חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 341

תל אביב, לקראת יום העצמאות יום חמישי, ג' באייר תשס"ח, 8 במאי 2008

גיליון מוגדל מאוד ליום העצמאות תשס"ח, 2008

 ולמלאת 63 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (19).

אליהו הכהן: "עוד לא אבדה תקוותנו", "התקווה": משיר להמנון, עם הוצאת בול "התקווה" ביום העצמאות תשס"ח.

אהוד בן עזר: תפסיקו לבכות ולקטר.

יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִשִּים, יומן ישראלי (פואמה).

הבול הראשון של פתח תקווה.

עמוס גלבוע: נגדע את ידו של כל מי שינסה לאיים בהשמדת העם היהודי.

דבורה קוזוינר: יום העצמאות תשכ"ח, 1968 (שיר).

יוסף דוריאל: "נכּבּה" או חג השחרור של ערביי ישראל? רק בורים בהיסטוריה בת-זמננו לא מבינים את ההבדל בין אסון לבין שחרור משלטון כנופיות רצחניות.

איליה בר זאב: הִשָּׂרְדוּת (תָּשַׁ"ח), (שיר).

ישראל זמיר: כומתה קרבית, מתוך קובץ סיפוריו החדש "ערבה בוכה".

אמנון הולצמן: השלום איננו "חזון תעתועים"!

אהוד בן עזר: "איפה היית כאשר הוכרזה המדינה?" – "כאשר המדינה הוכרזה אימא שלחה אותי למכולת של מילברג!"

תגובות חמות לתמיכת העורך באהוד אולמרט: אהרון רול: אין לאולמרט מנדט מהעם לשלוט. / אורי ארמוני: כה אמר סולון. / אלי יזרעאלי: למי אצביע הפעם? / רון וייס: ראש ממשלה לא ייחקר אלא בתום תקופת כהונתו. / רחמים כהן: אי אפשר להבין חסיד שוטה [בן עזר] של עסקן מפלגתי מושחת, יהיר וחלקלק.

ישראל הר: הירשזון: "תאמינו לי, אני בקושי יודע לקרוא חשבון בנק!"

עוזי ברעם: חלק גדול מגדולתם של מנהיגי העבר נובע מכך שהיו נורמות אחרות

[ציטוט מראיון ב"ידיעות אחרונות"].

במלאת 63 שנים לכניעת גרמניה הנאצית לצבאות בנות הברית, יצחק שנברג [שנהר] – ימים, מסיפורו של פליט.

יצחק אוורבוך-אורפז

 (*)

אִשָּׁה תּוֹלָה כְּבִיסָה עַל גַּג

חֲלוּקָהּ מִתְעוֹפֵף

כְּאוֹמֵר:

אֵין שׁוּם דָּבָר סוֹדִי

בִּבְדִידוּתִי.

מתוך המחזור "נגיעות" (19)

* * *

אליהו הכהן

"עוד לא אבדה תקוותנו"

"התקווה": משיר להמנון

עם הוצאת בול "התקווה" ביום העצמאות תשס"ח

בשנה בה מציינת מדינת ישראל מלאת 60 שנה להכרזת עצמאותה ימלאו 120 שנה מאז הושר לראשונה, במושבה ראשון לציון, השיר "התקווה".

את הטיוטה הראשונה של "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), כעדותו, בשנת תרל"ח בעיר יאסי ברומניה. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1882 שִכלל את השיר והוסיף לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד שהשלימו בשנת 1884. מקץ שנתיים התפרסם השיר לראשונה בספר שיריו הראשון של אימבר: "ברקאי" (ירושלים תרמ"ו) תחת השם "תקוותנו". בנוסחו המקורי מנה השיר תשעה בתים המתלכדים למשפט מורכב אחד בן 132 מילים, המתאר את הוויית התקווה הלאומית. כך ברצף, ללא סימני פיסוק פורסמו בתי השיר במקורם:

 תִּקְוָתֵינוּ

                        "לבקשת אחד הלאומים הנודע"

 

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ
הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה
מִשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה

כָּל עוֹד בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָה
וּלְפַּאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עֵינוֹ לְצִיוֹן צוֹפִיָה

כָּל עוֹד דְמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ
תֵרַדְנָה כְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת
וּרְבָבוֹת מִבְּנֵי עַמֵנוּ
עוֹד הוֹלְכִים לְקִבְרֵי אָבוֹת

כָּל עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵינוּ
עוֹד לְעֵינֵינוּ מֵיפָעַת
וְעַלֵי חוּרְבַּן מִקְדָשֵׁנוּ
עַיִן אַחַת עוֹד דוֹמָעַת

כָּל עוֹד הַיַרְדֵן בַּגָּאוֹן
גַלָיו גְדוֹתָיו יִגוֹלוּן
וּלְיַם כִּנֶרֶת בְּשָׁאוֹן
בְּקוֹל הֲמוּלָה יִפֹּלוּן

כָּל עוֹד שָׁם עֲלֵי דְרָכַיִים
שָׁם שַׁעַר יֻכַּת שְׁאִיָה
וּבֵין חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
עוֹד בַּת צִיוֹן בּוֹכִיָה

כָּל עוֹד שָׁמָה דְמָעוֹת טְהוֹרוֹת
מֵעֵין עַמִי נוֹזְלוֹת
לִבְכּוֹת לְצִיוֹן בְּרֹאש אַשְׁמוֹרוֹת
יָקוּם בַּחֲצִי הַלֵילוֹת

כָּל עוֹד רֶגֶש אַהֲבַת הַלְאוֹם
בַּלֵב הַיְהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵה גַם הַיוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם

שִׁמְעוּ אֶחָי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אֶחָד חוֹזֵינוּ
"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי
גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ"

ליאון איגלי, צעיר יהודי מראשון לציון שנשלח לארץ ע"י הברון רוטשילד כדי לעבוד כמדריך חקלאי במושבות, היה הראשון שהלחין את השיר. הניסיון לא עלה יפה והלחן לא נקלט מפאת היותו ארוך ומסורבל: איגלי הלחין בלחן שונה את כל אחד מתשעת הבתים המקוריים של השיר ולפיכך נזנח הלחן ונשכח.

שמואל כהן (1940-1870), צעיר בן 17 שעלה ארצה מרומניה בשנת 1887 והתיישב בראשון לציון, השכיל להצמיד לשיר "תקוותנו", בשלהי אותה השנה, לחן של פזמון עגלונים רומני בשם "CARUL CU BOI" ("העגלה והשוורים"). לחן זה מושתת על מנגינת-עם של השיר המולדאבי "FOAIE VERDE" ("עלה ירוק") שצליליו מהדהדים בעשרות שירי עם ויצירות מוזיקליות שחוברו לפניו ואחריו. תוך כדי התאמת הלחן למילותיו של אימבר חלו בו אי-אלו שינויים וגם קצבו הואט.

השיר החדש הושר לראשונה בהתכנסויות של איכרי ראשון לציון, וכעבור שנתיים היה לשיר האהוב ביותר על הפועלים בצאתם מדי בוקר לעבודתם במושבה החדשה רחובות. עד מהרה אומץ על-ידי המתיישבים כהמנון הבלתי רשמי של רחובות ובהדרגה החל מתפשט מיישוב ליישוב.

לאירופה הגיעו צלילי "התקווה" בפי משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, שנהג להופיע כחזן וזמר בקהילות הגולה. החזן פרידלאנד מברסלאו רשם מפיו את תווי הלחן ופרסמם לראשונה תחת השם "SEHNSUCHT" ("געגועים") בחוברת "ארבע מנגינות סוריות" (1895) שהוציא בעירו.

באותה השנה, הופיע השיר בשירון העלייה הראשונה "שירי עם ציון", שהוציא הבילו"יי מנשה מאירוביץ, ולראשונה העניק לו העורך והמדפיס אברהם משה לונץ את שמו "התקווה" שנתקבע מאז.

מפליאה עוד יותר התבססותו של "התקווה" לאור העובדה שעוד במאה ה-19 הוכרזו לא פחות משלוש תחרויות לחיבור הימנון לאומי, אך אף לא אחת מהן הניבה שיר שבעיני הציבור התקרב למדרגת הימנון. בתחרות הראשונה (1882) נבחר שירו של המשורר היהודי-רוסי שמעון ש. פרוג "הכוס", בשנייה (1886) נבחר שירו של מ.מ. דוליצקי "על הררי ציון" ובשלישית (1898) נואשו השופטים (ביניהם הרצל ונורדאו) מלמצוא ולו שיר אחד הראוי להיות הימנון.

לקראת הקונגרס הציוני הרביעי שנערך ב-1900 בלונדון, נתכנסה שם אסיפה ציונית רבת משתתפים בנוכחות הרצל, נורדאו וזנגוויל (מתרגם "התקווה" לאנגלית). בסיומה שר הקהל את ההמנון האנגלי ואחריו, באופן ספונטאני, פרצה לפתע שירת "התקווה" כשהקהל כולו קם ועמד על רגליו. צמרת המנהיגות הציונית נוכחה לדעת כי "התקווה" בוערת בעצמות וראויה לשמש כהימנון, ומאז שנת 1903 הושר השיר בסיומם של כל הקונגרסים הציוניים.

במרוצת השנים חלו שינויים אחדים במבנה השיר ובמילותיו כמו-גם בלחנו. כבר ב"שירי עם ציון" של מאירוביץ הפך הבית הפותח של הנוסח המקורי לבית החוזר ("עוד לא אבדה"):

כָּל עוֹד בַּלֵבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַין לְצִיוֹן צוֹפִיָה

                   עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
                        הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה
                        לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
                        לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה

אך השינוי העיקרי נערך בשנת 1905 על ידי יהודה לייב מטמן כהן, מורה בביה"ס בראשון לציון: מטמן (לימים: מטמון) כהן המיר את המשפט "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שבבית השני ב"להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים," ואת הצירוף: "התקווה הנושנה" המיר ב"התקווה שנות אלפיים".

המלחין חנינא קרצ'בסקי שעיבד את "התקווה" למקהלה בראשית ימי השלטון הבריטי, הוא האחראי לתוספת התיבה "בת":

                        עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
                        הַתִּקְוָה (בַּת) שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
                        לִהְיוֹת עָם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
                        אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם

באמצע שנות העשרים השתנה קמעה גם הלחן: מנגינת המילים "להיות עם חופשי", שחזרה על עצמה בשתי הפעמים שבהן היתה מושרת, הושרה באופן שונה בראשונה מבין השתיים.

מאז שלהי המאה ה-19 פילס שיר "התקווה" את דרכו בביטחה אל נפש ההמונים והתנחל עמוק בלבב פנימה. יתרה מכך: לטעמו של המושל הבריטי הראשון של ירושלים, רונאלד סטורס, היה "התקווה" ההימנון היפה ביותר בעולם אחרי הימנונן של אוסטריה ורוסיה. הוא אף קיווה בכל לב שיימצא המעבד המתאים אשר יידע לשוות למנגינתו הרמוניות של כיסופים.

במרוצת הזמן הוכרו שני הבתים הראשונים של השיר כהימנון הלאומי היהודי בפועל מבלי שנקבע כך בחוק או בתקנה. השיר מעולם לא נבחר על ידי ועדה או מועצה או רשות כלשהי ואף לא נשלח אי פעם לאיזושהי תחרות. רק בקונגרס הציוני הי"ח שהתכנס בפראג בשנת 1933 הוכרז כי "לפי המסורת רבת השנים, הדגל הכחול-לבן הוא הדגל של ההסתדרות הציונית ו'התקווה' הוא ההמנון של העם היהודי."

ככל שיר עם "התקווה" הוא הימנון שהתגבש עם הזמן וניתן להצביע על תהליכי התהוותו. ללחנו אין זכויות יוצרים: אף לא אחת מעשרות היצירות המוזכרות כמקורותיו של הלחן אינה זהה לו כפי שהוא מושר כיום. שירים אין ספור הוצעו במרוצת השנים כמועמדים להימנון הלאומי, ("שם במקום ארזים", "תחזקנה", "שיר המעלות", "ירושלים של זהב" ואחרים), אך על תופעה אחת אין עוררין: במשך למעלה ממאה שנים קמו כאיש אחד מיליוני יהודים מקצווי מזרח ועד סוף מערב ושרו את "התקווה" במלוא ההזדהות, בהתרגשות אין קץ ובעין דומעת. בפעם הראשונה מזה אלפי שנים, היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף שאין מקורו בתנ"ך, בסידור או במחזור, והוא אומץ אל לב והתפשט ללא יד מכוונת וללא התערבות יזומה. הצירופים "נפש יהודי הומייה" ו"עין לציון צופייה" משוקעים מאז במחזור הדם של התחייה הלאומית והותירו חותמם בהיסטוריה, בספרות, באמנות, בעיתונות ובזמר.

מאז שנת תש"ח היה "התקווה" להימנונה הייצוגי של מדינת ישראל ורק בשנת 2004 עוגן רשמית בחוק כהימנון המדינה. או-אז התגשם חזונו של הסופר היהודי יצחק פרנהוף מגליציה, שעוד בשנת 1896, שנה לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, ניבא: בארץ ישראל תקום מדינה יהודית שתיקרא "מדינת ישראל", הדגל הלאומי שלה יהיה "דגל מרוקם מגן דוד" והימנונהּ יהיה "התקווה".

הרשימה על "התקווה" תראה אור (בנוסח קצת יותר מקוצר משיקולי מקום, כלומר – ללא מילות השיר והתפתחותן) על-ידי השירות הבולאי, בעלון המצורף לגיליונית של בול "התקווה" היוצא בימים אלה לקראת יום העצמאות ה-60.

* * *

אהוד בן עזר: תפסיקו לבכות ולקטר

מדינת ישראל מעולם לא היתה במצב טוב יותר, באופן מוחלט, וגם יחסית לַשחיתויות ולשנאת האחים שהיו בה בעבר, שלא לדבר על תקופות של סכנה לעצם קיומה כמו במלחמת תש"ח, לפני מלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום כיפור.

אבותינו, אבות-אבותינו ואבותיהם, וכמובן גם אימהותינו לדורותיהן, לא שיערו לעצמם בחלומות האופטימיים ביותר את מדינת ישראל כפי שהיא כיום – חזקה, דמוקראטית, בנוייה ונבנית בקצב מהיר, בעלת צבא גדול, אוכלוסייה של 5.5 מיליון יהודים מתוך של 7.3 מיליון אזרחים ותושבים, מדינה הנמצאת במצב כלכלי טוב, והיא מן המוליכות בעולם בתחומים רבים של תעשייה (דוגמת ישקר וטבע), הי-טק, תרבות, צבא, חקלאות (הטפטפות) ועוד.

אז תפסיקו לבכות ולקטר!

זה שהטלוויזיה והעיתונים, ובמידה מסויימת גם הרדיו, מלאים בשדרנים מטומטמים ובעיתונאים אינטרסנטיים המתפרנסים מזנות תקשורתית ומפיקים תוכניות וכותבים כתבות שמטרתן לזיין לנו את השכל ואת יכולת השיפוט העצמי ולהוכיח לנו שאנחנו מן העמים והמדינות הגרועים ביותר בעולם – זה לא אומר שהתקשורת היא הראי היחיד שלנו, ההשתקפות הבלעדית שלנו, המציאות האמיתית שלנו, של מיליוני האזרחים בישראל – אשר חיים באחת הארצות הנאורות, הסיעודיות והדמוקראטיות ביותר בעולם! – ואולי גם העשירות, בממוצע, וללא הפאראזיטים.

(וכמובן, לא כל השדרנים והעיתונאים שלנו הם כנ"ל! – לא. בסדום התקשורתית שלנו יש הרבה צדיקים – אנשים בעלי יושר ואומץ! – אך השפעתם בטלה בשישים בסטיכייה הציבורית הבכיינית ובשמחה-לאיד שמובילה התקשורת, כמו בימי אולמרט ביובל ה-60!)

אני אופטימי ואין בי שמץ של נוסטלגיה לימים עברו. היה בימים ההם הרבה רע, וגם רע מאוד, ובהרבה תחומים. ולא נמנה כאן את כל פגעי וקשיי ההיסטוריה הארצישראלית במאה ושלושים השנים האחרונות.

יד על הלב – האם אתם מרגישים בבית בהונגריה, בגרמניה, בצרפת, בפולין, באנגליה, בארה"ב?

אבל כמעט אין יהודי בעולם שאינו מרגיש בבית מרגע שכף-רגלו דורכת פה אצלנו, בישראל, אפילו כתייר.

חומר למחשבה.

* * *

זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל

* * *

לראש הממשלה אהוד אולמרט

ברכות לִבריאותך, לְחפּוּתך ולהמשך כהונתך

וברכות חג שמח לכל הישראלים השמחים בחג

אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִשִּים

יומן ישראלי

א). תל-אביב, ה' בּאִיָּר תש"ח

בָּעֶרֶב הַהוּא, עֶרֶב מַאי אֲבִיבִי, נִתְחַשְמֵל הָאֲוִיר מֵרֹב מֶתַח,

בָּעֶרֶב הַהוּא פָּעֲמוּ רִבְבוֹת לְבָבוֹת כְּמוֹ לְקֶצֶב אֶחָד

שֶבּוֹ הִתְדַּפְּקוּ כָּאן אַלְפֵי שְנוֹת גָּלוּת בְּאֶגְרוֹף אַדִּיר-כֹּחַ עַל פֶּתַח

חֲלוֹם מִתְגַּשֵּם שֶל אֻמָּה שֶעַל אַף מְרַצְחֶיהָ שָרְשָהּ לֹא נִכְחַד.

בָּעֶרֶב הַהוּא כְּמוֹ אוֹתוֹ עוֹף-הַחוֹל הַנּוֹלָד מֵחָדָש מִן הָאֵפֶר

שֶל תֹּפֶת תָּאֵי הָאֵימָה וְהַגָּאזִים וּשְחוֹר אֲרֻבּוֹת הֶעָשָן,

שֶל זַעַם סְפִינוֹת הַגֵּרוּש וּתְלִיּוֹת לוֹחֲמֵי הַחֵרוּת הַנִּרְדֶּפֶת

חָזְרוּ הַתְּפִלּוֹת כְּמוֹ הֲמוֹן יוֹנֵי-דֹּאַר הוֹמוֹת אֶל קִנָּן הַיָּשָן.

וְעִיר שֶנּוֹשֶמֶת הִיסְטוֹרְיָה שֶל מִי שֶגָּבְרוּ עַל כָּל עָוֶל וָקֹשִי

פִּתְאֹם לֹא נִרְאָה בָּהּ קְצֵה עֵץ מְבַצְבֵּץ אִם מִשְֹּמֹאל לָהּ וְאִם מִיָּמִין

מֵרֹב הֲמוֹנֵי הָאָדָם הַצְּפוּפִים שֶגָּדְשוּ אֶת חֲלַל שְֹדֵרוֹת רוֹטְשִילְד

בַּקֶּטַע הַהוּא הַדָּחוּס שֶבֵּין הֶרְצְל וּבֵין נַחֲלַת-בִּנְיָמִין.

בָּעֶרֶב הַהוּא, מוּל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, נֶחְתְּמָה פֶּה אֶחָד וְהִדְהִימָה

אוֹתָהּ מְגִלַּת עַצְמָאוּת שֶל לְאֹם שֶלַּבֹּקֶר לָבַש אֶת מַדָּיו,

כִּי מִי שֶחָזַר אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּמוֹ הַבֵּן הָאוֹבֵד אֶל חֵיק אִמָּא

הִפִּיל אֶת הַפּוּר וְגָמַר סוֹפְסוֹף אֹמֶר לִטֹּל גּוֹרָלוֹ בְּיָדָיו.

בָּעֶרֶב הַהוּא,

בָּעֶרֶב הַהוּא

רָאוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְתָהוּ

אֵיךְ עַם שֶקָּדַם לְהַרְבֵּה מַמְלָכוֹת

שֶכְּלוּם לֹא נוֹתַר, מִמַּסַּד עַד טְפָחוֹת,

מִכָּל עָצְמָתָן שֶהֵטִילָה אֵימִים

וּכְבָר נִמְחֲתָה מִדִּבְרֵי הַיָּמִים –

רַק הוּא, הַנִּרְדָּף מִכָּל שֵבֶט וּלְאֹם

שֶשָּב וְשָֹרַד מְדוֹרֵי גֵּיהִנּוֹם

חָזַר לְאַרְצוֹ בֵּין מִדְבָּר וּבֵין יָם

וְחֵרֶף כָּל טֶרֶף הוּא חַי וְקַיָּם...

ב). זרועות התמנוּן נשלפות

...וְהַסּוּפָה פָּרְצָה

וְהַמַּסּוֹת הֵחֵלוּ

כְּמוֹ נְבוּאָה שְחוֹרָה הַמְּמַמֶּשֶת אֶת עַצְמָהּ.

וְאוּד מֻצָּל מֵאֵש שֶבִּלְבָבוֹ אִחֵל לוֹ

חוֹף-מִבְטָחִים שוֹקֵט, נֶחְרַד מִן הָעָצְמָה

בָּהּ שָבוּ לְרַחֵף עָלָיו כַּנְפֵי הָעַיִט

שֶל מַשְֹטֵמָה צְמֵאַת-דָּמִים וְרַצְחָנִית

אֶל מִי שֶשְּנוֹת אַלְפַּיִם לֹא זָכָה לְבַיִת

וּכְשֶזָּכָה סוֹפְסוֹף – שוֹלְפִים מוּלוֹ חֲנִית.

שָלוֹש שָנִים בִּלְבַד מֵאָז שוֹאַת הַטֶּבַח

בּוֹ נִסְפְּתָה יוֹתֵר מִמַּחְצִיתוֹ שֶל עַם

פּוֹלְשִים לִגְבוּלוֹתָיו כַּעֲרוּכִים לְזֶבַח

מִשֶּבַע מְדִינוֹת שֶהֵד נִשְקָן יִרְעַם

מִנִּילוּס עַד יַרְדֵּן, מִדָּן עַד בְּאֵר-שֶבַע

אַרְבַּעַת צִבְאוֹתָיו שֶל חֵיל אוֹיֵב נִזְעָם.

וְלֹא יוֹעִילוּ כָּאן שוּם שִכְתּוּבֵי הִיסְטוֹרְיוֹת

שֶל הִיסְטוֹרְיוֹנִים חֲדָשִים וְשֶל כָּזָב יָשָן:

הָעָם, שֶרַק אֶתְמוֹל נִשְֹרַף בַּקְּרֶמָטוֹרְיוֹת

נִצַּב מוּל שֶבַע מְדִינוֹת שֶכָּל מְבֻקָּשָן

הוּא רַק לְהַכְחִידוֹ מִתַּחַת שְמֵי אֱלוֹהַּ,

אֱלוֹהַּ שֶרָאָה אֶת אַוּשְוִיץ וְשָתַק,

אֱלוֹהַּ שֶבְּבוֹא טוֹרְפִים רַבִּים לִבְלֹעַ

אֶת דַּם כִּבְשַֹת הָרָש שֶסַּכִּינָם בָּתַק

כִּמְעַט אֶת פְּתִיל חַיֶּיהָ בַּחֲגוֹר מָלֵא

מִגּוּש עֶצְיוֹן עַד צְפָת, מִנֶּגְבָּה עַד מַלְכִּיָּה,

מִבַּאבּ-אֶל-וַּאד עַד דְּגָנִיָּה – קָם וַיִּתְעַלֶּה

עַל כָּל חֻקֵּי הַהִגָּיוֹן שֶנֵּס אַדִּיר הִבְקִיעַ

אֶת חֶנֶק הַמָּצוֹר שֶל גְּזַר-דִּינָם הַמִּתְכַּלֶּה

שֶאִלּוּ לֹא נִבְלַם הָיָה הַקֵּץ מֵקִיץ, לוּלֵא - - -

לוּלֵא גְבוּרַת הַנִּלְחָצִים אֶל קִיר הָ"אוֹ- שֶ- אוֹ שֶ-",

לוּלֵא זִכְרוֹן טְבוּחֵינוּ שֶנִּסִּים לֹא יְחַיּוּם,

לוּלֵא פִּלְאֵי הָאֵין-בְּרֵרָה הַמַּבְעִירִים בַּחֹשֶךְ

אֶת נִצְחוֹנוֹ שֶל יֵצֶר-הַקִּיּוּם עַל הָאִיּוּם.

לוּלֵא אוֹתוֹ מְחִיר מֻפְקָע שֶל סַפְסָרוּת הַמָּוֶת

בְּתַעֲרִיף הַהִשָֹּרְדוּת הַמַּר וְהָאָיֹם

שֶל הַנּוֹתְנִים נַפְשָם עָלֵינוּ מוּל חוֹרְשֵי הָעָוֶל,

לוּלֵא קָרְבַּן כָּל אֵלֶּה לֹא הָיִּינוּ כָּאן הַיּוֹם...

בְּאֶרֶץ זוֹ שֶלֹּא שָקְטָה גַם אַרְבָּעִים שָנָה

אוֹמְרִים אָבוֹת "קַדִּיש" עַל יַלְדֵיהֶם, בִּמְקוֹם לְהֶפֶךְ

וּמִתָּשָ"ח וְעַד תַּשְסָ"ח מְאוּם לֹא נִשְתַּנָּה

וּדְמֵי הָעֲקֵדָה הַזֹּאת עוֹד מֻקָּזִים בְּשֶפֶךְ.

כִּי אֵין לָנוּ כְּמוֹ לְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה

לֹא אַיִל, לֹא מַלְאָךְ מַפְגִיעַ: "אַל תִּשְלַח יַדְךָ אֶל

הַנַּעַר," יֵש רַק סְבַךְ, סְבַךְ הַשִֹּנְאָה הַנָּכְרִיָּה

לְכָל תְּבוּנָה הָעֲדִיפָה עַל נֶשֶק וְעַל חַיִל.

וְטֶבַח יִשְֹרָאֵל וְיִשְמָעֵאל בִּשְֹדוֹת-הַקֶּטֶל

בָּהֶם זוֹרְעִים שְנֵיהֶם מוֹקְשִים וּמַצֵּבוֹת קְבוּרָה

בִּמְקוֹם דָּגָן מַכֶּה גַלִּים בָּרוּחַ הַלּוֹקֶטֶת

נִיחוֹחַ פְּרִי בַּבֻּסְתָּנִים וְסִלְסוּלֵי שִירָה –

נִמְשָךְ מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל מֵאָה שָנִים וָמַעְלָה

וְאַף כִּי הַשָֹּפוֹת שוֹנוֹת הַדָּם צִבְעוֹ אֶחָד

וּבְכִי הַשַּכּוּלוֹת נִשָֹּא אֶל אֱלֹהִים וְאַלְלַהּ

אַךְ הָאָדָם אֵינוֹ שוֹמֵט אֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

..הָיְתָה זוֹ הַקָּשָה בְּכָל מִלְחֲמוֹתֵינוּ,

הָיְתָה זוֹ הַמָּרָה בְּהַקָּזוֹת-הַדָּם

אַךְ לֹא הָאַחְרוֹנָה בָּהֶן, לְהַוָּתֵנוּ,

כִּי רַעַם תּוֹתְחֵיהֶן חָזַר וְלֹא נָדַם

עוֹד פְּעָמִים הַרְבֵּה, אַךְ בְּאֶתְנַח הָרֶוַח

שֶבֵּין הֲדִיפָתוֹ שֶל כָּל נַחְשוֹל עוֹיֵן

לְגַל נוֹסָף שֶל זַעַם אוֹיְבוֹתָיו הַשֶּבַע

הוּצַף הָעָם הַקָּם וְשָב וּמִתְחַיֶּה

בְּנַחְשוֹלֵי פְּלִיטָיו הַמִּתְדַּפְּקִים עַל שַעַר

מִכָּל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, כָּל קַצְוֵוי עוֹלָם,

וְאֶרֶץ שֶנּוֹשְעָה הָיְתָה כְּלֹא נוֹשַעַת

מִשֶּטֶף הַבָּנִים שֶשָּבוּ לִגְבוּלָם.

ג). לַניצולים האלה איש עוד לא קרא "פּליטים"...

מִמַּיְדַאנֶק, מִבֶּלְזְן, מִדַּכַאוּ,

מִפַּרְעוֹת הַ"פַארְהוּד" בְּעִירָאק,

מִכְּפָרִים שְכוּחֵי-אֵל שֶנִּדָּחוּ

בֵּין פִּסְגוֹת הָרֵי אַטְלָס וּבְרַק

הָאוֹקְיָנוֹס בְּחוֹף קָזַבְּלַנְקָה,

מִתֵּימָן וּמִצְרַיִם וְלוּב

נָהֲרוּ כְּמַבּוּל לֹא-נִבְלָם כָּאן,

כְּאָסִיר נָס מִכֶּלֶא וּכְלוּב

רִבְבוֹת חַסְרֵי-גַּג-וּמוֹלֶדֶת,

כָּל שֶשָּמוּ נַפְשָם בְּכַפָּם

וְעִמָּם, בְּתוֹחֶלֶת יוֹקֶדֶת

זִקְנֵיהֶם, נְשֵיהֶם וְטַפָּם.

הֵם נָטְשוּ מֵאָחוֹר כָּתְלֵי בַּיִת

וּמַרְבִּית רְכוּשָם שֶהֻחְרַם,

הֵם בָּרְחוּ כַּנִּצּוֹד מִן הַצַּיִד

בְּכֻתֹּנֶת אַחַת לְעוֹרָם,

הֵם קִווּ כִּי יִזְכּוּ פֹּה לָבוֹא אֶל

חוֹף-מַרְגּוֹעַ עִם מַה שֶּנּוֹתַר

וּמָצְאוּ אֶת עַצְמָם תַּחַת אֹהֶל

אוֹ בַּדּוֹן וּפַחוֹן דְּלוּף-מָטָר.

וְלָהֶם, שֶבָּרְחוּ עִם כֻּתֹּנֶת לָעוֹר

מִפּוֹגְרוֹמִים, גִּ'יהָאד וְלִסְטִים,

מֵעוֹלָם לֹא קָרָא הָעוֹלָם הַנָּאוֹר

"קָרְבְּנוֹת בְּעָיַת הַפְּלִיטִים".

כִּי בְּדוֹר שֶכֻּלּוֹ אִינְטֶרֶס מְחֻשָּב

וְהַנֵפְטְ בּוֹ יָקָר מִן הַדָּם

אֵין דָּמֵנוּ נֶחְשָב

וּמֵאָז עַד עַכְשָיו

זֶה סִפּוּר שֶכֻּלּוֹ לָהָדָ"ם

בְּעֵינֵי הַשּוֹפְכִים אַהֲדָה וּדְמָעוֹת

בְּעִדַּן הַמּוּסָר הַנָּפוּל

רַק עַל פִּי זִכָּרוֹן סֶלֶקְטִיבִי מְאֹד

וְחוּש-צֶדֶק שֶל סְטַנְדַּרְט כָּפוּל.

מִבְחָנָם הָעֶלְיוֹן, הַקּוֹבֵעַ

שֶל אֻמָּה וְלִבָּהּ הַפּוֹעֵם

הִיא מִדַּת עַרְבוּתָהּ לְבָנֶיהָ

וְיָדָהּ הַמּוּשֶטֶת לָהֶם.

וְהִנֵּה, בְּעוֹד כָּאן (לֹא בְּלִי אֶלֶף

מֶחְדָּלִים, מִכְשוֹלִים וּתְלָאוֹת)

נִתְחַלְּפוּ פַּחוֹנֵי הַמַּחְסוֹר וְהַדֶּלֶף

בִּצְחוֹר שִכּוּנִים לְמֵאוֹת –

הֲרֵי שָם, בַּדַּלּוּת שֶמַּחְנָק בָּהּ

בֵּין סִמְטוֹת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים

שֶכָּלְאוּ בָּם שְכֵנֵינוּ אֶת בְּנֵי דּוֹר הַ"נַּאקְבָּה",

אוֹתָם שֶבָּרְחוּ, מוּסָתִים

בְּכִזְבֵי אֲחֵיהֶם שֶהִבְטִיחוּ

אֶת שוּבָם אֶל בֵּיתָם הַקַּיָּם

לְאַחַר שֶבִּן-לַיְלָה יַצְלִיחוּ

לְהַשְלִיךְ אֶת כֻּלָּנוּ לַיָּם –

הֲרֵי שָם, בְּאַרְצוֹת הַשְּכֵנִים, עַד הַיּוֹם

מַנְצִיחִים מַחֲנוֹת פְּלִיטֵיהֶם

אֶת עֻמְקוֹ שֶל הָעֹנִי הַמַּר, הָאָיֹם

זֶה שִשִּים שְנוֹת זְנִיחַת אֲחֵיהֶם.

ד). אילוּ...

אִלּוּ בִּמְקוֹם הַשִֹּנְאָה וְהָרַעַל

הִצְמִיחָה הָאָרֶץ יְבוּל

שֶל פַאלְחָה נִזְרַעַת בִּמְקוֹם מוֹקְשֵי-נַעַל

מִשְּנֵי עֲבָרָיו שֶל הַגְּבוּל, –

אִלּוּ נִתַּן לַתְּבוּנָה אוֹתוֹ כֹּחַ

שֶיֵּש לַטִּמְטוּם הָרוֹעֵם

שֶל כָּל חֲמוּמֵי הַדָּמִים וְהַמֹּחַ

שֶלָּנוּ וְגַם שֶלָּהֶם, –

הָיוּ חֶרְדּוֹתֵינוּ לִשְלוֹם לוֹחֲמֵינוּ

הוֹפְכוֹת כָּאן פִּתְאֹם כָּל יוֹם חוֹל

לְחַג בּוֹ נוֹטְפִים הַטְּלָלִים עַל עֵינֵינוּ

בִּמְקוֹם דִּמְעוֹתָיו שֶל הַשְּכוֹל.

אִּלּוּ בִּמְקוֹם רִמּוֹנֵי אֵש וָנֶפֶץ

הִבְשִילוּ עֲצֵי הָרִמּוֹן

לֹא אֶת הַקֶּטֶל שֶאֵין בּוֹ שוּם חֵפֶץ

כִּי אִם אֶת פִּרְיָם הָאַדְמוֹן, –

אִלּוּ בִּמְקוֹם צְרוֹרוֹת יֶרִי שֶל נֶשֶק

קָלַעְנוּ, וְלֹא בַּקְרָבוֹת,

אֶלֶף צְרוֹרוֹת שֶל פְּרָחִים עַל הַדֶּשֶא

בִּשְּעַר נְעָרוֹת אֲהוּבוֹת, –

הָיוּ חֶרְדּוֹתֵינוּ לִשְלוֹם לוֹחֲמֵינוּ

הוֹפְכוֹת כָּאן פִּתְאֹם כָּל יוֹם חוֹל

לְחַג בּוֹ נוֹטְפִים הַטְּלָלִים עַל עֵינֵינוּ

בִּמְקוֹם דִּמְעוֹתָיו שֶל הַשְּכוֹל.

אִּלּוּ כָּרִינוּ בְּשִיר וּמִזְמוֹר פֹּה

בּוֹרוֹת לִשְתִילֵי יְעָרִים

יַחַד, בְּלִי פַּחַד, בִּמְקוֹם שֶנַּחְפֹּר פֹּה

קְבָרִים חֲדָשוֹת לַבְּקָרִים, –

אִלּוּ הוּנְפוּ כָּאן, בִּנְפֹל גִּדְרֵי-תַּיִל,        

בִּמְקוֹם בַּקְבּוּקֵי-תַּבְעֵרָה

רַק בַּקְבּוּקִים שֶל תִּירוֹש וְשֶל יַיִן

בְּבוֹא הַשָּלוֹם בִּמְהֵרָה, –

הָיוּ חֶרְדּוֹתֵינוּ לִשְלוֹם לוֹחֲמֵינוּ

הוֹפְכוֹת כָּאן פִּתְאֹם כָּל יוֹם חוֹל

לְחַג בּוֹ נוֹטְפִים הַטְּלָלִים עַל עֵינֵינוּ

בִּמְקוֹם דִּמְעוֹתָיו שֶל הַשְּכוֹל.

ה). כּוּר ההיתוּך

עַכְשָיו, בְּעוֹד אַרְצָם לוֹקֶקֶת אֶת פְּצָעֶיהָ

וּמְחִיר הַנִּצָּחוֹן גָּבוֹהַ עַד אֵימָה, –

עַכְשָיו, כְּשֶבִּירָתָם קְרוּעָה בֵּין חֲצָאֶיהָ

וּבַלְּבָבוֹת צוֹרְבוֹת צַלְּקוֹת הַמִּלְחָמָה, –

הָיוּ יוֹצְאֵי שִבְעִים הַגָּלֻיּוֹת שֶבָּאוּ

מִכָּל אַפְסֵי תֵּבֵל בְּרֶטֶט לֵב נִפְעָם

לָאָרֶץ לָהּ תְּפִלּוֹת דּוֹרוֹת רַבִּים נִשְבָּעוּ

צְרִיכִים לְהֵהָפֵךְ

מֵעֵרֶב-רַב – לְעָם...

אֵיךְ מְשַלְּבִים אֶת הַלֹּא-מִשְתַּלֵּב

שֶל תְּפוּצוֹת נָכְרִיּוֹת זוֹ לָזֹאת?

אֵיךְ מַפְשִירִים אֶת הַקֶּרַח בַּלֵּב

שֶעֲדַיִן קוֹפֵא בֶּחָזוֹת?

אֵיךְ מִתְעַלְּמִים מִן הַשֹּנִי הָעַז

הַחוֹזֵר וְנִגְלֶה וְנֵעוֹר

בַּשָֹּפָה, בַּתַּפְרִיט, בַּמּוֹרֶשֶת מֵאָז,

בַּמַּלְבּוּש וּבְצֶבַע הָעוֹר?

אֵיךְ מַדְבִּירִים פֹּה זָרוּת לָאַחֵר

וַאֲפִלּוּ אַחֵר יְהוּדִי

כְּשֶכָּל שֵבֶט אֶת צוּר מַחְצַבְתּוֹ עוֹד זוֹכֵר

וְצוּרוֹ הוּא כָּל-כָּךְ יִחוּדִי?

אֵיךְ מְנַתְּקִים פֹּה בְּכוּר-הַהִתּוּךְ

אֶת שָרְשֵי עֲבָרָם שֶל דּוֹרוֹת

כְּשֶהַנֶּפֶש זוֹעֶקֶת חָמָס עַל חִתּוּךְ

שַרְשַרְתָּן שֶל הַרְבֵּה מָסוֹרוֹת?

הָיוּ קִצְרֵי-רוּחַ שֶאָצוּ לִרְטֹן

כִּי אִם לֹא נְיַשֵֹּם אֶת שִטַּת

מַטְחֵנַת-הַבָּשָֹר, מְעַרְבֵּל-הַבֶּטוֹן

וְהַמִּיקְסֶר - נִגְרֹם לִפְשִיטַת-

רַגְלוֹ שֶל חֲלוֹם הֲפִיכַת עֵרֶב-רַב

לְאֻמָּה אֲחִידָה וּפוֹרַחַת,

אַךְ רַק אֹרֶךְ-רוּחַ מַנְחִיל לְשוֹמְרָיו

אֶת כֹּחָהּ שֶל מַסֶּכֶת הַיַּחַד...

ו). מַסֶּכֶת הַיַּחַד

תִּזְמֹרֶת מַשְמִיעָה לָנוּ אוֹתָהּ הַמַּנְגִּינָה

בִּצְלִיל כֵּלִים שוֹנִים מְאֹד הַמִּשְתַּלְּבִים גַּם יַחַד,

וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶנְּעִימַת כָּל כְּלִי שוֹנָה

כּוֹבֶשֶת אֶת אָזְנֵינוּ הַהַרְמוֹנְיָה הַקּוֹלַחַת.

וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶהַשּוֹנֶה וְהָאַחֵר

שוֹמֵר עַל עַצְמִיּוּת יִחוּד הַצְּלִיל שֶהוּא מֻלְחָן בּוֹ

וְכָל אֶחָד תּוֹרֵם אֶת יִחוּדוֹ כִּי הוּא בּוֹחֵר

לִהְיוֹת כָּאן נֶאֱמָן לְמַה שֶהוּא בִּלְבַד נֵחַן בּוֹ, –

קוֹשֶרֶת אֶת כֻּלָּנוּ כְּמוֹ נִגּוּן מֻפְלָא שֶהוּא

יוֹתֵר מִסַּךְ-הַכֹּל שֶל מַרְכִּיבָיו שֶבַּקַּלַּחַת

מַסֶּכֶת מַרְהִיבָה שֶלְּבָבוֹת רַבִּים יִנְהוּ

לִשְמֹעַ בָּהּ כֵּיצַד מִן הַיִּחוּד יִצְמַח הַיַּחַד...

שָטִיחַ מְרַפֵּד לָנוּ אוֹתוֹ מִכְלוֹל גְּוָנִים

בִּשְלַל חוּטִים שוֹנִים מְאֹד הַמִּשְתַּזְּרִים גַּם יַחַד,

וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶגּוֹנֵיהֶם כָּל-כָּךְ שוֹנִים

פּוֹרְשִֹים הֵם לְרַגְלֵינוּ חֲגִיגַת צְבָעִים פּוֹרַחַת.

וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶהַשּוֹנֶה וְהָאַחֵר

שוֹמֵר עַל עַצְמִיּוּת יִחוּד הַגָּוֶן שֶהֻבְחַן בּוֹ

וְכָל אֶחָד תּוֹרֵם אֶת יִחוּדוֹ כִּי הוּא בּוֹחֵר

לִהְיוֹת כָּאן נֶאֱמָן לְמַה שֶהוּא בִּלְבַד נֵחַן בּוֹ, –

קוֹשֶרֶת אֶת כֻּלָּנוּ כְּמוֹ מִרְקָם מֻפְלָא שֶהוּא

יוֹתֵר מִסַּךְ-הַכֹּל שֶל מַרְכִּיבָיו שֶבַּקַּלַּחַת

מַסֶּכֶת מַרְהִיבָה שֶמַּבָּטִים רַבִּים יִנְהוּ

לִרְאוֹת בָּהּ אֵּיךְ עוֹלֶה כָּאן הַיִּחוּד מִתּוֹךְ הַיַּחַד...

הָעָם הַזֶּה שֶלָּנוּ הוּא תִזְמֹרֶת מֻפְלָאָה

שֶל שְלַל עֵדוֹת וְתַרְבֻּיּוֹת הַמִּתְלַכְּדוֹת גַּם יַחַד,

הוּא כְּמוֹ שָטִיחַ סַסְגּוֹנִי שֶאֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ

רוֹאָה אוֹתוֹ נִפְרָשֹ לָהּ כְּאַדְמַת-אָבוֹת מֻבְטַחַת.

וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶהַשּוֹנֶה וְהָאַחֵר

שוֹמֵר עַל עַצְמִיּוּת יִחוּד הַחַג וְהַפֻּלְחָן בּוֹ

וְכָל אֶחָד תּוֹרֵם אֶת יִחוּדוֹ כִּי הוּא בּוֹחֵר

לִהְיוֹת כָּאן נֶאֱמָן לְמַה שֶהוּא בִּלְבַד נֵחַן בּוֹ, –

קוֹשֶרֶת אֶת כֻּלָּנוּ כְּמוֹ פְּסֵיפָס מֻפְלָא שֶהוּא

יוֹתֵר מִסַּךְ-הַכֹּל שֶל מַרְכִּיבָיו שֶבַּקַּלַּחַת

מַסֶּכֶת מַרְהִיבָה שֶעוֹד רַבִּים-רַבִּים יִנְהוּ

לָחוּש בָּהּ אֵּיךְ עוֹלֶה כָּאן הַיִּחוּד מִתּוֹךְ הַיַּחַד...

ז). ארץ הנִקנֵית בּיסוּרים

כִּכְמֵהִים וּפִטְרִיּוֹת מְבַצְבְּצִים אַחַר הַגֶּשֶם

בִּצְבְּצוּ פִּתְאֹם עַיְרוֹת-עוֹלִים רַבּוֹת וַחֲפוּזוֹת.

הַכְּמֵהִים הָיוּ בְּנֵי גָּלֻיּוֹת מִכָּל צִבְעֵי הַקֶּשֶת,

הַכְּמִיהָה הָיְתָה לְהֵאָחֵז בָּאֲדָמָה הַזֹּאת.

וְנִדְמֶה הָיָה, לְנֹכַח פִּגּוּמִים צוֹמְחִים לַגֹּבַה

וּנְטִיעוֹת הַמִּשְתָּרְשוֹת בַּסֶּלַע כְּמוֹ בְּתַחֲרוּת,

כִּי תְשוּקַת הַהִתְבַּיְּתוּת הַזֹּאת שֶל עַם זֶה אֵין לָהּ שֹבַע

וְהָאָרֶץ נִתְקְפָה בֻּלְמוֹס בְּנִיָּה וְהִתְעָרוּת.

כְּאִלּוּ לְפַצּוֹת כָּאן עַל חֲסָךְ שֶל שְנוֹת אַלְפַּיִם,

כְּאִּלּוּ לְכַפֵּר עַל קִלְלַת דּוֹרוֹת, שֶבָּהּ

אֻלְּצָה הַקּוּקִיָּה הַיְּהוּדִית לִבְנוֹת לָהּ בַּיִת

רַק בְּקִּנֵּי זָרִים וְרַק עַד הַפּוֹגְרוֹם הַבָּא –

כְּאִלּוּ לְהָמִיר כָּאן אֶת פְּגָמֶיהָ וּמוּמֶיהָ

שֶל הֲוָיַת-נָכְרִים מָצְאָה פֹּה כָּל גָּלוּת פְּדוּיָה

אֶת אֶרֶץ הָאָבוֹת שֶכְּמוֹ חָזְרָה לַעֲלוּמֶיהָ

וְאֶת שְֹפָתָהּ הָעַתִּיקָה שֶשָּבָה לִתְחִיָּה.

אַךְ הָאָרֶץ, כְּדֶרֶךְ אִשָּה עֲזוּבָה וּזְנוּחָה שֶאֵינֶנָּה סוֹלַחַת

לְאֵלֶּה אֲשֶר נְטָשוּהָ מֵאוֹת בַּשָּנִים לַיְּשִימוֹן הָאַכְזָר,

טָפְחָה עַל פְּנֵיהֶם בְּפַרְגּוֹל הַשָּרָב וּבְשוֹט גִּשְמֵי-זַעַף גַּם יַחַד,

בְּעוֹד אַלְפֵיהֶם מְשַבְּרִים שִנֵּיהֶם בִּלְשוֹנָהּ שֶצְּלִילָהּ לָהֶם זָר.

וְאִם בַּיּוֹם קִדְּמָה פְּנֵיהֶם אַרְצָם, כְּאֵם חוֹרֶגֶת,

בְּעִקְּשוּתָם וְרִשְעוּתָם שֶל טֶרֶש וְדַרְדַּר

הֲרֵי בַּלַּיְלָה עָטָה עֲלֵיהֶם הַיְשֵר מִנֶּגֶד

שִֹנְאַת אוֹיֵב צְמֵא-דָם שֶאֶל פִּרְצַת גְּדֵרָם חָדַר.

וּבָאוּ מִלְחֲמוֹת "קַדֵּש" וְשֵשֶת הַיָּמִים עַד

פְּדוּתָם שֶל הַר-הַבַּיִת וְהַכֹּתֶל הַנְּצוּרִים

כְּאִלּוּ לְהוֹכִיחַ שוּב, כְּמִיָּמִים יָמִימָה,

כִּי אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל אָכֵן נִקְנֵית בְּיִסּוּרִים.

וְהָאָרֶץ, עַל אַף נִצְחוֹנָם שֶל בָּנֶיהָ, הָיְתָה רְחוֹקָה מִלִּשְכֹּחַ

אֶת מִי שֶשִּלְּמוּ בַּיָּקָר מִכָּל נֶכֶס, בְּעֶצֶם קָרְבַּן חַיֵּיהֶם,

אֶת כָּל מְחִירוֹ הַנּוֹרָא שֶל אוֹתוֹ נִצָּחוֹן בּוֹ הָאֵש וְהַכֹּחַ

גּוֹבִים פֹּה בְּדָם אֶת זְכוּתוֹ שֶל אָדָם לְהַכְרִיעַ אוֹיֵב מִתְלַהֵם.

וְהָעִיר שֶחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו בַּגָּבוֹהַ מִכָּל מְחִירָיו שֶל הָאֹמֶץ

הִזְכִּירָה פִּתְאֹם לְצַנְחָן אַלְמוֹנִי אֶת סָבוֹ הַיָּשִיש שֶכְּבָר מֵת,

סַבָּא שֶפֶּתַע כְּמוֹ שָב לִתְחִיָּה וּסְפוּרוֹת מִלּוֹתָיו שָם, רַק קֹמֶץ:

"רַק בִּזְכוּתְךָ, יֶלֶד, יֵש לִי כָּרֶגַע מְנוּחָה בְּעוֹלַם-הָאֱמֶת"...

ח). שוֹפָרוֹ שֶל סַבָּא

סַבָּא הָיָה מִתְפַּלֵּל מוּל הַכֹּתֶל,

סַבָּא תוֹקֵעַ הָיָה בַּשּוֹפָר

שָנִים עַל שָנִים, וְעֵינָיו רְתוּקוֹת אֶל

פִּתְקֵי חֶלְכָּאִים שֶחֶלְקָם לֹא שָפַר.

וְכָל הַפְּתָקִים הַתְּחוּבִים בְּכָל סֶדֶק

בַּכֹּתֶל שֶבּוֹ שְתֵּי עֵינָיו אֲחוּזוֹת

בִּקְּשוּ רַחֲמִים, רְפוּאָה שְלֵמָה, צֶדֶק,

אַךְ סַבָּא, בְּלִי פֶּתֶק, בִּקֵּש רַק אֶת זֹאת:

"אֵלִי הַצּוֹפֶה עַל בָּנָיו מִשָּמַיִם,

עֲשֵֹה כִּי שוֹפָר זֶה לָעַד לֹא יִרְחַק

מִכֹּתֶל-דְּמָעוֹת זֶה בִּתְחוּם הַר-הַבַּיִת,

הָהָר בּוֹ עָקַד אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק."

סַבָּא סִפֵּר לוֹ לַנֶּכֶד הַיֶּלֶד:

"זֶה, הַשּוֹפָר, שֶמִּזֹּקֶן נִשְחַק

הוּא קֶרֶן הָאַיִל שֶבְּרַק מַאֲכֶלֶת

הוּנַף עַל רֹאשוֹ בִּמְקוֹמוֹ שֶל יִצְחָק."

וּבָאוּ יָמִים שֶקְּלִיעִים מִכָּל קֹטֶר

הִגְלוּ מִן הָרֹבַע כָּל אִיש בְּפַחְדּוֹ        

אַךְ סַבָּא טָמַן בְּגֻמְחָה שֶבַּכֹּתֶל

אֶת קֶרֶן-הָאַיִל וְסָח לְנֶכְדּוֹ:

"עַכְשָיו, שֶהֶחְבֵּאנוּ אֶת קֶרֶן הָאַיִל,

מֻבְטָח כִּי שוֹפָר זֶה לָעַד לֹא יִרְחַק

מִכֹּתֶל-דְּמָעוֹת זֶה בִּתְחוּם הַר-הַבַּיִת,

הָהָר בּוֹ עָקַד אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק."

...סַבָּא נִפְטָר וְלֹא שָב אֶל הַכֹּתֶל

אַךְ אֶת מְקוֹם הַשּוֹפָר הַנִּסְתָּר

שִנֵּן לוֹ נֶכְדּוֹ בְּעֵינַיִם דּוֹלְקוֹת אֶל

הָעִיר שֶחֶצְיָהּ הָעַתִּיק מְבֻתָּר.

וְאָז, כְּשֶבָּגַר כְּצַנְחָן וּפָסַע בָּהּ

בָּעִיר, אֶל הַכֹּתֶל אֲשֶר מִחֻבּוֹ

שָלַף מֵחֶבְיוֹן שוֹפָרוֹ זֶה שֶל סַבָּא

אֶת קֶרֶן הָאַיִל, אָמַר בְּלִבּוֹ:

"עִירְךָ, סַבָּא, לֹא חֲצוּיָה עוֹד לִשְנַיִם

וְגַם שוֹפַרְךָ לְעוֹלָם לֹא יִרְחַק

מִכֹּתֶל-דְּמָעוֹת זֶה בִּתְחוּם הַר-הַבַּיִת,

הָהָר בּוֹ עָקַד אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק."

ט). גבעת התחמושת, כ"ו אִיָּר תשכ"ז

בְּיוֹם כ"ו אִיָּר בְּיוּנִי שְנַת שִשִּים וָשֶבַע,

אֵי-שָם עַל גִּבְעַת-הַתַּחְמֹשֶת, בְּתוֹךְ תְּעָלָה שֶנָּדַם בָּהּ הַקְּרָב

עוֹצְרִים צַנְחָנֵי מוֹטָה גוּר מוּל גְּוִיּוֹת הָאוֹיֵב הָרָאוּי לְכָל שֶבַח

עַל עֹז לְחִימָה, כְּעֶשְֹרִים וּשְמוֹנָה בְּמִסְפָּר, וְתוֹקְעִים מוּל מֵתָיו

שֶלֶט שֶל עֵץ וְכוֹתְבִים עַל גַּבָּיו בִּבְדַל אוּד מְפֻחָם וְשָחוֹר:

"כָּאן קְבוּרִים כְּעֶשְֹרִים וּשְמוֹנָה מֵאַנְשֵי הַלִּגְיוֹן שֶלֹּא נָסוּ אָחוֹר

וְאַף שֶאוֹיֵב הוּא אוֹיֵב הֵם נָפְלוּ בִּגְבוּרָה בְּעוֹדָם בְּאִבָּם

וְאָנוּ, לַמְרוֹת שֶנִּצַּחְנוּ אוֹתָם, מַצְדִּיעִים פֹּה לְאֹמֶץ-לִבָּם."

אֵיזֶה צָבָא אַחֵר הָיָה נוֹהֵג כָּךְ בִּשְֹדֵה-קֶטֶל

בּוֹ מוּטָלִים מֵתָיו שֶלּוֹ וְהֵם עוֹדָם חַמִּים

בֵּין חַלְלֵי אוֹיֵב וְעַל פְּנֵיהֶם דְּמָמָה נִבְעֶתֶת

שֶל אֵלֶּה שֶנּוֹתְרוּ שָם צְעִירִים לְעוֹלָמִים?

אֵיזֶה צָבָא שֶל מְנַצְּחִים רָחוֹק הָיָה כְּמוֹ אֵלֶּה

מִכָּל תְּרוּעָה שֶל נִצָּחוֹן כְּשֶזַּעַם חֲשָאִי

נִבָּט מֵעֵינֵיהֶם שֶל לוֹחֲמָיו וְסָח בְּאֵלֶם

מָה אֲרוּרָה הַמִּלְחָמָה, כָּל מִלְחָמָה שֶהִיא?

גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶמּוּלֵנוּ יֵש אֹמֶץ,

גַּם לַיּוֹרֶה מוּל פָּנֵינוּ אֵש-תֹּפֶת יֵש דָּם, –

זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר לְוַתֵּר לוֹ, וְלוּא גַם בְּקֹמֶץ,

זֶה אוֹמֵר לְנַצְּחוֹ אַךְ לִזְכֹּר שֶגַּם הוּא בֶּן-אָדָם.

וְעַל כֵּן אִם קָשָה הִיא תְבוּסַת הָאוֹיֵב וְעוֹנֶשֶת

גַּם נִצְּחוֹן לוֹחֲמֵינוּ נִזְהָר מִכָּל שֶמֶץ רְבָב.

שוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא שָמַר כָּךְ עַל טֹהַר-הַנֶּשֶק,

שוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא חָלַק כָּךְ כָּבוֹד לִירִיבָיו.

גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶמּוּלֵנוּ יֵש בַּיִת,

גַּם לְתוֹקְפֵינוּ יֶשְנָם לְבָבוֹת בֶּחָזוֹת, –

זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר כְּלָל שֶלֹּא לְהַכּוֹת בָּם אַפַּיִם,

זֶה אוֹמֵר לַהֲלֹם בָּם עַזּוֹת אֲבָל לֹא לְבַזּוֹת.

וְעַל כֵּן אִם קָשָה הִיא תְבוּסַת הָאוֹיֵב וְעוֹנֶשֶת

גַּם נִצְּחוֹן לוֹחֲמֵינוּ נִזְהָר מִכָּל שֶמֶץ רְבָב.

שוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא שָמַר כָּךְ עַל טֹהַר-הַנֶּשֶק,

שוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא חָלַק כָּךְ כָּבוֹד לִירִיבָיו.

גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶמּוּלֵנוּ יֵש אִמָּא,

גַם לְשֹוֹנְאֵינוּ-בְּנֶפֶש עוֹד יֵש אַהֲבוֹת, –

זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר לֹא לִשְלֹף מוּלָם נֶשֶק קָדִימָה,

זֶה אוֹמֵר לְרָדְפָם עַד חָרְמָה אַךְ לִנְהֹג בָּם כָּבוֹד.

וְעַל כֵּן אִם קָשָה הִיא תְבוּסַת הָאוֹיֵב וְעוֹנֶשֶת

גַּם נִצְּחוֹן לוֹחֲמֵינוּ נִזְהָר מִכָּל שֶמֶץ רְבָב.

שוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא שָמַר כָּךְ עַל טֹהַר-הַנֶּשֶק,

שוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא חָלַק כָּךְ כָּבוֹד לִירִיבָיו.

י). לצאת מתוך מִלכּוּד הַמֵרְכָאוֹת...

...וּבָאָה מִלְחַמְתּוֹ שֶל יוֹם הַכִּפּוּרִים לְפֶתַע

וְזֹאת שֶבִּלְבָנוֹן, הָרִאשוֹנָה וְהַשְּנִיָּה

וְעַם שֶזֶּה שָנִים עָמַד בְּכָל מִבְחָן בְּלִי רֶתַע

נִתְקַף אַט-אַט בַּעֲיֵפוּת-הַחֹמֶר הַסְּמוּיָה.

וְעַם שֶסִּסְמָתוֹ הָיְתָה מוּל כָּל סִכּוּן וָפֶרֶךְ

שֶכָּל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל כָּאן עֲרֵבִים הֵם זֶה לָזֶה,

נִקְרַע פִּתְאֹם בְּמַחְלוֹקוֹת עַל טִיב צִדְקַת הַדֶּרֶךְ

בָּן הַלְּחוּד גּוֹבֵר עַל הָאִחוּד – וּמִתְבַּזֶּה

בְּעֹשֶר מְנַקֵּר עֵינַיִם מוּל דַּלּוּת מַמְאֶרֶת

וְגִלּוּיֵּי שְחִיתוּת וּפֶשַע וַאֲוִיר מֻרְעָל –

וּבְלִי שֶשַֹּמְנוּ לֵב כֵּיצַד הָרוּחַ מִתְעַרְעֶרֶת

הִתְחַלְנוּ לְאַבֵּד חָזוֹן וְגֹבַה וּמוֹרָאל.

כִּי אִיש לְאָהֳלוֹ פָּנָה וְנִתְרוֹפֵף הַיַּחַד

וְהִשְתַּמְּטוּת מֵעֹל שֵירוּת אִבְּדָה אֶת הַבּוּשָה

וְרוּחַ-נְכָאִים בְּמַחֲנֵנוּ וְאִי-נַחַת

וְכָל זֶה כְּמוֹ זוֹעֵק מַמָּש לְרוּחַ חֲדָשָה.

חִלַּצְנוּ רִבְבוֹת אַחִים יוֹצְאֵי גָּלֻיּוֹתֵינוּ

שֶכְּמוֹ הַקּוּקִיּוֹת קָבְעוּ בֵּיתָן בְּקֵן-זָרִים

מִכָּל אוֹתָן אַרְצוֹת נֵכָר שֶלֹּא הָיוּ בֵּיתֵנוּ

וְשֶמִּמְּלוֹן-אוֹרְחִים הָפְכוּ לְתֹפֶת אַכְזָרִי.

חִלַּצְנוּ אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה מִתַּלְאוּבָה שוֹמֶמֶת

וִיוֵן בִּצּוֹת מִקִּלְלַת קַדַּחַת מַחְלִיאָה,

וּמִתַּרְדֶּמֶת, כְּאוֹתָהּ יְפֵהפִיָּה נִרְדֶּמֶת

הֵעַרְנוּ שְֹפַת-אָבוֹת קְדוּמָה שֶשָּבָה לִתְחִיָּה.

אֲבָל עַכְשָיו וְכָאן, שֶיַּד הַצִּינִיּוּת מוּנֶפֶת

עַל כָּל מַה שֶּבָּנִינוּ כָּאן בְּדָם וּבִדְמָעוֹת,

עַכְשָיו, שֶכְּבָר חִלַּצְנוּ מִן הָאֵש וּמִן הַנֶּפֶץ

אֶת עֶצֶם קִיּוּמֵנוּ מוּל אוֹיְבִים וּמוּל תְּלָאוֹת,

עַכְשָיו יֵש לְחַלֵּץ סוֹפְסוֹף בְּעֹז חֶשְבּוֹן-הַנֶּפֶש

אֶת לֵב הַצִּיּוֹנוּת מִתּוֹךְ מִלְכּוּד הַמֵּרְכָאוֹת.

לָשוּב וּלְהַחְזִיר לָהּ אֶת הַסֹּמֶק בַּלְּחָיַיִם

לְאַהֲבַת הָאָרֶץ וְהָעָם שֶנִּשְחֲקָה,

לָשוּב וּלְחַדֵּש אֶת הַבָּרָק שֶבָּעֵינַיִם

עַל כָּל הֶשֵֹּג שֶבּוֹ הָאוֹר גּוֹבֵר עַל הַמְּצוּקָה.

לַחְזֹר אֶל גַּאֲוַת-הַיְּחִידָה הַהִיא שֶל פַּעַם

וְאֶל אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶנָּשְבָה בְּלֵב נִפְעָם,

זוֹ שֶנָּתְּנָה לְכָל חַיֵּינוּ מַשְמָעוּת וָטַעַם

וְשֶהָפְכָה אוֹתָנוּ מֵאֲבַק-אָדָם לְעָם.

חִלַּצְנוּ מְדִינָה שֶכְּשֶהָיְתָה בְּחִתּוּלֶיהָ

כְּבָר עָטוּ לְטָרְפָהּ חַיִּים אוֹיְבִים צְמֵאִים לְדָם,

חִלַּצְנוּ מִדַּלּוּת כָּל אָהֳלֶיהָ אֶת עוֹלֶיהָ

שֶל אֶרֶץ שֶעָנְיָהּ כָּבַל יָדֵינוּ וְיָדָם.

חִלַּצְנוּ אֶת הָעִיר הָעַתִּיקָה שֶאָבוֹתֵינוּ

כָּמְהוּ לָהּ בִּדְמָעוֹת וְנִשְבְּעוּ: "אִם אֶשְכָּחֵךְ,

קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב וְתִפְאַרְתָּהּ שֶל מוֹרַשְתֵּנוּ,

תִּשְכַּח נָא יְמִינִי וּלְשוֹנִי תִדְבַּק לַחֵךְ."

אֲבָל עַכְשָיו וְכָאן, שֶיַּד הַצִּינִיּוּת מוּנֶפֶת

עַל כָּל מַה שֶּבָּנִינוּ כָּאן בְּדָם וּבִדְמָעוֹת,

עַכְשָיו, שֶכְּבָר חִלַּצְנוּ מִן הָאֵש וּמִן הַנֶּפֶץ

אֶת עֶצֶם קִיּוּמֵנוּ מוּל אוֹיְבִים וּמוּל תְּלָאוֹת,

עַכְשָיו יֵש לְחַלֵּץ סוֹפְסוֹף בְּעֹז חֶשְבּוֹן-הַנֶּפֶש

אֶת לֵב הַצִּיּוֹנוּת מִתּוֹךְ מִלְכּוּד הַמֵּרְכָאוֹת.

חִלַּצְנוּ מִסּוּגַר מָסַךְ-בַּרְזֶל אֶת אֲסִירֶיהָ

שֶל אַהֲבַת צִיּוֹן מֻכַּת גּוּלָאגִים וְצִינוֹק

וְאֶת גּוֹלַת אֶתְיוֹפְּיָה שֶאֶת דֶּרֶךְ יִסּוּרֶיהָ

שֵֹרְכָה עַד גְּבוּל סוּדָאן בִּזְכוּת חֲלוֹם שֶאֵין לַחְנֹק.

חִלַּצְנוּ אֶת הַנֶּגֶב מִגְּזַר אֶרֶץ לֹא נוֹשֶבֶת

וְאֶת לָכִיש וְתַעֲנָךְ מִשְֹּדֵה-קוֹצִים נָתוּן

לְחֶסֶד הַשְּמָמָה, חִלַּצְנוּ שֵבֶט אַחַר שֵבֶט

מִבִּדּוּדוֹ, וְאֶת הַכַּלְכָּלָה – מִן הַמִּתּוּן.

אֲבָל עַכְשָיו וְכָאן, שֶיַּד הַצִּינִיּוּת מוּנֶפֶת

עַל כָּל מַה שֶּבָּנִינוּ כָּאן בְּדָם וּבִדְמָעוֹת,

עַכְשָיו, שֶכְּבָר חִלַּצְנוּ מִן הָאֵש וּמִן הַנֶּפֶץ

אֶת עֶצֶם קִיּוּמֵנוּ מוּל אוֹיְבִים וּמוּל תְּלָאוֹת,

עַכְשָיו יֵש לְחַלֵּץ סוֹפְסוֹף בְּעֹז חֶשְבּוֹן-הַנֶּפֶש

אֶת לֵב הַצִּיּוֹנוּת מִתּוֹךְ מִלְכּוּד הַמֵּרְכָאוֹת.

י"א). צעירה בת שישים...

כָּל שִירֵי הָאַהֲבָה שָרִים אֶצְלֵנוּ יוֹם וָלַיְלָה

רַק עַל בְּנוֹת עֶשְֹרִים, עֶשְֹרִים וָשֶבַע, מַקְסִימוּם שְלוֹשִים.

אָז הַיּוֹם, לְשֵם שִנּוּי, אֲנִי מַקְדִיש פֹּה שִיר כְּשַי לָהּ

לָאַחַת שֶהִיא עֲדַיִן צְעִירָה בְּגִיל שִשִּים...

זֶה נִשְמָע אוּלַי מַדְהִים אֲבָל הַגִּיל עוֹד לֹא כִּבָּה בָּהּ

שוּם נִיצוֹץ שֶאִי אֶפְשָר לְהִשָּאֵר מוּלוֹ שָלֵו

כִּי כְּשֶהִיא בָּרְחוֹב עוֹבֶרֶת בְּחִיּוּךְ וּבְסַבַּאבָּה

הִיא עוֹשָֹה לָנוּ עֲדַיִן דִּיסְקוֹטֶק שָלֵם בַּלֵּב...

כֵּן, לַמְרוֹת כָּל "אִם" וְ"אַךְ" יֵש לַחְלוּחִית כָּזֹאת בָּעַיִן

שֶאוֹמֶרֶת בְּלִי מִלִּים, גַּם מִלִּבּוֹ שֶל כָּל סַפְקָן:

יִשְֹרָאֵלָה יִשְֹרָאֵלִי, אֲנִי מַה זֶּה מֵת עָלַיִךְ

כָּךְ שֶאֵין לִי, חֲמוּדָה, שוּם כַּוָּנָה לָזוּז מִכָּאן...

לֹא שֶאֵין לָהּ כָּל סִימָן שֶל שַֹעֲרַת-שֵֹבָה סוֹרֶרֶת

וַאֲפִלּוּ אֵיזֶה קֶמֶט אוֹ פָלוּלָה פֹּה וָשָם

וְשֶאֵין עַל חֶשְבּוֹנָהּ פֹּה כַּמָּה פַאשְלוֹת לְתִפְאֶרֶת

שֶבָּהֶן - צָרִיךְ לוֹמַר זֹאת דּוּגְרִי – בָּהּ הוּא הָאָשָם.

אֲבָל דַּוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶהִיא מוֹשֶכֶת כָּל יוֹמַיִם

אֵש קַטְיוּשוֹת וְקָאסָאמִים שֶל קִנְאָה וְשֶל שִֹנְאָה

מִשְּכֵנֶיהָ שֶיּוֹצְאוֹת לָהֶם כָּל בֹּקֶר הָעֵינַיִם

בִּרְאוֹתָם אֵיךְ הִיא פּוֹרַחַת בְּגָלוּי, לֹא בְּצִנְעָה, –

אָז אֲנִי, לַמְרוֹת הַכֹּל, כְּשֶהִיא צוֹבֶטֶת לִי עֲדַיִן

כְּמוֹ רֶפְלֶקְס מֻתְנֶה בַּלֵּב אֵיזֶה רֶגִיסְטֶר מְסֻכָּן

מִתְוַדֶּה לָהּ: יִשְֹרָאֵלָה, אֲנִי מַה זֶּה מֵת עָלַיִךְ

כָּךְ שֶאֵין לִי, חֲמוּדָה, שוּם כַּוָּנָה לָזוּז מִכָּאן...

כֵּן, לַמְרוֹת שֶכְּמוֹ בֵּין כָּל בְּנֵי-זוּג קוֹרֶה שֶיֵּש גַּם כַּאסַאח

בֵּין הַפָאם פָאטָאל הַזֹּאתִי וּבֵינִי – עוֹד אֵין לִי שוּם

כַּוָּנוֹת לְהִתְגָּרֵש מִמֶּנָּהּ גַם כְּשֶיֵּש לִי בָּאסָה

מֵאָפְיָהּ, כָּל עוֹד יָפְיָהּ עַל צַג-הַלֵּב שֶלִּי רָשוּם...

אֲבָל לֹא יָפְיָהּ בִּלְבַד, גַּם הָעֻבְדָּה שֶהִיא זוֹכֶרֶת

לֹא פָּחוֹת אוּלַי מִמֶּנִּי פְּרָט קָטָן אֲבָל מַרְשִים

שֶלַּמְרוֹת כָּל פַאשְלוֹתֶיהָ הִיא אַחַת וְאֵין אַחֶרֶת

בִּשְבִילִי, הַמְּאֹהָב בָּהּ גַם כְּשֶהִיא כְּבָר בַּת שִשִּים.

אָז אֲנִי, בְּיוֹמֻלֶּדֶת זֶה שֶלָּהּ (מַמָּש הַלַּיִל!)

מְזַמֵּר לָהּ וְאוֹמֵר לָהּ כְּמוֹ פַּיְטָן רוֹמַנְטִיקָן:

יִשְֹרָאֵלָה יִשְֹרָאֵלִי, אֲנִי מַה זֶּה מֵת עָלַיִךְ

כָּךְ שֶאֵין לִי, חֲמוּדָה, שוּם כַּוָּנָה לָזוּז מִכָּאן...

הַמְּחַבֵּר הַשֵּד-מִשַּחַת וְ"חַדְשוֹת בֶּן עֵזֶר" יַחַד

מְבָרְכִים אֶת כָּל קוֹרְאֵינוּ כֵּן יִרְבּוּ לָנוּ – בִּשְלַל

אִחוּלֵי בְּרִיאוּת וָנַחַת (גַּם עִם כֶּרֶס וְקָרַחַת)

עַד לְיוֹם הָעַצְמָאוּת 120 וְעַד בִּכְלָל.

וְעַל תֶּקֶן שֶל צ'וּפָּר וּבוֹנוּס חַם, רְחִימָאַי,

נְגַלֶּה לָכֶם כִּסְקוּפּ וּכְסֶנְסַאצְיָה מְשֻנָּה פֹּה

בְּגִלְיוֹן מִכְתָּב עִתִּי זֶה שֶל הַשְּנֵים עָשָֹר בְּמַאי

סוֹד שָמוּר שִשִּים שָנָה, שֶיְּפֻרְסַם לָרִאשוֹנָה פֹּה.

וְהַסּוֹד הָעֲסִיסִי הַזֶּה, הַסְּקוּפּ שֶמָּלֵא מִיץ הוּא

יַצְחִיקְכֶם עַד הִתְפַּקְּעוּת,

רְאוּ, הֻזְהַרְתֶּם:

אַל תַּחְמִיצוּ!!!

 * * *

מי יתנני אמיד כעו"ד ויינרוט

ואקרע גם אני קריעה על החברה הישראלית!

אב"ע

 * * *

הבול הראשון של פתח תקווה

תערוכת בולים עולמית תתקיים בימים 14-21 במאי בגני התערוכה בתל אביב, בהשתתפות מציגים מלמעלה מ-70 מדינות מרחבי תבל. בתערוכה יוצג גם הבול הראשון של אם המושבות, פתח-תקווה, משנת 1909. פריטים המופיעים בציור הבול, דוגמת המחרשה ועץ תפוחי-הזהב, מופיעים עד היום בסמלה של העיר פתח-תקווה, שלא השתנה במשך השנים.

עמוס גלבוע

נגדע את ידו של כל מי שינסה לאיים בהשמדת העם היהודי

תת-אלוף חיים יעבץ, נספח צה"ל בצרפת, עמד מתחת לשער הניצחון בכיכר האליזה בפריז, והדליק משואה. זה היה בטקס הרשמי של צרפת לזכר נופליה. הצדיע לו גנרל צרפתי עם 5 כוכבים, משמר צרפתי דגל את נשקו, התנועה שבתה בכיכר ובשדרות האליזה. מולו ניצבו ותיקי מלחמת העולם השנייה ענודי אותות הצטיינות. ההתרגשות אחזה בחיים יעבץ. הוא, הנציג הרשמי של מדינת ישראל, הדליק את המשואה לזכר החיילים הצרפתים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה והשנייה. זו היתה הכרה צרפתית ברורה, טבעית, טקסית ורשמית, שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו. לא רק של העם היהודי עכשיו, אלא מדינת העם היהודי לדורותיו. כשהחיילים היהודים נפלו בשתי מלחמות העולם, עוד לא היתה מדינת ישראל והנופלים לא ידעו שתהיה מדינה כזו.

רבים בעולם, כל מי שמכיר את העם היהודי, יודע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, אפילו בן לאדן יודע זאת! ולא רק זאת. הייתי מוסיף ואומר שהרבים יודעים שמדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה במרחב הערבי שבתוכה יכול לחיות בביטחה מיעוט לאומי.

כל מי שמתעמק במחקרים הנעשים על האנטישמיות העכשווית רואה כיצד העם היהודי ומדינת ישראל אחד הם בעיני שונאינו. והמעניין הוא שהאנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי מתייחסת למדינת ישראל כמייצגת את כל העם היהודי, ומעניקה לגיטימציה לאלימות ופעולות טרור נגד ישראלים ויהודים באשר הם.יהודי העולם נתפסים על ידה כבטן הרכה. אבל, וזהו אבל אדיר, זאת ידיעה לצורך שנאה; זאת ידיעה שאינה מבטאת שום הפנמה, שום הטמעה, שום הסכמה לכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינת העם היהודי. שותפים לה גם ההנהגות והאליטות של ערביי ישראל, ושותפים לכך גם כמה מקרבנו, המגדירים עצמם כאזרחי העולם הגדול, ואת מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה (והיא כזו בכל מה שנוגע למרכיב הדמוקראטי של המדינה היהודית!) ובזים למדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ועבור אבו מאזן "המתון" עצם הזכרת מדינת ישראל כמדינה יהודית, מעוררת התנגדות ורתיעה מיידית.

דומני שהאתגר הגדול של מדינת ישראל, 60 שנה לאחר הקמתה, הוא להביא לכך שהסביבה הערבית המקיפה אותנו תפנים ותקבל שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, מדינה יהודית. אם יש לכך איזה שהוא סיכוי, הרי שהוא טמון, לדעתי, בעוצמה הכוללת של מדינת ישראל.

כאשר קמה מדינת ישראל, הנס הגדול ביותר שקרה לדעתי לעם היהודי, יותר מנס החנוכה, לא היה בזה בשורה שהסתיימו הצרות של העם היהודי, שיותר לא יארבו לו סכנות, ושלא יהיו עליו איומים. מה שהקמת המדינה מסמלת היא מציאות חדשה בה ניתנת לעם היהודי היכולת להגן על עצמו בכוחות שלו. בן-גוריון הקים לצורך כך שלושה נדבכים. קודם כל ומעל לכל צבא אחד שהוא צבא העם, שלעת צרה יתגייס כולו על מנת להגן על המדינה; והיה והסכנות תהיינה גדולות ומאיימות על אזרחי המדינה, אזי צבא העם יעתיק את המלחמה אל הטריטוריות של המדינות המאיימות; ולמקרה שיווצרו בעתיד סיכונים קשים לעצם קיום המדינה, מדינת ישראל צריכה להכין ארגז תחמושת מיוחד. חרף כשלים וטעויות בהמשך הדרך, העוצמה הכוללת הזאת הושגה, והיא שרירה וקיימת. ולא רק זאת, בעלת בריתה האמיצה של העוצמה הזאת "במלחמת העולם השלישית" נגד הטרור היא ארה"ב.

בשנת ה-60 לקיומה, יש, לדעתי, חשיבות יתרה לכך שהנהגת המדינה לא תהסס להגיד בקול רם דברים דומים לאלו שאמר לא מכבר, בהקשר אחר לגמרי, שופט בית המשפט העליון בדימוס: נגדע את ידו של כל מי שינסה לאיים בהשמדת העם היהודי.

פורסם בעיתון "מעריב" ב-5.5.08

דבורה קוזוינר

יום העצמאות תשכ"ח, 1968

שְאִי עֵינֵך סָבִיב, יושֶבֶת בֶּהָרִים,

לִבְשִי גֵּאוּת וָרוֹן, זִקְפִי לָרוֹם ראשֵך,

כִּי קוֹל תְּרוּעָה גְּדוֹלָה עַמֵּך הַיּוֹם מַרְעִים

כִּי בָּא יוֹמֵך, הָעִיר, כִּי זֶה הַיּוֹם – יוֹמֵך!

הַטִּי אוֹזְנֵך לָרוֹן: זֶה גְּמוּל עֱזוּז תְּרוּעוֹת

לִבְכִי עִצְבֵּך הָרַב, לְתַמְרוּרֵי הַדְּוַי.

רְאִי: מִכְלוֹל טָהוֹר שֶל אַלְמוּגֵי דְּמָעוֹת

הוּנַף בַּקּוֹדֶש לָך, מוּגָּש מִלֵּב – כְּשָי.

רוֹעֵם בִּרְחוֹבוֹתַיִך מְנוֹעָ זְחָלִים,

קְנֵה תּוֹתָח אַדִּיר יַדְהִים עֵין קְהָלֵך

וּפֶלֶד הַשִּרְיוֹן עִם לֶטֶף הַדְּגָלִים

הֵם נֹחַם שִלּוּמִים לִיגוֹן שְכוֹלֵך.

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינּו דֹם בְּשַעֲרֵך, הָעִיר,

לְמּול הִלַּת קְדוּמִים עַל נֵזֶר שַחֲרֵך

לְמוּל גְּדוֹל הַמַּרְאוֹת – הֲדַר מַלְכוּת מַזְכִּיר

וְכָל אֲשֶר יָקָר – צָפוּן הוּא בִּיקָרֵך

וְכָל הַסִּפּוּרִים וְכָל הָאֲגָדוֹת

עוֹלִים פֹּה מֵחָדָש, יָפִים הֵם שִבְעָתַיִים.

וְכָל הַנְּדָרִים וְכָל הַחֲלוֹמוֹת

וְכָל לִבֵּנוּ לָך – הָעִיר, יְרוּשָלַיִם.

יוסף דוריאל

"נכּבּה" – או חג השחרור של ערביי ישראל?

 רק בורים בהיסטוריה בת-זמננו לא מבינים את ההבדל בין אסון לבין שחרור משלטון כנופיות רצחניות

תועמלני הלאומנות הערבית פועלים לציון יום העצמאות של ישראל – כיום "הנכבה" – האסון – של ערביי ישראל. מערכת החינוך שלנו לא מסוגלת להתמודד עם עיוות זה – הבנוי על שקר שנתמך גם על-ידי יהודים המתמסרים לכל תעמולה הבאה מצד אויבי המדינה. אז למי שלא יודע מה קרה כאן לפני ואחרי הקמת מדינת ישראל, להלן העובדות שצריך להזכירן, שוב ושוב:

בתקופת שלטון המנדט הבריטי שלטו בערביי ארץ-ישראל כנופיות רצחניות של המופתי אמין אל חוסייני – הסוכן הגלוי של היטלר בעולם המוסלמי, ושל פושעים מסוריה ולבנון, שחיסלו באכזריות כל מי שהעז לא לקבל את מרותם. ומי שרוצה לראות המחשה של שלטון מסוג זה יכול לבדוק איך שולטים בערביי יהודה שומרון ועזה ראשי כנופיות ערפאת או חמס או הג'יהדיסטים למיניהם. מספר הערבים שנרצחו על ידם עלה על זה של הנרצחים היהודים, מבלי לדבר על הכספים שראשי הכנופיות חמסו על חשבון נתיניהם.

עם הקמת המדינה השתחררו הערבים שנשארו לחיות תחת שלטון ישראל מאימת ראשי הכנופיות ששלטו בהם קודם והשתמשו בהם כבשר-תותחים למלחמה ביהודים. מדינת ישראל העניקה להם חירויות אישיות ששום מדינה ערבית לא מעניקה לאזרחיה.

עם התייצבות סדרי השלטון הדמוקרטי בישראל, זכו התושבים הערבים במדינה גם לזכויות פוליטיות של אפשרות להתארגן במפלגות, בארגונים ובקהילות דתיות – שאמורים היו להגן על האינטרסים הספציפיים שלהם – בהבדל גדול מתחומי חופש ההתארגנות והבחירה הדמוקרטית הקיימים במדינות ערב (ומנהלות תעמולה נגד "דיכוי" הערבים בישראל).

העובדה שראשי הציבור הערבי בישראל – כולל נציגיהם בכנסת – דואגים יותר לאויבי המדינה מבחוץ מאשר לציבור אותו נבחרו לייצג – היא שפוגעת באינטרסים האמיתיים של ציבור זה, ולא "הדיכוי" של המיעוט הערבי בידי הרוב היהודי במדינה.

הגיע הזמן שמערכת החינוך שלנו תדע לעכל עובדות אלו ולהנחיל את מוסר ההשכל שלהן לאזרחים הערבים, ובמיוחד – למערכת החינוך של ילדיהם, כך שספרי הלימוד יתחילו ללמד לא על "יום הנכבה" אלא – על יום שחרור הציבור הערבי מאימת הכנופיות ששלטו בו. זה צריך להיות חג שלהם – לא פחות משהוא חג ליהודים. ומי שמתגעגע דווקא לשלטון הכנופיות יוכל לבוא על סיפוקו אם יעבור ליישוב מתאים ביהודה, שומרון או רצועת עזה.

הכותב התמחה במחקר בותיכנון אסטראטגי

איליה בר זאב

הִשָּׂרְדוּת (תָּשַׁ"ח)

אֶת "נְשִׁיקוֹת" הַלֶּחֶם אָסַפְתִּי בְּמִסְעֶדֶת הַפּוֹעֲלִים

לְיַד קוֹלְנוֹעַ "תֵּל-אוֹר".

מִבְּאֵר הַקּונְסוּלְיָה הָאִיטַלְקִית, מִפִּנּוֹת מַשָּׂאִית הַחֲלֻקָּה

מָשַׁכְתִּי מַיִם טוֹבִים.

בָּתִּים שֶׁנֶעֶזְבוּ בְּחָפְזָה נַעֲשׂוּ הֶפְקֵר. שְׁאֵרִיּוֹת אֹכֶל,

גַּרְעִינֵי מֶלוֹן מְיֻבָּשִׁים, פֵּירוֹת בְּבֻסְתְּנֵי חָצֵר.

בֵּין קִרְעֵי מִכְתָּבִים, אַלְבּוֹמֵי מִשְׁפָּחָה וּמַרְצְפוֹת אֶבֶן מְעֻטָּרוֹת

נִבַּט דְיוֹקַן מֶלֶך מִצְרַיִם עַל גַּבֵּי בּוּלִים.

אֶת הַשְּׁטִיחִים הַיָּפִים, פְּסַנְתֵּרֵי הַכָּנָף וּשְׁאָר רָהִיטִים

בָּזְזוּ לָהֶם אֲנָשִׁים "מְבֻגָּרִים".

בְּאוּלָם הַקּוֹלְנוֹעַ הַפָּרוּץ הִתְגּוֹלְלוּ סְלִילֵי סֶרֶט מִצְרִי

בַּאֲרִיזוֹת פַּח עֲגֻלּוֹת.

קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל צֶלוֹלוֹאִיד שֶׁאֵינָם שָׁוִים

פְלֶש גוֹרְדוֹן אֶחָד.

קָלִיתִּי בָּאֵשׁ אִצְטְרֻבָּלִים דְּחוּסֵי צְנוֹבָר בְּחֻרְשַׁת אֹרֶן הַסֶּלַע.

עֲלֵי הַמִּשְׁמֵשִׁים בִּרְחוֹב "רָחֵל אִמֵּנוּ" הָפְכוּ מַאֲכָל

לָאַרְנָבוֹת שֶׁגִּדֵּל אָבִי בַּחֲצַר הַבַּיִת.

מֵאֹפֶק לְאֹפֶק נָשְׁמוּ בָּתִּים,

לְלֹא צֵל אָדָם.

שֶׁקֶט מְאַיֵּים רִחֵף בָּרְחוֹבוֹת.

עוֹלָם בִּדְיוֹנִי בַּמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית.

רֵיק.

יֶלֶד בִּרְחוֹב "הַגְּדוּד הָעִבְרִי" מְשַׂחֵק בְּכַדּוּרֵי "שְׁרָפְּנֶל"

בְּצֵל חוֹמוֹת הַ"מְּצֹרָעִים" –

גֻּלּוֹת בַּרְזֶל חַמּוֹת.

רַעֲשֵׁי אֵשׁ נִשְׁלָחִים מִמִּנְזָר "מַר אֵלְיַאס",

מִפִּסְגַת "נַּבִּי סָמוּאֵל", מִמַּעֲמַקֵּי הָעִיר הָעַתִּיקָה.

בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם נִקְרָעוֹת מִשְׁפָּחוֹת.

יְלָדִים בְּקָטַמוֹן –

יוֹצְאִים מֵהַמִּקְלָט

וּמַמְתִּינִים בַּתּוֹר לְרֶבַע "בְּלוֹק" קֶרַח.

ישראל זמיר

כומתה קרבית

מתוך קובץ סיפוריו החדש "ערבה בוכה"

העומד להופיע בקרוב בהוצאת "אסטרולוג"

לזיכרו של משקם האסירים חרות לפיד

תפקידו של עיתונאי לדווח, לא להיות מעורב. כך אומנם כתוב בספרים, אך המציאות לעיתים שונה לחלוטין.

יום אחד, התקשר אליי, למערכת-העיתון, יוסי בובלין, תלמידי-לשעבר באולפן לעברית. אולי בכוחה של העיתונות לסייע לו במאבקו.

יוסי, בוגר האוניברסיטה-העברית, עובד כמדריך חבורת-רחוב בעיירת-הפיתוח גן-שחר, בדרום-הארץ. לעיירה זו בעיות סוציאליות קשות. יוסי סיפר על אחד מחניכיו במתנ"ס המקומי, אבשלום צנעני, נער תימני, בן למשפחה ברוכת-ילדים, שהחליט להתגייס לצה"ל ולשרת דווקא ביחידה קרבית. רוב בני גילו אינם משרתים כלל. הללו שבכל-זאת מתגייסים נשלחים ליחידות-שירותים: עובדי-רס"ר, טבחים, שי"ן-גימ"לים ותפקידים דומים. אבשלום החליט כי חשוב שלגן-שחר יהיו חיילים קרביים, שישתתפו במלחמות-ישראל, יתהלכו בחוצותיה בקומה זקופה וישמשו גאווה ליישוב. בבוא יום ההתגייסות לצה"ל – היה ברור לו כי הוא הולך ליחידה קרבית.

ככל מתגייס, אבשלום הגיע לבסיס קליטה ומיון, ולאחר שעבר מבדקים נאמר לו כי הוא נמנה עם קבוצת איכות (קב"א), שנועדה לשרת ביחידת-שירותים.

אבשלום התמרמר, כעס, נשלח לטירונות מקוצרת, שנועדה לאנשי-שירותים, וסיים כחניך-מצטיין. גאה בהישגיו לתומו האמין, כי כאשר שוב יתייצב בפני קצין קליטה ומיון ובכיסו תעודת חניך-מצטיין – הליכתו ליחידה קרבית בטוחה. הוא ביקש להתנדב ל"גולני" או לצנחנים, אך קצין-קליטה ומיון השיב:

"אבשלום, לפי נתוניך אתה הולך ליחידת שירותים!"

אבשלום לא האמין למשמע אוזניו. הוא הצהיר, שיהיה מוכן לצאת לטירונות של יחידות-קרביות ובלבד שלא יהיה ג'ובניק. הקצין דחה את בקשתו. משנוכח, כי אין עם מי לדבר – ערק מן הצבא.

אבשלום שב לגן-שחר עצוב ומדוכדך. יוסי בובלין, מדריכו במתנ"ס, שיכנעו לשוב לצה"ל. כעבור חודש ימים, אבשלום הסגיר עצמו ונשפט לעשרים וחמישה ימי מהבוש. בתום המאסר הוא שב לבקו"ם, וקצין-קליטה ומיון פגש בו בחיוך, בתקווה שהפיק לקחים מן המאסר, והבהיר לו כי לפי נתוניו האישיים – עליו לשלוח אותו ליחידת-שירותים.

"אין מה לעשות, לא אפר בגללך את החוק," אמר וטפח על כתפו. אבשלום התווכח עימו, סיפר לו באריכות על העיירה שבה הוא מתגורר, על הפשיעה הגואה בה, על העובדה, שהעיירה לא התכנסה בשנה שעברה לחגיגות יום-העצמאות, כי משפחות רבות חששו לעזוב את ביתן מחשש שייפרצו לתוכם.

לצערו של יוסי, אבשלום זרה מילים לרוח. הקצין לא היה מוכן לחרוג מסמכויותיו.

באותה עת נעלם עובדיה צנעני, אחיו הבוגר, שהיה עבריין ועקבותיו אבדו. האב, פנסיונר מעל גיל שבעים, ליבו נשבר ולקה בהתקפי קצרת קשים. האם, פרחיה, סבלה ממועקות בליבה. אבשלום נדחה על-ידי צה"ל בשנייה והחליט לערוק ולחפש את אחיו האובד.

יוסי בובלין הסביר לי, כי לטענת אבשלום, אין בצה"ל עם מי לדבר; לא שמים לב לחיילים בעלי מוטיבציה.

שישה חודשים אבשלום התרוצץ וחיפש את עקבות אחיו האובד. הוא הסתובב בכל מוקדי הפשיעה של העולם-התחתון והעלה חרס. לבסוף שב עצוב לגן-שחר, עזר להוריו בפרנסה, ובערבים הגיע למועדון וסייע ליוסי באירגון הנוער המקומי ובפעילויות חברה ותרבות.

באחד הימים, אבשלום הגיע לביתו של יוסי, שפך בפניו את ליבו וטען כי הגיע למסקנה, כי אין לו כל סיכוי להשתלב בחברה הישראלית כאזרח הגון וישר בלי שיישרת בצה"ל, והודיע ליוסי כי הוא מסגיר את עצמו.

יוסי סיפר לי, שאבשלום נשפט לארבעה חודשי-מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על- תנאי. ובהגיעו לצריפין טען בפני מפקד-הכלא, בראיון שנערך עם כל אסיר חדש, שאילו נשלח ליחידה קרבית – לא היה מגיע לכלא. אבשלום לא זכה בשליש בגין התנהגות טובה, אף-על-פי שהיה אסיר למופת, כיוון שהיה זה מאסרו השני. הוא ישב בכלא ארבעה חודשים תמימים ויצא רצוץ ובנפש נכאה, אך עד כמה שהדבר יישמע מוזר – עדיין פעם בו הרצון לשרת ביחידה קרבית. לדבריו, בלילות חלם חלומות-גבורה: הוא חייל ב"גולני", מסתער על חוליית אוייב ומניסה על נפשה. חלום אחר: יחידתו יוצאת לקרב, ואחד החיילים נפצע. אבשלום חובש אותו, נושא אותו על גבו ומציל את חייו. לדבריו, חלומות קרביים פקדו אותו מדי-לילה והקלו במידת-מה על המאסר.

שוב פגישה עם קצין-קליטה ומיון, וזה תוהה אם אבשלום למד את הלקח, ואבשלום שב ומתחנן:

"בבקשה, קצין, תן לי לשרת ב'גולני'. תראה, שלא תצטער."

אבשלום בכה, הבטיח להיות חייל מצטיין, ושרבים מגן-שחר יילכו בעקבותיו.

"זה חשוב לצה"ל, זה חשוב לגן-שחר!" לאבשלום עגת דיבור בלתי ברורה והקצין, שהיה חסר-סבלנות, הזמין חוליה של המשטרה-הצבאית שתוציא אותו ממשרדו ישר לכלא. אבשלום ראה מחלון המשרד חוליה של המשטרה-הצבאית בדרכה למשרד ונמלט על נפשו.

באותם חודשי עריקות, הוא עבד, סייע בבית ועזר ליוסי בפעילותו במועדון.

כעבור שישה חודשים אבשלום נתפס על-ידי חולית לוכדי-עריקים של המשטרה-הצבאית, שהגיעה באישון-ליל לביתו ועצרה אותו. הוא נכלא לשלושים וחמישה יום כעל"ם – עציר לפני משפט.

יוסי המיואש צלצל אליי. אולי בכוחי לסייע. עתה, יופעל על אבשלום מאסר של עוד שמונה חודשי-מאסר על-תנאי ועוד מחצית שנת מאסר בפועל.

"מהו פשעו הגדול והנורא? כל רצונו הוא לשרת כחייל קרבי!" יוסי מצא עצמו מתחנן בפניי שאסייע.

התקשרתי אל חרות לפיד, איש משרד-החינוך ומשקם אסירים. סיפרתי לו על העניין לפרטיו והוא בקולו הרועם תפס את ידי בנחישות.

"בוא ניסע לכלא, עכשיו!" צעק כשהוא נסער ונרעש.

ביקרנו אצל אבשלום בכלא ארבע. היינו: חרות לפיד, יוסי ואני. חרות ציין, כי אבשלום בילה חודש אחד בצה"ל, בקורס לטירונות, והיתר בכלא או כעריק, והיה מזועזע. חרות לפיד מיהר לטלפן אל ראש אכ"א.

"זהו מקרה מחריד, שמחייב את התערבותך. המקרה סופר לי על-ידי עיתונאי ומדריך-רחוב. לא הייתי רוצה שמקרה כה חמור יפורסם כמחדל של המערכת הצבאית, ומסר את השפופרת ליוסי, שגולל בפרוטרוט את סיפורו של אבשלום צנעני.

האלוף רתח מזעם, ולמחרת-היום אבשלום נשלף מן הכלא ישר ללשכת האלוף. לפגישה זומנו: מפקד בקו"ם, ראש מרכז-גיוס, קצין בקו"ם העקשן, הפרקליט הצבאי, יוסי בובלין, חרות לפיד ואני. נכנסנו ללשכה והאלוף החל לחקור את אבשלום:

"אבשלום צנעני, דבר חופשית, אל תפחד. שמעתי, שרצית לשרת כחייל קרבי, ולא נתנו לך. זה נכון?"

"זה נכון מאוד," השיב אבשלום.

"ולמה ברחת?"

"הגעתי למסקנה כי מה שמבקשים בצה"ל – מקבלים הפוך. ביקשתי להיות קרבי ולא נתנו. ערקתי לא מפני שאני לא רוצה לשרת בצבא, אלא מפני שאין עם מי לדבר. לא רציתי להיות ג'ובניק, אז שלחו אותי לכלא."

האלוף נראה נסער. הוא נענע בראשו מתוך הבנה והעיר:

"לפעמים, הצבא מתהפך על הראש. זאת היתה טעות שלא שלחו אותך ל'גולני'. אנחנו נדאג שתגיע לשם מחר."

והוא ביקש מן האזרחים לעזוב את משרדו.

צעקותיו של האלוף על צוות בקו"ם הגיעו עד חדר-ההמתנה. ראינו את קציני צוות-בקו"ם יוצאים מן המשרד חיוורים וחפויי-ראש.

באותו מפגש סוכם לרענן את נוהלי הגיוס, ואם חייל בעל פרופיל נמוך מתעקש לשרת ביחידה-קרבית – יש ללכת לקראתו. האלוף קבע, כי אבשלום ראוי לסיכוי נוסף. הוא יינזף בבית-דין צבאי על עריקותיו ויועבר לבסיס-טירונות "בזק". האלוף דיווח על כך והודה לנו שהבאנו את המקרה לפניו. יוסי הסיע את אבשלום לכלא. אבשלום לקח את ציודו האישי והם המשיכו לגן-שחר.

למחרת-היום, לאחר משפט קצרצר, אבשלום הוסע ישירות לבזק, מחנה-טירונים של חטיבת גולני". ליד שער המחנה המתין לו מפקד-הבסיס, לאחר שהאלוף דיווח לו בפרוטרוט על המקרה. אבשלום זכה לקבלת-פנים אוהדת ונשלח לאחת הפלוגות.

מדי שבוע טלפנתי למפקד-הבסיס וביקשתי לדעת מה שלומו של אבשלום. הייתי מודאג כאילו היה בני.

"אל תדאג, אנחנו מקדישים לו תשומת-לב רבה. הוא בחור יוצא-מן הכלל. אולי לא תאמין, אך גם האלוף מטלפן. בעוד יומיים בשמונה בערב יתקיים בצומת-גולני טקס השבעת טירונים לצה"ל. הם ייצאו למסע וביניהם אבשלום צנעני. אני מציע שתגיע למסדר."

"ועוד איך אגיע."

כעבור יומיים, בשעות הערב, נסעתי לצומת גולני. כחמישה קילומטרים מן הצומת ראיתי פלוגות-חיילים מיוזעות מתנהלות במסע מזורז לאורך הכביש בדרך לצומת-גולני. חיפשתי את אבשלום, אך לך חפש נער תימני בליל אפל. עצרתי את הרכב מספר פעמים ושאלתי עליו. באחת העצירות הגעתי לפלוגתו ואחד החיילים אמר:

"הוא במאסף."

המתנתי לזנב הפלוגה ולבסוף זיהיתי אותו, כשהוא מסייע לחייל כושל. עצרתי את הרכב קרוב לצומת ויצאתי אליו.

"אבשלום, מה שלומך?"

"הו, זה אתה? בסדר גמור. אני בחוליית-מאסף ועוזר לחבר שקשה לו ללכת." הוא אחז בידו חבל וגרר חייל. לאותו חייל, לדבריו, יש שבר-הליכה. אגב המסע, אבשלום סיפר לי שהם היו בשבוע שעבר במוזיאון-השואה בקיבוץ לוחמי-הגטאות והיה מעניין מאוד.

"ידעת משהו על השואה?"

"בכיתה דל"ת המורה דיברה על זה, אבל לא זכרתי כלום."

"החזקת בטירונות מעמד, לא היו בעיות?"

"שום בעיות. היום אנחנו מקבלים רובים, כומתות חומות ובשבת הקרובה אני יקיף בהליכה זקופה את גן-שחר פעמיים! שהכול יראו וידעו, כי לגן-שחר יש חייל-קרבי..."

שטח המיפקד המה חיילים, הורים ואורחים. ברקע בקעו צלילי תזמורת-צבאית. אבשלום עמד זקוף-קומה, גאה, כשברקע סמל-אש: האילן המסורתי של חטיבת "גולני". לאחר שאבשלום שמע את נוסח ההשבעה לצה"ל שאג במלוא גרונו, ביחד עם כולם:

"הנני נשבע!"

אחר-כך כל חייל הוזמן לרחבת הפיקוד וזכה ברובה צבאי, בספר תנ"ך ובכומתה חומה. לבסוף הוקראו שמותיהם של החניכים המצטיינים, וכמעט פרצנו בבכי, חרות לפיד ואני, כששמענו את שמו של אבשלום צנעני בין המצטיינים.

לפתע הגיח מן העלטה יוסי בובלין, שאיחר להגיע. התחבקנו כזוג הורים שבאו לחגיגת הבן.

בתום המסדר נפגשנו עם מפקד-הבסיס ושאלנו על אבשלום צנעני.

"הו, אני מכיר את הסיפור לפרטי-פרטיו," השיב מפקד הבסיס. "ראש-אכ"א ממשיך להתקשר ולשאול עליו. כל צוות המדריכים מודע לרקע שלו. נכנסנו לאמביציה שיצליח, והאמת היא, שהוא הצליח בלי לקבל הנחות. הוא סיים את הטירונות כחניך מצטיין בזכות, לא בחסד. הוא לימד אותנו פרק מאלף מהי אמביציה. שלשום נערך מטווח ואבשלום השיג בו תוצאות בינוניות. הוא היה מאוכזב, ולמחרת פנה למדריך וביקש מטווח-שיפורים על חשבון מנוחת-הצהריים. המפקד בא אליי ואישרתי. אבשלום צירף אליו עוד כמה חיילים שכשלו. המקבץ שהשיג היה יוצא-מן הכלל. הוא סיפר בגאווה למפקדו, שבחופש הקרוב, הוא יקיף את העיירה פעמיים כשלראשו כומתה קרבית."

שנה וחצי חלפו. יוסי בובלין טילפן וסיפר, שהעיירה אט אט משנה פניה והפשיעה בירידה. אבשלום צנעני סיים קורס מ"כים בהצטיינות ונשלח להדריך בבסיס "נערי-רפול" – חיילים בעלי רקע אישי קשה והשכלה נמוכה. הוא הגיע שם להישגים מרשימים ומפקד-הבסיס המליץ לשלוח אותו לשנת לימודים על חשבון הצבא ולאחריו – קורס-קצינים. שמונה מבני גן-שחר כבר משרתים ביחידות קרביות, היית מאמין?"

"בזכותך."

"גם, אך בעיקר בזכות אבשלום צנעני. הוא מגיע הביתה בסופי שבוע, מבקר בכיתות בית-הספר, במתנ"ס ומספר על שירותו הצבאי ועל גאוותו הקרבית כבן גן-שחר. כשהדברים נשמעים מפיו – תהודתם והשפעתם עצומה. פה מכירים את המשפחה, שמעו על אחיו הפושע שנעלם ועל מצבם של הוריו החולים.

"קשה לי להסביר זאת, אך משהו חיובי מתחולל בגן-שחר. אולי לא תאמין, אך כל יום-שישי, בשש בערב, לפני שהכול הולכים לבית-הכנסת, אבשלום נראה במדיו הצבאיים, כשעל ראשו כומתה-קרבית, מקיף את העיירה בקומה זקופה, כאילו צעד במצעד יום-העצמאות.

"לפני שבועיים, להפתעתנו, אבשלום כבר לא צעד לבד. שלושה חיילים קרביים ואחת מבנות העיירה, חובשת בצנחנים, הצטרפו למצעד. הלמות נעליהם נשמעה היטב על הכביש ולמרבה השמחה, תושבים יצאו מבתיהם לקדם את פני הצועדים. הגברים מחאו-כפיים, קראו קריאות עידוד, הנשים יללו, כשהן מגלגלות לשונן בפיהן, כמו בחגיגות המימונה.

"לא התאפקתי וסיפרתי על כך לראש-אכ"א," המשיך יוסי, "והאלוף התרגש מאוד. בסוף אותו שבוע, ביום שישי לפנות-ערב, הוא הגיע לכאן, ברכב-אזרחי יחד עם צוות בקו"ם, מבלי שאיש יידע על-כך. הם חנו בהסתר מתחת לעץ, ליד הכביש. הם ראו את המצעד המוזר צועד בגאווה, בראש זקוף והתמוגגו מנחת. למחרת הוא טילפן אליי."

"ממש לא יאומן!" עניתי בהתרגשות.

"אני מזמין אותך לבוא ולראות במו-עיניך." באתי וראיתי.

שיעור במעורבות.

* * *

אמנון הולצמן: השלום איננו "חזון תעתועים"!

בתגובה למכתבו המציאותי והנבון של מאיר ריבקין כתב אהוד (גיליון 339): "אשרי המאמין בחזון התעתועים של השלום-כביכול."

מדינת ישראל חתמה על שני הסכמי שלום עם שתי ישויות אויבות. עד היום, בפרק זמן של עשרות שנים, לא נהרג אף חייל בחזית המצרית או הירדנית.

אמנם גם הגבול הסורי שקט אך סוריה הורגת בנו באמצעות תמיכתה בחיזבאללה. בהסכם שלום, במידה וסוריה תרצה בהצלחתו, תופסק תמיכתה בחיזבאללה.

עם הפלסטינים עדיין לא נחתם שום הסכם שלום.

בינתיים לשלום יש הצלחה של 100%. כל זה כלל לא מפריע לאהוד לכתוב שהשלום הוא "חזון תעתועים".

בברכה,

אמנון הולצמן

אהוד: כאשר תיפקחנה עיניך לראות היכן אתה חי, אולי תבין יום אחד את דבריי. מצידי, הלוואי שהיית צודק, אך בינתיים – אמונה בדבריך היא רמייה עצמית. כדאי לך לקרוא את ניתוחיו של ד"ר גיא בכור. אני מסכים כמעט לכל דבריו.

אהוד בן עזר

"איפה היית כאשר הוכרזה המדינה?" –

"כאשר המדינה הוכרזה אימא שלחה אותי למכולת של מילברג!"

לא אחד מאיתנו שואל את עצמו וגם נשאל – איפה היית ביום הכרזת המדינה, יום שישי, ה-15 במאי 1948, אחר הצהריים?

ובכן, יש אנשים שנדמה להם שהיו שם ואז אבל הם טרם נולדו, ויש אנשים שנדמה להם שהם נלחמו אז אבל הם לא נלחמו, ויש כמובן אנשים, והם כולם מן השש מאות וחמישים אלף שמנה אז היישוב העברי, שהביאו את המדינה ושאלפים מהם נהרגו נפצעו במלחמת השחרור, אשר לימים שונה שמה והפכה למלחמת העצמאות.

ואני?

הייתי אז נער בן שתים-עשרה וטרם היו לי אופניים (שקניתים רק לאחר שנה ממתנות הבר-מצווה) וכך לא היתה לי אפילו הזכות של הנערים הבוגרים ממני לחלק את הפתקים מחנותו של דוד אוורבוך ("הכורך") לחברי "ההגנה", שהיו מעין "צו קריאה" לשמירות.

את חלקי למאמץ המשפחתי עשיתי בשליחויות למכולת. למכולת של מילברג, למטה, בקצה המערבי של רחוב פיק"א, כאשר בין המכולת לבין הווילה היפה של ראש העיר יוסף ספיר מפריד רק ביתו של משה סלור (שהוא להערכתי דוד של בן עמי קדיש מארה"ב, אחי אימו רבקה קיידיש-סלור).

ובכן, כאשר כל מי שיש לו מקלט רדיו, ולא היו אז רבים כאלה, נצמד לשידור הישיר לשמוע את טקס הכרזת המדינה, נזעקה אימי דורה כי חסרו לה כמה וכמה מצרכים לקראת השבת, ואוטוטוטו מילברג סוגר בגלל השבת!

וכך, בעוד מרבית אנשי היישוב העברי בארץ-ישראל, מי שהיו סמוכים לרדיו, ישבו והאזינו בחרדת קודש ובדמעות להכרזתה של המדינה ולקריאת מגילת העצמאות, אני עשיתי דרכי עם סל גדול במורד רחוב פיק"א, בואכה מילברג, ורק שמעתי למקוטעין מהחלונות הפתוחים, מהבתים שהיה בהם רדיו ויושביהם הגבירו בכוונה את עוצמת הקול לטובת השכנים שאין להם – שמעתי למקוטעין את טקס הכרזת המדינה. כך הלוך, וכך חזור עם הסל הגדוש במעלה הרחוב עד ביתנו שהיה במקום גבוה, הבית הרביעי מצד רחוב רוטשילד.

כשהייתי בסוף כיתה אל"ף עברתי ניתוח אפנדיציט (התוספתן) והפסדתי חודש לימודים, והנזק והפיגור שנגרמו לי, אמנם רק בחשבון, לימים מתמטיקה – נמשכו עד בחינת הבגרות בסוף השביעית (כיתה י"א).

דבר דומה לגבי טקס הכרזת העצמאות ההוא. משהו ממנו חסר לי עד היום, בעשור השמיני לחיי. קשה לי להתפעל מכל דבר גדול או מעמד חשוב, אלא אני עוסק רק בקטנות ורק בגללן מזיל לעיתים דמעות של התרגשות או של צער, כמו בנאומו של אל פצ'ינו בסיום הסרט הנהדר והבלתי נשכח "ניחוח אישה".

תגובות חמות לתמיכת העורך באהוד אולמרט

אהרון רול: אין לאולמרט מנדט מהעם לשלוט

שלום אהוד,

תוך קריאת המאמרים [גיליון 340] לא יכולתי שלא להבחין במסע (יחצ"ני?) להצלתו ושרידותו של אהוד אולמרט בראשות הממשלה למרות הכול...

איני בא לנסות לשכנעך אחרת משום שאין לכך סיכוי וכן, "רצונו של אדם כבודו" ומי אני שאצא כנגד. אך ישנן מספר קביעות אשר מחייבות העמדת העובדות לאשורן וכך אעשה. כמובן שלא אביע דעה ואותיר לך את המסקנה הנובעת מהעובדות, לכאן או לכאן.

ניקח לדוגמא את קביעתך כי: "ראש ממשלה נבחר העומד היטב בראש המאבק על עצם קיומנו ואינו מבייש את כהונתו."

ובכן –

* כל ראש ממשלה או כל מנהל ניבחן במינויים של עוזריו (שריו) מינויו של עמיר פרץ לשר ביטחון היה מופרך אם לא הזוי והתוצאות לעמנו ולחיילינו בהתאם. מינויו של הירשזון לשר אוצר היה אסוני והתוצאות בהתאם. מינויה של יולי תמיר לשרת החינוך היה (והינו) בדיחה עצובה.

* אולמרט הגה את פינוי גוש קטיף בבחינת "הראש היה אולמרט והידים ידי שרון". שניהם שיקרו במצח נחושה לעם ישראל כי הפינוי החד צדדי של רצועת עזה הוא טוב לישראל מבחינה ביטחונית. לא רבים כיום בישראל חושבים כי ישראל זכתה בפיס ביטחוני כשפינתה את הרצועה בתזמון ובצורה שנעשתה (וזאת מבלי להיכנס לדיון בנחיצות או שלילת הפינוי עצמו). אפשר שתוצאות הפינוי להוותנו יקבעו בטווח הרחוק את עצם אפשרות קיומה של מדינת ישראל.

* ניהול מלחמת לבנון השנייה ע"י אולמרט היה חרפה. וינוגרד אמר זאת בריש גלי.

* ניהול מלחמת העורף במלחמה היה בושה לעם ישראל. וינוגרד אמר זאת (ואתה יודע זאת כמובן).

* שיקום העורף לאחר המלחמה והכנתו למלחמה הבאה לא החל אפילו כדבעי.

* מירב הכשלים המנהליים והמנהיגותיים שהתגלו במלחמת לבנון וזאת כבר כשנתיים לאחריה עדיין לא תוקנו ואין ניראה באופק כי יתוקנו ע"י אולמרט.

* ניהול העמות עם החמאס הוא ביזיון קולוסלי. מעטים מעריכים אחרת כיום.

* הכנת אמצעים אקטיביים להגנת שדרות/אשקלון (טילים נגדטילים, ליזר וכו') אפילו לא החלו וזאת כשנתים מעליית החמאס לשלטון (באישורו של אולמרט לבחירות שם) ואפשר כי אך ב-2012 ניהיה מוכנים (אולי, אין ביטחון בכך), ומה עד אז?

* מיגון לתושבי שדרות אולמרט לא סיפק (לא נמגן עצמנו למוות) אך גם פתרונות לירי הקסאם לא סיפק ומשכך?

* ניהול העימות עם איראן הוא צולע.

* ניהול העימות עם הסורים צולע ומקרטע.

* ניהול העימות עם הפלסטינים....בדיחה.

* ניהול שביתות המורים, חבל על הדיבורים, נלעג.

* אולמרט הוא ראש הממשלה הנחקר ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. ברי הוא שאין עשן בלי אש. ברי הוא כי ראש ממשלה אשר עננה מסיבית של חשדות רובצת על כתפיו אינו יכול לנהל את ענייני המדינה כאשר מירב עיסוקו הוא הישרדות וחקירות. אך מה לעשות ניראה כי יש לחקור ולהגיע לשורשי האמת. כל המערכת הדמוקרטית מבוססת על כך. חמור מכך, רוה"מ במצבו של אולמרט עלול, ויש רגליים לסברה, להחליט החלטות המנוגדות לטובתה של המדינה על מנת להיחלץ מאימת הדין. האם קלקולים באזורים אחרים של חיינו ואזלת ידה של המשטרה שם מצדיקים את שחיתויותיו של אולמרט תוך עצימת עינינו... אתרוגיזם קוראים לכך?

* אין לאולמרט מנדט מהעם לשלוט והוא מתקיים נישא בלבדית על כידוני חברי הכנסת קנויי ההטבות (כן, כן, אני יודע, הוא ניבחר בבחירות דמוקרטיות אך גם, להבדיל אלפי הבדלות, גם היטלר)

וכעת לאור הנ"ל (המהווה אך חלק מן העובדות הכושלות) נקרא שוב את ההגדרה: "ראש ממשלה נבחר העומד היטב בראש המאבק על עצם קיומנו ואינו מבייש את כהונתו."

האומנם?

כפי שאמרתי ברישא, העובדות לפניך, המסקנות הן בידך. עבורי המסקנות ברורות כשמש כמובן.

להשתמע

אהרון רול

לאהרון רול שלום,

* אילו קראת בעיון את גיליונות "חדשות בן עזר" מראשיתם וגם בתקופת מלחמת לבנון השנייה היית נוכח לדעת שאני עקבי בתמיכתי בראש הממשלה המכהן וגם הבאתי לא פעם ולא פעמיים את כל הנימוקים לכך ולא אחזור עליהם כאן.

* אבל כמובן שאתה צודק – לא ייתכן שאני אתמוך בו לפי מיטב שיקול דעתי, מצפוני, עצמאותי והבנתי את המציאות בישראל ואת טובתה כיום – אלא ברור שאעשה זאת רק כמי שממלא תפקיד יחצ"ן, כפי שאתה רומז – וכמי שאכן נמצא על ה"פֵּי רוֹל" של לשכת ראש הממשלה ומקבל משם תשלום שוחד פעמיים בשבוע קבוע עבור התמיכה בו, ולכן אינני יכול לשנות את דעתי המוטה על אודות אולמרט אפילו אם הוא, כרמז המבריק האחרון שלך, נבחר באותה שיטה פסולה של בחירות דמוקרטיות שבה עלה לשלטון היטלר והוא שולט בנו בזכות כידוני חברי הכנסת הקנויים שלו.

* שכחת גם לציין שאהוד אולמרט אשם בכך שמדינת ישראל מוקפת אויבים הזוממים להכחידה, וזה מצב נתון שאותו קיבל (כמו שהנציב היהודי הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל חתם על פיסת נייר, לאחר רדתו בנמל יפו, לאשר שקיבל "ארץ ישראל שלמה אחת") – ומה לעשות שאין למצבנו המסוכן שום פתרון פלאים. אפילו השלום עם מצרים מתקיים בין השאר ואולי בעיקר – משום שהאמריקאים מעבירים למובארק תמיכה קבועה במאות מיליוני דולרים לשנה, וטוב שהם נוהגים כך – כדי שיוכל להאכיל את עמו בפיתות בפחות ממחצית מחירן הריאלי, אחרת יתמוטט משטרו, ועימו השלום.

להשתמע ממרחקים שמעבר לאוקיינוס, המחדדים כנראה את הראייה הביקורתית, אבל בכל זאת הייתי מציע לך לבקר מפעם לפעם בארץ, כדי לעמוד על המציאות מקרוב,

בברכה,

אהוד בן עזר

כה אמר סולון

אהוד שלום,

 כאומלבסי בעבר אני קורא בסקרנות את "העיתון" שאתה מפיץ ברשת אבל לא תמיד אני מסכים איתך כמו במקרה שאתה מסנגר על רוה"מ ותוקף את אלה הממונים על אכיפת החוק. סולון, המחוקק האתונאי נשאל לאיזו מדינות יש מימשל המתוקן, והוא השיב: "מדינות שבהן האזרחים נשמעים לשלטונות והשלטונות נשמעים לחוקים."

אורי ארמוני

גבעת עדה

אלי יזרעאלי: למי אצביע הפעם?

פעם, בילדותנו, היו עושים לנו את המשחק הדבילי לפני פורים, של "למה אתחפש השנה?" – על אותו משקל ניתן לקיים בימים אלה את המשחק "למי אצביע הפעם?"

בחירה מצוינת זו "ישראל ביתנו". מפלגה מאוד דמוקרטית, שבה אף אחד לא מפריע לליברמן לעשות כרצונו ולמנות כרצונו. זו גם מפלגה מאוד הגונה, שהרי כולם תומכים בליברמן, שמקיים קשרים עם האוליגרכיה הרוסית, המקדמת את הצעירים הישראלים, ואם לא את כולם, לפחות את בתו חסרת הכישורים של המנהיג להיות מנכ"לית של חברה עתירת מיליונים.

גם מר"צ זו בחירה טובה. יש שם מכשפה בדמותה של זהבה גלאון, וכבר מזמן הפכה הכנסת לקרקס. אם נוסיף לה את רן כהן הצדקן ושוחר המיקרופונים, נקבל אידיאל ציוני של ארץ ישראל היפה.

ש"ס זו בחירה טובה יותר. יש בה הרבה רוטאציה לאורך השנים. מה גם, שכאשר עומדת להסתיים כהונתו של שר בתיק מסויים, כבר עומד לזכותו תיק חדש, במשטרה. במרוצת הזמן התיק מאד מעסיק אותו, וכאדם ישר, הנמנע מכפל תפקידים, הוא עובר מהממשלה או מהכנסת, היישר לרמלה.

בחירה עוד יותר טובה זו מפלגת הגימלאים. מדוע להצביע למר"צ עם ליצנים מאופקים, כשאפשר להצביע לכוכבים אמיתיים?

אבל הבחירה הטובה מכולם זו מפלגתו החדשה של ארקדי גאיידמק – אושייה מדינית בפני עצמה. הוא הוכיח שהוא מסוגל לעשות, מה שמעולם לא עשו לפניו. ללא בחירות, ללא סניפים, כבר יש לו שלושה חברי כנסת אידיאליסטים, או כפי שהצהיר יוחנן גלזר, אחד משלושת הפורשים – "אני עושה מה שטוב למדינה." עבור גאיידמק "המדינה זה אני," כמו אצל נפוליאון. לא פלא שהצרפתים הקטנוניים כועסים עליו, לאחר שגנב להם את המימרה. הרי אנו יודעים, שמעבר לכך הוא צדיק.

ואל תבחרו באולמרט. תציקו לו. הוא ממש לא משחק נכון. בטח לא לפי הכללים של הנ"ל. הוא מנהל ממשלה לא קלה, ומציג הצלחות לא מעטות. הוא אינו רץ לתקשורת עם כל שטות, כמו הפצצת כור גרעיני מסכן בסוריה או קידום תהליך השלום. הוא ראש הממשלה הרציני ביותר שהיה (כן, גם יותר משרון, רבין ואפילו בן גוריון), למרות הנחשים והעקרבים המטפסים עליו יום-יום מתוך הבור. איננו זקוקים לראש ממשלה כזה. נלך על הטוב ביותר. גאיידמק לשלטון!!!!!

ראש ממשלה לא ייחקר אלא בתום תקופת כהונתו

סופר נידח שלום,

מדוע התלונות והחקירות נגד אהוד אולמרט לא התרחשו לפני היבחרו לראש ממשלה? השאלה היא רטורית. צריך לדרוש מחברי הכנסת לחוקק חוק לפיו ראש ממשלה לא ייחקר ולא יועמד לדין, אלא בתום כהונתו כראש ממשלה (בדומה למצב החוקי לגבי הנשיא בצרפת).

רון וייס

רמת-גן

אי אפשר להבין חסיד שוטה [בן עזר] של עסקן מפלגתי מושחת, יהיר וחלקלק

בגיליון האחרון של המכתב העיתי [340] יוצא העורך, כדרכו משכבר, להגנה על אולמרט ולמתקפה על כל אלה שמעיזים לחוקרו על שחיתויות. בין היתר, הוא מאשים את האחרונים ש"אין להם במה לעסוק אלא בעריפת ראשו של ראש ממשלה נבחר העומד היטב בראש המאבק על עצם קיומנו ואינו מבייש את כהונתו."

ראשית, אזכיר לעורך, שמי שנבחר לראש ממשלה היה אריאל שרון, ואילו אולמרט תפס את כיסאו רק בעטיו של אירוע מוחי בלתי צפוי.

שנית, כיצד בדיוק עומד אולמרט היטב בראש המאבק על עצם קיומנו? בהצלחתו הגדולה במלחמת לבנון השנייה? בהפקרתם של תושבי שדרות לרולטה החמאסית? במשא ומתן ותרני עם אבו מאזן? בנכונות להחזיר את כל הגולן לידיהם של הסורים? אם זו עמידה טובה – נפילה מה היא?

אפשר להתייחס בהבנה לחסיד שוטה שנשבה בקסמה של אישיות כריזמטית, אבל קשה, אם לא בלתי אפשרי, להבין חסיד שוטה של עסקן מפלגתי מושחת, יהיר וחלקלק.

רחמים כהן

אהוד: אם אינני טועה אהוד אולמרט לא מוּנה לתפקידו על ידי מבקר המדינה או הפרקליטוּת אלא נבחר כדין בבחירות האחרונות בראש רשימת "קדימה", ועד שלא תתקיימנה בחירות חדשות, זהו רצון הבוחר. אני חושב שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו, ואם יצליחו לשבור אותו, אנחנו נתגעגע אליו, כי אין כרגע מתאים ממנו. אבל יצר ההרס העצמי שלנו חזק כנראה מכל היגיון, וגם דבריך הם הוכחה לכך. אגב, יש לנו מלחמה עם אוייבים קשים ופנאטיים ששוקדים להשמיד אותנו, אבל בעיני אנשים כמוך הם לא אשמים. רק אולמרט אשם.

ישראל הר

הירשזון: "תאמינו לי, אני בקושי יודע לקרוא חשבון בנק!"

אני בשם עם ישראל מסרב לעבוד כחוקר המאמין לנאשם זה שכותרת בעמוד הראשון בצירוף דיוקנו המזוקן בעיתון "ישראל היום" אמר שר האוצר לשעבר [היום רק ח"כ בכנסת] בממשלת אולמרט: "תאמינו לי, אני בקושי יודע לקרוא חשבון בנק," וזה כנראה לי – שואל אותך אדוני השר, כלומר אתה איש ישר דרך אז האיך יכולת להעז ולהסכים למינויך לתפקיד שר אוצר?

תודה. וכל טוב לכם בחג העצמאות השישים לישראל, עורכים יקרים וקוראי מכתב עיתי.

שלכם,

ישראל הר

עוזי ברעם: חלק גדול מגדולתם של מנהיגי העבר נובע מכך שהיו נורמות אחרות

עוזי ברעם טוען שלא רק שלבן-גוריון היה קשה היום עם המציאות – גם המציאות היתה מתקשה להתמודד עם בן-גוריון. "בהרצאות שלי אני תמיד אומר שבן-גוריון, עם כל גדולתו, לא יכול היה לעשות היום שום דבר בגלל הנורמות הקיימות ובגלל התקשורת. הרי מי ידע אז מה קורה במסדרונות השלטון? כשבן-גוריון נסע לחו"ל, והיה כתוב שהוא הולך לחנויות ספרים והנהג שלו משלם אחריו, מישהו שאל מאיפה הכסף? אם זה מכספי מדינה או מכספו? מישהו שאל את השאלות האלה?

"הנורמות השתנו, וחלק גדול מגדולתם של מנהיגי העבר נובע מכך שהיו נורמות אחרות. במפלגת העבודה הודו השבוע שלו חי היום, היו מתחשבנים איתו על הספרים, והיו עושים לפולה את מה שעשו אחר כך לשרה נתניהו, וצלמי פפרצ'י היו רודפים אחריו והוא בוודאי לא היה מסתדר עם הטלוויזיה."

"מוסף שבעה ימים", "ידיעות אחרונות", 2.5.08. מתוך: "מלכות דוד" מאת אמירה לם.

* * *

במלאת 63 שנים לכניעת גרמניה הנאצית

לצבאות בנות הברית

יצחק שנברג [שנהר]

 ימים / מסיפורו של פליט

נדפס לראשונה בגיליון הניצחון של "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", מאי 1945

בשעה שהתחילו חומות הגטו בוערות באש מכונסים היינו גברים אחדים בחדר הנשקף על כיכר השוק. כל אחד מאיתנו היה עמוס צקלון-מסעות שהתנשא כחטוטרת על הגב, וכל אחד החזיק מקל בידו כמזמן עצמו לדרך רחוקה. החדר היה ריק מרהיטים, ככר השוק היתה ריקה מאדם, ופינו אנו היה ריק מכל דיבור. דומם עמדנו צפופים בחלון היחיד שבחדר, גחונים לפנינו ורבוצים זה על חטוטרתו של זה. מן הרחובות הסמוכים נישא קול רובים, והכדורים שרטו בכותלי הבתים כציפורניים גדולות.

אני הייתי האחרון בשורת הניצבים אל החלון, ומרוב קשב ועמידה בלי נוע נתקהו בי כל חושי ולא שמעתי עוד אלא חרחור נשימתם של העומדים לפניי. איני יודע כמה שעות עברו עליי בכך, עד שנדמה לי כי מישהו עומד מאחרי גבי, ובו ברגע נגעה כף-יד קלה בזרועי. החזרתי פניי וראיתי נערה כבת חמש-עשרה כחושה וחיוורת, לבושה שמלה בלויה ארוכה משיעור קומתה, ורגליה יחפות. אמרתי לשאול אותה מאין באה וכיצד נכנסה לכאן באין-שמע, אך היא הגישה אצבעה אל פיה וביד השנייה רמזה כי אלך אחריה. נשמעתי לה ובלא אומר נעתקתי מעם החבורה ויצאתי איתה החוצה. היא צעדה בחיפזון לפניי וראשה כבוש בקרקע. בביטחה מופלאה הוליכה אותי בין בתים דולקים ועיי מפולת, דרך נקבות ומרתפים ומבואות שנפלשו מחמת חורבן. פעמים היתה נעלמת מעיניי וליבי היה הולם בחזקה, ומיד היתה חוזרת ונגלית אליי, מקפצת מִקורה אל אבן ושמלתה הארוכה מתלבטת בין רגליה. לאחר שעה יתירה נמצאנו עומדים פתאום מחוץ לעיר, והיער האפיל נגדנו מרחוק. הנערה עמדה מלכת ואמרה לי:

"ומכאן ואילך הישר ולך עד שתבוא ליער ושם תיסתר".

"ואת לא תבואי עימדי?" שאלתי.

"לא. אני אשוב אל האחרים. איני יכולה להוליך את האנשים אלא אחד אחד. אם נלך בחבורה ודאי שישגיחו בנו."

היא חזרה ופנתה לעבר העיר ועד מהרה נעלמה מעיניי. התקנתי את הציקלון על גבי והתחלתי רץ לעבור את כברת המישור עד ליער. כשנכנסתי אל בין האילנות כבר היה לילה. שבילי היער לא היו נהירים לי, כי מאז ימי ילדותי לא נזדמנתי שמה מעודי. כל ימיי הייתי עוסק בהוראה בעיר, ובחודשי הפגרה הייתי נוהג לנסוע אל עיירה שבהרים להתארח אצל קרוביי. התעייה ביער הוגיעתני מאוד, נשענתי בציקלוני אל גזע אילן ועמדתי לפוש. דממה היתה סביבי, רק רוח קלה רשרשה בין הענפים. שלהבות הבערה שבעיר האדימו מרחוק בשמיים כיקידת שקיעה שאינה כבה עולמית. החשכה הלכה וגברה, ובדי-עמל עקרתי את רגליי והמשכתי להעמיק ביער. בחופזי שכחתי לשאול את פי הנערה אם נתכוונה למקום סתר מסוים, וכסומא הייתי גושש במקלי בבלי דעת אם מעמיק אני ביער או סובב הולך על מקום אחד. כבר נמלכתי בדעתי שמא מוטב כי אקושש לי זרדים ועלים ואתכסה בהם ואחכה עד אור הבוקר, אך עד כה ועד כה שקעה אחת מרגליי בבור שבאדמה, ואני לא עצרתי כוח והתחלתי נופל למעמקים.

כשנתעוררתי היה חושך סביב לי. לא ידעתי אם שחור-הלילה עדיין ממלא את ארובות עיניי, או אופל של בור תחתיות. התחלתי ממשש בידיי ונוכחתי כי שכוב אני על גבי דרגש של עץ, ובנופלי עליו נקעה ירכי ונפצעה. למרגלותיי מצאתי כידון תקוע בחומת האדמה ועליו בדל-נר של שעווה. תוך כדי שכיבה נחלצתי מציקלוני והוצאתי משם גפרורים אחדים. העליתי את הנר וראיתי כי במאורה עמוקה אני שרוי. אמרתי בלבי, אפשר ופרטיזנים קבעו כאן לעצמם מדור של סתר. למראשותיי מצאתי פח מלא מים ועליו קופסה קטנה משל שימורים. מרוב כאב לא יכולתי לקום על רגלי. זחלתי לאיטי על ארבע וליבי נוקפני מאוד שמא יבער הנר עד גמירא ויכבה. שעה רבה עברה עליי עד שמילאתי את הקופסה מים מן הפח. תחילה שתיתי לרווייה, אחר כך פשטתי את כותונתי וטבלתיה במים והטלתי אותה על ירכי האנושה. הכאב נתמתק קמעה, וכבר התחלתי משעשע את נפשי: עם הנץ החמה אקום ואהיה חופר בכידון שלי באדמה. אפשר והדבר יימשך ימים על ימים, אך סוף שיעלה בידי ואצא לאור העולם.

כיביתי את הנר ושוב נפלה עליי תרדמה. כשהקיצותי היו דמדומי אורה מסתננים אליי מלמעלה. פי הבור היה מחופה שיחים ודרדרים, ולאחר שגלש גופי ביניהם חזרו לקדמותם. תמהתי ביני לבין עצמי: אם אנשים נסתופפו כאן במאורה כיצד היו עולים ויורדים! חזרתי בי מדעתי ולא עמדתי לחפור באדמה. אמרתי, מוטב שאמתין יום אחד שמא תרוויח ירכי בינתיים, או שמא יזדמן הנה מישהו מדרי-המקום. פרסתי לי פרוסה מן הפת שבציקלוני ולעסתי לאיטי. המים העכורים המו במעיי, והכאב שבירכי היה להמם בו את כל גופי.

כל אותו יום רבצתי בלי נוע על גבי הדרגש, לא נים ולא תיר. הייתי פוקח את עיניי לשעה, מסתכל באורה העמומה שבבור וחוזר ועוצמן. לאחר שעות מספר שוב לא יכולתי עוד לשוות בנפשי מה גוון יש לו ליום המהלך בעולם במלוא אורתו. בערב העליתי שוב את בדל-נרי והייתי מתופף באצבעותיי על לוח ליבי. אחר כך כיביתי את האור ושקעתי בשינה.

למחרת פתחתי במעשה חפירה. אמרתי לכרות לי מעבר באלכסון, מן הפינה שלמראשותיי עד למעלה, שמן הסתם אפגע בחריץ או בתעלה ותתקצר לי המלאכה. תחילה העמקתי יפה, אך לעת צהריים נתקלתי בשורשים עבים ובאבני צור, ולא יכולתי להם בכוחותיי הדלים. הפסקתי מן המלאכה והנחתי את הכידון בצידי. מעתה היו לי עיניי למותר, לפיכך נתתי דעתי על אוזניי וערכתי ציד על כל רחש עשבים וזיע ענפים. אך על האוזן לבדה לא יכולתי לחיות, והעיניים התחילו שופעות דמעות. לא בכיתי בשל המכאוב המכרסם בירכי, ולא בשל הרעב הכבד מנשוא, בכיתי על שום הבטלה הגדולה שאני שרוי בה. מחשבתי לא מצאה לה דבר ליאחז בו. יחידי אני בעולם, מכל משפחתי לא נותר איש בחיים, ואין לי קרוב ומודע להרהר בו. מחשבתי היתה זוחלת כעיוורת ודמעות מהלכות בעקבותיה. זכורני, פעם אחת קרא לי הקצין שמידט, הממונה על החיים והמוות בעיר, וציווני לבוא אליו בחצות לילה. כסבור הייתי, מתעתד הוא למסור לי פקודה חדשה בדבר הרכבה של מועצת הזקנים בעיר. נכנסתי אל לשכתו לשעה הקבועה ונתייצבתי בפתח.

"שב," אמר לי.

ישבתי ועשיתי אוזני כאפרכסת. על השולחן למולי ראיתי אקדוח גדול, תמונה של אישה צעירה, ובקבוק יי"ש ריק למחצה. שמידט התהלך בחדר אנה ואנה והיה חוטט בקיסם בין שיניו הצהובות. דממת לילה היתה סביב, ורק מן האגף הסמוך ללשכתו של שמידט נישא קול ילל ממושך. שם היה מדור המעצר לנידוני-הגירוש.

"אתה שומע?" אמר שמידט ונתעכב על ידי.

נשאתי אליו את עיניי וחיכיתי למוצא פיו.

"אין לך אומה היודעת לבכות כיהודים." הוא פתח את פי צווארונו ותמך ידיו בשולחן. נסתכל בי שעה קלה בשתיקה ואמר: "אתה מפחד בשבתך כאן לפניי?"

"לא," אמרתי.

"חבל," אמר וחייך לעומתי. "הן מורה היית, לא כן? ודאי נזדמן לך מאמר של פילוסוף גדול שהורה כי כל שאינו יודע פחד אינו מסוגל למעשה גבורה אמיתי. נא, טוב. שמעני נא: קראתי לך משום שאיני יכול לישון. רוצה אני כי תשב כאן ותספר לי סיפורי-מעשיות עד שאירדם. כיוון שמורה היית ודאי מצוי אתה אצל ספרים הרבה ותדע לבחור לי מטעמים של רוח. אך אל-נא תפטור אותי בדברים הידועים לי מכבר. חידוש מחודש תפשפש לך ותערכנו לפניי בטוב-טעם. וגם כשאירדם אל תפסיק ואל תזוז ממקומך פן אקיץ משנתי. כי אם תעירני בטרם זמן תישרה עליי רוח רעה מאוד."

הוא נפנה ממני והתנפל על הספה בלי לפשוט את בגדיו. אזרתי את כל כוח זיכרוני אך סיפור-מעשה לא נמצא לי לשעה. זיעה קרה ביצבצה בכל נקבוביות גופי.

"פתח פיך ויאירו דבריך," אמר לי שמידט ועצם את עיניו.

פכרתי את כפי בחוזקה וכלאתי את נשימתי. מחמת חלחלה גדולה לא ראיתי לפניי אלא את שלושת החפצים שעל גבי השולחן: תמונת אישה, אקדוח ובקבוק יי"ש. ובהיסח הדעת התחלתי מספר על עלמה כחולת-עין המהלכת בכרי-דשא ומרבד של פרחי אביב פרוש לרגליה. ממנה הפלגתי בלי משים ונשאתי דברי על אבירים מפוארים נושאי חרב היוצאים אל מעללי גבורה בארצות רחוקות. ומכאן דלגתי באחת אל אולמי משתאות בהם מסובים אנשים בחבורה, משמחים עצמם מתוך זחיחות הדעת ויופי שבנשמה, ראשיהם עטורי-ציצים ועיניהם צוחקות ושיחתם רצופה חכמה ובינה בעיתים. מסיח הייתי בלא מחשבה תחילה, וקשר לא היה בהם בדבריי. איני יודע אם קולי החדגוני הפיל תרדמה על שמידט, או שמא העמיד פני ישן. הוא שכב שרוע ודומם, ואני חושש הייתי למוש. נדמה לי כי אם אסב חלילה את ראשי עתיד צווארי שישמיע קול חריקה כמפתח במנעול של חלודה. דיברתי חרש ועיניי נטויות אל השולחן שלפניי. האקדוח והתמונה והבקבוק – דומה גם הם נסתכלו בי ומבט אחד היה לשלושתם. הרגעים הלכו לאיטם והלילה נתמשך עד אין סוף, וברוח הקלה נישאה יללה מן האגף הסמוך ללשכה.

לא נתחוור לי אימתי סיימתי באותו מעשה-לילה, וכיצד נפטרתי מעם שמידט, אבל זכור לי כי בצאתי משם למוחרת בבוקר תלו בי בני העיר את עיניהם בתמיהה רבה; ודאי כך נסתכלו העגורים באחיהם שחזר אליהם לאחר שהוציא את העצם מגרונו של הזאב.

בדל-נרי דלק עד גמירא וכבה. ברי היה לי כי מכאן ואילך עשויים לילותיי חושך בלבד. אז לבשתי מרדות וגמרתי אומר לפרוץ פרץ באוטם הדממה שלי ולהשמיע קולי ברמה. בשעות של ערות הייתי פתח פי לסירוגין וזועק זעקה. נותן הייתי עיני בפיסת התכלת שעל פי הבור – ומצעק. נותן הייתי עיני בחומת האדמה השחורה שלעומתי – ומצעק. הקפדתי מאוד על הסירוגין שבין זעקה לזעקה ונתתי בהם קבע, שמתוך כך זכיתי במשטר חיים של ממש. עם זאת חזרתי פעמים אחדות לעסוק במעשה-החפירה עד שמשכתי ידי ממנו כליל; האדמה היתה מידרדרת, וגושים לחים נפלו עליי ועל משכבי. אז עלה במחשבה לפניי שמא אוכל להכריז על עצמי במשאת עשן. בעמל אין קץ בקעתי קיסמים מן הדרגש, ערמתי אותם לערימה כלפי החור שבכלאי והוספתי עליהם גם את כנף מעילי כדי להרבות עשן. אך העשן קטר לאיטו והיה מתאבך ומצטבר בחלל הבור, עד שלבסוף נאלצתי לשכב ארצה על בטני לבל איחנק. הלֵאות הגדולה ירדה עליי ועל מורשי לבבי. כשגחנתי לשתות מים מן הפח נתקשיתי להחזיר את פלג-גופי אל משכבי. מחלקת הפח ניצנצה לעומתי בבואה שלי, והשתאיתי בראותי כי דומה היא לקלסתר פניו של אבי זקני. לכאורה, פרשת חיים שלו ופיסת הגורל שמונתה לי – כלום צד שווה יש ביניהן? ואף על פי כן צא וראה, עדיין אני דומה לו לסבא. הדבר גרם לי קורת רוח מרובה.

איני יודע כמה ימים עברו עליי בכך, שכן חדלתי אז למנות להם מיספר. הלחם אזל מציקלוני ואני לא חשתי ברעב ולא חשתי עוד בכאב. בשוכבי בלי נוע היה הדופק שלי נאלם דומייה, אך כל אימת שהנעתי כתף או זרוע היה מחריש אוזניי בהלמותו. נידמה היה לי שליבי דופק דפיקתו לריק כי שוב אין הדם רוהט בעורקיי, אלא ניגר בגופי אילך ואילך כנטפי מים ששרדו בכלי. לעיתים הייתי מנהם כחיה וסמוך לכך תהיתי על עצמי מתוך מבוכה. הווייה שלי נהפכה למין מסכת של קורי עכביש, שכל דבר חולף עושה בהם חור. יש אשר גפרור לא נדלק כהלכה בין אצבעותיי, מיד הייתי מזדעזע עד תוך תוכי ובוכה. דועך אתה, הייתי אומר אל ליבי, דועך כגפרור הלזה. שוב לא נותרו בידי אלא גפרורים מעטים. באחד הלילות גברה עליי אימת האפלה עד שנתפתיתי והדלקתי גפרור להאיר רגע על סביבותיי. וכל יום המחרת הייתי מוסר את נפשי בדברים קשים על שנתפסתי למעשה סכלות כזה. אחר כך נתעמעם בי הכול והייתי משול כצמח גדול: כל הייסורים נתקפלו בשורשים, ואילו בצמרת עדיין הילכה איוושת-קול משכך ומשביח: נוחה, נוחה! אל תירא ואל תחת! צמרתו של הצמח היתה שונאה את שורשיו, והשורשים היו מתעוותים במכאובים ומשועים אל הצמרת: כוזבת את! אי את מצפה לגאולה! גם את אינך מאמינה בה! ואני שכבתי נים ולא נים והקשבתי למחלוקת הגדולה שהפסק אין לה. ובאחת השעות הללו עלתה פתאום במחשבתי דמות הנערה הקטנה שהוציאה אותי מן העיר הבוערת. בשל עסקי הוראה שלי בקי הייתי בבני הנעורים שבעיר, ואילו הנערה ההיא לא נזדמנה לי מעודי. משנפלתי לבור נשתכחה מליבי כליל, ורק לאחר שעברתי כביכול מרחקי-אין-שיעור במסע זה על הדרגש שבתחתיות האדמה חזרה ונתגלתה לי. מה ראתה לחלץ אותי דווקא מן הדלקה? הרק משום שבאקראי נמצאתי אחרון בשורה? במחשכי השעות שלי התחלתי מטפח את מעשה הניסים הגדול שאירע לי באותו חדר קטן הצופה פני השוק. השתדלתי לחדש בזיכרוני את תווי פניה של הנערה, את צבע עיניה ואת מקלע שערותיה. שוב ראיתי אותה מהלכת לפניי צנומה ומחרישה ושמלתה ארוכה משיעור גופה, ובדמדומי לבבי נדמה לי כי אותה שמלה צחורה מצחור, וגפיים קטנות, פרודות לה על גבה. זמן מה הייתי יונק מן החזות הנוהרת הזו, אחר כך התחלתי חולק גם עליה: וכי מה ישועה היא ומה גאולה יש כאן? מן השלהבות מילטת אותי ולירכתי-בור הטלת אותי! הרי שלא היתה כאן אלא סמיות-לב וסמיות-עין ולא עוד. מתוך הטענות הללו וכיוצא בהן שבתי לבחון מעט-מעט את חזות הנערה בעלת-הגפים הלבנות, וראיתי בבירור והנה כפות רגליה מאובקות ורגבוביות של זוהמה בין אצבעותיהן. כך, כך, אמרתי אל נפשי, ודעתי נחה עליי כאילו פרקתי מעל צווארי עולו של חוב גדול.

מנוחה גדולה ירדה עליי. לפתע פתאום נתרווחה לי המערה וחייתי בה בטוב. אפשר כי לעת לילה היתה בינתי מסתתרת מפעם לפעם, אך ביום הייתי שוכב בשקט ומסיח עם לבבי. כמדומה, גם מחייך הייתי לפרקים. חדלתי מן הזעקה, שכן כל דיבור של קול היה מכלה את שיירי כוחותיי. נצטמקתי עד כדי פקעת קטנה של חיים, ושוב לא היה בי מקום לתהייה וחזונות. רק לכוכבים עדיין הייתי משתאה מאוד. הללו נהגו בי נוהג משונה ביותר. כל אותם הלילות לא הציץ אפילו אחד מהם אל פי הבור. הם פסחו עלי ועשו דרכם בעקיפין. מסבב הייתי את ראשי לכאן ולכאן ומכוֵין עיני לתפוס כוכב אחד מן הנחשלים בצבא מרום – ולא עלתה בידי. משל כאילו עזבו כולם את מעגלי הרקיע וערכו ערוגותיהם בשדה אחר. ובאחד הלילות הללו בהיותי משחק במחבואים עם הכוכבים שמעתי קול רשרוש על פי הבור. תחילה קפאו בי כל יצורי גוי, אחר כך נתלבו כל ניצוצי החיות שנשתיירו בי ואני קראתי בקול. אותו בעל-חי פלאי שבין השיחים נרתע לאחוריו ונבח אחת ושתים. זה היה כלב כופרי,888 כנראה, מסוג הכלבים שעיניהם עצובות ולשונם סרוחה. אין זאת, אמרתי, כי נתבסם מעתרת הריחות של אדמה ויער ונתעה הרחק מבית בעליו. רגעים אחדים שאף בנחיריו את הריח העולה מבור כלאי – ונסתלק. התקוות נשתגשגו בליבי כשיחי-ורדים ביום קיץ. הכלב ודאי שבא מבית איכרים, וכיון שריחי ישתמר בזיכרונו חזקה עליו שלא ייתן מנוח לבעליו וינהגם הנה בבוקר. ואולי כלבם הוא של אנשי-סתר הסובבים לילה ביער ומתכנים את עלילותיהם הקטנות. ואפילו הוא חניכם של אנשי שמידט, המגדלים כלבים לשם ציד אנשים, גם אז ברוך יהיה לי בבואו ובלבד שיעלוני מן הבור.

כל אותו לילה לא ישנתי. אש קדחה בי וסמרמרות אחזוני בלי הפוגה. הוזה הייתי בכלב והנה הוא מושך ברצועה הכרוכה בצווארו, והאנשים נגררים אחריו ומקללים אותו חרש והוא מייבב ומרחרח ומנהם. עם עלות השחר התגברתי על עצמי ובזחילה הצלחתי להטיל את גופי במהופך, כלומר הנחתי ראשי על מרגלות הדרגש למען יראו מושיעי ממרום-הבור את פניי והבחינו מיד מי הוא הנמצא במעמקים. בבוקר התחיל גשם יורד. טיפות המים נפלו על פניי, אך אני לא זזתי ממקומי. הגשם השיק בין טרפי האילנות והשלה את אוזניי בטפיחה מדומה של רגליים יחפות. בצהריים נהפך הגשם למטר סוחף ואשדות קטנים היו ניגרים לבור. נטלתי את הכידון בידי הרפופה והייתי מחרץ חריצים באדמה לכוֵין בהם את סילונות המים. הכלב לא חזר והיום החשיך. אמרתי להתפלל, אך מלבד שברי פסוקים של ספר תהילים לא יכולתי להעלות בזיכרוני תפילה כהלכה. התחלתי בוכה מתוך הרוגזה ומתוך החלחלה. כשאזלו דמעותיי כבדו עפעפיי מאוד. חשתי כי יורדת עליי השינה הגדולה שאין אחריה ולא כלום. ובטרם תתעכר סברתי נתחוור לי לפתע פתאום, כברק המבריק באישון לילה, כי אין בעולם אלא שאלה אחת ויחידה ופתרונה כולל את פתרון כל יתר השאלות כולן. והשאלה היא שאלת אלוהים. כל מה שאדם הוגה וחושב ואומר – בחינת מחלוקת הוא, בה יצביע בעד אלוהים או כנגדו. זו היתה מחשבתי האחרונה. לאחר מכן נעצמו עיניי. אמרתי בליבי: איני יכול לחכות עוד כי עליי לישון, וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן - - -

[סוף]

אהוד בן עזר: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!"

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 84, 27.10.05[

עם תום מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945, יצא גיליון עבה מיוחד, גיליון הניצחון, של השבועון המעולה "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", כמובן בתקופת המנדט הבריטי.

הופיע בו סיפור על יהודי שבילה את שנות המלחמה בבור והצליח לשרוד תקופה ארוכה, אך סמוך לתום המלחמה הוא מת ברעב או במחלה בגלל תנאי חייו הבלתי-אפשריים. הסיפור מסתיים במילותיו האחרונות: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!" – והיה מודפס בו גם רישום אמנותי בשחור-לבן של האיש בבור.

הייתי אז בן תשע וכבר ידענו את כל תולדות המלחמה וזוועות הגרמנים, בין השאר מהדיווחים הנאמנים בחוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת שלמה סקולסקי ויעקב חורגין. הסיפור מאוד השפיע עליי. אינני יודע מי מחברו. 60 שנה חלפו מאז ולא הצלחתי לשים ידי על גיליון "הגלגל" ההוא, ומאוד הייתי מודה למי מהקוראים שיודע משהו על הסיפור ומחברו ויכול לשלוח לי לפחות את צילום הסיפור עם תאריך הופעתו המדוייק.

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135, תל-אביב

*

לאהוד בן עזר שלום.

גיליון "הגלגל" שאתה מזכיר היה גם בשבילי הרבה יותר מחוברת סתם. רכשתי אותו בהיותי בן 10. אימא הסכימה לי לקנות אותו במחיר 50 מיל (אז "מחליף צבעים" עלה מיל). דפדוף בו מגלה את שפע החומר שבו. לי הוא היה אנציקלופדיה ראשונה בחיי: נאום לינקולן בגטיסבורג, פילדמרשל סמאטס, סקירת אירועי המלחמה, תמונות המנהיגים והגנרלים (ז'וקוב, ברדלי, מונטגומרי), דוד לאו הקריקטוריסט, א.ט.ס. [חיל הנשים המלכותי הבריטי], דף מתוך "מיין קאמף", גרניקה של פיקאסו, פלמינג – פנצילין, ארבע החירויות, הסיפור המרגש של יצחק שנברג [שנהר] "ימים – מסיפורו של פליט". כל אלה קרא ילד בן 10 עשרות פעמים ושמר את החוברת 60 שנה.

באיחולי בריאות,

חנוך לקח

נ"ב: אשתדל לצלם עבורך את הסיפור הנ"ל.

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

לאהוד,

רצ"ב תצלומי סיפורו של שנברג, [עם רישומיו של נפתלי בזם] וכן תצלום (לא מוצלח במיוחד) של עמוד השער. ככל שחיפשתי, לא מצאתי את מועד ההופעה. פשוט – אין. אולי הוא מתחבא באיזשהו עמוד פנימי. השער – בצבעים מלאים. ההדפסה – על נייר משובח ביותר, שלא כמו בימים ההם. המחיר – 50 מיל.

בידידות,

מוטקה נאור

[ד"ר מרדכי נאור. המכתב נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

אהוד בן עזר עונה: קראתי את הסיפור וחזרתי 60 שנה לאחור אל הילד בן 9 שהייתי קורא בו ושומרו שנים רבות עד שאבד. אולי משום שהיה זה גיליון הניצחון, זכרתי שגיבור הסיפור מת בבור ביום הניצחון שאליו לא זכה להגיע, אך לפי מה שקראתי עכשיו הוא מת כבר זמן רב לפני תום המלחמה.

הסיפור מרתק וכתוב בידי סופר חשוב ונשכח, שהיה תקופה קצרה מושא לאהבה עזה מצד דודתי אחות-אבי אסתר ראב, כפי שגם כתבתי על כך בסיפור חייה, "ימים של לענה ודבש". הוא לא היה בשואה אלא עלה ארצה שנים קודם לכן, והסיפור המרגש הוא בידיוני לחלוטין. (מה שמוכיח שלעיתים דווקא מי שהיו בשואה וכותבים ממקור ראשון, כותבים גרוע, אפילו שמתפרנסים מזה שנים רבות, גם דור שני ושלישי, ואף לנינים ולנינות עוד תהיה אפשרות לומר לגרמנים שאנחנו דור רביעי מבינים את הסבל הפלסטיני כי סבא-רבא שלנו נהרג בידי הנאצים).

ברצוני להעתיק מחדש את הסיפור ולתיתו ב"חדשות בן עזר". מאחר שאני טרוד מבוקר עד ערב בכתיבה, לא רק של המכתב העיתי, אודה אם מי מהקוראים יתנדב להקליד לי אותו בקובץ ווֹרד, ואשלח לו בדואר את תצלום הסיפור.

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

הסופרת לילדים ולנוער זהבה קור נענתה מיד לבקשתי והקלידה את סיפורו של יצחק שנברג. שמרתי במחשב לכל דורש את נוסח הקלדתה המדוייקת, בכתיב החסר והתקופתי, והרשיתי לעצמי להעביר כאן את הסיפור לכתיב מלא ומודרני, מבלי לפגום כהוא-זה בתוכנו ובסיגנונו.

"ימים" הוא סיפור חזק הנחרת בזיכרון מעבר לנושא ההיסטורי שהוא בא להביע. אפשר לראות בו יסודות דומים לסיפורו של קאפקא "המטאמורפוזיס" (הגלגול) שיש להניח ששנברג קרא אותו במקורו הגרמני, אבל אולי אני טועה. "ימים" הוא סיפור קלאסי מעבר לזמן ולמקום.

יצחק שנברג, לימים שנהר, נולד בעיירה בגבול אוקראינה-גליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על גבי גמלים, ואז יצר את שירו פזמונו "גמל גמלי". הוא כתב גם פזמונים רבים אחרים הנחשבים "עממיים" – בהם "כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר" שהלחין ידידיה אגמון, או "בחשאי ספינה גוששת" שהלחין שלום פוסטולסקי [ראוי לערב בצוותא!]. בשלהי 1923 עבר שנברג למרחביה ועבד בחריש. שירו הראשון שנדפס ב"הדים" בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, נכתב במרחביה. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של שלמה זלמן שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ" המופלאים, שבהם התפרסמו הפרקים הראשונים של הרומאן "שירה" לעגנון. הוא היה עורך הוצאת שוקן עד למותו בשנת 1957.

שמאי גולן: תודה על הברכה

לאהוד ידידי,

אני מודה לך מאוד על ברכתך הלבבית לרגל יום הולדתי, וליצירתי הספרותית [גיליון 340]. שבעתיים יקרה לי ברכתך מפני שהתפרסמה במכתבך העיתי "חדשות בן עזר", שאני קוראו הנאמן, ואף משתתף בו בעצמי לעיתים. אין לי ספק שמכתבך העיתי מבטא, לעיתים קרובות, את דיעותיו המגוונות של הרוב הדומם, של הרגילים לשתוק מפני שאין להם פתחון פה באמצעי התקשורת הרגילים. אני חש שמכתבך העיתי קרם עור וגידים מתוך אותה מצוקה ממנה סבלו וסובלים רבים.

ברכתך באה במועדה, כי בקרוב יראה אור רומן חדש שלי, "ואם אתה מוכרח לאהוב", בהוצאת כנרת-זב"מ. אז אולי נציין יחד את שני האירועים: יום הולדתי ה-75 והופעת ספרי החדש.

וכיון שכתבת כי ברכתך לי מלווה ב"חבריך במכתב העיתי", וכוונתך ודאי לחברי "מועצת המערכת", ברצוני להודות אף להם, לכולם יחד ולכל אחד ואחד בנפרד. לאור העובדה ש"חברים" אלה הפכו כבר בעיני קוראיך הנאמנים לדמויות מיתולוגיות כמו, להבדיל, ג'וחא והרשלה מאוסטרופולי ודומיהם – על כן תודה למר סופר נידח (החותם גם בשם ס. נידח), לרקטור אוניברסיטת בת שלמה רבתי פרופ' פ.(לוץ) בן-שחר, לסופר העל-זמני אלימלך שפירא, למזכירת המערכת ד"ר שפיפונה פּוֹיְזֶן גוּרְלְךָ, למשורר חיימקה שפינוזה, להיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי, לקוראת הנאמנה אגנה וגנר, למשורר הילד שלי הנחֶד, ולכל אלה שדימיונך הפורה יוסיף עליהם.

שלך ידידך,

 שמאי גולן

 * * *

זיכרו: מהיום והלאה עליכם להתייחס אל כל טיפת מים בחרדת קודש כאילו היתה זו טיפת המים האחרונה!

הסופר העל זמני אלימלך שפירא החי במושבה על גדת הירקון הדרומית

 * * *

היכונו לטקס הַזּוֹנִים בעם

בבית האבות "צדק חברתי למושחתים" ייערך בקרוב טקס הענקת אות הקלון לשלושה חברי הכנסת של מפלגת הגימלאים, אלה שגנבו את קולות מצביעיהם התמימים והבאים-בשנים והפכו לעבדיו הנרצעים של מהגר מיליארדר בשם ארקדי גאידמק, שאפילו עברית אינו יודע לדבר, ולמיטב ידיעתנו הוא מבוקש על-ידי שלטונות החוק בצרפת ולכן מסלול נסיעותיו הוא בדרך-כלל למוסקבה –

אוזניהם של השלושה תרוצענה למשקופי הבית תוך כדי השמעת הקנטטה של הפלצות הזקנים: "אהבתי את אדוני!" – והאדון אכן יחלק גמ"חים למושחתים ישישים, ויתחיל לנהל, באמצעות שלושה הזונים – בינתיים רק את ענייני ועדת הכספים של הכנסת ושלמות הקואליציה אבל ייתכן אף שיכהן כשר בכיר ואולי גם כשר הרוסי לביטחון הפנים הישראלי! מצבו הציבורי והמוסרי והתקשורתי כיום בישראל טוב משל ראש הממשלה!

לא יאומן כי יסופר! האם העם מטומטם?

 * * *

תירו רק במה שזז!!

תראה איזה יופי! לפני ימים אחדים פירסם "הארץ", "העיתון של...", בעמוד הראשון תמונה של מיספר דחלילים שהוצבו בשדה של קיבוץ אחד ליד גבול עזה. הציבו אותם אנשי הקיבוץ הסובלים מן הצלפים הערביים שבעזה. והנה העיתון הנ"ל, שדתו היא "זכות הציבור לדעת", מיידע את הצלפים העזתים, כלומר דירו באלכום! – תוודאו לפני הירי שהדמויות שאתם יורים עליהן זזות ולא נייחות, כי חבל על התחמושת שלכם. תירו רק במה שזז!! – בדיוק כפי שהעיתונאי שעמד ליד גבול לבנון בעת המלחמה דיווח לאוייב מתי בדיוק עוברים חיילינו את הגבול וגם היכן נפלו הקסאמים ובאיזה מרחק בדיוק מביתו של שר הביטחון בשדרות. 

לא בכל צדק ביבי נתניהו אבל בכך שאמר שהתקשורת אשמה, הוא צדק.

בברכה ודרישת שלום לגברת,

י"ז

  * * *

שיר חדש של יוסי גמזו היום ב"קול ישראל"

רשת א' של "קול ישראל" תגיש מישדר חגיגי ומיוחד של התוכנית הפופולארית "הִדָּבְרוּת" בעריכתו ובהגשתו של דניאל בלוך, ביום חמישי, היום – 8.5.08, החל מן השעה 9.00 בבוקר. 

בין השעה 10.00 ו-10.10 יוּשמע בּתוכנית זו, בּביצוּע-בּכורה, שיר חדש ומיוּחד ליום העצמאוּת ה-60 של המדינה, שמילותיו (מאת יוסי גמזו) הופיעו לראשונה ב"חדשות בן עזר".

הלחן הוּא של המלחין חיים צוּר והבּיצוּע של הזמרת נעמי לוי-דה מאיו (מי שהיתה ילדת-הפלא של מקהלת צדיקוב היפואית) והזמר איתן חרמון.

האזנה נעימה לכל קוראי המכתב העִתִּי.

 * * *

רוצו לפוצ'ו

אהוד ידידי,

נותר מספר מוגבל של כרטיסים לערב השקת שלושה הסרטים שלי ("חבורה שכזאת", "אולי תרדו שם", ו"יוסלה איך זה קרה"), אשר עברו תהליך של העברה לדי.וי.די. המעוניינים להיות נוכחים בערב החגיגי, שייערך ביום שני, 12.5.08, בשעה 19.30, בסינימטק תל אביב, ובמהלכו יוקרן הסרט "יוסלה איך זה קרה" – מתבקשים להתקשר לסינימטק, טלפון 6950407, ולאשר את בואם.

לנמעני "חדשות בן עזר" הכניסה חינם.

פרטי האירוע בהזמנה המצורפת [בצרופה].

בברכה,

פוצ'ו

 * * *

הקישור ל"ניו יורק פוסט"

http://www.nypost.com/seven/05062008/news/regionalnews/israel_scandals_li_link_109573.htm 

 * * *

פלאי הטכנולוגיה

לאהוד בן עזר, שלומות!

 שמחתי לקבל בדואר הבוקר את התקליטור ששלחת לי.  כתיבתך המרתקת, המשולבת עם פלאי הטכנולוגיה, מאפשרים לי לקבל על שולחני מצבור ידע עצום, ממנו אוכל לדלות פנינים לתלמידיי ולבני ביתי.

בערב יום הזיכרון ויום העצמאות ה-60 למדינתנו, הרשה  נא לי לברך אותך בבריאות טובה, בשורות טובות ורק נחת וסיפוק בכול.

 פוריה סומר

 קב. כפר עציון

 * * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,823 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 339 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל