| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 348
תל אביב, אור ליום שני, כ"ח באייר תשס"ח, 2 ביוני 2008
יום שחרור ירושלים
עם צרופת הגלוייה של ליטמן מור לחבר בירושלים מ-18 במרס 1940
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: מי באמת יסד את שבוע הספר? המשורר שלמה טנאי ז"ל.
יוסי גמזו: לְיוֹם יְרוּשָלַיִם.
רות ירדני כץ: שיעור באורז. // שחר-מריו מרדכי: מַסָּע (שיר).
יוסף דוריאל: 1. על הטכניקה הבולשביקית לנצח בוויכוח.
2. "ויתורים כואבים" – כזרעים למלחמה הבאה.
נעמן כהן: "ואהבת את אויבך יותר ממך."
אהוד בן עזר: משפט בלי משפט, נדפס במדור מכתבים למערכת "ידיעות אחרונות" מיום 29.5.08.
מרדכי בן חורין: ה"אולמרטיזם" כמנוף לניקוי אורוות.
אולמרט לחוקרים: חרגתם מכל נורמה של משטרה הוגנת (ציטוט).
ד"ר גיא בכור: פיגמליון, הזיות, פתווא נשכחת, והשלום עם סוריה.
יוסי אחימאיר: למה הצלילים מחוץ להיכל צורמים כל כך?
ברכות למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס במוסקבה.
מור (מורבצ'יק) ליטמן: סיפור הגלוייה לחבר בירושלים מ-18 במרס 1940. / מכתב לד"ר עדינה בר-אל.
ג'ונתן ליטל (לידסקי) – סופר מתועב זוכה לחשיפה מתועבת ב"הארץ".
רחמים כהן: שדרות סאדאת ותסמונת היהודון.
אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 5. קורדובָּה.
בשעה האחרונה: אליהו הכהן על יואל אנגל– ערב שאין להחמיצו!
מי באמת יסד את שבוע הספר?
השנה מלאו 50 שנה לחג שבוע הספר העברי
שאותו הגה ויסד המשורר, הסופר והמתרגם שלמה טנאי ז"ל
התאחדות הוצאות הספרים והגופים הנילווים כגון הרשויות המקומיות חגגו ברעש רב לפני שנתיים, ביוני 2006, מלאת 45 שנה לשבוע הספר העברי. ויש שדיקדקו אז וכללו בו מבצעים של הוצאת "מסדה" ומייסדתה ברכה פלאי ז"ל בשדרות רוטשילד, ומנו 80אז שנה לשבוע הספר העברי, אף כי לא היתה שום רציפות מאז. גם השנה מפרסמים רבים, כולל מרכז ההדרכה לספריות הציבוריות, מידע הזוי ושגוי על ראשיתו של שבוע הספר העברי.
כי האמת היא ששבוע הספר העברי נוסד ביוזמתו של המשורר שלמה טנאי ז"ל, שהיה חבר ועדת העשור למדינה, שחגיגותיה נערכו בשנת 1958, ומאחר שנותר תקציב שלא נוצל, הצליח שלמה טנאי לייסד בו את מפעל שבוע הספר העברי, שתחילתו היתה במועדון בוסתן ליד כיכר דיזינגוף בתל-אביב.
כאשר בא שלמה טנאי עם הרעיון להנהלת התאחדות הוצאות הספרים בישראל, הם רצו לזרוק אותו החוצה כי טענו שהיוזמה שלו עומדת למוטט את המו"לים מפני שאם אנשים יקנו ספרים ישנים זולים הם לא יקנו ספרים חדשים יקרים.
וזאת לזכור כי תחילת שבוע הספר לא היתה מכירת ספרים חדשים ורבי מכר אלא ניסיון של המו"לים להפטר מעודפי ספרים ישנים שהצטברו במחסניהם. על ספרים חדשים לא ניתנו הנחות והם לא יצאו במיוחד לשבוע הספר כדי שלא לפגוע במחירם.
לימים, כאשר שבוע הספר התמסד, וחלקם של הספרים הישנים בו התגמד, והוא כמעט כולו נועד למכור את החדש ואת המלאי האחרון ובמקרים רבים כבר אין כמעט מלאי ישן כי שלחו אותו לגריסה – זקפו המו"לים לזכותם את היוזמה ובשום אופן לא הסכימו לתת לשלמה טנאי את הקרדיט שהוא הגה את רעיון שבוע הספר.
אקו"ם, ששלמה טנאי היה יו"ר הנהלתה במשך יותר מעשרים וחמש שנה וניהל אותה למופת, גמלה לו בכך שאחד מפרסיה הספרותיים, הפרס לשירה, קרוי על שמו בתוספת המילים:
"משורר ומתרגם, מייסד שבוע הספר העברי."
זהו.
מה לעשות. גם הפעם אנחנו הם שיודעים את העובדות לאמיתן. וסליחה שצדקנו.
* * *
באבל על מותו של יוסף (טומי) לפיד
ובניחומים לאשתו שולמית ולכל בני משפחתו
הוא היה אחד המוחות היותר חכמים בישראל
בתור מנכ"ל רשות השידור לא אהבנו אותו (בלשון המעטה)
שיחותיו ברדיו בשבת לפני הצהריים חסרות לנו
סיפור חייו השלם הוא ניצחון על היטלר
שגירש אותו מגן העדן של ילדותו
ולקח ממנו את אביו בעודו ילד
* * *
יוסי גמזו
לְיוֹם יְרוּשָלַיִם
צַנְחָן צָעִיר-לְשֶעָבָר חוֹזֵר עִם לַיִל
עִם זִכְרוֹנוֹת מ"א שְנוֹת חֲלוֹף, מֵאָז
שָטַף כְּרוּחַ אֶת סִמְטוֹת יְרוּשָלַיִם
הָעַתִּיקָה, אוֹתָהּ שִחְרֵר בִּשְנַת תַּשְכָּ"ז.
וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת
וְאֶת הַמָּוֶת רָץ זִיג-זָג בַּחֲפִירוֹת
וְאֶת רִגְעֵי הָאֵין-בְּרֵרָה שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ
יוֹקְדִים בִּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֲפֹרוֹת.
וְהוּא זוֹכֵר אֵיךְ נִחֲתָה עָלָיו בְּכֹחַ
מַכַּת הַדָּם הַנּוֹרָאָה וְהַטְּרִיָּה
וְהוּא זוֹכֵר אֶת מַה שֶאִי אֶפְשָר לִשְכֹּחַ:
אֶת עֲקֵדַת רֵעָיו עַל הַר הַמֹּרִיָּה.
אֲנִי זוֹכֵר בָּךְ כָּל סִמְטָה, יְרוּשָלַיִם,
אֲנִי זוֹכֵר בָּךְ אוֹר שֶל שַחַר שֶאָדַם
וְאֵיךְ הָרֵי מוֹאָב נָגְעוּ בּוֹ בַּשּוּלַיִם
כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶל נְבוּאָה נוֹגְעוֹת בְּדָם.
עֲרוּץ הַוַאדִי נֶהֱפַךְ לְגֵיא צַלְמָוֶת
וְהַדְּמָמָה קָרְסָה כְּמִין בִּנְיַן קְלָפִים
וְלֹא אֶחָד מִנַּעֲרֵינוּ שֶאָהַב אֶת
יָפְיֵךְ וּשְמֵךְ נִקְצַר בְּאֵש הַצַּלָּפִים.
יְרוּשָלַיִם הַנִּכְבֶּשֶת לְלֹא הֶרֶף
מִדּוֹר לְדוֹר בִּידֵי כָּל מִי שֶבָּא הֲלוֹם,
עַמִּים, צְבָאוֹת וּמַמְלָכוֹת, בְּאֵש וָחֶרֶב –
מָתַי יִכְבֹּש אוֹתָךְ סוֹפְסוֹף גַּם הַשָּלוֹם?
אֲנִי זוֹכֵר בָּךְ אֶת הַקְּרָב, יְרוּשָלַיִם,
אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַצְּרוֹרוֹת הַמִּתְפַּצְּחִים,
אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַפְּרִיצָה לְהַר-הַבַּיִת
וְאֶת הַשֶּקֶט שֶל תּוּגַת הַמְּנַצְּחִים.
וְאַתְּ הָרִים סָבִיב סָבִיב לָךְ, עִיר הַנֵּצַח,
וְאַתּ אֵימַת הָאֵש עַל אֶרֶץ עֲשֵנָה
שֶאִחֲתָה בָּךְ אֶת הַחֶתֶךְ וְהַפֶּצַע
אֲשֶר בִּתֵּר אוֹתָךְ לִתְשַע-עֶשְֹרֵה שָנָה.
אֲנִי זוֹכְרֵךְ, יְרוּשָלַיִם, גַּם בְּרַעַם
הַפִּצּוּצִים בַּכִּכָּרוֹת וּבַשְּוָקִים.
לֹא, יְמִינִי לֹא שָכְחָה אוֹתָךְ אַף פַּעַם
וּלְשוֹנִי אֵינָה נִדְבֶּקֶת לְחִכִּי.
וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּךְ תְּפִלָּה יוֹמָם וָלַיִל
לְאִחוּיָם שֶל פְּעָרִים וּתְהוֹמוֹת.
אֲנִי רוֹצֶה אוֹתָךְ שְלֵמָה, יְרוּשָלַיִם,
עִיר שֶחֻבְּרָה לָהּ מִגְּשָרִים, לֹא מֵחוֹמוֹת.
יְרוּשָלַיִם הַנִּכְבֶּשֶת לְלֹא הֶרֶף
מִדּוֹר לְדוֹר בִּידֵי כָּל מִי שֶבָּא הֲלוֹם,
עַמִּים, צְבָאוֹת וּמַמְלָכוֹת , בְּאֵש וָחֶרֶב –
מָתַי יִכְבֹּש אוֹתָךְ סוֹפְסוֹף גַּם הַשָּלוֹם?
(הלחן: אריה לבנון)
* * *
הדוכיפת איננה בעינינו הציפור הלאומית שלנו
היא גנדרנית מדי, נדירה ואין לה אופי מקומי
הציפור הלאומית שלנו קיבלה מקום שני בתחרות הפשוש!
* * *
רות ירדני כץ
שיעור באורז
אהוד שלום,
מחיר האורז עלה בעולם וארצות המזרח הרחוק ניזונות מאורז. בלי אורז חייהם אינם חיים. אני יכולה לספר רק על יפן. היפנים כמעט לא אוכלים לחם. נכון שאפשר למצוא לחם בכל סוּפֶּר, אבל מיד מגלים שמה שהם מציעים זה בכמויות קטנות, ואין בחירה של סוגים שונים, ובשפע. מנת אורז ברוטב סויה משביעה והיא עשירה בפרוטאינים.
היפנים מארחים מכל הלב. כאשר עמיתיו של בן זוגי באוניברסיטה שמעו שאני חברה באגודת הסופרים העבריים בישראל, הם הפגישו אותי עם מזכיר אגודת הסופרים ביפן, מר טאקהשי מורייאמה. הפגישה התקיימה במסעדה יפנית בקיוטו. מר טאקהשי דובר אנגלית, וכמובן שתחילתה של השיחה היתה על ספרות, ספרים וסופרים עד שהמנות עלו על השולחן.
ביפן כל המנות מוגשות בו-זמנית וכל אחד מקבל קערת אורז טהור כלומר שאיננו מעורבב בצד. אורז שגדל ביפן ונחשב לזן הטוב ביותר למזון בסיסי, וכל ארוחה מלווה במנת אורז. בבוקר, בצהריים ובערב.
כיוון שאני אוכלת מעט, לא נגעתי במנתי. מר טאקהשי לא הבין איך אני מעזה להשאיר את הקערה מלאה, ונזף בי: "אורז לעולם לא משאירים, ובודאי שלא זורקים. אורז שווה זהב." ובאותה נשימה ביקש רשות לאכול את מנתי. ממנו למדתי על חשיבותו. הנה תמצית דבריו.
האורז הובא ליפן מסין ומקוריאה כבר במאה הראשונה לספירה. האיכרים גילו איזה אוצר נפל בחלקם והודו לאל השדות, טה-נו-קאמי, וביקשו ממנו להגן על הצמח, שייטיב עימו ושהיבול יהיה בשפע. על פי האמונה, אם עונת האורז טובה ושופעת סימן הוא למזל טוב.
השפעת האיכרים בזכות האורז על הפוליטיקאים היתה כה גדולה, שבנוסף לשוחד שנתנו להם, האורז שימש מדד ליוקר החיים. התשלום לפועלים נעשה באורז, שווי האדמות נמדד ביבולים, והמיסים שהוטלו על האזרחים היו בהתאם. האורז שימש תחליף לכסף והאיכרים העשירים צברו כוח והשפעה והם הרחיבו את משפחותיהם בהתאם לכמות האורז שגידלו. כמובן שזה היה עסק משפחתי, וככל שהמשפחה גדולה יותר כך יש ידיים עובדות. הם שלטו ביד רמה והמצב היה בלתי נסבל.
בשנת 1930 הממשלה החליטה החלטה דרמתית. היא המפקחת והיא קובעת את המחיר והכמויות למגדלים. החלטה זאת באה להגן על הצרכן ועל המגדלים הקטנים. האורז כבר לא בר תחרות ולא נסחר חופשי, בניגוד מוחלט לכלכלת יפן שכמעט כולה נתונה בידיים פרטיות. האורז נמכר בחנויות מיוחדות כי היפנים לא קונים קילו או שניים. הם קונים בשקים.
עד היום העם היפני מלווה את מגדלי האורז, ויחד איתם מתפלל שהטבע יהיה לצידם. שהגשם יגיע בעתו. שלא יהיו שיטפונות שעלולים להרוס את הגידולים, שלא יהיה קר, כי הקור איננו טוב לגידול האורז, ושלא תהיינה תופעות טבע בלתי צפויות והרסניות.
במשך מאות בשנים, בעונת האסיף, נערכים פסטיבלים בכל רחבי יפן סביב האורז, והמפורסם ביותר הוא הפסטיבל שבו מקדמים את בואו של אל השדות.
מאותו יום כל פעם שבילינו בחברת יפנים אכלתי את מנת האורז.
שחר-מריו מרדכי
מַסָּע
"אפילו בקיוטו, בשומעי את קריאת הקוקייה, אתגעגע לקיוטו" (באשו)
פְּעָמִים הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ
בָּעוֹלָם
הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם
וְהָיוּ הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים מִשְׁתַּהִים בִּי
שֶׁחָזוּ בָּהּ
הוֹלֶכֶת אַחֲרַי.
כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁהָפַכְתִּי פָּנַי וְהִשְׁתָּאֵיתִי לִרְאוֹת
אֶת חוֹמוֹתֶיהָ וּשְׁעָרֶיהָ
שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂים גְּדוֹלִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר
בְּכָל צַעַד שֶׁרָחַקְתִּי מִמֶּנָּה
וּבְכָל יוֹם שֶׁשֻּׁלַּחְתִּי מִמֶּנָּה.
וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחְבִּיא.
שֶׁגַּם זְמַן לֹא יָכוֹל לִירוּשָׁלַיִם שֶׁעַל גַּבִּי
וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה לִי?
שֶׁאֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם,
בְּשָׁמְעִי אֶת הֶמְיַת הַכֹּתֶל,
בִּקַּשְׁתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם.
אֲנִי יָשֵׁן,
וְלִבָּהּ עֵר.
וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה
שֶׁמִּשְׂתָּרֵךְ אַחֲרַי כִּשְׂמִיכַת חֹרֶף
הַנֶּעֱרֶמֶת עַל גַּב מֵקִיץ
בִּנְדוּדָיו, בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח
שֶׁהִנֵּנִי דָּגֵשׁ מְצַעֵק – מְגֻלֶּה בִּבְשַׂר הַשֵּׁם (וּרְאוּ: מַשָּׂא), שֶׁחִפֵּשׂ שׁרֶשׁ.
וְהָיָה הַדָּגֵשׁ לִמְנַחֵם.
וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה לִי
וּמַה לָּכֶם
(ראה אור בגיליון כ"ה של "משיב הרוח")
* * *
יוסף דוריאל / 2 מאמרים
1. על הטכניקה הבולשביקית לנצח בוויכוח:
"אם חושפים את השקר בטענותיך, אל תנסה להתגונן, אלא – זרוק שקר חדש וגדול יותר, שיהמם את המתווכח מולך"
ידידיה יצחקי, שאת החיוך התמידי על פניו אני זוכר מגדוד 22 (כובשי עכו, והאובייקט לעלילת הדם של משָרֵת התעמולה הערבית), כנראה לא עמד בפני הטכניקה הבולשביקית שניסתה להמם אותנו בשקר גדול כדי שנבליג על השקר שקדם לו [גיליון 347]. אז נתחיל ישר מהשקר הגדול, וכך ניסח אותו תועמלן ההסתה הערבית בעיתון חביב זה:
"לאחר שנכנעה עכו, 'גילו' חיילי צה"ל מרתף ובו כחמישים אזרחים ערביים מתחבאים. הם נרצחו כולם בתוככי המרתף."
ועל מי מסתמך אותו תועמלן? – הם נשמעו "מפי רופא עכואי ערבי". ממש עדוּת אותנטית, כמו של טדי כץ על "הטבח בטנטורה" ועדוּת הרופאים שטיפלו בג'מאל א-דורה ובנו (וכאן אני מודה באשמה: הייתי ראשון שגילה את התרמית שבסרט "רצח מוחמד א-דורה" וזכיתי על כך למטר גידופים מהקוויזלינגים שלנו).
אז כמי שהיה בכיבוש עכו, אני יכול להעיד שסיפור "הטבח במרתף" לא היה ולא נברא. ידידיה מזכיר את המקרה (הבודד!) של אונס אבל שכח לציין שהפושע (לבושתנו – סטודנט בטכניון) הועמד לדין, נכנס לבית הסוהר, וכשיצא, בחנינה הכללית של 1949, הרגיש בודד מאוד בין חבריו ללימודים (ועד כמה שזכור לי, הוא גם עזב את הארץ לאחר מכן).
אבל, מה שיותר חשוב: אי אפשר לדבר על הריגות – מוצדקות ובלתי מוצדקות – שביצעו חיילי צה"ל, תוך ניתוק אירועים אלה מהקשרם.
מתחילת ינואר 1948 נקראנו, פעם אחר פעם, מחצר הטכניון – להגן על חיי יהודים שהותקפו על ידי ערבים (אף אחד לא קרא להם אז – פלשתינאים) שפתחו במסע רציחות, בחסות המשטרה הבריטית, ובמיוחד – בכבישים – מבלי שמישהו פגע בהם. יום אחרי שעברנו תהליך חיול רשמי לצה"ל וקיבלנו מספר צבאי של ארבע ספרות, במרץ 1948, נשלחתי ליחידת אבטחת הדרך בין חיפה לזיכרון יעקב, שנשלטה על ידי כנופיות הרצח. זה היה בתקופת השיא של רצח יהודים בכבישי הארץ, והפעולה הראשונה אליה יצאנו הייתה – לחלץ גופות של נהגי משאיות יהודים (לא חמושים!) שהובילו אספקה מנמל חיפה לתל אביב, ועברו התעללות זוועתית מידי הרוצחים הערבים, באמצע אותו כביש.
מי שמדבר על "הנכבה" חייב להתחיל מנקודה זו, כי עד שהערבים לא יבינו מי גרם לשפיכות הדמים בארץ-ישראל הם לא יהיו בשלים לשלום, וכל מאודם יהיה – להרוג יהודים ולהשמיד את ישראל. ושוב, אי אפשר להשוות את פשעי המלחמה, שנעשו בשוליים, של צה"ל – לפשעים שנעשו בריש גלי וכמדיניות מוצהרת על ידי הערבים.
אז הנה עצה לרודפי השלום המקצועיים: כל עוד תחזקו את תחושת העוול אצל הערבים – אתם מרחיקים אותם משאיפה לשלום, ומשרתים את ההסתה של "אטבח אל-יהוד!" – כדי שהערבים יהיו בשלים לשלום, הם חייבים לדעת את העובדות שהביאו ל"נכבה" ולהכיר באשמתם ובאחריותם להן. גם השלום בין גרמניה לשכנותיה התאפשר רק לאחר שהגרמנים התנצלו על מה שעשו להן. כך גם השלום בין סין ליפאן. האם זו חוצפה לדרוש התנצלות דומה גם מערבים?
ואשר להשוואה בין סבל הערבים לזה של היהודים בארץ-ישראל, מישהו חייב להזכיר להם: הכנופיות ששלטו בהם עד לסיום מלחמת העצמאות שלנו רצחו יותר ערבים מיהודים, ולכן – מלחמה זו היתה גם מלחמת שחרור עבורם. ועובדה בלתי ניתנת לערעור היא – שהחופש והביטחון האישי של אזרחי ישראל הערבים עולים לאין שיעור על אלה שבארצות ערב.
ובעניין הפליטים: פליטי תש"ח הערבים זכו לתנאים משופרים בהרבה, במחנות UNRWA, שהוקמו במיוחד עבורם, ממה שזכו הפליטים היהודים מארצות ערב במחנות הקליטה בישראל. וזו אחת הסיבות לרצון מנהיגיהם להנציח מצב זה – בנוסף לרצונם של שליטי ערב להשתמש בהם כבשר-תותחים פוליטי נגד ישראל. ומי עוזר להם בכך? רודפי השלום המקצועיים בישראל. כי לו היו תומכים בתכניות לשיקום הפליטים (כגון אלו שפורסמו ע"י הח"מ), במקום לשים בעדיפות ראשונה "פתרון פוליטי", שאיננו אלא – תמיכה בכנופיה זו או אחרת של רודפי שררה ערבים, היו מפרקים את המוקש העיקרי בדרך לשלום. כל דרך אחרת של "פתרון פוליטי" תעלה מיד על אותו מוקש, כפי שכבר הוכח, פעם אחר פעם, בעבר.
האם זה ישכנע את חוכמלוג האסכולה הבולשביקית שתקף אותי בעיתון זה? ודאי שלא. כי אצלם שטיפת המוח חזקה יותר מהעובדות.
2. "ויתורים כואבים" – כזרעים למלחמה הבאה
כבר לפני דור הוכר במדעי הניהול המרשם של "ויתורים כואבים" – כמזמין את המלחמה הבאה, גם במישור העסקי וגם במישור המדיני. חסידי מרשם זה כיום רק מפגינים את הפיגור שלהם בידע ניהולי מודרני.
את מטבע הלשון של WIN-WIN AGREEMENTS – הסכמים של ניצחון הדדי – אימצתי מחוקרי מדעי הניהול בארה"ב ב-1977, שחיפשו מתודולוגיה להשגת שלום יציב בין צדדים יריבים. בניירות עבודה מנומקים היטיב הם הוכיחו כיצד הסכמים עם ויתורים כואבים הופכים לאינקובאטור של שנאה ושאיפה להשתחרר מהכאב על ידי שבירת ההסכם. כנגד זה – הם המליצו לחפש בכל הסכם בין יריבים את המרחב בו אפשר למצוא הסכמות שכל צד ירוויח מהן, ועליהן לנהל את המשא ומתן להשגת שלום יציב עם שביעות רצון הדדית, הגוברת עם התקדמות היישום של ההסכם.
יחד עם חברים למקצוע במדעי הניהול, ובשילוב עם ניסיוננו בארץ, הוכן חומר תורתי להנחלת המתודולוגיה החדשנית למנהלי משאים ומתנים בישראל.
היה זה רק טבעי, שב-1977 – הלקוח הראשון של אותה מתודולוגיה יהיה מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, שנכנס למו"מ לשלום עם מצריים. הוכחנו שבמרחב שהוגדר כ"פתרון פוליטי" לבעיות שהיו במחלוקת בינינו לערבים לא נמצא בסיס להסכם של שביעות רצון הדדית, אולם – במרחב של פתרון לבעיות הומניטאריות וכלכליות כואבות דווקא יש אופק להישגים מועילים ומתמשכים שישמשו כמייצבי-שלום ארוכי טווח. כך נולדה התכנית להתרכז בפרויקט משותף עם מצרים – לשיקום פליטי מלחמה, בשילוב עם פתרון לאבטלה הממאירה ההולכת ומחמירה באוכלוסייה המתרבה של מצרים. הישגים במרחב ממשי זה יגמדו את הוויכוח על פתרון פוליטי עקר למי שהוגדרו "פלשתינים", שאולי יביא סיפוק לראשי הכנופיות שיזכו בשלטון אך לא יתרמו מאומה לשיפור מצב האוכלוסייה שבשמה, כביכול, מדברים. קראנו לתכנית שלנו בשם הסמלי של "הונג-קונג ישראלית-מצרית", לפי דוגמת העיר החופשית בחופי סין, בה שוקמו – כלכלית וחברתית – מיליוני פליטים השמחים בחלקם, מבלי שנזקקו לכיבודים של "פתרון פוליטי". קרקע לעיר כזו באזורנו לא הייתה חסרה, והתועלת מהפיכתה לאזור סחר חופשי, המנוהל במקצועיות, הייתה מקרינה על כל הסביבה.
בעצתו של יחיאל קדישאי, ראש לשכתו המסור של מנחם בגין, הוכנה חוברת מנומקת של התוכנית בשפה האנגלית, שהועברה לעיונו של נשיא מצרים אנואר סאדת. לאחר יציאתו של בגין לשיחות קמפ-דייוויד, הוזמנתי להרצות על המתודולוגיה והתוכנית שהוכנה לפיה בכנס בינלאומי שאורגן באוניברסיטת חיפה, בו קיבלתי תגובות אוהדות מציבור אקדמאים, שמטבעו אינו קונה בקלות כל רעיון חדש. אלא שכבר בכנס זה נמצא מי שיצא בשצף-קצף נגד דבריי, מבלי להתייחס לתוכנם אלא – בטענה שאסור להקשיב לי, כי הוא בדק מי אני ושבאתי רק "כדי לנהל תעמולה למען מנחם בגין." למרות התגובות הנזעמות של משתתפים אחרים על דבריו, התברר לי, בהמשך, שהוא לא לבד. תשלובת של מתרפסים כפייתיים בפני האוייב עם אינטרסנטים חסרי יושרה חיפשה רק את הדרך לרצות את רודפי השררה הערבים, שחוץ מיוקרה ריקנית של "פתרון פוליטי" לא עניין אותם גורל האנשים אותם התיימרו לייצג. וכך, חבורת בני-בליעל, לא בלי עזרת הטלוויזיה הממלכתית שלנו, דאגה שהתוכנית היחידה שיכלה לקדם שלום יציב באזורנו לא תועלה לדיון בקמפ דייוויד. כך נולד השלום העויין עם מצרים והוחרפה "הבעיה הפלשתינית".
אני מעלה דברים אלה לא כדי להספיד את מה שקרה בעבר אלא – מפני שהמתודולוגיה של הסכמי ניצחון הדדי – בניגוד להסכמי ויתורים כואבים – נשארה גם היום כמסלול יחידי לשלום יציב. בהתאמות לתמורות הזמן אפשר ליישם אותה גם כיום, אם כי בתנאים יותר מורכבים, אולם לשם כך דרושים קברניטים שיידעו להקשיב, ללמוד ולנתח נכון את העובדות, אחרי שישתחררו מהמנטרות שאבד עליהן הקלח לפני שנות דור.
הכותב הוא מחברו של הספר "לצאת מטירוף מערכות", והתמחה במחקר ותכנון אסטרטגי
* * *
אהוד ידידי,
לא מצאתי שיוסי הכחיש או הצדיק חלילה את מעשי הזוועה והרצח שביצעו הערבים במהלך המלחמה, לפניה ואחריה. גם אני לא אמרתי דברים כאלה. אבל בכל זה אין כל הצדקה לכך שבכמה וכמה מקרים ירדו קצינים וחיילים משלנו לדרגתם של הגרועים שבאויבינו. כיסוי הדם איננו מוסיף מאומה לביטחוננו.
ידידיה יצחקי
* * *
נעמן כהן: "ואהבת את אויבך יותר ממך"
בנאום המפורסם שנשא ישו ב"הדרשה על ההר" (מתי פרק ה') הוא אמר את הדברים הבאים:
"שמעתם כי נאמר "עין תחת עין שן תחת שן" ואני אומר לכם לעולם לא תתקוממו נגד הרע אדרבא המכה אותך על לחי אחת, הגש לו גם את השנייה". (פסוק 38)
"כתוב "ואהבת לרעך כמוך" ואני אומר לכם, אהבו את אויבכם ברכו את מקלליכם היטיבו לשונאיכם והתפללו בעד רודפיכם. (פסוק 43)
ישו מציג תורה אלטרואיסטית קיצונית. יש לאהוב את האויב ולהתפלל בעד הרודף. לעולם לא להשיב רע תמורת רע. כשמכים אותך על לחי אחת, יש להגיש את הלחי השנייה.
מעולם בהיסטוריה, לא הגיש נוצרי כלשהו את הלחי השנייה. מעולם בהיסטוריה לא אהב נוצרי כלשהו את האויב. לעומת זאת יהודים, ובמיוחד בימינו, אוהבים את האויב. רק יהודים הם הם ה"ישועים" האמיתיים. לויולה לא העלה על הדעת מעולם לאהוב את האויב.
איש המוסר הנאור "הנשמה הגדולה" מהטמה גנדי ראה עצמו כיורשו של ישו כאשר ניסח את תורת "אי האלימות שלו". לדידו הפתרון לרדיפות הגרמנים הוא פשוט. אם היהודים יגישו את הלחי השנייה, הגרמנים מיד יניחו להם.
רוב היהודים הלכו אכן בדרכם של ישו וגנדי. רוב היהודים הגישו את הלחי השנייה והלכו כ"צאן לטבח".
ה"ישועי" בני ציפר, במדורו בעיתון "הארץ", העלה על נס "שני משוררים מקוללים". לפי ניתוחו לא ברור כלל על מה אותם משוררים מקוללים בכלל, ועל ידי מי, לעומת זאת ברור בעליל מהכתוב שהם משוררים מקללים. כשם שישו החליף בין אהבת הרֵע לאהבת האויב, כאן יש החלפה בין מקללים ל"כאילו" מקוללים.
והנה תגובה שכתבתי על דברי ציפר. לזכותו יאמר שהוא הדפיס את התגובה, אבל כעורך, הוא כמובן השמיט את המשפט האחרון, כך שכל העיקר יישמט מהקורא.
לא מקוללים אלא מקללים
ציפר מעלה על נס "שני משוררים מקוללים". ("הארץ", תרבות וספרות 16.5.08) שניהם לא מקוללים, אלא, דווקא: "שני משוררים מקללים".
הראשון המשורר המצרי אמל דונקול, כתב שיר פוליטי, שהופנה אל הנשיא אנואר סאדאת: "אל תעשה שלום בעד כל הזהב שיינתן לך. יש דברים שאינם ניתנים למכירה!" כלומר, המשורר מקלל את ישראל והשלום. לגבי השני, המשורר הסורי ניזאר קבאני. חבל שאין ציפר מביא את סופו של שירו: "הם נכנסו לכנא דורכים על גופותינו, \ מניפים את דגל הנאצים באדמות הדרום, \וכותבים בשנית פרקים בתולדות הנאצים. \היטלר השמידם בתאי הגזים והם הולכים \ במעשיהם בעקבותיו ושורפים אותנו. \ להיטלר לא הייתה שהות מספקת כדי להשמיד את כולם \ ולשחרר את פני האדמה מרוע מעשיהם". קבאני אגב ידוע בעולם הערבי כ"משורר האהבה".
מאד מצער איפא שבניגוד לדברי ציפר, קבאני אינו מקולל על דעותיו הניאו-נאציות, כי אם נערץ ע"י כל העולם הערבי.
בהמשך הדיון על ה"נאורות" בו הואשמתי בבולשביזם, הנה כמובטח, המשך הטקסט "הנאור" שהבאתי והפעם עם הגילוי המפתיע של מחברו:
ודוק: כמה טקסט "נאור" יכול לתעתע:
"כבוד האדם":
יש להוקיר ולקדם בכל האמצעים את כבוד האדם. בערכו האישי טמון ערך כלל אנושי, שכל רעיון וכל הישג הם תוצאת כוחו היצירתי והתפעלות מגדולה איננה מתבטאת רק במחיאת כפיים, אלא היא עצמה מהווה קשר המאחד את כל אסירי התודה.
אין תחליף לאדם, ובוודאי לא, כאשר הוא איננו מגלם את המיומנות המכנית, אלא את יסודות התרבות היצירתית. כפי שאין תחליף לאמן דגול, שהשאיר אחריו תמונה בלתי גמורה ואיש מלבדו לא יוכל להשלים אותה זולתו, כך גם אין תחליף למשורר, להוגה דעות, למדינאי גדול ולמצביא נערץ, פעילותם
של כל אלה תמיד מצויה בתחום האמנות ואיננה מוקנית באופן מכני, אלא מוענקת כמעשה חסד אלוהי מטבע ברייתם......
וזאת ידוע היטב ליהודי, דווקא הוא זה, שגדולת גדוליו טמונה בהרס האנושות ותרבותה, שדואג לסגידתה הבלתי מסוייגת לאל. (המחבר מתכוון כאן למרקס) רק את הערצת העמים לגאוניות, שמקורה בהם עצמם, הוא משתדל להציג כבלתי מכובדת ומוכתמת כ"פולחן אישיות",
ברגע שעם נכנע מתוך מורך לב לשחצנות ולתובענות היהודית, הוא מוותר על העוצמה הכבירה שברשותו, מכיוון שעוצמה זו אינה מושתתת על הערכת ההמון, אלא על הוקרה וכיבוד הגאוניות ועל התעלות והתרוממות הנפש שהיא מעניקה.
אדולף היטלר: "מאבקי". הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1925, והכרך השני בשנת 1926. הספר בעברית: "פרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלר". תרגום דן ירון. עריכה מדעית פרופ' משה צימרמן וד"ר עודד היילברונר, אקדמון, י-ם תשנ"ב., עמ' 120
קיימת מילה, המבטאה בצורה כה נפלאה את התנהגות האדם ברוח זו: מילוי חובה; היינו לא לשאוף לסיפוק העצמי, אלא לשרת את הכלל,
לתפיסה היסודית, ממנה נובעת גישה מעין זו, אנו קוראים - להבדיל מאנוכיות ותועלת עצמית - אידיאליזם. פירושה של זו אך ורק כושר ההקרבה העצמית של הפרט למען כלל החברה, למען זולתו.
אך כמה חשוב הדבר, לשוב ולהכיר בעובדה, שהאידיאליזם איננו ביטוי רגשי מיותר, אלא היה, הינו ויהיה התנאי המוקדם האמיתי, למה שאנו מכנים תרבות אנושית, וכי הוא, מתחילה ולבדו ברא את המושג "אדם", מעמדו של הארי בעולם נובע מאמונה עמוקה זו, והעולם מצידו חייב לה את האדם, מאחר שהיא לבדה יצרה מתוך רוחה הצרופה את כוח היצירה, שבהתמזגות כוח הזרוע עם חוכמה גאונית הקימה את מצבות הזיכרון לתרבות האנושית.
בלא אמונה אידיאליסטית, הכישורים הרוחניים המזהירים ביותר, נותרים רוחניים בלבד, כעין מראה חיצוני, חסר ערך פנימי, ונטולי כוח יצירה.
אדולף היטלר: "מאבקי" י-ם תשנ"ב, עמ' 69
אין נאורות יותר מהזדהות עם סבל. ולכן הנה כמה מילים על הסבל האנושי:
מִסְכֵּנוּת אוּמלָלוּת
מִסְכֵּן הִיטְלֶר,
לָא הִגְשִׁים אֵת מַטְּרַת חַיָּיו.
מִסְכֵּנָה אֶוָה בְּרָאוּן,
אֵת חַיֶּיהָּ אִבְּדָה בִּשְׁבִילוֹ.
מִסְכֵּן הַכֶּלֶב בְּלוֹנְדִי,
גַּם הוּא שִׁלֵּם בְּחַיָּיו.
מִסְכֵּן הִיטְלֶר,
בְּצַוָּאָתוֹ כָּתַב:
"יֵשׁ לְהַמְשִׁיךְ בַּמְּשִׂימָה,
אֵת הַיְּהוּדִים יֵשׁ לְהַשְׁמִיד."
מִסְכֵּן הַמֻּפְתִּי,
חֲבֵרוֹ שֶׁל הִיטְלֶר.
מִסְכֵּן אָמִין אֶל חוּסֵיינִי.
מִסְכֵּנִים הָעֲרָבִים.
הַמֻּפְתִּי לֹא הִגְשִׁים אֵת חֲלוֹמוֹ,
מִסְכֵּנִים הָעֲרָבִים. פְּלִיטִים.
מִסְכֵּן עָרַאַפַת,
הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:
"לִירוּשָׁלַיִם הוֹלְכִים
מִילְיוֹנֵי שָׁאהִידִים."
דִּין מֻחָמַד בַּסַּיִף.
דִּין עָרַאַפַת בַּשַׁאהִיד.
* * *
משפט בלי משפט
[נדפס במדור "מכתבים" למערכת "ידיעות אחרונות" מיום 29.5.08]
כל עוד אולמרט מכהן כראש ממשלה, מושקעים מאמצים אדירים, חובקי עולם, להביא לכתב-אישום נגדו. דומה שאין כוח ואין סמכות בעולם שיוכלו למנוע את הגשת כתב האישום גם אם יהיה מלא חורים כגבינת אמנטל.
אולם מה יקרה למחרת הגשת כתב אישום והתפטרותו של אולמרט? כלום. כלום בריבוע. מרגע שאולמרט לא יהיה ראש ממשלה כל נושא התביעה נגדו, והמשפט שעלול להימשך שנים אחדות, יעברו לתחתית העמודים האחרונים של התקשורת ולא יעניינו כמעט איש מלבד הפרקליטים. מרוב צעדים משפטיים ישכחו האנשים במה מדובר, בין אם אולמרט יורשע ובין אם יזוכה, התקשורת והציבור לא יעסקו בכך, כי ראשו של האיש הפוליטי כבר הותז בעצם הגשת כתב האישום.
לכן חשוב לדעת כי המשפט של אולמרט אינו נערך בעתיד, אחרי הגשת כתב האישום, אלא עכשיו, בחתירה להדחתו. זה המשפט וגם גזר הדין, המתחיל ומסתיים בהגשת כתב האישום. כל השאר, שנדמה שהוא לפנינו, הוא כבר מאחורינו, ועלול לעניין אותנו מחר כשלג דאשתקד.
אהוד בן עזר, תל אביב
קוראינו ודאי זוכרים כי הרשימה הפובליציסטית בשלמותה, ולא מקוצרת כמכתב למערכת, שאמנם מחזיק את עיקרי הדברים – נדפסה בגיליון 347 מיום 29.5.08 בשם: "הפרדוקס של הגשת כתב אישום נגד אולמרט"
* * *
ה"אולמרטיזם" כמנוף לניקוי אורוות
הסופר אהוד בן עזר, סובר [מכתבים למערכת "ידיעות אחרונות", 29.5.08]: "המשפט וגזר הדין של אולמרט, נערך כבר עכשיו ולא בעתיד, עת אולמרט יעניין אותנו כשלג דאשתקד."
פוליטיקאים המובילים אותנו [לאן?] דוחפים את ידם לכיסי התורמים ושודדים את קופת המיסים שלנו.
לדעתי, התנהלותם המעוותת, נהנתנותם, התנשאותם, שטחיותם, פזיזותם, דבקותם לכיסא, חוסר ערכיות ויושרה, שחיתותם, ניהולם הכושל והמפגר של כל שהופקד בידם לשרתנו, מצדיקים את זעקתנו ודרישתנו לנצל את תופעת ה'אולמרטיזם' כמנוף לניקוי אורוות השלטון ומוסדותיו, מהראש בממשלה, דרך אתרוגיהם בתקשורת ועד לזנב בשלטון המקומי.
"להקים את המדינה מחדש," אלו המילים היתומות שיהפכו עקב האולמרטיזם למעשים. סוף כל סוף!
מרדכי בן חורין
סביון
* * *
אולמרט לחוקרים:
חרגתם מכל נורמה של משטרה הוגנת
מאת שירות "הארץ"
בפתיחת החקירה השנייה של רה"מ, האשים אולמרט את חוקריו בהדלפות לתקשורת. "מה שקורה הוא דבר בלתי נסבל במדינה שומרת חוק."
חלק מתמליל החקירה השנייה של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, פורסם אתמול (שישי) בערוץ 10. בתחילת הדברים, האשים ראש הממשלה את המשטרה בהתנהגות לא מקצועית בפרשה. "מה שקורה בימים האחרונים הוא דבר בלתי נסבל בכל מדינה שומרת חוק," אמר אולמרט.
ראש הממשלה המשיך בטענותיו כלפי השוטרים: "אתם מפמפמים את התקשורת ומדליפים בלי סוף ומנהלים פה קרב תקשורתי שחורג מכל נורמה מקובלת שיכולה לאפיין משטרה הוגנת."
אולמרט התייחס בדבריו גם לנהג הלימוזינה, אבי שרמן, שטען כי העביר כספים לראש הממשלה. "מופיע מטורף שלא צריך שתי דקות כדי לראות שעל הסף הוא מעורר חוסר אמון מוחלט והכול מפורסם בעיתונים וכל זה נעשה על ידיכם," אמר ראש הממשלה בחקירה.
בהמשך, האשים אולמרט את המשטרה כי נהגה בחוסר הגינות בחקירה הראשונה תוך ניסיון להטעות אותו בצורה בלתי הוגנת לחלוטין. "שאלתם אותי שאלות על מעטפות של כסף שקיבלתי מטלנסקי. אילו הייתם שואלים אותי האם טלנסקי נתן לי פעם או פעמיים או שלוש פעמים, אינני זוכר כמה, כיסוי של הוצאות על הופעות שהיו קשורות בעניינים שהוא היה מעורב בהם, אני לא הייתי מכחיש לרגע אחד. אילו היה מדובר בסכומים שוליים ששולמו עבור הוצאות באירועים שהוא היה קשור בהם, כפי שהוא דיבר עליהם, אבל לא על זה שאלתם. יש לי כוונה לדרוש שבנוסף להקלטה, השאלות והתשובות שלי תירשמנה," דרש ראש הממשלה.
בתגובה אמר ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, תת ניצב שלומי אילון, כי הוא מתחייב שהצוות הזה לא הדליף.
אולמרט ענה: "תואיל לקיים חקירה על ההדלפות."
ואילון סיכם: "לא באנו להתנצח. באנו לנהל חקירה."
לאחר אותה חקירה פירסמה המשטרה הודעה, בה נמסר כי "משטרת ישראל דוחה בתוקף ורואה בחומרה כל ניסיון לייחס לה הדלפות מחקירת ראש הממשלה, שכן צוות החקירה בראשות תת ניצב שלומי איילון, מבצע מלאכתו באופן מקצועי ואחראי, הרחק מאור הזרקורים, במטרה להגיע לחקר האמת."
הארץ און-ליין, 31.5.08
* * *
בשבוע הספר – 28.5-7.6
ובתל אביב – שוב בכיכר רבין!
הכינו מלאי קטן של –
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, והופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!
להשיגו בכל דוכני הוצאת "מטר" בשבוע הספר ברחבי הארץ!
אהוד ערב טוב,
ברכות לבחירתו של ספרך המקסים "דודו פאפל" לספר השלישי האהוב על תלמידי כיתות א-ג במצעד הספרים השנתי תשס"ח.
בתודה ובברכה,
אוֹדֶיָה מֵל
מדריכה מחוזית לאוריינות ולספריות
29.5.08
* * *
עוד נתגעגע לאולמרט
וכולנו נאכל את החרא שבישלו לנו אויביו
* * *
ד"ר גיא בכור
פיגמליון, הזיות, פתווא נשכחת, והשלום עם סוריה
צר לי, זה לא עבד, ולעולם לא יעבוד, כי, אתם כבר מבינים, השלום שלנו הוא הסיוט שלהם, ומה שנתפס כסיוט בעיניהם, כמו דמוקרטיה חסרת אחריות וחסות אמריקנית, הוא החלום שלנו. זו הסיבה שרדיפת השלום שלנו נתפסת כמאיימת, כמפחידה וכבזויה אצל הצד השני. היא נתפסת, בצדק, כתכתיב, כדיקטאט, כאיום. השלום שלנו הוא הזייה מתוקה מגן העדן, כשם שמבחינתם אנחנו הזייה מהגיהינום. החלום שלנו הוא הסיוט שלהם.
פיגמליון היה פָסָל צעיר ומוכשר, אשר התגורר, לפי המספר המיתולוגי אובידיוס, באי קפריסין. פיגמליון הקדיש את כל כישרונו הגאוני בעיקר לפסל אחד, בדמות אישה. למרות שנשבע שלא להתאהב באישה ולא להינשא, עבד פיגמליון על הפסל האגדי הזה כל כך הרבה, ובכזה כישרון, עד שיצר את הפסל היפה ביותר בעולם. זה היה פסל מושלם, וכל יום עידן אותו פיגמליון עוד ועוד, שיפר אותו, קישט, ומילא בו את כישרונו. כל מי שראה את הפסל, נשימתו נעתקה. זו היתה האישה המושלמת.
ואז קרה לאמן דבר מוזר: הוא התאהב אהבה עזה ביצור שזה עתה יצר במו ידיו. הצעיר היהיר הזה התאהב בפסל שחצב, כליל השלמות. אלא שכאן החלה התקופה הקשה בחייו של פיגמליון: הוא נישק את הפסל בשפתיו, אך זה נשאר דומם, הוא ליטף, חיזר, הלביש והפשיט, אך שום דבר. פיגמליון היה מביא מתנות קטנות לאהובתו הדוממת, אשר לה סגד ביום ובלילה, לשווא.
האהבה המוזרה הזו הגיעה לבסוף לאוזניה של אלת האהבה, ונוס, שעזרה לפיגמליון ההוזה בכך שהפכה את הפסל לנערה חיה בשר ודם. ונוס עצמה הגיע לחגיגת הכלולות של פיגמליון ואהובתו, גאלאתיאה. כל שידוע מן המיתולוגיה היוונית שנולד להם בן אחד, ושמו פאפוס, ומכאן השם העיר הידועה בקפריסין. זהו אחד מסיפורי האהבה הנודעים ביותר בתולדות המין האנושי, מקור השראה לאין סוף יצירות, שהידועה שבהם היא כמובן "גבירתי הנאווה", שם מבקש פרופ' היגינס, המערבי, האריסטוקרטי, לעצב מחדש את דמותה של פרחחית רחוב למעלת גברת, ואז הוא גם מתאהב בה.
יכול להיות שגם יחסי האהבה-שינאה שלנו עם העולם הערבי כה טעונים? שאנחנו, הישראלים, סוג של פיגמליון אך הפוך?
פיגמליון בסיפור מעצב קודם את הפסל, משפר ומעדן, ודרך כך הוא מתאהב בו, להגיע איתו לשלום. אנחנו הישראלים קודם רצינו לעשות שלום עם העולם הערבי, ודרך כך לשפר ולעדן אותו. אכן, אנחנו פיגמליון, אך הפוך.
כשחושבים על זה, בכל התהליכים שלנו מול העולם הערבי, דיברנו על שלום איתו, אך בעצם רצינו לשנות אותו, לעדכן אותו, לשפר אותו. במלחמת לבנון הראשונה דיברנו על שלום עם לבנון, אך רצינו לשנות את המבנה העדתי במדינה, לנתק אותה מסוריה, להעלות מחדש את המארונים, להוריד את המוסלמים, לסלק את הפלסטינים, ומה לא.
בתהליך אוסלו רצינו לשנות את הפלסטינים, להביא להם הנהגה חדשה מבחוץ, להפוך אותם לדמוקרטים, למערביים, וכמובן למעריצים גדולים שלנו.
ב"מזרח התיכון החדש" רצינו לבטל גבולות באיזור, לשנות מנהגים, להמליך דמוקרטיה ולסלק דיקטטורים. הבאנו לאיזור ועידות כלכליות כאילו מדובר באירופה, משקיעים זרים, ודיברנו על joint ventures, – מיזמים, תעלות ימים משם ללא כלום; רכבות רפאים מאי שם לאין מקום; פרוייקטים ותוכניות.
במלחמת לבנון השנייה, לא מזמן, רצינו, שוב, להעלים את חיזבאללה, להוריד את השיעים, להעלות את הסונים, לנתק את סוריה ואיראן מלבנון, ומה לא.
ועכשיו, כמיטב מסורת האיוולת, אנו עושים זאת שוב! לא שלום עם סוריה אנחנו מבקשים, אלא לשנות את הסורים. לנתק בין סוריה לבין איראן, בין סוריה לבין השיעים בלבנון, בין סוריה לבין עיראק, ולהשאיר את העלווים בשלטון לנצח. מה אתם יודעים. אנחנו רוצים בעצם להיכנס לאש התופת הבוערת בין השיעים לסונים, ואנחנו, כן אנחנו, הזעירים, נשנה את מהלכה.
בכל המקרים האלה שום דבר מכל אלה לא היה צפוי לקרות, כמובן, וגם לא יקרה, אלא התרסקות חוזרת שלנו. שכן בכל המקרים האלה, עליהם שילמנו את המחירים היקרים ביותר, יצאנו, אנחנו הישראלים הזעירים, נגד הגל המזרח התיכוני, נגד איתני הטבע החברתיים-דתיים, ונגד כל המוסכמות. התנפצנו, כמובן, על חופי האשליות שלנו, התרסקנו על שרטוני האילוזיה וההונאה העצמית.
לא שלום עם הערבים אנו רוצים, אלא עם ערבים אחרים, כאלה שכבר הונדסו על ידי ההנדסה הגנטית שלנו, מישהו שדומה לנו. במילים אחרות – אנחנו רוצים לעשות שלום עם עצמנו. משהו אירופי, נאור והגיוני; המלך חוסיין כזה. ואם הערבים לא אוהבים אותנו, אנחנו נעשה סרטים בערוץ 2, שהם ממש לא יכולים לעצור את ההתאהבות בנו.
צר לי, זה לא עבד, ולעולם לא יעבוד, כי, אתם כבר מבינים, השלום שלנו הוא הסיוט שלהם, ומה שנתפס כסיוט בעיניהם, כמו דמוקרטיה חסרת אחריות וחסות אמריקנית, הוא החלום שלנו.
זו הסיבה שרדיפת השלום שלנו נתפסת כמאיימת, כמפחידה וכבזויה אצל הצד השני. היא נתפסת, בצדק, כתכתיב, כדיקטאט, כאיום. השלום שלנו הוא הזייה מתוקה מגן העדן, כשם שמבחינתם אנחנו הזייה מהגיהינום. החלום שלנו הוא הסיוט שלהם.
מהסיבה הזו זה פשוט לא יקרה, גם לא בסיבוב הבא של "עיצוב המזרח התיכון" שלנו, עם סוריה. כאילו הממלכה הסורית המתינה כל חייה לרגע שבו יבואו הישראלים האלה, כדי לטפח ולמערֵב אותה עם הטכנולוגיה שלהם, ההיי-טק והציוניזמוס שאין לו מעצורים.
שסוריה תתנתק מהשיעים ומחיזבאללה, כפי שאנחנו "דורשים"? איך אנחנו בכלל מעלים בדעתנו אפשרות כזו?
כאשר תפס חאפז אלאסד האבא את השלטון בסוריה, כבן הכת העלווית השולית והמנודה בסוריה, היה זה ועודנו, דבר מלאכותי; זמני. הרוב הסוני במדינה נוטר טינה לעלווים ולשלטון הדיקטטורה שלהם, ועוד יבוא איתם חשבון. המנהיגות הסונית, ותנועת האחים המוסלמים, לא ראו בעלווים מוסלמים בכלל, כמוהם כמו הדרוזים, לדוגמה. כאשר כינה מנהיג האחים המוסלמים בסוריה, סעיד חווא, את משפחת אלאסד שהם "כופרים", הוא לא התכוון שהם לא אסלאמיים, נניח כמו מובארק, אלא שהם פשוט לא מוסלמים.
איש מבין כוהני הדת הסוניים בסוריה לא היה מוכן להכריז שהעלווים הם מוסלמים בכלל, ומצוקת הזהות של העלווים במדינה גדלה. זו היתה מבוכה גדולה, שכן החוקה דרשה שהנשיא יהיה מוסלמי.
מי שנחלץ לעזרת אסד היה דווקא לבנוני-שיעי, יליד איראן, האימאם מוסא סאדר, אשר ביולי 1973 הסכים לפרסם פתווא, פסק הלכה, שהעלווים הם מוסלמים נאמנים לכל דבר, חלק מן האסלאם השיעי באסכולה האימאמית. הפתווא הזו הצילה למעשה את העלווים מגורל המנודים שהיו בו תמיד, ואיפשרה את שלטון משפחת אסד מאז ועד היום. היה זה שיעי, יליד איראן, שנחלץ לעזרת העלווים, ואת זה הם לא ישכחו לעולם. הם חבים חוב של כבוד לשיעים של לבנון, חוב דמים, במיוחד במזרח תיכון שהולך ומתייצב לפי פרמטרים דתיים.
הפתווא הזו היא זכות הקיום של העלווים, אשר ממילא מרבית הסונים רואים בהם כיום כמתלכדים עם השיעה. חלק מכוהני הדת העלווים כבר לומדים ומשתלמים בעיר קום שבאיראן, דבר שכמובן מחזק את הקשר העלווי-שיעי.
מוסא סאדר יסד לימים את מיליציית אמל השיעית בלבנון, ונעלם בלוב בשנת 1978. רוחו היא רוח חיזבאללה, והוא נחשב עד היום לאב האגדי המייסד של "מפלגת האל" בלבנון. העלווים בסוריה זוכרים זאת יום-יום. אז איך מצפים אצלנו, מי שמצפה, ש"סוריה תתנתק מחיזבאללה"? שוב אנחנו, והזיות הקיץ שלנו; פיגמליון, אך אללי, הפעם ללא שום ונוס, שתציל אותנו קודם כל מעצמנו.
29.5.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
לצערנו, החל מ-1 ביוני ייעשו מאמריו של ד"ר גיא בכור אצלנו נדירים וזאת לאחר שחלק מהאתר שלו יינתן רק בתשלום, והקוראים יכולים לפנות אליו ישירות.
* * *
למה הצלילים מחוץ להיכל צורמים כל כך?
אהוד שלום,
כל מילה שלך על מאהלר והשישית שלו ביטאה בדיוק את מה שחשתי אני בהאזנה אמש לקונצרט [גיליון 347]. מעבר ליצירה הכבירה עצמה, שכל האזנה חוזרת לה, בעיקר מעל גבי תקליטור – מגלה בה עולמות חדשים ומעוררת רגשות מחודשים, ראיתי-ראית בהיכל מה זה מנצח-מנהיג, מה זו תזמורת-ממושמעת, המנגנת כאיש אחד וככלי אחד (כולל הפטיש האימתני).
ואתה מהרהר בינך לבין עצמך, למה אין לנו מנהיגות שכזאת ושרביט מנצחים שכזה גם מחוץ לכותלי היכל התרבות, למשל – בלשכת ראש הממשלה בירושלים? למה הצלילים ברחוב, בכנסת, בממשלה-לא-ממשלה צורמים כל כך?
ובהזדמנות זו – ברכות לישראל הר, לרגל צאת ספר שיריו "סליחה". נפלא, מקסים, מרגש!
יוסי אחימאיר
* * *
כן, מחורר כגבינת אמנטל
אהוד בן עזר היקר,
כתב האישום נגד אהוד אולמרט מחורר כגבינת אמנטל? [גיליון 347] וכושר ההרתעה של ישראל מאז מינויו לראש הממשלה אינו מחורר כגבינת אמנטל? והסיבות למינוי של הירשזון לתפקיד שר האוצר ופרץ לשר הביטחון לא היו מלאות חורים כגבינת אמנטל? ומנהיגותו במלחמת לבנון השנייה לא היתה מחוררת כגבינת אמנטל? ואמון הציבור בראש הממשלה אינו מחורר כגבינת אמנטל? ואם יוגש כתב אישום, ואהוד אולמרט יצנח לתחתית עמודי העיתון, אז זו סיבה מספיק טובה לא להגיש נגדו כתב אישום?
האין טיעונך מחורר כגבינת אמנטל?
שחר-מריו מרדכי
אהוד: נגד אהוד אולמרט לא הוגש עדיין כתב אישום וספק אם יוגש, ואהוד אולמרט גם לא מונה לראש ממשלה אלא נבחר על ידי אזרחי ישראל בבחירות דמוקראטיות, וזכותו וחובתו למלא את תפקידו מבלי שיטרידוהו פרשיות מפוקפקות מן העבר, שעל חלקן חל ודאי גם חוק התיישנות, ואשר מועלות בכוונת זדון בידי אינטרסנטים, השואפים לבטל את רצון הבוחר ולהעיף את אולמרט מראשות הממשלה באמצע הקדנציה על סמך עדותו של ז'וליק מארה"ב, שעוד יתברר שהיא אכן מחוררת כגבינת אמנטל, ועוד איך!
כך, למשל, החוק בצרפת, המעניק חסינות לנשיא ודומני גם לראש ממשלה במשך כל תקופת כהונתם מפני פתיחת חקירות כאלה מן העבר. ויש בכך היגיון, אחרת הדמוקראטיה הישראלית תתקשה לפעול כי ברור שגם על ראשי הממשלה שאחרי אולמרט יפתחו ג'ורה ויקיימו קמפיין פוליטי, תקשורתי ומשפטי להדחתם. ותאמין לי, יש חומר. על כל אחד אפשר למצוא חומר, בייחוד עכשיו, שעישון הסיגרים נחשב אף הוא לחטא כבד.
לצערי אתה פשוט מוסת על ידי העיתונות.
* * *
ברכות למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס
שנמצא במוסקבה – על קבלת פרס תֶמִיס, פרס אלת הצדק לשנה זו, פרס לטוהר המידות ולמלחמה בשחיתות – מטעם לשכת עורכי הדין במדינה הבלתי-מושחתת רוסיה – על פועלך הביקורתי במדינה המושחתת ישראל!
נ.ב.
וברכות גם על התחמקותך האלגאנטית בשיחה ישירה עימך למוסקבה ב"בקול ישראל" (גל ב', לפני הצהריים, יום שישי 30.5.08) – משאלת המראיינת – מה דעתך על מה שקורה עד היום ברוסיה, שבה נרצחים עיתונאים שמתנגדים למישטר. אבל לעומת זאת, אלו דברים נפלאים על ביעור השחיתות בישראל השמעת בשידור! שום פוליטיקאי מקצועי לא היה מתבייש בהם!
ועוד נ.ב. אחד
עלה בדעתנו לשאול אותך בהזדמנות מוסקבאית זו – מה דעתך שננהיג גם בארץ מתן "אות סטאלין" למלשינים, לא חשוב מי הם ומה עברם הפלילי והפוליטי – אלא ממש כמו שהיה בתקופות הטובות ההן ברוסיה – שבנים מסרו על הוריהם, ובני משפחה על בני משפחותיהם, ושכנים על שכניהם, וידידים ואויבים על ידידיהם ואויביהם ומלאה הארץ משפח כמים לים מכסים!
* * *
יואל נץ: דברי פרידה מאדם ברוך ומטומי לפיד
ישבתי מול המחשב לחלוק את תחושותיי עם קוראי המכתב העיתי בעקבות הסתלקותו של אדם ברוך, והנה התבשרתי על מותו של יוסף (טומי) לפיד. בחינת "עוד זה הולך וזה בא..."
לבד מן הצער הכן שאחז בי בהיוודע דבר מותו של אדם ברוך והידיעה, שפורסמה היום כי טומי לפיד הלך בעקבותיו, ניעורה בי גם תחושה של החמצה ואובדן, של מעין שיח אשר נקטע בעיצומו עם אנשים חכמים כל כך ושונים כל כך זה מזה. ככל, שבין השאר – היטיב טומי לפיד לבטא את סלידתי ממידת טפילותם של החרדים הניזונה מאורחות חיינו בארץ הזאת – ידע אדם ברוך לעורר בליבי אמפתיה כלפי שומרי המצוות, בשעה שהיה מסביר בלשון השווה לכל נפש מעל גבי העיתון בעיות הלכתיות למיניהן, אשר הטרידו את פשוטי העם.
יחסר לי מאוד "השבוע שלי", טומי לפיד, עם קולך ועם השגותיך רוויות ההומור...
יחסר לי מאוד "שישי" שלך, אדם ברוך, עם "יקירתי" האניגמאטית בסיומו...
השקפת עולמי שונה מזו של אדם ברוך. באורח פלא נשתמר בין ניירותיי גזיר עיתון משנת 1999 עם אחת מרשימותיו האופוריות לקראת הקמת המדינה הפלסטינית ולקראת השלום שיכון בין מדינותינו, ואל גזיר העיתון מהודק העתק מכתב ממני אליו:
אדם ברוך: מוזיאון הזיכרון הפלסטיני, כמו שלנו
"שישי", "מעריב", 1.10.99
הרשות הפלסטינית חנכה בשבוע שעבר מוזיאון זיכרון המוקדש לתרבות ולהיסטוריה הפלסטינית: תיעוד ואובייקטים מהמרד של 36', ממלחמות 48' ו-67' ומתחילת הממשל העצמאי ב-94'. ולא נופתע מהדימיון העז שיתהווה בין המוזיאון הפלסטיני למוסדות זיכרון ישראליים כגון מוזיאון צה"ל, בית התפוצות ויד ושם, ובין הספרות הקטלוגית של המוזיאון הפלסטיני החדש לספרות הקטלוגית של מוסדות הזיכרון הישראליים; ובעוד כ-50 שנה יקומו מתוך הפלסטינים "היסטוריונים חדשים" שיערערו את הזיכרון הפלסטיני הממוסד – ועד אז המוזיאון החדש הזה יתקיים על בסיס "הצדק והטוהר הפלסטיניים", כי כך נולדת מדינה, כך מגובש עם, כך נתפר זיכרון. רק כך. אי אפשר לעשות את כל אלה עם "היסטוריונים חדשים". הם הגל המאוחר. והישראלי, במוזיאון הפלסטיני החדש, ייראה כפי שנראה הערבי במוסדות הישראליים המקבילים, מראשית שנות החמישים ועד לאחרונה: רע, חד-ממדי, סטראוטיפי. אין אפשרות אחרת. רק כך חונכים ישות לאומית: אדמתנו, דם בנינו, העולם כולו נגדנו, האור והחושך.
וערפאת המביט קדימה כבר ירסק לאחור את חלקם של מתנגדיו הפוליטיים (שיח' יאסין, חמאס וכדומה) במוזיאון הזיכרון הפלסטיני. ימזער אותם. רק ערפאת ואנשיו עשו את המהפכה. הם ההיסטוריה. כך היו האצ"ל והלח"י בהיסטוריה שנכתבה על ידי ההגנה.
כלומר, לפי שעה, הקרב הפנים-פלסטיני על הזיכרון כבר הוכרע. אבל בעוד, נאמר, שנתיים, שיח' יאסין יחנוך מוזיאון זיכרון פלסטיני אלטרנטיבי בבגדד או באינטרנט.
למר אדם ברוך שלום רב!
בימי השואה, ואני ילד-פליט בברה"מ, לומד בביה"ס, בין שאר העובדות ההיסטוריות על כך שבוגדאן חמילניצקי היה גיבור מהולל ומשחרר האיכרים הקוזאקים מעול השעבוד הפולני.
לאחר שתמה בשעה טובה המלחמה – אני לומד בשעורי ההיסטוריה בפולין המשוחררת, שבוגדאן חמילניצקי היה בוגד, עריק מהצבא הפולני ומורד נפשע.
בהגיעי לבסוף שבע-תלאות אל חוף המבטחים של ארץ-ישראל למדתי עד מהרה שבוגדאן חמילניצקי ימ"ש נמנה על גדולי צוררי עמנו.
לא ברוסיה ולא בפולין לא קם עד עצם היום הזה היסטוריון חדש, שיערער כהוא זה את "הזיכרון הממוסד" של עמו, למרות שחלפו כבר מאז ימי חמילניצקי למעלה מ-350 שנה. האומנם, לעומתם: "...בעוד כ-50 שנה יקומו מתוך הפלסטינים 'היסטוריונים חדשים' שיערערו את הזיכרון הפלסטיני הממוסד..." – כפי שניבאת ב"שישי", מה-1.10.99?!
מסופקני מאוד, מר ברוך. היסטוריונים חדשים נובטים וצומחים באורח בלבדי אולי על הקרקע הפוסט-ציונית של העם הנבחר...
בכבוד ובהערכה רבה,
יואל נץ
יהא זכרך כלפיד, טומי...
יהא זכרך ברוך, אדם...
אהוד: נדמה לי שהעמדה של אדם ברוך מייצגת את ההשקפה הישראלית הלא-חכמה לפיה התהליכים הפוליטיים והלאומיים בקרב הערבים והפלסטינים דומים לאלה שלנו. כמה נחמד לשמאל הישראלי שהוא חושב שהערבים ממש כמוהו ולכן מוכרחה להיות להם מדינה עם דמוקרטיה ועם "היסטוריונים חדשים" כמו שלנו! – אבל מה לעשות שיש להם מדינות עם קנאות מוסלמית רצחנית מתגברת והולכת ועם המונים רעבים ללחם, עניים ממש, לא כמו אצלנו; זה מה שיש להם וזה העתיד שלהם – למעט אולי מדינות המפרץ, כל זמן שיש להן נפט. מה לעשות ששלום אפשר לעשות רק עם מנהיגים כמלך עבדאללה וכשליט מצרים מובראק, ולא עם "דמוקראטיות" ערביות.
אני לא כל כך התפעלתי מדיעותיו של אדם ברוך ולא מכתיבתו, שהחלה בראשית שנות השישים של המאה הקודמת בירושלים, ב"פי האתון" או ב"אתגר" – טורים של גיבוב מילים חסר משמעות אבל יומרני, שעליו חתם בפסידונים שאותם שכחתי ורק היה בהם המון צ'יצי'צ'יצ'י. אולי מישהו מהקוראים זוכר.
* * *
ציפי ליבני לא מעשנת סיגרים
היא מתאימה להיות ראש ממשלה
* * *
מור (מורבצ'יק) ליטמן
סיפור הגלוייה לחבר בירושלים מ-18 במרס 1940
אני מתייחס לכתבה שהופיעה ב"חדשות בן עזר" 340 מאת דבורה קוזבינר: "גלויה לז'יכלין – פולין, 3.9.1939". אביה יחיאל פלוצקי מתל אביב כתב גלויה זו יומיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה להוריו בפולין, שנכבשה על ידי גרמניה הנאצית. הבן דואג לשלומם, מעודד אותם ואת שכמותם, יהודי פולין, לא להתייאש, להחזיק מעמד בימים קשים אלה, ומביע תקווה לשמוע בשורות טובות מהם. הבן אינו מציע להושיט להם עזרה בעלייתם לארץ, שהרי ממשלת המנדט הבריטי הגבילה אז את העלייה לפלשתינה-א"י. הגלויה מעולם לא הגיעה לתעודתה. הוריו של יחיאל נספו בשואה. הגלויה נמצאת בידי דבורה ותצלום שלה צורף לכתבה.
התרגשתי לקרוא את הגלויה. מאז 1939 עברו כ-70 שנה. הגלויה ותוכנה הזכירו לי את עברי בהיותי פליט בווילנה ובקובנה בליטא העצמאית בשנים 1939-1940. אינני נוהג להפנים את רגשותיי (זה עוזר לי להתגבר על הזיכרונות הקשים), וברשותכם אנסה לתאר את המצב אז, טרם פלישת גרמניה לברית המועצות. מה הרגשנו באותם ימים כפליטים... ייתכן שהוריו של יחיאל היו באותו מצב כמונו, בטרם נרצחו על ידי הגרמנים ועוזריהם.
בהתאם להסכם הסודי ריבנטרופ-מולוטוב כבשה ברית המועצות בספטמבר 1939 את וילנה והעבירה אותה לליטא העצמאית. מיטב הנוער הציוני ומנהיגי הציונות כמו מנחם בגין מנהיג בית"ר, משה קליינבוים (סנה, אביו של סגן השר אפרים סנה), נתן ילין מור, לימים ממייסדי לח"י – ברחו מפולין המערבית שנכבשה על ידי גרמניה, לווילנה. גם לאחר שנסגר הגבול בנובמבר, החלה בריחה של יהודים רבים – ציונים, תלמידי ישיבות, גם מהאזורים "ששוחררו" על ידי הסובייטים, בדרך לא דרך, בחורף הקשה שפקד אז את האזור. רבים נתפשו על ידי משמר הגבול הסובייטי ונשלחו לסיביר.
אני למדתי בגימנסיה ובפקולטה לכימיה באוניברסיטה הפולנית בווילנה משנת 1931, מגיל ארבע-עשרה. כאשר נכנסו הסובייטים לעיר הולדתי החלטתי בלב כבד להיפרד מההורים היקרים ומהמשפחה ולהגיע לווילנה במטרה לעלות לפלשתינה-א"י, אולי בעזרת שתי אחיותיי שעלו לארץ בתחילת שנות השלושים. השתייכתי לתנועת נוער ציונית משחר נעוריי, להוריי הייתה חנות בדים וזה היה עלול לפגוע בהתקדמות שלי ככימאי, מקצוע שכל כך קשה היה לרכוש אותו באוניברסיטה האנטישמית. מעמדי בליטא היה פליט, כמו יתר הפליטים מפולין הכבושה.
בקובנה, בירת ליטא, היו אז שגרירויות של מדינות רבות מאירופה ומעבר לים. אנו הפליטים עשינו מאמץ עילאי לברוח מליטא. לא האמנו שליטא תישאר מדינה עצמאית. לסובייטים היו אותו זמן בסיסים צבאיים בליטא. היה ברור לנו שליטא תסופח לברית המועצות כמו לטביה ואסטוניה או שהגרמנים יפלשו לליטא, השכנה ממזרח לפרוסיה הגרמנית. התדפקנו על דלתות השגרירויות והקונסוליות לקבל סרטיפיקט, רישיון עלייה לפלשתינה-א"י, ויזה לארצות הברית, ליפן, לדרום אמריקה, לשוודיה ועוד. ממשלת המנדט הגבילה את העלייה לארץ, לאמריקאים הייתה התשובה "קווטה", מכסה. "תבוא בעוד ארבע שנים." ובבדיחות הדעת שאלנו "באיזו שעה?"
שלטונות ליטא ראו בבורחים פליטים ופיזרו אותם בפריפריה. אני הצלחתי להישאר בעיר הבירה, קרוב לשגרירויות. קיבלתי דרכון חוץ פולני בשגרירות הבריטית. האפשרות היחידה שנשארה לי לצאת מליטא היתה לקבל סרטיפיקט לפלשתינה-א"י כסטודנט באמצעות האוניברסיטה בירושלים. אני שלחתי את המסמכים שלי לאוניברסיטה, דודיי בארצות הברית שלמו לאוניברסיטה שכר לימוד (כנראה תשע לירות שטרלינג) ואני חיכיתי לרישיון עלייה.
הזמן דחק. עשיתי מאמצים לזרז את התהליך הקשור בביורוקרטיה. חברי לספסל הלימודים בגימנסיה (היו ספסלים ולא כיסאות) ברוך (בוצ'יק) אוז'ך, לימים אגוזי (תרגום מפולנית), עלה לארץ ב-1937 כסטודנט לאוניברסיטה בירושלים. במסגרת המאמצים שלחתי לו גלויה ובקשה נמרצת לעזור לי להשיג את הסרטיפיקט.
כל יום נמשך כשנה. פחדתי מהנאצים (היו שמועות שבהתאם להסכם ליטא, בגלל קרבתה לפרוסיה, גרמניה אמורה לפלוש אליה). חששתי מהסובייטים שאמורים היו לספח את ליטא שהרי ב-1939 עזבתי אותם שלא כחוק. ואכן במאי 1940 הייתי עד לכניסת הטנקים לקובנה. הסובייטים איפשרו לנשיא ליטא לברוח לדרום אמריקה. ליטא סופחה לברית המועצות הקומוניסטית – עד לפלישת גרמניה הנאצית כעבור שנה ב-1941. למרות כל המאמצים לא הצלחתי לברוח מליטא, עברתי את השואה בגטו וילנה ובפרטיזנים (אבל זה כבר סיפור אחר).
את הגלויה המצורפת כתבתי לחברי בירושלים ב-18 למרס 1940 בעברית. חברי לא ידע עברית לפני עלייתו לארץ. בגימנסיה למדנו בפולנית. אני ידעתי עברית ודיברתי עברית. ב-1931 סיימתי בית ספר עממי (של רשת החינוך "תרבות") בעיר הולדתי דוד-הורודוק על יד פינסק. היו לנו מורים מצוינים ואציין פה לשבח את מנהל בית הספר אבראשה אולשנסקי ואשתו לאה (טייטלבויים), שהנחילו לנו את השפה העברית, אנו התלמידים דיברנו בינינו עברית גם בבית. אני חושב שניתן לקרוא את הגלויה ואין צורך לחזור על תוכנה. רואים גם בבירור את חותמת הדואר של קובנה ושל הצנזור של ממשלת המנדט.
את הגלויה קיבלתי מחדווה וורשביאק מורה ירושלמית, בתו של חברי אוז'ך ז"ל, אשר שומרת על הארכיון של אביה. הוא לא סיפר לה על הוריו והמשפחה בווילנה ואני כבן בית אצלם שם ופה ספרתי לה ולאחיה פרטים על המשפחה שנספתה בשואה עם כל יהודי ירושלים דליטא.
אהוד: לאה אולשנסקי לבית טיטלבום היתה אחותו של ברוך טיטלבום, מביאליסטוק, אביה של אשתי יהודית. בנדודיהם מזרחה, לאחר כיבוש ורשה בידי הנאצים, שהו יהודית והוריה גם בעיירה דוד הורודוק, וכאן בארץ הוזמנו פעמים אחדות לכינוסים של יוצאי אותה עיירה, שמרבית יהודיה הושמדו בידי שכניהם עוד לפני בוא הגרמנים לעשות את המלאכה. במפגשים האלה היכרנו את ליטמן מור, המלא חיוניות, והוא סמל לכך ש"ניצולי השואה" לא רק שלא חיו כאן בארץ בעוני ובמסכנות אלא הם מן הבונים החשובים של מדינת ישראל, כל אחד בתחומו.
*
לד"ר עדינה בר-אל שלום רב,
תודה על תשובתך למכתבי. למדתי והשכלתי מהמידע שהעברת. כאיש וילנה אני חסיד היידיש. ברשותי כ-800 אמרות ביידיש שהיו שגורות בפי יהודי אשכנז במזרח אירופה, ומי שמתעניין בפולקלור היהודי לפני השואה ימצא בהן עניין.
כנראה שבמכתבך נפלה טעות של "הבחור הזעצער". לחמת העולם השנייה פרצה ב-1 בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה לפולין. הסובייטים נכנסו לווילנה ב-18 בספטמבר ואז הפסיקו העיתונים ביידיש להופיע במתכונת הקודמת.
ומעניין לעניין אני צריך להסביר לקוראים בעברית מה הפירוש של "הבחור הזעצער". לפני השימוש בהיי-טק, היו מדפיסים באמצעות אותיות מתכת (עופרת). פועל הדפוס היה מכניס את האות המתאימה לטקסט. (להכניס – ביידיש איינזעצען). לפעמים היה פועל הדפוס (בדרך כלל גבר) טועה ומחליף את האות המתאימה באות אחרת. לטעות זו קוראים טעות דפוס להבדיל מטעות כתיב הנובעת מחוסר שליטה של הכותב בכללי הכתיב. את טעות הדפוס היו מטילים על פועל הדפוס האחראי להכנסת אותיות הדפוס, ובפולקלור ביידיש קראו את הבחור המכניס – "אבאכער אזעצער".
בכבוד רב,
ליטמן מור
נ.ב.
בזמן השואה הייתי כלוא בגטו וילנה וב-1943 ברחתי לפרטיזנים. בגטו הייתי פעיל במחתרת נגד הנאצים ויחד עם יצחק קובלסקי, עובד-דפוס לשעבר, הדפסנו במחתרת כרוזים וכרטיסי מזון. את אותיות הדפוס הברחנו מבית דפוס בעיר ואני הייתי הבחור הזעצער.
לפני שנים רבות אירחנו בארץ קרוב-משפחה פועל דפוס שעבד בבית דפוס גדול בניו יורק. הוא היה הבחור הזעצער, ולימים בית הדפוס עבר להדפיס בשיטה החדשה. ארגון פועלי הדפוס בניו יורק היה חזק מאוד ולמרות שהיו לו עוד חמש שנים לפנסיה – לא פיטרו אותו. במשך חמש השנים האחרונות היה בא לעבודה אך לא מצאו בשבילו עבודה אחרת כתחליף לקודמת.
* * *
התנועה להקמת שלטון דיקטטורי וארץ נקייה משחיתות
קוראת להקמת דיקטטורה בישראל
שוב לא יהיה צורך בגיוס כספים
למערכות בחירות דמוקרטיות מושחתות-מטבען
דיקטטור ימנה ויקבע הכול
עושי דברו יוודאו ביצוע
לא תהיה עוד שחיתות שלטונית
רק מחנות מעצר אחדים בנגב לַמושחתים מתנגדי המשטר
וכל המכרזים להקמתם יאושרו ביושר על ידי דיקטטור
וגם עישון הסיגרים ייאסר
* * *
וינסטון צ'רצ'יל עישן סיגרים
הוא לא התאים להיות ראש ממשלה
(עד אשר הבליצקריג של היטלר העלה אותו לשלטון)
* * *
אהוד בן עזר
סופר מתועב זוכה לחשיפה מתועבת ב"הארץ"
ג'ונתן ליטל [לידסקי] אומר כי ישראל משתמשת בשואה "כדי להצדיק דברים שאי אפשר להצדיקם," ומתכוון למעשיה בשטחים. הוא משווה את פעולות צה"ל נגד הפלסטינים להתנהגות הנאצים, בתקופה שלפני עליית לשלטון, כלפי היהודים. "אנחנו לא יכולים להשוות את מה שקורה בשטחים לרצח עם, כמובן. אבל ישראל עושה שם דברים מפלצתיים. אם הממשלה היתה נותנת לחיילים יד חופשית, הם היו מתנהגים אפילו באופן גרוע יותר. כולם אומרים, 'תראו איך הגרמנים התייחסו והשפילו את היהודים עוד לפני השואה: הם קיצצו זקנים, השפילו אותם בפומבי והכריחו אותם לנקות את הרחובות.' אבל סוג כזה של התנהגות קורה בשטחים כל יום, כל יום מזויין. ועכשיו יש לכם דור שלם של רוסים משוגעים שלא איכפת להם משום דבר, והם בימין הקיצוני."
"ליטל אומר שאת מה שהוא יודע על הנעשה שם הוא שואב בעיקר מ'טיפוסים שעובדים בצלב האדום' שאיתם הוא נמצא בקשר, ונדמה כי דיעותיו מייצגות עמדה מקובלת בקרב פעילים הומניטאריים באירופה, שליטל הוא חלק מהם, יותר מאשר מתוך הבנה עמוקה של המצב. כשהוא נשאל מתי ביקר בישראל לאחרונה, השיב שזה קרה כשהיה בן 11."
על פני חמישה עמודים, עם תמונה מחמיאה, בסגנון של כוכב סרטים, שמרוחה על פני כל השער הקדמי, מראיין אסף אוני את הסופר המתועב, מחבר הספר המתועב "נוטות החסד", במוסף השבועי של "הארץ" מיום 30.5.08, ובמהלך הראיון מאזין לדיעותיו הנתעבות, הנובעות לעניות דעתנו מאינפנטיליות היסטורית שצומחת בחיק שנאת ישראל, ואשר אלמלא היה מר ליטל-לידסקי הצעיר יהודי – היה נחשב מיד לניאו-נאצי. רק תארו לעצמכם את ברק אובמה מביע דיעות נתעבות כאלה על ישראל והיהודים!
ואכן, מתאים ל"הארץ" לתת פומבי לדעות של סופר מתועב שהוא אנטי ישראלי ופרו פלסטיני. אני בחיים לא אגע בספר הזה ואני קורא לכל קוראיי להחרים אותו ולקבור אותו על ידי שתיקה והתעלמות טוטאלית. חרא כזה, שיילך ללקק את התחת אצל שונאינו בקרב הגויים אבל מה לנו לטמא את השפה העברית בדבריו המתועבים?
* * *
ספר חדש !
תעלומה
שאינה נפתרת תוך שעות
מעֵט: רוֹן ביברמן
בהוצאת כרמל, ירושלים.
מסע מפלשתינה (א"י) לישראל
עם כמה תחנות חוץ ואי-אלה תעלומות, כמוסות וגלויות.
קטע מתוך הספר:
מרגריטה נעלמה כשובל של שביט...
היה מכתב מסתורי, רב-פנים, מסעיר. קריאת חרום כחידה!
מוטב שאצטרף אל המסע, אני אומר, בעודנו מנסים לתהות ולפענח את ריבוי הפנים של אות המצוקה. טובים השניים. אנו שוזרים בזהירות את החוט האמור ללוותנו אל תוך הלברינט. מתעלמים ממבטים שאין לטעות במשמעותם.
גילי דאוגה כדרכה. אני דווקא אופטימי: אנו חיים בעידן המחשבים. אין תעלומה שאינה נפתרת תוך שעות!
אין למצוא אותה, אומר שוקה, ספק מתנצל ספק קובע עובדה.
לא ניסינו מספיק, מתעקשת גילי. היום אין נעלמים בלי להשאיר עקבות. הודעה. משהו!
בדקנו בכל הדרכים הידועות, חוזר שוקה בסבלנות. אין עוד טעם. האפשרויות שנשארו הן רק בית משוגעים או בית הקברות. עיזבו אותה! גילי אינה מעלה כזאת על דעתה. עזוב תעזוב –עימה!
חורבות אתונה מספקות תפאורה יאה לחזיון. וכמה אבנים נותרו פה להפוך!
אנו מותירים עקבות בכל המקומות הפתוחים. אקדמיה, מוזיאון, מסעדה, בנק...
כלתה כעשן!
מושכים בחוטים. טלפונים,מברקים, שליחים. מעקב אישי.
זוגות עיניים עייפות עוקבות אחרינו באהדה מקרנות-רחוב. משתלחים חיוכים חמימים, עצה קטנה, עידוד לרגע: כאן תפנו לימין, שם תלכו ישר. והצליחו בדרכיכם!
דרכנו עולה בשבילי האורנים, מתעקלת בין הזיתים ואובדת בשדות הפרגים.
– מי שמסתכל בפרגים יקבל עיניים חולות, זועקת אחרי אהובה התימנייה מימים רחוקים בעודי משתכר מן הפרח המכשף, עוצם את עיני והולך שבי... גילי אינה מניחה: אנו נחתור בעיניים פקוחות!
יורדים אל הנמל. שם יודעים הרבה על רוחות טרופות. הדייגים ברשתותיהם טווים בשלוה והספנים מתנמנמים. הים האגאי – מפרשיו רפויים והדגלים מורכנים – מחזיר לנו מבט כחול, בהיר וגלוי: לא אצלי. חפשו לכם במקום אחר.
נהג טוב-חיוך מחזירנו העירה ומסרב לקבל תמורה: שובו בשנה הבאה, הוא אומר.
המחבר, רון ביברמן, יליד רחובות. התחנך ב"גן שרה" בשכונת שיבת ציון, וביה"ס "חביב" – שניהם בראשון לציון, תיכון "קוגל" בחולון וקורס מ"כים (י"ב ) בנח"ל. רכש את השכלתו בטכניון בחיפה ובאוניברסיטת ת"א. פירסם סיפורים במוספים ובכתבי עת. מהנדס (בדימוס) בתעשיה האווירית בנתב"ג.
[דבר המפרסם]
* * *
ידידים ומכותבים יקרים,
ולכל מי שאהב את ערבי המשוררים שערכתי:
ביום שני הקרוב, ה-2 ביוני בשעה 21:00 ב"יד לבנים" ברעננה
יתקיים המופע:
"אני הולכת אליי" – משיריה של לאה גולדברג
משתתפים: חנה מרון, אורה זיטנר, מיכל בת אדם, ורד גובר, אוהד חיטמן,
גומא שריג, שרית וינו-אלעד, נתן סלור ועוד.
ניהול אמנותי אורה זיטנר, ניהול מוסיקלי ניב קאופמן
כרטיסים בקופת "יד לבנים": 09-7610549
נשמח לראותכם
אורה זיטנר
* * *
שאלה לקוראים: מה בין שמיר פראי לשוּמָר?
בימים רחוקים נוהגים היינו לשים במלפפונים החמוצים לא את אגודות השמיר הקטן, הגדל כנראה בחממות ונארז בשקיות שקופות כשהוא גזור כשערות – אלא ענפים קשים, עלים ותפרחות צהבהבות של שיחי שמיר פראי גדולים, הצומחים פרא בשדות ולעיתים נדירות נממצאים בשוק. נוסף על כך היכרנו את שיח השומר בצבע הירוק העז, אשר בעת שממוללים אותו הוא מפיץ ריח עז של אניס, של "עראק". וידענו שאלה הם שני שיחים שונים. שומר אינו מתאים למלפפונים ולסלט, ואילו משמיר לא עושים עראק.
והנה נקרתה על דרכנו חברה עקשנית וידענית הטוענת בשם כל מגדירי הצמחים שבארץ שמדובר רק בשיח אחד, השומר, שאנו טועים לראות בו את השמיר הפראי. והשאלה לקוראים היא – האם ייתכן שזיכרונות ילדותנו, או הפעמים הבודדות שאנחנו קונים אצל ערבים מלפפונים משדה בצידי הדרך בגליל ומגלים שם גם שמיר פראי – מתעתעים בנו? החברה היתה כל כך בטוחה בדבריה שהציעה אלף שקל להתערבות שזהו אותו שיח!
* * *
המלצות פרטיות לשבוע הספר
בדוכני הוצאת שרברק אפשר למצוא עדיין את "פרשים על הירקון", סיפור דוקומנטארי על ראשיתה של פתח-תקווה ועל יהודה ראב, מאת אהוד בן עזר.
בדוכני הוצאת "יבנה" אפשר למצוא עדיין את "בין חולות וכחול שמיים" מאת נחום גוטמן ואהוד בן עזר!
בדוכני הוצאת מוסד ביאליק אפשר למצוא עדיין את "התלם הראשון", סיפור חייו של יהודה ראב בן עזר, מהדורת 1988 בהוצאת הספרייה הציונית עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, המביא ממקור ראשון את האמת על ראשיתה של פתח-תקווה כחלוצת העלייה הראשונה!
בדוכני הוצאת מודן אפשר למצוא עדיין את "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר!
בדוכני יד יצחק בן צבי ו/או "עם עובד" אפשר למצוא עדיין את "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, מאת אהוד בן עזר.
ובדוכני הוצאת מטר את "דודו פאפל", "דודו פאפל"!
* * *
טקס אכילת הכובעים יתקיים יומיים אחרי חקירתו הנגדית של הז'וליק וזאת אם האמריקאים ירשו לו לצאת לישראל!
* * *
ברכות לבמאי הקולנוע ז'אן לוק גודאר על סירובך המופגן לבוא לפסטיבל הבינלאומי של סרטי סטודנטים בישראל! אתה לא היחיד שמושפע מתעמולת הכזב והשנאה של הפלסטינים. חלק ניכר מהיוצרים החשובים ויוצרי הקולנוע שלנו תומך בצעדי החרמתך אותנו ומקבל בברכה את השתנתך עלינו, ובינתיים הקסאמים נופלים על אזרחינו יום-יום והטרוריסטים הרוצחים, בני-בריתך לחרם הערבי, מטילים עלינו יום-יום מרצועת עזה לא שתן של פחדנים כמוך – אלא פצצות שהורסות את בתינו והורגות את אזרחינו!
* * *
רחמים כהן: שדרות סאדאת ותסמונת היהודון
בימים אלה התבשרנו כי ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, מתכוון לקרוא בקרוב לאחד הרחובות המרכזיים בעיר – "שדרות סאדאת". יוזמה דומה עומדים לנקוט גם ראש עיריית חיפה וראש עיריית תל-אביב.
ואני שואל, על מה ולמה ראויה מצרים לכבוד הזה? על הקו האנטי ישראלי שהיא נוקטת בכל פורום בינלאומי? על האיבה לישראל בתקשורת, באקדמיה, ובאיגודים המקצועיים שלה? על הרצון והיעילות במניעת הברחות אמל"ח לחמאס דרך ציר פילדלפי?
ועל מה ולמה ראוי סאדאת לכבוד הזה? על כך שהואיל בטובו לקבל מאיתנו את כל סיני עד הגרגר האחרון?
ובכלל, מה החיפזון? כלום יש בקהיר רחוב או סמטה על שמו של מנחם בגין? חה"כ אופיר פינס התבטא ואמר, "כעת אני מצפה שגם המצרים ינקטו מחווה דומה ויקראו לרחוב בקהיר או לכיכר על שמו של מנחם בגין." אז למה לא להיפך? למה שלא ניתן להם את הכבוד לקרוא תחילה רחוב על שמו של בגין בקהיר ואז נגמול להם ברחוב על שם סאדאת אצלנו? אפשר גם ליזום מחווה הדדי שבו יקראו במקביל ובו-זמנית רחוב על שם בגין בקהיר ורחוב על שם סאדאת בירושלים. אבל לא. בוער לנו להתחנחן ולהתרפס, אף שברור לגמרי שאין כל סיכוי שנזכה למחווה מקביל מהצד המצרי.
כלום לא הגיע הזמן כי נשתחרר, סוף סוף, מתסמונת היהודון?
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 5. קורדובָּה
פרטים סידוריים
2.11.07. יום שישי. קורדובה. יום חופשי לסייר בקורדובה. יום שוק ביום שישי בבוקר. אפשרות להזמין מקום לערב פלמנקו באל טאבלאדו קארדינל.
יומן מורחב
יום חופשי בקורדובה. היה לי לילה קשה של ריצות לח--ן ולקחתי וַאבֵּן לקראת הבוקר כדי להרגיע את המעיים. אילו היה אפשר לטייל בעולם כמו רוח ערטילאית ממעל, בלי צרכים גופניים – לא הייתי מפסיק לטייל, כמאמר הערבי, "אם הייתי יודע שהתפילה עוזרת, הייתי כל היום מתפלל ומחרבן, מחרבן ומתפלל."
ארוחת בוקר כאתמול. לקחתי תה במקום קפה. אין מה למהר. יוצאים לכיכר השוק, קודרירו, שהיתה פעם זירת שוורים. קצת חנויות של חפצים ישנים. עלוב מאוד. שוק דגים, בשר וירקות, גם כן לא מצטיין לעומת מלגה, שנראית עיר עשירה יותר.
אני קצת רעב אחרי "ארוחת הבוקר" הדלה, ואנחנו יושבים בכיכר ומזמינים לי קפה אספרסו כפול שטעמו סביר, וליהודית קולָקאו שזה חלב קר או חם ששופכים אליו שקית של אבקת קקאו מעובדת כמו שוקולית וטעימה מאוד. אני מזמין כריך עם חמון וגבינה ומקבל חצי לחמניה מוקרמת בגבינה בטוסטר, וקערית עם קוביות זעירות שנפרסו מחמון נוקשה ויבש, וגם כפית לשים אותן על הגבינה המותכת. כל זה טעים בצורה בלתי רגילה. אם כי יהודית נגד וטוענת כי הצירוף משמין מאוד.
עושים עוד סיור בכיכר וממשיכים ברגל לארמון של משפחת ויאנה (פרטים מדוייקים בניירת שלקחנו במקום) ונכנסים עם הדרכה בספרדית, כי אין אחרת ואין סיור בודד. הסיור נמשך כשעה. למרבה הצער לא שמרנו את מועדי הביקורים והטלפון של המוזיאון. בעזרת דף נייר מודפס אנגלית מסתדרים להבין חלק מההסברים. הארמון הוא לא של מלכים אך יש בו כמעט כל הכלול במערכות חדרים של ארמונות מלכים, ומה שבולט לעינינו הוא סרוויז ירוק-לבן בחדר מערכות הכלים, ואילו בחדר האחרון יש שלושה ציורים של שטיחי קיר, טפיסרי, שטיחים ענקיים עם מראות מופלאים של חיות ופירות ועבדים שחורים, כנראה בהשפעת גילוי אמריקה וכל מה שהובא משם. מזכיר את רוסו-לעתיד. חבל שלא היו גלויות של שלושה השטיחים הללו. בזכותם בלבד, ובזכות הסרוויז הירוק-לבן, מומלץ מאוד לערוך ביקור בארמון ויאנה אם נזדמנתם לשהות של יותר מיום אחד בקורדובה וזמנכם בידיכם. יפה במיוחד הוא הפאטיו עם הקשתות והעמודים בקומת המבוא וגגות הרעפים בקומה השנייה ושפע הצומח בכל פינה, טבעי ובעציצים, ובמרכזו דקל רם.
ממשיכים לגן היפה של הארמון, שחלק ניכר ממנו, כמו במרבית רחובות העיר, מבוסס על עצי תפוזים מרים כאלמנט של קישוט לשדרות. בגן הם גזומים לצורת מטוס או גם לעצים בעלי גזע גבוה וצמרת, שאינם אופייניים לעצי הדר. כך היה גם בגן ובשדרות של הארמון.
מטיילת עימנו משפחת צרפתית ובה שתי בנות יפות, הקטנה ממש לוליטה. מושכת את תשומת הלב על רקע הקירות הירוקים הגזומים של עצי ההדר. מראות כאלה מטריפים עליי את הדעת ומתמזגים ביופי האמנותי של החפצים בפנים ושל הצומח המעוצב בחוץ, וסולם הרגשות הכמוס נע בין תשוקה פראית אל מול המיניות הבתולית-עדיין לבין הערצת היופי של הנערות שהן כיצירות אמנות חיות הראויות להיות מונצחות בציור חושני ושובה לב. נערות יפות כאלה מסיטות את תשומת ליבי גם במעמדים מביכים ביותר כמו לווייה, קונצרט, הרצאה, ארוחה במסעדה, שלא לדבר על בריכה ושפת-ים. מה לעשות, העולם מלא פיתויים, שכל פעם מתלבשים בצורה אחרת. יש המבקשים להשתלט על נפשותינו בקובעם שהפיתויים באים מצד השטן. לי נראה שאם יש אלוהים, היופי של הנערות והמיניות של הנשים באו דווקא ממנו ולא מצד הסטרא אחרא וזו אולי גם ההוכחה הטובה ביותר לקיומו כפי שהבחינו בשעתם הפילוסופים היוונים שהעריצו את היופי.
Museum Palace of Viana, Palacio Museo de Viana, Plaza da Don Gome, 2, Cordoba
אנחנו חוזרים שוב דרך השוק ויורדים לעבר הנהר אך עוצרים קודם במוזיאון חוליו רומרו דה טורס, רק כדי ללמוד שהוא כבר סגור וייפתח בשעה בארבע. טוב. עולים שוב ברחובות ובסימטאות, ובדרך למלון קונים קצת מצרכים בסוּפר ועורכים ארוחה פרטית בחדר: יוגורט, גבינה צהובה מעולה מסוג מנצ'גו, קְוֶסוֹ מָנְצֶ'גוֹ, גבינה מעושנת, לדעתי גבינת כבשים הדומה לקצ'קוול כבשים יבש של משק שוורצמן בבת שלמה, אך טובה יותר. מומלץ לאכול בספרד וגם להביא חריצים אחדים הביתה. קונים גם חמון פרוס דק.
אוכלים בתיאבון.
נרדמים.
לפנות ערב שוב לאותו אזור, כיכר פוטרו, פלאסה דל פוטְרו. פוטרו פירושו סייח, ואכן בכיכר נמצאת מזרקה משנת 1557 עם פסל של סייח הניצב על רגליו האחוריות ומחזיק במגן קרודובה.
פנֵינו למוזיאון חוליו רומרו דה טורס שבכיכר. מתברר שטורס היתה משפחה של ציירים תושבי העיר, ורומרו הוא המפורסם בהם, והתקופה – המאה ה-19. בעיקר התמחה בציורי נשים יפות, חלקן בערום חלקי, חושני מאוד. רומרו, בן העיר, נהג לצייר בעיקר את נשות קורדובה. הוא נפטר בשנת 1939 ובשנות חייו האחרונות יצר במדריד. הסטודיו שלו במדריד שוחזר והועבר לקורדובה. אני קונה גלויות אחדות. יש משהו מיסתורי ומושך מאוד בדיוקנאות של הצעירות בציורי השמן:
הציור "נאראנחאס אי לימונֶס", תפוזים ולימונים: ספרדיה צעירה שחורת שיער ויפהפייה, חצי גופה העליון חשוף, מחזיקה בזרועותיה ובאצבעותיה הארוכות ארבעה תפוזים ולימונים, כולם כתומים-אדמדמים, ועליהם כעל מגש מונחים שני שדיה הבתוליים והם מלאים וזקופים, תאווה לעיניים, כשבאחת הפטמות הכהות היא ממש ממששת תפוז. ברקע שולחן טואלט, שיח ירוק-שחור עם נצנוצי פרחים צעירים ורודים, וקיר בצבעי חום ושחור. חצאיתה מתערסלת באותם גוונים של חום, צהוב ומעט שחור, ובקפלים רבים, חושניים, כאילו היתה ערומה, כאשר מוקד קפלי החצאית, הנעשה כמעט שחור, הוא אזור הפות החבוי שלה, והענוג ודאי כשפתיה. לעיניה השחורות מבט עז, תובע, כמציעה את עצמה אך לא בזול כי היא במצב טוב, טרייה עדיין, וכנראה גם מבית טוב.
הציור "לה צ'קיטה פיקונרה". לא מצאתי תרגום למילה piconera אבל אולי הכוונה היא לתרווד שהצ'יקיטה, הצעירה – הספרדייה, ואולי היא צוענייה, מחזיקה בין רגליה, מעל לקערת נחושת או כסף מושחרת בחלקה, גדולה ויקרה-למראה, שמוחזקת ממש בין כפות רגליה הנתונות בנעלי עקב אלגנטיות ועשירות, ובזכותן אולי היא אינה צוענייה. רגליה, אצבעות ידיה וזרועותיה ארוכות ועדינות מאוד. היא כפופה קמעה קדימה, מרפקיה בין ברכיה, ובכפיפותה שדה השמאלי מבצבץ ללא פיטמתו מבעד למפתח חולצתה הלבנה. חצאיתה חומה. פניה מושלמות ביופיין. עיניה שחורות ומבטן עז ומתבונן קדימה, אל עבר הצייר החושק בה ודאי במיכחולו. ברקע, בצבעי שחור-כחול, ניבטים חלון או אולי תמונת שמן ובה ציור או השתקפות, מעבר לנהר, של מבנה גדול עם קשתות ומגדל, המסקיטה והקתדרלה, ואור משמיים נוגה עליהם ועל הנהר כמו האור אצל רמברנדט, אבל הנוף מזכיר יותר את הדראמטיות שבציורו המופלא של אל גרקו, טולדו בלילה. מה נאמר ומה נדבר, הייתי ברצון מזיז הצידה את הקערה הכבדה, מרים את הצ'יקיטה, יושב מאחוריה על הכיסא הפשוט, העשוי עץ וקש קלוע, מוציא מידה את התרווד העלול להיות גם כלי נשק מסוכן לתוקפיה, מפשיל את חצאיתה החומה ומושיב אותה על ברכיי...
הציור "מוּחֵראס סוֹבְּרֶה מָנְטוֹן" משנת 1923, שתרגומו הוא אולי עטיפת צעיף של נשים, וזוהי תמונה צרה וארוכה, לרוחב, ושתי נשים צעירות שוכבות בה על בטנן בשדיים חשופים. הימנית נראית בכל גופה, עטופה בשמלה או צעיף, ורגליה הנישאות מאחור אל על הן בגרביים בהירות ובנעלי עקב אלגנטיות. שערה חום-צהוב ופניה המוטות כלפי המסתכל הן בסגנון גרטה גרבו של שנות ה-30. מולה באותה תנוחה, אך רואים בציור רק ראש, כתפיים ושדיים – צעירה שחורת שיער עם אף חטוב ישר ומבט נוקב, רואים רק פרופיל עין אחת. הבלונדה שוכבת מולה בכפיים פרושות לקראתה. יש אווירה של פיתוי בציור. לא טהורה ולא טבעית. התמונה אינה סימטרית אלא מרכז הכובד שלה נמצא בצד השמאלי, בין שתי הנשים, הן ניראות כזורמות או נמשכות במגנט זו אל זו כאשר הבלונדה מסתייגת ומתחסדת חרף אצבעותיה הפרושות בתחינה, ואילו השחורה, הנראית חזקה ונחושה, כאילו אורבת לרגע שבו תוכל לנשק לחברתה, תוכל לשגול אותה בתחיבת אפה החטוב והארוך ולמצוץ לה את הדגדגן.
דווקא מתמונת האישה החושנית ביותר שבציוריו אין גלוייה, רק פוסטר, גדול מדי, שמוכרים גם בחנויות שבסימטה מחוץ למוזיאון. וכל הציורים מעשה ידיו של חוליו רומרו דה טורס.
מסיימים את הביקור במוזיאון דה טורס, וממול – באותה חצר פנימית, נמצא המוזיאון לאמנויות היפות, מיוסאו דה בֶּלַאס אַרְטֶס, והוא שוכן במיבנה שהוקם בימי המלכים הקתוליים ושימש כבית חולים. כאן, כך מסופר, נפגשו פרננדו ואיזאבל עם קולומבוס. במוזיאון מוצגים ציוריהם של אמנים ספרדיים כמו מוריו, ואלדס, רייברה, גויה וסורולה. ציורים יפים אבל אנחנו כבר קצת עייפים מלראות.
ישנה במוזיאון תמונה מרשימה של תפוחי-זהב מפולחים, כאשר מעליהם, על רקע שמיים, עלי הדרים ירוקים-כהים עם פריחה לבנה ופירות כתומים, שזה לא מסתדר דווקא באותה עונה, ולמטה, על רקע קיר ירוק-אפור מחוספס של חצר פנימית, שולחן עם פירות קלופים ופלחים עסיסיים, שציפתם ממש מורגשת בפה, רואים את הקורים הלבנים האופפים אותם, את תוך הקליפות הלבן, וישנה גם כוס עם מי דבש או משקה בהיר אחר, וקנקן כרסתני של שמן זית, וזר פרחים באדום לבן וירוק. את התמונה המופלאה הזו צייר רפאל רומרו בארוס (1832-1895) בשנת 1862, ושמה "בודחון דה נאראנחאס", שהם תפוזים. את המילה bodegon לא מצאתי במילון הספרדי שלי, אך בתוכנייה של המוזיאון מופיע התמונה המופלאה הזו ועימה הכיתוב:
Rafael Romero Barros: Bodegon with Oranges. Translator note: bodegon is a still life that have kitchen scences for subjects.
קניתי שתי גלויות ממנה, אחת לחברי שאול חומסקי האגרונום ולאשתו מירה.
ועוד אני קונה גלוייה צבעונית יפה מאת פרנסואה אנטוניה בוסוויט (1800-1889), "ויסטה דה קורדובה", מראה קורדובה, כנראה בראשית המאה ה-19, רואים את הגשר הרומי, פונטה רומנו, את הנהר, את המסקיטה עם גג הקתדרלה ומגדל הפעמונים, את בתיה וסימטאותיה של העיר בחזית התמונה, ואת הארמון-המבצר מאחורי המסקיטה. וממש בקדמת התמונה, מזח על הנהר, ועליו דייגים מטפלים ברשתות. הגשר על הנהר, החלק כראי, מתחבר לקו עקלתון שיוצר מעקה האבן לאורך החוף, ויחדיו הם מעניקים לציור את ההרמוניה שלו הזורמת בין הנהר משמאל למגדל הפעמונים מימין.
Fine Arts Museum of Cordoba. Plaza del Potro, 1, Tel. 957-47-33-54
כיום הגלויות של הנשים וגלויית התפוזים מקשטות את מדפי הספרים בטרקלין שלנו בתל-אביב.
חוזרים ברגל דרך ארוכה, דרך הנהר, ועולים, כשחומת העיר העתיקה לימיננו – עד מסעדת "אוליבו" הזכורה לטוב מהערב הראשון בקורדובה, ומתברר שהיא אמנם פתוחה במשך כל היום, אך גם הם, פותחים לארוחות ממש, מבושלות – רק בשמונה וחצי בערב.
חוזרים לחדר. יום שישי בערב. שיחה עם לאלה שמצלצלת למלון. פולי מהגששים מת מסרטן הכבד תוך שלושה חודשים מהתגלות המחלה. אבל לאומי. הניחו את ארונו בתיאטרון הקאמרי והנשיא פרס השתתף בלווייה. בן לא סיפר לנו, כדרכו, שלא להעביר חדשות רעות.
אחרי שמונה וחצי יורדים שוב למסעדה "קסה פפה דה לה חודרייה", הסמוכה למלון שלנו. מרק גספצ'ו חלומי כמו אתמול. אבל ממש חלומי. עבורו בלבד כדאי לבוא לקורדובה. יהודית לוקחת למנה ראשונה אצבעות דג קוד בטיגון עמוק. אחר כך מנה עיקרית אחת לשנינו – מדליוני פילה מיניון טעימים מאוד, ואני חשבתי בטעות שהם של חזיר. שתי גלידות וניל לבן וקרמל חום, עם שבבי שקדים. מעולה. הארוחה עולה כמו אתמול, 34.85 יורו לפני הטיפ.
מחר בצהריים אנחנו ממשיכים לסבילייה. כאן לא מזיעים למרות שלאחר קרירות הבוקר נעשה די חם. במוזיאון הזעתי מאוד. העיר העתיקה גדושה בתיירים ובחנויות של מזכרות. אומרים שיש כאן אבטלה רבה. לדברי מריה, עשירים נחשבים אלה שיש להם אלפי עצי זית והם גם נוטעים עצים חדשים.
בחלק זה של אנדלוסיה, התיירות ניראית כהכנסה העיקרית. מה היו עושים אלמלא נבנתה אצלם כנסייה במסגד – אלא הוא היה נהרס עד היסוד כמו שאר עשרות המסגדים ובתי הכנסת בעיר, שבמשך השנים גם ירדה מגדולתה? – מזלם של הספרדים שלא הרסו כל מה שבנו המוסלמים, שאחרת היה פחות מה להראות לתיירים ובמה למשוך אותם לבוא.
תם יום חמישי בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
* * *
בשעה האחרונה: אליהו הכהן על יואל אנגל במכללת לוינסקי – ערב שאין להחמיצו!
מאת ס. נידח, סופרנו לענייני אליהו הכהן
אמש, 1.6, במדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי לחינוך, במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר והחינוך המוסיקלי ביישוב העברי, התקיים המופע "אומרים ישנה ארץ", שהוקדש לפעילותו המוסיקלית העממית של יואל אנגל ולתרומתו לזמר העברי, במלאת 140 שנה להולדתו. השתתפו: מקהלת המדרשה למוסיקה בניצוחו של רון זרחי, מקהלת הנשים "המיולה" בניצוחה של רחל כוכבי לוונטר, האנסמבל הקולי של המדרשה למוסיקה בניצוחה של אווה פיטליק, סולנים ומלווים, עורך מוסיקלי: רון זרחי והמפיקה הדס ארזי.
במרכז הערב עמדו כמובן אישיותו ובקיאותו של העורך והמנחה אליהו הכהן, הוא הקוסם הגדול של חקר הזמר העברי, הוא האספן שאין שני לו, הוא הידען שאין בקיא ממנו – אשר בנועם קולו ובעזרת מקהלותיו החייה אמש את חייו ואת יצירתו המוסיקלית של יואל אנגל. סיפור טראגי למדיי כי המלחין זכה לחיות בארץ, בתל אביב, פחות משלוש שנים, אלה שנותיו האחרונות, ומת בשנת 1927 בגיל 59.
במשך כשעתיים ישבו מאות אנשים מרותקים לסיפוריו הקולחים של אליהו הכהן, שכרגיל הם רק קצה הפירמידה של ידיעותיו, והקשיבו לביצועים, הנדירים בחלקם, של השירים שהלחין יואל אנגל, בהם "נומי, נומי, ילדתי שלי", "עגבניה, עגבניה", או המוסיקה להצגת "הדיבוק" – ואיש לא קם ולא הפריע ולא השתעמם. וזאת למרות שהאיכות האקוסטית של האודיטוריום בלווינסקי אינה טובה, וזו לא פעם ראשונה שאנו נכווים בכך. מי שאין לו קול שואג כאריה, נבלע באקוסטיקה הגרועה, ורק המקהלות מתגברות במקצת על הדפקט הזה של האודיטוריום, שכנראה מלכתחילה לא תוכנן למופעי מוסיקה, ובייחוד לא מוסיקה ווקאלית.
בלטו באי-נוכחותם בקהל סופרים (למעט נירה הראל) ומשוררים עבריים חיים שלאורם אנחנו עדיין חיים ובעפר רגליהם כולנו מתאבקים ולא חשוב מה הם כותבים, ובלטו בקהל באי נוכחותם גם אנשי אקדמיה ידועים מתחומי הספרות וההיסטוריה, אשר בדרך-כלל מעניקים לנו הרגשה שאין תרבות עברית ואין היסטוריה ארצישראלית ללא נוכחותם – והנה היה בתל אביב ערב נדיר שכולו תרבות עברית וידע מדהים, שחלקם יכול רק לחלום עליו – ולהם לא היה שמץ של עניין בו, אולי כי רבים מהם הם אנשים תלושים.
למרבה המזל אי אפשר לומר שהיה זה ערב חד-פעמי וזאת כי ב-29.6.08, בשעה 19:30, יתקיים באודיטוריום הזה של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, תל אביב – אותו מופע בדיוק. הקדימו להזמין כרטיסים! מחיר הכרטיס: 55 שקל. להזמנות – טלפון 03-6902470.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,843 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 341 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
הספר יימצא למכירה בשבוע הספר בדוכני זמורה ביתן ברחבי הארץ
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה
* * *
אהוד בן עזר
רשימת ספריי לשבוע הספר העברי
1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].
2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001. תרגום לגרמנית, "Menschen von Sodom", Melzer Verlag, Germany, 2004).
3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).
4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.
5. "Unease in Zion", Quadrangle, New York, 1974 – (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).
6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).
7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.
8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).
9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).
10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).
11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.
13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך).
15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).
16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.
17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. ספריית אופקים, עם עובד, 1986).
18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).
19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.
20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.
21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).
22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.
24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).
25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.
26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).
27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).
28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).
29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.
30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.
31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ. (מהדורה קוריאנית, 2001).
32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).
33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).
34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טְרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו ארה"ב, ולונדון, 1999).
35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).
38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).
39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).
40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).
41. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).
כל הספרים ברשימה שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" – נמצאים כיום, באם הם בכלל מצויים, במחסני הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות", שקיבלה את הפצת ספרי "אסטרולוג", שטרם נגרסו. טלפון להזמנות 03-7683333, פקס 03-7683300. מה לעשות, זה גורל ספרים בישראל. לנקניק או לקופסת שימורים יש תאריך תפוגה רחוק יותר מאשר לעותק של ספר עברי, שלעיתים קרובות מאוד סופו גריסה.