הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 342

תל אביב, אור ליום שני, ז' באייר תשס"ח, 12 במאי 2008

עם צרופת ההזמנה למפגש בסדרת ספר פתוח לרגל הופעת ספריה של ש. שפרה

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: דוד מלמד: העיתונות העברית על פתח-תקווה ו"הערביאים".

יהודה בן עזר ראב: על שמירה וביטחון מתוך"התלם הראשון".

אורי הייטנר: אמת חיינו.

והיה הנח"ל מחנךָ טהור ללא בשר הפיגולים של הקיבוצים!!!

הרב קאופמן: "לחרדים אין בעייה שהפליטים [הפלסטינים] יחזרו לבתיהם."

אלי יזרעאלי: השנה המאושרת בחיינו – חגיגות ה-60.

רות ירדני כץ: נצעק בכל הכוח שיש לנו, ונוקיע אותם אחד-אחד.

ד"ר גיא בכור: 1. חיזבאללה לקח את ביירות כבת ערובה, אך אינו שובר את הכלים. 2. פיצוח חכמת הערבסקה בביירות: פואד סניורה ונשק החולשה.

שמאי עציון: בול פתח-תקווה. //  נעמן כהן: בָּאָנָאלִי (שיר).

שו"ת אליהו הכהן: דני בלוך: אימבר על הפסנתר בראשון.

בן בן-ארי: בַּת גַּלִּים (שיר).

דורון גיסין: איך הושב העדר הגנוב לאיכרי המושבה?

אהוד בן עזר: המעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש, פרק מתוך הרומאן הנידח והנשכח "המושבה שלי".

ישראל הר: מעוללות חולדאי.

עדינה בר-אל: תושייה של אם (סיפור).

יוסי גמזו: רכּבת-חצות לסטראסבּוּרג (סיפור).

אברהם שטמפר: עוד נדבך בהיסטוריה של פתח תקווה.

 

"...אולמרט הוא היום ראש ממשלה ומהווה מטרה למסע ציד חסר מעצורים."

נחום ברנע, ידיעות אחרונות, 9.5.08

 

אני תומך במאה אחוז באהוד אולמרט. התנהלות החקירה הנוכחית נגדו אינה לכבודה של מערכת המשפט הישראלי והיא סילוף של הדמוקרטיה הישראלית ושל רצון הבוחר – וככה היא גם תיזכר בהיסטוריה. כזאת עשו לקודמו וכזאת יעשו גם למי שיבוא בבוא היום אחריו, יטרפו אותו חיים!

אהוד בן עזר, סופר עברי

 

* * *

דוד מלמד

העיתונות העברית על פתח-תקווה ו"הערביאים"

(130 שנה לפתח-תקווה, 129 שנים לחיכוך הראשון)

 

מקובל לומר על הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל שהוא נמשך כבר מאה שנים. אולם מסתבר שניצני הסכסוך התגלו עוד קודם לכן, לפני כמאה ושלושים שנה, עם ייסודה של פתח-תקווה.

בעיית יחסי השכנות עם ערביי הסביבה העסיקה את מתיישבי אם-המושבות כמעט בראשית דרכם, ומאז צעדו את צעדיהם הראשונים במקום, והם קיבלו ביטוי בעיתונים העבריים, באיגרות לבני המשפחות בארץ ובחו"ל, ביומנים, בזיכרונות בכתב ובע"פ, ובסיפורים שהועברו מדור לדור.

בספר יובל ה-75 של פ"ת מסופר על מיכל ליב כץ ש"'זכה' להיות ראשון ביישוב העברי החדש שחש על בשרו את טעם ההתנפלות של השכנים הערבים. הוא יצא בשלום מהתנפלות זו – דוגמה ראשונה לעמדת הכבוד של "המתיישבים החדשים."

באירוע זה, שקרה בשנת תרל"ט (1879), שנה לאחר ייסוד פ"ת, רכב כ"ץ ליפו "ובעברו את מושב הערביים החלו לרגמו בעצים ובאבנים עד שנפל מהסוס, ואז התנפלו עליו בהמוניהם והכוהו, וכפשע היה בינו לבין המוות, אילולא השגיח במעשה חייל תורכי והוא הציל את המוכה, כשהוא מפרפר בין החיים והמות."

הפרשייה התגלגלה למאבקים שבמהלכם פנו לקונסול האוסטרי ולמושל התורכי ובסופם זכו המתיישבים בניצחון. יחיאל מיכל פינס מסכם את הפרשה בכותבו: "הערבים השודדים נפל פחד היהודים עליהם, ויאמרו איש אל אחיו: אם לויתן זה בחכה העלה מה נעשה אנחנו דגי הרקק, מי יקום לנו עם אלה היהודים חזקי לב?"

בכ"ט בניסן תרל"ט תיאר פינס ב"המליץ" את הבעייה הביטחונית בפירוט:

"הממשלה היא כאשר היתה: פרועה ופרועה ולא תרצה לעצור בעד פראות הפראים, ומשפטיה מעוקלים ומקולקלים כאשר היו לכל פרטיהם – ואין לפורטם גלוי לכל. גם הקונזולים אין בידם לעצור ולגדור, כי אין להם שלטון במשפטי המדינה... וילכו (הערבים) חמושים במקלות וינסו דבר אל היהודים ולא עלתה בידם כי אחינו שיחיו אינם רפויי לב ונלחמו איתם בגבורה וגירשום בחרפה... והערבים השודדים נפל פחד היהודים עליהם ... ויבואו גם הם לבני הקולוניא וישתחוו להם ויאמרו: עבדיכם אנחנו ועתה כירתו לנו ברית שלום ושבו בתוכנו בטח. ויקבלום היהודים באהבה ויאמרו להם: אל תעצבו, חלילה לנו לפגוע בכם לרעה. אנשים אחים אנחנו ובשלום נחפוצה."

בשנת תרמ"ה (1884) מסופר ב"המגיד" על אירוע אחר: "הקולוניסט דוד נגר הלך מיפו ליהודיה בעגלה עם אשתו ואשת הרב פרומקין. ויהי בנטות צללי ערב התנפלו עליהם חמשה ערביאים. אך הוא עמד נגדם ויכם ויציל את הנשים אשר נמלטו דרך השדות. ואף כי נפצע בפניו, התאזר בגבורה וילחם נגדם ויכם אחור והוא שב עם עגלתו לביתו ולא נעדר לו דבר."   

אלה היו אירועים "קטנים". ההתקפה הגדולה על פ"ת התרחשה אחר-כך, בשנת תרמ"ו (29.3.1886). מסופר עליה בעידון רב בספר תולדות ההגנה:

"ההתנפלות על פ"ת הטילה סערה בישוב ובגולה. עוד לא הגלידו פצעי הפרעות ברוסיה בשנות תרמ"א-תרמ"ג, והנה פרעות בא"י, בארץ אליה קראו חובבי-ציון את בני עמם למצוא בה מנוחה ומרגוע. אולם במהרה נוכחו היהודים, כי הפריזו בערכו של המאורע. היתה זו תגרה כפרית רגילה, שקיבלה אופי חמור ומסוכן בגלל היעדרם של בני המושבה ממנה. היעדרות זו מעידה, אמנם, על קלות דעת וחוסר ניסיון, אולם מצד שני מעידה היא כי לא היה חשש למעשי אלימות בקנה-מידה רחב. בכל מהלך ההתנפלות לא נראו סימני שנאה מוקדמת על רקע דתי או פוליטי, זו השנאה ההופכת כל סכסוך עדתי קל לניצוץ אש במרתף של אבק-שריפה. לא היו כאן מעשי אכזריות מכוונים והרס לשם הרס. התנפלויות דומות שאירעו לאחר זמן במושבות אחרות לא עוררו הד חזק כפי שעוררה ההתנפלות הראשונה בפ"ת."

העילה למאורעות הייתה נעוצה בגורמים שונים: הבעלות על הקרקע, סכסוך על מעבר חופשי בשדות, תפיסת 15 חמורים של ערביי יהוד והסגרתם למשטרת יפו, תפיסת סוס של אחד המתיישבים שעלה על שביל המריבה וכד'. פרט לגורמים אלה התקשו הערבים להבין כיצד היהודים, שנחשבו בעיניהם כל השנים כפחדנים, קמים להגן בכוח על אדמותיהם. הערבים גם סברו שהפאשה התורכי בירושלים עויין את ההתיישבות היהודית ומביט בעין רעה על התרחבותה.

את העובדה שביום ההתקפה הלכו המתיישבים המעטים של פ"ת עם חמוריהם לשלטונות ביפו ניצלו מאות מערביי יהודיה שהתנפלו באלימות על המושבה הקטנה, בה נמצאו באותו זמן רק כמה עשרות נשים, ילדים ומעט גברים.

ההתנפלות המאורגנת בתרמ"ו זיעזעה את העיתונות העברית ונדונה בתכתובת ערה בין דוברי הישוב הצעיר ובין מנהיגות חובבי ציון ברוסיה.

גיבור היום היה אריה ליב פרומקין, הרב-האיכר, שכינס את הנשים והילדים לבית-מבצרו ובדרך זו הציל רבים לפחות ממכות ומפציעות. לפי תיאורו של פרומקין היתה הפעם יד הערבים על העליונה בניגוד לתיגרות קודמות.

מספר המתנפלים שונה ממקור למקור: לפי סגל-פרומקין: 60, לפי המקורות של עורכי ספר היובל של פ"ת: 200, לפי תיאורו של הירש: 500. כבר אז היו מספרים שונים בדיווחים העיתונאיים.

הידיעה הראשונה על המהומות בפ"ת שהתפרסמה ב"הצפירה" היכתה בתדהמה את העולם היהודי: הייתכן שאותה ארץ המבקשת לשמש מקלט לפליטי פוגרומים תהיה אף היא ארץ של פוגרומים?

היה צורך להרגיע את דעת-הקהל היהודית בעולם ואת חובבי-ציון באמצעות הודעות ומכתבים שנדפסו בעיתונות. במכתב של ש' הירש לפינסקר שנדפס ב"המליץ" מודגש כי אין רמז בא"י לשנאה לאומית-גזעית ומשום-כך אין להשוות מאורעות אלה לפוגרומים בחו"ל. כאן יש רק גורמים מקומיים המיוחדים רק לפ"ת. הירש משמש כעין פרשן לעניינים ערביים ומספר בהרחבה על מנהגי המזרח, המימשל התורכי ושאר נושאים שאינם מוכרים לקורא היהודי בחו"ל.

ברוך אורן ז"ל, סופר והיסטוריון של פתח-תקווה, מביא בספרו "שנותיהם היפות" איגרת בלתי-ידועה על "תיגרה רבתי בין מתיישבי פתח-תקווה לבין שכניהם הערבים." באיגרת, שנכתבה ככל הנראה ע"י יואל-משה סלומון על ההתקפה הערבית בתרמ"ו, נכתב שהידיעות עליה "עוררו זעם רב בקרב ראשי המדברים נגד הישוב היהודי ושימשו חומר תעמולה ארסי נגד המתיישבים שתוארו בפיהם 'אנשים רעים וחטאים'.

"ממקורות מהימנים נודע לו, אחרי חקירה ודרישה, שידי המתיישבים עשו את המלאכה – והם הם המחזקים את דברי הרשע 'המתנבא יום יום, שסוף סוף יצמח מהומה מהתיישבות יהודים בארצנו'."

בסופו של דבר לקחו הערבים את כל המקנה של פ"ת והוליכוהו ליפו. הפצועים החלימו אולם אחת הנשים שהשתתפה בתיגרה – נפטרה. במכתב של אלעזר רוקח הוא מסכם: "אנחנו נאלצים לחגור עתה את שארית כוחותינו לשלם להפלאחים כרשעתם, למען לא יזידון עוד לפרוץ אל תוך גבולינו."

אורן כותב: "קרוב לוודאי, כי בין המתיישבים הצעירים היו הדעות חלוקות: חלק ניכר היה משוכנע, כי הפלח הערבי מבין קודם כל את שפת הכוח, ורק בדרך זו אפשר יהיה לעצב יחסים נורמליים עם השכנים. יש לשער, כי חלק זה היווה רוב מכריע בקרב המתיישבים. החלק השני, המתונים, שאת דעותיהם מביא הרימ"ס (י"מ סלומון) ב'איגרת', התנגדו לאלימות ולמכות, והטיפו לדרכי נועם, הסברה ושיכנוע."

אלא שדרכי הנועם, ההסברה והשיכנוע לא הועילו. לאחר מיספר שנים התחוללו אירועי תרפ"א [מאי 1921, ר' גיליון 339] שהיו רציניים וקשים בהרבה.

אלפי ערבים פשטו על המושבה והגיעו עד לבתיה הקיצוניים. בחילופי האש בצפונה נפצע ומת אבשלום גיסין סגנו של אברהם שפירא, אך בני פ"ת השיבו אש בכל הכלים שהיו ברשותם, ולאחר שגרמו לערבים אבידות רבות, הצליחו לעצרם. גם בדרומה של המושבה התנהל קרב בין המון ערבי ובין שישה מגינים שקיבלו סיוע מחיילים הודיים.

הניצחון המכריע היה מהול בעצב על נפילתם של שלושה מבני המושבה בנוסף לאבשלום גיסין. יום הקרב בכ"ז בניסן הפך ליום-זיכרון שצויין שנים רבות בפ"ת בהשתתפות ראשי המושבה ותלמידי בתי הספר.

בטקס-פיוס שנערך כשנתיים לאחר ההתנפלות סבבו נאומי היהודים והערבים על ציר אחד: השלום, והתכלית הקרובה הרחוקה "קירוב שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת" (דברי ברוך ראב).

על אירועי תרפ"א כתב א' שטינמן ב"העולם" ב- 2.6.1921:

"מתוך ים העלבונות הבהב לבסוף שביב של נחמה: שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפ"ת עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה, היינו תוהים על עצמנו מה זה היה לנו, האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל איפה הם? החלוצים הששים לקראת נשק, בני דורו של טרומפלדור איפה הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו, אולם פ"ת נתנה שמחה בלבנו. שוב הכרנו את בני הישוב החדש. ההתעוררות עודנה בראשיתה, רק נפתח מעין הגבורה באומה."

רבים עסקו בהשוואה בין הפרעות בגולה ובין הקרב בפ"ת. ב"העולם" נכתב ב-2.6.1921 על הגולה ששם "היו פלוגות של עשרות רוצחים משמידים קהילות של מאות ואלפים איש, ולכן היה נער בן שש-עשרה נוהג סיעה קטנה של פורעים ומפיל חתיתו על סביבה גדולה של ערים," אך בפ"ת הייתה "התעוררות של גבורה."

בעת ההלוויה נשבעו רבים "כי מעתה ועד עולם לא תוסיף עוד לדרוך רגלו של פועל ערבי בפרדסי פתח-תקווה," שכן היה ברור כי בין הפורעים היו רבים שעבדו בפרדסי המושבה. 

אך הימים הבאים הוכיחו שהשבועה לא קויימה. הערבים שבו לעבוד במושבה, והמאבקים על עבודה עברית הפכו לפרק סוער בתולדות פתח-תקווה.

 

[הרשימה פורסמה לראשונה ביום רביעי, ערב יום העצמאות, 7.5.08, בעיתון "מקור ראשון".

 על מאורעות מאי 1921 בפתח תקווה מסופר במדוייק ובהרחבה בספר "ג'דע, סיפורו של שומר המושבה" מאת אהוד בן עזר, בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי]. 

 

 

 

ולכל המתגעגעים אל העבר "הנפלא" בא"י הנה השלמוֹת לרשימה של דוד מלמד מתוך:

יהודה בן עזר ראב

שמירה, ביטחון ובריאות

קטע מתוך הפרק הזה מתוך הספר "התלם הראשון"

מהדורה ראשונה בהוצאת "הספריה הציונית" והוצאת מ' ניומן, 1956, מהדורה שנייה מצולמת ומורחבת בהוצאת "הספריה הציונית", ירושלים, 1988. המהדיר אהוד בן עזר.

 

בימים ההם [מרס 1886] אירעה ההתנפלות הגדולה של הכפר יהודיה על פתח-תקוה. היחסים בינינו וביניהם היו מתוחים כבר מלפני כן, בשל מעשה בלהקת גנבים מבני כפרם אשר תפשנו ואשר ריצו את עוונם כהלכה [כנראה הוכו מכות נמרצות מבלי להותיר סימנים. – אב"ע], בלי שפנינו למשפט התורכי.

פעם שבינו חבורה שלמה מביניהם על עדריהם שרעו בשדותינו, ובני-החייל שלנו הובילו את כל הכבודה הזאת ליפו. אותה שעה נודע הדבר בכפרם וכל בני הכפר יצאו כאיש אחד, מזוינים באלות ובנבוטים ויתנפלו על המושבה, שמגיניה לא נמצאו בתוכה. לאשרן של הנשים נשארו אז במושבה שלושה גברים עזי נפש: לייב סלומון, זאב בלומנפלד והרב [אריה לייב] פרומקין. הם אספון כולן אל ה"חוֹש" (החצר) הסגור של לחמן. [מחצר בנוייה זו החל חידוש היישוב בפתח-תקווה בראשותו של הרב פרומקין, שהיה נציגו של הגביר לחמן, ובנה עבורו את החצר המוגנת בחומה. מקומה של החצר, עם הבניין בחזית המונצח בצילומי התקופה – היה מזרחה לכיכר המייסדים, בין מה שהיה פעם תחנת "איחוד רגב" לבין בניין היקב].

שני הראשונים עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות שנשארו מימי חג הפורים, ובהאבקם קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם להכנס לחצר. רק הרב פרומקין – אשר דאג קודם כל לאחרים – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפשפש האחורי, אז תפשוהו המתנפלים ויכוהו מכות רצח. למרות המכות שספג קרא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

"אל תפתחנה את השער, הניחו להם להכותני, אל תפתחנה!"

כך צעק להן עד שהתעלף מרוב המכות. הערבים חשבוהו למת ויניחו לו. אחד הזקנים הצליח עוד לפני כן להתחמק, ויבוא ליפו להודיענו על ההתנפלות. מיהרנו כולנו לחזור הביתה. זוכר אני כי את הדרך הזו עשיתי אני, בדהרה על סוסי, במשך עשרים רגע בלבד. במושבה מצאתי הכול לאחר המעשה ובאמת לא היה העניין נורא ביותר. רק מִספר שמשות נופצו ופרומקין נפצע. הערבים שחשבו כי הם הרגוהו – ברחו מהמקום, אלא שהספיקו לגזול את העדר שהכיל כ-200 ראש. את העדר הוצאנו מהם כמובן בחזרה, והתחילה פרשה ארוכה של משפטים בעזרת הקונסולים, שאינני זוכר את סופה.

 

הנני מביא בכאן קטעים מִספר מתוך כתבה על "מעשה-גבורה" שלי, שנשלחה כנראה מפתח תקוה, ונדפסה בעיתון "החבצלת" בירושלים, משנת תרנ"א (1891). הכתב האלמוני היה בוודאי בעל חוש עיתונאי מובהק: הוא הגזים קצת, סילף קצת והשמיט קצת. ברצוני רק להוסיף כי את "הכדור האחרון ששלחתי בבשרו של השודד," יריתי כשאני הייתי מוטל בתוך משוכה של צברים אשר זרקתי את עצמי לתוכה בחפשי מחסה. בבואי אחר-כך לאוהלי הבידואים הידידים הייתי כולי פצע וחבורה מקוצי הצבר. הבידואים ריפאו אותי במהירות בתרופה אורגינלית למדי: מרחו את כל גופי, כמה פעמים, בריר של גמלים. הגמלים כידוע אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש, הודות לריר שלהם שסגולתו היא לרכך את הקוצים.

 

"כ"ט אדר, תרנ"א [1891]. בין אחינו הקולוניסתים אשר במושבה פתח תקוה יצטיינו תמיד צעירים אחדים בעבודתם ובגבורתם בכל עת אשר יקומו עלינו צוררים מהערבים, ויהיו למגן ולמחסה ליתר האיכרים בפתח תקוה ובהמושבות הסמוכות, ובאמת הם ראויים. ולא למותר אחשוב להודיע בזה מעשה שהיה בשבוע העבר בשני הקולוניסתים מפתח תקוה, אשר עשו מלחמה עם ששת שודדים ערבים, ואחד מהם התגבר עליהם ויוכל להם וניצל מסכנת מות שרחפה על ראשו.

"בערב יום החמשי שעבר נסעו מזה מרדכי הויזדורף ויהודה ראב רוכבים על סוסיהם ופניהם לרמלה. מרדכי הויזדורף לקח עימו צרור כסף, ושניהם מזוינים מפחד השודדים. ויפגשו בהם ששה ערבים מזוינים בכלי נשק, וחשכת הלילה כבר כסתה את הארץ, והערבים השודדים חסמו עליהם את הדרך. ה' מרדכי הויזדורף רצה להשליך מידו את הכסף, למען לא יאונה לו כל רע. אך ה' יהודה ראב הניא אותו מעשות חפצו, ויאמר לו להלחם עם השודדים ולעבור הלאה. בכוח גדול דפק ה' מרדכי הויזדורף את סוסו ועבר בין השודדים, ואחריו ה' יהודה ראב, והשודדים רדפו אחריהם.

"לאסון יהודה ראב נפל עם סוסו לתוך פי פחת והשודדים הדביקוהו ויאמרו לתפשו. אז הוציא ה' יהודה ראב את הקנה-רובה מצלחתו ויור על אחד מהשודדים ויפצעהו בידו. מקול היריה נס סוסו מפניו וירץ אחרי סוסו של מרדכי הויזדורף, אשר נס מרוב פחד בחשבו כי השודדים מורים עליו ועל רעהו, ולא ידע כי זה נפל מעל הסוס והנהו בסכנה, עד כי בא קרוב לכפר לוד, וירא כי יהודה ראב איננו, ויתעלף. אח"כ הביאוהו לרמלה, ויבוא בפני מושל העיר, וישלח אנשי חיל... לחפש אחר גווית יהודה ראב, אך לשוא עמלו כל הלילה ההוא...

"יהודה ראב, אחרי אשר פצע את אחד השודדים, שכב קרוב לנחל מים להנפש מעט. אפס, כאשר שבו השודדים מדרכם הלאה ומצאוהו שוכב על שפת הנחל, חפצו להרגו... אז חגר יהודה ראב שארית כחו ויקרב אל השודד וישלח בבשרו את הכדור האחרון אשר בידו, עד כי נפל שדוד. ויברח יהודה לנפשו ויבוא אל אהלי הבדואינים השוכנים סמוך למקום ההוא, וילן שם כל הלילה, כי שלום להבידואינים עם בני פתח תקוה. ומה גדלה שמחתו בעת נסע יהודה ראב למחרת בבוקר לרמלה, בראותו את רעהו מרדכי הויזדורף מחפש אחריו להביאו לקבורות, והוא עודנו חי."

"התלם הראשון", עמ' 99-101.

 

 

* * *

אורי הייטנר

אמת חיינו

במהלך יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, היה תלוי לוח המודעות שירה של צרויה להב "תפילת האמהות".

אין ספק שמן הבחינה האמנותית, האסתטית, זהו שיר יפה מאוד. השיר פורט על הנימים הדקות ביותר של רגשותינו. הרי אין דבר שניתן להזדהות עמו יותר מאשר זעקת אם, כאבה של אם שבנה נפל, געגועיה. אין אמת גדולה מזאת.

ואף על פי כן, המסר של השיר הוא מסר שקרי, כיוון שהוא מנוגד לאמת חיינו בארץ הזאת. אין כל אמת בשורות כמו:

 "מי שזקוק למלחמה שומר אותה בוערת / אומר שמוכרחים ואין ברירה אחרת / חיי אדם מול החלטות מלמעלה..."

–  אלו הן השורות המשמעותיות ביותר בשיר, הן תמצית המסר שהוא מביע. ואילו אמת חיינו היא שאכן, אין ברירה אחרת, גם אם יש האוהבים לכנות אמירות כאלו כ"קלישאות", כביכול, לנוד להן בציניות. הסגנון הזה הוא חיקוי חלול של שירת המחאה בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם, אולם המלחמה בישראל היא מלחמה על הבית, על עצם קיומו.

אין שקר גדול יותר מלהציג את המלחמה כתוצאה מכך שהמנהיגות הישראלית "רוצה במלחמה", כביכול, ו"שומר אותה בוערת". האמת היא שהמלחמה היא מלחמת הקיום שלנו, מול אוייב שקיומנו הוא לצנינים בעיניו והוא נלחם נגד הקיום ואינו עומד להפסיק את המלחמה הזאת. הערבים רואים בנו פולש קולוניאליסטי בארצם, שכבש אותה מידיהם וגרש אותם ממנה, והם נלחמים כדי לשים קץ ל"פלישה" הזאת. עובדה – כל הניסיונות של ישראל להגיע לשלום עם הפלשתינאים ולשלם מחיר כבד ביותר, נענו בהמשך המלחמה והטרור ובהגברתם. עובדה – אחרי שיצאנו מכל רצועת עזה ועקרנו את כל יישובינו, ממשיכים הפלשתינאים להפגיז מידי יום את שדרות ויישובי עוטף עזה, כדי לנצל הצלחה ולגרש אותנו גם משם.

וכאשר רוצים להשמיד אותנו, מלחמתנו היא מלחמת אין ברירה. במציאות כזאת, עצם קיומנו מותנה בנכונותנו להמשיך להלחם על הארץ ולשלם את המחיר הכבד והכואב בחיי אדם. האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה.

זאת אמת חיינו והיא הראויה להיות המסר עליו אנו מחנכים את ילדינו. זה המסר הראוי ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אני רואה ביום הזיכרון סוג של יום כיפור, יום שבו עלינו להתייצב מול מצפוננו ולומר את אמת חיינו ללא כחל וסרק. השיר "תפילת האמהות" אינו מבטא את האמת הזאת, ולכן אין הוא ראוי לעטר את לוח המודעות של קיבוץ אורטל ביום הזיכרון.

 

אהוד: הרשימה הגיעה אלינו באיחור כבר אחרי הגיליון של יום העצמאות. ולגופה, ראוי היה לאורי הייטנר לציין ששירים כאלה – נגד הצדקת ההכרח שבמלחמות ישראל ובעד הפלסטינים – הם כיום תעודת כניסה כמעט הכרחית לפליאדה הנבחרת של המשוררות והמשוררים העבריים בישראל. ראה דוגמת המשוררת הבינונית א. מ. שבמשעול הזה היא עושה קריירה וזוכה לפרסום הרבה מעבר לערכה נטו.

 

 

* * *

והיה הנח"ל מחנךָ טהור

ללא בשר הפיגולים של הקיבוצים!!!

הנח"ל, המשכו של הפלמ"ח, יעדן של ההכשרות והגרעינים של תנועות הנוער בישראל לייסוד קיבוצים חדשים ולחיזוק הקיימים – אינו מקיים זה כבר שנים את מחנות הנח"ל בקיבוצים שבהם היו חייליו ובייחוד חיילותיו משרתים חודשים ארוכים במהלך שירותם הצבאי כדי להכשיר עצמם לחיי קיבוץ וחקלאות וגם ענפים אחרים.

חפשו מחנה נח"ל אחד בכל הקיבוצים בארץ, בהם קיבוצים דוגמת עין גב שעד היום עומדים בו מבני מחנה הנח"ל מלפני עשרות שנים, שחברי הגרעינים ששירתו בו מתקרבים היום לגיל שבעים –

יוק!

מיבנים יש. נח"ל אין.

וכל כך למה?

מפני שהרבנות הצבאית הראשית, וכנראה גופים פוליטיים המזוהים עם היהדות הדתית ואולי גם החרדית (זו שהתנגדה להקמתה של מדינת ישראל ומתנגדת גם היום ואשר מרבית צעיריה אינם משרתים בצבא)  – הם החליטו שמה שהיה טוב וכשר ואפילו חלוצי בשנותיה הראשונות של המדינה אינו יכול להימשך וזאת כי מטבחי הקיבוצים אינם כשרים ומגישים בהם בשר פיגולים ואולי גם כי המבשלות והמגישות אינן טובלות במקווה וטומאתן נמשכת והולכת על המאכלים ואולי גם כי המגישים הצעירים לא כולם יהודים ואולי גם פולטים בלילה זרע טרי ואינם טובלים במקווה אחרי הַקֶּרִי.

וכך כרתו את הנח"ל מהקיבוצים. את הנח"ל שנועד לקיבוצים – כרתו מהקיבוצים.

האין זה נבלה ושערורייה נמשכת והולכת שבה הציבור והרוב החילוני-החופשי הציוני נותן לטמטום ולרשע הדתי לרכב עליו ולקבוע את אורחות חייו ?!

אהוד בן עזר

 

נ.ב.

ברשתות השיווק, גם ב"טיב טעם", נמכרים מוצרי מזון שעליהם מודפס באותיות שחורות גדולות:

"יבול נוכרי"

זאת אומרת שהחצילים, הקישואים, האבוקדו, הבצל ויבולי מזון אחרים ששימשו להכנת הסלטים בקופסאות האלה – לא נקנו מחקלאים יהודים בגלל שנת השמיטה. זאת אומרת שאכן יש חרם דרבנן על תוצרת יהודית.

המוצרים האלה מעוררים בי בחילה עמוקה וממש רצון להשמיד – ואני מיד זורק אותם חזרה למדף וקורא לכל יהודי ציוני בישראל, שמדינתו יקרה לו – להחרים כל תוצרת מזון שהכיתוב "יבול נוכרי" טבוע בה. תארו לכם בגרמניה, בשנות השלושים, מוצרים שעליהם כתוב: "תוצרת לא יהודית" – אתם הייתם קונים אותם אלמלא הייתם אנטישמים!

החרדים האלה הם שונאי ציון. לא איכפת להם להרוס את החקלאות שלנו, את הסמל והמסד החשובים ביותר להתחדשותנו כאן כעם במרחבי מולדתו.

הם, החרדים, נוכרים הם לעם היהודי בישראל!

ואין לי שום התנגדות לשימוש הכי נרחב בתוצרת חקלאית ישראלית-ערבית, אבל לא על רקע האפלייה של שנת השמיטה.

 

 

* * *

הרב קאופמן: "לחרדים אין בעיה שהפליטים יחזרו לבתיהם." מאת ג'קי חורי, "הארץ און-ליין", 8.5

למעלה מאלף בני אדם הגיעו אחר הצהריים (חמישי, 8.5) לתהלוכה לציון 60 שנה לנכבה הפלשתינית, הנערכת על אדמות הכפר ספוריה, סמוך לנצרת. בתהלוכה משתתפים ראשי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, כולל חברי כנסת, ראשי תנועות פוליטיות, ראשי מועצות מקומיות ופעילים פוליטיים וחברתיים. כוחות משטרה גדולים מנעו חיכוך בין משתתפי התהלוכה לבין קבוצה של חוגגים מציפורי.

בתהלוכה השתתפו גם נציגים של הוועד למען העקורים בישראל, המארגן את התהלוכה זו השנה התשיעית ונציגים של ארגוני שמאל יהודים ואף נציגים חרדים. הרב אליהו קאופמן, שהגיע לתהלוכה, אמר: "הגעתי לפה כנציג של חרדים רבים שרוצים להגיד שהם אינם שותפים למאורעות 1948 וכי אין להם בעייה שהפליטים הפלשתינים יחזרו לבתיהם." לדבריו, זהו פתרון עדיף על אלפי גויים וניאו-נאצים שמגיעים ממזרח אירופה ומתבוללים.

משתתפי התהלוכה, רובם צעירים, נשאו דגלי פלשתין וכרזות עם שמות הכפרים העקורים. בתחילת התהלוכה הופרחו בלונים שחורים. המפגינים קוראים בסיסמאות המציינות את זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים ונגד הכיבוש. בתהלוכה ינאם ראש ועדת המעקב, ונציגים מטעם העקורים.

[מאוחר יותר באותו יום העצמאות, 8.5] במקום פרץ עימות בין המשטרה לבין עשרות צעירים. לדברי מפקד מחוז העמקים במשטרה, נעשה שימוש ברימוני הלם על מנת לפזר את המפגינים. במהלך העימותים נפצעו כמה שוטרים מאבנים שהושלכו לעברם. בין הפצועים קל, גם מפקד המחוז הצפוני, ניצב שמעון קורן וחברי הכנסת ואסל טהא מבל"ד שנפגע מאבן בראשו וח"כ מוחמד בראכה שנפגע ברגליו. כמה מפגינים נעצרו.

[פרטים נוספים על ההפגנה האלימה ועל הפצועים ועל הסכנה שהיתה למושב ציפורי – בעיתונים של יום שישי, ה-9.5]

 

* * *

 

אהוד בן עזר: שלא תהיינה לכם אשליות

ימי העצמאות הבאים יהיו מלווים במהומות אלימות של "יום הנכבה"

שמטרתן לערער על זכותם של היהודים לחיות בארץ-ישראל

ואם לא נתעשת לכך שיום העצמאות הוא חגה של המדינה כולה

ומחייב גם את אזרחיה הערבים, אם הם רוצים לחיות בה –

המצב רק יחמיר משנה לשנה, ככל שתלך ותהיה זו בפועל

"מדינת כל אזרחיה" או יותר נכון מדינת מלחמת אזרחיה

 

 

* * *

אלי יזרעאלי

השנה המאושרת בחיינו – חגיגות ה-60

נראה כי אין אושר גדול יותר. חוגגים את יובל ה-60 למדינה. למה 60? למה לא 55? למה לא להתכונן לשנת ה-69 ולחגוג אותה בשפע life show מעל כל במה ותחת כל אשוח רענן? כנראה שבאמת הגענו להישגים רציניים.

הנה, לאחר כל השנים, שבהם עמלו אבותינו ועמלנו גם אנו על כינונה של מדינתנו הנהדרת, הגיעה השעה שאנו עצמאים. אנו עצמאים מהמדינה, ששוב אינה נוטלת חלק בבניית הכלכלה, אלא יזמים פרטיים הפכו את ישראל לשווייץ של המזרח התיכון. אנו כל כך עצמאים, עד שכל יזם יכול להצליח, בארץ או בחו"ל, באותה המידה. איננו זקוקים עוד למדינה, ומה יותר מכך מלמד על עצמאות העם?

ומכיוון שאיננו זקוקים עוד למדינה, חזרנו למקורות, בהם התעשרו יהודים מהפרת ועד למרגלות הרייכסטאג, מאמריקה ועד אוסטרליה. הנה, זכינו לעצמאות. שכונות העשירים בלונדון מתחלקות בין רוסים לישראלים. עד שיהפכו הישראלים להיות יהודים מלוכלכים, יש להם עצמאות.

אז מי בעצם צריך את מדינת ישראל? קודם כל התל-אביבים, אלא שתל-אביב הינה בבחינת מדינה בפני עצמה. לא הייתי רוצה להיות חלק משדרות, אשקלון, קריית שמונה ואפילו לא חיפה או ירושלים. ללא כל קשר למלכות יהודה ולמלכות ישראל, קיימת לה נסיכות תל-אביב. אמנם זו אינה קשורה לעצמאות ישראל, אולם מביעה הזדהותה.

וזקוקים לישראל כל השאר, שאינם יזמים והמדינה מספקת להם את האפשרות להתקיים בקושי. לא מספיק כדי לחיות, אך די כדי לא למות. משהו הדומה לצינוק ב"הנפילה" לאלבר קאמי. הוא אינו מספיק גבוה כדי לעמוד בו ולא מספיק ארוך כדי לשכב בו. השינה – נפילה. הקימה – כפיפות.

וזה בדיוק הזמן להוריד את העובש מעל אהובה עוזרי, איתמר כהן, לנער את האבק מעל צביקה פיק ולנופף בגולת הכותרת עם נינט. דגל על כל בית ועל כל רכב, נוסע העם היושב בציון לכיכרות. הוא נוסע ליהנות. והוא נהנה. רבע מיליון מצטופפים סביב במת בידור. מזיעים, נחנקים, מתעצבנים. השבוע סגרו כמה מועדונים בראשון לציון... לא נורא. הסכינים יעברו לכיכר רבין ולשאר הכיכרות.

ומה לי ולכל זה? לא יודע. נראה לי שאם היו נותנים לי אחוז ואף פרומיל ממאה המיליון שהושקעו בחגיגות המיותרות הללו, הייתי יודע כיצד ליהנות הרבה יותר.

אבל לא נתנו, אז אחגוג בצנעה, עם חברים, כי בסך הכול, כמו שבת, חג, 1 במאי, גם זו סיבה למסיבה ואולי לא תהיינה חגיגות ה-70 למדינה, אז אוכל לומר: "גם אני הייתי שם."

חג שמח!

[פורסם באיחור בגלל טעות המערכת].

 

 

* * *

הגנתך על ראש הממשלה ראויה לציון

הגנתך על ראש הממשלה ראויה לציון אולם לעולם לא יסולח לו על שהתעקש על מינוי גנב לתפקיד שר אוצר, וזאת כאשר  עמיר פרץ בחר בתיק זה. התוצאה היתה שנבחר שר ביטחון ללא כישורים לתפקיד, ונכשל במבחן הראשון, ובראשות משרד האוצר עמד חבר נעורים של אולמרט שהוכח כפושע פלילי. רק על כך חייב אולמרט להתפטר בבושת פנים.

דוד גלבוע

 

אהוד: כבר כתבתי וחזרתי וכתבתי, ועל כך גם הפסקתי את עבודתי כפובליציסט לאחר שעל כך צונזרתי בעיתון של המיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון "ישראל היום" – כתבתי שהציבור הישראלי אשם באותה מידה בהרכב הממשלה משום שהלך שבי אחר הדמגוגיה  החברתית של פרץ וגרע את קולותיו מ"קדימה", מה שלא איפשר לאולמרט להקים קואליציה אחרת, ולכן על הציבור לבוא בטענות על מינוי פרץ בעיקר אל עצמו – ולא רק על אולמרט!

עם זאת, אינני יודע אם שר-ביטחון ורמטכ"ל אחרים היו מגיעים לתוצאות מכריעות יותר במלחמת לבנון השנייה, ואולי גם היו נופלים בה יותר קורבנות מצידנו אם היו מבצעים, למשל, את תוכנית הכיתור הגראנדיוזית של ביבי. מה לעשות, במלחמה אשמים אויבינו, לא אנחנו, ואפילו יעמוד בראשנו משה רבנו.

באשר להירשנזון, כאשר מונה לתפקיד שר האוצר הוא לא היה בחזקת גנב ופושע פלילי אלא חבר כנסת ופעיל מפלגה רב-שנים. מרגע שהוגש נגדו כתב אישום, קם ופרש כבר לפי כשנה. ואילו רוני בר-און הודח מכהונה קצרת ימים של היועץ המשפטי בגלל עסקת "בר-און-חברון" בימי נתניהו, ובגלל עדותה בעיתון של עירית לינור, שראתה אותו משחק בקזינו בלונדון – והנה הוא מכהן כיום כשר אוצר, ולא שמעתי קולות הקוראים להדיחו בגלל שחיתות! – אני מתאר לעצמי שאילו רוני בר-און היה מכהן כראש-ממשלה – כבר היתה נפתחת הג'ורה!

 

 

* * *

רות ירדני כץ

נצעק בכל הכוח שיש לנו, ונוקיע אותם אחד-אחד

כסף ושלטון הולכים יחד מאז ומעולם. אבל פרשות השחיתות שאנחנו עדים להן מעוררות סלידה, עלבון ובושה, ובשנים האחרונות הן מגיעות לשיאים. אנחנו נותנים לנבחרים מנדט לנהל את המדינה בידיעה שהם יעשו הכי-טוב ובאחריות כדי לקדם את האינטרסים של המדינה ואזרחיה. לצערי הרב הם מקדמים את עצמם, מנצלים את כוחם ועושים ככל העולה על רוחם, והמדינה לא כל-כך מעניינת אותם.

רשימת המושחתים יותר ארוכה מאשר קצרה. זה נכון שכל אלה שמורשעים בעבירות על החוק טוענים שהם הלכו עם הזרם. זה מה שהם למדו כי כך התנהגו האחרים, אז הם הצטרפו לחגיגה כי ידעו אם זה וההוא פועל כך, למה לא הוא או היא? הם לא מכירים את הערך מוסר ויושר ציבורי, הם איבדו את תוכנם. עובדה: ידלין, דיין, (גנב עתיקות מהמדינה, ואוספו נמכר במיליון דולרים) שרון, ברק, נתניהו, בניזרי ועוד כמה חברים שלו לסיעה, הנגבי, קצב, ליברמן, הירשזון, רמון, בלומנטל, אולמרט, ואם שכחתי מישהו או מישהי ששייכים לחבורה "המכובדת" הזאת, אני מבקשת סליחה ומחילה.

אולמרט מעורב בכמה פרשיות שחיתות, ועכשיו נוספה לו עוד אחת. עוד מכה חזקה: קבלת שוחד במזומנים. אולמרט חייב לכולנו הסבר: כמה כסף קיבל, ממי קיבל, איך הוצא הכסף, להראות קבלות ולהוכיח קבל עם ועדה לאן הלך כל דולר. לא יעלה על הדעת שרודפים אותו סתם, שופכים את דמו, הורסים את חייו, ומפריעים לו לנהל את המדינה.

 נניח שאולמרט הוא אחד מל"ו צדיקים, והוא המציא את הסרגל. ראש ממשלה שרק נחשד זה מספיק כדי שילך הביתה ומהר. שיוכיח את חפותו בחוץ, שיראה לכולנו שטעינו, והוא מלאך האלוהים. אם זה יקרה אזמין את כל ידידיי הטובים לשתות כוס יין לכבודו.

לשמחתי הרבה טוב שאנחנו העם הפשוט איכפת לו, עם נהדר שלמרות וחרף ההנהגה המעציבה, הגיע להישגים מדהימים בגלל יושרו, עשייתו ויצירתו. אנחנו כלבי השמירה של ההנהגה, ולא ניתן להם להמשיך ולנהל את המדינה על בסיס של קידום אישי, סחיטה, קומבינות, אשמור לי ואשמור לך, והתעשרות אישית על חשבון כולנו. נצעק בכל הכוח שיש לנו, ונוקיע אותם אחד-אחד.

 

 

* * *

 

ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים

1. חיזבאללה לקח את ביירות כבת ערובה, אך אינו שובר את הכלים

כמובן, נחשפה ההונאה הגדולה, כשמאז ומתמיד טוען חיזבאללה שהוא נשאר המיליציה האחרונה המחומשת בלבנון, בגלל מלחמתו בצה"ל ובישראל, והנה, הוא יוצא עכשיו נגד הממשלה החוקית בביירות. אלא שכל הצדדים עדיין נזהרים שלא לגלוש למלחמת אזרחים. ואיך כל זה משפיע עלינו? האתר שלנו נכנס למתכונת חירום עד שיתברר לאן הולך המשבר הזה.

כבר במדד האיומים הביטחוניים האחרון, של חודש אפריל [לא הובא אצלנו. – אב"ע], הכנתי אתכם לכך שמשהו בלתי שגרתי קורה אצל חיזבאללה, אם כי ברצותי להתייחס קודם כל לעצמנו, התייחסתי לכך כאיום אפשרי על ישראל. המתיחות הרבה נמשכה גם לאחר יום המדד, ולכן פירסמתי גם את המאמר המרכזי בעניין. מתברר כי לפי שעה התזוזות וההכנות שם כוונו נגד ממשלת סניורה, האנטי סורית והאנטי חיזבאללה.

מאז שעות הערב אתמול [8.5] והבוקר [9.5], לקח חיזבאללה את העיר ביירות כבת ערובה, כאשר הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו היתה פרשת רשת התקשורת הקווית שלו. חיזבאללה, במסגרת היותו מדינה בתוך מדינה, פרס רשת תקשורת של סיבים אופטיים, שפותרת לו את היותו ארגון מבוזר, החושש מהאזנות ומהתערבות. כוונת ממשלת לבנון לפעול נגד הרשת הזאת הוציאה את לוחמיו לרחובות, והם אכן יצא. חיזבאללה לקח את העיר ביירות כבת ערובה, להשגת יעדיו הפוליטיים, ובכוח הזרוע.

כמובן, התגלתה ההונאה הגדולה, כשמאז ומתמיד טוען חיזבאללה שהוא נשאר המיליציה האחרונה המחומשת בלבנון, בגלל מלחמתו בצה"ל ובישראל, והנה, הוא יוצא עכשיו נגד הממשלה החוקית בביירות. ההונאה הזו היתה ידועה לכל אחד בלבנון, אך עכשיו היא גם נחשפה לאור.

לוחמי חיזבאללה, אגב, לא רבים מהם, השתלטו על שכונות סוניות במערב העיר ביירות, כך שהבירה הלבנונית נחצתה שוב לשתיים, החצי הנוצרי, במזרח, שבו שולט צבא לבנון, והחצי המוסלמי במערב, שבו שולט עכשיו חיזבאללה. כך, בכוח הזרוע כופה עכשיו חזבאללה את רצונו בתוך המערכת הפוליטית במדינה, בדיוק כפי שעשה חמאס ברצועת עזה. בעולם שרק מביט ומניד בראשו, אין פלא שהאירגונים הללו גם משתמשים בנשקם, בעידודה הנלהב של איראן. איך נסראללה מצדיק כל זאת? "מותר להשתמש בנשק כדי להגן על הנשק" (הנשק לכאורה נגד ישראל).

כרגע סגר חיזבאללה לגמרי את הדרך לשדה התעופה של ביירות ולנמל הימי, כך שהדרך היחידה לצאת עכשיו מלבנון היא דרך נמלי הצפון או הדרום ודרך היבשה, מסוריה. סוריה זו מביטה בקורת רוח רבה על המתרחש. במובנים רבים היא חוזרת עכשיו ללבנון בגאווה, אחרי שסולקה בבושת פנים לאחר רצח רפיק אלחרירי בשנת 2005. לוחמי חיזבאללה הדביקו פוסטרים וכרזות הנושאות את דיוקנו של בשאר אלאסד, בשכונות הסוניות עליהן השתלטו הלילה בביירות.

הלילה חיסל חיזבאללה חשבונות עם תומכי רפיק אלחרירי, בעיקר במישור ההסברתי. הוא נזהר שלא לחצות, עדיין, כמה קווים. ראשית, נכנסו חמושים לתחנת הטלוויזיה והרדיו של מפלגתו של חרירי הבן, "העתיד", קרעו כבלים, ניתקו את השידור באלימות, והודיעו לעובדים שאם לא יתפנו מיד, יפוצצו את הבניינים עליהם. כמו כן נתלו תמונות של נסראללה במעוזי הממשלה, ואפילו ליד פסל הזיכרון של חרירי, במקום הוא נרצח בבירות, בשכונת עין מריסה. זו התרסה, אך זה עדיין לא ניתוק כל הגשרים.

חוץ מגינויים, האם מישהו בעולם מתערב במצב? יתערב במצב? שום דבר. ולכן נסראללה כמעט ואינו מסכן כאן דבר. כזכור, בחודש יולי 1958 שלחה ארצות הברית חיילים שלה כדי להגן על ממשלת לבנון, אז במסגרת מדיניותה למנוע בכל מחיר נפילת מדינה כלשהי בידי תנועות השמאל. האם מישהו מעלה את זאת כיום על דעתו?

מבחינת ארצות הברית זוהי קריסה נוספת של אלמנט חשוב במדיניות המזרח-התיכונית שלה: ממשלת סניורה, לאחר קריסת הרשות של אבו-מאזן, והשבר של עיראק.

ממשלת לבנון נזהרת עכשיו שלא להידרדר למלחמת אחים, וגם חיזבאללה נזהר. מן הסיבה הזו נשמר צבא לבנון ככוח-על, לכאורה כוח ממלכתי, שאינו מתערב לפי שעה, אלא מגן על יעדים ממלכתיים כמו בתי המנהיגים מן הממשלה. גם חיזבאללה נזהר שלא להתקרב לאיזורים אלה. כאמור, לאף אחד מן הצדדים אין עניין להידרדר למלחמת אזרחים.

מטרתו של חיזבאללה: להפעיל עכשיו לחץ צבאי רצוף עד להתפטרות הממשלה, ולהליכה לבחירות, שבהן הוא אמור לנצח, בעיקר לאחר שהוא כבר שולט על איזורים שיאפשרו לו לעשות בבחירות כרצונו. במידה רבה זהו המשך של הלחץ בו פתח חיזבאללה לפני כשנה וחצי, אך הפעם בצורה אלימה יותר. גם אז הוא נזהר שלא לשבור את הכלים.

חיזבאללה גם יודע שעכשיו קל לו יותר להשתלט על המדינה, לאור זעזועים דמוגראפיים מבהילים שעברה לבנון בשלוש השנים האחרונות. בכל אחת מן השנים הללו היגרו מלבנון כ- 50,000 איש, בסך הכל מאה וחמישים אלף, רובם ככולם מן המחנה המתנגד והחושש מן השיעים ומחיזבאללה, דהיינו, נוצרים, סונים, צעירים ועשירים. זו הסיבה שמזה שנתיים לבנון צועדת אחורה מבחינה כלכלית בקצב מהיר. כל מי שיכול להגר מלבנון – עושה זאת כבר כמה שנים. אין לו מה לחפש במדינה ההולכת אחורה במהירות.

בחישוב שלו, בכל מקרה ישלוט נסראללה בממשלה הלבנונית הבאה, ומטרתו עכשיו להתפטר סוף סוף מזו של פואד סניורה.

מה יעשה סניורה? האם אופציה של התפטרות קיימת מבחינתו? לאור ניסיון העבר, סניורה יהסס להתפטר, ואם יעשה כן, יהיה זה אך כצעד טקטי, כך שהתפטרותו תזעזע לגמרי את המערכת, ואולי תבלום את מעשי חיזבאללה הפרועים, בהפעילה על הארגון לחץ ערבי ובינלאומי. הלחץ כבר מופעל בידי אנשי הממשלה דווקא על איראן, כמי שהיא היחידה שיכולה לשלוט בחיזבאללה.

מה המשמעות ללבנון מכל זה? שהמדינה הזו די אבודה. ביום שבו הסכימו בהסכם טאיף כל הצדדים שכל המיליציות יתפרקו מנשקם, חוץ מחיזבאללה, כיוון שנלחם בישראל, היה ברור שזה עניין של זמן עד שהארגון הזה ישאף לשלוט שם בכול. כל מאמצי השיקום כבר אינם שווים הרבה וקיימת סכנה מוחשית להידרדרות למלחמת אזרחים חדשה, אם כי שלושה אלמנטים בולמים זאת לפי שעה:

צבא לבנון הוא עדיין יחידה אחת, יש לו עוצמה צבאית, מנהיגות מוסכמת, ויש הסכמה של כל הצדדים על חשיבותו.

קיים חשש של כל הגורמים ממלחמת אזרחים חדשה, שבה כולם יפסידו. ובכל מקרה בשנת 1975, אז פרצה מלחמת האזרחים במדינה, לכל המיליציות היה נשק. עכשיו יש רק לחיזבאללה. בפני הלבנונים נפתחת עכשיו מערכה דיפלומטית רחבה, שבה ינסו כל הצדדים להשיג הישגים, למשל סוריה, שתחזיר את הסדר הפרו-סורי ללבנון תמורת ייצוב מסויים של המצב.

ואיפה עומדים הדברים מבחינתנו? לפי שעה המערכת הזו אינה קשורה לגבול שלנו, אם כי כמה תקריות יזומות של תומכי חיזבאללה נרשמו היום [9.5] גם בדרום לבנון. חיזבאללה בתקופה הבאה יתעסק הרבה במצב הפוליטי בביירות, ופחות יהיה לו זמן להתעסק איתנו, זה בטווח הקרוב. גם בטווח הבינוני לנסראללה יש עדיין עניין לשמור על המערכת המיוצבת מולנו בדרום לבנון, המבוססת על הרתעה.

הבעייה היא בטווח הרחוק יותר, שכן אם ישלוט נסראללה בממשלה – הוא ישלוט גם בצבא, בהיות הממשלה בביירות המפקד העליון של הצבא. ואז, הוא יוכל לכוון את הצבא כרצונו, למשל, לדלל את נוכחותו בדרום לבנון, לטובת לוחמיו, או אפילו להעמיד את הצבא כנגד ישראל. או אז יתרחש, כפי שקרה עם הרשות הפלסטינית, שנולדה להילחם בחמאס, ולבסוף נכבשה על ידו. אך זה עדיין בטווח רחוק יותר ברור שלישראל אין עניין לראות את חיזבאללה כאדוני לבנון, אך ברוח התקופה הזו, שבה הלאומיות הערבית צונחת, וכוח הזרוע של האסלאם הפוליטי משתלט, אולי יקרה כך הדבר, כמו בעזה.

אלא שהגורמים השולטים בלבנון, עדיין לא אמרו את המילה האחרונה. האם אכן יפעיל פואד סניורה את הצבא נגד חיזבאללה, כפי שדורשים הערב "כוחות 14 במרץ", דהיינו קואליציית המתנגדים לסוריה במדינה, שהתכנסו בביתו של אחד מהם, מנהיג מיליציית הפלנגות לשעבר, סמיר ג'עג'ע? האם יתפטר? האם יבחר בדרך שלישית של התגוננות פסיבית? את זה עוד נראה כבר בשעות הקרובות.

9.5.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 

 

2. פיצוח חכמת הערבסקה בביירות: פואד סניורה ונשק החולשה

מה היינו אנחנו עושים במקרה כזה כפי שקרה בביירות? ברור. ממהרים לשלוח את הצבא נגד חיזבאללה. לזה בדיוק ייחל נסראללה, שצבא לבנון יופעל נגדו, ובכך היתה נכנסת ממשלת סניורה לפח שטמן לה. הוא היה מציג את עצמו כקורבן, ואת ממשלת לבנון כבוגדת. אבל סניורה עשה בדיוק את ההיפך, וכך צפוי היה שיעשה: הוא המתין, ובכך הדהים את אויביו. על טריטוריה זרה לנו לגמרי: חכמת המזרח התיכון.

הביטו בערבסקה: זו אמנות המזרח התיכון, האמנות הפלסטית שלו, כמו גם הפסיכולוגית. בערבסקה אין הרבה קויים ישרים, אלא שהכול בה מתפתל, מתעגל וחוזר על עצמו. באיזור שלנו מי שפועל בקו ישר פועל נגד החוקים. מי שמתפתל עם הערבסקה, לעומת זאת, יזכה לחסותה ולתמיכתה. נסראללה פעל בקו ישר, ולכן נפגע, ומיהר להתקפל. פואד סניורה שיחק בערבסקה לטובתו. הוא רכב על הכללים הלבנוניים והצליח. איך הוא עשה את זה?

כבר כתבתי כאן בעבר מיספר פעמים, איך הפך ראש ממשלת לבנון פואד סניורה לדמות נערצת על האתר שלנו; כיצד ידע לתמרן את כל מתנגדיו ואויביו באמצעות כלי נשק שאנחנו בישראל אפילו לא יודעים שהוא קיים: החולשה; כיצד הופכים חולשה לעוצמה.

אנו הרי רגילים לטפל בכל בעיה בברוטאליות, בנשק, באלימות, זו הרי פותרת עבורנו את כל הבעיות, ראו איך אנו פותרים בהצלחה את הבעיות שלנו בעזה! תנו לסניורה לטפל בבעיית עזה, ותראו תוצאות. ביצעתי פעם הקבלה בין ראש הממשלה אולמרט לסניורה. שניהם הרי הפכו את החולשה לכלי הנשק החזק ביותר שלהם.

הכוחנות הריקה מתוכן אינה שיטתו של סניורה, ממש לא. עדות לתפיסה השונה שלו ראינו באתר כבר בדצמבר 2006, כאשר מקרה דומה לזה של היום התרחש כבר אז: עשרות אלפי לוחמים ואזרחים שיעים הקיפו את ארמון הממשלה בביירות. סניורה לא התעמת איתם, חס וחלילה. הוא גם לא שיסה בהם את צבא לבנון, מה פתאום. הוא המתין. כמה זמן הם יקיפו את הארמון? ואכן, הממשלה שלו ממשיכה וחזקה. המפגינים התפזרו כבר מזמן. נסראללה הבין אז שסניורה יותר מתוחכם ממנו.

בדיוק אותו היגיון עבד גם בסבב הזה, וכמו אז, גם עכשיו, התקשורת שלנו לא הבינה דבר ממה שמתרחש, ואיתה הציבור הישראלי המגשש באפילה, מופחד ומוטרד.

מסתבר שרשת התקשורת שפרש חיזבאללה מאוד חשובה לו, עד כי שוב שלף מן המותן, כמו בהצהרותיו לאחר חיסול עימאד מורנייה. ובכן, נסראללה ביצע טעות, ושלח את לוחמיו עם נשק לכבוש איזורים סוניים במערב ביירות, ובכך להפעיל לחץ על הממשלה. זו היתה טעות אופיינית לנסראללה, שמרבה לשגות בזמן האחרון.

כלל ברזל בלבנון: אסור להיכנס לאיזורים שאינם שלך. אסור באיסור חמור לשיעים להיכנס ככוח אזרחי או צבאי לאיזורים סונים, דרוזים או נוצריים. מי שנכנס, מחליש את עצמו, ונסראללה שגה, והתעלם מן הכלל הזה. בכך שיחק כמובן לידי סניורה. זיכרו זאת, הדבר נכון גם לגבינו. ביום שנכנסנו ללבנון, החלשנו את עצמנו, הדבר היה ב-1978, 1982 ו-2006. זהו כלל ברזל. כך אנו הכנסנו את הנוצרים לאיזורים דרוזים, את הדרוזים לנוצרים, נוצריים לשיעים ועוד, וספגנו מכה קשה, כי פעלנו נגד הכלל. והכלל אינו סולח!

כדי להבין זאת יש לזכור את לקח מלחמת האזרחים האחרונה בלבנון שהיתה קשה ואכזרית, ואת השינוי החשוב שהכניסו לחוקה החדשה, והנקרא "החיים במשותף".

האין הכלל הזה נכון גם לגבי הבעייה הפלסטינית שלנו? אסור לנו להיכנס לאיזורים פלסטיניים, כי אז אנו נחלשים ושוקעים, ואסור להם להיכנס לאיזורים שלנו, למשל בפיגועי התאבדות, כי אז הם נחלשים בדעת הקהל בעולם ונחלשים. הבנתם.

עוד כלל ברזל בלבנון, שהגיע הזמן שנבין אותו: איש אינו מעוניין שם במלחמת אזרחים, ולפיכך כל הפרשנויות אצלנו שדיברו על מלחמת אזרחים שפרצה או תפרוץ, משוללות יסוד. נסראללה יכול ליזום הפיכה גדולה, אך מה הוא ירוויח? מדינה מפורקת, במלחמה כוללת, עם  עדות נוטרות נקם. ועל מה הוא ישלוט?

מה היינו אנחנו עושים במקרה כזה כפי שקרה בביירות? ברור. ממהרים לשלוח את הצבא נגד חיזבאללה. לזה בדיוק ייחל נסראללה, שצבא לבנון יופעל נגדו, ובכך היתה נכנסת ממשלת סניורה לפח שטמן לה. הוא היה מציג את עצמו כקורבן, ואת ממשלת לבנון כבוגדת. הוא יודע שצבא לבנון לא מסוגל לחסל אותו, בקושי להזיק לו.

אבל סניורה עשה בדיוק את ההיפך, וכך צפוי היה שיעשה: הוא המתין, ובכך הדהים את אויביו.

נזקי חיזבאללה המיידיים: השיעים חדרו בסוף השבוע לאזורים סוניים, דרוזיים בשוף ומעט נוצריים, ובבת אחת איחדו את כל הלבנונים שאינם שיעים – כנגדם. השיעים יצאו נגד כלל הברזל, ונפלו למלכודת של סניורה. וכך, במקום שסניורה ייפול למלכודת של נסראללה, ההיפך קרה!

בכך גם הוכיח סניורה את טענתו, שחיזבאללה יכוון את הנשק שלו כלפי הלבנונים קודם שיעשה זאת נגד ישראל. אכן, זה הוכח בסוף השבוע, כדבר הזה לא קרה מאז סוף מלחמת האזרחים בשנת 1989.

כל הדוברים של הממשלה קיבלו עכשיו נשק חדש: נסראללה יפנה את הנשק שלו כלפי פנים ולא כלפי חוץ, עובדה שעשה את זה עכשיו. זהו כלי נשק רב עוצמה, שמחליש מאוד את חיזבאללה ואת זכות הקיום שלו. מציג אותו כגורם חוץ-לבנוני, בלתי לגיטימי, טרוריסטי, משרת אינטרסים זרים. מה שביקש נסראללה לכפות על סניורה, כפה האחרון על נסראללה.

מה עשה בעצם פואד סניורה? הוא השתמש בנשק החולשה. הוא יודע שתגובה צבאית מוגזמת שלו תשחק לידי חיזבאללה. הוא פשוט נכנע לכאורה, הודיע שעל העולם להציל את לבנון מידי איראן וחיזבאללה, והמתין. אצלנו כמובן מיהרו לבזות ולהספיד אותו, ורק אני התפעלתי בשקט מן המהלך. זו אמנות המזרח התיכון. איזה יופי.

הוא הרי עשה לנו בדיוק את אותו דבר במלחמת לבנון האחרונה, כאשר בכה לעיני המצלמות. מדוע עשה זאת אז? כדי לשפר את טיוטת הפסקת האש לטובתו. ואכן, שרי החוץ הערביים, שבקירבם בכה סניורה, מיהרו לשלוח משלחת לאו"ם, בראשות מזכיר הליגה הערבית עמר מוסא, והם שיפרו את הטיוטה, שנקראה אחר כך החלטה 1701, לטובתו.

בכל המקרים האלה סניורה הצליח: הוא גירש את הסורים באמצעות טקטיקת החולשה, הוא ניצח אותנו באמצעות החולשה, והוא בולם את חיזבאללה.

באשר לרשת התקשורת של חיזבאללה: אכן, ממשלת לבנון הודיעה כי לא תפרק אותה. אגלה לכם: היא גם לא התכוונה לפרק אותה. בלבנון אף פעם לא יעשו דבר פוזיטיבי מוחלט כזה, זה הרי נגד הכללים. הם כבר יגיעו להבנות חדשות איך להפעיל אותה, מתי, ועל ידי מי. העיקר הוא הזרקור הענק שהציב סניורה על הרשת הזו, שכל העולם מודע לה עכשיו. ובאשר לממונה על שדה התעופה שעבד בשביל חיזבאללה, ובכן בלבנון אף פעם לא מפטרים, וגם לא יפטרו אותו. פשוט יציבו מישהו מעליו, שישגיח עליו. זו השיטה הלבנונית. הבנו.

ובכל זאת משהו מטריד אותי מאוד. העובדה שכל פעם אנחנו יוצאים טמבלים וזרים מוחלטים במזרח התיכון שסביבנו. לא נורא, הפעם אנחנו בסירה אחת עם נסראללה, שכמובן נאלץ להתקפל ולחזור בו לאחר שספג כל כך הרבה נזקים. הוא חזק צבאית, בזה אין כל ספק, אך הפוליטיקה והכללים הלבנוניים חזקים ממנו. הוא הבין. עד לפעם הבאה.

11.5.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 

 

* * *

אזרחים על ביבי: לא פעם, כאשר נדמה לו שהוא קרוב להשיג את מטרתו, דופק לו קוצר-רוחו את ניצחונו.

* * *

 

שמאי עציון

בול פתח-תקוה

בסוף המאה התשע עשרה לא היו שירותי דואר מסודרים בארץ-ישראל. התורכים לא ייחדו מאמץ לפתרון בעיית התקשורת כי הערבים אינם זקוקים לכך והיהודים יסתדרו בכוחות עצמם. מייסדי פתח-תקווה סבלו מקשיי הדואר. הם היו זקוקים לקשר עם משפחותיהם וידידיהם שנותרו בירושלים ובחוץ לארץ.

הפוסטה הרוסית והאוסטרית ביפו – שירתו בנאמנות את היישוב הקטן בפתח-תקווה  וביהוד [שלא החזיקה מעמד שנים רבות אלא נתבטלה לאחר שמרבית תושביה הזמניים, איכרי פתח-תקווה, חזרו לבנות את ביתם ליד נחלותיהם במושבה. – אב"ע].

ברבות הימים הוכנס שכלול בחלוקת הדואר במקום: נמצאה מתיישבת, פייגע-מינע, שקיבלה עליה את תפקיד הדוורות ובמחיר סימלי הביאה את המכתבים לנמנעים. מאחר שהדוורת החרוצה לא ידעה קרוא וכתוב, היו אנשי הוועד מסדרים את המכתבים בין אצבעותיה, לפי סדר הבתים במושבה. הפוסטאית היתה עוברת במושבה כששתי ידיה שלוחות לפנים והאיגרות בין אצבעותיה. זיכרונה היה מופלא ולא קרה שאיגרת השייכת לקמיצה תגיע לאגודל.

בעיית הדואר החריפה עם גידול המושבה.

יצחק גולדנהירש, חבר ועד המושבה [למיטב ידיעתי הוא גם עמד בראש ועד המושבה. – אב"ע] פעל עם הקונסול האוסטרי לפתיחת סניף דואר במקום, בשלושה תנאים: הנפקת בול פ"ת, שישמש בארץ ובחו"ל; חותמת מיוחדת לפ"ת; מחצית ההכנסות מהמכירות ימסרו לוועד המושבה.

בשנת 1908 הוזמן הבול הצבעוני, בחלקו העליון מתנוסס השם פתח תקוה והוא כולל שדות, עץ תפוזים נושא פרי ומחרשה. מחירו י"ד-14 פארה (מטבע תורכי). הופעתו עוררה עניין רב בארץ ובעולם.

דבר הבול הגיע לאוזני המושל התורכי שזימן את גולדנהירש למשפט. גולדנהירש שיכנע את המושל כי י"ד הן ראשי תיבות של שמו – יצחק-דוד. והציור הוא סמל משפחתו. דבריו ו"בקשיש" נדיב שכנעו את המושל. מאות מכתבים נשלחו לקצווי העולם וכך זכתה פתח תקווה בבול עברי ראשון.

 

אהוד: נדמה לי שהרשימה הקצרה לא הבהירה דייה את מעמדו של בול פתח-תקווה. לא היה זה בול דואר כמו בולי הדואר של הקפיטולציות, האוסטרית בעיקר, וגם הצרפתית, בולי אותן מדינות ששימשו למשלוח מכתבים וגלויות מארץ-ישראל למדינות אחרות. בול פתח-תקווה נועד לפתור את הבעייה של משלוח הדואר מפתח-תקווה ואליה דרך סניפי דואר הקפיטולציות. ולכן, למיטב ידיעתי, היה הבול הזה מעין בול פנימי שנוסף על בולי המדינות הזרות בכל מכתב וגלוייה, כדי לממן את דרכו מפתח-תקווה ליפו, ואולי גם חזרה, בעת חלוקת הדואר במושבה. לצערי לא נשמר במשפחתי בול שכזה. אבל יש לי גלויות שנשלחו לאסתר ראב מביירות והם נושאות בולי דואר אוסטרי ועליהם נוספו, כנראה כבר בארץ, בולי הקרן הקיימת, כנראה לממן את חלוקתם בארץ.

 

 

* * *

נעמן כהן

בָּאָנָאלִי

.

מָארְקְס, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הַשֵׁמִי, אָמַר:

"עַד עַתָּה הַפִילוֹסוֹפִים פֵּרְשׁוּ אֶת הָעוֹלָם,

מֵעַתָּה יֵשׁ לְשַׁנּוֹתוֹ."

הַיְידִיגֶר, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הָאַרִי, אָמַר:

"הַחַיִּים הֵם הַהִתְכַּוְנוּת לַמָּוֶת."

הַיְידִיגֶר הִתְכַּוֵּן לְהָכִין אֵת הָאָדָם לַמָּוֶת בְּחַיָּיו.

הַיְידִיגֶר לא הֵכִין אֵת הַיְּהוּדִים לַמָּוֶת

הַיְידִיגֶר הֵכִין אֵת הַמָּוֶת לַיְּהוּדִים.

הַמָּוֶת – רַב אָמָּן פִילוֹסוֹפִי מִגֶּרְמָנִיָּה.

הַיְידִיגֶר תָּקַע אֵת חָנָה אָרְנְדְט בַּתַּחַת.

הָרֹעַ הוּא בָּאָנָאלִי.

 

 

 

* * *

לממשלות ישראל יש חלק נכבד במחדל השלום

סופר נידח שלום,

למה אין שלום עם הפלסטינים? ד"ר מרדכי קידר [גיליון 340] מצא את התשובה: בגלל תנועת "שלום עכשיו". זו ממש בדיחה לחשוב ש"שלום עכשיו" היא הקובעת את סדר היום של ישראל. התשובה לשאלה היא פשוטה וברורה: לממשלות ישראל יש חלק נכבד במחדל השלום. כולן היו מעוניינות לספח חלקים נכבדים מהגדה המערבית (מי יותר ומי פחות), והראייה היא שהן הקימו התנחלויות על כל גבעה רעננה. הוויכוח על מידת הסיפוח, מהווה גם במו"מ המתנהל היום, את המכשול העיקרי בהשגת הסכם שלום.

רון וייס

רמת-גן

 

* * *

שו"ת אליהו הכהן

מתי נכתב "חמש שנים על מיכאל"?

למר אהוד בן עזר שלום,

ברצוני להפנות שאלה לאליהו הכהן, האם ניתן לעשות זאת דרך המכתב העיתי שלך?

אני חברה במקהלת נשים "לב תל אביב", והשיר "חמש שנים על מיכאל" שחיבר קצנלסון הוא אחד השירים ברפרטואר שלנו. אנחנו היינו רוצות לדעת מתי נכתב השיר? האם באחד מביקוריו של קצנלסון בישראל? באיזו שנה?

מקוות לתשובה. ותודה רבה מראש,

 רחל שליטא

 

תשובת אליהו הכהן:

השיר "חמש שנים על מיכאל" לא נכתב בארץ אלא בפולין. הוא נקרא במקורו "הפרידה" ונוסחו היה שונה מזה המושר כיום. השיר חובר על-ידי יצחק קצנלסון בשנות העשרה למאה העשרים, לפני ביקוריו בארץ והותאם למנגינה שהייתה מוכרת עוד לפני כן בארץ ובגולה במילים אחרות.

בברכה,

אליהו הכהן

 

 

דני בלוך: אימבר על הפסנתר בְּראשון

לרשימתו המעניינת של אליהו הכהן על חיבור הלחן ל"התקווה" ברצוני להוסיף: לפי סיפורי סבתי, ברטה פיינברג, כפי שסיפרה לאימי, דורה [לימים בלוך], התארח אימבר בראשון לציון והיה אורח בערבי שירה ונגינה בבית ברטה ויוסף פיינברג, שם היה הפסנתר היחיד בראשון ואולי בכל היישוב היהודי, פסנתר שברטה הביאה עימה מאודסה. לדברי סבתי בביתם נעשה החיבור בין הלחן למילים, כמתואר אצל אליהו הכהן. הדברים מתוארים במחזהו של מוטי אוורבוך "הפסנתר של ברטה", שהועלה בשעתו בתיאטרון באר שבע.

דני בלוך

 

* * *

 

בן בן-ארי

בַּת גַּלִּים

מְלוּחָה כָּאן

הָרוּחַ

בַּגַּלִּים מְזַנֶּבֶת

הַכַּדּוּר הַלּוֹהֵט

כְּבָר נָמוֹג אֶל הָאֹפֶק.

מִשְׁבָּרִים אֶל שׁוּנִית

מִתְרַסְּקִים

רֵיחֵךְ הַמְּשַׁכֵּר

אַדְוָתָם נוֹשֵׂאת.

אָצוֹת עַל הַחוֹל

כְּבָר רוֹשְׁמוֹת לִי

דְּמוּתֵךְ,

וְרִמְשֵׂי חוֹל שְׁקוּפִים

טְפִיפָתָם הַצִּדִּית

מְחִישִׁים.

הַכֹּל, כְּמוֹ אָצִים

לַסּוֹל לָךְ

הַדֶּרֶךְ

כְּמוֹ עוֹד רֶגַע

מַמָּשׁ

תִּצְעֲדִי לְמוּלִי.

נֵד וְעוֹד נֵד

בַּסַּךְ נִצָּבִים

בֵּינוֹתָם בְּגָאוֹן

אֶל עָתִיד

תִּפְסְעִי.

 

מתוך ספר השירים "הסומק בלחייך" מאת בן בן-ארי בהוצאת בבא לשירה, 2003

 

 

* * *

אתם משחקים בקקה

והמלחמה עם הערבים נמשכת והורגת!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא

חי על גדת הירקון הדרומית

 

 

* * *

דורון גיסין

איך הושב העדר הגנוב לאיכרי המושבה?

ואולי נתחיל מראשית. במאה החמישית למניינם החלה התפוררותה של האימפריה הרומית. המשמר הקיסרי, שהיה מורכב מבני שבטים גרמניים בעיקר, תימרן עצמו לעמדת הכוח העיקרית, ובתמורה לשוחד נכבד היה הממנה היחיד של הקיסרים.

מאותו זמן החל הקשר הבלתי קדוש שנודע בשם "יחסי הון-שלטון". מאחר שההיסטוריה לעולם חוזרת, ועיקר עניינה התנהגות והתנהלות אנושית, מרימה את ראשה המפלצת הזו וממלאת את סדר יומנו. או שמא נפליג אחור לאותו פילוסוף יווני ששוטט בחוצות אתונה כשנר אחוז בידו בצהרי יום בחפשו אחר אדם ישר?

יורשתה המפוקפקת של השיטה בעת המודרנית היתה האימפריה העות'מנית, שהתירה לנתיני ארצות אחרות לבוא ולהתיישב בחבל ארץ זה. כך ניתנה האפשרות לבני העם הנבחר לשוב לארץ אבותיו, ולחדש את מאווייו לחיים חדשים כעם ומדינה. מאחר שדתו השונה הבדילה את העם היהודי מסביבתו, ברור היה ששובם של היהודים לארץ לא יעבור ללא תגובה עוינת של המקומיים. מאחר ש"פאשאליק" דרום-סוריה היה מקנת כספו של ה"פאשה" היושב בירושלים, אותו רכש בכסף רב ששילם לאוצרו המדולדל של השולטן ירום הודו, "השער העליון", היושב בארמונו שבאיסטנבול. היה זה אך טבעי שממוני המחוזות, ה"קאימאקאמים", ירכשו את משרתם ממנו, וכך תתאזן השקעתו ואפילו יהא מרוויח ממון לאוצר ביתו הפרטי.

אל מציאות זו באו מייסדי פתח-תקווה, וממון רב הושקע בהסרת מהמורות מדומות או אמיתיות עד שזכו להקים את המושבה הראשונה בארץ ישראל המתחדשת. מר סופר נידח פירסם בעיתונו האינטרנטי פרקים מחיבורו ההולך ונשכח "המושבה שלי", ובהם סיפר את סיפורו של הקאימאקאם הישר ואת קורות ראיס אל בחרג'יה ובנו, ובכך הקדים את סיפורי שעמדתי בעצם כתיבתו. אך אין בליבי עליו, מאחר וחלק מסיפוריו משמשים חלק מהשראתי ואני רק מנסה לספרם בדרכי שלי, מה שקרוא במקומותינו "פארטאייטש אונד פארבסרד". לעיתים עולה הדבר בידי, או אז מועלים הדברים ורואים אור באכסנייתו הנכבדת.

וכך, על מנת להאיר פינה נוספת, הרשו לי לספר את הסיפור הבא: איך הושב העדר הגנוב לאיכרי המושבה?

באחד הלילות נגנב חלק מעדר הבקר של המושבה. עם בוקר כינס אברהם שפירא, הוא שיח' איברהים-מיכו (אחו-מיכו, אחיו של מיכאל) ראש השומרים את אנשיו, והחלו במלאכת העיקוב אחר הבקר הגנוב. העקבות הוליכו אל אחד מכפרי ההר, לא רחוק מהעיר חברון. מאחר שהיה בנחיתות מספרית, העדיף שיח' איברהים-מיכו לשוב על עקבותיו ולדווח לאיכרי המושבה על מעשיו ומסקנותיו.

בהמלצתו ובהנהגתו יצאה משלחת מפתח-תקווה לבקש את עזרתו של הקאימאקאם של יפו. לאחר דברי חלקות וצרור מזומנים נכבד שהוחלקו לחיקו, ציווה הקאימאקאם על אחד ממשרתיו הנאמנים – וכיתת חיילים בהנהגת שאוויש יצאה במסע רגלי אל אותו כפר בפאתי חברון על מנת להשיב האבידה לבעליה.

עם הגיעם אל הכפר התנחלה כיתת החיילים בביתו של המוכתר ראש הכפר. כמובן שזה האחרון נזרק מביתו ללא אומר ודברים ואולץ "לארח" את החיילים בביתו. מצווה היא הכנסת אורחים בעמי המזרח ואין שואלים את האורח למטרת בואו אלא ממתינים שירווח לו וישבע וירווה ואז יגלה למארחו מהי מטרת ביקורו.

לא חלפה שעה והחיילים לכדו תרנגולות אחדות ועד מהרה נמצאו אלה מתגלגלות על השיפוד, להשביע רעבונם של החיילים ומפקדם. כך נקפו להם ימים מיספר וגם צאנו של המוכתר הלך והתמעט. ומשניתנה להם רשות החלו נוהגים כבעלי הבית ממש וגם נשות ביתו של המוכתר החלו "ליהנות" מידיהם הארוכות של נושאי המדים.

 משראה זאת המוכתר לא יכול היה עוד לעצור ברוחו, ובדחילו ורחימו שאל את השאוויש למטרת בואו – "במה זכיתי שמפקד דגול כמוך יזכה אותי הניקלה בכבוד לארחו אותו ואת חייליו?"

תשובתו של השאוויש לא איחרה לבוא והיתה בת מילה אחת בלבד: "גִ'יבּוֹם!" – כלומר "הביאם!"

ומאחר שהכול ידעו במה מדובר, לא חלף זמן רב ואת הכפר עזבה החבורה כאשר איתם הגנב ובני הבקר שנגנבו. את מסעם סיימו בחצרו של הקאימאקאם ביפו, שטרח והודיע לשיח' איברהים-מיכו על השבת האבידה. שוב יצאה לה משלחת מבני המושבה ושוב החליפו מטבעות – ידיים, ובתום המעשה הושב הבקר הגנוב לבעליו.

אין אני בא כאן להמליץ על חזרתו של הצדק התורכי והנהגתו במקומותינו, אך גם איני יכול שלא לתהות על יעילותו. למרות שלא דובר אז בראש חוצות, לא פורסם ולא קם מי שימנה עצמו כמוכיח בשער בת רבים, ידעו הכול שכך מתנהלים וכך נסגרים דברים ואפשר אולי אפילו לחיות ולהתפתח.

אחד מזיכרונות נעוריי, מהיותר מעצבים את אישיותי המתגבשת, קשור באחד מהמחזות הקלאסיים של תקופתנו. וכך נפתח המחזה "מעגל הגיר הקווקזי" כפי שהוצג על בימת התיאטרון. עם פתיחת המסך מתגלה שער העיר ואבן המשפט לידו. עולה ומתיישב אצדק השופט, עטוי גלימה בוהקת בכתום וקרחתו מבריקה באורות הבמה, או אז נפרשות ידיו לצדדים כשכפותיו מעלה ובקול ברור אומר את האמת הגדולה בלי כחל וסרק:

"נפתח המשפט – מי נותן אני לוקח!" (תמיד אוקיר את השחקן חיים טופול ככישרון ענק ולו רק בזכות סצינה זו).

מוזמנים אפוא קוראיי לחשוב מה שבא להם, אך בסופו של דבר – רבותי ההיסטוריה חוזרת.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

המעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש

מתוך פרק מתוך הרומאן הנידח והנשכח "המושבה שלי", בהוצאת אסטרולוג 2001

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

 

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושׁרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבֵּד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

 

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

 "לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"

 

 "איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

 "טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

 "לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

 "אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

 

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

[אזהרה: הרומאן "המושבה שלי" אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

 

   

* * *

אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין

החוג לספרות, החוג ללימודים כלליים ובין תחומיים

הוצאת זמורה ביתן

מזמינים את הציבור למפגש בסדרת

ספר פתוח

לרגל הופעת ספריה של

ש.שפרה

משי לחשת לי

בהוצאת זמורה ביתן

המילים ככישוף והכישוף שבמילים

בהוצאת משרד הבטחון, ההוצאה לאור

ברכות:

פרופ' שלמה בידרמן, דיקאן הפקולטה למדעי הרוח

פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות

משתתפים: פרופ' זיוה בן-פורת, ד"ר יורם כהן, ד"ר ניצה בן-ארי, תלמידי התוכנית לכתיבה יוצרת, והמשוררת ש. שפרה

מנחה: ד"ר יובל שחר

המפגש ייערך ביום רביעי, ט' באייר תשס"ח,  14.5.2008

בשעה 18:00, באולם 01, בניין וובּ, אוניברסיטת תל אביב

הצגת ההזמנה תאפשר חנייה בשטח האוניברסיטה

מספר 97577 שער 1 שער אוסטריה

 

 

* * *

רוּצוּ לְפּוּצ'וּ

נותר מספר מוגבל של כרטיסים לערב השקת שלושה הסרטים של פוצ'ו ("חבורה שכזאת", "אולי תרדו שם", ו"יוסלה איך זה קרה"), אשר עברו תהליך של העברה לדי.וי.די.

המעוניינים להיות נוכחים בערב החגיגי, שייערך הערב, יום שני, 12.5.08, בשעה 19.30, בסינימטק תל אביב, ובמהלכו יוקרן הסרט "יוסלה איך זה קרה" – מתבקשים להתקשר לסינימטק, טלפון 6950407, ולאשר את בואם.

19.30 קבלת פנים וכיבוד.

20.00 הקרנת הסרט "יוסלה איך זה קרה" (1989) בהשתתפות דב נבון, משה פרסטר, אביגיל אריאלי ואחרים.

לנמעני "חדשות בן עזר" הכניסה חינם!

 

 

 * * *

ישראל הר / מעוללות חולדאי

 עשירים מכל רחבי הארץ, לפעמים גם תושבים ואזרחים מחו"ל, קונים בניין ישן בסימטאות העיר תל אביב, משכירים הדירות לעשירים פחות מהם, המשפצים את החדרים, בדרך כלל מחלקים חדר מקורי לשלושה וארבעה חדרונים, המדרכות הן כבר מזמן רק נחלת בעלי מכוניות, ולמי אין היום מכונית אחת או שתיים לפחות [לי אין...] והעשירים בונים גג על הגג המקורי מִשְׁטַח החלקה לילדים על סקטים – גלגיליות – או לצורך אירועים עם אורות מסנוורים ומוסיקה מבקיעה שמיים וים המפריעים לי אישית [ותיק העיר] ביום ובלילה לפעמים איני יכול אף להתקלח. וראו מספר הנרצחים בכבישי הערים שרובם הולכי רגל תמימים [או זקנים] והם צועדים לתומם לפי כל התקנות וחוקי התעבורה. ואני כמעט שאיני יוצא מביתי בלילות... כך דואג ראש העיר [י]  רון חולדאי לרווחת זקני התושבים בתל אביב.

התודה לכם עורכי וקוראי גיליונות חדשות בן עזר/ מכתב עיתי

שלכם

ישראל הר

 

* * *

עדינה בר-אל

תושייה של אם

הקדמה

סבי, לייב רוטשטיין, היה בעל בית-חרושת קטן לשוקולד ולממתקים בסוסנוביץ שבפולין. בשנת 1939 הוא החליט לנסוע לבדו לארץ ישראל, לרכוש שם בית, להשיג פרנסה, ואחר-כך לצרף אליו את רעייתו ושלושת ילדיו. הוא הצליח להצטרף לקבוצה של בית"ר ולעלות על האוניה "פאריטה". לאחר תלאות ההפלגה ושהייה של שבועות בים, ולאחר מעצר בידי הבריטים, הוא הגיע לתל-אביב. ואז שמע שפרצה מלחמה, הגרמנים פלשו לפולין. וכך ישב במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה בשכונת "נווה-צדק" וציפה לבואם של בני משפחתו.

רק בתו לולה ובנו מוניק הגיעו ארצה. מוניק נפטר בגיל צעיר ממחלה, וכך נותרה לו רק לולה (היא אימי).

להלן שני פרקים מתוך ספרי "אני לולה" (רשפים 1995). הספר מבוסס על סיפורה של אימי. הקלטתי אותה והבאתי את דבריה בגוף ראשון כמעט ללא שינוי. הפרקים להלן מספרים על התקופה הראשונה לאחר פלישת הגרמנים. זה היה אחרי שהנאצים שרפו את בית הכנסת בסוסנוביץ' על מתפלליו, עדיין לפני הפינוי מהבתים והמעבר לגטו.

 

לחם

ביום חורף קר ומושלג אמרה לנו אימא: "חכו לי בבית, אני הולכת להביא לחם." לקחה את הכרטיס ויצאה.

חיכינו לה. ידענו שעליה לעמוד ולחכות בתור ארוך. היינו רעבים.

"לולה, אני פוחד," אמר מוניק לפתע.

"אל תפחד," ניסיתי לעודד אותו ואת עצמי, "אימא תחזור מיד."

ומוניק המשיך: "אבל מה יהיה אם יקרה לה משהו?"

"לא יקרה לה דבר רע!" אמרתי בהחלטיות, אבל גם בליבי התעוררו חששות.

"את זוכרת," הוסיף איציק, אחינו הקטן, "אתמול, כששמענו את הירייה ואחר-כך הסתכלנו בחלון וראינו את היהודי הזה שוכב..."

"את תחשוב על זה בכלל," הפסקתי אותו מיד, "לאימא יש תמיד מזל, נכון? ככה היא אומרת. וחוץ מזה אתה צריך להאמין באלוהים."

הם נרגעו קמעה. אולם לפתע שמענו צעדי ריצה ברחוב, ואחר כך קריאה בגרמנית "האלט!" (עצור!).

מוניק אמר בבהלה: "לולה, אולי עצרו את אימא?"

"ש... חכה. מיד אציץ מבעד לחלון."

ניגשתי אל החלון והבטתי החוצה. לא. רווח לי. זו לא אימא. הם בודקים תעודות של איש אחד.

לפתע נפתחה הדלת ואימא עמדה בפתח.

"אימא, חזרת, יופי!" רצנו אליה בשמחה.

אימא הושיטה ידה לפניה ועצרה בנו: "אל תתקרבו, אל תתקרבו אלי."

ואז היבטנו בה וראינו שכל בגדיה מוכתמים בדם, וידיה ריקות. אין לחם.

"מה קרה?" שאלנו שלושתנו בבהלה.

אימא התנשמה, פשטה מעליה את המעיל המוכתם והלכה לחדר הרחצה. הלכנו אחריה כדי לשמוע כל מוצא פיה. אך אימא לא דיברה. היא שטפה את פניה ואת ידיה, כשהיא נלחמת בדמעות. אחר-כך חזרה לחדר. ואנחנו מתוחים: "נו, ספרי כבר, מאיפה הדם?"

ואז היא התיישב ה על כיסא, הושיבה את אחי איציק על ברכיה והחלה לספר, קולה רועד מהתרגשות:

"עמדתי בתור לפני המאפייה. התור היה ארוך, כרגיל. פתאום עבר במקום חייל גרמני. הוא ראה אותנו, כיוון אלינו את רובהו והתחיל לירות. סתם כך ירה לעבר השורה שלנו..." אימא הפסיקה לדבר, מחתה דמעותיה ואחר-כך המשיכה: "האיש שעמד לפני בתור נפל... נהרג במקום... כל הדם שלו ניתז עלי. זה הדם שראיתם על הבגדים."

הייתי מזועזעת כולי. איזה מזל! אימא כמעט נהרגה! היא ניצלה ממש בנס! אבל אחי הקטן איציק חשב על משהו אחר. הוא החל לבכות ואמר: "אני רעב. תמיד רצית שאוכל הרבה לחם בחמאה. אמרת שזה בריא. עכשיו אני רוצה רק לחם יבש, רק לחם יבש, ואת לא הבאת לי."

הבטתי באימא. חשבתי שהיא תפרוץ בבכי. לא. היא לא בכתה. היא נראתה מהורהרת.

"מה איתך?" כעסתי על אחי, "אתה לא מבין? אתה לא שמח? אימא כמעט נהרגה. היא ניצלה!"

אימא התערבה: "הניחי לו, לולה. הוא צודק. הוא רעב ורוצה לאכול."

אחר-כך היא קמה ממקומה ויצאה מן הדירה. יצאתי אחריה. היא נגשה אל דירת אחד השכנים. מיד הבנתי מה היא מתכננת. לשכן זה היתה בת בוגרת. היא היתה מסירה את הטלאי הצהוב מעל השרוול, מעמידה פנים שהיא נערה פולניה, וכך היתה נוהגת ללכת אל מחנה הגרמנים. אף אחד לא ידע מה היא עושה שם בדיוק. אבל תמיד היתה חוזרת משם עם אוכל למשפחתה.

אימא הקישה על דלתם. השכן פתח את הדלת. אימא נכנסה פנימה ואני אחריה. ואז, בביתו, החלה אימא לבכות. תוך כדי בכי סיפרה לו, שאין לה במה להאכיל את הילדים. השכן שתק. אשתו, ששהתה במטבח, שאלה בקול רם: "מי שם?" השכן קרץ לאימא ואחר כך אמר לה בקול רם, כדי שאשתו תשמע: "גברת רוטשטיין, כולנו רעבים. אין מה לעשות." ובידו הורה לנו לצאת החוצה. חזרנו לדירתנו.

כעבור מספר דקות נכנס אלינו השכן. הוא היה עטוף במעיל צמר גדול, מלוכלך. הוא פתח את מעילו, הוציא חצי כיכר לחם והושיטו לאימא. "זה מה שיש, גברת," אמר ויצא.

 

סוכריות

במשך כמה ימים הסתובבה אימא בבית, כשהיא שקטה ומהורהרת. ידעתי שהיא מפעילה את מוחה, מתכננת מנין להשיג לנו מזון. יום אחד אמרה לפתע:

"החלטתי, סוכריות!"

"סוכריות?" התפלאנו.

"אנחנו נייצר סוכריות, בדיוק כמו שהיינו עושים בבית-החרושת שלנו. סירופ יש לי בבית, גם צבע-מאכל ועטיפות נייר. חסר לי רק סוכר."

"רק," חשבתי לעצמי. איך אפשר בכלל להשיג סוכר בימי מלחמה אלה? ואם כבר משיגים אותו, איך אפשר להסתירו מעיני החיילים הגרמנים, שמחפשים ובודקים בשבע עיניים? הם מסוגלים לירות בלי שהיות ביהודי הנושא או אוגר מזון.

אך אימא מצאה מוצא. באותו יום, כאשר הגיע אלינו השכן ובידו לחם יבש כהרגלו, ביקשה אימא ממנו סוכר.

"סוכר? מנין אקח סוכר?" שאל בתדהמה.

"בקש מהבת שלך," ענתה לו אימא, "אם היא תביא לנו סוכר, אתן לה את הטבעת הזו," ובדברה שלפה אימא טבעת יקרה מעל אצבעה, תכשיט אחד שנותר לה לפלֵטה, והראתה לאיש.

מאז היתה הבת מופיעה בביתנו מדי פעם. בכל ביקור היתה פותחת את מעילה ומוציאה שקיות סוכר, שהחביאה על גופה. כך הצטברו אצלנו חמישה-עשר קילו. התפללתי בליבי, שהגרמנים לא יערכו בביתנו חיפוש...

ואז החלה אימא בייצור הסוכריות.

יום אחד עמדה אימא ליד הכיריים ובישלה כמות גדולה של סוכר, ערבבה והוסיפה סירופ. פתאום נפרצה הדלת, ואל הבית נכנסו ארבעה חיילים גרמנים במדים, רובים בידיהם. בלי לדבר ניגשו מיד אל הכיריים.

"מה זה?" שאל אחד מהם בקול מאיים.

"זה סוכר," ענתה לו אימא בשלווה והמשיכה לערבב את החומר בסיר.

לרגע עמדו הגרמנים כאילמים, נדהמים מחוצפתה של היהודייה.

"זוזו, בבקשה," אמרה להם אימא, "אני חייבת להוריד את זה מהאש," ובדברה אחזה בידיותיו של הסיר החם. החיילים, עודם נדהמים, זזו הצידה.

אימא הניחה את הסיר על השולחן. ועכשיו עמדה, ידיה על מותניה, מביטה בהם; כאילו מחכה להסבר הגיוני על נוכחותם בביתה.

"מה את עושה פה?" שאל אחד מהם, שהתאושש ראשון.

"סוכריות," ענתה, כאילו אין דבר טבעי מזה.

"מנין את יודעת להכין סוכריות?" שאל שוב אותו חייל.

"לפני המלחמה היה לנו בית-חרושת לסוכר ולממתקים. נשארו ברשותי חומרים מאז. ועכשיו אני מכינה סוכריות עבור הילדים שלי."

השתררה שתיקה. כולנו עמדנו במטבח הגדול. הייתי בטוחה על פי ארשת פניהם הכועסת, שהם ידרכו את רוביהם ויירו בנו בו במקום. ואז התקרב אל אימא אחד החיילים.

"איפה היה בית-החרושת שלך?" שאל אותה.

"ברחוב צֶ'סְנָה," ענתה לו אימא.

החייל הוסיף להביט בה. אחר פנה אל חבריו ורמז להם להיכנס עימו לחדר השני.

כשיצאו מן המטבח, אמרה לנו אימא בלחש: "אני מכירה אותו... אינני מצליחה להיזכר מי הוא..."

החיילים השתהו בחדר הסגור, ואז פנתה אלינו אימא ואמרה: "זהו. אותי בוודאי יהרגו עכשיו. אתכם, הילדים, אולי לא. אתם תיסעו לאבא שלכם בארץ-ישראל."

דמעות עלו בעינינו, אך לא השמענו קול.

והנה נפתחה הדלת, החיילים הגרמנים יצאו מן החדר ופנו, בלי לומר מילה, הישר אל עבר היציאה. אחרון עזב את הבית החייל המוכר לאימא. לפני צאתו, בעמדו בפתח, הוא הפנה את ראשו אל אימא וחייך.

לאחר שיצאו נשמנו לרווחה. בכינו מרוב שמחה, התחבקנו והתנשקנו. ואז קרא אימא: "נזכרתי! אני זוכרת מי הוא. הוא היה קונה אצלנו, מאלה שישבו על המדרגות..."

הבינונו את כוונתה. כאשר בית-החרושת שלנו פעל, היו מייצרים בו שוקולד מסוגים שונים. בין השאר היה גם שוקולד זול, אותו היו רוכשים הרוכלים. הם היו מסתובבים ברחובות ומכריזים: "ארבע חפיסות בזלוטי, ארבע בזלוטי..." לסחורה זו היתה הצלחה רבה. קשה היה להדביק את קצב הביקוש. לכן היו הרוכלים יושבים מדי יום ביומו על המדרגות בפתח בית-החרושת, ומחכים שהשוקולד יהיה מוכן. נוצר הווי מיוחד עקב המתנה זו. הרוכלים שוחחו ביניהם והתבדחו. אותו חייל היה בעבר אחד מן הרוכלים הללו. הוא היה בן לאב פולני ולאם גרמניה. כאשר נכנסו הגרמנים לפולין, הוא גויס לצבא הגרמני. הוא שהציל אותנו בפעם הזאת.

דקות מספר לאחר צאת החיילים הגיעו לדירתנו כל השכנים בבהלה. הם היו בטוחים שהרגו את כולנו. כאשר נוכחו לדעת שנשארנו בחיים, הם שמחו יחד עימנו.

כך המשכנו בעשיית הסוכריות. אנחנו, הילדים, עטפנו את הסוכריות בעטיפות נייר וסידרנו הכול בקופסאות קרטון, בדיוק כמו שהיינו עושים בבית-החרושת. אימא יצרה קשר בדרך כלשהי עם אדם אחד, שגר מחוץ לעיר. הוא הבטיח לקנות ממנה את הסוכריות ולהפיצן.

"זהו, סיימנו," אמרה אימא יום אחד, "עכשיו אני צריכה להביא לו את הקופסאות המלאות."

"אבל איך תעבירי הכול?" שאלתי, "את יודעת... הם מחפשים... הם יורים בכל מי שחושדים בו אפילו חשד קל..."

"אל תדאגי, לולה, יהיה בסדר."

היא יצאה אל החדר השני וחזרה אלינו, כשבידה האחת המעיל החורפי שלה ובידה השנייה – חבל.

"אתם רואים? מזג האוויר יהיה בעזרי," אמרה בחיוך.

עזרנו לה לקשור בחבל את קופסאות הקרטון סביב גופה. על "ריפוד" זה לבשה אימא את מעילה הרחב ורכסה אותו. כך יצאה לרחוב ועברה לעיני משמרות החיילים הגרמנים, כשהיא זקופה וידיה ריקות.

לא קשה לדמיין את הפחד והמתח שבהם היינו אנו, הילדים, שרויים כל-אימת שיצאה. אבל את אימא לא תפסו. מצבנו החל להשתפר. מעתה היה לנו מעט כסף. בכסף זה אפשר היה לקנות מזון בשוק השחור. לפחות לא היינו רעבים.

 

 

* * *

יוסי גמזו

רכּבת-חצות לסטראסבּוּרג

זה לו שעות שהוּא יושב כּאן, עיניו בּחלון-הקרון הקר. תוֹהוּ שחור, שהוּא שלג לבן מחוּתל תכריכים של לילה. אילמלא אותו סאניטאר לבקן מבּית-המחסה העירוני, הפּריסאי, הוּא ואותו זקֵן שעליו הוּפקד כּליווּי צמוּד (דחליל וֶגֶטָאטִיבִי שפּניו אומרות טימטוּם) נידמה היה לו: הוּא, רק הוּא, שרוּי בּאקספּרס-חצות זה.

אין זו לו פּעם ראשונה שהוּא חוזר וידיו ריקות, מאז עלה, כּמין נברן ממחילתו, מן המחתרת.

מי שהכּיר את קְלוֹד רֶנְיֶה שנודע בַּמאק"י כּ"מיסיֶה T.N.T", יודע: לא תמיד נישֹא בּיעף בּרכּבות. להיפך, רכּבות היוּ עפות, בּאוויר, מִמנוּ. רק שהפּעם זה סופי, עניין אבוּד. אפילוּ סיזיפוּס היה נילאֶה כּבר מגילגוּל האבן. זה שנה הוּא נובר בּלי למצוא גם קְצֵה-חוּט בּמירשם-התושבים, מישֹרד-הפְּנִים, מישֹרד-הסעד. אפילוּ לנירנבּרג, בּימי המשפּט, הגיע.

 "Nihil," הוּא נושף אֵד חם בַּשימשה הקפוּאה, "לא כלוּם." או שחוּסַל הזנאי הזקֵן, או שמסתתר בּשֵם בּדוּי, עם ניתוּח פּלאסטי.

לא בּהוריו שנוֹרוּ בָּרחוב, בּימי וִישִי, הוּא הוגה עכשיו. אף לא בּאחיו הצעיר, גִיוֹם, שנשלח בּכיסא-גלגלים למַאטְהַאוּזֶן. אלא בּהם, בּאותם שכנים חרישיים מנַאנְסִי, הבְּלוּמִים. קרוביו של אותו סוציאליסט, ליאון בְּלוּם, שמכרוּ, בַּפּינה, טבּק.

בִּתם, בּת יחידה, היתה קרוּיה על שם סבהּ. כּיוון שלא דייקה להיוולד, כַּמצוּפֶּה, כּנכד, נימנוּ והֵסֵבוּ את שמו של הסב, אַנְשֶל, לאַנְזֶ'לִיק. אך למרות הִתפּשרוּת זאת זכוּ בּפיצוּי לא קטן: בּיופייה הפּורח. אביב ראשון שחזר קלוֹד רֶנְיֶה מן ה"סוֹרבּוֹן" לעירו סטראסבּוּרג, נכנס אל הבּלוּמים לקנות חפיסת "גוֹלוּאַז" – ונתאהב בּה. אהבה ממבּט ראשון, כַּמוּסכּם, היא פּירכה שכּופר בּה הרַאציוֹ. אלא, כּדוֹצֶנְט צעיר, מבריק, לפילוסופיה, מי שנתמחה בּיהוּדי אחֵר, בּבֶּרגסוֹן – ספק אם נותרוּ לו ספֵקות יתירים בּעניין אותו רַאציוֹ ז"ל.

מה שאין כּן בּעניין חינהּ הסוחף של אַנְזֶ'לִיק: הזקיפוּת הרכּה, הגבעולית, העיניים השֵמִיוֹת הללוּ. הוּא היה אז בּשנות-השלושים שלו, קְלוֹד, וכנ"ל היה גילהּ של המאה, נעוּרים הם אוֹפְּיוּם. היא הציצה בּו מוּפתעת כּשאמר לה: "אתגייר." הם חזרוּ אז, לילה חם, מוּכֵּה-יסמין, מן הקולנוע.

"זה עניין גורלי," אמרה לו, מאוד." ועצרה את צעדיה, על מיפתן-ביתה, בּחושך.

"נכון," אמר נלהב, ועצר אף הוּא וּמיד בּיאר לה: דווקא משוּם שגורלי, שאחראִי, שחשוּב  כּל-כּך, בּא בּדברים עִם האורתודוקס, עם הרב ז'וֹזֶף, מִיורשיו של רש"י. לא עם ההוּא, אותו ריפורמי, רַבִּינֶר בּלוֹך...

"לא בּכך," פּלטה ציחקוּק קל, "לא בּכך העניין, שטוּיות." וּבטשה בּחרטום-נעלהּ גזיר-עיתון מתעופף כּסנוּנית בּרוּח.

"מה, אם כּן?" שאל, וּבעט בּסנוּנית-הנייר אף הוּא. היה זה, הוּא זוכר היטב, בּמאי 39. אך כּמו שאין סנוּנית אחת מביאה את האביב, מה שניבּאוּ העיתונים היה אף קודר מחורף. היא היססה תחילה, הִתקרבה אל כּתפוֹ אך מיד חזרה בּה. לא זו בּלבד, אמרה, שהוּא אַתיאיסט גמוּר – אלא שדחף-ההִתגיירוּת שלו חשוּד, אוֹפּוֹרטוּניסטי. הוּא מעוּניין, טענה גלוּיות, לא בּדתהּ כּי אם בּהּ-עצמהּ; לא בַּדגן המזין, בַּ-blé (וכאן חזרה והיתה קוֹקֶטִית) כּי אם בַּפֶּרַח, בַּדגנית – אם הוּא מבין גרמנית – בַּבְּלוּם...

"בַּ-Talmud de Jerusalem," אמר, נהנה על שהיא נדהמת, " יש טרַאקטָאט אחד נפלא, שמו 'חגיגה', אוצר יקר. 'לְמַד תּוֹרָה שֶלֹּא לִשְמָהּ,' כּתוּב שם, אַתּ יודעת? 'שֶמִּתּוֹךְ שֶלֹּא לִשְמָהּ אַתְּ בָּא לִשְמָהּ.' 'אַתְּ', לא 'אַתָּה'..."

"מנין לךָ התלמוּד?" היא פּוערת, כּוּלהּ תימהון, את פּיה. אבל הוּא, הדוֹצֶנְט בַּ"סוֹרבּוֹן", כּבר רוכב וצולח על גל-הדְּרָש. "בּיררתי עם הרב מוֹיאָל, חכם מאלג'יר, שומעת? 'אַתְּ' בִּשֹפתכם –נקבה, גוּף שני. וּמכּאן שגם למען 'אַתְּ', אשה, גוּף שני – מוּתר..."

אבל היא בּשֶלָּהּ: כּלוּם מבין הוּא בּמה מחייב עצמו כּל העושֹה זאת? הסטיגמה, הניכּוּר, ההסתפּחוּת למיעוּט מוּפְלֶה. בּפרט עכשיו, ששֹינאת-עמהּ היא אופנה, אֶפִּידֶמְיָה, נוֹרמה.

"רבּים כּל-כּך רודפים, חינם, מעטים כּל-כּך. כּדאי?"

זה מורט בּו מיתר מסוּכּן וּמתוּח מאוד שעוד אין הוּא מוּדע לו. הַקְרָבָה היא פּיתוּי אַלטרוּאיסטי מקסים ולכן היא גם פּח יָקוּש. "הייתי רוצֶה לתקן, לוּא בִּמעט," הוּא אומר לה לתוך עיניה, "אֶת מה שעיוותוּ הרבּים כּל-כּך לַמעטים כּל-כּך. מוּתר?"

"מוּתר, הכּל מוּתר. גם התמימוּת," היא מחייכת. אבל רק קו-שֹפתיה שוּתף לַחיוּך, העיניים כּופרות גם בּו. יש יאוּש שובר-לב בָּאימוּץ המוּסווה שלא להישמע לא מרירה, לא מיוּאשת. "איש אחד לעולם אינו בּא בִּמקומם של רבּים, של רבּים מאוד."

הוּא מוחה. היא אומרת: "תחזור לפּאריס ונִראֶה, המרחק יוכיח." הוּא חוזר לפּאריס אך איננוּ

חוזר בּו. לפתע, בּספּטמבּר, מתחילה המלחמה.

 

יש איזה סם משכּך בּטילטוּל-הקרונות, זיכרונות הם פּצע. הזקֵן ואותו סאניטאר שמִמוּל נרדמוּ אך הפּצע עוד עֵר. בּפאריס, וּכבר בּימי ה"רֶזִיסְטַאנְס", אותו קמינסקי. ניצוֹל יהוּדי מִסטראסבּוּרג שהוּברח בּארגז של אבק-שֹריפה. כּיוון שנִשדד המיטען מרַכֶּבֶת ה"וֶרמַאכְט",    ניצל קמינסקי. כּיוון ש"מיסיֶה T.N.T" הוּא אשר-על-השוֹד, הוּא גוֹבֶה גם עֵדוּת. את הבְּלוּמִים הִסתיר, מסתבּר, אחד פרַנסוּאַ תיאופיל סִינְיַאק. לא חינם, תמוּרת פראנקים רבּים, בְּמרתף כְּפוּל-קירות (שוּק שחור, קוֹנטראבּאנדה). הוּא עצמו, אותו סיניאק, מסב יום-יום עִם הגַאוּלַיְטֶר, מְנַהֵל-המחוז של כּוחות הכּיבּוּש של הרַייךְ השלישי, כּמַשְתַּ"פּ. מי שמתאים את עצמו לַכּיווּן בּו נושבת הרוּח – מרוויח. שיתוּף-פּעוּלה עם ה"בּוֹשִים" הוּא עסק מכניס, סחטנוּת – לא פּחות. את הבּלוּמים, זוּלת אותם פראנקים רבּים (וחנוּת-הטבּק) הִנִּיח. רק אל הבּת, אַנְזֶ'לִיק, נטפּל. היא אקזוטית, אמר. מאוד.

"יש לָךְ פּרופיל מזרחי," גיחך, "שמזכּיר לי את נֶפֶרְטִיטִי." כּשראה שאין די בִּרמזים דקים נסתפּק בּדקים פּחות. יום אחד, כּששלח את ידיו וסטרה על פּניו הִשליכם הרחובה. היא והוריה (בַּחוּץ היתה "אַקציה") ישר למשֹאיות.

"מִשם," אומר קמינסקי ויונק מבּקבּוּק הקוניאק, "לקחוּ אותם, אָן בּלוֹק, לַקאראנטינה, כּמו בָּקָר." זריקות-חיסוּן, נזכּר קְלוֹד רֶנְיֶה, אינן נכללות בּכתבי קוהלת. מוֹתַר הבּהמה מן האדם הוּא זה, שֶאֶת העדר מְחַסְּנִים ממגיפות. "את מאה חמישים יהוּדֵי הטראנספּורט (כּולל אַנזֶ'ליק, כּולל הוריה) חיסנוּ," אומר קמינסקי ונִשנק לא מן הקוניאק, "מן הקָשָה בַּמגיפות: החיים הבּזוּיים עצמם."

אבל אין זה הסוף, הוּא זוכר וּמצמיד את מיצחו לַשימשה הצוננת (מה מטריף את הדעת יותר, ד"ר בֶּרגסון: אובדן הזיכּרון או קיוּמוֹ המיפלצתי?) יש בַּמוּזיאוּם העירוני מדור מיוּחד  לאנתרופּולוגיה. יש שם מוּמחים לפיחלוּץ וּלמוּמיוֹת. הגיעוּ מִבֶּרלין. עם כּל חומרי החניטה. תוך ימים לא רבּים נחנטים שם אותם יהוּדים בִּיעילוּת טֶכנוֹ-נאצית, לא בּמִצְרַיִם ולא בַּפּיראמידות, כּאוסף אנטומי של הגזע הנחוּת. עכשיו שהקרונות משקשקים זה לא קמינסקי. זה קול נחרת הקרנף סיניאַק הצופה בּנֶפֶרטִיטִי דרך תא-זכוּכית: Quelle belle...

 

בּתום המלחמה מעניק לו דה-גול מדאליה. מוּל קבר החייל האלמוני. צלב סאן-לוֹרֵין. אבל אִם העולם מחליף מלחמה בְּשלום הוּא מחליף אוֹבּסֶסְיוֹת: קודם העיף רכּבות בּאוויר ועכשיו מחפּשֹ את סיניאַק. בּסטרַאסבּוּרג אין איש יודע. משתפי-פּעוּלה מאֶמֶש נעשֹים פּתאום "סוכני הרֶזיסטאַנְס לשעבר". אבל גם בּיניהם אין למצוא את מיסיֶה פרַנסוּאַ תיאופיל, שוּם זֵכֶר. על בּיתו האוצֵר את סודות המרתף מוּחלף שלט: "איטליז". מתאים.

קודם-לכן, עוד בּימי הכּיבּוּש, מסתבּר לו: הוריו אינם עוד. גם גִיוֹם חולה ה"פּוֹלְיוֹ". את הווירוּס ריפּא הגז. משוּם כּך, בּגיחות-חבּלה, כּשמוּצָת המיטען ונסות הרגליים, הריהוּ נותר שם, יחיד מִכּוּלם, לוודא שֶעָפִים הקרונות. "רֶנְיֶה," צועק לו ז'אקוֹ, החבּלן הראשי, קְצַר-רוּח, "או שתִתפּוס מַחֲסֶה או תעוּף מההֶדֶף וזה הסוף!" אבל הוּא, מפוּיח וּבִטווח-הִתאבּדוּת, רואה איך מִתפּרקת לגורמים כּל האוֹרקֶסטרָה: קרון אחר קרון, פלוּגת "אֶס-אֶס" אחר גדוּד של "פַּאנְצֶרְס". זה – בִּשביל אבּא, וזה – בִּשביל אמא, וזה – בִּשביל גִיוֹם, וזה, מאחור שם – בִּשביל אַנזֶ'לִיק...

 

בּנירנבֶּרג, בּימי המשפּט, עם כּרטיס מזוּייף של רֶפּוֹרְטֶר ("אני מִ'פָּארִי מָאטְש'," הוּא מִתְמַרְפֵּק בּין שומרי הסף) הוּא שומע את לוּדוויג גינתֶר, מפקד מחנה שְרַאגְהַאוּזֶן, חוזר על סיפּוּר חניטת היהוּדים בּאוזני השופט, טֶלפוֹרד טֵיילוֹר.

"איפה סִינְיאַק?" הוּא מרעים מִמקומו בַּיציע אל זה, הנאצי.

"הקהל מתבּקש לשתוק," מתעלם השופט מִשאֵלתו.

"הקהל", כּלומר הוּא עצמו, חוזה בּרוּחוֹ את עיני נֶפֶרְטִיטִי. "איפה סִינְיאַק?" הוּא שואג מלוא-גרונו, מתעלם מִבּקשת המתעלם, "רוצים תשוּבה!!!"

תשוּבה אמנם נותנים לו אבל לא מִפִּי לוּדוויג גִינתֶר. שני גברתני-"מַארינס" גוררים אותו, ספֵּיישל, מִחוּץ לָאוּלם. הוּא בּועט, הוּא נושך, הוּא צועק: "לא תשתיקוּ אותי! מחַפּים פֹּה על פּשע!" מה שמריץ אותו, עיר אחר עיר וגינזך אחר גינזך, אינו רגליו, רק הנקם.

 

וכעת הוּא יושב כּאן, עיניו בַּחלון. חזרה לִסטרַאסבּוּרג? לקָאנוֹסָה? לופת בּידיים ריקות ראש לוהט זה, עליו הִכריזה פּעם ה"גֶסטַאפּוֹ" פּרס-עתק. חנוּק מִדחיסוּת-הקרון הוּא פּותח חלון, שיחדור קצת אוויר צח. זה, הזקֵן בַּמושב שמִנגד, פּוצח בּשיעוּל פּתאום, כּמין צרורות תמ"ק.

"לסגור את החלון!" כּך זה, הסניטר, היסטֶרי. וטופח לַצמח ההוּא על גבּו ושולף מסיכת-חמצן. "הִנֵּה, הִנֵּה זה כּאן," הוּא גוהר על חוֹלֵהוּ כּאֵם על ילד, "האוֹקְסִיזֶ'ן! עכשיו לנשום עמוק, מיסיֶה סינְיאַק..."

"סִינְיאַק?!" הוּא שולח ידיים גרוּמוֹת אל אותו סניטר, "מה אמרתָּ?" ורואה איך מינוּן-ההיסטֶריה מוּכפּל בּעיניו הקמות של האיש. צינור-האוויר משתלשל מאותה מסיכה כּצינור של מֵעַיִם. "השֵם הפּרטי," הוּא נוהם אל פּניו, "מהוּ שמו הפּרטי? דַבֵּר!"

"פרַנסוּאַ, פרנסוּא תיאופיל," מעלֵעַ האח הרחמן, טְרוּף-פּחד. הוּא מרים מריצפּת-הקרון את צינור-החמצן שניתַק, "מה יש?"

"יש, יש הרבּה," הוּא שואג, "מִסטרַאסבּוּרג? מרחוב פוֹש? מחנוּת המכּולת?"

"כּן, כּבר שנה מאוּשפּז בּפּאריס... החלון, מיסיֶה! תסגור את החלון, האיש נחנק..."

"לאן אתה מוביל אותו?" (ועוד החלון פּתוּח).

"הבּיתה. אין מקום בַּסאנאטוֹריוּם. הוּא גמוּר..."

"מי זה החליט?"

"הרופאים, כּוּלם... תסגור את החלון, מיסיֶה. אין לךָ לב? הרוּח..."

"הרוּח זה בּסדר. מה שנוגע לַלב – אבד לי."

"מה זאת אומרת? איפה?"

"בַּמוּזיאוּם העירוני."

קול חירחוּרוֹ של האיש הזקֵן נבלע בִּשריקות הרוּח. הוּא רואה את האח הרחמן מחוויר: "מה עשֹיתָ, מיסיֶה? תִסתכּל..."

אבל אין בּו שֹימחה, אף לא שמץ-פּוּרקן. רק תיפלוּת חלוּלה, נוקבת. איש אחד לעולם אינו בּא בִּמקומם של רבּים, של רבּים מאוד.

 

 

 

* * *

"התרשמתי מאצילות רוחם של כל גיבורי הכתבה"

שלום אהוד,

אני נמנע לרוב מלהאזין ומלצפות בשידורי האבל ביום השואה והגבורה ולזכר החללים במערכות ישראל – קשה לי לעמוד בכך נפשית. אני בכלל צרכן קטן מאוד של טלוויזיה. אך הפעם, כיוון שהמלצת, צפיתי בכתבה הקצרה על החייל יהודה אלטמן ז"ל, והתרשמתי עמוקות מן הכנות ומאצילות רוחם של כל גיבורי הכתבה. את ישראל זמיר הכרתי לפני 56 שנים, בעת שהשתתפנו אני וחבריי מקן השומר הצעיר מגבעת עלייה  יחד עם בני גילנו מקן יפו, שאותם הדריך ישראל זמיר, בטיול סוכות משותף לכינרת. אני נזכר בישראל מאז תמיד בחיבה עמוקה – הוא איש חביב ויקר. ספק רב אם הוא זוכר אותי – הנער הכי מתפרע ומתלהב, מטפס על גבעות נישאות ומדקלם משם את פושקין. גם אם איננו זוכר אותי (יש גבול!) הייתי מבקש לערוך איתו עסקת ברטר: אני אעניק לו עותק מספרי "שלושה חיים", בו אני מזכיר בין השאר, גם את טיול הסוכות ההוא, ואני אקבל ממנו את ספרו "לכבות את השמש". אין זה תנאי בל יעבור: אני מוכן לשלם עבור ספרו את מחירו. אנא, שדך בינינו.

בידידות וחג שמח!

יואל נץ

 

* * *

אברהם שטמפר

עוד נדבך בהיסטוריה של פתח תקווה

שלום,

שמי אברהם שטמפר על שם סבי שהיה צעיר האחים לבית שטמפר בפתח תקווה ולאחר מכך בירושלים. סבי נאלץ לברוח מפתח תקווה מפחד לנקמת דם אחרי שביום שישי בלילה מנע את שרפת הגורן ע"י הבן של המוכתר שנשלח ע"י אביו כדי להוכיח ליהודים שצריך לקנות ממנו שירותי שמירה על הגורן המלא. סבי ירה ירייה אחת לכיוון ממנו נשמע שכשוך של פחים שהכילו נפט במטרה לשרוף את הגורן. את הפחים הוביל הבן של המוכתר, שנפגע ומת תוך זמן קצר.

בברכה,

אברהם שטמפר

חיפה

 

* * *

הזמנה  ערב חגיגי ל'נשמות תאומות'  מאת ציפי שחרור

ביום א'  ה-18.5.08 יתקיים  ערב חגיגי לכבוד ספרה של  הסופרת והמשוררת ציפי שחרור: "נשמות  תאומות"

האירוע בתיאטרון ענבל במרכז סוזן דלל בשעה 20:00, בהשתתפות יוצרים  ומוסיקאים.

 

 

* * *

בן בן-ארי: "רציתי  להיות  מלאך"

ספר חדש של שירים-סיפורים לילדים בכריכה קשה, בצירוף תקליטור ובו קריאת כל השירים על-ידי המחבר,  המשורר בן בן-ארי, ובליווי ציורים מרהיבים.

הספר ראה אור לפני זמן קצר והוא זמין בכל חנויות הספרים תמורת 79 ש"ח.

 ניתן להזמינו ישירות תמורת 50 שקל במשלוח צ'ק לפקודת בן בן-ארי, ת.ד. 3444, חולון  58133 . לא ניתן לשלם בכרטיס אשראי .

  נא לציין  בפנייה שם פרטי ומשפחה, כתובת מלאה [עם מיקוד], טלפון נייח,  טלפון נייד, מיספר ספרים, סכום הצ'ק, תאריך וחתימה.

 

 

* * *

האזכרה השנתית

 של צאצאי יהודה ולאה ראב בן עזר

בפתח-תקווה בל"ג בעומר, 23 במאי השנה

בל"ג בעומר מדי שנה, יום פטירתו של יהודה בן עזר ראב, עולים צאצאיו ובני-משפחותיהם על קברות המשפחה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה ואומרים קדיש אחר קדיש, גם הנשים.

השנה תיערך האזכרה ביום שישי, ל"ג בעומר, י"ח באייר תשס"ח, 23 במאי 2008, בשעה 17.30.

יהודה בן עזר ראב נולד בהונגריה בשנת 1858, חרש את התלם הראשון באדמת פתח תקווה בשנת 1878, והלך לעולמו כשבועיים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, והוא כבן 90.

אנחנו מציינים אפוא השנה 150 שנה להולדתו של יהודה, 130 שנה לייסוד פתח תקווה, 60 שנה למותו של יהודה, ו-60 שנה למדינת ישראל.

אשרי האיש שחייו היו שלמים ובעלי ערך כיהודה ראב.

מוזמנים גם צאצאי יהודה והדסה [לבית הרשלר, המכונה "סית הודעס מן אל טחונה משום שהיתה לה טחנת קמח בירושלים] והיא היתה אשתו הראשונה של יהודה ונולד להם בן מנחם-שלמה ולו צאצאים רבים. ומוזמנים גם צאצאי אחיו הצעיר של יהודה, הקבור לידו, משה-שמואל ראב בן עזר, הוא האיכר בתצלום עם הרובה לכתפו וחגורת הכדורים, שהפך לסמלה של פתח-תקווה.

ומוזמנים גם צאצאי אחיותיהם של יהודה ומשה-שמואל והן טובה גרין וחנה פרלקוורט.

כל אלה הם צאצאי לאזאר (אלעזר-אליעזר) ראב, (דודו של יהושע שטמפפר), שעלה עם משפחתו לארץ-ישראל והיה במייסדי פתח-תקווה. אלא שלאזאר קבור בהר הזיתים. שם גם קבור איזאק (יצחק גרין) בן-דודתה ובעלה של אסתר ראב.

 

 

* * *

"אנשים טובים באמצע הדרך"

על נעמי שמר בשיר ובזמר

במעמד ראש העיר – מר שוקי פורר

"אם יבשו שלוליות ואם פרחו הפרדסים

אם ירשו נוריות את מקומם של הנרקיסים ,

זה סימן שאביב כבר מטייל על הכבישים,

החלון יש לפתוח ולסלק את התריסים...."

( "מצעד האביב" מילים ולחן נעמי שמר )

המועצה לשימור אתרים, מזמינה את הציבור לערב על חייה ושיריה של המשוררת נעמי שמר.

 הערב יתקיים ביום ד' 21/5/08 י"ז באייר בין השעות 20:00 – 22:00

 באתר הפרדסנות ע"ש מנקוב ברחובות

בתוכנית:

20:00– התכנסות , כיבוד קל, סיור באתר.

20:30 – "אנשים טובים באמצע הדרך" - ורדה גולדברגר בליווי מוסיקלי של עופר כץ מספרת במבט אישי ומיוחד על המשוררת נעמי שמר.

 

 

                   שומר עברי ב"אמצע הדרך " על "דרך הים" בכניסה לפרדס מנקוב

 

כרטיסים בעלות: 35 ₪, מס' המקומות מוגבל, נא להצטייד בלבוש חם.

לפרטים והרשמה ורכישת כרטיסים : 08-9469197

אתר הפרדסנות על שם מינקוב

רחוב נחמני, רחובות, 08-9469197

 

 

* * *

שלום לכולכם,

אני בטוח שתצטרפו בכל לב למשאלה החשובה להמשיך את קיום ההוספיס בבית חולים תל השומר. אנא חתמו על העצומה

http://www.atzuma.co.il/petition/reshefj/1/0/1

 למניעת סגירת ההוספיס.

בקשה קטנה נוספת לי אליכם, אנא העבירו את העצומה לרשימת המיילים שלכם, אנו מתכוונים להגיע לעשרת אלפים חתימות!

בברכה צבי אבני

 

 

* * *

לקראת שבוע הספר – 28.5-7.6

ובתל אביב – שוב בכיכר רבין!

הכינו מלאי קטן של –

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ומופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!

קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:

http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm

 

 

* * *

הנני להעיד בשבועה כי ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט שלח לי מֶסֶר אישי לקטול את הַמּוֹיְסֵר מוריס-משה טלנסקי כדי שֶׁדֵער אָמֵריקָנֵער ז'וּלִיק זה לא יוכל להעיד נגדו!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, בעל אקדח מאוזר בן 100 שנה

 

* * *

היכונו! היכונו! היכונו!

החל מגיליון 344 יתחיל להתפרסם חינם בהמשכים

אהוד בן עזר

יומן הנסיעה לאנדלוסיה ולמדריד / אוקטובר-נובמבר 2007

עלילות מסמרות שיער – משיחות עם ר' שלמה אבן-גבירול חובב הנערים ועד ההתמכרות לזלילת זנבות שוורים

 

* * *

מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

מתכבד להזמינכם לפתיחת התערוכה

מעשה צורף

תכשיטי בית יעקבי בימי ראשית המדינה

אוצרת: פרופ' נורית כנען-קידר

במעמד:

מר דב תמרי, יו"ר הנהלת המוזיאון

פרופ' חנה נוה, דיקן הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל-אביב

מנחה: מר אילן כהן, מנכ"ל המוזיאון

יום שלישי, ח' באייר תשס"ח, 13.5.08, בשעה 7 בערב

רח' חיים לבנון 2, תל-אביב

חנייה בתשלום

 

* * *

תל אביב פותחת דלתות: 16-17 במאי 2008

www.batim-tlv.org

במהלך סוף השבוע הנ"ל יתקיימו בעיר למעלה מ-120 אירועים: בתים פתוחים, סיורים אדריכליים, דיונים, טיולי אופניים, ופעילויות לילדים בנושאי בנייה. הכול פתוח וללא תשלום.

אנחנו ממליצים על הסיור בבית אסיה

ויצמן 4, תל אביב.

אדריכל: מרדכי בן-חורין, 1973-1969.

הזדמנות לפגוש את אחד האדריכלים הישראלים המקוריים והמעניינים בבניין המוכר ביותר שלו: מבנה הבנוי בקווים אורגניים, שנבנה כדי להיות בניין ירוק ועתיר צמחייה, הרבה לפני ש"ירוק" הפך לטרנד.

שישי, 16.5, 10:00. סיור פתוח. אין צורך ברישום מוקדם.

[הנ"ל מצד אימו הוא נכדו של משה-שמואל רַאבּ בן עזר]

 

* * *

הזמנה לתערוכה של שאול נמרי

אל תתרגשו חברים, לא יצאתי פתאום מדעתי (זה קרה כבר מזמן). פשוט שווה לבוא ואת מי אזמין אם לא אתכם? אמרו לי שיש יין חופשי, אנחנו נהיה, אז זה כבר חגיגה. אם הייתי מזמין אתכם למסיבה, לא הייתם באים? הייתם גם הייתם! אז בואו ביום חמישי, נלך על מסיבה אמנותית. מי האמן? שאול נמרי כמובן. מישהו לא מכיר? מישהו לא היה בערבי הג'ז והציור שלו? אתם בטוחים שאתם תל-אביבים? טוב, הבנתם. יום חמישי, 15.5.08, שעה 20:30 (שמונה וחצי לדיסלקטים), גלריה "גבו", שדרות שאול המלך 35, תל-אביב (עומדים מול הבניין, הכניסה מצד שמאל), יין, כיבוד קל, אמנות ומינגלינג גם עם כל מי שלא תרצו. חנייה ברחובות מאחור ומסביב. להתראות לכולם, ביום חמישי הקרוב.

אלי יזרעאלי

 

* * *

בקשה לתקשורת ולרשויות החוק, המשפט, החקירה והמשטרה בישראל – אנא התייחסו לראש הממשלה שלנו לפחות באותה יראת-כבוד ומידה של איפוק זהיר שבה אתם מתייחסים ל"מיליארדר" הרוסי הישראלי הלא-עברי הנמלט מהחוק בצרפת ארקאדי גאידמק!

 

* * *

מציתים יקרים, החלה עונת השריפות, קחו ביד סמרטוטים טבולים בנפט ולכו בימי חמסין אלה לשרוף את מולדתנו שכנראה אינה המולדת שלכם!

 

 * * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,827 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 339 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

 

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

 


 

 

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

לאחר שאזל במשך שנים אחדות

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

במלאת 130 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה

פתח תקווה

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

 

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10

אור יהודה 60212

 

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

 

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

 

2. כמות ספרים להזמנה _________

 

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

 

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

 

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

 

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה