חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 351

תל אביב, אור ליום חמישי, ט' בסיון תשס"ח, 12 ביוני 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (24).

אהוד בן עזר: שמלת העץ של אילנית.

יוסי גמזו: אַרְבָּעִים שְנוֹת רָמַת-מַגְשִימִים. / איליה בר זאב: עַל גַּלְמוּדִים וְאַנְקוֹרִים

יוסף דוריאל: שלא תעזו לשלוח את חיילינו לעזה!

יוסף חרמוני:  אין  חריגות  מוצדקות! שתי  הערות  לדברי  יוסף  דוריאל.

תקווה וינשטוק: "סיפור אהבה ארץ-ישראלי" לפנינה גרי.

עמוס גלבוע: ליבוביץ: "הגישה היהודית התנ"כית היא שללא ערכי מוסר, החברה תתפורר ולא יעזרו לה כל כיבושיה והישגיה החומריים!" – ותגובת בן עזר.

אביחי פאוזנר: ד"ר אהוד ומר בן עזר / ד"ר ג'קל ומיסטר הייד– ותגובת בן עזר.

משוּט בגולן / איש תחת תוּתוֹ ואיש תחת דובדבנוֹ, מאת ס. גָרוּס: א. קטיף דובדבנים בבוסתן הגולן. ב. "חווה בכפר", מסעדה כפרית בשרית, מושב רמות.

ד"ר גיא בכור: המלכוד של גלעד שליט, אשר לקח את חמאס בשבי.

עדינה בר-אל: על ספרה של רות ירדני כץ "נשיקה". / אחווה מוסיקלית בירושלים. // סקירה קצרה על חבורת הזמר ש.ה.מ.

נעמן כהן: הפרטה (1), ברל. הפרטה (2), סְחוֹרוֹת עָתִידִיוֹת.

אורי הייטנר: 1. ה-dna של דת "השלומיזם". 2. עיוורים מרצון.

נעמן בלקינד: התרפקות על מורשת משפחתית – ותגובת בן עזר.

עדי כהן: גם אז היו בפתח-תקווה עצלנים: "מויאל [אבי סבו של כהן] הציע למנוע תמיכה ממי שאינו מעבד את אדמתו במו ידיו אם הוא מסוגל לכך!"

משה ברק: פשפשים בפתח-תקווה???...

אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 7. סבילייה.

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

צִיּוּר יוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט

בָּא לִי בַּחֲלוֹם

קָשֶׁה לָהֶן לְיוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט

לְהִתְכּוֹפֵף אֶל הַמַּיִם,

לְפָנִים הָיוּ הוֹמִיּוֹת עַל הַמַּיִם

יְמֵי זָהָב הָיוּ הַיָּמִים

אַחַר-כָּךְ זָהָב שָׁחוּט

מתוך המחזור "נגיעות" (24)

* * *

אהוד בן עזר

שמלת העץ של אילנית

היה היתה בחצר הסולטן רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם.

מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.

סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

"אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"

"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!"

"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!"

"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"

"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."

הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.

חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.

וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים.

המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

ולסולטן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עמדי שמו.

בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.

ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה העצית אילנית עם להקת אווזיה.

לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם.

התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.

אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –

– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

"מי את?" שאל.

"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."

"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"

"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."

"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.

"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"

"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."

חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב –

ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –

וכך הם עלו ובאו עד כסאו של הסולטן.

"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז עמדי.

כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-הסולטן השתגע!" –

והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר הסולטן. ועל הרועה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"

"אבל אילנית היא נערה יפהפיה!" התעקש עמדי.

שוב פרצו כולם בצחוק, והסולטן אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"

למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.

אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות."

"איך?"

האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

"אבל אני אטבע!" נחרד עמדי.

הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה.

חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"

למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.

לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים.

כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את הרועה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –

והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

עלו עמדי ורועת-האווזים היפהפיה על הסוסה וטסו לארמון.

לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.

ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם.

נכתב בעקבות מעשייה עממית שסיפרה לדודתי המשוררת אסתר ראב, בילדותה, אומנתה הערבייה חדיג'ה, בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 בפתח-תקווה.

אוגוסט 1995

©

כל הזכויות שמורות

טכסט לסיפור מצוייר שטרם נמצא לו גואל

למרות שהוגש למרבית הוצאות הספרים בישראל

 ונדפס לאחרונה בחוברת" מאזניים", אפריל 2008, בעריכת ציפי שחרור (עוזר עריכה דוד מלמד), חוברת מעניינת, עבת כרס ורבת תוכן, המוקדשת כולה לספרות ילדים ונוער ובה משתתפים ממיטב סופרי הילדים והנוער בישראל

* * *

אהוד יקר,

האגדה שלך [שאותה קראתי ב"מאזניים"] חמודה מאוד, ואני שמח שהסוף טוב. מגיע לאילנית להיות מלכה, ולמשרתים שהיכו אותה – להיות אווזים. כפי שאתה רואה – אני לצידה של אילנית.

שלך,

משה גרנות

* * *

"מאזניים" גיליון 3-4 – מיוחד לשבוע הספר

"מאזניים", כתב עת היוצא לאור על ידי אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

עורכת: ציפי שחרור, עוזר עריכה: דוד מלמד

לראשונה מאז היווסדו של כתב העת "מאזניים" ולרגל שישים שנה למדינה ולשבוע הספר העברי תשס"ח, רואה אור גיליון מאזנים מיוחד ומורחב המוקדש לספרות ילדים ונוער, בעריכת הסופרת והמשוררת ציפי שחרור.

גיליון "מאזניים" מכיל יצירות ספרות בפרוזה ובשירה מפרי עטם של היוצרים מהשורה הראשונה בתחום: יהודה אטלס, שלומית כהן-אסיף, מיכל סנונית, פוצ'ו, עפרה גלברט, סמדר שיר, יונה טפר, אהוד בן עזר, ועוד. וכן מאמרים ומחקרי ספרות מרתקים המובאים לראשונה: פרופ' מירי ברוך, פרופ' אדיר כהן, ד"ר שמעונה פוגל, ועוד. הגיליון מהודר, צבעוני ושובה לב ועין. מומלץ לכל שוחרי ספרות ילדים ונוער.

[הודעה לעיתונות]

* * *

יוסי גמזו

אַרְבָּעִים שְנוֹת רָמַת-מַגְשִימִים

כְּשֶאַךְ פָּקַח בְּבֹקֶר לֹא-נִשְכָּח שֶל שְנַת תַּשְכַּ"ח

אוֹרוֹ שֶל יוֹם סִיוָן מַבָּט נָקִי מִסֶּנְטִימֶנְטִים

עַל אֶרֶץ הַגּוֹלָן, גִּלָּה פִּתְאֹם כִּי כָּךְ אוֹ כָּךְ

הוּא לֹא לְבַד כִּי צָצוּ לוֹ בִּן-לַיְלָה קוֹנְקוּרֶנְטִים.

לֹא קוֹנְקוּרֶנְטִים סְתָם כִּי אִם מַמָּש אַלְטֶרְנָטִיבָה

נִמְרֶצֶת וְנֶחְרֶצֶת, וְאִם זֶה עוֹד לֹא מַסְפִּיק

הֲרֵי שֶנִּסְתַּבֵּר כִּי זוֹ תוֹצֶרֶת "בְּנֵי עֲקִיבָא"

(מַה שֶּהִכְנִיס לְכוֹנְנוּת-סְפִיגָה אֶת צֹמֶת פִּיק).

יֶשְנָם הָרוֹאִים צִיּוֹנוּת, רַבּוֹתַי, כְּעִנְיָן שֶל תֵּיאוֹרְיָה וְנֹהַל

וְאֵין לָהֶם רֶגַע שֶל זְמַן לַנּוֹשֵֹא הַפְּרוֹזָאִי שֶשְּמוֹ הַגְשָמָה,

אֲבָל בְּרָמַת-מַגְשִימִים מַגְשִימִים זֹאת יוֹם-יוֹם בְּמַמָּש וּבְפֹעַל

וְאִם כְּבָר מַגְשִימִים –

אָז מַגְשִימִים זֹאת עַל רָמָה...

וְכָךְ, מִצֹּמֶת פִּיק עָבַר הַמַּחֲנֶה קְצָת הַלְאָה

לְמַחֲנֵה צְבָא סוּרְיָה שֶסָּפֵק אִם אֲנָשָיו

חָלְמוּ כִּי בִּמְקוֹמוֹ שֶל נֶשֶק הַמַּמְטִיר מִלְּמַעְלָה

אֵש תֹּפֶת עַל עֵין-גֵּב וְתֵל-קָצִיר, יוּקַם מוֹשָב.

וְלֹא מוֹשָב רָגִיל כִּי אִם כָּזֶה הַשָֹּשֹ לִצְרֹר אֶת

כָּל חִדּוּשֵי הַחַקְלָאוּת וְהַתַּעֲשִֹיָּה

בְּצַוְתָּא עִם שְמִירָה עַל גַּחַלְתָּהּ שֶל הַמָּסֹרֶת

כִּי כָּל מָה שֶיֶּשְנוֹ נוֹלָד מִכָּל מָה שֶהָיָה.

יֶשְנָם הָרוֹאִים יַהֲדוּת, רַבּוֹתַי, כְּעִנְיָן שֶל תֵּיאוֹרְיָה וְנֹהַל

וְאֵין לָהֶם רֶגַע שֶל זְמַן לַנּוֹשֵֹא הַפְּרוֹזָאִי שֶשְּמוֹ הַגְשָמָה,

אֲבָל בְּרָמַת-מַגְשִימִים מַגְשִימִים זֹאת יוֹם-יוֹם בְּמַמָּש וּבְפֹעַל

וְאִם כְּבָר מַגְשִימִים –

אָז מַגְשִימִים זֹאת עַל רָמָה...

כַּיּוֹם יֵש מִשְפָּחוֹת מֵאָה עֶשְֹרִים פֹּה, כֵּן תִּרְבֶּינָה,

מֵהֶן שֶל בְּנֵי הַמֶּשֶק שֶצָּמְחוּ בּוֹ לְתִפְאֶרֶת

וְדוֹר אָבוֹת רוֹאֶה אֵיךְ דּוֹר בָּנִים מֵבִיא לוֹ הֵנָּה

גַם נְכָדִים גַּם נַחַת – וְנִמְשֶכֶת הַשַּרְשֶרֶת.

וְדוֹר נִשְזָר בְּדוֹר וְדוֹר לְדוֹר מַבִּיעַ אֹמֶר

וּלְחִי עֵנָב בַּכֶּרֶם, אוֹ תַפּוּחַ, אוֹ אַגָּס

נִרְאוֹת פֹּה כְּמוֹ קֹרְצוּ מֵאַדְמוּמִית אוֹתוֹ הַחֹמֶר

שֶל לְחָיֵי הַנֶּכֶד שֶמִּמְתִיקוּתָם נָגַס...

יֶשְנָם הָרוֹאִים רְצִיפוּת, רַבּוֹתַי, כְּעִנְיָן שֶל תֵּיאוֹרְיָה וָנֹהַל

וְאֵין לָהֶם רֶגַע שֶל פְּנַאי לַנּוֹשֵֹא הַפְּרוֹזָאִי שֶשְּמוֹ הַגְשָמָה,

אֲבָל בְּרָמַת-מַגְשִימִים מַגְשִימִים זֹאת יוֹם-יוֹם בְּמַמָּש וּבְפֹעַל

וְאִם כְּבָר מַגְשִימִים -

אָז מַגְשִימִים זֹאת עַל רָמָה...

* * *

יוסף דוריאל

שלא תעזו לשלוח את חיילינו לעזה!

צלמי הטלוויזיה של "פאליווד" מחכים בקוצר רוח להזדמנות להפיץ לכל שונאי ישראל צילומים טריים של "מעשי זוועה" ישראלים נגד ילדי פלסטין, כאשר מולם עומד אותו שר ביטחון שכשל בעלילת הדם של מוחמד א-דורה – הצלחתם מובטחת מראש.

ככל שהכנופיות השולטות בעזה מצליחות לפגוע יותר בישראל, כך עולה רמת ההתלהמות הריקנית מחוגי השלטון שלנו – להרוס את החמאס, לפוצץ שכונות, לנתק חשמל ומים, ובשיא האיומים – לכבוש את הרצועה ולהעביר אותה לשלטון הטרוריסט הטוב – אבו מאזן.

אז שיהיה ברור: אין ארוחות חינם. כיבוש הרצועה יעלה בקורבנות של צה"ל ובהרוגים פלסטיניים, בתוספת חגיגה טלוויזיונית עולמית על "פשעי מלחמה" ישראלים (שיבוימו ביתר הצלחה, אחר לקחי גילוי הבלוף של מוחמד א-דורה). פיקוד חסר כישורים בשילוב מערכת משפט מעוותת, שיצרו פרדיגמה לפיה טובת הפלסטינים עדיפה על חיי חיילינו, יבטיחו שנשלם ביותר קורבנות מהמינימום שאולי דרוש למיגור החמאס. ולמי שמפקפק בכך – נזכיר איך נשלחו חיילים להיקטל בשדה אש בג'נין, במקום שטנק יהרוס בכינון ישיר של תותח את הבית משם ירו עליהם.

ומה יהיה בסוף? גינויים מכל העולם ומהאו"ם על "פשעי מלחמה" שדוברי ישראל יגמגמו, כהרגלם, בהתנצלות עליהם, במקום להגיב בתקיפות על עלילות הדם, יעצרו, בשלב זה או אחר, את המבצע, ויאלצו את צה"ל לסגת. אז גם תבוא חגיגת ענק ערבית על הניצחון הגדול של "דוד" שלהם מול ה"גוליית" שלנו. (ושוב, תזכורת למפקפקים: התגובה היחידה של דוברת צה"ל (תא"ל!) על עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה" היתה, עד היום: "לא התכוונתי לקבוע אם צה"ל אחראי או לא להרג א-דורה.")

וכדי שאירוע כזה לא יחזור, יגיעו לכאן, בברכת האו"ם, "חיילי שלום" מאירופה האנטישמית, שיספקו חיפוי בטוח לכנופיות בעזה ויחזירו אותנו 60 שנה לאחור, כאשר צבא שונאי ישראל מבריטניה חיפה על כנופיות הערבים שטבחו ביהודים בכבישי הארץ. כדבר מובן מאליו, יסולק חיל הים הישראלי מחופי עזה, על כל המשתמע מכך, ובהמשך – נידרש גם לפתוח את "המעבר הבטוח" בין עזה ליו"ש, בהתחלה – עבור "חיילי השלום" ובהמשך – עבור הטרוריסטים הטובים והטובים פחות. כך, כלאחר יד, נמצא את ישראל חצויה לשניים – חלומם של צבאות ערב בתש"ח. וכמובן – שחיל האוויר יכול לשכוח מטיסות מעל עזה, ועל אחת כמה וכמה – מפעולות "סיכול ממוקד".

כנגד איוולת פושעת כזו אני יכול רק לחזור על מה שטענתי מזה שבע שנים בכל פורום אפשרי. קיים נוהל בינלאומי להכרזת רצועות שטח למעמד של CORDON SANITAIRE – תחום בידוד מצבא ותושבים, שבמקרה שלנו זה – רצועה של כ-4 ק"מ רוחב לאורך גבול רצועת עזה, ממנה יש טווח אפקטיבי להריגת תושבי ישראל. בצהרי היום בו יוחלט על כך יפוזרו כרוזים ויופעלו רמקולים לאזהרת תושבי אותו התחום – שעליהם לעזוב את השטח תוך 3 שעות, כי אחריהן יוחל בהפגזה ספוראדית של המקום, כדי שיישאר ריק כל עוד אין הסכם שלום עם השולטים בהם. תמונות הפליטים הבורחים משם אינם סחורה עבור מחפשי האטראקציות בטלוויזיה, ובתנאי – שמערכת הסברה נאותה תפיץ בעולם את הנימוקים לצעד זה של הגנה על אזרחי ישראל. וזה – במקביל עם העמדה לדין של כל מי שינסה לביים תמונות של "אכזריות ישראלית" כלפי "חפים מפשע".

אם הריגת פלסטינים רק משרתת את מערכת ההסתה שלהם (כי השאהידים הרי מגיעים ישירות לגן-עדן) הרי דוגמית 2008 של ה"נכבה" מלפני 60 שנה תתחיל לשכנע את כל מי שצריך – שהגיע הזמן להפסיק את הג'יהאד נגד ישראל.

את כל זה אפשר להשיג ללא שפיכות דמים שלנו ושלהם. חלון הזמן לפעולה שהצעתי ייסגר תוך ארבעה עד חמישה חודשים (כי אחריהם תתחיל עונת הגשמים). דרושה רק חשיבה הגיונית של הקברניטים שלנו, יחד עם אירגון נכון של שילוב מדיניות, הסברה, מערכת שיפוט והפעלה חסכונית של כוח צבאי. או שמע צריך לייבא קצת הגיון בריא מארצות הגויים?

הכותב הוא מוותיקי מלחמת העצמאות, והתמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.              

* * *

יוסף חרמוני

דבר  החכמולוג:  אין  חריגות  מוצדקות!

שתי  הערות  לדברי  יוסף  דוריאל

א. דוריאל  שב ומכנה  אותי  "חכמולוג" [בגיליון 348]. כמו כן, הוא  מתאר אותי כ"משרת  התעמולה  הערבית", "תעמלן  ההסתה  הערבית", או סתם "התעמלן". יש  להצטער  על כך.  ליבון  עניינים  קשים  ונוקבים רק  ניזוק  מנוהל  זה  של  גידוף  תוך התעלמות  משמות  הכותבים  והתייחסות  אליהם  כאל  שטנים  שעצם איזכור  שמם  נושא בחובו  אסון.  מר  דוריאל,  שנינו  קרויים  יוסף, כן  ייתן  לי  השם  וכן  יוסיף. היכן  אחוות  היוספים?  קצת, טיפלֶה. בחייך!  דחילק!!

ב. לאחר   פירוקי  לגורמים  בוגדניים, פולטת  מקלדתו  של  דוריאל, המומחה  לתיכנון, את  אשר  הוא  מנסה  להצפין:  מהות תפיסתו  את  מוסר  הלחימה.  הוא  כותב: "אי אפשר  לדבר  על  חריגות  –  מוצדקות  ובלתי  מוצדקות  –  שביצעו  חיילי  צה"ל, תוך  ניתוק  ארועים  אלה  מהקשרם". [הדגשה  שלי, י.ח].  משמע, דוריאל  קובע  כי  ישנן  חריגות  מוצדקות.  האם  הכתבה  ב'אורלוגין', אודות  טבח  במרתף  בעכו  מתארת  מקרה  שלא  אירע  כלל, כפי  שטוען  דוריאל?  או  שמא  ייתכן  ואירעה  (כפי  שכתוב  ב'אורלוגין'), והיתה  'חריגה  מוצדקת'? האם  כל  מעשי  הטבח (הידועים  ושאינם  כאלה, המוכחשים  והמועלמים)  היו  'חריגות  מוצדקות'?   

מר  דוריאל, יוסף:  אין  'חריגה  מוצדקת'  ממוסר  לחימה.  ישנן  חריגות  מינוריות  (גניבות), ישנן  חריגות  חמורות  מאוד (שוד), ישנן  חריגות  חמורות  מאוד-מאוד (אונס)  וישנן  חריגות נוראות (הרג ואף טבח של שבויים ו/או אזרחים). האחרונות מבשרות  את התדרדרות  מבצעיהן  ואת  גלישת  הציבור  שממנו  יצאו, הסולח  להם,  אל  תחומים  אפלים, נוראים.  חד  וחלק.  אדיסון.

הקובע  כי  ישנן  חריגות  מוצדקות, פוגע  בסיכוייה  של  ישראל  להתקיים  כמדינה  המחוסנת  מפני  התדרדרות  לדרגת  הגרועים  שבמשטרים. משטרים  שבהם  היתה  ה"חריגה  המוצדקת"  בבחינת  נורמה  מחייבת. 

* * *

תקווה וינשטוק

"סיפור אהבה ארץ-ישראלי" לפנינה גרי

אהוד היקר,

צפיתי לאחרונה בהצגה נפלאה, "סיפור אהבה ארץ-ישראלי". לכאורה לא מאורע מבטיח – הצגת יחיד בהפקה פרטית מחוץ לתיאטרון הממוסד ובלי שמות נוצצים; אבל מי שראה את ה"סיפור" כבר לא ישכחנו. הצגה חודרת ללב, מחייה לצופים המבוגרים את זיכרונות נעוריהם ונותנת מושג כן, מרגש, לצעירים שטרם יצאו לאוויר העולם כשהתרחשו הדברים. אין ספור עלילות דומות התרחשו במלחמת השחרור ובכל מלחמות ישראל ובעצם בכל המלחמות, בכל התקופות ובכל הארצות ...

  זו טרגדיה אוניברסלית, קלאסית, על רקע ישראלי.

 סיפורה של נערה בת מושב בתקופה של ערב מלחמת העצמאות, המתאהבת במבט ראשון של אהבה ראשונה בעלם חמודות. הרבה החמצות וכאבי לב – אך לבסוף מנצחת האהבה, והשניים עומדים להיכנס לחדר משפחה בקיבוץ ואז, כאשר הנשים כבר הכינו את כל התקרובת לחתונה – נרצח הנער בידי פורעים ערבים. אין נער ואין חלום אבל נותרו זיכרונות האהבה.

את המחזה חיברה וגם ביימה השחקנית פנינה גרי, מיוזמות תיאטרון "זוית", "הבימרתף" ב"הבימה", והמנהלת האמנותית לשעבר של התיאטרון לילדים ולנוער. זה סיפור חייה. בת להורים מראשוני נהלל, פגשה פנינה הצעירה באקראי את עלי בן צבי, בנו של מי שעתיד להיות הנשיא השני של מדינת ישראל, והאהבה פרחה. יום-יומיים לפני נישואיהם נפל עלי בבית קשת.

זה כל הסיפור ויותר מזה לא צריך כי את הגיבורה הצעירה מגלמת בכישרון בלתי רגיל שחקנית בת 26, עדי בלסקי, שאמנם כבר שיחקה פה ושם אך כאן, בבימוי מצוין של גרי – היא נחשפת במלוא עוצמתה, וודאי עוד נשמע עליה רבות.

על רקע תפאורה מינימאלית אבל יעילה של אבי וורצל, ומהלכי תנועה מרשימים של רינה שרת – נוצרה הצגה היוצאת מהלב ומרטיטה כל צופה, ראויה מעין כמוה לשנת השישים למדינה.

 בינתיים התקיימו שתי הצגות של "סיפור אהבה ארץ-ישראלי" לידידים, קניינים ועיתונאים. אבל אף עיתונאי-מבקר לא הגיע, ודאי מתוך זלזול מראש במונודרמה של מחזאית טירונית ושל שחקנית אלמונית. אמנם את קסם ההצגה יעבירו צופיה מפה לאוזן, אבל בהעדר ביקורת לציבור הרחב היא עלולה להתפוגג בקול ענות חולשה – ואנו נאבד, חלילה, פנינה בימתית.

* * *

עמוס גלבוע

ליבוביץ: "הגישה היהודית התנ"כית היא שללא ערכי מוסר, החברה תתפורר, ולא יעזרו לה כל כיבושיה והישגיה החומריים!"

 לאחרונה החלה לקנות לה מהלכים בתקשורת גישה "יצירתית" מעניינת, וזאת בהקשר לראש הממשלה והמו"מ עם סוריה, ועיקרה הוא זה:

ראש הממשלה הפגין עצבי ברזל וקור רוח בחקירות המשטרה; זאת התנהגות הראויה למנהיג! יתר על כן, התנהגות כזאת של קור רוח מתאימה לניהול המשא ומתן מול סוריה!

לגישה זאת שני היבטים מהותיים המשקפים, לדעתי, שתי רעות חולות ביותר בחברה שלנו. האחת, הכיצד זה יודעים אנשי התקשורת המשווקים גישה זאת, כי ראש הממשלה אכן גילה דווקא קור רוח, ולא היפוכו של דבר? הם הרי לא נכחו בחדר החקירות!

ההיבט השני נוגע בליבת "האתרוגיזם": כל מעשי שחיתות, או חשדות לשחיתות, כשלג ילבינו מול עשיית השלום. עשיית השלום, המהלך המדיני, הוא הערך העליון המאפיל על שאר הערכים ומבטלם למעשה.

היבט מהותי זה מעלה בזיכרוני הרצאה ששמעתי בעבר ברדיו מפי הפרופסור ישעיהו ליבוביץ', וזאת תמציתה: גדול מלכי ישראל היה ירבעם בן יואש (מלכים ב , פסוקים כ"ג-כ"ט). הוא מלך 41 שנה. הוא השיב את גבול ישראל "מלבוא חמת עד ים הערבה," הוא כבש את חמה (ליד העיר הסורית אל-חמה של ימינו) ואת העיר דמשק. החפירות הארכיאולוגיות בעיר שומרון, בירת ממלכת ישראל, מגלות שבתקופתו הארץ זכתה לשגשוג כלכלי בלתי רגיל ולהתפתחות אומנותית  וטכנית גבוהה.

למרות כל זאת התנ"ך מסכם את תקופת מלכותו במשפט הקצר הבא: "ויעש הרע בעיני ה'," ופרופסור ליבוביץ' מעלה את השאלה המסקרנת: למה? למה התנ"ך אומר משפט זה על המלך שהעניק לישראל גבולות קבע כפי שהבטיח ה' לנביא יונה? למה הוא אומר כך על המלך שעשה שלום והביא רווחה כלכלית לעם ישראל לאחר תקופה של עוני? למה?

וליבוביץ' משיב: בגלל השחיתות האיומה! הגישה היהודית התנ"כית היא שללא ערכי מוסר, החברה תתפורר, ולא יעזרו לה כל כיבושיה והישגיה החומריים.

ומהיכן אנחנו יודעים  על השחיתות בזמנו של ירבעם? יש לנו על כך עדות מצוינת, נצחית, מגדול הנביאים החברתיים שלנו, הלא הוא הנביא עמוס שניבא בדיוק בזמנו של ירבעם בן יואש. מה הוא הפשע הראשון של ישראל  שעליו מצביע עמוס? "על מוכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים." רוצה לומר, שתאוות הבצע הגיעה לרמות כאלו שאפילו את הזכאי בדין היו מחייבים תמורת שוחד, ואת העני היו מרשיעים תמורת שוחד של דבר זול כמו נעליים. זה הנביא עמוס  הזועק על אלו "האוצרים חמס ושוד בארמונותיהם," זה עמוס המדבר על "פרות הבשן (אז כעתה הגולן, שהוא הבשן, שהצטיין בפרותיו) אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם : הביאה ונשתה."

בגלל הדברים האלו, ורבים אחרים שכמותם, ניבא עמוס על חורבן  ממלכת ישראל האדירה לכאורה, אך רקובה למעשה. ובשל דברים אלו באו אל עמוס פקידי ירבעם ואמרו לו את המשפט המפורסם: "חוזה, לך ברח לך."

[פורסם גם ב"מעריב" מיום 10.6.08]

אהוד: ההיסטוריוסופיה הדתית הדפוקה, שלמדנו בשיעורי התנ"ך, הכניסה לאורח החשיבה שלנו את הבלוף המוסרי שכל פעם שעם ישראל וארץ ישראל נכבשו בידי מעצמות-על חזקות, היה זה בגלל שחיתותם של העברים והיהודים בני אותה תקופה. כלומר, אלמלא היינו מושחתים בתקופת התנ"ך, כפי שמתארים נביאינו, היינו אנחנו שולטים על ממלכות אשור, בבל, מצרים, פרס, יוון ורומא! – וכלל לא גולים מארצנו אלא כל העמים היו באים להשתחוות בבית מקדשנו!

נו באמת, איזה שטויות! הלא לפי זה, כדי להתגונן – עלינו לחדול מהמאמצים לנטרל את הגרעין האיראני ואת הטרור האיסלאמי ולהתרכז קודם כל בביעור ה"שחיתות" שלנו ובהעלאת הרף המוסרי הישראלי – ולסמוך על שר ההיסטוריה, המונהג על ידי אבינו שבשמיים, שיתגמל אותנו כיאות. אז אני מחרבן על ה"מוסריות" הזו מפני שהיא לא מוסרית!

במאמר שהתפרסם ב-1913, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, מתווכח ברנר עם מאמר של ר' בנימין בשם "היכל השלום", שבו מוצגים הרעיונות של חיים ביחד, של פאציפיזם, ביחסי שני העמים. אומר ברנר:

כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, יש לדעתי איזו אי-מוסריות, כן – אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי קליטה כראוי את כל מרירות המציאות.

והוא מסיים:

הלא רגילים אנו, הלא מוקפים שנאה ומלאי שנאה, כן, מלאי שנאה, כך צריך להיות – ארורים הרכים האוהבים. הננו חיים מאז נהינו לעם, אבל קודם כל – הבנת אמיתות המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות.

זאת ועוד, אם לקחת ברצינות את תוכחות נביאינו על בני עמנו העברים בתקופת המקרא, הרי שאנחנו כיום במדינת ישראל מוסריים פי כמה וכמה מהפושעים והחוטאים ההם – באיכותנו וגם בכמותנו, ויש לנו לא רק מדינת סעד מודרנית והומאנית אלא גם פי כמה וכמה שומרי מצוות, מה זה שומרי מצוות – ליגיונות של אברכים פרזיטים ואדוקים שנהרגים באוהלה של תורה כפי שלא קרה מעולם בתולדות עם ישראל! – אז אפילו רק לפי כמות קיום המצוות והמוסר היהודיים בישראל כיום של כל הַחְנְיוֹקֶעס האלה – היינו צריכים למשול כבר גם בסין! – שלא לדבר על המדינה ה"מוסרית" כורתת הידיים סעודיה שהיתה נופלת בחיקנו כפרי בשל!

ומה על ששת המיליונים? גם הם היו "מושחתים" ו"לא מוסריים" ונענשו, כפי שזרמים בטמטום החרדי מנסים להסביר את השואה על פי אותה היסטוריוסופיה דפוקה – לפיה סנחריב, נבוכדנצאר, הימלר והיטלר היו "מטה זעמו של הקב"ה"?

* * *

אביחי פאוזנר

ד"ר אהוד ומר בן עזר / ד"ר ג'קל ומיסטר הייד

אחוד ידידי,

יקרת לי מאוד, אך הבנתי לא משגת את השוני בין גישתך ההגיונית לכל נושא שהוא, מכל מין וסוג, לבין התייחסותך לכל הקשור לראש הממשלה הנבחר מר אהוד אולמרט.

האמן לי שאני מכבד ומוקיר את השקפותיך בכל הקשור לחלקים שונים של ארץ ישראל, וזאת למרות שלא תמיד אני מסכים עימן. אני מסכים ומכבד את נקודות השקפתך בכל הקשור לתחייתה ותקומתה של האומה בארץ המתחדשת וביצירת ההיסטוריה החדישה של סבא ישראל,

ואז מופיעה הגישה האובססיבית לנושא "אהוד אולמרט" – הוא אכן ראש ממשלה נבחר, אז מה... הכול מותר לו, הוא מורם מעם, השחיתות היא לא רק קוד מוסרי היא גם מעשה פלילי. ישנן חשדות, לדעתי מבוססים, ולמחשבתך לא. בוא נניח היפוטטית שאתה צודק. הרי לא ייתכן לנהל מדינה, שהיא ליבת חיינו, במצב ובנסיבות אלו. אני לא חושב שעליו להתפטר אבל הוא מחוייב לו ולנו ובעיקר לעם ישראל להשעות עצמו מיידית ולמנות ממלא מקום ממפלגתו, ולעסוק באינטנסיביות בטיהור שמו ובהדיפה ואף חיסול כל ההאשמות והחשדות הרובצות לפיתחו.

באם תוכחנה האשמות נגדו הרי יש להקיא אותו מתוכנו, ובאם הוא יוכיח שהוא זך וטהור וחף מכל רבב של אשמה והכול היה רק לזות שפתיים והאשמות שווא הרי שעליו לחזור לכיסאו ולתפקידו הרם והכֹה חשוב מיד ובמשנה תוקף, ולנו לכולנו לא ייוותר אלא לבקש את סליחתו ומחילתו. אבל דבר אחד ברור מעל לכל ספק – המצב כמות שהוא לא יכול להימשך אפילו רגע קט, וכשאני מציין זך וטהור וחף מכל רבב אני מתכוון לא רק פלילית אלא גם מוסרית, כי האיש נושא בתפקיד הראשון במעלה מכל האספקטים במדינה ובעם היקרים לכולנו מכול.

ובנימה אישית, האמן לי אהוד, מפעלך הוא סמל ליצירת מופת, ולעניות דעתי העיסוק בנושא זה בדרך זו הוא אולי במקצת מוגזם...

אהוד: אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הנבחר שלנו, שלך ושלי – ואני, מכל בחינה שהיא, מוסרית, מצפונית ודמוקראטית – לא אסכים לכך שז'וליקים מהגולה (שלפי השמועה מכים את רופא השיניים שלהם!) – יפלילו את אולמרט בעיני הציבור המוסת, ללא חקירה נגדית, מבלי לשמוע עדיין את הגירסה שלו; ושמיליארדרים מהגולה ייסדו עיתונים נגדו וישכרו עיתונאים נגדו ויעשו הכול כדי לתרום לאווירה ההיסטרית הקוראת להפלתו, שגם אתה נפלת בה בפח.

לא התקשורת, לא הז'וליקים, לא המיליארדרים מבית ומחוץ – ינהלו לנו את הממשלה ואת המדינה – אלא האנשים שאותם בחרנו, וכמו שיש באנשים שבחרנו כוח להנהיג אותנו ולעמוד בהכרעות קשות מנשוא, ממש בימים אלה – כך צריך שיהיה בהם כוח לעמוד מול מבול הזבל שזורק בהם ציבור מעשני הסיגרים והנהנתנים והמושחתים-גם-בעיתונות והמטיפים-מוסר-רק-לזולתם וכל אלה שאינם מבינים מהו מישטר דמוקראטי אלא חיים רק על "ספינים" (מילה מחורבנת) תקשורתיים!

בוא נחכה עד/אם הגשת כתב האישום (שלדעתי לא יוגש) ונודה על כל יום נוסף שיש לנו ראש ממשלה כמו אולמרט ולא כמו העומדים כביכול להחליפו בקרוב.

אם ישעה את עצמו, יעברו חמש שנים עד שיסתיימו הבירורים המשפטיים (כך שהצעתך היא הזוייה לחלוטין) – אבל האחריות למדינה היא עכשיו ועד לבחירות הבאות – עליו, ולא על מערכת המשפט ולא על התקשורת, עם כל הכבוד לשתיהן!

יש לדעתי להעביר חוק שאין לחקור ואין לתבוע ראש ממשלה מכהן על דברים שקרו בטרם נבחר, כך נהוג בצרפת, כי אחרת, קרא בעיון – הנחשים מתחילים לירוק ארס בתקשורת גם במועמדים האחרים, אפילו ב"מוסרית" שבהם! ולא יהיה לדבר סוף. לא אולמרט אלא הניסיונות להדחתו בדרכים לא דמוקראטיות – הם הסכנה האמיתית להמשך הדמוקרטיה שלנו, שאחרת – עד שלא יְחיו את קדיש לוז – לא יימצא לה למדינה מי שיעמוד בראשה ולא יערפו את ראשו!

אתה עוד תראה שצדקתי וכי עמדתי היתה המוסרית, הדמוקראטית והמצפונית ביותר!

* * *

משוט בגולן / איש תחת תוּתוֹ ואיש תחת דובדבנוֹ

מאת סופרנו לנושאים קולינאריים ס. גָרוּס

א. קטיף דובדבנים בבוסתן הגולן

אנא, מהרו. עונת הדובדבנים אולי אינה קצרה כעונת המישמיש ("בוקרה פיל מישמיש!") אבל לפי עומס הפרי ההולך ומבשיל מיום ליום היא גם לא עונה ארוכה כל כך. "בוסתן הגולן" שייך לקיבוץ עין זיוון ונטוע בלב אזור המטעים של הקיבוץ המשתרע מול קונייטרה הסורית ומחנה האו"ם ובו שפע של תפוחי-עץ, דובדבנים ופירות אחרים. עולים מהכנרת בצומת בית ציידא ונוסעים ישר דרך נפח עד לצומת עין זיוון ושם עולים צפונה, ומיד מימין שלט הכניסה לבוסתן הגליל, כאשר ממערבה לכם הר בנטל. מחנים את המכונית בחנייה, פוסעים ברגל עד למרכז המבקרים ובו בית קפה נעים בצל העצים, שפע אטרקציות לילדים, טווסים, בוסתן עצי פרי פזורים ובהם תות אדום בשרני וגם חבושים שטרם הבשילו, ועוד, וגם תשלום של 30 שקל לאדם תמורת הזכות לנסוע בעגלה צמודה לטרקטור דרך המטעים עד לאיזור הקטיף.

כאשר מגיעים לשם מוצאים אוטובוסים ומכוניות פרטיות והרבה מטיילים, והשאלה היא איך הגיעו לשם ישירות, והאם עלינו עבדו כאשר לקחו 30 שקל עבור הלוך וחזור בעגלת הטרקטור במקום שנגיע ישירות במכונית אבל אולי זוהי נקמת הטרקטור.

משלמים עוד 15 שקל לכל קופסת פלסטיק שקופה, שבדומות לה משווקים פירות ארוזים, ונכנס בה כקילו פרי. ומצויידים בקופסאות פושטים על המטע, וממש לא להאמין למראה השפע הזה: דובדבנים אדומים-כהים כמעט שחורים, דובדבנים אדומים, דובדבנים צהובים עם לחי אדמדם, וכמעט כל הגוונים שביניהם. אתה רשאי לאכול ככל יכולתך, כמצוות "לא תחסום שור בדישו" אבל למלא רק מה שנכנס בקופסה, ולא בשום שקית או מכל אחר. מומלץ בכל זאת להביא שקית ניילון גדולה כדי לשים בה את הקופסאות המלאות בזמן הקטיף.

אמנם כל הסיפור נשמע קצת יקר – 45 שקל לכל קופסת דובדבנים שקטפת בעצמך + מה שזללת, אבל חדוות הקטיף היא כה גדולה, וההשתאות על השפע העצום, על הפיריון שמעניקה אדמת הגולן, זו שב-67' נראתה לך אדמת בזלת ששום דבר לא יצמח בה, ועתה היא ירוקה ומעובדת כמעט כולה – שווה את המחיר*. שלא לדבר על טריות הדובדבנים, שאין כמוה בדוכני השוק ועל גבי המדפים בחנויות.

[*ר' הערת האפארט המדעי המובאת בסוף הגיליון].

בוסתן הגולן. אתר קטיף ואטרקציות. 04-6993610. נייד 050-7254912. כדאי לבדוק מראש אם ובאלו שעות מתקיים הקטיף.

ב. "חווה בכפר", מסעדה כפרית בשרית, מושב רמות

את הערב הראשון בילינו במסעדה הנהדרת "חווה בכפר", הנמצאת בלב מושב רמות על הכביש הראשי של הכפר, ומחלונותיה נשקפים מורדות הרמה או הכנרת. היינו שני זוגות סועדים, שבמשך היום, בדרכנו לגולן, ביקרנו חברים וכובדנו בכל טוב הארץ אבל ארוחה חמה עיקרית טרם אכלנו.

והנה פירוט הארוחה:

מנת לחם כפרי טרי עם מימרח זיתים, מימרח פסטו וחמאה בשלוש צלוחיות קטנות. מעולה. על חשבון הבית. כנ"ל כד מים קרים עם קרח ונענה או אולי פלחי לימון.

כוס חצי ליטר של בירה גולדסטאר מהחבית, קרה, כל הכבוד על האומץ להחזיק במקום מהחבית רק גולדסטאר, שהיא, לפחות בעיניי, הבירה הטובה ביותר בארץ, גם לעומת מותגי חוץ. 18 שקל הכוס.

סועדת ראשונה, אולי החכמה מכולם – לקחה ארוחה עסקית ב-118 שקל הכוללת קרפצ'ו סינטה בתחמיץ – מעולה. חתוך דק-דק, מתובל קלות, פרוש על צלחת ענקית ובמרכזו זר אדום קשה חמוץ שעשוי אולי מסלק. ולמנה עיקרית: קדרת הכפר המוגשת בקדרת ברזל קטנה וחמה מאוד (זו הַ"פּוֹיקֶה") על מגש עץ, עם מצקת ברזל קטנה, וקערית עם גבעת אורז מתובל בקצה, שאליה מעבירה הסועדת מדי פעם נתחי בשל מבושל עם ירקות דוגמת גזר. מעולה. מעולה. מעולה. ממש חווייה. וכאמור – 118 שקל העסקית.

סועד שני, צנוע ושמן, לקח רק שתי מנות "קטנות": פטה כבד עוף, שלושה כדורים גדולים מעוצבים על שלוש פרוסות פיתה יחד עם שלושה טוסטים טריים, קערית של ריבת בצל, וירק. מעולה. 46 שקלים.

אחרי הפטה, מנה נוספת לסועד הצנוע – גלילת כרוב, שהיא כרוב ממולא באורז ובבשר שאימו היתה מכנה בשם "פְּרַאקֶעס", אלא שהפעם ברוטב רימונים חמוץ-מתוק שחור. נמס בפה ועדיף על מנת בשר גדולה למי שלא יכול לזלול יותר מדי. 41 שקלים וטעים מאוד.

2 כדורי גלידת סורבה מצויינת, גדולים מאוד, בטעם לימון ופסיפלורה, 18 שקלים.

עד כאן זוג ראשון. ס"ה 229 שקל אחרי הנחה של 5% ללנים בצימר בכפר. ועל כך יש להוסיף את הטיפ.

סועדת שלישית לקחה ארוחה עסקית ב-115 שקל שכללה מנה ראשונה גדולה של חציל בלאדי שהוא חציל שלם חצוי ואפוי בתנור כשבטנו ממולאה טחינה. הסועדת לא הותירה ממנו אלא את קליפתו השחורה, והיא אישה ששומרת על דיאטה! – ומנה עיקרית שלה היתה דג היום, דג פורל ענק בגריל, שגם אותו הצליחה לחסל באופן יסודי ואפילו מעורר השתאות.

סועד רביעי, אף הוא צנוע, לקח עסקית ב-95 שקלים שכללה מנה ראשונה ענקית של פוקצ'ה עם ירקות ותוספות, ומנה עיקרית רביולי ארבע גבינות, בצלחת ענקית, וכאן כבר כשל קצת כוחו והוא לא הצליח להתגבר על שארית המנה הגדולה, שהיתה לדבריו טעימה.

עד כאן זוג שני. יחד עם כוס בירה גדולה כנ"ל, ואחרי הנחה של 5% כנ"ל – 217 שקלים לפני הטיפ.

האווירה במסעדה יוצאת מן הכלל. השירות של המלצרית הדס היה לבבי וממש משפחתי מצידה כמו גם מצידנו. מקום שרוצים לחזור אליו וגם להמליץ לחברים. המייסדת ובעלת המסעדה וגם השפית, היא חני גוטוין.

על המסעדה עצמה, בכרטיס, נאמר שהיא מתמחה בבשרים הנבחרים בקפידה ומיושנים כהלכה, תבשילים כפריים מוגשים בקדרות ברזל ("פויקה") השומרות על הטעם העשיר, ולאלה מצטרפות מנות הבית המיוחדות.

המסעדה פתוחה בימים שני עד שישי בין 18.00 ל-23.00 וכן בשבת 13.00 עד 22.00. טל. 04-6797097. שמה הלועזי הוא: Hani's bistro restaurant

אין צורך לומר שישנו היטב אחרי יום של טיול וארוחה שנמשכה יותר משעתיים נעימות.

המשך יבוא

* * *

ד"ר גיא בכור

המלכוד של גלעד שליט, אשר לקח את חמאס בשבי

באופן בלתי מתוכנן, מפתיע, הכללים הפלסטיניים לחטיפה השתנו תוך כדי השנתיים של גלעד, וכך גם כללי השחרור הישראליים. "המנוולים שינו את הכללים ושכחו להודיע לי על כך." לאור ההבנה המאוחרת שהכללים השתנו, שני הצדדים כבר אינם מתלהבים להגיע לעיסקה. חמאס אינו מעוניין לקבל כמה מאות אסירים פשוטים תמורת נכס מיתולוגי כמו חייל ישראלי ששווה הרבה יותר; ישראל אינה מעוניינת לתת תמורות מדיניות תמורת חייל. הרבה עשן.

תעלומה שאין לה עדיין פתרון: איך זה ייתכן שהפלסטינים יבחרו לעולם באופציה הרדיקלית ביותר, המתריסה ביותר, הלקוחה הישר מעולם האילוזיה והדמיון? דור-דור והנפילה שלו בשבי האשלייה. בשנות השלושים והארבעים חשבו שימחקו יישוב יהודי קטן של רבע מליון איש, ונמחקו בעצמם; בשנות החמישים והשישים חשבו על מסתננים מבחוץ שיביאו לפירוק מדינת היהודים, ואיבדו את כל עולמם; בשנות השישים קבע אש"ף באמנה הלאומית שלו (סעיף 19) שהקמת ישראל בטלה; בשנות השמונים הריעו להבטחות הסרק של סדאם חוסין, ואחר כך לאלו הנבובות מתוכן של ממשיכו אחמדינג'אד; וכך הלאה עם חמאס, עם הג'יהאד עם האנתיפאדות שגרמו שוב ושוב להתרסקות הקולקטיב הפלסטיני, לגל חיסולים פנימיים ולהתמוטטות עצמית. שוב ושוב ושוב. קריסה אחר אסון; טרגדיה אחר התפרקות טוטאלית; מאה שנה של אסון באשמת מנהיגיהם, אך שום דבר לא משתנה. תמיד ימשיכו לבחור בדרך ההתרסה, ההתגרות הרטורית, ההתרסקות והחורבן.

ראו עכשיו את המנהיגות של ערביי ישראל, הפוליטית והאקדמית, אין הבדל. האין היא צועדת בדיוק באותו כיוון? היא לא תציע לאזרחים הערבים בישראל השתלבות וחיים טובים, חלילה. היא תציע להם התגרות ברוב היהודי, התבדלות ובדלנות, עד להתרסקות הבלתי נמנעת. והם תמיד יבחרו ברדיקלי ביותר, בהוזה ביותר, זה שיגיע ממעמקי עולם האשליות.

האם יימצא מהם איש חושב אמיתי, שיגיד: עצור! למדתי את לקח אבותיי, איני מוכן עוד לקללת הגורל הזו?

אני זוכר היטב כיצד הייתי מתראיין בשנות התשעים לכלי התקשורת הערביים. כאשר פרצה האנתיפאדה בספטמבר 2000 חזרתי והזהרתי בכלי התקשורת הערביים, ביניהם אלג'זירה ובי.בי.סי. בערבית, כי האנתיפאדה, שהתחילה אז בתרועה רמה, כמו תמיד, תסתיים באסון נורא לפלסטינים עצמם, ובקריסה לאומית. איש מהם כמובן לא שמע, וכך הם חזרו עשרות שנים אחורה, כאשר איש בעולם כבר אינו מדבר באמת על מדינה פלסטינית. האנתיפאדה האחרונה שרצתה להשיג מדינה פלסטינית משופרת, הביאה למחיקת הרעיון הזה אצל רבים בעולם.

ציבור פלסטיני שלם מתרסק עכשיו ברצועת עזה, מאבד חיים, בריאות, תקווה וזהות. שבוי בכבלי האשליה הוא ימשיך להצדיע לחמאס ולאסון שהארגון הזה ממיט על הפלסטינים, האסון הגדול ביותר מאז שנת 1948.

בקרוב שנתיים לחטיפת גלעד שליט, ומשהו מוזר מאוד התרחש במהלך השנתיים האלה. הכללים השתנו תוך כדי התקופה הזו, למרבית ההפתעה הן של ישראל והן של חמאס.

הכללים הפלסטיניים השתנו. אם בעבר היו חוטפים כדי להביא לשחרור אסירים שלהם, היום כבר חוטפים למען השגת מטרות  פוליטיות. לא עוד דרישות הומניטאריות-אישיות. במילים אחרות הרף הועלה על ידי חמאס (כמו גם על ידי חיזבאללה), מבלי ששמנו לכך לב. ישראל כל כך נכנעה בעבר לדרישות החוטפים, שעכשיו הם רוצים פירות מדיניים באמצעות החטיפה, מה אתם יודעים, לא עוד סתם אנשים. אם ישראל בטיפשותה מוכנה לשלם כל מחיר, למה שלא תכיר בשלטון חמאס, למשל? תצא משטחים פלסטיניים, למשל, או כל יעד פוליטי אחד, תמורת חייל? החטיפה הפכה לתחליף מדיניות; היא המדיניות עצמה.

לרוע מזלו של חמאס, גם הכללים שלנו השתנו: אנו לא משחררים עוד אסירים בקלות כמו בעבר, אם בכלל. שורה של עסקאות סחיטה שערורייתיות הביאו את המנהיגים שלנו לעצור. הם הבינו, באיחור, שכך אי אפשר להמשיך, שכן כל חטיפה מבשרת את החטיפה הבאה, שתהיה קשה ואכזרית מקודמתה.

חלפו הימים שלמראה חצי דיסקית היינו מתעלפים מרוב התרגשות, וכמובן היינו פותחים את פנקס השיקים וממלאים את הסכומים. בינתיים התבגרנו והבנו. כך השתנו הכללים. חמאס חטף את שליט בלי שלקח בחשבון שאין עוד שיחרורים המוניים; אנו חשבנו שכללי המשחק הישנים נמשכים, דהיינו שבויים תמורת אסירים.

כך קרה ששני הצדדים הופתעו, לאחר מעשה. "המנוולים שינו את הכללים ושכחו להודיע לי," שניהם אינם מסוגלים כעת להגיע ל"עיסקה", אותה מילה נוראה שהאוייב כבר הרגיל אותנו אליה. האמת היא שלאור ההבנה המאוחרת שהכללים השתנו, שני הצדדים כבר אינם מתלהבים להגיע לעיסקה. חמאס אינו מעוניין לקבל כמה מאות אסירים פשוטים תמורת נכס מיתולוגי כמו חייל ישראלי ששווה הרבה יותר; ישראל אינה מעוניינת לתת תמורות מדיניות תמורת חייל.

גם ישראל וגם חמאס איבדו לכן את הכיוון, ואין זה פשוט שכן שני הצדדים נתונים ללחץ רב מצד הציבור שלהם. המכתב שהגיע עכשיו למשפחת שליט דרך רב-הנזק ג'ימי קרטר הוא עדות לאובדן הדרך מצד חמאס. הם אינם יודעים שם מה לעשות כדי לרדת מעץ הרטוריקה עליו טיפסו. זאת בשעה שישראל איבדה כבר מזמן את קצה החוט במשא ומתן, אם היה כזה, לשחרור שליט, מרוב פגישות עקיפות, ספינים פלסטיניים ומשחקי סרק מצריים. עד כמה שזה נראה עכשיו, אין משא ומתן ממשי בין הצדדים. המכתב הוא עדות לכך שלא קורה הרבה, אם בכלל.

הגרוע ביותר הוא המצב הפלסטיני הכולל. הרשות הפלסטינית, ובמיוחד רצועת עזה נרקבות מרוב רדיקליות, תסיסה, אכזבה ושנאה כלפי ישראל. קשה להאמין עד כמה גרוע שם המצב. לאחר עשור של התססה מצד ערפאת ואנשיו, המשיכו עכשיו אנשי החמאס את העבודה. כך חזרה ההזייה האנטי ישראלית והתנפחה.

חמאס נוסד קודם כל כדי להביע את השלילה המוחלטת של ישראל, וכבר כתבתי איך אין לו אפשרות להגיע לעסקה עם השטן-מבחינתו, שעל חורבותיו הוא צריך לעמוד.

עבור חמאס קרה כאן דבר שלילי נוסף: פעם היתה מעין לגיטימציה לחטוף חיילים ישראליים. במסגרת קשקושי "השחרור הלאומי" של השמאל העולמי, חטיפת חיילים נתפסה כדבר לגיטימי. כך החל אש"ף את החטיפות שלו, של חיילים ישראלים במלחמת לבנון הראשונה, דבר שנמשך אחר כך אצל חיזבאללה וחמאס. ההבנה הזו נגמרה עכשיו. בעקבות חטיפת בני ערובה מערביים בעיראק ובמקומות נוספים על כדור הארץ, והמאבק נגד הטרור, תמה סבלנות העולם למעשים מעין אלה; אפס לגיטימציה. כיום מי שחוטף, חוטף גם את עצמו.

כך נתקע בעצם חמאס עם חייל ישראלי, שהוא כיום יותר נטל מבחינתו מאשר תועלת. אך לכוד בסבך הרטוריקה של עצמו, ובקורי העכביש של הקיצוניות וחוסר הלגיטימציה, הוא אינו יכול להתפטר ממנו ואינו יכול להחזיקו אצלו.

כך חטף בעצם גלעד שליט, שלא בידיעתו, את העולם הפלסטיני כולו, כשם שחמאס חטף אותו. בעולם פלסטיני שעבר תהליך התרסקות, ואשר נכנס מחדש, כדרכו, למצב של הזייה קולקטיבית, תקוע בשבי גם החייל הישראלי, לבלי שוב. ההזייה בונה אותו כמיתוס, והוא מעצים אותה בעצם ישיבתו בשבי, בסחריר מסוחרר, שאין לו סוף, ואין לו התחלה.

10.6.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

לצערנו, החל מ-1 ביוני נעשו מאמריו של ד"ר גיא בכור אצלנו נדירים, וזאת לאחר שחלק מהאתר שלו ניתן מאז רק בתשלום, והקוראים יכולים לפנות אליו ישירות ולהירשם.

* * *

עדינה בר-אל / על זאבים ואנשים

על ספרה של רות ירדני כץ: "נשיקה"

 (הוצאת "אמיר", ירושלים 2008)

כאשר הורים מתגרשים זה מזה – זו אינה ידיעה מרעישה, למרות ההשפעה על חיי כל הנוגעים בדבר, בעיקר הילדים. אולם כאשר ילד מבקש להתגרש מהוריו, ועוד בלי עזרה של יצחק קדמן, זה כבר משהו אחר.

ספרה של רות ירדני כץ "נשיקה" מגולל סיפור של משפחה יהודית ששורשיה בפולין וחייה בבלגיה. כבר מלכתחילה מבין הקורא שהדברים כולם אמת, אירעו במציאות. בכל פרק מספרת על האירועים דמות אחרת: האם חנה, האב נתן, הבת לאה ובעיקר הבן ז'וזף-יוסי. בסוף מצטרפים גם רשימותיהם של שני בניו.

הזמן ואירועיו בערב המלחמה העולמית השנייה, במהלכה ולאחריה, הם רקע לסיפור. הסיפור עצמו הוא על מערכת יחסים בין בן להוריו הביולוגיים היהודיים, אותם הוא מכנה "זאבים"; ובינו לבין בני משפחה אומנת נוצרית ששהה אצלה בכפר במשך שש שנים, והם בעיניו האנשים ובני משפחתו האמיתיים.

אותה מערכת יחסים, סביר להניח, היתה יכולה להתפתח גם על רקע אחר. כי אימהות שמוסרות את תינוקותיהם לזרים בגלל חולשה גופנית ובעיות נפשיות, היו וישנן בכל מקום ובכל זמן. וילדים סובלים ומתלבטים היו ויש תמיד, לצערנו.

יחד עם זאת, גם הזמן והמקום משחקים תפקיד. הספר מלמד פרק בהיסטוריה של היהודים באירופה. הוא מתחיל בשתי משפחות יהודיות שלא היו שאננות, ששיכנעו את אחד מצעיריהם לעזוב את פולין בראשית שנות העשרים של המאה העשרים. והוא מלמד שגם מי שניסה לברוח מהאנטישמיות בפולין, לא הצליח להימלט מאימת הנאצים בבלגיה, בצרפת ובמקומות אחרים. הספר מתאר איך היהודים הפליטים "הסתדרו" בארצם החדשה, הוא מספר על אחווה שהביאה לדאוג לפרנסה ולדיור של פליטים בני אותו עם. על סוגי מקצועות של היהודים, החל מתפירה, רוכלות, סחר בלתי חוקי בשוק השחור, ועד – בסופו של דבר – מדע במוסד אקדמי. עוד מסופר על עקשנות להישאר גם במקום בו אינך רצוי, ועל ניסיונות להתקבל בחברה הזרה. נתן, היהודי הפליט, פנה אל מלך בלגיה, לא פחות ולא יותר, בעניין האשרה. הוא קיבל תשובה זו: " הוד מעלתו קיבל את מכתבך וקרא אותו בעיון רב. המלך מבין את מצבך הקשה, אולם איננו יכול להתערב בסוגיה זו של קבלת האשרה. בכבוד רב, מזכיר המלך."

הספר מתאר גם גלגולים של ילדים יהודים בעת המלחמה, שהסתתרו בבתים של נוצרים, בבתי יתומים, ואפילו בבתי חולים, ואת גאולתם לאחר המלחמה.

אך נשוב לנושא המרכזי: הילד יוסי והוריו. הספר מתחיל בסיפוריהם של חנה ונתן. כל אחד מעיד על נסיבות הגעתו לבלגיה. חנה הסתדרה בבריסל, מצאה דירה וכן עבודה בתפירת ביטנות-בד לתיקים. נתן, שהגיע אליה באחד הערבים, נהנה מהכנסת אורחים והכניס את המארחת שלו להיריון. וכך נולד יוסי לשניים כשלא היו נשואים, כשאימו טורחת להזכיר שבנה לא נולד מאהבה אלא מחמת הקור. נתן מספר על גלגוליו השונים, על גמיעתו המלאה מהחיים בצרפת ובבלגיה, ועל הקושי לקבל אשרה בבלגיה, דבר שגורם לו להיעלם מבני משפחתו ולשוב אליהם לפרקים. סיפורו של נתן האב מעניין. בין השאר, דווקא שהייתו בכלא ופגישתו עם אדם שרצח, מובילה להוצאתו מרשימת הנרדפים של שירותי הביטחון הבלגיים. אותו אדם יעץ לנתן לפנות לשר המדע והאמנות ז'ול דסטרה, שדאג לילדים עניים וגם לזרים בשם הצדק והשוויון.

המונולוגים של הדמויות, אשר מתארות מנקודות מבט שונות אותם אירועים, שונים באופן העלאת הדברים. סיפוריהם של חנה ונתן הם בדרך של "הגדה" ((telling. עיקרם בתיאורי המאורעות. אמנם יש בהם משפטים המבטאים רגשות ומחשבות, אך אלו מעטים יחסית, ונדמה כי זהו "חומר" שסופר שוב ושוב ו"גובש" במרוצת השנים לכדי זיכרונות שהם נחלת בני משפחה. לעומת זאת, הסיפור של בנם מסופר כ"הראייה" (showing). יש תיאור חד וחריף של חייו וסבלו של הילד. הוא מפרט אירועים קטנים כגדולים באופן ציורי, בליווי דיאלוגים שהוא מצטט מזיכרונו. הקורא יכול להזדהות עמו, להבין ולחוש את שהוא חש, ויחד עם זאת להתפלא (כצופה מבוגר מן הצד) על נחישותו של ילד ועל עקשנותו.

לאחר שש שנים טובות אצל המשפחה הנוצרית הכפרית הוא נחטף בידי הוריו הביולוגים וסובל אצלם סבל רב. הילד חד-ראייה, נבון ביותר ויודע מה טוב לו; אך עקב גילו אינו יכול לשנות בהרבה את נסיבות חייו. ואגב, למרות צורת ה"הגדה" בסיפורו של האב, ניכר שהוא היה רגיש יותר מרעייתו לתחושותיו של בנו, וזה כאב לו.

הילד לא שותק. הוא מתווכח עם הוריו, מטיח בהם האשמות, מבהיר להם את דיעותיו והרגשתו. כל זאת בניגוד לאחותו הביולוגית, שאינה ערה למצב לאשורו, אולי בגלל שאין לה הפרספקטיבה שהוא רכש עקב חינוכו אצל משפחה אוהבת בסביבה שונה, ואולי בגלל הקשר החם בינה לבין אביה. הילד מתקומם גם עבור אחותו. האם מכנה אותה "טיפשה" באופן קבוע, והילד מבין שהדבר פוגע בדימוי העצמי של הילדה.

מפלטו של הילד היה בית הספר. שם הצטיין וזכה לאוזן קשבת של מורה. דווקא המלחמה הועילה לו. היא גרמה להוריו לשלחו לבית יתומים ולמקומות מסתור אחרים, וכך התגשמה שאיפתו להשתחרר מהם. הספר מפרט את קורותיו גם בעת המלחמה וגם לאחריה.

ניתן להשתמש בסיפור אמיתי זה כמקרה מבחן לבדיקת הסוגיה: מה משפיע יותר, תורשה או סביבה? בסוף הספר מסתבר שהילד יוסי הפך למדען ומשמש כפרופסור באוניברסיטה. ואילו אחותו התגלגלה לשיקאגו, ושם היא חיה ערירית, עם חתולים, כאשר הבילוי היחיד שלה הוא משחק בינגו שכונתי.

בחלקו האחרון של הספר נוספו דבריהם של שני בניו של יוסי, שמרבים לשבח את אביהם על הישגיו. לדעתי, הוספה זו גורעת. הפרטים שהם מספרים על אביהם, על עצמם ועל אורח חיי המשפחה בארץ (ולעיתים הדברים חוזרים על עצמם) – גורמים לספר להפוך למין תוצר של "אלה הם חייך." וזה חבל.

סיום של הספר בפגישה בין האח והאחות באמריקה – המתוארת רק באמצעות מונולוגים של שניהם – היה יכול להיות "חזק" יותר. הוא היה משאיר לקורא להשלים פרטים ולהסיק מסקנות, והיה משאיר את הספר כפי שהתחיל, כספר על משפחה אחת שמייצגת כלל, ולא כספר משפחתי פרטי.

לסיום, הספר כתוב ברהיטות וסוחף. חשוב להעלות על הכתב עוד ועוד פיסות מידע על משפחות יהודיות באירופה, על דמויות משכבות חברתיות שונות. הספר יכול להצטרף למדף ספרי הזיכרון של ניצולי שואה, למרות שהדגש בו הוא על הישרדות ועל תקומה אישית של בן למשפחה לא נורמטיבית לדעתו, יותר מאשר דגש על ההישרדות של ילד בשואה. אך גם זה קיים בספר.

* * *

אחווה מוסיקלית בירושלים

מאת עדינה בר-אל

לאהוד היקר שלום וברכה,

בסוף השבוע שלפני האחרון בילינו בירושלים. וכרגיל, קסמה של העיר משכר. תמיד יש מה לעשות ומה לראות בירושלים. אימצנו רגלינו בסיורים, שמענו הרצאות, ונהנינו במופע של אליהו הכהן ואורה זיטנר על השנים 1917-1927 בירושלים. כן, אליהו הכהן, הייתי באולם. לא הרהבתי עוז לגשת ו"להתעלק" עליכם בתום המופע, אבל עכשיו אני שולחת לכם תודה על ערב מרתק ומהנה.

ועוד אני מבקשת לספר על קונצרט מיוחד באולם YMCA. היה זה קונצרט של תזמורת נוער יהודי-ערבי, הסניף הישראלי של ארגון הנוער המוסיקלי. זו היתה חווייה מיוחדת במינה. המנצח, ויסאם גובראן, שהוא גם נגן עוד, עיבד עיבודים מוצלחים ביותר. ביניהם לפרלוּד של שופן ולשיר "שיבולת בשדה". הוא גם ערך קולאז' משלוש יצירות: קוראל של בך, הניגון היהודי "שלום עליכם מלאכי השלום" והשיר האיסלמי "זרח הירח עלינו". הוא שילב מוסיקה שלו ושל ורדי ביצירה שהוא מכנה "מחוץ לאאידה". בקיצור, מקוריות ורעננות לשמן.

הנגנים הצעירים – נערים ונערות יהודים וערבים – ניגנו בצורה יוצאת מן הכלל. בלטו בקטעי סולו הסקספוניסט אורי אהרונוב והנגן בחלילית סופרן, שלצערי לא ציינו את שמו.

וכדובדבן על הקצפת היתה זמרת צעירה בשם יעל תאיי, בעלת קול פעמונים, ששרה בעברית ובערבית.

אולי אלו הם פעמונים המבשרים שלום? הלוואי.

* * *

במוצאי חג השבועות, 9.6, שמענו ב"קול ישראל" במשך שעתיים רצופות שידור חוזר של התוכנית "מרוב אהבה" של יוסי בנאי, בזמר ובמלל, ומה נאמר ומה נדבר – גאון, המנוח היה גאון ארצישראלי! בורא עולם ומשמרו בקולו שאין שני לו!

* * *

איך הז'וליק בעל הלב היהודי החם והמשפחה הגדולה בישראל מפליל ולא מופלל בשתי מדינות חוק?

איך ייתכן שהז'וליק האמריקאי, שהפליל-כביכול בעדותו את ראש הממשלה שלנו בקבלת שוחד, נכנס לארה"ב וחוזר ממנה לישראל הלוך-ושוב מבלי שהממונים על החוק בארה"ב עוצרים אותו על מתן שוחד, שזו העבירה החמורה!? האם כל הסיפור הזה ממש מצחיק אותם מבחינת היקפו הגמדי? או שטרם הגיעו אל הז'וליק לעוצרו? או שאין כאן שום עבירה על החוק, מכל צד?

הבה נחכה לחקירת הנגד של הז'וליק, אם אליה בכלל יופיע, ונחזה בבניין הקלפים המתמוטט של עדותו ואמינותו.

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

הפרטה (1)

ב-1994 השתלטו שלושה אנשים על "הסתדרות הכללית של העובדים בא"י". "הטריומווירט": חיים רמון (וישניה) המזכ"ל. עמיר (ארמנד) פרץ. הסגן. חיים אורון (ג'מוס) הגזבר.

בֶּרְל

הֵקִים בַּנְק,

יִסֵּד עִתּוֹן,

בָּתֵּי חֲרשֶׁת,

קֻפַּת חוֹלִים.

חֶבְרַת בִּטּוּחַ,

בֵּית סֵפֶר,

תֵּאַטְרוֹן,

הַכֹּל

לַפּוֹעֲלִים!

הָלְאָה

הַנִּצּוּל!

הָעֹנִי,

הַמְּצוּקָה!

הַפּוֹעֵל

סוֹלֵל,

בּוֹנֶה,

מֵקִים

מֶשֶׁק

לְתִפְאֶרֶת.

לְכָל אָדָם

חֵרוּת.

הִסְתַּדְּרוּת!

חַיִּים רָמוֹן

(וִישְׁנִיָה לְשֶׁעָבַר),

בִּמְחִי יָד

קַלָּה וַעֲנֻגָּה,

מָחָה זֵעַת הַפּוֹעֲלִים.

פֵּרֵק, הָרַס, מַחַק.

עָמָל שְׁנוֹת דּוֹר

הֲלַךְ לְטִמְיוֹן.

מָכַר לְבַעֲלֵי הַהוֹן.

הפרטה (2)

סְחוֹרוֹת עָתִידִיוֹת

רֹאשׁ הַמִּשְׁפָּחָה, שְׁמוּאֵל קְרֶמְרַאג', (רוֹכֵל בְּפּוֹלָנִית),

הָיָה יְהוּדִי כָּשֵׁר. הָיְתָה לוֹ אֲפִילוּ סְמִיכָה לְרַבָּנוּת.

בֶּן הָרַב, אַבְרָהָם, שִׁינָה אֶת שְׁמוֹ ל"כְנַעֲנִי".

הוּא הָיָה חָלוּץ, יִּשׁב אֶת הָאָרֶץ, גֹּאֵל אֶת אֲדָמוֹת יִזְרְעֶאל.

מִדֵּי שָׁנָה, בְּחַג הָעֲלִיָּה עַל הַקַּרְקַע, אַדְמַת א"י,

הָיְתָה חַיְצֶ'ה אִשְׁתּוֹ מִתְמַתָחַת בְּכָל מָטָר וְּשׁלוֹשִים,

הַס"מ שֶׁל גוֹבְהַה, מוֹשִׁיטָה יָדָהּ לְמַעְלָה וּמסבִּירָה לַיְלָדִים:

"כְּשְׁהִגַעְנוּ לְעֵמֶק הוֹיוֹ כָּאן קוֹצִים כּוֹאֵיְלֶה גְּבוֹהִים..."

זֶה הָיָה מְאֹד מַרְשִׁים.

כְנַעֲנִי הָיָה חָלוּץ וְגַם עַסְקָן בַּ"מֶרְכָּז החַקְלַאִי".

בְּעָרוֹב יָמָיו כְּשֶׁסִיכֵּם אֶת מִפְעֲלוֹת חַיָּיו,

רָאָה בַּחֲלֻקַּת אֲדָמוֹת הָעַרְבִיִם לַחֲלוּצִים הָעִבְרִיִּים,

אֶת גּוֹלַת הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל מִפְעֳלוֹ הַהִתְיַשְּׁבוּתִי.

זֹאת המַשְׁמָעוּת הָאֲמִיתִּית שֶׁל מִלְחֶמֶת הַשִׁחְרוּר.

הַנֶכֶד סֶפִי רַכְלַבְסְקִי נָטַשׁ אֶת עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה.

רַכְלַבְסְקִי הוּא סַרְסוּר בּוּרְסָה.

סַרְסוּר הָעוֹסֵק בְּ"לוּפְט גִישֶׁפְט".

(בִּיטוּי בּוֹ הָיְתָה מִשְׁתַמֶשֶׁת פַּעַם סַבָתּוֹֹ חַייצֶ'ה).

הַמָּמוֹן הוּא הָאֵל היְּהוּדִי כְּפִי שְׁמָרְקְס אָמַר.

רַכְלַבְסְקִי אֵינוֹ רוֹאֶה בָּאֲדָמָה דָּבָר חָשׁוּב.

עָדִיף מִסְחָר בְּאוֹפְּצְיוֹת שֶׁל סְחוֹרוֹת עֲתִידִיּוֹת.

רַכְלַבְסְקִי רוֹאֶה בַּיַּהֲדוּת שֶׁל סַבָּא אֶת מוֹקֵד הָרֹעַ.

הַיַּהֲדוּת הִיא הִיא הַמָּקוֹר לַ"כִּבּוּשׁ".

רַכְלַבְסְקִי נֶאֱבַק לְמַעַן חִידוּש הַכִּבּוּשׁ הָעֲרָבִי.

"כְנַעֲנִי" חָזַר לִהְיוֹת "קְרֶמְרַאג".

* * *

חדש: הגדודנים – שירי החטיבה היהודית הלוחמת ושירי חיילי וחיילות ארץ ישראל שלחמו במלחמת העולם השנייה

שלום רב אהוד, 

נשמח אם תכלול במכתבך העיתי, עליו מנויים גם כמה מחברינו ברחבי הארץ, סקירה קצרה על פעילויותינו להחייאה ולשימור שירי הזמר העברי:

 חבורת ש.ה.מ (שירים היוצאים מהלב ) פועלת מזה 15 שנים. החבורה הוקמה בשעתו כדי לשמש יד זיכרון לד"ר חיים שהם, איש הקומנדו הימי, רופא צבאי ולוחם בשייטת, קצין רפואה ראשי של חיל הים, שם פיתח עם חבריו את "תא הלחץ" כדי לטפל בנפגעי צלילה. בניית התא המיוחד לטיפול במקרים כאלה הצילה רבים. לאחר מכן היה מפקד רפואה פיקודי בפיקוד דרום, ולאחר שיחרורו מצה"ל – מנהל בית החולים "יוספטל" באילת ומנהל המרכז הגריאטרי בפרדס חנה, הקרוי כיום על שמו. 

אהבתו הגדולה של חיים היתה לשירי ארץ ישראל, והוא סחף את חבריו הרבים, והיו המונים כאלה – בערגה לשירי ארץ ישראל היפים והטובים. בתקופה זו היו המפגשים ההמוניים בביתו-חצרו שהיו בית פתוח לכל. אהבת ארץ ישראל נבעה ושלטה בכל פינה שבביתם וחצרם של יעל וחיים שהם. הם סחפו עימם את כל חבריהם והדליקו בהם את האהבה והערגה לשירים ישנים שנשכחו ולכאלה שרבים לא הכירום.

 לאחר פטירתו ממחלה החליטו חבריו כי מסורת זו תישמר ותתמשך עד היום, ובאמצעות חבורה מבין חבריו, אוהבי שירי ארץ ישראל, וביוזמתם של אלמנתו יעל שהם וחברו דודו אלהרר – פועלת החבורה ומחדשת ושומרת רבים משיריה הנפלאים של ארץ ישראל, וביניהם שירים מתקופות שלפני הקמת המדינה, שירי חיבת ציון, שירי העליות, שירי חלוצים, שירי עבודה ומולדת, שירי המחתרות, ועוד...

את השירים היפים והנדירים הללו אנו לומדים ושרים להנאתנו בקבוצה קבועה וללא יומרות או עיבודים מוסיקליים מיוחדים ותוך שמירה על צביונם הייחודי לתקופתם. הסגנון – פשוט ונעים , בעיבודים מינימאליים תוך מתן דגש לשירה שסוחפת את המאזינים לה.

 בכול אנו נותנים ביטוי לפעילות הרבה של ד"ר חיים שהם, אבל המטרה הורחבה וקיבלה תנופה גדולה שתוצאותיה – איתור שירים ישנים ולא ידועים בחלקם, הקלטתם אחת לשנה ושימורם ההיסטורי. בכך אנו רואים מטרה נעלה לשימור פרק הזמר העברי בהיסטוריה התרבותית שלנו. בכל שנה אנו מקליטים תקליטור משירים כאלה, ועד כה יצאו 14 תקליטורים, שחלקם כבר אזל. 

השנה הקדשנו את התקליטור החדש שלנו, שיצא לאור זה עתה בשם "הגדודנים" – לשירי החטיבה היהודית הלוחמת, החי"ל, ולשירי כל החיילים והחיילות של ארץ ישראל שלחמו במלחמת העולם השנייה – אוסף שאין דומה לו בחומר, שחלק ממנו אינו מוקלט כלל, וחלקו אף לא היה ידוע ברבים עד כה. באוסף קובצו 27 מהשירים הללו, ומשתתף בו הזמר האורח שלנו שלמה דרורי (דויטשר), זמר להקת הבריגאדה המיתולוגית שאף הלחין את השיר "את חכי חי ואחזור ", ובתקליטור 3 שירים בביצועו. 

הניהול המוסיקלי, איסוף החומר, עריכתו והעיבודים המוסיקליים הם של מוטקה שלף. המנהל האמנותי של החבורה, דודו אלהרר. הפקת התקליטור על ידי יעל שהם, שאף מרכזת ומנהלת את כל הפעילויות הקשורות בחבורת "שהם".

המעוניינים בפרטים נוספים יכולים להתקשר אל יעל שהם 03-9325735 או אל מוטקה שלף .052-2492994

 מוטקה שלף

* * *

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, והופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!

* * *

מר אהוד בן עזר שלום רב,

אני שמחה להודיעך, כי ב"מצעד הספרים" תשס"ח, נבחר ספרך "דודו פאפל" במקום השלישי בין עשרת הספרים האהובים על תלמידי כיתות א'-ג'.

מאחלת לך המשך יצירה ברוכה,

ציפי קרליץ

מפקחת על ספריות בתי-ספר

משרד החינוך, המינהל הפדגוגי

4.6.08

* * *

שלום אהוד,

אני כל כך שמחה על זכייתך במקום השלישי במצעד הספרים. ילדים לא טועים. תמיד ידענו שזה ספר נפלא ועכשיו גם אחרים יודעים.

נעמי בן-גור

אהוד: הסופרת נעמי בן-גור היא עורכת סדרת ספרי הילדים של הוצאת "מטר" והיא שקיבלה בשעתו את כתב-היד של "דודו פאפל", האמינה בו וליוותה את כל שלבי הוצאתו לאור, גם יזמה את ההתקשרות עם מאייר הספר אבנר כץ.

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. ה-dna של דת "השלומיזם"

תודה לדודו פלמה על מאמרו החשוב "רק בכוח" ("הקיבוץ" 5.6.08). מדוע המאמר חשוב כל כך? כיוון שב-350 מילה, הוא הצליח להציג את הדנ"א, את הליבה התרבותית, הערכית ובעיקר הפסיכולוגית של הדת שלו, דת "השלומיזם".

למה "השלומיזם" ולא "השלום". איני כמה לשלום פחות ממאמיני הדת הזאת, ואיני רוצה לשתף פעולה עם מכבסת המילים האורווליאנית המציגה פשעי מלחמה כחורבן חבל התיישבות, גירוש רבבות בני אדם מבתיהם והרס מפעל חייהם כ"שלום", כביכול. "שלומיזם" – נשיאת שם השלום כליבת אותה דת.

פלמה ממחיש בקיצור, אך לעניין, את הפסיכולוגיה של הדת הזאת, במשפטים כמו "שלום אנחנו בעצם מוכנים לעשות רק עם מי שיורה עלינו טילים, חוטף לנו חיילים, מפגע בנו פיגועים. למה? ... אנחנו מבינים רק שפה אחת, שפת הכוח." ובמקום אחר – "אסד עוד לא הפנים את המסר של סאדאת. תן להם, לישראלים האלה, איזו מלחמה נחמדה עם אלפי טילים על העורף, והם כבר יהיו בשלים להסכם שלום." וכן הלאה וכן הלאה.

מהי הפסיכולוגיה השלומיסיטית? ראיית עולם, לפיה מצב הצבירה הטבעי של המזרח התיכון הוא מלחמה של מדינות ערב נגדנו. כדי למנוע את המלחמה הזאת, עלינו לשלם מחיר, להאכיל את המפלצת. אם לא נעשה כן, תהיה מלחמה נוראית, עם אלפי טילים על העורף וכו'.

אצל אנשי שלום אמיתיים, ההיפך משלום הוא מלחמה. כל עוד הצד השני מאיים במלחמה, הוא מעיד על עצמו שאין הוא מוכן לשלום. האם אנחנו היינו מעלים על דעתנו, בצאתנו למו"מ, לאיים על הצד השני, שעליו לקבל את תביעותינו, ולא – נצא נגדו במלחמה, נפגיז את העורף שלו באלפי טילים? אילו עשינו כך, היינו פוסלים את עצמנו מראש כפרטנרים. אולם הצד השני יכול לאיים במלחמה, אם תביעותיו לא תתמלאנה במלואן (אסד: "נסיגה עד טבריה!"). ובעצם, הצד השני אינו צריך כלל לאיים במלחמה. כוהני דת "השלומיזם" בתוכנו, עושים זאת בשמו, במקומו. עשיית שלום תחת איום במלחמה, כמוה כחתונה תחת איום ברצח. האם דודו פלמה היה ממליץ לחניכה במכינה בה הוא מלמד להינשא למי שיציע לה נישואין בנוסח: "הינשאי לי, ולא ארצח אותך"? אני מקווה שלא. אבל שלום תחת איומי מלחמה? ודאי, הן זה הדנ"א של הדת שלו.

על פי תיאורו של דודו פלמה, סירוב שלנו לקבל את תכתיבי אסד, יביא בהכרח למלחמה. המלחמה הזו תהיה מלחמת אין ברירה, מבחינת הסורים. פשוט, לא השארנו להם ברירה אחרת! אם הם לא קיבלו את מבוקשים בטוב, אין להם ברירה אלא לקבל את מבוקשם במלחמה. ואם תהיה תוקפנות סורית נגדנו, האשמה תהיה כמובן בנו, כיוון שאנו לא קיבלנו את תכתיבי הסורים לפני המלחמה.

וכך, השלומיסטים נותנים הכשר למלחמה, נותנים הכשר לאיום במלחמה, נותנים הכשר לתפיסה לפיה אדמה חשובה מהשלום, ולא רק כהגנה של מדינה על גבולותיה ועל אדמתה, אלא גם כאשר מדינה רוצה לצאת למלחמה כדי לכבוש אדמה מרעותה.

צודק פלמה באבחנתו ש"העם עם הגולן. העם אוהב את הגולן," באבחנתו שאזרחי ישראל לא יתנו ידם לנסיגה מהגולן. הוא מציג את העובדה הזאת בייאוש, ודרכה מזמין את הסורים למלחמה, כי "אנחנו מבינים רק כוח." ככל שרבים בתוכנו ידקלמו את המסר התבוסתני, לפיו אם לא ניסוג בשלום, תהיה מלחמה ורק אז ניסוג – הסורים יאמינו בכך ויתפתו למלחמה. אם הסורים יאמינו שבעקבות מלחמה ו"אלפי טילים על העורף," לא חשוב מה תהיינה תוצאותיה, ישראל תיסוג מהגולן, הם יצאו למלחמה. אם הסורים ידעו, שאם יצאו למלחמה, כל שטח שיאבדו בה – יאבדו אותו לצמיתות, לא תהיינה עוד מלחמות. הלקח של הסורים ממלחמת יום הכיפורים הוא שכל עוד הגולן ישראלי, תוקפנות שלהם, אפילו בתנאי פתיחה חד-פעמיים כמו במלחמה ההיא, תסתיים בפאתי דמשק; וכן היות הגולן הגבול השקט ביותר של ישראל ב-35 השנים האחרונות, אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. המסרים של מאמיני השלומיזם עלולים להפוך את הקערה על פיה ולהזמין מלחמה, שהרי "אנחנו מבינים רק כוח."

על פי אבחנתו של פלמה, העם אוהב את הגולן "כמו שכל ילד ישראלי נורמלי אוהב צעצוע שלקח בכוח מילד אחר בגן." לא, דודו. העם אוהב את הגולן – אהבת מולדת בסיסית וטבעית. העם אוהב את הגולן, כיוון שהגולן רווי באלפי שנות היסטוריה יהודית, כיוון שאין בכל ארץ ישראל מקבץ כה צפוף של שרידי חיים יהודיים עתיקים כמו בגולן. כיוון שראשוני הציונות ראו בגולן את אחד מאתרי ההתיישבות העדיפים עליהם ונאבקו להכללת הגולן בבית הלאומי. העם אוהב את הגולן כיוון שב-41 השנים האחרונות מתקיים בגולן אחד ממפעלי ההתיישבות הישראליים המוצלחים והיפים ביותר. כיוון שמזה 27 שנים הגולן הוא אזור ריבוני ישראלי, בדיוק כמו הגליל והנגב, ירושלים ותל אביב. כיוון שבנושא הגבול עם סוריה כבר התקבלה הכרעה דמוקרטית של הריבון, הכנסת – ונקבע גבול הקבע של ישראל, כאשר הגולן הוא חלק מן המדינה. כיוון שאין בגולן בעיה דמוגרפית ואיננו שולטים בגולן על עם אחר. העם אוהב את הגולן כיוון שבמשך 41 שנה הוא מטייל בגולן, מתארח בגולן ורואה בגולן את ביתו.

נכון, לאורך אלפי שנות היסטוריה, היו גם 21 שנים שהגולן היה בריבונות סורית. היו אלה שנים של תוקפנות סורית נוראה כלפי אזרחי ישראל; תושבי צפון המדינה חוו את מה שחווים היום תושבי שדרות ועוטף עזה. העם זוכר זאת, ויודע שכאשר "הצעצוע" היה בידי הסורים, לא היה שלום אלא מלחמה. הוא יודע, שהגולן הישראלי אינו הסיבה לכך שאין שלום. אין שלום, כיוון שהסורים אינם מכירים עדיין בזכות קיומה של מדינת ישראל.

כאשר הסורים יקבלו את זכות קיומה של ישראל, הגולן הישראלי לא יהיה אבן נגף לשלום. השלום יתבסס על הגבול בין המדינות, כפי שהוא כיום – חלקו הישראלי הקטן של הגולן בידי ישראל. חלקו המזרחי הגדול של הגולן בידי סוריה. שני הצדדים יתנו זה לזה שלום ויקבלו זה מזה שלום, תוך כיבוד הריבונות של כל מדינה ויצירת יחסי שכנות טובה בין ההתיישבות בשני צדי הגבול. אבל אני מדבר על שלום, לא על "שלומיזם".

2. עיוורים מרצון

"שתיקת השופטים", "כביש האפרטהייד", "לא לנסוע בכביש 443" – בשלוש כותרות הכתיר העיתון את מאמרו של בועז אוקון בנוגע לכביש 443, כולל פירסום תקציר המאמר בעמודו הראשון של העיתון. ["ידיעות אחרונות", 10.6.08].

מהמאמר יוצא מסר חד משמעי – סגירת הכביש בפני התושבים הפלשתינאיים בכפרים הסמוכים לו הוא מעשה גזעני, תוך השוואה לאפרטהייד שהיה נהוג בארה"ב לפני 150 שנה, בו ההתייחסות לשחורים היתה כאל "גזע נחות". כל מי שהיה שותף להחלטה על סגירת הכביש, כולל בית המשפט העליון שנתן לה גיבוי, מוכתם בגזענות. ההסתמכות על פסיקת בג"ץ מוצגת כ"השתקה של המצפון".

ניתן להתנגד להחלטה ולהתווכח על תבונתה – האם היא תשיג לטווח רחוק את התוצאות הרצויות? אבל התעלמות מוחלטת מהסיבות להחלטה, מבטאת חוסר יושר אינטלקטואלי. אוקון מציג את ההיסטוריה של הכביש, ומתעלם לחלוטין מן העובדה שהכביש היה לכביש דמים, מאחר והפלשתינאים השכנים הפכו אותו למטווח ירי ואבנים.

אוקון מלגלג על הטיעונים הביטחוניים; במקום להציג מה הם הנימוקים הביטחוניים ובלי להזכיר את הטרור בכביש, הוא מציג אותם בציניות תוך הכנסת המילה ביטחון למירכאות, כתירוץ להחלטה הגזענית, שמטרתה למנוע מערבים לנסוע בכביש, כחלק ממדיניות אפרטהייד, שמטרתה למנוע מהגזע הנחות לנסוע על כבישי האדונים.

בנובמבר 2000, בראשית מתקפת הטרור הרצחנית של הפלשתינאים, הידועה בשמה המכובס "האינתיפאדה השנייה", הותקפתי בירי מן המארב בכביש 443. הקליעים פיספסו את מכוניתי במטרים ספורים. בפיגוע הזה נפצע אנושות נהג של רכב אחר שנסע מולי. היה זה אירוע אחד מיני רבים שהפך את הכביש לסיוט בעבור הנהגים הישראלים. "לא לנסוע בכביש 443" ממליץ בועז אוקון. ואכן, מרבית הנהגים הדירו מכוניותיהם מהכביש, עד שהיה לכביש רפאים. חובתה של המדינה להגן על שלום אזרחיה, ואסור לה לאפשר איום כזה על ציר תנועה אזרחי ראשי. זאת הסיבה היחידה לסגירת הכביש בפני הפלשתינאים. אפשר לפקפק בפתרון שנמצא, אך אין להטיל דופי בטוהר הכוונות של מקבלי ההחלטה ואי אפשר להתווכח עם התוצאות – ירידה דרסטית בטרור על הכביש.

"לפעמים אנחנו מעדיפים להיות עיוורים מרצון," כתב אוקון. אוקון בחר מרצונו להיות עיוור למציאות הטרור שהובילה להחלטה שקוממה אותו, והעדיף להעליל על מדינת ישראל עלילת גזענות צינית, שפלה וחסרת שחר.

הכותב, חבר קיבוץ אורטל, הוא מנהל מתנ"ס הגולן.

* * *

נחיצותו של משאל עם

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מסביר לנו בגיליון 349 את נחיצותו של משאל עם להכרעות חשובות ואת הלגיטימיות הדמוקרטית של משאל עם, כנהוג במדינות שונות.

הלגיטימיות הדמוקרטית של משאל עם הועמדה למבחן במדינת ישראל, כאשר ח"כ סילבן שלום הצליח, לפני מיספר שנים, להעביר בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק לפיה יידרש רוב של של 70 מנדטים כדי לוותר על רמת הגולן (או על כל חלק ממדינת ישראל) במסגרת הסכם שלום. גם במקרה של משאל עם ידרשו אנשי הימין שיהיה רוב מיוחס גדול להסכם שלום הכרוך בוויתור על רמת הגולן.

משמעות הדבר שגם אם יהיה רוב רגיל (מעל 50% מהקולות), הסכם השלום יידחה מאחר שלא הושג הרוב המיוחס. במקרה זה המיעוט הוא שיכריע. האם זו דמוקרטיה? האם זוהי הלגיטימיות הדמוקרטית של משאל עם שאליה מתכוון אורי הייטנר?

רון וייס

רמת-גן

* * *

בעקבות הפואמה של גיורא לשם

"טרומפלדור מורד הרחוב"

אֵין כָּאן דָּבָר שֶׁאֵינִי מַכִּיר

וְאֵין עוֹד דָּבָר שֶׁמֻּכָּר לִי בֶּאֱמֶת.

אֲנִי הוֹלֵךְ בְּאֶרֶץ שֶׁכִּמְעַט אֵינָהּ אַרְצִי

בְּעִיר שֶׁהִיא עִירִי מִלֵּידָתִי עַד מוֹתִי,

בְּקֶרֶב אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים עוֹד בִּלְשׁוֹנִי

אַף כִּי לָהֶם וְלִי שְׂפַת אֵם אַחַת.

שְׂפָתָם זוֹעֶקֶת נוֹאָשׁ בְּחֶרְדָתָם וּבְטִמְטוּם לִבָּם.

[מתוך הפואמה "טרומפלדור מורד הרחוב" מאת גיורא לשם, בצרופה לגיליון 350]

לאהוד שלומות,

כל הכבוד לשירו היפה והחשוב של גיורא. אני קורא נאמן של מפעלך החשוב.

בברכה,

אביב עקרוני

מעולה, פשוט מעולה.

אסנת רז

* * *

איליה בר זאב

עַל גַּלְמוּדִים וְאַנְקוֹרִים

עֲרִירִים הֵם חַסְכָנֵי הַשֶּׁטַח

            פ"נ

           גַּלְמוּד

חָרַט בְּלוּחוֹת הָאֶבֶן אֻמַּן יָד.

דַּרְדְּרֵי קַיִץ בְּגַן מֵתִים מְכֻבָּד

פְּזוּרִים בֵּין אַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב.

וּמִי אַתֶּם הַיְּלָדִים

מֵאֲחוֹרֵי מַצֵּבוֹת אֲפֹרוֹת?

אַנְקוֹרִים רְעֵבִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִגְדֹּל

 כְּדֵי לִנְדֹּד

            כְּדֵי לָמוּת.

לְהִתְרָאוֹת גַּלְמוּדִים וַאֲחֵרִים –

נָדְדוּ שְׁנוֹתָי, דַּרְכִּי כְּבָר לֹא תֶּאֱרַךְ.

חג שמח וטעים אהוד,

היצירה של גיורא לשם אמנם ארוכה אך גם מרשימה ונותנת חומר למחשבה, והוא כמסכם חיים. אני נזכר שבגיליון 242 התייחסתי לבית העלמין טרומפלדור בשיר קצר מאוד לאחר סיור עם מדריך, שבו מעלים על נס ההיסטוריה את הדמויות הטמונות שם. העדפתי להזכיר את האלמונים, חסרי השם. השיר שופץ מאז בצורה קלה והוא נשלח למכתב העיתי בהוקרה לגיורא לשם.

איליה

* * *

למבקשים לחזור ולהגיע לפואמה של גיורא לשם "טרומפלדור מורד הרחוב" שפורסמה בצרופה לגיליון הקודם, אפשר כבר למצוא אותה גם באתר:

www.kirya-team.org.il/word/trumpeldor.doc

ואפשר גם לבקש ולקבל מאיתנו את הפואמה של גיורא לשם באי-מייל חוזר תחת שם הקובץ "חדשות בן עזר 350א'" –

ובאותה הזדמנות אפשר לקבל גם את "קיצור תולדות פתח-תקווה" [גיליון 350] בקובץ נפרד –

ולהעביר אותם הלאה או גם להדפיסם בבית כספרון או כחוברת.

* * *

מי הסופר הפטפטן בסגנון תנ"כי

שהמדור השבועי שלו מלא שטויות כאלה?

["ידיעות אחרונות", 6.6.08]

"אם המטרה היא היכחדותה של ישראל, איראן יכולה לוותר על הפצצה הגרעינית. ישראל כבר תמחה את עצמה מעל האדמה. היא עוסקת בזה כמה וכמה שנים. היא רותמת את כוחם ורצונם של אנשיה למטרות רעות ושגויות. היא מקריבה את ההשכלה שלהם על מזבח ההתנחלויות ואת חזונה המדיני למען ביאת המשיח. היא מעדיפה קברים קדושים על עתיד צעיריה. מנהיגיה נחקרים ונשפטים. חייליה נעשו מצבא הגנה לצבא כיבוש. תלמידיה נדחקו למקומות האחרונים בעולם, הרבה מתחת לאיראן, אם מישהו רוצה לדעת את העובדות. אחמדינג'אד צודק. מדינה כזו עלולה להיעלם גם בלי התערבותו."

"אם מישהו רוצה לדעת את העובדות," הכותב של השטויות האלה הוא בעל הטורים בסגנון התנ"כי ואחד מגדולי חשובי סופרינו הנערץ על קוראים רבים – מאיר שלו. והוא אינו יחיד. דומה שאף סופר עברי חשוב לא הפסיד מכתיבת שטויות פופוליסטיות-דמגוגיות  כאלה, והן אפילו אחת הדרכים להצלחה בישראל.

* * *

פנייה של עמוס אריכא לאיתור "ביאליק יום יום"

ידידיי,

לצורך עבודה ספרותית חדשה אני מחפש ספר ישן שנקרא "ביאליק יום יום" מאת הצייר חיים גליקסברג. אם מישהו מכם יכול לסייע בכך מה טוב. גם אם תפיצו בקשה זו בין ידידיכם קיים סיכוי לאתר את הספר.

היו ברוכים,

עמוס

* * *

עם משפחת אבשלום וזהבה קור

אתכם באבלכם הכבד על מות אבי המשפחה בן ה-87

שלמה קור

* * *

הוצאת כרמל ותולעת ספרים

שמחות להזמינכם לערב לכבוד צאת הספר

"קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה"

כרכים ג' ד'

מאת פרופ' נורית גוברין

משתתפים:

מנחה: רפי וייכרט

פרופ' זיוה שמיר

פרופ' עוזי שביט

מחברת הספר: פרופ' נורית גוברין

קריאה אמנותית: יוסף דגן

הערב ייערך ביום א' י"ט בסיוון תשס"ח, 22.06.08 בשעה 19:00

בחנות תולעת ספרים

כיכר רבין 9 תל-אביב טלפון 03-5298490

הכניסה חופשית, ראו זו כהזמנה אישית

* * *

אוניברסיטת בת שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר

מכריזים על הרשמה לסיורים ללימוד השחיתות האמיתית בעולם

וזאת לאחר ש-90% מאזרחי ישראל סבורים שהיא מושחתת

ו-50% סבורים שאי אפשר להיות פוליטיקאי בישראל מבלי להיות מושחת

במסגרת הלימודית ייערכו סיורים להכרת השחיתות האמיתית באיטליה, בסיציליה, בארה"ב, במדינות דרום-אמריקה, במדינות אפריקה, ברוסיה, ובמדינות המזרח הרחוק והמזרח התיכון

המסיירים יהיו מוגנים בכל מקום מפני לעג המקומיים על הישגיה הדלים והמגוחכים של השחיתות בישראל, שהם כמעט זהים להישגיה בספורט!

כמו כן ייפתח בקמפוס של אוניברסיטת בת שלמה רבתי קורס חדש כדי להסביר מדוע התקשורת הישראלית, שחלק ניכר ממנה מושחת ואינטרסנטי – קיבלה בציבור הישראלי המטומטם מקום ראשון בהגנה על הדמוקרטיה – ואילו בית המשפט העליון צנח למקום השני!?

* * *

נעמן בלקינד: התרפקות על מורשת משפחתית

לאהוד שלום רב,

כל אחד מאיתנו מתרפק על המורשת המשפחתית שלו. אני חונכתי על-ידי אבי להאמין שראשון לציון הייתה המושבה ה"ציונית" הראשונה שנוסדה מטעמים לאומיים ולא דתיים. באופן טבעי משקלם של הבילויי"ם היה במשפחתנו גבוה יותר משל המייסדים, למרות שסבי הבילו"יי התחתן עם בת של מייסד. זאת משום שהם באו לכאן חסרי כל ומצויידים באידיאולוגיה בלבד.

ד"א, לא רק הפתח תקוואים דחו את הברון. משפחות בלקינד, חנקין ופיינברג הם שהנהיגו את המרד נגד הברון בראשון ובשל כך הוחרמו וגורשו מהמושבה.

מצידי אין זה משנה מתי החלה העליה הראשונה – ב-1878 או ב-1882. הנס שחל כאן מאז שני התאריכים האלה הוא נס מתמשך במשך יותר ממאה עשרים שנה. למשל, אחד הניסים שהציל את מדינת ישראל מניוון מזרח תיכוני הוא העלייה הרוסית האחרונה.

חשבתי שתחרוג קצת מהתחום של מלבס ותפרסם גם את חלקו של ר' יהודה ראב בפולקלור של ראשון, חבל שלא עשית זאת.

נעמן

לנעמן היקר,

אני אסיר תודה לך על החומר ששלחת לי מספרו של דוד יודלביץ "דברי ימי ראשון-לציון" ובו הפרק "המצורף יהודה ראב (בן עזר)". אקדיש לו מקום נרחב באחד הגיליונות הבאים, רק שעליי להקליד קודם את הסיפור כפי שהוא מופיע בזיכרונות סבי "התלם הראשון", ואכן מדהים כמה שני נוסחי הסיפורים חופפים ומדוייקים, ומתברר שבשנת 1882-3 ראשוני ראשון נתנו לסבי כבוד של "מצטרף" למייסדים מאחר שהיה מדריכם החקלאי. והסיפור של יודלביץ מרתק ומעורב בו אפילו הברון אוסטינוב ולֶמלֶה, ראש המושבה הטמפלרית שרונה, והוא מעורר כבוד ליושרה ולאמינות של יודלביץ. אני רואה שעליי להתחיל לחפש בחנויות הספרים המשומשים את ספרו.

כך שעוד חזון למועד בקשר לפרסום והרבה תודה ושלח לי עוד הרבה הפתעות היסטוריות כאלה, כי אם לא אנחנו, מי? מי ידאג לראשית המזולזלת הזו – שמבלעדיה לא היתה קמה מדינת ישראל? איפה עוד בעולם אחד כמוני, אחיין של ברוך ראב בן עזר, שהיה מנהל העבודות החקלאיות בחוות הניסיונות של אהרן אהרונסון בעתלית, מתכתב עם בן משפחה של נעמן בלקינד גיבור ניל"י, הנושא את שמו?

בברכת ידידות,

אהוד

עדי כהן: גם אז היו בפתח-תקווה עצלנים:

"מויאל הציע למנוע תמיכה ממי שאינו מעבד את אדמתו במו ידיו אם הוא מסוגל לכך!"

מר בן עזר הנכבד,

כבר הגיע הזמן שאודה לך על "חדשות בן עזר" שאני קוראו בעניין רב על כל מרכיביו, אולם גיליון חג השבועות היווה עבורי ממש אוצר. את פתח תקווה אני מכיר מילדותי. קרובי משפחה, חברים ללימודים, ידידים קרובים, הביאוני למלבס פעמים רבות. אך "קיצור תולדות" נתן ביטוי ממש פיוטי לחזונם, עקשנותם ומימוש חלומם של ראשוני היישוב החקלאי בארץ ישראל. על כל זה נתונה לך תודתי.

ברצוני להוסיף הערה חשובה לתולדות אם המושבות. אברהם מויאל (גילוי נאות – אני נינו של א.מ.) פעל בחייו הקצרים למען המושבה. הוא כיהן כנציג של חובבי ציון ושל [הגביר הרוסי] ויסוצקי ובתור שכזה, כותבת עליו שולמית לסקוב בסיפרה "הביל"ויים" את הדברים הבאים:

"בפתח תקווה עשה מויאל גדולות. בימי כהונתו נבנו בכספי 'חובבי ציון' עשרים בתים ושלוש עשרה רפתות ומבנים נוספים, ניטעו עצים ונקנו בהמות והיישוב העלוב לבש צורה לכל דב. מויאל הציע למנוע תמיכה ממי שאינו מעבד את אדמתו במו ידיו אם הוא מסוגל לכך, וחובבי ציון קיבלו את הצעתו, כן המליץ בחום, שאם יתעורר הצורך להעסיק פועלים יהודים ככל האפשר, וגם הצעתו זו נתקבלה."

מויאל עצמו כותב לפינסקר  (1885) – "אקח לי החופש להעיר אזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא והוא בקראם לפעולותיכם בפתח תקווה בשם 'תמיכה'. לא. לא. אדוני, פתח תקווה 'דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות,' ובעת שבא היקר וויסאצקע לפה לא מצא בפ"ת כי אם איזה בתי עץ נרקבים וקולוניסטים אשר דמות פניהם כצלמי מגור – מדוע יקראו חובבי ציון למפעל הזה 'תמיכה' – הלוא היא מושבה גדולה וחדשה..."

ברכותיי ותודתי,

עדי כהן

* * *

הכול בעיני המסתכל

אהוד,

למה פתח-תקווה ההיסטורית והספרותית כל כך מרתקת

ולמה פתח-תקווה העכשווית כל כך משמימה?

יוסי אחימאיר

אהוד: כי זכתה המושבה לכך שהסופרים העבריים הטובים ביותר ינציחו אותה לדורות, אך כמו שאין בה כיום פרדסים מניבים תפוחי-זהב כך גם כנראה כבר לא צומח בה דור חדש של סופרים שיעשה סיפור מרתק מהווייתה הלא-זוהרת, שלמען האמת היתה משמימה-קצת גם בעבר, חוץ אולי מהמכות שהאיכרים היו מרביצים זה לזה, וראה על כך ב"המושבה שלי".

* * *

אהוד היקר,

עד כה חשבתי כי מקומך מובטח בגן העדן הודות ליחסך לדודתך אסתר ראב. עכשיו ברור לי כי תגיע לשם – אחרי מאה עשרים כמובן, ואחרי כמה עשרות אלפים גיליונות של  מכתבים עיתיים – גם בזכות היותך [גיליון 350] ההיסטוריון של פתח תקווה שלנו.

תקווה וינשטוק

אהוד: אקווה כי לא אשתעמם בגן העדן כי אין לי כוח לשבת עם צדיקים.

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה

למשוררת

אסתר ראב

במעמד

רון חולדאי

ראש עיריית תל-אביב-יפו

משפחה וחברים

יום רביעי כ"ב בסיוון תשס"ח 25 ביוני בשעה 18.00

ברחוב זלמן שניאור 8 תל-אביב

[למפקפקים: זוהי הודעה אמיתית ולא בדיחה שלנו!]

* * *

פשפשים בפתח-תקווה???...

לאהוד בן עזר שלום רב! 

התיעוד שלך על פתח-תקווה וקורותיה [גיליון 350] מרשים בשקדנותו ובהיקפו. לכן רציתי לספר לך שגם משפחתי היה לה חלק מזערי בנושא.

אבי גדליהו ברקו היה חבתן (בונה חביות עץ) אומן, שעבד ביקב פרידמן בחיפה. ב-1929 או 1928 עבר היקב בראשות "פרידמן הזקן" כפי שאבא קרא לו, משום-מה לפתח-תקווה. גדליהו החבתן עבר עם היקב, לכן עברה כל המשפחה לגור בפתח-תקווה. אינני יודע פרטים רבים שכן הייתי שם בגיל 3 עד שמלאו לי 6 שנים.

אני זוכר מאז רק שלוש עובדות: האחת שהייתי שם בגן ילדים. השנייה: זוכר מדורת ל"ג בעומר גדולה (בעיני ילד קטן...) – והעובדה השלישית שבחצר היה צריף ריק, בו כנראה גרו פועלים קודם. אך עתה נאסר עלינו לא רק להיכנס לתוכו אלא אף להתקרב אליו, משום שמכל ביקור כזה חזרנו מלאי פשפשים....  אני מספר זאת לך, מתוך הנחה שיש לך עניין להכליל את סיפור יקב "פרידמן" ביריעה הגדולה שאתה פורש. 

ביכורי אושר,

משה ברק

* * *

אהוד בן עזר

יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד

אוקטובר-נובמבר 2007

יום 7. סבילייה

פרטים סידוריים

4.11.07. יום ראשון. סבילייה. יום חופשי לסייר בסבילייה. אחרי הצהריים אולי מאריהלואיזה פארק ושפת הנהר קוואלדאלקוויר.

יומן מורחב

יום חופשי. טיול מודרך יהיה רק מחר. ארוחת-בוקר מצויינת מלון. עגבניות, אמנם קצת קמחיות, כמו בישראל, אבל יפה שבכלל מגישים ירק כלשהו. מיץ תפוזים. קפה חריף. נקניקים. גבינות. ריבות. חמאה. לחמניות טריות, קורן פלקס ועוד, והכול בסגנון בופה, מזנון חופשי, ולא שסופרים לך את הפרוסות. והרי זה שינוי מרענן לעומת המלון בקורדובה.

יוצאים למוזיאון לאמנויות היפות של סבילייה. קצת מאכזב. הכול ציורים מימי הביניים, רנסאנס, קלאסיים ובארוק על נושאים דתיים, ורק בשלהי המאה ה-19 יש התחלה של אימפרסיוניזם. אפילו תמונה אחת שנמצאת במוזיאון, של אל גרקו, נראית לי לא אמיתית אלא רפליקה.

בכיכר סביב המוזיאון, תחת עצי ההדר של התפוזים המרירים, יש שוק ססגוני של ציירים חובבים כמו במונמארטר. יש פיקאסואים ועוד סגנונות. אני קונה ביורו אחד גלוייה של תמונת אישה כהה בהריון, מאוד מעניינת, יותר מהמקור או אחד ההעתקים הגדולים המונח שם לצידה. מחליפים דברים אחדים גם עם הצייר, חוסה גרסיה בלאנקה. שם התמונה: "פמלה על חוף הים" – Pamela en la playa. התמונה, או אולי הדפס גדול, תלוייה על גדר הגן בכיכר, ולמכירה מוצעות הגלויות הזולות, שלדברי הצייר יש להן הצלחה רבה יותר מאשר ציורים גדולים יותר ויקרים יותר וחד-פעמיים ממש או כביכול. לגברת כובע קש בסגנון סומבררו, פנים מוארכות בסגנון אמדאו מודיליאני, כמעט אין לה מצח אבל הפנים יפות מאוד והעיניים ירוקות-כחולות כצבע הים. רעמת שיער שחור-כחול הנפרשת כגלים ברוח מעל כיפת ים שבה מרצדים גלי כמו קופסאות כסף קטנות. עורה שזוף מאוד או חום-ברונזה במקורו, נוסח טאהיטי של גוגן, והיא לבושה רק בביקיני תכלת, בהיר יותר מהים, שמגלה את מרבית שדיה האיתנים, ללא הפטמות, ובטן ענקית עם טבור עמוק כלוע הר געש אבל חלק כצבע כל עורה. ביקיני התכלת על ערוותה מצומצם עוד יותר ומדגיש את שיפולי הבטן הגדולה והירכיים. הכול שוקו. האיתנות. ולמרות אורכה ומיצובה באלכסון של הדמות, בכל צד הימין של התמונה, הריהי כולה חמוקים ועיגולים חושניים שמיועדים לגברים עזים שמסוגלים לנשקפה פעור ושפתיים נוצצות שלה ולשוט על גלי גופה המציע את עצמו, כאשר אצבעות ידה הימנית מונחות מאחור על קצה גבעת התחת וחיבורה לירך. מעל לים מרחפים שלושה שחפים לבנים קטנים ומרוחקים וגם קצה גבעה בירוק כהה ועליה מגדלור להן קטן. בגלל הפרספקטיבה.

התמונה מונחת על ארון הספרים שלנו בסלון. אם היה לי רומאן מתאים, הייתי משתמש בה לעטיפה. לא בעייה לקבל רשות כי על הגלוייה מאחור מודפס גם האימייל של הצייר.

מכאן אנחנו ממשיכים ברגל לקתדרלה ולמבצר (ועושים טעות גדולה שלא נכנסים אליו כי מתברר שמחר הוא סגור אלא שאנחנו לא יודעים זאת וסבורים שניכנס אליו מחר במסגרת הטיול המודרך. זה אחד הכישלונות של "למון וַאלי", ושל ניקולה, באירגון הטיול מבלי להסב לכך את תשומת-ליבנו שבחלק מהסיורים המשולמים-מראש לא ניכנס לאתרים עצמם אלא רק נקבל הסברים מבחוץ).

פונים לרובע שהיה בשעתו הרובע היהודי (אך לא נותר לו זכר לבד מתבנית הסימטאות) – סנטה קרוז. יהודית קונה עגילים וכן חולצת תורו לבן. אני קונה ב-3.5 יורו לוח שנת 2008 עם ציורי דאלי. Calendario 08 Dali.

מסתובבים בכיכרות ובסימטאות של הרובע הציורי, המון תיירים, ומכל מיני זוויות רואים את מגדל הקתדרלה. שעת צהריים. מתיישבים בפטיו ציורי של מסעדה גדולה בת כמה אגפים שונים זה מזה, לה קואבה – Restaurante La Cueva. איך שלא תטיילו בסימטאות ובכיכרות של הרובע, בסוף תגיעו אליה. מפות-בד כתומות וכך גם הריפוד של הכיסאות הלבנים בעלי המסעדים הגבוהים, שקצותיהם מתנשאים כצריחים דקים, עם ציור צבעוני על משענת-הגב. הקירות והתקרה סביב מקושטים אף הם.

אנחנו מקבלים לחמניה עם שמן זית, זה תמיד טעים כאן באנדלוסיה. מרק גספאצ'ו אנדלוז בטעם חדש, נוטה יותר לצד הפלפל האדום ובלי תוספות, מרוסק גס, טעים. כוס יין מריסקוס ליהודית. 2 בקבוקי זכוכית שקופים של סודה, חצי ליטר כל אחד. 2 לחמניות, והעיקר – פאייה ולנסיה לשניים במגש גדול עם כמות עצומה של אורז עגול צהוב ברוטב טעים וחתיכות של עוף, בשר בקר וקצת פלפלים מתוקים. חשבנו שהמנה תעלה רק 11.50 והיא לשניים אך מתברר שהמחיר הוא רק לחלקו של אחד מתוך השניים, וכך המחיר כפול והיא עולה 23 יורו, מה שמעלה את מחיר הארוחה ל-48.69 יורו ול-53 יורו כאשר כוללים גם את הטיפ. כ-312 שקל, שזה מוגזם מכל בחינה שהיא ופשוט עבדו עלינו. אילו ידענו שכך, היינו מסתפקים בפאייה לבדה כארוחה שלמה ולא לוקחים מנות ראשונות, כי בקושי סיימנו את רובה במגש העגול הגדול, ועוד הותרנו בו אורז. בדרך כלל אני נרתע מפאייה מפני שמכינים אותה עם פירות-ים שאינני אוהב, אבל הרוב לוקחים עם פירות-ים, ואילו זו עם הבשרים היתה טובה מאוד עבורי ופשרה עבור יהודית, שמעדיפה פירות-ים. אנשים רבים התקבצו וישבו סביב, תיירים ומקומיים, בחצר הנעימה והמקושטת, והם חיסלו מנות עצומות של פאייה, לעיתים שני מגשי נחושת צהובה (או פליז), שקוטרם כגלגל אופניים – ל-3 סועדים!

על הרובע היהודי, רובע סנטה קרוס, אנחנו קוראים במדריך העברי. היהודים גורשו ממנו, כמו מכל רחבי ספרד, בשנת 1492, אבל כבר כמאה שנים קודם לכן, בשנת 1391, ידע הרובע הרס וחורבן. הכומר פרן מרטינס פרץ לרובע בראש אספסוף צמא דם, תוך ניצול העובדה שהשלטון המרכזי נחלש עד מאוד. האספסוף טבח ביהודים, בזז את הרובע והעלה באש את בתי הכנסת. מאות גברים, נשים וטף נמכרו לעבדות, יהודים רבים נתקפו פחד ומיהרו להתנצר או לברוח מן העיר.

רחוב שושנה, קייה דה סוסנה, קשור לסיפור אהבה טראגי שאירע באותה שנה. שושנה הצנועה והחסודה, בתו של דון דיאגו שושון, מאנוסי העיר, התאהבה באציל ספרדי פוחז. עד מהרה גילתה לו בתמימותה כי אביה וחבריו נאבקים במחתרת בשלטון האינקוויזיציה. נחפז האציל וגילה את הסוד לרשויות. האב וחבריו נחשפו והועלו על המוקד, ואילו שושנה המזועזעת ניתקה עצמה מהבלי העולם הזה והסתגרה במנזר. לא ברור מדוע בחרה לחיות דווקא המנזר, בקרב אלה ששרפו את אביה.

המדריך העברי מוסיף ומספר כי בחוברות ובמדריכים לתיירים הרואים אור בהוצאות ספרדיות, מצא גירסה שונה, בעלת נימה אנטישמית, לסיפורה של שושנה. נכתב בה ששושנה היתה בתו של יהודי עשיר שעמד בראש חבורת קושרים שהתכוונו להשתלט על העיר.

הכול סגור ביום ראשון חוץ מבתי קפה ומסעדות וחנויות של מזכרות לתיירים. חוזרים ברגל למלון בלי לקנות כלום, אף לא לחמנייה, ואני שוקע בשינה עמוקה. העייפות מצטברת ואנחנו צועדים קילומטרים רבים בשמש, כחום היום.

החליפו לנו חדר, אמנם קומה שנייה ולא שלישית, וללא שמיים ומרפסת, אבל עם אמבטיה, כך שאין צורך להיכנס לתא המקלחת הקטן אחרי כל חירבון.

לפנות ערב, ביוזמתה של יהודית, אנחנו יוצאים ברגל לכיוון הנהר קוחואדאלקיוויר ונכנסים לבקר בזירת מלחמות השוורים של סבילייה, שנמצאת מול הנהר, על שדרות קולוון הוא קולומבוס. מדריכה נעימה, בספרדית ובאנגלית, מלווה את הקבוצה, שרק כך, בסיור מאורגן, אפשר לבקר בזירה. הזירה הענקית עושה רושם גדול של כוח ועוצמה וגם של סדר. אם כי יש משהו מהאווירה של בית סוהר בכל המבואות והמסדרונות הגבוהים והאטומים סביב לזירה, מתחת ליציעים. אנחנו מסתכלים שעה ארוכה, באור הדמדומים ממערב, בזירה זרועת החול הצהוב, שבה מצאו מותם מאות פרים ושלושה טוריאדורים. מתבוננים ביציעים הענקיים סביב-סביב, הריקים מאדם, וכאילו שומעים את הדי הצעקות שקפאו בחלל שבו התנהלו קרבות מרים לעיני אלפי צופים נלהבים.

אחר-כך הולכים במאורגן למוזיאון של הזירה, ששם יש תצוגה מעניינת על התולדות של מלחמות השוורים וופרטים על בנייתה של הזירה וכן תמונות, בגדים ופרטי לבוש של טוריאדורים מפורסמים וכן ראשים של פרים מפורסמים שהרגו טוריאדורים.

על הזירה, הממוקמת על גדת הנהר, נאמר במדריך שהיא אחת המרשימות מבין כל הזירות ברחבי ספרד. החזית ושער הכניסה הם בצבעי לבן, אדום וצהוב. חלקה הפנימי עטור קשתות, והיא נבנתה בשנים 1760-1763 ושוקמה במאה ה-19. המקומיים גאים בלוחמי השוורים המהוללים בני העיר, פפה-הילו, אספרטרו, בלמונטה, חוסליטו וחיטאניאו. השטח, שעליו ניצבת הזירה, שימש בימי הזוהר של סבילייה כאזור המבדוקים ובתי המלאכה שהתמחו בבניית הספינות הגדולות שהפליגו דרך הנהר לים ומשם לאמריקה.

La Plaza de Toros de Sevilla y Museo Taurino, Paseo de Colon, 12.

Tel. 954-224-577

כאשר אנחנו חוזרים, כבר ערב. קונים מנה של קנטאקי פרייד צ'יקן לארוחת-ערב בחדר במלון. קשה לאכול ארוחה שלמה בחוץ אחרי הפאייה של הצהריים.

בתשע וחצי יוצאים לבושים היטב, מכנסיים בשחור, לערב פלמנקו של להקה באותן שדרות קולון הוא קולמבוס, לא רחוק מהמלון וגם לא רחוק מזירת השוורים שביקרנו לפני שעות אחדות. כרטיסים הכנו שלשום אצל פקיד הקבלה במלון. 15 יורו הכרטיס. איש בקהל אינו לוקח ארוחה ושולחנות הסועדים מאחור נותרים מיותמים. רוב הקהל מורכב משתי קבוצות, אחת של יפנים ואחת של אמריקאים, ואלה גם אלה חסרי נימוס וקצת מטומטמים. יפנית אחת, לבושה כמו גבר, הולכת לצד הבמה ותוקעת את המצלמה עם הפלש מול הרקדנים עד שהיה צורך להעיר לה שתזוז, ובינתיים יפני אחר, אולי בעלה, ממשיך למחוא כפיים, כמו אידיוט, בעת ההופעה עצמה ומשבש ומפריע בכך את הקצב של מוחאי הכפיים למתן קצב הריקוד שעל הבמה. היה צורך להעיר לאידיוט כדי שיפסיק. לעיתים יש משהו אוטיסטי בהתנהגות התיירים היפניים. אחר-כך נעמדה לצידי אמריקאית עם מצלמה והבזיקה פלש ליד הכתף שלי וביקשתי בתוקף ממנה לזוז כי היא מפריעה.

ההופעה עצמה, קשה לי לשפוט ולהשוות לפי מה שראיתי לפני שלושים שנה במדריד, וכן מדי פעם בהופעות בטלוויזיה, גם של להקה ישראלית מצויינת. הרקדניות הצעירות היו חלקן לא יפות וחלקן שמנות, ואף אחת מהן לא הצטיינה, ובייחוד עיצבנה המבוגרת, כנראה המורה או המייסדת של הלהקה, שבגיל שבעים ואולי יותר מתעקשת לרקוד ולפזז ולהקיש כבחורה צעירה.

ריקודי הזוגות תחילה לא הלהיבו, מה עוד שהיו לצלילי מוסיקה מוקלטת. ואולם אחר-כך, בהפסקות ובגיוון, נכנסו שני גיטריסטים ושני זמרים נותני קצב במחיאות כפיים. אחד מהם זמר מצויין. והשיא היו הופעות סולו של שני רקדנים גברים, כולם אגב צעירים ורזים. השני שבהם, מתולתל ודומה לאמיר אור, נתן הופעה מלהיבה במשך כרבע שעה, הופעה ממש מפרכת, וזרמה ממנו עוצמה בלתי רגילה, ברקיעות ובתנועות, ובמוסיקה החיה שליוותה אותו, ובקצב מחיאות הכפיים. ההופעה שלו היתה שווה את הכסף והעלתה את כל המופע בכמה דרגות. יצא לנו להחמיא לו כאשר עבר על פנינו בגמר ההופעה, במדרכה, ליד הגשר שמעל לנהר. במציאות, הוא נראה בחור לא מרשים, נמוך וקטן. כאילו אינו קשור כלל לדמותו שעל הבמה, שהיתה מפגן של כישרון ועוצמה בלתי רגילים, והוא גם נראה גדול מגופו, ומחשמל, על הבמה.

El Patio Sevillano Flamenco, Paseo C. Colon, 11a. Tel 954-214120.

זירת הפרים הענקית הריקה באחר הצהריים המאוחרים, וסולן הפלמנקו בלילה, הטעימו אותנו משהו מן הרוח הספרדית, עולם בעל ייחוד משלו. הרבה סערות יצרים, אכזריות, פראות, עידון וחוש לקצב, שאינך חש בהם כלל בהתנהגות התיירותית המנומסת של חיי היום-יום ברחבי העיר.

תם יום שביעי בספרד.

ט.ל.ח.

המשך יבוא

* * *

קנטטת נגבּה

בּמלאות 60 שנה לעמידת הגבוּרה של קיבּוּץ נגבּה מוּל הפּולש המצרי בּמלחמת העצמאוּת חיבּרוּ המשורר יוסי גמזו והמלחין מאיר מינדל [איש נגבה] קנטטה מיוחדת כּמחווה להירואיקה ההיא של "סטלינגראד הישראלית".

בּיצוּע-בּכורה עולמי של הקנטטה ייערך ב-4 תאריכים בּרחבי הארץ: בּיום שלישי, 17.6.08, בּעין-השופט; בּיום רביעי, 18.6.08, בּמוּזיאון תל-אביב; בּיום חמישי, 19.6.08, בּאוּלם "קימרון" בּבית-שאן וּבמוצאי שבּת, 28.6.08, בּנהריה.

נודע לנו מן המארגנים כי מִפּאת הבּיקוּש הרב לכרטיסים בּמופעי-בּכורה אלה מתבּקש כּל המעוּניין להתקשר בּהקדם המירבּי אל שוֹשי הירש מקיבּוּץ יקוּם (טלפון נייד 050-7677938).

לִבְרִית (libretto) הקנטטה תופיע בּגיליון הבּא של "חדשות בּן עזר", המכתב העִתִּי המטפּח יצירה ישראלית מקורית הן בּתחוּם השירה והן בּתחוּם המוּסיקה.

* * *

קשה לומר זאת אבל – ג'ימי קרטר שונא ישראל משתף פעולה עם הטרור הפלסטיני תוך כדי הכרה בו (בפגישה בדמשק עם חאלד משעל) וכנראה גם מתוגמל על כך היטב בתרומות איסלמיות – וסוחט אותנו רגשית בהביאו מהחמאס מכתב מוכתב של החייל השבוי גלעד שליט –

וכאן בישראל אנחנו, הסכלים הנרגשים, משתפים איתו פעולה בשירות מכונת התעמולה של החמאס ומפנים את זעמנו רק כלפי הנהגת המדינה שלנו שבקרוב אולי תידרש לוותר לחמאס גם על ירושלים לשם קיום מצוות פדיון שבויים!!! –

ובינתיים המלחמה בדרום נמשכת – באשמת הנהגתנו, כמובן, המסכנת כביכול בפעולותיה הצבאיות את גלעד שליט – בעת אשר מצידנו נהרגים אזרחים, ועשרות אלפים אזרחים שלנו חיים סביב לשעון בפחד – ואין מורגשת ידנו החזקה – אלא אם כן כבר הוחלט שדמנו הפקר והעיקר שנהיה מוסריים ונבער השחיתות וגם את רה"מ שלנו – וככה נינצל!

* * *

אוקראינה – חזרה לעיירה

19.8-26.8

בהדרכת ד"ר יואל רפל

מסע אל עולמם של ביאליק ועגנון, ברנר ואצ"ג, רבי נחמן והבעש"ט,

מאודסה לקייב ולבוב, ברדיצ'ב וזיטומיר, רובנה ומז'בוז

פרטים: דורית רפל 052-3251253

rappelr@gmail.com

ההרשמה עד 17.6.08

* * *

הערת האפאראט המדעי בקשר לדובדבנים בגולן

 * אם ננתח נכון את הנרטיב הבולמוסי שתקף על מר בן עזר השמן בקטיף דובדבני עין זיוון כשהוא חולב ובולע אותם אדומים ענף ירוק אחר ענף ירוק והעסיסים נוזלים לו על הלחי – הנה בקריאה מחתרתית של הנרטיב מתברר שכנראה התרחשה לו חווייה קולוניאליסטית מרגשת שבה הוא, האדון, החליף לשעה קלה תפקידים עם עבדיו (כמעשה החליף הרון אל ראשיד) וגמע ישירות את תנובת הארץ הכבושה תחתיו – כִּמְמָרֵס פטמות אדומות ודגדגנים ורודים של שפחות הקולוניסטים החרופות הכבושות אצלם לעבדות – ממש כפי שעשו אבות-אבותיו הקולוניסטים בפלשתינה בעבדים ובשפחות הילידים שלהם, שהם העבידו בקולוניות את הילידים בפרך, והעבדים והשפחות האלו הם היו תושבי הארץ המקוריים ולהם הזכות עליה. ואם אינכם מאמינים, שאלו למשל את פרופ' ישראל ברטל, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים – ויגידכם נפלאות נָרָטִיבוֹ ההזוי.

ס. גָרוּס

* * *

השוטר אזולאי: אנחנו אין לנו זמן לטפל בפשע המאורגן שמפוצץ אתמול בערב ג'יפ על נהגו העורך-דין והורג אותו ליד היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב כי יותר חשוב לַביטחון האזרחים שאנחנו נהיה עסוקים מאוד-מאוד בהגנה על חייו של העד המאויים מוריס משה טלנסקי ובחקירת השחיתות של ראש הממשלה אהוד אולמרט!

* * *

מעוללות שבוע הספר העברי 2008

חברי סומליו"ן [הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל] היקרים,

"דשא הסיפורים" ביריד הספרים בכיכר רבין השנה פעל אך לא  איתנו כי ההפעלה היתה מסחרית לגמרי ובחסות חברות מסחריות, והתאחדות הוצאות הספרים בישראל הודיעה לנו שאינם מעוניינים בנו השנה, כבשנים קודמות, בהם קיימנו את הפינה מכוח התנדבותנו. מכל מקום הרעיון שלנו בפינה שלנו ניצח ועובדה שהוא קיים, וטוב שמפעלנו ייזכר לטובה ולא יתנוון, כי ממילא חלק ניכר מהחברים לא נטה להשתתף בו.

דוד בן קיקי ואהוד בן עזר

יצאנו פראיירים

לדוד ואהוד,

הוזמנתי להופיע בדשא הסיפורים שלנו בתל אביב על ידי המלחינה שמופיעה עם השירים שלי, שהיא כנראה היתה בקשר עם החברָה הזו. אני מוכרחה לציין שהיה מעייף מאוד, הרעש בלתי נסבל החום והלחות מגעילים. צריך להגיש מופע רציני מקצועי בתנאי שדה, סתם בחינם, בשביל שמישהו יתפאר בְּאִרגון יָריד שָהֵרִים לתפארת מדינת ישראל. אמנם היה המון קהל של אימהות וילדים אבל לא יוצא מזה כלום – אין קידום מכירות וכמובן חסרה האינטימיות שהיתה כשזו היתה פינה סומליו"נית. אני לא בטוחה שאחזור על זה.

גם סטימצקי הזמינו להופיע בערים אחדות על במה מרכזית, ולפי השיחות המוקדמות עשה רושם שהאירגון מעולה, אבל בדיעבד התברר שלא הביאו את הספרים המתאימים לקבוצת הגיל שמתקבצת בדרך כלל, כלומר הקטנים. בקיצור, כבעלת ניסיון אני מציעה לכולנו לוותר על הכבוד של הופעה בתפקידי ליצן ובדרן בשווקים.  להתנדב? בבקשה! אבל לשרת בחינם? מגיע לנו קצת יותר. בקיצור, שנהיה בריאים ונכתוב בשקט את יצירותינו.

נורית יובל

[מאיירת וסופרת]

אהוד: חשבתי שאם מדובר בחברות מסחריות שאירגנו את המופעים בשבוע הספר, הרי שלפחות שילמו לכם, לסופרים. אבל אם ביקשו שתופיעו בהתנדבות, לדעתי זוהי חוצפה, כי החברות השקיעו הון כסף בפרסום וכל מי שעבד עבורן קיבל תשלום.

* * *

ברגע האחרון: ועדת וינוגרד תכונס שוב, עוד הלילה, כדי לנהל מראש ובצורה נכונה ואחראית את המלחמה ההכרחית כדי לרעוץ את הטרור המופעל נגדנו מעזה, וגם כדי לשמור שלא תיפול שערה משערת ראשם של אזרחים פלסטינים וגם שלא ייהרג אף חייל ישראלי – אלא הכול יקרה בצורה מסודרת כמו בבית משפט ועם מיזוג אוויר ועורך-דין לכל קצין בשטח והטלת כל האחריות לכישלונות ולתקלות שיקרו – על ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.

באשר לפלסטינים, הם יכולים לרצוח כאוות נפשם כי החוק הישראלי של ועדת וינוגרד, החל מעתה על כל מלחמה בהם, אינו חל עליהם!

אבל העיקר הוא להילחם בשחיתות, לנהוג במוסריות ולעשות רק צדק – שאז הקב"ה יתגמלנו ולא תיפול עלינו אף לא קטיושה אחת! – וכולנו נתכנס בבתי הכנסת ונברך ברכת הגומל גם כאשר הנאצים יבעירו עלינו את הבניין מבחוץ.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,855 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 348 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל