חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 346

תל אביב, אור ליום שני, כ"א באייר תשס"ח, 26 במאי 2008

עם צרופת הזמנה לערב לספר "שירת הלב" מאת מיכל סנונית מחר 27.5 בבית אריאלה

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: ש. שפרה: המילים ככישוף והכישוף שבמילים, שיחות על ספרות המזרח הקדום, '"'נישואי הקדש'"' בין אידינדגן מלך איסין ובין איננה'.

נעמן כהן: לא בולשביזם – סתם פיליסטיניזם.

מלוא כל הארץ כבודו! – קטעים מנאומו של ראש הממשלה החדש, ארקדי גיאדמק, לאחר הבחירות הקרובות לכנסת [ציטוט מדוייק].

ד"ר גיא בכור: 1. קטעים ממאמר חדש על מצבה של ישראל.

2. חיזבאללה בפתח שערי הגיהינום. לאן יפנה?

יוסי גמזו: Spineקְסָנוּת כְּפוּלָה...

יוסף חרמוני: כשהגדפנות והעלמת האמת מתחרות ביניהן על אליפות הכיעור.

דוד מלמד: אולי.

חדשות מפתח-תקווה של מעלה.

גדי בן עזר: אבקש לקבל את מיליון הטאלרים שהבטחת.

כנס על השלום הנצחי מנקודת מבט תורכית באוניברסיטת בת-שלמה רבתי.

אורי הייטנר: לא רק ספין. // יואב אהרוני: עד כאן.

אהוד בן עזר: אאבד אמוני באהוד אולמרט רק אם יתברר שהשתמש בכספי התרומות כדי להתעשר! – תשובה למשה גרנות.

רות ירדני כץ: שלום לך גב' ז"נ!

יוסף דוריאל: הבוּרוּת חוגגת שוב אצל "גורמי ההערכה"?

אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 3. מלגה-קורדובָּה.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק חמישי, חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

.

ש. שפרה

המילים ככישוף והכישוף שבמילים

שיחות על ספרות המזרח הקדום

האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008, 356 עמ'

באדיבות המחברת וההוצאה הננו מביאים פרק מתוך הספר החדש

'"'נישואי הקדש'"' בין אידינדגן מלך איסין

ובין איננה'

ולבסוף כדי לשכנע אתכם שאכן טקס ''נישואי הקדש'' התקיים ולא משל היה אני מבקשת לתאר לפניכם את מה שהתרחש בשני ימי החג, בראש-השנה, שבהם נערך הטקס. המזמור השוּמֶרי 'נישואי הקודש בין אידינדגן מלך איסין ובין איננה' מתאר טקס שנערך בין אידינדגן מלך איסין (1954-1974 לפני הספירה) בתפקיד דומוזי ואלת העיר איסין, נינאיסינה, שיוצגה קרוב לודאי על ידי הכוהנת הגדולה בתפקיד איננה. המזמור כולו מוקדש לפיאור שמה של איננה, והוא אחד ויחיד בספרות המסופוטמית שמתאר בפירוט את הטקס.

המזמור שמתאר את אירועי הטקס מערב החג ועד למחרת היום שבו נערכים 'נישואי הקדש' מתאפיין במבנה מורכב, כמעט הייתי קוראת לו ארכיטקטוני וסימטרי כבניין של מקדש עתיק. הוא בנוי משתי חטיבות: האחת מתארת את אירועי הערב, והאחרת – את אירועי הבוקר והיום שלמחרתו. המזמור מתחלק לעשרה "שירים" שלכל אחד מהם יחידות משנה; הן "השירים" והן יחידות המשנה מובחנים היטב על ידי הכותרת התחתית, ועל ידי פזמונים.

החטיבה הראשונה, "שירי הערב" היא בת שלוש יחידות משנה: הַלל לאיננה ככוכב הערב וכחורצת משפט לצד האלים הגדולים, תיאור התהלוכה הססגונית העוברת לפניה בליל התקדש החג, ואיננה החורצת את גורלם ומשפטם של האנשים הנמים את שנתם. שתי היחידות הראשונות הן הימנוניות בסגנונן ובלשונן והפזמון חוזר ונשנה פעמים רבות; לעומתן היחידה השלישית כיאה לתוכנה היא אֶפּית בסגנונה והפזמון מופיע רק בסופה. החטיבה השנייה, "שירי הבוקר", היא בת שתי יחידות משנה: הראשונה מתארת את הבוקר של יום הטקס, שבו מביא העם קורבנות ומתנות לאלה כהכנה לטקס הכלולות, והשנייה מתארת את טקס הכלולות והלל מפי המלך לאיננה; שתי היחידות אֶפּיוֹת בסגנונן ובלשונן והפזמון מופיע רק בסופן.

ערב. איננה ככוכב נֹגה זורחת גבוה בשמים; אני יכולה רק לשער שכבר בערב הראשון של הטקס תשב הכוהנת המייצגת אותה, על במה מוגבהת ותצפה בתהלוכה ולצדה המלך; זמר או מקהלת זמרים נושאים לה שיר הלל: "לַזּוֹרַחַת מִן הַשָּׁמַיִם אֶקְרָא נָא שָׁלוֹם!" כך פותח השיר ומוסיף לכנותה בתארים שונים: קדשה, גבירת השמים הגדולה, הלפיד הטהור המאיר מלוא שמים, הגבירה הנאפדת-אימה, האצילה הממלאה שמים וארץ בזֹהר, הבת הבכורה אשר לסין; אחרי שרומם אותה ככוכב נֹגה יוסיף השיר לתאר את שליטתה בארץ, ואת העובדה שהיא מחזיקה ב'חוקות הקדש' שחורצות את גורל העולם, ולכן בראש חודש מתאספים כל אלי הארץ הגדולים להקריב לה קורבן, להתפלל, ולבקש שתחרוץ את גורל ארץ שוּמֶר לטובה.

התהלוכה שהמתינה לסיום ההלל יוצאת לדרכה, והמשתתפים מייצגים אספקטים שונים של איננה, כמו המלחמה והמין לכל צורותיו: קבוצה של מנגנים בכלי נגינה שונים, בכמה סוגי תופים, בגתית ובנבל עוברת לפניה; אחריהם קבוצה של קדשים ששערם אסוף בתסרוקת מיוחדת מקושטת בסרטים צבעוניים, לבושי מעילי קודש, על שוקיהם חגור פגיון, על מותניהם חרב, ובידיהם רומח; הקדשים לבושים בבגד דו-מיני (טרנסברטיסטים; לא היו ויכוחים על מצעד הגאווה), מדלגים בדַלגיות, מה שאנחנו קוראים היום "לקפוץ בחבל", ומתחרים ביניהם ברצועות בד צבעוניות; אחריהם קבוצה של נושאי חישוקים, קדשות ששיערן עשוי בתסרוקת מיוחדת, קדשים-מתגודדים שמנופפים חרבות ואלות ופוצעים את גופם עד זוב דם לקול תופים, מנענעים ומצלתיים; והיא, הכוכב, גבירת הערב מביטה בכל העם הרב הזה מגבוה.

ובינתיים נופל הלילה על הארץ; הגברים מיטהרים, הנשים מתקדשות וכולם נושאים אליה עיניים. כל הבהמה והחיה נחים מעבודתם; הדגים והעופות כולם נחפזים אל משכבם. "הנשים החכמות" עורכות את המאכל והמשקה והחגיגות נערכות על כל במה; זוהי השעה שבה הגבר "ישיח-יהגה" עם רעייתו, האנשים מציעים להם משכב על הגגות והחומות לכבודה, ותרדמה "מתוקה נופלת" על הארץ. איננה זורחת כאור ירח, וראש השנה הוא היום וזו השעה שבה עוברים לפניה יושבי תבל למשפט: "תִּשְׁפֹּט רָשָׁע כְּרִשְׁעָתוֹ, תַּכְרִית אֶת הַנָּבָל,/ תַּבִּיט בְּעַיִן טוֹבָה אֶל הַצַּדִּיק, /תַּחְרֹץ גּוֹרָלוֹ לְטוֹבָה". (שם 119-116).

בוקר. איננה זורחת ככוכב נֹגה עם שחר; זוהי עת הקרבת הקורבנות בכל אתר ואתר "בַּמְקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, בַּמְּקוֹמוֹת הַטְּהוֹרִים אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר,/ עַל הַגַּגּוֹת עַל רֹאשֵׁי הַחוֹמוֹת אֲשֶׁר לַשּׁוֹכְנִים בְּרֹאשֵׁי הַחוֹמוֹת" (שם 143); רשימת הקורבנות פועלת על כל החושים בעת ובעונה אחת, ומה מקריבים לה? תפריט שיכול להתחרות בכל טקס נישואין באחד מן הגנים בימינו – שפע שכמו בכל מעשה קסם אפוטרופאי נועד להבטיח את הפריון על הארץ: ערמות קטורת, כבשים שמנות, כבשים עתירות שמן, כבשים מפוטמות, חמאה, תמרים, גבינה, פֵרות – שבעה מינים, מנחות ביכורים, שכר כהה, בהיר, וצוף חיטת הבר; ואל מראה העין המגרה את החיך נוסף מרכיב הקול: קדרות השכר והדודים משמיעים קול בעבוע; והמנות האחרונות: "צַפִּיחִיּוֹת בְּלוּלוֹת בִּדְבַשׁ וּבְחֶמְאָה,/ עוּגוֹת בְּצוּף תְּמָרִים יֹאפוּ לְמַעֲנָה/ שֵׁכָר, נֶסֶךְ-שַחֲרִית, סֹלֶת, קֶמַח בִּדְבַשׁ,/ דְּבַשׁ וְיַיִּן יִשְׁפְּכוּ לְפָנֶיהָ בְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ." (שם 159-156) אלים ואדם קריבו לה קורבנות והיא תביט עליהם ממרום השמים.

ומכאן אל ההכנות לטקס הנישואין; "בַּהֵיכָל, בְּבֵית הַמּוֹעֵצָה אֲשֶׁר לָאָרֶץ" יקימו לה אפיריון (כן, ממש חופה אבל כנראה לא מפולשת לכל עין), ובו יציעו לה משכב שאותו ירפדו בעשבי חילף, יבשמו בשמן ארז, ויפרשו מצע על המשכב. ובינתיים תרחץ איננה בשרה בבורית, תזה שמן ארז על הרצפה, ואז יקרב המלך "בְרֹאשׁ מוּרָם", ישכב עם איננה, אבל לא יסתפק במגע ויהלל את "החיק הטהור": "הַחֵיק הַטָּהוֹר שֶׁלִּי! אִנַנַּה הַטְּהוֹרָה שֶׁלִּי!" והיא תרווה עונג; ולא נכתב "הוא" ירווה עונג; ואז תתנה אהבים עם המלך ותשמיע לו דברי חיבוב: "אִדִּנְדַגַן, אַתָּה, אַתָּה הוּא אֲהוּבִי!" אחר-כך תבוא עמו אל תוך ההיכל, אל שפע המתנות והמנחות; השניים יישבו לסעוד ושוב תגיע עת החגיגות הפומביות: כלי הזמר, התופים, הנבל "הַמְּעַנֵּג לֵב אֱנוֹשׁ" והזמרים, והמלך "יוֹשִׁיט יָדוֹ לַמַּאֲכָל וְלַמַּשְׁקֶה"; מחוץ לארמון תמשכנה החגיגות כל היום. המזמור מסתיים בשיר הלל של המלך לאיננה, ואחריו המקהלה או הזמרים יסיימו את החטיבה השנייה כמעט באותם מלים שבהן הסתיים השיר השביעי בחטיבה הראשונה:

"גְּבִרְתִּי תַּבִּיט עֲלֵיהֶם מִלֵּב הַשָּׁמַיִם בְּחֶסֶד,

אִנַנַּה הַטְּהוֹרָה – לְפָנֶיהָ יַעַבְרוּ!

גְּבִירַת הָעֶרֶב מְרוֹמָמָה הִיא עַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם,

עִזוּזָה הִיא, נְגִידָה הִיא, שַׂגִּיאָה הִיא, נִשָּׂאָה הִיא,

הָאַדִּירָה בָּאַמִּיצִים הִיא!"(שם 226-223)

אני יודעת שעשיתי כאן מעשה שלא ייעשה; כל פרפראזה של שירה היא בגדר של חטא בעיני; ואף על פי כן נכנעתי לדחף מתוך רצון להוכיח כי הטקס אכן היֹה היה. עלי משאירה הקריאה בו איזו תחושה כמעט דתית של הרמוניה עולמית, משהו מעין הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אחדוּת של שמים וארץ, של אדם ואלה, של אשה ואלה, הרמוניה של צלילים ומראות וריחות שבה משתתפים כל החושים.

ואחרי שטעמנו ושתינו בסעודת טקס 'נישואי הקדש' נשוב אל סיפורם של דומוזי-תמוז ואיננה-אשתר.

עד כאן – אידיליה, ומכאן מתחילה הטרגדיה. ככל הנראה אנחנו עומדים בפתחו של קיץ; שדות השלף יצהיבו, ירק המרעה ייבש, הפרחים יקמלו, קוצים ודרדרים יזקפו ראש, בקיצור ימיו של האל תמוז הולכים וקרבים אל קיצם, וחודש תמוז הנה הוא בא אל הארץ – האם לא ביום כזה גומרת איננה בדעתה לרדת לשאול, ממש כמו המשוררת אסתר ראב בשיר 'אני תחת האטד' שגוזרת את דין אהובה ביום קיץ מעין זה:

"אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה זֵידוֹנָה,

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתּי;

אוֹר מַכֶּה עַל המֶרְחָב,

כָּל קִּפּוּל בְּשׂמְלָתִי

לִי יִלְחָשׁ:

לִקְרָאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהָלָה

חֶרֶב נוֹצֶצֶת מְנִיפָה –

בְּעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי – בְּאֶחַת!"

יום אחד השתתפתי בסמינריון בהדרכתו של פרופסור נוח קרמר מראשי החוקרים האשרולוגים בארצות הברית. פרפ' קרמר פענח אחד משירי האהבה השומריים. בשיר שקרא באוזנינו מבלים איננה ודומוזי בנעימים בצל עץ התפוח, דומוזי יודע את איננה ואז נגזר עליו למות מידיה ביום קיץ. קרמר הזר למקומותינו העלה את השאלה: מדוע זה נגזר עליו למות אחרי שידע אותה ולמה בלב הקיץ. ואני פתאום רשמתי לפניו את מילותיו של "אני תחת האטד"; לי לא היו סימני שאלה; לי היה ברור על פי תחושתי ותפיסתי, על פי כורח התבנית ההולמת את המחזוריות המקומית כי תמוז יועד למות בקיץ, והדוברת בשיר של אסתר ראב נראתה בעיני בת דמות של איננה-אשתר.

פרקים נוספים לא יובאו

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים ובדוכני שבוע הספר

 * * *

ליהודית סימקין "המלכה" היקרה

ברכות ליום הולדתך התשעים וחמש

את מהאחרונים לגזע הדור הראשון

של בני מושבות העלייה הראשונה

ושל פתח תקווה

וצאצאייך הם שבט גדול ומפואר

אני מקווה כי למסיבת יובל המאה שלך

אוזמן

אודי

* * *

נעמן כהן

לא בולשביזם – סתם פיליסטיניזם

מעולם לא עמדתי בפני האשמה כבדה כל כך. האשמה בבולשביזם... (יואב אהרוני – "הבולשביזם לא מת הוא רק החליף את צבע הדגל", "חדשות בן עזר", גיליון 344).

לפני שנים רבות, עוד לפני שנולדתי, עבר מר אהרוני טראומה. לפי סיפורו כמה נערים מגודלים מגְבת, ניסו להכריח אותו לשיר איתם במקהלה: "זארודינה זאלנינה זאסטאלינה הורה...,

מדוע בעצם אני בולשביק? אני בולשביק ר"ל, מפני שהצגתי את הצעתו של שטרנהל לרצוח יהודים רק מעבר לקו הירוק כנאוֹרוּת. (אהרוני, בניגוד לדבריך לא שמתי כלל מרכאות על המושג).

הסיפור נראה לי תמוה מאוד. גבת מעולם לא השתייכה לתנועת "השומר הצעיר", ובהכירי את דור המייסדים, לא נראה לי שאי פעם מישהו מהם העריץ את סטאלין. הסיפור שהנערים בגבת ידעו בכלל לשיר, ברוסית צחה, שירי תהילה ללנין ולסטאלין, מוזר לי עוד יותר. ובכלל, חניכיו של טבנקין לא היו סטאלינסטים.

חקרתי וגיליתי שאהרוני היה אחד מילדי ה"מפא"יניקים" שבפקודת בן גוריון עזבו במהלך הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" את גבת, והקימו קיבוץ שיקרא לימים יפעת.

ובכן, נניח שהסיפור אכן אירע, נניח שבאמת במהלך הפילוג הכואב, התגרו כמה ילדים באהרוני. גם אז, דומני, שהשימוש בשם הגנאי "בולשביק" כלפיי היום, מראה שהפוסל בעצם, במומו פוסל. אולי דווקא גישתך, אהרוני, גישה הרואה נאוֹרוּת ברצח יהודים (נכון רק ביהודה ושומרון ועזה) היא, היא, אולי הראויה לתואר "בולשביזם"?

במחשבה שנייה, בטוחני, אהרוני, שאינך בולשביק. עצם הכינוי הוא מגוחך. על פניו, בהחלט נראה לי, שהשימוש בתואר הגנאי "בולשביזם" מקורו אינו אלא בסתם "פיליסטיניזם". ("פיליסטיניזם" הוא חוסר השכלה, בוּרוּת ובימינו גם תמיכה בפלסטינים. על המושג ראה למטה).

Philistinism^[a]

הֶלְמוּט אוֹיסְטֶרְמָן

הַמְּהַגֵּר הַיְּהוּדִי מִגֶּרְמַנְיָה,

מְשַׁנֶּה אֶת שְׁמוֹ לְשֵׁם עִבְרִי שׁוֹרְשִׁי:

אוּרִי אַבְנֵרִי.

אוּרִי אַבְנֵרִי הוּא קַפִּיטָלִיסְט,

מִתְנַגֵּד לְסוֹצְיָאלִיזְם,

מְנַצֵּל אֶת פּוֹעַלָיו.

אַבְנֵרִי הוּא אִישׁ יְמִין טִיפּוּסִי.

אַבְנֵרִי גַּם תּוֹמֵךְ לְלֹא לֵאוּת בְעַרָפָאת.

עֲרָבִי הַתּוֹמֵךְ בְעַרָפָאת קָרוּי יָמִין.

קַפִּיטָלִיסְט יְהוּדִי שֶׁתּוֹמֵךְ בַּפִילִיסְטִינִים,

קָרוּי "אִישׁ שְׂמֹאל".

אַבְנֵרִי אִם כֵּן, הוּא אִישׁ "שְׂמֹאל".

יָמִין אוֹ שְׂמֹאל?

Helmut osterman Der philister

^a פיליסטיניזם – פלישתיות. פיליסטר – פלישתי, בורגני צר מוח. אדם חסר השכלה ותרבות. מושג ע"ש הפלישתים שלמרות היותם בעלי תרבות חומרית גבוהה, חיו ללא תרבות כתב. כידוע ערביאי ארץ-ישראל החליטו לקרוא לעצמם פלישתים-פיליסטינים.

ובשולי הדיון, המושג נאורות הוא סובייקטיבי ויחסי, וכל אחד מגדירו בצורה שונה. אפילו סוכן החיזבאללה ומעריצה של הדיקטטורה הסורית, הערבי-נוצרי עזמי בישארה, הוציא ספר על הנושא: "בשארה, עזמי (עורך): הנאורות – פרוייקט שלא נשלם?" הוצאת הקבה"מ תל-אביב, 1997.

ולסיום, חידון לקוראים – מי כתב את הקטע הבא:

"יש להוקיר ולקדם בכל האמצעים את כבוד האדם. אל לה לשכוח שבערכו האישי טמון ערך כלל אנושי, שכל רעיון וכל הישג הם תוצאת כוחו היצירתי והתפעלות מגדולה איננה מתבטאת רק במחיאת כפיים, אלא היא עצמה מהווה קשר המאחד את כל אסירי התודה.

אין תחליף לאדם, ובוודאי לא, כאשר הוא איננו מגלם את המיומנות המיכנית, אלא את יסודות התרבות היצירתית. כפי שאין תחליף לאמן דגול, שהשאיר אחריו תמונה בלתי גמורה ואיש מלבדו לא יוכל להשלים אותה זולתו, כך גם אין תחליף למשורר, להוגה דעות, למדינאי גדול ולמצביא נערץ, פעילותם של כל אלה תמיד מצויה בתחום האמנות ואיננה מוקנית באופן מכני, אלא מוענקת כמעשה חסד אלוהי מטבע ברייתם..."

למזהים מובטחים שבחים.

בשבוע הבא אביא את המשכו ואת פרטי המחבר.

 * * *

מלוא כל הארץ כבודו!

קטעים מנאומו של ראש הממשלה החדש לאחר הבחירות הקרובות לכנסת:

המדינה הוקמה על ידי כמה אלפי אנשים אשכנזים ממזרח-אירופה, לפני 100 שנה.

הם חיו כאן כמה שנים ודיברו על סטלין, שמלין, טרוצקי.

ואז היתה מלחמה, שישה מיליון נרצחו, ואז המדינה קמה עם תמיכה של סטלין.

כל הקיבוצניקים האשכנזים ממזרח אירופה כבר היו טרוצקיסטים-לנינינסטים, אז הם אימצו את האידיאולוגיה.

סטלין יצר את המדינה הזו. כל הציונות שמיונות, זה לא קשור.

בזכות הכסף היהודי הביאו ספרדים לכאן. הרבה ספרדים הגיעו, שנמצאו תמיד תחת לחץ אשכנזי. בדיוק כמו בכדורגל, לאשכנזים יש הרבה קבוצות, הפועל, מכבי. המועדון הספרדי היחיד זה בית"ר, ואני נתתי להם גאווה, לנצח. אבל כשצריך, לא הייתי נחמד לאוהדים, קראתי להם "ממזרים".

מי היה מסוגל לקרוא להם כך? זה למה שאני פופולארי בקרב הספרדים.

אני לא ספרדי ולא אשכנזי, אני תופעה ישראלית. כולם מקבלים אותי. דרוזים, ערבים, חילונים, דתיים. נכון או לא? אף אחד לא מחשיב אותי כזר. אני שונה, אבל לא זר.

מי ששולט במדינה זה הפרקליטות, השופטים וכמה אנשי משטרה. זו קבוצה קטנה ששולטת בכול.

אתה ראש ממשלה? מחר תגיע ליחא"ה [היחידה הארצית לחקירות הונאה].

אתה שר המשפטים, אתה רוצה לשנות משהו? בית משפט.

הם חושבים שאני מפחד, אני אומר להם שהם פושעים. אני מאשים את דנינו [יוחנן דנינו, ראש אגף החקירות], בקשר עם טרוריסטים. אני לא יכול לספר עכשיו. יש לי את כל ההוכחות. השב"כ צריך ללכת לראות מה הוא עושה. אני עמך. הם האנשים שלקחו את הכוח בצורה לא חוקית.

הם נתנו עליי אינפורמציה לרוסיה. הם שולחים מידע שקרי בכל העולם, אומרים שגיאדמק אשם בכל מיני פשעים.

אני עולה מרוסיה, בלי שפה. לא מבין כלום. ואני מנהיג.

אני מנסה להראות שאפשר להיות ראש ממשלה בלי שפה. הפכתי לאדם הכי פופולארי בישראל לא בגלל מה שאמרתי אלא בגלל מה שעשיתי.

שום דבר שעשיתי כאן לא תוכנן, זו פשוט הדרך שלי.

ראש ממשלה זה רק פונקציה. אני כבר מנהיג, יש לי יותר עוצמה מלראש הממשלה, אנשים איתי. אם אתה שואל אותי אם אני רוצה לשנות את מיקומי החברתי למיקום של ראש ממשלה, אני אגיד לך שאני מחזיק מהמעמד שלי יותר מאשר ממעמדו של ראש הממשלה.

מתוך ראיון מתוך כתבה של אמיר שואן עם ארקדי גאידמק "שלטון הצדק" במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מיום שישי, 23.5.08.

 * * *

ד"ר גיא בכור / שני מאמרים

1. קטעים ממאמר חדש על מצבה של ישראל

[הנוסח השלם נמצא באתר של ד"ר גיא בכור]

ימים מבלבלים עוברים כיום על העם בישראל, בלא מנהיג שיעמוד בראש המחנה, ויסמן בידו לאן נושבת הרוח.

כל מנהיג ישראל שמגיע תורו, מצליף בנו בצמד המילים "ויתורים מכאיבים". חוץ מן העובדה שאינני מזוכיסט, ואני לא אוהב להכאיב לעצמי, וחוץ מהעובדה שמנהיג נבחר כדי להועיל לנו, ולא להכאיב ולהרע לבני עמו, זו טעות בניהול המשא ומתן. כאשר צד מצהיר מראש שהוא מוכן לויתורים עמוקים בהמשך, הצד השני באופן אוטומאטי יקשיח את עמדתו. משא ומתן יש להתחיל מן העמדה הנוקשה ביותר, דהיינו: שום ויתורים! זו הרי העמדה, למשל הסורית, בניואנסים דקים. שום ויתורים!

אך מנהיגינו חוזרים על מנטרת הויתורים המכאיבים, "פקדונות" הזויים, דור אחר דור, חוץ, אגב, מיצחק שמיר, שידע לעמוד על המשמר, ולכן היה מראשי הממשלה הטובים ביותר שלנו, אם כי הפחות מוערכים בקרב מעצבי דעת הקהל. ובכלל, מדוע שהצד השני לא יוותר? וויתורים הכואבים לו? האם לעולם אלה יהיו בנחלתנו.

אחד הלקחים החשובים שלומדים בחיים היא מילה אחת קצרה ובעלת עוצמה: "לא". איני נוהג להתחייב לדבר שאני יודע שלא אוכל לעמוד בו, או שלא אבצעו כהלכה, פשוט כך. במקרה הזה אני אומר לצד השני: מצטער – לא. ואתם יודעים מה? לעיתים קרובות מעריכים את הכנות הזו, כאשר אני מסביר שפשוט לא אוכל לבצע משימה כלשהי. רוב האנשים חוששים לומר "לא", אומרים "כן" מהוסס, ואחר כך מתפלאים שכועסים עליהם, או שהם מסתבכים. אין זה קל להגיד לא. יש לתרגל זאת שוב ושוב.

ובאשר למשא ומתן עם סוריה: מותר להגיד לסוריה פשוט – לא. עם משטר אלים ומתריס שכזה, אנו פשוט לא רוצים שלום. האם ניתן להכריח אותנו לעשות שלום ולפייס את הבריון של האיזור, שבכל מקרה שלטונו אמור להיות קצר ימים? מי ששיקר לאורך כל הדרך בנושא הכור הגרעיני שלו, מדוע שיאמר אמת לגבי התהליך המדיני איתנו?

התנהלות הממשלה הנוכחית של ישראל מזכירה, אבוי, את ממשלת אהוד ברק בימיה האחרונים: קפיצה מנושא לנושא, מהסחה להסחה, שם ופה, הדלפה פה, דליפה שם; הכל או לא כלום. לא כלום. ממשלה אינה רשאית להתנהל כך, במיוחד כאשר היא יודעת שבעצם אין ביכולתה לממֵש דבר. האם את בעיית הקסאמים סיימנו (עוד לא התחלנו), כדי להתפנות למדינה הפלסטינית השנייה, בגדה המערבית, לפני שפנינו לסוריה? כך יוצרים אי אמון אצל האזרחים, וגם בצד השני, המתחיל לחשוד שיש כאן מניפולציה לתמרן בין הצדדים הערביים השונים. התוצאה: עדיף לא להיכנס לתהליך בכלל, מאשר ליצור ציפיות ואז להתרסק למשבר צבאי או אחר.

האם יש לנו בישראל דברים קדושים? האם מותר עדיין לומר את המילה קדוש על משהו, מקום בו הליצנות, הבינוניות והציניות חוגגות בראש חוצות? רוח-האנטי, היהודית, ניצחה כאן, באיינה כל דבר, עד כי איינה את עצמה בעצמה. הרי יש לנו יותר שוחטים מאשר פרות קדושות, עד כי בסופו של דבר השוחטים יפנו לשחוט את עצמם. האם גבול הוא קדוש? חבל מולדת? יישובים קיימים? מילה? שפה? מורשת? האם למרות "המהפכה החוקתית" כבוד האדם של אזרחי חבל רמת הגולן קדוש למישהו? לא טוב שאין לנו קווים אדומים ברורים, והכול נתון למצבי רוח משתנים ל של פקידים ונבחרים משתנים, בין ממשלה אחת לרעותה. אין לנו מה שנקרא בערבית "ת'וואבת", דהיינו עמודי יסוד שאין לערער עליהם בשום אופן. ברור שהשִבשוב הזה נקלט אצל האויבים הרבים המקיפים את ישראל, ומעודד אותם ללחוץ עליה עוד ועוד. במילים אחרות, הקווים סביבנו, החוקיות הקבועה, מגוננים עלינו מפני אויב מבחוץ ומפני עצמנו מבפנים.

למרבית הצער, וזה באמת מצער, המנהיגות הצבאית שלנו, כמו גם המנהיגות הפוליטית, בורחים מכל עימות, מכל הכרעה, מכל מאמץ צבאי. באיזור כה אלים, כפי שהוא כיום, רווי יצרים, שנאה ונקם, הצבא עושה הכול כדי שלא ללכלך באמת את הידיים ולהתחיל לעבוד, בעזה למשל. אני לא מדבר על מבצע גדול, שאין בו צורך. אני מדבר על פעילות רצופה, בעלת מעוף ודמיון. לכן הביצועים כה עלובים, וכך גם הדמיון הפוליטי והצבאי המושקע. הקצין המעוטר ביותר בצה"ל, המשמש כשר ביטחון, חוזר למדיניות התמוהה של ראשית ימי האינתיפאדה, דהיינו להצטנף בפינה ולעשות את המינימום. צבא הגנה לישראל, כמו חדש, מאופסן ומנוילן בקסרקטינים; המדינה מדממת.

הזיגזוג מצד לצד נותן לאזרחים הרגילים, כמונו, תחושה שהמערכת שם למעלה מתפוררת, אינה מתפקדת עוד, ולכן זורע הדבר דמורליזציה. מדוע מתעקש ראש ממשלה להפוך לאדם כה שנוא בציבור הישראלי? את זה לא אבין. הוא חייב קוים אדומים, שיעזרו גם לו להתנהל מול המזרח התיכון. ראש מדינה המקרין חולשה כה רבה מסוכן לציבור סביבו. מדינה אינה עסק המתנהל לבד, אלא שהיא זקוקה למנהיגות מופתית, מודל של חיקוי, מקור לחיזוקים והעצמה. זו משמעות של מנהיגות כריזמטית, ולמרבית הצער אין עודף כריזמה בממשלה כולה. הממשלה נראית יותר כעסק מאשר כמנהיג.

אין כמו הסורים להבין מה קורה אצלנו. אנו טוענים כי יש לנצל מנהיג סורי חלש? ואולי זו גם נקודת המבט שלהם, שיש לנצל ישראל חלשה, מתפוררת ומובסת בעיני עצמה? חשבו על זה? האם אנו עושים שימוש בסוריה, או היא עושה שימוש בנו?

סוריה היא אחת המדינות המבודדות בעולם, והבידוד הזה עלה לישראל, ללבנון ולארצות הברית במאמץ גדול. מרבית מדינות ערב מחרימות את דמשק, ואינן מעריכות את מי שמושל בה. אם כן, מדוע ישראל מתנדבת לחלץ את בשאר מבדידותו, ללא שום תמורה?

חמאס הוא היום ארגון מצורע ומוקצה מחמת מיאוס במזרח התיכון כולו, להוציא סוריה ואיראן. אנו מוחים על כל משא ומתן או מגעים של מישהו בעולם עם חמאס. אז מדוע אנו בעצמנו קודחים בבידוד הזה, כדי לשבר אותו? אנו מנהלים משא ומתן גלוי, נמשך, גם עם סוריה וגם עם חמאס, וזו בעצם הרשאה לכל מדינות העולם לעשות זאת גם כן. וכי מדוע יימנעו? זו הסיב שסוריה דרשה, וקיבלה משא ומתן גלוי. היא הרי זקוקה להיחלץ מן הבידוד; היא זקוקה לתהליך; לא לתוצאה.

בחרנו לנהל את המשא ומתן עם סוריה ועם חמאס דרך מתווכים "אמינים וניטראליים", מצרים ותורכיה, שתי מדינות כוחניות בעלות שאיפות גדלות באיזור. אלה לכן שתי שגיאות גסות, שכן אלו הם שני גורמים אינטרסנטיים ומזוהים. לתורכיה יש סכסוך מים חמור עם סוריה על מי נהר פרת ולכן יש לה אינטרס ברור שסוריה תתחבר לכינרת, מה גם שבאנקרה זו ממשלה אסלאמית עם קשרי קיום משל עצמה. ולמצרים יש עניין קריטי שעזה תמשיך להתנהל על ידינו למרות שעזבנו אותה. בשום פנים ואופן לא הייתי לוקח את אלה לתווך. מדוע? אם המו"מ אינו עולה יפה, יחסינו החשובים עם מצרים ותורכיה עלולים להיפגע, ובוודאי לשלם מחירים. עם מתווכים כאלה אנו מצמצמים את חופש הפעולה שלנו, לא מרחיבים אותו.

בשנתה הששים, משדרת ישראל מבוכה חברתית ופוליטית, חוסר מנהיגות וחולשה. ריקוד על חתונות רבות, משפטיזציה גוברת שאינה מאפשרת עוד תיפקוד פוליטי או מדיני תקין, וצבא החושש להילחם. כל אלה נקלטים בצד השני, ידועים לו היטב, וכמובן, מנוצלים על ידו לכל אורך הדרך, במלחמה ובשלום. ישראל חייבת חשיבה חדשה, אומץ ונחישות להצליח. איך עושים זאת? אולי האתר שלנו יכול לעזור, אנו כותבים על כך באתר שלנו כבר שנה וחצי. הפרטים כולם בפנים, ניתן לדפדף אחורה.

23.5.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

2. חיזבאללה בפתח שערי הגיהינום. לאן יפנה?

 איזה מחזה מוזר וסתום... מאות פעילים של חיזבאללה הניחו אתמול והיום אלפי עציצי פרחים במקום בו הפגינו עד לימים האחרונים נגד הממשלה, מול ארמון הממשלה, ובזירת הקרבות במערב ביירות. מה זה? האם חיזבאללה מבקש להעביר איזשהו מסר? בצורה מאוד לא אופיינית לו: להביע סוג של התנצלות, הבהרה, על מה שעולל, קודם כל לעצמו? בהחלט. ולמה הכריז ראש הממשלה פואד סניורה על ניצחון במאבק מול חיזבאללה? כרגיל, ניצחון מתוך עמדת חולשה?

מכאן נצלול עכשיו לעולמה הסבוך של הפוליטיקה הלבנונית, זו אשר נתפסת בישראל כמי ש"נכנעה" לחיזבאללה.

האם חיזבאללה הוא גרורה איראנית או אירגון לבנוני? זו שאלת מפתח להבנת מה שהתרחש בשבועיים האחרונים בביירות, ובלי הבנה זו לא נוכח לפצח נכון את מצבנו שלנו בלבנון.

התשובה היא ששתי האפשרויות נכונות, אך המיצוב של האירגון משתנה. עם השנים הוא נע באיטיות יותר ויותר לכיוון הצד הלבנוני, עם כל היותו קשור בעבותות לצד האיראני-פרסי.

עכשיו עשוי האירגון, באופן היסטורי, להתחבר לראשונה בתולדותיו לפוליטיקה ולחשיבה הלבנונית, דהיינו התזוזה שלו תואץ לכיוון לבנון.

כאשר נחתם הסכם הפיוס הלאומי בטאיף בשנת 1989, נמצא חיזבאללה בשיא ההתרסה שלו נגד המדינה הלבנונית, והבכירים שלו לא היו שותפים ישירים לא להסכמה, ולא לביצוע ההסכם. עכשיו השתנה הדבר לגמרי. חיזבאללה, לראשונה בתולדותיו, יקבל על עצמו הסכמות פנים לבנוניות, יהיה שותף להן, יזכה לתקציבי מדינה, ובמידה של שיתוף באחריות הלאומית. מעולם לא היה חיזבאללה חלק ממשי מן הממשל הלבנוני, מן הממשלה הלבנונית, בדרגה שהוא יימצא בה מעכשיו.

כדי להבין את התהליכים, יש לזכור כיצד התפרע חיזבאללה, והיפנה את הנשק שלו כלפי הלבנונים רק לפני מיספר שבועות. הסברתי כבר בעבר, עד כמה גדול היה, ועדיין, ההלם בלבנון ובעולם הערבי מן התופעה הזו. בבת אחת איבד חיזבאללה את עולמו, והפך מ"צלאח א-דין החדש" במזרח התיכון, הלוחם הגדול נגד ישראל, לעוד מיליציה. זו היתה הסיבה שהמנהיג הרוחני של חיזבאללה, מוחמד חוסין פדלאללה, נתן הוראה מיידית לכוחות הארגון ולנסראללה – לסגת. הנזק העצום הזה הביא את חיזבאללה לקבל, בלית ברירה, על עצמו את כללי המשחק הלבנוניים.

בעוד שנה, בראשית חודש יוני 2009, יתקיימו הבחירות לפרלמנט לבנוני חדש. למעשה אנו נכנסים עכשיו לשנת בחירות, על כל המשתמע מכך. קחו בחשבון שבלבנון מיוני עד ספטמבר, אין הרבה פעילות פוליטית, ונבין שאין כבר הרבה זמן. במילים אחרות, הכול נערכים לקרב על הלבבות.

לבנון אינה איראן או מצרים, שכן בביירות ייתכנו מהפכים דמוקרטיים, למשל הבחירות האחרונות משנת 2005, שלראשונה העלו קואליציה אנטי-סורית.

פואד סניורה וסעד אלחרירי לקחו בחשבון את ההלם שנגרם לציבור הלבנוני ממעשהו חסר האחריות, הניקלה, של נסראללה, ואת העובדה שבמו-ידיו איחד חיזבאללה אל כל הגורמים האחרים בלבנון – נגדו. במילים אחרות, הם מתכוונים לגייס קולות גם מתומכי חיזבאללה המאוכזבים, מן העבר. למשל, כ-30% מן השיעים בלבנון, שאינם תומכים בחיזבאללה; או נוצרים שבעבר תמכו בחבורה הפרו-סורית, ועכשיו הבינו את מידת הסכנה שבה. ואכן, תומכי חיזבאללה הנוצרים גמגמו בימים האחרונים, לנוכח מה שנתפס כבוגדנות רבתי, שאין למחול עליה.

הפוליטיקה הלבנונית התפטרה עכשיו מטענת השווא של ה"מוקאוומה", דהיינו עילת המאבק הצבאי בישראל, והסברתי את זה בעבר. מעכשיו יתקשה נסראללה להסתתר מאחורי השביס הישראלי, כדי לזמום את מזימותיו בלבנון. התקדמנו.

יותר מכך, אם חיזבאללה ישלח עכשיו את שריו לשרת תחת ראש ממשלה כמו סעד אלחרירי או פואד סניורה, הרי שמשמעות הדבר שהאירגון איבד את האותנטיות שלו. הרי בשנה וחצי האחרונות טען חיזבאללה כי חרירי-הבן וסניורה הם סוכנים, בוגדים, העובדים עם ישראל, עם ארה"ב, נוכלים, ומה לא. איך יישב עכשיו בממשלה אחת תחתם?

הסכם דוחה החדש מעניק, מעכשיו, לגיטימציה מלאה למחנה המתנגד לסוריה ולחיזבאללה, שכן כולם קיבלו מעכשיו את מנהיגותו.

נחזור למיצוב של חיזבאללה בין איראן ללבנון. מעולם לא היה חיזבאללה משולב באמת בפוליטיקה הלבנונית, בוודאי לא בממשלה. מעכשיו זה יקרה, ואני רואה זאת כהתפתחות חיובית לטווח הרחוק. הפוליטיקה הלבנונית משמעה פתיחת תהליכים ודיאלוגים, ומעכשיו נפתח אחד כזה, עם נציגים חשובים במרקם העדתי של המדינה. מה רע בכך? הנחת היסוד של הפוליטיקאים הלבנונים, שבהסכם דוחה הם קירבו את חיזבאללה לצד הערבי, על חשבון הצד הפרסי-שיעי שלו. הם חיברו אותו למחויבויות הממשלה; הוא לא יהיה רק רפובליקה שיעית עצמאית; הוא יהיה חלק מן הממשלה ומאחריותה.

לדוגמה, בבחירות בעוד שנה, יתקשה חיזבאללה לטעון שהממשלה הזו קיפחה את השיעים או את העניים, משום שיהיה חלק מרכזי ממנה ומאחריותה. עדיף שיהיו משולבים ואחראיים, מאשר עויינים כגורם סרטני שאין איתו הדברות.

אם כן, מדוע סירבה משלת סניורה להכניס את חיזבאללה במהלך השנה האחרונה? משום שעכשיו נותרה לממשלה הזו רק שנה, והיא כבר עשתה את שלה. היא סילקה את הסורים, עמדה בהצלחה מול מלחמת ישראל-חיזבאללה, ובלמה מלחמת אזרחים. בשנה שנותרה לה לא צפויה, ממילא, פעילות גדולה. מה יהיה בממשלה הבאה בעוד שנה? אללה כרים. ועכשיו היא נסמכת על הזעזוע שגרם חיזבאללה, גם לעצמו ולמעמדו.

זכות הווטו.

נכון הוא שחיזבאללה קיבל זכות וטו בהצבעות, כאשר הקוורום להתכנסות הממשלה הוא שני שלישים מכלל החברים, וביכולתו להקפיא את פעילותה, אך בזמן שנותר לממשלה הזו, ובנושאים שעל הפרק, לא צפוי שיעשה כן.

אם חיזבאללה יימנע מלכנס את הממשלה, בשל הקוורום של שני שלישים הנדרש לכל כינוס, לא תהיה ממשלה בלבנון, והוא ייתפס כאחראי לכך. אין הוא מעוניין בכך בשום אופן.

זהו מאזן אימה שיפעל מיד נגדו, והוא לא צפוי לעשות כן. מה גם שהרוב, סניורה וחרירי, נתפסים עכשיו כאחראים, כמי שהצילו את לבנון מפזיזות חיזבאללה. הם זכו לקרדיט ענק בימים האחרונים, כל זאת לקראת הבחירות הבאות.

בישראל חוששים שחיזבאללה ינטרל את מינוי יוניפי"ל, בעוד שלהערכתי, חיזבאללה אינו מתנגד כלל ליוניפי"ל. אם היה מתנגד, כבר היה גורם לו לעזוב. הסדר הנוכחי נוח לחיזבאללה בדרום לבנון, שם יש לו מעמד מיוחד, ויוניפי"ל אינו מסכן זאת כלל, ההיפך הוא מנציח אותו. איני יודע, אך אני מעריך שגם הנושא הזה סוכם בכתב באופן חשאי בין הצדדים להסכם.

עכשיו, שימו לב: אם יש כינוס של ממשלה, הרוב הנדרש להחלטות הוא רגיל, להוציא "עניינים עקרוניים" (مواضيع أساسية). מהם עניינים אלה? החוקה קובעת:

تعديل الدستور‎، إعلان حالة الطوارئ وإلغاؤها، الحرب والسلم، التعبئة العامة، الاتفاقات والمعاهدات الدولية، الموازنة العامة للدولة، الخطط الإنمائية الشاملة والطويلة المدى، تعيين موظفي الفئة الأولى وما يعادلها، إعادة النظر في التقسيم الإداري، حل مجلس النواب، قانون الانتخابات، قانون الجنسية، قوانين الأحوال الشخصية، إقالة الوزراء.

תיקון החוקה; הכרזה על מצב חירום וביטולו; מלחמה ושלום; גיוס כללי; הסכמות וחוזים בינלאומיים, תקציב המדינה; תוכניות פיתוח ארוכות טווח, חוקי המעמד האישי (כלומר ענייני העדות הרגישים), ועוד.

לעניין יוניפי"ל: הממשלה הלבנונית כבר ביקשה את כניסתו. היא אינה צריכה לאשר זאת כל שנה ושנה. וחיזבאללה לא יזכה לרוב של שני שלישים, לדרוש את הביטול. הבנו? גם חיזבאללה יודע את זה.

בחודש אוגוסט, כמדי שנה, יאשר האו"ם את המנדט של יוניפי"ל, כל עוד ממשלת לבנון לא תמנע זאת, וזו לא צפוי שתמנע. כוחו של חיזבאללה יהיה, אם כן, בבלימה, לא בשינוי וביוזמה, שכן הוא יהא מיעוט בממשלה, אשר בכל מקרה, בכל נושא מרכזי יש בה דרישת רוב של שני שלישים. מה גם שנסראללה בסך הכול מרוצה מן הסדר, שהתקבע כבר בדרום לבנון.

עכשיו לפטנט, שאנו כבר מכירים בלבנון, לקדם תהליכים תוך כדי מימד של זמניות, ומימד כזה קיים פה: בסך הכול שנה. אם ממדי ההצבעה למחנה הפרו-סורי יירדו בבחירות הבאות, תרד גם דרישתו של חיזבאללה לשליש השרים בממשלה. מה שזקוק עכשיו המחנה האנטי-סורי זה לשקט, כדי להוֵן את ההישג שלו, ולנצל אותו לקראת הבאות.

הנשק של חיזבאללה:

אין ספק שהנושא הזה יעמוד עכשיו על הפרק, מה גם שחיזבאללה התחייב בהסכם דוחה שלא יפנה עוד את הנשק שלו כלפי לבנונים. אין ספק שהממשלה הזו תצטרך להתייחס להוראות מועצת הביטחון לפרק את חיזבאללה, השאלה היא כיצד. שום גורם לא יכול לפרק בכוח את חיזבאללה, גם ישראל לא הצליחה לעשות זאת. במילים אחרות, הדרך היחידה תהיה לטפל בכך היא לחבק את חיזבאללה חיבוק דוב, ובדרכים הלבנוניות, למשל, לשאוף לשילוב הדרגתי שלו בצבא לבנון, שיתופי פעולה, ועוד. כיוון שצבא לבנון הוא היום בלתי עדתי וא-טריטוריאלי, חיזבאללה יצטרך לקחת זאת בחשבון, ולא תהיה חטיבה של חיזבאללה. כל התהליכים האלה עוד ידונו. מה גם שהנשיא החדש, מישל סלימאן, שהגיע ישר מצמרת הצבא, רואה בצבא לבנון נכס שחובה לשמור עליו מכל משמר. אין לשכוח שסולימאן חתום גם על המאבק המוצלח לחיסול המיליציות הפלסטיניות הפרו-סוריות בצפון לבנון, במחנה הפליטים נאהר אלבארד, וגם על התפרסותו המוצלחת של צבא לבנון בדרום לבנון, בגבול עם ישראל.

האם יוכל חיזבאללה להוציא את הצבא מדרום לבנון? לא, משום שלפי כלל השני שלישים- הוא יכול רק לבלום תהליכים חדשים, לא לעשותם בעצמו בממשלה.

האם התוכנית להרוג את חיזבאללה ברכות תצליח? או שהוא יהרוג ברכות את הממשלה? ימים יגידו. אך אין ספק שמבחינה היסטורית חיזבאלה נכנס עכשיו לשלב נוסף בתולדותיו, בכל הנוגע לפוליטיקה הפנים-לבנונית. בפעם הראשונה יוכלו חיזבאללה והשיעים שלו לזכות בתקציב מן המדינה, ובהטבות של מי ששותף למשחק הפוליטי, לטוב ולרע. אין זה דבר של מה בכך.

חיזבאללה בלבנון – שלבים:

 השלב הראשון: 1982-1991 – שלב ההקמה האלים, חטיפות זרים, והתעלמות המלאה מן המדינה הלבנונית. המזכ"ל המייסד, סובחי טופיילי, התנגד לשילוב הארגון במוסדות הלבנוניים, ולכן הוחלף על ידי המזכ"ל עבאס מוסאווי.

השלב השני: 1991-1992 – חיזבאללה מצטרפת לבחירות לפרלמנט הלבנוני, ומתחילה להכיר במוסדות המדינה. אלא שבשיא התהליך, ישראל מחסלת את עבאס מוסאווי, בתאריך 16 בפברואר 1992. תהליך ההשתלבות נבלם גם הוא.

השלב השלישי: 1992-2006 – המזכ"ל השלישי, חסן נסראללה, מקצין את עמדות הארגון, אך ממשיך לשלוח את נציגיו לפרלמנט. הוא מקפיד על משחק כפול: שותפות בחיים הפרלמנטאריים (מפלגת "הנאמנות להתנגדות"), אך גם שמירת מרחק בטוח של התרסה; הוא מכונן מערכת שלטונית ותקשורתית אלטרנטיבית.

השלב הרביעי: 2006-2008 – בעקבות מלחמת לבנון מוכה חיזבאללה מכה קשה, דבר שמחייב אותו לקבל החלטות לא קלות, בכל נוגע להשתתפותו במערכת הלבנונית. כיוון שהממשלה המכהנת של סניורה היא נגדו, הוא יוצא נגדה, אינו מכיר בלגיטימיות שלה, ולכן מחדד את עמדותיו נגדה.

השלב החמישי, הנוכחי: בעקבות הסכם דוחה, בפעם הראשונה ישתתף חיזבאללה בצורה משמעותית בממשלה, בממשל ובחיים הפוליטיים המלאים. בכך הוא צועד צעד אחד נוסף לקראת שותפות ואי-החרמה. מבחינת הארגון השיעי הלוחמני הזה, מדובר בשלב היסטורי, המשך להסכם טאיף.

כך קורה שדווקא ההתרסה הגדולה ביותר של חיזבאללה נגד המדינה הלבנונית, פועלת במהופך, קודם כל נגדו, והנה, בלית ברירה, הוא יצטרף אליה עכשיו, ויעניק לה לגיטימציה. מדיניות החולשה של פואד סניורה ושל תומכיו האנטי-סוריים פעלה את פעולתה.

אמש, כאשר הוא נשען על מעקה המרפסת הפתוחה של ארמון הממשלה בביירות, בעקבות כשנתיים של מאבק עם חיזבאללה, חייך סוף סוף סניורה את חיוכו העקום ואמר: "הצלחתי. חיזבאללה לא יפנה עוד את נשקו כלפי הלבנונים, שכן זה כמו כדור שאפשר לירות אותו רק פעם אחת. עכשיו הם מבינים מה יהיו התוצאות אם יעשו זאת שוב. ואם בכל זאת יעשו זאת: הם יהיו כמו מי שנפתחו עליו שערי הגהינום, ואני חושב שהם הבינו את זה."

פואד סניורה יכול להרשות לעצמו לפרוש, עכשיו. הוא הוציא את הצבא הסורי מלבנון; הוא ייצב את המצב מול ישראל והכניס את חיזבאללה לסד חדש, שיחייב את הארגון הטרוריסטי הזה לצאת לדרכי חשיבה חדשות לגמרי. שלושה הישגים גדולים מבחינת ארצו. הייה שלום, מר סניורה. למדנו ממך רבות; עוד נתגעגע ל 'בכי'. אולי יום אחד, ניפגש.

25.5.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 * * *

יוסי גמזו

Spinקְסָנוּת כְּפוּלָה...

עִתּוּי הוּא לִפְעָמִים בִּטּוּי, בִּטּוּי מֻבְהָק לְטֹהַר-

כַּוָּנוֹתָיו שֶל כָּל מַפְרִיחַ בָּלוֹנֵי-נִסּוּי

אִם זֶה אָדָם וְאִם זוֹ מְדִינָה שֶאֵין לִבְטֹחַ

בִּתְמִימוּתָם לַמְרוֹת כָּל הַסְוָאָה וְכָל כִּסּוּי.

וּמִי שֶמִּתְעַלֵּם מֵחֲשִיבוּת הָאִינְדִּיקַצְיָה

שֶל כָּל עִתּוּי בַּסֶּקְטוֹר הַפּוֹלִיטִי הַנָּגוּף 

כְּמוֹ מַה שֶּכָּל סְרִיקַת CT מַרְאָה כְּאִימְפְּלִיקַצְיָה

סוֹפוֹ שֶהוּא עִוֵּר גָּמוּר לְתַחְלוּאֵי הַגּוּף.

לָכֵן, אִם סוּרְיָה (שֶיָּדֶיהָ רֹב דָמִים מָלֵאוּ

מֵאָז יָרְתָה עָלֵינוּ בִּמְרוּצַת שָנִים רַבּוֹת

מִן הָרָמָה בְּצִמְאוֹן-דָּם שֶל בִּרְיוֹנֵי עֲלֵיהוּם

וְאַף בְּרֶגַע זֶה מַמָּש שוֹקֶדֶת לְלַבּוֹת

בְּהַשְרָאַת אִירָאן וְחִמּוּשוֹ שֶל צְבָא נַסְרַאלְלַהּ

אֶת אֵש הַתּוֹקְפָנוּת הָרַצְחָנִית), אִם סוּרְיָה זֹאת

לְפֶתַע מִתְחַסֶּדֶת תּוֹךְ גִּלְגּוּל עֵינַיִם מַעְלָה

כְּשֶיֻּקְרָתָהּ כָּל בֹּקֶר מוֹסִיפָה לְהִתְבַּזּוֹת

וּמַצָּבָהּ הַקַּלְקָלִי קָרוֹב לְחֹסֶר-יֶשַע

וְאֵין מַשְקִיף שֶלֹּא יִרְאֶה, אִם רַק יִקְרַב הֲלוֹם,

אֶת גֹּדֶל תְּרוּמָתָהּ הַיּוֹמְיוֹמִית לְצִיר-הָרֶשַע –

כְּשֶסּוּרְיָה זֹאת לְפֶתַע מַטִּיפָה לָנוּ שָלוֹם

מֻתָּר גַּם לַחַשְדָּן הֲכִי קָטָן שֶבִּגְבוּלֵנוּ

שֶשְּתֵּי עֵינָיו פְּקוּחוֹת עַל תַּחְפָּשְֹתּוֹ הַשְּאוּלָה

שֶל הַזְּאֵב הַמִּתְכַּסֶּה בְּעוֹר הַשֶֹּה מוּלֵנוּ

לוֹמַר שֶזֶּהוּ גִימִיק שֶל spinקְסָנוּת כְּפוּלָה.

וְכָך גַּם בְּמִקְרֵהוּ שֶל אַלּוּף כָּל תַּחְמָנֵינוּ:

מַר אוֹלְמֶרְט, שֶאֵינוֹ עוֹמֵד בְּלַחַץ הַפִּתּוּי

לִשְלֹחַ אֶל גָּבְהוֹ הָאֲבִיבִי שֶל תְּכוֹל שָמֵינוּ

שְנֵי בָּלוֹנֵי-נִסּוּי שֶלֹּא מִקְרִי הוּא הָעִתּוּי

שֶבּוֹ הֵם מֻפְרָחִים בָּהּ בַּזִּירָה הַסְּטָטוּטוֹרִית

בְּעֵת שֶשְּלַל חֲקִירוֹתָיו כָּל יוֹם גּוֹבֵר קוֹלָן:

בָּלוֹן חֲלֻקָּתָהּ שֶל בִּירָתֵנוּ הַהִיסְטוֹרִית

וְעוֹד בָּלוֹן, זֶה שֶל וִתּוּר כּוֹלֵל עַל הַגּוֹלָן.

וְכָל זֶה בְּשָעָה שֶאִם גַּם לֹא נוֹשֵֹאת-קָלוֹן הִיא

עֲדַיִן עַל רֹאשוֹ יֵש עֲנָנָה כְּהַת-גָּוָן

שֶטֶּרֶם הֻפְרְכָה, בְּעוֹד שֶצֶּמֶד הַבָּלוֹנִים

שֶהֻפְרְחוּ בְּיָזְמָתוֹ כְּבָר עִתּוּיָם מוּבָן

גַּם לָאֶזְרָח הֲכִי תָמִים שֶאֶת עֵינָיו פּוֹקֵחַ

עַל spin הַטַּיְמִינְג שֶנּוֹעַד לִגְאֹל מַצָּב נָפוּל

שֶל פָּצִיפִיסְט דָּגוּל זֶה הַמּוּכָן לְהִתְמַקֵּחַ

עִם אַבּוּ-מַאזֶן וְעִם אַסַד עַל וִתּוּר כָּפוּל

שֶל רִבּוֹנוּת שְלֵמָה עַל עִיר-בִּירָה שְלֵמָה גַם יַחַד

עִם הַחְזָרַת כָּל הַגּוֹלָן לְסוּרְיָה (שֶכֻּלָּם

יוֹדְעִים כַּמָּה שָנִים שָלְטָה בּוֹ, אַף שֶהִיא צוֹוַחַת

כְּמִין קוֹזָק נִגְזָל שֶהוּא שֶלָּהּ מִימוֹת עוֹלָם) –

כָּךְ שֶאֲפִלּוּ הַתַּתְרָן הֲכִי סְתוּם-אַף בֵּינֵינוּ

כְּבָר חָש זֶה חֲמִשָּה יָמִים מִין צַחֲנָה תְפֵלָה

שֶל אֵפֶר מְדוּרַת הַלָּ"ג בָּאוֹלְמֶרְט, לֹא עָלֵינוּ,

שֶהִיא, גַם הִיא, מִין גִימִיק שֶלspin קְסָנוּת כְּפוּלָה.

עַד כָּאן עַל הָעִתּוּי, אֲבָל לְעֶצֶם הָעִנְיָן פֹּה

רָאוּי לִזְכֹּר כִּי בֶּן-גֻּרְיוֹן, שֶהִתְנַגֵּד תָּמִיד 

לַמַדְבִּיקִים עַל הַגָּדָה וְעַזָּה זְכוּת-קִנְיָן פֹּה

וְלֹא נִמְנָה בְּשוּם פָּנִים עַל הַיָּמִין, הִצְמִיד 

לְעֹז הִתְנַגְּדוּתוֹ לִמְשִיחִיּוּת הָ"אַף לֹא שַעַל"

שְנֵי חֲרִיגִים בְּרוּרִים מְאֹד, וְהֵם כְּדִלְהַלָּן:

הֶחְלֵטִיּוּת וַעֲמִידָה נֶחְרֶצֶת וּנְחוּשָה עַל

שְלֵמוּת יְרוּשָלַיִם וּשְלִיטָה עַל הַגּוֹלָן.

בָּעָם הַזֶּה יוֹדֵעַ רֹב גָּדוֹל וְלֹא רַק קֹמֶץ

שֶאֵין מָחָר לְמִי שֶלֹּא זוֹכֵר אֶת הָאֶתְמוֹל

וְיֵש לוֹמַר זֹאת בְּגָלוּי, בְּיֹשֶר וּבְאֹמֶץ

בְּלִי שוּם תָּוִית אָנַכְרוֹנִיסְטִית שֶל יָמִין אוֹ שְֹמֹאל.

כִּי עַם שֶזֶּה אַלְפֵי שָנִים נִשְבַּע לִירוּשָלַיִם

"אִם אֶשְכָּחֵךְ" - וְלֹא שָכַח! – אָסוּר לוֹ גַם הַיּוֹם

לִשְכֹּחַ כָּאן כִּי שְנֵי דְּבָרִים אֵין לְחַלֵּק לִשְנַיִם:

לֹא אֲמִתּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת וְלֹא בִּירוֹת-לְאֹם.

אֵין אֻמָּה בַּחֶלֶד, גַּם

אִם שוֹחֲרֵי-שָלוֹם רַבִּים בָּהּ,

שֶתַּסְכִּים לַחְלֹק עִם שוּם עַם זָר אֶת בִּירָתָהּ

אַף אִם לֹא קִדְּשוּ מִקֶּדֶם נְבִיאִים וּמַכַּבִּים בָּהּ

אֶת עֶרְכֵי הַנֵּצַח שֶל רוּחָהּ וְנִשְמָתָהּ.

וּכְמוֹ שֶחֵרֶף גַּמְלָא, שֶבִּטְחוֹן יְרוּשָלַיִם

הֻתְנָה בָּהּ מִצָּפוֹן עַד נִפְתְּחָה לָהּ הָרָעָה

הוֹסִיפוּ אֲבוֹתֵינוּ גַם אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת

לְהֵאָחֵז בּוֹ בַּגּוֹלָן עַל אַף כָּל הַתְרָאָה –

צָרִיךְ לִשְאֹל: אִם שוּב תֻּפְקַר לָהּ גַּמְלָא שֶל יָמֵינוּ

מִי כָּאן יָעֵז לְהִסְתַּכֵּל בְּעֵין הָאִמָּהוֹת

אִם כְּבָר מָחָר אוֹ מָחְרָתַיִם שוּב יוּטְחוּ עָלֵינוּ

מִמְּרוֹם תֵּל-פַאחֶר וְנוּקֵיבּ פַּצְמָ"רִים לְמֵאוֹת?

אֵין אֻמָּה,

בִּפְרָט אִם לְבָבָהּ לִשְלוֹם-אֱמֶת כָּמֵהַּ

שֶתַּסְכִּים לִמְסֹר לְמִתְנַכְּלֶיהָ בְּשוּם הוֹן

הִזְדַּמְּנוּת לַחְזֹר וּלְטַוֵּחַ אֵש עַל יְלָדֶיהָ

כְּמוֹ בְּתֵל-קָצִיר, אוֹ בְּעֵין-גֵּב, אוֹ בְּהָאוֹן.

בִּתְשַע-עֶשְֹרֵה שְנוֹת סוּרְיָה בַּגּוֹלָן בָּהֶן נִכְוֵינוּ

מֵאֵש וָרֶצַח הִיא אִבְּדָה עָלָיו כָּל זְכוּת-שְלִיטָה

וּמַה שֶּעוֹלְלָה אוֹתָן שָנִים לְיִשּוּבֵינוּ

מַקְנֶה לָהּ עוֹד פָּחוֹת מִזֶּה אֵמוּן בְּכֵנוּתָהּ.

וְתֻּרְכִּיָּה, הַמּוּכָנָה בְּלִי שוּם הִסּוּס וָרֶתַע

לָתֵת עַל חֶשְבּוֹנֵנוּ בִּנְדִיבוּת אֶת הַגּוֹלָן

כְּלוּם כְּבָר הֶחְזִירה הִיא לַסּוּרִים אֶת אָלֶכְּסַנְדְרֶטָה

בֵּין שְאַר אֻמּוֹת צִדְקָנִיּוֹת הַמִּתְחַסְּדוֹת כֻּלָּן?...

מִי שֶבִּימֵי הִתְגַּרְעֲנוּת אִירָאן מְתַעֲתֵעַ

בַּשֵֹּכֶל הַיָּשָר וּמִשְתַּטֶּה לִבְדוֹת חֲלוֹם

כִּי חִיזְבַּאלְלַהּ וְסוּרְיה שֶכַּיּוֹם הֵן שְלוּחוֹתֶיהָ

יָבִיאוּ בִּתְמוּרָה עַל הַגּוֹלָן אֶת הַשָּלוֹם, –

מִי שֶמּוֹקִיעַ כִּ"ימָנִי" אֶת הַמֵּעֵז לִתְבֹּעַ

פִּכְּחוּת אֶל מוּל אוֹיֵב שֶלֹּא חָמַל וְלֹא יַחְמֹל

צָרִיךְ הָיָה, עַל פִּי אוֹתוֹ הֶגְיוֹן-עִוְעִים, לִקְבֹּעַ

כִּי צֶ'מְבֶּרְלִין חָתַם עַל חוֹזֵה מִינְכֶן כְּאִיש-שְֹמֹאל...

אֲנַחְנוּ תְאֵבֵי-שָלוֹם וְצַר לָנוּ עַד מָוֶת

לֹא רַק עַל הֲרוּגֵינוּ, גַם עַל הֲרוּגֵי אוֹיֵב

אַךְ אַהֲבַת-שָלוֹם אֵין פֵּרוּשָהּ כִּי עַם יִשְאַב אֶת

עַרְבֻיּוֹתָיו לִשְלוֹם-אֱמֶת מִדִּיל לֹא מְחַיֵּב.

וְשוּם חוֹזֶה לֹא יְחַיֵּב אֶת בִּרְיוֹנֵי דַּמֶּשֶֹק

(רוֹצְחֵי חֲרִירִי וְדוֹמָיו) אִם אֵש שוּב תֶּעֱשַן

מֵהֶם עָלֵינוּ – תוֹךְ בִּטּוּל כָּל הַבְטָחָה נִרְמֶסֶת –

מִן הָרָמָה שֶאֵין לָהֶם עָלֶיהָ שוּם קוּשָאן.

שוּם סַכָּנָה לֹא נִשְקְפָה מֵאָז 67'

לְסוּרְיָה כָּל עוֹד לֹא בָּנְתָה בְּהַשְרָאַת אִירָאן

אֶת תְּחִלָּתוֹ שֶל כּוּר אָטוֹמִי, גַם אִם דֶּרֶךְ קֶבַע

דַּמֶּשֶֹק הִיא בִּטְוַח נִשְקוֹ שֶל צַהַ"ל, אַךְ צִירָן

שֶל מְדִינוֹת הָרֶשַע שֶבָּן סוּרְיָה כְּמִין חֹד הִיא

נֶגְדֵּנוּ, לֹא שָכַח – וְאוֹי גַּם לָנוּ אִם נִשְכַּח

שֶשְּלִיטָתָהּ עַל הַגּוֹלָן אִיּוּם חָמוּר מְאֹד הִיא

עַל כָּל צְפוֹן-מִזְרָחָהּ שֶל יִשְֹרָאֵל, וּמִשּוּם כָּךְ

אֵין אֻמָּה שְפוּיָה אֲשֶר

תִּטְעֶה לִרְאוֹת בְּיָד גּוֹדַעַת

יָד מוּשֶטֶת לְשָלוֹם אִם יָד זוֹ, בְּלִי לַחְדֹּל,

מְחַמֶּשֶת אֶת אוֹיְבֶיהָ, אֵין אֻמָּה שֶיֵּש בָּהּ דַּעַת

שֶתִִּגְזֹל מִן הַמָּחָר אֶת לֶקַח הָאֶתְמוֹל...

יוסף חרמוני

כשהגדפנות והעלמת האמת מתחרות ביניהן על אליפות הכיעור

תגובה לתגובה של יוסף דוריאל

על דברים שכתבתי אודות ה'נכבה' [גיליון 345]

דוריאל חושף לעין השמש את היותו שרוט בתָו טוטליטרי אופייני: גדפנות. דוריאל מתאר אותי כמתרפס כפייתי בפני אויבי ישראל, שטוף-מוח המשרת בנאמנות את שטיפת המוח. את דבריי אודות הנכבה הוא מתאר כעלילות דם נבזיות.

דוריאל ממשיך ומתאר אותי כחוכמולוג, יהודי ששטיפת המוח האסלאמו-נאצית סילקה ממנו כל נכונות לבדוק את העובדות. על פי דוריאל, אני לוקה גם בהתנשאות של בורים. נדמה לי שאוסף גדוש כזה של גידופים איננו מוסיף משקל רב לטיעוני בעליהם: הקצף שעל מקלדת הכותב עשוי לצרוב את עיני הקורא.

דוריאל מספר כי ידע על הטבח בכפר בדרום לבנון, כיון שאנשי גדודו-שלו הם שביצעוהו. אך הוא מנסה להקהות את חומרת המעשה בטענה שזו היתה נקמה. אזכיר: :באופרציה נתעבת זו בכפר לבנוני, רוכזו הגברים במסגד ואז פוצץ עליהם המסגד. היכן כאן עלילת דם נבזית של שטופי מוח, המרקדים לחלילם של איסלאמו-נאצים? האם העובדה שהטבח הוגדר על ידי עושיו כ'נקמה', עושה אותו נורא פחות?

אוסיף כאן שני סיפורים, על רצח 'קטן' ועל טבח מזוויע פי כמה. על ה'מקרה' הראשון סיפר לי חייל גולני, איש קיבוץ בעמק יזרעאל. בשעת כיבוש זרעין (קיבוץ יזרעאל דהיום) ובריחת תושביו לג'נין, ראה החייל אֵם ובנה, אובדי דרך ומבוהלים. הוא הוביל את השניים דרומה, ובערבית רצוצה הורה להם ללכת דרומה, לכיוון ג'נין. או-אז בא אליו קצין צעיר, לימים קצין בכיר מאד בצה"ל, ושאלו היכן האם והילד. החייל הצביע אל מעבר לגבעה, לכיוון ג'נין. הקצין רץ בעקבות השניים, ואז נשמעו שתי יריות. המעשה לא נודע, ולא נכלל בסטטיסטיקת רצח האזרחים הערביים.

והנה סיפור נוסף, שקראתיו בביטאון ישראלי ('אורלוגין', אפריל 1952): לאחר שנכנעה עכו, "גילו" חיילי צה"ל מרתף ובו כחמישים אזרחים ערביים מתחבאים. הם נרצחו כולם בתוככי המרתף. כיון שהכותב (שמחה שם טוב) מביא את הדברים מפי רופא עכואי ערבי, יוכלו המכחישים בע"מ לטעון כי זו עלילת דם. אם אכן עלילה היא, האם הוכחשו הדברים עת פורסמו, לפני 56 שנה?

והנה קטע מסיפור חייו של טוביה ריבנר ("הארץ", 29.4.05): "המשורר טוביה ריבנר היה מגוייס (ב-1948) רק לחודש, בכפר הכבוש ספוריה (ציפורי). הוא גם היה עד לחיסולו של קשיש ערבי על ידי המ"כ שלו. 'לא מחיתי בעדו, איש לא מצא פסול במעשה, אני קיבלתו כעובדה מדכדכת כמו ההוויה כולה שהייתי שרוי בה.'"

כדי להקשות על דוריאל ועל כולנו להתחמק מפניו הכעורות של צה"ל במלחמת תש"ח, ולו רק בצפון הארץ, הנה דברים שכתב הלל לנדסמן לבן גוריון, לאחר מבצע "חירם". לנדסמן, מוותיקי איילת השחר, לחם בקרב תל חי, ליד טרומפלדור, כך שקשה יהיה לספחו לרשימת החכמולוגים שטופי המוח המתרפסים בפני אויבי ישראל. קטעים ממכתבו של לנדסמן לבן גוריון הופיעו בספר לזכרו:

"פנייתי אליך הפעם באה לאחר הגילויים הבלתי מוסריים והבלתי אנושיים שנתגלו בקרב חיילינו במערכה האחרונה לשחרור המולדת. (...) הנוער שלנו ראה את הערבים כנחותי דרגה, שכל מהותם ויישותם שלילה. דבר זה השפיע לא מעט על עיצוב המערכה כולה." [כאן מוחה הלל על אופיין של פעולות התגובה, התגמול בכפרים הערביים]. "לשיא גילויי השלילה הגענו במערכה האחרונה לשחרור הגליל." [עורכי הספר מוסיפים: 'מכאן משתרעת והולכת רשימת מעשי זוועה, להם היה הלל עד, כשעבר בגליל בעקבות הצבא המשחרר'].

והמכתב מסתיים בשורות הבאות: "ועל כל אלה יש עוד להוסיף כהנה וכהנה. כל יהודי ישר ונאמן שנתקל בעובדות הנ"ל חי בהרגשה, שחסרה יד דואגת ומכוונת במבצע הגדול של שחרור הגליל. (...) והלוואי ונלמד לקח מכל המעשים הנ"ל, המכתימים את שמנו בגויים ומשאירים משקע כבד אצל כל יהודי נאמן לעם ולארץ."

עד כאן הילל לנדסמן, חלוץ מגשים ולוחם. לוחם באויב ולוחם על דמותו של צה"ל. לוחם שלא נתן פומבי לזעקתו, כיון שקידש וקיבל את דין התנועה.

והנה "מקרה", כלומר טבח נוסף, שאי אפשר לטעון כי הוא עלילת דם נבזית, כיון שדלף לפני שנים אחדות מפי קצין צנחנים מפורסם. סיפור הטבח ידוע לי זה חמישים שנה. למדתי עליו מפי אחד ממבצעיו. האיש, צנחן שלחם במיתלה, סיפר לי ולחבריי הנערים, כיצד הרגו הוא וחבריו ליחידה שבויים מצריים במבצע סיני: בעוד השבויים המצריים כפותים, ישובים במשאית, ירו בהם הצנחן ורעיו. "כמו תינוקות הם צרחו, ואנחנו עמדנו על סולמות המשאית וריססנו אותם עם העוזים, כי רתחנו אחרי שהלכו לנו החברה במיתלה. וגמרנו אותם, ככה, את כולם."  

הנה רואים אנו: מתש"ח, כלומר מהמרתף בעכו, מהמסגד הדרום לבנוני ומכפרי הגליל – הובילה הדרך המדממת אל קיביה בתשי"ד, ואל סיני ואל כפר-קאסם בתשט"ז, ואל 888'מקרים' בתשכ"ז, שהמקלדת תפרוץ בבכי כשתספר עליהם למחשב.

זו דרכה של מלחמה? למרבה הצער, זו דרכם של עמים אחרים. ופעמים רבות מדי זו גם דרכנו שלנו. לא גרועים ולא טובים מצבאות רבים אחרים. אכן, גם יפי-הבלורית עשויים להיות מגואלי-הידיים.

 * * *

דוד מלמד

אולי

אולי אנחנו טועים.

פתח-תקווה שלנו, של דורון גיסין ושל אהוד בן עזר, אינה קיימת.

יש, כנראה, פתח-תקווה-של-העבר ויש פתח-תקווה-של-ההווה.

פתח-תקווה-של-ההווה קיימת באותו מיקום שבו נמצאה פתח-תקווה-של-העבר. על השלטים בכניסה לעיר וביציאה מן העיר כתוב "פתח-תקווה". אבל זו פתח-תקווה אחרת. פתח-תקווה שלנו, זיכרונותיה, רחובותיה, ריחותיה, עציה ודמויותיה – אינה קיימת. היא נמצאת רק במוחנו ובליבנו.

מה שקיים היום אינו פתח-תקווה שאתם כותבים עליה וזוכרים אותה. היום עומדת באותו מקום פתח-תקווה אחרת, פתח-תקווה-של-מטה: עיר עם אנשים אחרים, שרובם מקרוב-באו, אנשים שאין להם קשר למה שהיה פעם בפתח-תקווה-של-מעלה.

פתח-תקווה-של-מטה גדלה לשמחת כולנו ומתקרבת לאוכלוסיה של 200,000 תושבים. אבל רובם המכריע אינו מכיר את המייסדים ואת הוותיקים, וגם לא את אהוד בן עזר ואת דורון גיסין. אם תזדמנו לאחד ממוסדות-הציבור בפתח-תקווה-של-מטה אולי תתפלאו להיווכח שאיש אינו מכיר את אבותיכם או אתכם.

אנשים שנולדו בפתח-תקווה-של-מעלה נפגשים לעיתים ברחוב או באירועים חברתיים, וכאשר הם שומעים כי בן-שיחם מכיר את פתח-תקווה-של-מעלה הם מופתעים ומתרגשים כאילו מצאו אח אובד שלא ידעו על קיומו. הם מדברים זה עם זה בהתלהבות ומעלים זיכרונות כמו בני עיירה בפולין, אנשי "ארגון-יוצאי..." שמצאו בארץ שותפים לחוויות-עבר משותפות ורחוקות.

לכן נמשיך לחיות את חיינו, בפתח-תקווה-של-מטה או במקומות אחרים, ונחלום על פתח-תקווה-של-מעלה בלילות היפים של כנען, שגם היא כבר אינה קיימת.

ואת פתח-תקווה-של-החלומות איש לא יוכל לגזול מאיתנו.

אהוד: כמו תמיד כנראה שאתה צודק אבל אני סבור שבשום עיר אחרת בעולם לא היו אזרחיה היהודים, ותיקים כמו גם חדשים, חילונים כמו גם דתיים – מעזים לזלזל כך בידיעת תולדותיה ומורשתה, להיפך – הם עוד היו מלמדים את המורשת למקומיים! – וזאת חרף ההישגים החשובים של הארכיון המקומי ועוד נלהבים אחדים לתולדותיה, אך הם במיעוט.

 * * *

חדשות מפתח-תקווה של מעלה

בן-דודי עמנואל בן עזר (נכדו של יהודה ראב בן עזר) מספר מפי אביו אלעזר, בנו של יהודה, כי הצייר של בול "פתח=תקוה" המפורסם משנת 1908 לא היה אלא סבנו יהודה ראב! את המחרשה, המודרנית-לתקופתה, שבציור, הכיר היטב שהרי היה חורש התלם הראשון באדמה המושבה בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878, ואת עץ התפוזים הכתומים יכול היה לצייר מפרדסו.

על כך יש להוסיף כי ראש ועד המושבה באותה ימים היה יצחק דוד גולדהירש, והוא שיכנע את השלטונות התורכים כי ערך הבול, י"ד פארות, שהן מטבעות תורכיים, הוא ראשי תיבות של שמו יצחק דוד ולא מזימה ציונית להקים יישות נפרדת ולהיפרד מעל האימפריה התורכית.

ועוד מספר עמנואל כי הכרם הראשון במושבה ניטע על ידי סבנו יהודה ראב, שהביא את הזמורות לנטיעתו מידידיו בשרונה. מקומו של הכרם היה באיזור השוק הגדול. אסתר ראב, בתו של יהודה, כתבה על הכרם סיפור נוגע ללב, "הכרמ'ל", הנמצא בכרך הנדיר "כל הפרוזה" שלה בהוצאת "אסטרולוג", שמקצת עותקיו גאלתי מגריסה לפני שנים אחדות והוא לא יודפס עוד לעולם.

יש החושבים שאנחנו מגזימים בתולדות פתח תקווה. אבל ככל שהשנים תחלופנה, גם הרבה מעבר לאופק חיינו, כן יובן יותר ויותר ערכם ההיסטורי והספרותי של פרקים אלה, ושמנו וספרינו ייזכרו גם לאחר שרבים מבני-דורנו החשובים יישכחו.

 * * *

גדי בן עזר:

אבקש לקבל את מיליון הטאלרים שהבטחת

אהוד שלום,

אבקש לקבל את מיליון הטאלרים שהבטחת. זאת, מאחר ויש רחוב על שמו של יהודה ראב בפתח תקוה. רחוב זה הרי מצוי שם שנים רבות מאוד. כבר בילדותי (לפני כחמישים שנה) הוא היה קיים שם, שוכן לא הרחק מן הבית בו גדלתי אני, ברחוב סלומון 20, קרוב לפינת ה-93, וגם לא רחוק מהיכן שלמיטב ידיעתי, אתה התגוררת בילדותך, או לפחות אימך ואביך התגוררו שם. כלומר, הרחוב על שם יהודה ראב מצוי מצידו המזרחי של "גן הרב קוק", גן השוכן עד היום בין רחוב התשעים ושלוש לרחוב אנה פרנק. מצידו השני של הגן, המערבי, זה הנושק לרחוב ה-93, יש רחוב על שם משה שמואל ראב, אחיו של יהודה, שהוא סבי ז"ל. לאחרונה, עקב בלבול של אנשים שמגיעים לבקר את תושבי הרחובות הללו ורק זוכרים את השם ראב, החליטו בעירייה, כניראה לבקשת התושבים של שני הרחובות המופרדים ביניהם בגן ירוק, לשנות את שמות שני הרחובות ולקרוא להם רחוב האחים (יהודה ומשה שמואל) ראב. את זאת סיפרה לי דודתי, אחות אמי, שהיא כבת תשעים וחמש וגרה בפינת הרחובות יהודה ראב ואנה פרנק.

כשבתי, יעל, המתקרבת לגיל שלוש עשרה, ביקשה לפני זמן לא רב לעשות "עבודת שורשים" המתמקדת באבי, לפידות בן עזר ראב, צילמנו, בין היתר, את שלטי הרחוב, ואני מוכן להעבירם אליך (על הבית הפינתי עדין מצוי שלט הרחוב הישן, ע"ש יהודה ראב בלבד).

אציין עוד כי בנוסף לכך, קיים בפתח תקוה רחוב בשם "אחים בן עזר". אני משער שהוא על שם אבי ועשרת אחיו ואחיותיו המבוגרים ממנו, שתרמו לא מעט לפתח תקוה, אך איני יודע זאת בוודאות. בכל אופן, גיליתי את הרחוב במקרה, כאשר היסעתי סטודנטית שלי יוצאת אתיופיה למקום מגוריה, וראיתי שהיא מתגוררת ברחוב אחים בן עזר. הוא מצוי מול בית החולים לילדים "שניידר", השייך לקומפלקס בתי החולים על שם רבין (בילינסון ועוד).

לגבי בול, יש בידי "מעטפת יום ראשון", ליובל שבעים וחמש שנים לפתח תקווה, עליה מופיעה תמונתו של משה שמואל ראב, אחיו של יהודה, שהיה אז כניראה אחרון הראשונים שחי עדין, והוכרז אז כ"חתן היובל לפתח תקוה". אך איני יודע אם יש בול ל"חורש התלם הראשון", ובודאי שיש בכך מטרה ראויה.

בכל אופן, אשמח לדעת כמה שווים מיליון הטאלרים המגיעים לי...

אתה מוזמן לפרסם מכתב זה בעיתונך.

היה בטוב,

גדי בן עזר

גדי היקר, אתה טועה, רחוב יהודה ראב אינו קיים יותר, גם לא רחוב משה שמואל ראב, במקומם יש שתי סימטאות (שמלכתחילה ביזו בקוטנן את זיכרם של סבינו) – האחת נקראת עתה בשם המטומטם "ראב אחים" והשנייה "הכרם", כפי שאתה עצמך כותב במכתבך; באתר העירייה באינטרנט אין יהודה ראב נזכר אפילו בקשר לרחוב "ראב אחים", כך שמיליון הטאלר נשמרים בינתיים אצלי.

אגב, בשעתו הנצחתי את רחוב יהודה ראב בפתח-תקווה בספרי לילדים ונוער "עופרית בלופרית" [בהוצאת "יבנה", 1977], שם שם הרחוב מופיע ככתובתו של אחד המחזרים של אימה של עופרית. לאחר שבוטל שם הרחוב, נותר זיכרו, כמו דברים רבים בפתח-תקווה, רק בספרים. דורון גיסין בן-משפחתנו, שגר ברחוב יהודה ראב, שמר אצלו את שלט האמאיל הכחול-לבן בטרם עקרו את השלטים ושמו את "ראב אחים" במקומו. על הפרשה המבישה הזו כבר כתבתי בשעתו באחד הגיליונות הקודמים, ולכן לא הסתכנתי במאום כאשר הצעתי מיליון טאלרים...

שלך,

אהוד

 * * *

צוותא מגישה: במה להמתיק ימים אם לא בשירים

ארבעה מופעים מיוחדים בגוון אישי על שירה ומוזיקה המפגישה בין משוררים, אנשי רוח, מוסיקאים, זמרים ושחקנים. סידרה שתוקדש לשירה העברית מהקלאסיקה הישראלית ועד לשירה עכשווית. כל מופע יוקדש לנושא אחר ויעסוק בו בהרחבה מזוויות שונות ובפרשנויות חדשניות, עדכניות ומפתיעות. בכל מפגש תתקיים שיחה עם משוררים ואנשי רוח. זמרים ושחקנים מהשורה הראשונה יקריאו וישירו שירי משוררים מוכרים, לצד שירים חדשים שהולחנו במיוחד למופעים אלה ויושמעו בבכורה עולמית.

עריכה וניהול מוסיקלי: אורי לשמן

מפגש ראשון: יום שני, 30 ביוני, בשעה 20:30. על השירה ועל האמת

הארץ בה אנו חיים כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירה ובזמר הישראלי. כיצד התייחסו גדולי המשוררים בשירתם אל המציאות בארץ. כיצד חודרים הלאומי והפוליטי אל האישי והנפשי. מהי המנגינה של ה"דיבור ישראלי" וכיצד היא באה לידי ביטוי בשירים המולחנים.

בהשתתפות: ד"ר אריאל הירשפלד – חוקר, מבקר ספרות ומוסיקולוג, המשורר חיים גורי, ועם דרור קרן, ליאורה ריבלין, עמנואל חנון ומאי ישראלי. נגנים: סלעית להב (כלי נשיפה ואקורדיון), גיא תובל (קונטרבס). בין המשוררים ששיריהם יושמעו: ביאליק, חיים גורי, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, נתן זך, יונה וולך, נתן יונתן, דויד אבידן, ופנחס שדה.

כרטיסים בקופת צוותא טל. 6950156. מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 75 ש"ח במקום 95 ש"ח. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר"

* * *

כנס על השלום הנצחי מנקודת מבט תורכית

ייערך באוניברסיטת בת-שלמה רבתי בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר. בכנס ידונו בנושאים כגון: יחס התורכים למיעוטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה (כאשר התורכים התגוננו בפני הטרור הארמני באסיה הקטנה), חילופי אוכלוסין שלווים עם יוון לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומאבקה של מדינה מוסלמית חילונית מודרנית לחזור אל מקורותיה הדתיים הטהורים.

בכנס יופיעו פרופ' אחמד ג'מאל פשה ("כיצד תמכתי בציונות ונתתי לאיכרי ראשון לציון הטיפשים את החולות עד הים!"), ד"ר חסן בק ("שיטות חקירה ללא סימנים בעזרת ביצים קשות לוהטות תחת בית-השחי), ד"ר יפתח הגלעדי ("אוכלי הקורצא היהודים בירושלים שהצליחו במלשינותם לדפוק את ביקורו של הסוכן היהודי הרצל בפלשתינה ב-1898"), המדינאי הפלסטיני אחמד שוקירי ("כך יסדתי את מדינת פלסטין בעזרת הציוני התל-אביבי בן-גוריון!"). וד"ר דבורה אילון-סירני ("מוסטפה כאמל הידוע בשם אתא תורכּ היה אישה פמיניסטית מזרחית מכת הדנמה באיזמיר").

במסגרת המדיניות האקדמית החדשה לפתוח כנסים היסטוריים גם לסופרים שאינם אקדמאים (ושאינם זקוקים להרצאות בכנסים לשם קידומם מקצועי, ולא חשוב אלו שטויות מתגלות בחידושיהם המדעיים-כביכול) – יוזמן לשאת דבריו גם הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא החי על הגדה הדרומית של הירקון. מר אלימלך יגיע לכנס דרך הגשר התורכי שעל טחנות שיח' אבו-רבאח כשהוא רכוב על חמורו, ויספר לבאי הכנס המדעי על גן העדן התורכי בארץ-ישראל, שהסתיים עם הכיבוש האלים הבריטי של סוריה הדרומית ועם הצהרת בלפור בשנים 1917 ו-1918. בדבריו יעמוד על ההצלחה האדירה של שיטת הבאקשיש באימפריה העות'מנית, כפי שהיא מתועדת ברומאן הדוקומנטארי הנידח והנדיר של ידידו הצעיר אהוד בן עזר "המושבה שלי".

בסיום הכנס ייערך הטקס המסורתי של צחצוח הנעליים ונישוקן – שבמהלכו יכרע בתורו כל אקדמאי, בתנאי שאינו מוסלמי, יצחצח באופן סמלי את נעליו של הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, וינשקן.

* * *

אורי הייטנר

לא רק ספין

משל "זאב זאב" הוא משל ריאלי מאוד, משל מהחיים. לאדם בלתי אמין איננו מאמינים גם כשהוא דובר אמת. את אי האמון באהוד (מעטפות) אולמרט הוא רכש בחוסר יושר. את חוסר האמון הוא בנה בעקביות בתחמנות שלו, בספינים שלו, בהליכה העקבית שלו על קו התפר האפור שלצד החוק, על היותו חשוד תמידי וזכאי מחמת הספק כרוני.

כאשר התפרסמה הידיעה הראשונה על המו"מ בין ישראל לסוריה, הנטייה הראשונית היא לראות בכך "זאב זאב", להתעלם ולא להאמין. אין ספק שעיתוי הפרסום היה ספין – בשעה 20:00, בה הוסר צו איסור הפרסום על החקירה בעניינו, בחר אולמרט לנאום נאום דרמטי בו הודיע על המו"מ. ההודעה יצאה יומיים לפני חקירתו תחת אזהרה במשטרה, פחות משבוע לפני עדותו של טלנסקי. כל ילד מבין שהפרסום נועד להסיט את הכותרות מהחקירה ל"תהליך המדיני".

אין גם ספק שיש קשר בין החקירות למהלך המדיני. מה גרם למי שלפני כשנה וחצי, בהיותו ראש הממשלה, הכריז ש"הגולן שלנו לנצח" להתחייב בטרם משא ומתן לנסיגה מכל הגולן, כאשר כראש הממשלה הוא אינו מצליח להתמודד עם תוצאות נסיגה קודמת שהוא היה אחד משושביניה?

ברור שמטרתו היא לחזור למעמד האתרוג של האליטה התקשורתית והאקדמאית בישראל, ממנו נהנה קודמו לתפקיד בתקופת ההתנתקות, ולחשק בממשלה את מפלגת העבודה.

אבל אין המדובר בספין. גם שעון עומד צודק פעמיים ביום, וגם ספינולוג כאולמרט לא עושה רק ספינים. הפעם מדובר במהלך אמיתי, ואשר על כן מסוכן מאוד. מדובר בצעד נואש, של פושט רגל מוסרי ופוליטי שירד מנכסיו; של טובע שבניסיונו להשאיר את ראשו מעל המים מטביע בשתי ידיו את הסובבים אותו. ובמקרה הזה, הסובבים אותו הם – מדינת ישראל.

מדובר במהלך רציני. כן, יש משא ומתן עם סוריה. המו"מ אינו על נסיגה מהגולן. הנסיגה מהגולן היא תכתיב שאולמרט נכנע לו בטרם מו"מ. המו"מ הוא על תנאי הכניעה. אם כי, מניסיוננו במשאים ומתנים הקודמים, תנאי הכניעה שהסורים מציבים כה משפילים עד שגם המו"מ עליהם הוא כמעט בלתי אפשרי.

משמעות הדברים מבחינתנו, היא שאנו נמצאים במצב חדש; אנו נמצאים במאבק. מאבק על קיום מפעל ההתיישבות שהקמנו בעשר אצבעותינו ב-41 השנים האחרונות, שהוא מאבק על המשך המהלך הציוני, מאבק על ביטחונה של מדינת ישראל, מאבק על עתיד החברה הישראלית.

אין לי ספק, שבכוחנו לנצח במאבק הזה. עמדנו במצבים קשים יותר, כשמולנו עמדו מנהיגים חזקים ורציניים יותר – ויכולנו. העם עם הגולן ואנו נרתום אותו ונסחוף אותו למאבק עד הניצחון. אנו נשמור לעם ישראל על הגולן ישראלי.

קיבוץ אור-טל

* * *

יואב אהרוני

עד כאן

החדשות מאתמול [21.5] על חידוש המשא ומתן עם סוריה ועל תנאי הפתיחה של מו"מ זה החרידו אותי.

איני שותף לתקוותו של אורי הייטנר ושל רבים אחרים כי הגולן לא יוחזר לסוריה לעולם. עלינו לקבל את משפט העמים האומר כי אין לספח שטחים בכוח, ותמורת שלום אמיתי על כל הכרוך בו יהיה עלינו להחזיר לסורים את מה ששייך להם על-פי החוק הבינלאומי, עם כל הצער על מפעל ההתיישבות ועל כאבם של המתיישבים.

אולם, ראש ממשלתנו צעד צעד נוסף לפי הידיעות בהסכמתו לחזור לקווי ה-4 ביוני 1967. זה, על-כל-פנים מה שהודיעו הסורים ולא הוכחש מיידית ובתוקף ע"י דובר רשמי של ממשלתנו. להזכירכם, השטחים המצומצמים בין קו הגבול הבינלאומי לבין קווי ה-4 ליוני הם שטחים שנלקחו בכוח ע"י הסורים והוחזקו בידם עד 1967. חשיבותם האסטרטגית רבה הן באזור הכנרת והן באזור מקורות הירדן כיוון שהם מקבעים את שליטתה של ישראל במקור המים העיקרי שלנו. אולם, החשיבות העקרונית בויתור זה חורגת בהרבה מעבר לחשיבות האסטרטגית של השטחים הללו. היא אבן בוחן הן לסוריה והן לישראל. מצד סוריה, האם בשאר אסאד תומך בעיקרון שאין לספח שטחים בכוח או בעיקרון אחר האומר: שלי – שלי, ושלך גם כן שלי. אם זהו רצונו הרי שאין הוא יכול להיות בר-שיח לשלום. מצד ישראל, מעולם, גם לא בין 1949 ל-1967, לא הכרנו בקו שביתת הנשק כקו גבול שלנו עם סוריה אלא רק כקו שביתת נשק. שום ממשלה ישראלית לא הסכימה לויתור זה, ולא רק מסיבות אסטרטגיות אלא גם מהסיבה העקרונית הזאת. רבין, ברק ואפילו נתניהו רצו בשלום לא פחות מאהוד אולמרט אולם להם היו עקרונות.

לאיש הזה, אהוד אולמרט – אין עקרונות. איני בוחן כליות ולב ואין לי עניין להיכנס לספקולציות על הקשר האפשרי בין הויתור הזה לבין החקירות שבהן הוא נתון עתה, אבל בעניין עצמו הוא עבר הפעם כל גבול. האיש הזה היה צריך לרדת מהבמה הפוליטית עוד לפני שנה וחצי בעקבות המלחמה הכושלת בלבנון. למעשה, הוא היה חייב להסיק את המסקנות עוד לפני דו"ח וינוגרד הראשון, כמו שהיה עושה כל מנהיג בעל חוט שדרה, ובלי קשר לדעתו או לדעתנו אם זה שיבוא אחריו יהיה טוב ממנו.

עתה הוא באמת הגדיש את הסאה. אם הוא לא יוחלף מייד ומי שיחליף אותו יודיע מיידית שישראל לא תיסוג לעולם אל קווי ה-4 ליוני – ייגרם למדינת ישראל נזק בלתי הפיך. כבר עתה נגרם נזק שקשה מאד יהיה לתקן אותו.

עלינו, מכל קצוות הקשת הפוליטית לומר לאהוד אולמרט: עד כאן.

* * *

אהוד בן עזר

אאבד אמוני באהוד אולמרט רק אם יתברר

שהשתמש בכספי התרומות כדי להתעשר!

אהוד יקר,

אינני מרבה להתבטא בעניינים פוליטיים, אבל בילבי הסכמתי עם טענותיך שלמדינה שלנו אין הלוקסוס להעביר את השלטון מראש הממשלה למשטרה ולפרקליטות, ושום דבר נורא לא היה קורה לו היו ממתינים עם החקירות עד לאחר סיום הקדנציה (הרי מדובר, בין השאר, על פרשיות מ-1993). אני גם מסכים עימך שאשמה גדולה רובצת על הבוחר, שבעטייה נאלץ אולמרט למנות את עמיר פרץ על תיק הביטחון, שלא היה לו בו שום מושג. דבריך נכוחים בעיניי – אבל הצעד האחרון של אהוד אולמרט נראה על פניו נורא! איך אפשר להציע לשליט הנוכל של סוריה את רמת הגולן?! הרי כל בר-דעת מבין שאנחנו מקרבים את חיזבאללה ואת איראן ממש מעל יישובי הגליל! הרי כבר ראינו איך מסתיימות הנסיגות שלנו, ואיך הערבים מפרשים אותן. אני לא מסכים עימך שמדובר רק ב"כלאם פאדי" – אם שלושה ראשי ממשלה (האחרון – אהוד אולמרט) מצהירים שהם מוכנים להחזיר את כל רמת הגולן עבור שלום – לעולם לא נוכל לדבר אחרת במשא ומתן רציני, לכשיהיה – אם יהיה. אפילו אם אולמרט איננו מתכוון ברצינות למו"מ עם הסורים (הוא נראה דווקא נחוש) – נעשה פה מהלך נמהר ומסוכן.

מה אתה אומר?

שלך,

משה גרנות

למשה היקר שלום,

הרגשתי ממש כהרגשתך, בעיקר בקשר ל"שלום" עם הסורים. אני לא מאמין ביוזמת ה"שלום" הזו כי גם אם אתה תיתן לסורים לשכשך רגליהם בכנרת הם ידרשו שתרחץ להם אותן וגם תנשק, כך שאפשר להציע להם הכול כי הם לא יקבלו כלום, ואולם לדעתי ככה אנחנו מבלבלים אותם כי הם חושבים שבזכותנו יקבלו שני מיליארד דולר מהאמריקאים כי הם מאמינים בין השאר ב"פרוטוקולים של זקני ציון" והם משוכנעים שהיהודים שולטים בארה"ב ובייחוד בברזים של הדולרים הזורמים משם. אמנם גם אני אין דעתי נוחה מכך ש"סיפור השלום" הזה פרץ בעיתוי שפרץ, אבל אעמוד בכל תוקף על זכותו של אולמרט להמשיך לפעול כראש ממשלה בכל התחומים, כולל אלה הפוליטיים שאני מתנגד להם בתכלית ורואה בהם רק תכסיס. ואולם בינינו, כל מה שאולמרט יעשה עד שיוגש נגדו כתב אישום, אם יוגש, בעוד חודש או שנה – ייתפרש מיד נגדו כהסחת דעת, למרות שאין פוליטיקאי בארץ שלא נהג בכספים כמוהו, מעט או הרבה – בקמפיין בחירות.

אגב, מימון נסיעות של פוליטיקאים, על ידי מזמיניהם, נהוג ונמשך גם כיום, ואני גם לא שמעתי על סופר מוסרי, חתן פרסים ומוכיח בשער ככל שיהיה, שנסע על חשבונו כדי להופיע כסופר בחו"ל. ואילו בנסיעות של פוליטיקאים, המרכיב הציבורי והפרטי מעורבבים לא פעם. על חשבון מי באו ארצה, למשל, כל משתתפי ועידת הנשיא? האם שלדון אדלסון העביר לכולם מעטפות עם דולרים באמצעות בית הנשיא או שעשו את ההזמנה בצורה אלגנטית יותר? וטוב שעשו כך, כי הוועידה חיזקה את ישראל ולא גרעה מתקציביה. וכי היכן היתה ישראל ללא תורמיה? מאיפה היו לה, למשל, בתי-החולים המשוכללים ביותר במזרח התיכון? וברור ששם מקבלים התורמים יחס מיוחד בעת צרה רפואית פרטית. האם גם זה שוחד ושחיתות? ומה על העמלה ועל חשבון ההוצאות הפתוח שמקבלים מגייסי התרומות למוסדות למיניהם?

ובאשר לנסיעות ולבתי מלון יקרים בארץ בחו"ל של שרים וראשי ממשלה, בהווה ובעבר, הנה אחרי שכבר נרצח לנו שר בבית מלון, רחבעם זאבי, ולאור ההישג הגדול הצפוי לאירגוני הטרור אם יצליחו לחזור על כך גם בחו"ל, אני רוצה לראות מה יתפרסם בתקשורת המסיתה שלנו (שהכותבים בה נהנים לא פעם מחשבון הוצאות גדול, מאירוח נדיב בארץ ובחו"ל ומניצול שמם והופעותיהם למטרות פרסום) – אם יתברר שהפמלייה שליוותה את ראש-הממשלה-הישראלי-לשעבר-או-בהווה הנרצח היתה דלה, אבל לפי כללי התקשי"ר, הצביעות והקינאה!

כמובן – אם יוכח שאולמרט לקח מכספי התרומות לחשבונו האישי וקנה בהם דירה, למשל, יהא עליו לנהוג כפי שנהג הנשיא עזר וייצמן, הגם שאין חולק על כך שהיה אחד מנשיאינו הטובים והפופולאריים ביותר.

בברכת ידידות,

אהוד

* * *

שלום לך גב' ז"נ!

להפסיק לקרוא את "חדשות בן עזר", [גיליון 345] בגלל שאת חושבת שיש אי-איזון בין הבעת דעות לשמאל או לימין זה קצת ילדותי. את מי את מענישה? נדמה לי שאת המפסידה. לעניין, גבירתי, יש לי חדשות בשבילך, אין איזון ואין תחומים. השמאל הקיצוני גרוע כמו הימין הקיצוני ואיתם קשה לדבר כי להם יש דעות נחרצות וחד-משמעיות. הם יודעים את האמת, ועם אמת לא ניתן להתווכח. שני הזרמים לא מבינים שיש אמצע. בין השחור ללבן יש עוד כמה צבעים. הימין הקיצוני מוכן לשמור על כל פיסת אדמה, לצאת למלחמה, לגרום למלחמת אחים. השמאל הקיצוני מוכן לתת כל פיסת אדמה כדי להביא שלום. אין כאן שאלה של מי צודק כי אין תשובה.

תראי מה קרה במהלך השנים האחרונות. מר בגין, שהיה איש של שתי גדות לירדן, עשה שלום עם מצרים. אריק שרון, שהקים פעם מפלגה בשם "שלומציון", היה איש ארץ ישראל השלמה – והוא זה שהתנתק מגוש-קטיף. מר אולמרט, שדיעותיו היו כמו של שרון, שינה את דיעותיו והוא מוכן לפשרות גדולות. גברת ציפי ליבני אותו דבר. וראי מה קרה לאחרים. אותו צחי הנגבי, שעלה על בריקדות בזמן פינוי סיני וימית, התמתן ושינה את דיעותיו ועמדותיו לגבי שלמות הארץ. לדעתי מנהיג שלא משנה את דעותיו על פי מצבים מתחדשים, הבנת המצב – הן באיזור כולו והן ברמה הבינלאומית – לא יכול להוביל מדינה. מדינאי בלי אופק וחזון – שיישב בבית.

את מדברת על סימטריות. אין סימטריות אם ישנן שתי קבוצות קיצוניות שיטרפדו כל מהלך מדיני חשוב. איך את רוצה שתהיה סימטריה? את מצפה שאחבק את אלה ואלה? את הערך סובלנות – הימין הקיצוני רוקן מתוכן, הם אלימים. את הערך צדק, השמאל הקיצוני רוקן מתוכן. כדאי לך לבטל את בקשתך להפסיק לקבל את העיתון...

בברכה,

רות ירדני כץ

אהוד: לצערי גברת ז"נ לא תקרא את תשובתך כי לאחר שלא ענתה לפנייתי האישית אליה [שהתפרסמה גם בגיליון 345] כיבדתי את בקשתה ומחקתי אותה מרשימת הנמענים הגדושה, כך שאין לי כעת אפילו את האי-מייל שלה. אבל טוב שדברייך מגיעים לידיעת קוראינו.

* * *

הבה לא נרמה את עצמנו

אם מדינת ישראל לא תהיה בעלת רוב יהודי מכריע – היא לא תהיה מדינה דמוקראטית, וזאת משום שאם אנחנו, היהודים, נהיה בה מיעוט שאינו ממשיך לשלוט בה, ואפילו בדרך לא דמוקראטית – אנחנו לא נוכל להמשיך לחיות כיהודים במדינת ישראל, וגם המדינה הזו לא תוסיף להתקיים אלא תתפורר במלחמות אזרחים פלסטיניות וערביות, כחזון העיוועים של מדינת כל אזרחיה –

וזאת חרף הימצאו של ציבור ערבי-ישראלי מתון ולא קטן החפץ להזדהות עם המדינה ויודע שאין לו כמותה בשום מקום אחר במזרח התיכון.

אהוד בן עזר

* * *

חדש אצל קוסמת הילדים שלומית כהן-אסיף

חברת "ארטליק" הפיקה שני כרטיסי ברכה מן השירים של שלומית כהן-אסיף. השירים "נשיקה בכיס" ו"חבר שלם" לקוחים מן הספר "נשיקה בכיס", ספר שכולו שירי חברות ואהבה, נשיקות ולבבות.

שני ספרים חדשים ותקליטור: "קוקוריקו וחברים", הוצאת ספרית פועלים, מלווה באיורים של דני קרמן, ספר במהדורת קרטון, על קולות של חיות. במקביל יצא לאור גם תקליטור הנושא אותו שם, מוסיקה ליאורה שלזינגר. קריאה ומשחק שרון ומיקה צור. שלומית וליאורה יופיעו ביריד הספרים בכיכר רבין בתל אביב ביום חמישי 29 במאי, שעה 18.30.

"פטפוטניק בפיג'מה", צאת הקבוץ המאוחד, ורים: מישל קישקה. סיור על הילד נימי שמסרב לישון ומנהל דיאלוג בפיג'מה עם אימו. שלומית תופיע ביריד הספרים בתל אביב ביום רביעי, 4 ביוני, בשעה 18.30, ותגיש מופע ספרותי משלה, קריאת שירים וסיפורים.

* * *

אוהדי קרבות הגלדיאטורים דורשים דם טרי חדש!

אוהדי קרבות הגלדיאטורים, יושבי הספסלים של הפלבאים בקולוסיאום, מתכוננים לצאת לרחובות רומא בהפגנות אלימות ובדרישה לריענון הקרבות באמצעות הכנסת דם גלדיאטורי חדש לזירה.

"נשבר לנו התחת," הם אומרים, "לראות שוב ושוב מדי יום את אותו הציד ואת אותה הקזת הדם מאותו גלדיאטור חולה וקירח המתגונן על נפשו ומסרב לפנות את הזירה. אנחנו דורשים להדיח אותו, להביא מיד גלדיאטור אחר במקומו, ולחדש את הקרבות עם הדקירות המכאיבות לעומק והשיסופים המתיזים, עד שהחדש ידמם למוות אף הוא – ובינתיים נמאס, נמאס לנו מהישן שנדקר ונדקר ואיננו מת – כאילו יש לו עור של פיל!"

 * * *

יוסף דוריאל

הבוּרוּת חוגגת שוב אצל "גורמי ההערכה"?

שבע שנים לקח להם לפענח את הפרדיגמה של התנהלות צפויה מיאסר ערפאת. האם רק בעוד שבע שנים הם יבינו את השגיאות של היום בהבנת הפרדיגמה של שליטי סוריה?

 שמענו מראש הממשלה ששיחות השלום עם סוריה נתמכות בבדיקות של "גורמי ההערכה". אם זה כך, אז כנראה שהם לא למדו כלום מהערכת ה"סבירות נמוכה" לפני אסון יום הכיפורים (כשסוכן כפול מכר להם, תמורת הרבה כסף, פרדיגמה שקרית מול כתובת מתקפת הפתע שהיתה על הקיר), ולא למדו כלום משבע שנות תהייה אחר כוונותיו של ערפאת, אחרי שהח"מ הגיש לראש הממשלה רבין תזכיר עם פרדיגמה מקצועית על מה שצפוי ממנו. האם זה כל כך קשה לגלות מה מניע את שליטי סוריה? ושהם לא טיפשים עד כדי כך שיוותרו על הפיל המטיל להם ביצי זהב בטהראן? ושהשליטה בלבנון חשובה להם פי כמה משליטה ברמת הגולן? ואם יש שיתוף אינטרסים בין ישראל לסוריה, זה – שלבנון שעברה לשלטון החיזבאללה תפסיק להתקיים כמדינה פסבדו-עצמאית, והאחריות לשלטון שם תעבור למדינות האחראיות הגובלות בה, עם אוטונומיה מקומית לכל קבוצה אתנית/דתית. ואז גם לא יהיה צורך לבקש מאסאד שיפסיק את תמיכתו בחיזבאללה. השלטון האבסולוטי מדמשק ממילא לא יסבול קיום צבא פרטי בלבנון, שאינו סר למרותו המלאה.

וכשיבוא יום ואותם "גורמי הערכה" יחליטו ללמוד איך בונים פרדיגמה של התנהלות הצפויה מהצד שכנגד, אני מציע להם נושא לעבודת גמר של ההשתלמות: מה יקרה אם בישראל יתחילו לדבר (רק לדבר, מבלי לעשות כלום) על כך שלבנון הוכיחה סופית שאינה יכולה לתפקד כמדינה עצמאית הדואגת לתושביה והפכה לבסיס גלוי של כנופיות החיזבאללה, המשרתות אינטרס זר ושהאו"ם הגדיר אותן כארגון טרור בלתי חוקי? ושארגון זה מהווה איום לכל האזור – בהפכו את לבנון למתחם שיגור טילים רצחניים לכל מטרה שתיבחר על-ידי שליטי איראן, מבלי להשאיר כתובת אחראית למכת נגד? ושבמצב זה חייבות המדינות האחראיות הגובלות בלבנון לקבל על עצמן אחריות להשלטת סדר בשטח, על-ידי צבא סורי מצפון לליטאני וצבא ישראלי מדרום לו, בחסות האו"ם? ובמילים פשוטות: לממש את החלום הסורי של שליטה מלאה על ביירות.

התשובה הנכונה על התגובות הצפויות לדיבורים אלה תאפשר תיכנון מדיני בהיקף מערכתי, תוך עירוב נכון של כל הגורמים הנוגעים לעניין. כך, ולא בגישה הפרימיטיבית של "קח שטחים ותן שלום" ניתן יהיה להגיע לשלום יציב באזור.

והערה קטנה לרמטכ"ל המפלה בלבנון, שבדבריו המזלזלים על חשיבות הגולן התיישר עם אותם "גורמי ההערכה": אולי עוד לא מאוחר לעבור את ההשתלמות עליה המלצתי להם, כך, שלפחות כפרשן צבאי לא יחשוף בוּרוּת בחשיבה אסטרטגית. ולבסוף, למען הגילוי הנאות: נייר ברוח זו נמסר לראש הממשלה בנימין נתניהו, עם תחילת כהונתו ב-1996.

הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי

* * *

אהוד בן עזר

יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד

אוקטובר-נובמבר 2007

יום 3. מלגה-קורדובָּה

פרטים סידוריים

31.10.07. יום רביעי. מלגה. רכבת לקורדובה. קורדובה 3 לילות. מלון גונסאלס. בלב הרובע היהודי הישן של קורדובה. קרוב למסקייטה (המסגד הגדול).

Hotel Gonzalez, Calle Manriques, 3, 14003, Cordoba, Tel: 957479819.

לברר: האם חוגגים הערב את חג ההלואין? תחזית מזג האוויר בתחזית שבדקנו ב-29.10 – 20 מעלות.

יומן מורחב

בוקר אחרון במלגה. ארוחה נהדרת במלון. אחר כך יוצאים לסיבוב. קונים יין מוסקטיל מתוק בחנות קטנה וזולה שעליה המליץ חוסה. נעליים ליהודית. נשאר עוד זמן לרדת לגן המרהיב על שלל הצמחייה שבו, עצים, שיחים ופרחים וגם פינות מוזאיקה צבעוניות, לרגלי גבעת האלקאסאר, מערבה מהמבצר, ומהגן דרומה ומערבה רואים את הנמל שממש גובל איתו.

בצער אנחנו נפרדים מהמלון הנחמד הוטל לאריוס, 4 כוכבים, שאנחנו ממש ממליצים עליו לכל מי שרוצה לבלות ימים אחדים במלגה במלון מצויין, גם מבחינת מיקומו, ולא יקר מדי, ובכלל מלגה היא עיר מאוד שקטה וגם אם אתה גר על המדרחוב המרכזי, כמונו לילותיים, אין רעש גדול מדי ויש הרגשה שהחיים מתנהלים בנחת.

נוסעים במונית לתחנת הרכבת של מלגה. מנהל הרכבת או הדייל הראשי של הנסיעה הזו, בקו מלגה-מדריד, העוצר גם בקורדובה, לבוש טוב יותר ועושה רושם יותר רציני וחשוב יותר משר ישראלי ביום עבודה רגיל.

ההתרשמות מן הדרך ברכבת החשמלית: הפרדסים במצב רע מאוד. צהובים ואין רואים פירות בין העלים. הנחלים יבשים. בצורת קשה שכמותה לא היתה משנת 1968, כך לדברי המדריך חוסה מאתמול. בשורה טובה לפרדסנים בארץ. הפרדסים שאנחנו רואים הם קטנים ומפוזרים ומעובדים באופן גרוע. נמוכים. יש קצת השקאה בצינורות שחורים שמשוקעים חלקם באדמה, לפי הפטנט הישראלי.

צריך להוסיף גם את שיחי הצבר ואת האקליפטוסים הרבים וכן שדות כותנה עם שיחים נמוכים יבשים ופקעות לבנות.

לעומת זאת הזיתים נראים הרבה יותר מאוששים ונושאי פרי רב. כמויות עצומות של כרמי זיתים. וכל מה שחדש, גם הפרדסים, נטוע בצורה מסודרת יותר. שורות ישרות. אין כנראה גבול לתצרוכת של שמן הזית בספרד, וגם לייצוא.

צפונה יותר מצידי המסילה רואים רק זיתים. אין בי שום קינאה לפוטנציאל הענק של שמן הזית שהם מגדלים, מאחר שאני יודע שחרף כל הנטיעות החדשות של זיתים, עדיין ישראל אינה מצליחה לספק את כל תצרוכתה השנתית בשמן הזית, ואין מה לדבר על ייצוא עד שלא יתרחבו כרמי הזיתים בארץ הרבה יותר.

בדרך קטע ארוך של מנהרות שחוצות רכס הרים מסולעים ובעלי צורות של פיתולי מוח קפוא וכמו אחרי מהפכה שהעלתה אותם בקיר זקוף כלפי מעלה. הקירות הגבוהים מתנוססים.

מגיעים לקורדובה אחרי השעה שלוש, אחרי שעתיים ומשהו של נסיעה נוחה ומהירה. דומני 130 או 140 קמ"ש לשעה. הרכבת עממית. הכיסאות זזים. ספרדי קשיש לא הפסיק לנאום באוזני בחורה צעירה עם הרבה סבלנות כלפיו. היא ירדה בקורדובה והוא עם אשתו, שישבה קודם בספסל מאחור, המשיך למדריד.

בדרך, הרכבת עלתה על הקצה הדרומי של קו המסילה הבינלאומי החדש הנמצא עדיין בבנייה ועתיד להגיע עד מלגה ולקצר מאוד את הנסיעה מהקצה הדרומי של ספרד לכל חלקי אירופה.

מגיעים במונית למלון גונסאלס הנמצא בלב הרובע היהודי לשעבר. שני כוכבים. אכזבה. חדר בקומה השנייה. קצת חשוך. אין מקרר. אין כיסאות. אין פריטי אמבט. אין מערכת קפה. הכול מאוד פשוט. אכזבה. אך הסביבה מעניינת. מצידה השני של הסימטה נמצא קפה "יודה לוי".

במדריך שבידינו כתוב: כיכר יהודה הלוי קרויה על שם גדול משוררינו בספרד של ימי הביניים, ומחבר הספר "הכוזרי". יהודה הלוי נולד בטולדו בשנת 1075, התגורר גם בגרנדה, אבל בילה את מרבית שנותיו בקורדובה. בגיל 55 "עשה עלייה" עם בתו ונכדו. הוא הגיע למצרים ושם אבדו עקבותיו. לפנינו כיכר נעימה, מוקפת בחצרות פנימיות מלאות בעצים [תפוזים מרים, כזכור], אפשר לקחת כאן פסק זמן לשתייה קלה או לגלידה. ובאמת הכיכר מלאה שולחנות ואנשים, יומם וערב, אך המקום נסגר בשעה מוקדמת יחסית, ואינו מסעדה.

יוצאים לעשות סיור ראשון בסימטאות. פסל הרמב"ם. בית הכנסת. מול החומה מצד מערב מסעדה בשם "אל אוליבו" שאליה אנחנו חוזרים בערב ונהנים מאוד. פירוט נמצא בתוכנית הטיול כי הפנקס לא היה בידי. מגישים לשולחן בקבוק שמן זית וזיתים ולחמניות טריות, ומה אני צריך יותר? אחר-כך גספצ'ו קר מעגבניות נוסח קורדובה. וכן תבשיל זנב שור, קולה דה טורו, עם צ'יפס מעולה, מנה עיקרית אחת לשנינו. ומנות אחרונות. מצויינות. שני קולה, ונמנעים מכל משקה אלכוהולי למען ההרגשה הטובה. שמן הזית וירג'ין אויל אבל טעמו קצת צרבתי, כמו במלגה. 46 יורו כולל טיפ. כ-271 שקלים. בימים הבאים, ככל שאנחנו מצפינים, טעמו של שמן הזית משתפר. הצרבתי ביותר היה במלגה.

אוה, הנה מצאתי את תוכנית הטיול, ועליה רשמתי:

ארוחת ערב לשניים במסעדה "אל אוליבו"El Olivo בקורדובה. שמן זית חופשי. לחמניות חמות. זיתים.

1 גספאצ'ו קורדובֶּס, 5 יורו. כל עיר והגספאצ'ו שלה וכל אחד טעים מקודמו.

1 סלפיקון דה מריסקו, שזה פירות ים קצוצים ועשויים עם בצל ועגבניות בשמן זית.

Salpicon de marisco – Chopped sea food

1 רבּוֹ דה תורו שזה תבשיל קדרה מצויין של חוליות זנב שור, עצמות שעליהן בשר פריך ונמס בפה. 11.5 יורו. Rabo de toro .

1 מנה אחרונה בשם טוֹסִינְיוֹ דה סיֵלו (שמיים) – heavnly custard – 4.5 יורו.

1 סורבטה דה לימון אל קווה, גם כן 4.5 יורו.

Sorbete de limon al cava – Champagne lemon sherbet

מתברר שקאווה בספרדית אינה קהווה, קפה, אלא שמפניה, שמיוצרת בייחוד בצפון, באיזורי ברצלונה, ואולם מאז שהשם שמפניה מותר בשימוש רק לאלה המורשים לכך באותו חבל ארץ בצרפת, משתמשים הספרדים בשם Cava לשמפניה. והמנה הזו היא מאוד מיוחדת וכלל אינה דומה לגלידת הסורבט שמקבלים אצלנו לקינוח ארוחה. מדובר בגביע צר וארוך מלא נוזל לבן סמיך, שהוא ערבוב או עירבול של גלידת סורבט בטעם לימון עם שמפניה, ושותים אותו כמו מילק שייק רק שהכמות קטנה מאוד, וחבל, כי הטעם מדהים.

הלילה הוא ליל חג ההלואין. ואכן שתי קבוצות של ילדים מחופשים למלאכי מוות ולמכשפות, לבושי שחורים ועם מסיכות-פנים מבעיתות וקלשונים, נכנסות למסעדה והילדים משמיעים קצת קולות, אמנם בנימוס, ומקבלים מעין "משלוח מנות" מהבעלים, אולי סוכריות ואולי גם מטבעות, ואת השלל הם מכניסים לצרור שחור גדול המשותף לכל החבורה.

אגב, גם בשעות ש"אל אוליוו" אינו פועל כמסעדה נעים לשבת שם לכוס בירה או קפה כי המקום נטוע בפינת שני רחובות ומשקיף על אזור יפה כאשר חומת העיר העתיקה משמאל.

El Olivo restaurante, taberna, Avda. Doctor Fleming, 25, Cordoba

Tel 957-201-263

חוזרים לישון מוקדם. אני עדיין משלשל פעמים אחדות ביום. אולי ארוחת הבריאות המצויינת שרובה ירקות ופירות במטוס אל על השפיעה עליי, ואולי המיטבח הספרדי, שאי אפשר לקבל בו גבינת קוטג' תנובה 5%, לא בבוקר ובוודאי שלא במסעדות בערב, ויש בו כמות עצומה של פרי ים ובשר, והרוב מטוגן, ולדעתי גם קשה במקצת לעיכול. הייתי יכול לכתוב ספר בשם "געגועיי לקוטג'" ואין הכוונה למקום מגורים.

צלצול פעמונים של הכנסייה הגדולה הסמוכה למלון. אני מנסה לתאר לעצמי את הרובע כשהוא מלא יהודים. משדר עוצמה רבה. ואולם בסיור של יום מחר מתברר שלמעשה כמעט כלום לא נשאר אותנטי מהתקופה היהודית, אולי רק מתווה הסימטאות.

תם יום שלישי בספרד.

ט.ל.ח.

* * *

עצי הדר צורכים המון מים!

הי אודי,

בקשר לתלונתך מדוע לא שותלים עצי הדר ברחובות הערים [גיליון 345].

ראיתי עצי הדר נטועים בהוד השרון.

כבן לאב חקלאי, אני מניחה שאתה יודע, שעצי הדר צורכים המון מים. אז ברחובות, עדיף עצים פחות מפונקים.

 בנדלה

* * *

משטרת ישראל חוקרת כמה עלתה חליפת מדי-עבודה חאקי חדשה של צה"ל בקוטר גדול במיוחד, עם דרגות סא"ל או אל"מ – שנתפרה לכבוד תצלומי העיתונות של יום המילואים החד-פעמי של מבקר המדינה!

* * *

סדנת קיץ לכתיבה בהנחיית אילן שיינפלד

יוני-יולי-אוגוסט 2008

סדנת קיץ לכתיבה תיפתח ביום רביעי 11.6.08 בתל אביב, בהנחיית אילן שיינפלד, סופר ומשורר, מחבר רב-המכר "מעשה בטבעת".

מהי היצירתיות? איך ניתן לעורר אותה? מהם שלביו השונים של תהליך היצירה? כיצד מתמודדים עם חסמי יצירה?

בסדנה יילמדו מגוון טכניקות ושיטות לגירוי היצירתיות והכתיבה, והיא מיועדת למתחילים ולמתקדמים כאחד. הסדנה מקנה כלים לכל תחומי וסוגי הכתיבה (כתיבה ביוגראפית, כתיבה לילדים, שירה, סיפורת, מחזאות, תסריטאות, וכדומה. המשתתפים יתרגלו טכניקות כתיבה שונות תוך התמקדות בשישה גורמים מחוללי יצירתיות: זיכרון וזיכרונות, רגשות, חושים, נקודות מבט משתנות, חלומות ודמיון, הצל והתת-מודע.

ההשתתפות כרוכה ביצירה בסדנה ובכתיבה בבית. הסדנה תכלול 12 מפגשים שיתקיימו מדי שבוע בימי רביעי בין השעות 19:00-22:00 – החל מ-4.6.08. עלות הסדנה: 1,400 ש"ח (ניתן לשלם באשראי ו/או בתשלומים). פרטים והרשמה: 03-5176364.

ilanshpr@netvision.net.il

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק חמישי

חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

חלק שני ואחרון של הפרק

באחד הימים עמדו יהודה ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית-נובה. הם שפכו כהרגלם את מי-הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור-וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.

לפתע עלה ענן-אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:

"שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל-קודס!"

מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייקחנה עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?

יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.

"אבא, טובה, חנה, משה-שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי"ש... כולם... ואני לא הייתי שם..." מילמל יהודה על גבי סוסו. "אבל, אפילו אם אשאר לבדי..."

"די, די! יודה..." הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. "אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאי ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי..."

יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנךלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו-ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.

המוכתר ספק כפיו. "מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!"

הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.

בתו לא נראתה בשום מקום.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הת הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*

החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קצבת "חלוקה", שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יוייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מן היהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשלןר-לבן, והז'ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזרה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

במה נשתנתה התקופה שלנו בתולדות עם ישראל מכל התקופות?

שבכל התקופות ידענו כי אויבינו הם ההורגים אותנו ואת בנינו

ואילו בתקופה שלנו מנהיגינו הם האשמים בהרוגינו ולא האוייב!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,841 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 341 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

הספר יימצא למכירה בשבוע הספר בדוכני זמורה ביתן ברחבי הארץ

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

2. כמות ספרים להזמנה _________

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה