קיימת כיום באופן גורף. ראה הפילוג בין חמאס ואש"ף.
בבסיס החשיבה של "שלום עכשיו" יש כמה טעויות קונספטואליות: העיקרית שבהן היא האופן שבו מתארים לעצמם חברי התנועה את "השלום" שיהיה עם עמי ערב, כמו המצב הקיים בין צרפת לגרמניה, בין ארה"ב ליפן, בין שוויץ לאיטליה. זה המצב שחייב להיות גם פה, אם רק נפנה את "השטחים הכבושים" וניתן את הזכויות של "העם הפלסטיני".
הטעות הבסיסית בכך היא שעמי ערב לעולם לא יתנו לנו שלום בנוסח האירופי כי הם אינם יודעים מה זה שלום בנוסח האירופי. המצב הרגיל בין עמי ערב הוא של חשדנות ושנאה, תחרות וקינאה, חתרנות ואיבה, ומי שהזכיר זאת לאחרונה הוא השליט הוותיק ביותר בעולם הערבי – מועמר אלקד'אפי – בנאום מלא אמיתות מרות שנשא בוועידת הפסגה שהתכנסה בדמשק לפני מיספר שבועות. ואם העמים הערביים אינם יודעים כיצד לחיות בשלום זה עם זה, כיצד הם יחיו בשלום ובשלווה עם עם אחר? שונה? מצליח יותר?
הטעות הקונספטואלית השנייה טבועה גם היא בשם התנועה: "עכשיו". גם אם נסכים שעבור שלום ישראל תצטרך לוותר במשהו, כל מי שיש לו טיפת תבונה יודע שעבור אספקת כל דבר "עכשיו" יש לשלם יותר. בכל עיסקה המחיר נקבע על פי האופן שבו תופס המוכר את צרכיו של הקונה, וככל שהקונה להוט יותר לקבל את מבוקשו "עכשיו," התשלום יהיה גבוה יותר. כך, עצם הדרישה ל"שלום עכשיו" מעלה את המחיר לרמה שישראל לא מסוגלת לעמוד בו. מכאן הקביעה שעצם קריאת שם התנועה "שלום עכשיו" מונעת את השלום בשל המחיר הגבוה הנדרש עבורו. ואם היעדר שלום הנובע מהמחיר משמעו המשך מצב המלחמה המסקנה המחויבת היא ש"שלום עכשיו" גורמת להמשך מצב המלחמה.
אנשי תנועות השלום הם בדרך-כלל אנשים הגיוניים, סבירים וחושבים נכוחה. איך זה שהם אינם רואים את האיוולת שבפעילותם? מכיוון שהייתי שם אני יכול להעיד שמדובר בצירוף של כמה סיבות:
א. הרוב הגדול של אנשי תנועות השלום אינם קוראים ערבית, אינם מאזינים לאמצעי התקשורת הערביים ואינם חשופים למסרים המנסרים בחלל הציבורי ברחוב הערבי. כמה אנשי "שלום עכשיו" האזינו במהלך שלושים השנים האחרונות לדרשת יום שישי אחת במסגד והבינו אותה לעומק? מעטים מהם דוברים ערבית מדוברת, והם נמצאים בקשר עם מספר אנשים מצומצם שאומרים להם את מה שהם רוצים לשמוע.
ב. רוב פעילי תנועות השלום הם אנשים נחמדים ותמימים המאמינים לרוב – אם לא לכל – הדברים הנאמרים להם. דוגמה למשפטים השגורים על פיהם הוא: "אמר לי איש אש"ף / פתח / חמאס שהוא מסכים ל..." או "המועצה הלאומית הפלסטינית החליטה ש..." מבלי לדעת מה בדיוק היא החליטה ובאילו תנאים.
ג. תנועות השלום הן מקור לא אכזב להכנסה יפה ולטובות הנאה לחלק מהפעילים. (עניין המשכורות, המימון מקרנות ומדינות בחו"ל וטובות ההנאה כמו נסיעות לחו"ל המחולקות ביד רחבה לחלק מהפעילים ראוי לחקירה ולפרסום מיוחד).
ד. בישיבות הסגורות של פעילי תנועות השלום שהייתי נוכח בהן – ההתייחסות ליהודים תושבי יהודה, שומרון ועזה היתה כאל אויבים ואף חיות, והדוברים היו מתחרים ביניהם מי ידביק להם כינויים חריפים יותר. היחס ל"מתנחל" שנהרג או נפצע בפיגוע הוא שהוא האשם בעובדה שהוא נפגע.
פגם נוסף, אינהרנטי, שהיה ועודנו מעיב על הלגיטימיות של אירגוני השלום הוא שהם אינם מתמודדים על האג'נדה שלהם במישור הפוליטי. נכון שמר"ץ בגלגוליה השונים ריכזה את עיקר פעילי "שלום עכשיו", אך הם מצויים גם במפלגות אחרות, לדוגמה – יולי תמיר במפלגת העבודה. מעולם "שלום עכשיו" לא העמידה את עצמה למבחן הקלפי, ולא פלא: עם סיוע קבוע מצד בג"ץ למה להתאמץ, ואולי גם להיכשל, בזירה הפוליטית? למה לעמוד למבחן אמיתי של הבוחר?
אבל הדבר החמור ביותר חייב להיאמר: האליטיזם האשכנזי המאפיין את מרבית פעילי תנועות השלום מעורר את הרושם שהם רוצים "שלום עכשיו" בעיקר מכיוון שהם לא רוצים ערבים בסביבתם. הם חשים תיעוב כלפי השכנים, הילידים, הלבנטינים, הפראים, הלא תרבותים, המוסלמים, הגרים על ידינו, וכדי להיפרד מהם מוכנים עייפי הנפש אפילו לגור במדינה קטנה ומצ'וקמקת, צרה מלהגן על תושביה ומנותקת מהמקומות המקודשים לעם היהודי לדורותיו, ואם זה לא יצליח אז נתב"ג קרוב... המצב הנפשי של רבים מפעילי השלום שוכני המסעדות ובתי הקפה בתל אביב הוא "אכול ושתה כי מחר נעוף!" – מישהו בדק כמה מהם שירתו בכלל בצבא?
כשאויבינו רואים ושומעים את פעילי "שלום עכשיו" הם מקבלים את הרושם שחבל לתת שלום למדינת ישראל, וכל שעליהם לעשות הוא ללחוץ עוד, לפגע עוד, ולהמתין שכל עם ישראל יהיה "שלום עכשיו" ואז ממילא מדינת ישראל תיפול. זו האמת המרה על "שלום עכשיו": ככל שהיא פעילה יותר, אויבינו מעוּדדים יותר להמשיך במלחמה אכזרית יותר. במילים אחרות: "שלום עכשיו", בקיומה ובפעילותה, מרחיקה את השלום, מנציחה את המלחמה ומרבה את חללינו וחללי אויבינו.
לפירסומי "שלום עכשיו", "בצלם" ועיתונאים כמו גדעון לוי ("הארץ") על מדיניות ישראל ב"שטחים" היתה ועדיין יש השפעה ניכרת על דעת הקהל העולמית, והם יוצרים לישראל תדמית לא אנושית ואף שטנית. בכך מקעקעים ארגונים ואנשים אלו את הלגיטימציה של ישראל, גם בגבולות הקו הירוק, ומסכנים בכך את קיומה.
ורק לשם התזכורת: את השלום עם מצרים עשה מנחם בגין, מפקד האצ"ל, ואת השלום עם ירדן ואש"ף עשה יצחק רבין, אבי מורשת "לשבור להם את הידיים ואת הרגלים." עם אנשים כאלה שכנינו מוכנים לעשות שלום, שלום של אמיצים.
רכי לבב, חלושי דעת ורפי נפש נוסח פעילי "שלום עכשיו" מעוררים בקרב שכנינו אופק מדיני הנמתח מהירדן עד לקו הכחול. איתם חבל לעשות שלום, כי מהם אפשר לקבל את הכול, אינשאללה.
אפילוג: אני מצטער אם מישהו מחבריי ומעמיתיי נפגע ממאמר זה. אני יודע שיש בו הכללות ויש יוצאים מהכלל (לפחות אחת מראשי "שלום עכשיו" ששירתה איתי בצבא יודעת ערבית...) – אבל עם דבר אחד יסכימו כולם: לא נעים להביט במראה ולראות את האמת. אני מזמין את כל החולקים עליי להוכיח את ההיפך.
* * *
חיילי ישראל בכל מחנות צה"ל
אתם כבר יכולים לגשת לשלישות או למשרד הדואר הצבאי ולקבל את חבילות המזון ודברי המתיקה ששלחו לכם הוריכם לפני הפסח – לתקופת הפסח – (אם לא הבאישו), אך הן נמנעו מכם בגלל רוע-ליבה של הרבנות הצבאית, שלדעתה מוטב שאתם תרעבו עם מזון כשר ותכרסמו מצות מאשר תשבעו ותוכלו לתפקד כהלכה עם מזון רגיל. וכך יהיה גם בעתיד מדי שנה בשנה. אתם הפראיירים של המדינה. ומדובר ברשות הפרט שלכם, לא במטבחי הצבא.
* * *
נתי מלאכי
חתונה
אֲנִי לוֹבֵשׁ חֲלִיפַת אִחוּד
חֲדָשָׁה
עֲנָנִים לְבָנִים
כְּמוֹ שֶׁמֶן לִנְסֹךְ עַל מִצְחִי
וְאֶקַּח שְׁתֵּי יָדַיִךְ אֲפַזֵּר עֲלֵיהֶן
גַּרְעִינִים
שֶׁל שִׂמְחָה, וְהַיַּיִן שֶׁנִּשְׁתֶּה
חֲמַצְמַץ מֵאַהֲבָה גְּדוֹלָה.
אֲנִי לוֹבֵשׁ חֲלִיפַת אִחוּד
חֲדָשָׁה
אַתְּ/אֲנִי הָאֶחָד שֶׁאֵין שֵׁנִי לוֹ
לְהַחְבִּירָה
* * *
אוניברסיטת בת שלמה רבתי
בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר
מודיעה על פתיחת סמינר בין-עדתי מתקדם למשמרת הצעירה
של עסקני ש"ס בנושא הפער:
איך לגנוב, לרמות, להעלים כספים, לקחת שוחד וטובות הנאה
מבלי להיתפס וגם מבלי להיות מודח או מורשע
ממש כפי שיודעים לעשות זאת בהצלחה הממזרים האשכנזיים!
* * *
שו"ת אליהו הכהן
"שלונסקי: פערבעסערט און מודערניזירט"
פון יוסף חרמוני
"האינטרנציונאל", הבית הראשון, הפזמון החוזר
אליהו הכהן, בהתייחסו לתרגומי להימנון "האינטרנציונאל" (חב"ע 339) הביע צערו על שלא כתבתי גם חלופה עדכנית לתרגומו של שלונסקי לבית הראשון, שהוא היחיד המוּכָּר, היחיד שהיה מושר. נו, ראיתי בדברי הרה"ג הכהן אתגר, והריני נענה לו, ברשות העורך ממלאבס.
בשוונג של "אם כבר אז כבר" הוספתי גם תרגום משלי לשורותיו של הפזמון החוזר.
שתי הערות קצרות:
א. ניסיתי לעדכן מעט את הנוסח, מבלי לאבד את ה'גובה' והפאתוס של שלונסקי ושל המקור הרוסי.
ב. השתדלתי לכתוב תרגום הדוק יותר למקור הרוסי, מזה של שלונסקי. יקשה עליי להוכיח למרבית קוראי חב"ע אם עלה חפצי בידי, מפאת שליטתם (הרופסת משלי) ברוסית. דוגמה קטנה: בפזמון החוזר של שלונסקי מופיע הצירוף "מלחמת עולם". מלחמת עולם לא נזכרת בטקסט הרוסי, והטעם לכך הוא פשוט: כשתורגם השיר לרוסית עוד לא היתה מלחמה כזו. הרוסי מדבר על קרב אחרון, מכריע. את זאת ניסיתי לבטא בתרגום.
קָדִימָה עָלוּבֵי-הַחֶלֶד,
הַעֲבָדִים, הַרְעֵבִים!
גוֹעֵש לִבֵּנו כְּכוּר-פֶּלֶד,
נָכוֹן לַאֵש וְלַרוֹבִים!
עוֹלָם שֶל שִעְבּוּד נַחרִיב כָּלִיל! מִ-
יְסוֹד עַד קִיר יִקְרוֹס, יִיפּוֹל!
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִים! מִי
שֶכְּלוּם הָיה, יִהְיֶה הַכֹּל!
זֶה אַחֲרוֹן קְרָבוֹתֵינוּ, הוּא יִקְבַּע דְמוּת עוֹלָם.
עִם הַאִינְטֶרְנַצְיוֹנָאל, גֵווֹ יִזְקוֹף אֲדָם!
והנה מצאתי (בפורום של "הנוער העובד") גם נוסח חדש לבית הראשון של שיר ה"אינטרנציונאל", מאת חיים חפר.
התרגום העברי המחודש של חיים חפר
קום עם עובד הרם דגליך
מהשדה מן הסדנה
כל הרואה שלום ולחם
הוא אח איתך לאמונה
עולם ישן עדי יסוד נחרימה
מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום אתמול – מחר הכל!
האחווה היא דגלנו וחירות לכל עם
עם האינטרנציונל ייעור ישגב אדם!
האחווה היא דגלנו וחירות לכל עם
עם האינטרנציונל ייעור ישגב אדם!
חפר, קל להיווכח, שינה את כל ה'מודוס' של השיר, והפכו לשיר פרחים, כשהוא מחליף חמש שורות (מתוך עשר) של השיר העתיק, בחמש שורות משלו. ייתכן ששינטוע אידיאולוגי כזה הולם את רצונם של הנערים ומדריכיהם, החותרים, כמותי, ללכת בדרך השינוי החברתי האבולוציוני ולהפנות עורף הִימנוני לרבולוציה, לרובים, לגעש. אולם אני מסופק אם יש כוח סוחף כלשהו לשיר שכזה, שהוא הכלאה השומרת במדוייק על פיפטי-פיפטי של שורות של זעקת קרב והרס ("נחרימה"! – נשמידה!") בנות מאה ועשרים שנה, עם שורות פרחוניות בנות ימינו.
לטעמי, עדיף להשאיר את האינטרנציונאל כפי שנכתב: עדות מפוחמת, מרגשת ומכאיבה לאמונה לוהטת, משיחית, בשינוי העולם והאדם; אמונה ששרפה רבים ממאמיניה, וחרכה את דגלה והימנונה.
ולסיום, כרגיל, שאלה לרה"ג אליהו הכהן: התוכל לפתור את התעלומה: מתי נכתב הנוסח של חפר? מי הזמינו ולרגל איזה אירוע, אם בכלל?
תשובת אליהו הכהן
ליוסף חרמוני, שלום,
את הנוסח המחודש של שיר "האינטרנציונאל" חיבר/עדכן חיים חפר לוועידת ההסתדרות שנערכה בשנת כהונתו האחרונה של ישראל קיסר כמזכיר. כמדומני הייתה זו שנת 1992.
חן-חן על היענותך המהירה לתרגום הבית הראשון. אכן היו החלכאים (עם חלֵכה) ל'עלובי החלד'. כעת, משנשלמה התמונה כולה אוסיף ברשותך כי התרגום שלך מתבסס על הנוסח הרוסי ואילו שיר ה"אינטרנציונאל" המקורי נכתב כידוע בצרפתית. אתה הולך, אם כן, בעקבות שלונסקי שגם הוא תירגם את התרגום. כך עשה (והוא לא היחיד) פעמים רבות בעבר. זה מזכיר לי אנקדוטה שידידי מיכאל נוהג לספר:
בשנות החמישים נסע שלונסקי לוועידת השלום בלונדון ואיתו מלווה ששימש לו גם כמתורגמן. בהגיעם לתחנת הבידוק במכס, נתבקש שלונסקי לפתוח את המזוודה. ראה המוכס כי מעל הבגדים וכלי הרחצה מונח ספר בשפה לא מוכרת לו.
"מהו הספר הזה?" התעניין המוכס.
השיב לו המתורגמן: "זהו המחזה של שקספיר 'המלט' שהאיש העומד לפניך תירגם לעברית."
שאל המוכס את המתורגמן: "איך הוא מבין את האנגלית של שקספיר אם איננו מבין את האנגלית שלי?..."
"הוא תירגם את שקספיר מרוסית," השיב המתורגמן.
יש המייחסים לשלונסקי את הדימוי השנון שלפיו תרגום הוא "נשיקה מבעד למטפחת." שווה בנפשך איך הוא עצמו היה מגדיר תרגום מתוך תרגום.
הנוסח הצרפתי המקורי של ה"אינטרנציונאל" שונה מעט בתוכנו ובסגנונו מהתרגום הרוסי ושפתו רזה ממנו. הוא יותר ענייני וגם הרטוריקה שלו 'רגועה' יותר. התרגום הרוסי נמלץ יותר, נוקט חרות יתר ולפיכך רועש יותר ו"פומפוזי" ותרגומו של שלונסקי מעצים עוד יותר את ההבדלים.
לדוגמה: בבית הראשון של הנוסח המקורי הצרפתי נאמר שהעולם עומד להשתנות מן היסוד:
Le monde va changer de base
שלונסקי מתרגם: "עולם ישן עדי היסוד נחרימה," ואתה בעקבותיו: "עולם של שעבוד נחריב כליל." אין חורבן במקור הצרפתי. אכן הפאתוס (כלשונך) משתמר על פי התרגום הרוסי.
והערה חטופה בכל זאת על תרגומך את השורה האחרונה של הבית הראשון: "מי שכלום היה (יהיה הכול)" הוא צירוף לשוני משובש. כלום הוא משהו ועל-כן מתחייבת כאן שלילה: "מי שלא כלום היה" (וכך גם שלונסקי: "לא כלום מתמול" וחפר: "לא כלום אתמול").
בברכה,
אליהו הכהן
עוד על המורה בנימין כספי
שלימד בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה
לאהוד שלום רב,
גם אני הייתי תלמידתו של בנימין כספי בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. ולא סתם תלמידה אלא גם בת של תלמידה – כספי היה המורה לעברית של אימי ושל אחיותיה בקייב שבאוקרינה, ואימי שמחה מאוד שהנה יהיה גם המורה שלי.
כספי זכור לי כאיש חביב מאוד, סבלני ובעל חיוך טוב, וכלל לא התפלאתי כי בכיתה א' יש לי מחנך, לא מחנכת. הבנתי שבגן הילדים היתה לי גננת אישה – בת שבע אריאלי תבדל לחיים ארוכים – ובבית הספר יש מחנך גבר, זו מעין אימא וזה מעין אבא. היום מחנך-גבר בכיתה א' נשמע כמו אגדה ובעצם גם מחנך גבר בכיתה י"ב הוא כמעט אגדה.
תקוה וינשטוק
* * *
נעמן כהן
האינטרנציונל והציונות
אפלטון ב"פוליטיאה" – ספר המדינה, מסלק ממדינתו הטוטליטארית-אוטופית את המשוררים. המשוררים, טען אפלטון, פועלים על הרגש. הרגש מסכן את השכל ואת שיקול הדעת. השירה היחידה שיש להשאיר במדינה היא ההימנונים: "אין להכניס למדינתנו שום שירה חוץ מהימנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם."
הימנון אמור תמיד לשקף את האידיאולוגיה של מי ששר אותו, ולאור זאת שינוי האידיאולוגיה יביא מיידית לשנוי ההימנון. גם תרגום מילות ההמנון הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה של המתרגם.
הנה המקור הצרפתי: (הבית הראשון והפזמון):
L'Internationale
Debout, les damnés de la terre
Debout, les forçats de la faim
La raison tonne en son cratère
C'est l'éruption de la fin
Du passe faisons table rase
Foules, esclaves, debout, debout
Le monde va changer de base
Nous ne sommes rien, soyons tout
C'est la lutte finale
Groupons-nous, et demain (bis)
L'Internationale
Sera le genre humain
שלונסקי תרגם את האינטרנציונל תרגום מדוייק למדי, מלבד הפזמון. האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של שלונסקי, חייבה אותו ל"עבֵּד" ולשנות את הרעיון האידיאי המובע בפזמון.
הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה,
עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל!
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה:
לֹא כְּלוּם – מִתְּמוֹל. מָחָר – הַכֹּל!
זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.
הנה התרגום מילולי של הפזמון:
C'est la lutte finale
Groupons-nous, et demain (bis)
L'Internationale
Sera le genre humain
זה יהיה מאבק אחרון,
נתלכד ומחר
האינטרנציונל (הבין לאומיות)
יהיה המין האנושי כולו.
רעיון איחוד המין האנושי וביטול הייחוד הלאומי לא יכול היה להתקבל על-ידי נושאי דגל הציונות-הסוציאליסטית, שנלחמו מלחמה קשה באידיאולוגיה הקומוניסטית והבונדיסטית ששללה את הציונות. הציונים רצו להקים סוציאליזם במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ולא להקים סוציאליזם אינטרנציונליסטי שבו ייעלם העם היהודי. לכן שלונסקי חייב היה לשנות את המקור ובתרגומו מופיעות מילים סתמיות על היחיד במקום הרעיון הקולקטיבי:
זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם.
אידיאולוגיה דומה, של הדגשת הייחוד של "העם הסובייטי" היא, היא שהביאה את סטלין לבטל את ה"אינטרנציונל" כהימנון בריה"מ ב-1944 תוך כדי המלחמה בנאצים (שהרי גם הנאצים קראו לעצמם "סוציאליסטים" – "נציונל-סוציאליזם").
לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי
Errare humanum est
"לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי"
כּוֹתֵב הִירוֹנִימוּס בָּ"אִיגָרוֹת".
אוֹגוְּסִטינוּס הַקָּדוֹשׁ,
מַרְחִיב אֶת הָאִמְרָה:
"הַטָּעוּת הִיא תְּכוּנָה אֱנוֹשִׁית,
אַךְ לְהַתְמִיד בָּהּ בְּעַקְשָׁנוּת
הוּא מַעֲשֶׂה שָׂטָן."
הַנָּזִיר הִירוֹנִימוּס הַקָּדוֹשׁ
שׁוֹקֵד עַל לִימוּדֵי עִבְרִית.
עוֹבֵד עַל "הָווּלְגָתָא",
תִּרְגּוּם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ לְרוֹמִית.
לַיְלָה לַיְלָה בָּר חָנִיָנא מִלּוֹד
בָּא לְחַדְרוֹ לְלַמְּדוֹ אֶת הַשָּׂפָה
בְּסֵּתֶר הַחֲשֵׁכָה, בָּאֲפֵלָה.
הַנָּזִיר הַקָּדוֹשׁ חוֹשֵׁשׁ לִשְׁמוֹ הַטּוֹב.
אָסוֹר שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא לוֹמֵד מִיְּהוּדִי.
הִירוֹנִימוּס שׂוֹנֵא אֶת הַיְּהוּדִים,
עַם אֻמְלָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְרַחֲמִים.
תָלְמִידוֹ אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ,
(כָּמוֹהוּ, אָב הָכְּנֵסִיָּה),
אוֹהֵב אֶת אִמָּא אַהֲבַת נֶפֶשׁ.
בָּוִידּוּיִם מְתָאֵר הוּא אֶת אָהַבַתוֹ.
לֹא פָּחוֹת אוֹהֵב הוּא אֶת בֵּן הָאֱלֹהִים עַצְמוֹ.
אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ, נוֹתֵן נִסּוּחַ תֵּיאוֹלוֹגִי:
"הַיְּהוּדִים בְּשִׁפְלוּתָם "עֵדֵי הָאֱמוּנָה.
עֵדִים לְאַשְׁמָתָם – צְלִיבַת הָאֵל.
הַיְּהוּדִי חַיָּב לְהִישָׁאֵר תָּמִיד עֶבֶד לַנּוֹצְרִי,
זֶה מוֹכִיחַ אֶת צִדְקָת הָכְּנֵסִיָּה."
"הַקָּדוֹשׁ" הִירוֹנִימוּס: "לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי!"
"הַקָּדוֹשׁ" אוֹגוּסְטִינוּס: "לְהַתְמִיד בַּטָּעוּת,
הוּא מַעֲשֶׁה שָׂטָן!"
ד"ר גיא בכור
מצודת הדרוזים, שרשרת רציחות, וההתרסה האמיצה נגד חיזבאללה וסוריה. איך הוא מעז?
דוממת, כבדה ומרהיבה, שוכנת מצודת משפחת ג'ונבלאט, מנהיגת הדרוזים בלבנון. בעוצמה המחייבת שלה היא גם מועקת הג'ונבלאטים, שכן יש עליהם אחריות עצומה, לדאוג להמשך הקיום הדרוזי בלבנון. הם לא יכולים פשוט לקום וללכת! איך וַליד ג'ונבלאט מעז להתריס כך, להלעיג, על חיזבאללה ועל הסורים? האין הוא חושש שגורל אביו יפקוד גם אותו?
כָל העָתִיד לָבוא יָדועָ ויָשָן,
אִם כֵן, קַח אִתךָ הָכל מִלֵב הָשִגָעון – הֶיֶה נָכון
להִשָאֵר בזָרותךָ.
לפעמים אתם תוהים איך מעז מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט, להתריס בצורה כה חדה ונוקבת נגד חיזבאללה ונסראללה. הוא מכנה אותם בשמות גנאי, הוא שונא אותם, ורק השבוע טען כי חיזבאללה התקין ציוד מעקב בשדה התעופה של ביירות, אותו הפך לשדה התעופה הביתי שלו, לאספקת נשק מאיראן. עוד דרש ג'ונבלאט לגרש את השגריר האיראני בביירות, שלטענתו כבר הפך לסוג של פוליטיקאי פנים-לבנוני, לטובת חיזבאללה כמובן.
האם אין הוא חושש שבני האירגון השיעי הזה יחסלו אותו? האין הוא חושש שגורלו של אביו, כמאל, יחזור גם אליו? חושש גם חושש. הרי רק באוקטובר 2004 ניסו אלמונים לחסל את סגנו ומקורבו, מרואן חמאדה הדרוזי, וזמן קצר מאוחר יותר בפברואר 2005 חוסל בן בריתו, רפיק אלחרירי, והוא עצמו טען כי חייו בסכנה. בעבר כבר ניצל בעצמו פעמיים מניסיונות התנקשות אכזריים בפיגועי מכונית תופת, כאשר תמיד סוריה ברקע.
לא קל לחסל את וַליד-בק, שכן הוא נוהג למצוא מסתור במצודת האבן המסותתת והכבדה שלו בכפר הולדתו והולדת אביו, מוח'תארה, שבעומק הרי השוף, במרכז לבנון. שם, במובלעת הדרוזית, מוגן על ידי ההרים, שומרים 24 שעות, ורק דרוזים שגרים שם, כל מתנקש שיעי או אחר יבלוט למרחקים. כך מצאו תמיד מיעוטים נרדפים מקלט בהר, כך בלבנון, כך בכרמל, גם בקווקז וכך בבלקנים שבאירופה. ההר הוא ברכתה של לבנון, וסוד אסונה.
המצודה במוח'תארה יפהפייה, בנויה בסגנון איטלקי-מזרחי, עם בארות מים מאבן, ומפלים מלאכותיים בחזיתה. יש בה משחק באבנים שונות, קשתות מצורות שונות, וחלונות רחבים (ראו תמונה באתר). המצודה, עמוסה בכלי נשק עתיקים ומודרניים, תחושת מסורת וכובד השנים, שומרת על וליד, והוא ובני משפחתו שומרים על המובלעת הדרוזית בהרי השוף, מזה דורות. המצודה נפגעה קשה בשנת 1825, בעת עימותים עדתיים, אך שוקמה ונבנתה מחדש. גם ישראלים ביקרו שם עם השנים. בעוצמה הדוממת שלה היא גם מועקת הג'ונבלאטים, שכן יש עליהם אחריות עצומה, לדאוג להמשך הקיום הדרוזי בלבנון. הם לא יכולים פשוט לקום וללכת!
הדרוזים בלבנון ובכלל ידועים כלוחמים אמיצים, שאינם לוקחים שבויים, וידם היתה על העליונה בקרבות מול הנוצרים המארונים בשוף ובשוליו, למשל בעיירת החוף אל-ג'ייה, עד שהתערבה ישראל לטובת המארונים בשנת 1982 והסתבכה באיוולתה במלחמת העדות האכזרית. השנאה בין הדרוזים למארונים כה גדולה, עד שבזמן מלחמת האזרחים בין השנים 1975-1989 נהרגו אלפי אזרחים משני הצדדים, דרוזים ונוצרים, ומעשי זוועה איומים התרחשו שם בכפרים הנסתרים שבהרים, כולל משחקי כדורגל בראש של בן אדם מן העדה היריבה. בלבנון לא היו אלה אף פעם מעשים חריגים. בשנת 1983 ליוויתי, כאיש תקשורת, שיירה של צה"ל, שיצאה לעיירת השוף דיר אלקמר, לחלץ משם לוחמים של הפלנגות הנוצריות שנתקעו שם, וראיתי את השנאה הזו במו עיניי.
מָצְאו בְנֵי אָדָם בתוך שָקִים!
אָדָם בלִי ראש
אָדָם בלא יַדָיים ולָשון
אָדָם קָצוץ
והנותָרִים – ללא שֵם.
כְלום הִשתגעתָ? אנא,
אַל תִכְתוב עַל הדבָרים הללו!
משפחת ג'ונבלאט הדרוזית שבלבנון מוצאה כורדי, ממשפחת ג'נבולאד, כאשר הם התיישבו באיזור לבנון במאות ה-15 וה-16, לאחר סדרת התנגשויות עם השליטים העות'מאניים. החמולה הדרוזית היריבה שלהם היתה במשך שנים משפחת ארסלאן הדרוזית, עד שגברו עליה והשתלטו לגמרי על המחנה הדרוזי בלבנון. הג'ונבלאטים הם בעלי-הבית בעדה הדרוזית, תוך שידעו גם לשמור מרחק מכוהני הדת של העדה, שיושבים בעיירה חצבאייה שבדרום לבנון.
גורל המשפחה רווי אלימות פוליטית ורציחות. סבו של וליד, פואד בק (בק הוא תואר אצולה עות'מאני, בני המשפחה משתמשים בו גם כיום) נרצח בשנת 1921, ומי שנטלה באופן בלתי מקובל לגמרי את רסן ניהול העדה היתה אשתו נזירה, סבתו של וליד. נזירה ניהלה את ענייני העדה במשך כרבע מאה וביד רמה, עד שבנה המיוחד מאוד, כמאל הגיע לפירקו, ונטל הוא את המנהיגות בעדה.
כמאל ג'ונבלאט, אביו של וליד, נולד בשנת 1917, אך גם הוא נרצח במארב מן הצד ב-16 במרץ 1977, בידי הסורים. לימים הודה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, ג'ורג' חאווי, כי היה זה רפעת אלאסד, דודו של הנשיא הנוכחי בשאר, שנתן את ההוראה לחסל את כמאל ג'ונבלאט, על רקע תמיכתו באש"ף, שנמצא אז בעימות עם הסורים. אגב, חאווי עצמו חוסל גם הוא לאחרונה, בשנת 2005, כנראה גם הוא בידי הסורים. טביעות אצבעותיה של סוריה נמצאות הרי בכל פינה בלבנון.
גם אחותו של כמאל, לינדה, נרצחה בדירתה שבביירות בשנת 1976, בזמן מלחמת האזרחים, גם היא בשל היריבות הפוליטית.
כמאל ג'ונבלאט (כותבים ג'ונבלאט, מבטאים זאת ג'ומבלאט, במ') היה דמות יוצאת דופן. אני עדיין זוכר את הפסל הארוך שלו בעיירת הקיט היפה עליי, במרכז לבנון, מוקד הדרוזים. פוליטיקאי, פילוסוף, מומחה לדתות ולבודהיזם, חניך של תפיסת המדיטציה ההודית, דברים נדירים מאוד בעולם הערבי של אז ושל היום. כמאל כתב שורה של ספרים, תוך הערצה ללאומיות הערבית, כשהוא מומחה לקוראן, לברית החדשה ולתורה, למרות שהוא בן הדת הדרוזית הסודית. הוא כלל לא היה דרוזי אדוק, וספק אם הוכנס לנבכי הדת הסודית הזו, אך נמשך לספיריטואליזם הדרוזי דווקא בדתות אחרות.
כיוון שנישא לבת משפחת אַרְסְלָן, הנסיכה מַאי שכיב ארסלן, התאחדו למעשה שתי המשפחות היריבות בהנהגת ג'ונבלאט, כאשר הצאצא היחיד שנולד היה – וליד ג'ונבלאט, המנהיג הבלתי מעורער עוד של הדרוזים בלבנון. כמאל ייסד בזמנו מפלגה, המפלגה המתקדמת הסוציאליסטית, ורוב שנותיו שיתף פעולה עם אש"ף בלבנון ועם השמאל הלבנוני. בנו, וליד, מנהיג את המפלגה הזו עד היום, אך הוא כבר ידע לעמוד בקשר עם כולם, ליתר ביטחון. עם אש"ף, עם הסורים, גם עם ישראל, ואין לי ספק שהוא שומר כיום על נתיבים גם לחיזבאללה. אצל הדרוזים הנאמנות העדתית, המשפחתית והמנהיגותית היא מעל לכול, וכך נהג גם וליד בק כל שנותיו. זו הסיבה שהתרסתו מול ונגד חיזבאללה בעוצמה כה גדולה אינה אופיינית, אולי מפני שהוא מבין שהשיעים עלולים להשתלט על לבנון כולה, ולא להותיר דבר לדרוזים (שמונים בסביבות שמונה אחוזים בלבנון).
וליד נולד ב-7 באוגוסט ,1949 גם הוא באותו ארמון במוח'תארה, וגם הוא יוצא דופן עד היום. ארוך ודק גזרה, קרח, עם שפם גדול. אני עוד זוכר את תצלומיו הנוראיים מכוסה דם, לאחר ניסיון התנקשות בו, במרכז ביירות. בצעירותו נחשב כהולל, שתיין וחובב בחורות (היה לו רומן מתוקשר עם דוגמנית איטלקייה ליברלית מאוד, שכתבה על הרומן הזה ספר), אך בשנת 1981 התחתן עם צעירה צ'רקסית שהתגוררה בירדן, ששמה ג'ירווָת (جيرفت جنبلاط). כיוון שהיא סירבה להתגורר בלבנון, היא גידלה את ילדיהם בעמאן, והוא היה נוסע לבקר אותם. לווליד שלושה ילדים: תיימור (שמוכשר עכשיו לרשת את אביו, נולד בשנת 1982), אסלאן (1983) ודאליה (1986).
מדוע מרדן? שכן אצל הדרוזים לא מקובל לחלוטין להתחתן עם בת עדה אחרת, ובוודאי לא הנסיך! אך זה קרה. אחר כך השניים התגרשו, ווליד התחתן שוב, עם נורה שרבאתי, בתו של מי שהיה שר ההגנה הסורי.
וליד כה דואג שמא יפגעו הסורים וחיזבאללה בבנו, תיימור, עד כי הוא נשמר, גם היום, בצרפת, ליתר בטחון. הוא ראה מה קרה רק לפני כשנה וחצי ליורש-עצר אחר, פייר ג'מאייל, שנרצח בכפר הולדתו בקפאיה.
האם יצטרכו הדרוזים האמיצים להילחם שוב, הפעם בחיזבאללה? יכול להיות. בניגוד לנוצרים הם אינם נוטים להגר, ואין להם מקום אחר ללכת אליו. האם יש להם סיכוי מול חיזבאללה? גם לא. אך ברית פוליטית מתוחכמת של וליד עם בני עדות אחרות בהחלט יכולה לעזור כאן. זו הסיבה שווליד ג'ונבלאט הוא כיום בן הברית החשוב ביותר של ראש הממשלה האנטי-סורי ואנטי-חיזבאללה, פואד סניורה. מן המצודה שלו במוח'תארה, המלאה ברובים עתיקים, אוצרות שלל המלחמות, והרבה אומץ לב, הוא היום היריב הקולני ביותר של חסן נסראללה, ושל המהפכה השיעית שזה מעוניין לקדם בלבנון.
חושֶך
עצֵי האדמָה הֵם דְמָעות עַל לחָיֵי הַרָקִיע
והמקום שרוי בעלֶטֶת ליקוי חַמָה
המָוות שיבֵר אֶת העִיר כעָנָף, והרֵעִים הַלכו להם לִבְלִי שוב.
השיר הוא של המשורר הלבנוני-סורי עלי אחמד סעיד המכונה "אדוניס", "המדבר", 1982
4.5.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
תחי רשימת "צדק חברתי לגימלאים"
מיסודו של גאידמק!
ברכות לחברי הכנסת מסיעת הגימלאים (לשעבר) ח"כ משה שרוני, ח"כ אלחנן גלזר וח"כ שרה מרום-שליו, בצאתכם לדרך של הקמת סיעה עצמאית (בלתי מושחתת) "צדק לגימלאים".
חרף גילכם המופלג – כדאי לכם שתתחילו להתאמן בהתכופפויות כדי שתוכלו לנשק את התחת של ארקדי גיאדמק שעה שאתם בוגדים בבוחרים הרציניים והמבוגרים שבחרו בכם לנציגיהם לכנסת הנוכחית.
בגללכם לא יהיה ייצוג בכנסת הבאה לרשימת גימלאים (שהתבררו בזכותכם כלא-אמינים וכמוכרי-עצמם) – אולי רק חוץ משלושתכם, שתכהנו על חשבון שיריון ברשימת גיאדמק (הבלתי מושחתת) "צדק חברתי", רשימה שתיבחר בקולות של רוסים, של בוחרים משכבות סוציו-אקונומיות רגישות במיוחד שאסור להעליב אותן, ושל חרדים כמו אלה שקיבלו בפורים בירושלים מגיאדמק מעטפות עם מאות ואלפי שקלים, שכמותן אולי תקבלו גם אתם, ללא צורך במימון לפי חוק בחירות (שזה כסף קטן אצלו).
צעדיכם מוכיחים כי בניגוד למקובל, הגיל אינו מוסיף דבר לשכל וגם לא למוסר ולכבוד העצמי של האדם – אלא אולי רק ליצר ההישרדות הקמאי של זקנים, החוששים פן יזרקו אותם לגווע בקרח כפי שהיה נהוג אצל האסקימוסאים בשעתם.
אתם אינכם נבחרי רשימה הגונה של גימלאים אלא שלושה זקנים ממרים חסרי מצפון ונעדרי סומק בושה – שכבר אינה מסוגלת כנראה לעלות בִּלְחייכם, לחי חמור, חמור חמורותיים!
* * *
יוסי גמזו
הֵם יֶשְנָם
(ליום הזִכּרון לחללי צה"ל ונפגעי פּעוּלות האיבה)
אֵלֶּה שֶשּוּב לֹא יִהְיוּ, אֵלֶּה שֶשּוּב לֹא נִפְגֹּש,
אֵלֶּה שֶלֹּא יִצְחֲקוּ לְעוֹלָם,
אֵלֶּה שֶקָּמוּ מוּל אֵש, אֵלֶּה שֶרָצוּ בָּרֹאש,
כָּל שֶהָיוּ וְאֵינָם – עוֹד יֶשְנָם...
הֵם יֶשְנָם בְּלִבָּם שֶל כֻּלָּם,
הֵם יֶשְנָם וְיִהְיוּ לְעוֹלָם:
בַּחִיּוּךְ הַנִּפְלָא,
בִּצְרוֹרוֹת הַמִּקְלָע,
בַּשְּתִיקָה וּבַבֶּכִי הַחַם - - -
כַּמָּה קָצָר הָאָבִיב, כַּמָּה שוֹתֵק הַמִּשְלָט,
כַּמָּה אִלְּמִים הַשִּירִים לְמוּלָם.
כָּל הַמִּלִּים הַגְּדוֹלוֹת מַה הֵן מוּל אִמָּא אַחַת,
אִמָּא אַחַת שֶל אֶחָד מִכֻּלָּם?
הֵם יֶשְנָם בְּלִבָּם שֶל כֻּלָּם,
הֵם יֶשְנָם וְיִהְיוּ לְעוֹלָם:
בַּחִיּוּךְ הַנִּפְלָא,
בִּצְרוֹרוֹת הַמִּקְלָע,
בַּשְּתִיקָה וּבַבֶּכִי הַחַם - - -
שוּם זִכָּרוֹן לֹא יִסְלַח, שוּם שִכְחָה לֹא תִמְחֹק,
שוּם אַהֲבָה לֹא תַגְלִיד עִם הַזְּמַן.
אֵלֶּה שֶכָּאן לֹא יֵדְעוּ, שוּב, אִם לִשְתּוֹק אוֹ לִצְעֹק,
רַק הַשְּתִיקוֹת צוֹעֲקוֹת מֵעַצְמָן...
הֵם יֶשְנָם בְּלִבָּם שֶל כֻּלָּם,
הֵם יֶשְנָם וְיִהְיוּ לְעוֹלָם:
בַּחִיּוּךְ הַנִּפְלָא,
בִּצְרוֹרוֹת הַמִּקְלָע,
בַּשְּתִיקָה וּבַבֶּכִי הַחַם - - -
לְעוֹלָם...
(מתוך "בּשש אחרי המלחמה", הלחן: יוסי ואלד)
* * *
תודה ליוסי גמזו / יואל נץ
תודה ליוסי גמזו, אשף מילים הווירטואוז,
על שֶׁפרשׂ לנו פואמה כמנהגו ברֶנֶן;
הפעם מן האוב קרא ברוב עזוז ועוז
את הבוֹסיאַק, את יויסף-חיים ברנר.
גרר אותו לכאן ביום אחד בהיר
הותיר אותו הוזה על בני עמו לתמוה
היאך זה שנרצח בלב אבו כביר
וכאן גם השוטרים כלאוהו בבית סוהר?
רָאָה מספיק ודי במשך התיור:
מיהר לשוב אל אבותיו, ומה התֵּמַהּ?
ארצנו אפופה אי צדק וכיעור
לכל אורכה ולכל רוחבה של הפואמה.
הרשֶׁה נא, יוסי גמזו, לי בקשה קטנה:
עת שוב תצא עם בר מינן לשוט, לשׂוּחַ –
לכבוד שישים שנה לקום המדינה,
הראֶה לו קוֹרֶט הייטק, קצת הישגי הרוח...
אהוד: גם אני חושב שאילו יוסף חיים ברנר היה פוקח את עיניו כיום הוא היה פורץ בבכי מרוב אושר למראה מדינת ישראל, בייחוד למראה הצבא הגדול והחזק, שזה היה בעיניו היסוד ההכרחי ביותר לקיומנו כאן, והוא גם לא היה מתאכזב במאומה מן המצב הביטחוני ומן הסכסוך הנמשך עם הערבים כי הוא ידע בבירור כבר לפני כמאה שנים שאנחנו מצויים בסכנה קיומית מתמדת, וגם כתב על כך, ובניגוד לסוכן השלום יוסי ביילין – לא היו לו שום אשליות.
* * *
שחר-מריו מרדכי
ברצועת אי-ביטחון
כֹּחַ חִלּוּץ מְפַנֶּה גּוּפָה דּוֹבֶרֶת
עִבְרִית שִׁקְרִית:
הַכִּיתוּב "חי" עַל הֶחָזֶה.
אֲבָל הַשָּׂפָה מְתַעְתַּעַת בַּחַיָּל הַזֶּה.
חי. לא נוֹכֵחַ. נִסְתָּר.
חי. לא הוֹוֶה. עָבָר.
* * *
יוסי אחימאיר
דרך המוות בפורט התשיעי
בשעה שהטמפרטורות החלו לנסוק בארץ לכדי 30 מעלות ומעלה, עם בוא האביב, היתה ליטא הצפונית והרחוקה מכוסה מעטה של שלג דקיק. האוויר בווילנה הבירה, "ירושלים דליטא", עירו של הגאון רבי אליהו, לשעבר עיר ואם בישראל, היה צונן עד מאוד.
הקור חדר לעצמות, הטמפרטורות נעו בין 0 בלילה ל-5-7 ביום. אמצע מרץ 2008. "חם מאוד אצלנו," דיווחו בטלפון מן הארץ, בשעה שאני הייתי מכורבל בסוודר, מעיל וצעיף.
קר מאוד בצהרי היום היה גם באתר ההשמדה הנורא, הפורט (המצודה) התשיעי בסמוך לקובנה. כבר מרחוק אפשר היה להבחין בו. אנדרטת אבן ופלדה המתנוססת לגובה עשרות מטרים, מין מפלצת מגלומנית שהקימו הרוסים בעת שעדיין שלטו על המדינות הבלטיות, נראתה למרחוק. ויקטור הנהג יכול היה להצביע אל עבר האתר – הנה שם נמצא הפורט התשיעי, שאתם רוצים להגיע אליו.
עוד כמה מאות מטרים נסיעה בכביש המוביל מווילנה לקובנה, או אם תרצו – מוויליניוס לקאונאס – והנה גם שלט המציין כי הפניה ימינה מוליכה אל הפורט התשיעי. פנינו. הכביש הצדדי היה כולו מהמורות שטילטלו את הרכב ימינה ושמאלה, וגלגליו מתיזים מים ובוץ לכל עבר. הגענו לרחבת חנייה מוסדרת. רכב אחד בלבד חנה שם בצד. זוג מתגפף היה בתוכו, עסוק בשלו.
ההתרגשות שאפפה אותי כל משך הנסיעה הנינוחה מווילנה לקובנה, גברה והלכה מרגע שדלת המכונית נפתחה וכף רגלי דרכה על האדמה, שבה נשמדו למעלה מ-50 אלף יהודים בשנת 1941 בידי הגרמנים הנאצים והליטאים משתפי הפעולה עימם. קור מקפיא, רטיבות, בוץ דביק ומעטה לובן של שלג דליל, קידמו את פניי בצאתי מן המכונית. המחשבה התמקדה לא במספר הבלתי נתפס בן חמש הספרות – מספרם של אלה שנרצחו כאן רק על שום היותם בני הגזע היהודי – אלא בארבעה ילדים-אחים ובאימם.
בשבילי, ובמיוחד בשביל רעייתי, הפורט התשיעי הוא מקום הירצחם של צילה חצקלביץ לבית שטינבך וארבעת ילדיה: קלרה בת 16, ברוניה בת 14, מלכיאל בן 11 ושרה בת השנה. למקום הזוועה הזה הם הובאו יחד עם עוד כ-9,000 מיהודי קובנה באקציה הגדולה שהיתה בגטו קובנה ב-28 באוקוטובר 1941, ולאחר שנותקו מאבי המשפחה ד"ר בן-ציון (בנו) חצקלביץ, באופן מקרי וכה טראגי.
ד"ר חצקלביץ, רופא העור הנודע בקובנה, היה הדוד של חמי, ד"ר גרישה חייט ז"ל, אבי אשתי. אובדן משפחתו בשואה והינצלותו המקרית השאירו רישומם עליו עד יומו האחרון כשהוא כבר אזרח ישראל.
בֶּנו מעולם לא דיבר על אסון-איוב שפקדו, מעולם לא הזכיר את יקיריו, אך אי-אפשר היה שלא לחוש בצערו הבלתי-פג. שתקן, מאובן, מכונס בעצמו, מוכה הלם – כך אזכרנו. רק באחרונה ליקטתי את פרטי האסון הנורא הזה, אסון פרטי אחד בתוך האסון הלאומי של טבח ששת המיליונים, ולמדתי על בני משפחת חצקלביץ מקובנה, שהנאצים רצחום בפורט התשיעי.
והנה אני עצמי כאן, במקום הנורא הזה, שהליטאים הפכוהו למוזיאון ממלכתי, והסובייטים, בעת שלטונם בארצות הבלטיות, הציבו לפתחו אנדרטת אבן מתנשאת אל על לגובה עשרות מטר, מעין גזעי עץ כרותים ובהם חצובות דמויות של קרבנות הסבל הנאצי.
בעניין אנדרטאות – אין כמו הקומוניסטים. בכל עיר שבה שלטו, בכל קרן רחוב, הם הציבו פסלי ענק של לנין וסטלין ושל גיבורים קומוניסטים מקומיים, משתפי פעולה עם השלטון הסובייטי, ויש שהציבו אנדרטאות לגיבורי הלחימה בגרמנים, לנוער הקומסומול, ל"אמא רוסיה" – ולמי לא.
לא שהסובייטים היו טובים מן הנאצים, אך הם-הם שהדפו אחורנית ובגבורה את הפולש הנאצי, את צבא הרייך, בלמו את התקדמותו ומנעו את הגשמת חלומו של היטלר, להשתלט על העולם. לצילה ולארבעת ילדיה, בני השנה עד 16, כמו לעוד חמישים אלף יהודי קובנה, ניצחון הצבא האדום בא מאוחר מדי. הם מצאו את מותם באתר המצודה, שהוקמה בסוף המאה ה-19 שישה ק"מ ממרכז העיר קובנה. מבית סוהר סתמי בימי השלטון הליטאי העצמאי שבין שתי מלחמות העולם, הפכוהו הכובשים הגרמנים למקום הוצאה להורג של המוני יהודים.
הדרך המוליכה מרחבת החניה המוסדרת למצודה רוצפה באבנים שחורות ואדומות. זו הדרך המחברת בין האנדרטה הענקית לבין בניין המצודה עצמו. לצידה נקבעה טבלת אבן ובה חקוקות בחמש שפות – ובהן עברית ויידיש – שתי המלים המצמררות: "דרך המוות".
מיבנה המצודה עצמו, בנוי לבנים אדומות קטנות, סגור ומסוגר. גם הדלת שעליה כתובה המלה "מוזיאון" נעולה ונראה כי ימים רבים לא עבר איש דרכה, לראות את מוצגי המוזיאון. "לא הפסדת דבר" – הסביר לי אחר-כך מכר, תושב וילנה. "בין כה וכה אין שם איזכור ליהודים, רק לליטאים."
אני מאגף את המצודה מימין ומתחיל לטפס במעלה דרך בוצית, חלקלקה, אל ראש הגבעה שאיננה אלא גגו של בונקר ענקי וממנו מבצבצים זוגות-זוגות של פתחי איוורור... אני מוצא עצמי בודד ומבודד במקום האיום הזה. דופק-הלב גובר והולך. לפתע צץ מולי פיתחו של בונקר מאיים, חסום. עשוי בטון איתן, אדמה ושלג על גגו. מה התחולל בפנים לפני 67 שנה? – המחשבה הזו אינה נותנת לי מנוחה.
והנה עוד פתח של בונקר, ועוד פתח, ואני מהלך-מתרוצץ בינות לפתחים הללו, עולה ויורד, ולפתע ברגע לא זהיר, כשאני אחוז שרעפים ועיני דומעות, אני מחליק בקרח ומשתטח אפיים ארצה על האדמה הקרה והמנוכרת. לשנייה שארכה כנצח לא רציתי לקום. בעודני מוטל ארצה, עלו בראשי תמונותיהם של צילה וקלרה, ברוניה ומוניה וגם שרהלה הפעוטה שרק שנה אחת זכתה לחיות עד שהגרמנים מצאו לנכון להמיתה... האם נוגע עתה גופי באפרם הקדוש?...
קמתי, ניערתי מעליי את השלג והעשב, המשכתי בדרכי על גגות הבונקר הבלתי-סופי הזה, שבשיפוליו תעלות מלאכותיות רחבות ידיים, שאליהם הובאו משלוחי היהודים ושם הם נורו למוות... הגופות נותרו במקום עד סתיו 1943, כאשר הרוצחים החלו בשריפתן, כדי לטשטש את עקבות הרצח. לשם כך העסיקו הנאצים כמה עשרות אסירים יהודיים מגטו קובנה ועוד שבויים יהודיים מהצבא האדום.
למרות שהיו כבולים בשלשלאות, הם הצליחו לברוח ליערות ולפרסם בעולם את דבר מעשי הנאצים בפורט התשיעי. השופט אריה סגלסון כתב על כך בהרחבה בספר זיכרונותיו המצמרר "בלב העופל" על כיליונה של קובנה היהודית.
אני מסיים את ה"סיבוב" במרומי מצודת הפורט התשיעי, סוגר מעגל ומתקדם אט-אט, בזהירות המתבקשת, בחזרה אל השביל המוסדר, אל אנדרטת הזיכרון שהציבו הסובייטים ואשר הליטאים שימרוה. העומד לידה מתגמד. זהו מונומנט אשר הליטאים שימרוהו, בניגוד למונומנטים הקומוניסטים האחרים שהותירו אחריהם הסובייטים ברחבי ליטא, בתום העידן הקומוניסטי בסוף העשור השמיני של המאה העשרים. הם נהרסו או נלקחו ממקומם למקום תצוגתם הפארודי ליד עיר הנופש הנודעת דרוסקינינקאי בדרום המדינה.
למרגלות האנדרטה עולה לרגע המחשבה, הנה גם הסובייטים, גם הליטאים, מנציחים את הזוועה הנאצית, וליתר דיוק את הניצחון הרוסי, כאן בפורט התשיעי, למען יידע העולם, למען לא תחזור הזוועה ושוב תתרחש בדרך זו או אחרת. אבל המציאות שונה. זוהי האמת על הגחלת האנטישמית ששוב רוחשת וגועשת ברחבי אירופה, ובמיוחד במזרחה. זוהי גם האמת ההיסטורית בל-תימחה על מידת שיתוף הפעולה של הליטאים עם הגרמנים, ברצח העם היהודי.
במחשבה שניה, מפוכחת יותר, אתה גם מהרהר בלוחם-הפרטיזן ד"ר יצחק ארד, תת-אלוף בצבא ישראל, שנתבע עתה, בשנת 2008, לעמוד לדין בבית משפט ליטאי. וכל כך למה? על שום שגילה בספרו, כי במלחמת העולם השנייה חיסל משתפי פעולה ליטאים תחת שלטון הכיבוש הנאצי...
מרחוק, ברחבת החנייה השוממה, עומדות במרחק ניכר זו מזו שתי מכוניות. האחת ממתינה לי. השנייה – הרי היא אותה מכונית קטנה שעמדה שם עוד בעת שהגענו למקום שעה קלה קודם לכן. עדיין ישבו בתוכה אותם בני זוג ועסקו בשלהם. המקום מספיק מבודד כדי לספק להם פרטיות. עסקי השואה מלפני 67 שנה בוודאי לא הטרידו את מנוחתם של שני הליטאים הצעירים תאבי החיים. וכי מה להם ולזיכרונות העבר הרחוק של מלחמת העולם השנייה?
יצאנו בנסיעה מן הפורט התשיעי, שוב באותה דרך צדדית רבת מהמורות המחברת אל הכביש הראשי, המוביל לקובנה עצמה. בתוך הרכב שררה דומיה. איש-איש ומחשבותיו.
נוחו בשלום על משכבכם באשר הינכם – צילה, קלרה, ברוניה, מוניה ושרה, אשר כאן, במקום הנורא הזה, שבו ירדה האנושות בגילומה הגרמנו-נאצי אל שפל המדרגה שאין נמוך ממנו, ראיתם בפעם האחרונה את אורו של עולם. לא זכיתם לחיים מלאים, לא זכיתם להקים משפחות ולהוליד ילדים, לא זכיתם לראות בתקומת עם ישראל. ואנו, שזכינו לתקומה שלאחר השואה, במדינת היהודים המתחדשת, מבטיחים כי נזכור אתכם לעדי עד. נזכור ולא נשכח. נזכור ולא נסלח.
* * *
אורי רותם: "הקרב הגדול על פתח תקווה"
אהוד ידידי,
התרגשתי לקרוא את תיאורך המרתק אודות "הקרב הגדול על פתח תקווה". אני בטוח שלא הרבה שמעו על הקרב הזה – נטול היח"צנות והפירסום... מדהים לזהות חוט מקשר בין הקרב הזה ובין שני קרבות מופת הרואיים שהתרחשו בזמנים יותר מאוחרים – אף הם על ציר ההיסטוריה של תקומתנו:
הקרב של רעננה, רפול ודדו על מנזר סן סימון, בתש"ח.
הקרב של אביגדור קהלני ב"עמק הבכא" במלחמת יו"כ.
לכל אלה מכנה משותף אחד:
רגע המשבר וחוסר הוודאות על מצב האוייב היה הדדי לשני הצדדים הלוחמים, וניצח הצד שגילה נשימה ארוכה יותר.
יישר כוחך.
אורי רותם
שוהם
אהוד: אני מצאתי הקבלה היסטורית נוספת: "ג'דע", ספרי על אברהם שפירא, שהיה ראש השומרים של פתח-תקווה, יצא לאור בשנת 1993, וארבע שנים אחריו יצא לאור ספרי "אומץ", הביוגראפיה של משה דיין.
ובכן, כאשר כתבתי את "אומץ" ראיתי הקבלה היסטורית בין שני האישים. שפירא "נעלם" בשעות המכריעות של הקרב על המושבה, והיתה לו כנראה הרגשה ש"פישל" אף כי זו לא נאמרה בפירוש, ולכן בער בעצמותיו להביא לשלום, לסולחה, של המושבה עם שכניה, שבט אבו-קישק בצפון ויהודיה בדרום. וכך אמנם עשה ובהצלחה.
גם לדיין היתה הרגשה דומה לגבי מלחמת יום כיפור, ומשום שלא רצה להיחרת בהיסטוריה רק כמי שנראה כי "פישל" בה, הוא חבר לבגין וחתר בכל כוחותיו לכונן את השלום עם מצרים, שבדיעבד כמו הצדיק את הקורבנות הרבים של מלחמת יום כיפור.
אותו מנגנון נפשי, ואותן תוצאות היסטוריות, אצל שני האישים הללו, שהיו מאוד נבדלים באופיים. הרי לך נושא לדוקטוראט, אבל ספק אם חלק מהמרצים להיסטוריה באקדמיה הישראלית כיום מסוגלים להבין כפשוטם את מה שזה עתה כתבתי לך.
* * *
ועוד לחידת קֵיְדִיש-קָדיש, מוותיקי פתח-תקווה
[גיליון 338]
כתבנו כי בפתח תקווה מתגוררים מאז ייסודה צאצאי משפחת סלור המפוארת. אב המשפחה היה המתכנן הראשון של רחובות המושבה. האחיות סלור היו נשואות לבני המשפחות הוותיקות, ליכטנשטיין, וולפברג, דינוביץ ועוד, ואחת מהן, רבקה, היתה נשואה ליהודה קֵיידיש מארה"ב. לאנשים במושבה זכור בנם, אהוד קדיש. ובאחד העיתונים נכתב כי אהוד קדיש, החי בנווה ירק זה עשרים שנה והוא כבן שבעים – הוא אחיו של בן-עמי קדיש בן השמונים ושש העושה עתה כותרות בארה"ב. ואולם על בן-עמי קדיש נאמר שנולד וחי כל ימיו בארה"ב.
ובכן, לפי החשבון שערכנו, ולפי מה שנמסר לנו, בן-עמי קדיש נולד בארה"ב בשנת 1922 לערך. ומאחר שאימו רבקה ה"צברית" היא בת למשפחת סלור מפתח-תקווה, סביר להניח כי הכירה את בעלה-לעתיד יהודה קיידיש בראשית שנות ה-20, והיגרה עימו לארה"ב. לפי תקופת השנים, ייתכן שהוא היה מאנשי הגדוד העברי מארה"ב שהגיעו לארץ-ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1917-1918.
נראה אפוא כי בני הזוג קיידיש הקימו משפחה בארה"ב ונולדו להם בן-עמי קדיש, ובשנות ה-30 נולד אחיו הצעיר אהוד. בשלב מסויים, כבר לאחר הקמת המדינה, חזרו רבקה ויהודה קיידיש לגור בפתח-תקווה לכל שארית חייהם, ועימם בנם הצעיר אהוד, שאולי אף הגיע ארצה קודם. ואילו בן-עמי קדיש, נין ונכד למשפחת סלור, ממייסדי פתח-תקווה – נשאר לחיות כל ימיו בארה"ב. להערכתנו הוא גם דובר עברית.
אגב, נתן סלור, נכדו של אלתרמן ובנה של תרצה אתר, אף הוא קרוב-משפחה שלהם.
* * *
במסגרת פעילותה של "חבורת שה"ם"
שלום רב,
בעקבות מכתבו של מיכה עמית בגיליון 335 ותשובתו של ידידי אליהו הכהן [על השיר "ואולי"], אני מרשה לעצמי להוסיף עובדה הקשורה בכך:
במסגרת פעילותה של "חבורת שה"ם" (שירים היוצאים מהלב) מכפר מעש, בה אנו משתדלים להחיות ולרענן שירים עבריים ישנים וכאלה שמצריכים חידוש לשם שימורם, (עד כה יצאו 13 תקליטורים כאלה לפי תקופות ו/או נושאים שונים) הקלטנו גם תקליטור מיוחד שמבוצע כולו על ידי אבא'לה פורמן, יוצא להקת הנח"ל מימים עברו, ובו אוסף שירים מיוחד. אחד השירים שבו הוא "ואולי " אשר לפי הכוונתה ועצותיה של הילה שרת – שהיתה ידידתי שנים רבות וגם ידידתו של אבא'לה פורמן – הוקלט השיר כפי שיהודה שרת כתב במקור וכפי שרצה שיישמע – אם כבר יושר.
לצערי – מהדורת תקליטור זה – אזלה – אך הוא שמור בוודאי אצל אליהו הכהן – המסייע לנו רבות בעצותיו ובפעילותנו.
תודה – אליהו!!
מוטקה שלף
נ. ב
בקרוב נעניין את הקוראים בתקליטור חדש (הגדודנים) המוקדש לשירי הבריגדה היהודית ולשירי חיילים יהודים ששירתו בצבאות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה. גם כאן – אנו נשענים על עצותיהם וסיועם הנפלא של נחומי הר ציון ואליהו הכהן.
ההקלטות – ממש בימים אלה והוא יצא לאור במחצית חודש יוני 2008.
* * *
האם יו"ר דירקטוריון אקו"ם יעקב רוטבליט
יסיק מסקנות מהצבעת אי האמון בו ויתפטר?
באסיפה כללית מיוחדת של חברי אקו"ם, שהתקיימה בבית הסופר בתל אביב ביום שישי, 2.5.08, נחלה קבוצת יעקב רוטבליט וניצן זעירא, שיש לה ארבעה מתוך שבעה הדירקטורים בדירקטוריון הנבחר של החברה – כישלון מוחץ מול הקבוצה בראשותו של אביהו מדינה, העומד בראש שלושה משבעה הדירקטורים.
שתי ההצעות של קבוצת הרוב בדירקטוריון היו:
1. להמשיך בהליך השימוע למנכ"ל ולסמנכ"ל אקו"ם (כלומר להביא להדחת ההנהלה המקצועית של החברה).
2. לכהן עד סוף הקדנציה (בניגוד להחלטה של האסיפה כללית הקודמת שקראה להקדים את הבחירות לדירקטוריון).
שתי הצעות נפלו ברוב מוחץ: 185 חברים התנגדו להן, ורק 85 חברים היו בעדן.
* * *
לסופר שמאי גולן היקר
שפע ברכות למלאת לך שבעים וחמש שנים (וַחודש)
אתה ניצחון מְהלֵך בַּהיסטוריה הדווייה של משפחה
ושל עם של יהודים במאה העשרים
כך בחייךָ וכך ביצירתך הספרותית –
חבריך במערכת המכתב העיתי ומשפחת העורך
אהוד בן עזר
* * *
מעתה אמור: פלשתינה, זו שאחריה באה ישראל,
ולא ארץ-ישראל, כי זה מושג טעון פוליטי-ימני!
מאוניברסיטת בת שלמה רבתי, בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר, מודיעים לנו על חידוש היסטורי-לשוני מעניין שיזם ההיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי:
מעתה יגדירו ויכנו את חבל ארץ המולדת שלנו רק בשמות פלשתינה – עד 1948, וישראל – מיום שקמה המדינה, ואילו השימוש בשם ארץ-ישראל – לתקופה שעד 1948 – ייפסק כי הוא מבלבל ונשמע פוליטי-ימני, וכיום משתמשים וחיים בו בעיקר המתנחלים מעבר לקו הירוק והשם הזה משחק לידיהם שכביכול כל ארץ-ישראל היא שלנו עוד מתקופת המקרא.
ויש לדייק, פלשתינה (Palestina ובאנגלית Palestine ולא פַלַסְטִין) הוא שמה ההיסטורי הלועזי של ארץ-ישראל, וצעירי ארצנו העברים נקראו, עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה, גם בשם פלשתינאים או ארצישראלים. ויפה עשה עיתון "הארץ" שהחל להשתמש לעיתים גם בשם פלשתינה לציון ארץ-ישראל עד 1948.
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק רביעי
"גלות" וחרם על העי"ש
חלק ראשון של הפרק
הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי"ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי"ש דרש מבני-ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום-יום התנהלו בעיקר ביידיש.
העי"ש פירסם בירושלים, ב-1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב הארץ – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו "שומריאל", וגדודי הגנה על הגבולות, בשם "נוטריאל". הוא תבע שיעלו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ-לארץ על-ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.
בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.
לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על "לחם החסד" – קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם "כולל אונגארן", המוסד שנחשב ל"בור שומן", מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.
ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.
כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.
בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.
עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.
בלילות שבהם לנו השניים בבית-נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ'סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.
ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת "מסמר" עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. בורות-המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את הארץ בימי קדם – זו הארץ אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות-הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.
ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל הכרמל, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.
השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:
"אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!"
כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם "ספר החשבונות והזכרון". בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.
[הפנקס, שתחילתו נכתבה בשנת 1867, עבר מאבי-סבי לסבי וממנו לאבי ונמצא כיום בארכיון המשפחה שברשותי. הוא מפוענח ברובו באחרית הדבר שכתבתי למהדורה החדשה של ספר זיכרונות סבי, "התלם הראשון", שכתבוֹ אבי בנימין מפיו, ויצא בהוצאת הספרייה הציונית, 1988. העתק מצולם של הפנקס מסרתי לארכיון הציוני בירושלים. – אהוד בן עזר].
עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט-ציפורן, שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות-המוצא, ונתברר שרובם עלו מ"מדינת רוּסְלַאנְד", היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.
כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין-הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם "פתח-תקווה". השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, "מעמק עכור לפתח תקווה," ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.
בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את "רפאים", המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי-אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום-אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות-אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.
בני-החבורה דיברו ביניהם ואמרו: "אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא יעלה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית-בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית-כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה."
שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב-ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.
החברים חזרו לעיר במצב-רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן-הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי "כולל אונגארן". הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני-החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!
יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:
"מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!"
הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ-ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי הפרידה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: "למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!"
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
אגודת האנשים הישרים בישראל
מברכת את הפרקליטות ואת מחלקת החקירות של משטרת ישראל
ואת כל מי שמשתדל וגם יכול להפליל את ראש ממשלת ישראל
ורק בקשה אחת קטנה יש לנו אליכם בישראל
אל תתחילו לחקור אותנו!
* * *
אין שום קשר בין התהודה התקשורתית לבין
איכויות הספרים היוצאים לאור בשנים האחרונות
לאהוד ידידי שלום רב, מאחר ואין לי את האימייל של נורית יובל אני מעבירה זאת דרכך: אין ספק שאין שום קשר בין הפרסום העיתונאי או התהודה התקשורתית לבין איכויות הספרים היוצאים לאור בשנים האחרונות. אני עצמי חווה זאת על בשרי. נורית יובל ועוד אחרים הם סופרים לא פחות טובים. אני מבינה את קצפה שיצא על כך [גיליון 339], ואחפש בחנויות את ספריה. היא מאיירת מעולה וכותבת יפה, אבל ככה זה... ואין מה להוסיף.
מיכל ס.
* * *
לוח הנצחה לאסתר ראב בתל אביב
בשנים 1925-1929 גרה אסתר ראב בשכירות בבית חד-קומתי בפינת הרחובות שפ"ר-התבור, בשכונת אפ"ק בתל אביב, מול ביתו של אשר ברש.
בשנים 1929-1938 גרה אסתר ראב בווילה שכונתה "הבית האדום", ברחוב שבטי ישראל 36 (כיום רחוב רופין), ליד רחוב הגליל (כיום רחוב מאפו), בית שנבנה עבורה ועבור בעלה איזאק גרין (שנפטר ב-1930) על-ידי זאב רכטר. חלקו המזרחי של הבית בן שתי הקומות פנה לרחוב בן-יהודה, היכן שניצב כיום בניין השופרסל. את הבית, שבו גרה כתשע שנים, נאלצה אסתר למכור בקיץ 1938, והוא גם לא האריך ימים ונהרס עד אין לו זכר, ואולם זיכרו נותר בתולדות חיי הספרות, התרבות וגם האדריכלות המודרנית של אותה תקופה.
בשנים 1939-1942 גרה אסתר בדירה שדרות ח"ן 5, ובשנים 1942-1944 – בדירה רחוב בן-יהודה 191, קומה שלישית לצד צפון מערב.
בשנת 1945 עקרה לגור בבית בודד חד-קומתי, ברחוב חול הפונה צפונה, בשכונת הפועלים (שכונה ב') בחלק המערבי של כפר סבא.
בשנים 1948-1955 שבה אסתר לגור בתל אביב בדירה שקנתה ברחוב דבורה הנביאה 8 (כיום רחוב זלמן שניאור), קומה שנייה על עמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב. מהמרפסת הפתוחה היה אפשר לראות עד רחוב פינסקר. סך הכול גרה אסתר ראב בתל אביב כעשרים ושלוש שנים מחייה.
מאחר ולא ניראה שיש סיכוי קרוב לקרוא בתל אביב רחוב על שם המשוררת הארצישראלית הראשונה, החליטה הוועדה הממונה על ההנצחה בעירייה, בראשות ברכה נאמן, על הצבת לוח הנצחה לאסתר ראב בבניין האחרון שבו התגוררה תקופת-זמן משמעותית ושניתן לזהותו ברחוב זלמן שניאור 8.
טקס הסרת הלוט מעל לוח ההנצחה ייערך ביום רביעי, 25.6.08, בשעה 18.00. תבאנה על כך הודעות נוספות.
[המתעניינים בקורות חייה של אסתר ראב מבחינת מקומות מגוריה יכולים לקבל מאיתנו באי מייל את הקובץ "נדודי אסתר ראב" ובו רשימת כל הבתים בארץ-ישראל שבהם גרה במהלך חייה].
* * *
קונצרט מיוחד במכללת לוינסקי
"אנגל והתיאטרון העברי"
המדרשה למוזיקה במכללת לוינסקי תקיים ב-11/5/2008 בשעה 19:30 באודיטוריום של המכללה קונצרט מיוחד שיכלול את מיטב יצירותיו של יואל אנגל לתיאטרון העברי. הערב מתקיים במסגרת הסדרה "מפגשים עם מוזיקה יהודית אמנותית" ויוקדש לשני מחזות שלהם הלחין אנגל מוזיקה: "הדיבוק" שהוצג בעבר ב"הבימה" ו"נשפי פרץ" על פי סיפורי י.ל פרץ שהוצג בתיאטרון "אהל". את הקונצרט יבצעו תלמידי ומורי המדרשה למוזיקה וכן אמנים אורחים.
מחיר כרטיס: 55 ₪. טלפונים להזמנות: 03-6902470.
* * *
המלצה לח"כים של "קדימה" –
אל תמהרו לנקר אותו בתחת!
בימים הרחוקים ההם, עת התרנגולות המטילות התגוררו בלהקות ולא כל אחת בתאה המבודד, והיה סיפק בכנפיהן לדון בענייני שיפור ביצים וזרמת תרנגולים – היו נוהגים להצמיד להן בסיכת ביטחון מגן של פח על התחת או להרכיב להן משקפי פח זעירות על המקור כדי שלא תוכלנה להסתכל קדימה. וכל כך למה? כי חרף לובן נוצותיהן התרנגולות עלולות להיות אכזריות מאוד. אם אחת מהן דיממה בעת הטלת ביצתה – מיד הן מריחות את הדם או רק רואות אותו, מתנפלות עליה ומנקרות אותה מהתחת והלאה עד מוות!
לכן המלצתנו לח"כים של "קדימה", וגם לח"כים אחרים – אל תמהרו לנקר את התחת של אהוד אולמרט! הוא עוד לא מדמם, והוא כבר יצא בשלום, אם כי מרוט כנפיים במקצת, גם ממשברים קשים וחמורים יותר!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא
* * *
בערב יום-הזיכרון לחללי מערכות-ישראל
ביום שלישי, השישה במאי, בשעה 21:15 – לאחר מבזק החדשות – יקרין הערוץ הראשון של הטלוויזיה שידור מיוחד על החייל יהודה אלטמן ז"ל, שנפל בחירבת-מעין בנגב, בקרבות תש"ח.
התחקיר מבוסס על ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש", ובהשתתפותו.
אהוד בן עזר: כמי שערך בשעתו את הספר המיוחד הזה, אני ממליץ!
* * *
כאשר קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב מפסידה יש לנו הרגשה שכולנו הפסדנו וירדה קרנה של ישראל בגויים אבל מדוע כאשר קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב מנצחת יש לנו הרגשה שבעיקר שכירים גויים גבוהים אחדים הביאו לה את הניצחון ואין לכך כמעט שום קשר לישראל ולספורט הישראלי?
* * *
ויהי ביום ההוא
והחזיקו שבע רשויות באיש אחד וַיאמרו לו:
"שמלה לך, קצין תהיה לנו
ואנחנו נפשיט אותך עירום וערייה וּנְזָמְבְּרֵכָּה!"
* * *
ברגע האחרון: הוקמה מפלגת "רוסיה אימנו" אשר בסיוע אוליגרכים יהודים מרוסיה תפעל לספח את ישראל לחבר העמים (כמו הונג קונג בסין), וגם כדי שתשמש מכבסה לכסף השחור!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,822 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 339 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
לאחר שאזל במשך שנים אחדות
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה
פתח תקווה
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10
אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה