חדשות בן עזר

תל אביב, אור ליום חמישי, י"ז באייר תשס"ח, 22 במאי 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: השוטרת, מתוך המחזור "נגיעות" (21).

צוואתו, וליל הסדר האחרון – של יהודה ראב בן עזר.

מכתב גלוי לנדין גורדימר בקשר למצב בדרום-אפריקה.

ש. שפרה: ספרות מסופוטמית לשם מה? מתוך הספר: המילים ככישוף והכישוף שבמילים, שיחות על ספרות המזרח הקדום.

ישראל הר / שני שירים: גֶּשֶׁר דוֹנַג / הַדִּבּוּר בַּעִדָּן שֶׁל צִלְצוּלִים.

יוסי גמזו: גֶשֶם פִּתְאוֹמִי, בְּלִי הַתְרָאָה, בְּלֵיל אִיָּר (שיר).

אביחי פאוזנר: מדוע לא הזמינו את אהוד בן עזר לדבר בפתח-תקווה במלאת לה 130 שנה?

כת-של-רשע חרדית אינה יכולה לצמוח בחלל הריק!

יוסף דוריאל: כששטיפת המוח גוברת על העובדות, המתרפסים הכפייתיים בפני אויבי ישראל משרתים בנאמנות את שטיפת המוח ההופכת את עובדות מלחמת העצמאות לעלילות דם נבזיות.

אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, אוק'-נוב' 2007, יום 2. מלגה.

תיערך בפתח-תקווה מחר, שישי, ל"ג בעומר, י"ח באייר תשס"ח, 23 במאי 2008, ב-17.30

בל"ג בעומר מדי שנה, יום פטירתו של יהודה בן עזר ראב, עולים צאצאיו ובני-משפחותיהם על קברות המשפחה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה ואומרים קדיש אחר קדיש, גם הנשים.

יהודה בן עזר ראב נולד בהונגריה בשנת 1858, חרש את התלם הראשון באדמת פתח תקווה בשנת 1878, והלך לעולמו כשבועיים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, והוא כבן 90.

אנחנו מציינים אפוא השנה 150 שנה להולדתו של יהודה, 130 שנה לייסודה של פתח תקווה ובחנוכה גם לתלם הראשון ו-60 שנה למותו.

אשרי האיש שחייו היו שלמים ובעלי ערך כיהודה ראב.

"מִשאלתי היתה תמיד שאוכל להמשיך לעבוד גם הלאה, עד סוף ימיי, ושלא אשאר אבר מדולדל. במידה שהדבר נוגע לכם, בניי ונכדיי, משאלתי היא שגם אתם תמשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מִשאלה היא. שאתם תעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע לכם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היותו אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם תרצו בכך, כמובן."

מתוך: ראב, יהודה, התלם הראשון, 1956 הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, מבוא ג. קרסל; מהדורה חדשה עם נספחים ועם אחרית דבר מאת [נכדו] אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988, עמ' 171.

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948, חגג ר' יהודה רַאבּ (בן עזר) כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכסים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. אך הפעם הזאת שינה ממנהגו: הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו הכחולות-עדיין הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," – החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד – "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנם הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה [שחלפו מאז 1948] זכרו בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת הרגשתם הברורה, כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, ב"זֵיידה", וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם לעולם.

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר של שנת תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, כאשר עצם ר' יהודה ראב את עיניו בביתו – בית-רעפים מרובע בן קומה אחת, עטור ברושים ועצי-זית – נשלח מעגל-חיים של כתשעים שנה מיום היוולדו בהונגריה בשנת תרי"ח, 1858 – מעגל של שבעים ושלוש שנה בדיוק למן היום שבו יצא עם משפחתו מהונגריה בדרך לארץ-ישראל – ומעגל של כשבעים שנה מיום עלייתו על אדמת פתח-תקווה, בראשית שנת תרל"ט, שלהי שנת 1878, – והוא היחיד מכל מייסדיה הראשונים שהאריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח (אף שכבר לא מיהר למקלט בשעת האזעקות מפני פצצות המטוסים המצריים שנפלו על ערינו ועל בתינו), ורק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-הנצח.

בטרם יאבד את הכרתו למשך שעות, עדיין הקפיד לצעוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אֵחוֹד!" כששתיים מבקשת נפשו: למות על מיטתו בישיבה, זקוף, כגבר (זו מורשת הכבוד ההונגרי), – ולהוציא את נשמתו ב"אחד".

לאחר שקבע ד"ר בכרך את מותו, באו אנשי חברה קדישא והורידוהו על הרצפה, הדליקו שני נרות וכיסוהו בסדין, ובניו ונכדיו הבוגרים עומדים סביבו.

הראשון מאנשי המושבה שהגיע לשמע הידיעה על מותו היה ראש שומריה במשך שנים רבות, ר' אברהם שפירא, הלוא הוא שֵׁיח' איבּרהים מִיכוּ בפי השכנים הערבים, וותיקי המושבה. הוא נכנס בדלת הגבוהה, החומה, הנפתחת אל מרפסת צפונית, שהיתה מקורה בשבכת-עץ צבועה ירוק וגזורה כתחרה, הזדקף בעמידת-דום חיילית, הצדיע למת ואמר: "זהו השומר הראשון, מורי ורבי! ומי שאומר אחרת, הוא שקרן!"

ההלוויה יצאה למחרת, יום שישי, י"ט באייר תש"ח, 28 במאי 1948, מביתו של ר' יהודה ראב ברחוב ביל"ו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה (וטרם סתמוה וכיסוה בבטון), והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בית הקברות של המושבה מראשיתה, (הקרוי כיום סגולה), שם נכרה קברו לא רחוק ממצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה, שמתה בשנת 1891 בהיותה בת שש בלבד. (והיא דודתו של אהוד בן עזר, שנפטרה 45 שנה לפני היוולדו).

במסע ההלוויה לא שלט עצב על מותו של ר' יהודה ראב. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה של המדינה בת השבועיים, ותושביה, שנהרגו מדי יום, ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים בוודאי פיכתה התחושה: הלוואי שכל אחד מן הנופלים, צעירים ברובם, ואלה העתידים ליפול, היה זוכה להשלים מעגל חיים שבע ימים ומעשים כמו ר' יהודה ראב מפתח-תקווה – חורש בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.

בעקבות "התלם הראשון, זיכרונות 1930-1862" מאת יהודה ראב (בן עזר), נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב), מבוא ג' קרסל, אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. הביא לדפוס: ראובן אשל. הפצה: מוסד ביאליק.

מהדורה חדשה זו כוללת את המהדורה הראשונה של הספר, שיצא לאור בשנת תשט"ז, 1956, בהוצאת מ' ניומן והספרייה הציונית.

כל המביא בול דואר עם דיוקנו של יהודה ראב או מגלה בפתח תקווה רחוב על שמו, יקבל מיליון טאלרים.

כן, עד היום אין רחוב יהודה ראב בפתח תקווה על שמו של חופר בארה הראשון, חורש התלם הראשון בה ושומרה הראשון.

פתח תקווה אף לא מצאה לנחוץ לציין את שנת ה-60 למותו וה-130 להולדתו. אבל זיכרו יהיה צרור לעד בכתבי כל צאצאיו ובהיסטוריה של העלייה הראשונה האמיתית שאותה פתח תקווה פתחה.

בפסטיבל סופרים שנערך בירושלים צוטט מפיך ["הארץ", "גלריה", 14.5.08, שירי לב-ארי]: נדין גורדימר לעמוס עוז: "אבל אתה מסכים שמה שקורה עכשיו בשטחים הוא בושה לעם היהודי והישראלי?" עוז מסכים. היא פונה לקהל: "הופעלו עליי לחצים לא לבקר בישראל והחלטתי לבוא. אני רוצה להזכיר לכולם כמה נחוץ שאויבים ידברו זה עם זה."

אז זהו. חשבתי שהיה מתאים שעכשיו תזמיני אותי אלייך לדרום-אפריקה, ובייחוד לשכונות המצוקה שבפאתי יוהנסבורג וקייפטאון, שבהן מתגוררים מיליוני שחורים מקומיים מובטלים ועניים-באמת (לא כמו העניים בישראל) וגם פליטים שנמלטו מזימבבואה [לשעבר רודזיה-הדרומית המשגשגת], ואשר בהן נימנים מדי יום מאות נאנסות שחורות, הרוגים ונשרפים שחורים – במהומות דמים נוראיות בין שחורים מקומיים לשחורים פליטים (ודווקא לא נגד השכונות המבוצרות הלבנות של העיר); ואני אתייצב בשעות היום הבטוחות באחד מאולמות הכינוסים של העיר, שבו יכולים להסתובב לבנים בביטחון ברדיוס של מאה מטר, (ממש כמו ברחבי ירושלים או תל אביב), ואני אפנה לקהל ואומר: "הופעלו עליי לחצים לא לבקר בדרום-אפריקה והחלטתי לבוא. אני רוצה להזכיר לכולם כמה נחוץ שאויבים ידברו זה עם זה."

מתוך הספר החדש: "המילים ככישוף והכישוף שבמילים", שיחות על ספרות המזרח הקדום

האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008, 356 עמ'

במזרח הקרוב העתיק התקיימו שתי ציוויליזציות גדולות, שהשפיעו על התרבות בחלקו המערבי של עולמנו – המצרית והמסופוטמית. אנחנו נעסוק בעיקר בספרות המסופוטמית, שהייתה קשורה בפולחן ובדת, וננסה להתוודע אל הציוויליזציה הראשונה בתולדות האדם.

המסופוטמים הרבו לבנות ארמונות ומקדשים, שהידועים שבהם הם הזיקורתים,^{^[1]} מגדלי בבל. כל המבנים האדירים שנבנו מלבני טין הפכו ברבות השנים לאבק והתפזרו ברוח, וגורלם הולם את דבריו של גלגמש, הגיבור המסופוטמי הקדמון שאמר על כל מעשי האדם: "הָאָדָם – קְצוּבִים יָמָיו,/ כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רַק רוּחַ."('עלילות גלגמש' לוח שני '342-'343) ואולם למרבה האירוניה הספרות המסופוטמית, שנכתבה על-גבי לוחות טין, נשמרה ב"ספריות" המלכותיות והפרטיות, שנקברו מתחת לחורבות הערים, וכך נותרה לפליטה. ואולי יש בכך כדי לשמש הוכחה ניצחת כי האדם כל אשר יעשה "רק רוח" – רוח האדם שחיברה את היצירות האלה שומרת על נצחיותה.

לפני חודשים אחדים הוזמנתי להרצאה בפני החוג לתרגום ולעריכה באחת האוניברסיטאות. אחד הסטודנטים שאל אותי: "לשם מה, מדוע צריך לתרגם ספרות עתיקה מלפני אלפי שנים משפות נשכחות לעברית?" גם אתם אל תרגישו שלא בנוח אם אתם מצטרפים לשאלתו של אותו סטודנט, ואם לא שמעתם עד היום על הספרות המסופוטמית; אילו לא היה לי בבית-הספר התיכון מורה להיסטוריה איש רחב אופקים, הייתי סבורה, כמו רבים אחרים, שהכל מתחיל מספר 'בראשית', ותולדות התרבות האנושית חופפות או כמעט חופפות את ראשית תולדות עם ישראל. רק אחרי ששקעתי משך שנים רבות בתרגום לעברית של הספרות שנכתבה במסופוטמיה, בין נהרות הפרת והחידקל, התגלה לפני עולם עתיק-חדש, שהציוויליזציות העברית והמערבית חבות לו חוב גדול. דברי-ימיה של הציוויליזציה במזרח הקדום, שחלקם שזורים וארוגים בהיסטוריה העברית, מקדימים את התרבות העברית במאות רבות של שנים, וגם את התרבות היוונית, ושתיהן קשורות אל ציוויליזציה זו בקשר לינארי בזמן ומושפעות ממנה.

נדמה לי שביחסינו לציוויליזציה המסופוטמית, אנחנו עדיין נמצאים בשלב שבו נמצאה אירופה הקולוניאליסטית במאה התשע-עשרה, שהתייחסה בפליאה גדולה, אבל גם במידה רבה של התנשאות, לממצאי האומנות המופלאים שהגיעו מאמצע המאה והלאה למוזיאונים באירופה. למען האמת היו האירופים מבולבלים למדי; יצירות האמנות ואחר-כך גם הספרות הותירו עליהם רושם רב; הם היו מרותקים אל הקסם הפולחני של היצירות, אך לא עמדו על חין ערכן האומנותי, כיוון שאלה לא "הסתדרו" עם המוסכמה שהציוויליזציה מתחילה ביוון. הם לא הצליחו למקם את האומנות החזותית, ואחר-כך גם את היצירות הספרותיות, בתוך הרצף שבו ארגנו וסדרו את תרבותם; וכך נמחקו מן הזיכרון התרבותי כאלפיים וחמש מאות שנות תרבות. היחס של האירופאים השתנה רק מאוחר יותר, והיום אין עוררין על התפיסה שמסופוטמיה היא ערש התרבות המערבית.

ההעדר של המזרח הקדום מדברי ימי המערב נבע גם מסיבות אובייקטיביות; שכן הציוויליזציה המסופוטמית נחשפה רק לפני כמאה וחמישים שנה, ועד אז הייתה קבורה תחת הריסות הערים, הארמונות והמקדשים; וגם עכשיו אחרי שמאות יצירות ספרותיות ואלפי מסמכים הועתקו והוהדרו עדיין עומדים חוקרים וקוראים נפעמים אל נוכח המסתורין הצפון בעושר ובייחוד של התרבות המסופוטמית; כדי להבין תרבות זו עליך לגבור על קשיים רבים: על כתב היתדות החידתי, על הלשונות השוּמֶרית והאכדית שעברו מן העולם; עליך להתמודד עם גיאוגרפיה שגבולותיה משתנים והולכים, ועם היסטוריה נפתלת של מדינות ואימפריות, עם מוסדות שלטון, סדרי כלכלה ומסחר מורכבים, הישגים טכניים, אומנותיים ואינטלקטואליים מרשימים, ועם דת רבת פנים.

ואולם אין ספק שחלק מן היחס המתנשא של המערב הקולוניאלי אל הציוויליזציה המסופוטמית שורשיו נעוצים בהתייחסות של התנ"ך ושל הברית-החדשה לממלכת בבל, שבהשפעתם נתפשו המיניות הפרועה והדקדנס כאפיונים מסופוטמיים עוד לפני שהתגלו הממצאים הארכיאולוגיים.

לפני ימים אחדים דברתי עם מו"ל ששם לעצמו מטרה להעשיר בתחום העיון את התרבות העברית מכל טוב העולם הגדול. הצעתי לו לתרגם גם אחד מן הספרים העוסקים במזרח הקדום, והוא אמר לי, כך או בערך כך, כדאי שזה יהיה ספר שיש בו עניין גם לציבור הרחב; ומדבריו השתמע שתרבות המזרח הקדום היא עיסוק ליודעי חן, מה שאין כן תרבות הודו וסין, למשל. בעניין זה גם "המתקדמים" שבינינו עדין שבויים בקונספציות ישנות, אולי גם מחוסר הכרות עם התרבות שבה מדובר.

ספרי 'מעלילות ראשית ועד מלכים ונביאים', שהופיע לפני שנתיים, נכתב לאחר שפרקים מספרות המזרח הקדום נכנסו לתוכנית הלימודים בתנ"ך. כמה מידידי אמרו לי שאני צריכה לשמוח או לפחות להיות שבעת רצון. למען האמת – אני לא, לכל היותר אני מרגישה שמשהו זז; לא אומר שאינני שבעת רצון כאשר שמותיהם של גיבורים כמו גלגמש, או אזכורים של "אנומה אליש", מיתוס הבריאה האכדי, מופיעים בספריהם של עמוס עוז ושל גבריאלה גור- רותם. אבל כמובן שהייתי שמחה באמת לו נכנסו 'עלילות גלגמש' ללימודי הספרות בבית הספר התיכון בצד מחזה יווני או בצד רומן עברי. ולו הצלחתי לשכנע במאי תיאטרון או מוסיקאי להציג את 'עלילות גלגמש' כמחזמר או כמחזה או כאופרה מה שאכן קרה במקומות אחדים באירופה. ואולי הציפייה שספרות עתיקה-חדשה זו תעמיד אתגר בפני סדר היום התרבותי שלנו, היא שהנחתה את כתיבת 'המלים ככישוף'.

הקושי שלנו, בני התרבות העברית, כפול ומכופל; נדמה לנו שהמסופוטמים גוזלים מאתנו את הראשוניות שלנו; והרי איך יכול עם סגולה שכמונו לוותר על סגוליותו הבלעדית, שהתנ"ך הוא הביטוי המובהק ביותר שלה?! אם אריסטו היה סבור שהיוונים רק שיפרו כל מה שקבלו מן הברברים, קרי עמי המזרח הקדום, על אחת כמה אנחנו. אבל מה נעשה עם העובדה שאין כמעט בתנ"ך אף ספר אחד שאין לו זיקה איזו שהיא לתרבות המסופוטמית. עם ישראל בכל התקופות ינק מן התרבות הזאת ערכים רבים אם בתיווכה של התרבות הכנענית השכנה, או במישרין כאשר תושבי ממלכות ישראל באו במגע עם האשורים והבבלים בעקבות כיבושיהם בארץ-ישראל בשלהי בית ראשון ובימי גלות בבל. אפילו לשיטתם של בני עם סגולה, כדי להבין את האפולוגטיקה של המקרא ביחסו אל תרבות המזרח הקדום מן הראוי להכיר את המזרח הקדום; כדי לקרוא תנ"ך כראוי, יש להתייחס אליו בתוך רצף תרבותי, תרבות המזרח הקדום.

ואולם לא רק זיקות תנ"כיות קושרות אותנו אל התרבות המסופוטמית: הלשון העברית השֵמית קרובה אל אחותה הבכורה האַכַּדית, אחת משתי הלשונות שבה נכתבה הספרות המסופוטמית (השנייה היא השוּמֶרית); שתי המעצמות הגדולות ששכנו מצפון לארץ ישראל, בבל ואשור, היו מעורבות בהיסטוריה של מלכות ישראל ויהודה; ספרות זו מדברת אלינו כאן ועכשיו במזרח, בארץ הקטנה שבה אנו חיים, מפני שהמחזוריות של יובש ופריון מכוונת את שעון הזמן הפנימי שלנו וגם משפיעה על הספרות והאמנות; ואולי לא פחות חשוב, ספרות זו רלבנטית לקורא בן ימינו באשר הוא; במרכזה עומד האדם חשוף ואין-אונים אל מול רצונם השרירותי של האלים; הקיום האנושי קצר הימים ורב התלאות, נתון לחסדי המחזוריות העונתית הגורלית, לכוד באימת הגבולות המפולשים לשבטים נוודים ולכובשים אדירי כוח; ובעיקר האדם לבדו אל מול אימת המוות. החרדה הקיומית המתמדת ותחושת האפסות של האדם באים לידי ביטוי בכל מבעי האומנות המסופוטמית. כפי שכתב המשורר נתן אלתרמן: "לוחיות החרס שעליהן נכתבו 'עלילות גלגמש' (האפוס האכדי הגדול) משקפים את התהייה על אין-שחר ואין-תכלית, הבאה לידי ביטוי בספרות האבסורד המודרנית."

ואולי כדי להמחיש את הזיקה שלנו לתרבות המסופוטמית אביא כמה חידות שאני מקווה שתיפתרנה תוך כדי שיחותיי על המזרח הקדום. ראשית כמה תמיהות שמתייחסות למקרא.

כך, למשל, מה מקורם במקרא של פסוקים ושברי פסוקים שהם בעלי אופי מיתולוגי מובהק ומאין הגיעו למקרא? לפניכם כמה שרידים מיתולוגיים מעין אלה. מדוע מופיעה המלה "תְּהוֹם" (בראשית א, ב) כשם עצם פרטי ללא הא הידיעה, ולעתים גם בלשון נקבה? מה הקשר בין "תהום" ל"תנינים" בפסוק: "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהילים קמח, ז)? והאם אפשר להתעלם מן הרוח המיתולוגית המרחפת על תיאור בריאת העולם בתשובת האל לאיוב (איוב לח)? מה מקורה של תמונת האל השׂם בריח ודלתיים לים, רוצץ את ראשו של לוויתן נחש בריח ושל לוויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים?

לפעמים החידה אינה בתחום התפישה הדתית, אלא בתחום הלשון. האוהב בשיר השירים מבטיח: "נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתּוֹרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים. תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" (שיר השירים א, י-יא). מה הם "תורי הזהב" אשר נעשה לאהובה? הרי לא ייתכן שמדובר בתורים, בציפורים על לחייה?

ובלשון העברית בכלל ולאו דווקא בלשון המקרא: מה משמעות שמה של העיר העברית הראשונה, שכצירוף סמיכות עברי הוא חסר משמעות, אלא זו שהוענקה לשם העיר בדרך הדרש? מה מקורן של מלים עבריות שאינן שֵמיות מפני שאיננו יכולים לחשוף את אותיות השורש שלהן, מלים כמו, "תרנגול" ו"ארדיכל"? מה מקורם של שמות החודשים העבריים שאינם בלשון העברית?

כדי לספק את סקרנותכם לפחות בחלקה: "תהום" היא דמות מיתולוגית נקבית, שמייצגת את המים המלוחים ושמה תיאמת, והיא בוראת מפלצות איומות בדמות נחשים למלחמה באל מרדוּךְ אויבה. "תוֹרֵי זהב" – המלה "תוּרוּ" היא מלה אכדית, שפירושה סרט או שרשרת עשויים זהב, וגם באכדית היא מופיעה לרוב בצירוף המלה "זהב". מדובר בתכשיט המכסה את הלחיים; עד היום אפשר לראות נשים בדואיות שתכשיטים מכסים את לחייהן. "תל-אביב" – נזכרת פעם אחת ויחידה בתנ"ך ביחזקאל, שישב כידוע בבבל: "וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְבִים אֶל נְהַר-כְּבָר" (ג,טו). באכדית: "תִלוּ" משמעותו כמו בעברית "תל (חורבות)"; "אַבֻּבּוּ" פירושו באכדית "מבול" או "שיטפון". המשמעות של "תל-אביב" היא תל-החורבות שמותיר אחריו המבול או השיטפון, ולא במקרה העיר שוכנת ביחזקאל על שפת נהר. "תרנגול" – בשומרית "תַר-לֻגַל" ומשמעותה "עוֹף המלך"; "ארדיכל" – מורכבת משתי מלים שהאחת אכדית, ואת השנייה שאלו האכדים מן השומרים: "אַרְדוּ" ו-"אֶכַּלוּ" ומשמעותה "עבד ההיכל". חודשי השנה – העברית שאלה את כל שמות חודשי השנה מן השוּמרית או האכדית. כך, למשל, "חשוון" או "מרחשוון" הוא באכדית "היֶרַח (החודש) השמיני", בלוח שעל-פיו ראש השנה בניסן, ואין לו שם קשר עם טעם מר כפי שמלמדים בכמה בתי-ספר אצלנו, וגם מסבירים שהוא חודש ,"מר" מפני שאין בו אף חג אחד; וכפי שראיתם מדובר ב- war‹u, יֶרח, שבגלל חילופי אותיות ב'ו'מ'פ' הפך ל"מר", והוא דווקא חודש מתוק מאוד מפני שהוא פותח את עונת הגשמים. "ניסן" – האכדים שאלו את שם החודש מן השומרים ופירושו "פרי הראש", "הפרי הראשון".

לפעמים השאלה היא בתחום ההיסטוריה. מי היו שתי הממלכות הגדולות, אשור ובבל, שהכריעו את גורלן של מלכות יהודה וישראל? מדוע, למשל, תפש כיבוש לכיש מקום כה חשוב בארמונו של סנחריב מלך אשור?^{^[2]}

ומכאן לשאלות כלליות: מיהו גלגמש הקדמון שמשוררים כמו רילקה וסופרים כמו קאנֶטי דברו בשבחו? מי היא סמירמיס שרוסיני כתב עליה אופרה? היכן נכתבו "שירי הויכוח" הראשונים שרווחו בספרות הערבית בימי הביניים? והיכן נכתבו "שירי הערש" הראשונים? מיהו הגיבור העממי הראשון הידוע לנו מן המעשייה המזרחית? ועוד ועוד.

ואולם ראשית כול נשאל את השאלה: מי היו המסופוטמים ומה היא תרבות מסופוטמית?

[1] מן השורש "זקר" שמשותף לאכדית ולעברית.

[2] אתמקד בעיקר בספרות המסופוטמית, ולא אוכל להשיב על השאלות ההיסטוריות.

התהילה כמוה כציץ נובל של עשב / הולך ובא, השמש מכה אותו ביובש

וְהִנֵּה הַמַּצִּיל – בְּרִיָּה קְטַנָּה שֶׁיֵּשׁ בַּיָּם

אֲנִי מַכִּיר זוֹכֵר וְיוֹדֵעַ שְׁמָהּ: חֻלְדָּה

בְּקַרְנֶיהָ הִיא חוֹפֶרֶת לְבַקֵּש מָזוֹן לָהּ

אָדָם גֶּשֶׁר שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ הַשֵּׁדָה

וְתָּגוּר בֵּין אֲנָשִׁים – וּמָט גֶּשֶׁר הַדּוֹנַג

הַתְּהִלָּה שֶׁהֵקִים לְמַעֲנָהּ רוּחַ קוֹסֵם

לָאָרֶץ וְשָׁם – כַּיָּדוּעַ לְכָל תִּינוֹק

חָלִילָה וְחָס חַיָּבִים לְהוֹדִיעַ מַשֶּׁהוּ

עָצוּב אוֹ שָׂמֵח וְחָשׁוּב – לְמִשְׁפַּחְתְּךָ

כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵת מֵעֲיֵפוּת מִתְכּוֹנֵן לְשֵׁנָה– לֹא

בַּחֲלוֹם לֹא בַּהֲזָיָה עַל נֶשֶׁף מַסֵּכוֹת – אֲנִי

נִשְׁבָּע: אֲנִי מְתַעֵב אֶתְכֶם בַּרְבָּרִים

עד כאן השירים וברכות לך אהוד ולכל עורכי וקוראי גיליונות מכתב עיתי – מישראל הר

האם יהא זה סביר להניח כי כשבוע-שבועיים לאחר היבחרו של ביבי לכהונת ראש הממשלה הבא – תורה על פתיחת חקירה נגדו ונגד המילארדר היהודי אמריקאי שלדון אדלסון בחשש לשוחד ולטובות הנאה?

כידוע לך יסד המיליארדר עיתון חינם בשם "ישראל היום", שאחת ממטרותיו הניכרות היא תמיכה בביבי, ואומרים שזו תהיה אחת הסיבות לניצחונו של ביבי בבחירות הקרובות ולהיבחרו לראש הממשלה. והשאלה היא אם אתה יודע איזו תמורה נתן ביבי לשלדון? והאם הסכומים שהושקעו בהרצת "ישראל שלנו" עומדים במסגרת התרומות המותרות למימון מערכת הבחירות של ביבי? והאם קורת-הרוח של שלדון לניצחונו של ביבי – האם אף היא בגדר תמורה לשוחד? והאם עתידים השניים לשבת במעשיהו תקופת זמן זהה לפחות לזו שמרָצֶה שם עומרי שרון על עבירות דומות?

הטלפונים אינם מפסיקים לטרטר – עיתונאים, פעילים, מכרים, אזרחים מן השורה. "איך אתם מרגישים? אתם חשים מאויימים? אתם יוצאים שוב למאבק?"

ובאמת, איך להרגיש ביום כזה? האם מפעל ההתיישבות הנפלא שבנינו בעשר אצבעותינו מוטל בסכנה? האם חבל הארץ הקסום הזה, האהוב כל כך על הישראלים, עומד להימסר לציר הרשע? האם מדינת ישראל תתנקש בריבונותה באמצעות קריעת חבל ארץ ריבוני ומסירתו לידי זר?

בנוגע לשאלה אחת איני מודאג, אני שלו לחלוטין. אני שלו באשר לתוצאה הסופית של המהלך. עברנו ימים קשה מאלה, כאשר ראשי ממשלה רציניים יותר ובעלי משקל ציבורי רב הרבה יותר מהנוכחי ניסו להביא לנסיגה מהגולן. מול כל איום כזה נחלצנו, יצאנו למאבק ציבורי דמוקרטי, בכל העוצמה ובכל הנחישות, גייסנו את תמיכת הציבור הישראלי ברובו המכריע, ותמיד ניצחנו.

אם יהיה צורך, נחלץ שוב למאבק נחוש, נרתום שוב את הציבור הישראלי ושוב ננצח. אין מצב שבו עם ישראל ייתן ידו לנסיגה מהגולן ולהחרבת מפעל ההתיישבות בגולן.

אבל אני בהחלט מודאג. כאזרח ישראל אני מודאג מאוד מעצם הידיעה שממשלה בישראל מסוגלת להוביל מהלכים מופקרים וחסרי אחריות לאומית כמו מו"מ על נסיגה מהגולן.

כאזרח מדינת ישראל אני מודאג מחציית כל הקווים האדומים וכל שיאי הציניות, כאשר ראש ממשלה משולל אמון ציבורי מינימאלי, ששקוע עד צוואר בחמש חקירות פליליות, שחשוד בעבירות חמורות ביותר, כולל שוחד, מרשה לעצמו להוביל מהלך כזה.

הרי כל ילד יודע למה נכנסה הכלה הזאת לחופה הזאת. הרי אין אזרח בעל שכל ישר, שאינו מבין את הציניות שבמהלך הבלתי מוסרי של אולמרט. הרי אין איש הגון שאינו מבין למה יומיים לפני חקירה קשה תחת אזהרה, ופחות משבוע לפני עדות מפלילה של עד מפתח מטעם התביעה בבית המשפט, נזכר אולמרט להוביל מהלך כזה, אחרי שרק לפני כשנה וחצי הצהיר, בהיותו ראש הממשלה, שלעולם לא תהיה נסיגה מהגולן.

הרי ברור לכל שהמטרה של אולמרט היא להסיט את כותרות העיתונאים מפרשיות השחיתות ששמו כרוך בהן – לעבר מהלכים מדיניים של "איש העולם הגדול המביא שלום על ישראל," כביכול. הרי אין אדם ישר שיטיל ספק בכך שאולמרט מנסה לגייס את "אליטות האתרוג" – בעיקר זאת התקשורתית, כדי שיתנו לו רוח גבית וישתיקו את הביקורת על התנהלותו, בחינת "שקט נסוגים". הרי אין דבר שקוף יותר מניסיונו לסנדל את מפלגת העבודה בממשלתו, לנוכח הלחץ הציבורי על מנהיגיה, שילך ויגדל ככל שהחקירות תתמשכנה, לפרוש מן הממשלה.

על כף המאזניים אינטרס אישי זר וציני, מול אינטרס לאומי מובהק. אין לי ספק איזה אינטרס ינצח בסופו של דבר, אך קשה לי להשלים עם העובדה שכך מתנהלת מדינת ישראל.

נ.ב. מסכים לחלוטין לחוות דעתך על החלילן הדגול אמיר מילשטיין [גיליון 344]. אגב, אמיר היה חניך שלי בגרעין לקיבוץ אורטל ובהיאחזות נח"ל נמרוד (היום היישוב נמרוד, סמוך לחרמון). היה זה בסוף שנות השמונים, ואף רבנות צבאית לא הפריעה לו להיות באורטל, לאכול ממטבחנו הלא כשר (אף שאין מגישים בו טריפה), כמו עוד גרעינים רבים מאז ועד היום.

גם אני, כמו משה גרנות, הוקסמתי מעטיפת ספרה של נורית יובל "ערפילית האגדות" שהיא איירה בעצמה [גיליון 344]. אני מתכוונת לרכוש את הספר בכיכר רבין בשבוע הספר, וליטול אותו הישר מן הדוכן בחגיגה הגדולה. בינתיים מצאתי אותו בקטלוג המרהיב של מכללת גורדון, והציורים הדבשיים מיד סחפו אותי אל אושר הילדות הנפלא.

על כך מגיעים שבחים גם למכללת גורדון ולעורך ד"ר שחף הגפני, היוצרים קטלוגים של ספרים חדשים מדי חודש, ומציגים תערוכת ספרים מרהיבה שתענוג לצפות בה בישיבה נוחה מול צג המחשב. כל ספר היוצא לאור נשאב אל הקטלוג כהרף עין והוא כבר זוכה בחיים משלו בעולם הווירטואלי. העטיפות המגוונות בתצוגה, כמו מתחרות ביופיין על פרס העיצוב, ובהקשר זה אני חשה זכות וגם חובה להודות להוצאת "דני ספרים" ולמעצבת מרינה סמוסבטוב שעיצבה את עטיפת ספרי "מחול השפירית" שיצא לאור ממש לפני ימים מעטים.

פרט קטן, או יותר נכון, מקף קטן, העציב אותי קצת בתצוגת הספרים. על ספרים אחדים מופיע תאריך הלידה של המחבר החי, המופרד במקף מתאריך הקץ העתידי. המקף הקטן והתמים שולח עין זדונית אל סוף החיים בניגוד גמור אל הספרים החדשים שנולדו זה עתה כתינוקות ספרותיים טריים המונחים עדיין בעריסתם.

אני מאחלת חיים ארוכים לסופרים ולספרים. כתובת האתר היא: www.gordon.ac.il . בהגיעך לאתר פנה לספרייה, ומשם לקטלוג ספרים חדשים לחודש מאי. לחלופין ניתן להשתמש במנוע החיפוש google ולהקליד "מכללת גורדון". ומשם להמשיך כנ"ל.

גֶשֶם פִּתְאוֹמִי, בְּלִי הַתְרָאָה, בְּלֵיל אִיָּר

עַל תֻּפִּים שְחוֹרִים שֶל לַיְלָה וּמַרְתִּיעַ

אֶת הַשֶּקֶט. אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ? מַלְקוֹש?

לֹא קוֹרְאִים לִי, וּבִפְרָט שֶתָּם לִגְווֹעַ

הַמַּלְקוֹש כְּבָר לִפְנֵי חֹדֶש. לֹא נִבָּא

שוּם חַזַּאי כִּי אֶתְקַמְבֶּק לִי וָאָבוֹאָה.

לֹא, אַף פַּעַם לֹא קוֹרְאִים לִי. אֲנִי בָּא

בְּעַצְמִי, בְּלִי יִפּוּי-כֹּחַ מִגָּבוֹהַּ,

כֵּן, הַלַּיְלָה כָּל גּוּפֵךְ אֵלַי רָתוּחַ

כִּי אָמְנָם הָיְתָה עֶדְנָה לִי, זֶה בָּטוּחַ,

לֹא זָקְנְתִּי כְּלָל. לְהֶפֶךְ. עוֹד שוֹאֵן לִי

אֵיזֶה אוֹן חָדָש שֶל סְטָמִינָה פְּרָאִית.

כָּךְ שֶאִם סוֹפְסוֹף חָשַבְתּ, גְּבִרְתִּי, שֶאֵין לִי

צר לי וכואב לי שאהוד בן עזר, ולא רק הוא אלא נציגי דורו, כולם לא זומנו ויש להניח שגם לא יזומנו לקחת חלק ולתרום לחגיגות היובל (באם 130 הוא יובל, לפי ראות עיניו של מן-דהוא). אך הדבר מרחיק לכת, וגם מבין בוגרי מלחמת העצמאות, המבוגרים מעורכנו במיספר שנים, גם מביניהם, עד כמה שידוע לי, וידוע לי ממקורותיי, לא זומן עדיין, עד כה, איש, ויש להניח שגם לא יוזמן.

אקצין ואומר, עם כל הסיכון שאני לוקח על עצמי, שיהיו אלו חגיגות לציון הישגי ההנהגה המקומית הנוכחית, קרי: איציק אוחיון, ראש העיר המכהן.

העיר הזו היא חזות פני נוף הולדתנו וארצנו וכל מה שהתרחש בה מהעלייה הראשונה המהוללת, דרך העליות השנייה והשלישית המפוארות, קיבוץ הגלויות לאחר השואה וההכחדה, הקמת המדינה ובניית מדינת היהודים עד ימנו אנו, ולמה אנו צפויים בחגיגות אלו? – למיפגני ראווה סכריניים דוחים ומבחילים.

האמת, לא רציתי להתייחס לזה למרות הכאב והצער, אך לאחר התייחסותו של אהוד לא יכולתי לעבור לסדר היום,

עדיין לא מאוחר, עוד ניתן ואף חובה לשבץ במסגרת האירועים נציג של משפחות דור המייסדים, אחד מילידי המושבה שלקח חלק במלחמת העצמאות, אחד מהעולים שהתיישבו בעיר לאחר מלחמת העולם השנייה. אחד העולים שהצטרפו לאחר מלחמת השחרור. וכמובן נציג הנוער הנפלא של ימינו אלה. ניתן לפתח גישה זו להסתעפויות ונתיבים שונים, אך לשם כך צריך רצון ופתיחות ולא אטימות ושחצנות. ועוד דבר פעוט נחוץ, והוא נציג אותנטי שהמושבה-העיר הם חלק בלתי נפרד ממנו למשל כמו, אולי, אהוד בן עזר, מה דעתך ראש העיר הנערץ?

אהוד בן עזר: לי אין שום זכויות ביטחוניות או מעשיות אחרות בתולדות פתח-תקווה ואני לא מייצג שום דור שגדל בה, וגם אינני גר בה מאז שהתגייסתי לשירות חובה.

אבל אני הסופר-ההיסטוריון היחיד מבניה שכתב עליה ספרים כה רבים, דוקומנטאריים-היסטוריים וגם בידיוניים, ואין עוד איש חוץ ממני שיודע כיום טוב יותר את תולדות המושבה וגם את פרשת הדחתה של "אם המושבות" מהיותה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה כבר ב-1878 – הדחה בתמיכת האקדמיה הישראלית (אשר ממורך לב ומקוצר דעת איננה מסוגלת להסביר כיצד יהודים עלו לארץ להתיישב בה לפני שהגויים בעטו בהם בפרעות 1881), ובזכות האינטרסנטיות לְראשונות של העולה החדש מרומניה מאיר ניצן, ראש עיריית ראשון לציון (שבתחומים אחרים יש לו זכויות רבות), וכמובן בזכות הבורוּת של אנשי פתח תקווה עצמם לגבי תולדותיהם, שבחג ה-130 לעירם אינם מזכירים שהיא ראשית העלייה הראשונה!

וכאשר עורכים בפתח תקווה יום עיון היסטורי על תולדות המושבה, אותי לא מזמינים לספר בו את סיפורה ואת סיפור מייסדיה, רובם עולי הונגריה; סיפור שראשיתו גם בהשפעתו של אבי-סבי לאזאר-אליעזר ראב, בכפרו בהונגריה בשנות ה-60 של המאה התשע עשרה, על אחיינו יהושע שטמפפר ועל בניו יהודה ומשה-שמואל ראב בן עזר לעלות עימו לארץ-ישראל כדי לייסד בה מושבה. וההפסד איננו שלי אלא של פתח תקווה, שערלו אוזניה משמוע את הרצאתו של הסופר היחיד שכתב כה רבות על תולדותיה והגן על שייכותה לראשית העלייה הראשונה!

אני היחיד ששמע, בפגישה אישית עם בן-גוריון במשך לילה ארוך בירושלים, את המשפט מפיו: "אולי אתה יכול להסביר לי מדוע יהושע שטמפפר עלה ברגל לארץ-ישראל? כי מכך התחיל הכול!"

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" בהוצאת אסטרולוג, 2005

יפה כתב אותו אדם, שחתם בעילום שם [גיליון 344], כי קיימת התנכלות משטרתית כלפי אהוד אולמרט. כמי שמזדהה, אני בהחלט רוצה להרחיב ולפרט קצת יותר.

למרות השינויים שחלו במרוצת השנים, שוטרים נשארו זן די מוגדר. ניתן לראות בהם בעלי דחף אלים, אשר ממומש מהצד החוקי של המפה החברתית, אולם לא מבחירה. פשוט, כעבריינים, השוטרים היו נותרים נפלים, שכן עבריין אמיתי, זקוק למחשבה מהירה, הרבה יצירתיות, דמיון מפותח וחשיבה מופשטת – ארבע תכונות, אשר קשה מאד למצוא בשורות המשטרה.

על כן, מלמדים העבריינים את המשטרה, שוב ושוב, מול עינינו המשועשעות, פרקים רבים בהתנהלות ובהתמודדות עם החוק במימשל דמוקרטי. המשטרה, אשר כוחותיה דלים, בחומר וברוח, לעומת אלה של העבריינים, הפכה זה מכבר לחוכא ואיטלולא. לאחר שהמשטרה כשלה בהעמדתם לדין של משפחות הפשע הבכירות, ומי שכבר הועמד לדין, יצא במה שניתן להגדיר, בין אפס חיוב לחיוב אפסי – לאחרונה שוטרים גם כושלים ונכשלים בתפיסתם של גנבים פשוטים. פעמיים, בשבועיים האחרונים, נפל שוטר אל מותו במרדף אחר גנב או פורץ. השוטרים שנהרגו וכונו בפי חבריהם גיבורים, היו בסך הכול שוטרים לא מתוחכמים מדי ואם היו קצת פחות טיפשים, לא היו קופצים אל מותם ללא מחשבה.

בנקודה זו, של תסכול תהומי בשורות המשטרה, לא נותר להם, אלא להציג הישגים, במקומות שאין נאבקים בהם. חלוקת דו"חות תנועה, היטפלות להולך רגל שחצה (מבלי להסתכן) באור אדום, חקירות צווארון לבן בדרגים נמוכים – כל אלה מעסיקים את המשטרה, אשר כמעט ואינה עושה דבר בסביבות הפשע הקולוסאלי.

אולמרט אולי נחשב לצווארון לבן בכיר, אולם אין מי שמנוע מלהתגונן כראש ממשלה. כל פקיד בנק, שלא לדבר על איש עסקים, הינו בעל יכולת רבה יותר להתגונן מול האשמות, כולל האשמות שווא, מאשר ראש ממשלה. ענייני המדינה רובצים על כתפיו סביב השעון. עיני הכול מופנות אליו. הרגישות בענייניו אולי רבה יותר, אולם גם התיאבון ללכוד אותו כפושע, רב יותר אצל חבורת המתוסכלים המכונה משטרה.

וכך מתקיים ציד מכשפות משטרתי, יום יום, שעה שעה, כבר מעל לשנה, כלפי ראש ממשלה, מהטובים שידעה ישראל, אם לא הטוב שבהם. למרות הדיבורים על יהירותו, הוא נוהג כאדם צנוע, מדבר עם אנשים בגובה העיניים ואם יש לו כסף – הרי שעשה זאת בעצם כישוריו, יכולותיו וכישרונו, לאחר שעסק שנים רבות בעריכת דין לסוגיה.

בינתיים, הפשע המאורגן, הקיים בארץ באופן ברור, וגם במימשל ובמשטרה מודים בקיומו, ממשיך לפרוח ולשגשג. רוצחים, מוהלים, מלבינים כספים, והמעצרים קצרים והעונשים אפסיים, אם בכלל. בינתיים גם גובר התסכול המשטרתי. הם טרם הבינו, שללא אנשים איכותיים, הם ימשיכו להיכשל. בינתיים גם ממשיכים להציק לראש הממשלה אולמרט, אשר הוכיח עצמו גם כאחד המדינאים הטובים של ישראל.

האמת, כלל לא משתלם להיות ראש ממשלה בישראל. ישר מחפשים להוריד לו את הראש על עניינים, אשר בתור אזרח, כמעט שאין סיכוי שהיו עולים לדיון. זאת מאחר שבמרבית הפעמים כלל לא מוגש כתב אישום והפעולה נותרת עלילה משטרתית בלתי מבוססת. מרגע שאשכול הפך לראש ממשלה, מיררו לו בן-גוריון וחבורתו את החיים. רבין נפרד מכיסאו, בשל חשבון דולרי, שהיה לגיטימי כשנפתח (רבין היה אז שגריר ישראל בארה"ב) והיה בכלל שייך לאשתו. אחרי שרון ממשיכים לרדוף עד היום וכעת אולמרט.

אלא שהולך ופוחת הדור. פעם דמויות כבן-גוריון, משה שרת וגולדה מאיר מיררו את חייו של ראש הממשלה. כיום נוספת לאולמרט ההשפלה, שאת חייו ממררים שוטרים דלי כישורים, שאותם ואת קשריהם בעולם הפשע, טרם ביררו.

בראיון בתוכנית "דין ודברים" ב"קול ישראל" התלונן נציג מתנחלים על כך ש"דואר שליחים" אינו מגיע ליישוביהם. הוסיף על כך משתתף אחר בדיון, ח"כ אחמד טיבי, ואמר שגם ליישובי הערבים אין "דואר שליחים" מגיע בנימוק של "סכנה ביטחונית", ועל כן נדרשים האזרחים הערבים באיזורו לבוא לקחת את דברי הדואר בקניון נתניה, והוא סיים את דבריו בהערה מאקאברית: "למרות ששם הסכנה הביטחונית גדולה יותר!" – המראיין לא מיד הבין ואחמד טיבי הסביר: "שם נהרגו יותר אנשים!" ולא פירט איך.

לאחרונה אני נדרש הן על ידי משפחתי והן זרים לזיכרונות ילדותי. שלא בטובתי הכרונולוגיה מאלצת אותי להודות ששנות הילדות והבחרות חלפו ללא שוב. הן הותירו אותי בוגר מפוקח, ולא תמיד הפרצוף הניבט אליי ממראת גילוח הבוקר מוצא חן בעיניי. דמותי הולכת ומזכירה את תווי פניו של אבא. נכדיי, בניה של בתי חני, הגיעו לפרק הלימודי שבו הם נדרשים להציג את תולדות משפחתם, וכך אני נדרש לחזור ולהיזכר בחוויות ילדות ולהציגם באוזני נכדיי בצורה שתרתק אותם ותגרום להם להיקשר אל השלשלת הגדולה היצוקה חוליות- חוליות המרכיבות את ההיסטוריה הפרטית והכללית של משפחתנו בארץ הזו.

הזיכרון הראשון הברור שלי קשור ל"זיידה", הוא יהודה ראב, אב סבי [ברוך בן עזר ראב]. גרנו, אבא אימא ואני, בביתו של הזיידה [ברחוב ביל"ו] כשתפקידם של הוריי היה בין היתר טיפול ותמיכה בזיידה בשנות זיקנתו.

בצידו המערבי של הבית היתה כורסת קש מרופדת ממתינה לזיידה, והוא היה מתרווח עליה לספוג את חומה של שמש אחר הצהריים. אני, זאטוט בן שלוש ומחצה, ניגש אליו לקריאתו והוא מושיט את ידיו החזקות הזרועות בכתמי זיקנה, מאמץ אותי לחיקו ולוחש על אוזני:

"דו ביסט מיין טאיירה ווארם פלאש!"[אתה הבקבוק החם היקר שלי!]

אימא [מרים גיסין, בתו של ברוך] ואני מקיימים כעין טקס בכל בוקר. אני שואל:

והיא עונה: "גוט מורגן זיידה!" וממשיכה: "קום אעסן." – בוקר טוב סבא, בוא לאכול ארוחת בוקר.

הזיידה, שעצמותיו הזקנות דואבות וגורמות לו שיהיה נרגן, מקבל את פניי בברכה, ואני –מאמץ את כוחי ומטפס אל מרומי מיטתו הגבוהה, מחבקו ונושק לחלקת מצחו. מפוייס ונינוח הוא יורד מן המיטה, נוטל את ידי הקטנה ואנו מובילים אחד את השני לעבר שולחן ארוחת הבוקר.

בל"ג בעומר בשנתה הראשונה של מדינת ישראל נפרד הזיידה [סבא-רבא] שלי ממשפחתו, ושבע שנים ומעשים עצם את עיניו בפעם האחרונה. הגעגוע אל האיש הנפלא הזה אינו פוסק בי עד היום.

חורף, הלילות קרים והרוח שורקת במרווח שלבי התריסים. באחד הלילות הרוח נרגעת באחת ושקט מוזר שולט בחוצות. אני כבר "גדול", תלמיד בבית הספר בו מלמדת גם אימי מרים. באותו לילה חורגים אבא ואימא ממנהגם ומעירים אותנו באישון לילה. אנו מתלבשים בבגדים חמים [אני הבכור ואחי הקטן דני] ואז נפתחת הדלת אל החצר ואני רואה איך אגדות קורמות עור וגידים ומתגשמות מול עיניי. העולם כולו לבן. שלג ירד באותו לילה ועטף את הנופים המוכרים של ילדותי בכיסוי לבן, רך וקסום. מחשש שמא יימס השלג עד הבוקר החליטו ההורים להעירנו לחוויה החד-פעמית הזו. בפינת החצר אנו הילדים, בעזרת אבא ואימא, עורמים את השלג הטרי לערמה גבוהה המקבלת לבסוף צורת איש שלג, הפעם אמיתי ולא מצוייר כמו בספר. שני פקקי בקבוק – עיניים, גזר נעוץ במרכז הפנים הוא האף. כובע עטור בנוצה מכסה ומהדק קני-קש זהוב – שערות. ואז מתחילה מלחמת כדורי שלג שבה כולם נוטלים חלק. הבוקר המאיר מוציא אותי אל החצר כמי שנורה מקנה תותח, אבל במשפחתנו לא מוותרים על משמעת וסדר וכך אני מוצא את עצמי חמוש בילקוט וארוז כהלכה ניצב בין שאר תלמידי בית-הספר וממתין להכרזתו של המנהל על יום ללא לימודים "בגלל המצב". היום הפך לחגיגה של ממש ועד מהרה לא נותרו בחצר מי שלא "נפגעו" מכדורי השלג. זה כלל גם את צוות המורים. המורה לאנגלית זאב סאבו פגע בכדור שלג באימא ואני כמובן שלא עברתי על כך בשתיקה. במארב מתוכנן היטב המתנתי לו ביציאה מחצר בית-הספר ואז מילאתי את פדחתו ואחורי גבו במנה גדושה מן הלבן-הלבן הזה. התוצאה למעשה לא אחרה לבוא. נתפשתי ונמסרתי לידיה האמונות של אימא, שבאותו רגע שכחה את המתודה והדידקטיקה, ואת התוכחה חשתי בשיפולי גבי ששילם את מלוא המחיר.

שני דברים הרווחתי משובו של אבא מהצבא בתום שירותו במלחמת השחרור. האחד גור כלבים גזעי-למחצה שגודל וטופח במטבח הצבאי וצמח למימדים לא שיגרתיים אך מראהו ואופיו היו כשל כלב מזן זאב בלגי. הפריט השני היה מילוי הבטחה שניתנה לי על ידי מפקד חוליית התותחנים בעת ביקור אצל אבא במפקדת הגדוד הפתח-תקוואי, באחת מן ההפוגות בקרבות. מאחר שמפקדת הגדוד מוקמה בשולי הכביש המוליך מזרחה, מעבר לראש העין, בואכה אלעד של ימינו, לא רחוק מהמאוזוליאום הרומי. הורשו בני משפחה של החיילים המלאבסים להתארח לפרק זמן קצר אצל בני משפחתם. האטרקציה עבורי היתה עמדת תותח שדה, "נפוליאונצ'יק", שאת רעמי פגזיו שמענו במושבה מדי פעם. ליד התותח עמדו מסודרים פגזים מבריקים בגוון זהוב ואני מבקש מהתותחן לתת לי אחד מהם. תשובתו הייתה – אם תצליח להרים, הוא שלך. כמובן שלא עלה הדבר בידי ואני, מאוכזב, מבקש את עזרתו של אבא. ואז התותחן מתחייב בפניי שאת התרמיל הראשון בהפגזה הבאה הוא מפקיד בידיו של אבא למסרו לי.

ההבטחה קוימה והתרמיל של התותח נמצא ברשותי עד היום. גור הכלבים המגודל הופקד בידי לטיפול. הייתי אחראי על ארוחותיו ועל מי השתייה שלו וכן גם על ניקיון החצר. למרות שהיה קשור בשלשלת ברזל עבה בפינת החצר, ונביחתו הילכה אימים על זרים, לא חשתי אי פעם מאויים על ידו. כשלא היה מי שישגיח על מעשיי, הייתי משחרר אותו מכלאו ורותם חגורה לצווארו וכך היינו משוטטים לנו בשכונה כשאין מי שיעז להתקרב אלינו. שיא השיאים היה כשלקחתי את הכלב לטיול למכולת השכונתית ובזכותו התקצר תור הקונים במכולת פלאים. עד שדווחו מעללי להוריי ומאז נאסר עלי לשחררו.

[אהוד: ביתנו עמד בצידו השני של מגרש הסבא-לשעבר, הפונה לרחוב פיק"א, ואני זוכר עד היום גם את שמו של הכלב הנהדר ההוא הקשור לגזע עץ התות הענק: קאדו. ועל שם מי? על שם סיר אלכסנדר קאדוגן, נציג בריטניה באו"ם ערב הקמתה של מדינת ישראל].

אין ילד שלא עמד לפני הוריו ולא ביקש "משהו טוב", המשהו טוב של ילדותי היה תוצרת בית. בגינת הבית גודלו ירקות העונה, אלה טופחו בדרך כלל על ידי ההורים, אך אנו הילדים היינו מופקדים על האחזקה השוטפת. כלומר עישוב, דילול, השקאה, ובעיקר הקטיף. בשעות בין הערביים היתה הבטן מתחילה "לקרקר". אני ניגש אל דלת המטבח ומבקש מאימא "משהו טוב". בחלקו העליון של ארגז הקרח עמדה תמיד צנצנת זכוכית מלאה בשומן תרנגולת מומס מעורב בבצל מטוגן [שמאלץ]. פרוסת לחם שחור טרי, פאר תוצרת מאפיית בומביי, מרוחה בנדיבות בשומן התרנגולת, בזוקה בגרגרי מלח, מלווה באחד מירקות העונה שנקטפו או הוצאו מן האדמה באותו רגע , טריים שטופים ומבריקים, זה היה ה"דבר הטוב " של ילדותי. אין ולא יהיה דומה לטעמו של מלפפון "בלדי". אין וכלום לא ידמה לנשכנותו של צנון טרי שנשלף ברגע זה מתוך האדמה. מתיקות ועסיסיות של גזר טרי המתפצח בפה אין דומה לה. זהו משהו טוב.

אין אנו מכירים איש את רעהו, עיתונך עורר בי עניין וסקרנות, אלא שאלו התפוגגו לאחרונה, לאור דברי הלעז לאנשי השמאל וההכללה הגסה אודותם. נכון שאנחנו אמורים לגלות סובלנות, אך מן הצד האחר, עיתונך לא גילה דברי לעז כאלו כלפי אנשי ימין. יש לשמור על סימטריות!

את בקשתך אכבד אלא אם תתחרטי, אבל את טועה בגדול. אני לא מזמין מאמרים נגד השמאל ולא נגד הימין. אני מדפיס בנאמנות דברים טובים וראויים שמגיעים אליי, ודוחה המון דברים סהרוריים שמגיעים דווקא מצד ימין. ואם הדבר כל כך איכפת לך, את בהחלט מוזמנת לכתוב ולהגיב. אגב, אני אישית מגן על אולמרט כי אני מאמין בו ומתנגד להתקפות עליו מן הימין ומן השמאל גם יחד! – ובכן, האם זו עמדה "שמאלית" או "ימנית"?

ומעניין שדווקא האתרוגים מן השמאל, כמוך – אינם מסוגלים לשמוע דברי ביקורת חריפים בעוד אשר הסהרוריים מן הימין (שבדרך-כלל הם גם פחות אינטליגנטים) לא נעלבים כלל כי הם לא שמים קצוץ על מה שאומרים עליהם כי הם חיים בעקבות משיח ומקיימים את הדְרוש שבעקבות משיח החוצפה גוברת.

כמי שמנוי על "חדשות בן-עזר" קראתי בעיון וגם התרגשתי מהכתבה שלך שהופיעה בגיליון 337 בשם "זייט גיזונט" (תהיו בריאים).

בשנות השלושים של המאה הקודמת למדתי בווילנה בגימנסיה ובאוניברסיטה. העיתון "זייט גיזונט" מוכר לי וזכור לי היטב. וילנער יידיש ידוע ברבים וגם הפליטים שבאו לווילנה עם פרוץ המלחמה ב-1939 מפולין למדו ודברו יידיש. אני אמנם למדתי בגימנסיה ובאוניברסיטה בשפה הפולנית אבל את העיתונים קראתי ביידיש.

בווילנה הופיעו עיתונים ביידיש – יומיִים, עיתוני ערב, שבועונים וירחונים. אלה נמכרו למנויים וגם על ידי מוכרים בפינות הרחובות של האזור בו גרו היהודים.

ברשותי נמצאים: העיתון היומי הידוע צייט (הזמן), עיתון ליברלי, מחירו 10 גראשים, ולמנויים בווילנה ובפריפריה זלוטי אחד (100 גראשים לחודש ודולר אחד למנויים בחוץ לארץ). הגיליון הוא אוריגינלי מספר 3278 מה-22 בנובמבר 1936. וכן מצוי בידי שבועון דתי ביידיש "דאס וורט" (המילה, קול קורא?); השבועון אף הוא אוריגינלי מספר 629 מה-27 בנובמבר 1936. מחירו למנויים זלוטי אחד לחודש. ולמנויים בחוץ לארץ 30 סנט.

אותו זמן התנהל ויכוח סוער ביו הסטודנטים היהודים לבין הסטודנטים הפולנים. הסטודנטים הפולנים דרשו משלטונות האוניברסיטה לחייב את הסטודנטים היהודים לשבת על הספסלים מצד שמאל של אולמות ההרצאות. הוויכוח השתקף בדרכי התקשורת. ליהודים לא היתה דריסת רגל ברדיו הפולני היחידי, והעיתונים ביידיש שיקפו את המצב לאשורו.

גם בעיתונים שברשותי משתקף הוויכוח שהתנהל במישור הארצי. בעיתונים האלה מסופר גם על הפרעות (פאגראמען) של הפולנים ביהודי פולין בכלל וביהודי וילנה בפרט. הייתי אז סטודנט בפקולטה לכימיה. כמעט שנה התווכחנו, הלכו מכות, (המשטרה לא התערבה), ובשנת 1937 פירסם הרקטור של האוניברסיטה הפולנית בווילנה הודעה שעל פיה חייבים הסטודנטים היהודים לשבת על שלושת הספסלים הראשונים מצד שמאל של אולם ההרצאות. אני התנסיתי בכך – "בגטו הספסלים" כפי שזה היה קרוי בינינו. אנחנו הסטודנטים היהודים, כאות מחאה, שמענו את ההרצאות בעמידה. הפולנים ישבו כמובן מצד ימין.

בשנת 2003 ביקרתי עם שתי בנותיי בווילנה ובפקולטה לכימיה, שאותה סיימתי באווירה האנטישמית. צילמנו את הדלת שעליה הודבקה ההודעה הנודעת לשמצה של הרקטור.

ועוד על "זייט גיזונט": כידוע כפי שציינת היו נפרדים לשלום בדרך כלל כשהיו נפרדים לתקופה מסוימת , ב"תהיו בריאים", לא לפני שהיו עומדים על יד דלת היציאה עוד רבע שעה. בפולקלור היהודי השתרשה בדיחה: "זייט נאך נישט גיזונט איך פאר נאך נישט אוועג!" – ובעברית: "בינתיים אל תהיו בריאים, אני עוד לא נוסע."

שמחתי לקבל את מכתבך. מסתבר שכל מה שנכתב על יידיש זוכה לתהודה. גיליונות העיתונים המקוריים שבידך הם אוצר של ממש, עדות לחיים התרבותיים העשירים של היהודים במזרח אירופה בין שתי המלחמות.

בהזדמנות זו אציין עוד פרטים על העיתונים שהזכרת:

העיתון דאָס וואָרט [המילה] היה אכן שבועון אורתודוכסי. הוא החל לצאת לאור בווילנה ב-10 באוקטובר 1924. הגיליון האחרון הוא מה-18 באוגוסט 1939. אגב, בשנת 1935, בין סוף ינואר ועד מאי, הוא נקרא די וואָך [השבוע].

העיתון השני, שגיליון ממנו נשמר אצלך, הוא די צייט [הזמן]. היה זה (על פי תת-הכותר שלו ביידיש) יומון בלתי-מפלגתי, מוקדש לעניינים פוליטיים-לאומיים, תרבותיים וכלכליים. הוא יצא לאור בווילנה החל מאפריל 1924 ועד אוגוסט 1939. וסיבת הפסקתו – כמו העיתון הנזכר לעיל וכמו עיתונים יהודיים רבים רבים אחרים – ברורה.

תשאל, מנין לי כל הפרטים הללו? ובכן, כאן המקום לציין את מפעלו של פרופ' יחיאל שיינטוך, מן החוג ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים. לצורך גילוי נאות אספר, שהוא היה המנחה שלי לדוקטורט. פרופ' שיינטוך ערך ביבליוגרפיה של עיתונים ביידיש למבוגרים. (אני, אגב, עסקתי בעיתונים לילדים ולנוער). להלן פרטי הביבליוגרפיה:

רשימה פון צייטונגען און צייטשריפטן אַרויסגעגעבן אויף יידיש אין פוילן צווישן ביידע וועלט-מלחמות. ובעברית: רשימת היומונים וכתבי-העת ביידיש שפורסמו בפולין בין שתי מלחמות העולם. האוניברסיטה העברית בירושלים: המכון לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם, תשמ"ו 1986.

ועוד נזכיר מה שידוע לרבים: בין שתי המלחמות היתה וילנה חלק מפולין, לפיכך נכללו גם עיתוניה בפרסום זה.

ולעניינים נוספים שהזכרת במכתבך: מאוד מרגש לקרוא את עדותך האישית על גזרת "ספסלי הגטו" באוניברסיטאות. גזרה זו, כמו איסור השחיטה הכשרה, הן הוכחות לאנטישמיות בפולין שבאה גם בהוראות "מלמעלה", ולא רק פרי יוזמת בודדים, מקומיים.

גם העובדה שלמדת בבתי ספר פולניים וקראת עיתונים ביידיש, משקפת את רב-הלשוניות של הקהילה היהודית במזרח-אירופה. כתב על כך החוקר הנודע חנא שמרוק. אחד ממאמריו הוא: "עברית-יידיש-פולנית: תרבות יהודית תלת-לשונית." המאמר מופיע בספר שהוא ערך יחד עם פרופ' שמואל ורסס: בין שתי מלחמות עולם: פרקים מחיי התרבות של יהודי פולין ללשונותיהם, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז.

אלא היא עדות להשחתה ולסילוף של הדת שפושה בחברה דתית-כביכול, פרימיטיבית, ששוררות בה אמונות טפלות, משיחיות שקר, בורות נוראה, טמטום, פיגור השכלתי, רמאות והשחתה מינית במסווה רבני-כביכול!

פרקים מיומנו של משיח השקר הנמלט אליאור חן שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות" מיום 15.5.08

"מעשה בילד קטן 2.5-3, שהיה לו יצר הרע עצום בלי שיעור למרות הגיל הצעיר שלו. הוא אהב להשחית בצורה נוראית, לישפוך [שגיאות הכתיב במקור] שקיות קמח שלימות על הריצפה ולרוקן בקבוקי שמן גם כן ולישפוך הכל החוצה. הוא לא הקשיב לאף אחד ועשה עוד הרבה מעשים של חוצפה ומידות רעות. פעם הוא החביא לאמו את המפתחות לרכב שידע שהיא צריכה לצאת ביזריזות, וכבר היה מאוחר כי לא רצה שתלך אמו. ביקשה ממני שאני יעזור לה להוציא את בנה הקטן מדברים רעים ומשחיתים כדי שיגדל ולא יהיה פרע אדם. במשך כמעט חודש ימים ראיתי את הבן יום יום והישתדלתי לעצור אותו מדרכו הרעה בתיקונים מיוחדים המתאימים לנפש הצעיר שלו. בנוסף לתיקונים שהילד עבר והיתייסר כי לא היה חפץ בטוב, אלא רצה להמשיך בשחיתות ובהפקרות, עשיתי איזה עניין סגולי: קשרתי את היצר הרע שלו וגם הוספתי לו קמיעה, שביחד שתי הדברים האלו הועילו לו מאוד מאוד ונהיה ילד טוב ומבוטל."

ועוד נאמר בכתבה של ירון דורון ומיכל גולדברג כי מהתיאור המפורט של חן בכל הנוגע לטיפול שעבר א', עולה בבירור כי האם שיתפה עימו פעולה ואף ביקשה את עזרתו. במשטרה חושדים כי חן הורה לאם להתגרש מבעלה, אבי שמונת ילדיה, ואף התחתן עימה בטקס סודי וזאת למרות שגם הוא נשוי בעצמו.

אכן, אנחנו, מדינת ישראל ומשלמי המיסים שלה – מפרנסים את האם ושמונת ילדיה ומן הסתם גם את הפושע הנמלט שוודאי רשום בכמה וכמה ישיבות חרדיות המשלמות לבטלנים ולרשעים כמוהו כדי שיעסקו-כביכול בתורה. אילו היה המגזר החרדי נאלץ לעבוד לפרנסתו, הוא לא היה שוקע באובדן ערכים, בניוון מוסרי ובטמטום נוראים כאלה.

כששטיפת המוח גוברת על העובדות, המתרפסים הכפייתיים בפני אויבי ישראל משרתים בנאמנות את שטיפת המוח ההופכת את עובדות מלחמת העצמאות לעלילות דם נבזיות

כשכתבתי על כך שמלחמת העצמאות של ישראל שיחררה גם את אזרחי ישראל הערבים ממורא הכנופיות האסלאמו-נאציות, שטבחו יותר ערבים מיהודים, עשיתי זאת – כמי שהיה עד חי לאירועים שלפני, בזמן ובסיום אותה מלחמה. עובדה שאי אפשר להתכחש לה היא – שהערבים אזרחי ישראל נהנים ממידות חופש הפרט והביטחון האישי הגבוהות בהרבה מאלו שבכל מדינה ערבית. על זה מותר להם לחגוג – בהבדל מאחיהם שמנהיגי ערב כלאו אותם במחנות פליטים – לשימוש כבשר תותחים פוליטי נגד ישראל.

על דבריי אלה יצא קצפו של חוכמלוג יהודי ששטיפת המוח האסלאמו-נאצית סילקה ממנו כל נכונות לבדוק את העובדות, ובמקום זה – ניסה, בהתנשאות של בוּרים, להפוך את דבריי ללעג וקלס. הוא קבע, בניגוד לפסק דין של בית משפט, כי היה "טבח" בטנטורה, ובחר באירוע חריג של נקמה בתושבי כפר בו נשחטו חיילים שלנו – כקנה מידה להתנהגות צה"ל בכפרים שכבש.

לפני שהתנדבתי לקורס הטייס הראשון של חיל האוויר הייתה לי הזכות להיות לוחם בגדוד בו התרחש אותו מקרה, שבעקבותיו הועמד המפקד האחראי לדין, ואני יכול להעיד שהוא היה יוצא דופן ולא ייצג את הנורמה של הלוחמים. ולהיפך – גדוד 22, ששיחרר את חיפה מכנופיות הערבים, זכה למילות הערכה אפילו ממפקד הכוחות הבריטיים באזור – שהודה שאילו הוא היה במקום המפקד שלנו דאז – מרדכי מקלף (לימים – הרמטכ"ל) – היו נופלים הרבה יותר ערבים באותו קרב. ואותם ערבים שברחו מחיפה – עשו זאת בהוראת מנהיגיהם מעבר לגבול, למרות ההבטחה (בכתב) שניתנה להם – לשמירת כל זכויות האזרח שלהם, ותחינות ראש העיר (היהודי) שלא לעזוב את העיר. אשר לגירוש ערבים שישבו על צירי תחבורה בהם רצחו יהודים – אינני מכיר עם שהיה נוהג אחרת כלפיהם, ולהיפך – היה עושה זאת הרבה יותר מוקדם ועם הרבה יותר הרוגים ממה שעשה צה"ל לכפרי המרצחים. (ולתשומת לב: מיספר האזרחים הערבים שנהרגו בתש"ח היה פחות ממיספר הקורבנות היהודים!)

עובדות אופייניות אלו לא מפריעות לאותו חוכמלוג ודומיו להציג את לוחמי תש"ח כחברי כנופיות רצח, הכול – בשירות ההסתה הגזענית נגד היהודים ומדינתם, ותיאטרון הנתמך בכספי יהודים מציג בנאמנות מחזה של תועמלן ערבי המשרת את אותה ההסתה.

טוב עשה העורך, שהעמיד את החוכמלוג על מקומו, ולא טוב עושה מערכת החינוך הממלכתית שאינה מכלילה את האמת על מלחמת תש"ח בספרי הלימוד של חינוך החובה בישראל.

הכותב נמנה עם ותיקי מלחמת העצמאות, והתמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.

הסדנה תיפתח ביום ראשון 15.6.08. ההרשמה בעיצומה. מספר המקומות מוגבל. טלפונים לפרטים והרשמה: 054-7790693, 03-6208918.

זמן כה קצר לאחר שריפת היהודים במגדל העיר יורק

הרב הראשי של יהודי בריטניה, סר ג'ונתן זקס (Jonathan Sacks) קרא לסגני ראשי האוניברסיטאות בבריטניה לנקוט יותר אמצעים כדי להגן על סטודנטים יהודים, החשים עצמם "מנודים" בקמפוסים ברחבי בריטניה. הרב הדגיש את מחויבות האוניברסיטאות להגן על חופש הדיבור, ללא הבדל דת.

הרב זקס נאם בפגישה שהתקיימה בבית הנבחרים הבריטי על ההתקדמות שחלה בפעילות הממשלתית בטיפולה באנטישמיות במדינה. זאת, כפי שעלה מדו"ח שהוגש ל"ועדת החקירה הפרלמנטארית הבינ-מפלגתית על האנטישמיות". הוועדה גיבשה 35 המלצות ובהן טיפול במצב בקמפוסים ובפשעי שנאה באמצעות הגשת תביעות ופיקוח על אתרי האינטרנט.

הרב הביע בנאומו זעזוע מכך שסטודנטים יהודים מפחדים להתהלך עם סימני זיהוי יהודיים, זמן כה קצר לאחר השואה.

יום רביעי א' בסיוון תשס"ח (4.6.2008) בשעה 09:30 – 11:00

לרגל שבוע הספר העברי תוצג בחנות ספרי הילדים "אמילי", שדרות בן-גוריון 59, תערוכה חד-פעמית ומרגשת של מאיירים איראניים החל מה- 15 ביוני ועד ה-4 ביולי.

בתערוכה יוצגו עבודותיהם של שלושה מאיירים צעירים (הצעיר שבהם בן 22) ומאיירת אחת החיים כיום בטהרן, איראן, אך מחשש אמיתי לחייהם שמותיהם לא מפורסמים (שמותיהם נמחקו מהאיורים עפ"י בקשתם).

הצגת התערוכה התאפשרה הודות למאיירת הישראלית יאנה בוקלר, וקשרי החברות שלה עם המאיירים האיראניים, תוך כוונה לחשוף את הקהל הישראלי לסגנון איור שונה, ולקרב אותו, דרך האמנות, לאחר ולזר.

ואכן, מלבד המקור המסקרן של האיורים, העניין שיש בהם טבוע גם בסגנון ובקו הייחודיים שהם מביאים; הם מדברים בשפה אחרת, שונה מזו המאפיינת את ספרי הילדים בארץ – מינורית יותר, מופשטת יותר, ויחד עם זאת פרועה, משוחררת ושופעת דמיון. ובעיקר – כ"כ מנוגדת לדימוי האיראני שרבים ודאי יצפו לראות בהם.

ואולי דווקא בגלל, ואולי בזכות, נקודת המוצא הכובלת, ממנה באים היוצרים, אפשר למצוא שמה, באיורים, את חופש היצירה והתעוזה – לספר סיפור בצורה אבסטרקטית, בעזרת צורות, צבעים ומרקמים, כמעט ללא ייצוג דמויות אנוש – וכך לאפשר למתבונן הנאה אסתטית-טהורה, חוצת משטרים ונטולת קונפליקטים.

במקביל לתערוכה, יוצג בחנות מגוון ספרי ילדים מאיראן. האיורים בתערוכה יוצעו למכירה.

"אמילי", חנות לספרי ילדים, היא החנות הראשונה מסוגה בארץ. בנוסף למגוון הרחב במיוחד של ספרי ילדים הנמכרים בחנות, ביניהם קלאסיקות שאינן מופיעות בחנויות הספרים הרגילות, מתקיימות במקום הרצאות אורח, סדנאות שונות, מפגשים עם יוצרים ושעות סיפור לילדים.

למידע נוסף – ליאת סגול קורנפלד 052-4722222 או יאנה בוקלר 054-5426780

– על שעלה באומץ וביסודיות על אחת המכשלות הגדולות ביותר שגם בהן אשמה ממשלת ישראל והעומד בראשה – לא פחות מפרשת פולארד וממכתבים ישנים בתמ"ת, והיא – ההשמנה או השמנת-היתר. "דו"ח מבקר המדינה מצביע על פעילות אפסית שנקטו הממשלה ומוסדותיה לצמצום התופעה, למרות היקפה וחומרתה." ומי כמוהו יודע את היקפה! די לו להסתכל בראי ומיד הוא מגיע למסקנה שאהוד אולמרט אחראי גם להשמנתו-שלו! – אוי ויי! הלא גם אנחנו שמנים (100 קילו!) ולא ידענו, עד לקריאת הדו"ח, שראש הממשלה (שעליו אנחנו מגינים) – הוא גם האחראי לכך שאנחנו משמינים!

מצד שני, אם איננו טועים, כבר היו דו"חות של המבקר, ושל הביטוח הלאומי, על המימדים המבהילים של הרעב והעוני בישראל! – אז איך זה מסתדר יחד עם מגיפת ההשמנה שאותה גילה עתה לראשונה מבקר המדינה?

אך פתאום טפחנו על מצחנו ואמרנו לנו: הרי אלה שתי הפנים של אותה מטבע! מדוע הישראלים משמינים? כי הם רעבים! בכל רגע נתון יש בממוצע לפחות שני מיליון ישראלים רעבים, ומיספרם המוחלט עולה מדי בוקר, צהריים וערב!

ויש גם המלצה: לאסור הפצת הספר "המישמנאים והמירזנאים" של אנדרה מורואה במהדורת תרגומו העברית הראשונה, והיחידה ששווה קריאה.

הערה: המידע הזה נמסר בראש הדיווח בנושא ב"הארץ און-ליין" מיום 20.5 בערב אך משום-מה טרם גילינו אותו בגיליון הנייר של 21.5 וכאילו לא היה. הייתכן שמדובר במתיחה?

סלמן רושדי פישֵׁל כגניקולוג ממש כמו ספריו!

לאחר ראיית הסרט היהודי המיותר "כשהיא מצאה אותי" של הלן האנט, גם בבימוייה, ובהשתתפות מתיו ברודריק ובט מידלר – קחי עצה, גברת האנט, ופעם שנייה אל תיקחי את סלמן רושדי לשחק בתור גניקולוג של הפרייה מלאכותית אף כי הוא נראה בסרט טוב יותר מאשר ספריו. יש די רופאים יהודים בארה"ב ונוכל לתת לך המלצות גם באשר לגניקולוגים מעולים ישראל שהגיעו להישגים נכבדים.

קראתי בהתפעלות את הידיעה על הצלחתו המסחררת של הסרט "היהודים רצחו את ישו" (גיליון 344) והתמלאתי גאווה כיהודי וכישראלי. יחד עם זאת, הזדעזעתי להיווכח שרק מחצית מתקציבו של הסרט מומנה ממקורות ישראליים. על כולנו מוטלת החובה לצאת בקריאה אל ממשלת ישראל ואל שר האוצר כדי שימשיכו להגדיל את התקציבים לקולנוע הישראלי, לבל יזדקק עוד לסיוע מהחוץ. אני ער לצרכים הרבים שאוצר המדינה אמור להתמודד איתם, אבל מן הראוי לתמוך בקולנוע שלנו באופן מאסיבי, גם על חשבון קצבאות הילדים והזקנים, שהרי אין כמוהו להאדרת שמנו בגויים.

במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי ביישוב העברי

יתקיים בתאריכים 1.6.08 ו-29.6.08 בשעה 19:30 באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15 תל אביב

המוקדש לפעילותו המוזיקלית העממית של יואל אנגל

מקהלת הנשים "המיולה" בניצוחה של רחל כוכבי לוונטר

האנסמבל הקולי של המדרשה למוזיקה בניצוחה של אווה פיטליק

מחיר כרטיס: 55 שקל. לפרטים נוספים: טלפון 03-6902470

כל הקודם זוכה בברונית בת-שבע דה רוטשילד וברקדנית הבלט ז'נט אורדמן

לפני שנים רבות דן בן-אמוץ (כן, היה איש כזה, חובב קטינות ואספן עתיקות מן התקופה הטרום-פלסטיק) – מצא בשוק הפשפשים ביפו מזוודה מלאה תמונות, מכתבים ותעודות של משפחה יהודית גרמנית שהגיעה לגרמניה ממזרח-אירופה, עלתה לגדולה ונעלמה עם עליית הנאצים. הוא מסר את המזוודה לעיתונאי-הסופר המוכשר רומן פריסטר, וזה המשיך וחקר והוציא מתחת ידיו את אחד הרומאנים הדוקומנטאריים המעולים שנכתבו בעברית: "ההגדה לבית לוי" (דומני בהוצאת זב"מ).

נזכרתי בכך כאשר סיימנו, המיסתורית ואני, את סיורנו בשוק הפשפשים ביפו בכיכר המרובעת, החדשה-יחסית, שם הכול פרוש על הרצפה. ואז, בפינה הצפונית-מזרחית, פגשנו את אלי זנזורי (טל. 0522-320762), הסימפאטי והידען, יושב כאשר לרגליו גל של תמונות, תעודות הוקרה, קלסרים עמוסי מסמכים, אלבומים, צילומי מחול אמנותיים, מכתבים – והכול, אתם לא תאמינו! – הכול זה הארכיון של להקת המחול "בת דור" וכן מה שנשאר בדירתה של רקדנית הבלט המפורסמת ז'נט אורדמן לאחר שמתה בת-זוגה הברונית בת-שבע דה רוטשילד, ואורדמן עברה מן הווילה המפוארת שבה גרו השתיים, לדירה קטנה יותר. באחד האלבומים יש אפילו צילום צבעוני של השתיים בבגדי-ים על החוף. ז'נט בעלת הגוף הדק בביקיני, ובת-שבע המלאה-יותר בבגד-ים מלא. רק שהשתיים פיתחו כנראה את הצילומים אצל מי שהשתמש אז בנייר צילום של אגפא, כמו פוטו פרג', ולאחר שנים אחדות כל הצילומים קיבלו גוון חום-אדמדם אחיד, כמו התמונות של בננו. רק נייר הקודאק החזיק מעמד.

אז אל תגידו שלא ידעתם! ובייחוד אתם שם בארה"ב, המחפשים ארכיונים ישראליים ואשר אליכם מתייחס חיים באר ברומאן האחרון שלו! – מהרו וקנו כל מה שפזור אצל אלי זנזורי על הרצפה בשוק הפשפשים ביפו ושָׁמרו זאת למען ההיסטוריה. אני מניח כי לבני משפחות רוטשילד לא היו די אמצעים לשמור את הארכיון של השתיים ושל יצירתן המשותפת, להקת הבלט "בת דור" ולכן ראוי לעזור להם אולי גם ב"יום סרט".

כל בר דעת מבין שאין שום סיכוי ריאלי לשלום עם סוריה ו/או עם הפלסטינים בעתיד הקרוב וגם בעתיד הרחוק וכי כל הדיבורים על אודותיו אינם אלא תכסיסים בנוסח המזרח הערבי, שגם אנחנו אימצנו לעצמנו, ובצדק: אחת בפה ואחת בלב, או בשתי מילים – כַּאלַאם פַאצִ'י, דברים בטלים.

קראתי בתיעוב ובבחילה את תיאור נחיתתך השלשולית בבית-השימוש לנכים בנ"ת מדריד [גיליון 344]. עליי לציין בצער שבעוד אשר סופרים בני-דורך מתקדמים וגם זוכים בפרסים בני מאות אלפי דולרים (שאילו זכית באחד מהם היית יכול להפריש ממנו קצת לבתנו המשותפת שממנה אתה מתעלם!) – אתה מתקדם לאחור אל התקופה האנאלית שלך, ועוד מעט תגיע לשלב שבו אהוד התינוק משחק בקקה של עצמו ומלכלך את הסדינים במיטתו.

30.10.07. יום שלישי. מלגה. הוזמן עבורנו סיור מודרך לאתרים ההיסטוריים של מלגה. שעתיים וחצי. הקתדרלה ומבצר אלקאזבה. משוררים: שלמה אבן גבירול. משה אבן עזרא. יהודה הלוי (נולד בטודילה).

ארוחת בוקר נהדרת במלון "לאריוס": בין שאר המטעמים גם פלחי אננס טרי, מלון, אבטיח, קיווי, רק פרוסות הבקון מטוגנות באופן בינוני, רכות ושמנוניות מדי, ומתברר גם בהמשך שהספרדים נמנעים מלטגנן היטב כך שתהיינה פריכות (קריספי) ושחומות. ועוד במזנון החופשי שלל גבינות. ריבות. מיץ תפוזים טרי אמיתי. לחמניות טריות קשות קרום מלבר ואווריריות מלגו. והכול בשפע. קפה טוב. רק שאין זכר לירקות וגם לא לדגים מלוחים, מעושנים או כבושים, כמו בבתי המלון בישראל. אנחנו סועדים היטב, להמשך היום.

אחרי הארוחה עורכים טיול קצר לשוק המרכזי של הבשר, הדגים, הפירות והירקות, הנמצא במרחק לא רב מהמלון. מעניין מאוד ושופע חיים. יהודית מצלמת ומצטלמת. העגבניות ממש יפות, כרסתניות, אני ממש מוקסם מהן כי בארץ כבר זרקו את הזנים האלה לעזאזל. רק המלפפונים כאן עלובים. פירות הים ערוכים בשפע צבעוני ועליז, ועשרות דגים טריים, אינני יודע מאיזה סוג, מונחים כשהם מקופלים כפרחים באמצעות קיסם דק ויוצרים מראה מרהיב של יופי טבעי וגם מלאכותי. את הפירות והירקות אני בוחן ביסודיות בכל עיר וארץ כדי ללמוד על מינים וזנים חדשים ולהשוות למיבחר ולטיב בארצנו.

במדריך כתוב – Mercado Central – השוק המרכזי, המקורה, על מאות דוכניו [הגזמה] המציעים פירות וירקות, גבינות, בשר ודגים, הומה ככוורת. שאגות המוכרים, המשמשים גם כמקדמי מכירות לתוצרתם, מזכירות את הרעש והמהומה בשווקים אצלנו [מוגזם]. גם הרצפה הדביקה "מתאימה" יותר לישראל, לא לאירופה [מוגזם]. המיבנה הוקם במאה ה-19 ושולב בשער מורי מהמאה ה-14 שדרכו היו פונים ממרכז העיר העתיקה לעבר הנמל.

יהודית מצלמת בדוכנים תבניות מתכת מלבניות גדולות מלאות סוגים שונים של שרימפס ורדרדים, טריים, והיא מצטערת שאין לנו אפשרות להכין אותם בבית. מוכר דגים קירח, שעיר חייכני ושחור עיניים, נותן בידה סכין ענקית שקתה עטופה במפית-נייר לבנה ואני מצלם את שניהם בחברותא על שולחן הדגים. שניהם נראים משום-מה מאושרים. אני, חרף שני הקורסים שלקחתי במכון סרוונסט, לא מצליח לדבר ספרדית כי יוצא לי צרפתית. ואילו יהודית, בעזרת שיחון עברי-ספרדי, מסתדרת עם כל מקומי.

יש הרבה אסתטיקה בתצוגות הדגים. בדוכן אחד הם קשורים באופן דקורטיבי, זנב לחרטום, ובדוכן אחר זר ענק של דגים מעושנים בקופסה עגולה גדולה, תאווה לחיך.

חוזרים למלון, ובעשר ושלושים נפגשים עם המדריך המקומי חוסה לטיול מודרך רגלי בעיר שמישכו כשלוש שעות. אנחנו עוברים על פני הכנסייה שבה הוטבל פיקאסו התינוק בשנת 1881. עומדים בכיכר המלבנית מרסד מול בניין שהיה פעם בית משפחתו ובחזיתו יש מבקרים רבים. עוברים בתחום הרובע היהודי לפני מאות שנים, שאין לו שום זכר כיום לבד מפסלו החדש-יחסית שלמה אבן גבירול, שנולד במלגה בשנת 1021 ומת בגיל שלושים ושבע. אמנם, כבר בצעירותו עבר להתגורר בסרגוסה ובה גם רכש את השכלתו הרחבה ביהדות, בספרות הערבית ובתרבותה, בפילוסופיה ובמדעים. בשנת 1969, במלאת 900 שנים למותו, הציבה כאן עיריית מלגה פסל ארד לזיכרו, דומני מעשה ידי פסלת אמריקאית, והוא ניצב בפינת גינה קטנה שיש בה הרבה עצי תפוז ירוקי עלים ונושאי פרי תפוז מר, פירות עגולים, כתומים, שלפי דברי המדריך חוסה – מטעם העירייה קוטפים אותם עוד מעט, בסוף העונה, ומייצאים לאנגליה, שם הבריטים מכינים מהם את המרמלדה המפורסמת שלהם, ריבת התפוזים המרים.

ואני שואל – למה לא אצלנו? הנה במושבה שלי, שהיתה במחצית הראשונה של המאה שעברה מושבת הפרדסים הגדולה בארץ, לא נותר אפילו פרדס גדול אחד אלא שיירים של עצים, חלקם בחצרות של כפר מעש. והרי היה אפשר לקשט את כל שדרות ערינו בעצי הדר מרים שאינם למאכל, כמו החושחש או התפוז המר האנדלוסי, ולעצב אותם כך שיצמחו לגובה כעצי השדרות במלגה. הלא אין עץ ים-תיכוני וירוק-תמיד מתאים ויפה יותר לישראל. עלי הזיתים עצובים לעומת הירוק של הציטרוסים, ואין מוסק אותם כשהם עצי-נוי. ואילו הפיקוס הבנגלי הוא צרה צרורה מאז שבאה ארצה הצרעה המפרה את פרחיו ומאז פירותיו הדביקים מצטברים כשכבת דבק על המדרכות ודופקים את המכוניות שנואלו לחנות תחת הפיקוסים.

ואני חוזר לגינה של אבן גבירול במלגה, שיש בה גם דקלים, והיא נמצאת מול שרידי התיאטרון הרומי, שפרוש לרגלי הגבעה שבמרומיה המצודה, אלקאזבה. והכל שטוף שמש ובמזג-אוויר נפלא, לא קר ולא חם מדי. ואני כל כך רוגז שאני חוזר ושואל – למה בערי השרון, מחדרה עד גדרה, לא יכלו לטעת שדרות של עצי חושחש או זן אחר של תפוז מר, במקום הגללים שמטילים כל קיץ עצי הפיקוס הבנגלי שהם כביכול עצי נוי ללא בעיות של פרי? מה מתאים יותר לישראל מאשר שדרות של דקלי ואשינגטוניות ובעיקר עצי תפוז? (הם הרבה יותר שמחים וירוקים ואופטימיים מהזיתים שנכנסו לאופנה גם כעצי נוי בערים). רק תארו לעצמכם את הריחות הבשומים באביב, עם פריחת ההדרים בלב הערים. ריח שפעם היה עולה מן הפרדסים, שאינם כבר, אל בתי המושבה.

אנחנו מצטלמים ליד הפסל של שלמה, הלבוש גלימה, לראשו כיסוי-ראש רבני, מצנפת בסגנון ספרדי, והוא כפוף-מעט ומבטיו כלפי מטה. וכשאני נשאר לבד בחברתו אני מניח יד שמאלי על כתפו הימנית, מאחור, ועולה בדעתי לספר לו כי פרנסי העיר תל אביב, אשר לא קראו בשירת ספרד מיום שסיימו את בית הספר ואולי גם לא קראו בה מעודם (או לא סיימו את בית הספר) – נדהמו לגלות כי הוא, שלמה, שאחדים משיריו המכובדים מעטרים כה יפה את חלונות-הראווה שב"מגדל המאה", הוא בניין השק"ם-לשעבר, ברחוב אבן גבירול הקרוי על שמו – הוא גם זה שכתב שירי חשק לנערים צעירים, שאותם הוא מכנה "עופרים", ובשירים הוא משבח את אברי-מינם הזקופים וגם מוצץ את דדיהם ומי יודע מה מצץ להם עוד, וכדי לאשש את דבריי אני מוציא את הספר הדק של טובה רוזן "שירת החול", שלקחתי איתי לדרך, וקורא באוזניו שורות אחדות מתוך שיר שלו:

וְּסְעִיף הֲדַס נָטַע חֵשֶׁק בְּרַעְיוֹנָיו,

עוֹמֵד כְּעַמּוּד שֵׁן, יָפֶה בְּעֵינֵי כֹל

חָשׁוּק, וְכַחוֹשֵׁק דַּלּוּ מְאֹד מָתְנָיו,

... לֶחְיוֹ כְּתַפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיוֹת

פסל שלמה אבן גבירול מדבר אליי כמו הקומנדטורה ב"דון ג'יובאני" של מוצארט (כידוע מוצארט הוא המלחין היחיד שאילו חי עדיין היה יכול להתחרות במלחין הישראלי הפורה גיל שוחט, שמרצה בביטחון גמור גם על דברים שאינו יודע, ומלחין את רוב יצירותיו באותה צרימה) – אבל שלמה מדבר בקול חלש – מתנצל ואומר שחייו הקצרים היו קשים ורצופים סבל. בעודו צעיר לימים התייתם ונותר יחידי בעולם, ללא אחים ואחיות, וללא תמיכת משפחה. מחלות שונות פגעו בגופו החלש ולא הירפו ממנו עד יומו האחרון. בעיקר מענה אותו מחלת עור קשה, ונגעים אלה עשו כלה ונקם בגופו. תקופות ממושכות רותק לביתו ונמנע ממנו לבקר גם את ידידיו ומיטיביו המעטים. הבדידות יסרה אותו והוא חש עצמו מנותק מן העולם ומחברת אנשים, חדרו היה כלאו ולא היתה תרופה למצבו.

"ועכשיו תגיד לי," הוא לוחש לי, "איך בגופי המעונה, כאשר גם לאישה לא נשקתי מימיי, היה אפשר לי לקיים יחסים עם נערים יפים? וכי יכולתי, במצבי הנדכא והמגרד, להרשות לעצמי אפילו לערוג עליהם?!"

"שלמה," אני אומר, "העניין כלל וכלל לא פשוט. פרנסי העיר תל אביב, שגילו באיחור של יותר מתשע מאות שנים את אהבתך לנערים, החליטו לשנות את שם הרחוב הקרוי על שמך לרחוב המשוררת אסתר ראב, שאגב גם היא אהבה מאוד גברים. תחילה רצו לקרוא לרחוב על שם המשוררת יונה וולך, אבל מתברר שכבר קראו על שמה רחוב כי היא חשובה יותר מהמשוררת אסתר ראב."

"איך ייתכן הדבר?" אמר שלמה, וממש שמעתי מתוך פסל הארד את עצמותיו הפריכות מתחככות זו בזו בתסכול וכעס. "והלא חוכמת סופרים ממש תסרח על כך! שמעתי שאחד האידיוטים העוסקים אצלכם בחקר הספרות קבע שניתן לדמות את השירים של אסתר ראב לשיריי!"

לא ידעתי אם זו מחמאה לדודתי אחות-אבי על השוני, או עקיצה של ביטול משום שעזבה את החרוז. "ייתכן גם ייתכן," אמרתי, "ולא רק אידיוטים אלא רבים אצלנו גם הדגנראטים בחקר השירה – אבל לא בזה העניין, שלמה, כי הנה, בשומעם על כוונת העירייה – החליטו מארגני 'מצעד האהבה' השנתי להתנגד לכל שינוי בשם הרחוב שלך – אבן גבירול, ואפילו לאמץ אותך למצעדיהם הבאים יחד עם הרחובות הקרויים על שמות משוררים ספרדים נוספים שהיו חובבי נערים כמשה בן עזרא ושמואל הנגיד. תאר לעצמך – הומואים וטרנסוורסיטים ערומים-למחצה, מאופרים ומקועקעים – מתנועעים על משאיות הרמפה כשהם מדביקים לסנטריהם זקנים ומתחפשים לדמויותיכם כיהודים ספרדים מכובדים – אשר מצד אחד מתנגדים לפגיעה בכבודם של משוררים ספרדיים ולמחיקת שמם, ומצד שני עדיין לא בשלו וגם אינם מוכנים לתמוך בכך שרחובות ייקראו על שם משוררים שנחשדו בפדופילייה, אפילו הם מיהודי ספרד! ואם היית בטובך מבהיר לי את העניין הייתי פועל במרץ לכך שלא יסירו את שמך מרחוב אבן-גבירול שלך!"

"אנא, במקום להרצות לי דברי הבל, שמע היטב לדבריי והגד אותם גם לאחיך בארץ מזרחכם." כאן היתה הפסקה כלשהי, "אפילו לאונן לא יכולתי," נאנח שלמה, ופסלו הרזה והשחוח-מעט נראה זקן מאוד ממיספר שנותיו, "כפי שכבר כתבתי בשירי 'עזוב הגיון', עוד בהיותי בן שבע-עשרה:

"'וְהִנֵּה הֶחֳלִי בִּלָּה בְשָׂרִי / וְהִכְאִיב לֵב וְהִבְהִיל רַעֲיוֹנִים / וְאֶתְגּוֹלֵל בּצִירִים עַל יְצוּעִי / כְּמִתְגּוֹלֵל עֲלֵי קוֹצִים וְצִנִּים...' –

"ואתה, על נערים ורחובות שואל אותי? מה לי רחוב ומה לי נער! הלא אני, כבר אמרתי לך, ריח רע עולה מפי. לאישה לא נשקתי מימיי. הנה, תן לי את הספר ואקרא לך מתוכו את שירי על תמר, אשר מעודי גם לא נגעתי בה, רק בשרי אליה סמר כאשר הגירודים תקפו עליי כאיוב בשעתו, וכל אבריי לקחו חלק בגירוי הנורא, שלא הביאני אפילו לידי פורקן כי גם ההורמונים שלי נפגעו מהפסוריאזיס אשר את בשרי איכל:

אַמְנוֹן אֲנִי, חוֹלֶה, קִרְאוּ אֱלֵי תָמָר,

כִּי חוֹשְׁקָהּ נָפַל בְּרֶשֶת וְגַם מִכְמָר

עֶדְיָהּ, וְשִׂימוּ עַל יָדָהּ בְּכוֹס חָמָר,

תָּבוֹא וְתַשְׁקֵנִי, אוּלַי תְּכַבֶּה אֵשׁ

לִבִּי אֲשֶׁר בִּלָּה בְּשָׂרִי אֲשֶׁר סָמַר."

היה לי כל כך לא נעים על כי סחטתי משלמה וידוי אהבה קורע לב שכזה, ושאלתיו אם אפשר לעשות משהו עבורו, אפילו שחלפו כבר 938 שנים פחות או יותר מאז עזב אותנו לעולם שכולו טוב; יצא כשהוא מתחנן לאלוהים שאם יצאה הגזירה להמיתו, יבטלנה, וישים את מחלתו ותוגתו כופר נפשו כי טובים הסבל והמחלה מן המוות כי "וטרם בוא צרי גלעד – וימות / אנוש נכאב אשר נפשו נגופה."

והוא ענה מיד ואמר שאין לו בקשות וטענות. הנה רואה אני שמשפצים את פסלו בגן והוא מוקף פיגומים לשם ביצוע העבודות, ונוח לו שסוף-סוף הוא נמצא באור שמש לפחות חלק מן היום, ורואה אנשים שמבקרים אותו, ואין הוא בודד עוד וכלוא במחשכי חדרו, ויתירה מכך – ומאז שגופו הפך ארד כבר גם לא מגרד לו.

כדי לשמחו הוספתי ואמרתי לו כי רחוב אבן גבירול הוא כיום אחד הרחובות המרכזיים והנוחים ביותר בתל אביב, יש במדרכותיו מחסה משמש בקיץ ומגשם בחורף, ולכבוד יובל המאה של העיר, גם אותו משפצים. והוא נודע בבתי הקפה ובמסעדות שלו, שהומים אדם כל שעות היום, ובערבים מבלה בהם בשקט ובנימוס רב הנוער העברי הרעב, וגם בית העירייה שוכן בו, ולמרבה הצער גם האנדרטה לזכר רבין, שנרצח ברחוב הקרוי על שם שלמה, ועתה שכנים הם כי הכיכר הגדולה ששמה היה עד ימי הרצח כיכר מלכי ישראל קרוייה מאז כיכר רבין ברחוב אבן גבירול. וככה נפרדתי ממנו לשלום כי המדריך חוסה ויהודית, שמאוד מצאה חן בעיניו – כבר חיכו לי בקוצר רוח במדרכה ממול, מעל שרידי התיאטרון הרומי.

(בערב אני שב וקורא בספרה של טובה רוזן "שירת החול", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, שבו קראתי לפני הנסיעה כדי לערוך חזרה כללית על שירת ספרד העברית, שאותה לא למדתי מימיי לבד מפרקים אחדים לבגרות, ואז גם לא הערכתי אותה ביותר. וכי מהי לעומת "כוכבים בחוץ"? רוזן מציעה פירוש קצת יותר שמרני לשיר של שלמה. לדבריה, לא פחות משירי אהבה לנשים היו נפוצים, בשירת החול העברית בספרד, גם שירי אהבה לגברים צעירים. העופר הצעיר ודק-המותניים מדומה לענף דקיק המנץ ניצנים, ולחילופין – לעמוד שיש זקוף ובוהק; גם יופיו, כיופייה של האישה, מתואר כצירוף של היופי הצומח בטבע – "תפוחים", "רימונים" – ושל היופי ה"מלאכותי" – כסף וזהב! (עמ' 116-117). מדובר בסוג של שירים הקרוי בשירה הערבית בשם תכשיט או קישוט והם בעלי צורה ונושא קבועים ואין עיסוקו של המשורר בהם מוכיח ולא כלום על חיי היום-יום שלו והעדפותיו המיניות אלא על יכולתו הפיוטית).

חוסה מסביר לנו על כיכרות העיר החשובות. אחת מהן, כיכר הקונסטיטוסיון, נמצאת ממש ליד המלון שלנו, ובמרצפותיה חקוקים פרקים מההיסטוריה שהעניקה לה את שמה. מבין השאר הוא מציין את כיכר הגנרל טוריחוס ואת כיכר מרסד, אשר בבית מס' 15 בה נולד בשנת 1881 פאבלו פיקאסו.

אני מצטלם איתו על רקע דקלים ועצי תפוז לא רחוק מהפסל של שלמה.

עולים במעלית לאַלְקָזָאבָּה, הקרוי בשפות אחרות סיטאדל או פורטרס. מקבלים הסבר ממצה על תולדות המבצר-הארמון ועל שיחזורו. מכאן רואים את הנמל ואת הים התיכון, הנמצא כאן מדרום לנו. הנוף מרהיב. חוסה מסביר כי כל החלק הנמוך של העיר התחתית נלקח מן הים במאה ה-19, כלומר מולא עפר וסלעים והוגבה לעומת קו המים, וכך הנמל הוא של מים עמוקים מאוד, ואכן עוגנות בו שתיים או שלוש ספינות קרוז שהן בעלות גודל וגובה מדהימים, ובנויות לפחות כשש קומות של סיפונים לגובה.

למעלה, בגנים של אלקזאבה יש הרבה שיחים ריחניים של עלי דפנה. חוסה המדריך הוא אדם מאוד נחמד. יהודית מוצאת חן בעיניו. כבר אמרנו? המצודה נבנתה במאות השמינית והתשיעית לספירה, כאשר נמל העיר שימש כנמל הראשי של הממלכה המורית המוסלמית. המצודה שימשה כחומת מגן מפני פשיטות של פיראטים. בשנים 1057-1063 נבנה בה ארמון ששימש מקום משכן השליטים. ב-1487 נכבשה העיר על ידי הנוצרים. באחד משערי המצודה נם ערכו את המיסה הראשונה לאחר הכיבוש מידי המוסלמים, ואת השער כינו פוארטה דל קריסטו. המלכים הקתוליים איזאבל ופרננדו, שאיחדו את ספרד כולה תחת כתרם, (וגירשו את היהודים, ובתקופתם גילה קולומבוס את אמריקה, ואשר את פסליהם אנחנו עתידים לראות בכל עיר) – התגוררו בארמון תקופת זמן לאחר כיבוש העיר.

במאה ה-19 המצודה ניטשה והוזנחה. רק בשנת 1931 היא הוכרזה אתר לאומי, שוקמה בחלקה, לא כולה, והפכה לאתר המעניין ביותר בעיר, עם שני פאטיו מעוטרים בסגנון מורי מהמאות ה-11 עד ה-15, מוזיאון ארכיאולוגי של המצודה לדורותיה, וכמובן הנוף הנהדר הנשקף לעבר הגנים במצודה עצמה ולמרגלותיה, העיר והנמל. כדאי עוד לציין כי ביום שני המצודה סגורה, וכי הכניסה היא בתשלום. לא להחמיץ!

אני מצטלם ממרומי המצודה וברקע חומתה המבוצרת, הצמרות הירוקות של הגנים, והנמל הגדול שבו עוגנות ספינות קרוז רבות קומות על רקע הים הכחול, וגם מנופים רבים המלמדים על פעילותו המסחרית והתחבורתית הנמשכת מאות שנים.

לאחר שאנחנו יורדים ברגל במדרגות רבות מאלקזאר דרך טראסות של גנים, סלע טבעי מרשים ביותר ואליו ומעליו צמודות חומות המבצר – אנחנו מבקרים בקתדרלה של מלגה, אשר לאחר השוואות, בהמשך הטיול, נראית לי היפה ביותר מכולן. אנחנו מקבלים הסבר ממצה על פינות רבות בה. העתק של פסל הפייטה מרומא, אך החיקוי הפוך בזווית שבה שוכב ישו בזרועות אימו. ראש סנט פטר הכרות. עמודי אבן מיוחדת, אגאתה. אבן חומה-אדמדמה קורנת אור מתוכה ואין שום צורך לפסל בה כי לעמודים עצמם יש חיים מדהימים משלהם.

לקתדרלה יש רק מגדל פעמונים אחד, מרובע, עם צמדי עמודים גבוהים ומסוגננים בזוויותיו, וכיפה עגולה עם צ'ופצ'יק בקצהָ, כמו פיטמה זקורה, והיא צופה אל פני המפרץ, העיר ושיפולי הגבעות הירוקות היורדים אליה. המגדל השני, שהיה אמור להיות תואם לו בפינה הדרומית, בכיוון הים, לא נבנה מאחר שהכסף שנאסף לשם בנייתו נשלח כעזרה למושבות הספרדיות בארה"ב במלחמתן נגד המושבות האנגליות במלחמת העצמאות האמריקאית. הוחלט גם שלא לבנותו כדי להנציח את הסיבות לכך.

ואילו במדריך העברי מובאים פרטים קצת שונים. הקתדרלה נבנתה בשנים 1528-1783 בסגנון הרנסאנס, על חורבות מסגד מורי. למעשה בנייתה לא הושלמה עד היום. הקרן למימון הבנייה אזלה ולכן חלקו גדול של המגדל הדרומי, מבין צמד המגדלים התאומים, לא נבנה. המקומיים מכנים את הקתדרלה כ"גברת בעלת זרוע אחת". מקום המקהלה, עליו אכן התעכבנו, מושך תשומת לב. ספסליו מעוטרים ומגולפים, מעשה ידי האמן פדרו דה מנה, בן המאה ה-17.

אולם התווך הגדול ושני מעברי הצד שלו הם בעלי כיפות מעוטרות, הנתמכות בעמודים קורינתיים. ממרומי המגדל נשקף נוף העיר והסביבה. הקתדרלה נפגעה קשות במלחמת האזרחים, שוקמה והוכרזה כאתר לאומי. חזיתה שוקמה פעם נוספת ב-1999. את התופעה של הפיכת מסגד לכנסייה או לקתדרלה, או בניית כנסייה על חורבות מסגד, אנו עתידים לפגוש בכל אחת מערי אנדלוסיה האחרות שאליהן נגיע. למעשה, אלמלא שימרו הספרדים הקתולים חלק מהמצודות והארמונות והמסגדים באנדלוסיה, תוך כדי אימוצם לצרכיהם השלטוניים והפולחניים, לא היה נותר כמעט מיבנה בעל ערך מן התקופה המוסלמית, משום שמרבית המסגדים הוחרבו כליל בידי הכובשים הנוצריים.

אולי בגלל אישיותו המיוחדת של חוסה המדריך, הסבריו המאלפים, והפְּנים היפה והעשיר כל כך של הקתדרלה במלגה, היא נחרטת בזיכרוני כאחת משכיות החמדה של הטיול, וחבל שלא יכולתי לרשום בו-במקום יותר פרטים מהסבריו המרתקים של חוסה.

אנחנו מסיימים במסעדה נחמדה שיש בה מנות טאפאס טעימות, ואשר אליה מוביל אותנו חוסה. היא נמצאת בסימטה קטנה שמתחברת מצפון לרחוב הצר שמוביל מהכיכר שליד הקתדרלה עד לכיכר הקונסטיטוסיון, אשר המלון שלנו נמצא בפינתה הדרומית-מזרחית. שם המסעדה הנחמדה: Podegas Quitapenas, היא נוסדה בשנת 1880 ונמצאת בפינת רחוב, יותר נכון סימטה – Pasaje Chinitas 5, טל. 290-04157. המדריך שלנו קרא לה בשם קצת שונה – Rest. Chimitas – ואפשר לזהותה על פי הקהל הרב, רובו גברים, שמתגודד סביבה ובתוכה עם כוסות יין או בירה ומנות טאפאס מטוגנות של פרי ים. מומלץ מאוד בשעות הצהריים.

מה אוכלים במסעדת צ'ימיטאס (או פודחאס קוויטאפֶּנאס)?

טפאס: מנה גדולה אחת של רסס קאלאמארי זעירים מטוגנים, Pez Platino, 4.20 יורו. ואילו לפי מה שרשמנו בפנקס הקטן מפי חוסה: מנת הקלמרי הזעירים המטוגנים בציפוי דק: Chamquetes.

מנה אחרת – לביבות שטוחות ועגולות ודקות ופריכות של שרימפס זעירים ובצק, כמו לביבות תפוחי-אדמה, Tortita Camarones, והלביבות כל כך טעימות שאנחנו מזמינים עוד מנה, יחד 2.6 יורו. ושוב, רושמים בפנקס הקטן מפי חוסה כדי לזכור: הלביבות עם שרימפס הקטנים: Torta de Cauaromes.

אגב, פתקי הקופות עם הפירוט, שאותם אנחנו שומרים לשם התיעוד הקולינארי, מודפסים בספרד בצורה מאוד מרושלת, ולאחר שאתה מקפל אותם פעם ופעמיים או סתם מניח בארנק, חצי מהמודפס בהם נמחק, ולכן ייתכן שיש לנו שגיאות בציטוט שמות המאכלים או שלא רשמנו נכון מפי חוסה.

3 כוסות יין מלגה מתוק אדום, שיהודית התאהבה בו והמשיכה לחפשו בכל הארוחות הבאות, 4.2 יורו. במדריך העברי נכתב שיין מלגה, שהוא יין מתוק, מיוצר בכרמים המקומיים, הגדלים על מורדות הגבעות המקיפות את העיר, והוא משמש כאפריטיף, יין קינוח. מילדותי אני זוכר שהיו מייצרים יין "מלגה" בארץ, כמו גם "אליקנט" ו"קוניאק" ואולם מזה שנים רבות שהשמות הללו מותרים בשימוש רק באזורים המקוריים, וכאשר יהודית ביקשה "יין מלגה" מתוק בערים אחרות באנדלוסיה ובמדריד, היו לו תמיד שמות אחרים. אני כבר מזמן מאסתי במקצת ביין האדום ה"יבש" וגיליתי את המוסקט הלבן, המתוק והחזק של יקבי רמת הגולן, והוא עדיף בעיניי על היינות ה"חמוצים" האדומים, אף כי הוא כביכול רק יין לסיום הארוחה.

אנחנו מזמינים את חוסה המדריך, על חשבוננו. ס"ה 11 יורו לכולנו (כ-66 שקל). נפרדים ממנו במתן טיפ של 5 או 10 יורו, זאת למרות ששכרו שולם מראש במסגרת הטיול. סוכנת הנסיעות הבריטית ניקולה, שאירגנה לנו את הטיול, לא הכירה אותו אישית אלא ביקשה מדריך מלשכת מדריכי התיירות של מלגה, ושם יש להם תור פנימי משלהם, ושלחו למזלנו אותו.

ולעניין אחר: חמון (ז'מבון, ובעצם פרושוטו) מעולה שעליו המליץ בפנינו בחום חוסה: Jamon de Pata Negra

ואם מישהו מהקוראים עומד לבקר במלגה ורוצה לזכות בהדרכתו המצויינת של חוסה, כמונו שזכינו, וגם להיפרד ממנו במסעדת הטאפאס הפינתית הנהדרת, הנה לכם שמו המלא וגם מיספר הטלפון שלו:

כבר צהריים מאוחרים. אנחנו חוזרים עייפים למלון לישון ומזלנו שהוא נמצא במקום כה מרכזי בעיר.

אחר הצהריים קופצים למוזיאון פיקאסו. מעניין. חוש הומור מדהים, בעיקר ברישומים. אך לעיתים חוזר על עצמו יותר מדי ומאבד את הרעננות. כמו במוזיאון בברצלונה, שבו ביקרנו לפני יותר משלושים שנה, גם כאן יש חלק רב של פיקאסו המוקדם על תקן של צייר אימפרסיוניסטי מחונן. מומלץ.

חוזרים די מהר למלון כי בשעה שש באה לבקר אותנו הסוכנת האנגלייה ניקולה רייט עם בעלה השני הצעיר ממנה בעשר שנים, אנחל, שהגיע לבריטניה מאורגוואי. היא אזרחית בריטית שעבדה באנגליה בין השאר בתור שף של מסעדה צרפתית, וגם כזמרת! אנחל החל את הקריירה שלו באנגליה כפועל בניין והגיע להיות מלצר, וככה הכירו. ארבע שנים הם נשואים. לה יש שתי בנות מנישואיה הקודמים, והן בסביבות גיל העשרים. אחת מהן עובדת איתה כאן במלגה, וגם ניקולה ובעלה החליטו לעבור לגור במלגה ולקיים מכאן את המשרד שלהם.

שם סוכנות הנסיעות שלהם: Lemon Valley, ומצאנו את כתובתם באינטרנט לאחר שהם היו היחידים שהציעו סיור שתאם את מה שאנחנו ציפינו מביקור בכל אחת מהערים המרכזיות באנדלוסיה. את כל הסידורים, כולל התשלום מראש עבר כל הטיול, עשינו בתכתובת איתם באינטרנט והעברה בנקאית.

בבריטניה גרה ניקולה באי היט ומשם מנהלת את כל התכתובת של משרדה הווירטואלי שקיים בעיקר תודות לפלאי האינטרנט. שניהם ניראים אנשים פשוטים מאוד וזו פעם ראשונה בחייהם שהם פוגשים ישראלים. היא בת 38, מאוד לא יפה, שמנה, בסנדלים המגלים אצבעות רגליים מכוערות ובלתי מטופחות. לי קשה מאוד להבין את האנגלית שלה כי היא מדברת מהר, בלחש ובעגה לא מובנת. יהודית אומרת שעכשיו הם פחות אמינים בעיניה מאשר בתקופה שהקשרים איתם היו באי-מייל ובטלפון. שניהם אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של ספרד ושל אנדלוסיה וגם לא על היהודים בספרד. חוץ מהגירוש.

אנחנו יושבים בקפה במדרחוב הרחב והנעים ששמו כשם המלון שלנו, המרקיז דה לאריוס. שותים קפה ואחר-כך יין מתוק אבל לא אוכלים סעודה ממש. יושבים איתם יותר משעתיים. מאחר שקשה להבין את האנגלית שלה, קל לי יותר לדבר. היא לא יודעת ספרדית ואת כל המגעים בספרדית והטיפול בבתי המלון ובנסיעות בתוך ספרד עושה אנחל. מצטלמים יחד בטלפון של יהודית, מאחר שאת המצלמה השארנו במלון. ואולם הטלפון עתיד ללכת לאיבוד בגרנדה וכך לא תישארנה לנו תמונותיהם למזכרת.

מאחר שאני מתלהב עדיין מן המלון ומההדרכה המעולה של חוסה, אני מבטיח לניקולה שאכתוב עליה במכתב העיתי ואמליץ לנמענים שלי להיעזר בה ובחברת הנסיעות שלה. וכן אומר לה שכדאי לה לציין יותר בהבלטה את הקשר היהודי עם אנדלוסיה, אם היא רוצה לעבוד גם עם קהל ישראלי. לדבריה זה לא פשוט מפני שיש גם קהל אחר, שהדגשת הנושא היהודי דווקא תעורר בו התנגדות.

מאחר שבהמשך הטיול אנחנו עתידים להתאכזב מבתי המלון שבחרה עבורנו וגם מרמת ההדרכה שבחרה עבורנו – אני מחליט בסוף הטיול שאינני ממליץ על שירותיה. מה עוד שלדברי יהודית, כל ההוצאות שהיו לה עלינו הם במסגרת התשלום עבור משתתף אחד, וכל השאר רווח נקי שלה. בחוכמה שלאחר-מעשה יכולנו לעשות את הטיול גם בלי האירגון-מראש שלה, אבל ברור שאי אפשר להיות חכמים לפני מעשה, כאשר מדובר במקומות שאינך מכיר.

במדרחוב עומד ספרדי קשיש ומוכר שקדים קלויים במלח. אלמנדראס Almendras – שטעמם ממש נפלא. הם קלופים, חומים, אולי מטוגנים קלות בשמן, אבל יבשים. ממש מעדן שמאפיין כנראה את מלגה, כי אינני פוגש מוכרים ושקדים כאלה בערים האחרות שבהן נבקר. אני קונה קונוס מנייר עיתון, דומני, בשני יורו, ומכבד את כולם. אז אם תבקרו ברחובות מלגה, אל תחמיצו את השקדים הקלויים! הם גם מעוררים את הצמא, וכידוע ראוי לשתות הרבה בטיול. ולא תמצאו כמותם בהמשך הטיול!

כבר חשוך כאשר אנחנו נפרדים מניקולה ומאנחל, ואנחנו מחפשים מסעדה ומגיעים למסעדה שהם המליצו עליה, "טבּרנה אל טריו". מחכים יותר מחצי שעה למרק. ליהודית מגישים מרק עם ביצה חיה למרות שביקשה בלי. לי מרק תרד קצוץ דק בשמנת עם קרוטונים וקוביות גבינת פטה לבנה, קשה במקצת, שכנראה הוספו לפני ההגשה. טעים. אפילו טעים מאוד למרות שאני לא אוהב תרד. 5.2 יורו.

1 סטייק רוסיני עשוי מדיום רֶר במקום מדיום וול-דאן כפי שביקשתי. תפוחי-אדמה אפויים משלשום. תרמילי שעועית ירוקה מאודים עם שום, סביר. אני עתיד להיווכח כי אחת התוספות הטעימות ביותר שהספרדים יודעים להכין היא שעועית ירוקה מאודה במלח ושום. אני בקושי מתגבר על הסטייק הנא ומשאיר חלק ממנו בצלחת. 24.5 יורו.

יהודית מתלוננת על האיחור בהגשה, ומנכים מהחשבון את המרק שלה, אבל עדיין, יחד עם הטיפ, זה יוצא 55 יורו. ארוחה יקרה מאוד עבורנו, שאינה מצדיקה את מחירה, כ-366 שקל! המקום יפה והמפות לבנות אבל אנחנו לא ממליצים לאכול בה. יש מספיק מקומות יותר טובים במלגה.

[אזהרה: פרקי יומן אלה אינם נחשבים חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בהם קורא על אחריותו-הוא בלבד]

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,837 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 341 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

הספר יימצא למכירה בשבוע הספר בדוכני זמורה ביתן ברחבי הארץ

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה