חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 344

תל אביב, אור ליום שני, י"ד באייר תשס"ח, 19 במאי 2008

עם צרופת הזמנה לערב לספר "שירת הלב" מאת מיכל סנונית ב-27.5 בבית אריאלה

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַכְשָיו כְּבָר מֻתָּר לְגַלּוֹת...

משה גרנות: לנוח היתה תיבת קרטון, על "ערפילית האגדות" מאת נורית יובל.

עוד על פוצ'ו – נגה מרון: "לאחר שישים שנה, צפיתי בסרט ופתאום הבנתי לְמה הם ציפו מאיתנו..." //  איליה בר-זאב: מוֹנִיטִין (שיר).

אורי הייטנר: הא לך קסאם אכזר:  "הפתרון אינו מיגון אלא מיגור!"

פולמוס הנח"ל: אורי הייטנר, ישראל זמיר: מי סילק את הנוער מן הקיבוצים?

יואב אהרוני: הבולשביזם לא מת, רק החליף את צבע הדגל! תשובה לנעמן כהן.

פרופ' ע.: כאשר זָנְד מְזָנְדֵד וְכּוּזָרוֹ מְכַּזְרֵר לו.

יוסף חרמוני: השׁוֹאה, בערבית: כָארִתָ'ה ולא נַכְּבָּה.

חמדה אביב קאלש: ארון הזיכרונות (שיר).

רות ירדני כץ: פַּאפַּגָיוֹ" גריל-בר מברזיל בתלפיות ירושלים.

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"ו, שׁוּלָה, בגדאד, מרוקו ויפו.

החלילן המחונן אמיר מילשטיין מגיע לסדרת הופעות עם חברים בישראל.

ס. נידחנוּן: צהריים לשלושה ב-189 שקל + 30 שקל תשר בְּמָּגָנְדָה בכרם התימנים + זיכרונות על לֶבֶּנִיָה.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק חמישי, חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה.

אולמרט ובוש ייחקרו בירושלים על שוחד בחירות שקיבל אולמרט מבוש.

דוד מלמד: חלום שחלמתי על אליעזר בן-יהודה.

פרק ישן מיומן אב"ע על הופעת הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) בפברואר 1974.

אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, אוקטובר-נובמבר 2007. מבוא:

היחזרו המוסלמים לספרד? היומן: יום 1. נתב"ג-מדריד-מלגה.

יוסי גמזו

עַכְשָיו כְּבָר מֻתָּר לְגַלּוֹת...

הַסּוֹד הַזֶּה שָנִים הָיָה שָמוּר

בְּתִיק הַפַּרְשִיּוֹת כְּפוּיוֹת-הָאֵלֶּם

שֶעֲלֵיהֶן הֻטַּל אִפּוּל גָּמוּר

כִּי לֹא נָאֶה לַחְשֹף סוֹדוֹת כָּאֵלֶּה.

הַסּוֹד הַזֶּה, שֶכְּבָר סָתְמוּ אֶת פִּיו

שוֹמְרֵי סַיֶּרֶת-הַצְּנִיעוּת שֶלָּנוּ

לְמַעְלָה מִשְּנוֹת דּוֹר מֵאָז אָבִיב

שְנַת אַרְבָּעִים וּשְמוֹנֶה (וְנִמְנַעְנוּ

גַם אָנוּ מִלִּרְמֹז עַל קִיּוּמוֹ

עַד רֶגַע זֶה) – זְמַן רָב נִסְתַּר לוֹ חֶרֶש

בְּמַחְבּוֹאוֹ, כִּי פַּחַד אִיּוּמוֹ

הִטְרִיד אֶת אַחְ"מֵי חֶלֶם בַּצַּמֶּרֶת.

וְאַף כִּי אָנֶקְדּוֹטָה יְשָנָה

לְאִיש כַּיּוֹם כְּבָר לֹא תַזִּיק, בֵּינֵינוּ,

עֻבְדָּה שֶכְּבָר מַמָּש שִשִּים שָנָה

מֵהֵ"א אִיָּר תָּשָ"ח וְעַד יָמֵינוּ

אֵין אִיש מֵעֵז לִשְבֹּר אֶת שְתִיקָתוֹ

שֶל סוֹד כָּמוּס זֶה, שֶמִּכָּל אַסְפֶּקְט לִי

נִרְאֵית דֵּי מְגֻחֶכֶת שְמִירָתוֹ

בַּסְּלִיק שֶל הַ"פּוֹלִיטִיקְלי קוֹרֶקְטְלִי".

וּבְכֵן, תּוֹךְ הִסְתַּכְּנוּת בְּזַעֲמָם

שֶל כָּל הַצִּדְקָנִים – חֲזִיז וָרַעַם! –

הַמְּמֻנִּים (מִטַּעֲמָם-עַצְמָם...)

עַל טֹהַר-הַמּוּסָר וְטוּב-הַטַּעַם

בָּהֶם אָסוּר לִפְרֹם אֶת רְצִינוּת

הַמִּיתוֹס הָאוֹפֵף כְּצֶמֶר-גֶּפֶן

אֶת כָּל דְּמֻיּוֹת אֲבוֹת הַצִּיּוֹנוּת

שֶסַּכָּנַת-אֵימִים לָהֶם נִשְקֶפֶת

מִפְּגִיעָתוֹ הַקְּרִיטִית שֶל הוּמוֹר

גַּם אִם הוּמוֹר זֶה הוּא תִּעוּד הִיסְטוֹרִי

שֶל מַה שֶּבֶּאֱמֶת קָרָה (לֵאמֹר:

יֶשְנָם עֵדִים לְכָךְ) הִנֵּה הַ-story:

יוֹמַיִם אוֹ שְלוֹשָה לִפְנֵי מוֹעֵד הַהַכְרָזָה

עַל כִּנּוּנָהּ, אַחַר כִּשְנוֹת אַלְפַּיִם,

שֶל מְדִינַת הַיְּהוּדִים, שֶפֶּתַע נוֹעֲזָה

לָקוּם קֳבָל עוֹלָם פְּעוּר-עֵינַיִם

צִלְצֵל אַדְרִיכָלָהּ שֶל עַצְמָאוּת זוֹ, בֶּן-גֻּרְיוֹן,

צִלְצוּל בָּהוּל אֶל מְנַהֵל מוּזֵיאוּם

הָאָמָּנוּת שֶל תֵּל-אָבִיב וְסָח לוֹ: "חֵי עֶלְיוֹן,

הַפּוּר הֻפַּל, הֶחְלַטְתִּי – וְזֶהוּ!

כֵּיוָן שֶבִּירָתֵנוּ הַנִּצְחִית שְרוּיָה בִּמְצוֹר

אֵש לִגְיוֹנוֹ שֶל הָאֶמִיר עַבְּדַאלְלַהּ

תֻכְרַז הָעַצְמָאוּת בְּתֵל-אָבִיב, לֹא יַעֲצֹר

אוֹתָנוּ שוּם מִכְשוֹל מִפְּסֹעַ הַלְאָה

בִּנְתִיב הַגְּאֻלָּה, לָכֵן הָכֵן לָנוּ אוּלָם

שֶאֲנִינֵי-הַטַּעַם (הַפַיין שְמֶעקֶערְס)

שֶעוֹד הַיּוֹם יַגִּיעוּ כִּנְצִיגֵי הָעָם כֻּלָּם

לִבְחֹן אִם הוּא אָכֵן רָאוּי לַטֶּקֶס

יוֹדוּ בְּלִי שֶמֶץ הִסְתַּיְּגוּת וּבִמְלוֹא לֵב וָקוֹל

עַד מַה מֻּצְלַחַת הִיא בְּחִירָה-בְּלִי-פְּגָם זוֹ

שֶבָּהּ נָאֶה וּבָהּ יָאֶה וּבָהּ מַתְאִים מִכֹּל

מִקּוּם זֶה לְשָעָה הֲרַת-אוּלָם זוֹ."

וְזֹאת לָדַעַת, כָּל כָּתְלֵי אוֹתוֹ אוּלָם, כִּשְאַר

חַדְרֵי מוּזֵיאוּם זֶה, מָלְאוּ בְּיֹפִי

שֶל תְּמוּנוֹת-שֶמֶן וּפְסָלִים כְּנֶכֶס שֶהֻשְאַר

בִּכְתַב-צַוָּאָתוֹ הַדִּיזְנְגּוֹפִי

שֶל רֹאש-הָעִיר אֲשֶר צִוָּה כִּי לְאַחַר מוֹתוֹ

יֻקְדַּש בֵּיתוֹ כְּבֵית-נְכוֹת לַקֶּרֶת

שֶבֶּעָתִיד תִּצְמַח מֵעִיר זוֹ, שֶבְּרָאשוּתוֹ

הָיְתָה עוֹד רֵאשִיתָהּ מַמָּש מִצְעֶרֶת.

וְכָךְ אֵרַע, שֶעַד שֶלָּאוּלָם הַנָּ"ל זֻמְּנוּ

חַבְרֵי מוֹעֶצֶת-עַם זוֹ (הִיא מֶמְשֶלֶת-

צְלָלָיו שֶל הַיִּשּוּב בְּטֶרֶם עַצְמָאוּת) פֻּנּוּ

כָּל הַתְּמוּנוֹת שֶכַּשְרוּתָן מֻטֶּלֶת

אַף בַּסָּפֵק הַקַּל שֶבַּקַּלִּים מִן הַקִּירוֹת

זוּלַת אַחַת, רַבַּת מִשְקָל וָקֹטֶר,

שֶאִלּוּ נֶעֱקְרָה מִשָּם צְרִיכִים הָיוּ לִכְרוֹת

בָּרְגֵי-עֲנָק מֵעֹמֶק אוֹתוֹ כֹּתֶל.

אַךְ הַמּוּזֵיאוּם, נֶעבֶּעךְ, שֶהָיָה בְּתַקְצִיבוֹ

כֹּה דַל, חָשַש לְהִסְתַּכֵּן לְעֶרֶב

אֶחָד בִּלְבַד וְלוּא גַם עֶרֶב זֶה הוּא, בְּטִיבוֹ

מִין מַעֲמָד הִיסְטוֹרִי לְתִפְאֶרֶת –

בְּהוֹצָאָה כַּסְפִּית שֶל עֲקִירַת אוֹתָם בָּרְגֵי-

עֲנָק (כְּמוֹ שֶעוֹקְרִים אַפֶּנְדִּיצִיטִיס)               

שֶיִּתָּקְעוּ שָם שוּב לְמָחֳרָת, וְכָךְ יִשְֹגֶה

אוֹתוֹ חַיְדַּק שֶשְּמוֹ הוּא דֶּפִיצִיטִיס...

אֲבָל אֲבוֹי, בִּבְדֹק בְּחִירֵי הָעָם אֶת הָאוּלָם

אִשְּרוּהוּ כָּל צִירֵי מִפְלְגוֹתֵינוּ

מִלְּבַד הַדָּתִיִּים אֲשֶר הִרְעִימוּ בְּקוֹלָם:

"לֹא בָּאוּלָם הַזֶּה! עַל גּוּפוֹתֵינוּ!!!"

וְכָל זֶה לָמָּה? כִּי אוֹתָהּ תְמוּנָה חָשְֹפָה עֵירֹם

שֶל גְּבֶרֶת מְרֻפֶּדֶת בְּכָל שֶפַע

הַמַּחְמַדִּים הַוְּרַדְרַדִּים שֶיֵּש בָּהֶם לִגְרֹם

לְכָל גְּבַרְבַּר תְּחוּשָה שֶל עַלַא כֵּפַאק

פְרוֹיְדְיָאנִי-לִיבִּידְיָאנִי, וּבִפְרָט שֶהַמּוֹדֶל

הָיְתָה אֵשֶת-חֵיקוֹ הָעֲגַלְגֶּלֶת

שֶל רֶנוּאָר אוֹגוּסְט, שֶהַפוֹלְקְלוֹר אֵינוֹ חָדֵל

מֵאָז זְמַנּוֹ וְעַד יָמֵינוּ אֵלֶּה

לִגְרֹס בֵּין צַיָּרֶיהָ שֶל פָּארִיס עִיר הָאוֹרוֹת

כִּי כְּמוֹ שֶהוּא עַצְמוֹ מַשְֹכִּיל הָיָה שָם

הֲרֵי שֶזּוּגָתוֹ בַּת הַפְּרוֹבִינְצְיָה, מִבּוּרוֹת-

צָרְפַת הָיְתָה וְנֶחְשְבָה פְּתַיָּה שָם.

אָמַר לוֹ כָּל קוֹלֶגָה בְּפָּארִיס: "מוֹן שֶר אוֹגוּסְט,

מַה יֵּש לְאִינְטֶלֶקְט כָּמוֹךָ, אֶחָא,

לָדוּן וּלְדַסְקֵס עִם אִשְתְּךָ שֶיֵּש לָהּ בְּרוּסְט

נָאֶה אָמְנָם אַךְ מֹחַ צַר שֶל פְרֶחָה?"

הֵצִיץ בָּהּ רֶנוּאָר בְּזוּגָתוֹ כְּשֶהוּא פּוֹלֵט

פָּסוּק שֶאַבִּירוֹת הַפֶמִינִיזְם

הָיוּ עוֹשֹוֹת מִמֶּנּוּ (וּבְצֶדֶק רָב) קוֹטְלֶט

בְּשֶל אוֹתָהּ חֻצְפַּת מֵיל-שוֹבִינִיזְם

וַיַּעַן תּוֹךְ צִיּוּר גּוּפָהּ הָרַךְ וְהַמַּקְסִים

בַּהֲנָאָה שֶאֵין לְהִתְבַּיֵּש בָּהּ:

"אִתָּהּ – אֵין לִי שוּם צֹרֶךְ לְדַסְקֵס שוּם דִּיסְקוּסִים,

רַק לְהָזִין עֵינַי וּלְמַשֵּש בָּהּ..."

עַכְשָיו יוֹאִיל נָא הַקּוֹרֵא לִצְפּוֹת בְּדִמְיוֹנוֹ

אֶת הַבָּעַת פְּנֵיהֶם שֶל נִבְחָרֵינוּ

שוֹמְרֵי מִצְווֹת הַשֵּם, מוּל חֶרְפָּתוֹ וּמוּל קְלוֹנוֹ

שֶל מִכְחוֹלוֹ שֶל מַר רֶנוּאָרֵנוּ

שֶתְּמוּנָתוֹ תְלוּיָה הָיְתָה בְּאֶמְצַע הָאוּלָם

בּוֹ עֲתִידָה הָיְתָה עַצְמָאוּתֵנוּ

לִהְיוֹת מֻכְרֶזֶת בְּרֹב עַם – וְשֶנָּשְֹאוּ קוֹלָם:

"עַל גּוּפוֹתֵינוּ, לֹא בְּבֵית-סִפְרֵנוּ!!!"

שֶכֵּן, כְּבָר אָז, עַל סַף עַצְמָאוּתָהּ שֶל הָאֻמָּה

סֵרְבוּ רַבִּים לִרְאוֹת עַיִן בְּעַיִן

(לֹא רַק שוֹמְרֵי מִצְווֹת) אֶת הָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה

וּפַחַד זֶה שוֹלֵט בָּנוּ עֲדַיִן...

אַךְ דַּוְקָא זוּג מִלִּים זֶה, "בֵּית-סִפְרֵנוּ", הוּא אֲשֶר

הֵעִיר, בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַקִּיש-קִיש-קָרְיָא,

נִיצוֹץ שֶל תּוּשִיָּה בְּלֵב שָרָת אֶחָד כָּשֵר

מִסֶּגֶל הַמּוּזֵיאוּם, וּשְמוֹ זְכַרְיָה

שֶסָּח: "יֵש תְּמוּנַת הֶרְצֶל, מַתְאִימָה בְּמִדָּתָהּ

בְּבֵית-הַסֵּפֶר שֶל שְכוּנַת זַבְּלַאוִּי

(יַד-אֵלִיָּהוּ שֶל הַיּוֹם) וְאִם נַשְכִּיב אוֹתָהּ

צְמוּדָה אֶל הָעֵירֹם הַפָארַאנְסַאוִּי

לֹא נִצְטָרֵךְ כָּאן לַעֲקֹר שוּם בֹּרֶג מִן הַקִּיר

עִם גְּבֶרֶת רֶנוּאָר מֵעַל כָּתְלֵנוּ

וְאִיש, גַּם אִם חַד-עַיִן הוּא, לְרֶגַע לֹא יַכִּיר

כֵּיצַד תֻּחְמַן פֹּה פְּרִי מַעֲלָלֵנוּ

לַהֲצָלַת הַטֶּקֶס הַהִיסְטוֹרִי מִדְּבַר-רִיב

כִּי מִלְחֲמוֹת-אַחִים הֲרֵי שָֹבַעְנוּ

וְכָךְ יוּחַש בּוֹאוֹ בַּעֲגָלָא וּזְמַן קָרִיב

שֶל הַמָּשִיחַ לוֹ צוֹפִים כֻּלָּנוּ."

וּבֶאֱמֶת, עוֹד לֹא כִּלָּה זְכַרְיָה אֲמָרָיו

וּכְבָר קָרָא מְנַהֲלוֹ לְטַקְסִי

וְהוּא וְהַשָּרָת יָצְאוּ לִשְלוֹת מִמִּסְתָּרָיו

אֶת הֶרְצֶל זֶה בִּסְפִּיד שֶל טִיל גָּלַקְסִי.

וּכְשֶחָזְרוּ שוֹמְרֵי מִצְווֹת לִבְדֹּק אִם כְּבָר טֹהַר

אוֹתוֹ סְטְרִיפְּטִיז שֶל שִיקְסֶע שֶהִבְעִירָה

אֶת חֲמָתָם כִּי לֹא הָיָה לַגְּבֶרֶת רֶנוּאָר

אַף לֹא כִּסּוּי זָעוּם (כְּמוֹ שֶל הַלִּירָה)

רָאוּ אֶת תְּמוּנַת הֶרְצֶל וַתָּנוּחַ דַּעֲתָם

וְלֹא הֶחְרִימוּ אֶת הַצֶּרֶמוֹנְיָה,

אַךְ לֵצָנֵי-הַדּוֹר מִיָּד פָּקְחוּ עֵינֵי כָּל תָּם

שֶלֹּא יָדַע כִּי לֹא שָרְתָה הַרְמוֹנְיָה

בֵּין הֶרְצֶל לְאִשְתּוֹ וְלוֹצְצוּ מִן הוֹן לַהוֹן

בַּפַּרְלָמֶנְט שֶל שְֹדֵרוֹת רוֹטְשִילְד חֶרֶש

כִּי כָּל אוֹתָן שָעוֹת בָּהֶן נָאַם שָם בֶּן-גֻּרְיוֹן

וְהֶרְצֶל, שֶוַּדַּאי לֹא הָיָה קֶרֶש

בִּלָּה עַל קִיר מוּזֵיאוּם תֵּל-אָבִיב בְּהִשְֹתָּרְעוֹ

בְּכֵּף מֵעַל אוֹתָהּ מָאדָאם שַרְמַנְטִית,

הָיוּ הַמְּאוֹרָע הֲכִי סִימְפָּטִי שֶאֵרְעוֹ

בִּתְחוּם הַפִיזְיוֹלוֹגְיָה הָרוֹמַנְטִית...

* * *

משה גרנות

לנוח היתה תיבת קרטון

על "ערפילית האגדות" מאת נורית יובל

דני ספרים, 120 עמ'

ב-3.10.04 ראיינתי את משה בן-שאול המנוח, שהיה כידוע, רב-תחומי מאוד – משורר, סופר, סופר ילדים, עורך, מתרגם, מעצב תפאורות ו... מאייר. באותה שיחה שאלתי אותו מדוע נחשב המאייר לסרח עודף של מחבר הטקסט, הרי לא אחת המאייר בונה את הספר ומבטיח את הצלחתו. הוא ענה תשובה מתחמקת*), והפנה אליי את פניו המחייכות, כאומר: השאלה איננה רלוונטית לגביי – אני הרי מאייר את עצמי!

נורית יובל, כמו משה בן-שאול, שייכת לזן הנדיר של יוצרים מחוננים שכותבים ומאיירים בעצמם את כתביהם. אני סבור שבשלושים השנה האחרונות לא היה ילד שלא התמוגג מ"טוב לחיות עם חיות" שלה, או מ"קלמר הזבובים", "ספר לסבתא", "הבלון הכחול", "ספר החופש הגדול", ועוד עשרות ספרים שחיברה –ואת כו-לם איירה בעצמה! מי שחיבר אי פעם ספר ילדים יודע איזו עגמת נפש יכול מאייר לגרום לסופר, ולעומת זאת, עד כמה יכול מאייר טוב להרנין את ליבות הקוראים הצעירים ולגרום נחת רוח להוריהם. אמנם עשרות סופרים ייחלו ומייחלים לכך שנורית יובל תאייר גם את ספריהם. סופרים והוצאות ספרים נהנו מכישוריה, והציורים המלבבים שלה מעניקים חיים לאותיות ולמילים. בשנתיים האחרונות אני שוקד על כתיבת ערכיהם של סופרים שיצרו אחרי 1948, ונדהמתי להיווכח עד כמה רבים מספור הם סופרי הילדים שביקשו שנורית יובל תאייר את ספריהם, ולשמחת לבב הכול – זכו לכך.

מי שבמקרה לא הזדמן לו לקרוא ספרי ילדים בארבעים השנים האחרונות, אני מבקש להזכיר לו שנורית יובל הייתה המאיירת והגרפיקאית של האנציקלופדיה העברית, הייתה חברה בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, הייתה מאיירת הבית של "דבר לילדים", ערכה את עיתוני הילדים "פילון" ו"פילוני", כתבה לילדים – שירים, סיפורים, אגדות, סיפורים מחורזים, משלים, ספרי משחקים, סיפורי תמונות – וכל אלה, כאמור, באיור המלבב הייחודי שלה. היא תרגמה יצירות מספרות ילדים קלאסית, וגם אותם איירה, כפי שאיירה עיתונים, ועשרות רבות של ספרי עמיתיה סופרי הילדים.

בידי ספר החדש "ערפילית האגדות" שממש תענוג להחזיק אותו ביד, עוד לפני שמתחילים לקרוא. העטיפה מעוטרת בציור יפהפה המתאר את הילדה אביגיל (גיבורת הסיפור הראשון – "חגורת הכסיל") יושבת על גדר אבן נמוכה, לידה חתולה סקרנית, והיא משוחחת עם הכוכבים. זהו ציור מזמין ומסקרן, והילדים שיפתחו את הספר, ילמדו שאביגיל באמת מדברת עם כוכבים, והיא לומדת מהם שיש להם בית ספר, שיש להם תפקידים, לכן אסור להם להשתובב. היא לומדת שלכל כוכב יש סיפור מימים עתיקים, שהם בעצם גיבורים עתיקים שהונצחו על ידי האלים וקוּבְּעו בשמיים, ביניהם – קליסטו, ארקס, אוריון "הכסיל", הפליאדות, קסיופיה ודומיהם.

באגדה השנייה "המלך כלום" לומד הילד מה חשיבותו של האפס, ועד כמה הַסֵדֶר במִסְפָּרים הוא חשוב. ב"אחוזת ציפורני החתול" מסתבר לגיבורה, המלכה צִמְצְמַאי,שבתהליך הגדילה נדחים הזיכרונות ולא ניתן לחזור לאחור. לאגדה "אִיסְתְרָא בְּלָגינָא" אין מבוקש דידקטי, מטרתה לרמוז קצת על סגנונות כתיבה ולשעשע: נוח שורד את המבול עם כל החיות המשונות בתיבת קרטון, שדי בנייר דבק כדי למנוע מהמים להציף אותה דרך חור שניבעה בעטייה של רשלנות אחד הדיירים. כדי שכל באי התיבה לא יתקוטטו, מציע נוח שיתחרו באילתור שירים, ואמנם בזה אחר זה כל יצור (לכל אחד שם שעטנזי מצחיק), לפי כישוריו קורא שיר בפני קהל השומעים, ואלה מריעים לו בארמית ב"קִיש קִיש קַרְיָא". הרי טעימה:

הפטרוזיל בערוגה

היה חופשי מדאגה

עד שהבין שהחקלאי

גידל אותו בתור מלאי

של ירקות ושל צמחים

לשימושם של טבחים.

הפטרוזיל תפס מהר

שכאן צריך להיזהר,

ואלמלא היה נמלט

היה גומר בתוך סלט!

האגדה "על פי התהום" מספרת על פינגווין צעיר התמה על כך שהוא בן יחיד, ולכן הצטרף לשני חברים, ושלושתם יצאו אל העולם ואל סכנותיו. כיוון שהיו ביחד הצליחו להתגבר על הסכנה שארבה להם מאַלְבָּטרוס רעב ומִסֶדֶק שנבעה במעטה הקרח וחסם את התקדמותם אל הים. המבוקש הדידקטי בולט בסיפור זה קצת יותר מאשר באחרים, אך הוא בהחלט טפל לעלילה משובבת הנפש.

מה שבטוח הוא שהספר הזה לא היה עובר בשלום את מבחנו של הפמיניזם: המלכה צִמְצְמַאי ("אחוזת ציפורני החתול") מבקשת עצה מ"פלא יועץ", ולא מ"פלא יועצת", והפינגווין חִזְקִיכּוֹחַ נושא על כפיו את פִּינְגָלֶה החלשה שאיננה מצליחה לקפוץ מעל הסדק בקרח. למרות שזה לא כל כך "אין", נהניתי מהקריאה, וקצת הצטערתי שאינני בגיל אליו מיועד הספר (8- 10).

במחשבה שנייה – הגיל שלי הוא המתאים ביותר!

*) ראו ספרי – "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים, 2007, עמ' 382

אהוד: אסיר תודה אני לידידתי נורית יובל שאיירה את ספר הילדים הראשון שלי, "לילה בגינת הירקות הנרדמים" שיצא לאור בהוצאת "מסדה" 1972. עותקיו של הספר שווים כיום מאות שקלים כ"א מאחר שהוא אזל וכנראה כבר לא יודפס יותר לעולם.

* * *

לקראת שבוע הספר – 28.5-7.6

ובתל אביב – שוב בכיכר רבין!

הכינו מלאי קטן של –

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ומופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!

קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:

http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm

* * *

אהוד,

אני מלא הערכה לעמדתך האמיצה בעניין מסע הציד (אין לי מילה מתאימה יותר) שעורכת התקשורת המודפסת והאלקטרונית בעזרת המשטרה אחרי אהוד אולמרט. יבושו ויכלמו. נפלא מבינתי איך לא קמים עוד אנשים וקוראים לשים קץ לגועל הזה. האם מדובר באדישות ("זה לא נוגע לנו")? בפחד?

בידידות,

אדיש ופחדן

[איש אמיתי ולא קטלא קניא, אלא שבכל זאת חשש לחתום בשמו]

* * *

עוד על פוצ'ו – נגה מרון:

"לאחר שישים שנה, צפיתי בסרט ופתאום הבנתי לְמה הם ציפו מאיתנו..."

הייתי בין אלה שניצלו את ההזמנה של "חדשות-בן-עזר" והצטופפו בסינמטק ביום שני שעבר, לכבוד הפקת שלושה סרטים של פוצ'ו במארז DVD. עם כל הקהל התפוצצתי מצחוק כשפוצ'ו עלה על הבמה, ובהופעתו הענקית, הנעבעכית כביכול, הוכיח מחדש מי הוא האב-אב-אבא של כל הסטנדאפיסטים שלנו מימי הפלמ"ח ועד היום.

את הערכתי לסרט "יוסלה איך זה קרה?" כבר ביטא בחמימות רבה ס. נידח בגיליון שעבר, ועל כך כבר נאמר – כל המוסיף גורע. אוסיף רק שהזדהיתי עם הבנות שבסרט, כי גם אני הייתי  פלמ"חניקית, אחת שלא הרגה ולא נהרגה. מאלה שאמנם התאמנו עם הבנים, אבל כשהם יצאו לקרב, אנחנו הבנות נשארנו במחנה וציפינו במתח לשובם בשלום. ועכשיו, לאחר שישים שנה, צפיתי בסרט ופתאום הבנתי לְמה הם ציפו מאיתנו...

אבל חוץ מהסרט המעורר געגועים לארץ-ישראל תמה ושובבה של פעם, אפשר היה לקנות שם בהנחה את הספר של פוצ'ו למבוגרים "זאת שכולם יודעים". ספר שיצא לאור בהוצאת גוונים בשנה שעברה, ואני לא יכולתי להניחו מהיד עד הדף האחרון. ועדיין איני מבינה איך זה קרה שספר משעשע עד דמעות בתיאורי הווי החצר האחורית של המדינה בדרך נשמט מרשימת רבי המכר, אף שאינו נופל מספריו של שלום עליכם! – ואיך זה קרה שדווקא במלאת שישים שנה למדינה, לא גילו היחצ"נים את "חבורה שכזאת", ואת "איה הג'ינג'ית", רבי המכר של פוצ'ו, שכווו-לם קראו לפני מיליון שנה. הקוראים ההם אולי כבר שכחו את הפרטים, אבל טעמם הטוב נשאר בזיכרונם של רבים, ורצוי שהם יידעו שלֵיחו של זה שכתב אותם לא נס עד עצם היום הזה.

אהוד: מה את מתפלאה? הרי פוצ'ו לא מלקק את התחת לפלסטינים ולאוהדיהם מקרב קובעי הטעם בספרות העברית ובקולנוע הישראלי, ואיך אפשר להשוות סרט מחורבן "יוסלה איך זה קרה?" – המלא הומור מרפקים ישראלי גזעני מתנשא של דור צעיר של קולוניאליסטים כובשים ציונים, "עם אדונים" שמתברר שגם אַת חלק ממנו – לסרט מופת "לרקוד עם באשיר" שרק במקרה, במקרה, זוכה עכשיו לתהילת עולם גם מפני שהוא עוסק בטבח סאברה ושתילה, והכול בשם אמנות הקולנוע הצרופה שדבר אין לה ולא היה לה מעולם עם המגמה למצוא חן בעיני אויבי ישראל ומפיצי דיבתה רעה – גם כאשר במאי הקולנוע הישראליים יצאו בקריאה לחרם על מדינתם כדי להיות בסדר עם קובעי הטעם הפוליטי בקולנוע, בייחוד באירופה.

* * *

אורי הייטנר

הא לך קסאם אכזר:

 "הפתרון אינו מיגון אלא מיגור!"

בכתבות על מותם של ג'ימי קדושים מכפר עזה ושל שולי כץ מגברעם, בולטים תיאורים בפעלים פאסיביים: "רקטה נחתה", "רקטת קסאם נחתה", "החל מתח הפצמ"רים",  "נחיתתן של הפצצות", "נחת פצמ"ר", "היה בום". וכך מדי שבוע אנו קוראים על קסאמים ש"נופלים", טילים ש"נורים".

אני קורא, וחושב לעצמי שהם באמת לא בסדר הקסאמים האלה. מה פתאום הם נופלים? מה רע להם שם למעלה, שהם מחליטים, כך פתאום, ללא אזהרה, ליפול? וגם על הפצמ"רים האלה אני ממש כועס. למה הם נוחתים? מישהו נתן להם אישור נחיתה?

צריך לעשות משהו נגד הקסאמים האלה, כדי שילמדו לקח, אחת ולתמיד. שלא יפלו. שלא ינחתו יותר. קסאמים, אני אשסה בכם את כלבי. הא לך פצמ"ר אכזר!

הקסאמים שנופלים ונוחתים, מזכירים לי את המציאות בה חיינו עד לפני שש שנים. אז "אוטובוסים התפוצצו" מידי יום ברחובותינו. באמת, ממש אוטובוסים חצופים. מה הם מתפוצצים?

וכדי ללמד לקח את האוטובוסים האלה, התחלנו להציב מאבטחים באוטובוסים, כפי שהצבנו מאבטח בכל מסעדה, כדי שלא תתפוצץ פתאום, ומסדר של מאבטחים על כל קניון, כי גם לקניונים היתה אז נטייה משונה להתפוצץ.

אבל באיזשהו שלב, למישהו נפל אסימון. מישהו הגיע למסקנה שאי אפשר להצמיד מאבטח לכל אוטובוס ושהמאבטחים לא כל כך מצליחים לשכנע את האוטובוסים לא להתפוצץ. אולי לא האוטובוסים מתפוצצים? הוא חשב. אולי מישהו מפוצץ אותם? ולפתע היתה לו הארה – בעצם האוטובוסים לא מתפוצצים. מחבלים פלשתינאים מפוצצים אותם. ויש מי ששולח את המחבלים האלה לפוצץ את האוטובוסים ולרצוח את הנוסעים בהם. יש מי שמגייס את המחבלים, מי ששוטף את מוחם, מי שמכשיר ומאמן אותם.

וברגע שהבנו שהאוטובוסים אינם מתפוצצים, אלא מחבלים מפוצצים אותם, צה"ל יצא למבצע "חומת מגן" כדי להלחם במחבלים ובשולחיהם. וכתוצאה מהמבצע, ומכך שמאז ועד עתה צה"ל והשב"כ פועלים כל העת ביהודה ושומרון, כמעט ואין עוד פיגועי התאבדות, אף שהניסיונות לבצע אותם לא פחתו. אל הצעדים ההתקפיים האלה נוספו גם צעדים הגנתיים – מחסומים וגדר הביטחון. אולם גם הצעדים ההגנתיים האלה, אינם צעדי מיגון דפנסיביים – המחסומים הם בתוך שטחו של האוייב, על סף ביתו, וגם הגדר עוצרת את המתאבדים קרוב יותר לבסיסם מאשר ליעדם.

ברגע שהבנו שהפתרון אינו מיגון אלא מיגור והתחלנו לפעול למיגור הטרור והטרוריסטים, התחלנו לנצח.

כפי שכאשרנהאוטובוסים התפוצצו ניסינו להילחם בהם באמצעות מאבטח, כך כאשר הקסאמים נוחתים, אנו מנסים להלחם בהם באמצעות מיגון. כאשר העיתונות הקיבוצית מתארת את הקסאמים שנוחתים, מזכירי התנועה גברי וולולה קוראים לממשלת ישראל "להשלים את עבודות המיגון בכל יישובי עוטף עזה... מיגון הבתים הוא קריטי לביטחון התושבים... לא ייתכן שהתושבים יאלצו להמתין שנים למיגון דירותיהם למען ביטחונם." ייתכן גם ייתכן שהקסאמים ימשיכו לנחות, והפצמ"רים ימשיכו ליפול, העיקר שהבתים ימוגנו.

אבל כמו את טרור המתאבדים, גם את טרור הטילים לא ננצח במיגון אלא במיגור. רק הפעלת עוצמתו של צה"ל כדי למגר את המחבלים ואת שולחיהם תשים קץ לירי הקסאמים.

בשתי הכתבות הנ"ל – כדאי לשים לב לטרמינולוגיה בה מתואר מותם של קדושים ושל כץ. "ג'ימי נהרג". "שולי נהרגה". איזו מכבסת מילים. האם השניים הם לוחמים שנהרגו בקרב עם האוייב? האם מדובר באנשים שנהרגו בתאונת דרכים או באסון טבע?

ג'ימי ושולי לא נהרגו. הם נרצחו. הם נרצחו בידי רוצחים. הרוצחים רצחו אותם בכוונה תחילה. הרוצחים מבצעים לאורך שנים פשע מלחמה מתמשך – ניסיון יומיומי לרצוח אזרחים וילדים ישראליים רבים ככל שניתן. לרוצחים האלה יש שם ושם משפחה. למשל – חאלד משעל. למשל – אסמאעיל הניה. למשל – מחמוד א-זהאר. הם, ואלפי המחבלים שהם מפעילים הם רוצחים. על ישראל להלחם בהם כברוצחים: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך" (בראשית ט', ו'). 

צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל. תפקידו להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ואמת זו הוכחה שוב ושוב מימי וינגייט ויצחק שדה ועד מבצע "חומת מגן". אם יש צה"ל – יופע נא מיד!

* * *

איליה בר-זאב

מוֹנִיטִין

בעקבות מוסף "ממון", "ידיעות אחרונות", 1 במאי 2008

מָאזְדָה הֶחְלִיטָה.

לַחְתֹּךְ,

לְהַשְׁמִיד כָּל שֶׁנּוֹצַר בְּ"פַס פֵּרוּק".

לֹא לְאַבֵּד מוֹנִיטִין.

מָה הַדָּבָר הַזֶּה?

"שֵׁש כָּרִיּוֹת אֲוִיר" מְעַכְּבוֹת תַּהֲלִיךְ

פֵּרוּק לְגוֹרְמִים.

יֵשׁ בְּעָיָה:

"נִפּוּחַ כָּל כָּרִית נִמְשַׁךְ חָמֵשׁ דַקּוֹת,"

וְיֵש עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה אֶלֶף

מָאתַיִם וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה

כָּרִיּוֹת.

לֹא לְאַבֵּד מוֹנִיטִין,

צָרִיךְ לְיַעֵל –

לְיַצֵּר בִּדְחִיפוּת מִתְקָן

מְזָרֵז חִסּוּל.

"מְחִיר הַהַשְׁמָדָה"?

חָסוּי.

"מְהַנְדֵּסֵי מָאזְדָה, הִירוֹשִׁימָה."

2008        

* * *

פולמוס הנח"ל בקיבוצים

אהוד,

חברך בבית אלפא אינו יודע מה הוא סח. יש היום מעט מאוד גרעינים של תנועות הנוער, והמעט הללו מתדפקים על דלתות הקיבוצים, ובקושי מוצאים קיבוצים שיקבלו אותם. וחלק מאלה שכבר מצאו קיבוץ, בקיבוץ פשוט לא מתייחסים אליהם. אנחנו קלטנו מספר גרעינים באמצע המסלול, שפשוט ננטשו, ואנו אימצנו אותם. ייתכן שחברך פשוט סובל מפרנויה אנטי דתית, מחלה אותה אני מכיר היטב, ומכאן המצאתו חסרת השחר. אני יודע היטב על מה אני מדבר, כיוון שאני עוסק בענייני הגרעינים כבר חצי יובל, ואני מעורה היטב בנושא.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

ישראל זמיר

מי סילק את הנוער מן הקיבוצים?

לא אתווכח עם אנשים, שכל-כך בטוחים בעצמם, ובהזדמנות חגיגית זו שופכים שמן על מדורת הקיבוץ בתקווה שיישרף כליל וייעלם מן הנוף [גיליון 343].

אדָרש רק לכמה עובדות: בשנת 1981, ואני עורך "חותם" – מוספו של "על-המשמר" זצ"ל, באחד מרשימותיי כתבתי, כי חלפה התקופה שהנוער הישראלי הכיר את הקיבוץ ובילה בו זמן-מה. פעם ההכשרות-המגוייסות התארחו בו, כשחלקן משרתות בפלמ"ח, אחר-כך קמו מחנות-נח"ל בפאתי הקיבוצים. ועם השנים, מסיבות שונות, יחידות הנח"ל הצטמצמו (גם בגלל ירידה במיספר הגרעינים, אך גם נוער, שלא נמנה עם גרעינים תנועתיים, שירת בנח"ל ושהה בקיבוצים). בקיצור, הקיבוץ הפסיק להיות מקום מוכר לנוער הישראלי, שהצליח לעבור את כל השירות הצבאי מבלי שפעם אחת דרכו רגליו בקיבוץ.

כקיבוצניק, הדבר כאב לי, ובאתי אל רפול הרמטכ"ל באותם ימים, והצעתי תוכנית של סמינר צבאי קצר להכרת הקיבוץ לכל יחידות צה"ל. כל מחלקה קרבית תבלה בתקופת שירותה הצבאי בין שבוע לעשרה ימים בקיבוץ. רפול התלהב ונתן לי יד חופשית לארגן את המבצע. במשך כמה חודשים, הצבא דאג (ראש אכ"א דאז) לסייע לי, והתוכנית כללה: חצי יום עבודה בקיבוץ, אחר-הצהריים טיולים בסביבה להכרת האזור, לפנות-ערב בילוי עם משפחה "מאמצת" ובערב פגישה עם האבות המייסדים, לימוד ההיסטוריה של הקיבוץ והאזור ולאחריה פגישה חברתית עם צעירי הקיבוץ: שירה, ריקודים וכל היתר.

המבצע נמשך חודשים אחדים בהצלחה רבה. אני, עבדכם הנאמן, התרוצצתי באותם קיבוצים שקיבלו מחלקות ודאגתי שהכול יתנהל כשורה (בסיוען של ועדות הביטחון של התנועות הקיבוציות). בסיום השהות בקיבוץ נערכה מסיבה והכול שיבחו והיללו אותה היכרות. לרגע השתעשעתי ברעיון, כי אולי-אולי לנגד עינינו מתחדש הקשר בין הנוער הישראלי לַקיבוץ.

אולם הרב-הצבאי וחבר מרעיו לא ראו אותו מפעל בעין יפה והטענה שבפיהם – טענה ישנה: בהתאם לחוק הצבאי, חיילי צה"ל אוכלים אוכל כשר בלבד. כך הדבר בכל בסיסי צה"ל וכך גם יהיה באותם קיבוצים, שיארחו חיילים.

שוב נפגשתי עם הרמטכ"ל, שהציע כי צה"ל ידאג, שאותם חיילים יקבלו מנות-ברזל כשרות והקיבוץ יעשירן בירקות ופירות ובכך לא ייפגע חלילה ה"סטטוס-קוו".

הרב הצבאי גד נבון התנגד בחריפות רבה: כיצד הוא יבטיח שהפקודה תתמלא כלשונה וכרוחה? והחלו איומים פרלמנטריים, לחצים קשים על משרד-הביטחון מצד גורמים דתיים (שחלקם כלל לא שירתו בצה"ל) והמערכת הצבאית נאלצה להיכנע. הביקורים בפקודה נפסקו. עוד ניצחון לרבנות-הצבאית. חיילים לא יבקרו בקיבוצים משוקצים, שבהם אוכלים טריפות, רחמנא-ליצלן. הרב צבאי הסביר לי, כי בשעתו הוא נאבק קשות ומרות, כדי לטרפד את מחנות-הנח"ל בקיבוצים והצליח להוציאם אל מחוץ לתחום. הוא דרש לצמצם את יחידות הנח"ל, לא לאכלסן בקיבוצים, והיו דיבורים על ביטולה של חטיבת הנח"ל.

הניסיון הצנוע שבו השתתפתי נכשל, כשרפול הלוחם חורק שיניים ונאלץ להיכנע. אני מדבר על ראשית שנות השמונים (1981-2). ראש אכ"א ראה במפעל ברכה רבה לצה"ל ולעם-ישראל ואף הוא נאלץ להתקפל.

מפעל מבורך שהוכשל. מעניין, כי באותם עשרות קיבוצים, שבהם שהו מחלקות צה"ל – נרקמו קשרים בין חיילים ל"משפחות המאמצות" וכמה מהן המשיכו, במשך זמן רב, לשלוח חבילות לחיילים. קשרים שאין מטפחים – דרכם שנפרמים.

אין זה מקרה, שבוגר צה"ל היום, אומנם שמע על קיבוץ (קטיושות בכפר-עזה וקיבוצים אחרים), אך מעולם לא ביקר בו. לא אדרש לנושא ההפרטות, שזו תקופה הרבה יותר מאוחרת וליתר דברי הבלע שהגיבו כמה מן הקוראים. נכון, הזמנים השתנו, קיבוצים עברו טלטלה קשה וחלק מהם עתידם לוט בערפל. מאז, חלק ניכר מן הקיבוצים הכשירו את המטבחים מסיבות שונות, אך כבר לא ניתן להחזיר עטרה ליושנה. עצם העובדה שמרבית הבנים אינם נשארים בקיבוץ ונוער עירוני אינו נחשף לקיבוץ (לבד ממגורי ההרחבה) – אינה מסייעת. כיום, נוער ישראלי פוגש בטיוליו בחו"ל רבים וטובים, ששהו בזמנו בקיבוצים, אם כמתנדבים ואם כתלמידי-אולפן. לדידם ישראל היא הקיבוץ והם מדברים עליו באהבה רבה ובנוסטלגיה. לעומתם, בני הארץ מושכים בכתפיהם בהתנצלות, כי הם מעולם לא ביקרו בקיבוץ.    

אני שב ומדגיש, שאם לרבנות-הצבאית יש על מה להתגאות בהישגיה – הרי שבין-היתר אפשר למנות גם את סגירת הקיבוצים בפני חיילי צה"ל –  ובא גואל לציון.

בית אלפא

* * *

יואב אהרוני

הבולשביזם לא מת, הוא רק החליף את צבע הדגל

תשובה לנעמן כהן

נעמן יקירי,

אני מבין שאינך שבע רצון מכך שזאב שטרנהל זכה לקבל את פרס ישראל [גיליון 343], ומיד אתה מצמיד לשמו את התואר "הֶר" ומכניס את נאורותו אל בין מרכאות כפולות.

השיטה הזאת מוכרת לי מאז ילדותי בגבת: הייתי כבן 12 כשסלאנסקי וחבריו הואשמו במשפטי פראג בבגידה במולדת האדומה ובמכירת נשמתם לשטן האימפריאליסטי. כינו אותם אז "סלאנסקי וכנופייתו". באחד הימים חסמו את דרכי על המדרכה בגבת כמה נערים מגודלים, שניסו להכריח אותי לשיר איתם במקהלה "זארודינה זאלנינה זאסטאלינה הורה" (לא הסכמתי, ובכלל, אינני אוהב מקהלות).

בספרו " עם השירה והזמן" ממשיל חיים גורי את האדם הנאור לזה היודע לפקוח לעיתים את שתי עיניו, ומסביר: כדי לכוון אל מטרה, צריך הלוחם לעצום עין בלתי מכוונת, אולם אם הלוחם הוא אדם נאור, עליו לזכור לפקוח מפעם לפעם את עינו השנייה, כדי שיוכל לראות גם את סבלו, מצוקותיו ולעיתים אף צדקתו של הצד השני.

באותו ספר מביא גורי את סיפורו של שיר פלאקאטי שחיבר, ובו העז להטיל ספק באשמתו של סלאנסקי. גורי רצה לפרסם את השיר ב"משא" – המוסף הספרותי של "על המשמר" [טעות, של "למרחב" ולימים של |דבר". – אב"ע]. עורכי המוסף, משה שמיר ואהרון מגד, סירבו לפרסם את השיר. מאז החליפו שניים אלה צד וגם צבע דגל, אך לא שכחו את הרגלם הישן להשאיר תמיד עין אחת עצומה.

כדי להיות הוגן, עלי לציין שגם בין אלה שלא החליפו צד, אלה הקרויים היום "שמאל חדש", יש רבים הממשיכים לעצום בקביעות עין אחת. לא כולם נאורים. איני מונה ביניהם את זאב שטרנהל. נאורותו אינה זקוקה להגנתי. אבל באשר לך, נעמן, אולי כדאי שתיגמל מאותה גירסא דינקותא בולשביסטית. רבים מחבריך בקיבוצך הישן כבר הצליחו בכך.

* * *

כאשר זָנְד מְזָנְדֵד וְכּוּזָרוֹ מְכַּזְרֵר לו

שלום אהוד,

שלמה זנד הוא אדם נ--ב. מעניין שאנשי שמאל קיצוניים הם לרוב אנשים צבועים ורשעים בחייהם האישיים בעוד שדווקא אנשי ימין נוטים להיות נחמדים ומצפוניים בספירה הפרטית (זו כמובן הכללה בלתי בדוקה – תחושות הבטן. עם זאת, יש לי הסבר משכנע לתופעה הזאת. אולי בהזדמנות אחרת).

על כל פנים, שמע סיפור על זנד זה (שאגב, חביב ביותר על אלי שאלתיאל, שגם הוא צ--ע ידוע). לפני מיספר שנים הוזמנתי, אני ואשתי, על ידי זוג חברים לארוחה במסעדה שהיתה בבעלותם. זנד ואשתו הוזמנו גם כן (חברנו זה, שלא אזכיר את שמו, הלך שבי אחרי הפוזה המזויפת של הפרופסור עם המבטא הצרפתי). הקיצֵר, התפתחה שיחה על ענייני השעה והיום. איכשהו זה הגיע לחוק החדש (דאז) בצרפת שאסר על לבוש רעלות בבתי ספר. אמרתי לנוכחים שהופתעתי מהצעד האמיץ והחשוב של הצרפתים, שלראשונה הבינו שצריך גם להתגונן מפני האיסלאם (ראה ספריה של אוריאנה פלצ'י, עליה השלום).

לפני שהספקתי לסיים את המשפט קם זנד על רגליו וצרח לחלל המסעדה: "עם האדם הזה אני לא יושב!"

כולם, חוץ ממני, שהאירוע דווקא שיעשע אותי, היו בתדהמה. אשתו של זנד (דווקא נחמדה) התחננה: "בבקשה, שלמה, בבקשה, אל תהרוס את הערב. תירגע ונעשה ויכוח תרבותי," זה לא עזר. לדמוקרט הגדול, שמחשיב עצמו כבעל השכלה רחבה וערכים אירופאים נעלים, עלה הדם והשתן לראש (בעצם הם תמיד היו שם). הוא עזב את המסעדה בזעם ואני נהניתי עד הגג.

האמת, לא הופתעתי. מדובר באדם אכול רגשי נחיתות (בין היתר משום שהוא נמוך באופן חריג). הבעייה שאת הפוזה שלו ואת הרעל שהוא מייצר אוכלים מאות תלמידים סתומים עם "עיגולדים", שמעריצים את הקרקע שעליה הוא דורך.

אגב, באופן כן מפתיע, יום למחרת הוא שלח לי אי-מייל שכל כולו מילות התנצלות ותחנונים. הוא שידר: "לא שלטתי בעצמי." כמובן שמחלתי לו, אבל ידעתי שזה לא אירוע חריג – שיש כאן בן אדם חולה. אז עכשיו הוא תיעל את הג'ננה שלו למתקפת זעם ברמת אפס על העם היהודי.

אשר לדב אלבוים, גם כאן אני לא מופתע מדבריך [גיליון 343]. הבחור מאוד מוכשר והראיונות שהוא עושה מעולים. אבל איכשהו יש כאן שריטה. אני אפילו לא יכול להגיד מה בדיוק. נתקלתי בגסות ובאדנות שלו בעקיפין בהיותו עורך ב"ידיעות אחרונות" (גם כן מינוי מוזר שלא החזיק מים). זה בטוח קשור לעברו החרדי ועוד יותר לרגשי נחיתות כלשהם. כמו שאומרים במקומותינו: "הוא משדר לי יונים שליליים."

ד"ש

פרופ' ע. [שם אמיתי]

* * *

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא שואל:

האם הנשיא בוש ביקר בישראל?

* * *

יוסף חרמוני

השׁוֹאה, בערבית: כָארִתָ'ה ולא נַכְּבָּה

לאהוד בן עזר, שלום. אעיר, בקצרה, כמה הערות עקרוניות על אופן התייחסותך לדברי על הנכבה [גיליון 343].

א. תיאור התמונה שהעליתי כ"מוגזמים עד טירוף מערכות" איננו התייחסות רצינית.

ב. אתה כותב: "למיטב ידיעתי 'נכבה' בערבית פירושה שואה..." ובכן, מיטב ידיעתך אינו מספיק: הכינוי הערבי לשואת יהודי אירופה הוא אָלְכָּארִתָ'ה. [בטאו: alkarritha. זוהי מלה הקרובה למלה העברית הַכְרָתָה]. נַכְּבָּה פירושה "אסון, קטסטרופה" (ע"פ מלון שרוני) או "אסון, שואה, פורענות" (על פי מילון איילון-שנער, שעיקרו נכתב עוד לפני מלחמת העולם השנייה). המלה נכבָּה במשמעות שואה איננה מתייחסת לשואת יהודי אירופה, אלא לקטסטרופה. ואשר ניחת על ראש הפלסטינים בשנים תש"ח-תש"ט לא היה אלא קטסטרופה, נַכְּבָּה. גם המלה העברית שואה מצויה בתנ"ך, ומציינת אסון כבד, קטסטרופה, אך לא השמדה טוטאלית, כְּזוֹ שהונחתה על יהדות אירופה. במלון העברי-ערבי של קוג'מן ישנה הפרדה בין "שואה" כאסון כבד, קטסטרופה, לשואת יהודי אירופה: נכבָּה היא אחת המלים הערביות בערך 'שואה', ומקבילות לה הן דמאר (הרס), ח'ראבּ (חורבן) ואף כָּארִתָ'ה (ללא אַל, שמשמעותה ה"א הידיעה) בעוד ששואת יהודי אירופה, השואה, היא אלכָּארִתָ'ה.

מסקנה ברורה מכך היא שאין כל בסיס לטענתך ש"בסכלותי" אני מעניק הכשר לטענת הפלסטינים כי עוללנו להם דבר מקביל לַשואה שהמיטו הגרמנים על עמנו. אכן, ישנם פלסטינים הטוענים זאת, אך הביטוי "נכבּה" אינו חלק מטיעונם. אם תשמע או תקרא ערבי, – פלסטיני או אחר, – הטוען כי מה שהיהודים עושים לפלסטינים הוא כמו אלכָּארִתָ'ה, יהיה צידוק  לזעמך. ואני אצטרף אליך בחרי-אף. אני מניח כי טענה זדונית כזו נשמעה, ואם אכן כך, אני מתעב אותה ואת  המעלה אותה.

ג. התלהמות ("דבריך מוגזמים עד כדי טירוף מערכות"), וכינויי-גנאי ("סכלותך") אינם יכולים לבוא במקום דיון נוקב, מנומק, גם בשאלות קשות, היורדות חדרי-תפיסתנו-את-עצמנו, את מוסריותנו ואת מיקומנו על לוח המוסר העולמי.

אני מאוד רוצה לראות את חב"ע כביתה של חבורת אנשים ונשים מבוגרים ובוגרים. אנשים ונשים המנסים ללבֵּן בכבוד, ותוך התבססות על ידע אמיתי, נושאים שונים ומגוונים, תוך שאין הם נסים בבהלה גם מן הקשות שבסוגיות.

אני מעריך, אהוד, את ניסיונך לשמור ולטפח את חב"ע כפורום מקורי ומעניין. אינני בטוח שתגובות נוסח זו הנידונה כאן הן צעד מובהק בכיוון הזה.

אהוד: לי אין בעיות עם מוסריותנו ומיקומנו על לוח המוסר העולמי משום שלדעתי לא קיים לוח כזה אלא קיימת צביעות תקשורתית ופוליטית של כל דאלים גבר; ולמי שרוצה להשמיד אותי – לא איכפת אם אהיה מוסרי כמוך או מושחת כמוני, אחת דתו להמיתני. אך כפי שאתה רואה, חב"ע פתוח לתגובות גם אם הן מספרות לנו פתאום שה"נכבה" איננה שואה, וזאת בניגוד למה שנאמר לנו כל השנים על ידי יודעי ערבית ובניגוד למה שהפלסטינים עצמם טוענים.

* * *

חטאנו, אשמנו, גירשנו,

נִתְנה לנו ראש ונשובה אירופה

[הכותרת מצד המערכת]

שלום אהוד,

אם ברצונך להעשיר את הדיון על ה"נכבה", ובמיוחד בהקשר של ההפגנה האחרונה בציפורי, יהיה זה יותר מהולם לצטט את הקטע הבא ממאמרו של מירון בנבנישתי ב"הארץ" של היום [13.5].

בברכה,

דודו אמיתי

קל להטיל על ישראל אשמה מוחלטת; שהרי ניצחונה הביא לחורבן של קהילה שלמה. לעומת זאת, קל להכחיש את ההאשמה בטיעונים כוללניים ובניתוחים היסטוריים המאפשרים ריחוק וטשטוש של עובדות חמורות, הנבלעות בפרטים המרכיבים את האסון הפלשתיני. בכך מתאפשרות התעלמות והסתתרות מאחורי סיסמאות.

בהקשר זה ההפגנה המרכזית שנערכה בציפורי/ספוריה ממקדת את שימת הלב באחת התופעות המקוממות והדוחות המרכיבות את הנכבה, שממנה מתעלמים מי שמתייחסים אליה כתוצאה של "סערת המלחמה שנכפתה עלינו." הכוונה היא לגירוש תושבים ערבים (כבר אזרחי ישראל) מכפריהם לאחר סיום פעולות האיבה, כדי לפנות מקום ליישוב של עולים חדשים. מאות מתושבי ספוריה, שהתפקדו במפקד האוכלוסין הישראלי הראשון, בבתיהם, הועלו על משאיות בינואר 1949 וגורשו לכפרי הסביבה. השלטונות חמדו את 55 אלף הדונמים של הכפר העשיר, ובסוף 1949 הוקם במקום מושב. הנפקדים-הנוכחים של ספוריה הקימו לעצמם שכונה בנצרת, ובתיהם צופים אל כפר הולדתם. גורל דומה היה ל-15 כפרים אחרים, ששרידי תושביהם גורשו לאחר המלחמה בלא שום בסיס חוקי. במקרים אחדים הורה בג"ץ להחזירם לבתיהם, אך הצו לא בוצע. בכלל כפרים אלה: שניים בגליל המרכזי, ארבעה בגליל המערבי, שלושה באצבע הגליל, כמה כפרירים (חירבות) במשולש, אחד בגליל העליון ושניים בהרי יהודה, בנוסף לאקרית וברעם.

הגירוש לא היה פרי יוזמה מקומית, אלא ממשלתית. החלטות על גירוש לצורך איכלוס יהודים התקבלו ביחס לעוד עשרה כפרים מאוכלסים: שישה בגליל המרכזי, אחד בגליל המערבי, שניים בחוף הכרמל ואחד באזור ירושלים. תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל.

למאמר המלא ראו: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/983642.html

* * *

ארון הזיכרונות

חמדה אביב קאלש

וַעֲדַיִן נוֹבֶרֶת

בַּבְּגָדִים שֶׁהִשְׁאַרְתָּ

מוֹרִידָה מֵהַקּוֹלָב

רֵיחוֹת שֶׁאֵינָם

מַחֲלִיקָה אֶת שׁוּלֵי הַכְּאֵב –

שֶׁלֹּא יִתְקַמֵּט

אֶל הַשִּׁכְחָה.

בְּכִיס הַמְּעִיל שֶׁלְּךָ

טוֹמֶנֶת מִלִּים –

צְהֻבּוֹת מֵחֹסֶר שִׁמּוּשׁ.

מִתַּחַת עֲרֵמַת הַ"טְּרִיקוֹ", –

תְּמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית – שְׁלֵמָה

מִתְנַחֶמֶת,

שֶׁהָיוּ גַם יָמִים מְאֻשָּׁרִים

וּמַנִּיחָה גַּעְגּוּעַי בִּזְהִירוּת

לְיַד שְׁעוֹן הַיָּד הַסָּדוּק שֶׁלְּךָ,

אִמָּא אָמְרָה

שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹצִיאוֹ, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ אֱמוּנוֹת טְפֵלוֹת!

אַבָּא אָמַר

שֶׁלֹּא!

"זוֹ רַק זְכוּכִית סְדוּקָה

שֶׁעָצְרָה לָנוּ אֶת הַזְּמַן."

וּבָאַרְנָק הַשָּׁחוֹר,

תְּעוּדַת הַזֶּהוּת שֶׁלְּךָ:

כָּתוּב:

"הָיוּ עֵינַיִם תְּכֻלּוֹת"

כָּתוּב:

"הָיָה חִיּוּךְ"

כָּתוּב:

"הָיְתָה מִלְחָמָה"

תַּחַת הַסְּעִיף מַצַּב מִשְׁפַּחְתִּי

כָּתוּב:

"הָיִיתָ אָחִי"

זוֹכֵר?

קָטַפְתָּ לִי חַרְצִיּוֹת מֵהַשָּׂדֶה

שָׁזַרְתָּ זִכָּרוֹן עַל צַוָּארִי

מֵאָז –

בְּכָל יוֹם

אֲנִי שׁוֹלֶפֶת אַחַת

מַנִּיחָה עַל חֶלְקַת לְבָבִי.

* * *

אהוד בן עזר,

מדוע אתה מטיל ספק ביושרת היחסים שבין שלדון לשמעון ורומז שגם זה סוג של שוחד? הלא שלדון ושמעון חברים מנעוריהם, עוד מימי היותם בקיבוץ אלומות, כאשר יחד רעו את העדרים, אכלו סלט ירקות בְּלֶבֶּניָה וראו את הכנרת מאלומות [אומרים שב"אנציקלופדיה בריטניקה" כתוב שאפשר לראות את הכנרת מאלומות, וזו הוכחה שהם ראו].

זי"ן מבית הנשיא

* * *

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת בת-שלמה רבתי

בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר מגלה:

מדוע הפעילות למען השלום

עדיפה על הפעילות למען המלחמה?

ובכן, מתברר כי בניגוד לדעה הרווחת הנה דווקא הפעילות למען השלום היא רווחית יותר מן הפעילות למען המלחמה. מתברר שהרבה יותר אנשים, ועם הרבה יותר משכורות, מענקים, תרומות, נסיעות, רווחים גדולים וחשיפה חיובית יפה בתקשורת – עוסקים בפעילות למען השלום וגם מתפרנסים ממנה היטב, בעוד אשר רק מעט אנשים עוסקים בפעילות למען המלחמה ומפיקים ממנה רווחים אישיים. (ובמחנה השלום יש גם הכי הרבה קוּסִיוֹת!)

והמסקנה: פעילות למען השלום מפרנסת בכבוד את בעליה!

* * *

רות ירדני כץ

פַּאפַּגָיוֹ" גריל-בר מברזיל בתלפיות ירושלים

אהוד שלום,

חברתי הטובה ז'אנין נוה חזרה בתשובה. היא עלתה לארץ בגיל 17 מפינלנד, השאירה מכתב להוריה, ועל דעת עצמה לקחה את גורלה בידיה ובאה. היא פשוט ברחה כי הוריה לא רצו לשמוע שהיא מתכוונת לעלות לישראל. ז'אנין אישה יפה, בוהמיינית, השתלבה ומצאה את מקומה בחיי העיר תל-אביב. לימים הכירה בחור טברייני חילוני כמוה שאמנותו פיסול. הם פתחו מסעדה לא כשרה בטבריה. הוא אירח והיא בישלה, ותאמין לי אהוד, היא יודעת לבשל. ז'אנין באה מבית שתרבות האוכל היתה הכותרת. ההורים ניהלו מסעדה צרפתית ראשונה בפינלנד.

יום אחד אלוהים התגלה לה במלוא יופיו והדרו והיא שאלה את עצמה מה התכלית שלי? היא גילתה שחיי הבוהמה אינם עוד לרוחה והיא ובעלה הפסל חזרו לדת. הם היו בין מייסדי נוה אטיב והשילוב של עבודה חקלאית, ולחיות במקום שיופיו של הטבע מרגיע את הגוף והנפש, שזו יצירתו של האלוהים רק הגביר את הזדהותה עם הדת. הם החליטו לרכוש דירה גם ברובע היהודי, ולחלק את זמנם בין נוה אטיב לרובע. המקום הכי קרוב לאלוהים.

את ז'אנין הכרתי ברובע כי גם אנחנו גרנו שם עד שהחרדים השתלטו, והדתיים השפויים בעלי הכיפה הסרוגה והחילונים ברחו.

הקשר עם ז'אנין נמשך, והיום אנחנו מסוגלות לדבר גם על פוליטיקה כי כבר אין חילוקי דעות. היא זאת שמגלה לי איזה מסעדות חדשות נפתחות בירושלים ולאן כדאי ללכת. כמובן כולן כשרות.

והנה היא מספרת לי על "פאפגיו" [תוכי] גריל בר מברזיל, ברחוב יד חרוצים 3, בתלפיות, [ירושלים]."אכלתי שם כבר כמה פעמים ואני רוצה שנלך יחד."

הלכנו.

נכנסנו לאולם ענק, שבו מפוזרים שולחנות ארוכים שסביב כל שולחן יכולים לשבת עשרה או יותר סועדים. חישבתי כמה מקומות ישיבה יש והגעתי למאה וחמישים. הסתכלתי ימינה, שמאלה, אחורה וקדימה וכל הסועדים חרדים! אולם מלא בחרדים, משפחות שלמות, חבורות של גברים בנפרד וחבורות של נשים עטופות ראש בנפרד.

הרעיון של הבר גריל הוא אכול כפי יכולתך. בסוף האולם ישנו מיתקן גריל משוכלל וכולם רואים מה קורה שם. לשולחן הגיעו כמה מיני סלטים, לחם הבית, תפוחי אדמה אפויים וכנפיי עוף ברוטב צ'ילי וברבקיו, סינטה רך ועסיסי, בחוץ מוזהב היטב ובפנים אדום. שוקיים של עוף גם כן ברוטב ברבקיו, נקניקיות, חזה עוף ברוטב מרינדה, אנטרקוט בבירה, כבדי עוף בבצל, קבב מתובל וצלעות בקר ללא העצם, היהלום שבכתר. המלצרים מסתובבים בין כל השולחנות עם השיפודים הענקיים ומורידים לצלחת כמה שרוצים. ז'אנין היתה רעבה כמו שאף פעם לא ראיתי אותה, והיא טרפה מכל מה שהציעו. היה כיף לראות אותה. מנות אחרונות: עוגת גזר במרק הדרים, עוגת שוקולד חמה מעליה כדור גלידה. שתי מנות מרנינות.

הגענו בשעה שמונה בערב. לקראת השעה עשר, כמו טריק בקסמים, אוכלוסיית הסועדים השתנתה מחרדים לחילוניים.

טיב הבשרים מעולה. מחיר לסועד 145 שקלים תמורה מלאה, בלי יין ושירות שהיה בסדר גמור.

* * *

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק מ"ו

שׁוּלָה, בגדאד, מרוקו ויפו

עוד מהיותי ילדון צעיר בבגדאד, שם נשארו להם נופי ילדותי המוקדמים, אני זוכר את האישה הזקנה (בדואית?) שנהגה להסתובב בסימטאות ולהכריז על עיסוקה בייפוי הבנות והנשים. מעין קוסמטיקאית נודדת. היא נשאה על כתפה סל קלוע עשוי עלים של כפות דקלים, העץ הדומיננטי בארץ הפרת והחידקל, כשהוא מלא במיני קופסאות וצרורות שהכילו אבקות ומשחות לרוב.

פעם, ביום שבת אחת, עת ביתנו המה באנשיו ובאורחיו, שמענו את קריאתה. אבי, שאהב "אקשן" והצגות, פקד על מי מאיתנו לצאת ולהזמינה פנימה.

עטויה גלימה שחורה וארוכה, היא התיישבה על רצפת הבית והחלה להציג את שלל הצנצנות עם תכולתן הססגונית. אגב זה היא דיקלמה בחרוזים סדורים את כל אותן פעולות הקסם שביכולתה לעשות, לאַפֵּר את הנשים והעלמות הצעירות, להפוך כל אחת מהן למלכת היופי של גן העדן, ואיך תעשה כך שהמאהב או הבעל יאבד את ראשו בראותו אותן ביופיין הרענן והמחודש.

והבנות והעלמות הצעירות היו אצות לעמוד בתור כדי לקבל מנה של ייפיוף מן המומחית, כידה הטובה. והיא שלפה צלחות חרס קטנות וערבבה בהן מיני אבקות וצבעים, ובעזרת קיסמים וכדורי צמר גפן ומאַבְּקים היתה מוציאה מתחת ידה ברייה מלאת יופי ונוי.

מלאכה זו של הקוסמטיקאית, גילה כגיל בנות חווה עלי אדמות. טיפוח החן והיופי, והמשיחה בנֵרד ובשמן המור מוזכרים גם בספר הארבעה ועשרים, הוא התנ"ך. הנהייה אחרי האקזוטי והשונה באה לעולם יחד עם חוה אימנו, כנראה. מי ששערה שחור תרצהו בהיר, ומי שעורה לבן תרצה לשזפו, וכל כיוצא בזה. יש בכך מן השאיפה לאידיאלי. קורה שמדי פעם שוזפת עינינו מישהי עם עור ורוד ובעל מראה רך, או עיניים גדולות ושחורות כשל איילה, פה עגול כחותמו של המלך שלמה ועוד. וכדברי הסופר של "אלף לילה ולילה" בתארו יפהפייה אחת עליה הציץ גיבור העלילה מבעד לחור המנעול כשהיא רוחצת בבריכה נעולה:

פיה כאילו הוא טבעת חותמו של שלמה, ושערה שחור כליל חולה אהבה נֵעוֹר וכואב על קשי לב אהובתו. מצחה כירח בחג תום חודש הרמדאן. עיניים כעיני עופרים. אפה אף נשרים, רב זהרו, ככלניות לחייה, וכאלמוגים שפתותיה. כפנינים חרוזות על עדי זהב שיניה. כעשת הכסף צווארה על קומתה, לענף ערבה דמתה. קיפולים לבטנה וזווית ופינה, ושׂררה יוכל אוקית בושם הטוב הכיל, שוקיה עגולות לעמודי שיש דומות, או לשני כרים, נוצות בת יענה ממולאים..."

כמובן שלא את כל האמור אפשר להשיג, אפילו אחרי טיפולים ומאמצים מרובים. אבל משהו ניתן בכל זאת לשנות.

מדי פעם יש ואנו נתקלים במישהי יוצאת דופן שאלוהים חננה במנות יופי ונוי למכביר, וחִנָּה ומראיה יכולים להיות אידיאל ממש.

כזו היתה שולה.

פגשתי אותה לראשונה כאישה צעירה בשנות העשרים המוקדמות, שבאה לבקש עצתי המקצועית. קשה היה שלא להתרשם מהיופי שהקרינה. תווי פניה מושלמים, קומתה הגבוהה זקופה וגזרתה נאה וחטובה. שערותיה גלשו באמת כעדר החרמון. עיניה השחורות גדולות ומאירות ומבָּטן מילא את המתבונן עונג. גון עורה לבן ורדרד משהו. שפתיה אדמדמות וכן צבע ציפורניה, וזאת ללא דבר מלאכותי. וכדבריו של צ'רלי צ'פלין בזכרו את אימו, "נוכחותה היתה כמו זר פרחים יפה."

הלכה ובאה פעמים רבות. וכך יצא שליוויתיה בהריונה הראשון שהסתיים בהצלחה ובהולדת בן זכר לשמחת כל המשפחה. וגם בין לבין, כלומר בין הריון למשנהו. וזה השני אף הוא הסתיים כקודמו. וכבר הפכה לאם צעירה הדוחפת עגלה בה שוכב העולל הטרי, והשני משתרך כטרמפיסט. העול לא גרע מחִינָּה כהוא זה ויופיה אף זהר יותר.

אחרי זמן לא רב הופיע ההריון השלישי וגם הוא הסתיים כשורה. וסמוך לאחר מכן היא באה לביקורת ולתכנון המשפחה בעזרת השם יתברך.

אם צעירה המטופלת בשלישיית זאטוטים, מן הסתם טרודה מאד רוב שעות יומה ומלאכתה רבה עד מעל לראש, והדברים ידועים.

לביקור זה האחרון נלווה אליה גם בן זוגה, בחור תמיר ושחרחר שנראה מטורזן עם החליפה ההדוקה שלו והמעיל העליון המתנפנף, והזקַן בן שלושה ימים, כצו האופנה האחרונה. הלז בעצמו גזרָן ובעל בית מלאכה לעיצוב אופנה המעסיק כך וכך גברים ונשים.

פניה לא קרנו הפעם כתמיד והיא נראתה מהורהרת, כאילו העיק עליה מטרד כלשהוא. בין היתר איבחנתי אצלה דלקת כזו שחובה בדרך כלל לצרף גם את בן הזוג לטיפול.

בסיימה את הביקור קראתי לאדון שישב בחדר ההמתנה ומסרתי לו שעדיף שגם הוא יטול את מה שרשמתי לו. אחרי שהנהן להסכמה שאלתיו בצנעה אם ישנה גם חוליה נוספת שכדאי לטפל בה בענין המדַבֵּק הזה, והוא ענה בהחלטיות "לא, לא דוקטור, אני לא מתעסק בשטויות כאלה..."

ושוב, בצנעה, מסרתי לו את כרטיס הביקור שלי לאמור: "אם תהיה איזו שאלה או בעייה, אשמח לשמוע ממך."

למחרת קיבלתי ממנו שיחה טלפונית: "דוקטור, בהמשך למה שאמרת לי אתמול אני רוצה לבוא אליך הערב אם זה אפשרי."

ואמנם הוא הופיע באותו ערב עם "השטויות" איתן הוא כן מתעסק. וזה היה בדמותה של בחורה צעירה שחרחורת ותמירה אך מכוערת מאוד. "היא עובדת אצלי כגזרנית והיו בינינו קשרים, חשבתי שכדאי שתבדוק גם אותה."

ואמנם גם הצלע השלישית של המשולש היתה מעורבת באותה צרה וגם היא קיבלה טיפול תוך ששאלתיה בצנעה אם ישנה גם חוליה נוספת.

ושולתי היפה והחמודה הופיעה אחרי זמן קצר לביקורת ואגב דברים מסרה לי שהיא נפרדה מבעלה ועומדת כנראה להתגרש. הוא נעדר הרבה מן הבית ובערבים הוא חוזר מאד מאוחר בתואנות שונות ואינו רואה אותה או את הילדים. בירור לא קשה העלה שיש לו כנראה מישהי מן העבודה איתה הוא מבלה. לזה היא לא מוכנה. על כן גם אימה אמרה לה שתשלח אותו לכל הרוחות. הוא הבטיח שהמעוות יתוקן אך היא לא שעתה לדבריו כי מאוד נפגעה, ונכון לאותו יום הוא כבר לא שם. ניחשתי שזו גם הסיבה שגרמה לה להיראות לאחרונה כה מהורהרת ועצובה.

אחרי חודשים אחדים היא באה שוב לראותני אך הפעם היתה יותר נינוחה ומחייכת. שאלתי לשלומה וענתה שבעלה חזר הביתה והם השלימו אחרי שהיא ומשפחתה הבינו את מה שקרה באמת.

"דוקטור לא תאמין, היא עשתה לו כישוף!" ושולה ידעה לספר לי באריכות את כל הקורות אותו כפי שסופרו לה בפרוטרוט על ידי השותף של בעלה שידע הכול על העניין מתחילתו ועד סופו.

הוא סיפר שהבעל החל פתאום להרגיש את עצמו מטורף אחרי הבחורה הגזרנית. איבד את ראשו לגמרי, ובאותה העת לא נזכר לא באשתו הטובה ולא בילדיו השלושה, ואפילו על ענייני העסק לא כל כך דאג. וממש התנתק מהמציאות. רק הגזרנית מילאה את כל ישותו ומחשבותיו. הם בילו ימים ולילות ביחד והוא הוציא ופיזר כספים לרוב על פינוקה. גם לקח אותה איתו לחוץ לארץ לטיול לצפון אפריקה, היא ארץ הולדתם של השניים.

לילה אחד באמצע החופשה, התעורר הבעל פתאום משנתו כשכלו מזיע ורועד ועם תחושת מועקה גדולה בחזהו. הרגיש שכל גופו משותק בלי יכולת להזיז אבר, כאילו הוכה על ידי ברק. הוא התנשם בכבדות וליבו הלם בחוזקה. תחילה הוא לא ידע איפה הוא נמצא. הוא שאל את עצמו היכן משפחתו, אשתו וילדיו. ומה הוא בכלל עושה במקום הזר הזה. בהביטו הצידה הוא ראה את הגזרנית נמה לצידו. רגש של דחייה וסלידה הציף אותו. ומאותו הרגע הוא לא היה יכול לסבול אותה. (בשמעי זאת דמיינתי לעצמי אותו קטע בסרטו של פרנקנשטיין, שם פניו של גיבור הסרט משתנים אט אט לפניה של מפלצת.)

נסער ונרגש הוא החליט לקצר את חופשתו ולחזור לארץ.

מיד עם הגיעו לישראל הוא ניתק את קשריו עם המאהבת, וניסה לשקם את מצבו. הוא התקשר לביתה של אשתו ונענה בטריקת טלפון. אחר הוא הלך לבית הוריה, וכאן חיכתה לו אימה עם קיטוני אש וגופרית קללות ונאצות. איך הוא בכלל מעיז להראות את פניו אחרי שעשה לבת שלה את התעלול המכוער. כל תחנוניו בכיו והבטחותיו שהוא מצטער מאוד על מה שעשה ושהוא מבטיח שבעתיד לא יזוז מדרך הישר כהוא זה, לא הועילו לו ולא כלום. "לא אתן לבתי לחיות עם נואף חסר אחריות, שנוטש את משפחתו היפה והולך אחרי זנונים."

הוא שלח אליהם שליחים לשידול וגם אלה הושבו ריקם. לא יקום ולא יהיה, ניפגש רק ברבנות.

ידידו ושותפו לעסק, שבפניו שח את כל קורותיו, יעץ לו לגשת למגדת עתידות טובה, היא דודה מסעודה, אותה הוא מכיר מאז היותו ילד, והיא שימשה יועצת המשפחה משנים הרבה.

לביתה בשכונת עג'מי ביפו העתיקה הוא הגיע עם חברו, ואחרי הנישוקים והברכות היא כיבדה אותם בשני ספלוני קפה שחור וריחני. "באתי עם חברי הטוב שיש לו בעייה ואני מקווה שתעזרי לו בעניין," פתח החבר.

"ברוכים הבאים לביתי. יהי רצון שייתן אלוהים בליבי את התבונה לעשות למענו," ענתה הידעונית.

מיד ברוקנם את הספלונים היא הורתה להם כיצד להניח אותם הפוכים על הצלוחיות בצורה המסוימת הדרושה לטקס.

אחרי התבוננות ארוכה בציורים שעשה משקע הקפה על ספלו של הגזרן, תוך ריכוז גדול וקימוט גבינים, כשהספלון מסובָב בידיה של מסעודה פעם לצד זה ופעם לצד אחר, פסקה הידעונית בהחלטיות גדולה: "אתה מכושף!! נלכדת ברשת גדולה ומסוכנת שהביאה עליך צרה צרורה, ממש עד פי התהום." והיא הנידה בסנטרה להראות למיודענו את המראה של התהום העמוקה שצלליתה הופיעה על דופן הספלון. "והכישוף נמצא באיזה ארון מברזל שברשותך במדף העליון שלו. הוא ארוז בחבילה קטנה עטופה בבד חום. זהו כישוף חזק ובעל יכולת הרסנית מאוד."

"ארון ברזל יש רק בבית האופנה שלנו בחדר של הגזרניות!" צעק השותף החביב.

"לך ומצא במהירות את חבילת הכישוף," פקדה מסעודה על המכושף. "אותה יש לשרוף באש. את האפר תפזר בים, ואחר כך עליך ללכת ולטבול שלוש פעמים במקווה טהרה. ואני גם נותנת לך קמיע, אותו תתלה על צווארך במשך ארבעים יום, ובעזרת השם יתברך הכול יבוא על מקומו בשלום."

שני השותפים קמו להודות לידעונית, נישקו את ידיה ותחבו לאחת מהן בהצנע שטר מקופל של חמישים דולרים, אותו היא הצניעה בכיס שמלתה תוך השמעת דברי סירוב לקבל כסף מידידים ותיקים. ובמו ידיה היא תלתה את הקמיע על צווארו של הגזרן המכושף ופקדה עליו לא להסירו במשך אותה תקופה, אפילו לא בעת הרחצה.

יצא הגזרן מדודה מסעודה כשהוא נסער מאד מדוכדך ומלא חרדה. בדרכם חזרה הוא התייפח כמו תינוק. "איבדתי את הכל," אמר לחברו. "איך נפלתי לבור הזה ומי יקים אותי. אשתי ומשפחתה דוחים אותי," את הקשרים עם חברתו הוא אינו רוצה לחדש, ואת עניין הכישוף עוד לא גמר, ומה יעשה?

השותף הטוב ניסה לעודדו ולקחת דברים מליבו.

"קודם כל בוא נלך ונחפש את הכישוף."

 ושניהם מיהרו לבית האופנה שלהם ודבר ראשון הם רצו לארון הברזל אשר באולם הגזרניות. והנה, כשאך הושיט את ידו וכבר נתקל בחבילה חשודה בגודל תחבושת אישית צבאית. גם זו היתה עטופה בשקית ניילון ומבעדה נראה הצבע החום של הבד.

לקח על עצמו השותף לגשת למשפחת האישה ולספר להם את כל העניין.

עם הוכחות כאלה מוצקות, היותו עד ראייה לכל הסיפור, דיבורה של הידעונית וה"כישוף" עצמו, אותו הוא מחזיק בכיס מעילו כשהוא עטוף בשקית המקורית, בדיוק כפי שחזתה מסעודה, חידש השותף את מאמציו.

"במו עיניי ראיתי את ספל הקפה שלו ובמו אוזניי שמעתי את מה שאמרה דודה מסעודה," אמר למשפחה. "והנה הכישוף מונח בתיק שלי, ואתם יכולים לשאול אותה בעצמכם."

האם ענתה שאין בכך צורך כי מי לא מכיר את מסעודה, עוד מהכפר על יד הרי האטלס בצפון אפריקה. גם מהערים הגדולות, שם היו באים אליה לבקש עצה, ואומרים שיום אחד באה אליה אפילו בת אחותו של המלך.

"אתם יכולים לקחת על מצפונכם להזניח אותו אחרי שהתברר מה קרה לו בדיוק, יש מי שיכול לעמוד בפני כישוף כזה? ומה זה שונה אם היה נפגע בתאונה? גם אז הייתם מתנכרים לו?"

תוך כדי הרצאת הדברים החלו ניגרות דמעותיה של האישה. והאם הצהירה שעכשיו, משנתגלה שורש העניין בדיוק, הם יאמצו אותו חזרה לחיקם וידאגו לו עד שיירפא לגמרי. וכי מה אנחנו, ברברים עובדי אלילים? והלא דמנו ובשרנו הוא ואב לנכדים שלנו. ועוד אמרה האם שאת עניין הכישוף יש לחסל מהר ככל האפשר שמא יפגע גם ביתר בני המשפחה חס וחלילה.

השותף המתווך לדבר מצווה שאל אם מרשים לו לקרוא לבעל העניין שיספר להם הכול בעצמו ועכשיו. "הנה הוא יושב למטה במכונית שלי." והאישה רצה החוצה לקרוא לו, וכשהם מחובקים ומנושקים הדוק-הדוק עם דמעות על הלחיים, באו לדירה.

דבר ראשון הוא ניגש לאם-אשתו ונישק לה את היד תוך קידה ואמר "סליחה ומחילה גבירתי, נכשלתי וגרמתי לכם צער ואני מלא בושה, אני מצטער ומתנצל, תסלחי לי." אז היא אימצה אותו אל ליבה ונשקה לו על לחיו. וגם הזמינה אותו לשבת ואף טרחה לכבדו בשתייה.

בדמעות זולגות ובקול חלוש הוא חזר וסיפר את כל קורותיו בפני האם והבת, היא אשתו החמודה.

הדברים שנשמעו מפי הגזרן תוך כדי דמעות עשו רושם עז על השומעות. וכל כך התרגשו מעצם הסיפור שלוּוה גם בהצגת המוצגים, עד שגעו בבכי גם הן. וכמובן שהן קיבלו את הדברים כנכונים במלואם, (וכי מי יטיל ספק בידענותה של מסעודה?) והודו לאל על שהכישוף לא פגע גם ביתר בני המשפחה.

האם רצתה שעניין הכישוף יטופל ללא שום דיחוי. השותף הציע שהוא יסע מיד עם הבעל ליפו שם ישרפו את הכישוף ויפזרו את האפר אל בין הגלים. שכן ידוע שיפו משופעת בחורבות קרובות לנמל ומימי החוף מזוהמים מאוד בלאו הכי, ושנאמר טוב שזוהמה תבלע את המיאוס.

הוחלט שהכול ייעשה מייד. כולם נסעו ליפו לטקס שריפת הכישוף ופיזור אפרו לים התיכון. והאם, למרות שהיא קיבלה את אמיתות הסיפור והסכימה שהמכושף יחזור לבתה, בכל זאת עמדה על כך שהוא ייטוש את עולם האופנה, שם שורצות מיני דוגמניות משחרות לטרף. ובלית ברירה הוא קיבל עליו את הדין, נפרד משותפו הטוב והנאמן, ופתח עסק בשטח אחר בו, עובדת גם אשתו לידו.

ומאז הם חיו באושר ובעושר,

ועד מאה ועשרים.

* * *

שֶׁז: ריקוד המשוגעת 08

לכבוד צאת המהדורה השנייה של ספר שיריה "ריקוד המשוגעת" תקיים המשוררת שז חגיגה ספרותית ב"נסיך הקטן", סמטה פלונית 3, ת"א, בחצר, ב-24 במאי, מוצ"ש, בשש בערב.

בחלקו הראשון של הערב – בהנחיית ליאת כרמלי – ידבר על הספר אילן שיינפלד, ויקראו מתוכו: מאיה בז'ראנו, רחל חלפי, גלעד מאירי, דודו בוסי, נטעלי בראון, יערה שחורי, דדי הירשפלד ושז. ישירו משיריה של שז המלחינים: יונתן בר גיורא, דובי שוב ואלה.

בחלקו השני של הערב תתקיים במה פתוחה. המעוניינים להופיע, אנא צרו קשר בהקדם עם מרגרטה : 0577-762226 .

במקום יימכרו בהנחה ספרים ודיסקים של המשתתפים. כל הרוכש ספר יקבל במתנה פוסטר של הצייר רפי פרץ.

לפרטים נוספים: shez@bezeqint.net

("הנסיך הקטן" נמצא ליד קינג ג'ורג', בערך מול גן מאיר, סימטה פלונית 3, ליד פסל האריה. האירוע יתקיים בחצר).

* * *

דרושים פרטים לכתיבת ספר על רחוב נחמני בת"א

דרושים פרטים על תושבי רחוב נחמני בתל אביב מבית מספר 49 עד 67 וממיספר 54 עד 64. בימים אלה מסתיים כתיבת ספר על השכונה לקראת חגיגות המאה לעיר תוך איזכור קורות חייהם של התושבים שגרו ב"שכונה" בשנים 1932-1950. למסירת פרטים נא להתקשר למומו, (שלמה אביבי), טלפון: 054-2041584

 ו/או: momoavivi@gmail.com               

תודה.

* * *

חברים, תסלחו לי – אבל בעיניי ציפי ליבני אינה סמל לדרך מוסרית אלא דוגמה לזיגזוג-בדרך ולהפקרת חברים-לדרך בעודם מדממים במישור הפוליטי, דוגמה לחוסר ברק מנהיגותי ולשוני, בייחוד באנגלית, דוגמה ליכולת להיות בפנים וגם בחוץ, ליהנות משני העולמות וגם לתחמן את חלוקת עור הדוב עוד בטרם צדוהו –

 אוי ואבוי לנו אם היא תהיה ראש ממשלה!

אהוד בן עזר

* * *

החלילן המחונן אמיר מילשטיין מגיע לסדרת הופעות עם חברים בישראל

[הכותרת מטעם המערכת ששמעה פעמים רבות את נגינתו, ואפשר גם לראותו בלילות מחלל בשידורים החוזרים של התוכנית "טברנה" בטלוויזיה]

שלום לכולם,

בסוף חודש מאי אגיע לארץ למספר הופעות עם הרכבים שונים. נאחד את שלישיית טוקאן בתוכנית מיוחדת שתכלול חומרים חדשים וישנים. לטוקאן יחברו גם מתי כספי והפסנתרן המדהים אלון יבנאי, שזכה לאחרונה בפרס הגרמי היוקרתי בארה"ב. נקיים גם הופעות בכורה לרגל צאת אלבומו החדש של אלון בשם "יומן מסע".

להלן לוח המופעים:

30.5.08. חמדת ימים – טריו טוקאן מארחים את אלון יבנאי – מוסיקה ברזילאית בעיבודים חדשניים לצד יצירות מקוריות של חברי ההרכב. חגי רחביה – גיטרה; אמיר מילשטיין – חליל-צד; ג'וקה פרפיניאן – כלי הקשה; אלון יבנאי – פסנתר.

31.5.08. בית הקונפדרציה, ירושלים – "שעטנז" – אלון יבנאי בפסנתר ואמיר מילשטיין בחליל-צד; אמן אורח ג'וקה פרפיניאן בכלי הקשה.

3.6.08. מועדון זאפה, רמת החייל, ת"א – טריו טוקאן ואלון יבנאי מארחים את מתי כספי –ממיטב הרפרטואר הברזילאי. בין השאר שירים מתוך "ארץ טרופית יפה" וביצועים חדשים לשיריו של מתי כספי. רביעיית אלון יבנאי תבצע גם קטעים מהאלבום החדש "יומן מסע", חגי רחביה, אמיר מילשטיין, ג'וקה פרפיניאן, אלון יבנאי, מתי כספי, חגי כהן מילוא.

4.6.08. מועדון זאפה, רמת החייל, ת"א – טריו טוקאן ואלון יבנאי מארחים את מתי כספי – ממיטב הרפרטואר הברזילאי. בין השאר שירים מתוך "ארץ טרופית יפה" וביצועים חדשים לשיריו של מתי כספי. רביעיית אלון יבנאי תבצע גם קטעים מהאלבום החדש "יומן מסע", חגי רחביה, אמיר מילשטיין, ג'וקה פרפיניאן, אלון יבנאי, מתי כספי, חגי כהן מילוא.

6.6.08. אמפיתיאטרון שוני, פארק ז'בוטינסקי, בנימינה – פסטיבל חג הג'ז – "יומן מסע" – מופע מיוחד של רביעיית אלון יבנאי, אלון יבנאי – פסנתר; אמיר מילשטיין – חליל-צד; חגי כהן מילוא – קונטרבאס; ג'וקה פרפיניאן – כלי הקשה.

אשמח לראות את כולכם בהופעות והרגישו חופשי להעביר את רשימת ההופעות לכל מי שאי פעם פגשתם.

להתראות בקרוב,

 אמיר מילשטיין

* * *

צהריים לשלושה ב-189 שקל + 30 שקל תשר בְּמָגָנְדָה בכרם התימנים + זיכרונות על לֶבֶּנִיָה

מאת ס. נידחנוּן

סלסלת פיתות טריות, סלט טורקי טעים, צלחת גדולה של מלפפונים חמוצים וזיתים דפוקים טעימים, מוגשים לפתיחה לכל שולחן.

מנה חומוס ומנה חצילים בטחינה. טעים.

שתי מנות של שישליק-קבב כבש (שניים מהאוכלים חלקו ביניהם מנה עיקרית אחת) על מצע של מג'אדרה. הקבב מצויין. בששליק יש קצת יותר מדי פינות שומן.

3 בקבוקים של בירה שחורה.

כד מים קרים עם פרוסות לימון. [היום הלימונים מגיעים עד 16 שקל הקילו].

2 ספלי קפה טורקי עם שלוש פרוסות בקלאווה.

שבענו די והותר. החבר שלנו, פרופ' ג'ונתן גולדסטין מארה"ב, שאל אם יש אוכל "תימני". מסתבר שה"תימניות" של המסעדה נמצאת בעיקר במרקיהָ, אבל היה יום חם מדי, אף על פי שהמיזוג עבד כהלכה.

[מי שרוצה ג'חנון מעולה עם ביצה קשה חומה ועם רסק עגבניות טריות וסחוג – שיילך בשישי-שבת אצל פרידה בבן-יהודה 20א'. וללא קשר – אנחנו מתקשים להסביר לג'ונתן את ההבדל בין לָבָּנֶה לְלֶבֶּנִיָה, כי הוא סבור שלפני שישים שנה אכלו בקיבוצים לָבָּנֶה ולא מאמין לנו שאיש לא ידע אז מה זו לָבָּנֶה, רק לבניה, בצנצנות זכוכית עבה עם מכסה קרטון עגול. בקיבוצים הגישו את הלבניה במרקיות-פח גדולות עם מצקת, כתחליף לְשֶמֶן בסלט האישי של ארוחת-הבוקר, שלא לדבר על הפולקעס של המגישות במכנסי התעמלות קצרים עם גומיות ועם הכתמים האדומים בצוואר מהלילה, והיו שהיו צובטות את עצמן כדי שלא להיראות בודדות].

מגנדה. כשר. בהנהלת צדוק עמי וחיים חבורה. כרם התימנים, רחוב רבי מאיר 26, ת"א. 03-5179990

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק חמישי

חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

חלק ראשון של הפרק

בכפר בית-נובה לא פגש יהודה [רַאבּ] בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר-האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ'ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.

הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע-עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן; לקֶטִי בת-דודו, שבבית הוריה בזִירְץ גר תקופת-זמן; ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית.

ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן-דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.

יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני-גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים העידו על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:

"יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!" – הם ניסו למשוך בזקנו, "חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!" חרא בזקנך – כופר!

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!

הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל "חצר" מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע [שטמפפר], שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי הארץ. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.

"מדוע אל הקונסול?" שאל יהודה.

"אתם יודעים שארץ-ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים." הסביר יהושע. "האימפריה העות'מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט-צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.

"ואולם ארץ-ישראל היא אבן-שואבת לעולי-רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם –  בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית-לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ'מגרש הרוסים'. על-ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ-ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי הארץ העות'מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו-הונגרית. – אב"ע], ואם חס-ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."

הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:

"מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?"

יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה"שבאב" כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן-ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל-מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!

לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר-ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –

בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי-המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה"מאסר" את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ'סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש "השכלה" עלה ממנו.

התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג'דע, בן-חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת-כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן-כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי "כולל אונגארן" התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

אולמרט ובוש ייחקרו בירושלים על שוחד בחירות שקיבל אולמרט מבוש

מתברר שכל מופע האימים של ועידת הנשיא לא נועד אלא לאפשר לנשיא ארה"ב בוש לשחד את ראש הממשלה אולמרט במתן אמצעים צבאיים מתקדמים נוספים לישראל אשר יעזרו לאולמרט לשרוד, לתקוף את איראן כדי להשמיד את יכולתה הגרעינית וכן להיבחר לקדנציה נוספת! – חוקרי משטרת ישראל יגלו את האמת והיא תצא לאור בעוד חמש שנים כי גם את עו"ד אלי זהר לא עשו באצבע!

* * *

תיאטרון ירושלים לאמנויות הבמה

רח' מרכוס 20 טל. 02-5605757

אורי בית אור

"כמו נופים" – ציורים

אוצרת: נוגה ארד-אילון

5.6. -5.7.08, פתיחה: יום ה' 5.6.08 שעה 18.30

אכסדרת הנרי קראון

דברי פתיחה חגיגיים ונבונים:

אברהם כץ-עוז – אמן, יו"ר המועצה לישראל יפה

עוד מישהם מעניינים

נגה ארד-אילון – אוצרת התערוכה

אורי בית אור – הגורם לציורים ולתערוכה

שעות פתיחה: ימים א' – ה' 15.30-21.30, יום ו' 12.00 – 15.00

מוצ"ש: מצאת השבת עד 21.30, ובעיתות המופעים

הזמינו ידידים מתעניינים, נשמח לבואכם

קשר עם האמן (כולל רכישות): טלפקס 077-4045005; 054-2332742. betorori@gmail.com

* * *

לידיעת הקוראים: יש מצגת חדשה יוצאת מן הכלל של שרית שץ על שירי אלכסנדר פן. אפשר להזמין אותה חינם על ידי פנייה לשרית:

saritshz@gmail.com

* * *

לידיעת הקוראים

הסופר אהוד בן עזר לא יופיע בשום אירוע למלאת 130 שנה לפתח-תקווה

כי הוא לא הוזמן להרצות בשום אירוע שכזה

שהרי מה הוא יודע על תולדות אם-המושבות –

המושבה הראשונה של העלייה הראשונה?

[אבל ייתכן שהסופר י.ח. ברנר, שכידוע גר בעין-גנים, יוזמן להרצות]

* * *

דוד מלמד

חלום שחלמתי על אליעזר בן-יהודה

במלאות 150 שנה להולדתו של מחיה השפה העברית פותחות המסעדות הבאות בתל-אביב במבצע ארוחות בהנחה לתושבי העיר:

לאנטריקוט, אלהמברה, פאשה, ברוהאוס, סושי ריפבליק, הדסון בראסרי, מטינה, ברונו, בדולינה, למון גראס, שוקולייט, רוני ג'יימס, פסיפיק, מארי, ברוקרס, שה רומי, לה לה לנד, בוקצ'יו הבנה, סיים סיים, הוראס, סושידו, אמלי רסטו בר, ג'וז בר בורגר, פאנץ' ליין, אוליב ליפ, צ'יאנג ראי, ימאקה, פאפאגאיו, האני ביץ', בנדיקט, בורגוס, קבלרוס, קארפאצ'יו, קאסקו, קונשה טאפאס בר, אל אסאדור, אלבריו, ארנסטו 90, פודנט, פורטונה דל מאר, פוגיאמה ניו איסט, גלאסטו, איל פיצאיולו, איל תיאטרו. מינה טומיי. שיין. (רשימה חלקית). 

הבאים לארוחות ישתתפו בהגרלה שבה יוגרלו סופי-שבוע זוגיים במלונות הבאים באילת:

אמריקנה, אמבסדור, קלאב מד קורל ביץ', מרידיאן, מג'יק פאלאס, מאג'יק סאנרייז קלאב, גולדן טוליפ קלאב, רויאל טוליפ, קראון פלאז'ה, אקספרס ביט, רויאל ביץ', רויאל גארדן, ריביירה קלאב, פרימה מיוזיק, סיאסטה, סנטרל פארק, גולדן טוליפ פריוילג'. הרודס (רשימה חלקית).

קאם אנד אנג'וי!

* * *

אהוד בן עזר: פרק ישן מהיומן על הופעת הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) בחודש פברואר 1974

28.2.74. ו' באדר תשל"ד. יום חמישי. ביום שלישי התקיים כנס ענף הסברה של קצין חינוך ראשי באולם בת דור בתל אביב, בנוכחות הרמטכ"ל [רב-אלוף דוד אלעזר]. הוא ביקש שיפתחו בשאלות, והשאלות היו חריפות למדי. ענה בתקיפות אך לא מעמדת עליונות ובלי הרבה ביטחון עצמי. פתח דבריו בהתנצלות מדוע אינו מתפטר ואמר שבדק את כל מעשיו מאז נעשה רמטכ"ל ובא למסקנה כי אינו צריך להתפטר, אלא אם כן תחליט ועדת אגרנט אחרת. ובייחוד שיכולה לפרוץ מלחמה נוספת עוד בטרם תסיים ועדת אגרנט את דיוניה. דיבר על כך שאין פוליטיזציה בצבא מחוץ לפרשת אריק שרון. וכי אינו מתחרט שלא הדיחוֹ [את שרון] באמצע המלחמה. היה רושם שהוא בודד ועייף מאוד, ורצה לזכות באהדת הפורום הנכבד הזה של מסבירי צה"ל. אדם אחר לגמרי מאותו שחצן, נפוליאונצ'יק קטן, שדיבר אלינו לפני כשלוש שנים בכנס במכון בפתח-תקווה.

* * *

"חדשות בן עזר" משתתף בצערם

של המשורר מירון איזקסון ובני ביתו

על מות אם המשפחה

רות

* * *

יחסי השלום בין מצרים לישראל מתחממים מאוד

שר התרבות המצרי פארוק חוסני אמר בדיון שנערך לפני כשבועיים בפרלמנט המצרי: "אני אשרוף באופן אישי ספרים ישראליים אם יימצאו בספריות במצרים!"

חוסני הוא המועמד של מצרים לתפקיד מזכ"ל אונסק"ו, אירגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, ויש לו סיכויים לא רעים להיבחר. האירגון הפוליטי המושחת הזה ידוע ביחסו החם עד שורף לישראל במשך עשרות שנים של חרמות, התנכרות והפצת שקרים על אודותיה.

"חוסני נחשב לאחד ממובילי ההתנגדות בממשלת מצרים לנורמליזציה עם ישראל. בעבר אף האשים את ישראל בניסיון לגנוב את התרבות המצרית! – והוא מתנגד בתוקף לכל שיתוף פעולה עם ישראל." [איתמר אייכנר, "ידיעות אחרונות", 14.5.08].

אבל כל זמן שממשלת ארה"ב מממנת חצי מכל פיתה, שכל אחד מעשרות מיליוני המצרים העניים צורך, שאחרת יתמוטט שם המישטר – מתקשה מחמם השלום חוסני למצוא גפרורים.

* * *

הסרט הדוקומנטארי "היהודים רצחו את ישו" זכה להצלחה מסחררת בפסטיבל הסרטים בקאן

הסרט הדוקומנטארי "היהודים רצחו את ישו" זכה להצלחה מסחררת מצד המבקרים והקהל בפסטיבל הסרטים האחרון בקאן. הסרט, הפקה ישראלית שמחציתה במימון סעודי סיבובי (כנראה דרך תרומה לאיצטדיון כדורגל בגליל) – מגלה לראשונה כי ישו כלל לא היה יהודי אלא בחור פלסטיני מן הגליל שאימו הפלסטינית נאנסה על ידי נגר יהודי בשם יוּסוּף-אפנדי, והציונים הרשעים נישלו את עיסה מעל אדמת הכפר של משפחת אימו מַרְיָם וניסו להטביעו באגם של הגליל; כאשר הגיע הפליט הנמלט לירושלים, הסוחרים היהודים שעסקו בתגרנות על פתח בית המקדש – צלבו אותו כדי לשתות את דמו; ואחר-כך האשימו בהריגתו את הרומאים, שבעצם לא היו אלא מין כוח של או"ם שנשלח להשכין סדר במזרח התיכון ולחלק מזון לפליטים. הסרט מלווה בשירי מחאה של מחמוד דרוויש, יצחק לאור, אגי משעול, אהרן שבתאי, חיימקה שפינוזה וח.נ. ביאליק. עלות המחצית השנייה של ההפקה מומנה על ידי שירות הסינמה הישראלי. יוצרי הסרט מועמדים לפרס ישראל בשנה הבאה על עשיית שם לישראל בגויים. היוצרים הביעו צערם על  כך שהשנה לא חל פסטיבל קאן בַּפסחא או בחג הפסח.

* * *

האם כדאי לעשות מנוי לאתר של גיא?

נמענים יקרים,

החל מ-1 ביוני השנה יהיה אפשר לקרוא מתוך האתר של ד"ר גיא בכור 4 מאמרים בחודש שיינתנו רק בתשלום מראש ולנרשמים בלבד. מאחר שאנחנו פועלים לפי עקרון של קח ותן בחינם את החומר, נוכל להבא להביא מהאתר של ד"ר גיא בכור רק את שאר המאמרים שישחרר חינם לציבור, וזאת אם ייראו לנו חשובים. קוראים המבקשים לקרוא את מלוא מאמריו יפנו לאתר שלו ויירשמו לתשלום. זהו ניסיון מעניין ומעניין מה תהיינה תוצאותיו.

 אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

www.gplanet.co.il

לאהוד היקר שלום,

אכן, רבים מספרים לי שקראו את מאמריי אצלך. הרוב המוחלט של מאמריי ימשיך להתפרסם בחינם, להוציא ארבעה בחודש וכן מדד האיומים הביטחוניים. כך שאתה תמיד יכול למשוך את הרוב, שממשיך כרגיל. אני מעיין במכתב העיתי שלך ונהנה תמיד.

בברכה,

גיא בכור

* * *

אהוד בן עזר

יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד

אוקטובר-נובמבר 2007

מבוא ויומן מורחב

מבוא

אהוד בן עזר

היחזרו המוסלמים לספרד?

שנת 1492 היתה אחת השנים החשובות בהיסטוריה הספרדית. גרנאדה, המעוז המוסלמי האחרון, נפל בידי המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה; קולומבוס גילה יבשת חדשה, אמריקה, (שחשב אותה בטעות להודו); היהודים גורשו מספרד לאחר שבערים אחדות, שאותן כבשו בהדרגה הנוצרים מידי המוסלמים, נערכו פוגרומים, וקהילות יהודיות שלמות נשמדו או התפזרו, כמו בשנת 1391 במדריד.

אך בספרי ההיסטוריה ובתודעה ההיסטורית שלנו חסרה התייחסות לעוד תהליך חשוב שמקביל לברירה שהועמדה בפני היהודים (לנטוש את ספרד או להתנצר) – והוא הסיפור של האנוסים המוסלמים, ה"מוריסקוס", אלה שגם אחרי הכיבוש היו עדיין בעלי חשיבות רבה לשליטים הנוצרים, המשיכו לבנות ולקשט עבורם, ונאנסו להיות "נוצרים חדשים" שאסור עליהם, למשל, לסגור את בתיהם כדי שיהיה אפשר לבדוק שאינם חוגגים את חגי המוסלמים. ואולם השלטון הקתולי לא האמין בהתנצרותם, ואחרי שגם התמרדו, גורשו האנוסים המוסלמים באכזריות אל מעבר לים, לצפון אפריקה. הספרדים שילמו לקברניטי הספינות עבור הטרנספר, ואלה, כדי להגביר את רווחיהם, הטביעו בים כשלושה רבעים מהמוסלמים האנוסים שתחילה קיבלו על עצמם את עול הנצרות – וכך הושמדו עשרות אלפי מי שהיו מוסלמים במקורם.

מהמאה ה-16 והלאה ספרד נקייה מיהודים וממוסלמים. ארץ נוצרית קתולית שהקימה כנסיות על מקום מסגדים ומחקה את אופיין היהודי והמוסלמי של עריה, בייחוד באנדלוּסִיָה. ביקרנו לאחרונה בערים מלגה, קורדובָּה, סֶבִיָה (סבילייה) וגרנאדה. כדי לראות שכונות וחלקים מוסלמים או יהודיים צריך הרבה דימיון וקריאה בספרים, לבד ממיבנים מונומנטאליים כמו ארמון אלהמברה בגרנאדה, שנשמר משום שלא היה כנסייה, ושימש גם את שלטון הכיבוש הנוצרי; או המֵסְקִיטָה, המסגד הענק בקורדובה, שנשמר לאחר שבליבו נבנתה כנסייה קתולית גדולת מימדים; אך עדיין ניתן לראות בחלקו הדרומי את ה"מחרב", מקום תפילת האימאם, ולשער כיצד נראה החלל העצום כאשר 40 אלף מוסלמים כורעים בו על שטיחים ומתפללים.

ודאי שאין סיכוי ואין סיכון שצאצאיהם של יהודי ספרד יחזרו אליה בהמוניהם, ושתהיינה להם תביעות דתיות לבנייה מחדש של השכונות היהודיות ושל בתי הכנסת. אנחנו גמרנו עם הפרק הזה. שונה הדבר באשר למוסלמים. לא רק המובלעות הספרדיות במרוקו מפריעות להם, ויש מהם שמדברים עליהן בטרמינולוגיה שהפלסטינים מדברים בה על פלשתינה ללא יהודים. אנשים כמוני, בעלי רגישות גבוהה לזרמי מעמקים המשתקפים בעיניים מוסלמיות, יכולים לחוש את רצון השיבה המוסלמי לערי ספרד, בייחוד באנדלוסיה. הנה שלושה "צרפתים חדשים", ערבים, לבושים בדרך של בוז להקפדה הספרדית על הופעה נאה, עומדים מול הכניסה ל"מסקיטו" בקורדובה, מצלמים בעיניים נוצצות כתובת ערבית על הקיר אך לא נכנסים פנימה. אני מרגיש בדיוק מה הם מרגישים ויודע מה הם חושבים. ואם עוד רגע אתבונן בהם, הם גם יידעו בדיוק מניין אני בא ומה אני חושב עליהם, כמו בפגישה אילמת עם פלסטיני עויין.

שלא לדבר על הכאפיות, הנמכרות בחנויות שחלק מהן בבעלות ערבית, והתיירות הצעירות מרחבי העולם העשיר, גם אם הן הולכות לעיתים יחפות ומלוכלכות, עונדות אותן לצוואריהן כצעיפים על שדיהן הצחים. שלא לדבר על מוסלמיות שהולכות בכיסוי ראש, אמנם לא עם רעלה, ועל סימטאות של חנויות ערביות שצעיריהן לבושים ברישול ונועלים סנדלים, שזה עלבון לכל גבר ספרדי שלעולם לא ייצא בסנדלים לרחוב.

מילא גירוש ספרד שלנו. אולי יותר טוב שלא נשארנו בארץ הקתולית שכנסיותיה מספרות בכמויות גדולות של צבע אדום את סיפור צליבתו של היהודי מנצרת, ואשר 90 אחוז מתמונותיהן הן קיטש גמור וחוזרות על עצמן לעייפה. יותר טוב שהתפזרנו באירופה ובצפון אפריקה וברחבי עות'מניה. לא היה לנו מה לחפש בספרד הנוצרית-בלבד שלאחר 1492.

אבל המוסלמים? לא חסר לה לממלכת ספרד כיום בעיות בצפון עם הבסקים והקטלנים, אז רק תארו לעצמכם איך היתה ניראית כיום אילו 20 אחוז או יותר מתושבי אנדלוסיה, או הארץ כולה – היו מוסלמים מדורי-דורות? האם רק שתי רכבות נוסעים היו מפוצצים לספרדים במדריד כדי שאחר-כך יעיפו בתבוסתנותם את ראש ממשלתם האמיץ שתמך במלחמה בעיראק, או שהיה עליהם להתמודד יום-יום גם עם תנועה בדלנית לעצמאות אנדלוס המוסלמית?

[פורסם בשינויים זעירים ביום 18.11.07, במדור "דעות היום" בעיתון "ישראל היום", תחת הכותרת "מסקנות מביקור בספרד: על הגורל המוסלמי-נוצרי"].

היומן

יום 1. נתב"ג-מדריד-מלגה

פרטים סידוריים

29.10.07. יום שני. 06.20 בבוקר. טיסת אל-על נתב"ג-מדריד 0395. מושבים 27AC. אל על כרטיס אהוד 1142486616367. כרטיס יהודית 1142486616368. [מוניות הדר לוד מת"א לנתב"ג. 03-9733886, 03-9711103. מחיר 2007 רק 85 שקל].

החלפת מטוס במדריד לחברת ספאנאייר. Spanair טיסת פנים מדריד-מלגה 6288JK יוצאים 15.10 – מגיעים למלגה 16.15. מזג האוויר 20-22 מעלות. קדימה 26 מעלות, המידע מהאינטרנט. ספנאייר כרטיס אהוד 117-2113124754. כרטיס יהודית 117-2113124755.

מונית למלון לאריוס במלגה, ל-2 לילות. במרכז החלק הישן של מלגה.

Larios [4 stars], Calle Marques de Larios, 2, 29005, Malaga. Hotel

+34-952-222-200

יומן מורחב

נתב"ג. אחייני שי במדים נאים, גבוה, עוזר לשלח אותנו למטוס ואף נכנס לרגעים אחדים לבקר אותנו. ממריאים בשבע בבוקר. קודם לכן, חילוף מקומות, יותר קדימה.

ארוחת בוקר ארוחת בריאות. מצויינת. גביע קוטג' קטן, גבינה לבנה קשה. זיתים שחורים. חמאה. דבש. מים קרים. קפה. פרילי. מיסלי. גרגירי רימונים, קוביות מלון וענבים. לחמניות טריות. סוף-סוף קיבלו שכל שאפשר בלי החביתות הנוראות והבליצ'ס חסרי הטעם.

יהודית מרגישה לא טוב. חם מדי בקטע המטוס שבו אנחנו יושבים. כאשר הדייל מצליח לגרום להגברת הקרור, מצבה משתפר. גם אני הרגשתי לא טוב בחום הרב.

פוגשים את גילה וצביקה זליקוביץ, הצלם והגרפיקאי המוכשר. אנחנו אמורים לפגוש אותם במדריד.

רואים סרט ועוד חצי סרט של פעולה. טסים כל הזמן מעל הים. אין מה לראות בחוץ למרות שאני יושב מצד צפון והשמש לא מפריעה. מעונן. טסים רוב הזמן מעל העננים.

נוחתים בנמל התעופה החדש במדריד. העיצוב מודרני ביותר. עמודים גדולים ועבים עם עיניים של רובוטים. לקראת סוף הטיסה החלו המעיים לוחצים עליי עד כדי כאב. אני לא מחרבן במטוסים כי לא נוח לי.

איך שירדנו, עוד לפני קבלת המזוודות, אני רץ לבית שימוש בנמל התעופה ומתרחשת לי תקרית מביכה. כמות השלשול עם הגזים היתה כה גדולה – בום! בום! בום!– עד כי ליכלכתי את שולי חולצתי וגם את המושב. מזל שהיה זה תא מבודד לנכים, רחב יחסית עם כיור נפרד, כך שיכולתי לרחוץ ולסחוט את כל החרא וגם לייבש קצת את שולי החולצה מול מייבש הידיים באוויר החם ולנקות סביב. אבל ההרגשה הכללית, לבד מההקלה הנהדרת במעיים – היתה די גועלית. כזאת קבלת פנים בספרד! ומדוע? הרי אכלתי במטוס ארוחת בריאות של אל על. בלי חומוס! ובראשי מזדמזמת כל הזמן שורה מפתח תקווה של ילדותי:

"אֶקְס לַקְס אַ גוּטֶע זַאך, מִאֶסְט אַ-בִּיסְל אוּן מִקַאקְט [מִמַכְט] אַ סַאך!" – אקס לקס סחורה טובה [דבר טוב], אוכלים מעט [קצת] ומחרבנים [עושים] הרבה!

הכנסתי את שולי החולצה למכנסיים ויצאתי לפגוש את יהודית המודאגת, שלא הבינה לאן זה נעלמתי זמן כה רב. הצטרפנו לגילה ולצביקה. למרבה המזל התנקיתי טוב ולא הסרחתי והם לא הרגישו ולא שמו לב ששולי חולצתי רטובים, ובתוך המכנסיים החולצה היתה עדיין רטובה לגמרי – אבל לא נפטרתי מההרגשה של הטינופת עד שלא באנו למלון במלגה והתקלחתי היטב והחלפתי בגדים.

מעודי לא עברתי חווייה לא נעימה כזו. זו אחת הסיבות שאני שונא טיסות מוקדם בבוקר. אתה לא מספיק להתפנות היטב ולרוקן את בני-מעיך, ואחר-כך סובל כל הדרך, ואם אתה מחרבן במטוס אתה אף פעם לא מצליח להתנקות כמו בחדר אמבטיה שמאפשר שטיפה, ואחר-כך מגרד לך בפי הטבעת ואתה מרגיש מטונף.

וחשבתי שאולי כדאי בכל זאת להשאיר איזה ציון לזכר המאורע יוצא הדופן שאירע לי עם נחיתתי בספרד. אמנם המלך חואן קרלוס לא הזמין אותי לנאום על השלום ולקבל פרס ולומר לגויים שהישראלים והפלסטינים אשמים באותה מידה בכך שטרם הושג השלום, אבל לפחות לוחית קטנה אפשר שתודבק בבוא היום:

"כאן חירבן האֶקְרִיטוֹר הנידח אהוד בן עזר! – שלקח שני קורסים בספרדית במכון סרוונטס בתל אביב לקראת המסע!"

נחזור לנ"ת מדריד. נוסעים במטרו פנימי, רכבת אוטומאטית ללא נהג, לאזור שבו נפרקות המזוודות. שתיהן מגיעות בשלום. יוצאים ועולים על אוטובוס פנימי חינם, ירוק, לנסיעה של עשר דקות לערך לטרמינל הישן של מדריד, המשמש בעיקר, אך לא רק, לטיסות פנים ארציות ואירופיות, גם הוא גדול מאוד ושימש כנמל התעופה הבינלאומי של העיר עד שבנו את החדש.

אוכלים בטרמינל לחמניה יבשה עם פרוסת חמון וגבינה צהובה. יהודית לוקחת בירה ולי כוס קולה גדולה עם קרח. הכריך רחוק מאוד מהבאגט הצרפתי (ואולם בהמשך ניווכח כי הלחמניות הספרדיות הן ממש מצויינות).

עולים למטוס קטן יותר של חברת ספאנאייר. בנחיתה של מטוס "אל על", כמו גם בהמראה עכשיו, לא רואים את מדריד מלמעלה כי העיר רחוקה. ספרד מלמעלה לא נראית מעניינת. היא די צחיחה עם כתמי עצים וחורשות פה ושם. טסים פחות משעה ויהודית שוב חשה ברע, אולי בגלל כוס הבירה ששתתה, והיא קרובה להתעלף. כך היה גם במטוס "אל על" עד שביקשנו להגדיל את הקירור, כי בקטע שבו ישבו צביקה וגילה היה ממש קר והם כלל לא סבלו בטיסה. איכשהו יהודית התגברה. במשך הטיסה מגישים שתייה, אבל רק בתשלום. החלטנו לוותר כי מים היו איתנו בבקבוק.

נוחתים במלגה כמו באילת. המטוס ממשיך מעל הים, עושה סיבוב פרסה חזרה כלפי היבשה ונוחת.

לוקחים מונית למלון. פחות מעשרים יורו. מלון נחמד מאוד עם מראה למדרחוב המרכזי. "לאריוס הוטל" ברחוב המרקיז מלאריוס. שלושה כוכבים. מומלץ מאוד-מאוד הגם שהוא צנוע ומוצנע. בחדר ישנם מקרר. כספת. מערכת להכנת קפה ותה עם שקיות מסוגים שונים. השירותים עם אמבטיה. מהחלון רואים את המדרחוב מרקיס דה לאריוס, שהוא רחוב הקניות הראשי של העיר, וכיכר קונסטיטוסיון, ולמרות המיקום המרכזי, אין רעש.

נחים קצת, ולאחר רחצה יוצאים לערוך טיול כל עוד אור, ומאוחר יותר גם מוצאים מסעדה בשם "לה דהסה רסטורנטה", La Dehesa, הנמצאת ברחוב לה בולסה 3, טל. 952-21-21-32. רחוב קטן יחסית שאליו מגיעים מהמדרחוב המרכזי מרקיז דה לאריוס, בפנייה שמאלה, כשפניך למטה לכיוון הים. אנחנו יושבים בחוץ, מחשיך. מרק עגבניות מעולה שכמותו לא אמצא עוד בהמשך הטיול, צלעות טלה בגריל, בינוני, כי יש הרבה שומן ומעט בשר. סנגריה מרווה וטעימה. וכן סוגי מקלות אפויים שאם איני טועה ניתנו במקום לחמניות.

החשבון המדוייק:

2 כוסות גדולות של סנגריה, 3 יורו.

1 קוקה קולה (היה ערב חם מאוד) 1.8 יורו.

1 מרק עגבניות, סוֹפָּה טומאטה, 4 יורו.

1 מרק חריף ליהודית, סופה פיקאדיל, בסגנון אנדלוסי-ספרדי עם חתיכות בשר, 4.6 יורו.

2 מנות לחמים, 1.7 יורו.

1 מנה של צלעות טלה בגריל, Chuleta Cordero, 15.9 יורו, מנה עיקרית אחת לשנינו.

ס"ה 31.5 יורו, שיחד עם הטיפ ודאי היו 35 יורו שהם לפי השער הממוצע של אז (6 שקלים ליורו) כ-210 שקלים. מחיר לא זול לארוחה שהיתה בה רק מנה עיקרית אחת, אף כי הסנגריה ומרק העגבניות היו יוצאים מן הכלל ורק בגלל המרק כדאי לחזור.

חוזרים למלון ונרדמים מוקדם מאוד בגלל העייפות של הטיסות, וכמעט גם לא ישנו בלילה הקודם בתל אביב.

תם יום ראשון בספרד.

ט.ל.ח.

המשך יבוא [נקי יותר]

 [אזהרה: פרקי יומן אלה אינם נחשבים חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בהם קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

איפה שלטונות המס כאשר מדובר בראשי ממשלות גם בעבר?

אנחנו נישום קטן-קטנצ'יק, עצמאי. ב-15 האחרונות נדרשנו להגיש לפחות 5 פעמים הצהרות הון, לעיתים בהפרש של שנתיים, והתווכחו איתנו על מקורו של כל סכום, זאת לבד מהצהרות השומה השנתיות, וכל זה עלה לנו לא מעט כי כיום אזרח ישראלי אינו יכול להתמודד מול שלטונות המס ללא ייעוץ והגשה מקצועיים, אם ברצונו למצות את מלוא זכויותיו.

אומרים שראשי הממשלות שלנו, ביבי, ברק, שרון, אולמרט, התעשרו מאוד בתוך תקופת שנים לא ארוכה לכהונתם, ובציבור מחשידים אותם – איך בא להם הכסף?

אז אנחנו שואלים את שלטונות מס הכנסה – מה עם הצהרות ההון שלהם? אם הם נדרשו להגיש אותן והן אושרו, הרי שהכול כשר ואין הצדקה להשמיץ אותם. ואם הם לא נדרשו להגיש הצהרות הון תקופתיות, או אם רימו – אזיי מהי עמדתם של שלטונות המס (אם יש להם עמדה בתקופה שבה גם הם עצמם נחקרים)  – כלפי נישומים אלה? כלפי כולם! ללא יוצא מן הכלל!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,836 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 341 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

הספר יימצא למכירה בשבוע הספר בדוכני זמורה ביתן ברחבי הארץ

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

2. כמות ספרים להזמנה _________

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה