חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 343

תל אביב, אור ליום חמישי, י' באייר תשס"ח, 15 במאי 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (20).

ד"ר גיא בכור: 1. הפרשנים בעולם הערבי מְאַמצים, למעשה, את טענות ישראל בקשר לחיזבאללה. 2. עזה וקללת וינוגרד.

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: המבוקש העגלון ר' ינקל הירש נתן צרור מלא נפוליונים זהב לאולמרט-פאשא בירושלים.

אריה דרוקמן: בעקבות מצגת על א"י של פעם.

אורי הייטנר: 1. בזכות המילה הגסה. 2. בנושא הנח"ל אתה טועה בגדול.

רחמים כהן: תבורך היד שכרתה את הנח"ל מהקיבוצים.

נעמן כהן: היד המפליגה למרחקים / נאורות (שירים).

יואל נץ: פרופסור זנד מתארח אצל דב אלבוים.

עשרה סנטימטר עפר, סיפור מאת שמאי גולן.

ס. נידח: "יוסלה איך זה קרה?" – סרט פּוּצִ'י שמחמם את הלב הישראלי.

אהוד בן עזר: מכתב לחבריי ולחבריי באקו"ם.

יוסף חרמוני: נַכְּבָּה וַּאַבּוּהָא!

יעקב זמיר: "דברי אלוהים שנאמרו בהר סיני עדיין מסתובבים על גלי האתר!"

איליה בר זאב: בכל זאת משהו מטריד.

ס. נידח: את"א – אריגי תוצרת ארצנו.

יוסי גמזו: קוֹרְאִים לָנוּ לָלֶכֶת (שיר).

משה ברק: זיכרונות מתקופת הפלמ"ח, פרק ב. חיי יום יום כמחלקת פלמ"ח.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק רביעי, "גלות" וחרם על העי"ש.

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

וְיֵשׁ

שְׁתִיקָה לְפָנִים מִשְּׁתִיקָה

שָׁם הַגַּלְמוּדִים

שָׁרִים.

מתוך המחזור "נגיעות" (20)

ד"ר גיא בכור / שני מאמרים

1. הפרשנים בעולם הערבי מְאַמצים, למעשה, את טענות ישראל בקשר לחיזבאללה

אחוזת פלצות וזעם, אך גם פחד, מאמצת התקשורת הכלל-ערבית את טענות ישראל אחת לאחת בנוגע לחיזבאללה, בהסבה נזקים תקשורתיים חסרי תקדים לארגון, שהתרגל שמהללים אותו. כל הסימפטיה, ההערכה לחיזבאללה בעקבות המלחמה האחרונה נעלמת, כאילו מעולם לא היתה. איך זה משפיע על הארגון עצמו? מה זה אומר עלינו?

קשה לתאר את גודל הזעזוע, הפלצות וגועל הנפש, שאחז בתקשורת הערבית המרכזית, לנוכח ההתפרצות של חיזבאללה בלבנון. המאמרים האלה מופצים עכשיו בעיתונים ובאתרי האינטרנט המרכזיים, למשל אתר אלערביה, ברשתות הטלוויזיה ובתחנות הרדיו, ומגיעים לעשרות מיליונים של קוראים וצופים. כל מערכת התקשורת הסעודית התגייסה לקמפיין ענק נגד חיזבאללה, שלא זכור לי כבר שנים רבות כמוהו.

למעשה מאמצת התקשורת בעולם הערבי את טענות ישראל אחת לאחת בכל הנוגע לחיזבאללה, לסוריה ולאיראן. שלושת אלה מוצגים עכשיו כאיום, כמוקצים, כשטניים.

כל הסימפטיה, ההערכה לחיזבאללה בעקבות המלחמה האחרונה נעלמת, כאילו מעולם לא היתה. מגיבור התקשורת הערבית, או לפחות כמי שהתקשורת שתקה לגבי מעלליו במלחמה האחרונה, הוא מתואר עכשיו כסוכן זר, כנטע זר, כאויב. נסראללה ואירגונו מוקעים אל מחוץ למחנה הכלל-ערבי, תופעה חמורה מבחינת הארגון, המסבירה מדוע נבהל חיזבאללה ברגע האחרון, והסיג את כוחותיו. הנזקים מבחינת הארגון הזה הם גדולים, גלויים, ומביכים.

מילת קודש מתנפצת עכשיו לרסיסים, דבר שאיש לא היה מעיז לעשות רק לפני שבוע. המילה היא "מוקאוומה", ההתנגדות והלחימה בישראל, שנחשבה כמקודשת; מילה שעליה נשענת כל הלגיטימציה של חיזבאללה או של חמאס. זו התפתחות חמורה מבחינת האירגונים האלה, בתהליך של דה-חיזבאלליזציה, או דה-חמאסיזציה מהיר שעובר העולם הערבי. איני אומר שהדבר מרפא את הנזקים שגרם האירגון בביירות, אך יש בו כדי להסביר את המבוכה שאחזה בו עכשיו.

ומה כותבים בכירי הפובליציסטים הערביים? אלו מאמרים הפותחים היום, של תקשורת ההמונים בעולם הערבי, ואלו מאמרים, שרק לפני שבוע איש לא היה מעז לכתוב:

כותב היום [12.5] עבדאללה בן בג'אד אלעותיבי, ביומון "אלאתחאד", שבנסיכויות המפרץ, והמאמר מופץ גם באתרי האינטרנט הגדולים בעולם הערבי:

לוחמי 'מפלגת הפִתנה, (פתנה – "שנאת האחים", כך הוא מכנה את חיזבאללה) שוב זורעים מוות, אש והרס, אך הפעם הם מפנים את החרב שלהם כדי להרוג את הלבנונים עצמם. את אחיהם. באיזו זכות הם תוקפים את הלבנונים הסונים? האם הם לא סייעו לחיזבאללה במלחמה שלו נגד ישראל? האם לא הקריבו למענם קורבנות? איראן מבקשת להשתלט על עיראק, מנצלת את "חלשי האופי מבין הערבים", למשל סוריה, יוצרת מדינה בתוך מדינה בלבנון, ועכשיו משתלטת גם על חמאס ועל הפלסטינים. אין להסכים לכך.

נפלה המסכה שמאחוריה הסתתרה מפלגת הפתנה, והתברר שזו מפלגה עדתית, מסוכנת, בוגדנית, המשרתת של איראן ושל האינטרסים שלה.

كان زعيم الحزب حسن نصرالله يردّد مراراً وتكراراً أنّ سلاح المقاومة لن يوجّه إلا للعدوّ الإسرائيلي، وقد أثبت في الأيام الماضية أنّه كاذبٌ كغيره من الكاذبين الذين جرّبناهم من قبل من أمثال صدّام حسين الذي ردّد مراراً أنّه لن يدخل الكويت... وسيحفظ له التاريخ هذه الجريمة مع جرائمه السابقة.

מנהיג הארגון, חסן נסראללה, טען שוב ושוב שנשק "ההתנגדות" (אלמוקאוומה) מכוון רק כנגד האויב הישראלי, ואילו הימים האחרונים הוכיחו שהוא שיקר, כמו השקרנים האחרים אליהם התרגלנו בעבר, כדוגמת סדאם חוסיין, שהבטיח שוב ושוב שלא יתקוף את כווית, ואחר כך נכנס אליה עם צבאו.

ביומיים הפסיד חסן נסראללה את עולמו אצל הערבים והמוסלמים, וגרם לעצמו נזק הרבה יותר גדול מההישג הצבאי שלו; הוא יהיה חייב להסתלק מביירות, אם ירצה או לא ירצה; הוא הוכיח שאינו אלא חייל כנוע של מדינה זרה, חסר זהות משלו. ההיסטוריה לא תשכח לו לעולם את הפשע הזה, של החזרת קללת שנאת האחים, כמו גם את פשעיו הקודמים. טוב עשה הרוב בלבנון שלא נגרר אחרי שפיכת הדם של מפלגת הפתנה.

כותב היום ג'מיל אלדיאג'י, ביומון הערבי הבינלאומי אלחיאת:

חמאס חטף את עזה, חיזבאללה חוטף את ביירות, מוקתדא צדר מאיים על עיראק, ארגון אלקאעדה מאיים על העולם. אין הבדל בין מה שעשתה תנועת הטאליבן באפגניסטאן לבין מה שעשה חיזבאללה בלבנון, חוץ מהמקום והזמן. עכשיו, נשמט עלה התאנה האחרון של נסראללה, וכל תחבולותיו נחשפו.  מתה טענה הכזב של המוקאוומה, דהיינו המלחמה באוייב (הישראלי – ג.ב.),  כשהתברר שהאוייב האמיתי נמצא בתוך לבנון. אלא שחיזבאללה רק הולך ומפסיד. הוא הכריז מרי אזרחי בביירות והפסיד, הוא סגר את שדה התעופה ואת הדרכים והפסיד, הרים נשק בתוך לבנון והפסיד. הוא הפסיד את העולם הערבי, שפעם תמך בו ועכשיו מבין מה עומד מאחוריו.

הגיע הזמן לבנות מנגנון בינלאומי או ערבי שיביא לביצוע את החלטות מועצת הביטחון לפירוק חיזבאללה מנשקו, זהו צורך מיידי ונדרש, שיש להתחילו עכשיו.

כך סבורה גם מנאר רשוואני, שפירסמה מאמר דומה באתר "אלערביה" הפופולארי. חמד אלמאג'ד כותב היום ב"א-שארק אלאווסט": מפלגה ביריונית, מפלגת רחוב, שמבקשת לכפות את האג'נדה האיראנית שלה עלינו. מפלגה שמשקרת, מפרה את הבטחותיה, צוחקת ולועגת לדעת הקהל הערבית; מי שמסדרת את ההמונים הערביים הנבגדים.

טארק אלמג'יד, העורך הראשי של הניו יורק טיימס הערבי, "א-שרק אלאווסט", כתב אתמול:

נסראללה הוציא מיליונים כדי ליפות את דמותו, ודמות אירגונו "האלוהי", אך מעשי האירגון מוכיחים את שקר טענת "הנשק נגד ישראל", ואת הזיוף של נסראללה.

המראות המגיעים מלבנון מחרידים, כאשר השיעים שורפים את תמונות החלל רפיק אלחרירי, ובמקומם תולים את תמונות בשאר אלאסד. הם מתגאים מול מצלמות ערוץ התעמולה של סופת החול המגיעה מאיראן ומחיזבאללה, ומתנהגים אל הלבנונים כאילו הם שבויים ישראלים, ולא אחיהם בני אותה המדינה. יהיה קשה לשכוח את התמונות המזעזעות האלה.

הוא קורא במאמר נוסף שלו, מהיום, לערבים לצאת בעימות נגד איראן, לעזוב את מצב הפחד בו הם נמצאים ולפתוח בעימות נגד טהראן. הפחד, כתב, אינו מגן ואינו מבטיח ביטחון לערבים.

וחותם הכותב סאלח אלטריקי, ביומון הסעודי "שאמס": "לפעמים אני  מתבייש להיות ערבי." המנהיגים הערביים משקרים לעמים שלהם, כפי שאף אחד אינו משקר עוד בעולם. הנה המנהיג הסורי שאומר: זהו עניין לבנוני פנימי, בעוד שהנשק האיראני זורם לחיזבאללה דרך הגבול הסורי, כאשר סוריה ואיראן מממנות ומחמשות את המיליציה הזו.

ומייד בתום מאמרו של אלטריקי כותב טוקבקיסט אחד: "עייפנו ממפלגת השטן" (חיזבאללה – מפלגת האל במקור).

האם כל זה מפריע או מזיז לבכירי חיזבאללה? בניגוד למה שאנו סבורים, זה מטריד אותם מאוד, שכן העולם הערבי מבצע להם את הגרוע ביותר: חושף אותם כשיעים, כמיעוט קטן בים סוני, כזרים וכשונים; קורע בבת אחת את ציור המאבק בישראל, בו כיסו את עצמם; נוגע בעצבים הרגישים ביותר שלהם; מביך אותם.

חיזבאללה היא קודם כל מפלגה ערבית, שלא היתה רוצה שישייכו אותה לפרסים ולעולמם. חשוב למנהיגיה השיוך הערבי, הקולקטיבי, שכן אחרת היא מוצגת כנטע זר בתוך עולם ערבי שלם. עכשיו, כשהמעטה האנטי-ישראלי נפל, על מה תישען חיזבאללה בעתיד?

חיזבאללה נשען על הטיעון של מלחמה בישראל כדי שלא יפרקו אותו. הוא עשה הכול כדי שנושא הפירוק שלו מנשקו לא יהיה על סדר היום. נקמת העולם הערבי באירגון הזה היא לדבר עכשיו רק על פירוקו מנשקו. ליצור את הסחף התקשורתי והבינלאומי למהלך הזה.

מי יעשה זאת? מי "יתלה את הפעמון", במקום שבו אפילו ישראל לא הצליחה? זו, בינתיים, שאלה אחרת.

ועוד דבר. מתחילת האתר שלנו טענתי שהעולם הערבי אינו קונה את טענות הרהב של חיזבאללה, כאשר היחידים שקונים אותן – אלה אנחנו. לימדתי כאן את התכסיסים של המנהיגות השיעית לדורותיה, כיצד לאחז את עינינו, וכיצד לטעון לניצחון "אלוהי", כאשר אפילו בסביבה הערבית לא קונים זאת; אלא שלא היתה לי אף פעם הוכחה. עכשיו – יש לי.

המאמר הזה אינו עוסק, אפוא, רק בעולם הערבי ובגישתו לחיזבאללה. הוא עוסק גם בנו, ובדרך התבוסתנית, המביכה, הקודרת, הנידונה למַכָּה, שבה אנו מביטים בארגון המתוחכם, אבל גם השקוף, הזה.

12.5.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

2. עזה וקללת וינוגרד

חמאס חייב עכשיו את הרגיעה שלו, והוא מנסה לייאש את ישראל ולכפות עליה תנאים של כניעה, בהתאם למודל של חיזבאללה. מדוע? הוא חייב לעכל את ההישג שלו בתפיסת השטח בעזה; המתח עם המצרים פוגע בו; הוא חייב שישראל תפתח את הגבולות שלה למוצא פלסטיני, ותזין אותו. השקט הזה ייתן לו אורך נשימה להתחיל לתכנן השתלטות צבאית דומה גם ביו"ש; ולבסוף, הוא ממתין לבחירות בארצות הברית, מתוך תקווה שנשיא דמוקרט יפתח איתו בדיאלוג, ובכך ייתן הכשר בינלאומי להפיכתו לשליט הפלסטינים.

"מעולם לא ניצח במלחמה מצביא, שמצפונו ייסר אותו, או מצביא שביקש שלא להכות את אויבו יותר מדי." שלפורד בידואל, "לוחמה מודרנית."

קללת וינוגרד התגשמה במלואה, את זה אפשר לראות עכשיו בבירור. מאז הקמת האתר שלנו הזהרנו כמה וכמה פעמים, התרענו שוב ושוב, כי ועדת חקירה סופה סירוס של דרך קבלת ההחלטות גם בצה"ל וגם בממשלה, וכך אכן קרה. מי יסתכן עכשיו במלחמה חדשה? במבצע צבאי? מי ילכלך את הידיים, כאשר הוא יודע שמיד בסוף העבודה, ולא משנה מה תהיה התוצאה, תצפה לו וועדת חקירה, משפטנים צוננים שאין להם מושג על השטח, עיתונאים ציניים ושמחים לאיד, אימהות נזעמות וטוקבקיסטים צווחנים שירצו לערוף את ראשו?

כאשר עיתונאית, תהיה בכירה ככל שתהיה, ואולי דווקא בשל כך היא בכירה, שתשאל רמטכ"ל בעיצומה של המלחמה האם אינו חושש מועדת חקירה?! העורף התברר לו כמסוכן יותר מחיזבאללה. האויב מפרש את הסירוס העצמי שלנו, ובצדק, כחולשה גדולה.

מי יעשה עכשיו את העבודה? צריך להיות טיפש לקומם נגדך באופן אוטומאטי את כל מקהלת הצווחות הישראלית, וכמובן הריטואל הקבוע, ועדות חקירה שאין שום ערך לממצאים שלהן (אלא אם כן הן עורפות ראשים). כבר כתבתי שהנזק מאותן ועדות "חקירה" גדול מתועלתן.

לגופו של עניין, אין לנו שום סיבה להיכנס למלכודת "משולש  הזהב", אך מבצעים מיוחדים? ניטרול שטח? הסחה מתעתעת את האוייב? יצירת רצועת ביטחון בצפון הרצועה, ללא שום פלסטינאים? השמדת כל תשתית הקרקע של חמאס בלילה אחד: בסיסים, תחנות משטרה, מחסנים, מבנים ועוד. הברקות, ולא דווקא כאלה שקשורות בהרג? לא. צה"ל מסתפק בתקיפות עייפות מן האוויר ברדיוס מזערי, פעולה כמעט רובוטית, מיכנית, חוששת מהפשלת שרוולים ומהתחלה בעבודה. ההססנות זורעת דמורליזציה בציבור שלנו, ואין זה דבר טוב.

מה אתם רוצים מהחמאס? אנחנו הבאנו את זה על עצמנו. אלה לא הערבים, אלה אנחנו. ישראל היא מדינה שתושביה מהווים לה איום בטחוני של ממש.

כמעט שנה לאחר ההשתלטות הצבאית על רצועת עזה, והמאזן של חמאס יוצר לו דילמה קשה: מצד אחד, הוא מעריך שישראל אינה פועלת למיגורו בשטח, או למיגור מנהיגיו המתסיסים, ונדמה לו שהוא גם יצר איתנו מאזן של הרתעה. להערכתו ישראל לא תגיב בעוצמה, שכן אז תיכנס אשקלון מחדש למשוואת הקטיושות, ואף ערים נוספות. חמאס רואה בכך הישג גדול, שוב כמו חיזבאללה זהו אירגון שאינו מחוייב לשום משפט בינלאומי או נורמה שכזו; רק אנחנו מחויבים. אנו אחראים, מלאי אחריות, "מלחמה משפטית", מה אתם יודעים; חמאס חסר כל אחריות, ולכן מצליח. זה הצד החיובי מבחינתו.

אצלו הרוגים ישראלים זה הישג; הרוגים פלסטינים זהו הישג. אצלנו הרוגים ישראלים זהו הפסד; הרוגים פלסטינים גם כן הפסד.

בחודש שעבר כתבתי במדד שלנו כי מאזן האימה בין צה"ל לגורמי הכוח ברצועה הוא כדלקמן: אשקלון מחוץ לתחום, טפטוף לשדרות עדיין מותר. זו התובנה שהפלסטינים בעזה מבינים מן המצב. החודש המאזן משתנה לרעתנו: מותר לטווח את שדרות כמעט באופן חפשי, יותר מטיפטוף לכיוון אשקלון. אילו חדשות רעות, שמקבלי ההחלטות אצלנו חייבים להתייחס אליהן. משמעות הדבר: מאזני ההרתעה מבחינתנו נשחקים במהירות. אין להמתין.

הצד השלילי עבור חמאס הוא הקריסה הכלכלית המחולטת, אבדן אמון בעזה בדרכו של האירגון, למרות שאיש לא יעז לומר זאת, והבידוד המוחלט של הארגון שמוקף אויבים, וקודם כל בני עמו שלו ביו"ש. כך, בעליבות של עזה, שאותה יוצרת בעיקר הרשות הפלסטינית, יהיה קשה להמשיך יותר מדי זמן. ניסיון העבר מראה שקשה כבר לאירגון לתזז את התושבים המסכנים שם, לכל גחמה שלו. הימים של עשרות אלפים שמצייתים כמו רובוטים לא בטוח שיחזרו. השטח שלו עייף מאוד. הוא מבודד, שכן חמאס נתפס כארגון פרו-איראני ופרו-שיעי. מנהיגות האיזור מסתייגת ממנו, בהיותו גם אסלאם פוליטי וגם פרו-איראני.

איך ייצא מן המיצר? בעזרתנו כמובן, אלא מי. מי עוד יעזור לחמאס חוץ מאיתנו?

זו הסיבה שחמאס חייב עכשיו רגיעה, "תַהְדִאָה" בלשונו, מול ישראל, ובהסכמתה. זו אפילו אינה "הודנה", הפסקת אש שעושים עם אויבים, ומכבדים אותם בכך. זו סתם רגיעה עם ערב-רב, חברה ישראלית שאין לתת בה הכרה או אימון. ברצותו ייכנס חמאס לרגיעה, וכשיתחזק, יפר אותה.

פעם שאלו את סדאם חוסין: איך זה יכול להיות שאתה קרעת במו ידיך את הסכם השאט-אלערב, אותו אתה בעצמך כרתת עם השאה של איראן בשנת 1975? סדאם היה אז האיש החזק בעיראק, והוא והשאה חתמו על ההסכם, שמחלק את מי הנהר המחבר את הפרת והחידקל, בגבול בין שתי המדינות. מה הבעייה? תמה סדאם. מה לא ברור? אז היינו חלשים,  ואחר כך התחזקנו. סדאם קרע במו ידיו את ההסכם בפרלמנט העיראקי בספטמבר 1980, ובכך פלש לאיראן.

מדוע חייב חמאס את הרגיעה?

הוא חייב לעכל את ההישג שלו בתפיסת השטח בעזה. מאז הכיבוש הוא נמצא בעימות כל הזמן מול ישראל והוא זקוק לכמה חודשי התבססות בשקט. המתח עם המצרים פוגע בו, שכן מצרים היא המוצא היחיד שלו לעולם. רגיעה תרגיע גם את המתח הזה; הוא חייב את ישראל, שתפתח בסכלותה את הגבולות שלה למוצא פלסטיני, ותזין אותו. הוא הרי רוצה להתנתק מישראל כדי להתחבר אליה מחדש. חמאס לא יכול להרשות לעצמו שישראל תתנכר אליו, ובכך תוציא אותו מן המשוואה הפלסטינית; השקט הזה ייתן לו אורך נשימה להתחיל לתכנן השתלטות צבאית דומה גם ביו"ש; ולבסוף, הוא ממתין לבחירות בארצות הברית, מתוך תקווה שנשיא דמוקרט יפתח איתו בדיאלוג ואפילו במשא ומתן, ובכך ייתן הכשר בינלאומי להפיכתו לשליט הפלסטינים.

וגלעד שליט? הסברתי באתר שלנו, לצערי, כבר הרבה מאוד פעמים, שהמחיר האמיתי שלו אצל הפלסטינים הוא 11,000 אסירים. כאשר כתבתי את זה רבים התווכחו איתי  שהפלסטינים מוכנים להסתפק בכמה מאות ועוד. מאתמול זה המחיר הרשמי של חמאס, וברור שהם אינם מעוניינים לשחרר אותו או את האסירים שלהם, שרק יצרו להם כאב ראש ברחוב. תארו לעצמכם לשחרר לרחוב כמויות של אלפי אנשי חמאס ופתח? מלחמת האזרחים תתפרץ בכך שוב?

הרחוב הפלסטיני, גם בעזה וגם ביו"ש, מובס, כואב, ועושה הכול כדי להגר. כמו לאחר שלוש אינתיפאדות במאה העשרים, מי ששילם את מחיר הרהב של המנהיגים היו התושבים הפשוטים. הפלסטינים שקועים עכשיו בקריסת מערכות מוחלטת, בקיפאון ובניטרול הדדי, מתקשים להניע ולו מהלך פשוט, יהיה מדיני, אזרחי או צבאי. הפלסטינים הפכו את עצמם ללפיד של הסכסוך עם ישראל. העולם הערבי מריע להם, אך הם משלמים על כך בקיומם.

המצרים עושים יותר ברמה הביטחונית, אם כי לא מספיק, קודם כל כי הם הבינו סוף-סוף את פוטנציאל הנזק של עזה לא רק לישראל אלא גם לעצמם. הם נתנו התחייבות לחמאס שאם הרגיעה עם ישראל לא תתגשם, הם יפתחו את מעבר רפיח באופן סופי. עוד סיבה מדוע אין לקבל את הצעת הרגיעה. גם המתח במצרים דעך מעט, לאחר שהבחירות המקומיות שם חלפו, תוך שהשלטון מרסן את האחים המוסלמים והארגונים האסלאמיים האחרים.

בחודש שעבר ירד המדד האיומים הפלסטיניים לנקודה נמוכה יחסית, קודם כל בשל ההרס הפנים-פלסטיני. אין ספק שהמתח עכשיו עולה, שכן ישראל תהיה חייבת להגיב על אירועי החודש האחרון והפקרת אזרחיה, אך זו כדרכה, מרסנת את עצמה, מתלבטת, מתהפכת על משכבה, מתייסרת. איש לא ניצח מעולם בצורה כזו!

[המשך המאמר באתר של ד"ר גיא בכור. בשל אורכו, ובשל היקף הגיליון שלנו, הבאנו רק את חלקו הראשון].

14.5.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

משה כהן: האם עלינו לסגת מעבר לגבולות 67?

הנשיא בוש אומר: "יש להקים מדינה פלסטינית בעלת רציפות טריטוריאלית ולא מחוררת כגבינה שוויצרית." לא ברור לי איך אפשר להקים מדינה פלסטינית רצופה בגבולות 67'. האם הכוונה שעלינו להחזיר גם את הנגב? האם עלינו לסגת מעבר לגבולות 67'? מי תומך ברעיון הזה מלבד הנשיא בוש, שכידוע הוא הגדול בידידינו? אם זה התנאי לשתי מדינות לשני עמים – האם זה קביל מבחינתנו (רצף פלסטיני)? מה זה יעשה לגבולות הביטחון שלנו?

אודה למומחה המלומד ד"ר גיא בכור אם יוכל להאיר את עיני. תודה.

* * *

אריה דרוקמן / בעקבות מצגת על א"י של פעם

אנשים מתרפקים על תקופה נוסטלגית ושוכחים כי החיים אז באותן נקודות ספר היו קשים מאוד. אדמה צחיחה חסרת צל. בתים בודדים כמו צריף באמצע הכלום. אפילו הכיסאות והשולחנות בגימנסיה הרצליה נראים מאד לא נוחים. אני מסוגל לשמוע את חריקת השולחנות...

וכל זאת מבלי לדבר על השכנים הערבים, שראו בעיניים כלות כיצד הנוף המדברי שלהם הופך בהדרגה למקום נוח למחייה, נעים לשהייה, אין פלא שחלקם הגדול בחר בנתיב התסכול והקנאה.

קראתי בעניין רב את פרשת הקרב על פתח תקוה בשנת 1921. מרתק. שני דברים תפסו את תשומת ליבי. כל הרחובות בפתח תקווה קמו לתחייה בדמות האנשים שעל שמם נקראו, שבתיאורך היו מלאי חיים ולא רק שלט בקצה רחוב. והשני, המחשה נוספת על טיבם של שכנינו, שלעיתים מסוגלים לעבוד אצלנו ולהתפרנס ובשעת כושר לירות כדור בגבו של מעבידם. בגבו, מן המארב.

* * *

איך הוא מעז, ראש הממשלה האסקופה הנדרסת הזו – לדחות את החקירה!

מקורות במערכת אכיפת החוק הביעו חשש, שלוח הזמנים העמוס של ראש הממשלה עשוי לעכב את המשטרה מלחקור אותו פעם נוספת על חלקו בפרשה. אולמרט יהיה טרוד השבוע באירוח נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש ומנהיגים אחרים שיבואו לישראל, ומאוחר יותר הוא אמור לנסוע לפגישות מדיניות במצרים

החוקרים קיוו לחקור את אולמרט עוד לפני העדות המוקדמת שייתן טלנסקי בתוך כשבועיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, כדי שבעת העדות של טלנסקי, יוכלו לבסס את החשדות נגד אולמרט על סמך הדברים שאמר בחקירתו. בשל מעמדו ותפקידו, ראש הממשלה יכול לקבוע את מועד חקירתו.

ככל הנראה, טלנסקי עתיד לשוב לארה"ב ב-21 במאי. מקור המעורה בחקירת ראש הממשלה אמר אתמול, ש"אם לא יתאפשר לחוקרים לגבות מאולמרט עדות מעמיקה עוד לפני העדות המוקדמת של טלנסקי, אין ספק שהדבר יפגע קשות ביכולתנו למצות את החשדות המיוחסים לו ולגבש ראיות משמעותיות מספיק בפרשה."

"הארץ און-ליין", 13.5.08

אהוד: לעזאזל המדינה, העיקר החקירה! ואפילו ימשיכו הגראדים להרוג את אזרחינו, באשקלון ובקרוב בתל-אביב, אין לנו זמן להתעסק במלחמה. אנחנו מחפשים נהג מונית מניו-יורק שהעביר מעטפת כסף לטלנסקי או מטלנסקי וגם את המחט בערימת השחת.

* * *

המבוקש העגלון ר' ינקל הירש נתן צרור מלא נפוליונים זהב לאולמרט-פאשא בירושלים

אצלי על גדת הירקון עובר מדי יום ר' ינקל הירש העגלון, בעל הטַנְדָה, המוביל נוסעים מיפו לירושלים וחזרה ולפעמים גם דרך המושבה; ולפני הכניסה בשער יפו, הוא באב אל-חאליל, ר' ינקל מאכיל כל נוסע בחתיכת בצל מר עם כוס מי באר של יפו מחמת-עור המשתלשלת מדופן הטנדה שלו ומסביר: "זוהי סגולה להיכנס לירושלים, אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת כי מי ירושלים הם מי גשמים מבורות ולא מי מעיין ובאר. תשתו, תשתו, א-מחיֶיה!"

והנה אותו עגלון ר' ינקיל, שעליו כתב ידידי הצעיר בן עזר את הסיפור "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", סיפר לי במפורש שהוא נתן לאומלרט-פאשא צרור מלא נפוליונים שהגיעו באונייה ליפו מיהודי בשם משה מוריס כישרוני מאמריקה והוא מוכן להעיד על כך אם השער העליון בקושטא יבטיח לו פתילייה חדשה ובאקשיש הגון ורשות להשתין בכניסה לירושלים.

ממני הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי בצריף דל על גדת הירקון הדרומית, דואר יונים.

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. בזכות המילה הגסה

אחת המילים הגסות ביותר בפוליטיקה הישראלית היא "הוועדה המסדרת". המילה הזאת גסה כמעט כמו חברתה "דין התנועה".

זכורני, בבחירות לכנסת העשירית ב-1981, איך תשדירי הבחירות של הליכוד הציגו כמשל וכשנינה את הוועדה המסדרת של מפלגת העבודה, היושבת בחדר אפוף עשן ומקמבנת את הרשימה, לעומת השיטה הדמוקרטית שאומצה בידי תנועת החירות כבר בבחירות לכנסת התשיעית – בחירת השביעיות בידי חברי המרכז.

אכן, שיטת הבחירות המקדימות בתנועת החירות נראתה חדשנית, רעננה ודמוקרטית יותר ובתחילה היא אף היתה כזאת. אכן, שיטה זו פתחה את השורות לצעירים, לעדות המזרח, לאנשים מחוץ ל"משפחה הלוחמת" (איני זוכר האם גם בחטיבות האחרות בליכוד, למשל המפלגה הליברלית, הונהגו בחירות מקדימות במרכז). מול השיטה הצעירה והרעננה הזאת, הוועדה המסדרת באמת נראתה שיטה מיושנת, בלה ולא רלוונטית.

חלפו כמעט 30 שנה. מרכזי המפלגות הפכו למפלצות של אלפי אנשים. המפלגות הגדולות הנהיגו בחירות מקדימות ישירות בקרב כלל מתפקדי המפלגה. דומה שהמערכת הפוליטית אימצה את הדמוקרטיה בהתגלמותה.

כעת, בפרספקטיבה של שלושה עשורים, ניתן לאמוד את העלות מול התועלת שבבחירות המקדימות.

כיוון שהבחירות הפנימיות אינן תכלית בפני עצמה, אלא בראש ובראשונה שיטה שנועדה להשביח את המערכת הפוליטית, ראוי לבחון האם נבחרי הציבור היום טובים יותר, מתאימים יותר לתפקידם, נאמנים יותר לשליחותם מאלה שהיו בטרם ימי הפריימריס. כל בחינה אובייקטיבית תעיד שהמערכת הפוליטית התדרדרה, שרמת הנבחרים נמוכה יותר. די לעלעל בדברי הכנסת בשנותיה הראשונות, כאשר איש לא חלם על פריימריס, ולהשוות את רמת הדיונים אז לרמת הדיונים היום, כדי להבחין בפער הבולט לעין.

אבן בוחן נוספת היא החיים הדמוקרטיים הפנים מפלגתיים. הבחירות המקדימות נועדו ליצור דמוקרטיזציה של המערכת המפלגתית, באמצעות שיתוף ציבור רחב יותר בבחירות. בפועל, החיים הדמוקרטיים בסניפי המפלגות אינם קיימים עוד (אם כי ספק אם הפריימריס הם הסיבה היחידה לכך). למעשה, אין היום חברים במפלגות, יש מתפקדים. המתפקדים קיימים אך ורק לשם הבחירות. אנו מכירים את התופעות המושחתות של "מפקדי הארגזים". הבחירות המקדימות אינן ניסיון של המועמדים לשכנע את ציבור חברי המפלגה לתמוך בהם, אלא הניסיון לפקוד למפלגה כמה שיותר ראשים, בידי קבלני קולות, כדי לתמוך בהם אוטומטית. אין קשר בין ההתפקדות למפלגה לבין ההצבעה בעדה בבחירות לכנסת. גם מרכזי המפלגות הפכו ממוסד דמוקרטי המקיים דיונים אידיאולוגיים ופוליטיים לשוק של בחירות וצעקות. הפעם היחידה שנושא עקרוני הובא בעשרות השנים האחרונות להכרעת חברי, סליחה מתפקדי, מפלגה, היה משאל חברי הליכוד בנושא ההתנתקות, וגם במקרה הזה שרון ציפצף על התוצאות ורמס ברגל גסה את ההכרעה הדמוקרטית, לקול תרועותיהם של אבירי הדמוקרטיה, "מאתרגיו" בתקשורת ובאקדמיה.

התוצאה המשמעותית ביותר של הבחירות המקדימות היא הקשר הגורדי בין הון לשלטון – התלות של הפוליטיקאים בבעלי ההון, מן הארץ ומחוצה לה, המממנים להם את הבחירות. החיבור הזה, לצד המחוייבות לספק ג'ובים למצביעים ומקורביהם, הביאו להשחתת המערכת הפוליטית ודירדורה לשפל שלא היה כמוהו.

אני מעז להציע הצעה חתרנית – לחזור למילה הגסה, הוועדה המסדרת. בשיטת הוועדה המסדרת, הנבחרת הפוליטית תוכל להיות טובה יותר, מגוונת ומאוזנת יותר, תצרף לתוכה  אנשים שאינם מוכנים להשפיל עצמם במרוץ המביש אחרי קבלני הקולות, לא תתבסס על הבטחות לג'ובים והעיקר – תנתק את הקשר המשחית בין הפוליטיקאים לבעלי ההון. יש לזכור שכל ראשי הממשלות האחרונים הסתבכו בפלילים בשל הקשר המושחת הנובע באופן מובהק משיטות הפריימריס למיניהן.

יש להניח שבימינו, תודה לאל, חדרי הוועדה המסדרת לא יהיו אפופי עשן. יש להבטיח שהוועדה המסדרת תכלול, לצד הנהגת המפלגה, גם אישים בלתי תלויים המקובלים על כל חברי המפלגה "זקני השבט" (למשל, במפלגת העבודה אישים כמו יצחק נבון, שלמה הלל, לובה אליאב, דוד ליבאי). ניתן לשלב ברשימה, על פי שיטה מובנית, נציגות הולמת לאזורים, למגזרים, למגדרים, למיעוטים.

בסופו של דבר, הרשימה הזאת תתמודד בבחירות הדמוקרטיות לכנסת, ולכן הטענה שמדובר ברעיון לא דמוקרטי אינה נכונה. אני מאמין, שהצעה זו תשביח ותטהר את המערכת הפוליטית הישראלית, הנמצאת במשבר עמוק.

אהוד: הו מי יגלה עפר מעיניך, שרגא נצר. וראה על כך – אהוד בן עזר: "שרגא נצר", סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990.

2. בנושא הנח"ל אתה טועה בגדול

אהוד, בנושא הנח"ל אתה טועה בגדול [גיליון 342]. מסלול הנח"ל הקלאסי, הכולל של"ת בקיבוץ, קיים עדיין, אבל אין כמעט גרעינים, ולמעט הגרעינים אין כמעט קיבוצים המעוניינים לקלוט אותם. יש לכך שתי סיבות.

האחת, הפרטת מרבית הקיבוצים. ככאלה, אין להם ממש מה לעשות עם גרעין וגם אין הם מעוניינים בו כאמצעי לקליטה, כיוון שהקליטה בהם היא באמצעות הרחבה קהילתית, קניית בתים וכו'.

השנייה, העובדה שפחות ופחות בוגרי גרעינים נשארים לחיות בקיבוץ, הביאה גם את מרבית הקיבוצים השיתופיים לא לקחת גרעינים, כיוון שההשקעה אינה משתלמת. הקיבוץ שלי, למשל, ממשיך לקחת גרעינים, אם כי לא בקצב ובכמות כבעבר. יש עוד מעט קיבוצים הקולטים בני גרעינים. 

הקשר לרבנות וכו' הוא המצאה אחת גדולה. פשוט, אין לכך שחר. מעבר לכך שאתה חוטא בהכללות ובחיבור בין חרדים לדתיים לאומיים, בנושא הזה אין כל מעורבות של הרבנות, של חרדים, של דתיים. ואגב, לא תמצא עוד קיבוצים שמגישים "פיגולים" במטבחם. חלק לא קטן מהמטבחים בקיבוצים כשרים, וגם באלה שאינם בעלי תעודת כשרות מהרבנות (כמו למשל קיבוצי – אורטל), מקפידים שלא להגיש טריפה. הסיבות לכך: א. זה רצון מרבית החברים במרבית הקיבוצים. ב. שיקול עסקי – ברבים מהקיבוצים יש צימרים וחדרי אירוח, ומרבית האורחים מעוניינים בכך.

 אך בלי כל קשר – גם בקיבוצים שבחדרי האוכל שלהם מגישים חזיר, אין כל התערבות של מניעת שליחת גרעינים.

אהוד: המידע נמסר לי על ידי חבר קיבוץ ותיק ואמין מבית-אלפא, שהיה בעבר גם עיתונאי, ואין לי סיבה לפקפק בדבריו.

* * *

רחמים כהן

תבורך היד שכרתה את הנח"ל מהקיבוצים

העורך מוחה על שאין עוד מחנות נח"ל בקיבוצים [גיליון 342], ואני סבור שאכן  "מה שהיה טוב וכשר ואפילו חלוצי בשנותיה הראשונות של המדינה אינו יכול להימשך..." ולאו דווקא בשל המטבח הלא כשר של הקיבוצים, אלא בשל אווירת הניהיליזם, החומרנות ובעיקר האנטי ציונות השלטת כיום במרבית האוכלוסייה של מה שהיו פעם קיבוצי השמאל, ואשר כיום ממשיכים לשאת לשווא את התואר "קיבוץ".

האידיאלים הסוציאליסטיים הלכו פרחו להם ואת מקומם תפסה ההפרטה הקפיטליסטית.  אדמות מדינה שנמסרו בזמנו לקיבוצים למטרות לאומיות כמו חקלאות וביטחון,  משמשות אותם כיום כנדל"ן להשכרה עבור גני אירועים, שמחות ומסחר. רדיפת הממון של הקיבוצים לא נופלת במאומה מזו של כל ספקולנט בורסה מצוי.

 הציונות הפכה אצלם מושא לגיחוך, כאשר את מקומה תופסת עכשיו הדאגה לפלסטינים ולזכויותיהם (די לעקוב אחרי הנושאים והתחומים שבהם עוסקים ב"גבעת חביבה" כדי להיווכח לאן התדרדר "השומר הצעיר").

שופכים אש וגופרית על המתנחלים הנאחזים ב"שטחים הכבושים", אך הם עצמם שכחו זה כבר מתי לאחרונה הקימו יישוב חדש במקום כלשהו בתחומי "הקו הירוק". "התיישבות", אם אינני טועה, הייתה פעם ערך מרכזי הן של הקיבוץ והן של הנח"ל, אבל עבור הקיבוצים דהיום  היא לא יותר מזיכרון רחוק.

נח"ל משמעותו נוער חלוצי לוחם, ואם זה פרצופה של החלוציות בקיבוץ של היום – אין לנח"ל מה לחפש שם.

שו"ת אליהו הכהן

מ. דן

עוד הערות על שיר "האינטרנציונל"

בגיליון 339  דן יוסף חרמוני בהימנון הסוציאליסטי  "האינטרנציונאל" וכן צירף תרגום, ב'נוסח שלונסקי' כדבריו,  של הבתים ב' עד ו'. בהמשך -- באותו  גיליון --  אליהו הכהן  מגיב וכרגיל באופן  רהוט, קולח ותמציתי.

לאור דבריהם  מצאתי לנכון להוסיף מספר הארות בנדון:

א' – מחבר המילים איז'ן  פואטייה  (1816-1887)  היה סוציאליסט וחבר מועצת העיר פריס ובעת שחיבר את  מילות השיר היה חבר ב"קומונה הפריסאית" (מרץ עד מאי 1871) . עד כמה שזכור לי הוא חיבר את התמליל לפי הלחן  של "המרסייז" (הימנון הרפובליקה הצרפתית, מילים ולחן רוז'ה דה ליל  – 1792). [חיפשתי באינטרנט  סימוכין  לכך ומצאתי, עד עתה, רק ב"ויקיפדיה" – שאינו  מקור  מוסמך ...]

ב' – בעניין  "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" או נחריבה , מנחם בגין המנוח (1913-1992) לא כ"כ טעה וכיוון לרוח השיר. עפ"י בתים  ה' ו-ו'  וכן בפזמון החוזר,, מדובר במלחמה, קרב, אויבים וכיוצ"ב, ובמלחמות לא רק מחרימים  אלא  גם מביאים חורבן וכלייה על האויב ... [ד"א בגין ע"ה היה בצעירותו חבר בשוה"צ].

ג' – בהקדמה לתרגומו כותב חרמוני – "אין לספר על מצבו של האדם בחברה המערבית של היום, ללא הכרה בתפקידם של הדגל האדום ו"האינטרנציונל", שחוּללו וטומאו בידי מנוולים פסיכוטיים כסטאלין, מאו ודומיהם."

אגיב על הסיפא – "שחוּללו וטומאו בידי מנוולים פסיכוטיים כסטאלין, מאו ודומיהם." – זו אפולוגטיקה ידועה ועתיקת-יומין לתרץ מדוע אידיאולוגיות שנראות כ"כ מושלמות בסופו של דבר גורמות אסון.

וכל זאת מאחר שבאידיאולוגיות הללו טמון זרע פורענות המאפשר ל"מנוולים פסיכוטיים כסטאלין, מאו ודומיהם," ערמומיים ותאבי-כוח, לתפוש את השלטון ולבצע את מעשי העוולה והזוועה הידועים כיום לכול!

סימוכין ניתן  למצוא, בין היתר, בספרו של קרל פופר (1902-1994): "החברה הפתוחה ואויביה" (תרגום עברי אהרון אמיר,2003) וכן בספר "האל שהכזיב" (למיטב ידיעתי תורגם לעברית ב-1953) בעריכת ריצ'ארד קרוסמן  (1907-1974)  ובסיפרו – "אפלטון כיום" (המקור יצל"א  ב-1937, לא ידוע לי על תרגום עברי).

* * *

אהוד בן עזר

ההישגים הגדולים של מוטי גילת

אצל אדוניו החדשים

"בתקופה הזאת [חודשיים ב"ישראל היום"] פירסם [מרדכי] גילת שתי כתבות, שחשפו כי בפרקליטות ובמשטרה שוכבים ללא טיפול חומרים שמעידים לכאורה על כך שראש הממשלה אהוד אולמרט קיבל לידיו כספים שלא כדין. הכתבות של גילת שימשו זרז מרכזי לפתיחת החקירה החדשה נגד אולמרט בחשד לקבלת שוחד." [אסף כרמל, "הארץ",  12.5.08]

מעניין אם "ישראל היום" היה מפרסם שתי כתבות כאלה אילו היה מדובר בחשדות נגד בנימין נתניהו (וכבר היו בעבר), וכן אם היה מפרסם כתבות כאלה אילו היה מדובר בחישוף עלילה זדונית נגד אולמרט במטרה להפלילו ולהפילו בכל מחיר.

כמה אני שמח שעזבתי במחאה את הכאילו-עיתון "ישראל היום" ואינני נמנה יותר על הפובליציסטים שלו, שכנראה יודעים היטב (גם המרדן יהושע סובול) על מי מותר להם להעביר ביקורת, במי מותר להם לצדד ואת מי אסור להם בתכלית האיסור לשבח כי זה "מעודד את השחיתות"!

גם כן "עיתון". סימפטום למה שקורה בתקשורת הישראלית, ואיך מתמרנים את דעת הקהל ועושים לו שטיפת מוח בכסף של מיליארדרים (כשמדובר בימין) ושל אירגונים לא-ישראליים (כשמדובר בשמאל).

דרך אגב, ד"ר יוסי ביילין, מה שלום יוזמת ג'נבה? נגמר לכם הכסף הזר לַפרופגדנה? או שזה מפני שאתה כבר לא עומד בראש מר"צ ולא צריך לקדם את עצמך? לא שוחד, חס ושלום!

* * *

נעמן כהן

היד המפליגה למרחקים

אִידָה פִינְק נִצְּלָה.

שָׂרְדָה אַרְבַּע אַקְצְיוֹת.

עָבְדָה בַּעֲבוֹדוֹת כְּפִיָּה.

עִם חִסּוּל הַגֶּטוֹ, בְּעֶזְרַת נְיָרוֹת מְזֻיָּפִים,

הִתְחַזְּתָה יַחַד עִם אֲחוֹתָהּ לְאִכָּרָה פּוֹלָנִית.

בָּרְחָה לְגֶרְמַנְיָה בָּהּ עָסְקוּ הַשְּׁתַּיִם בַּעֲבוֹדוֹת שׁוֹנוֹת.

בְּקֹשִׁי נִמְלְטָה, מִסְפָּר פְּעָמִים, מִגִּלּוּי זֶהוּתָהּ.

בְּגִיל 87 עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים, בָּאָה לְקַבֵּל אֶת פְּרָס יִשְׂרָאֵל.

כָּל שּׁוֹעֵי הָאָרֶץ נִמְצָאִים עַל הַבָּמָה.

אִידָה עוֹבֶרֶת מֵאֶחָד לְאֶחָד, מִשּׁוֹעַ לְשּׁוֹעַ.

כֻּלָּם לוֹחֲצִים אֶת יָדָהּ בִּבְרָכָה.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי רֹאשׁ הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,

אָדָם רַב חֶסֶד, צַדִּיק יָדוּעַ.

יִסֵּד אֶת "יַד שָׂרָה",

מֵבִיא מָזוֹר לַזְּקֵנִים וְלַחוֹלִים.

אִידָה מוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת יָדָהּ.

מַמְמְמשִׁיכָה לְהוֹשִׁיט.

מַגְבִּיהָה קְצָת אֶת הַיָּד.

הַיָּד נִשְׁאֶרֶת בָּאֲוִיר.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי זוֹכֶה לְקַיֵּם מִצְוָה.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי אֵינוֹ לוֹחֵץ יְדֵי אִשָּׁה.

נאורות

ז

ְאֵב שְׁטֶרְנְהַל נִצָּל.

בֶּן שֵׁשׁ עָמַד שְׁלוֹשָׁה יָמִים בְּבוֹר מִסְתּוֹר,

צָפָה אֵיךְ הַגֶּרְמָנִים רוֹצְחִים אֶת יְהוּדֵי עִירוֹ.

כְּדֵי לִשְרוֹד נֶהְפַּךְ לְפּוֹלָנִי-קָתוֹלִי.

עַד יוֹם הַשִּׁחְרוּר וְגַם לְאַחֲרָיו.

הִתְפַּלֵּל יוֹם יוֹם לְיֶזוּס וּמָרִיָּה.

לְיָמִים הִקְדִּישׁ פְּרוֹפֵסוֹר שְׁטֶרְנְהַל

אֶת כָּל מַעֲיָנָיו לְחֵקֶר הַפָשִׁיזְם.

סַקְרָן לָדַעַת, מַה הֵבִיא אֶת אוֹתוֹ הַחֻרְבָּן.

עַל מֶחְקָרָיו קִבֵּל אֶת פְּרָס יִשְׂרָאֵל.

"בְּכַוָּנָתִי", הוּא מֵעִיד עַל עַצְמוֹ,

"לִפְעֹל תָּמִיד לְמַעַן הַ"נְאוֹרוּת".

מֶחְקָרוֹ הֵבִיא אוֹתוֹ גַּם לְתוֹבָנוֹת,

כְּהִיסְטוֹרְיוֹן וּכְאִישׁ "מַדָּע הַמְּדִינָה",

מְיַעֵץ שְׁטֶרְנְהַל לַעֲרָבִים:

"אִם רְצוֹנְכֶם לְהַצְלִיחַ בְּמַאֲבַקְכֶם,

עֲלֵיכֶם לִרְצֹחַ יְהוּדִים רַק מִחוּץ לַקַּו הַיָּרֹק"

כֵּן, אֵין סָפֵק,

הֶר פְּרוֹפֵסוֹר שְׁטֶרְנְהַל, הוּא אָדָם נָאוֹר.

* * *

אל תתלהם בהתלהבות כזו

לאהוד בן עזר שלום רב,

אתה מדהים בנהייה העיוורת שלך אחרי ראש הממשלה המכהן [גיליון 342]. הפכת סיבה למסובב! מי מבייש את המדינה? מערכת המשפט המנסה להצביע על השחיתויות? ומה חלקו של זה שהשחיתויות מיוחסות לו? לו לפחות היית אומר שנחכה עד שתוכח חפותו או אולי אשמתו, אבל לגנות על הסף את מערכת המשפט? האם הם אינטרסנטים של מישהו המנסה להפליל מישהו?  תמהני עליך, הרי כל שני וחמישי נוספות פרשות חדשות של שחיתות. האם כל אלה הם חזיונות שווא? מי שבחר את ראש הממשלה הזה הרי לא ידע אז על כל הדברים המיוחסים לו!  אנא, שקול דבריך ואל תתלהם בהתלהבות כזו.

בברכה,

עמוס דינור

* * *

אהוד בן עזר

מעודי לא שמחתי כל כך על שאינני שייך לספרות הישראלית –

– כמו כאשר קראתי את דבריו של הסופר עמוס עוז בפסטיבל סופרים בינלאומי בירושלים:

"זה לא מקרה שבשנה שקשה לאהוב את ישראל, קל יותר לאהוב את ספרותה. הספרות הישראלית מגישה לעם הישראלי את החשבון – על דיכוי הפלשתינאים (כוונתו כנראה – אויבינו הפלסטינים), הכיבוש, המלחמות, העוולות החברתיות הפנימיות, ספר אחר ספר." ("הארץ", 12.5.08).

בא לי להקיא כשאני קורא דברי בלע ורשע פוליטיים כאלה, שרק הצביעות יכולה להציל אותם מחשש של בּוּרוּת. מי שאומר אותם אינו מדבר בשמי ובשם ארצי. לעולם, לעולם הייתי אומר שטויות כאלה. ואילו הייתי נחשב סופר ישראלי ומוזמן לפסטיבל לומר את דעתי (כמובן שלא הוזמנתי כי אינני נחשב), הייתי אומר כך:

"סופרים חשובים במדינת ישראל מלקקים את התחת לאויביה ומשתינים עליה וגובים היטב את החשבון שהם מגישים על כך מבית ומחוץ – ואלה, בין השאר, הסיבות שכל כך אוהבים את נאומי קידום המכירות ה'מוסריים' שלהם וגם את ספריהם המתחסדים – ולא אוהבים את מדינת ישראל הנלחמת על חייה יום-יום ונתונה בסכנת השמדה, מדינה שכל כך נעים לקרוא שהיא עצמה אשמה בכל הסבל וההרג שבא עליה! – ממש-ממש כמו שנעים לדעת שהיהודים הרעילו את הבארות בימי הביניים – רק שאז לא נמצא להם עמוס עוז שיתנצל בשמם בפני הגויים."

אבל אני יודע שגם אתם, חלק ניכר מהקוראים הישראליים, גם קוראי המכתב העיתי – תמשיכו ליהנות דווקא מדברי מי שמאשים אתכם בכול ונוטע בכם את האמונה השקרית המטומטמת – שאם רק היינו "מתנהגים יפה" – לא "דיכוי", לא "מלחמות" ולא "כיבוש" – היה כל העולם הערבי והמוסלמי שסביבנו מחבק ומנשק אותנו כל כך חזק עד שהיה בא לציון גואל והיינו מתראים, חלקנו – מי שישרוד את חיבוק השלום הערבי (ובייחוד אם יש לו תמלוגים בחו"ל או נחלה באוניברסיטה בארה"ב ופרסים)  – מתראים היינו כפליטים ישראליים על גדות ההאדסון.

נ.ב.

"הארץ", "גלריה", 14.5.08, שירי לב-ארי: נדין גורדימר לעמוס עוז: "אבל אתה מסכים שמה שקורה עכשיו בשטחים הוא בושה לעם היהודי והישראלי?" עוז מסכים. היא פונה לקהל: "הופעלו עליי לחצים לא לבקר בישראל והחלטתי לבוא. אני רוצה להזכיר לכולם כמה נחוץ שאויבים ידברו זה עם זה."

מילא גורדימר, שמבינה בתולדות ישראל כמו שאני מבין בהכנת קציפה של רגלי צפרדעים במסעדה אוּבֶּרְג' דֶה לִיל (שלושה כוכבי מישלין), ומוטב לה שהיתה נשארת בביתה שבדרום-אפריקה המשוחררת במקום לפטם אותנו בשטויותיה הצדקניות שבוודאי לא הזיקו לה בקבלת פרס נובל בשנת 1991. אבל עוז? תגיד לנו, במה עלינו להתבייש? בכך שאם מחר נעזוב את הגדה כמו שעזבנו את עזה ונמלטנו מדרום לבנון תתבסס גם שם איראן ואפילו דירתך בתל אביב תימצא בטווח הגראדים כאשקלון? עד כמה אפשר להיות צבוע בדרך אל הפרסים הגדולים?

* * *

יואל נץ

פרופסור זנד מתארח אצל דב אלבוים

אני צורך מעט מאוד טלוויזיה. אבל בכל ערב ליל השבת, מדי התקרב השעה 7.00 אני מקפיד להפעיל את המכשיר בערוץ הראשון, עושה אוזניי כאפרכסת לבל אחמיץ ולו הברה אחת מן הנאמר במהלך הדו שיח של דב אלבוים עם האורח התורן שלו, ורווה רוב נחת רוח ומוסר השכל מן הדיון המעניין שהוא מנווט בשום שכל מנקודת הזינוק של פרשת השבוע.

בשידור של ליל ה-9/5 על פרשת "אמור" התעצבנתי יחד עם דב אלבוים בשעה שהתעמת עם פרופ' זנד בעניין מחקרו הפרובוקטיבי "מתי ואיך הומצא העם היהודי?"

לפי הנחותיו של זנד, שהוא מעגן אותן בממצאים היסטוריים-לכאורה – העם היהודי מעולם לא הוגלה מארצו. צאצאיו בימינו, לפי זנד,  הם מי שקרויים הפלסטינאים, ואילו אלה אשר קוראים לעצמם יהודים אינם אלא גויי מזרח אירופה הכוזרים, הברברים מהרי האטלס שבצפון אפריקה ושבטי הבדואים מחצי האי ערב, שקיבלו על עצמם את עול קיום מצוות הדת היהודית. צאצאיהם של כל המתייהדים האלה גם יחד פלשו אל Judea Capta ונישלו מאדמתה את צאצאי היהודים האוטנטיים כביכול, במקביל לכיבוש הקולוניאלי של הארצות הנחשלות בידי הפולשים "הנאורים" האחרים מיבשת אירופה. נפלא!

כמה וכמה דברי טעם הסותרים את הנחותיו של פרופ' זנד מצאתי באינטרנט. גם קראתי בנושא הכוזרים את ספרו של ל.נ. גומילב וגם סיכומי המחקרים בתחום זה שערכו היסטוריונים רוסיים, כפי שמצאתי אותם באתרי אינטרנט רוסיים (מובן מאליו שאינני מתיימר לטעון כי בכך הפכתי לפתע מומחה לכוזרים). הממצאים שעומדים לרשות החוקרים הם דלים, גירסאותיהם נבדלות זו מזו, אך תמצית ההסכמה ביניהם אומרת, כי במאה ה-6 לספה"נ הגיעו אל ארץ הכוזרים בני הקהילות היהודיות, אשר נמלטו מפרס מאימת מרד המזדאקים שפרץ בה, וכן פליטים יהודיים שנרדפו בקיסרות הביזנטית. שבטי הכוזרים, עובדי האלילים, התעמתו באותה התקופה עם ביזנטיון הנוצרית מזה ועם החליפות הערבית המוסלמית מזה – כאשר כל אחת מן המעצמות השכנות זוממת לכבוש את נחלות הכוזרים ולכפות על יושביהן את דתה. מנהיגי הכוזרים מצאו, כי הן הדת הנוצרית והן הדת המוסלמית נסמכות על עקרונות הדת היהודית, וכיוון שביקשו לשמור על עצמאותם הן כלפי הנוצרים והן כלפי המוסלמים, הם הזמינו את מנהיגי הפליטים היהודיים להטיל עליהם את דתם ואף ליטול חלק בהנהגת הכוזרים. בכך הקַגַן – מנהיג הכוזרים – הוא שיהיה לנציגו הבלעדי של האלוהים האחד עלי אדמות.

מן המפורסמות הוא שמעולם לא היתה דרכם של רבני היהודים לכפות גיור על מי שאינו יהודי. הם הסכימו בחדווה להשתתף בהנהגת הכוזרים, גיירו את המנהיגים ואת בני השכבה השלטת. עם הזמן הם היו לגורם הדומיננטי בהנהגה ובכך כנראה נסתיים עניין הגיור. הצאר עובדיה בנה בתי כנסיות ובתי מדרש והנהיג את לימודי המשנה והתלמוד. אל ארץ הכוזרים החלה נהירה של יהודים מארצות שונות והתהליך הזה צבר תאוצה בימי שלטונו של יוסף. החוקרים מעריכים כי התקופה, בה שלטה בכיפה הדת היהודית, היתה תקופת השיא בפריחתה של ממלכת הכוזרים, אלא שהדת היהודית לא היתה בה אלא נחלתם של בני האליטה השלטת.

ואמנם, ממה נפשך: הכוזרים מן השורה, אשר מעולם לא היה להם כתב משלהם – שנו פרקי משנה ותלמוד?...

ממלכת הכוזרים הובסה במאה העשירית על ידי הממלכה הרוסית המתהווה, תושביה, ברובם, היו לנוצרים ומיעוטם למוסלמים, ואילו היהודים כדרכם בקודש, נפוצו שוב לחפש לעצמם פינות מחייה נסבלות מבחינתם. יש הסוברים כי אטימולוגית הכוזרים היו לקוזקים ברבות הימים.

לא קראתי דבר, ועל כן גם אינני יודע דבר וחצי דבר אודות גיורם של שבטי הברברים והבדואים. באשר ליהודי אירופה – לא מתקבל כל כך על דעתי, כי העולים לארץ ישראל בעליות הראשונות ועולי שארית הפליטה מן הרצח ההמוני בידי הנאצים ימ"ש היו צאצאי הכוזרים...

הצטערתי, על כן, שבפרק הזמן הקצר שתוכניתו נמשכת, לא העלה דב אלבוים שאלה רטורית משלו: "האם אפשר להקנות תכונות גנטיות של יהודי לגוי באמצעות גיור?" כמענה לשאלה הרטורית: "מתי ואיך הומצא העם היהודי?"

שלא כדרך המסורת הטבועה עמוקות באישיותו החביבה והמעוררת כבוד של דב אלבוים – אני גדלתי כיהודי חילוני עוד מבית אבא ומעולם לא שיניתי את טעמי. תהפוכות המציאות אשר חוויתי לאורך עשרות שנות חיי טפחו על פני האמונות בהן דגלתי בצעירותי ובהשקפות העולם בהן תמכתי. אני בוחל הן באידיאולוגיות וב"איזמים" המטווים דרך "מדעית" כביכול לעתיד האנושות, בו ישררו השוויון והשלום הנצחיים עלי אדמות – והן בספקולציות המשחזרות כביכול את נבכי העבר, בשירותם של הגורמים המתנגדים לקיומנו כיהודים במדינת ישראל. אינני סומך עוד אלא על העובדות הבדוקות לבדן, ורק עליהן. ככל שזר לרוחי כל רעיון מיסטי ודתי, הנה בכל זאת מעודי לא שמעתי הסבר רציונאלי סביר לייחודו של העם היהודי: הישרדותו כעם לאורך אלפי שנים; שפת אבותיו הקדמונים אשר קמה לתחייה; חלקם העצום של היהודים בהעשרתה של האנושות בתחומי המדע, הרוח והטכנולוגיה; ההישגים המיוחדים של היהודים במדינת ישראל בכלכלה, בהיי-טק ובמדע. התיאוריה של פרופ' זנד כי היהודים אינם אלא כוזרים, ברברים ובדואים מגוירים מתנפצת על סלעי הסטטיסטיקה.

אהוד: בשעתו הוצע לדב אלבוים לראיין אותי והוא ענה שאני לא מעניין אותו. מאז, ובעצם גם קודם לכן, הוא לא מעניין אותי, אפילו יהיו במקרה דיעותיו כדיעותיי. באשר לסברת-הכרס של פרופ' זנד, אין היא שווה התייחסות. פשוט הבלים. אלא שבימינו, ובייחוד במדעי הרוח, אין אתה יכול להתפרסם אלא בשקרים ובסנסציות שאין להם יסוד, אחרת איש לא ישים לב אליך ולא תהיה לך "תקשורת". יש לנו גם כמה סופרים שמתמחים בכך. מצד שני, ראשוני העליות הראשונה והשנייה אכן התעניינו במוצא העברי של הפלחים הערבים, ובגורלם של יהודי חייבר הבידואים בחצי האי ערב, מתוך חלום-שווא שאולי אפשר למצוא אותם ולהחזירם למקורם העברי או להביאם ארצה. ותוכל לקרוא על כך במבוא לאנתולוגיה שערכתי "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. הספר תורגם במלואו לערבית בשם "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, ולאנגלית בשם:"Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" – בהוצאת "טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס", בולדר, קולורדו, 1999.

* * *

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער חברי סומליו"ן

אבלים על מותה בשיבה טובה של המאיירת

בינה גבירץ-שטקליס

אשר איירה רבים מספריהם

יהי זיכרה צפון בספרים הרבים שבהם נותרו איוריה

וכן בארכיונה שאותו מסרה לאגף הנוער במוזיאון ישראל

* * *

עשרה סנטימטר עפר

סיפור מאת: שמאי גולן

הסלע קר. אולי בגלל מצחי השעון עליו. הסלע ודאי לבן ומבריק כמו אבני השביל בתל-חי. בדרך אל האריה השואג.

קירות בית הספר על אדמת וייס מעבר לירקון גם הם לבנים. אורי כתב על הקיר בגיר שחור נחום ורינה. וזה היה לא נכון. בשרוול החולצה מחקתי את הכתוב. הקיר נשאר לבן.  עכשיו ישן אורי. נרדם. לולא הגבעול השעיר הנתחב לתוך פי, הייתי מזיז את צווארי וקורא לאורי. גם הייתי מציץ למעלה. לאן מפליגים העננים בעונה זו של ראשיתה סתיו. חשוב לדעת. אולי אשכב כך יום. יומיים. אולי עד בוא המשיח. אם יבוא. עד אז אמות. רוצה הייתי לדעת את המוות כשיבוא.

הגבעול הארור הזה. לו יכולתי לתלוש אותו. אבל היד שומרת על הצלעות ועל הריאות. ועל הדם הבורח. המטפטף חמים ודביק מבין אצבעותיי. שאחזו ב"עוזי". ה"עוזי" נשק טוב. יעיל. להגנה. להתקפה. בקרב פנים-אל-פנים.

אבל היום יום שישי. ושלום בגבולות. ואני רק בתצפית על הכביש שלהם. הם ירו. פתאום. מדוע ירו פתאום? במלחמה יורים. גם נפצעים. נהרגים. נמרוד סיפר. במלחמת השיחרור. אבא מקשיב ומורט זקנו כשנמרוד מספר. תמיד מורט זקנו כשנמרוד מספר על המלחמה. אבא אומר, טוב שלא בך בן. כך אומר אבא, טוב שלא בך בן. ומורט זקנו. מאז חזר נמרוד מן המלחמה מגדל אבא זקן והולך בשבת לבית-הכנסת.

עכשיו הם שותפים בעסק. טקסטיל. בדים ברחוב נחלת בנימין. גם אתה תהיה שותף, הבטיח לי נמרוד. רק תגמור את השירות. 'חת-שתיים תגמור את הצבא. היום זה לא כמו בימים שלנו. היום זה צבא של שוקולד, של אפטר-דיוטי.

רק לאימא יד אדומה. כשמכינה את הדגים לשבת. עדיין שומרת בשבילי את השלפוחית. לא מאמינה שאני כבר חייל. והיום, אימא, מה תעשי בשלפוחית היום. אולי תיתן אותה לניקי החתולה. וניקי תשחק בה. סתם כך. בציפורן. והאוויר ייצא חרש כמו מנקב סמוי של בלון. הריאות שלי בסדר גמור. אני נושם. אם כי קשה. זה בגלל הדם. כולי רטוב.

אולי ירד גשם פתאום. לפעמים יורד גשם בתשרי. עוד לפני יום הכיפורים. ואני כבר לח. וזורם. הכל זורם. והכל הבל. ואין אדם נכנס פעמיים לאותו נהר. המורה לפילוסופיה. חכם גדול. פילוסוף. אני נכנסתי לירקון הרבה פעמים. ב"שבע טחנות". קצף לבן על האבנים. רק המים צהובים. כמו הבילהרציה. האקליפטוסים על המים ירוקים. והעלים נושרים על גופי. רכים. ארגמנים. כמו המים תחת בטני. רכים. חמימים. כמה זמן אפשר כך לזרום. שעה. שעתיים. שלוש. עד שהבגדים יתמקמקו.

והסלע פתאום שחור כמו השמיים בעורפי. אני יודע שעוד לא לילה. כמה זמן יוצא האוויר מן הגוף. והדם. אורי יודע. אורי. מה חשוב יותר לגוף: הדם או האוויר, שאל אורי את המורה לטבע. הוא חריף אורי. המורה צוחקת כשאורי שואל. תמיד היא צוחקת כשאורי שואל. גם גופה צוחק. שדיה. רגליה. רק אני לא יכול לצחוק עוד. לא על הסלעים האלה. לא על האדמה הזאת הלחה שהיתה כה יבשה עד שפתחו ביריות. פתאום. והגבעול הזה המכוון אל פי. בסוף הוא יצליח. וזה יהיה הסוף.

לו היה אורי מזיז קצת את ראשי הייתי סולח לו את נחום ורינה על הקיר. אבל אורי לא עונה. או-רי. אולי לא קראתי בקול. אורי מוכרח לשמוע. ידיד מבית-ספר מוכרח לשמוע. אתה הצעת לי לצאת לתצפית הזאת. להחליף את ליס. אשתו של ליס עומדת ללדת. ואורי מם-כף. יכול היה לצוות. כל יום יכולה ללדת. כל שעה. כל רגע. וביום שישי לא יהיה מי שייקח אותה לבית-חולים. בן היא תלד, הבטיח ליס. בן גדול עם נעלי ספייקס לרגליו, צחק ליס. ליס הוא ממזר. יודע שאני אוהב לרוץ עם נעלי ספייקס. לך-לך אל הבן שלך, ליס. רוץ מהר לפני שאתחרט. רק שילמד בתיכון ליד הירקון. ארתור מאמן שם. ושלא ישתה מים מן הירקון. הבילהרציה הזאת. הצהובה. זורמת לה בשקט מגופי.

טוב שליאונורה רחוקה. ולא רואה אותי ככה. רטוב. בכל זאת הייתי הולך אליה. לו יכולתי. השעה עדיין מוקדמת. אני מרגיש את החום על גבי. ואולי זה פצע של רסיס מתכת. הייתי מספיק להגיע לפני שהוריה שבים מן העיר. עוד לומדת. בבית הספר גומרים מוקדם ביום שישי. אורי היה כותב מיד נחום וליאו... – שם ארוך. הבטיחה להחליף את שמה. בישראל לא צריך שם ארוך. הברה אחת. שתיים. נילי. או ניקי. או לאה... או לני... או ל... ללל... אלחש ליד הדלת. לעלות שלוש מדרגות זה הרבה. ועוד ללחוץ פעמיים על הפעמון. לי-או-נו-נו... נו...

הגבעול הארור הזה. שיבולת שועל ודאי. שיבולת פרא. עם משושים כמו רגלי עכביש. היא תפתח את הדלת. כמו בחופשת השבת האחרונה. לבשה חלוק פרחים. פרחי יום הולדת של בת שמונה עשרה. פרחים מכל הצבעים. אדום וורוד וסגול וכתום. פרח פרח בין שני גבעולים. לא של שיבולת שועל. לא של שיבולת שועל. רציתי לדעת את הפרחים. גופה היה לבן מעבר לפרחים. אתה נורא שעיר, אמרה. אצבעותיה היו רכות. צחקתי לתוך גומחת צווארה.

עכשיו לא יכול עוד לצחוק. הכאב בחזה. אפשר גם לצחוק בלב. אבל צחוק בלב זה כמו בכי. וכשבוכים כואבים הפצעים. אני יודע. כשכל הגוף הוא פצע. נמרוד אמר, אם כבר אז פצע קטן. כמו בספירת דם. אחר-כך תשכב לך בחדר לבן. אחיות לבנות.

הפרחים של ליאו היו צבעוניים ואני לא למדתי אותם. הם היו רבים. ההורים שלה שבו מוקדם מן הניטמנים. הטילו את הקלפים על השולחן ואמרו, ניטמן מרגיש לא טוב. ניטמן מנוול. ביום שישי מרגיש לא טוב. ניטמן והגבעול הזה. ניטמן וגבעולמן. ניטול וגבעול. רק אצא מפה אלך לניטמן. שיידע מה אני חושב עליו. לצאת מפה. והיא תחליף את שמה לל. שם יפה ל. כמו לילה.

לחם, קורא המורה לתנ"ך. לתפארת הקריאה. לשונו מתגלגלת בפיו אדומה ועגולה, לחם. המורה לכימיה בחלוק לבן. עם פנים כימיים. עושה נסיונות בכיתה. לא לנשום. לפתוח את החלונות. הכלור הוא חומר חריף. צורב בעיניים. בחזה. בצלעות. בהתחלה כמעט לא כאב. כאילו אבן פגעה. אורי לץ גדול. שוב זרק עלי אבן. כדי שלא אירדם. הוא בטוח שאני רוצה לישון. עם מי שכבת. איכפת לו לאורי. כל השבוע אתה רוצה לישון. אורי מם-כף. יודע הכל. מי ששוכב בשבת רוצה לישון כל השבוע. אבל אתה בתצפית אתה, צועק אורי. מוכרח לרשום תנועת המכוניות בכביש שלהם. עכשיו תגיד לי עם מי שכבת. את השם תן. כדי שיוכל לכתוב על הסלע. יחרות לזכרון עד. לא שכבתי איתה, אורי. צריך הייתי לספר לו את האמת. אף פעם לא עשיתי את זה, אורי. אולי גם אתה לא.

עכשיו נרדם. או התעלף. פתאום. פתאום היה פה רעש. אחר-כך באו זבובים גדולים. שקופים. זמזמו ליד האוזן. בזז. וכבר היה מאוחר. ואני אפילו את החלוק לא פתחתי לה, אורי. בחיי שלא. רק בין הכפתורים ראיתי את גופה הלבן. ניסיתי לפתוח לה כפתור. היא סירבה. אמרתי, אנחנו מאותו בית-ספר. כן, אמרה, מאותה הגימנזיה. מצחיק כשהיא אומרת גימנזיה, כמו אימא שלה. אומרים גימנסיה. ס ולא ז. סס ולא זז. שתי ההברות שעדיין אני יכול לבטא. גם ל. אתה ישן, אורי. הייתי מעיר אותך לו יכולתי. הייתי מספר לך הכול. אולי הוא באמת עייף. לבדו הביא את המרגמה. ואני את המקלע. לבדו סחב את המרגמה ובידיים זבילי הפצצות. שש בכל קופסא. שתיים בכל שורה. בשתיים יכסה פניו בשתיים יכסה רגליו בשתיים יעופף בשתיים. נגמר.

אני לא מוכרח לזכור הכול. אני כבר חייל. ואורי המם-כף. אש, צעקתי כשהם פתחו פתאום. ואורי לא הספיק לירות. חבל. יפה הטיסה של פצצת מרגמה. דברים יפים אני רואה היום. כמו סנונית נוסקת למרומים. כמו סיס שחור. הפגיעה ממרגמת שני-אינץ' לא מדויקת, הסביר אורי. הבסיס קל מדי. לא יציב. כמו איש חשוב דיבר אורי לפני שנרדם. באמצע היום להירדם. אולי נרדם לפני שהם פתחו. אולי בגלל חום האדמה החריבה. אני לא יכול. אני מרגיש איך היא מוצצת ממני כל טיפה. מתייבש. ונח. באמצע יום המנוחה שלהם אני נח. המנוחה שלי צריכה להיות מחר.

אף-על-פי-כן הייתי קם והולך. לפחות קם ורואה מי פתח בפנטזיה הזאת. היריות באו משם מעבר לכביש. כמו הפסיקו את ריח הטבון של הפיתות הנאפות ואת ריח הגללים הנשרפים ושילחו בנו אש. עכשיו נשארו רק הזבובים. אני יכול לשמוע אותם. בזזסס. עוצרים. משתתקים. עכשיו מוצצים את הדם. כמו האדמה מלמטה. מפריח שממות. המורה זיסמן, גם אנחנו חלוצים. כל השיעורים לומדים היום. אני מוכרח להעיר את אורי. שיקום. שיסביר. יסביר הכל. הוא יודע. אפילו שאלות בגיאומ... שוב מלה קשה. כמו ל... ל... או... נו... רה. רה. רה. הייתי בורח מכאן ובא אל ל... שלי. כשישבה להראות לי את אלבום הגימ-נס-יה ראיתי את גופה. משיי ולבן.

היא הבטיחה שהיום. אבל היום תלד אשתו של ליס. ואני אבוד. הגבעול הזה יודע שאני אבוד. לא כמו נמרוד. כשנפצע חשב על אימא, סיפר. על מולדת. על אימא מולדת. נמרוד צחק כשסיפר. אני צריך את אימא עכשיו. יכולה לעזור. אימא. אבל לי נותרה פיסת האדמה תחת עיניי. אולי עשרה סנטימטר אורכה. חמישה רוחבה. והגבעול השעיר. הצומח לתוך פי. הוא האלוהים הכל יכול. ואני משקה אותו. לא יכול שלא. זה מעצמו.

אולי אבא יכול היה לעזור לי. אבל היום יום שישי. ואבא שומר מצוות אלוהים. אפילו הזהיר אותי מעונש השמיים.

לו יכולתי להביט בשמיים. זה בוודאי כמו להביט במיפתח חלוקה של ל-או... . היום, היא כתבה. הניטמנים הבטיחו להיות בריאים. אשתו של ליס כבר ילדה. אבל מיפתח השמיים סגור בעשרה סנטימטר אדמה. ואורי ישן. יכול היה לספר לי על החברות שלו. בעיניו הצחקניות היה מחייך ואומר יש כל מיני מינים, יש אפילו בלונדיניות על-אמת. אורי יודע. גם אני מוכרח לדעת. לפני שיהיה מאוחר. רק אצא מפה. אפילו בזחילה אבוא אליה. במורד הגבעה הזאת אתגלגל אל הכביש. אמנם הכביש שייך להם אבל יום השבת שלהם נגמר. שוב לא יעשו פנטזיה. וכך בדרך הקצרה אגיע. ומשם בשביל לאורך הוואדי עד לכביש שלנו. צריך להספיק לפני כניסת השבת. אבא כבר סגר את החנות. הוא כועס. מה איכפת לך איך אבוא, אבא. אני אל ליאנה אני בא.

השבת רק מתחילה לרדת. על בקעת גינוסר. כך כתוב בשירים. לא על חירבת ביר. לברוח מפה. שלוש מדרגות. ופעמון. שליס יחזור. או ישלח את הבן שלו. אני מוכן. נבדוק תחילה את הרגליים. את האצבעות. נחות. מנוחה מוחלטת. לא יכול להזיז אותן. אורי. אורי. הוא מוכרח לעזור לי. הגבעול הצליח. חדר יותר עמוק. ממליח את הלשון. גם את הצוואר לא יכול להזיז. האצבעות מפרפרות. והרגליים שני מוטות. אני הולך אל לי... או... . אני עייף. אבל מוכרח לעבור את הכביש. אורי, תגיד איך תכתוב נחום וליאו... רק תגיד איך להגיע. כשהרגליים לא זזות.

אימא מן הצד השני צועקת עצור, נחומקה. היא בפתח החנות קטנה ובהירה בתוך החושך. עצור נחומקה קוראת לי ונעלמת בין המכוניות ושוב צפה בין גלגלי המשאיות כמו גל-גל הצלה גדול. שאפשר לנוח עליו. אפילו באמצע הכביש. רק להגיע לשם. עם אורי הייתי מגיע 'חת-שתיים. אפילו עם רגלי המשותקות. אורי יודע איך. עבר קורס מם-כפים. כאן. בין הסלעים. בחירבת-ביר. בקורס מם-כפים לומדים הכרל. אני גנרל קטן, אמר אורי, מפקד החטיבה אמר שאנחנו גנרלים קטנים. אז תגיד אורי איך ללכת כשהדם ממשיך לצאת ממני. כמובן. יש חומר שעוצר את הדם. מין חומר מיוחד. המורה לטבע סיפרה.

כל המורים מלמדים היום. כל המורים מכל הזמנים. יום לימודים ארוך. ובערב יוצאים ההורים של ל. לשחק קלפים. רמי. במוצאי שבת משחקים פוקר. פוק. שם החומר העוצר את הדם הוא... שכחתי היום. אולי אוכל להיבחן מחר. מחר יהיה מאוחר. השבת יורדת. מאוחר. עשה מאמץ, נחום. אורי. עכשיו הוא כועס עלי. אני אגיד לך מה שמה. אני אעיר אותך עם שמה הארוך. ואנחנו נלך ונשיב על כל השאלות בכיתה. לי-או-נו-רה. ועכשיו בקול רם, נחום: לי-או... . אבוד. הכול אבוד. לא שמעתי את קולי.

אבל אני נושם. הנשמה לא יכולה לברוח לה סתם ככה. הייתי רואה אותה. אפילו שהיא לבנה. כמו האדים העולים עם שחר מן הירקון. איך יודעים שאדם מת, אימא? מניחים נוצה ליד האף ומביטים. אם הנוצה נעה, סימן שחי. אבל מתי מת, אימא? על הגבעול השעיר ליד האף לא סיפרה אימא. והוא כבר בתוכי. ארור הגבעול הזה. אני מוכרח להזיז את הראש. ארתור המאמן מסתכל עליך. ראש הרם. יותר. יותר. אני כבר לא תלמיד, ארתור. אני חייל. והיום מגיעה לי חופשה. ליס יחזור מוקדם. וביום שישי גומרים את הלימודים מוקדם ול... בבית. הוריה יוצאים לפוק. לפוק. ראש למעלה, נחום. אבל איפה נעלי הספייקס שקנית לי. לנחום הרץ המצטיין למרחקים קצרים, כתבת בברכה המצורפת. והדרך הביתה ארוכה ארוכה.

אתה חייל, נחום. גבר. יכול להסתדר לבד. כמו נמרוד במלחמת השחרור. אחיך היה גיבור, אומרת אימא. בפלמ"ח. היום הוא שותף עם אבא. מחלק בדים במכונית המסחרית. עצמאי. גובה כספים וקונה גלידה לילדים. אולי יבוא גם לכאן. במכונית שלו. המסחרית. הוא יודע איך לחבוש פצע. הרבה פעמים עשה את זה, היה מספר וצוחק. בקורי עכביש ובלחם רך סותמים פצע, מספר נמרוד וצוחק. קורי עכביש ולחם.

אני רואה את הקורים לידי. העכביש מתקדם לאט. טווה את הרשת. בלילה יכסה פתאום את הכל. אורי אורי. לא עונה. לא שמעתי את קולי. קול לא שמעתי. קול יפה יש לך, לל... אמרה, גברי. כמו החזה שלך השעיר והשרירי.

אילו אבא פה יכול היה להפוך אותי על גבי. הייתי מסתכל בשמיים כמוהו. אולי הייתי רואה את האלוהים שבא עם השבת. מבקעת גינוסר. אבל אבא איננו. רק אני פה. ותלולית העפר. והגבעול הזה. יכולתי להישבע שיש כאן בדיוק עשרה סנטימטר עפר. בסרגל הייתי מודד. בשיניי הייתי מודד. להוכיח. זה חשוב. להיות בטוח בדבר אחד. זה חשוב. איך נסגרים השמיים בעשרה סנטימטר עפר. לדעת.

מתוך הספר "בריחות למרחקים קצרים" שזכה בפרס ש"י עגנון.

* * *

"יוסלה איך זה קרה?"

סרט פּוּצִ'י שמחמם את הלב הישראלי

מי שלא ניצל את הערב החגיגי לרגל צאת סרטיו של פוצ'ו לראשונה ב-DVD – הפסיד. מאות קוראים של המכתב העיתי, שניצלו את ההזמנה לצפות בסרט חינם – גדשו את אולם הסינימטק וישבו גם על המדרגות, או אלה על ברכי אלה – לאחר שהיטיבו את ליבם בכיבוד העשיר שהוגש במבואה של הסינימטק התל-אביבי, ואשר כלל גם קציפת-ביצים בטעם מוס-שוקולד.

שלושה סרטים ישראליים נוצרו לפי ספריו של פוצ'ו – "חבורה שכזאת", "אולי תרדו שם" ו"יוסלה איך זה קרה?". את שלושתם ניתן לרכוש מעתה במארז חדש אחד, בהפקת "סרטי יונייטד קינג". ואת הצעיר מהשלושה, "יוסלה איך זה קרה?" – ראה הקהל ביום שני השבוע בהקרנת החינם בסינימטק. קדמה להקרנה הופעה חיה של פוצ'ו עצמו, אדם בעל דיפלומה של אגרונום ושם של חתול, שהביא להקרנה בתור קהל גם את כל שרידי בוגרי המחזור שלו מגימנסיה "הרצליה", מחזור 48', דוגמת יצחק זמיר, מחזור שלא הספיק לסיים את השנה.

פוצ'ו הוא אמן הסטנדאפ-קומדי עוד בטרם נוצר המושג, על כוכביו המשעשעים ולעיתים גם המאולצים. פוצ'ו מסוגל להשכיב אולם שלם בצחוק פרוע כאשר הוא מספר לתומו פכים קטנים מסדר יומו, (כאשר נדרשתי לומר את שמי למילוי קבלה על קניית מזון לחתול של בתי, עניתי למוכרת: "תרשמי פוצ'ו." וקיבלתי תשובה: "ביקשתי את השם שלך ולא של החתול!") – וכל המופע המשעשע והחכם הזה לא היה אלא הקדמה להקרנת סרטו "יוסלה איך זה קרה?"

אגב, שמו המלא – האגרונום ישראל ויסלר. גם כן עם שפם.

הסרט, שצולם כנראה בשעתו במצפה שלם על רקע ההרים וים המלח, גרם לקהל להמשיך בצחוקיו עוד כהנה וכהנה, אך לא באלה בלבד מעלותיו של הסרט. זהו סרט שבונה עולם של קיבוץ צעיר בערבה, של הווי שכבר אינו פלמ"ח  אך גם אינו של היאחזות נח"ל, ובוודאי אינו של ישראל החמדנית והעשירה בעשורים האחרונים. חמדנות רבה אמנם יש בסרט, ואולם היא מתייחסת רובה ככולה ליחסים שבינו לבינה, והכול ברוח מבודחת וסוחפת, עם שחקנים ושחקניות לא יפים במיוחד אבל שובים את הלב בישראליות השובבה שלהם, ה"צברית" והחמודה כל כך, זו שטרם נרמסה והושמצה, זו שאינה מתביישת שהיא כזו טרייה ורעננה וגם עם קצת הפלצות ומתיחות, זו שגם אינה עושה מעשייתה אידיאולוגיות.

הסרט אמנם לא היה מסחרי. שום בית קולנוע לא ניאות להציגו למרות שהוא עולה כמה וכמה מונים על כמה וכמה סרטים מיובאים חלולים ואולי גם ישראליים כאלה. ניתן לראותו כיום רק בווידאו, מתוך המארז החדש, אבל החוש ההיסטורי, הספרותי וגם האמנותי שלי אומר לי שגם בעוד עשרים, חמישים, ואפילו מאה שנים – הסרט הקליל והמשעשע הזה יוכר יותר ויותר במלוא ערכו כמבטא עם צעיר ותקופה תמימה-במקצת, עם הרבה טוב-לב ורעות ונעורים, בקיצור, אמנם אין בסרט שום התייחסות לפלסטינים, שזו סגולה כיום להצלחה, לפחות תקשורתית, של סרט ישראלי – אבל הסרט הזה הוא אנחנו בנעורינו, מחוספסים אבל לא קריקטורות כמו בסרטי הגשש וקישון. פוצ'ו הצליח לצוד ולעצב באמצעות כתיבתו ושחקניו את הנפש הישראלית הצעירה בטרם העמיסו עליה את כל מדווי המזרח, הפלסטינים, הפער המעמדי והשואה. כל זה פשוט לא מעניין את החבר'ה. ומותר להם שכך. מה לעשות, זה אפילו מושך יותר את הלב מרומאן חדש של אפלפלד על גורל העם היהודי.

ס. נידח

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לחבריי ולחבריי באקו"ם

תוצאות האסיפה המיוחדת האחרונה נסתיימו בניצחון שלנו: ההנהלה המקצועית (המנכ"ל יוריק בן-דוד והסמנכ"ל ראובן רצון) נשארת על כנה ואילו הדירקטוריון הבעייתי, בן שבעה הדירקטורים הנבחרים, נתבע להקדים את הבחירות, ואכן בימים אלה קיבלו כל בעלי זכות ההצבעה באקו"ם הודעה על סדר הגשת מועמדותם והצבעתם בבחירות שתתקיימנה בקרוב.

חברים רבים פנו אליי שאגיש את מועמדותי להיבחר כנציג הסופרים בדירקטוריון (ממילא משוריין לנו רק מקום אחד מתוך שבעה) והשאלה היא רק מי מהסופרים ייבחר לדירקטוריון ומי יהיה השני, כחבר המועצה.

אני יודע שאם אציג את מועמדותי אזכה במרבית קולותיכם ואין לי אפילו צורך ב"מערכת בחירות" לשם כך. ועם זאת, ולאחר לבטים לא קלים, החלטתי שלא אציג את מועמדותי לתפקיד חבר הדירקטוריון.

הנני כיום בעשור השמיני לחיי, בן שבעים ושתיים (אמנם, בעזרת השם והשמן זית – מרבית אבריי מתפקדים לא רע), ואם איבחר אהיה ודאי זקן החברים אך נציג של מיעוט, מצב קצת מתסכל שעלול להביא להתרגזויות רבות ולפגוע בבריאות, כפי שקרה לשמאי גולן.

ייצגתי בשנות ה-80 וה-90 במשך תריסר שנים את סקטור הסופרים בהנהלת אקו"ם יחד עם ידידי שלמה טנאי ז"ל, שהיה כל אותה תקופה, ובצורה יוצאת מן הכלל – יו"ר הנהלת אקו"ם (הדירקטוריון כיום), ונראה לי כי מילאתי בנאמנות את מכסת שירותי הציבורי למען הסופרים.

אם חבריי באקו"ם מלאים כל כך הערכה כלפיי וגם דואגים לעתידי, הם יכולים להביע זאת בהענקת פרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות. אבל אין הצדקה רבה לכך שבגילי המתקדם, ובעוד שכלי מאפשר לי להיות נתון כל-כולי בכתיבה – אשב שעות ארוכות בישיבות הדירקטוריון והוועדות, חשובות ומתוגמלות ככל שתהיינה (אף כי איני מזלזל בערכו של התגמול הנאה עבור ההשתתפות בישיבות, לתקציב המשפחה).

אני ממליץ לבחור כנציגת הסופרים במשוררת מרגלית מתתיהו, שכחברת מועצה באה בחודשים האחרונים על מקומו של שמאי גולן בדירקטוריון, והוכיחה בצורה הטובה ביותר את מסירותה לענייני אקו"ם והסופרים באקו"ם ואת יכולתה לייצג אותנו  בדירקטוריון.

* * *

יוסף חרמוני

נַכְּבָּה וַּאַבּוּהָא!

בחב"ע 441 כותבים יוסי גמזו ויוסף דוריאל, ומדברי שניהם ניתן להסיק כי צבא ישראל לא עולל דבר רע לערבים: גמזו מהלל את טוהר הנשק של צה"ל, שלדבריו אין לו אח-ורע בעולם; דוריאל גורס כי לא היתה נכּבָּה ב-1948, אלא שחרור ערביי ישראל משלטון הרצח של כנופיות המופתי ופושעי קאוקג'י. ועל כך נאמר: נו, באמת.

 אקדים ואומר שאני מניח כי לוּ היה צה"ל מובס, היו הזוועות שעולל ב-1948 ובמלחמות שבאו אחר כך מחווירות לעומת הקץ האַלים שהיה בא על מדינת היהודים ועל רבים מתושביה. אך אין הנחה זו פוטרת אותנו מהודאה באמת: אנחנו היינו אלה שניצחו במלחמת ההישרדות של תש"ח, ואנחנו עוללנו חלק משעשויים היו הערבים לעולל לנו. הערבים אכן רצחו אזרחים ושבויים (כפר עציון, למשל). אך צה"ל רצח שבויים ואזרחים רבים פי כמה וכמה וכמה, כיוון שהוא היה זה שניצח. איני רוצה לנקוט במיספרים, אך אין מדובר בעשרות ולא במאות. נשקנו לא היה טהור.

אזכיר, למשל, לוחם מחטיבת 'יפתח', שראה במו עיניו את רצח השבויים בעין-זיתון (עין זיתים) שליד צפת. כשסיפר לי על כך, סיכם: "בחייך, לא היה דבר כזה 'טוהר הנשק'. לא חשבנו על זה בכלל."

וכדי לסבר טוב יותר את עין הקורא, אספר על מכתב שכתב הלל לנדסמן, מוותיקי איילת-השחר, לבן גוריון, לאחר שנודע לו על הזוועות שמעולל צה"ל בִּכְפרים גליליים שנכבשו. במכתב, שבו מספר לנדסמן על הזוועות שעוללו חיילי צה"ל בכובשם כפרים ערביים בגליל, הוא מלין על הנוער שגידלנו, המסוגל לעולל כדברים הנוראים הללו, ואינו רואה בערבי, – אזרח או לוחם, – אדם.

שמעתי מאדם שנכח בכיבוש הזמני של כפרים בדרום לבנון במלחמת השחרור, כי לאחר שנכבש אחד הכפרים נמצאו לידו גוויות לוחמי צה"ל מושחתות-אברים. בתגובה, הוכנסו עשרות כפריים למסגד, וחוסלו. אם היה שם טוהר נשק, היה זה בשל העובדה שלא הסטנים והברנים והצ'כים קטלו את המקובצים במסגד: הוא פוצץ ונשרף על המצויים בו.

ועל סעסע שמעתם? ועל טנטורה? ועל רמלה ולוד? ועל... ועל...

אשר קרה לערביי ישראל בתש"ח לא היה אלא אסון נוראי. נַכְּבָּה כשרה למהדרין. על כן, אין כל פסול מוסרי כלשהו בכך שערביי ישראל מציינים את ה-15 במאי כיום המסמל את אסונם דאז. כי אכן, היתה זו נכבה ולא היה זה שחרור.

אני חוזר ומדגיש כי אני נמנה על הסבורים שהאסון שהיו הערבים ממיטים על ראשנו היה נורא פי כמה, אם היו הם המנצחים אז. אך, שוב: אין זה הופך את שקרה לערביי א"י למשהו שהוא פחות מאסון איום: הגלייה וגירוש, רצח אזרחים. ואת כל זה מכנה דוריאל "שיחרור". הרי זו מן המשובחות שבדוגמאות ל'ניו-ספיק' אורווליאני. 'ניו-ספיק' גלאט-כושר.

עלינו, כעם המכבד את עצמו, המכבד את האמת ואת ההומאניות, להרכין ראש, ולהודות: כן, ידינו שפכו את דם החפים מפשע; כן, אנחנו רצחנו את השבויים האלה; כן, אנחנו הגלינו, גרשנו, פוצצנו. לא היינו הומאניים יותר מצבאות רבים אחרים. רבים אחרים היו גרועים מאיתנו, אך אנו לא היינו, בשום פנים ואופן, מופת ללחימה הומאנית, טהורת-נשק, מכבדת את אויביה החיים והמתים.

אהוד: מבלי להתווכח עם דבריך, שניראים לי מוגזמים עד כדי טירוף-מערכות, אעיר רק כי למיטב ידיעתי "נכבה" פירושה בערבית – שואה, והפלסטינים משווים את מה שקרה להם ב-1948, שלא הצליחו להשמיד אותנו, ונוצחו – לשואת יהודי אירופה. ואתה, בסכלותך, מאשר להם לחגוג את ההקבלה ההיסטורית המצמררת הזו.

מה שיוסף דוריאל אומר [גיליון 441], וזו נקודה שאיש דומני לא העיר עליה בעבר – שמאז 1948 חיים ערביי ישראל בביטחון רב יותר משחיו אי פעם בעבר, לפני שנעשו אזרחים ישראליים. שהרי הכנופיות הכפריות במאורעות שנות ה-30, למשל, חיסלו חלק ניכר מההנהגה העירונית של ערביי פלשתינה, בייחוד בירושלים. ואילו כיום דומה שעיקר מקרי הרצח בקרב ערביי ישראל הם כמעט רק בגלל המושג המעוות והנורא "כבוד המשפחה".

* * *

יעקב זמיר: "דברי אלוהים שנאמרו בהר סיני

עדיין מסתובבים על גלי האתר!"

ניו ג'רסי אמריקה, אמריקה

שלום לך אהוד,

קיבלתי כמובן את עיתונך האחרון מהיום [12.5] ושמחתי לקרוא אותו. הרבה רשימות בו מעניינות וגם הערותיך וסיפורו של דורון גיסין. הוא אומר שגם בדעתו עלה לכתוב את סיפורו של הבקשיש הטורקי אלא שהקדמת אותו ופירסמת את שלך. שתי הגרסאות יפות ומבורכות ונהנינו לקרוא את שתיהן.

אם כן למי הבכורה?

זה הזכיר לי משהו מן הילדות שלי בבגדאד. בבית הספר העממי היה לנו מנהל בית ספר אימתני אותו הזכרתי ברשימותיי על בגדאד, זקן ועיוור וגר באגף מיוחד של בית הספר. הוא הטיל את חתיתו על התלמידים ועל המורים כאחד ועל זה סיפרתי כבר קודם. היה נכנס לכיתה במפתיע ושואל שאלות ומסביר וגם מספר לנו סיפורים, כגון, שמורה אחד שאל שאלה/חידה בחשבון שפתרונה לא היה קל. והכריז שהפותר ראשון יקבל פרס. והנה למחרת בבוקר מתייצבים לפניו שני תלמידים ובפיהם התשובה הנכונה. עתה היה עליו לברר מי פתר אותה ראשון באמת.

שאל את הראשון כיצד זה הגעת לפתרון. וזה ענה שקם בבוקר משנתו והנה השאלה פתורה ורץ עם הפתרון לאדונו.

השני ענה שבלילה הקודם הוא ניעור משנתו והתאמץ שוב לפתור ולבסוף עלה בידו. אלא שחשש ללכת לישון שמא ישכח את הפתרון עד הבוקר, על כן נשאר ער ושינן חזור ושנן את התשובה  כדי שלא תפרח מזיכרונו.

אז פסק המורה שהפרס מגיע לזה שפתר בחצות הלילה וכו', והוא פירש שמרוב שינון וחזרה הגיעו הדברים לאווירו של עולם והסתובבו להם על גלי האתר, כך שכאשר קם השני משנתו בבוקר קל לו היה לקבל אותם. ועוד הוסיף שגם דברי אלוהים שנאמרו בהר סיני עדיין מסתובבים על גלי האתר ביקום ומחכים שיום אחד איזה מדען  מוכשר יגלה אותם ויביאם לנו כפי שנאמרו במקור...

אם כן מי מבין בני הדודים אהוד בן עזר ודורון גיסין  היה הראשון לשבת ולרשום את הסיפור?

בברכה,

יעקב זמיר

מרמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: הבכורה היא לדודי ברוך ראב בן עזר, סבא של דורון, שהיה הבן הבכור הראשון של פתח-תקווה והיה מספר בחסד עליון של סיפורים עממיים מהווי המושבה והארץ ובלשון שהיא בתערובת של אידיש, ערבית ועברית.

* * *

איליה בר זאב

בכל זאת משהו מטריד

מַה יִכָּתֵב לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

הֲרֵי צִפֳּרֵי הַשִּׁיר מַמְשִׁיכוֹת לָשִׁיר

וְאֵלּוּ שֶׁנוֹעֲדוּ לִנְדוֹד

נוֹדְדוֹת.

מְשׁוֹרְרִים מַמְשִׁיכִים לְהַדֵּק

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת,

סָפֵק אִם יֵצְאוּ מִפֶּתַח בֵּיתָם

לִצְעוֹק עִם חֲשֵׁכָה.

מַה יֵאָמֵר לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

"מַה יִשָּׁאֵר?" שׁוֹאֵלֶת תֶּרֶזָה דִי מוֹן:

"מִלִּים,

מִלִּים כָּאֵפֶר..."

בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד בְּיוֹם אָבִיב שֶׁכָּזֶה –

צִפֳּרִים אִלְּמוֹת מְפֻסָּלוֹת עַל קַוֵּי מֶתַח גְבוֹהִים,

מַמְתִּינוֹת.

וְאוּלַי אֵלּוּ הַשְּׁלָטִים הַכְּתֻמִּים בְּמֶחְלָף אַשְׁדּוֹד

הַמַּבְטִיחִים סִיּוּם מְדֻיָּק –

תַּאֲרִיך יַעַד

מוֹעֵד

וְזִכָּרוֹן.

יִבְבַת מְכוֹנִיוֹת קוֹרֵאת לְהֵאָסֵף –

בְּפֶתַח הָאֹהֶל,

בֵּין הַמָּסַכִּים אָנוּ נֶעְלָמִים בָּאוֹב

* * *

ס. נידח

את"א – אריגי תוצרת ארצנו

תוך כדי ישיבה בחדר הקטן ביותר בדירה דיפדפנו במוסף "זמנים מודרניים" של עיתון "ידיעות אחרונות" מיום 7.5.08, המתיימר לתת את ההיסטוריה של 60 שנות האופנה הישראלית יחד עם תמונותיהם (הצנועות מאוד) של הדוגמניות המפורסמות ביותר במשך כל אותה תקופה.

בין היתר יש שם קטע – "אתא" – המותגג העברי הראשון, דווקא ללא שום צילום אותנטי של בגדי החאקי המפורסמים של המפעל (1934-1985) שנוסד בידי התעשיין אריך מולר. ונכתב שם: "השם 'אתא' ניתן לחברת הטקסטיל הראשונה במדינה על-שם הכפר הערבי שניצב במקום בו הוקם המפעל ונקרא כפר-עטה (כיום קריית אתא), מה שהתחבר יפה לראשי התיבות את"א – אופנה תוצרת הארץ."

ובכן, בשנת 1934 המילה אופנה טרם היתה באופנה ואולי אפילו טרם נוצרה. המילה השלטת לצורך זה היתה "מוֹדָה" וכל אישה עירונית אמידה רצתה להתלבש לפי המודה.

ואילו ראשי התיבות את"א הוא – אריגי תוצרת ארצנו. נשמע קצת מסורבל, אבל אולי הנס מולר דיבר כך.

אני, זה עשרים ושלוש שנים, מאז סגרו את את"א, אינני מוצא לעצמי מכנסי חאקי לקיץ וגם חולצות לכל השנה. עד 1985 לא עלה על גופי תחתון או מכנס או חולצה שלא ממין את"א. מה שחסך הרבה בלבול-מוח וויכוחים עם כל החברות והנשים שהיו לי. ואילו בשנים האחרונות, ולא רק מפני ששמנתי מאוד, כל מסע קניות, ובייחוד של מכנסיים, הופך למסע של סיכולים ותסכולים. אין יותר מכנסי חאקי קצרים וארוכים מבד נעים ודק.

אגב, לימים שימשו ראשי התיבות את"א למטרה פוליטית, באחת ממערכות הבחירות של ראשית שנות ה-60 – אזרחים תומכי אשכול.

ואם כבר נזכרים ביום העצמאות האחרון, אפשר לחדש את המדור "צברינו חמודים ועוקצניים" שהיה נדפס בשבועון "דבר השבוע" בשעתו.

לשירי הקטנה מלאו שלוש שנים ביום העצמאות. כששאלו אותה בת כמה היא, ענתה: "אני בת שישים!"

* * *

עם חקירתו בידי משטרת ישראל

על אודות ראש ממשלת ישראל

ברכות למיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון

שעיתון-החינם הפרו-ביבי שלו "ישראל היום" –

השתתף בחישוף פרשיות נגד ראש ממשלת ישראל!

נ.ב.

אדלסון והנשיא פרס ייחקרו מחרתיים במשטרה על כך שאדלסון מימן כמחצית מהוצאות ועידת הנשיא במטרת שוחד לקדם בחירתו של פרס לקדנציה שנייה עד מאה ועשרים ובתמורה שלדון ומרים גם נאם שם בפתיחה זמן כה רב!

* * *

קבלת שבת 13.6 בשעה 1200 בצוותא

בקבלת שבת לפרשת "בהעלותך" נביא את סיפורה של המנורה שהיתה לסמל מדינת ישראל. מה בין המנורה שעמדה במקדש והמתוארת בהרחבה בפרשה לבין המנורה שנבחרה ב -1948 כסמל לעצמאות הלאומית היהודית בארץ ישראל. מדוע המנורה היא סמל לעצמאות מדינית?

אורחי קבלת שבת יהיו: הסופר א.ב.יהושע בעקבות ספרו "אחיזת מולדת", ספר הנותן ביטוי עדכני לדעותיו של אחד מגדולי הסופרים העבריים המנסה להתמודד עם שאלות יסוד, מהו ייחודו של העם היהודי? האם הציונות סיימה את תפקידה? מניין נובעת האנטישמיות המודרנית?

אורחת נוספת תהיה פרופ' עליזה שנהר שספרה "זמן אישה" מביא את סיפור ראשיתו של הפמיניזם היהודי כפי שהוא משתקף בתנ"ך בתיאורן של שש נשים. "שיעור מולדת" יביא יואב קוטנר בעקבות ספר השירים על הארץ ודברים על הבית. נשמע את סיפורם של כמה מהשירים היפים ביותר.

ליווי מוסיקאלי ושירה: גילה חסיד.  קריאה: צבי סלטון

כרטיס מוזל במחיר 35 ש"ח כולל קפה ועוגה

הזמנת כרטיסים בקופת צוותא טל 6950156 .

יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת הנחה

* * *

סיורים בעקבות הסופר אהוד בן עזר

שלא יתקיימו כי ספריו אינם חשובים

ולכן איש לא פונה אליו

סיור 130 שנה בפתח תקווה בעקבות יהודה ראב בן עזר, אברהם שפירא, אסתר ראב ואהוד בן עזר – ובעקבות הספרים "התלם הראשון", "פרשים על הירקון", "ג'דע", "אסתר ראב, כל השירים", "אסתר ראב, כל הפרוזה", "ימים של לענה ודבש", "אנשי סדום", "לשוט בקליפת אבטיח", "הפרי האסור", "ערגה", "המושבה שלי" ו"יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

סיור ילדות ונעורים בקלמניה – בעקבות ספריו של אהוד בן עזר "הפרי האסור", "לשוט בקליפת אבטיח" ו"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".

סיור היסטורי וספרותי בתל אביב – בעקבות ספרו של אהוד בן עזר מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול-שמיים", בעקבות "אלבום נחום גוטמן", וכן בעקבות הרומאנים של אהוד בן עזר "לא לגיבורים המלחמה", "השקט הנפשי", "הנאהבים והנעימים" ו"שלוש אהבות".

סיור בירושלים של לפני 1967 – בעקבות ספרי אהוד בן עזר "המחצבה" [נכתב בירושלים], "לא לגיבורים המלחמה", "ערגה" ו"שלוש אהבות".

ציפי שחרור ואלמוג בהר

הנכם מוזמנים לערב ספרותי בתיאטרון ענבל, ביום ה-18.5.2008, 20:00,

לכבוד קובץ סיפוריה החדש של ציפי שחרור, "נשמות תאומות" (הוצאת גוונים), וספר שיריו הראשון של אלמוג בֶּהַר "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת" (הוצאת עם-עובד וקסת)

יום ראשון, ה-18 למאי, בשעה 20:00 (כיבוד והתכנסות, האירוע יתחיל ב-20:30), ערב ספרותי משותף לספרים "נשמות תאומות" ו"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת" במרכז האתני הרב-תחומי ענבל, רח' יחיאלי 6, מתחם סוזן דלל, נווה צדק, תל-אביב.

את הערב תנחה נעמה גרשי.

בחלק הראשון של הערב, שיוקדש ל"נשמות תאומות", ידברו הסופרת ד"ר דורית זילברמן והמשוררת יערה בן-דוד, וישיר גיא ויינגרטן.

בחלק השני של הערב, שיוקדש ל"צמאון בארות", ידברו המשוררים אלי הירש וענת זכריה, וישירו וינגנו הפייטנים רוני איש-רן ואלעד גבאי.

כמו כן יקריאו בערב מספריהם ציפי שחרור ואלמוג בהר.

הכניסה: 25 שקלים ₪.

בירורים בטל': 03-5166333.

האירוע בחסות עם-עובד, קסת ו"קהילות שרות", ובהשתתפות פייטנים מ"קהילות שרות":

http://www.piyut.org.il/communities/

 * * *

יוסי גמזו

קוֹרְאִים לָנוּ לָלֶכֶת

שוּב רוֹעֵם בַּכְּבִישִים מִצְעָדֵנוּ

וּמַגְבִּיר הַתַּרְמִיל טִלְטוּלָיו,

שוּב הָעֵמֶק נִפְרָשֹ לְצִדֵּנוּ

וְהָרֶכֶס נִשָֹּא מֵעָלָיו,

אַךְ אַשְרֵי שֶצָּעַד עִמָּדֵנוּ

וְיָכוֹל לִשְנֵיהֶם – בְּרַגְלָיו!

כִּי צְחוֹק פִּרְחֵי-הַבָּר כְּבָר מִתְגַּלְגֵּל בַּמִּדְרוֹנוֹת

וְנָסוּ הַגְּשָמִים וְהַשַּלֶּכֶת

וְאֶלֶף מִזְמוֹרִים בַּמֵּימִיּוֹת וּבַגְּרוֹנוֹת

קוֹרְאִים, קוֹרְאִים לָנוּ לָלֶכֶת...

שוּב, כְּאָז, כַּבִּירִים הֵם הַמַּיִם

הַגְּמוּעִים בְּסִתְרֵי חֲנָיוֹת,

שוּב, כְּאָז, מְשַגְּעִים אֶת הָעַיִן

הַדְּשָאִים בְּעֻמְקֵי גֵּיאָיוֹת,

כִּי פִּי שֶבַע אַרְצִי נִפְלָאָה הִיא

לַמּוֹדֵד אֶת יָפְיָהּ בִּפְסִיעוֹת.

כִּי צְחוֹק פִּרְחֵי-הַבָּר כְּבָר מִתְגַּלְגֵּל בַּמִּדְרוֹנוֹת

וְנָסוּ הַגְּשָמִים וְהַשַּלֶּכֶת

וְאֶלֶף מִזְמוֹרִים בַּמֵּימִיּוֹת וּבַגְּרוֹנוֹת

קוֹרְאִים, קוֹרְאִים לָנוּ לָלֶכֶת...

שוּב גַּם נֶגְבָּה פָּרְצוּ, גַם גָּלִילָה

כָּל צִבְאוֹת הָאָבִיב, פִּרְחָחִים,

שוּב תְּמִימוּת הָרָקִיעַ הִכְחִילָה

וְהַחֶבְרֶה עוֹבְרִים בַּדְּרָכִים

וְחוֹזְרִים עַל הַזֶּמֶר חֲלִילָה

וְהוֹלְכִים,

וְהוֹלְכִים,

וְהוֹלְכִים.

כִּי צְחוֹק פִּרְחֵי-הַבָּר כְּבָר מִתְגַּלְגֵּל בַּמִּדְרוֹנוֹת

וְנָסוּ הַגְּשָמִים וְהַשַּלֶּכֶת

וְאֶלֶף מִזְמוֹרִים בַּמֵּימִיּוֹת וּבַגְּרוֹנוֹת

קוֹרְאִים, קוֹרְאִים לָנוּ לָלֶכֶת...

(הלחן: אפי נצר)

* * *

משה ברק

זיכרונות מתקופת הפלמ"ח

פרק ב. חיי יום יום כמחלקת פלמ"ח

חלק שני

האימונים כללו גם טיולים בארץ. אלה קיבלו בפלמ"ח אופי ייחודי במשמעתו שכלל גם משמעת מים... שנחשבה אז לשיא הכושר ויכולת העמידה במבחן. בהשפעת המושג "מסעות מלחמה" נקראו טיולים אלה "מסעות" ללא קשר עם המושג החדיש של "מסע בכלי רכב". במסע הלכנו בעקבות המ"מ, שבראש הטור, שהכתיב קצב בן 5 עד 6 ק"מ לשעה. לאחר 50 דקות הליכה, באו 10 דקות מנוחה, ואז ללא היסוס לפקודה "לקום", המשכנו.

כדי להקל על שיעמום ההליכה נהגנו לשיר בדרך שירי קצב שיצרו גם הווי עליז. כיום מכירים רבים את השיר "עשרים ואחד עשרים ושנים" בו שרים את כל המיספרים עד מאה, ואחר כך חוזרים: "תשעים ותשע תשעים ושמונה" עד עשרים וחוזר חלילה...

שיר מיספרים נוסף היה "אחד, שתים, שלוש, ארבע," ארבעה מיספרים ששרנו מבלי הרף, כשאנו מדגישים בכל פעם מספר אחד בתורו:

"אחת, שתיים שלש ארבע," ואחר כך

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע,"

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע,"

"אחת, שתים, שלוש, ארבע,"

וחוזר חלילה. ברביעיית ספרות אלה תיבלנו משך דקות ארוכות את ההליכה הכפייתית, כשכל אחד מנסה לעלות על חברו בקריאת ההברות המודגשות בקול רם יותר.

שרנו גם שיר שתורגם בשלומיאליות, כנראה מצ'כית, ואלה המלים:

"ג'ק נורא בחל במים,

עד כדי במכנסיים.

הוא נולד בכפר צ'כי נידח,

משם שלחו אותו אל הפלמ"ח!"

היה עוד בית ארוך שלחנו זכור לי אך מילותיו שכחתי. שיר זה שיעשע אותנו, מפני שהיה בתוכנו בחור תם ונעים הליכות שהגיע להכשרה עם כינויו ג'ק. יוסי יעקובסון נהג לקרוא לג'ק בהיגוי צרפתי "ז'אן ז'ק". אינני זוכר בדיוק באיזה נסיבות נשמעה נפיחה בעת שישבו יחד עם ג'ק במועדון. לא היה ברור מי עשה זאת, אך יוסי טפל זאת על BOSMET ג'ק התם ומאז הוסיף לשמו גם "כינוי אצולה צרפתי" כשקרא לו יוסי "ז'אן ז'ק בושמה."

גם אצלנו היו כמובן כינויים לחברים שונים שנוצרו בנסיבות אישיות שונות.

"בוהאהא" – כינויו של אותו יוסי יעקובסון, שהקסים בחלילו, כי מדי פעם פרץ בקריאה רמה בקולו "בוהאהא."

"יוסקה חודשיים" – היה כינויו של יוסף אחר שבא לקבוצה בשל צירוף נסיבות רק "לחודשיים."

"שרה מטר" – בחורה מאוד קצרת קומה. כי כאשר ישבה על הספסל, לא הגיעו רגליה לרצפה ונותרו "תלויות" באוויר. לכן כונתה "שרה מטר". היא באה בעקבות פנייתנו לתנועה להצטרפות בנות, ועזבה לפתע כלעומת שבאה.

"טון" – היה כינוי המקובל של אורי טהון. רק לימים הסתבר לנו שיש עוד אות ה"א בצליל של אותו "טון".

"ציפה" – היה הקיצור הרווח לשם ציפורה וכך נקראה גם אצלנו ציפורה גלינברג.

"אֵרִי שְנֵרִי," – כינוי של משה קירשנר מפי אורי טהון דובר הערבית השוטפת. בערבית ניתן להגות קו"ף גם כאל"ף. לכן הפך אורי את "קירשנר" ל"אירשנר" ומכאן השתעשע בפירוק "אירשנר" ל"אֵרי שנֵרי" במיוחד משום ש"אֵרי" בערבית המדוברת, פירושו "הזין שלי". אורי החזיק בכינוי כל חייו אך זה לא הפך כל כך לנחלת הכלל .

"הפציפיסט" – כך כינו אותי לאחר שהצגתי תמיהות לגבי הערבים כאויב.

"סמיון" – היה כינויו של גדעון וייסר, על שם "סמיון פריצ'אטקה", גיבור הצגה משעשעת בתיאטרון "אוהל".

 "קראקול" – קראו לאחת ששמה שכחתי, כי ייחסו לה ללא בסיס מוצק תכונות של "טורפת". מחוסר ידיעה שובש שם החיה ממשפחת החתולים "קרקאל" לשם "קראקול" שהיא עיר בקירגיזיסטן...

חרמשי – כינויו של אורי כספי, לפי שיר שחיברו עליו בהקשר לדיג לפי הלחן של "אהודי חמודי הוא בן אביטל שאלה ראשונה את אביו הוא שאל":

 אורי חרמשי לדיג נפל,

 שאלה ראשונה את פרנץ הוא שאל...

"חרמשינקה" – כינויה של מרים גולן מאז שהשתתפה כסולנית "חרמשינקה" בהצגת הפרידה בעין גב, הפרידה בנען בגירסתה השנייה, ובהצגה המאולתרת ביובל ה-40 שחגגנו בעין גב בשנת 1984.

"זחליאלי" – כינויו של שייקה המתחרז עם שם משפחתו מיכאלי.

"מורי" – שם משפחתו של בנימין התימני בעל העור השחום במיוחד, ש"העיד" כי הוא באמת "מאורי".

 הבריא" – כינויו של מוטקה פינצ'בסקי מפקד הפלוגה שלנו התמיר ורחב הכתפיים.

"נעמתי-לי" – כינתה שולה פרידמן את בת עירה בהכשרה נעמה שניידרמן-מלמט, כינוי שרוב הבנות נזקקו לו.

"פצ'אץ" – כינויו של דן שחורי ש"סיכם" כשלא היה לו מה לומר כתשובה, במלים:"פצ'אץ' כולם."

"שח טורא" – עובד משם המשפחה של "יעקב שחטר". הבחור לא בלט בגופו, אך היה משכיל ביותר וגם בעל הכרה שהבריק בויכוחים הרעיוניים. הוא כונה כך כשאמר:"בן גוריון פירק את הפלמ"ח. אני אגמור איתו לפני שאירה בעיראקי הראשון." דוגמה מוחשית לאיום על המלך בלוח השחמט שלו:"שח טורא."

היה שיר אחר ללא לחן, אותו נהגנו "לדקלם" בצוותא בעליצות, כדי להבריח את שיגרת ההליכה באלה המלים:

"חמישה דגים קטנים, יצאו לטייל מעט בים,

והם ראו שהים גדול כמו כל העולם,

והם שוחים והם שוחים והם שוחים והם שוחים

והם שוחים – לאורך כל החופים..."

גם זה נעשה במשך שעה ארוכה. סיפרו לנו שהשיר הוא תרגום של שיר אמריקאי:

Five little fish wanted to go to see the sea,

and they saw that the sea is bigger than they see

and they swim and they swim and they swim,

as far as they seam …

שרנו עוד שיר אחד, אותו הביא זאביק אילון כשחזר מקורס (בג'וערה?) שמקורו כנראה ביחידה בריטית של Jamba Majory good Jamba Majory very good בני קניה או ארץ אחרת באפריקה:

"ז'מבה מז'ורי גוד.

ז'מבה מז'ורי וורי גוד."

מסעות "צבאיים" אפילו לכמה ימים, לא העניקו תחושת מימוש, כי בהיותנו במחתרת נעדר רכיב הלוחמה. חסרון זה מצא לו פורקן בשכלול ההתארגנות להפסקות האכילה ולינת הלילה. למדנו להצטייד במטבח בנען בכל מנעמי הבישול שיכול היה להציע, שהעמסנו בתרמילי חברינו: סולת, תפוחי אדמה, אבקת מרק [היתה אז אבקת מרק? – אב"ע], אבקת קפה, אבקת ביצים, ירקות ועוד. לא היתה אז עדין סכנת הרס הצומח הטבעי, כי רק מעטים טיילו בטבע. לכן עם החנייה יצאו החברה לקושש עצי בעירה, כשאחרים מצאו חיש 4-3 אבנים גדולות שהפכו ל"כיריים". חיש קל עלתה בהם אש הזרדים, אותה התעקשנו להדליק בגפרור אחד בלבד, בכל מזג אוויר. בתרמילים היו גם "כלי הבישול" (מחבת, תרווד פינג'אן ועוד) כל חבר קשר לתרמילו כוס אישית, כשבתוכו היתה גם צלחת האלומיניום האישית. לחבר אחד תלינו מחבת על תרמילו. לשנים אחרים, תלינו שני "דליים" שהיו "סירי בישול", שהתנדנדו מאחורי התרמיל עם כל צעד שעשינו. היו אלה פחי מלפפונים מרוקנים, להם חיברנו תיל כידית, וכך התקבל."סיר" אחד למים לתה או קפה, וסיר שני לדייסת סולת בבוקר ולמרק בארוחת הצהריים.

הכנת האוכל הפכה לאתגר "הצבאי" שלנו במסעות. רצינו תמיד להשיג את הכיתות האחרות במגוון התפריט, באילתורים ובתערובות של ביצים, ירקות, מרקים ודייסות. אכן זכינו להישגים, וארוחה של ארבע מנות היינו מכינים, אוכלים, שוטפים כלים ואורזים בהפסקה בת 60-55 דקות. אני זוכר ערביות בעיבורי עין כרם, שעברו בעת הארוחה ופרצו בקריאות התפעלות.

המסע מיעט לעסוק בידיעת הארץ, גם משום שהמפקדים לא התמצאו במיוחד בגיאוגרפיה ובהיסטוריה. מטרת הפלמ"ח היתה הפגנת נוכחות בשטחי הערבים, ציפו מאיתנו שנלמד את שבילי הגישה אל כפריהם, את נוף הטיול ותוואי השטח, כדי שנוכל לפעול בו בשעת הצורך. זה הוכיח את עצמו במאבק בבריטים ובמלחמת העצמאות. ניווטנו בעזרת מפה טופוגרפית מנדטורית של 1:100,000, בה לימדו אותנו מפקדינו להבחין בכל פיתול בן 2-1 מילימטר בקו הגובה, כעדות על שנוי אופי השטח. כי מפות של 1:20,000 היו בחזקת חומר סודי, שגם אם היה ברשות ההגנה לא הוציאו אותו החוצה לסתם מסע, פן יתגלה לשלטונות. עובדה היא כי מתס אכן ניווט בדייקנות לפי מפה זו, וכולנו למדנו "לקרוא את השטח" לפי המפה, כפי שנהגו מדריכי הטופוגרפיה לומר.

לא ציירנו מפות בדרך. תפקידנו היה בעיקר, להתמצא. כמי שמילדותו אהב גיאוגרפיה, נהגתי לרשום בפנקס את פרטי הדרכים והאתרים. אך באחת מעונות המתיחות הביטחונית, מחשש שהבריטים יזהו לפי פנקסים שכאלה את היותנו אנשי פלמ"ח, נדרשנו למסור את הפנקס למשמרת בסליק. הבטיחו לנו שישמרו אותם והפקדנו הכול בידי המפקדים. אך הפנקסים נרקבו או סתם נעלמו וכך לא יכולתי לשחזר את המסעות, כשהחלו להישכח. לכן אני מזכיר רק תמונות מספר שנחקקו בזיכרוני. אפילו המסע הפלמ"חאי הגדול במדבר נעלם כלא היה. ייתכן שזה קרה, כי כבר קודם לכן הייתי במצדה עם תנועה המחנות העולים, ולאחר השחרור מהפלמ"ח, השתתפתי בעוד לפחות כ-10 טיולי מידבר רגליים, שכללו לרוב את אותם הסיירים הידועים: שמריה גוטמן, מנשה בביוף, יוסוף, עזריה אלון עמירם שקולניק ואחרים, בעיקר מהתנועה הקטנה "המחנות העולים", שראתה בשירה היפה מחד ובטיולים מאידך את שיאי החווייה התנועתית.

שם למדתי שלשה שירים שהושרו אפילו בערבית, גם במסעות שלנו בפלמ"ח. הראשון:

"יא בנת אל שיח אל ערב – "הי בת שיך הערבים

מא תטלעיש לאלג'בל  – אל תעלי להר

לם יאכלך אל ואוי"   –  שלא יאכלך הזאב"

שיר זה היה נשמע כקריאת תרועה על ידי "סולן" שעלה על פסגה כלשהי בדרך. השיר השני היה בעל מסר מודרני לחברה הערבית ולכן הזדהינו עם "חלוציותו":

טלאת מן בית אבוה,  –  "יצאה מבית אביה

ראחת ללבית ג'יראן.  –  הלכה לבית השכנים.

לבשת פסטון אלמודה  –  לבשה שמלה לפי המודה (אופנתית)

ואלשבאב בדרוב סלאם" –  והצעירים מריעים לשלום."

והשיר השלישי שהושר על ידי רוכלי משקה קר (גזוז) ושרנו אותו גם בפלמ"ח היה:

יאללה יאללה יא גזוז,  – קדימה קדימה הגזוז

קובייטין בתעריפה,   –  כוסותיים בחצי-גרוש (תעריפה בערבית)

בירה בזמזמם עליהום"

ממסעות הפלמ"ח אני זוכר דווקא את המסע הרגלי בן 4 ימים מנען, דרך ביקור בכפר אוריה שזה עתה עלה אז לאדמתו. חגורים ב"חגור" מלא של תרמיל גב, תרמיל צד, נעלים גבוהות ופאטס (חותלות), ומקלות ביד, הצטלמנו עם המתיישבים הראשונים יוצאי כורדיסטן. תמונות אלה משום מה נותרו בידי והגיעו גם לארכיון בית הפלמ"ח.

משם דרך עין כרם לירושלים-רמת רחל וחזרה דרך לטרון, גזר לנען. ממסע זה או אחר של מחלקתנו אני זוכר את יוסי מרושק פוצח מדי פעם בשיר הכרזה:

איפה שכונת מונטפיורי

ואנו ענינו "לה, לה" וגו'

ויוסי המשיך: שם רוקדים קליפיורי (?!)

ואנו שוב: "לה לה" וגו'

כך חזר עשרות פעמים צירוף צלילים חסר משמעות זה, שיצר הווי.

מסע זה אולי נחרת בזיכרוני גם בגלל העובדה, שעברנו את עמק איילון וצעדנו יותר משעתיים בגשם חורף סוחף, רטובים עד לשד עצמותינו, היינו חייבים להמשיך, כי ממילא לא היה היכן להסתתר. אני זוכר ידיים קפואות בהיותן חשופות גם לרוח, ואיך קינאתי במתס המ"מ, שלקח בחשבון אפשרות כזו והכין כסיות אותן לבש על כפות ידיו.

כמובן שלא נשאנו נשק ורק למפקד או לחבר המטפל בסליקים, ה"סליקר", היה לפעמים אקדח בדופן כפולה של מימיה. באותה שנה, לפני המאבק בבריטים, הזדמנה לנו רק פעולה אחת, מבצע "הסזון". זו לא היתה בדיוק פעולה צבאית, למעשה פעולה משטרתית ומודיעינית, של עיקוב ועצירת ראשי אירגוני הפורשים האצ"ל והלח"י, שלא רצו להישמע להוראות הנהגת היישוב. לפעולה גויסו ארבעה בנים ובנות מחברינו: משה קירשנר, חנה גרוס, מסיה, שכחתי מי היה הרביעי. לארבעתם ניתנו בגדים אזרחיים "מגונדרים", כדי שלא יבלטו בעת מילוי תפקידם, שהתמקד בתל אביב ובגוש דן. כמובן שהם לא דיווחו לקבוצה על עלילותיהם, עליהן שמענו משהו שעבר מפה לאוזן. ידענו שהם גוייסו למאבק באצ"ל ובלח"י בפעולה שנקראה "הסזון". לשאלתנו מה משמעות השם השיב ישראל גלילי, באחת השיחות הרעיוניות שקיים עם ההכשרה שלנו, בערך כך: "'סזון' זהו שם יפה וגלוי לפעולה לא כל כך יפה בסתר..."

המשך יבוא

* * *

ספר חדש לאלישע פורת, "קריאה מאוחרת"

בימים אלה יצא לאור ספרו החדש של אלישע פורת, "קריאה מאוחרת", עיונים בשירת אבא קובנר, ומסות קצרות על סופרים אחרים, בהוצאת גוונים. המחבר מכנס בספרו החדש מבחר מרשימותיו על סופרים וספרות, שפורסמו בבמות שונות במשך השנים. כמחצית מהספר מוקדשת לעיונים ביצירתו של המשורר אבא קובנר. רשימות נוספות עוסקות בסיפורי גנסין, יזהר, במשורר אמיר גבוע, בתרגום אבוד שנתגלה מחדש משל אליהו פורת, בסיפורי חייו של סופר היידיש חנן איילתי ועוד. רשימות העיון של אלישע פורת הן מעין מסות קטנות, רשומות ביד אמן בוטחת ומיומנת. לא רבים הם המקדישים מכוחם לז'אנר זה, שאין כמוהו להעשיר ולהחיות את הדיון הספרותי היבש.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק רביעי

"גלות" וחרם על העי"ש

חלק שני של הפרק

יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.

"מה קרה? דייכע חולה?"

"לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי 'כולל אונגארן', לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד [גוטמן], ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ-לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!"

"אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!" התרגז יהודה.

"אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור."

"מה למשל?"

"שהארץ אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!"

"אני לא מבין," התרעם גם לאזאר. "אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה 'עבודת האדמה וגאולת הארץ', איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש-ברוך-הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?"

*

לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד [דוד מאיר גוטמן] להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.

"במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?"

"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "

"ומה הן – "

"פֶה... פה... כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי-דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?"

"הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי-דעת אלא אנשים חרוצים וישרי-דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות."

"האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם-כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?"

"ומה אם אסרב?"

"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "

"אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?" שאל יהודה את יהושע.

"אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית-סוהר משלנו, לכן ה'חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!"

"והם העזו לאיים ב'חרם' על ר' דוד?"

"כן," השיב יהושע בכאב וכעס. "דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק."

*

בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם "חבצלת". העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו, נעמי פרומקין-מור, נכדתו של השופט גד פרומקין, ומשפחותינו בקשרי ידידות זה עשרות שנים. – אב"ע].

לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב"חבצלת", שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:

"ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם..."

*

"שמע," אמר יהושע ליהודה, "אני חושש לגורלו של העי"ש [עקיבא יוסף שלזינגר]. נגדו לא יסתפקו ראשי 'כולל אונגארן' שלנו, הקוראים לעצמם 'שומרי החומות' – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות."

"השכל הפשוט שלי אומר שאם העי"ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"

ממוני "כולל שומרי החומות", שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם-כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.

ואכן, הדבר כה הרגיז את העי"ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ-ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ-הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי"ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ-ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!

פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו "חרם", ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו "בית יוסף החדש", המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!

*

הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל"כולל אונגארן", באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!

יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד-אחד, ובנמיכות-רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:

"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש – ארץ מקלט לכל בעל קל-דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "

"ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!"

"ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?"

"מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!"

אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב-אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:

"יהודים – צֶלֶם (כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה) העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?"

דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני-משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני-ביתו רעבים ללחם.

בביתו של העי"ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים ליד כך שקרובי העי"ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את הארץ, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:

"אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים)."

ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני-ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי "כולל אונגארן" התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על-ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.

ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

גורמים באופוזיציה: גם בשעה קשה זו לא איכפת לנו שהמדינה תיהרס ובלבד שאולמרט חברנו-לשעבר ייפול לשאול תחתיות!

 * * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,830 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 339 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל