| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 347
תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ד באייר תשס"ח, 29 במאי 2008
עם צרופת השלט הישן "רחוב יהודה ראב" ב-V שעיריית פתח תקווה ביטלה
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, שיר מתוך המחזור "נגיעות" 22.
אורי הייטנר: 1. רק תמורת שבויים חיים. 2. תשובה רדודה לשאלה מרושעת.
פרק מתוך הספר "נשיקה" מאת רות ירדני כץ.
יוסי גמזו: רִיקוֹשֶט, שיר לזיכרו של אברהם חלפי.
יִשְׂרָאֵל הַר: שִׁפְעָה טַלְתֵּל, לאודרי ברגנר.
ידידיה יצחקי: אלה שעמדו באומץ מול אלה שהכתימו את המלחמה הצודקת שלנו בדמם של חפים מפשע.
יוסף חרמוני: כשהגדפנות והעלמת האמת מתחרות ביניהן על אליפות הכיעור.
יוסף עוזר / שני שירים: 1. רקפת, אידיליה אחרת. 2. קוראים יקרים.
זהבה קור, אהוד בן עזר: דיווח כבקשתֵך על האזכרה בל"ג בעומר.
ס. גָרוּס: השלום עם סוריה הוא ממש בהישג יד!!!
משה ברק: זיכרונות מתקופת הפלמ"ח, פרק ג. ההכשרה בעבודה.
אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 4. קורדובָּה.
גדי בן עזר: אבקש לקבל את מיליון הטאלרים שהבטחת!
אהוד בן עזר: רשימת ספריי לשבוע הספר העברי.
אמש בקונצרט – מאת ס. נידח: השישית של מאהלר בהיכל התרבות עם המנצח הרוסי ולרי גרגייב.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אִמָּא
מְתַקֶּנֶת חוֹר בַּגֶּרֶב
שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ
וְכָל הַבְּרוּאִים אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: שַׁא – שַׁא –
וְזֶה קִצּוּר תּוֹרַת הַתִּקּוּן.
מתוך המחזור "נגיעות" (22)
* * *
אורי הייטנר / 2 רשימות
1. רק תמורת שבויים חיים
אם נכונות ההדלפות המתפרסמות בשעות האחרונות בתקשורת, צפויה בקרוב עסקת שבויים עם חיזבאללה – אלדד רגב ואהוד גולדווסר תמורת סמיר קונטאר ועוד ארבעה שבויים מהחיזבאללה וגופות של חללי חיזבאללה שבידי ישראל.
האם זו עסקה ראויה?
אני סבור שכן. בניגוד לעסקאות ג'יבריל וטננבאום, כאן אין ישראל משלמת מחיר מופקע ובלתי פרופורציונלי, המעודד חטיפות ומחזיר לפעילות המוני מחבלים.
הצפרדע הגדולה שאנו נדרשים לבלוע היא שחרורו של סמיר קונטאר. ראוי רוצח הילדים הנתעב הזה להינמק בכלא עד יומו האחרון. ובכל זאת, האיש ישב בכלא 29 שנים, מספר שנים גדול לכל הדעות, נענש קשות וסביר מאוד להניח שבגילו לא יחזור לפעילות פח"עית. אם הוא המחיר לשחרורם של רגב וגולדווסר, זה בהחלט מחיר ראוי.
כל האמור עד כה, מתייחס לאפשרות אחת בלבד – שמדובר בעסקה תמורת שחרורם של רגב וגולדווסר בחיים. אם מדובר בגופות, העסקה אינה ראויה, אינה פרופורציונלית ואינה מוצדקת.
הערך היהודי של הבאת יהודים לקבר ישראל אינו מצדיק כל מחיר, ולצערי איבדנו כל חוש מידה בעניין זה. סיכון חיי החיילים שזחלו על ארבע בציר פילדלפי בניסיון למצוא שרידי גופות היה אבסורדי, וכך גם האפשרות לוויתורים מדיניים לסוריה תמורת שרידי עצמותיו של אלי כהן.
אי מתן מידע על גורלם ומצבם של השבויים ואי מתן האפשרות לצלב האדום לראות אותם הם פשעי מלחמה חמורים ביותר. הסרת המצור הימי מעל לבנון, אחרי המלחמה, בטרם נציגי הצלב האדום ראו את השבויים, היתה שגיאה חמורה. אסור לישראל להסכים לעסקת שבויים עם חיזבאללה, בטרם תדע מה מצבם. רק בהתאם למידע בדוק ומבוסס בעניין זה, על ישראל להחליט מה המחיר שהיא מוכנה לשלם.
אם רגב וגולדווסר נהרגו בחטיפתם או נרצחו בשבים, ובמדובר בגופות, יש להחזיר תמורתם את הגופות שבידינו. אם הם חיים, שחרור סמיר קונטאר הוא מחיר ראוי כדי לפדות אותם מהשבי ולהחזירם הביתה.
2. תשובה רדודה לשאלה מרושעת
למקהלת המטיפים לנסיגה מהגולן, הצטרף היום [24.5] דן חלוץ. ניתן היה לצפות מדן חלוץ, הרמטכ"ל הכושל בתולדות צה"ל, שהצבא בפיקודו לא הצליח במשך למעלה מחודש לנצח כנופיית טרוריסטים בלבנון, בשל דבקות בקונספציה שגויה שהוא אביה מחוללה; רמטכ"ל שהצלחתנו הגדולה היתה בעימות עם אחים יהודים – תושבי גוש קטיף – ניתן היה לצפות ממנו שיחריש כמה שנים בטרם יתבטא בענייני ביטחון. אולם הציפייה הזאת קצת מוגזמת, במקום שהבושה כבר אינה משחקת בו תפקיד משמעותי, ובוודאי לנוכח העובדה השערורייתית ש"המצביא העליון" של המערכה, אולמרט, עדיין מכהן בתפקידו.
בתשובה לשאלה האם ניתן להגן על מדינת ישראל בלי הגולן, השיב חלוץ בחיוב. הוא הוסיף על כך בהזכירו את העובדה שישראל כבר הגנה על עצמה ללא הגולן. הוא שכח משום מה, שישראל לא ממש הצליחה להגן על תושבי עמק הירדן ועמק החולה ללא הגולן, מה שחייב את ההחלטה לשחרר את הגולן. אלא אם כן, כוונתו שישראל יכולה להגן על תושבי הצפון ללא הגולן, ברמת ההגנה שצה"ל בהובלתו סיפק לתושבי הצפון, במלחמת לבנון השניה.
אבל האמת היא שיותר משהתשובה של חלוץ טיפשית, השאלה שהוא נשאל היא מרושעת. מה משמעות השאלה האם ניתן להגן על ישראל ללא הגולן? האם ניתן להגן על מדינת ישראל בלי שדרות? האם ניתן להגן על מדינת ישראל בלי קריית שמונה? האם ניתן להגן עליה ללא נהריה? האם ניתן להגן על מדינת ישראל ללא תל אביב?
איזו שאלה טיפשית. מה זאת אומרת אם אפשר להגן על ישראל ללא תל אביב? הרי תל אביב – היא היא ישראל. אכן, כן. גם הגולן הוא שטחה הריבוני של מדינת ישראל. תפקידו של צה"ל להגן על המדינה כולה, והגולן הוא חלק ממנה. מכאן, שקיימת סתירה פנימית מהותית בעצם השאלה.
מן הראוי שהשאלה הזו כלל לא היתה נשאלת. משנשאלה – ראוי היה שלא להשיב עליה. לא היה זה נכון להשיב בשלילה, לומר שאי אפשר להגן על המדינה ללא הגולן. פשוט יש לפסול את השאלה, בשל הסתירה הלוגית שבתוכה.
חלוץ שגה בעצם העובדה שהשיב על השאלה... ותשובתו כל כך רדודה... כל כך עלובה...
* * *
אהוד בן עזר
הפרדוקס של הגשת כתב אישום נגד אולמרט
כל עוד אולמרט מכהן כראש ממשלה מושקעים מאמצים אדירים חובקי עולם להביא לכתב-אישום נגדו. בין אם יורשע במשפט ובין אם יזוכה, דומה שאין כוח ואין סמכות במדינה שיוכלו למנוע את הגשת כתב האישום גם אם יהיה מלא חורים כגבינת אמנטל. כוח האדם, האמצעים, המאמצים והמשאבים המושקעים בהשגת עדויות להרשעתו – יכלו לעזור בקידומן של חקירות פשע אמיתיות רבות, אמנם לא חקירות פוליטיות ומתוקשרות וזאת כי אין גורמים רבי עוצמה וממון שדוחפים, למשל – להביא להרשעת ראשי המאפיות הישראליות לסוגיהן.
הלהיטות והלחץ להגיש כתב אישום עלולים להיות כה חזקים עד שיביאו להתאבדויות ולסיבוכים משפטיים בארץ ובחו"ל של מעורבים בפרשה. ואולם מה יקרה למחרת הגשת כתב האישום והתפטרותו של אולמרט?
כלום.
כלום בריבוע.
כמו סיכה בבלון שצנח.
מרגע שאולמרט לא יהיה ראש ממשלה, כל נושא התביעה נגדו, והמשפט, שעלול להימשך שנים אחדות, יעבור לתחתית העמודים האחרונים של התקשורת ולא יעניין כמעט איש חוץ מהפרקליטים. מרוב צעדים משפטיים גם ישכחו האנשים במה מדובר, ובין אם יורשע או יזוכה, אולמרט כבר לא יעסיק כל כך את התקשורת, ובעקבותיה את הציבור – כי האיש הפוליטי ראשו כבר הותז בעצם הגשת כתב האישום.
ובוודאי יקרו אחרי התפטרותו כל כך הרבה דברים, גם קשים, גם ביטחוניים, כפי שקורה במציאות חיינו היומיומית, ותועלינה פרשיות והאשמות חדשות כנגד מי שיבואו במקומו וכנגד בני משפחתם – עד שכל המאמץ האדיר המושקע כיום כדי להרשיעו יתברר כבזבוז משאבים ציבוריים. אפילו מבקר המדינה יאבד עניין במעשיו של ח"כ אולמרט, שוודאי יידרש גם להסיר את חסינותו ואולי יבלה בעוד חמש שנים חצי שנה בתא שמאכלסו כיום עמרי שרון במעשיהו.
לכן חשוב לדעת כי המשפט של אולמרט, וגם של כל מי שיבוא אחריו בתור ראש ממשלה – אינו נערך בעתיד, אחרי הגשת כתב האישום, אלא עכשיו, בחתירה להדחתו. זה המשפט וזה גם גזר הדין – המתחיל והמסתיים בהגשת כתב האישום. כל היתר, שנדמה לנו שהוא לפנינו, הוא כבר מאחורינו ועלול לעניין אותנו מחר כשלג דאשתקד.
[נשלח לפרסום בעיתון הנייר "ידיעות אחרונות"]
* * *
פרק מתוך הספר "נשיקה"
מאת רות ירדני כץ
בהוצאת "אמיר", 2008
יוסי
יום הלימודים התחיל בשעה שמונה וחצי בבוקר, נמשך עד שתים-עשרה בצהריים, משתים-עשרה עד שתיים היתה הפסקה גדולה, ומשתיים עד ארבע המשך לימודים. חלק מהילדים חזרו הביתה לארוחת צהריים ואחרים נשארו. אני נשארתי בבית-הספר, ובשעתיים שעמדו לרשותי הכנתי חלק משיעורי הבית, לפעמים שיחקנו בחצר כמה ילדים, אך בעיקר ביליתי בספריה.
יום אחד, כאשר הפעמון צילצל בשעה שתים-עשרה וכל הילדים רצו החוצה, ניגש אליי המחנך ושאל: "ז'וזף, האם אתה יכול להקדיש לי כמה דקות? אני רוצה לשוחח איתך."
"בבקשה, אדון פרופסור."
"בוא נצא החוצה, יום יפה היום ונוכל לדבר בשקט."
לא היה לי מושג במה המדובר, מה יש לו לומר לי, אולי עשיתי דבר-מה שלא הייתי צריך לעשות, אולי...אולי...
הגענו לפינה טובלת בירק, התיישבנו על ספסל, והוא הביט בי במבט רך ואמר בשקט כדרכו: "אביך בא לבית-הספר לפני ימים אחדים כדי לקבל חוות דעת על הישגיך."
"אדון פרופסור, אתה טועה, הוא לא אבא שלי."
"הוא האבא הביולוגי שלך, נכון?"
"נכון, והוא מסר אותי למשפחה שתגדל אותי. המשפחה גידלה אותי בחום ואהבה. אבא אמיל ואמא ז'אן קראו לי בן, והאחיות והאח שלי פינקו אותי, וכל רגע פנוי שהיה להם הקדישו לי. הזאב והזאבה..."
הוא לא נתן לי לסיים את המשפט ושאל: "מי הם הזאב והזאבה?"
"האויבים שלי, אלה שחטפו אותי בגיל שש ממשפחתי והודיעו לי שהם הוריי ושיש לי גם אחות."
"חשבת פעם מדוע החזירו אותך הביתה אליהם?"
"חשבתי אבל לא מצאתי תשובה. מי שמוסרים את הילד שלהם למשפחה אומנת ולא באים כל יום לבקר אותו, לשחק איתו, לפנק אותו, לאהוב אותו ושיכירו אחד את השני, אלה לא יכולים להיות הורים. הם באו פעם בחצי שנה ואני גירשתי אותם בצעקות. לא רציתי לראות אותם וגם לא לשמוע מהם. ויום אחד הם שיקרו וחטפו אותי. אני לא שייך להם."
המחנך נאלם דום. פתאום העביר יד חמה על ראשי והחליק על שערותיי פעמים אחדות.
"ז'וזף, אביך סיפר לי..."
"אתה מתכוון לזאב," תיקנתי אותו.
"שהוא מאד משתדל, שהוא מנסה להתחבב עליך ולתקן את הטעויות שעשה."
"אדון פרופסור, כל מה שיעשה לא יכול לתקן. אני שונא אותו ואת הזאבה, והשנאה הזאת עמוקה בלב. אני לא יכול לשנות את מה שאני מרגיש, אני לא יכול להבין למה הם עשו מה שעשו."
"אביך סיפר לי..."
שוב תיקנתי אותו: "הזאב."
"שאתה לא מראה להם תעודות סיום של כל שנה, שאתה מחביא אותן."
"נכון, אני לא חושב שמגיע להם פרס. הפרס הוא שלי ושל המורים שמלמדים אותי, לא שלהם. לפני שאני מחביא אותן אני מראה ללאה כדי להתפאר בפניה."
המחנך שוב העביר את ידו על שערותיי ופרע אותן.
"באמת אינני יודע מה לומר לך, ז'וזף. אני מבין שאתה לא מוכן ללכת לקראתם, להראות להם ש..."
התפרצתי לתוך דבריו: "אני לא מסוגל, לא יכול. אתה מבין?"
"בכל זאת, אם יש משהו שאני יכול לעשות, לעזור, תגיד לי, בבקשה."
הודיתי לו. מורים טובים זוכרים כל החיים, ואת מר ק. אני זוכר לטובה.
...בחודש יולי 1942 סיימנו את שנת הלימודים. ביום האחרון ללימודים המחנך שלנו נכנס לכיתה וראינו שפניו אינם כתמול שלשום. החיוך נעלם מפניו ועצבות גדולה ניבטה מעיניו. הוא העביר מבט מתלמיד לתלמיד, ונדמה היה לי שמבטו התעכב דווקא עליי למשך שניות ארוכות. לקח לו זמן עד שפתח את פיו. המתח בכיתה היה בשיאו וכולם הביטו בו. מי יודע מה כל אחד חשב לעצמו.
הוא פתח ואמר: "תלמידים יקרים, היום אנו מסיימים את שנת הלימודים ויוצאים לחופשת הקיץ. אני מקווה שלכולכם יש תוכניות כיצד לבלות את החופשה הארוכה."
מר ק. עשה הפסקה, השפיל מבטו והמשיך: "יש בפי בשורה עצובה ביותר. כפי שאתם יודעים, אויבים כבשו את המדינה שלנו. האויבים הם הגרמנים שהחליטו להשתלט על כל ארצות אירופה ולשבש את חיי האנשים בכל מדינה ומדינה. לפני ימים אחדים קיבלנו הוראה לסלק מבתי-הספר הממלכתיים את כל הילדים היהודים."
הוא היה כל כך נרגש שדמעות עמדו בעיניו. הוא סיים ואמר: "אני מצטער צער רב, אך אינני יכול לשנות את ההוראה. על כן, בשנת הלימודים הבאה, לאחר חופשת הקיץ, הורי התלמידים שאקרא בשמם צריכים למצוא עבורם בית-ספר אחר שבו יוכלו ללמוד."
הוא קרא את שמות הילדים ואני הייתי ברשימה. זהו. פתאום אני יהודי עם חותמת מטעם הכובש הגרמני, ולא יכול יותר ללמוד. אני לא יכול לתאר מה הרגשתי, מה עבר עלי באותן דקות. אני חושב שהייתי כל כך המום שדמי קפא בעורקיי. רציתי לקום ולצעוק: אני לא יהודי, אני פרוטסטנטי! אין לי שום קשר ליהדות, אני שונא יהודים! ממש כך. אבל במקום לצעוק בקול רם זעקתי בתוך תוכי. זה היה יום שחור.
אהבתי את המחנך שלי ורציתי להודות לו על השנים שלימד אותי. הלכתי לחנות פרחים, בחרתי זר צבעונים והבאתי לו הביתה. הוא לא היה בבית. אשתו קיבלה את פניי. נתתי לה את הזר ואמרתי לה: "תגידי למר ק. שאני עצוב, עצוב בגלל שאין לי יותר בית-ספר ובגלל שאני מאבד מורה נהדר."
"איך קוראים לך?" שאלה.
"ז'וזף כ."
"איפה אתה גר?"
"ברח' מירודה מאה ושבע-עשרה."
"אמסור לו, ותודה על הזר היפה."
לא ציפיתי לשום תגובה ממנו. והנה כמה ימים חלפו, ובאחד הערבים דפקו בדלת, לאה פתחה וצעקה: "ז'וֹזף, בוא מהר, המורה שלך פה."
זו היתה הפתעה גדולה והתרגשות רבה. הוא הודה לי על הפרחים, ואמר שני דברים. הדבר הראשון שאמר: "אתה ילד מחונן, ואין לי ספק שתמצא בית-ספר שישמח לקלוט אותך, יש לך כישרונות ואל תהסס להראות אותם."
הזאב והזאבה חייכו מאוזן לאוזן, והנהנו בראשם לאות הסכמה.
לאה הטורדנית לא התאפקה ואמרה: "הוא הרבה יותר חכם ממני, הוא יודע המון ולא עונה לי על שאלות, וזה לא יפה מצידו."
הדבר השני שאמר: "אם יש אלוהים, שיוכיח שהוא קיים."
הגבתי בכעס עצום: "אין אלוהים, הוא לא קיים!" נפלה דממה לכמה שניות. המחנך שלי לא הגיב על ההתפרצות שלי, רק הביט בי. הוא נפרד מאיתנו בלחיצות ידיים וב"להתראות."
בית-הספר נסגר מחוסר תלמידים.
* * *
יוסי גמזו
רִיקוֹשֶט
לזכרו של שֹחקן ומשורר מופלא, אברהם חלפי
"הַמָּוֶת הוּא תָמִיד כָּל-כָּךְ זִיג-זָאגִי,
כָּל-כָּךְ בִּלְתִּי צָפוּי, כְּמוֹ רִיקוֹשֶט.
תּוֹחֶלֶת-הַחַיִּים דַּקָּה כְּזַג הִיא
וְהוּא, הַסּוֹף, אֶל הַמַּפְסֵק פּוֹשֵט
יָדוֹ תָמִיד בְּחֶתֶף, בְּמַפְתִּיעַ
כְּאִלּוּ הוּא חוֹשֵש חָלִילָה פֶּן
נִבְרַח לוֹ," אוֹמֵר חַלְפִי כְּשֶמַּרְתִּיעַ
הָאוֹטוֹבּוּס בַּהַלְוָיָה שֶל פֶּן.
אֲנַחְנוּ שָם, בְּתוֹךְ חֲלַל הָרֶכֶב
נִתְלִים צְפוּפִים, בַּעֲמִידָה, עַל קְצוֹת
לוּלְאוֹת-הָעוֹר שֶמִּצִּנּוֹר-מַתֶּכֶת
מִשְתַּלְשְלוֹת אֵלֶינוּ. בְּלִי לִרְצוֹת
נִדְמֵית לָנוּ פִּתְאֹם הַמִּיזַנְסְצֵינָה
הַסְּלֶפְּסְטִיקִית הַזֹּאת כְּהַדמָיַת
כָּל מַה שֶּהַשְֹּפָתַיִם לֹא תִפְצֶינָה
לוֹמַר אֲבָל הַלֵּב תּוֹפֵס מִיָּד:
בֻּבּוֹת, בֻּבּוֹת עַל חוּט... כְּמוֹ מַרְיוֹנֶטוֹת
מִדַּלְדְּלוֹת פָּתֵטִית עַל קְנֵי-קַש
שֶל מַה שֶּאִם כָּרֶגַע לֹא שוֹמֵט עוֹד
יִשְמֹט וַדַּאי בְּרֶגַע מְמֻקָּש
בְּאֵיזֶה סוֹף-פָּסוּק אָפֵל וּמָאגִי
שֶאֵין בּוֹ שוּם שָהוּת לְהִתְעַשֵּת.
"הַמָּוֶת הוּא תָמִיד כָּל-כָּךְ זִיג-זָאגִי,
כָּל-כָּךְ בִּלְתִּי צָפוּי, כְּמוֹ רִיקוֹשֶט..."
* * *
"חדשות בן עזר" מברך את כל כותביו וקוראיו
לרגל חג שבוע הספר העברי שהחל אתמול
מי יִתן וימעט מִספר הכותבים
ויִרבה מִספר הקוראים
ולא להיפך!
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
שִׁפְעָה טַלְתֵּל
לאודרי ברגנר
תֵּרֶב שֶׁפַע טַל עַל תֵּל מַרְקוֹ בָּרוּךְ חוֹף יָם
שׁוּעָלִים מְעוֹפְפִים מִיַּבֶּשֶׁת אוֹסְטְרַלְיָה הִגִּיעוּ
לְגַן הַחַיּוֹת בִּירוּשָׁלַיִם מֻטּוֹת כְּנָפָיו עֲנָקִיִּים
קוֹרְאִים לָהֶם שָׁם עֲטַלֵּפֵי פֵּרוֹת דּוֹלְפִים יוֹרְקִים
מִיצֵיהֶם עַל כָּל גִּבְעָה רְסִיסֵי טַל שִׁפְעָה מְקוֹר
חַיִּים בָּרוּךְ כְּעָצְמַת שִׁמְשׁוֹן וְשׁוּעָלָיו טוּרַיִם
תֵּרֶב שִׁפְעַת טַל עַל כָּל תֵּל אָנֹכִי עַבְדְּכֶם כִּי יוּטַל
שֶׁבַע קָם נֶפֶשׁ רְעֵבָה וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב
רִבְבוֹת כּוּר מָלֵא טוֹרֵף
זְאֵבִים
וְלֹא תֵּדְעוּ עוֹד תַּלְאוּבוֹת מֵאֶרֶץ טַחְלָב יְרֻקָּה מַיִם
טַחַב
עד כאן מישראל הר ותודה וכל טוב לכם עורכי גיליונות מכתב עיתי
ולקוראיו הרבים, כן ירבו
* * *
ידידיה יצחקי
אלה שעמדו באומץ מול אלה שהכתימו את המלחמה הצודקת שלנו בדמם של חפים מפשע
אינני מומחה בתיכנון אסטרטגי, אבל גם אני מוותיקי הלוחמים במלחמת העצמאות, וגם אני הייתי חייל בגדוד 22, עד לסיום הקרבות. גם אני גאה בשייכותי לגדוד מפואר זה, שלזכותו הישגים חשובים ביותר במהלכה של מלחמת העצמאות, שהיתה ללא ספק גורם היסטורי בעל חשיבות עליונה, ובזכות ניצחוננו בה אנו חיים היום.
עם זאת אינני מוכן להתייפיף ב"טוהר הנשק" שלא היה ולא נברא. אין נשק טהור ואין מלחמה ללא מעשי זוועה. הייתי עד לכמה מהם. כך למשל, בכיבוש החלק הערבי של חיפה, אכן לא היו רציחות של אזרחים, אבל היתה ביזה. בכיבוש עכו היה לפחות מקרה אחד של אונס, שלא בא על עונשו. בכיבוש בצה ראיתי במו עיניי ארבעה ילדים, בני ארבע עד עשר, שנרצחו בידי קצין, מפקד מחלקה בגדוד, וזאת מלבד כמה אזרחים שניסו לחזור לכפר, ככל הנראה כדי לקחת כמה חפצים או מצרכים מבתיהם, ונרצחו בדם קר. אותו קצין היה אחראי לרצח כמה עשרות אזרחים בכפר לבנוני, סמוך לגבול, לאחר שנמצאו בו דיסקיות של חיילים מהגדוד, שנפלו בקרב, בניסיון הכושל לכבוש את משלט שיך עאבד. קצין זה הועמד לדין רק אחרי התערבות נמרצת ביותר של הסמג"ד דב ירמיה, ובעזרתו של חבר הכנסת שמואל מיקוניס, שכן נעשה ניסיון עיקש לטייח את המאורע. הקצין אמנם נמצא אשם נידון לכמה שנות מאסר, אבל למעשה לא ישב בכלא כלל, גם דרגתו לא הוסרה ממנו. זהו "האירוע החריג" אליו מתייחס מר דוראל. כנראה שגם דיר יאסין היה "אירוע חריג", ואולי גם לוד ורמלה.
כדאי לחשוב אם ס' יזהר בדה דברים מליבו בסיפורו "חירבת חיזעה", ואם שירו של נתן אלתרמן "על זאת" מתייחס למלחמת קרים.
זה נכון שהיסטוריוגרפים פלשתיניים ואי אלו "היסטוריונים חדשים" ישראליים משכתבים את ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, וממציאים מעשי זוועה שנעשו כביכול בידי חיילים ישראליים, מעשים שלא היו כלל, אבל אין בכך כדי להצדיק שיכתוב היסטורי משלנו. אני גאה באנשים כדב ירמיהו, ס' יזהר ונתן אלתרמן ואחרים שקמו ועמדו באומץ מול אלה שהכתימו את המלחמה הצודקת שלנו בדמם של חפים מפשע, ואלה שכיסו על כך.
אהוד: ואני גאה על כך שבשנת 1948, בהיותי בן שתים-עשרה, נשארתי בחיים בזכות אנשים שנהרגו כדי להגן עליי ועל כלל היישוב העברי. מטיילת עכשיו באינטרנט מצגת מדהימה ומצמררת של צלם עיתונות יהודי-אמריקאי שליווה את נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה, את גירוש הנשים, הזקנים והטף לירושלים המערבית, ואת הריסתו המוחלטת של הרובע מיד אחר-כך. הגברים הלוחמים בילו חודשים ארוכים במחנה שבויים בירדן יחד עם שבויי גוש עציון. וכל זה התרחש, למזלנו, תחת חסות חיילים סדירים של הלגיון הירדני ולא בידי המון פלסטיני-ירושלמי צמא-דמים, שביקש לשחוט את כל השבויים והמפונים אלמלא הגן עליהם הלגיון בעל המסורת הבריטית.
* * *
יוסף חרמוני
כשהגדפנות והעלמת האמת מתחרות ביניהן על אליפות הכיעור
תגובה לתגובה של יוסף דוריאל על דברים שכתבתי אודות ה'נכבה'
דוריאל חושף לעין השמש את היותו שרוט בתָו טוטליטרי אופייני: גדפנות. דוריאל מתאר אותי כמתרפס כפייתי בפני אויבי ישראל, שטוף-מוח המשרת בנאמנות את שטיפת המוח. את דבריי אודות הנכבה הוא מתאר כעלילות דם נבזיות.
דוריאל ממשיך ומתאר אותי כחוכמולוג, יהודי ששטיפת המוח האסלאמו-נאצית סילקה ממנו כל נכונות לבדוק את העובדות. על פי דוריאל, אני לוקה גם בהתנשאות של בורים. נדמה לי שאוסף גדוש כזה של גידופים איננו מוסיף משקל רב לטיעוני בעליהם: הקצף שעל מקלדת הכותב עשוי לצרוב את עיני הקורא.
דוריאל מספר כי ידע על הטבח בכפר בדרום לבנון, כיון שאנשי גדודו-שלו הם שביצעוהו. אך הוא מנסה להקהות את חומרת המעשה בטענה שזו היתה נקמה. אזכיר :באופרציה נתעבת זו בכפר לבנוני רוכזו הגברים במסגד ואז פוצץ עליהם המסגד. היכן כאן עלילת דם נבזית של שטופי מוח, המרקדים לחלילם של איסלאמו-נאצים? האם העובדה שהטבח הוגדר על ידי עושיו כ'נקמה', עושה אותו נורא פחות?
אוסיף כאן שני סיפורים, על רצח 'קטן' ועל טבח מזוויע פי כמה. על ה'מקרה' הראשון סיפר לי חייל גולני, איש קיבוץ בעמק יזרעאל. בשעת כיבוש זרעין (קיבוץ יזרעאל דהיום) ובריחת תושביו לג'נין, ראה החייל אֵם ובנה, אובדי דרך ומבוהלים. הוא הוביל את השניים דרומה, ובערבית רצוצה הורה להם ללכת דרומה, לכיוון ג'נין. או-אז בא אליו קצין צעיר, לימים קצין בכיר מאד בצה"ל, ושאלו היכן האם והילד. החייל הצביע אל מעבר לגבעה, לכיוון ג'נין. הקצין רץ בעקבות השניים, ואז נשמעו שתי יריות. המעשה לא נודע, ולא נכלל בסטטיסטיקת רצח האזרחים הערביים.
והנה סיפור נוסף, שקראתיו בביטאון ישראלי ('אורלוגין', אפריל 1952): לאחר שנכנעה עכו, 'גילו' חיילי צה"ל מרתף ובו כחמישים אזרחים ערביים מתחבאים. הם נרצחו כולם בתוככי המרתף. כיון שהכותב (שמחה שם טוב) מביא את הדברים מפי רופא עכואי ערבי, יוכלו המכחישים בע"מ לטעון כי זו עלילת דם. אם אכן עלילה היא, האם הוכחשו הדברים עת פורסמו, לפני 56 שנה?
והנה קטע מסיפור חייו של טוביה ריבנר ('הארץ', 29.4.05): "המשורר טוביה ריבנר היה מגוייס (ב-1948) רק לחודש, בכפר הכבוש ספוריה (ציפורי). הוא גם היה עד לחיסולו של קשיש ערבי על ידי המ"כ שלו. 'לא מחיתי בעדו, איש לא מצא פסול במעשה, אני קיבלתו כעובדה מדכדכת כמו ההוויה כולה שהייתי שרוי בה.'"
כדי להקשות על דוריאל ועל כולנו להתחמק מפניו הכעורות של צה"ל במלחמת תש"ח, ולו רק בצפון הארץ, הנה דברים שכתב הלל לנדסמן לבן גוריון, לאחר מבצע 'חירם'. לנדסמן, מוותיקי איילת השחר, לחם בקרב תל חי, ליד טרומפלדור, כך שקשה יהיה לספחו לרשימת החכמולוגים שטופי המוח המתרפסים בפני אויבי ישראל.
קטעים ממכתבו של לנדסמן לבן גוריון הופיעו בספר לזכרו: "פנייתי אליך הפעם באה לאחר הגילויים הבלתי מוסריים והבלתי אנושיים שנתגלו בקרב חיילינו במערכה האחרונה לשחרור המולדת. (...) הנוער שלנו ראה את הערבים כנחותי דרגה, שכל מהותם וישותם שלילה. דבר זה השפיע לא מעט על עיצוב המערכה כולה." [כאן מוחה הלל על אופיין של פעולות התגובה, התגמול בכפרים הערביים]. "לשיא גילויי השלילה הגענו במערכה האחרונה לשחרור הגליל." [עורכי הספר מוסיפים: 'מכאן משתרעת והולכת רשימת מעשי זוועה, להם היה הלל עד, כשעבר בגליל בעקבות הצבא המשחרר'].
והמכתב מסתיים בשורות הבאות: "ועל כל אלה יש עוד להוסיף כהנה וכהנה. כל יהודי ישר ונאמן שנתקל בעובדות הנ"ל חי בהרגשה, שחסרה יד דואגת ומכוונת במבצע הגדול של שחרור הגליל. (...) והלוואי ונלמד לקח מכל המעשים הנ"ל, המכתימים את שמנו בגויים ומשאירים משקע כבד אצל כל יהודי נאמן לעם ולארץ."
עד כאן הילל לנדסמן, חלוץ מגשים ולוחם. לוחם באוייב ולוחם על דמותו של צה"ל. לוחם שלא נתן פומבי לזעקתו, כיון שקידש וקיבל את דין התנועה.
והנה 'מקרה', כלומר טבח, נוסף, שאי אפשר לטעון כי הוא עלילת דם נבזית, כיון שדלף לפני שנים אחדות מפי קצין צנחנים מפורסם. סיפור הטבח ידוע לי זה חמישים שנה. למדתי עליו מפי אחד ממבצעיו. האיש, צנחן שלחם במיתלה, סיפר לי ולחבריי הנערים, כיצד הרגו הוא וחבריו-ליחידה שבויים מצריים במבצע סיני: בעוד השבויים המצריים כפותים, ישובים במשאית, ירו בהם הצנחן ורעיו. "כמו תינוקות הם צרחו, ואנחנו עמדנו על סולמות המשאית וריססנו אותם עם העוזים, כי רתחנו אחרי שהלכו לנו החברה במיתלה. וגמרנו אותם, ככה, את כולם."
הנה רואים אנו: מתש"ח, כלומר מהמרתף בעכו, מהמסגד הדרום לבנוני ומכפרי הגליל הובילה הדרך המדממת אל קיביה בתשי"ד, ואל סיני ואל כפר-קאסם בתשט"ז, ואל 'מקרים' בתשכ"ז, שהמקלדת תפרוץ בבכי כשתספר עליהם למחשב.
זו דרכה של מלחמה? למרבה הצער, זו דרכם של עמים אחרים. ופעמים רבות מדי זו גם דרכנו שלנו. לא גרועים ולא טובים מצבאות רבים אחרים. אכן, גם יפי-הבלורית עשויים להיות מגואלי-הידיים.
אהוד: אני ממליץ לך לקרוא את מסתי "פורצים ונצורים", על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית, "קשת" חוברת כ', קיץ 1968; את מבואי לאנתולוגיה "מולדת הגעגועים המנוגדים", על הערבי בספרות העברית; וכן את ספרי "ברנר והערבים".
מה שאני רוצה לומר הוא, בקיצור נמרץ, שההתרעה המוסרית הקשה של חלק מסופרי דור תש"ח על אכזריות מלחמת השחרור גם מצידנו ("השבוי", "חרבת חזעה", "תחרות שחייה", "המטמון" ועוד) – ראוייה ונחוצה כל עוד היא באה לשמור במידת האפשר על ערכינו המוסריים בתוך חברתנו עצמה – אבל היא גם גרמה לטעות הנוראה, האווילית, של השמאל לדורותיו, ושל הפאציפיסטים למיניהם – הסבורים שאילו היינו מתנהגים כמלאכים במלחמת השחרור ולאחריה, ורק נרצחים ולא נאלצים גם אנו לחולל מעשי אכזריות, היינו חיים כיום בגן עדן עלי אדמות, והערבים (אז לא אמרו פלסטינים) היו מאמצים אותנו אל חיקם בשלום ובהשלמה. כל אלה הם כמובן דברי הבל, וההתעקשות שלך לחזור ולמנות מקרי אכזריות מצד הישראלים תוך אי-התייחסות נאותה ופרופורציונית וגם היסטורית לסכנת ההשמדה שבה עמדנו כולנו – היא חלק מאותו עיוורון מתייפיֵף שתורם רבות לבורות ולטמטום של חלק מהדור הצעיר וההיסטוריונים החדשים בידיעת ההיסטוריה ובהתייחסות לשאלות הללו, ותורם גם לערעור זכות קיומנו כאן מאחר שאנחנו "מדינה של רוצחים" ר"ל!
* * *
יוסף עוזר / שני שירים
רקפת, אידיליה אחרת
רַקֶּפֶת חֲצוּפָה רָקְדָה בָּרוּחַ,
בְּקִרְיַת יְעָרִים, צָפְתָה יְרוּשָׁלַיִם
בְּצִיּוּרֵי לְבָבוֹת סְבִיבָהּ, הֶעָלִים
וּקְבוּצַת מְטַיְּלִים שְׂעָרָם כָּסוּף,
הַנָּשִׁים שְׂעָרָם צָבוּעַ בְּבָרָק שֶׁל תְּכֵלֶת,
אֶת קְרָבוֹת תַּשׁ"ח שִׁחְזֵר בָּכִיר בַּחֲבוּרָה
בָּאוּ עַל מְכוֹנִיּוֹתֵיהֶם וּפֶּלֶפוֹנֵיהֶם וּמַקֵּל הֲלִיכָתָם
הִזְדַּמַּנְתִּי עִם יְלָדַי וּבְשֶׁקֶט הִקְשַׁבְנוּ.
כַּמָּה יָפָה נְמָלַת הַקָּצִיר שֶׁגָּרְרָה דְּבַר מַה,
הִיא עַצְמָהּ, בְּאֹרֶךְ פָּחוֹת מִסֶּנְטִימֶטֶר,
אֶת קִנָּהּ מִמֶּרְחָק הִכַּרְנוּ מִיָּד
עַל פִּי הַמּוֹץ שֶׁהוּבַל לְפֶתַח הַקֵּן,
(עִם הַגֶּשֶׁם נָבְטוּ זְרָעִים סְבִיבוֹ
וְהֻקַּף הַקֵּן בְּעֵשֶׂב רַךְ).
בְּשַׁיָּרוֹת אֲרֻכּוֹת, עַל פְּנֵי שְׁבִילִים
הִיא הֵבִיאָה פֵּרוּרֵי תִּקְווֹת לָאֲגִירָה
בְּאֶרֶץ שֶׁמֻּמְחִיּוּתָהּ לְקַוּוֹת עַד מָוֶת.
וְהַשְּׁלוּלִית כְּלִילַת שִׂמְחָה רוֹבֶצֶת
מִי לֹא יִתְאָרֵחַ בָּהּ, יִחְיֶה בְּדוּ קִיּוּם?
שִׁכְשׁוּךְ הַהִיסְטוֹרְיָה מְאֻפָּק בַּשְּׁלוּלִית:
אִילָנִית מְצוּיָה, בּוּלִית, דָּפְנִיָה,
זְבוּב בֹּץ, חֲפָרִית, יַתּוּשׁ מְצֻיָּץ,
סְבִיבוֹנִית, שַׁפִּירִית, תְּרִיסָן מְגֻשָּׁם –
סִדַּרְתִּי כָּאן מְעַט לְפִי הָאֶלֶף בֵּית –
אֶת הָעֵדוֹת הַשּׁוֹנוֹת, שִׁבְעַת הָעֲמָמִים הַזְּעִירִים
וְקַרְפָּדָה יְרֻקָּה זִנְּקָה כְּדֵי שֶׁאֶשְׁקֹט,
שֶׁאֵלֵךְ, שֶׁאֶבְרַח שֶׁאֶהֱיֶה גֶּבֶר, שֶׁאֶכְתֹּב שִׁיר:
קְווָ'ה קְווָ'ה, קְווָ'ה קְווָ'ה.
אֲבָל הָלְכוּ הַמְּטַיְּלִים. רַק שִׂרְטוּט אֶחָד
נִשְׁאַר וְהִתְעוֹפֵף בִּמְעַרְבֹּלֶת,
עָלָה לַשָּׁמַיִם, נָחַת עַל טְרַקְטוֹר,
בַּמָּקוֹם בּוֹ חָפַר יְסוֹדוֹת, חוֹתֵךְ אֶת הַשְּׁלוּלִית,
גֹּרַף אֶת טוּר הַנְּמָלִים הַבּוֹנוֹת מְחִילוֹת אַפּוֹקַלִיפְּטִיוֹת,
מְגַלות עָפָר מֵעֵינֵי וּמֵעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִשְׁתַּקְּפָה
בַּשְּׁלוּלִית שֶׁלֹּא הַשְּׁמִיעָה קוֹל וְנִגְמְעָה
אֶל הַתְּלוּלִית בָּהּ הָיוּ כְּבָר עֲלֵי רַקֶּפֶת הֲפוּכִים
וְהַכֶּתֶר שֶׁלָּהּ שָׁפָל עַל הֶעָפָר,
מַכְתִּיר אֶת אֵלֶם זוּ יְרוּשָׁלַיִם טרם חושך.
קוראים יקרים
אִם יָדְעוּ הַמַּיִם אֶת יְפִי נְפִילָתָם
אֶת טִבְעָם הַיָּפֶה הַשָּׁקוּף, הַהוֹרֵס
וְאֶת קִפְאוֹנָם בְּעַצְמוֹתַי בְּפִתְאוֹם שֶׁל חֹרֶף
אִם הַגָּהוֹת הַסְּתָו גַּם לַסְּתָו יְדוּעוֹת לוֹ
וְעַנְפֵי הָעֵצִים בְּלִי עָלִים, אִם יָדְעוּ
אֶת טַעַם הַפְּרִי שֶׁנִּקְטַף אוֹ נָשַׁר
אוֹ הַנָּמֵר אֶת שְׁרִירָיו הַדְּרוּכִים, כֵּיצַד הִזְנִיקוּהוּ
וּבְאִישׁוֹנֵי הַדְּבַשׁ, אֵיךְ מִשְׁתַּקֵּף בָּם פַּחַד אַיָּלָה
כֵּן, אֵיךְ כַּנָּמֵר הָיָה בִּי פָּחַד
אֵיךְ הָיִיתִי אַיָּלָה בְּלִי פֶּלֶג מַיִם וְכָתַבְתִּי. כָּתַבְתִּי.
וְאִם קַרְחוֹן יָדַע אֵיךְ לִי לֵב מַפְשִׁיר
אִם יָדַע יָדֹעַ הַר אֶת גָּבְהוֹ הַמִּשְׁתָּאֶה בִּי וְאֵינֶנִּי
אִם יָדְעוּ עֲנָנִים הַמְּשַׁיְּטִים תַּחַת מְטוֹס סִילוֹן
אֵיךְ הָיָה הָעוֹלָם בְּנַפְשִׁי מָתוֹק כְּמוֹ שַׁמֶּנֶת צָפָה
אִם יָדְעוּ הַמֶּרְחַקִּים אֵיךְ לָאִבּוּד הָלַכְתִּי:
אֵין לֵב לַדְּבָרִים לָדַעַת דָּבָר
וְאֵין גַּם קוֹרֵא לִקְרֹא הֵיטֵב, כִּי בְּסַנְוֵרִים כָּתַבְתִּי
לַפַּחַד, לַקִּפָּאוֹן, לַגֹּבַהּ, לַתְּהוֹם
וְגַם אַתָּה – אָנָּא לֵךְ אֶל הַיַּעַר, אֶל הַמַּיִם, לַתְּהוֹם
לָהֶם אֵין עֵינַיִם, לֹא אֹזֶן.
חֵרְשִׁים קוֹרְאַי, עִוְּרִים בְּלִי דֹּפִי
בְּדַם הָאֱמֶת, לְאוֹר יוֹם
י"ז אייר תשס"ח
* * *
בחקירה מאומצת בארץ ובחו"ל של הַמְּשׁוּחְדָן מיספר 1 אהוד אולמרט ננוחם על כל מחדלינו בתפיסת כל שאר הגנבים האמיתיים!!!
ישראל 2008: 1 מכל 100 גנבים נתפס
מאת יהונתן ליס / הארץ אונליין, 27.5.086
ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב יוחנן דנינו, אמר המשטרה מתקשה להביא לדין פושעים בשל הקושי באיסוף ראיות
ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, ניצב יוחנן דנינו, הציג אתמול (ראשון) עד כמה מתקשה המשטרה לפענח עבירות פריצה לדירה, לעסק ולרכב. לדבריו, רק אחד מכל מאה גנבים מועמד לדין בסופו של דבר על העבירה שביצע בשל הקושי באיסוף הראיות כיום.
בנאום שנשא בכנס עורכי הדין באילת אמר דנינו כי "מתוך כל מאה עבריינים, הסיכוי שלנו הוא לדעת על שבעה מבצעי עבירה בלבד. רק נגד אחד מתוכם (מכל שבעה י.ל.) נצליח לאסוף מספיק ראיות לשם הגשת כתב אישום.
[הכותרת העליונה מטעם המערכת]
* * *
דיווח כבקשתֵך על האזכרה בל"ג בעומר
בן עזר מכובדי, שלום!
אני אוהבת כשאתה מזכיר את המשפחולוגיה שלך, זה מעניין אותי.
גם אני עצמי עסוקה בשורשים של משפחתי.
ציפיתי לסיכום האזכרה שלכם בל"ג בעומר כידיעה או קטע בעיתונך, אך אין.
האם אתם קוראים משהו יחד באזכרה גדולה כזו? מי נכח, האם היו גם בני הדור הצעירים וכדו'.
אני ממש לא צינית, למקרה שאתה תוהה.
אני רצינית ואוהדת.
יש מקום בעיתון לאיזכור האזכרה.
באיחולי קיץ בריא
זהבה קור
לזהבה היקרה,
אני שולח לך כאן באי-מייל את הדף המודפס שחולק לכל אחד מבאי האזכרה והוא זהה לדפים הראשונים של הגיליון הקודם מס' 346.
מאחר שהמכתב העיתי מלא משפחולוגיה חשבתי שיהיה זה מוגזם לחזור ולתאר את האזכרה שנערכה בגבעת המייסדים בבית הקברות סגולה בפתח תקווה. אומר רק שאנחנו עוברים, החל מסבי יהודה – ממצבה למצבה, כחמש-עשרה במיספר, (הנקברת הראשונה היא דודתי ציפורה שמתה בשנת 1891, 45 שנים לפני שנולדתי). נשים אומרות קדיש על נשים וגברים על גברים. על מצבתו של סבי יהודה גם קראתי את צוואתו, ואילו בן דודי עמנואל המבוגר ממני קרא על מצבות הוריו את הקדיש החילוני. על מצבתה של אסתר לא חזרנו על הקדיש אלא קראתי את שירהּ, רקוויאם לנוף.
אנחנו גם אומרים קדיש על קברו של הָר מנדל, אהרן מנחם שפירא, הידוע יותר בכינויו "האילם שפירא", בנו של אברהם שפירא, ומדוע? זה כבר סיפור שלם הנמצא במלואו בספרי הנידח על אברהם שפירא: "ג'דע, סיפורו של שומר המושבה".
כפי שאת רואה אני שקוע בתיעוד עצמי ומשפחתי, אולי גם בגלל – אך לא רק – מפני שאני מנוע מלהרצות בפתח תקווה עצמה על ראשיתה האמיתית (למשל, השיר היפה של יורם טהרלב אינו מדוייק כלל מבחינה היסטורית, למרות שזה כל מה שהמורות יודעות ללמד על פיו כיום בתוכנית הלימודים) – ואני שמח על סבלנותם של קוראי המכתב העיתי.
ואגב, בעזרת הקוראים, בעיקר מצאצאי העליות הראשונות ומי שהתקופות ההן יקרות לליבו, אני מקבל חומר היסטורי רב ורב-ערך ומשתדל לשלב אותו במכתב העיתי כדי שלא יילך לאיבוד וכדי שיעמוד גם לרשות הדורות הבאים שיסתמכו עלינו וילמדו אותנו באוניברסיטאות אוניברסיטאיות כפי שהיו בעבר וכפי שאני מקווה שתהיינה בעתיד.
באיחולי קיץ אוורירי ובריא גם לך,
אהוד
* * *
ספר חדש של חגית אהרונוף
"לא רואים עליה"
מסדרת "קריאת עשרה" בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"
"כל העיניים ננעצו בה, אבל הילדה החדשה לא הביטה בילדי הכיתה. מבטה ריחף מעל לראשי הילדים... עיוורת! חלפה מחשבה בראשי. הילדה עיוורת! ולמרות שאף פעם לא ראיתי עיוור הייתה לי הרגשה שאני לא טועה. "זאת שיר," אמרה נועה, "היא מצטרפת היום לכיתה שלנו, והיא עיוורת."
במושב בצפון הארץ מתבצעות פריצות רבות לבתי התושבים. אין סימני פריצה ודבר לא נגנב. מה מטרת הפריצות? מיהם הפורצים? אביתר, עוזי, דן, צחי ויפעת מתגייסים לפתרון התעלומה. שיר, ילדה עיוורת, מצטרפת לחבורה ומשתלבת בהרפתקה. סיפור מתח השוזר בתוכו, ברגישות רבה, את עולמה המיוחד של שיר, הילדה העיוורת, המתמודדת עם מגבלותיה באומץ ובלי הנחות. חוכמתה, יופייה ותגובותיה הישירות לכל קושי שמתעורר סוללים לה דרך אל לב הילדים וללבם של הקוראים.
ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים ובדוכני שבוע הספר
* * *
אנחנו עדיין תומכים במאה אחוז בראש הממשלה אהוד אולמרט ובשלטון הדמוקרטיה השפוייה
וסבורים שנעשה לראש הממשלה רצח אופי על ידי המערכת המשפטית והתקשורתית ובאמצעות ליבוי היסטריה נגדו בדעת הקהל – בעוד אשר מאות פוליטיקאים ישראליים בעבר ובהווה, אלה היוצאים כיום נגדו – הולכים בשמש עם גוש גדול של חמאה על הראש – כי הם מימנו מערכות בחירות בצורה דומה לשלו ונהנו מאוד ממסעות הרצאות בארה"ב וגם מטיסות וממלונות ולא על חשבונם הפרטי אלא על חשבון מזמיניהם!
(כגון פרשת נתניהו בלונדון, שבעינינו, שאיננו מחסידיו, אין בה פסול, כי מעמדו של ראש ממשלה לשעבר אינו כשל אזרח ישראלי רגיל, בעיקר מבחינה ביטחונית, וגם אין לגנות יהודים עשירים באנגליה שתמכו בכספם ומטעם הקהילה במסעו, שהיה כל-כולו לטובת ישראל, כי בכך הוא מצטיין).
עדות טלנסקי היא ביזיון למערכת המשפט בישראל שלפיה יכול אזרח זר, שכביכול אינו אשם במאום, להפליל ראש ממשלה ישראלי בשוחד ועלול לגרום להפלתו. מעניין מה יגידו על כך שלטונות ארה"ב וכיצד יטפלו הם במלשין האומלל שמפליל אחרים ולא מפליל את עצמו!
ואם יודח אולמרט בְּפּוּטְש משפטי-מפלגתי-תקשורתי – אנחנו כולנו, אזרחי ישראל, נשלם את מחיר הכאוס הפוליטי ומחיר הסיכון הביטחוני שייווצר, ושום ראש ממשלה חדש שיבוא על מקומו, וספק אם בעתיד הקרוב יהיה מתאים כמוהו – לא יהיה מובטח מפוטש דומה, כי אנחנו בתקופת ה"עליהוּם"!
מחב"ע
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
פברואר 1973
מתוך ספר שיריו של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" בהוצאת "אסטרולוג". אפשר להזמין את הספר בהוצאת "ידיעות אחרונות", שקיבלה את הפצת ספרי "אסטרולוג" שטרם נגרסו, טלפון להזמנות 03-7683333, וכן גם פקס 03-7683300. ואם אזל, אפשר לקבלו בצורת קובץ וורד באי-מייל מאהוד בן עזר.
* * *
משה ברק
זיכרונות מתקופת הפלמ"ח
פרק ג. ההכשרה בעבודה
כידוע מימנה "ההגנה" אך ורק את הוצאות הציוד והנשק, את השאר מימנו כאמור, בעבודתנו במשק. הוסכם עם מפקדת הפלמ"ח שקבוצות ההכשרה שהתגייסו תטפלנה בעצמן בעניינים השוטפים, כחלק מההכשרה שלהן לקראת חיי קיבוץ. לכן תחת מטריית מפקד המחלקה, קיימה ההכשרה מערכת קיבוצית של מזכירות, ועדות, אסיפות כלליות. לכן היתה גם ועדת עבודה, שקיימה את המגעים עם סדרני העבודה בנען בדאגה לשיבוץ הולם של חברינו.
בנושא העבודה היה כמובן ניגוד עניינים בין ההכשרה לקיבוץ. אנחנו רצינו לעבוד בעבודות המקצועיות, כדי להכשיר את עצמנו במקצועות שנדרשו בחיי קיבוץ, ואילו נען נזקקה לנו בעבודות שירות או בעבודות ההמוניות בחקלאות, שלא נדרשה בהן מהימנות. לחברי נען רובם ככולם היתה כמובן עבודה קבועה, וקשה היה להוציא אותם מעבודתם לביצוע העבודות ההמוניות. למטרה זו התאימו מאד הפלמ"חניקים חברי ההכשרה שעבדו רק 50% מהזמן, ולא יכלו לשאת באחריות למקום עבודה קבוע. לעומת זאת רצינו אנחנו מאוד שגם בימים מועטים אלה יאפשרו לנו להתפתח במקצועות החשובים במשק.
מאבק מתמיד והצלחות מועטות למדי. כי לרוב עבדנו כעוזרים בעבודות השירות במטבח, חדר האוכל ובתי הילדים. אני זוכר שעבדתי הרבה בחדר האוכל הגדול של נען. בשירות ניקיון והגשה לחברים אחרים, לא היה לעבודה זו דימוי מכובד ולכן היא נקראה "תורנות בשירותים", בניגוד ל"עבודה בענף" שנחשבה למכובדת יותר. לכן לא היה נעים ליהנות מעבודה זאת, אף כי לא היתה קשה. ההווייה הרעיונית "חייבה" להכריז, שאני רוצה "להיכנס לענף" כלומר ללמוד מיומנות מסוימת, וכך גם עשינו. אך כאמור זה לא היה כל כך מציאותי, כי נען היתה זקוקה לכוח אדם זמני שיאייש את השירותים. לכן השלמתי עם המציאות.
הסתבר שהעבודה בחדר האוכל די נוחה. היא היתה קבלנית וקצרת שעות. כי מרגע שסיימנו את שטיפת הרצפה ועריכת השולחנות היינו פנויים. כך גם מרגע שסיימנו את הגשת הארוחה והעברת הכלים לשטיפה. לא רק פנויים אלא גם במרחק הליכה קצר מהמגורים במחנה. מעבודה זו בנען אני זוכר משהו ייחודי לנען, שלא מצאתי באף אחד מהקיבוצים בהם הייתי. זה היה "הפטנט" לשטיפת הרצפה. הזזנו את השולחנות הצדה ובחצי חדר האוכל הריק שפכנו מים, נעמדנו שלשה בחורים, עם מגבי גומי ענקיים באורך של מטר וחצי כל אחד, שאותם דחפנו קדימה בהליכה מהירה לאורך כל חדר האוכל. הדחיפה המשותפת של השלושה קדימה סילקה את המים ואף ייבשה את השטח, בפס של ארבעה מטר, וכך גם בדרך חזרה. כשסיימנו את מחצית הרצפה, העברנו את השולחנות לצד הנקי ובאותה דרך סיימנו לשטוף את המחצית השנייה. זו היתה עבודת בחורים שחייבה השקעת מאמץ, אך היינו גאים על כך שבניגוד לבחורות, אצלנו הגומי מנגב ואיננו נזקקים לסמרטוט לניגוב הריצפה...
אני זוכר את עבודתי בהגשת האוכל גם מתאונה שהיתה לי. זה היה באחד מלילות שבת. הוטל עליי לצקת דיסה מסיר הקיטור במטבח אל הדייסיות, ולהביאן בעגלה לשולחנות. הייתי לבוש בגדי שבת חגיגיים ונעלתי נעלים חצאיות חדשות עם סוליית קרפ. ניגשתי אל הסיר בזהירות, שלא ללכלך את "בגדיי היפים". אך הריצפה ליד הסירים היתה רטובה ואני החלקתי עליה ונפלתי. בתגובה בלתי מודעת נאחזתי בדבר הקרוב ביותר שנזדמן לי וזה היה סיר הדיסה עצמו – שבנפילתי משכה אותו היד לעברי. הסיר סובב על צירו והדייסה נשפכה על בגדי היפים וחדרה מתחת לחולצה... בקיצור, נכוויתי קשות על מחצית החזה והיד, ונודעתי בציבור כ"שלומיאל" של ההכשרה כי זה קרה כבר לאחר שהחלמתי מהפציעה באימוני הקפ"פ, ושני שבריי בלסת התאחו...
חברינו עבדו כמובן גם בגיוסים לעבודות המוניות בשדה. ואילו עבודה אחת, "מקצועית" יותר, היתה פיזור זבל מהרפת בשדות. אך חברינו לא היו אלה שפיזרו, שכן לא ידעו עדין לנהוג טרקטור או מכונית. אנו היינו אלה שהעמיסו את הזבל בקלשונים לעגלות, שאותן הסיעו חברי נען ופיזרו בשדות. אני זוכר שעבדנו כך עם משה כרמל, לימים אלוף פיקוד הצפון, ושר התחבורה לאחר מכן. עבדנו בפיזור זבל עם שמריה גוטמן הארכיאולוג איש מצדה וגמלא, הפלח שלרשותו היה גם רכב שדה אמין שנסע ברעש גדול, אולי בשל תקלה במפלט, ונקרא על כן "ספיטפייר", על שם מטוס המלחמה הידוע. היתה זו עבודה קשה וגם מלוכלכת, ממנה יצאנו מזוהמים עם בגדים מלוכלכים ונעלי עבודה מזוהמות. לכן אינני יכול לשכוח גילוי אחד של מתאם גופני-נפשי ברמה גבוהה של שייקה שקלאר (לימים האלוף ישעיהו גביש) שעבד איתי יום אחד בהעמסת הזבל לעגלות. הבחור הגיע לבוש מכנסי חאקי נקיים, נעלים חצאיות וגרבי צמר לבנים, עלה עם קלשונו לערימת הזבל ומילא את העגלות בזו אחר זו. הזעתי כהוגן, כדי לעמוד בקצב שלו וכמובן שהתלכלכתי עוד יותר... אך אז נותרתי פעור פה כשראיתי ששייקה הצליח למלא את משימתו, מבלי שנדבקה בו פיסת זבל אחת מעל לסוליות... הרמוניה של תנועות בתפקודן, שיכלו אולי גם לרמוז על התפתחותו המקצועית לעתיד. על כל פנים זכור לי, שכמפקד כיתה הוא לא היה "דובר המפקדה" בקשריה להכשרה, אך למראה ביצועיו והליכותיו השקטות ראינו דווקא בו מקור סמכות טבעי מבין המ"כים. לאסתר גרוס-רז היפהפייה זו היתה אפילו "אהבה ממבט ראשון", אך חרף קסמה הנשי, זה לא נסתייע והיא נחלה אכזבה. במקומה הצליחה דווקא חברה מקסימה אחרת מן ההכשרה שבאה אחרינו לנען, שהתאהבה במפקד הנאה, שהיה אז כבר מפקד מחלקתה, עימה הקים שייקה את משפחתו, החיה באושר עד עצם היום הזה.
לנו, למסגרים בוגרי בתי הספר הטכניים, ניתנה הזכות לעבוד במסגרייה באורח קבוע למדי, כי זו היתה "חרושת הממטרות" של נען, הורתה של "נען – מערכות השקייה" הענקית כיום. התמזל מזלנו לעבוד שם בקביעות, כי בחרושת זו נזקקו גם כן לעבודה המונית ולכך היינו טובים... כאן עבדנו עם ישראל בן אריה, לימים מנהל המפעל הגדול, שמואל דבוסקין ובנימין חוחלובקין (חכלילי) החרטים. בנימין, שהיה גם מראשי מנהיגי "הנוער העובד", הרשים אותנו בקולו הרדיופוני העמוק שליווה סרט נדיר על התנועה, בתקופה בה הקולנוע היה עדיין בחיתוליו. היינו מלאי התפעלות מן השילוב בין פעילותו התנועתית לבין עבודת הכפיים.
עבדנו גם במחסן התבואות, שם נדרשו שרירים חזקים לסחיבת השקים, וסידור הסווארים. את מחסן התבואות ניהל אריה ז. וכולם קראו לו "אריה זין", כינוי שהוא קיבל בבדיחות הדעת. אני זוכר מפיו בעיקר את הסיסמה "חברה פלייצעס!" – כלומר, "חברה כתפיים (גב)!" – אותה היה משמיע כל פעם שהגיעה משאית עם שקי זרעים וכוספה לעשיית ה"תערובת" להזנת הפרות או זבל כימי לדישון השדות, שגם אותם היה צריך לפרוק, ולשאתם על הגב לתוך מחסן התבואות. שקים במשקל של 80-60 ק"ג, כששקי הזבל הכימי שקלו אפילו 100 ק"ג! אבל היינו רק בני 20-19, ועמוד השדרה החזיק מעמד יפה... ברוב הפריקות האלה היו מרכזים עוד פלמ"חניקים מחברינו כדי לחלק את המשימה הקשה בין חברים רבים יותר.
היתה עוד עבודה "פשוטה" אחת שאנחנו הזמניים-הפלמ"חניקים, הוצאנו לפועל, במכבסה. העבודה היתה "ניעור שמיכות". זה מול זה עמדנו שמונה שעות ביום. בשניים, וזו אחר זו ניערנו כל שמיכה היטב וגללנו אותה לגליל שהנחנו בערימה. חשבנו שזהו ניעור שמיכות לפני הכביסה. אך כשהגיעו המשאיות הצבאיות לקחת את הכביסה ראינו את האמת המוזרה, שהשמיכות המנוערות והמגולגלות הועמסו על המשאית כשמיכות "מכובסות" שהוסעו בחזרה למחנות הצבא הבריטי...
את הדבר הזה יש להבין על רקע ימי מלחמת העולם השנייה. הצבא הבריטי היה ספק גדול של עבודות שירות לשוק האזרחי, בהן גם כביסה במכבסות. בחתירה להוזלת העלות ביקשו הצעות מחיר מכל המכבסות. היתה תחרות גדולה על המחיר עם השוק הפרטי, שחייבה הורדה משמעותית במחיר, כדי לקבל את העבודה. כך הגיעו לרעיון שניתן להסתפק רק בניעור ולהחזיר את השמיכות "מכובסות" לאפסנאות הצבאית. רק שמיכות בודדות שהיו מאד מטונפות הונחו בצד, אותן כיבסו באמת. אינני יודע אם זו היתה המצאה מקורית של מכבסת נען, או שלמדו זאת מהמכבסות הפרטיות שגם הן חיפשו דרך "לייעל" ולהוזיל את מחיר הכביסה כדי לקבל את העבודה. מדי פעם בפעם היה קצין האפסנאות הבריטי בא לביקורת. מובן שערכו לו סיור במכבסה כדי שייווכח בטיב העבודה. הראו לו שמיכות מכובסות לעילא ולעילא. לאחר מכן, בחברת ראשי המכבסה והקיבוץ, ישבו לארוחת צהריים חגיגית פרטית עם תפריט עשיר יין ובירה, שהיתה אמורה "לעזור" לקצין לאשר את העיסקה, אך זו היתה גם צ'ופר נדיר למנהלים הקיבוצניקים, שלא ראו ארוחה כזו אלא פעם בשנה ב"סדר" פסח.
אכן הרוויחו ב"כביסת" השמיכות, אך לצד זה אציין שהמכבסה ביצעה עבודה משובחת, כמקור פרנסה משמעותי לנען. במיוחד הקפידו על טיב הכביסה וגיהוץ המדים. שכן היו אלה מדים אישיים, שהטיפול בהם היה אמור לשאת חן בעיני החיילים והקצינים, אם המפעל רצה להמשיך לקבל את העבודה.
הגרביים היו שייכים כנראה ישירות לאפסנאות הכללית, שכן כובסו לפי משקל. עלינו הפלמ"חניקים הוטלה מלאכת התליה על החבל לייבוש. החבל היה לכל אורכו פיתול של שני חבלים ובתוך הפיתולים האלה השחלנו ללא צורך באטבים את הגרביים לייבוש. היו אלה גרביים לבנים סרוגים מצמר עבה וטוב. לכן הפכו חבלי הכביסה מקור לגרביים לכל חברי הקיבוץ ובעקבותיהם גם לנו לחברי ההכשרה. רשמית היה זה אסור, אך כמות הגרביים הגדולה, יכלה לשאת "פחת" כזה של גרביים לשימוש אנשי נען, מבלי שקציני האפסנאות הבריטים יחושו בכך. אך משהושלמה "אספקה" זו, גילו נשות נען, שניתן לפרום את הגרביים ולקבל חבילות צמר מעולה, שלא היה ניתן להשגה בארץ בימי המלחמה. עם צמר זה התפתח תחביב סריגת סוודרים שהקיף את כל הנשים. החולצות הסרוגות היו לבנות תחילה ולאחר מכן נסרגו בצמר שנצבע בצבע כרצון כל אחד ואחד. חברות "חרמש" סרגו לחבריהן שאהבו, בעוד אני, כאחד מאלה שלא נמנו עליהם, הבאתי את הצמר לאימי והיא עיטרה אותי בסוודר לתפארת.
המשך יבוא
* * *
ס. גָרוּס
השלום עם סוריה הוא ממש בהישג יד!!!
כל מה שצריך הוא להחזיר להם את כל הגולן עד קו המים בכנרת.
ושהאמריקאים יתנו להם שני מיליארד דולר בשנה כמו שהם תומכים במצרים.
ושהם, הסורים, לא ישנו דבר מתמיכתם באירגוני הטרור ואיכלוס מפקדותיהם בדמשק.
ובקשריהם עם איראן.
ובנכלוליהם וברציחותיהם בלבנון.
וכמו כן שיהפכו את רמת הגולן לעזה או לדרום-לבנון מיספר שתיים, בסיס לטרור נגד ישראל – כפי שמיטיב להסביר ד"ר גיא בכור!
אז מה הבעייה בקשר לשלום? הלא עכשיו, כאשר הודות לישראל ממילא אין לסורים הכנה לאופציה גרעינית, הגיעו תחמני השלום בנוסח העוונט'ה מדמשק למסקנה שהם יכולים לעשות הסכם עם האמריקאים כפי שעשה בתבונה רבה ובהצלחה מועמר קדאפי בטוניסיה, שלמזלו לא היה לו סכסוך ישיר עם ישראל. "המשוגע" הזה יושב עכשיו בחיק האמריקאים וצוחק על מרבית מנהיגי מדינות ערב, ואסאד הטיפש הצעיר מקנא בו!
* * *
בבורסת ההימורים מהמרים: טלנסקי ישוב או לא ישוב? ואולי שלטונות ארה"ב לא יניחו לו לשוב בגלל חשדות שיועלו נגדו, ואולי הוא עוד יצטער על כך שלא נשאר בישראל?
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 4. קורדובָּה
פרטים סידוריים
1.11.07. יום חמישי. קורדובה. טיול פרטי מודרך בקורדובה. לה חודרייה, הוא הרובע היהודי הישן מימי הביניים. מבצר אלקאזאר, מרכז שלטון האינקוויזיציה. המסקייטה, המסגד הגדול, ובית הכנסת הישן.
משוררים: חסדאי אבן שפרוט. מנחם בן סרוק. דונש בן לברט. שהה בקורדובה גם אברהם אבן עזרא, שנולד בטודילה. הרמב"ם נולד בקורדובה ויצא ממנה עם משפחתו בגלל הרדיפות בגיל 10. ישנה אנדרטה לזיכרו בעיר.
יומן מורחב
ארוחת בוקר ספארטנית במלון גונסאלס, נוסח מלונות זולים בצרפת. 1 קופסית ריבה. 2 קופסיות חמאה. 1 לחמניה או קרואסון דביק-מתוק בציפוי למעלה (במקומות שבהם אכלנו, מצאנו שהספרדים לא יודעים לעשות קרואסונים ומוטב להסתפק בלחמניות הטריות, הפריכות והטעימות כל כך שלהם). 1 כוס קטנה מיץ תפוזים אמיתי (כך המיץ כאן בכל מקום, לא כמו בבתי המלון בישראל, שרובם מגישים משקה קל תפוזים ולא מיץ). 1 קפה טעים. זהו. אין תוספות. לך ספר להם על געגועים לקוטג' או לפרוסות בייקון פריך מטוגן היטב.
בתשע מדריכה מקומית צעירה ונעימה בשם מריה, מצוננת מאוד, לוקחת אותנו למסקיטה ובה הקתדרלה. המסקיטה היא מיבנה עצום ממדים ומרשים מאוד ובתוכו קתדרלה גדולה שבזכותה נותרו שאר חלקי המסגד הענקי, שאחרת היה נחרב בידי הנוצרים כשאר מסגדי קורודובה שהיו רבים מאוד. הסיור ממצה מאוד ואני אומר לעצמי שאוכל לשחזר את חלקו לפי מדריך הטיולים לדרום-ספרד שלקחנו איתנו לדרך, "פספורט לאירופה" שמו, מאת זאב יפת. בידי מריה מפה קטנה עשוייה מרובעים-מרובעים מקופלים לפי התקופות שבהן ניבנו חלקי המסגד הענק, ואנחנו הולכים שלב אחרי שלב של בניית המסגד, שנמשכה מאות שנים, עם הסברים על אופי העמודים בכל שלב ושלב, תוך שמריה הולכת ומשחררת את המרובעים במפה, המסמנים את האזורים השונים. ללא הדרכה מתאימה קשה להבחין ביניהם.
באזור של הקתדרלה אין עמודים והיא נבנתה בסגנונות שונים, גם כן במשך שנים רבות, עד תקופת הרנסנס. מרשימים חיתוכי עץ המהגוני מעל שורת הספסלים ובהם סיפורי הברית הישנה והחדשה לעם הנבער, כך לדברי המדריכה. הפסל, שמת שנתיים טרם חנוכת הכנסייה, קבור שם באמצע, לאות הוקרה.
על מקום המינארט שנהרס, בחצר המסגד הגדולה, בנוי מגדל פעמונים שמשמיע קולו לעיתים תכופות. חלק גדול של הכנסייה בשיפוצים. גן המסגד כולו עצי תפוז מר, שאצלנו קרוי חושחש (ועל כנתו מרכיבים את השמוטי) ופריו לא גדול, כתום ועגול, והעצים בצלחות עגולות ותעלות מביאות אליהם את המים.
הגינון של קורדובה, ברובע העתיק וסביבותיו, הוא ממש מרהיב ומבוסס רובו על עצי התפוז המר אך גם מנדרינות, לימון והדרים אחרים.
זה עוול שבישראל אין אין משתמשים בעצי הדר כעצי נוי. העצים כאן עומדים עכשיו במלוא פירותיהם הצהובים-כתומים ואיש אינו קוטף אותם, לבד מתייר פה ושם שמנסה לאכול קלמנטינה בלי לקלף אותה. חלק מעצי ההדר גזומים בקונוסים ובכדורים ויוצרים קווים גיאומטריים מעניינים.
נחזור למסקיטה. בקצה הדרומי נמצא המָחְרַבּ, או המיראבּ, שריד למסגד, שהיה מכוסה שנים רבות וכך ניצל מהריסה. מיבנה מרהיב עם קישוטי ערבסקות בשיש לבן ובטיח. שם היה מקומו של החליף, ומערכת מסדרונות מאחור הביאה אותו למחרב, כך שהיה יכול לצאת בעת הצורך מבלי לעבור דרך קהל המתפללים. במדריך העברי מוסבר שזה היה המרכז החשוב במסגד, מקום תפילת האימאם. לפי חוקי האיסלאם המחרב פונה תמיד מזרחה, לעבר מכה, אלא שכאן, בשל טעות באיתור המזרח, הוא פונה יותר דרומה מאשר מזרחה. מריה שלנו הסבירה שמאחר שמקור שושלת החליפים באנדלוסיה היתה דמשק, הם המשיכו את המסורת לפיה מכה נמצאת בדרום ולא במזרח. לפי הכתוב במדריך העברי, הכליף אל חכאם השני, שבנה את המיראב או המחרב בשנת 961, השתולל מזעם כשנודע לו דבר הטעות, אך אדריכלו שיכנע אותו שהתיקון כרוך בסכנת מפולת ולכן מוטב שיניח לעניין.
מעל למובלעת, המקסורה, השמורה לח'ליף, בולטות שלוש כיפות הנתמכות בסדרת קשתות השזורות זו בזו. הכיפות מקושטות באבני פסיפס ביזאנטי על רקע מוזהב שהובא מקונסטנטינופול. מגוון הצבעים, העיצובים הפרחוניים, הכתב הערבי המסולסל, כל אלה מעניקים למקום עוצמה ויופי. המחרב נבנה בשטחו המורחב של המסגד, שנבנה החל משנת 848 בהוראת הח'ליף עבד א-רחמן השני.
מעניין שאין משתמשים כאן במונח ערבסקות לתיאור אמנות קישוטי הקיר.
המסגד (ובו הקתדרלה) הוא מוקד המשיכה המפורסם והחשוב ביותר בקורדובה, והשני בגודלו בעולם המוסלמי לאחר המסגד במכה. באולמותיו הענקיים, שחוץ מאזור הקתדרלה אין בהם חציצות וקירות פנימיים, יכלו להתכנס לתפילה עד 40,000 מאמינים. בנייתו החלה בשנת 780, בפקודתו של אמיר קורדובה עבד אל-רחמן הראשון, וזאת על חורבותיה של כנסייה ויזיגותית שנהרסה בידי המוסלמים. הבנאים השתמשו בעמודי שיש ובאבנים משרידי מיבנים רומאיים וּויזיגותים ושילבו אותם בחלל הפנימי העצום. העמודים, 850 המיספר, מגולפים, בעלי קשתות פרסה כפולות, בגווני אדום-ורוד-חום ולבן – שהם הצבעים השולטים בכל המרחב האדיר, והמראה מעורר התפעלות. הבנייה נמשכה עד סוף המאה העשירית, וכל שליט מוסלמי הוסיף והרחיב את המסגד בעושר ובפאר.
נכנסים למסגד דרך שער המחילה, פוארטה דל פרדון, בעל דלתות ברונזה מהמאה ה-14 בסגנון המוֹדֶחַאר. תחילה לא הבנו מהו המודֶחאר עד שהוסבר לנו כי גם לאחר השלמת הכיבוש הנוצרי נותרו רוב המהנדסים, הבנאים, יוצרי הקרמיקות המרהיבות – מוסלמים, וגם ליהודים היה עדיין חלק בידע הזה. אבל התכנים השתנו לנוצריים. לפיכך מודחאר היא סגנון של אמנות בעלת נושאים ודיוקנים נוצריים (דיוקנים היו במיוחד אסורים לפי דת האיסלאם) כשהיא מבוצעת בידי מוסלמים ובטכניקות שאיפיינו את תקופת הבנייה המוסלמית.
הקתדרלה, כמו המסגד, אף היא נבנתה בשלבים, ונאמר שהיא שזורה בתערובת של סגנונות על פני כחמש מאות שנים. תחילתה בשנת 1236, עם כיבוש העיר על ידי הנוצרים עם השנים נוספו לה שלוש קאפלות. בשנת 1523 החליט קרלוס החמישי לשנות אותה ולפארה. במדריך העברי מסופר שהוא רגז מאוד על התוצאה ואמר: "הרסתם משהו מופלא ובניתם דבר בנאלי."
הבנייה מחדש והשינויים נמשכו במאות ה-17 וה-18 ובסופו של דבר נבנתה קתדרלה מפוארת, משובצת בעבודות אמנות. פתחי התאורה לאולם המרכזי, הקשתות המוסלמיות, נסתמו על ידי הנוצרים. הם החליטו שעל האור לחזור מלמעלה וחתכו את מרכזו של גג המסגד.
אך האמת היא שאת הרושם החזק ביותר עושה לא החלל הקטן (יחסית למיבנה הענק) של הקתדרלה, אלא המיבנה המדהים במימדיו של המסגד, על חלליו הריקים ומאות עמודיו, שאמנם כל אחד מהם לעצמו אין בו יופי או עבודת חיטוב אמנותית מיוחדת, אבל בהצטרפם יחד ליער גבוה וריק במעברים ביניהם, הם יוצרים תחושה מונומנטאלית וגם כאילו הד כל אלפי המאמינים שכבר אינם כורעים על רצפתם תלוייה עדיין קפואה ושקופה באוויר.
אם יש משמעות לתואר או למושג – מונומנטאלי, המסקיטה בקורדובה ממחישה אותו בצורה יוצאת מן הכלל ובלתי נשכחת.
יוצאים מהמסקיטה ומטיילים בסימטאות. מריה מראה לנו צורות שונות של פטיו, ומסבירה את תפקידו בקירור בקיץ, בהזרמת או בהתזת מים מן הבור או הבאר שבחצר על חלוקי האבן שבהם החצר הפנימית, הפטיו, מרוצפים. או בתליית בדים רטובים בפתחים כדי ליצור קרירות ואולי גם לחות ביובש. בקיץ מגיעות כאן הטמפרטורות עד 45 מעלות. לראשונה הבנתי שמיבנה המיוחד של הפאטיו, ובייחוד רצפת חלוקי הנחל הרטובה, אינם "סגנון" אדריכלי שרירותי אלא דרך מחוכמת וטבעית להתמודד עם החום הקשה בקיץ ועם הקור החודר לעצמות בחורף.
מריה מסבירה שבחורף היו התושבים גרים בקומה העליונה, כדי לספוג שמש, ואילו בקיץ יורדים לגור בקומה התחתונה, בשל הקרירות והצל. ואנחנו ממש פוסעים על חלוקי הנחל הקטנים שמוצפים מים אבל אינם מרטיבים את הנעל כי כשאתה דורך עליהם נותר רווח בין קצות האבנים החלקלקות לבין המים.
ממשיכים לרחוב היהודים, החוּדרייה, כך גם כתוב באופן בולט על השלט – לבית הכנסת, ולפסל של הרמב"ם הנמצא בכיכר טבריה, Plaza de Tiberiades ממש על הרחוב, שהוא בעצם סימטה רחבה, וככתוב בשלט על הקיר לצידו. מצטלמים עם הרמב"ם, כמרבית התיירים היהודים העוברים על פניו. במדריך העברי כתוב כי פסלו של הרמב"ם הוצב בכיכר בשנת 1964 כשדמותו מפוסלת כיד דמיונו הטובה של הפסל הספרדי אמדיאו רואיס. על הפסל חקוק שמו בעברית: משה בן מימון. הוא נראה כמו תימני זקן עם זקן, מצנפת או צניף לראשו, לבוש מעיל וגלימה, המגיעה עד כפות-רגליו הנתונות בדשדשות צהובות. יושב ומחזיק בידו ספר, כנראה "מורה נבוכים" ומאחוריו שיח יסמין ירוק עם פרחים לבנבנים. (שכחתי לשים בכיס הז'קט למזכרת כפי שהיה נוהג דודי ברוך בן עזר ראב במושבה, בימים שבהם טרם ידעו מהו דיאודוראנט או אפטר-שייב).
אני מלטף בכף-בידי הימנית את כף ידו השמאלית, הבהירה משאר חלקי הברונזה, של משה, משום שכנראה כל יהודי ממשש אותה לסגולה ולברכה. אני רוצה לספר לו כי בנעוריי למדתי את חיבורו הקטן "שמונה פרקים", שאמנם לא הצליח להשפיע לי על הקטן. אבל למדתי מהחיבור על מידת האמצע והמתינות, שאחר-כך השלמתי אותה בקריאה ברומאנים של תומאס מאן, ובייחוד ב"טוניו קרגר" וב"בית בודנברוק" – כדי להבין שאם ברצוני להיות סופר ולהאריך ימים מבלי ללכת לאיבוד, עליי להתייחס לכתיבה כמקצוע בורגני ולהיזהר בכל אורח חיי מכל הליכה לאיבוד, אורח בוהמי וזוהר ככל שיהיה; ואכן חבריי כינו אותי שנים רבות בשם "הסופר הפקיד", אף כי כל העצות הנבונות שלך, משה, לא עזרו לכבות לי את ההשתוללות של יצר הזיון ויצר האהבה, שלרוב לא היתה סינכרוניזציה טובה ביניהם ולכן גם התחתנתי פעמיים ובגיל מבוגר יחסית.
ועוד למדתי ממשה את הכלל המקראי של "אל תען כסיל באיוולתו," אבל בהקשר קצת אחר, והוא שבכל דרגת לימוד אין המורה צריך לגלות לתלמיד יותר ממה שהתלמיד כבר מסוגל להבין ולדעת, אפילו דברי המורה אינם תואמים את התשובה הסופית, הנכונה, שאליה מגיעים רק בסוף תהליך הלימוד הממושך.
ועוד רציתי להגיד למשה שיחד עם המשורר שלמה טנאי השתטחתי והצטלמתי על קברו בטבריה, אף כי לא הייתי בטוח שהוא באמת קבור שם, ובין לבין להוסיף ולומר לו שלמדתי פילוסופיה כללית, פילוסופיה יהודית וקבלה בירושלים, בעיקר אצל גרשם שלום, אך האמת ניתנה להיאמר ש"מורה נבוכים" שלו לא משך אותי, ובדרך כלל העדפתי את המקור, את הפילוסופיה היוונית של סוקרטס, אפלטון ואריסטו – על פני הניסיונות הפאתטיים למצוא אותם גם בכתבי הקודש באמצעות הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. אם כבר, אזיי ההשפעות הניאו-אפלטוניות על עולם הקבלה של ספרד ופרובאנס היו יותר מעניינות, כי עמדו באומץ על התהום הבלתי ניתנת לגישור שבין טובו של אלוהים לבין כל-יכולתו, כלומר, שאם יש לרוע, לשטן, קיום נפרד מהאל – אזיי אין אלוהים כל-יכול, ואם השטן כלול בו, אזיי בעולם מושלים השדים ולא טובו של האל. והנה, דווקא הקבלה טיפלה בפאראדוקס הפילוסופי-הנצחי הזה ביתר הצלחה, בהשתמשה בעולם עשיר של דימויים וסמלים לתיאור המגע של צד השמאל, שהוא מידת הדין הבאה מספירת הגבורה – לבין הקשרים-לא-קשרים של כל אלה, השייכים עדיין לאילן הספירות – עם סמאל הטמא וכל כת דיליה.
יכול הייתי לנהל על כך שיחה מעניינת עם משה, אם אינו עייף מרוב מבקרים החולפים על פניו ומצטלמים איתו, אבל התחשבתי בו, ובקוצר הזמן העומד לרשותנו, ובמריה וביהודית המחכות שאסיים את שיחתי הקצרה עם משה, והאמת שגם אני הייתי כבר קצת עייף – וכך לא למדתי מפיו שום דבר חדש. מה עוד שהוא עזב את קורדובה, עיר הולדתו, עם משפחתו – בהיותו בן עשר, וקשה לתאר ששכל של ילד בן עשר, שיותר מזה לא היה לו מימיו בקורדובה, יכול להתמודד עם השאלות שהוא עצמו עסק בהן בשנותיו הבוגרות. מה גם שלא היה טעם לשאול אותו, כרופא, על הנטייה שלי לשלשל בספרד, שהרי בקורדובה הוא מעולם לא הגיע לדרגת רופא, וכל היותר היה מפנה אותי לעצות של אימו או סבתו מהשנים שלפני הגיעו לגיל עשר או מזהיר אותי מלשתות ממי הכינרת, ש"מי עדן" של רמת הגולן עדיפים עליהם ולכן גם מבחינת דיני מלחמה אל לנו להחזיר את הגולן לסורים.
כמובן שהצטלמנו. כל יהודי שעובר כאן מצטלם עם משה.
בית הכנסת הקטן, עם הכתובות בעברית ששרדו חרוטות על קירותיו, "מקדש מעט..." הוא היחיד ששרד מכל בתי הכנסת הרבים של קורדובה, שנהרסו בידי הנוצרים בימי פרדיננד ואיזבלה. הוא היה שייך למשפחה יהודית. יש בו גומחה של ארון הקודש ועזרת נשים קטנה ופיתוחים בסגנון ערבסקות על הקירות, ומעליהם פסוקים מתהילים וגם קטע על בעל הבית ועל ירושלים. הקשתות הכרסתניות הן בסגנון המסקיטה אבל קטנות. מאוד מרגש, אף כי אין פיענוח עברי למטה, רק אנגלית וספרדית. החדר שרד מאחר שהקירות כוסו בטיח והוא שימש בין היתר בית חולים לחולי דבר. רק במועד מאוחר, במאה ה-19, או תחילת העשרים, חלה מפולת טיח עקב גשמים ונתגלה הקיר המקורי עם הקישוטים והמילים בעברית, ואז שיקמו את המקום, ומאוחר יותר גם נפתח לתיירים, והיה להוכחה שבעיר פעלו שלוש דתות זו בצד זו, עד שהנצרות דחקה והשמידה כמעט כל זכר לשתיים האחרות.
במדריך העברי יש פרטים קצת אחרים ונוספים. בית הכנסת הזה הוא היחיד ששרד באנדלוסיה לאחר גירוש יהודי ספרד בשנת 1492, ואחד מבין שלושה בתי כנסת עתיקים ששרדו בספרד, השניים האחרים נמצאים בטולדו. הוא הוכרז כאתר לאומי ואינו משמש כבית תפילה. הוא נבנה בשנת 1315. הוא קטן וחזיתו הצנועה אינה מעידה על תוכו. בחלקם העליון של הקירות פיתוחי סטוקו בסגנון המודחאר. בין הפיתוחים כתובות בעברית, ביניהן אחת הנוקבת בתאריך בנייתו. המרפסת שימשה כעזרת נשים, ועד היום ניתן לבחין בגומחה שבה נשמר ארון הקודש.
לאחר גירוש היהודים השתלטו הספרדים על המקום והפכו אותו לבית חולים, ומשנת 1588 שימש כקאפלה קתולית, ועל אחד הקירות נותר, עד היום, צלב.
ואילו אנחנו הבנו מדבריה של מריה, המדריכה הספרדייה, כי בית הכנסת היה קטן מלכתחילה משום ששימש בעיקר את המשפחה האמידה שגרה בכל המיבנה שסביבו. וכי הוא כוסה בטיח בשעתו וייעודו המקורי נשכח לגמרי, ובזכות זאת שרד ולא נהרס, עד לאותה מפולת טיח שגילתה אותו בסוף המאה התשע-עשרה או ראשית העשרים.
קשה לומר שהביקור בו, כאשר החדר הקטן והגבוה מלא מבקרים ופתוח רק שעות אחדות ביום, מביא לקשר רגשי כלשהו לתקופה היהודית של קורדובה, גם אם אנחנו גרים בתל-אביב דווקא סמוך לרחובות הקרויים על שם משורריה: אבן גבירול, אבן שפרוט, בן סרוק ואבן עזרא, ושמותיהם מתגלגלים על לשוננו לעיתים קרובות, כאשר זרים שואלים אותנו לכתובת.
ממשיכים לתחנה האחרונה בסיור – אל קאסָבָה או אלקאזאר, הארמון-המבצר. רוב המבנה חרב אבל נותר אולם המשפט של שופטי האינקווזיציה, אלא שהוא מחודש כולו ורק פינות-אבן חשופות אחדות הן מהתקופה האכזרית עצמה ומעניקות שמץ תחושה של אותנטיות.
Alcazar de los Reyes Cristianos – הארמון, או בשמו המלא "ארמון המלכים הנוצריים", נבנה בשנת 1328 על-ידי אלפונסו ה-11 בסמוך לארמון מורי מתקופת בית אומאייה. המלכים הקתוליים, הידועים באהבתם הגדולה ליהודים – פרננדו ואיזאבל, השתכנו בו ותיכננו את מהלכיהם הצבאיים לקראת כיבושה של גראנדה בשנת 1492 והשתלטותם הסופית על ספרד כולה. בועבדיל, המלך-הילד, אל ריי צ'יקו – היה שליטה המורי האחרון של גרנדה, שנכנע ומסר את מפתחות העיר לידי המלכים הקתוליים, ונכלא בארמון בקורדובה. קולומבוס ביקר בארמון כדי לדווח לאיזבל על התקדמות הכנותיו לקראת הפלגתו, ובמשך קרוב לשלוש מאות שנה שימש הארמון את ראשי האינקוויזיציה, שגם ידועים באהבתם הלוהטת כאש ליהודים. המבצר מאופיין בחומותיו העבות ושלושה מגדליו, שהמפואר שבהם הוא מגדל האריות, המשקיף על הנוף של העיר העתיקה, גני הארמון, נהר גואדאלקיוויר, הגשר הרומי ומגדל קאלאהורה.
יורדים למטה, ששם היו תאי האנוסים והעינויים, ובתקופות מאוחרות סתם בית סוהר. אין ממש שרידים רק חדרים ומסדרונות לא רבים, ללא הסבר. ובחצר בור עם ספסל אבן למטה כמו פיר שנראה גם כצינוק. אבל שומעים בבירור צעקות של יהודים מעונים שעלו מהמרתפים והבורות וקפאו באוויר ורק מי שאוזניו קשובות מאוד להיסטוריה של עמנו – שומע אותם בבירור. מספרים כי הההיסטוריון היהודי-גרמני צבי היינריך גרץ (1817-1891) שמע את הקולות. אילו הייתי מצטיין יותר בשני הקורסים הראשונים בספרדית שלקחתי במכון סרוונטס בתל אביב הייתי ודאי מבין את זעקות המעונים ומביא עימי חזרה ארצה חומר רב-ערך לתולדות האינקוויזיציה של יהודי אנדלוסיה בכלל וקורדובה בפרט.
פונים לגן המבצר שהוא שילוב נפלא של עצי הדר, ברושים ופרחים, חלקו טבעי וחלקו גזום לצורות מלאכותיות. שדרת הברושים הכפולה בירוק-כהה נראית כשדרת עמודים גבוהים בעלי צורת גליל מושלמת, צמרתם פחוסה, אף זאת תודות לגיזום האמנותי, והעמודים הירוקים הם מצידיה של בריכה ארוכה שופעת מים שמזרקות קטנות מצידיה. ויש גם שדרות עצי הדר הגזומים ככדורים או חצאי-כדור. וגם כל השיחים בשולי המשעולים הם ירוקים וגזוזים למשעי.
באמצעו מתנוססים גבוה פסלי שלוש הדמויות של פרדיננד ואיזבלה עם קולומבוס המוסר להם במכתב את פנייתו לעזרה במימון המשלחת להודו. מאוד מרשים. על גני הארמון נכתב במדריך שאלה הם גנים מרהיבים בסגנון ערבי, שהקיפו בעבר את ארמון בית אומאייה המקורי, שחרב. הם משובצים בבריכות ובמזרקות, מרחצאות מוריים, סרקופג רומי משלהי המאה השנייה, פסיפסים רומיים וחצרות בסגנון מוסלמי. בלילות הם מוארים בשלל אורות המעניקים להם גוון של אגדה. קהל רב יחסית מטייל בגנים הלוך וחזור והמבקרים אינם חדלים להצטלם בזוויות מאוד פוטוגניות בזכות הסימטריות של השדרות, העלים הירוקים ושלל צבעי הפרחים. למזלנו יום שמש היום.
כאשר אנחנו מסתכלים לאחורינו מתגלה מגדל שהוא חלק מהמבצר, נטוש בתוך צמחייה פראית, ומריה מסבירה לנו שהוא היה מרכז האינקוויזיציה, ובו היה גנוז כל מה ששללו מהאנוסים בטרם שלחו אותם להתחמם ב"אוטו דה פה" מחוץ לחומות.
בשום עיר או ספר הדרכה למטייל איננו מוצאים ציון מדוייק למקום שבו העלו יהודים על המוקד, (יש אומרים שמחזות אלה נערכו מחוץ לחומות הערים, ויש אומרים שדווקא בכיכרות המרכזיים, כגון פוארטו דל סול ופלאסה מאיור שבמרכז מדריד) – אבל מי שנחיריו כרויים להיסטוריה ויש לו חוש ריח על-זמני – יכול לחוש בשרידים רחוקים של ריח הבשר הנצלה, כמנגל של אחינו בני כל העדות בישראל ביום העצמאות ובימי המימונות למיניהן, וכמו הריח הנורא שוודאי עלה ממשרפות בשר היהודים באושוויץ ובבירקנאו ובמחנות השמדה אחרים ונותר דבוק בהם לנצח.
אנחנו נפרדים ממריה ומשאירים לה טיפ של 10 יורו. אני מקווה שלא נדבקתי ממנה בשפעת. אוכלים במסעדה קטנה, ברחוב יורד, ממש ליד הכניסה למבצר, מסעדה שעליה המליצה מאוד מריה. אני לוקח בירה, שמתברר שהיא חריפה מאוד, 1.35 יורו, וכן זיתים ודג קוד מטוגן היטב בציפוי פירורים עם קצת חסה ומיונית בצד, 6 יורו, טעים אך לא יוצא מן הכלל כי הדג עצמו פחות מדי עשוי.
יהודית לוקחת כוס יין 2 יורו וקאלאמרי, 6 יורו. ועוד לוקחים 2 לחמניות טריות, שעולות 1 יורו ו-1 טורטייה 3 יורו. הכול יחד לפני הטיפ 19.35 יורו. יושבים על המדרכה בצל עץ תפוזים מרים שפירותיו הכתומים מעלינו, כמו בכל שדרות העיר.
Caballerizas Reales, C\ Caballerizas Reales, 4.
חוזרים למלון ואני מיד נרדם. הבירה.
לפנות ערב סיבוב נוסף. מגיעים עד פינת המסקיטה, המסגד-כנסייה, ויורדים לעבר נהר הגואדאלקיוויר. בקושי זורמים בו מים. הבצורת באנדלוסיה חזקה מאוד. בתוך האפיק יש צמחייה עבותה ירוקה גם של עצים ממש. רואים באפיק גם מיבנה של אנטילייה ענקית מעץ, כיום היא גבוהה מאוד מפני המים, וגם שבורה בחלקה. יש שפע פראי של עצים, גם תאנים, שצומחים ללא מפריע בתוך הנהר היבש, במקומות שפעם היו מכוסים במים.
משוטטים בסימטאות וקונים מזכרות אחדות. מניפות, מדי-חום לקיר על רקע קרמיקה בכחול-לבן של פרחים. תחתיות לבירה עם תמונות קורדובה. מניסיוני, לעיתים גם קיטש בחנויות של מזכרות לתיירים נראה לימים אמנותי ויפה כאשר הוא מבודד מסביבתו העמוסה מזכרות ומתברר כחפץ אמנותי נאה, שאין כמותו בארצות אחרות ואף לא בערים אחרות. הקיטש של מקום אח עשוי להיראות שכיית חמדה כאשר מציבים אותו בהקשר אחר. נוכחנו בכך כאשר קנינו חפצי נוי עממיים וזולים מרוכלים היושבים על הארץ במקסיקו.
שמים הכול במלון ויורדים שוב לאכול במסעדה מומלצת על ידי פקידת הקבלה של המלון. המסעדה פותחת את דלתה רק ב-8.30 בערב: רסטוראנט טברנה "קסה פפה דה לה חודריה", רחוב רומרו 1, קורדובה. והיא נמצאת לא רחוק מהמלון שלנו ברובע העתיק, שסימטאותיו גדושות אדם בשעות האלה. יש לנו גם 10% הנחה בתלוש שפקידת הקבלה במלון הפקידה בידינו.
במדריך העברי כתוב: ברחוב רומרו 1, פינת רחוב דינס, ממתינה לכם מסעדה עממית בשם "קסה פפה דה לה חודרייה". ממבט ראשון הכול נראה בה, בשלוש קומותיה, כ"באלאגאן" אחד גדול, אבל למעשה זוהי מסעדה ידידותית. בחודשי הקיץ פותחים ברבקיו על הגג המציע מבחר אינסופי של טאפאס ומעדני הבית. בערבים אפשר להתענג על ריקודי פלאמנקו [להם לא מצאנו זכר בערב ביקורנו בה].
כבר חצי שעה אנחנו מתגודדים עם קהל סועדים רעב בסימטה, מחוץ לפתח המסעדה, וכל כמה רגעים עוברת מכונית בסימטה הצרה וכולנו נלחצים לקיר. ממש סכנת נפשות. ואין כל סיכוי שלבטן מאה הקילו שלי יקרה הנס שאירע לאימו של רש"י בעיר טרויש שבצרפת, שכאשר בהריונה עם שלימלה נלחצה לקיר הסימטה הצרה מפחד מרכבה עם סוסים שעברה בה, נתקערה חומת האבן כמידת בטנה הנלחצת אליה, ושלימלה העובר – ניצל!
תוך כדי הארוחה אני רושם בפנקס הקטן את רשמיי. הדף נמצא עם שאר החומרים הכתובים מקורדובה. לאחר הנחה עולה לנו הארוחה 34.24 יורו ומוסיפים 4 יורו טיפ. הכל יחד כ-224 שקלים.
הגספאצ'ו נהדר וגם תבשיל זנב השור. הארוחה, כמו אתמול, פחות יקרה מאחר שאנו חולקים את המנה העיקרית, זנב השור, שהיא די גדולה.
והנה, בפתק מהפנקס הקטן נרשם:
ערב בקורדובה. 1.11.07. 8.30, פפה דה לה חודרייה. מחכים בתור. המקום גדול ויש בו כמה אולמות והרבה מלצרים מיומנים, ולמרות הקהל הרב נמצא עד מהרה מקום לכולם. הרצפה בכניסה נמוכה ממפלס הרחוב, קצת כמו לרדת למערה, אבל אחר כך אפשר לעלות גם לקומה שנייה.
לחם לבן טרי. לא לשכוח לבקש שמן זית, שמגיע בדרך-כלל, בכל מסעדה כאן – בסלסלת מתכת ובה שני בקבוקים צינוריים קטנים ובהם שמן זית וחומץ, וכן מלח ופלפל שחור. פפסי קולה לי, וכן כוס יין מקומי מתוק ואדום, ליהודית copa px califa – – וכן בקבוק מים מינראליים גדול של 1 ליטר. כל זה עדיין להתחלה, לפני המרק. טובלים את הלחם הלבן, הטרי, בעל הקרום הפריך והתוך האוורירי – בשמן ובמלח. תענוג. ממש תענוג לפתוח את התיאבון עם קרומי הלחם בשמן הזית, וזה גם לא רחוק מהתפריט הים-תיכוני הארצישראלי שלנו.
2 גספאצ'ו נוסח קורדובָּה (כך כתוב בתפריט). בצד: צלחת קונכיה ובה בצל, עגבניות-שרי חתוכות ופלפל ירוק כתות זעיר. המלצר יוצק את המרק, קר, עשוי עגבניות ושמנת. מעולה. האמינו לי – שווה, שווה לבוא לקורדובה כדי לטעום את הגספאצ'ו הזה! והמחיר – 5.12 יורו לשתי המנות: gazpacho tomate a nuestra.
שווה גם לחכות לפני שעת הכניסה בחוץ. אין הזמנות מראש. לא לשכוח הנחה של 10% מהמלון. מנה עיקרית לשניים: רבו דה תורו אלה קורדובסה – racion rabo de toro a la cordobeca – המחיר 13.65 יורו. תפוחי האדמה בתוספת אינם צ'יפס רגילים שנרטבים מיד ברוטב ומאבדים מטעמם – אלא קוביות של תפוחי אדמה שקצת בושלו קודם ואחר כך טוגנו והן שומרות טוב יותר על טעמן. מזל שנשאר לחם מהטבילה בשמן הזית כי לספג בעזרתו את הרוטב החום הטעים מאין כמותו של זנב השור. אנחנו קרבות שוורים לא ראינו באנדלוסיה אבל את זנבותיהם אכלנו!
מנה אחרונה אחת לשניים – טיראמיסו דה קפה קון אֶלָדוֹ, טיראמיסו של קפה עם ביסקוויט וגלידה. הטיראמיסו בינוני אבל הגלידה מצויינת ורק שכמותה מעטה מדי. מסביב למנה יש על הצלחת ארבע נקודות ג'ל לימון צהוב-ירוק עז עם פס סירופ שוקולד, לקישוט. אגב, הגלידות כאן ממש נפלאות.
המקום נוסד בשנת 1928, ובתוכנייה היפה, הכתובה כולה ספרדית, נאמר כי במאה ה-18 היו בקורדובה 142 טבּרנות ובסוף שנת 1890 עלה מספרן ל-174. ואכן המסעדה מתפקדת גם כטברנה, שבה אפשר לעמוד ולשתות בעיקר עם המנות הקטנות הקרויות טאפאס. מנהל המסעדה כיום, שאת כרטיס הביקור שלו קיבלנו אך הוא עצמו לא היה במקום, שמו מיגאל קבסאס מורון. הכתובת המדוייקת:
Casa PePe "de la juderia", C/. Romero, 1. Telefonos 957-200-744,
957-200-766
אל תחמיצו את חוויית הביקור והסעודה ב"קאסה פפה דה לה חודרייה", ובייחוד שיש לכם "מניות" בשם שהרי אתם יהודים. יש להם גם סניף מסעדה בשם "קאסה רוביו" בפוארטו דה אלמודובאר 5, 957-420-853.
חוזרים למלון. יהודית קצת התאוששה. אני צמא כל הזמן. האוויר יבש. רעיונות ליומן. זעקות קפואות של יהודים בבור. דולסינאה מתה. דון קישוט וסנשו פנשה משלשלים והטליסמה אינה עוזרת. ועוד. אפשר לכתוב יומן שיש בו גם יסודות גרוטסקיים ודימיוניים ולא להיצמד רק לדיווח המדוייק.
תם יום רביעי בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
* * *
גדי בן עזר:
אבקש לקבל את מיליון הטאלרים שהבטחת!
לאהוד היקר שלום,
בהמשך להערתך בעניין בגליון הקודם [346], צר לי אך הכשרתי האנתרופולוגית לימדה אותי שמראה עיניים טוב מכל "שמועה", אפילו כזו שמופצת באתרי אינטרנט של עיריות למיניהן, וכבר העירו בעיתונך על "פתח תקוה של מטה" וגו'.
אז אני שולח לך תמונה שצילמתי לפני מספר שבועות של רחוב רַאבּ. בוודאי תשמח לראות כי בשלט מופיע שמו של יהודה ביחד עם שם אחיו, משה שמואל (הוא מופיע בעבודת השורשים של בתי יעל). אם תרצה, אשלח אליך גם את הצילום של השלט הישן, שכאמור מופיע עדין על הבית הפינתי, עם שמו של יהודה לבד.
מיליון הטאלרים שוב עברו תיאורטית מיד ליד... ניראה לי שרצוי שמישהו ירוויח כבר מן ה"טראנזאקציות" הללו...
בידידות ובחיוך,
גדי בן עזר
אתה מוזמן לצרף מכתבי זה, בצרוף הצילומים, לגיליונך הבא.
לגדי היקר,
צר לי שאתה מתעקש על קיום שמות של שני רחובות שכבר אינם קיימים בשמותיהם, ומגמד בכך את העוול הכפול שנעשה לסבך ולסבי, שגם אחרי שקראו שתי סימטאות על שמם בנפרד, ביטלו אותן כליל. לא צריך להיות אנתרופולוג כדי להבין זאת,
שלך
אהוד
אהוד,
אין לי התנגדות שתמשיך להילחם על כבודו של יהודה ראב או כבודם שלו ושל אחיו. וייתכן שסימטה נידחת באמת אינה משקפת, וברור שביטול שמם בניפרד כאב וכואב גם לי. כל זה אינו מבטל את העובדה ששמם מצויין על גבי שלט הרחוב, וכפי שתראה עתה שמו של יהודה עדיין על השלט בניפרד. כמובן שאם תפנה לעירית פתח תקווה בעניין, או תארגן את דויד בן עזר ואחרים ביחד עימך, אני אתמוך בשמחה. כאמור, אשמח אם תפרסם את התגובה הקודמת שלי בלוויית הצילום בעיתונך המעניין.
גדי
לגדי
היקר
תודה על התמונות. השלט הקודם של רחוב יהודה בצבע לבן ראב מצוי גם בידי נינו דורון גיסין, כך שאין לנו בכך כל חדש. אך אני טענתי וחוזר וטוען שאין רחוב בשם יהודה ראב בפתח תקווה, והשלט המביש שבו כללו את שני האחים בשמותיהם הפרטיים תחת אותו ראב באותה סימטה קטנה – אינו מעלה ואינו מוריד לגבי טענתי שעליה אחזור שוב ושוב, וכך אין כל סיכוי שאצטרך להיפרד ממיליון הטאלרים שלי, שהבטחתי למי שימצא רחוב יהודה ראב בפתח תקווה.
אני אתן במכתב העיתי רק את הצילום הארכאי שנשתמר של רחוב יהודה ראב שהתבטל, ושאותו שלחת לי, אך אינני מעוניין לתת פרסום לסימטה העלובה "אחים ראב" עם הצירוף הלא-מוצלח של שמות שני האחים, כדי שמישהו יחשוב שבכך יצאו ידי חובתם
שלך
אהוד
אהוד יקר,
מה אומר, אני טיפוס לוחמני מאוד, אבל בכל זאת יש לי נטייה לראות את ה"יש" שבמציאות החיים. כך שגם אם זוהי "סימטה עלובה" וצירפו שני אחים יחדיו, עדיין זה יותר ממה שרוב תושבי פתח תקווה זכו לו, ואיני יודע אם אין עוד ראויים מתוך הוותיקים והבונים של פתח תקוה שקופחו אף יותר. מעולם לא בדקתי זאת ואין סיכוי שאבדוק. אציין שאימי, שהקימה את "אילנשיל פוליו" בפתח תקווה, היום איל"ן, ופעלה עשרות שנים בהתנדבות למען נכי פתח תקווה ועניינים אחרים בעיר, עד יומה האחרון, זכתה לתואר "יקירת פתח תקווה", אך לא זכתה אפילו לסימטה על שמה... לפני שנה או שנתיים קראו לקצה "משעול" כלשהו, בין בתים, על שמה.
לאור זאת, ניראה לי שהיה ראוי שתפרסם את ה"יש" בעיתון העיתי, גם אם הוא עלוב לטעמך, משום שאנשים ישמחו לדעת שיש "משהו", גם אם לא מספק... לילדיי שלי, זה מדהים שבכלל יש רחוב עם שם משפחתם בפתח תקווה, אפילו שני שמות המשפחה, וכן בן-דוד של סבא-רבא שלהם, יהושע שטמפפר. ולא ניראה לי שאם תפרסם זאת אז מישהו מעיריית פתח תקווה יחשוב שזה מספק. אך זה כבר לשיקולך הבלבדי.
אוסיף שפתח תקווה של היום, נידמה לי שהיא בעיקרה עיר דתית, תתקן אותי אם אני טועה, ולכן יש יותר סיכוי לרב כלשהו שסימטה או רחוב ייקראו על שמו. כך עשו גם לרחוב סלומון על שם יואל משה סלומון, שהיה מראשיתו רחוב קצר (בו גרתי כידוע לך) ואז חתכו אותו לחצי (כעשרה בתים) וקראו למחצית "הרב ניימן", ע"ש הרב של הישיבה שגר בקצה הרחוב בזמנו...
אז אני משתדל לעבור על העוולות ולהסתכל קדימה, לזכור שהחיים קצרים, והכבוד אינו ניצחי.
שולח אליך צרור חיוכים,
ראה רק טוב בעמלך,
גדי
אהוד: לפי מעמדו בהיסטוריה של המושבה ושל העלייה הראשונה – יהודה ראב ראוי לאחד הרחובות המרכזיים בפתח תקווה, ואם לא עשו כן עד היום, אז מוטב שלא יבזו את זיכרו, כפי שהדבר נעשה כעת.
הרי גם את יום הולדתו ה-150 לא ציינו, וגם לא את שנת ה-60 למותו, ששניהם חלים ממש בעצם הימים האלה; ואני גם בטוח שבחנוכה תשס"ט, בסוף דצמבר 2008 – לא יציינו מלאת 130 שנה לחריש התלם הראשון, שהרי בפתח תקווה גם אינם יודעים את התאריך המדוייק, ואין אפילו ציון שלט במקום החריש כי העיר מלאה בשלטי אצ"ל.
* * *
הודעה לתפוצת משפחות ראב בן עזר ולמתעניינים בתולדות יהודה ראב בן עזר: ספר זיכרונותיו "התלם הראשון", בהוצאת הספרייה הציונית, מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, 1988, בהפצת מוסד ביאליק – אמור להימצא מהיום, יום חמישי, בדוכני מוסד ביאליק ביריד הספרים בכיכר רבין בתל אביב (צד מערב). ואם אזלו העותקים או טרם הגיעו, אפשר להזמינם שם מהיום למחר.
* * *
אבא ליורדים ממדינתו
טלנסקי אמר בעדותו: "חרה לי מאוד-מאוד על שאולמרט לא הזמין אותי לברית של נכדו בארה"ב."
ולי חורה, שאת הברית של נכדו, עורכים בארה"ב ולא בישראל כמו את הברית של נכדי, שגם ישרת את מדינת ישראל בצה"ל ולא בסוויטות ובמחלקות ראשונות. לאולמרט החוצפה לשלוח אחרים למלחמה. לא את ילדיו היורדים.
מרדכי בן חורין
סביון
* * *
המדרשה למוזיקה, מכללת לוינסקי לחינוך
במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי ביישוב העברי
יתקיים בתאריכים 1.6.08 ו-29.6.08 בשעה 19:30 באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15 תל אביב
המופע "אומרים ישנה ארץ"
המוקדש לפעילותו המוזיקלית העממית של יואל אנגל
ולתרומתו לזמר העברי, במלאת 140 שנה להולדתו
בהשתתפות:
מקהלת המדרשה למוזיקה בניצוחו של רון זרחי
מקהלת הנשים "המיולה" בניצוחה של רחל כוכבי לוונטר
האנסמבל הקולי של המדרשה למוזיקה בניצוחה של אווה פיטליק
סולנים ומלווים
עורך ומנחה: אליהו הכהן
עורך מוזיקלי: רון זרחי
מפיקה: הדס ארזי
כל הכרטיסים למופע ביום ראשון 1.6.08 נמכרו!!!
מחיר כרטיס: 55 שקל. לפרטים נוספים: טלפון 03-6902470
מומלץ מומלץ מומלץ
מהרו להכין כרטיסים מראש ל-29.6!
* * *
לקראת שבוע הספר – 28.5-7.6
ובתל אביב – שוב בכיכר רבין!
הכינו מלאי קטן של –
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, והופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!
* * *
נורית גוברין ועוף החול שקם מאפרו והעניק חיים חדשים ליוצרים שנשכחו מלב
ידידותיי וידידיי היקרים,
בימים אלה ראה אור באתר אימגו מאמרי על מפעלה המונומנטאלי של
פרופ' נורית גוברין
זהו מפעל מדהים בהיקפו ובפריסה הרחבה של הנושים על פני ארבעה כרכים:
פרופ' נורית גוברין (1,888 עמ'): קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה: כרכים א-ב, בהוצאת 'גוונים' (2002); כרכים ג-ד בהוצאת 'כרמל' (2008)
אתם מוזמנים
להקליק להלן ולקרוא את המאמר, להתרשם מן המפעל
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2303.htm
מומלץ מאוד לנצל את שבוע הספר ולרכוש את כרכי המפעל המבורך הזה במחירי הנחה. בברכות לבביות,
בן-ציון יהושע
* * *
משפט שוחד וזימה ענק
ייפתח בקרוב בפריס ובירושלים!!!
הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד ויורשיו מואשמים בשיחוד היישוב העברי בפלשתינה החל מתקופת העלייה הראשונה וכלה בבניין הכנסת בירושלים וברכישת חולות קיסריה! פקידיו במושבות יואשמו בבעילת בנות האיכרים הקטנות ובליקוק דגדגניהן של הקולוניסטיות הנשואות לאחר טבילתם במקווה!
* * *
אמש בקונצרט – מאת ס. נידח:
השישית של מאהלר בהיכל התרבות
עם המנצח הרוסי ולרי גרגייב
אחת מפסגות היצירה של הנפש האנושית – דומה שאי אפשר להגדיר בפחות מכך את יצירת הענק הזו, שזמן ביצוע ארבעת פרקיה הוא כ-77 דקות והיא מילאה אמש את כל תוכנית הקונצרט וגם את כל היכל התרבות, בעל האקוסטיקה מן הטובות בעולם, אשר לקול תרועות החצוצרות והלמות התופים, המצילתיים והפטיש הענק – כאילו זעקו גם קירותיו: "אל תהרסונו וגם אל תשפצונו כדי להרוס אותנו!"
"טיטן" הוא השם שניתן לסימפוניה הראשונה של מאהלר, ואילו השישית בלה מינור קרויה "טרגית", ואולם במשך כל ביצועה המדהים, שהיה אחד הערבים הגדולים ביותר של הפילהרמונית העונה, דווקא הרגשת הטיטן, הענק, יותר מההרגשה הטראגית, דומה ששלטה באולם, או אולי היתה זו רק תחושה אישית שלנו, לא טראגית אלא מלאה כוח.
איזו יצירה מופלאה. איזו פתיחה מעוררת ומרהיבה. איזה פרק סיום, פינלה, סוחף במשך יותר מחצי שעה, והוא כמו סימפוניה לעצמו! היצירה היא בת כ-104 שנים אבל היא טרייה ו"אקטואלית" אולי יותר ממרבית היצירות הסימפוניות שנכתבו אחריה במרוצת המאה ה-20. דמות הטיטן היא של גוף ענק – התזמורת בהרכבה המלא, שרוע על גבו וזורק תנועות וצלילים לכל עבר. כל רגע, כל קבוצת רגעים, הם קצב חדש, נעימה חדשה שנשברת מיד לבל תיעשה רומנטית או סנטימנטלית. אולי גזעני לומר אבל ההלחנה והביצוע מביאים בך גאווה שמאהלר ואתה שייכים לאותו עם יהודי, גם אם הוא התנצר מכורח עבודתו המוסיקלית.
וכמו כדי להוסיף תבלין של יהדות לביצוע, הנה אחד מחבורת כלי ההקשה הנפלאה הוא יהודי חרדי עם זקן עבות, פיאות גדולות וכיפה שחורה מתנוססת על מלוא קודקודו. והוא הממונה על המצלתיים, שבאמצעותן מציינים שיאו של מהלך מוסיקלי – וכאשר הוא פורש אותן לצדדים גבוה מעל ראשו, הן מחזירות ברק זהוב עם יהודי חרדי בתווך!
מה נאמר ומה נדבר! במבוא המרתק בתוכנייה, שכתב ג'יימס מדיסון קוקס, דוּבר של שלוש מכות הפטיש בסוף הפינלה, שהיו מעין ניבוי של שלוש מכות גורל שניחתו זמן לא רב אחר כך על המלחין. והנה, מתברר שמאחר שהוא-עצמו חשש מן המכה השלישית, נותרו רק שתי מכות, אבל נידחכם ישב במתח עד לסיום, מחכה למכת הפטיש השלישית, גם היא מידי אותו יהודי חרדי – שלא הגיעה!
ואיזו מכות היו השתיים הראשונות, ואיזה פטיש ענק! האולם כולו רעד ולא הפסיק כאילו כבר באו המשפצים מן העירייה להורסו – וההרגשה הגופנית, כמו במרבית החלקים הרועשים של היצירה – היתה של "חוליו אגלסיאס מהתחת!" – כל-כך חודרת בך המוסיקה המהדהדת והסוחפת עד שבא לך לומר, כמו פאוסט לָרגע החולף – "התמהמה נא יפית כל כך!" – ואז למסור את נפשך למפיסטו!
ולרי גרגייב לבש חליפה בגזרה רגילה וחולצה שחורה בסגנון טי-שרט, ולא חליפת מנצחים רגילה. הניצוח שלו היה מצויין, מלהיב וצנוע כאחת. הקהל הודה לו ולתזמורת במחיאות כפיים ובתשואות ממושכות. חבל רק שיוסי ארנהיים וחליל הכסף שלו חסרו מאוד אמש.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,842 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 341 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
הספר יימצא למכירה בשבוע הספר בדוכני זמורה ביתן ברחבי הארץ
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה
* * *
אהוד בן עזר
רשימת ספריי לשבוע הספר העברי
1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].
2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001. תרגום לגרמנית, "Menschen von Sodom", Melzer Verlag, Germany, 2004).
3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).
4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.
5. "Unease in Zion", Quadrangle, New York, 1974 – (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).
6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).
7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.
8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).
9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).
10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).
11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.
13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך).
15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).
16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.
17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. ספריית אופקים, עם עובד, 1986).
18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).
19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.
20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.
21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).
22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.
24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).
25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.
26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).
27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).
28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).
29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.
30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.
31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ. (מהדורה קוריאנית, 2001).
32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).
33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).
34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טְרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו ארה"ב, ולונדון, 1999).
35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).
38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).
39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).
40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).
41. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).
כל הספרים ברשימה שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" – נמצאים כיום, באם הם בכלל מצויים, במחסני הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות", שקיבלה את הפצת ספרי "אסטרולוג", שטרם נגרסו. טלפון להזמנות 03-7683333, פקס 03-7683300. מה לעשות, זה גורל ספרים בישראל. לנקניק או לקופסת שימורים יש תאריך תפוגה רחוק יותר מאשר לעותק של ספר עברי, שלעיתים קרובות מאוד סופו גריסה.