חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 349

תל אביב, אור ליום רביעי, א' בסיון תשס"ח, 4 ביוני 2008

המשלוח הוקדם ביום בגלל עבודות העפר ברחוב אבן גבירול ליד יריד הספרים בכיכר רבין

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון:  יצחק אוורבוך-אורפז:  מתוך המחזור "נגיעות" (23).

עם הפנים לגולה: פרס בר אילן ליורדים.

אורי הייטנר: 1. כבמתוקנות שבדמוקרטיות. 2. ילקוט הכזבים של עקיבא אלדר.

טקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה למשוררת אסתר ראב במעמד רון חולדאי.

יוסי גמזו: רֵיחַ הַגַּעֲגוּעִים הוּא רֵיחַ יָם.

עמוס גלבוע: למה יש לסורים עניין בפומביות המגעים עם ישראל?

דוד גלבוע על אולמרט.

ד"ר גיא בכור: המלך והיהודייה שלו: בין פראנויה לפראנויה-הפוכה.

עדינה בר-אל לליטמן מור: "כל אחד אוצֵר בזיכרונותיו סיפורים."

משה (ברק) מנבכי חולשונו ח': צוּקָנוּת – סנפלינג (SNAPLING).

מכתב מיואל נץ לדב אלבוים.

יוסי אחימאיר: שלום, אדם, ועכשיו גם טומי.

לאה טרן: לזכרו של אדם ברוך.

ברוך תירוש: חותרים להחזרת הגלגל לימים שמלפני מלחמת העצמאות.

תודה למהנדס יוסף דוריאל מישראל הַר.

משה ברק: זיכרונות מתקופת הפלמ"ח, פרק ד. חיי יום יום בהכשרת פלמ"ח.

סופרים כפוליטיקאים, עוד תזכורת בדרך לנובּל.

אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 6. קורדובה-סבילייה.

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

פִּינִי הָיָה אוֹמֵר:

"כָּל דָּבָר יֵשׁ לוֹ פֹּה רֵיחַ

שֶׁל דָּבָר אַחֵר."

מתוך המחזור "נגיעות" (23)

* * *

עם הפנים לגולה

פְּרס בר אילן לַיורדים

ברכות לאוניברסיטת בר-אילן על מתן פרס עקביהו בסך 40 אלף שקל (!) לחוקר הספרות היורד פרופ' בנימין הרשב היושב כבר שנים רבות בארה"ב והורג עצמו באוהלה של תורה כשהוא מלמד, בין השאר, ספרויות סלאוויות ואידיש באוניברסיטת ייל.

אם לא תמצאו יורדים נוספים לתת להם את הפרס בשנים הבאות, ואם עמוס עוז לא יעשה לכם טובה ויאסוף גם אותו כאסוף ביצים עזובות תמורת עצם הכבוד שהוא עושה לכם בההשתתפותו בטקס קבלתו – יש לנו עבורכם רשימה לא קטנה של סופרים, משוררים וחוקרי ספרות עברית, שאמנם לא ירדו מן הארץ ואולי גם אינם שומרי שבת, נידה ושמיטה, אבל הם אנשים ונשים צנועים וחרוצים מאוד וגם כישרוניים – שתרמו לתרבות העברית לא פחות ואולי הרבה-הרבה יותר מהמשורר החשוב בנימין הרשב, ושמם ייזכר בתולדותינו יותר משמו.

* * *

אורי הייטנר / 2 מאמרים

1. כבמתוקנות שבדמוקרטיות

אזרחי מדינות האיחוד האירופי, הלכו בשנים האחרונות פעמיים לקלפיות – פעם אחת כדי להצביע על תכנית מסטריכט ופעם כדי להצביע על אימוץ האירו, המטבע האירופי.

ומעניין, שבשום מקום לא נאמר שמשאלי עם מנוגדים לדמוקרטיה. בשום מקום לא נאמר שבדמוקרטיה ייצוגית אין מקום למשאלי עם. לא נאמר שמשאלי עם מתאימים לדיקטטורה. משום מה, המומחים במדינות אירופה אינם מבינים את מה שמבינים המומחים שלנו.

בישראל, כל אימת שעולה על הפרק רעיון לקיים משאל עם, מיד נשמעת הטענה האבסורדית שהדבר מנוגד לדמוקרטיה. רק בישראל העלאת סוגיה להחלטת הריבון, אזרחי המדינה, מוצגת כרעיון בלתי דמוקרטי.

שוללי משאל העם טוענים שהוא מקובל במדינות, שבהן התוצאה מתקבלת ברוב של 99%. אכן, יש דוגמאות כאלו. אולם באותן מדינות מתקיימות גם בחירות, ומנהיגי המדינה נבחרים ברוב של 99%. האם על פי אותו עיקרון יש לבטל את הבחירות בישראל ובמדינות הדמוקרטיות? כמובן שאיש לא יעלה על דל שפתיו רעיון אווילי כזה. הרי ברור לכל, שבאותן מדינות הבחירות אינן אלא מראית עין של בחירות, ואין כל דימיון וקשר בינן לבין בחירות דמוקרטיות. הוא הדין במשאל עם. במקום שבו הבחירות אינן בחירות גם משאל העם אינו משאל. ברור שבמדינות הבוחרות פה אחד את אסד, מובארק, קדאפי ודומיהם בבחירות, כך נראות הבחירות וכך נראים המשאלים. אולם בדמוקרטיה אמיתית הבחירות אמיתיות והגונות והוא הדין במשאלי העם.

הטענה שמשאל עם סותר את רעיון הדמוקרטיה הישירה אינה נכונה. משאלי העם אינם תחליף לפרלמנט. הפרלמנט פועל, מחוקק, מקבל החלטות, קובע מדיניות. משאל העם הוא צעד חריג, הנעשה רק בנושאים כבדי משקל במיוחד, שראוי להביאם להכרעת העם. יתר על כן, משאל העם אינו אמור לעקוף את הפרלמנט. אין לאפשר מצב שבו הממשלה עוקפת את הפרלמנט, ומביאה לאישור העם סוגיה שאין לה בה רוב בפרלמנט. רק סוגיה שהיה לה רוב בפרלמנט, תוכל להגיע למשאל עם. אם נציגי העם אינם מאשרים את ההצעה, אי אפשר יהיה לקבלה. אולם אם הם אישרו אותה, יש מעליהם ערכאה גבוהה יותר – ציבור הבוחרים.

אינפלציה במשאלי עם תוזיל אותם והם יאבדו את ערכם. יש לקיים משאל עם על הנושאים הבאים: א. שינוי בריבונות המדינה. כך, למשל, היה בשתי הדוגמאות שהצגתי בראשית דבריי. במקרים אלה ויתרה המדינה על מקצת ריבונותה לטובת האיחוד האירופי. שינוי הריבונות כולל גם קביעת גבולות המדינה, סיפוח שטחים לריבונות המדינה או נסיגה משטחים שבריבונותה וכו'. ב. קבלת חוקה. ג. החלטה רבת חשיבות, המנוגדת למנדט שהעם נתן לשלטון. ד. כל נושא נוסף שהפרלמנט יחליט עליו.

בישראל לא נערך מעולם משאל עם ואין חוק המאפשר משאל עם. אולם תביעות למשאל עם עלו פעמים רבות, החל בהסכם השילומים עם גרמניה וכלה בתכנית ההתנתקות. הסוגיה היחידה שלגביה התקבלה החלטה על משאל עם היתה האפשרות להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. יצחק רבין, שטרם בחירתו לראשות הממשלה עלה לגולן ונשבע אמונים לשמור עליה בריבונות ישראל, כי נסיגה ממנה היא הפקרת ביטחון ישראל, כהגדרתו, שינה את טעמו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. בהגינותו, הוא הודיע שמאחר ואין לו מנדט לנסיגה מהגולן, אם יהיה הסכם כזה, הוא יובא להחלטת העם. שמעון פרס ואהוד ברק חזרו על התחייבות זו. ברק דיבר על אפשרות זו גם בנוגע למו"מ עם הפלשתינאים.

ב-1999 חוקקה הכנסת חוק, על פיו נסיגה משטח שבריבונות המדינה מחייבת תמיכה של 61 ח"כים ומשאל עם. מימוש הסעיף הנוגע למשאל עם מותנה בחקיקת חוק משאל עם. אילו פעלה הכנסת באופן תקין, היה עליה לגשת מיד לחקיקת החוק. אולם אף שחלפו מאז 9 (!) שנים, הכנסת השתמטה וטרם חוקקה את החוק.

כעת, כאשר מתנהל מו"מ על נסיגה מהגולן – שטח ריבוני של המדינה, הגיעה השעה לכבד את החלטת הכנסת ולחוקק מיד את החוק המסדיר משאל עם. אין לאפשר לשלוחי ראש הממשלה להמשיך בתעלולי הדחיה והמריחה. הניסיון של ראש ממשלה שאינו נהנה מאמון העם ושמעולם לא ביקש מנדט לנסיגה מהגולן לקדם מהלך כזה, הוא עדות לחשיבות הרבה במשאל עם על נושא כה גורלי.

כל אימת שעלתה על סדר היום דרישה לקיים משאל עם בנושא כלשהו, נשמעה הטענה המגוחכת והמופרכת אודות חוסר הדמוקרטיות שבמשאל. את הטענה הזאת העלו חוגים במערכת הפוליטית, התקשורתית והאקדמית, שחששו שעמדתם לא תתקבל במשאל. העדר חוק המסדיר את נושא משאל העם מספר החוקים של מדינת ישראל, הוא מחלת ילדות של הדמוקרטיה הישראלית. הגיעה השעה שנתבגר, ונאמץ את שיטת משאלי העם, כמקובל במתוקנות שבדמוקרטיות.

2. ילקוט הכזבים של עקיבא אלדר

יצחק שמיר, אחד האישים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, גונה לאורך שנים בידי יריביו הפוליטיים, כיוון שאמר פעם שלמען א"י מותר לשקר.

יש מי שאין להם כל בעייה לשקר, כדי לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. כזה הוא עקיבא אלדר, הדוחף באובססיביות, לאורך שנים, את רעיון הנסיגה מהגולן. בדבריו הוא מרבה להסתמך על "מחקריו" של יגאל קיפניס. קיפניס, תושב הגולן, התפרסם בשבוע שאחרי רצח רבין, כשתוך ניצול ציני ומכוער של הרצח, ובריקוד סוער על דמו של הנרצח, קישר בין המאבק הדמוקרטי ביותר בתולדות המדינה – המאבק על הגולן, לבין הרצח, וטען שהוא מקים תנועה חלופית בגולן, המייצגת לטענתו "כמחצית" תושבי הגולן, ומצדדת בנסיגה. ל"תנועתו" הצטרפו קומץ קטנטן של אנשים, שהפעיל ביותר שבהם, יואב צור, הצהיר השבוע בראיון ל"ידיעות אחרונות" שהוא התפכח ושינה את דעתו. קיפניס מפרסם שוב ושוב "מחקרים" היסטוריים המחזקים את עמדתו שצריך לסגת מהגולן – אך אמינותם היא בערך כמו אמינות טענתו שהוא מייצג את מחצית תושבי הגולן.

באשר לקיפניס, נשאלת כמובן השאלה – אם הוא מאמין שהדבר החשוב ביותר הוא השלום, ולמען השלום יש לסגת מהגולן, וההתיישבות בגולן היא המכשול לשלום, מדוע הוא מכשיל את השלום בכך שהוא יושב בגולן? יש להניח, שאילו היגג את הגיגיו בעד הנסיגה בלא שחי בגולן, לא היה מהווה "אדם נשך כלב" ואיש לא היה מתעניין בו.

בגיליון ערב שבת של "הארץ" מיום 30.5.08, פירסם אלדר מאמר רצוף חצאי ורבעי אמיתות, תוך הסתמכות על קיפניס, כדי "להוכיח" שמנחם בגין, יצחק שמיר ויגאל אלון הסכימו לסגת מהגולן. השימוש הסלקטיבי של השניים בחצאי אמיתות גרוע משקר.

את טענת תמיכתו של בגין בנסיגה מבסס אלדר במאמרו על כך שמיד לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה שותף להחלטה הסודית של הממשלה, מ-19 ביוני 1967, לפיה תמורת חוזה שלום, ישראל תהיה מוכנה לחזור לגבול הבינלאומי שלה עם מצרים וסוריה. מה שאלדר שכח לציין, זה שההחלטה בנוגע לסוריה בוטלה כעבור חצי שנה. ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני).

מדוע בוטלה ההחלטה? כדי להשיב על כך, יש לבחון קודם מדוע היא התקבלה. לאחר מלחמת ששת הימים, הממשלה חששה מפני לחץ שיביא לנסיגה ללא הסכם. החשש הזה נבע מטראומת הנסיגה מסיני בלחץ האמריקאי והסובייטי אחרי מלחמת סיני. לכן, ימים אחדים אחרי המלחמה, הממשלה קיבלה החלטה סודית ביותר, שלא דווחה אפילו לאמריקאים, לפיה ישראל תסכים לסגת מסיני ומהגולן אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום עם מצרים וסוריה, אך לא תסכים לכל נסיגה ללא חוזה שלום. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.

הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, החליטה פה אחד לבטל אותה. מדוע היה צורך לבטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שלא יהיה אפשר להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.

עמדה זו של הממשלה באה לידי ביטוי מובהק במדיניות ההתיישבות שלה. ממשלת ישראל, שראתה ביהודה ושומרון קלפים למיקוח במו"מ על הסדרי שלום, לא הקימה בהם יישובים, שהרי מטרתה של התיישבות היא יצירת עובדות קבע. הממשלה החליטה על התיישבות באזורים שלא ראתה בהם קלפים למיקוח, כמו בקעת הירדן, צפון ים המלח וגוש עציון. כך היא ראתה גם את הגולן, ולכן החליטה ליישב אותו והקימה בו יישובים.

האדם שדחף יותר מכל אחד אחר את הקמת היישובים, היה יגאל אלון. אלון עמד מאחורי המאבק של קיבוצי העמק והגליל במהלך מלחמת ששת הימים לשחרר את הגולן, ומיד אחרי המלחמה הוא פעל נמרצות להתיישבות בגולן וסייע בכל דרך אפשרית להקמת היישובים. בספרו "עשור של שיקול דעת – ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1977-1967" מתאר יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית באותן שנים, את הפעילות ההתיישבותית מעבר לקו הירוק בין מלחמת ששת הימים למהפך שהעלה את הליכוד לשלטון. הדמות המרכזית בספר ובמעשה ההתיישבותי, ובעיקר בגולן, היה יגאל אלון. הוא עמד מאחורי כל החלטה, ניסה לדחוף ולסייע לכל יישוב עד רמת הטרקטור או אישור למבנה או מחסן.

והנה, אלדר את קיפניס מציירים את יגאל אלון כמי שצידד בנסיגה לגבול הבינלאומי, בטענה שיהיה קשה לספח שטחים לישראל. כן קובעים אלדר את קיפניס שבניגוד לתכנית אלון ביהודה ושומרון, בגולן הוא לא קידם התיישבות יהודית. שקר וכזב!

שבועות ספורים אחרי מלחמת ששת הימים וראשית ההתיישבות בגולן בידי חלוצי מרום גולן, התכנסה מועצת תנועת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה, מקום מושבו הזמני של מרום גולן. המנהיג הפוליטי של התנועה, סגן ראש הממשלה ושר העבודה יגאל אלון, נשא את הנאום המרכזי במועצה ואמר: "רמת הגולן, שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן."

תמיכתו של אלון בהתיישבות בגולן ובריבונות הישראלית על הגולן, היו יסוד מוסד במשנתו הציונית, המדינית והביטחונית. לא היתה זו רק תמיכה במילים, אלא בעיקר במעשים; במעשה הביטחוני, ההתיישבותי והמדיני.

אחרי המלחמה, לחץ אלון על יישוב הגולן, כדי לקבוע עובדות קבע שימנעו נסיגה מהגולן. הוא סייע בכל מאודו לראשוני המתיישבים. בנאומו במועצת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה, התייחס אלון לחשיבות המעשה ההתיישבותי: "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".

אלון היה עקבי בעמדה זו. במאמר פרוגרמטי שפירסם ביוני 1973 הוא הסביר ש"שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל-ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות."

הטענה שאלון סבר שאין אפשרות לספח את הגולן, שקרית ומגוחכת, כיוון שהמדינאי הראשון שקרא לספח את הגולן היה אלון. ב-1.8.68, כאשר בגולן היו תשעה יישובים והיאחזויות נח"ל, כתב אלון מכתב לראש הממשלה אשכול, בו תבע במפגיע לספח את הגולן למדינת ישראל. "הגיעה העת, לדעתי," כתב אלון, "להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על כל שטחי הרמה. ברמת הגולן קיימים כבר 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות. 4 היאחזויות ויישובים נוספים יקומו בתקופה הקרובה ביותר... האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה שעתידים להתיישב, זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי." בהמשך מכתבו הוא מעמיק בתיאור המצב המדיני ומבהיר מדוע בשלו התנאים לצעד זה, ומבקש לקיים דיון בנושא זה בהקדם "בכל מעמד והרכב שתמצא לנכון." לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה היה אומר אלון על נסיגה מהגולן, כאשר יושבים בה למעלה מ-21,000 יהודים ב-33 יישובים פורחים במשך 41 שנה, מתוכם 27 שנה תחת ריבונות ישראל.

אולם העובדות לא יבלבלו את אלדר את קיפניס. מבחינתם אלון ובגין הם נביאי הנסיגה מהגולן. הם אפילו אינם טורחים להזכיר שבגין הוא האיש שהחליט לספח את הגולן לריבונות ישראל – החלטה שבכל מדינה דמוקרטית היתה מסיימת סופית את הוויכוח על הגולן, כשגם המיעוט שהתנגד לה היה מכבד אותה.

כך הציג את הדברים ראש הממשלה מנחם בגין, כאשר הביא את החוק להכרעת הכנסת: "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע, כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל... מאז חידוש עצמאותנו, שלטו ברמה הסורים, והם הוכיחו למה הם מסוגלים ביחסם אל האוכלוסייה האזרחית השוכנת בקיבוצים, במושבים, בערים, בגיא, בעמק למטה. הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים אלה גיהינום... האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי בישראל, כללי... כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים..."

הכנסת שמעה את בגין, הצביעה והכריעה ברוב גדול של שני שליש.

יצחק שמיר, יורשו של בגין בראשות הממשלה, דבק בריבונות ישראל על הגולן באדיקות וללא סייג. במו"מ עם סוריה בעקבות מדריד, הורה לנציגי ישראל למרוח את המו"מ ולא לאפשר להגיע לדיון על נושא הגולן. אך עצם העובדה שהוא הלך לוועידת מדריד – די בה כדי שאלדר יציג גם אותו כמי שתמך בנסיגה מהגולן.

מי שמנסה לשאוב לגיטימציה לנסיגה מאישים אלה דווקא, כנראה שבאמת נגמרו לו הטיעונים. ובעצם, האם היו לו אי פעם טיעונים?

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה

למשוררת

אסתר ראב

במעמד

רון חולדאי

ראש עיריית תל-אביב-יפו

משפחה וחברים

יום רביעי כ"ב בסיוון תשס"ח 25 ביוני בשעה 18.00

ברחוב זלמן שניאור 8 תל-אביב

* * *

יוסי גמזו

רֵיחַ הַגַּעֲגוּעִים הוּא רֵיחַ יָם

רֵיחַ הַגַּעֲגוּעִים הוּא רֵיחַ יָם – –

וְתָמִיד מֵחָדָש, מַרְיוּס. תָּמִיד וּלְאֵין מַרְפֵּא

אֶל בָּתֵּי-הַמִּטְבָּחַיִם הָעֲצוּמִים וְהַנּוּגִים

שֶל הַנָּמֵל מְיֻבַּב-הַצְּפִירוֹת, מְעֻנֵּה-שַלְשְלוֹת-הָעֹגֶן.

וּמְתִיקוּת הָרָקָב. וְעֶרְגַּת הַדִּמְדּוּמִים

הַפּוֹשְרִים שֶל גְּסִיסַת אַחַר-הַצָּהֳרַיִם. וְרִשּוּמֵי-הַפֶּחָם

שֶל הַתְּרָנִים, עַל רֶקַע

הָאַקְוָרֶל הַלִּילָכִי שֶל הַמַּעֲרָב הַמִּתְלַקֵּחַ.

וּמִצְחֵי-הַבֶּטוֹן, מַרְיוּס. מִצְחֵי-הַבֶּטוֹן

שֶל הָרְצִיפִים, בַּעֲבוֹר עֲלֵיהֶם רְטִיּוֹת-רוּחַ-הָעֶרֶב

הַמְּשוּחוֹת בְּמֶלַח וְיוֹד, בִּדְמָעוֹת וּפִיחַ. וְאוֹתָהּ

גְּעִיָּה עֲמוּמָה, צְרוּדַת-אֲרֻבּוֹת, שֶל הָהֵן שֶחַרְטוֹמֵיהֶן

מִתְחַכְּכִים, נוֹאֲשוֹת,

בַּאֲבוּסֵי-הַמֵּזַח.

רֵיחַ הַגַּעֲגוּעִים הוּא רֵיחַ יָם – –

כְּמוֹ זֶה, הָעוֹלֶה מִבָּתֵּי-שֶחְיָם

הַשְֹּעִירִים-נוֹטְפִים, יְרֻקֵּי-הָאַצּוֹת, שֶל שוֹבְרֵי-הַגַּלִּים חֲבוּטֵי אִגְרוּף-הַקֶּצֶף.

וְהַדַּחַף הַנּוֹרָא הַזֶּה, מַרְיוּס,

הַסְּפַּזְמוֹת הַמּוֹצְצוֹת-מוֹצְצוֹת הָאֵלֶּה:

לְהִתְגַּעֲגֵעַ וְלָשוּב

אֶל חוֹפִים שֶמֵּהֶם אֶפְשָר לָשוּב וּלְהִתְגַּעֲגֵעַ.

וְהַגּוֹלְף-סְטְרוֹם הַנִּצְחִי,

הַחַם וְהַמְּיֻחָם,

שֶל הַתְּשוּקוֹת הַמִּתְיַפּחוֹת אֶל הָאֵישָם הָאָבוּד-מָתֹק

כָּל עוֹד אַתָּה נוֹשֵם, כָּל עוֹד אַתָּה אָשֵם,

כָּל עוֹד אַתָּה נוֹשֵךְ וְקַיָּם, קַיָּם.  

רֵיחַ הַגַּעֲגוּעִים הוּא רֵיחַ יָם – –

 (מתוך "אַרְצוֹת הַצִּמָּאוֹן")

* * *

עמוס גלבוע

למה יש לסורים עניין בפומביות המגעים עם ישראל?

בואו נתחיל מהסוף: עוד לא "עושים שלום" עם סוריה. ישנם גישושים בלתי ישירים במסלול התורכי מזה כשנה שתכליתם לבדוק האם יש  בכלל מקום למשא ומתן ישיר ישראלי סורי כפי שהיה במהלך שנות ה-90 , כאשר ארה"ב מלאה אז את תפקיד המפתח. מה עומד מאחורי התפיסה הסורית של המסלול התורכי?

אני רוצה להסתמך על מקור מודיעיני מהימן (ולא על דיסאינפורמציה של תקשורת ערבית או "מקורות מדיניים" אנונימיים שכל תכליתם היא להאכיל את הציבור ב"לוקשים" הרצויים להם), והוא הנשיא בשאר אסד.

ב-14 יולי 2007, שעה שהושבע לכהונה שנייה כנשיא הוא אמר לפרלמנט הסורי את הדברים הבאים: לא יהיה שום משא ומתן עם ישראל לפני שהיא תצהיר באופן רשמי, פומבי, חד משמעי – על רצונה בשלום עם סוריה, ולפני שהיא תתחייב מראש, בכתב או בכל דרך אחרת מחייבת אחרת, שתיסוג מכל רמת הגולן עד לקווי ה-4 יוני 1967. על כך אין שום ויכוח ושום מו"מ, וסוריה היא שתקבע היכן עובר הקו הזה. רק לאחר זאת ניתן יהיה להתחיל במשא ומתן ישיר פומבי, באמצעות מתווך הגון, על נושאים כמו סידורי הביטחון וקשרי סוריה עם ישראל כפי שהיו בדיונים בשנות ה-90. כשלב מקדים, סוריה מוכנה לכך שלפני שישראל תתחייב, יהיה אפיק תקשורת בין סוריה לישראל באמצעות מתווך אמין (וכוונתו היתה לתורכיה), כאשר השליחים של סוריה וישראל יהיו במלון אחד והם יציגו בנפרד למתווך (התורכי) את התמונה הכללית  של עמדותיהם.

עד כאן דברי אסד, עליהם חזר בהזדמנויות שונות, וליבתם: מו"מ ישיר עם ישראל רק לאחר שוויתרה מראש על כל גרגירי רמת הגולן! 

ומה אמר ואומר אסד בעניין השלום עם ישראל? לפני  כחודש הוא אמר כך: "יש כאלו המנסים לכפות עלינו נורמליזציה כתנאי לשלום. חזרנו ואמרנו להם כי ייתכן שהחזרת האדמות תביא איתה יחסי שגרה, אבל לא בהכרח נורמליזציה. מה שקרה בירדן ומצרים הוא הוכחה עבורנו שהציבור אינו רוצה את הנורמליזציה ולכן איש אינו יכול לכפות אותה על האחר. אני יודע שהעם הסורי מסרב לנורמליזציה, ולא נכפה זאת עליו."

ומה הוא אומר על האינטרס הישראלי שסוריה תנתק את יחסיה עם איראן וחיזבאללה תמורת רמת הגולן?

אך לפני כשבוע הוא אמר: "אנחנו לא נסכים לכלול בשום הסכם את הדרישה המופרכת לנתק את הקשר עם איראן, חמאס  וחיזבאללה."

ואחד משליחיו לגישושים באנקרה אמר: "יהיה זה מוזר לחשוב שסוריה תזרוק את הבריתות האסטרטגיות שלה, שלא קשורות רק לצרכים שלה במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי, כי הרי מדובר בצרכים אובייקטיביים גיאוגרפיים, ומדיניים, והבריתות הללו הן אסטרטגיות וארוכות טווח". כמובן שעמדות יכולות להשתנות, אך לפי שעה עמדות אלו מייצגות את המציאות!"

למה יש לסורים עניין בפומביות המגעים עם ישראל, ובעצם ניהולם? לדעתי, בראש ובראשונה על מנת להפגין בפני כל שסוריה לא מוותרת, אלא רק ישראל היא זאת שחוזרת ומדברת על ויתורים כואבים. שסוריה ממשיכה להשתייך  לציר "ההתנגדות", ממשיכה לתמוך בטרור הפלסטיני, ממשיכה לתמוך בחמאס, ועל אף כל זאת ישראל מוכנה לדבר איתה!

כאשר ראש הממשלה שלנו חוזר ואומר שסוריה יודעת היטב מה אנחנו רוצים ממנה, ואנחנו יודעים מה הם רוצים מאתנו הוא צודק לחלוטין! הבעייה היא אחרת: האם ראש הממשלה מוכן להתייצב בפני האומה ולהגיד: הביטו בעיניים שלי. לא התחייבתי עד כה, ולא אתחייב, לנסיגה ישראלית מהגולן עד לקוי 4 יוני 67 כפי שאסד דורש!?

[פורסם גם ב"מעריב"]

* * *

בשבוע הספר – 28.5-7.6

ובתל אביב – שוב בכיכר רבין!

הכינו מלאי קטן של –

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, והופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!

להשיגו בכל דוכני הוצאת "מטר" בשבוע הספר ברחבי הארץ!

אהוד ערב טוב,

ברכות לבחירתו של ספרך המקסים "דודו פאפל" לספר השלישי האהוב על תלמידי כיתות א-ג במצעד הספרים השנתי תשס"ח.

בתודה ובברכה,

אוֹדֶיָה מֵל

מדריכה מחוזית לאוריינות ולספריות

29.5.08

* * *

דוד גלבוע על אולמרט

לבן עזר היקר,

 נימוקיך תקפים לגבי המסע המתנהל אישית נגד אולמרט בפרשות האחרונות שנחשפו לאחרונה אולם מול כל אלה לא תוכל להכחיש עובדות מוצקות ובראשן התעקשותו למנות שר אוצר אשר הוכח כגנב וזאת כאשר עמיר פרץ בקש התפקיד. כך נוצר מצב בו השלישייה של אולמרט, פרץ וחלוץ ניהלה המלחמה היחידה שבה הובסה ישראל. זו אינה התחלקות כי לאחרונה שלף אולמרט את הירשזון לנהל המערכה המוניציפאלית עבור קדימה. אולמרט טועה משום שלמד כל זאת מקודמו שרון שהוכתר כבר על ידי בן גוריון כאביר השקרנים ואם על אולמרט ללכת הביתה הסיבה היא בשיקול דעת וביוהרה. כאיש רוח עליך להכיר בעובדות אלה ולא לחכות לפיענוח משפטי שאין בו דבר כדי לסתור את היות אולמרט מושחת מוסרית כקודמיו ביבי, ברק ושרון.

בברכה כנה,

דוד גלבוע

אהוד: אינני איש רוח אלא אזרח הסבור שבין שלוש האפשרויות, דיקטטורה לסוגיה, אנארכיה ודמוקרטיה – עדיפה הדמוקרטיה גם אם היא, בכל העולם, כרוכה פעמים רבות במעשים גבוליים ובמעשים של שחיתות, הנובעים מעצמם המאבק בין המפלגות, וגם בתוכן – בין האישים הפוליטיים העומדים השואפים לעמוד בראשן. הייתי מגזים ואומר שהלכלוך, ההשמצה והתיחמון הם מנשמת אפה של הדמוקרטיה ושל מערכות בחירות הנערכות בה. כך טבע האדם ורק ציניקנים וצבועים דורשים טהרנות, מזולתם כמובן.

הערותיך והכללותיך אינן מקובלות עליי וכבר כתבתי על נושאים אלה רבות ובפירוט רב בגיליונות הקודמים.

* * *

אהוד היקר,

 אני, כמובן, קוראת נאמנה של עיתונך, והיום ברצוני להודות לך במיוחד על הקטע שהקדשת לשלמה טנאי היקר; ידידות מופלאה הייתה משוכה בינו לבין אבי [מזכ"ל ההסדרות אהרון בקר] ואף אני זכיתי בידידותו של יוצר זה, רב הפעלים ואציל הנפש. 

כולי הערכה, אהוד לדאגתך המתמדת לכבודם של הראויים ולזיכרונם הנאות.

אביבה דורון

* * *

ד"ר גיא בכור

המלך והיהודייה שלו:

בין פראנויה לפראנויה-הפוכה

מהו העולם הנסתר העומד מאחורי מינוי צעירה יהודייה-דווקא לתפקיד שגרירת בחריין בוושינגטון? זו תרבות "אבוס אידָאכּ", המקובלת במרחב הערבי, כאשר מנשקים את כף ידו של השליט, ומקווים שאולי יטה לנו חסד. הוא הכול-יכול, ברצותו נהיה, וברצותו נעלם. אין פה שום דבר דמוקרטי, ההיפך. זהו קישוט, דקורציה, באיזור החרד מדמוקרטיה חרדה קיומית. ובכל זאת, האם יוצא עיראק היה יכול להתמנות כשגריר ישראל בוושיגנטון, ובגיל 43?

בשנת 1996 פגשתי באקראי במלון שרתון דוחה, בירת קטר, את קלוד (שם בדוי) נציג משרד החוץ, שאחראי על פיתוח קשרים עם מדינות, שאין לנו יחסים דיפלומטיים איתן. היה זה במסגרת ועידת העסקים והכלכלה של המזרח התיכון (האחרונה שנערכה) שהתכנסה אז בבירת קטר, במלון המפואר, שחציו נמצא במימי המפרץ הפרסי. ישבתי בלובי, ופתאום ראיתי את קלוד. האיש חייכן מאוד, ומכיוון שלא ראיתי אותו שניים ארוכות, שמחתי מאוד לפגוש אותו. גם הוא שמח, והאווירה היתה נחמדה ונוסטלגית. קלוד הגיע לוועידה ממדינה שכנה במפרץ הפרסי, שאת הקשרים איתה טיפח אז בשביל משרד החוץ, ולא אנקוב בשם המדינה. הישראלים בוועידה באו מהארץ, הוא הגיע מאותה מדינה שכנה.

בשלב מסוים אמרתי לו: "קלוד, אני חייב להתוודות על משהו, שמציק לי כבר הרבה שנים. ומכיוון שלא ראיתי אותך שנים כה רבות, אני מבקש לפרוק את זה מעליי עכשיו. אתה זוכר בוודאי שישבנו שנינו בביירות בקיץ 1982, אתה כנציג משרד החוץ, ואני כנציג של גלי צה"ל. היה זה בביתה של הנסיכה הסעודית שנמלטה משם, בשכונת יארזה."

"בוודאי שאני זוכר," אמר קלוד, "הרי לקחתי אותך משם לסיבוב בארים בביירות העיר, ואכן הכול נכון."

בווילה הזו היתה מרכזיית טלפונים של הימים ההם, דהיינו מרכזיית פלגים. לא היה אז קשר טלפוני ישיר בין לבנון לישראל, ומשרד החוץ הכניס מרכזיה, אליה היה מגיע חיוג מישראל, ומרכזנית שישבה בווילה היתה מחברת בפלגים, באופן ידני, בין המערכת הישראלית לזו הלבנונית, מקשרת ואומרת: "דברו."

אני זוכר שהיתה שם גברת לבנונית אחת שעשתה זאת, נדמה לי שהיתה יהודיה, קולט קראו לה או פולט, כבר לא כל כך זוכר. היא היתה עובדת במרכזיה במהלך היום, ובערבים הולכת לביתה. כיוון שישבתי שם כל יום מטעם גלי צה"ל, ובערב לא היה כל כך מה לעשות, הצעתי לאנשי משרד החוץ שבשעות הערב אני מוכן להתנדב לשמש כמרכזן, ולחבר את הפלגים. ממילא אין לי מה לעשות בערב, אמרתי, לא אכפת לי לעזור. הייתי אז כבן 20.

"אז זהו," אמרתי לקלוד, "אני חייב להתוודות. למעשה ניצלתי אתכם, כי תוך כדי העברת החיבורים הטלפוניים האזנתי לחלק מהשיחות, שהיו רובן בין אזרחים מישראל לאזרחים מלבנון, אך היו גם שיחות של פוליטיקאים משני הצדדים, ברמות הבכירות ביותר. היה זה שיא הרומן בין ישראל למארונים של לבנון, רומאן אכזב כמובן, שחבל שנולד בכלל. היו שם שיחות באמת בדרג הכי בכיר."

חשבתי שקלוד יכעס או יתפלא לשמע הגילוי. להפתעתי, הוא פרץ בצחוק, שמאוד מאפיין אותו. "אתה ניצלת אותנו?" צחק. "אנחנו ניצלנו אותך. מה אתה חושב, לא ידענו שאתה מקשיב, אך מה כבר יכולת לעשות במידע הזה. הרי ממילא יש צנזורה ביטחונית... ואנחנו הרווחנו מרכזן בחינם..."

"אם כך," הוספתי בשמחה, "קודם כל התפטרתי מהעול הזה שרבץ עליי כל השנים, ואם אני ניצלתי אתכם ואתם אותי – אנחנו מאוזנים."

בהחלטה מבריקה-לכאורה, הורה מלך האי בחריין שבמפרץ הפרסי למנות צעירה יהודייה לתפקיד שגרירת בחריין בוושינגטון, ללא ספק התפקיד החשוב ביותר במערכת המדינית של האי בחריין. המלך (מינה עצמו למלך רק לפני כמה שנים) חמד בן עיסא אלח'ליפה, והצעירה היא הודא עזרא נונו, בת 43, ילידת בחריין, שמקור משפחתה בקרב יהודי עיראק. נראה שבני המשפחה היגרו לבחריין בראשית המאה העשרים, כפי שעשו יהודים בבלים רבים, שהיגרו להודו, להונג קונג וללונדון, הכול בעקבות האימפריה הבריטית, שנזדקקה למינהלנים מוכשרים.

מדוע המינוי הזה מבריק, ועל מה הוא מעיד? על פחד גדול. מה שקורה היום בבחריין יקרה בכל מדינות המפרץ בשנים הקרובות, כאשר החול ישוב ויכסה את הכול, ורכבת ההרים המטורפת הזו, שמרעידה את העולם כולו במחירי הדלק, תיעלם בסיבוב הבא של ההיסטוריה.

האי/מדינה בחריין היה הראשון לגלות נפט כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, ולכן, לא להאמין, הוא הראשון במפרץ הפרסי שהנפט שלו גם ייגמר. הערכה סבירה מדברת על סיום מרוץ הנפט תוך עשר שנים. זהו!

העובדה הזו מטריפה את הבחריינים, שבלעדי הנפט שלהם, אין להם הרבה ערך, אולי יחזרו לדלות פנינים מן הים. מן הסיבה הזו בחריין עושה הכול כדי לפתח מהר תעשיות מכניסות אלטרנטיביות, למשל תיירות (מירוצי פורמולה אחת, ועוד אטרקציות), מסחר בינלאומי, עידוד חברות בינלאומיות להקים אצלה את המטה שלהם, מיסים נוחים, תעשיית פיננסים (שבראשה עומדים היהודים), ועוד. אלא שהכול קשור בנפט. ביום שהנפט באיזור ייגמר, ספק אם מישהו עוד יטרח להגיע לשם. מוקפים שיעים מאיראן, שיעים מעיראק ושיעים מבפנים – המתח שם רק הולך וגואה. האוכלוסייה נוהה אחר הדת הפוליטית, מפלגות ואירגונים אסלאמיים מתעוררים, ומאיימים לא רק על ענפי ההכנסה אלא על עצם היציבות הפוליטית והסדר החברתי במדינה הזעירה.

הנפט משמש כיום לאיחוי המתחים העדתיים העצומים באי, כאשר רוב תושביו אינם ערבים כלל. יש באי כמיליון תושבים, רק חציים אזרחים. היתר הם פועלים מתת-היבשת ההודית, פיליפינים, אפריקה השחורה, ואחרים, והם ההולכים ומתרבים; הולכים ומשנים את אופי החברה המקומית. זו הסיבה שבחריין זקוקה מאוד לארצות הברית, שכן תלותה בה רק תלך ותגבר. ומי, לפי התפיסה הערבית המקובלת, שולט בוושינגטון? היהודים כמובן.

אני מעריך שהמלך מקווה שעו"ד נונו תחבור לאיפא"ק, השדולה היהודית, ותפעיל את הקשרים המסועפים של היהודים לטובת האי, שחוזה בגורלו בעיניים כלות. זו הרי גזענות הפוכה, זה ברור לכם, כאשר הם באמת סבורים שהיהודים מנהלים את העולם. הם באמת מאמינים לקריקטורות הארסיות שלהם, המציגות את היהודים כאדוני העולם, במסגרת הפרוטוקולים של זקני ציון!

יותר מכך, במינוי של אישה ושל יהודייה מבקש מלך בחריין להשיג כמה הישגים: לאור טענות על הפרת זכויות אדם בארצו, הוא ממנה את נונו, העומדת בעצמה בראש אירגון זכויות האדם במדינה (המינוי הזה כבר מראה עד כמה הארגון תלוי במלך), ואין כמו להציג פנים נשיות, ליברליות וחייכניות.

למינוי שלה עוד משמעות דווקא כיהודייה: להציג פלורליזם בבחריין, אי שרוב אוכלוסייתו שיעית, אך בית המלוכה הוא סוני. בשנה האחרונה השתלטו השיעים על הפרלמנט, והמלך מבקש להראות שהוא ממנה את כולם, אפילו יהודים, מה אתם יודעים. בבחריין חיו עד לפני כמה עשרות שנים כאלף יהודים, רובם ככולם הגיעו כמהגרים מעיראק. כיום נותרו רק 50 מהם, ויש להם מושב בפרלמנט, כייצוג סימבולי. כיוון שהוא לא ישלח שיעי לוושינגטון, מסוכן מידי, עדיף לשלוח יהודייה, לה לעולם לא יהיו שאיפות להדיח אותו, כמובן. היא תהיה יהודיית החצר המושלמת, כולה הכרת תודה על שאפילו כיהודיה נתמזל מזלה לייצג את האי הערבי העשיר. יהודי חצר, שיעמוד מול ארצות הברית, כמו במרוקו עם היועץ אנדריי אזולאי ואחרים. הם בובות על חוט, בסבך האינטרסים של המדינה, סוג של גשר להגיע לארצות הברית, ואולי גם, בעקיפין, לישראל.

אין זה מינוי של אזרחים דעתנים, מאתגרים, אלא ההיפך. כמו שהמלך מינה אותה לפני שלוש שנים ל"פרלמנט" הממונה (מועצת שורא) כך מינה אותה עכשיו לוושינגטון. זו תרבות "אבוס אידָאכ", המקובלת במרחב הערבי, כאשר מנשקים את כף ידו של השליט, ומקווים שאולי יטה לנו חסד. הוא הריבון, הם המשרתים; הוא המדינה, הם פקודיו; הוא הכו יכול, ברצותו יהיו, וברצותו ייעלמו. אין פה שום דבר דמוקרטי, ההיפך, מינויים מלמעלה, ועל פי המלך יישק דבר. זהו קישוט, דקורציה, באיזור החרד מדמוקרטיה חרדה קיומית.

לכאורה מדובר בצעד נאור, מהפכני, מקדם, אלא שלדעתי הוא בדיוק ההיפך מזה. זהו שינוי שנועד למנוע שינוי של ממש באי החרד לקיומו, מאוים בידי איראן מצד אחד, עיראק השיעית מן הצד השני, כאשר הנפט, ברכת האתמול עלול להתגלות כקללת המחר.

לפני כעשר שנים נחנך הגשר הארוך בין האי בחריין לבין הממלכה הסעודית, וכך חובר האי ליבשת. אני לא בטוח שהיום בבחריין כל כך שמחים על כך. להיות אי זו גם התנתקות מצרות האיזור, שהולכות וקרבות אל המשטרים המבוהלים, הפרנואידים-כבר. הם מתנחמים בשפע, אך יודעים שלדור הבנים שלהם יהיה כבר הרבה יותר קשה. ואת מי מגייסים בשעת צרה? את היהודים כמובן. התפיסה הערבית מעניקה להם חוכמה רבה, שלה זקוקים לעצת צרה, ושוב נעזר המלך ב"מלכת אסתר" מודרנית זו, שמא תחלץ אותו זו מחלומות הבעתה שלו. הוא בא לברך, אך בצעד הזה דווקא הבליט את מרקם צרותיו, שלהן אין פתרון.

האם המוביליות של יהודים בעיראק היא טובה יותר בבחריין מאשר בישראל? הנה, יהודייה יוצאת עיראק מתמנה שם לשגרירה בוושינגטון, ובגיל 43.

משפחת נונו הגיעה לבחריין בראשית המאה העשרים. באותה מידה יכולה היתה להגיע לישראל. וכן, אתם כבר יודעים את התשובה. המינוי בבחריין הוא סוג של קריקטורה, עם כל היותו מקורי, היוצא מן הכלל, שלחלוטין אינו מעיד על הכלל במזרח התיכון, כאשר לשגרירה נונו אסור שתהיה, כמובן, שום זיקה או תמיכה בישראל, או בלאומיות יהודית. זהו נייון נואל להראות שליהודים עדיף לחסות תחת שליט ערבי זה או אחר, ולזכות בברכתו כבני חסות, מאשר הניסיון הציוני המסוכן.

אך מה באשר למוביליות של יוצאי עיראק והמזרח בישראל?

לפני כמה חדשים בא לבקר אותי במשרדי פעיל בכיר וידוע של "הקשת המזרחית", אותו אירגון שהתפרסם בשנות התשעים, כאשר ניהל מאבקים, בטענת קיפוח נמשך של יוצאי מדינות ערב בישראל. תמיד הבעתי את התנגדותי למאבקי ה"מגיע לי" ו"קיפחו אותי", ובוודאי לאירגון זה, שנלחם למשל בקיבוצניקים, בטענה שקיבלו זכויות יתר במקרקעין. הם רק שכחו שאת המדינה הזו הקימה גם ההכשרה הקיבוצית, שחבריה הקריבו ברמה ההיסטורית את כל מה שיש להם למען המדינה. אם הם מופלים לטובה – עיני לא צרה בהם.

אותו אורח טען בפניי שהמצב לא השתפר, ורק הורע בתחום המוביליות החברתית בישראל. היום קשה יותר ל"מזרחיים".

הבעתי בפניו את אי הסכמתי המוחלטת. לדעתי, הפער העדתי, בהנחה שהיה כזה, נסגר לגמרי בישראל של היום, בעיקר בסקטור הפרטי, אותו אני מכיר היטב. האם זה משנה למישהו כיום מאיפה בא אדם מסוים ומיהם הוריו? אני טוען שזה כבר לא מעניין איש. הדבר היחיד שמעניין הוא מי האדם, ובמה הוא יכול לתרום לעסק. זה הכול, מה גם שנישואים משותפים הופכים משנה לשנה את הבעיה לתיאורטית.

אמרתי לו שדוברי "הקשת" הסתדרו יפה בחיים, אך מאבקם היה הזוי מלכתחילה; לעורר מאבק שכבר אינו קיים, ולא בזכותם. ההיפך, הם רק הזכירו שהיה פעם מאבק כזה, ולא יותר; הד לרעיונותיו של אדוארד סעיד, שהמערב קיפח את הערבים והמזרח. אמרתי לו, שמי שחושב כך, ומשכנע את עצמו בכך, פוטר את עצמו מכל אחריות, ומכל מאמץ. הרי, ממילא אין לו שום סיכוי! כך הוא עצמו מגשים את הפחד שלו.

נתתי לו כדוגמה את עצמי: האם מישהו נתן לי משהו? ספק רב. אני פשוט לא ויתרתי. אם הייתי מתרגם דחייה בחיי בגלל רקע עדתי או אחר, זה היה מרפה את ידיי. כאשר קיבלתי דחייה בחיים, וידעתי גם הרבה מזה, פיתחתי עם השנים תפיסה של "פראנויה הפוכה", דהיינו, שכולם קשרו קשר – כדי שאצליח.

ולכן, כאשר נדחיתי במקומות מסויימים או על ידי אנשים מסויימים, הייתי חוזר אליהם לאחר מכן, ואומר להם בכנות רבה: אני באמת מודה לכם על הדחייה. אתם מחייבים אותי להתאמץ יותר, לפרסם יותר, לחקור יותר, להצטיין יותר. אתם בעצם עושים איתי חסד, ואני באמת מודה לכם על כך.

"אם הייתי מאשים אחרים בכישלונותיי, איך הייתי משפר את עצמי?" שאלתי אותו. ויש כאן עניין נוסף, שאופייני מאוד ליוצאי בבל: האינדיבידואליזם. הם לעולם לא יאשימו אחרים, אלא את עצמם בלבד. זו הסיבה שזינקו כל כך בחיים הישראליים, שחיבקו אותם, בסך הכול. האם אותם גנים פועלים גם אצל השגרירה נונו בבחריין? אין לי ספק שהתשובה היא חיובית, למרות המרחק הרב.

"שישים שנה לאחר הקמת המדינה," אמרתי לאותו אורח, "המוביליות החברתית בישראל היא רבה, ומי שהוא מוכשר, חרוץ ובעל מוטיבציה – יגיע; יהיה קשה מאוד לעצור אותו. וממש לאף אחד כבר לא כל כך אכפת מי היתה הסבתא שלו."

אך זה גם ההבדל הגדול בין יוצאי עיראק שהגיעו לישראל לבין אותן משפחות מעטות שנותרו בבחריין: אנחנו ישראלים, ותמיד נישאר כאלה. הם לעולם לא יהיו "בחריינים".

31.5.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

לצערנו, החל מ-1 ביוני ייעשו מאמריו של ד"ר גיא בכור אצלנו נדירים וזאת לאחר שחלק מהאתר שלו יינתן רק בתשלום, והקוראים יכולים לפנות אליו ישירות ולהירשם.

* * *

עדינה בר-אל לליטמן מור:

"כל אחד אוצֵר בזיכרונותיו סיפורים"

למר ליטמן מור שלום וברכה,

אתה מספר [גיליון 348] שלמדת בבית ספר "תרבות". אני ערכתי מחקר מקיף על רשת חינוכית עברית זו. נא כתוב לי את כתובתך ואשלח לך בדואר את ספרי: "כשאגדל אעלה לארץ ישראל: רשת תרבות בפולין ועיתוניה לילדים", שיצא לאור בשנת 2003 בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב.

בנוסף לכך רציתי לספר לך שבעלי משה הוא ממשפחה ליטאית מהעיירה וידז' (היום ברוסיה הלבנה). בעלי נולד לאחר המלחמה, אולם אחיו הבכור – שלמה יחילצ'יק ז"ל, שנפטר לפני שנה – גם הוא, כמוך בדיוק (!), ברח מגטו וילנה לפרטיזנים בשנת 1943. אולי הכרת אותו? אגב, שלמה פגש ביער, בין הפרטיזנים, את אביו, הוא חמי, גרשון יחילצ'יק ז"ל.

מסתבר שכל אחד אוצֵר בזיכרונותיו סיפורים מרתקים על מה שהיה לפני החורבן ועל גלגוליו השונים בשנים הקשות של המלחמה. אנחנו בבית צופים בשתי קלטות שבהן הוקלט שלמה גיסי ע"י "יד ושם", ולומדים מהן הרבה מאוד על המשפחה בפרט ועל קורות וילנה והסביבה בכלל. אגב, בנערותו למד שלמה יחילצ'יק בגימנסיה הריאלית בווילנה. הוא גם כתב פרק בספר "פרטיזנים מספרים", שמשרד הביטחון הוציא לאור בשנת 2006. יהי זכרו ברוך.

כל טוב,

עדינה בר-אל

* * *

משה (ברק) מנבכי חולשונו ח'

צוּקָנוּת – סנפלינג (SNAPLING)

כך נקראים בפינו העברי הטיפוס והגלישה על צוקים בעזרת חבלים וקרסים. לפי מבנהו וצלילו, נשמע השם "סנפלינג", אנגלי למהדרין. אך למרבה ההפתעה הוא אינו מצוי במילונים האנגליים, אף לא באלה המציגים גם מילים שאינם כבר בשימוש כיום. כמו כן אין ה"סנפלינג" קיים אפילו באף עגה של השיח האנגלי.

המילונים האנגלים קוראים לטיפוס ולגלישת מצוקים בשם ROCK CLIMBING (טיפוס מצוקים) או RAPPELING (החלקה על חבל) חלקו של החבל בגלישה בא לביטוי גם במונח הגרמני ABSEILING שפירושו "למטה (AB)ׁעל חבל (SEIL). אכן אימצנו לנו שם "בינלאומי" אנגלי וראה זה פלא, שדוברי אנגלית לא מכירים כלל.

מקור השם בחיבור מוטעה של 2 מלים אנגליות: SNAP – "תפסן" הנסגר קפיצית בבת אחת + LINK שהוא חוליית חיבור, או אולי LING שפירושו כריכת חבל סביב זיז כלשהו.

על כל פנים הדמיון היוצר הישראלי קיבל את הסיומתING , בהנחה ש"סנפלינג" נוצר מפועל TO SNAPLE, בביטחון שנוכל לכתוב לעמיתינו האנגלופונים: I SNAPLE, HE SNAPLES בזמן PRESENT וכן "HE IS SNAPLING" בזמן PRESENT CONTINUOUS .

מילא. לו היתה מילה זו מסתדרת עם הדקדוק העברי לפחות. אך אצלנו אין לה כל אחיזה בשורשי העברית ולא ניתן לגזור ממנה שמות פעילויות ואבזרים הכרוכים במקצוע זה.

כנראה שאי אפשר למזג יפה את הצוק ואת החבל במונח אחד ויש לבחור אחד מהם, לעיצוב שם פועל המגדיר גלישה בחבל על צוקים. גם האירופים נהגו כן: רוק קליימבינג (ROCKCLIMBING)  – מדגיש צוקים ואילו אבזיילינג – (ABSEILING) מדגיש את החבל.

ל"חבל" בעברית יש כבר שורה ארוכה של משמעויות משנה, בעוד ה"צוק" כשורש בגזרת ע"ו פנוי יותר וניתן לאמץ את שם הפעל "לָצוּק" בגזרת פעל: אתמול אני צַקְתּי, אנחנו צַקְנוּ; היום – אני צָק, אנחנו צָקִים; מחר – אני אָצוּק אנחנו נָצוּק.

קיימת אפשרות להשתמש בבניין נוסף משורש צוק והוא לצוקק. ולפי תקדים ההפכים של להשריש (ליהאחז בקרקע) לבין לשרש (עקירה מהקרקע) אפשר ליצור גם כאן בידול בין צק –היורד מהצוק (כדוגמת חוש/חשתי; טוס/טסתי וכו') לבין מצוקק – העולה על הצוק. שתי צורות של אותו שורש. הקצרה – לירידה המהירה בעוד הארוכה – לעליה האיטית יותר.

לפי משקל זה אפשר לקרוא למטפסי ולגולשי הצוקים בשם "צוּקָן" או "צוּקָנָאִי" ולמקצוע "צוּקָנוּת" או "צוָקָנָאוּת"

* * *

מכתב מיואל נץ לדב אלבוים

שלום רב לך, דב אלבוים!

על מידת הערכתי והערצתי לך נוכח הספרים מפרי עטך אשר קראתי ונוכח מופעי פרשות השבוע המקוריים שלך בטלוויזיה תיווכח מתוך עיון ברשימה דלעיל, אשר פורסמה בעיתון האינטרנטי של הסופר אהוד בן עזר ["מכתב עיתי" מס' 343]. בהמשך לרשימה זו הוסיף בן עזר את הערתו ובגיליון מס' 344 הופיעה התייחסות נוספת אליך ואל פרופ' שלמה זנד.

אם יש לך עניין בהם וגם עניין לעיין בעיתון המעניין הזה (ואני ממליץ על כך בחום) הנה הדוא"ל שלו: benezer@netvision.net.il.

חשתי צורך לשלוח אליך את הרשימה הזו, מכיוון שבתוכניות האירוח אשר ערכת לאחר אירוחו של פרופ' זנד, אתה שב ותוהה, שב ומרמז, שמא יש אולי ממש בתיאוריה של הפרופסור, ובני העם היהודי אינם צאצאי העם היהודי האותנטי אשר גלה מארצו, אלא ערב רב של כוזרים, ברברים ובדואים שהתגיירו, בעוד בני העם היהודי האוטנטי אינם אלא הפלסטינים. אילו היה "מחקרו" של זנד מחקר טהור, "לשם שמים" – ניחא; אלא שמחקרו של הפרופסור הנכבד – ויהא מבריק ככל שיהיה – מצטרף לשורה ארוכה מנשוא של פרסומים, אשר אחת היא מגמתם: לערער על עצם ביטחון קיומנו על פני פיסת הקרקע הזאת! דומני שאינך נמנה, חלילה, על אלה – מה הטעם, אם כן, לצקת מים על ידיו?

בברכות נאמנות,

שלך,

יואל נץ

* * *

יוסי אחימאיר

שלום, אדם, ועכשיו גם טומי

כאשר עוד כיהן טומי לפיד כשר המשפטים, פגשתיו באירוע כלשהו. ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי אותו להרצות במכון ז'בוטינסקי, באחד מערבי העיון הקרובים. הוא הביט עליי כעל אחד תימהוני והגיב בשליפה כדרכו: "אתה מצחיק אותי, יוסי. בשביל 50 איש לבוא ולבזבז ערב שלם? הרי אם אני רוצה, אני בקלות יכול לסדר לעצמי הופעה בטלוויזיה ובחצי דקה לדבר לחצי מיליון מאזינים."

פניתי ככה לטומי באופן ישיר, לא רשמי, כמכר משכבר הימים, שהרי ראיתי בו קודם כל את עורך המוסף היומי של "מעריב", שעבדתי בו במחצית הראשונה של שנות השבעים. הייתי כפוף אליו שלוש-ארבע שנים. גם אז הוא פסח על שתי הסעיפים, ימין ושמאל, שמאל וימין, אבל היה יותר ימין משמאל וגם פחות אגרסיווי באנטי-דתיות שלו.

אבל כבר אז היה כוחני, אפילו דורסני, ועם זאת בלט בשכלו החריף, בכתיבתו הקולחת, בעמדותיו המבוטאות היטב, ברוח "מעריב" של אותם ימים, שמשתדל להיות בסדר עם כולם. נעים היה יותר לקרוא את מאמרו השנון מאשר להיתקל בשבט לשונו.

כמה וכמה פתקים בכתב ידו שמורים מאז עימדי, עם נזיפות, הוראות, הנחיות לעורך הזוטר. ברוב המקרים, עליי להודות, הצדק היה עימו ודעתו המקצועית היתה במקומה. שכן טומי היה עיתונאי בכל רמ"ח אבריו, מוכשר ועירני. גם לו קרה מה שקרה לכמה וכמה עיתונאים דעתניים, שהחליטו לפתע פתאם כי די ונמאס, חצו את הגדר ועברו משדה הסיקור והביקורת לשדה העשייה הפוליטית.

בדרך כלל זהו מעבר מבורך בשביל המערכת הפוליטית הירודה שלנו. עיתונאי מנוסה יכול לתרום רבות כדי להיטיב עימה. כניסתו אליה מביאה דמות מוכרת בדרך כלל, בעלת ניסיון ציבורי ותקשורתי מוכח והרבה היכרות עם המנגנונים הקובעים את מהלך חיינו במדינה.

טומי עשה את המעבר בגיל מאוחר יחסית, ונסק במהירות בשמי הפוליטיקה. ואולם כשם שהגיע באחת להישג נדיר של 15 מנדטים למפלגת "שינוי" שלו, כן ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, לאפס מנדטים בתום הקדנציה. טומי חזר אפוא אל האלמנט שלו, אל צור מחצבתו העיתונאי, ואולי בסתר לבו שמח על כך.

בשנותיו המועטות כפוליטיקאי הוא ניצל את כישוריו התקשורתיים המובהקים, כדי להיות בכותרות כל יום ולהיראות מעל מסכי הטלוויזיה מדי ערב. הפרק הפוליטי אמנם הפך אותו לאישיות ציבורית בולטת במיוחד במשך כמה שנים, אך חשף גם את "הפה הגדול" שלו, את דורסנותו כלפי מי שהתווכח עימו ובמיוחד אם היה חבוש כיפה ואם זקן שחור או לבן עיטר את פניו.

טומי היה החילוני החרדי בה"א הידיעה. האדמו"ר של שונאי החרדים. קיצוניותו בתחום זה היתה בעוכריו, הקימה עליו מבקרים ורוגזים ולא רק מקרב הציבור הדתי.

הוא נהנה מאוד ממעמד "המרגיז הלאומי". היטיב לבטא עמדות, שלרגע נראו לצופה או למאזין כמקוריות, מרעננות, מחדשות והגיוניות, והנה תוך זמן קצר נתגלו באבסורדיותן והתפוגגו. טומי היה איש האבסורדים, דבר שהיקנה לו זכות להשתתף בכל פאנל טלוויזיוני. כל מופע שלו היה תמיד בבחינת שואו. הוא היה במידה מסויימת ליצן החצר של התקשורת, ונהנה להביע בפומבי, בשליפות, את משפטיו הנחרצים, את דעתו המבזה על בן שיחו, ולהשתלח על ימין ועל שמאל. שם המשחק שלו היה – רייטינג.

בסופו של דבר הוא היה עיתונאי ליומו ופוליטיקאי ליומו, שלא הטביע חותם של ממש בשני תחומי פעילותו התוססת והמתסיסה. הוא חי את הרגע, את היומיום, ונהנה תמיד ממעמדו הבכיר – אם זה ב"מעריב", אם זה ברשות השידור, אם זה בכנסת ובממשלה. לא היה איש שהתענג כמוהו על הפירסום הרב שניתן לו, ובצדק.

מישהו אמר לי באחרונה, שאלוהים כנראה רוצה לייסד שם בשמיים כלי תקשורת, כי הוא לקח אליו באחרונה כמה וכמה מבכירי העיתונאים שלנו: שלום רוזנפלד, אדם ברוך, יוסי ולטר, לוי יצחק הירושלמי, משה לרר, צבי אלגת... לוּ טומי לפיד היה שומע משפט מבדח זה, היה שוללו מכל וכל. אין אלהים – היה אומר והפעם במלוא הרצינות, בסבר פנים רציני ורושף. מעניין מה תעלה שם בדיקתו, למעלה...

פתחתי בז'בוטינסקי ואסיים בז'בוטינסקי. טומי נשא ביולי 2006 נאום בכנסת על המנהיג הרוויזיוניסטי במלאת 65 שנה למותו. לאחר ששיבח אותו כאחד משלושת הנואמים הגדולים ביותר בעולם במאה העשרים, יחד עם צ'רצ'יל ולנין, הוא אמר:"אילו ז'בוטינסקי היה בא לפתע לכאן, הוא היה מתיישב בספסלי שינוי."

 המליאה גיחכה למשמע הדברים. טומי היה הפעם רציני. לדעתו, ז'בוטינסקי היה חילוני גמור ודחה כפייה דתית, ולכן היה מתאים לו להיות חבר ב"שינוי".

הוא שנאמר: כל אחד וז'בוטינסקי שלו, כל אחד וטומי שלו. טומי שלי ייזכר כחייה תקשורתית מוכשרת ביותר, כאחד מבכירי "מעריב" בזמנו ובזמני, כמי שקראתי בשקיקה את מאמריו המסוגננים, ותמיד שאלתי את עצמי מיד לאחר מכן: "נו אז מה? מה הוא רצה להגיד?" אין ספק, הוא יחסר לכולנו בנוף הטלוויזיוני והציבורי. לטוב ולרע, לא היה ולא יהיה עוד אחד כמוהו.

* * *

לאה טרן

לזכרו של אדם ברוך

במקום שאין בו אדם היה אדם

לא זאב

בוחן כליות ולב תרבותנו

בלשון נקייה מדייקת

מתעלפת על הנייר

בלי הרמת גבה

סוג של פטריוטיות

מחזירה אל הבית פנימה

חלה ויין לקידוש

רקע -קרע דתי בנשמה

קסקט נצחי

עיניים מצלמות מצבי צבירה

ישראליים יהודיים אנושיים

מנענע ראשו לשלום

מתיו מלאכים

גיבורי תרבות

סוכני זיכרון

שלום לך אדם

שלום יקירי

* * *

הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת הספר

מקום הטעם

מסות על ספרות ישראלית: בין צליל להיסטוריה

מאת רויאל נץ ומאיה ערד

נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, אהרן שבתאי וחנוך לוין, וגם מאיר אריאל ו"החמישייה הקאמרית" – הם ועוד רבים מועלים לדיון מחודש בספר המסות שלפניכם. ספר שמבקש לבחון בעין רעננה את המקום הזה, המזוקק, הטהור, שבו נקבע הטעם התרבותי.

המקום הזה הוא השירה.

"דווקא בגלל היעדר הערך המסחרי של השירה, היא תמיד המקום שבו מוכרעות שאלות הספרות הטהורות, שבו נקבעים הטעם והסגנון. השירה היא מקום הטעם." בשמונה המסות שבספר זה מתבוננים המחברים באופן חדש ומפתיע על שירי הילדים שעליהם גדלנו ועודנו מגדלים את ילדינו, חוגגים את הקרנבליות אצל דוד אבידן וחנוך לוין, שופכים אור על המשוררים הצעירים ששיבתם לחרוז ולמשקל מסתירה חתרנות, ומניחים את האצבע על נגיעות של שירה בפרוזה הישראלית. והם אפילו ממקמים במפת השירה גם את "המשוררים העממיים", אלה המחברים ברכות בחרוזים להקראה באירועים חגיגיים.

רויאל נץ, משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים, ורעייתו הסופרת מאיה ערד, חיים כיום בסטנפורד, קליפורניה, עם בנותיהם. ייתכן שדווקא המרחק הגיאוגרפי מספק להם נקודת תצפית צלולה, שמובילה למסקנות מרתקות. כתיבתם בהירה וקולחת, עשירה בהומור ובתובנות מבריקות, על דברים שנדמו עד לאותו רגע כמובנים מאליהם.

[דבר המפרסם]

דבר עורך חב"ע: מעיון חטוף בספר התפלאתי מאוד כיצד הצליחו המחברים שלא להזכיר אפילו פעם אחת את המשוררת אסתר ראב ואת מקומה בתולדות השירה העברית שאליה הם מבקשים להתייחס או את מחקריו של הסופר הקולוניאלי אהוד בן עזר, בעברית ובאנגלית, על דמות הערבי בספרות העברית, נושא שבו הם עוסקים כאילו הם גילו את אמריקה.

פילוסופים קטנים

פילוסופיה לילדים ועם ילדים

מאת פרופ' אדיר כהן

הוצאת "אמציה" גאה להודיע על צאתו לאור של הספר "פילוסופים קטנים – פילוסופיה לילדים ועם ילדים" פרי עטו של פרופ' אדיר כהן.

הספר מעורר למהפכה בחינוך הילדים בבית, בגן הילדים, בבית-הספר היסודי ובתיכון. במרכז מהפכה זאת מועלים פיתוח חשיבתם של הילדים, מימוש הפוטנציאלים שלהם כפילוסופים קטנים, טיפוחם כאנשים חושבים, ביקורתיים, מקוריים ויצירתיים.

הילדים הם פילוסופים קטנים. אין כמוהם סקרנים, משתוממים, מלאי פליאה, תאווי דעת ומבקשים להכיר, לגלות, ללמוד וליצור. הספר בוחן את חשיבתם של הילדים, עוקב אחר שאלותיהם, מציג את דרכי התפלספותם ומטפח את חשיבתם המקורית, היצירתית והביקורתית.

החלק הראשון בספר יוצא עם הילדים לחקור את העולם ולגלות את יופייה של החשיבה, מציג דוגמאות רבות של הפילוסופיה של הילדים ומגלה את כישוריהם כפילוסופים קטנים.

החלק השני עוסק בריבוי הפנים של הפילוסופיה בבית-הספר, בטיפוחה בכל השיעורים ובכל המקצועות ובתרומתה העשירה להתפתחות הרב כיוונית של הילד.

בחלק השלישי נפתח שיח פילוסופי בעקבות מיטב היצירות לילדים מ"פיטר פן" ו"עליסה בארץ הפלאות" דרך "הנסיך הקטן" ו"המלך מתיא הראשון" ועד "נרניה" ו"הארי פוטר". מקום מיוחד מוקדש בו לקריאה פילוסופית בתנ"ך ולטיפוח החשיבה הביקורתית.

יחד עם הילדים מתפלסף הספר על אמת ושקר, האני והאחר, הדימיון והמציאות, האלוהים והעולם, האושר והיפה, הנפש והרגשות, השאיפה והרצון, ויוצא עם הילדים למסעות פילוסופים מרתקים.

ספר ההופך את החינוך בבית ובמשפחה, בגן-הילדים ובבית-הספר להרפתקה עשירה של חשיבה, גילוי ויצירה.

ספר המוליך למהפכה בחינוך ונותן כלים, חומרים ודרכים להגשמתה. אחד ההיבטים המרכזיים ברפורמה החינוכית המתכוננת בישראל, עליה הצהירה שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, הוא הכנסת לימודי הפילוסופיה לבתי-הספר כמכשיר חשוב לפיתוח החשיבה הביקורתית, ההתמודדות הערכית וטיפוח החקר, היצירתיות והמקוריות. הספר מניח יסודות עיוניים ומעשיים למהפכה חינוכית מבוקשת זאת.

המחבר פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה, הוא פרופסור לפילוסופיה חינוכית ולחינוך מודרני. הוא מראשי המטפחים של פילוסופיה לילדים בארץ ובעולם, ממחוללי המהפכה המודרנית בחינוך ומהמעצבים של שינויים מרחיקי לכת בחינוך הילדים במשפחה בבית-הספר ובחברה. זכה בפרסים רבים, ישראלים ובינלאומיים, בתחומי החינוך, הספרות והטיפול.

[דבר המפרסם]

* * *

המלצות פרטיות לשבוע הספר

בדוכני הוצאת שרברק אפשר למצוא עדיין את "פרשים על הירקון", סיפור דוקומנטארי על ראשיתה של פתח-תקווה ועל יהודה ראב, מאת אהוד בן עזר.

בדוכני הוצאת "יבנה" אפשר למצוא עדיין את "בין חולות וכחול שמיים" מאת נחום גוטמן ואהוד בן עזר.

בדוכני הוצאת מוסד ביאליק אפשר למצוא עדיין את "התלם הראשון", סיפור חייו של יהודה ראב בן עזר, מהדורת 1988 בהוצאת הספרייה הציונית עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, המביא ממקור ראשון את האמת על ראשיתה של פתח-תקווה כחלוצת העלייה הראשונה!

בדוכני הוצאת מודן אפשר למצוא עדיין את "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר.

בדוכני יד יצחק בן צבי ו/או "עם עובד" אפשר למצוא עדיין את "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, מאת אהוד בן עזר.

ובדוכני הוצאת מטר את "דודו פאפל", "דודו פאפל"!

[דבר המפרסם]

* * *

ברוך תירוש

חותרים להחזרת הגלגל לימים שמלפני

מלחמת העצמאות

לאהוד בן עזר שלום והערכה,

אני קורא באהדה את הדברים המועלים על במת "מכתבך הלילי", רבים בטוב טעם. ואשמח אם תמצא לנכון לפרסם גם את הדברים שאני מעלה.

כתגובה למביעים את הרהורי ליבם (הרעים), כאותו יוסף חרמוני בתשובתו המופרכת ליוסף דוריאל [גיליון 346], הם יושבי קרנות המתייסרים בעקרותם ובניכורם מחוויית היצירה שחוללה הציונות החל מההשכלה והחייאת השפה העברית, ההתיישבות הנועזת בפתח תקווה, דרך כל העליות וההתיישבות וההגנה עליהן, מאבק ההעפלה בהסגר הבריטי האכזרי, והתגבשות היישוב ליישות שהצליחה להדוף את הפורעים מבין ערביי הארץ ואת צבאות ערב הפולשים ולהקים את מדינת ישראל באורח שהיה למופת בין האומות.

וכך בייסוריו מתפלש יוסף חרמוני בביצת ההכפשה המקיפה אותנו, כפי שמתאר זאת בוב דילן בשירו "ביריון השכונה" (שרוליק), ומתגדר בשקיקה בתיאורי "סבל הערבים" מידי המתגוננים היהודים, בהתאם למשנתם של חג' אמין ועראף עראף, אחמד שוקיירי ואילן פפה ויושבי הקרנות הנוהים אחריו.

האם יוסף חרמוני נוכח באחד מ"מעשי הטבח" שהוא מתאר, או רק שמע עליהם? האם גם הוא אינו יודע שלא אנחנו התקפנו את הערבים בשלהי 1947, אלא בעוונותינו התגוננו תוך מיגון הישובים והשבת אש מבעד לחפירות. רק בחודש מרץ 1948, לאחר מאות אבידות, הסכים ב.ג. להורות על מסע התקפי שהדף את הפורעים והפולשים, תוך אלפי אבידות לבני היישוב, אך במחיר נוראי ובלתי הפיך לערביי ארץ ישראל. נכון, לערבים בתבוסתם היו אבידות כבדות, אך היה זה המחיר לתוקפנותם שנהדפה. ואילו לא פתחו במעשי איבה ובמלחמת הדמים, לא היה איש נוגע לרעה בהם.

לפני כשבועיים התפרסמו ב"הארץ" מכתביהם של מיכל זק מנווה שלום, ושל העתונאי רג'א זעאתרה מחיפה, בהם תינו את "רשעות" הישראלים, שעמדו על נפשם ולא הניחו לערבים לחסל את הישות הציונית; וברשותך, אהוד, אחזור כאן על מכתבי אליהם.

מכתביכם כוללים בחובם את המניעים והסיבות לאסונות הנוראים שירדו על ערביי ארץ ישראל, וכנראה גם את המתכון לאסונותיהם הבאים. ראשית, אתם מאששים את התעלמות ההנהגה הערבית מהעובדה שמדינת ישראל הינה מדינה יהודית כפי שאנגליה הינה אנגלית, צרפת – צרפתית, איטליה – איטלקית, ויוון – יוונית. אתם גם מסייעים להנהגת הערבים להסית ולמנוע מבני הקהילה לחיות בשלווה במחיצתנו, כפי שחיים עשרות מיליוני בני המיעוטים באותן המדינות, מבלי לעורר שם מהומות ומבלי לחתור להרס אושיות אומותיהן. בנוסף אתם מסייעים להתעלם ולהעלים את העובדה שחבר הלאומים הקצה עבור מדינת היהודים את ארץ ישראל משני עברי הירדן, באותה העת שהוקצו מרחבי ענק למדינות ערב על חורבות האימפריה העות'מנית. עשרות מיליוני בני מיעוטינם קופטים וכורדים, שיעים נוצרים ואף יהודים – נקלעו במדינות ערב תחת שלטון עריץ ועויין, ומצוקתם לא נגעה לליבכם, וגורלם נראה לכם סביר. רק תיסכול הערבים מהסיכוי לתקומת "הבית הלאומי היהודי", עורר בקרבכם את השנאה הישנה להסתה ולאלימות. 

לאחרונה התפרסם ב"הארץ" וב"ידיעות" גילויו של פרופ' מאיר זמיר מאוניברסיטת בן גוריון, בדבר הסתלקות הבריטים מהוראות המנדט שנמסר להם, ומזימתם להאדרת שלטון הערבים על "הסהר הפורה", תוך מניעת תקומה למדינת היהודים. ואכן, בדיעבד אנחנו זוכרים כיצד קרע וינסטון צ'רצ'יל את עבר הירדן המזרחי, שני שליש מ"הבית הלאומי היהודי", וכונן בו ממלכה לאמיר עבדאללה; וכיצד נאבקו הבריטים בחורמה בהתיישבות ובעלייה היהודית. הם לא נמנעו מהפרעה אכזרית להצלת יהודים מרחבי אירופה הנאצית, והעסיקו בכך את הצי הבריטי, ורבבות רבבות חיילים וסוכנים מוסתים נגד היהודים. רק כמאה אלף משרידי השואה הצלחנו להציל ולהעלות, אך כוחנו לא עמד לנו לשמור על הבית הלאומי שפוצל לשלש מדינות: האחת ירדן הגדולה, כולה מוסלמית; השנייה פלסטין, כולה מוסלמית, והשלישית ישראל, בה אתם מסיתים לאלימות וחותרים להשיג באמצעותה רוב מוסלמי.

אני מתקשה להבין את פלפוליה של מיכל זק באשר לתרחישי מעשי האיבה לאחר הכרזת החלוקה על ידי האו"ם. מכל מקום, אנחנו בני דור תש"ח לא גירשנו ולא הרסנו, אלא הדפנו והכרענו את התקפות הדמים על יישובינו, שבתחילת ה"אינתיפאדה" של חורף 1948 נערכו למיגון והתגוננות בחפירות. רק לאחר שנפלו מאות מאנשינו, הורה ב.ג. בחודש מרץ 1948 לחדול מ"המיגון" ולצאת למערכה התקפית שבמהלכה נהדפו הפורעים והפולשים.

פעילותכם מאששת את חתרנות ההנהגה הערבית שאינה מניחה לציבור הערבי לחיות בשלווה ולשמר את המעמד הכלכלי המרשים שהושג בחריצות. היא מסיתה לסרבנות שניצניה האלימים בואדי ערה, בסכנין ובמראר, בפקיעין ובפורדיס – עלולים להוביל לשפיכות דמים נוראה יותר מזו של 1948.

הרפו מאיתנו ואל תטענו לחוסר שיוויון, כאשר ערביי ישראל השלווים נהנים משיוויון מלא ואף יותר. התנועה האיסלמית, למשל, לא תקבל אותי כחבר, וגם מיכל זק לא תקבל ליישובה את ברוך מרזל וחבורתו.

ואגב הישוב נווה שלום הפורח הוקם רק בזכות אותו דור תש"ח, שהדף את התקפות הערבים. וכיום אנשי נווה שלום אינם חותרים לשלום בין הערבים לישראל, אלא להחזרת הגלגל לימים שמלפני מלחמת העצמאות, ולשלטון הערבים.

* * *

תודה למהנדס יוסף דוריאל מישראל הַר

 אנא הרבה לכתוב ולספר למען ילדַי בכל מקום ועיתון במדינה במיוחד על ניסיונך "על ויתורים כואבים" ועל הערבים הפורעים ביהודים ולא ה"פלישטינים" ועל "הנכבה" ועל מוחמד א דורה ועל ההטעיה של כל מדינה ערבית (בשיתוף ישראלים, אולי מחוסר ידע או ממש בבורות) נגד מדינת ישראל בפרט ונגד היהודים בכלל ותודה מיוחדת לעורכי גיליונות המכתב עיתי / חדשות בן עזר הנקראים בשקיקה וכל טוב מתל אביב

ישראל הַר

אזרח ותיק

* * *

אהוד יקר,

השיר של שחר-מריו מרדכי [גיליון 348] – נפלא.

תודה שפרסמת אותו!

רק טוב,

שלומית כהן-אסיף

* * *

לינק טהרלב

אני שולח לכם לינק ומזמין אתכם לשמוע ולהנות מהאלבום החדש שלי –  אין כבר דרך חזרה – אוסף של 92  משיריי (בהוצאת הד ארצי).

http://www.taharlev.com/news.asp

בברכה,

יורם טהרלב

www.taharlev.com

* * *

סופרים כפוליטיקאים, עוד תזכורת בדרך לנובּל

אלא אם יקדימו גרוסמן...

גורדימר אמרה כי זוהי טעות לצבוע את ישראל ודרום-אפריקה באותם צבעים [של האפרטהייד]. "הלבנים אינם יכולים לטעון לזכותם על סנטימטר אחד מאדמת אפריקה," הדגישה. לעומת זאת, ליהודים יש זכות היסטורית על ארץ ישראל. "לכן אי אפשר להשוות ביניהן, וישראל איננה מדינת אפרטהייד." עם זאת, היא הוסיפה וטענה כי "פעולות השיטור המתבצעות בשטחים הכבושים, העברות כפויות של בני אדם ממקום למקום וכיוצא באלה הם מעשים הדומים בדיוק למה שהתרחש בדרום אפריקה." גורדימר נשמה נשימה עמוקה והמשיכה: "צר לי לומר זאת, אך זה מביש."

הצופים התפתלו בחוסר מנוחה בכיסאותיהם. אך עמוס עוז לא הניד עפעף. "הייתי הולך רחוק יותר ואומר שזה נפשע," אמר. אך איש לא זז ממקומו.

מתוך: אניטה דיאמנט, "ואז הם דיברו על המילה שמתחילה ב-A", הראלד טריביון, הרשימה מצוטטת ב"הארץ", 3.6.08, ונסבה על רשמיה של הסופרת היהודייה האמריקאית מפסטיבל סופרים בינלאומי שמסתבר כי התקיים בחודש מאי בירושלים.

אהוד: אגב, טרם קיבלנו תשובה מגורדימר על פנייתנו אליה בקשר ל"מה שמתרחש בדרום אפריקה" בימים אלה. אולי עוז יוזמן לשם ויסביר לה כמה ש"זה נפשע" בארצה-שלה, כאשר שחורים שוחטים שחורים בשעות ובלילות שהם לא עסוקים מדי במעשי-שוד לא מבישים אצל לבנים.

* * *

משה ברק

זיכרונות מתקופת הפלמ"ח

פרק ד. חיי יום יום בהכשרת פלמ"ח

אך כאמור בצד העבודה והאימונים, קיימנו חיי חברה, עם אסיפות כלליות שבועיות בצריף שבמרכז מרובע האוהלים.

יש לזכור שההתגייסות לפלמ"ח היתה רצונית באמונה פנימית עמוקה ב"צדקת הדרך". "הרפתקנים" שהצטרפו להכשרה כדרך כובשת של בילוי, היו רק מיעוט קטן. לאמונה התנועתית נתנו החברים השונים בטוי אישי שונה. היינו כמו כל ההכשרות התנועתיות שלפני ההתגייסות לפלמ"ח מונעים בחזון נועז של הקמת קיבוץ, ואפילו קיבוץ ייחודי יותר, קיבוץ ימי. דבר שקרה גם להכשרה שקדמה לנו בעין גב, שהאמינה כי היא תקים קיבוץ דייגים בשפלת הבטייחה בצפון מזרח הכינרת וביטאו זאת בשיר, שהפזמון אותו אני זוכר, היה:           "בטייחה! בטייחה נעלה".

אך אנחנו "חרמש", לא רצינו להסתפק בסתם "קיבוץ דייגים", אלא לא פחות מאשר "קיבוץ ימי בעקבה" (היא אילת) ימאות עליה לא חדלנו להכריז למן השנה הראשונה להכשרתנו בעין גב, בה עבדנו גם בדייג. הייעוד הזה בא גם לידי ביטוי בהצגת "גמדים" המציגה "אדמירל" חבר "חרמש" השב עם אונייתו לעקבה, בשאלה:

"שלום חבר אדמירל. איפה היית, ספר!"

על כך משיב "האדמירל" בשיר בלחן של "דודה הגידי לנו כן" באלה המלים:

"הייתי בכל קצוות עולם,

בהודו בסין ובסיאם

בין ענקים וננסים,

בני אדם וגם סוסים הייתי בכל קצוות עולם."

ובבית השני:

       "סיפרתי על עקבה כיום

        כולם שמעו וגם עמדו שם דום  (בערך...)

        שבתי לכינרת האגם.

        עין גב הפכה נמל עולם..."

אין ספק שהיה בכך מעוף רעיוני, שכן באותם ימים לא היה באילת כל ישוב מלבד תחנה של משטרת המדבר המנדטורית וביתו של הגיאולוג ויליאמס בשפך נחל שלמה. רק בחלק הירדני של המפרץ היתה העיירה הקטנטנה, עקבה.

גם לפרידה מעין גב עם ההתגייסות לפלמ"ח בנען חיברנו אופרטה כצירוף של לחנים שונים, שהדגישה את כמיהתנו להקים קיבוץ ימי באילת – לא פחות ולא יותר. לאופרטה קראנו "חרמשינקה" כינוי חיבה שהדבקנו לצורך אינוש הקבוצה בדמות עלמת חן התוהה על דרכה בעתיד. את השם אימצנו מאופרטה בשם "שדותימינקה" שהוצגה בקבוץ הימי שדות ים, ביום הולדתו החמישי, בהשתתפות חברם אהרן מגד, הסופר לעתיד. אך כאמור עברנו לנען שהיתה קיבוץ מבוסס, גדול, עם מוניטין של קיבוץ מופת, שכלל אישי תנועה ידועים, אך ללא כל זכר לימאות, ממנה נפרדנו עם עזיבת עין גב. "המאורע הימי" היחיד, משך אותה שנה בפלמ"ח בנען, היתה הצטרפותו של אורי טהון בוגר המחנות העולים בחיפה, משום שרצה להיות ימאי בקיבוץ ימי...

כמובן שהאמונה בחיי קיבוץ, הולידה רעיונות שיתופיים רבים הכרוכים או שחשבנו כי הם כרוכים בחזון הקיבוץ.

זה החל בכסף. החלטנו על קופה משותפת לקבוצה, בה רוכז כל הכסף שהגיע לידינו, עם איסור מובן מאליו של כסף פרטי. הפלמ"ח הקציב סכום מזערי ככסף-כיס חודשי, שחולק לכל אחד מאיתנו אישית להוצאות קטנות. אנו החלטנו "להעלות בקודש" ולמסור כסף זה לקופת הקבוצה להוצאותיה הכללית. ורק מהקופה הזו נתן הגזבר לכל אחד מאיתנו חלק קטן מהסכום לחופש, הוצאות הדרך לנסיעה להורים ולטעום משהו בדרך. הסכום היה כה פעוט, שכמובן השתדלנו לחסוך אותו ככל שיכולנו. נסענו כמובן בטרמפים במשאיות, לרוב בארגז הפתוח למעלה בעמידה. גם כאן היינו במילכוד, שכן גם אם היה להורים מסויימים די כסף לממן נסיעה מסודרת באוטובוסים (מכוניות פרטיות לא היו) הרי שמבחינה עקרונית, דחינו "תמיכה" מעין זו, כי אנחנו "מבוגרים עצמאיים חברים בקבוצה שיש לה ערכי שוויון" והמשכנו לנוע במשאיות.

כמובן שלא ויתרנו על טיולים של ימים מספר בעת החופשים, אותם הצלחנו לקיים רק בתוואי שעבר בין קיבוצים, בהם היו לנו חברים ומכרים לשם לינה ואכילה וגם להידוק הקשר ומציאת חברות וחברים חדשים... אלה קיבלו אותנו כשם שאנחנו קיבלנו אותם, כשעשו בתורם כמונו.

מובן שבדרך, היינו זקוקים מאד לאותו כסף כיס שקיבלנו. אך כששבתי למחנה בנען הייתי שוב במלכוד, כי "אין כסף פרטי בקבוצה" ויש להחזיר את הנותר לגזבר. ניתן לשער שבראשית הטיול קימצתי והשתדלתי לחסוך עד כמה שניתן. אך מטבע הדברים, יצא תמיד שבדרך לרחובות ולנען גיליתי שנשאר לי כסף... היו אלה רק פרוטות, אך עוד ברחובות עשיתי מאמץ על, להוציא עד הפרוטה האחרונה. בכל זאת נישארו מדי פעם כמה "מילימים" או חצאי גרוש שנתתי לגזבר בתחושה שאני מקיים מצווה של יצירת עולם (שוויוני) חדש. הגזבר, כאיש מציאותי יותר, לא זכור לי כמי שהתרשם מנחישותי ההכרתית להעביר אליו "עד הפרוטה האחרונה." נדמה לי שראה בי תימהוני, כי ייתכן שכבר אז גילה בין חברים מסויימים יתר אנוכיות, והבין שאין שוויון מוחלט, כפי שהסתבר גם לי שנים רבות לאחר מכן.

בשנה הראשונה בעין גב היתה לנו בהכשרה אפילו "קופת שבתות משותפת" בה נצברו ימי עבודה שעבדנו מעל למכסה, אותם נתנו לבעלי צרכים מיוחדים בשעת הדחק. אך "שיתוף" זה נמוג עוד לפני שהגענו לנען. כלומר כבר בשנה הראשונה למימוש החזון גלינו שיש גבולות... אף כי עלונינו מלאו ביטויים נמלצים לעוצמת האמונה.

"רצון לחיי חברה הופך לחברה קיימת ולהט לשמור על חברה מצמיח כמיהה וכיסופים והופך לנושא החזון ומגבש דמות יוצרת הנושאת יצירה..."

 כך במשפט אחד 5 פעמים "חברה" ו"יצירה" לצד "רצון", "כמיהה" ו"כיסופים" ועוד... כפי שכתב מוטקה טננבוים-ארד שעזב את הקיבוץ שנים ספורות אחר כך...

או במקום אחר:

"לא היה לי בר מצווה. לא אגזים באם אומר שיום כניסתנו לקיבוץ הוא בשבילי הבר מצווה," כך כתב אברהם וינגרטן, שהיה לאחר השחרור מהפלמ"ח ממזכירי תנועת הנוער העובד, שעזב את הקיבוץ מיד עם סיום תפקידו ויצא ללימודים בחו"ל ולא שב.

"העתיד הוא הנותן את הדחיפה להמשיך לשאת בעול ולחלום..." כך כתב חיים גמזו, שנשאר בפלמ"ח תקופה נוספת כמפקד, אך לקיבוץ לא שב. הוא יצא ללמד משפטים והיה עד לגימלאות שופט שלום.

או בדברי רותה ברזובסקי-זיו, שגם היא פרשה מהקבוצה כשהפכנו לחברי קיבוץ:            "המשהו הנשגב המלהיבנו ומחזיקנו וממלאנו אהבה, תקווה ורצון חזק להמשיך..." 

גם בשיטת המגורים, החלטנו בהכרה על שיתופיות שוויונית התואמת לנושא, וכמסקנה מכך מגורים משותפים לבחורים ובחורות. אימצנו דרך זו במטרה לקיום חיי חברה הרמוניים. אך זה היה גם ניסיון לעידון המתח הטבעי שבין בחורים ובחורות בסוף שנות העשרה, במחנה ללא הורים ומשפחה. באוהלים יכלו לגור עד שלושה חברים. בשל מיעוט הבנות, היתה לרוב בת אחת עם שני בנים. הדבר נעשה במודעות מוסרית מאוד, ללא פריצות גדר אינטימיות, כשהקירבה בין המינים דווקא ריככה את הסער, המתחולל בגיל זה בנפש הצעירים.

כשמישהו רצה להתפשט או להתלבש, היה מכריז "זֶקס", ובני המין השני ידעו שעליהם להסתובב ולא להציץ. אני מניח שהיו ודאי גם ניסיונות לקשירת קשרי "הוא והיא". אך אלה נשארו בתחום הנסיונות החבריים ליצור אהבה אמיתית, ואינני זוכר תופעה של בחורים שנהגו "לדפוק" מישהי ואחריה לעבור לאחרת, כפי שהתיימר הפולקלור "הגברי" בארץ.

פגשתי ב"גבריות" זאת כנער עובד, וכמדריך בתנועה שדגל ב"שינוי פני העולם". עם בחורים עירוניים אלה היו לי ויכוחים קשים על התנהגותם "הבלתי מוסרית" כלפי בנות. אך טבעיות סיפורי הרפתקאותיהם (שכנראה היו רובם הזיות דמיונם) שברה גם אותי ובתת הכרתי בהנחיית "היצר הרע", נכבשתי גם אני לדרכם. כך אימצתי "השקפת עולם" מוסרית מחד גיסא, כשלצידה חתירה "לכיבוש נשים" ככל האפשר כמימוש הגבריות, מאידך גיסא. השקפה שגרסה, כי רק לאחר "הכשרה" שכזו, אהיה מוכן לחיי משפחה.

כאמור, לא היתה בהכשרה אווירה של קיום יחסי אישות לשם בילוי. נוצרו זוגות מאוהבים, שרק חלקם הקטן התפרק לאחר זמן, אך רובם נותרו בני קיימא ומימשו חיי זוג עד תומם. היה זוג אחד שנידמה לי כי אפילו איפשרנו לו מגורים באוהל נפרד. קשר רציני ביותר, כי חרף המסגרת הצבאית הורשו הורי הבחורה לבוא לביקור במחנה ולתת את הגושפנקא שלהם לזוגיות. כבחורים "רווקים" ראינו מיסוד זה כמלכודת, עליה סיפרנו בדיחות על "נפילה בפח". למראה הבחור שנשא את מזוודת הורי חברתו לאוטובוס, הגבנו אפילו בשמץ גיחוך, שנבע מחוסר בטחון אצלנו. אך לעומת זאת אינני יודע אם במתכוון או במקרה, שהינו ליד האוהל הסגור שלהם, בו הרקיעה כנראה ההתעלסות, כי לפתע שמענו את הבחור הנרגש: "עכשיו עכשיו, ישר..." מימרה שזכתה מדי פעם לאיזכור ההזיות הטבעיות בין הרווקים, שכמובן... קינאו.

השקפתי על ריבוי ניסיונות מיניים לפני התקשרות הזוגית, לא היתה כמובן מקובלת בהכשרה, ודאי לא בין הבנות. אני מצאתי לעצמי סימוכין בסיפורים על מנהיגים מהתנועה הנוקטים בדרך כזו של "אכול ושתה..." סיפורים שעברו מפה לאוזן ולא הוכחו מעולם... אך לי הם היו תירוץ טוב.

במציאות זו, לא שפר חלקי ביחסים עם בנות. אינני בטוח בסיבה, אך ייתכן מאוד שזה נבע גם בשל הסתייגותי מ"קשרי אהבה, לפני שצוברים ניסיון." משך זמן מה ניסיתי להגיע להבנה והסכמה בדרכי, על "בילוי" עם בלהה מטוס שגרה באוהל שלי. אך זה הסתיים בשיחה, בה ניתחנו את המצב והגענו למסקנה שאין מצידי אהבה של ממש, ואם מדובר על "בילוי" הרי שהיא יכולה "לבלות" בכפר הולדתה, עם חבר שיש לה שם האוהב אותה. לו היא נישאה לאחר מכן ויחד חיו באושר כל חייהם.

מכל מקרי יצירת הזוגות, זכור לי אחד שאכן החל הכל "לפי הספר" כפי שצפינו מחברי "הנוער העובד". היו אלה ציפורה גלינברג ואלישע גליקשטיין-עוגן. שניהם בני קריית חיים, בה החלו כחברים לאהבה לבבית-רוחנית ממושכת, שרק בהדרגה התפתחה לאהבת גבר ואישה. בימי נען היו כבר קשורים שנים מיספר. כך רצה המקרה שאני וראובן אסא חילקנו עם ציפה (ציפורה) אוהל אחד. הכול ידעו שאלישע ראש המזכירות הוא חבר שלה. אך איש לא העלה בדעתו שיש להפריש להם חדר נפרד, כי העיקרון הקיבוצי גרס קבלת חדר נפרד רק עם ההכרזה על הקמת משפחה. כך יצא שמאוחר בערב, כששכבנו כבר לישון, היה אלישע בא בתום, לשבת ליד ציפה על מיטתה. ראיתי בביקור כזה, צורך טבעי מובן מאליו. חבר יושב ליד חברתו (שניהם בני 19) כדי לומר לה "לילה טוב". בתומי, הייתי בטוח שזהו תוכן פגישותיהם. במיוחד נהג אלישע לבקר אצלה לאחר האסיפה הכללית במוצאי שבת יום המנוחה. מכיוון שהיה יו"ר האסיפה ואני הייתי מן המשתתפים הפעילים, נהג אלישע בעת הביקורים לשאול אותי מדי פעם לדעתי על סעיף כלשהו שעמד על סדר היום. אני קיבלתי זאת ברצינות והייתי משיב, אך לשיח לא היה המשך. רק כעבור 15-10 דקות היה אלישע עוד פעם מעלה שאלה עליה עניתי והנושא לא מוצה. זה קרה כך 4-3 פעמים בכל ביקור ובהתלהבותי הרעיונית החניפה לי העובדה שהמזכיר משתף אותי בנושאים העומדים ברומה של ההכשרה. עד שנרדמתי.

היה ידוע שאני ישן כמו בר מינן, אינני מתעורר וקשה להעיר אותי. פעם אחת העירו אותי אך לא מספיק חזק. התפשטתי ואחר כך מצאו אותי חצי עירום במיטה כי נרדמתי שנית. אלישע הכיר את תכונתי זו, וידע שאם נרדמתי אז נרדמתי. אך פעם אחת לאחר ש"שוחחנו" כרגיל ונרדמתי חוויתי כאב שיניים והתעוררתי כעבור רבע שעה, ואז ראיתי להפתעתי הבתולית, שבחושך היא הרימה את השמיכה והוא נכנס... כך קרה שבנסיבות עירוב המינים השיוויוני במגורים, הייתי עד לחוויות הרגש הכמוסות של חבר עם חברתו, חברי לדרך. כאמור זו היתה אהבה "טהורה" "לפי הספר". ואכן הם נישאו עם בואם לקיבוץ החותרים וחיו באושר עד למות ציפה כעבור כ-50 שנה.

רעיון אחר שהיה אחד מאושיות קיומנו, היה השיוויון. שיוויון ברכוש, בנכסים ואפילו בבילויים. ברכוש הקפדנו על כך שלא יהיה למישהו חפצים רבים יותר מאשר לחבריו. לכולם היה מיספר זהה של בגדי עבודה, גם לעובדים בעבודות בהם הבגד נקרע. שמירת השיוויון במספר בגדי העבודה התאפשרה בעזרת הטלאים המרובעים בהם הטליאו קרע על קרע. בלאי הלבוש וההנעלה היה גדול, הפלמ"ח השלים פריטים אלה רק בקושי רב, בהעדר תקציב. ההכשרה חשבה על כן, שעליה גם לחשוב על צבירת מלאי משלה, לאחר ההכשרה ולקראת ההתיישבות. כאן ניתנה לנו לפתע הזדמנות לפתור חלקית בעייה זו. נען היתה בסיס "רכש" של "ההגנה". על הרכש באזור זה היה ממונה לייזר כהן. שסיכם עם מזכירות "חרמש" שחבריה יבצעו בשעות הפנאי את "הרכש" וההכשרה תתוגמל על כך. היתה זו "עבודת לילה" של בחורינו בעלי הכושר. אותי לא לקחו לכך, סברו (כנראה בצדק) שאינני מתאים. הם יצאו בלילות, התגנבו למחנות האספקה הצבאיים הבריטיים וסחבו משם נשק, ביגוד, אוהלים ועוד. את האוהלים הביאו למתפרה שהוקמה בנען (ייתכן שהיתה של ה"הגנה") מבד האוהלים הרבועים הבריטים שפרמו תפרו אוהלים עגולים לפלמ"ח ול"הגנה". זאת עשו, לצרכים האמיתיים שלנו וגם כדי שהשלטונות לא יכירו את מוצא האוהל. בתמורה ל"עבודה" לילית זו, הפריש לייזר שמיכות, נעלים, ועוד ציוד, כתגמול להכשרת "חרמש" על חלקם של חבריה ברכישת הציוד. לאחסנת הציוד בנו מסגרינו מברזל זווית ארגז באורך 3 מ' עם קירות מפח גלי. כאן צברנו בדרך זו שמיכות, נעליים ובגדים כדי שלקראת ההתיישבות, נהיה מצויידים היטב.

בינתיים היה לכל אחד מאיתנו מיספר זהה של מצעים, מכנסיים וחולצות לשעות אחר העבודה וכו'. מכיוון שהכול גם נתפר במתפרת הקיבוץ, היתה גם אחידות בבד ובדגם הבגד, עד כדי כך שלא נותר כל מקום לגחמה אישית. הבחורים הצליחו להעניק ללבושם טעם אישי בעזרת חגורת עור שהביאו עוד מהבית; בעזרת כובע; בהפשלה שונה של השרוולים או בלבישת הסוודר מתחת לחולצה, כמנהגו של דוד קליין המ"כ. הבנות הצליחו ליצור חזות אישית גם "בתלבושת אחידה" זו על ידי מטפחת ראש או צוואר, ריקמה אישית על חולצותיהן. הריקמה הפכה גם אופנה של הבחורים, להם רקמו חברותיהם פסי ריקמה לאורך צווארון החולצה הרוסית, להדגשת ייחודם האישי.

בתוך האוהל לא זכור לי שקיבלנו ציוד נוסף על המיטות ופנס השדה התלוי על התורן.

אך מסתבר שטבע האדם, האנוכי אם תרצו, חגג. תוך זמן קצר למדנו זה מזה שיש מקום להציב "בוקסה" (תיבת עץ) של הדרים, בעמידה ליד כל מיטה, להנחת "ציוד אישי" שצץ מיד למרות חומרת השוויון שאימצנו. מדובר היה בחולצת השבת, בכלי הרחצה, מכתבים, עפרון, וגו'. אך שוב מטבע האדם, החל מירוץ סמוי על יפי הארונית, שנקבע על פי טוב טעמו של הווילון בחזית ה"ארונית". די מהר הופיע פה ושם בארוניות ספר שירים שקיבל חבר כלשהו כ"מזכרת", שעון מעורר "פרטי", כלי נגינה וכו'. היום זה נראה טבעי ומובן מאליו. אבל אז היתה תחילה התנגדות לווילון הראשון, לספר הראשון. אך בכל שלב כשהשלמנו עם החזקת הציוד האישי שהיתה אנושית, עד לשלב הבא שעלה מדרגה בדרך הטבעית לפרטיות אותה חלמנו לבטל בשם ה"יחד" השיתופי. דברים שהתגברו עוד יותר עם המעבר לקיבוץ לאחר הפלמ"ח. תהליך עקשני חד כיווני שהוליך בהדרגה כתום 60 שנה, לנקודת ההתחלה, לפרטיות מוחלטת בשכר וברכוש, לשיבה לשיטה הרכושנית אותה נטשנו בבית הורינו כשעזבנו כדי להקים חברה קיבוצית. 

 היציאה להכשרה, היתה ויתור גדול על חיים "נורמאליים" בעיר, לעאתים ויתור על מקצוע ובכל המקרים, חיים של צנע קיצוני ומחסור מכביד ביותר. הדבר היה קשה בהרבה יותר לבנות, בגלל צרכיהן המיוחדים כאימהות בעתיד. לכן היה תמיד כאמור, רק מיעוט של בנות בהכשרה. הקבוצה עשתה מאמצים לצרף בנות באופן אישי.

היתה בחורה בשם עליזקה, שביקרה פעמים מספר בקבוצתנו בנען. אנו קיבלנו אותה בכבוד והשתדלנו מאד להנעים לה את השהות, כדי לעזור לה להיקלט ולהגדיל בכך את מיספר חברי הקבוצה. עליזקה התרשמה מאד לטובה. היא נהגה לכתוב מכתבים לקבוצת "חרמש", שדנו בענייני הקבוצה הכלליים, אך נמענו לחברים שונים אישית. כי מדרך הטבע חשבה על העתיד וחתרה ליצור קשר עם אחד מבחורינו. ייתכן שגם אני הייתי מהמועמדים לכך, כי כמה ממכתביה הקסומים בכתב ידה הכובש על נייר תכלת, עם חתימתה "עליזקה, נשלחו על שמי. מתוך הזדהות עם עקרונותינו המוצהרים התנהגה עליזקה בחופשיות בחברה וקשרה קשר שיחה עם כל אחד ואחד. אך התנהגות "נועזת" זו, בנוסף למכתביה לקבוצה, שנמענו לחברים מיספר, היו לשיחת הכול. בנסיבות אלה שכחו בחורינו את השקפותיהם השכלתניות המתקדמות, וליבם עורר את דימיונם ל"עבוד שעות נוספות". כך לפחות כלפי חוץ, החלו לייחס לה זילות ביחסי "הוא והיא", שלא היתה לה כנראה, כל אחיזה במציאות. בלט במיוחד יוסי מרושק הגבר הנאה והחתיך המבוקש הפנוי, שהיה מדקלם ליוסי בוהאהא הגדרה לשונית זו:

"עליזקה – השורש עי"ן, למ"ד, יו"ד ובאמצע  זי"ן ובסוף קו"ף ה"א."

חודשים מיספר של קשר מכתבים-ביקורים, לא יצרו כל קשר אישי ועליזקה נעלמה מנוף "חרמש". נותרו רק המכתבים.

קליטת בנות הצליחה בדרך כלל, אם נקלטו בעבודה ובחברה, ובעיקר אם גם מצאו בן זוג בהכשרה, להקמת משפחה. אך למרות השוויון, בניגוד לבנים, היה זה נדיר שבחורה תביא להכשרה חבר מהחוץ .

לבחורים, לעומת הבחורות, היתה לפי המוסכמות החברתיות גם אז האפשרות להינשא בגיל מאוחר יותר והיה להם זמן להתמקד ב"חלוציות לשמה" ללא גילוי "קוצר רוח" באשר למימוש הזוגיות.

זכורה לי בחורה קצרת קומה עד מאוד, שבאה אלינו אישית מאחד מסניפי הנוער העובד בארץ. קומתה היתה מקור לבדיחות, שבוודאי לא עזרו לה למצוא את מקומה בקבוצה ועזבה לפתע כשם שהצטרפה לפתע.

לבחורינו היה בינתיים זמן והזדמנות להפגין גבריות גם בשירים מדהימים של "סתם", כי היו אלה מילים סתומות ולעתים רק הברות חסרות משמעות. שיר אחד ששרנו בתחושת עוצמה של מביני דבר, היה:

ג'ינגלה ג'ינגלה ג'אי.

אליהו הכהן גילה לימים שזה שיר ארמני "אינגלה אינגלה", שזכה לתמליל עברי הידוע עד היום כ"שיר הפינג'אן".

לצדו היה שיר אחר שמילותיו הבלתי מובנות נשארו לי סתומות עד היום. השיר נשמע כך:

מֶריזָגה – דֶדֶהֶרִיאִידוּן (2)

מין נָא הָוָואִי דוחִינֶם, יוחינֶם.

יוחֶן בָּאבֶּה צֶ'כֶה טֶרֶה יו (2)

אוּם צָ'ה וָא נָא לִימָה גֶהֶנֶם

יוחֶן בָּבֶּה צֶ'כֶה טֶרֶה

אוּניס ווּניס גוּנינֶה

יוכן באבה צ'כה טרה יו (2)

"הסולן" בשיר זה היה יוסי מרושק הגבר הנאה. שיצר הילת מסתורין כשביצע את השיר, תוך הדגשה החלטית של המילה "דדהרידון" בקול הנמוך ביותר שיכול היה להפיק. על כך היינו כולנו עונים לו: "דדהרידון" בניסיון לחקות את כוח המצ'ו הבא לביטוי בחוויה זו, כשאנו הבחורים צוברים נקודות זכות אצל הבנות ש"קלטו" כי יש להתפעל מכך....

במציאות זו היתה כל פגישה עם נציגי מרכז הנוער העובד ומזכירות הקיבוץ המאוחד, מלווה בדרישה מפורשת לצירוף חברים נוספים לקבוצתנו. זו היתה האמת הרעיונית "לגדול עוד ועוד..." אך זכור לי שלבסוף צצה סיבת הדחיפות של פנייה זו בדברי יוסקה שרוני, שהדגיש בכמה פגישות רצופות כי: "קבוצת חרמש" זקוקה להשלמה של בנות..."

כידוע היו אז "מאגרי" בנות להכשרה ולהתיישבות ב"חוות הלימוד" ובמשקי הפועלות בארץ, עיינות, נהלל, ועוד. כל הכשרה שלחה את המרשימים שבגבריה, לנסות להשפיע על קבוצת הבוגרות של אותה חוות לימוד להצטרף אליה. זה היה מצליח במיוחד כאשר אחד "הנציגים" קשר קשרי אהבה עם אחת הבנות. אכן כך קרה ליוסקה שרוני, שלהלכה דיבר על צורך כולל של הקבוצה בבנות, ולמעשה היה גם כצורך אישי, שמצא את פיתרונו, עם תחילת המגעים של גברינו עם בנות חוות הלימוד בנהלל, שם התאהב ברותי גבעול, איתה הקים משפחה אוהבת למשך 40 שנה עד שרותי נפטרה. אין כל ספק שקשר זה עזר להצטרפות קבוצת הבנות הנהלליות ל"חרמש".

כשאומרים "קבוצות", אין להתרשם שהקבוצה באמת גדלה יש לזכור שמדובר ב"קבוצה" בת עשר בנות לכל היותר, שהשלימו הכשרה חקלאית בחוות הלימוד. חלקן מסיבות שונות פנו לדרך אחרת. בין השאר בלטה דינה עם האקורדיון, שהיתה "מסמר" הפגישות המשותפות, בהן התלווינו לנגינתה בשירי אותם הימים. אך זכור לי במיוחד שירה הצ'כי שלמדנו ממנה ושרנו יחד איתה, בלי שהבנו אז את המלים.

צֶ'רוֶוני שָטֶצְ'קוּ   –  מטפחת אדומה

קוֹלֵם סֵה טוֹג' (3) –  סובי סביב 

יינגווים שטצ'קו

קולם סה טוג' (3)  

 לה, ללה ללה…

אהבנו מאד את השיר, עד כי בשיחות שלא בפניה כינינו אותה "דינה קולם סה טוג'". אך כאמור היא אחת מאלה שצפינו כי כבוגרת חוות הלימוד, היא תהיה בינינו. אך בנסיבות שמניתי, היא דווקא לא הצטרפה, ועם המטען הציוני החלוצי מנהלל, נדמה לי שאף ירדה לחו"ל. כך שמכל הפסטיבל הגדול של "האיחוד" עם בנות החווה בנהלל. באו בסך הכל חמש-שש חברות, מהן נותרו כמובן מאליו כבר לאחר שנת פלמ"ח זו שלוש או ארבע...

המשך יבוא

* * *

האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר

והתוכנית הבינתחומית ללימודי מגדר

באוניברסיטת בר אילן

מזמינות אתכן ואתכם לחגיגת ספרים

גם השנה אנו חוגגות את יבול הספרים החדש שראה אור בשנה האחרונה

בנושאי נשים ומגדר

בתוכנית:

16.00 – התכנסות והרמת כוס

             נשים מנגנות

16.45 – ברכות: פרופ' יפה ברלוביץ, יו"ר האגודה

             פרופ' טובה כהן, ראש התוכנית הבינתחומית ללימודי מגדר

17.00 ­– תהלוכת המחברות (המציגות את ספריהן):

             תמר אלאור, דבורה ברנשטיין, שלומית ברסלר, נעמי דה מלאך, הילה העליון

             אסתר חכים כרמל, אביבה טל, שלומית ליר, אורית קמיר, אראלה שדמי,

             מרגלית שילה, ש' שפרה

18.30 – שאלות ושיחה עם הקהל

   בכניסה לאולם ייערך יריד ספרים של הספרים החדשים ושל ספרים משנים קודמות, במחירים מוזלים.

החגיגה תתקיים ביום שלישי, 10 ביוני, 2008 (ז' סיון, תשס"ח), בין השעות 16.00 ל-19.00, אולם בק, אוניברסיטת בר אילן.

נשמח לראותכן/ם

לפרטים: האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים: 0547-50-1947

התוכנית הבינ-תחומית ללימודי מגדר: 03-5318230

* * *

אהוד בן עזר

יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד

אוקטובר-נובמבר 2007

יום 6. קורדובה-סבילייה

פרטים סידוריים

3.11.07. שבת. קורדובה-סבילייה. נסיעה ברכבת לסבילייה. סבילייה, 3 לילות. מלון מונטקארלו במרכז העיר ליד הנהר, וחמש דקות מהקתדרלה.

Hotel Montecarlo, Calle Gravina, 51, 41001, Sevilla. Tel: 954217501.

מזג האוויר בתחזית 29.10 24 מעלות, קדימה 26.

יומן מורחב

בוקר בקורדובה. עוד יש לנו יותר משעה להסתובב ואנו פונים לכיוון העיר החדשה. מאכזב. גן מאוד מלוכלך. דוכנים חסרי ערך. שותים קפה ב"רולדן". המקום מלא. קפה אלגנטי. חוזרים למלון תוך קניית קערת טרה קוטה יפה עם שש קערות קטנות ב-9 יורו בלבד. נפרדים מהמלון בקורדובה ונוסעים במונית מרחק די קצר לתחנת הרכבת הגדולה והמשוכללת של קורדובה.

אני קונה בתחנת הרכבת בקורדובה בקבוק קטן רבוע של של רבע ליטר שמן זית מקומי ב-3 יורו, למזכרת, וזאת בקיוסק הזכוכית נחמד של בית-הבד "קרבונל", הנמצא ברציף של התחנה. זהו שמן מסיק ראשון מעונת 2006-2007. בית-הבד Carbonell נוסד בשנת 1866 כך שכיום הוא כבר בן 141 שנה! – הסמל המסחרי שלו, על תוויות הבקבוקים וגם קופסאות הפח, הוא של צעירה לבושה רדיד, פרח לבן גדול באוזנה הימנית, והיא יושבת בידיים מורמות, פסוקת בתסרוקתה, מחזיקה ענף מעץ זית שגזעו לימינה, ולשמאלה שתי קופסאות מתכת מעוצבות של שמן זית. הציור גם מוטבע בעדינות על אחת מדפנות הבקבוק הרבוע בטכניקה הדומה לזו של ציור על זכוכית! ממש שכיית חמדה! – ולבקבוק מצורף בחוט-גומי חום גם עלון קטנטן ויפה בספרדית, בגווני חום וצהוב, ובו פרטים רבים על תהליך אצירת השמן ועל תולדות בית הבד.

בתל אביב אני פותח את הבקבוק הדקורטיבי, שחלקו העליון עטוף בנייר מתכת נצמד כמו בקבוק יין, ויש בו גם פקק פנימי שיש למשוך ולפתוח כדי לקרוע את החותם. ומה יש להגיד – טעמו נפלא. אין בו שום חומציות והוא מחליק בגרון כמו דבש. זה עולה לי בבריאות לשבח שמן זית ספרדי כי אני פטריוט של שמן הזית הישראלי, אבל אין מה לעשות, הם מקצועיים במאה אחוז, ואין זה בית-בד של חובבים וגם לא של מוהלים...

בפחות משעה מגיעים לסבילייה. הרכבת מאוד נוחה, עם שולחנות וטלוויזיה, ואוזניות. הנוף הנשקף בחוץ – מאות אלפי עצי הדר, רובם קטנים, חדשים, וגם זיתים, אך פחות, וגם הם מאוד צעירים. לפרדסנים בארץ אולי יש פחות מה לדאוג השנה בגלל הבצורת בדרום-ספרד, אבל בשנים הבאות הם יעמדו בפני כמויות עצומות של פרי עץ הדר ספרדי שצומח ועודנו צעיר עכשיו. גם עצי זית רבים חדשים.

מגיעים למלון מונטקרלו בסבילייה. שני כוכבים. כניסה יפה. חדר מרווח גבוה עם מרפסת נפרדת, רק שאין אמבטיה, וזה מרגיז מאוד. יוצאים לערוך סיבוב באזור הקרוב. מגלים את חנויות הכלבו הגדולות של "קורט דה אנגלס". עיר מאוד עשירה והומה, לעומת קורדובה. נשים עם שלל כובעים וגברים בחליפות יוצאים מכנסייה, שנערכה בה כנראה חתונה. גם הילדים הקטנים בחליפות, כמו בהצגת תיאטרון.

קונים כמה מצרכים ב"קורט אנגלס" וחוזרים לישון.

סבילייה (סֶבִיָה בלשון הספרדית), בירת אנדלוסיה, שוכנת באיזור שהוא פסיפס צבעוני של גידולים חקלאיים, כך נאמר עליה במדריך העברי. מיקומה, על גדות נהר גואדאלקיוויר, ממש נפלא. בסביבות הנהר מרוכזים ברים רבים ומסעדות. ברחובות ובכיכרות נטועים עצי תפוזים לרוב, ובעונה הם ממש כורעים תחת עומס הפרי המריר במקצת. העצים הם בבעלותה הבלעדית של העירייה ולאחר הקטיף מייצרים מהתפוזים מרמלדה, ריבה, מרירה, המכונה "המרמלדה של סיבילייה".

בסבילייה נולדו הציירים דיאגו ולאסקס וברתולומה אסטבאן מוריו. בקתדלרה טמון אפרו של כריסטופר קולומבוס (קריסטובל קולון בספרדית). מעיר זאת יצא מגלאן בשנת 1519 למסע במטרה להקיף את כדור הארץ. כרמן היא גיבורת האופרה של ביזה. בומארשה וריסיני קבעו בעיר זו את מקום מגוריו של פיגארו, הספר הכי מפורסם בעולם. מעל לכולם עשה כאן חיים משוגעים דון חואן, שכפרפר עליז נתענג ועינג את בנות סיבילייה החטובות. דון חואן חזר בתשובה ובנה בעיר את בית החולים קארידאד.

בעקבות מסעו של קולומבוס וגילוי העולם החדש, פקד את העיר מהפך כלכלי. עושרה גדל לאין שיעור משנת 1503, כאשר המלכה איזאבל יסדה את בית החוזים, בורסת הסחורות – קאסה דה קונטראקטסיון, שתפקידו היה לשלוט ולהסדיר את הסחר עם אמריקה.

מונופול זה, שהמטיר גשמי זהב על העיר, נמשך עד לשנת 1717. באותה שנה מנע סחף זמני של נהר גואדאקיוויר את מעבר הספינות, והבורסה הועברה לקאדיס ובכך ניחתה על העיר מכה כלכלית קשה.

לנהר החוצה את העיר יש חשיבות עליונה בחייה הכלכליים של סבילייה. הוא זורם מערבה ובתום 100 קילומטר בערך נשפך לאוקיאנוס האטלאנטי. הוא הנמל החשוב ביותר והיחיד בספרד הבנוי על גדות נהר.

לפנות-ערב יוצאים שוב לאכול, כשהכוונה לאכול ב"קורט אנגלס" הגדול, אך מתברר שאין בו מסעדה, רק קפטריה שעיקרה קפה ועוגות. בזיכרוננו חיה ארוחת-צהריים של מזנון חופשי משגע מלפני כשלושים שנה בחנות הרשת בברצלונה. אך מתברר שמסעדות חלומיות כאלה אינן מצויות כיום בחנויות הגדולות של הרשת, אלא רק קפטריות צנועות.

חוזרים לכיוון המלון ומוצאים מסעדה מומלצת לארוחה לא רעה שמתחילה ב-8 במקום ב-9 כשאר המסעדות. קודם לכן תופסים גביע נייר עם ערמונים בקליפה מלוחה ברחוב. ריח הערמונים הקלויים ממלא את פינות רחוב. קצת משעמם, בינתיים. מחר יום חופשי.

המסעדה היא "לאס פילטאס", קוסינה אנדלוס א מדיטרנה (מיטבח אנדלוסי וים-תיכוני), לא רחוק מהמלון. מקבלים אותנו יפה. 2 גביעי יין דה מנסאני על הבר עד שיפתחו את אזור המסעדה, 3.6 יורו. מוגש עם זיתים ביין, טעימים מאוד. יהודית ממש מתיידדת עם המלצר גבריאל ללא כל בעיות שפה.

לאחר שמתיישבים – צלחת לנגוסטין ליהודית, 9.6 יורו. מרק פיקאדילו עבורי – חמון, ביצה קשה, פתיתים, קצת תירס ועוד כמה ירקות, חם, 5 יורו. מנה קולה דה טורו, זנב שור, לשנינו, 13 יורו. סודה 1.5 יורו. פלאן 2.8 יורו. הכול יחד 37.5 יורו + 5 טיפ. שירות נחמד. יפהפייה צרפתייה צעירונת עם אב אם ואח. משהו מדהים ועגול. שיערה בלונדי חלק, פניה עגולות, עיניים גדולות ועור חלק משגע. כולה עיגולים עיגולים. יופי שלא מן העולם הזה. ממש יצירת אמנות, יושבת ואוכלת. מלחמת פרים אין בעונה הזו אבל אנחנו מחסלים זנבות של פרים. גראסיאס פור סו ויסיטה. תודות על ביקורכם, כתוב בתחתית החשבון.

Restaurnte Las Piletas, C\Marques de Paradas, 28. Tel. 954-220404.

תם יום שישי בספרד.

ט.ל.ח.

המשך יבוא

* * *

ראש ממשלת ישראל הנבחר מבקר בוואשינגטון אצל נשיא אמריקאי אוהד ודן עימו בנושאים של חיים ומוות למדינת ישראל.

ראש ממשלת ישראל הנבחר נפגש עם ראשי הקהילה היהודית בארה"ב שהם התומכים הנאמנים ביותר שיש לנו בעולם.

ובינתיים קטיושות מתוצרת רוסית עפות מרצועת עזה גם לחבל אשכול ופוצעות אנשים ובנס אינן הורגות. זו מלחמה.

ומה עושה משטרת ישראל? רוכבת על הגל של "חיקוריה" וחוקריה בארה"ב ההופכים כל אבן וכל יהודי קשיש בניסיון למצוא עוד עדויות כדי להרשיע את ראש ממשלתם הנבחר ובינתיים להזיק לביקודו בארה"ב ממש כפי שבער להם ולפרקליטות לפגוע בחגיגות יום העצמאות ה-60 למדינה, והם אכן זוכים לאותה מידה של חשיפה תקשורתית סנסציונית בראש מהדורות החדשות ממש כזו שניתנת עכשיו לביקורו הממלכתי של ראש הממשלה הנבחר.

חרפה. בושה וכלימה. והרי בסוף אף לא יהיה כתב אישום.

מחב"ע

* * *

פתח תקווה החלה חוגגת 130 שנים להיווסדה

גם הַבּוּרוּת שם חוגגת אך איש לא מעלה על דעתו להזמין את אהוד בן עזר, הסופר, העורך והביוגרף שכתב על אודותיה יותר מכל סופר עברי אחר – כדי שיספר מה היו תולדות המושבה וכיצד נוסדה וגם הודחה מהעלייה הראשונה ורק אתם קוראי "חדשות בן עזר" תדעו את האמת

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,847 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 348 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

הספר יימצא למכירה בשבוע הספר בדוכני זמורה ביתן ברחבי הארץ

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

2. כמות ספרים להזמנה _________

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה

* * *

אהוד בן עזר

רשימת ספריי לשבוע הספר העברי

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001. תרגום לגרמנית, "Menschen von Sodom", Melzer Verlag, Germany, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion", Quadrangle, New York, 1974 – (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. ספריית אופקים, עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ. (מהדורה קוריאנית, 2001).

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טְרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו ארה"ב, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

כל הספרים ברשימה שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" – נמצאים כיום, באם הם בכלל מצויים, במחסני הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות", שקיבלה את הפצת ספרי "אסטרולוג", שטרם נגרסו. טלפון להזמנות 03-7683333, פקס 03-7683300. מה לעשות, זה גורל ספרים בישראל. לנקניק או לקופסת שימורים יש תאריך תפוגה רחוק יותר מאשר לעותק של ספר עברי, שלעיתים קרובות מאוד סופו גריסה.