גיליון מס' 352

תל אביב, אור ליום שני, י"ג בסיון תשס"ח, 16 ביוני 2008

עם מצגת ספר הדברים מאת ח"נ ביאליק, איורים: תום זידמן-פרויד

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קַנְטָטַת נֶגְבָּה.

אהוד בן עזר: על "עאידה" לסמי מיכאל, רומאן הבונה עולם אוטופי.

בינה ברזל: אני טשרניחובסקי.

יוסף דוריאל: הנשק שהוזנח מול הסכנה האיראנית.

טלנסקי: יבוא? לא יבוא!? // איליה בר זאב: שְׁבִילִים (שיר).

משה גרנות: ממאפייניו של המוסר המקראי (מסה).

משה גנן: ראיון עם שרית שץ, עורכת ויוזמת כתב העת האינטרנטי

 "עיין ערך שירה".

אריה דרוקמן: 500 מיליארד שקלים! – של מי? –  על קופות הגמל, ועם תוספת מכתב של הקורא אשר יצר.

דבורה קוזוינר: פרסום הגלוייה עורר הדים.

אורי הייטנר: תשובה לרון וייס [גיליון 351].

י"ז: יותר מדי פולמוס "בּוֹליטי" ב"חדשות בן עזר".

ניצה וולפנזון: ספר ראשון לציון,

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"ז, הבדיקה הגניקולוגית הראשונה שלי.

אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 8. סבילייה.

מפכ"ל המשטרה דודי כהן, באושוויץ, מצטט את בן עזר מיומן המסע לפולין.

פוליטיקה עכשיו: ערוות המו"מ והשלום.

טקס אכילת כובעי עצמם של אלה ששמו יהבם על ארקדי גאידמק ייערך בקרוב!

פּוּק: סרט הווידאו הכי קצר והכי מצחיק שראיתי בחיי

יוסי גמזו

קַנְטָטַת נֶגְבָּה

תִּשְעָה-עָשָֹר בְּיוּלִי, שְנַת אַרְבָּעִים וּשְמוֹנֶה:

בְּרֹאש מִגְדַּל-הַמַּיִם הַגֵּא וְהָעֵירֹם,

מִבֵּין פִּצְעֵי הַמֶּלֶט, כְּבֵין קִרְעֵי כֻּתֹנֶת,

נִתֶּכֶת תְּכֵלֶת קַיִץ בְּשֶמֶש הַדָּרוֹם.

עָפָר שוֹתֵת מַתְוֶה עוֹד אֶת תְעָלוֹת-הַקֶּשֶר,

הַבּוּנְקֶרִים עֲדַיִן מֻּכִּים כַּחַבּוּרוֹת

וְנֶגְבָּה הַמְּצֻלֶּקֶת וְנֶגְבָּה הָעִקֶּשֶת

עוֹלָה מִן הַמַּחְפֹּרֶת, עוֹלָה מִן הַבּוֹרוֹת.

שָבוּעַ קֹדֶם, טֶרֶם יָדְעוּ הָאַסְטְרָטֶגִים

הַאִם גָּמְרָה הִיא אֹמֶר לִהְיוֹת אוֹ לַחֲדֹל,

וְהִיא עָמְדָה סוֹרֶרֶת, פְּצוּעָה אַךְ לֹא נִתֶּקֶת,

בַּשְּנֵים-עָשָֹר בַּחֹדֶש, בַּסַּעַר הַגָּדוֹל.

...הָיְתָה שָעָה שֶל בֹּקֶר וְהַפְּשִיטָה הֵחֵלָה,

גְדוּדֵי מִצְרִים אִגְפּוּהָ, פּוֹלְטֵי חֵמָה וָאֵש:

גְדוּד 9 – מִלְּפָנֶיהָ, וְהִיא כִּבְכַף-הַקֶּלַע –

מִן הַמִּזְרָח – גְּדוּד 2, מִמַּעֲרָב – גְּדוּד 6.

גְּדוּד 9: הָאַכְזָר וָעַז בֵּין כָּל גְּדוּדֵי מִצְרַיִם

שֶנִּצָּנִים מוּלוֹ הִיא כַּשֶֹּה אֶל מוּל פַּנְתֵּר,

שֶעַל גִּבְעָה 69 עָט לְטוּש שִנַּיִם,

שוֹקֵק כֻּלּוֹ לַטֶּרֶף, לִכְתֹּש וּלְכַתֵּר,

שֶיִּתְרוֹנָהּ שֶל קְשִיחוּתוֹ גָלוּי כָּאן לְכָל עַיִן

בְּכָל מָקוֹם מִלְּבַד בְּנֶגְבָּה הַקְּשוּחָה יוֹתֵר...

גְּדוּד 6: גְּדוּדוֹ שֶל נַאצֶר, הָאַלְמוֹנִי עֲדַיִן

(קְצִין-מִבְצָעִים צָעִיר, מִבְּנֵי הַגַּ'מְעָה שֶל נָאגִיבּ)

וּשְלֹשֶת הַגְּדוּדִים, גְּדוּד 6, גְּדוּד 9 וּגְדוּד 2,

קְרֵבִים מִשְּלֹשֶת עֶבְרֵיהֶם, שוֹצְפִים וְשוֹאֲגִים,

לִסְגֹּר עַל נֶגְבָּה נְצוּרָה זוֹ חֶנֶק-מֶלְחָצַיִם

וְנֶגְבָּה – גוּף אִלֵּם, אֵין מֵשִיב אֵש וְאֵין מֵגִיב.

וְאָז, בְּהִתְקָרְבָם לִמְטַחֲוֵי עֶשְֹרוֹת הַמֶּטֶר,

וְאָז, בְּהִתְנַפְּלָם עַל תְּחוּם הַמִּינִימוּם הַצַּר,

כְּרַעַם מִשָּמַיִם, מִחֶשְכַת כּוּכִים, מִסֵּתֶר-

הַבּוּנְקֶרִים, פִּתְאֹם נִקְלָע הַצָּר אֶל הַמֵּצַר.

פִּתְאֹם גּוֹבְרִים הַמְּעָטִים עַל הָרַבִּים, הַטִּיחַ

נִקְלָף אָמְנָם בְּאֵש הָאַרְטִילֶרְיָה הָעַרְבִית,

אַךְ כְּבָר סוֹפֵג גָּלְיָת מִגְּדוֹת הַנִּילוּס בְּמַפְתִּיעַ

אֶת בְּרַד בַּלִּיסְטְרָאוֹת הַקֶּלַע שֶל נִינֵי דָּוִד.

וְהוּא מֻכֶּה, מִלְּבַד בִּמְטַר-קְלִיעִים צָפוּף, בְּהֶלֶם:

אֵיךְ נֶגְבָּה, שֶנִּדְמֶה הָיָה סוֹפְסוֹף כִּי נוֹאֲשָה

וְלֹא הֵשִיבָה אֵש כְּמוֹ נִתְקְפָה סוֹפִית בְּאֵלֶם

עַד שֶהָיוּ תוֹקְפֶיהָ כְּבָר בִּטְוַח מַטְּחֵי אִשָּהּ –

אֵיךְ נֶגְבָּה זֹאת, בִּזְכוּת גוֹרֵם-הַהַפְתָּעָה, נֶחְלֶצֶת

לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ פֶּתַע בְּלִי רַחֵם אֶת חוֹב-הַדָּם

בְּמִין רִבִּית קְצוּצָה שֶאֶת שַחְצָנוּתוֹ קוֹצֶצֶת

בַּקְּרָב בּוֹ לֹא הַטַּנְק נִצֵּחַ, אֶלָּא הָאָדָם.

אֵיךְ אֵיכוּתוֹ שֶל הַלּוֹחֵם עִם גַּב לַקִּיר גּוֹבֶרֶת

עַל כַּמּוּתָם שֶל הַפּוֹלְשִים וְשִכְלוּלֵי נִשְקָם,

אֵיךְ בְּנִגּוּד לְכָל הֶגְיוֹן הָאֵש וְהָעוֹפֶרֶת

וּמַאַזְנֵי כֹּחוֹת מְאֹד בִּלְתִּי שָוִים – זֶה קָם,

זֶה קָם וּמִתְגַּשֵּם כְּמִין פַנְטַזְיָה לֹא מוּבֶנֶת,

שָעָה שֶבַּמִּזְרָח רוֹאֶה הַשַּחַר שֶהִוְרִיד

אֵיךְ מוּל עִירַק-סוּיְדָן, מַמָּש מִנֶּגֶד לַכַּוֶּנֶת

נֶחְשַֹף לַשֶּמֶש נִצְחוֹנָהּ שֶל סְטָלִינְגְּרָד עִבְרִית.

"מַחֲצִית הַגְּדוּד הָלְכָה שָם. אֲנִי עַצְמִי נִפְצַעְתִּי,"

כּוֹתֵב אָז עַבְּדֶל נַאצֶר בְּיוֹמָנוֹ, נִזְעָם.

וְזֶה הָיָה מוּל טַנְקִים – בְּ"צֶ'כִים" וּבְ"תַ"תִים",

וְזֶה הָיָה בִּפְגֹּעַ רִמּוֹן בְּגוּף זַחְלָ"ם.

וְקֹדֶם, כֵּן, עוֹד קֹדֶם, בִּקְלֹט קַשָּר תִּשְדֹּרֶת

מֵחֲטִיבַת "גִּבְעָתִי": "מֻתָּר לָכֶם לִנְטֹש,

אֲנַחְנוּ נַחְלִיפְכֶם כְּבָר. אֲנַחְנוּ – כְּתִגְבֹּרֶת."

וּתְשוּבָתָהּ שֶל נֶגְבָּה – שָלוֹש מִלִּים. שָלוֹש:

"אֲנַחְנוּ לֹא זָזִים!" (מַשְמָע: "שוּם אִיש לֹא יִתְפַּנֶּה

כָּל עוֹד נִשְאָר כַּדּוּר אֶחָד אֶצְלֵנוּ בַּקָּנֶה!!!")

וִימֵי הַקְּרָב הַפֶּרֶא... וְנֶגְבָּה שֶל עַצֶּבֶת:

חֲמֵשֶת הֲרוּגֶיהָ. שִשָּה-עָשָֹר פְּצוּעִים.

וְזֵכֶר יִצְחָק דּוּבְּנוֹ, לוֹחֵם, חָבֵר, אִיש-צֶוֶת,

וּכְאֵב שֶאֵין תְּמוּרָה לוֹ וּגְמוּל וּפִצּוּיִים.

וְקֵץ קְרָבוֹת הַנֶּגֶב וְהַדָּרוֹם. רוֹשֶמֶת

יָד בַּעֲלוֹן-הַמֶּשֶק, סְתָם כָּךְ, בֵּין שְאַר דְּבָרִים,

בְּמִין פַּשְטוּת מָקַבְּרִית: "וּבְכֵן, לְעֵין הַשֶּמֶש

נוֹתְרוּ כָּאן עַל תִּלָּם עוֹד אֵי-אֵלֶּה חֲדָרִים..."

וְזֶהוּ זֶה: כָּעֵת הֵם יוֹצְאִים מִן הַמַּחְתֶּרֶת,

קִבּוּצְנִיקִים שֶל בּוּנְקֶר, פָּנִים מְיֻסָּרוֹת

הַגּוֹחֲנוֹת עַל רֶפֶת אֲשֶר הָיְתָה לְטֶרֶף,

עַל לוּל אֲשֶר נֻקַּב בִּפְגָזִים וּבִצְרוֹרוֹת.

עַל חֲתִימָה שֶל דֶּשֶא שֶנֶּחְרְכָה עַד אֵפֶר,

עַל קִיר בּוֹדֵד שֶמֵּאֲגַף-הַתִּינוֹקוֹת שָֹרַד.

וּקְצָת מִזֶּה יַנְצִיחַ אַבָּא קוֹבְנֶר עֲלֵי סֵפֶר

וְנָתָן רַפָּפּוֹרְט בְּגוּש אַנְדַרְטָה שֶל אָרָד.

וּשוּב בֵּין אִיבְּדִיס לְבֵין ג'וּלִיס תְּכֵלֶת שֶל שְמֵי קַיִץ

וְחוּץ מִן הַמִּגְדָּל הָרָם, נְקוּב-הַהַפְגָּזוֹת

(וּפֹה וָשָם – שְֹרִיד עֶצֶב לַח בְּזָוִיּוֹת הָעַיִן)

אֵין אוֹת כִּי סָעֲרָה כָּאן מִין הֵרוֹאִיקָה כָּזֹאת.

רַק טְרַקְטוֹרִים בַּפַלְחָה וְצַמְּרוֹת מַטָּע בָּרוּחַ

וּפִּירוּאֶטִים לְבָּלֶט בִּמְחוֹל הַמַּמְטֵרוֹת

וְסָב עִם נֶכֶד מַעֲלִים אֶת כָּל הַלֹּא-שָכוּחַ

בְּאוֹב הַזִּכְרוֹנוֹת מִדּוֹר רִאשוֹן לִשְאַר דּוֹרוֹת.

...תִּשְעָה-עָשָֹר בְּיוּלִי שֶל שְנַת אַלְפַּיִם שְמוֹנֶה:

בְּרֹאש מִגְדַּל-הַמַּיִם הַגֵּא וְהָעֵירֹם        

נִשְקָף לוֹ רֹאש-שֵֹיבָה שֶל וֶטֶרָאן סוֹקֵר בְּעֹנֶג

אֶת קִבּוּצוֹ הַמִּתְלַבְלֵב בְּשֶמֶש הַדָּרוֹם.

וְהוּא זוֹכֵר בְּשֶקֶט אֶת תְּעָלוֹת-הַקֶּשֶר

וּבּוּנְקֶרִים שֶל פַּעַם, מֻכִּים כַּחַבּוּרוֹת,

וְנֶגְבָּה הַמְּצֻלֶּקֶת וְנֶגְבָּה הָעִקֶּשֶת

עוֹלָה אֶל מוּל פָּנָיו מִן הַכּוּכִים וְהַבּוֹרוֹת.

וְהוּא רוֹאֶה: עוֹד כָּאן הִיא, וְהוּא רוֹאֶה: עוֹד כָּאן הוּא,

וְזֶהוּ: אוֹתָהּ נֶגְבָּה, וּבְכָל זֹאת: כֹּה שוֹנָה.

וְהִיא אֵלָיו לוֹחֶשֶת: "כֵּן, שְנֵינוּ קְצָת זָקַנּוּ,

שִשִּים שָנָה, חַבִּיבִּי... כֵּן, כְּבָר שִשִּים שָנָה..."

"שְטֻיּוֹת," הוּא סָח, "טִפְּשוֹנֶת, אֲנִי זָקַנְתִּי בֶּטַח,

אַךְ אַתְּ – אַ-נוּ תַבִּיטִי: יָפִית עַד הֶפְקֵרוּת..."

אֲבָל מִיָּד הוּא חָש כִּי לֶחְיוֹ לַחָה לְפֶתַע

וּכְדֵי שֶלֹּא לָתֵת לוֹ לַלֵּב לִנְהֹג חֵרוּת

כְּבָר מִישֶּהוּ לְמַטָּה קוֹרֵא לוֹ מִן הַפֶּתַח

לָרֶדֶת – אוֹטוֹטוֹ – לִישִיבַת הַמַּזְכִּירוּת.

וְהוּא יוֹרֵד בְּשֶקֶט אַךְ מַשֶּהוּ עוֹלֶה בּוֹ,

מִין גַּאֲוָה כְּבוּשָה שֶהֵד-קוֹלָהּ בּוֹ לֹא נָדַם,

כָּזֹאת שֶּעַם שָלֵם מֵאָז עֵינֵי פְּלִיאָה תוֹלֶה בּוֹ

בְּצֶדֶק, כִּי בָּרוּר הֲרֵי כַּיּוֹם לְכָל אָדָם

שֶהוּא וּבְנֵי דּוֹרוֹ וְעֹז-רוּחוֹ הַלֹּא-נִדְלֶה בּוֹ

הִרְוִיחוּ כָּל טִפָּה שֶבָּהּ בִּמְזֻמָּנִים שֶל דָּם.

וְחֵרֶף כָּל צַלְּקוֹת הַקְּרָב הוּא שָב וּמִתְעַנֵּג בָּהּ

עַל סוֹד אֱמֶת הִיסְטוֹרִית זוֹ שֶמַּזְכִּירָה סָבִיב

עַד מַה חָבִים כֻּלָּנוּ כָּאן חוֹב-אַדִּירִים לְנֶגְבָּה

שֶאִלְמָלֵהִי לֹא הָיְתָה כַּיּוֹם גַּם תֵּל-אָבִיב...

* * *

אהוד בן עזר

על "עאידה", רומאן הבונה עולם אוטופי

סמי מיכאל: עאידה. כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור. אור יהודה, 2008, 271 עמ'.

"עאידה" הוא במידה מסויימת רומאן אוטופי המשלים, בינתיים, את סדרת הרומאנים האוטוביוגראפיים-למחצה, הבגדאדיים, של סמי מיכאל – "ויקטוריה", "חופן של ערפל", ואפשר אולי לצרף אליהם גם את "חסות", אם מתייחסים למוצאו ה"עיראקי" של גיבורו מרדוך.

מדוע אוטופי? כי בעוד הרומאנים ה"בגדאדיים" המובהקים של סמי מיכאל נטועים היטב בקורות חייו, ואולי אפילו טרם "כיסו" את כל קורות ראשיתו בעיראק והוא יכתוב לנו ספר נוסף שיהיה מרתק ו"פיקאנטי" לא פחות מ"ויקטוריה" – הנה ב"עאידה" הוא מספר על החיים בבגדאד בתקופה שבין שתי מלחמות המפרץ, מנקודת מבטו של זכי דאלי, יהודי עיראקי קשיש ולא בריא, המגיש תוכנית פופולארית על נופי עיראק בטלוויזיה הבגדאדית, ומתעקש להישאר "היהודי האחרון" בעירו ולא לעזוב אותה כפי שעשו מאות אלפי בני עמו, עדתו ומשפחתו, שחיו במקומות האלה עוד מלפני בוא הערבים והאיסלאם אליהם.

זאכי הוא בן גילו ובמידה מסויימת גם בן-דמותו של סמי מיכאל, המשתעשע באפשרות של מה היה גורלו אילו נשאר בעיראק והיה עדיין חי בה את אחרית ימיו. וזה המימד האוטופי של הרומאן, הן מבחינת הנושא, והן מבחינת הכתיבה, כאשר סמי מיכאל מודה, בסוף הספר, בשני עמודים, לכל אותם אנשים ומקורות שעזרו לו לשחזר את החיים בארץ ובעיר שאותה עזב לפני כשישים שנה.

"כשעזבתי את בגדאד [ב-1948] מנתה אוכלוסייתה פחות מארבע מאות אלף נפש. בשנות התשעים תפחה האוכלוסייה ליותר מעשרה מונים. חרף מרחץ הדמים והעוולות שאדם גרם לאחיו, עיראק השתנתה מארץ אגררית, ענייה ונחשלת, למדינה עשירה, שנסחפה במערבולת של בזבזנות. ארץ ילדותי ונעוריי נעשתה כמעט זרה לי. מובן שנאסר עליי לשוב ולהזין בה את עיניי, ולפיכך נאלצתי אפוא לחפש אותה בספרים כדי להעניק לרומאן את האמינות המינימאלית הנחוצה לכל יצירה ספרותית בעלת ערך." "עאידה", "תודות", עמ' 270).

חרף המימד האוטופי של המציאות ברומאן ושל דרך כתיבתו, סמי מיכאל נשאר נאמן לדרכו הריאליסטית, וגם הפעם זהו רומאן מתח כתוב-היטב, שקשה להניח אותו מהיד בטרם סיימת את קריאתו, וזאת בזכות השילוב הנכון, המקצועי, בין כל חלקי העלילה, שמתפרשים ומתבארים לא מיד בתחילת הקריאה אלא בעיקר לקראת סוף הספר.

יש שכבר מנסים למצוא ברומאן מימד סמלי, ובאחד העיתונים קראתי דברי הבל לפיהם מתכוון סמי מיכאל לפרוש ברומאן מעין משל או סמל המתאר בעצם את מעמדו של הסופר במישטר הנורא השורר בישראל כיום, ויחסיו עם השלטון. זוהי שטות פוליטית, אם כי אופנתית מאוד, שאין לה שום יסוד ברומאן. אבל נכון שלעומת הידיעות על עיראק שבהם אנחנו מוזנים כבר שנים רבות, הזוועות של תקופת סדאם חוסיין, והתוהו-ובוהו שבא אחריו, נראים החיים המתוארים ב"עאידה" פחות מפחידים, ובצבעים רכים יותר. ובייחוד פרשת הידידות האיתנה בין זאכי, האינטלקטואל היהודי שאחיו ואחותו חיים בישראל, באנגליה ובארה"ב – לבין הקצין נזאר אל-סייד, מי שממלא את אחד התפקידים המרכזיים במשטרה החשאית בבגדאד, מרכז בידיו כוח רב, והוא שותף לבילויים עם בחורות צעירות ומשכילות בביתו של זאכי; אך בסופו של דבר גם נזאר פגיע, בין במחלתו ובין בכך שמי שפרש עליו חסות בשלטון, נרצח בתאונת מסוק, וגם לא קשה לשער מה היתה אחריתו של נזאר עצמו אילו נמשך זמנו של הרומאן עד למלחמת המפרץ השנייה.

ההתעקשות על עלילה ריאליסטית הנרקמת בעיר שזורמת בדמו ובזיכרונותיו של הכותב אבל הוא לא ביקר בה כבר שישים שנה – היא שמעניקה לכל הדמויות, גם לעאידה האילמת המסתורית, נוכחות אנושית עמוקה, מובדלת ומובחנת, וללא שמץ של פטפוטים, כנהוג בסיפורת העברית החשובה.

לפני שנים רבות פירסם שמעון בלס קובץ סיפורים בספריית תרמיל שבעריכת ישראל הר "בעיר התחתית" (1979) ובהם הוא מתאר את שנות נעוריו בבגדאד, גם הוא, כסמי מיכאל, היה באותה תקופה קומוניסט שגם נרדף על ידי השלטון העיראקי-בריטי, מדובר על שנות ה-40 של המאה הקודמת. והנה, באחד הסיפורים מתאר בלס כיצד הגיבור, מן הסתם הוא עצמו, נמלט בעת הפגנה מהשוטרים ומוצא מחסה בבית זונות בגדאדי, ושם אומרת לו אחת הזונות משהו שיאפיין בעתיד את כל חייו: "די. אין לך מקום בעיראק. מקומך בפלשתינה. לך לשם!"

זו היתה גם דרכם של מרבית גיבורי סמי מיכאל ברומאנים האחרים, ובייחוד מתוארת האווירה הזו של התפכחות מכאיבה ב"חופן של ערפל". אבל לזאכי דאלי, גיבורו הקרוב לגיל שמונים של הרומאן "עאידה", לקח זמן של יותר משישים שנה כדי להגיע להבנה, להצטללות, שאין לו מקום בבגדאד אפילו בתור היהודי האחרון. ובנקודה זו לא אוסיף כדי שלא לגרוע מהמתח של סופו של הרומאן.

מה היה אילו? – זוהי שאלה שיש עליה תשובה. גם אלמלא קמה ישראל, ועלתה אליה מרבית יהדות בבל, הם לא היו נשארים שם. ראו מה הולך בעיראק בעשרות השנים האחרונות. הפרהוד היה נראה משחק ילדים לעומת המשך גורלם של יהודי בגדאד ועיראק במולדתם – אלמלא עזבו מבעוד מועד את המדינה הרצחנית, הקסומה והמלאכותית הזו, הנקרעת בין שיעים, סונים, כורדים ושלל מיעוטים אחרים.

זאכי הוא שריד פאתטי לחלומות על עיראק דמוקראטית, פלוראליסטית, סוציאליסטית-קומוניסטית, אותו חלום ושברו של היהודים ברוסיה הקומוניסטית, שמיטיב לתארו סולז'ניצין ב"המדור הראשון". רוסיה היא לרוסים. הקומוניזם זר לה. ואילו היהודי הנאחז באידיאולוגיה כהצדקה לקיומו במדינה הקומוניסטית, אין שורשים. כי הקומוניזם לא עוות אלא מלכתחילה היה שיטה פסולה וזרה לרוסיה. ולכן אין ליהודים מקום ברוסיה הרוסית, הפרבוסלאבית, כאשר כבר אין בה האידיאה הקוסמופוליטית. מבחינה זו סולז'ניצין היה "ציוני גדול" עוד בטרם התפוררה בריה"מ והחלה עליית היהודים ממנה.

וכך גם עתיד היהודים, על תרבותם העתיקה – בעיראק. לא רק משטר הדמים שבא אחרי תקופת פריחה קצרה יחסית בין שתי מלחמות העולם – גדע את עתיד היהודים בעיראק, אלא מעצם ההרכב התלת-לאומי או התלת-דתי הרווי קנאות, שנאה ורצח – כבר לא היה ליהודים מקום במדינה הזו אלא רק בפלשתינה.

על כך, על החלומות שלא התגשמו בעיראק, ועל אהבתו החושנית לבגדאד עיר הולדתו ועיר הולדת משפחתו ותרבותו מדורות – מתרפק זכי דאלי הקשיש, המפוכח והחולה, הנקלע שלא בטובתו למערבולת אנושית שבה הוא מעניק חסות לפליטה כורדית שעברה עינויים נוראים כפי שעברה אהובתו היחידה, בת-דודתו, נור, ואיכשהו, כמו בסרט, והרומאן ממש כתוב גם כסרט – כל המעגלים נסגרים, והכול בדרך עלילתית מציאות והגיונית ביותר, בתוך כל הכאוס שמסביב.

זאכי הוא דמות פאתטית, הוא מצבה חיה לחור השחור שהותירה בבגדאד הסתלקות כל יהודיה, הסתלקות שבישרה את תחילת הידרדרותה של המדינה המלאכותית עיראק עוד בטרם "השתחררה" מהאפוטרופסות הבריטית ומבית המלוכה ההאשמי שנכפו עליה.

אין ספק שהנאה גדולה היתה לו לסמי מיכאל לכתוב את הרומאן כי על ידי כך הוא חי מחדש את חייו בצורה אלטרנטיבית, כאילו המציא לעצמו ביוגראפיה חדשה, בנה עולם שלם של הכאילו – רק כדי לגעת שוב במחוזות נעוריו החלומיים, באהבות נעוריו ובחלומותיו על עיראק אחרת שבה היה אמור להיות מקום ליהודים כמעט כמו בארה"ב בימינו או גם בקומוניזם.

עאידה היא גם "אאידה", שצליליה וגורלה מלווים את זאכי ומעניקים לאילמת את שמה. בגדאד ברומאנים הקודמים של סמי מיכאל היתה קהילה יהודית תוססת ורבת ניגודים. בגדאד ב"עאידה" היא עיר מתה, עיר ללא יהודים, היא כבוֹר הקבר שבו נסגרים חיים אאידה המצטרפת לראדאמאס, ובדומה להם גורלה של עאידה המצטרפת לזאכי החולה והם טסים עדיין בשמיים. 

"עאידה" הוא רומאן חכם, מרתק, כתוב בכוח רב, ורק מי שמתנסה בעצמו בכתיבת רומאנים יודע להעריך את הקושי וגם את המחיר שמשלם סופר עבור כתיבת רומאן הנראה מאוד מתוכנן ובנוי מלכתחילה, לעיתים עד כדי שרירותיות בעלילה, וכל זאת מבלי להיסחף לאזורים אחרים שמתגלים לפעמים תוך כדי הכתיבה התוכניתית ומבקשים להתפרע בה ולסחוף אותה לכיוונים שלא היו מתוכננים מלכתחילה.

* * *

בינה ברזל

אני טשרניחובסקי

אֲנִי טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי

רוּחוֹ מְפַעֶמֶת בִּי, רוּחַ

עַז.

וּקְטַנֵּי הַמּוֹכְסִים מְצַקְצְקִים

בִּלְשׁוֹנָם.

אֵיךְ יָרַד הָהָר אֶל

מוּחַמָּד,

אֵיךְ עִכְּסוּ הַבָּנוֹת בְּלֵיל טוּ בְּאָב,

אֵיךְ חֶרְדַּת הַחַיּוֹת הַקְּטַנּוֹת

בָּאַשְׁמֹרֶת,

אֵיךְ בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה

שְׁנַת הַמֶּלֶךְ,

וְכָל אֲחַשְׁדַּרְפְּנָיו נִבְּטוּ בּוֹ

בְּאֵימָה.

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת מִשָּׁאוּל

גְּלִימָה זְהוֹרִית מֻפְלָאָה.

גֻּלַּת הָעוֹלָם רוֹטֶטֶת

בְּסִימְפוֹנְיָה כְּחֻלָּה,

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת נַפְשִׁי,

שׁוֹקֶלֶת לְהִתְאַיֵּן.

כָּל שׁוֹאֲלֵי עַצְמָם לָדַעַת

מִסְתַּתְּרִים מֵאוֹרוֹ הַלָּבָן הֶחָרִיף.

פַּחַד עַתִּיק תָּלוּי מֵעַל רֹאשִׁי,

הֵיכָן בֵּית אָבִי, מֵאַיִן

קְלָלָה זוֹ שֶׁהֻלַּדְתָּהּ עִמִּי?

תַּפּוּחִים מְרַפְּדִים אֶת אַפִּרְיוֹנִי.

אֲשִׁישׁוֹת לַעֲשִׁישִׁים.

שָׁאוּל שָׁאַל בָּאוֹב, זְמַנּוֹ שָׁאוּל.

רֶגַע אֶחָד נִפְעֶרֶת

אֱמֶת גְּדוֹלָה

וּמִשְׁנֵהוּ יוֹרֶדֶת עַצְבוּת

עֲנָקִית.

אֲנִי טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי?

תַּגִּיד:

הַעוֹד הָעֶגְלוֹן מוֹלִיךְ אֶת

סוּסוֹ בָּאַפְסָר

בְּמוֹרָד הַיַּעַר הַשָּׁחֹר?

פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים נִפְרָץ

בְּטֵרוּף

הָאֲדָמָה,

הַיָּם, הָאֲוִיר.

בְּרֵאוֹת נִחָרוֹת עוֹמְדִים עַל חַיּי מִלְיוֹנֵי הַחַיּוֹת

הַמְּעֻנּוֹת.

אֲנִי מְטַפֶּסֶת בָּאִילָן,

שׁוֹקַעַת בְּבִצּוֹת הָאֵיבָה.

שׁוֹאֶלֶת עוֹד הֲפוּגָה.

אַל תִּתְעוֹרְרִי, אֲנִי מַפְצִירָה.

הַמְשִׁיכִי לַחֲלֹם.

אֵלִיָּהוּ, רַק הוּא עוֹלֶה

בִּסְעָרָה

אֶל מַסְלוּלֵי הָרָקִיעַ

אֶל הָאֵשׁ הַמְּכַלָּה.

מַה סּוֹד יְרֻשַׁת דּוֹרוֹת זוֹ.

אִי אֶפְשָׁר לַחֲדֹר בָּהּ

אִי אֶפְשָׁר לָצֵאת.

לְיַד נָרָטִיב

נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר

מַחֲוִירָה אֲמִתּוֹ

שֶׁל חוֹזֶה הָאֱמֶת.

צוֹעֵד בִּכְבֵדוּת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,

נוֹדֶדֶת שְׁנָתוֹ שֶׁל דָּוִד גַּם.

מֵאַיִן תָּבוֹא אָחִי

הַהֵלֶךְ,

קוֹל פַּרְסוֹת סוּסְךָ

בַּלַּיְלָה נָדַם.

עֵין דּוֹרָהּ דְּהַר

שָׁאוּל הַחֵלֶךְ

אֲנִי בַּעֲלַת הָאוֹב

מַמְתִּינָה לְךָ שָׁם.

* * *

יוסף דוריאל

הנשק שהוזנח מול הסכנה האיראנית

האיום האיסלאמו-נאצי על ישראל, בראשות אירן עם חימוש גרעיני, לא יוסר על ידי נאומים מתלהמים של פוליטיקאים ישראלים, וגם לא באימוץ פרדיגמת המלחמה הקרה של הרתעה מ"השמדה הדדית בטוחה". הג'יהאדיסטים לא יירתעו מהשמדת כמה ערים שלהם – אם ישיגו בתמורה את השמדת ישראל.

קברניטי העולם החופשי, כולל ישראל, טרם הבינו שהשלב הנוכחי של המלחמה מול הג'יהאד האיסלמו-נאצי הוא, בעיקר, אידיאולוגי: אידיאולוגיה של האדרת מות מוסלמים למען שיעבוד או השמדת נוצרים ויהודים, כנגד האידיאולוגיה היודאו-נוצרית של קדושת החיים וחרות האדם. במאה הקודמת ראינו כיצד אידיאולוגיה פושעת של הנאצים, אחרי שנתנו לה להתפשט במשך עשר שנים, הפכה למכונת רצח מפלצתית של מלחמת עולם ושואה. האידיאולוגיה האסלאמו-נאצית של ימינו, שחשפה את מגמתה בהתקפות המתאבדים באמריקה, אירופה ואינדונזיה, בנוסף לישראל, מתגלגלת לאסון עולמי גדול הרבה יותר, עם הצטיידותה בנשק השמדה המונית.

בשלב הזה אפשר לעצור את המשך ההידרדרות לאסון רק בדרך אחת – התקפת נגד אידיאולוגית. וכאן אסור שישראל תישאר לבד. הציוויליזציה המאוימת של נצרות-יהדות צריכה להקים חזית אחידה, שתתחיל מטיהור שורותיה מהסוסים הטרויאניים שהאסלאם הג'יהאדיסטי החדיר לתוכה, בחיפוי "האידיוטים השימושיים", כהגדרתו של לנין, המתהדרים בסיסמאות של "אנטי-גזענות", "פלורליזם תרבותי" ו"חופש הביטוי". הנשיא בוש לא ידע כמה הוא צדק בפליטת הפה שלו, לאחר אסון מגדלי התאומים, כשאמר שיש "לצאת למסע צלב נגד ציר הרשע." הוא לא חזר על ביטוי זה, מפחד זעם האסלמיסטים, אבל גם לא העז לעשות את מה שעשתה ממשלת מלזיה כשהורתה להתקין בכל המסגדים מצלמות עם קלטות וידיאו, כדי לפקח באמצעותם על תוכן הדרשות של האימאמים. ואכן, במדגם שנערך במסגדים באמריקה התברר שבכולם מתנהלת הסתה ג'יהאדיסטית, במסווה של דרשות דתיות.

וכמה מילים של גילוי נאות מניסיוני האישי: את האפשרות ליצור חזית אחידה של נוצרים הגונים ויהודים – נגד ההסתה האסלאמית – גיליתי ב-1982, בביקור עבודה בארה"ב, שתחת כיסויו, בברכת ראש הממשלה דאז, ניסיתי לבדוק כיצד ניתן לעצור את הגל העכור שהתפשט שם נגד ישראל אחר טבח סברה ושתילה. גיליתי ציבור שלם של נוצרים הגונים, המאמינים בתנ"ך ובצדקת העם היהודי, אבל מוחרמים על ידי הממסד היהודי, החושד בכוונתם להעביר יהודים לנצרות. מנהיגם (שנפטר לא מזמן) היה הכומר ג'רי פולוול – אישיות מוסרית כריזמטית שטרם ראיתי כמוה. ואז, אחרי כמה ימים בהם המשיך לככב טבח סברה ושתילה בטלוויזיה האמריקאית (לא בלי הופעה מרגשת של איש טלוויזיה ישראלי, שהביא איתו סרט מהזוועה) צלצל אליי המקשר לפולוול וביקש שאדליק טלוויזיה, בערוץ בו שידר הכומר ואמר שם – לא פחות ולא יותר – "אלוהים יעניש את אנשי הרשע כמו ערפאת וקדאפי." אחרי הזדהות כזו עם ישראל, בניגוד לאווירה שברחוב, ואחרי ששמעתי שיש בכוונתו להחליף את מטוס המנהלים שלו בחדש, העזתי להציע שיקנה מטוס מתאים של התעשייה האווירית לישראל. להפתעת כולם, הוא עשה גם צעד הפגנתי זה.

את הקשר עם אותו ציבור נוצרי מאמין, שגדל, בינתיים, לעשרות מיליונים, חידשתי ב-2003, כששלחתי לאחד ממנהיגיו מניפסט של ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל, בו הוצגו המסקנות מניסיוננו לגבי דרך הלחימה באויב המשותף (קטע הנובע מהן פורסם אז במאמר שלי בעיתון "הארץ", שלוּ הנשיא בוש היה מאמץ אותו – לא היה צבאו מקיז דם מיותר בעיראק). כל זה, תוך המשך ההסתייגות של הממסד היהודי מקשר עם "מיסיונרים נוצריים".

אחרי שקיבלתי תגובות אוהדות רבות מאותו ציבור נוצרי, הצעתי לשר החוץ דאז – סילבן שלום – שימנה איש קשר מטעמו לפעילות שלנו כ-NGO – אירגון לא-ממשלתי, כתשובה לאירגונים כאלה הפועלים בארצות האויב וגם בחסות האו"ם – להפצת תעמולה נגד ישראל (ולמי ששכח – הם שאירגנו את הפוגרום התעמולתי נגד ישראל, במימון האו"ם, בכנס דרבן). מאז, שום דבר לא קרה. ולהיפך – עלילת הדם של מוחמד א-דורה ואלו שבאו בעקבות הצלחתה המשיכו להשתולל (ולהרוג) ברחבי העולם, בעזרת המשת"פים היהודים, ותיאר את המצב יהונתן דחוח-הלוי, ב"חדשות מחלקה ראשונה" מיום 6.6.08, במלים: "ישראל מאבדת עצמה לדעת בנושא ההסברה... ישראל הרשמית הרימה למעשה דגל לבן מול התעמולה הפלשתינית."

מה שדרוש היום, ולפני שהזמן אוזל לעצירת כדור השלג של מתקפה אסלאמית עם נשק השמדה המונית, זה – לבנות אסטרטגיה התקפית ללוחמת מידע של ישראל, תוך אירגון קשרי עבודה הדוקים בין אירגונים לא ממשלתיים, מייצגי התרבות היודאו-נוצרית, שיצרו את החזית המאוחדת של מאות המיליונים מציביליזציה זו מול מאות המיליונים של הציביליזציה העוינת. אסור שנישאר בחזית זו לבד.

* * *

טלנסקי: יבוא? לא יבוא!?

"מוריס טלנסקי הגיע השבוע לארץ, לחתונה משפחתית. שמח וטוב לב, הצטלם על רקע אולם חתונות. איך יכלו שני בתי משפט [בישראל], כל אחד בהרכב של שלושה שופטים, להחליט פה אחד על חקירה מוקדמת. הם ידעו שהחלטה שלהם משבשת ומעוותת את התהליך המשפטי, ואף על פי כן החליטו, ברוב של שישה נגד אפס. אמרו להם שטלנסקי חושש שאולמרט יפגע בחייו, והם החליטו להאמין. אמרו להם שהוא ייעלם, והם החליטו להאמין. בכך הדיחו, הלכה למעשה, ראש ממשלה."

נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 13.6.08

אהוד: ואף על פי כן יש לנו ספק רב אם ב-17 ביולי אכן נראה את טלנסקי הקשיש, על דוכן העדים בבית המשפט בירושלים, עומד בחקירה הנגדית של עורכי דינו הנמרצים והמוכנים-לקרב של אולמרט – עומד להיקרע לגזרים.

והשאלה היא רק איזה מכתב יביא. מהרופא שלו האוסר עליו לנסוע לישראל מטעמי בריאות וזוקן. או מרשויות החוק בארה"ב האוסרות עליו לצאת את המדינה עד שייחקר בפרשת ההכאה של רופא השיניים שלו, אשר לזימון לחקירה בתלונה שהוגשה שם נגדו – לא הופיע.

ובינתיים בואו או אי-בואו ישפיע כמובן על כל המערכת הפוליטית בישראל, הקדמת הבחירות או לא, יציאה לפעולה בעזה או לא, הדחת אולמרט בכנסת הנוכחית או לא. המשך השיסוי נגד אולמרט בתקשורת או מהפך.

וכל זה קורה כאשר רשויות המשפט בישראל מעניקות לז'וליק מהגולה את היכולת להפר את ההכרעות הדמוקראטיות של הבוחר ולערער את השלטון החוקי בישראל, האמור לעסוק בעיקר בבעיות הקשות של הביטחון בדרום הארץ ושל האיום הגרעיני האיראני, שלא לדבר על כל שאר הסכנות תלולות המסלול המאיימות לממש את האימרה של בן-גוריון בקשר ל"עתודות" (כך קראו תחילה למילואים) – "כל הארץ חזית, כל העם צבא!" – כי אכן, במלחמה הבאה, או במלחמות ההתשה שמקדימות אותה כבר עתה, יחטפו וחוטפים אזרחי ישראל לא פחות קורבנות מאשר החיילים.

אבל אנחנו בפרשת טלנסקי קא עסקינן. המלשין צדיק. הרה"מ רשע.

* * *

איליה בר זאב

שְׁבִילִים

להולכים בשביל ישראל ולבורחים מבשורות

הֲרֵי הָבָּרָק הַזֶּה יַכֶּה

וּמַה נָלִין עַל קוֹלוֹת הָרַעַשׁ,

עַל מוּעֲקוֹת הַחֹם?

דַּי בְּכַדּוּר אֶחָד מֵרוֹבֶה מְעַשֵּׁן

לִקְטֹל אֶת בְּשׂוֹרַת הָאָדָם.

אִם נַעֲמוֹד עַל כִּתְפֵי אַחֵרִים,

אֲפִלּוּ נַרְחִיק לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהָר,

יֹאבְדוּ הַמִּלִּים.

סָפֵק אִם נַבְחִין בְּהֵדֵי יְרִי עַתִּיק

בֵּין מְצוּקֵי הוֹד בְּנַחַל עַמּוּד,

אוֹ נָחוּשׁ בְּמוֹרָאָה שֶׁל מַלְכוּת בְּסִדְקֵי יִפְתַּח.

טַחֲנוֹת הַקֶּמַח חֲבוּיוֹת בִּשְׁפַל קוֹל

מוּל רוּחַ נוֹשֶׁבֶת בִּשְׁבִילִים נִסְתָּרִים –

בָּתֵּי בַּד, שְׂרִידִים דְּמוּיֵי אֶבֶן בַּסְּבַךְ, בַּגֵּאָיוֹת,

בְּעֲרוּצִים מוֹלִיכֵי שְׁפָכִים.

כָּאן הָיָה בַּיִת.

שָׁם גָּדַל פַּעַם צֶמַח בָּר.

חֲזִיר קְשֵׁה יוֹם יִנְבֹּר בַּלֵּילוֹת בַּאֲדָמָה הַלַּחָה,

אֵשׁ אוֹיֵב כִּלְתָּה יַעַר. בָּאָבִיב,

אִם יָרַד מָטָר,

יָצוּצוּ פְּרָחִים סְגֻלִּים אוֹ צְהֻבִּים.

גָּבֹהַּ, מֵעַל הָהָר,

עֵץ זָקֵן מֵטִיל צֵל בַּאֲבָנִים.

רוּחַ רַעֲנָנָה בַּשְּׁבִיל, מְטַלְטֶלֶת עָלִים

תַּחַת רַגְלָי.

חוג "אוהבי לכת" במכון אבשלום בהדרכת דני גספר, 2008. ביום שני זה אנו, קבוצת אוהבי לכת במכון אבשלום, מסיימים שנה ראשונה (מתוך תיכנון לחמש) בהליכה ממשית ללא פשרות ב"שביל ישראל", הוא השביל בו הלך דויד גרוסמן "ממש (מדן ועד מבשרת בפאתי ירושלים) לקראת ותוך כדי כתיבת ספרו "אישה בורחת מבשורה".

* * *

משה גרנות

ממאפייניו של המוסר המקראי

הערת פתיחה

אהוד יקר,

הדברים שאמר עמוס גלבוע בעניין המוסר, שכביכול, הוא הערובה לזכות הקיום של ישראל [גיליון 351], הם חסרי שחר לחלוטין, כפי שציינת בהערה שלך. אך לא רק זאת, מסתבר שהמקור עליו הוא מסתמך – התנ"ך הוא מקור צולע מאוד, כי עיקרו של התנ"ך הוא בלתי מוסרי בעליל, ולמען האמונה באל, המאמין נדרש לבצע זוועות.

על המוסר המקראי כתבתי בזמנו מאמר, שהוא מעט ארוך מהרגיל, אך לדעתי הוא מתאים מאוד לעניין הוויכוח. אם זאת גם כדעתך – אודה לך אם תפרסם אותו.

בברכה חמה,

משה גרנות

במשך דורות קוראים יהודים בכתבי הקודש שאם ישמעו בקול ה', יהיו "סגולה" מכל העמים, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט 5-6; דברים ז' 6); שהם "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג 9); שאלוהים בחר בהם משום אהבתו הגדולה לאבות (דברים ז' 7-8) – "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם, בכם מכל העמים..." (שם, י' 15); "ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ, אשר הלכו אלוהים לפדות לו לעם, ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה..." (שמואל ב' ז' 23); "קודש ישראל לה', ראשית תבואתה..." (ירמיה ב' 3).

היגדים מן הסוג הזה, שרק את חלקם הבאתי כאן, קיבלו האדרה על ידי חז"ל והספרות הרבנית, שכינו את ישראל "בנים למקום" (אבות ג'), "חביבים" לפני הקב"ה (ילקוט שמעוני, שיר השירים ה'; ספרי, קורח); "בני מלכים" (בבלי שבת קכ"ח, ע"א), והמסר חדר לתפילה כדי "להזכיר" לאל את אהבתו עתיקת הימים לישראל ואת מחויבותו כלפיו בשל כך. באמצעית שבין שבע הברכות לשלוש רגלים אנו מוצאים את הביטוי העיקרי להעדפה הזאת: "אתה בחרתנו מכל העמים," אבל היא מופיעה גם במקומות אחרים, כמו בתפילה "אהבה רבה" המקדימה את "שמע ישראל" בתפילת שחרית – שם נאמר: "אהבה רבה אהבתנו, ה' אלוהינו... ובנו בחרת מכל העם ולשון וקירבתנו לשמך הגדול..."

היגדים כאלה, המחלחלים לליבו ונפשו של המאמין יום-יום במשך עשרות דורות, משאירים בהכרח רושם שאיננו נמחה גם כאשר תוקפה של האמונה מתפוגג.

וכי מי איננו רוצה להאמין שהוא יחיד ומיוחד? המציאות העגומה, בה עם ישראל היה למרמס לשלטון עריץ ומפלה לאורך הגלות הארוכה – אין בה כדי להפחית מזחיחות הדעת שההיגדים הנ"ל טבעו בנפשם של בני ישראל לאורך הדורות. עמוס, אשר יותר מכל נביא אחר, הדגיש בדבריו את המוסר החברתי, כותב את משפט המחץ, שכאילו נולד להאדיר את תורת "התעודה", פרי רוחה של תקופת ההשכלה: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג' 2) – לאמור: בני ישראל נדרשים לרמת מוסריות גבוהה מזו של שאר העמים, כי הם יועדו לכך על ידי שר ההיסטוריה. חמושים ב"מסמכים" כאלה יכלו בני ישראל להיות "רגועים" – אנחנו באמת נבחרים, אבל בחירה זאת איננה מחייבת את ההיסטוריה להעניק לנו "הצלחות", ואיננה מחייבת אותנו לקיים מצוות, אלא להיות מוסריים ולהפיץ את בשורת המוסר בעולם.

עצם החיפוש אחרי "תפקיד" כדי להפוך עם ללגיטימי – הוא חסר שחר, הוא בבחינת טעות היסטוריוסופית קשה שקבעה את גורלנו לשבט, שהרי זכותו של כל עם לחיות, גם אם אין לו "תפקיד". אך זאת איננה הטעות היחידה.

לטעמי, ההתייחסות למקורות ישראל, ובעיקר אל התנ"ך, כאל מעיין שממנו ישאבו העמים את הידע שלהם באשר למוסר, לטוב ולראוי – היא בעלת בסיס רעוע ביותר. לא שאין ההיגדים מוסריים בתנ"ך. יש ויש, אבל המוסר איננו בשום אופן המסר של המקרא. המסר של המקרא, ובעניין הזה אני מסכים עם ישעיהו ליבוביץ, הוא קריאה גדולה אל האדם לעבוד את אלוהים, וקריאה זאת מתגברת על המוסר, ואף מבטלת אותו. אני פחות מסכים עימו באשר לטענה שכביכול שוגים החילונים שגיאה בלתי נסלחת בכך שהם מנכסים לעצמם ממקורות האמונה הישראלית רק את הצווים הנוחים להם, כלומר, את מה שנראה להם כצווים מוסריים, כאשר ברור (לליבוביץ!) כי כל הכתוב בהם מכוון לעבודת ה' בלבד. לטעמי, מותר לחילונים לברור להם פסוקים הנוחים לטענתם, כפי שמותר לליבוביץ לברור רסיסי פסוקים (!) המתאימים לטענתו. מה שללא ספק נכון במשנתו של ליבוביץ הוא שהמוסר בוודאי איננו בשורתו של המקרא, ועל כך בהמשך. יחד עם זאת, ניתן למצוא במקרא היגדים די ברורים המזהים את עבודת ה' עם המוסר, והשוללים באורח קטגורי את הפולחן הקלאסי. הרי שתי הדוגמאות העיקריות:

"שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעליי המון שיריך, וזמרת נבליך לא אשמע. ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן. הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בני ישראל?!" (עמוס ה' 21-24).

"למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים ודם פרים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו ליראות פניי – מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצרי? לא תוסיפו הביא מנחת-שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת, קרוא מקרא לא אוכל, אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא. ובפרשכם כפיכם, אעלים עיניי מכם, גם כי תרבו תפילה – אינני שומע, ידיכם דמים מלאו. רחצו היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה" (ישעיה א' 11-17, וראו גם שמואל א' ט"ו 22, ירמיה ז' 21-23, תהילים כ"ד 3-4).

בימים הרחוקים ההם, בהם נאמרו דברים אלה, לא היה קיים תחום אנושי שהיה משוחרר מכבלי הדת, לכן אין כלל אפשרות להעלות על הדעת, שאיש רוח היה מעז להציע מסרים מוסריים במקום מסרים דתיים; אבל ללא ספק יש בכתובים דלעיל שדרוג אדיר של המוסר – הוא איננו בלתי רלוונטי, כטענת ליבוביץ, ואיננו טפל לעבודת האל, אלא הוא עצמו נחשב לעבודת האל הראויה היחידה. עד כדי כך ראויה הייתה בעיניהם צורה זו של עבודת האל, עד כי התכחשו למסורת ארוכת השנים בדבר הפולחן הקלאסי (קורבנות, טקסים), מסורת המצויה אפילו במקורות העתיקים ביותר, אשר קובצו בתורה. עמוס (כפי שצוטט לעיל), וגם ירמיה (ז' 22) מתכחשים למסורת הזאת וטוענים שהאל לא ציווה על דבר עולה וזבח, וכי במשך ארבעים שנה במדבר בכלל לא הקריבו קורבנות.

אבל ללא ספק, פסוקים מן המין הזה, אשר שימשו היטב את בעלי תורת "התעודה", הם מיעוט שבמיעוט, וברוב המקרא ההיגדים המוסריים הם טפלים לחלוטין לצו העליון להישמע לאל ולעבוד אותו.

לפני שאמשיך באיבחון מעמדו של המוסר במקרא, אני חש חובה לציין שתי מגבלות שאני כבול בהן כמו בסד:

א. אינני יודע על קיומה של הגדרה כוללנית וקולעת למוסר, ומשום כך איאלץ להסתפק בתחליפים.

ב. אני בהכרח נאלץ לשפוט את מעמדו של המוסר המקראי על פי הלוך הרוח המוסרי של ימיי, הרחוקים כאלפיים וחמש מאות שנה מימיהם של מחברי התעודות אותן אני מבקר.

באשר למגבלה הראשונה, צריך לציין כי הגם ש"כל בר דעת" יודע למה מתכוונים כשמדברים על מוסר, מעשה מוסרי וכוונה מוסרית, הרי שבדרך הטבע, המושג חומק מכל ניסיון לאפיין אותו, וזאת משום שהוא איננו ניתן לכימות, ולכן ההמצאה האנושית הגאונית, המתמטיקה, עליה נוח להשתית בדיקה וניתוח – איננה רלוונטית לגביו; וגם המתודות המדעיות לא יצלחו לגביו, כי המדע עוסק, בדרך כלל בעובדות, במצוי, ואילו המוסר – עניינו הרצוי.

זאת אף זאת, מסתבר שגאוני עולם אמרו בנדון דברים מוזרים ביותר, שלא לומר מגוחכים ממש: סוקרטס, למשל, זיהה את הטוב עם הידע, לאמור – אדם איננו עושה את הטוב משום שהוא איננו יודע, אילו ידע – היה עושה ממילא את הטוב. והרי אין אדם בר-דעת היום שלא יטען שזה מופרך לחלוטין. אפלטון ואריסטו (ובעקבותיהם גם הגל) זיהו אדם טוב עם אזרח טוב, ושוב, צריך טונות של תמימות כדי להאמין בכך. הוגי הדעות של הזרם ההדוניסטי-אגואיסטי – אפיקורוס, הובס, שפינוזה, מיל, יום– מדברים על המוסר בכפיפה אחת עם ההנאה, והגדיל לעשות בנתם אשר קבע למוסר נוסחה מעוררת פלצות: מוסרי הוא מה שגורם לאושר והנאה למרבית בני האדם; לאמור, אם רובה של עיירה דרומית בארצות הברית תהיה מאושרת מלינץ' שהיא מבקשת לערוך בשחור עור – הרי שמדובר במעשה מוסרי!

לקאנט יש אמירה חשובה, הדורשת מהפרט להביט באנושיותו של הזולת כאל תכלית, ולא רק כאמצעי ("עשה פעולתך כך, שהאנושות, הן זו שבך והן זו שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית, ולעולם לא אמצעי בלבד"), אך העמדתו של הערך המוסרי על החובה כלפי חוק התבונה (כלומר, נטיות לב אינן יכולות להיות נביעה "חוקית" למעשה המוסרי) היא פרובלמאטית למדיי. אמרתו המפורסמת בדבר כלל הפעולה של הפרט והחוק הכללי ("עשה את מעשיך כך, שתוכל לרצות שהכלל שעל פיו אתה פועל ייהפך לחוק כללי") היא עוד יותר פרובלמאטית, כי לדוגמה, סביר להניח כי פאנאט מוסלמי שמתאבד בתוך המון של "כופרים", ירצה בהחלט שהכלל שעל פיו הוא פעל – ייהפך לחוק כללי, כלומר, שהכול יתאבדו למען הכחדת הכופרים, אשר כשלעצמם אינם נחשבים בעיניו ל"זולת" בשום צורה שהיא!

לא חסרות גם תורות פילוסופיות החותרות לייאש את מי שמייחל לנקודת אחיזה באיפיון הכוונה והמעשה המוסריים: הדטרמיניסטים טוענים טענה כבדת משקל – מאחר שכל התרחשות בטבע היא תוצאה הכרחית של התרחשויות שקדמו לה, הרי שמחשבותיו ומעשיו של אדם אינם יכולים לצאת מכלל זה – האדם הוא תלוי תורשה, חינוך והשפעת החברה, ולכן הוא כפוי לחשוב ולפעול בצורה מסוימת. לאדם יש אמנם תחושה של הכרעה חופשית – אך זו בהכרח אשלייה. גישה כזו היא, כמובן, בסיס לביטול האחריות המוסרית. הסופיסטים הצביעו על כך שהמוסר הוא תְלוי מוסכמות חברתיות ותפיסות סובייקטיביות של הפרט, מכאן שלא יכול להיווצר עיקרון אוניברסאלי למוסר, ובוודאי לא הגדרה מוסכמת. יש אסכולה המתנערת מבסיס החובה ומדברת על אינטואיציה כבסיס להכרת הטוב והרע. האסכולה האכסיסטנציאליסטית מבית מדרשם של היידגר ושל סארטר, משאירה את המשחר למאפייני המוסר מנוּער מכל אחיזה, שהרי לפי תורה זאת חירות האדם עומדת במרכז, ואין איש שיכול להכריע עבורו הכרעות מוסריות, וגם לא תיתכן תורה מוסרית אשר תלמד מה לעשות.

בסופו של דבר, שיטה אחת לא תצלח להגדרת הכוונה והמעשה המוסריים, כי כוונות ומעשים אלו חומקים מתבניות, בהתאם למקום, לזמן ולמצב. יחד עם זאת, "האדם הסביר" (והוא מתנתב, אבוי! אל האדם התרבותי המערבי) חש במעשה המוסרי, ויודע להבדיל בינו ובין המעשה הדתי: הקרבת קורבנות, תפילה, סגידה לפסל, נשיקת ספר ומזוזה, הכאה עד זוב דם בטקס אקסטאטי, חלוקת נדבות ליד קבר קדוש, התאבדות תוך פיצוץ חגורת נפץ בקהל של "כופרים" – הם מעשים דתיים, ואילו תרומה לחולה הנזקק להשתלת כליה, סיוע לניצולי רעידת אדמה, סיוע לרעבים, הצלת יהודים תוך סכנה נוראה בשואה – נחשבים למעשים מוסריים. אם נרכך מעט את הטענה הקטגורית של קאנט (הוא היה בוודאי מתנגד לכך "קטגורית"!), הרי שדבריו על האנושיות שבך ובזולת, המשמשת גם כתכלית, ולא רק כאמצעי, מתאימים בהחלט לכל המעשים המוסריים שהוזכרו לעיל ושאירעו אי פעם בהיסטוריה. אלא שלא ניתן להשתית הכול על "החובה" הקאנטיאנית, ומן הדין לחפוף בתוך ההגדרה גם את הספונטאניות הנדיבה מבית מדרשו של מאכס שלר, שהיא כל כך מאפיינת את המעשה האתי.

הוזכר לעיל, שאני, כמרבית האנשים, כבול בזמן, במקום ובמצבים – במקרה שלי – התרבות המערבית במאה העשרים והעשרים ואחת. בעקבות כך גם ניסחתי מעין תחליף להגדרה באשר למהותם של הכוונה והמעשה המוסריים, וכן הוזכר לעיל, שאין זה ממש הוגן שבכלי כזה אני הולך לבחון טקסט שהתחבר לפני אלפיים חמש מאות שנה בעולם דתי ופרימיטיווי למדיי; וכל זאת לא משום שהמעשה כשלעצמו מוצדק, אלא משום שיש בעולם היהודי של היום הסכמה די כללית (אם להשתמש במונח של אחד העם) על כך שהטקסטים ההם, בפרשנות מסוימת, מחייבים את כל היהודים לאורך הדורות, היום, ולנצח.

לא הייתי מעז לשפוט את מוסריותם של סעיפי הטאליו שבחוקי חמורבי, כשם שלא הייתי מעלה על הדעת לשפוט את מעשהו של אכילס בגופתו של הקטור בכתבי הומרוס – כי לשני הטקסטים האלה יש משמעות היסטורית וספרותית, ואינם מחייבים אף אדם "סביר" בתקופה שלנו. לעומת זאת, אינני יכול להפגין את אותו היחס "הארכיאולוגי" (שוב, מונח של אחד העם) כלפי חוק מקראי, אשר בפרשנות "הרבנית" מחייב אותי עד היום. מן הטעם הזה אינני יכול לגלות יחס אובסרבטיבי-אובייקטיבי כלפי מעשה של דמות מופת מקראית המסווג כ"ישר בעיני ה' ."

לאחר שתי ההתנצלויות דלעיל, אגש לעצם העניין:

המקרא גדוש בהיגדים מוסריים: ארבעה מתוך עשרת הדברות הם בוודאי שייכים לקטגוריה הזאת: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" "לא תחמוד" (שמות כ' 13-14, דברים ה' 17-8), ובגרסה של ספר דברים – גם הנימוק לשמירת השבת – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (שם, 14). התורה מחייבת משפט הוגן (שמות כ"ג 3, 8, דברים א' 17), דורשת נדיבות ורחמים כלפי דלים, כלפי היורדים מנכסיהם ונאלצים למכור אדמתם, או ללוות כסף; וכן כלפי גרים, אלמנות ויתומים (שמות כ"ב 21-23, 24-26, כ"ג 9-10; ויקרא י"ט 9-10; כ"ג 12, כ"ה 1-7, 20-22; דברים י' 17-18, ט"ו 1-6, 7-11, כ"ד 6, 10-13, 17-20, ל"א 10-13) התורה אוסרת ריבית – מרעך, לא מהנוכרי! – (שמות כ"ב 24, ויקרא כ"ה 25, דברים כ"ג 21), אוסרת הלנת שכר (ויקרא י"ט 13, דברים כ"ד 14-15); אוסרת שנאה ונטירה – שוב, כלפי בני עמך – (ויקרא י"ט 17-18), הונאה (שם, כ"ה 17, דברים כ"ח 13-16); דורשת להתרחק מהשקר (שמות כ"ג 7, ויקרא י"ט 11-12), להשיב אבידה (שמות כ"ג 4, דברים כ"ה 1-3), לאהוב את הרֵע, ואף את הגר (ויקרא י"ט 18, 33–34), לסייע לזקוק לעזרה (שמות כ"ג 5-6, ויקרא י"ט 16). יש בתורה אפילו ניצנים של צער בעלי חיים (שמות כ"ג 12, ויקרא כ"ב 28, דברים ה' 14, כ"ב 6-7, 10, כ"ה 49).

את התביעות המוסריות נמצא גם בנבואה ובמזמור. עמוס מונה לישראל בעיקר את חטאיהם המוסריים: "כה אמר ה': על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו – על מכרם בכסף דלים ואביון בעבור נעליים; השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו..." (עמוס, ב' 6-7); "...היאספו על הרי שומרון וראו מהומות רבות בתוכה, ועשוקים בקרבה... האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם" (שם, ג 9-10); "שמעו הדבר הזה פרות הבשן... העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהן, הביאה ונשתה" (שם, ד' 1; ראו גם ה' 11-12, ו' 4-6, ח' 5). תביעות מוסריות מצויות אצל ישעיה (א' 16-17), אצל מיכה (ו' 8), ירמיה (ז' 5-10, כ"ב 13, 15 -16), יחזקאל (כ"ב) וכן במזמורים שונים (ט"ו, כ"ד 4).

בשלושה מקומות במקרא נוצר הרושם שלמוסר יש אפילו מעמד עצמאי, ללא תלות בצווים האלוהיים:

בבראשית י"ח 23-33 מעז אברהם להתווכח עם האל ולדרוש ממנו כי ינהג בבני האדם בקנה מידה מוסרי: "האף תספה צדיק עם רשע?!" – למוסר כאן יש מעמד של קטגוריה עצמאית, שאיננה נגזרת ממידות האל.

ירמיה מעז פניו אל האל לשאול אותו מדוע העולם מתנהל שלא בצדק: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד?..." (ירמיה י"ב 1-2).

משורר ספר איוב מעז לפקפק אפילו בהנחה היסודית של ירמיה כי האל צדיק, והוא אומר במפורש: "ארץ ניתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, אם לא אפוא מי הוא" (איוב ט' 24) – כאן מוטלת אחריות מפורשת על האל למעשי העוול בעולם. למעשה, רוב שירתו של איוב הוא התרסה גדולה כנגד העוול המוסרי שנעשה לו ושנעשה כסדר בעולם, ואשר האחראי הבלעדי שלו הוא האל (שם, ז' 16, י' 2-3, , 15, ל"א 5 ואילך ועוד).

כפי שניתן להתרשם, למרות האמונה הבלתי מעורערת במציאות האל ובשלטונו בעולם, בשלושה מקומות אלה (ובעוד רסיסי פסוקים במקומות נוספים) מעז האדם תולעה להעמיד מול האל ערך אנושי, שהאל אמור לנהוג על פיו, וזה בהחלט הישג של ממש לרוח האדם שהיתה באותם ימים כפופה באורח מוחלט לאמונה.

צווים מוסריים ולבטים מוסריים ניתן למצוא במקרא למכביר, אך אלה אינם הופכים אותו לספר בעל מסר מוסרי, כי אפילו שלושת המאמינים האמיצים האלה המבקשים "לשפוט" את האל בקנה מידה אנושי – גם הם כפופים באורח מוחלט להכרעה הדתית העומדת מעל המוסר. זאת אף זאת, במקומות המפתח של האמונה הישראלית הבאה לידי ביטוי במקרא, ממוקם המוסר בדרגה נמוכה לאין ערוך ביחס לצו הדתי. בעשרת הדברות מופיעים הצווים המוסריים, שהזכרתי לעיל, אחרי הצווים הדתיים, וזה כמובן, איננו מקרי – הכתוב מקדים את חובת האדם כלפי האל לחובתו כלפי האדם.

משתמע מכאן שאמנם בעשרת הדברות יש צו שאסור לרצוח, אך למען האמונה – לא רק שמותר לרצוח, אלא שגם חובה לעשות כן. על עממי כנען מצטווים בני ישראל – "לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם – החתי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – כאשר ציווך ה' אלוניך; למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם" (דברים כ' 16-18). כלומר, החטא לאלוהים במקרה זה הוא באי השמדת העממים האלה מזקן ועד טף.

על עממי כנען, הנדונים להשמדה, מוסיפה התורה את עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק... והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך... תמחה את זכר עמלק מחת השמיים" (דברים כ"ה 17-19, וראו גם שמות י"ז 14-16).

שאול, המלך הראשון לישראל, מצטווה על ידי שמואל, שליח האל, כדלקמן: "...לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו 3). כיוון ששאול לא הקפיד לגמרי עם הצו הברברי הזה, האל מסיר אותו מהמלוכה (שם, 9-26).

התורה מחייבת להמית עובד עבודה זרה (שמות כ"ב 19, דברים י"ז 2-7), והעיר הנידחת, כלומר, עיר שכולה עובדת אלוהים אחרים, חובה להשמיד עד היסוד (דברים י"ג 13-19). חובה להרוג את הנביא לעבודה זרה ואת המסית לעבודה זרה, ואפילו מדובר באחיך, בבנך או באשת חיקך (שם, 2-12). בכלל מחייבת החוקה המקראית עונש מוות כמעט על כל עבירה: על נביא שקר (דברים י"ח 20), על נוקב שם ה' (ויקרא כ"ד 16; ראו גם שמות כ"ב 27), על מחלל שבת (שמות ל"א 14, ל"ב 2, במדבר ט"ו 32-36), על מכה ומקלל הורים ( שמות כ"א 15, 17; ויקרא כ' 9, דברים כ"ז 16), על בן סורר ומורה (דברים כ"א 18-21), על נואפים (ויקרא כ' 10, דברים כ"ב 22), על כלה שלא נמצאו לה בתולים (שם, 20-21), על משכב עם אישה דווה (ויקרא כ' 18; ראו גם דברים כ"ז 20-23) ועל עוד "עבירות" רבות. יוצא שהחוקה המקראית מחייבת רצח (ברברי לחלוטין – על הרוב, סקילה באבנים), שהרי איך נכנה היום הריגת אישה מטעם הרשות משום שלא נמצאו לה בתולים, או השמדתם של בני אדם משום אמונתם?

האל מציג את עצמו בפני עם ישראל כבעל מידות לא מוסריות: "...אנוכי ה' אלוהיך, אל קנא, פוקד עוון על אבות, על בנים, על שילשים ועל ריבעים לשונאיי" (שמות כ' 5; ראו גם ל"ד 7). מידה זו של קנאה ונטירה (עד דור רביעי!) – מלבד היותה בלתי מוסרית (מה אשם הנין על חטאי אביו-זקנו?!) – היא גם הורסת את אושיות הדת: מה טעם ישמור הנין על מצוות ה', אם גורלו נחרץ עוד לפני לידתו של סבו?! זאת אף זאת, האל לא רק מצווה את מאמיניו לרצוח, אלא שהוא עצמו מתהדר בדם שהוא שופך: "אשכיר חיציי מדם, וחרבי תאכל בשר" (דברים ל"ב 42), "חרב לה' מלאה דם, הודשנה מחלב, מדם כרים עתודים, מחלב כליות אילים, כי זבח לה' בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום" (ישעיה ל"ד 6), "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה... ויז נצחם על בגדיי וכל מלבושיי אגאלתי" (שם, ס"ג 1-3), "...והמתי מחמדי בטנם" (הושע ט' 16; ראו שם י"ד 1, נחום ג' 10, איכה ב' 20, צפניה א' 7, תהילים ס"ח 22-24, שם ק"י 5-7 ועוד).

סמלה של האמונה הישראלית היא העקידה, אותה מזכיר המאמין בתפילותיו כדי לזכות ברחמי שמיים. בעקידה באה לידי ביטוי אי המוסריות של האמונה הישראלית: אברהם, המאמין הראשון באמונת הייחוד, נדרש להקריב את בנו על מזבח אמונתו, והוא נשמע לצו האלוהי מבלי להתריס ומבלי להביע רתיעה או פקפוק (בראשית כ"ב). הכתוב "מרגיע" את הקורא בציינו שמדובר בניסיון שמנסה האל את המאמין (שם, 1), אך אין זה גורע מחוסר המוסריות של הצו. אדרבה, זה הופך אותו ליותר אכזרי: יושב לו האל בשמיים ומעמיד את מאמינו היחיד בניסיון מבהיל, כאילו בני האדם אינם אלא כלים בלוח המשחקים של האל. על המעשה המזוויע הזה, שבו אב לוקח את בנו, עוקד אותו ומוכן לשחוט אותו ולשרוף אותו באש על מזבח אמונתו – זכה אברהם להערכה אלוהית עילאית (שם, 15-18). כלומר, כדי להיחשב מאמין מעולה, חייב אדם לרדת לרמת מוסר של מפלצת!

סיפור המסגרת של ספר איוב מזמן לנו סיטואציה דומה: האל "פותח פה לשטן", ולמען משחק של יוקרה (האל במקרא מאוד פגיע ליוקרתו – ראו לדוגמה, מלכים א' כ' 23, 28) מטיל על איוב, המאמין הישר והתם אסונות נוראים בזה אחר זה: משמיד את רכושו, הורג את ילדיו ומכה אותו בשחין. לאחר שאיוב עמד בניסיון, הוסיף לו האל שנות חיים, ונתן לו ילדים חדשים (איוב א'-ב', מ"ב 10-17). לנגד עינינו מתפרשות אורחות אלוהיות מבהילות: לסבלו של האדם, שהוא לוז ההיבט המוסרי (מבט אל הזולת כאל תכלית לעצמו!) אין שום משמעות כשמדובר באמונה. צו האל מבטל כל התייחסות לסבל האדם.

נדבך אחר במסר הבלתי מוסרי של המקרא הוא הקביעה שעם ישראל הוא עם סגולה, נבחר מכל העמים, עליה הרחבתי את הדיבור לעיל. ההעדפה הבלתי הוגנת הזאת מימי קין והבל, דרך יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו, גרמה לאסונות גדולים, כאשר על פי האמונה הישראלית, מי שמנתב אותה, ומשום כך – האשם העיקרי (כטענתו של א' ב' יהושע) הוא האל בכבודו ובעצמו. בחירת עם ישראל – משמעה דחייה של עמים אחרים, הכוללת השמדה במקרה הרע, ואפלייה (ל"נוכרי תשיך" – דברים כ"ג 20-21; "מהם תקנו עבד ואמה" – ויקרא כ"ה 44) במקרה "הטוב". הספרות הרבנית שהקהתה כמה חוקים ברבריים של המקרא (בעיקר צמצמה עד למינימום את עונש המוות), הרי שבנושא הזה היא אף הקצינה אל מעבר לתביעותיו. "ואהבת לרעך כמוך" – מפרש הרמב"ם – רעך מבני ישראל שאיננו רשע (הלכות דעות פרק ו' הלכה ג'). בזמן שיד ישראל תקיפה אסור לתת צדקה לעניי הגויים, ואסור לקבל מהם צדקה (בבא בתרא דף י' ע"ב; רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק י', הלכה ה'-ו'). מובן שאין להחזיר אבידה לנוכרי (סנהדרין דף ע"ו, ע"ב), ומי שמלווה לגוי ללא ריבית – עובר עבירה (רמב"ם הלכות מלווה ולווה, פרק ה', הלכה א'); ואפילו המצווה לאהוב את הגר (דברים י' 19) מקבלת בספרות הרבנית תפנית מתבדלת: במקרא הרי אין זכר לטקס הגיור, והגר הוא תושב נוכרי, כלומר, גר תושב. הרמב"ם מצמצם את הצו לאהוב את הגר – לגר צדק בלבד (רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה ר"ז).

ונחזור, כמובטח, לישעיהו ליבוביץ, שהוא בעיניי מאמין ללא אלוהים, והמשתית את האמונה על קיום מצוות בלבד, ללא נפקא מינה אם האל קיים בכלל. ובכן, הוא נתן דעתו על מעמדו הנחות של המוסר במקרא ובספרות הרבנית, וזאת הסיבה, לטעמי, שהכריז מלחמת חורמה על המוסר, על הדוגלים במוסר, ועוד יותר על מי שמשתית את יהדותו על "המוסר היהודי". בעיני ליבוביץ, המוסר כערך בפני עצמו הוא קטגוריה אתיאיסטית, אנרכיסטית, פציפיסטית וקוסמופוליטית מובהקת. אדם מוסרי הוא מי ששם את האדם במקום האל. התורה, לדעתו, איננה פונה לעולם למצפון האנושי, החשוד כביטוי לעבודה זרה, ובתור שכזה הוא מרד במלכות שמיים. המצפון שווה ערך ליצר הרע (ראו מראי מקום ודיון בעניין בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993, ע' 33-49).

ליבוביץ איננו מוכן לאפשר לעובדות לקלקל לו את התיאוריה. שפע הכתובים התובעים התנהגות מוסרית מטעמים אנושיים, שרק את קצתם הבאתי לעיל, מוכיח בעליל שאין לתיאוריה של ליבוביץ על מה לסמוך. זאת ועוד, הרעיון הליבוביצי לייחס לתביעה המוסרית תווית דתית, שכביכול איש המוסר עובד את האדם במקום את האל, הוא רעיון מגוחך, אם לא גרוע מזה, שהרי באמת, מה עניין עבודה (במובן פולחן דתי), כשמדובר בכוונה ובמעשה המוסריים?. כאמור, תביעות מוסריות מצויות במקרא בשפע, אלא שמעמדן ביחס לתביעות הדתיות הקשות, ולעיתים מבהילות, הוא נחות ביותר, וליבוביץ, המבכר את האמונה "לשמה", שלא על מנת לקבל שכר, בוחר בצו הדתי הברברי, ודוחה את התביעה המוסרית כבלתי רלוונטית לדת, ואפילו כמזיקה לה.

לא צריך להיבהל מליבוביץ – למרות השכלתו החובקת עולם, ולמרות בקיאותו בעולם היהדות – אין לו כל סמכות לקבוע איזה מסר חייב היהודי לשאוב מספרי המקרא. המקרא הוא נכס חשוב של עם ישראל ושל העולם המערבי כולו, לכן שרוי ליהודי החדש, זה שאיננו מקיים מצוות, וגם איננו מוצא כל טעם בקיום מצוות, ללקט את התביעות המוסריות שבו ולהישען עליהן. יחד עם זאת, אין הוא יכול להתעלם מכך שבשורת "השלם" (כלומר המקרא כולו) היא שונה מהפרטים המלוקטים, והיא בלתי מוסרית בעליל משום התביעה הדתית הבלתי מתפשרת שבו.

משה גרנות הוא מחברם של הספרים: "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי-תמוז, 1986; "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", מודן 1993, "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996; "שיחות עם חוזר בתשובה", עם חופשי, 1999.

* * *

חברים יקרים, למרות החיים הטובים שאותם חי חלק גדול, חלק גדול מאוד מכם, כדאי לכם לזכור – מדינת ישראל עדיין נלחמת על חייה יום-יום בדם חייליה ואזרחיה!

* * *

משה גנן

ראיון עם שרית שץ, עורכת ויוזמת כתב העת האינטרנטי "עיין ערך שירה"

נערך ב-4.6.2008 בקיבוץ שריד

בסככה קרירה, לפני חדרה בקיבוץ, רִאֲיַנּוּ את עורכת כתב העת לשירה: "עיין ערך אהבה" – הירחון המקוון היחיד לשירה והנפוץ ביותר באינטרנט. אנו שואלים: "מי העלה את רעיון כתב העת, ומי היה יוזמו ומחוללו?"

כתב העת "עיין ערך שירה" הנו ירחון מקוון, ראשון מסוגו בארץ, הנשלח לכל דורש באמצעות הדואר האלקטרוני. הוא מהווה דרך באמצעותה אני עושָה למען הפצת השירה בקרב קהלים נרחבים. החזון שהניע את יוזמת "החוג לשוחרי שירה", מטעמו יוצא העיתון, צמח מאהבת השירה ומן האמונה כי ניתן להשיב לשירה ולפואטיקה את עטרתן וכי ניתן להפיץ אמנות זו בקרב הקהל הרחב.

[העורכת שכחה לציין את מה שכתבה לי בשעתו במפורש, שהיא הושפעה מן הרעיון ומן הדרך שלי ב"חדשות בן עזר" והלכה בעקבותיי וכי גם עזרתי לה לפרסם את גיליונותיה הראשונים בתפוצת "חדשות בן עזר". – אב"ע]

מי הם קוראיך?

 אנשים המורגלים בקריאת שירה – וגם כאלה שלא: אלה המדירים ממנה את עיניהם. אני מקבלת תגובות רבות ובקשות רבות להצטרף לרשימת המנויים בספריית החוג לשוחרי שירה – לעיתון יש תהודה, והמשוב מן הקוראים מחזק אותי להמשיך בדרך זו.

מי הקוראים? ניתן לסכם את התשובה לשאלה מי הקוראים בפשטות: משוררים קוראים את שירי רעיהם, סתם אוהבי שירה הנהנים מלשון השירה ואפשרויות ההבעה בה, וחשוב אולי לא פחות, אנשים שאינם קוראים שירה בדרך כלל, אך מפתחים סקרנות ואף אהבה אליה, תוך מפגש עם החומרים השונים של החוג לשוחרי שירה. קבוצה נוספת הם ילדים ובני נוער. באתר קיים מדף מיוחד למצגות ילדים היושבים עם הורים וסבים מול המחשב ומבלים יחדיו זמן איכות בקריאת שירה הנבחרת בקפידה ובתשומת לב רבה. הרעיון המנחה מעבר להנאה הרגעית בעיסוק איכותי, לפתח בקרב ילדים כבר מגיל צעיר "נגישות" לשירה והיכרות עם שפת שירה בעברית טובה.

מי עומד מאחורי הוצאת החוברת לאור כלכלית?

פעילות החוג לשוחרי שירה – שמטעמה הפרסום – מתרחשת בחלל וירטואלי ומחוצה לו והיא ניתנת כשירות לקהל רחב, בהתנדבות ומתוך אמונה בחזון, ללא כל מטרת רווח. קיימות כמובן גם הוצאות כספיות והן עליי, כגון: מנוי בנקדן של מלינגו. ניסיתי לעניין גורמים שונים בעזרה בתרומה למימון הנקדן (אשר איננו זול, אך כלי עבודה הכרחי), אך טרם נעניתי בחיוב. דבר זה כמובן איננו עומד כמכשול להמשיך במיזם. אך כל מי שמבקש לתרום למפעל – יבוא על הברכה. הוא יתקבל בזרועות פתוחות.

הערת המראיין: אֲנִי מַצִּיעַ לָעוֹרֶכֶת לְהִתְעַנְיֵן בַּנַּקְדָן שֶׁל צְבִיקָה בֶּרְקוֹבִיץ, שֶׁכְּתָבְתּוֹ לְהַלָּן. זֶה נַקְדָן מְהֵימָן וְטוֹב (אֲשֶׁר אָמְנָם אֵינֶנּוּ מוֹנֵעַ אֶת הַצֹּרֶךְ בָּעֲבוֹדָה, הֵן מִפְּאַת שֶׁמִּלוֹנוֹ זָקוּק לְהַשְׁלָמוֹת, – בְּעִבְרִית מִלִּים בְּמִסְפָּר אֵינְסוֹפִי – הֵן מִפְּאַת רִבּוּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַנִּקּוּד שֶׁל מִלָּה אַחַת, כְּגוֹן הַמִּלָּה "דבר" (לַדֻּגְמָא: דַּבֵּר דָּבָר דְּבַר דֶבֶר ועוד).

בניקוד המשפט שלעיל השתמשנו בנקדן הנ"ל (ובידיעותינו בניקוד, כמובן, לצורך ההשלמות: אך אין נקדן בלא צורך בכך). מחיר התוכנה היה לאחרונה 200 ₪, אך ייתכן ויקבעו מחיר אחר: עם זאת, זו היא רק הוצאה חד-פעמית. כתובת הדואר האלקטרוני של אורית וצביקה ברקוביץ היא: zberkov1@bezeqint.net

 מה היו הצעדים הראשונים בהוצאת העיתון?

הרעיון צמח על רקע צורך אישי. לאחר שבר בחוליה בגב וניתוח בעקבותיו, לקיתי במחלה כרונית הגורמת לי נכות ומרתקת אותי לביתי. חיי הושפעו על ידי המחלה. חלו בהם שינויי סדרי בראשית. נאלצתי להפסיק לעסוק בעבודתי הקודמת כאחות (ניהלתי שתי מרפאות כפריות באזור מגוריי) ולאחר שהסתגלתי לרעיון שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, חיפשתי לעצמי עיסוק שיהווה עבורי אתגר וייצוק משמעות חדשה אל חיי.

המראיין: נראה כי "הודות" למחלתך עלו בך כוחות חיים חדשים, כך שעלה בידיך לא להתרושש אלא אדרבא, להתעשת ולהתעשר רוחנית. ומה עלה ליוזמתך אחר כך?

בעזרת אנשים טובים, עזרה טכנית בעיקרה, יצרתי את הפעילות הראשונה. זו החלה לפני כשלוש שנים, במפגשים ייחודיים, שנערכו, ועדיין נערכים, בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. מפגשים אלה מיועדים לקריאת שירה של משוררים מהארץ ומהעולם, בני כל התרבויות והזמנים. בנוסף לכך היוו מפגשי החוג במה לכותבים שבינינו שירה.

בין מי ומי מופץ העיתון? מי מקבל אותו ואיך את משיגה את כתובות הנמענים?

העיתון מופץ לכל דורש. יש מנויים מכל קצוות הארץ וממדינות רבות מעבר לים: פינלנד, צרפת, ארגנטינה, צרפת, אירלנד, ניו זילנד, דרום אפריקה וכמובן ארצות הברית, ועוד. גיליונו הראשון של כתב העת יצא לחלל הווירטואלי, לאחר שהיו כבר מנויים רבים בספרית המצגות של החוג לשוחרי שירה. זו היתה הקבוצה הראשונית אשר קיבלה את כתב העת הראשון. לאחר מכן כמובן הצטרפו רבים בדרך של חבר מביא חבר, או באקראי, דרך החשיפה לאתר של החוג לשוחרי שירה. יש לזכור שהחומרים של החוג "מסתובבים" באינטרנט, כך שקשה לאמוד את המספר המדויק של הנחשפים להם. המעניין הוא שבאינטרנט מספר הקוראים איננו מוגבל. אני משערת, שאנו מדברים על 10,000 קוראים ומעלה של העיתון, (תוך שחבר מביא חבר), עם כ-2600 מנויים רשומים במאגר הכתובות אליהם העיתון נשלח מדי חודש. קהל הקוראים בא משכבות אוכלוסיה שונות, גברים ונשים, מבוגרים ונוער.

אמרת – נוער? יש לעיתון מגמות חינוכיות?

 חינוכית, לא במובן הדידקטי – "המורתי", אלא יותר פתיחת שער דרכו יוכל כל מי שמעוניין בכך להתקרב אל השירה. מטרה חשובה של המיזם היא הפצת השירה בקרב ילדים ובני נוער. ראוי לדעתי לדאוג להרחבת אופקיהם, עולמם, ולחבר אותם אל המילה ואל שפת השירה. גם כאן – יזמנו ירחון לשירה לבני נוער יוצרים בשם "נדודי שירה": אמנם מפעל זה נמצא עדין בחיתוליו, אך אף הוא מוכן לצאת לדרך.

באיזו תדירות כתב העת מופיע? איך את מספיקה לערוך ולשלוח לבדך? האם את עובדת על העיתון לבד?

כיום, בשל בריאותי, המצרך העומד לרשותי כמעט ללא הגבלה, הוא זמן. תדירות כתב העת היא אחת לחודש. מי שהחל איתי את הדרך הוא דודי בן עמי מקצרין, והוא עדיין יד ימיני הנאמנה מאוד. עם חלוף הזמן הצטרפו חברים נוספים לעשייה, הן בכתיבה, הן בעריכה ובהגהות: וכך נולד ירחון השירה ששמו בישראל "עין ערך שירה". חברים נפלאים אלה הם אריאל סימקין מירושלים ועודד פלד המשורר. את שניהם לא הכרתי קודם, אך הם הצטרפו והתנדבו לסייע לי ככל אשר יידרש וככל יכולתם.

עיתונים שונים נוהגים לערוך ערבי ספרות ביוזמתם. האם גם "עין ערך שירה" נוהג כך?

כפי שאמרתי קודם לכן, מפגשים כאלה נערכים כבר שלוש שנים. במהלכם הספקנו לפגוש משוררים רבים מן הארץ והעולם וכן להכיר שירה בעלת מאפיינים תרבותיים מובהקים, כמו שירת אפריקה – שירה נפלאה ולא די מוכרת בארץ.

תארי נא מהלך ערב כזה? מי ומי הבאים? האם רק מהמשקים הסמוכים? האם המשק מארח?

לקיבוץ אין כל קשר לפעילויות של החוג לשוחרי שירה. היוזמה היא יוזמה פרטית שלי. הקיבוץ אכן מספק את המקום, אך אני משלמת על כך דמי שימוש טבין ותקילין. בקיבוץ המשתנה של היום אין מקום לעצמאי, העובד לפרנסתו – פרי לאנס. כוונתי לומר כי אם המשק, בהיותי חברה וותיקה וכתוצאה מסידור סוציאלי הנהוג בכל המשקים – דואג לצרכיי הבסיסיים, אין הוא מוכן לקיים פעילות חופשית של חבר ללא רווח, על חשבונו. אדם יכול להיות עצמאי בכל תחום עשייה רק על חשבונו הוא. הרי למשק – וגם לי, כאמור – אין מכך כל רווח.

לגבי שאלתך, מי הם הבאים: מגיעים אנשים מכל חלקי הארץ – החל מקצרין שבצפון, עד מושב ערוגות שבדרום. בעבר נערכו מפגשים אלה אחת לחודש, אך בשל בעיית הריחוק הגיאוגרפי של שריד, מתקיימים מפגשים אלה כיום אחת לחודשיים.

מפגש כזה משלב את כלל האמנויות באמצעות מצגת המלווה אותו לכל אורכו: מוסיקה, אמנות ויזואלית וכמובן אמנות המילה הכתובה. השירים נקראים הן על ידי, הן על ידי המשתתפים והן על ידי נורית נוי-מאיר מהרדוף, המתמחה באמנות הדיבור והקריאה. לשמוע אותה קוראת שירים זו חוויה אמיתית. הערב מחולק לשני חלקים. בחלקו הראשון קוראים שירים של המשורר הנבחר. ניתנת אפשרות למשתתפים להגיב, לומר את תחושותיהם, או כל דבר העולה על דעתם, ביחס לשירים או למשורר עצמו, אשר את הביוגרפיה שלו אני מביאה בפירוט רב. לאחר מכן יש הפסקה. מוגשת ארוחת ערב כפרית, במהלכה לומדים האנשים להכיר זה את זה ברמה האישית. החלק השני מוקדש לקריאת שירי המשתתפים המעוניינים בכך.

מה הם עקרונות עריכת כתב העת? (מלבד ההצהרה כי אין מתפרסמים בו אלא השירים הטובים ביותר?) תוכלי לצטט כמה משמות המשתתפים בחוברת?

העיקרון הראשון כמובן, כמו כל כתב עת, הוא לפרסם חומרים הנתפסים על ידינו כטובים ואיכותיים. לכל אחד מחברי המערכת יש זכות להביע את דעתו על חומרים אלה ואחרים. אני כעורכת משתדלת להיות מאוד קשובה לכך. יתרון גדול יש בעובדה שאנחנו לא מכירים את האנשים באופן אישי, כך שכמעט ולא קיימת הטייה לכיוון של העדפות לא ענייניות. עקרון שני הוא הגיוון והרצון להביא בפני קהל הקוראים משוררים חדשים לצד ותיקים ולאפשר במה ראשונית וקרש קפיצה לכותבים טובים ולהביא את יצירותיהם בפני קהל. אנו משתדלים להביא בכל חוברת מגוון של כותבים – מוכרים ופחות מוכרים. אנו מפרסמים שירת מקור, מקפידים מאוד לגבי בחירת שירה מתורגמת ותרגום, ועושים את המירב שבמאמרים יהיה משום חידוש, רעננות וחומר שיש בו משום הרחבת האופקים.

 הרי ידוע כי כתב עת באינטרנט מחולק לקוראים חינם, ואין הוא עולה כהדפסת חוברות נייר – ואף על פי כן הרי בלא כלום אי אפשר. המחשב – השקעה ראשונית – עולה דמים מרובים, כמובן, אך כן עושות כולן: התוכנות המתקדמות בהן את משתמשת, שעות העבודה, שהן על חשבון עבודתך בקיבוץ, החשמל ועוד. התוכלי לפרט?

 כפי שציינתי קודם – כל ההוצאות עליי. אם יש מתנדבים לתרום, אשמח.

האם הקיבוץ תומך במפעלך? האם חברי המשק שלך תורמים משהו – רוחנית, או אחרת – למפעל?

כפי שציינתי קודם, העובדה שאני חברת קיבוץ, איננה הופכת את הקיבוץ לשותף. היוזמה, העשייה, בניית ותחזוקת האתר, ספריית המצגות, ההפצה, תכתובת עם קוראים – הכול נעשה על ידי. והחשוב אולי מכל, כפי שאני מאמינה שאני תורמת, אני נתרמת לא פחות מכך ואולי אף יותר.

השתדלנו לקצר בשאלותינו ולהצטמצם בעיקר – ואף על פי כן – כנהוג בראיונות – נוסיף את השאלה הבלתי נמנעת: איזו שאלה, לדעתך, לא שאלנו ותשובתך עליה עמך?

כל מה שאני מבקשת להוסיף הוא כי המיזם אכן מבוסס על טהרת הרצון הטוב ואהבת השירה. מטרתו על כל מרכיביו אכן חינוכית-תרבותית. על כן אני חושבת כי נתת לנו כאן הזדמנות נאותה לפנות לכל מי שמוצא עניין בשירה או מעוניין לטעום מטעמה, להצטרף לחוג לשוחרי שירה וליצור עמנו חוג-מעגל של אוהבי שירה אשר ילך ויתרחב עוד.

למעונינים: כתובת הדואר האלקטרוני של שרית שץ היא: saritsz@netvision.net.il

* * *

אריה דרוקמן

500 מיליארד שקלים! – של מי?

אומדים את הסכומים שצבר הציבור בחסכונות למיניהם של קופות גמל וקרנות השתלמות ועוד תוכניות שונות לעת משבר ב-500 מיליארד שקל. מיספר דמיוני. קשה לומר על הישראלי שהוא חי את ההווה. הסכום בו נקבתי הינו סכום נכבד מאוד לאוכלוסייה הגרה בישראל. ניכר שאחוז החיסכון של הפרט בישראל – גבוה.

על רקע נתונים אלה, החליטה ועדת בכר לעשות רפורמה בשוק ההון. תמצית הרפורמה, בעיניים שלי, העברת סכום הכסף הענק מהבנקים, בו שכן לבטח, לחברות השקעה ולתאגידים שינהלו אותו, למען הציבור, ביעילות, בשקיפות, עם הרבה שירות ומקצועיות. עד כאן הכוונות הטובות.

שאלו את הציבור? כמובן שלא. לו היה אחד הבנקים מוציא סכום מצער מלקוחותיו
ללא רשות, היתה מתעוררת מיד מלחמת עולם ציבורית בה היה נוטלים חלק חכי"ם, אנשי ציבור, עיתונאים. אבל ככל שהסכומים גבוהים יותר, התגובה מינורית יותר. זהו חוק המיספרים הגדולים. פרופ' פרקינסון כתב על כך ספר מפורסם לפני יובל שנים. כולם מתווכחים על 100 שקל. כי כולם מבינים את הסכום. איש לא מתווכח על מיליארד שקל. ודאי לא על 500 מיליארד. היש מישהו שמבין כמה אפסים ישנם במספר הזה בכלל ?!

החברות שניצבו בתור לרכוש את קופות הגמל, קרנות ההשתלמות ושאר החסכונות
של הציבור ראו מיד את הפוטנציאל הגלום בשינוי. הן משקיעות סכום חד פעמי של
ממון ורוכשות אמצעי קבוע להכנסת כספים לזמן אינסופי. אולי אתם לא קולטים זאת ברגע הראשון והעשירי. אבל הן מתורגלות באיתור הזדמנויות. זהו רישיון לעשיית כסף. הנה ההמחשה.

עד "פרוץ" הרפורמה, קופות הגמל נוהלו בבנק אחד, גדול או קטן. העלות השנתית לכל חוסך מינימאלית. התשואה השנתית – לא מי יודע מה. מעט יותר מהתשואה על פק"ל – פיקדון כספי נושא ריבית נמוכה לתקופה קצובה. הרווח העיקרי מהקופה היה הפטור ממס (על חלק מהכספים המושקעים ועל הרווחים) שהוענק למתמידים בחיסכון במשך X שנים. חלק ניכר מהציבור הפרטי חוסך בצורה כזו את כספו במשך עשרות שנים.

ברפורמה, שנעשתה על ידי מביני דבר, הועבר הכסף (ללא רשות הבעלים) לחברה שהחוסך איננו מכיר וגם לא יכיר. מעולם לא שוחח עם נפש חיה (לא עם משיבון) בין כתליה. בחלק ניכר מהמקרים נטלה החברה את כספי החיסכון והשקיעה חלק מהותי ממנו בשוק ההון. לעיתים, במניות ובאופציות. החוסך, שהיה בטוח כי כספו מנוהל באופן סולידי, נקלע לפתע לעין הסערה של שוק ההון. מעולם לא רצה בכך בחלק זה של כספו. איש גם לא נועץ עימו. תחרות גדולה ניטשה בין החברות החדשות. אחדות מהן ניסו כמיטב יכולתן להעלות את רווחי הכספים. לעיתים הצליחו ולעיתים לא הצליחו. היו גם קופות שהחלו להפסיד את כספי החוסכים. חוסכים שהוסיפו בכל חודש אלפי שקלים לקופת הגמל שלהם ראו כיצד הסכום הנצבר של הקופה הפרטית שלהם הולך ומצטמק, למרות ההפקדות החודשיות – הולך ונסוג לרמת סכום שהיתה בקופה 4 חודשים לאחור, 6 חודשים לאחור – ובכל אותה תקופה רשאית החברה, ללא קשר להצלחתה, לגבות מהמרוויח וגם מהמפסיד את עמלת הניהול שלה. אחוז העמלה השתנה גם הוא. לעיתים הוכפל לעומת הרמה שהייתה לפני הרפורמה.

בצר לנו, פנינו למביני דבר. תחילה ליועצים תיאורטיים שדיקלמו לנו כל מיני סיסמאות כלליות (גם אנחנו קראנו את אותו ספר עם אותן הסיסמאות). אחר כך פנינו למשרדי הממונה על שוק ההון (שם הוכרזנו כטרדנים), ולבסוף לעיתונאים הנוהגים להטיף בשער בכל שבוע בעיתונים הכלכליים. שם נתבקשנו בעדינות מנומסת לחדול מטענותינו חסרות השחר. התשובות היו אחידות. זוהי רפורמה חשובה. מטרתה לגרום לכל אזרח להגיע לרמת פנסיה מינימאלית. כל אזרח יכול לעיין בטבלה של סיכונים ותשואות באתר של משרד האוצר. אחד מ-GOV האריות. ובמידה שלא שבענו נחת מאחת הקופות, אנו רשאים לעבור לקופה אחרת. לבנק הידוע לנו – אסור לחזור. חלילה. מוטב ללכת בארץ לא זרועה ומלאת אי-ודאות. אנו חווים קורס בהישרדות פיננסית. אוי איזו רפורמה מצחיקה.

האמת היא, שאינני מצפה לשום דבר רציונאלי מהממשלה הזו. גם לא מקודמתה. אינני מכיר ולו גם משרד ממשלתי אחד שאיננו עסוק בעיסוקים שאינם מועילים לציבור. הדיבורים רבים. המעשים, מתחת לממוצע. רפורמה הם יודעים להתחיל. לנהל אותה – ממש לא. ככה התנהלה מלחמת לבנון השנייה. לפני. במהלך, ושנתיים אחריה. כך מנוהל העוני בישראל. מערכת החינוך בישראל, משטרת ישראל, הטיפול בנפגעי הנאצים. כך מנוהלת מלחמת שבע השנים בשדרות ובישובים של אזור עוטף עזה. כך פינו את המתנחלים מרצועת עזה ועד כה לא הצליחו ליישב אותם. וכך גם מנוהלת הרפורמה בשוק ההון.

הנה שלוש שאלות פרקטיות לממונה על הרפורמה בשוק ההון:

האם זה הגיוני לאפשר לחברות שלא התנסו בניהול מאגר כספים כה גדול לנווט את ההשקעות של 500 מיליארד שקלים? אולי היה צורך לדרוש דרישות יסוד מהחברות ומהמנהלים שלהן ולבדוק בזמן אמיתי את אופן ההשקעות שלהן ולא בדיעבד, לאחר שהתברר כי חלק מהקופות ספגו הפסדים חודשיים של עד 8%?

האם בעת המעבר הכפוי של הכספים של קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, לא היה צריך להתנות את העברתם למסלול של השקעה סולידית באג"ח ממשלתיות או מלוות מדינה? אם אחד מבעלי קופות הגמל מעוניין במסלול הרפתקני יותר, יואיל נא לבקש זאת באופן מפורש מבית ההשקעות. האם אין זה מהלך סביר?

מדוע דמי הניהול התקופתיים הנגבים מהלקוחות ומעודכנים מדי פעם כלפי מעלה, אינם קשורים ברמת התשואה בפועל שמשיג בית ההשקעות על השקעתו בכספי הקופה. לדוגמא, רמת הבסיס תהיה אותה רמת דמי ניהול ששילם הלקוח בבנק. אם בית ההשקעות יצליח להשיג בתקופה נתונה 5% תשואה, יקבל 0.5% תוספת לאותה תקופה. השיג 10% – יקבל בהתאמה 1%. ממש כמו שיטת הבונוסים הרווחת בהרבה מקומות: אם הצלחת, תקבל אחוז מוסכם מההצלחה. לא הצלחת, היתה שנה לא טובה, תקבל את סף המינימום. האם שיטה מוצעת כזו איננה סבירה? יש להשגיח בשבע עיניים על כל מי שמטפל ומשקיע בכספם של אחרים וגוזר קופון שמן מהקופה, בין אם הצליח ובין אם נכשל. חוששני שהממונה על שוק ההון איננו נוהג כך, ולכן הוא נחשב בעיניי לעוד עובר אורח במשרד האוצר שמשתמש ללא רשות בכספים שלי כדי להיחשב לרפורמאטור.

* * *

לאהוד שלום,

אני מברך את מזלי הטוב שבגלל קניית דירה חדשה בחיפה נפטרתי לפני כשנתיים ממירב חסכונותיי, שאותם השקעתי כל השנים מתוך תמימות בקופות גמל סולידיות, ואילו כיום איני מבין דבר וחצי דבר בנושא בעליהן החדשים של הקופות הבודדות שנותרו לי, ואינני יודע מי מגבה את הבעלים החדשים באם יפשטו את הרגל יום אחד. בטח לא הבנקים שמכרו אותי להם. "מכירה" שעד היום אינני מבין אותה, כלומר, איפה הכסף שלי? בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות שקנו או בבנקים שמכרו?

מצד שני, גם מקצת כספי החיסכון שנותרו לי לאחר מכירת דירתי הקודמת ביבנה, ואותם השקעתי בניירות ערך ובמניות, לפי עצת יועצי ההשקעות שלי בשני הבנקים הגדולים בארץ – גם הם שמרו בקושי על ערכם, וברובם הפסדתי, שעל כך כבר נאמר – מן הפח אל הפחת, ואתה, אהוד, שְׂמח על כל שקל שביזבזת, כי אם לא נהנית בזמן – יוותר לך ממנו רק החצי!

ובכלל, בישראל – אם אתה חוסך ומצליח להרבות את חסכונותיך, תהיינה לך בעיות קשות בהצהרת ההון, הנדרשת בעיקר מנישומים קטנים, אלה שתמיד מעוררים חשד להעלמת מס כי אין הרבה מה לגבות מהם, אבל אם בזבזת הרבה כסף – לא תהיינה לך שום בעיות בהצהרת ההון, מס הכנסה יאמין לך, כי אצלנו, כל מה ששרפת, הרווחת!

בברכת ידידות,

אשר יצר

* * *

"קנטטת נגבה" הוסרה מהתוכנית!

בתוכנית המקורית, אליה כנראה התייחסת – "קנטטת נגבה" [גיליון 351] תוכננה להיות מושמעת בקונצרט המנויים של התזמורת הקאמרית הקיבוצית (5 קונצרטים ברחבי בארץ), יחד עם יצירות מקוריות אחרות כגון "שירי ירושלים" של דב כרמל (בחלק הישראלי) ומיסת הבריאה של היידן (בחלק הקלאסי) בביצוע מקהלת האיחוד ומקהלת הקיבוץ הארצי.

 קנטטת נגבה הוסרה מהתכנית.

קובי

זמר במקהלה

* * *

מול היערות

עונת הקיץ הגיעה, חמסינים, רוחות שרב, שדות צהובים יבשים לכל מלוא האופק, יערות ירוקים הניצתים בקלות אף הם, ואנו קוראים לכל אוהביה החמים של מדינת כל אזרחיה, צאו! צאו אל הטבע והדליקו אותו! שום שוטר ושום חייל גם לא יתפוס אתכם כאשר אתם מציתים יער מכמה מוקדים בעת ובעונה אחת כפי שגם לא נתפסתם בעבר – כי השוטרים עסוקים באיסוף עדויות על שחיתותו של ראש הממשלה, שהוא אחראי גם על כל ההצתות כי ממי לומדים השורפים להשחית אם לא ממנו?!

* * *

דבורה קוזוינר: פרסום הגלוייה עורר הדים

למר מור ליטמן היקר,

חזרתי לפני כשבועיים ממסע קצר באתרי המחנות בפולין. בגלל עומס עבודה ובגלל התמשכות ימי חופשת החג (לפני ואחרי השבת) והתכנסות משפחה ונכדים ושמחות – ותודה לאל שיש גם כאלה – קראתי רק עכשיו את גיליון 348 ואת סיפורך המרגש. אבל צר לי מאוד על הפיסקה האומרת ש"הבן אינו מציע עזרה בעלייתם לארץ." וזה ממש אינו נכון.

אני כתבתי בהקדמה לסיפור שאבי קיווה כי בזמן שנהיה כבר בארץ יצליח להעלות גם את הוריו. כתבתי "העניין נמשך ונמשך," ולא פרטתי את הבקשות החוזרות ונשנות ונשלשות ונמשכות ואת התשובות החוזרות ודוחות של השלטון המנדטורי, שלא שש להתיר עלייה למבוגרים בגילם, שלא היו משופעים בממון.

אבי, אדם משכיל, שעבד, בין צאתו מן העיירה ז'יכלין ובין עלייתנו ארצה, במשרד הארץ-ישראלי, ה"פאליסטינאמט" בלודז'. לא ניצל את ה"פרוטקציה" שיכלה להיות לו וקיבל באהבה כל עבודה שהוצעה לו. כשאמר: "סללתי את רחוב דיזינגוף ובניתי את רידינג," זה היה פשוטו כמשמעו, עם המעגילה והזפת ועם הלבנים במנשא על הגב עד לקומות העליונות.

שלא להזכיר תקופות של "חוסר עבודה", כך קראו אז לאבטלה, כמובן בלי "השלמת הכנסה" או "דמי אבטלה". אני מפרטת את כל זה, לציין שממשכורת של פ.פ. (ציון מקצוע – פועל פשוט) לא היה אפשר היה לזרז את הקדמת התור לעלייה, מה שכן ניתן לכאלה שהיו בעלי אמצעים.

רק אחרי שנים שובץ אבי בחברת החשמל בתפקיד די מכובד ולפי כישוריו, מאוחר מדי לעניין הכאוב הזה.

פרסום הגלוייה עורר הדים רבים ויצר מבחינתי מעגלים וקשרים מרגשים.

בברכה רבה,

דבורה קוזוינר

* * *

זוזו קצת! אולי תפסיקו לחנוק את קול המוסיקה, שיהיה אפשר לקלוט את התחנה של המוסיקה נטו ולא בליווי הרעשים של כל התחנות השכנות!

* * *

אורי הייטנר

תשובה לרון וייס [גיליון 351]

מוסרית, ראוי היה שתהיה בישראל חוקה, שבה נסיגה משטח ריבוני לא תיתכן בשום תנאי, בשום רוב בשום פורום. באיזה רוב, למשל, מותר להחריב את תל אביב?

אבל אנחנו לא חיים במדינה נורמאלית, ואת הפתרונות יש להתאים למציאות הלא נורמאלית. ובמציאות הלא נורמאלית שלנו, הצעת חוק משאל עם מדברת על רוב רגיל. 

ולאהוד – אני מאחל לך שתמשיך לטייל בגולן, לבקר וליהנות עוד שנים רבות ולקטוף ולאכול דובדבנים כאוות נפשך, או במילים אחרות – אני מאחל בכל ליבי ברכות כישלון לנשוא הערצתך אהוד אולמרט, שייכשל במזימתו הנבזית למסור את הגולן לציר הרשע.

אהוד: אני מגן על ראש הממשלה מפני הניסיונות להפלילו ולהדיחו אבל אינני מאמין אף לרגע אחד כי יש ממש בפעילותו למען ה"שלום" עם סוריה, ואני בטוח כי הוא עושה זאת מאותה סיבה שאסאד הצעיר עושה: כדי להיראות כעושים משהו למען השלום תוך כדי שיודעים שאין לכך שום סיכוי.

זה מה שד"ר גיא בכור מכנה בשם "ניהול הסכסוך" והוא המירב שאפשר לשאוף אליו ולקוות לו באזורנו במקום שלום וגם מלחמה. טוב שגם אנחנו למדנו את חוכמת העוואנטה של המזרח הערבי, ואנחנו משיבים להם באותה מטבע. עם שקרנים – תשקר, אבל עטוף את דבריך בנופת צופים של נימוסי המזרח.

לכן אל תשמיץ ואל תדאג, הגולן יישאר בידינו לדורות.

* * *

יותר מדי פולמוס "בּוֹליטי"

שלום רב לך אהוד,

הסיפור "שמלת העץ" כתוב מאד יפה. כדאי לתור אחרי החומר הזה, לדלות אותו מן הזיכרון של אלה ששמעו סיפורים מן הסבים והסבתות שלהם ולהביא בעיתונך (במקום פולמוס בּולִיטִי מָלְאֵה כלשהו...)

ברכה וכה לחי,

י"ז

אהוד: החומר ה"בוליטי" שהכותבים שולחים לנו בוער בעצמותיהם ובדרך כלל לא ניתנת לו במה בעיתונות המסחרית, או שהוא מקוצץ שם באכזריות לטובת שטחי המודעות, או הפרסומת המשודרת, או בגלל שנאת אולמרט, או סתם שנאת ישראל. לכן אנחנו לא מצנזרים ולא מקצרים, הגם שלעיתים זה גורם לכך שאופי המכתב העיתי שלנו נעשה כבד ורציני יותר ממה שהיינו רוצים. ולכן אנא, כמו בספרי הסופרים החשובים שאתה קורא, דלג על הקטעים המשעממים.

* * *

שלמה קור ז"ל

בן עזר מכובדנו,

סבא שלמה קור, בית"רי גאה מריגה, לטביה, וציוני נלהב עד נשמת אפו האחרונה, היה בצלילות מלאה. ההליכה קשתה עליו, זה נכון, אבל הספיק לסקור בהנאה ביום חמישי בערב את השולחן שכבר היה ערוך לליל שבת, הכין שקית עם עיתוני ספורט עבור יהודה בננו, התיישב בעשר וחצי בלילה על המיטה, אמר: "אני זקן," ונפטר.

זה קרה בביתו, תוך רגע אחד.

על כך אנו מודים לקדוש ברוך הוא.

תודה על תנחומיכם

משפחת קור

* * *

ספר ראשון לציון

שלום אהוד,

קראתי את ההתכתבות שלך עם נעמן בלקינד (נושא שמו וקרוב משפחתו של נעמן בלקינד איש ניל"י) ולמרות השעה המאוחרת דיפדפתי בספר "ראשון לציון התרמ"ב-התש"א", העורך דוד יודילוביץ, כדי למצוא ולקרוא את המדובר בגיליון שקיבלתי עכשיו (351). סיפור היסטורי מעניין, ואני זוכרת שכבר הזכרת באחד ממכתביך את התיאור של יהודה ראב, כיצד בדרכו לראשון לציון שימשה לו השיקמה נקודת ציון, ובהגיעו אליה איתר את אוהלי המתיישבים. (מקובל על כותבי ההיסטוריה של ראשון לציון שמתחת לשקמה הזו ישבו ודנו בעניין הקמת קק"ל, ולימים הוקם סביב השיקמה בית הקברות. גם שנים רבות הצלה על הקברים עד שלפני שנים אחדות חלתה ונכרתה). 

כתבת שתנסה למצוא את הספר בחנויות לספרים משומשים – אין צורך, במוזיאון ראשון לציון ניתן להשיג מהדורה חדשה. (באחרונה מצאתי את הספר המקורי ברשימת פריטים למכירה פומבית בבית המכירות "בן עמי אנדרס" בתל אביב. בהקדשה הוזכר שמו של אחד מנכבדי רחובות. דרכם של ספרים...).

הכתובת:

מוזיאון ראשון לציון

כיכר המייסדים

תיבת דואר 7

ראשון לציון 75100

טלפון 03-9598890

אני ממליצה להיכנס לאתר ''אלבום משפחות עדת ראשון לציון'':

 http://www.gen-mus.co.il/about/

בברכה, ניצה וולפנזון

* * *

 יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק מ"ז

הבדיקה הגניקולוגית הראשונה שלי

בגיל חמש בערך, עשיתי את הבדיקה הגניקולוגית הראשונה שלי.

בנם של השכנים, יוסף, ילד חביב בגילי, איתו הייתי חבר ורע כל הימים, החליט להשכיב את אחותו הקטנה ממנו בשנתיים, נעימה, על דרגש האבן אשר במבוא הבית שלהם. הוא הוריד לה את התחתונים, והזמין את כל החבורה "לבדוק" אותה. היא שכבה, פיסקה את רגליה, ואנו עברנו לפי תור ותחבנו לה אצבעות "שם", תוך כדי ששואלים אותה "זה בסדר?" והיא ענתה לכל אחד מאיתנו "כן."

חמישים שנה אחר כך, הזדמנתי לחתונה כלשהי, כנראה של קרוביו של יוסף, שכן כל בני משפחתו היו שם. כרגיל ניגשים בני משפחתו, אחיו ואחיותיו, לברכני אחרי פרידה של כמה עשורים. חיבוקים ונישוקים, ואני שואל לזאת ולזאת מן האחיות וכולן שמחות לפגישה, ויותר מכל הצעירה והחביבה, נעימה.

כמובן שתמונתה מאז הימים כשהיא שוכבת על הדרגש בגומחה ההיא, עלתה לי מיד לראש. חייכתי לעצמי. ולשאלתה של זוגתי ציינתי את זכות הראשונים שהיתה לי עם הנ"ל.

יוסף זה היה שטוף זימה עוד אז. איתם באותו הבית גר סבו מצד אביו, שוּמֵייל, עם אשתו השנייה והרעננה שנקראה דינה. אישה חמודה בהירה ושמנמונת, שנהגה לרחוץ את עצמה בגיגית במרכז חדרה לפי המנהג בימים ההם. ויוסף אמר לי יום אחד שיש לו משהו יפה להראות לי. הוא לקח אותי לקומה השנייה של ביתם, עשה סימן לשקט, הלך על קצות אצבעותיו והציץ דרך חור המנעול לחדרה של דינה, שרחצה אותה העת בגיגית. אחר כך הזמין גם אותי לחזות במערומיה של הנ"ל. וכך לסירוגין הצצנו לחדרה בכל שלבי הרחצה, והסתלקנו רק כאשר שמענו רעש חשוד מכיוון המדרגות. האמת, אם אני זוכר נכון, זה היה מהנה, משהו.

פעם הזמנתיו אני למשחקים בביתנו, עלינו על הגג הבגדאדי המפורסם. ונסינו להעיף עפיפון. אגב עלייה במדרגות, בגלל תנועה לא נכונה שלי, או דחיפה שלו, התגלגלתי מכל המדרגות ושברתי את אפי שזב דם לא מעט, והריהו שבור ועקום קצת מאז ועד היום הזה.

אביו של חברי זה עבד כמתווך, סרסור בלשון נקייה. ואבא אמר שמתווכים הריהם כְּצַבָּעִים, ר"ל מסַפרים הרבה דברים כדי לגנוב את ליבו של הקונה או את זה שעליו הם רוצים להשפיע, אם זה להיכנס לעסקה כלשהי או לרכוש בית וכיו"ב. והתכונה של לספר דברים שאין להם בסיס במציאות דבקה בבעלי המקצוע הזה גם בשטחי החיים האחרים. ואם אדם כזה מספר לך איזה דבר, תוכל להיות משוכנע שהרבה גוזמאות שובצו בו, מחמת ההרגל. ועל עוד ממעלליהם של הסרסורים הללו יסופר בהמשך.

למשל, אבי נהג לצחוק עליו ונהג לומר שכאשר השכן הזה היה עולה לגג ביתו בערבי הקיץ הלוהטים של בגדאד בדרכו לשינה, הוא נהג לקרוא לאשתו מלמעלה ולבקשה לשלוח לו עם אחד הילדים איזה דבר מאכל או קינוח כדי להנעים לו את זמנו. ולפי אבא, הנ"ל היה עושה זאת בקול כדי שכל השכנים ישמעוהו. גם היה מקריא שמותיהם של מיני פרות וירקות ודברי מעדנים שלבטח לא היו לו בביתו, וזה כדי להרשים את השכנים השומעים. משהו מעין: "נזימה, בבקשה שלחי לי עם מישהו מן הילדים איזה אפרסק או שניים קרים וגם מעט מישמשים ושניים שלושה מלפפונים טריים ופלח אבטיח וגם מספר קוביות מלון." – וזה, על פי אבא, אף על פי שהשכן הזה ידע בבירור שלא היו בביתו לא מלפפונים ולא מלונים וגם לא אפרסקים ועוד כי אם רק, נאמר, אבטיח בודד.

לנזימה השכנה ולבעלה היו הרבה צאצאים, בנים ובנות, כולם חמודים וחברותיים ואנו הילדים נהגנו לבוא לביתם ולשחק בלא הגבלה, שכן הילדים היו בני גילנו. ולא פעם קרה שהשכנה באה אל אימי בתלונה על אח זה או אחר שלי שהתאנו למי מהילדים שלה ורבו איתו. אימי נהגה לנער את עצמה מן העניין ולייעץ לשכנה שאף היא תעשה כן. אימי הסבירה שהילדים רבים לרגע אחד, ואחרי דקותיים הם שוב חברים. ואילו האימהות אם יריבו ויוציאו מיץ שפתיים, יישארו ביניהן טינה ורגשות רעים, ומכאן שעדיף להניח לילדים לפתור את סכסוכיהם בעצמם בלי התערבותם של מבוגרים.

גם אחרי שעברנו דירה למקום אחר, לא הרחק משם, לבית גדול יותר, נשארתי קשור לחברי יוסף, והמשכתי לבוא אליהם הביתה. באחד הביקורים שלי אצלם, שאלתי אותם, את בני משפחתו, ואני בן שבע שנים בערך, אם הם רוצים לשמוע בדיחה. וכולם כמובן שענו בחיוב. אז חזרתי על הבדיחה הגסה הכבדה ששמעתי מפי אבא ערב קודם כאשר הוא סיפר אותה באזני אורחיו בביתנו, מבלי להתחשב בנוכחותם של ילדיו הקטנים ובלי לצנזר.

למחרת, בשוב אבי מבית הקפה בערב, הוא קרא לי בנוכחות כל בני הבית ושאל אותי אם אוכל לספר לו איזו בדיחה. עניתי שאני אין לי בדיחות והלא את הבדיחות הוא מספר בדרך כלל. וכאן קירב אותי אבא אליו והחטיף לי שתי סטירות מצלצלות על לחיי: "מנין אם כן הבדיחה הגסה שסיפרת בביתו של חברך?"

השכן, אביו של חברי, שנקרה לשבת ליד אבי בבית הקפה באותו הערב, סיפר לאבא איזה בן מפולפל יש לו שאף בדיחות גסות וכבדות יודע לספר, והנה מה שהוא שמע מפיו יום קודם לכן.

איש כמובן לא העז להעיר לאבי שהאשמה כולה נופלת עליו, יען כי לא שמר על הכללים ולא צינזר את שרצה לספר בגלל נוכחות הילדים. את הבדיחה עצמה שבגינה חטפתי מכות, אני כמובן זוכר עד היום הזה ואני נוהג לספר אותה עם התוספת.

עשרות שנים אחר כך פגשתי את האח הבכור של יוסף, אותו לא ראיתי מאז היותי ילד קטן, באיזה מחנה צבאי, אליו גויסו מיספר אנשי מילואים לתעסוקה, ואני כרופא ישבתי במרפאה וקיבלתי את הרבים שצבאו על דלתה, כל אחד עם פתק זה או אחר בידיו, בניסיון שזה ישחררו מן השירות, כמקווה. אלא שעמדתי היתה כמו בשיר: "משורה ישחרר רק המוות..." עליי לא עבדו הפתקאות הללו, בדרך כלל.

אלא שלבנם הבכור של השכנים מלפני עשרות שנים בבגדאד, היתה רשימה ארוכה של תקלות בריאות אמיתיות שבגין כל אחת מהן ניתן להעניק לו הקלה כלשהי. משהכירני שמח מאוד כמובן, ואני ניסיתי לחפש לו בין שלל החוברות של תקנות הבריאות הצבאיות איזה סעיף שיכול להתלבש עליו לקולא. לבסוף מצאתי, לפי אותן התקנות, שהוא מתאים להיות ב"משמר החופים". לא פחות ולא יותר. פרצתי בצחוק בקוראי את הכתוב. הוא היה עם גב שבור ואף צלע בהליכתו. גיחכתי כאמור והחלטתי בכל זאת לשבצו כשומר איש הג"א באיזה מקום סגור. משהודעתי לו על כך הוא שמח אך בכל זאת ביקש בקריצת עין ובטון של תחינה לקבל המלצה לעשות את שירותו בקולנוע, שאז לא ייחשף לקור וכדומה. שירבטתי: ב"מקום סגור, קולנוע."

אחרי שעיין בפתק שקיבל, חזר ושוב בקשה בפיו: בבקשה ממך תכתוב קולנוע על יד הבית. חייכתי לבקשתו, אך החובש שישב לידי שאל אותו אולי אתה רוצה לשמור בכלל בסלון ביתך ליד האיה?

ובנוסף למשפחתו של חברי זה,שנידב לי ולחבריו האחרים את אחותו הקטנה לבדיקה גניקולוגית, וכן את מראה מערומיה של סבתו החורגת כשהיא רוחצת בגיגית בחדרה.. אני זוכר היטב את בתי השכנים האחרים הצמודים לנו בסימטה.

שכנתנו שגרה בבית הצמוד ממש, היתה אישה תקיפה ואמיצה, פיקחית ובעלת תושייה, והיתה לה משפחה גדולה של בנים אחדים ובת אחת. ומוצאה ממשפחת "משומאדה".

בעת שהייתי זאטוט, הבנים היו כולם גברים שעבדו וחיכו להינשא ולהקים משפחה משלהם. כמובן שכולם גרו בבית ההורים. קורותיה של משפחת אותה השכנה וכן קצת ממעלליה שלה כבר סופרו במקום אחר ב"סיפורי בגדאד שלי".

.

פרט משעשע הקשור באותם אחים זכור לי במיוחד. לבן הגדול היתה אלרגיה קשה לבצל והוא נרתע ממנו מאוד. גם בני הבית נמנעו מאכילת בצל כדי שלא להביא את בנם זה לידי סכנה. עובדה זו שימשה כנשק בידי אימו, וכל אימת שהיה רב ומתקוטט עם אחיו האחרים וקולותיהם עלו עד השמיים, היא היתה מאיימת "הנה אני מביאה את הבצל!" – וחיש הקטטה היתה מתפזרת כי הבן הרָגיש היה מיד נעלם ובורח לו מן הזירה. תמונותיהם של האחים הללו שוכנות כבוד באלבום האנטיקה שהשאיר לי אבא.

ונחזור לשכנתנו לבית משומאדה. היא, ידה היתה בכול. לא פחדה מאיש, והיתה מסוגלת ללכת לשלטונות ולתבוע מיני דברים, כי לאישה כזאת לא ישוו אלף עורכים דינים. (שנאמר "תִיכְּסִיר טָאבּוּר עַסְכָּאר..." תוכל לנצח אפילו פלוגה צבאית לוחמת). היא גם עישנה הרבה. אני זוכר עובדה זו כי בעיראק לא הסתכלו בעין יפה על מעשי עישון אצל הנשים, ורק בודדות העזו לעשות כן. ובכל משפחתה וכן בכל השכונה, לכל מי שהיתה לו צרה כלשהיא, היה פונה אליה, היא פנינה, הידועה בחוזקה, תושייתה ובעוז רוחה.

גם אבי חיבב והעריך את השכנה הזו והיה מתארח מדי פעם אצלה לכוס תה ולציגרטה וגם לקשקוש ולשיחת חולין.

אבא שאהב מאד לעשות למען אחרים בלי גבול, גם נהג "לנדב" את ילדיו שלו למיני משימות למען האחרים. כגון שיום אחד חסרו לשכנה שלנו סיגריות. היא פנתה לאבא שמא יוכל להושיעה בעניין אך גם לו לא היו יותר מכמה ציגרטות. השעה היתה שעת ערב מאוחרת והחנויות בסביבתנו נסגרו זה מכבר. וכידוע אין אחווה גדולה יותר מאשר זו של המעשנים אחד לרעהו. אז קרא אבא לאחי הגדול והטיל עליו ללכת לרובע הבילויים הישן בבגדאד, המידאן, שם החיים שוקקים סביב לשעון כל ימות השנה, והחנויות פתוחות ללא הפסקה. הוא הדריכו מהיכן להביא את הסיגריות עבור השכנה. ובניו של אבא היו לדוגמא של ילדים חרוצים ולא עצלנים אשר לא יסרבו לעשות שליחות כלשהי בכל עת. זה תרם גם לגאוותו של אבי שהנה ילדיו חרוצים ורצים כאיילה שלוחה בעת הצורך.

לא לכל ילדי השכנים היינו רשאים ללכת ולהתחבר, או להזמינם הביתה אלינו. מטעמים שלו אסר עלינו אבא את הדבר. כך היה גם בענייני משחקי הרחוב שהיו אסורים עלינו בתכלית האיסור. זה התאים רק לחסרי החינוך. הילדים הטובים שיחקו בביתם.

כמה מלים על עניין הצעצועים לילדים. בעולם הקדום הזה של הורינו וילדותנו, ולאו דווקא בבגדאד, כי אם בכל מקום אחר, של היהודים לפחות, לא ייחסו חשיבות רבה לעניין. חשוב היה להם לשמוע מפי המלמד בחדר חוות דעת חיובית שהילד כבר יודע לקרוא פרק בתורה ולברך ברכה זו או אחרת בעל פה. זה היה מקור הגאווה שלהם. כל הסיפור של ההתפתחות הרגשית ועולם הדימויים של הילד וכל כיוצא בזה לא הושם עליו דגש בכלל.

אמנם היו לנו צעצועים בבית, ואבא דאג להביא לנו מדי פעם משהו חדש. לפי טעמו והבנתו. הוא גם דאג לקחתנו לסיור במיני מקומות על מנת להרחיב את אופקינו בדרכים לא כל כך שגרתיות. כגון שהוא לקח אותנו לבתי חרושת שונים כדי לראות איך דברים נעשים עם כל האוטומציה והאמצאות השונות והמופלאות. כמו כן טיולים למקומות מעניינים באמת תוך כדי קבלת הסברים מפורטים על קורותיו של כל מקום ומקום.

לאבא בעצמו היתה סקרנות רבה לראות ולדעת על דברים אקזוטיים ככל שיהיו. ואם עמדו להקים בבגדאד גשר חדיש, ובאו צוותים ומהנדסים מחוץ לארץ, בעיקר מאנגליה, עם מכונות מורכבות ומכשירים שעין אדם לא ראתה עד הזמן ההוא, אבא היה חייב ללכת לאתר, ובכל מחיר לקבל סיור. וסיפורים מרתקים היו בפיו אחר כך שהדהימו את השומעים. הוא אהב להרשים את שומעיו לזכות בתשומת ליבם ולרתקם.

כגון, איך הביאו מין חבית אדירת מימדים ללא תחתית ושיקעו אותה בנהר, ואחר שאבו מתוכה את המים וסילקו מתחתיתה את האדמה עוד ועוד לעומק. ופתאום נתקלו מקושי החופרים בשכבת אבנים קשה שהחזירה הד חזק. הוזעקו המהנדסים המומחים שפיקחו על העבודה, ואלה הביאו ארכיאולוגים וידענים נוספים. ולאט לאט נגלתה לפני החופרים כיפה יפה של תקרת בית גדול מימדים ומפואר שנבנה מן הסתם לפני זמן רב מאוד, ורק עם שינוי מהלך מי הנהר והסחף, הוא נקבר והגיע לאן שהגיע. בדרך כלשהי קדחו חור בתקרת הבית הזה ושלשלו לשם תאורה שגילתה בפניהם את צפונותיו של המבנה. רצפותיו מוזאיקה ססגונית וקירותיו מצופים אריחים אמנותיים נדירים. הסתבר שהיה בעל חשיבות היסטורית כך שטרחו ועמלו להעביר ממנו חלקים למוזיאון. אבא כמובן לא החמיץ סיור יסודי במקום. היה הולך לשם, מתחבב על האחראי, ומשלשל לידיו סכום כסף כדי שיאפשר לו לרדת למעמקי החפירה ולחזות בדבר החריג והמרתק הזה.

גם רוכלים רבים נהגו להסתובב ברחובות ולמכור מיני צעצועים עשויים ביד כגון תופים פרימיטיביים נחמדים וכלי נגינה ילדותיים שונים או דברים משעשעים אחרים. בחנויות רבות נמכרו גם צעצועים תוצרת חוץ, משוכללים ונחמדים ומפליאים. אבא הביא לנו גם דברים כאלה, אך ככלל קניית הצעצועים לא היתה במודעות של ההורים כפי שזה היום. גם אנו הילדים נהגנו לעשות צעצועים לעצמנו במו ידינו. אמנם פשוטים אך בעלי עניין לא פחות מאשר האחרים, והם ושיעשעו אותנו בהחלט.

על עניין העפיפונים שנהגנו להעיף בשמי העיר כל הקיץ, וכל הקשור בכך, סיפרתי במקום אחר בסיפורי בגדאד שלי.

כאמור, במשחקים נפוצים כגון ג'ולים וזריקת מקלות ועוד מיני תעלולים שבדרך בלל עשו אותם בחוץ ולא בחצר הבית, היו אסורים עלינו בתכלית. כי זה נחשב בעיני הורינו כשייך לילדי הרחוב הלא מחונכים. אנו הצטווינו לעשות אותם בבית.

מקרה אחד נחרת בזיכרוני עוד מילדותי המוקדמת. אז היינו רק חמישה ילדים, כי אחַי הקטנים השניים עוד לא היו בעולם. אבא כמובן ששלט ביד רמה בבית וגם התערב בכל דבר ודבר בחיינו. פיקח גם כשלא היה צורך אובייקטיבי בזה. כך דרכי השלטון והאבא הגדול עינו פקוחה וידו בכל.

היה לנו אוסף גדול מאוד של מחרוזות מכל הצבעים והמינים. דבר נפלא למשחק ו"לסחור" בו עם יתר הילדים בביצוע "החלפות" [במלרע] ועוד.

יום אחד החליט אבא לעשות "סדר" בדברינו. הוא מיין הדברים השונים השייכים לנו, והחליט מה מהם מיותר ומה מהם נחוץ. וזאת כמובן מבלי לשאול אותנו הילדים אם אנו מוכנים לוותר על אותם הדברים שחשבם למיותרים. אחרי סריקה של כל מקומותינו, כולל מקומות המסתור והמגירות והפינות הנידחות, הוא ערם ערימה של כל מיני דברים כאלה "לסילוק". זה כלל את הסל שהכיל את אוסף המחרוזות. אנו ראינו ונחמץ לבנו. גם ליבי הקטן בן הארבע נחמץ.

אני זוכר את החלון שהיה לנו בקומה השנייה של הבית ואשר פנה לרחוב. אבא פתח את החלון הזה וקרא לכל מיני ילדים שעברו שם ואמר להם שהנה הוא זורק להם דברים יפים שימצאו בהם עניין. והוא לקח את כל שאסף מדברינו וזרק להם מן החלון. תוך מיספר דקות הלך וגדל אשכול הילדים שצבאו למטה מתחת לחלוננו. ואנו עמדנו בצד מלאים צער בראותנו את "הקשקושים" שלנו ניתנים לאחרים. אך במיוחד חרה לנו לראות את חופני המחרוזות הצבעוניות והיפות שלנו נזרקים אחד-אחד למטה לידיהם המשוועות של ילדי השכונה. ליבנו בכה. ליבי הקטן גם הוא בכה. איני זוכר אם מי מאחיי הגדולים מחה בפני אבא על המעשה, וגם איני זוכר אם זה היה חלק ממסע עונשים שאבא השית עלינו בגלל דבר זה או אחר. אבל אני זוכר היטב שלמחרת היום וגם ימים רבים אחר כך, התגאו והתנאו ילדי השכנים בדברים שזכו בהם מידי אבא. על חשבוננו כמובן. זה מילא אותי צער שלא שכחתיו עד היום הזה.

מאז אני מקפיד הקפדה יתרה לא להשליך דברים ו"קשקושים" השייכים לאחרים רק בגלל שאני חושבם לכאלה. בחדריהם של ילדיי, גם לפני שעזבו את הבית כל אחד לקן החדש שהקים לעצמו, וגם לאחר מכן, שוכנים כבוד מיני דברים שבעליל מקומם בפח הזבל. כגון צנצנות ריקות של מי קולון, או קופסת קרטון המכילה שברי הרכבת החשמלית ששבקה חיים מזמן וכל כיוצא בזה. כנ"ל לגבי אותם הדברים או קרעי הדברים ושבריהם שנכדַיי החמודים מייצרים ועוזבים אותם היכן שהוא מפוזרים ברחבי ביתנו. ברקע אני רואה בעיני רוחי ונזכר בצער במחזה ההוא, באותו יום שבת לפני יותר משישים שנה בבגדאד, בו אבא משליך לילדים אחרים מן החלון בקומה השנייה את הדברים והצעצועים שהיו שייכים לנו הילדים.

איך זה קרה שדווקא בחלקנו נפל האבא הזה? על כך להלן.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד

אוקטובר-נובמבר 2007

יום 8. סבילייה

פרטים סידוריים

5.11.07. יום שני. סבילייה. סיור מודרך בן 2 שעות בסבילייה. לה חיראלדה, המינארט של המסגד הערבי במקורו. הארמונות המלכותיים, ריאלס אלקאזארס. אחרי הצהריים מאריהלואיזה פארק ושפת הנהר קוואלדאלקיוויר.

יומן מורחב

אני יושב בחדר בערב וכותב, לאחר שחזרנו מהמסעדה, זו שאכלנו בה שלשום, "לאס פילטאס", אבל נחזור לבוקר. ארוחה במלון כמו ביום אתמול. קמנו מוקדם. בשבע בבוקר עדיין חושך כאן. בשבע וחצי ארוחת הבוקר מתחילה. לא הזיזו עדיין את השעון. בכיכר נואבה פוגשים את המדריכה רוני ועוד קבוצה אגבית, בסוף מתברר שאחד מהם, יהודי אמריקאי גבוה, הוא צאצא של נחום סוקולוב.

מתברר שנדפקנו על ידי מארגני הטיול שלנו. הסיור הוא לא בתוך בניינים אלא היסטורי-בלבד, בחוץ. אנגלית טובה של המדריכה. גם היא מצוננת. לוקחת אותנו לכנסייה לא גדולה, כנסיית הנגרים, שניראית יפה מאוד בפנים. משם לבית מועצת העיר שלא סוימו קישוטיו באבן מבחוץ. רואים את הטרמוואי הארוך שרק השבוע התחיל לעבוד. המדריכה לא אוהבת אותו. ממש שונאת, כי לדעתה הוא השתלט לה על נוף העיר הפנימי. כל מרכז העיר, ואיזור הקתדרלה, הוא מדרחוב גדול, חוץ מהמסלול של הטראם. עוברים על פני בנק בבניין שהיה בית הסוהר שבו היה סרוואנטס כלוא פעמיים! יש כתובת על הקיר לזיכרו וכתובת עם ציור קרמיקה המתאר את מראה הכניסה לבית הסוהר באותה תקופה רחוקה. אני כמובן מצטלם.

סיור ברובע סנטה קרוז שכבר היינו בו אתמול. הארמון, אל קאסר, סגור היום. פיספסנו אותו אתמול, כשהיה פתוח כי לא ידענו שלא נוכל להיכנס היום. הפסד גמור, שמצדיק אולי ביקור נוסף בסבילייה. אני ממש רותח על ניקולה, שיחד עם בעלה אירגנה לנו את הטיול ולא טרחה לסמן לנו לבקר כבר ביום ראשון בארמון.

בסוף הסיור אנחנו מתוודעים לזוג היהודי. נפרדים מהמדריכה שלא השכילה אותנו בהרבה כי גם לקתדרלה לא נכנסנו איתה. יושבים בקפה-מסעדה קטן בכניסה לסנטה קרוז. צלחת קלמארי מטוגנים טעימים מאוד, ושני בקבוקי סודה. כאן, תודה לאל, אין פחות מחצי ליטר. ס"ה 14.50 יורו.

Meson "Agua y Vida", Callejon del Agua, 8.

חוזרים ונכנסים לקתדרלה. היא הגדולה והגבוהה בספרד, השלישית בגודלה באירופה אחרי סן פייטרו בוואתיקן וסיינט פול בלונדון, והיא המיבנה הגותי הגדול בעולם. לאחר שפרננדו השלישי הכניע בשנת 1248 את סבילייה המוסלמית, הוא הורה להפוך את המסגד הגדול שנבנה בשנת 1171 – לקתדרלה. פקודתו בוצעה תוך הכנסת שינויים מזעריים בלבד במיבנה המסגד. אך בשנת 1401 אחזה בתושבים רוח תזזית. תחילתה, כך מספרים, בסיסמה שהשמיעו כמרים אחדים: "הבה נבנה קתדרלה כה עצומה, עד שכל הרואה אותה, יחשבנו למטורפים."

תושבי העיר הצטרפו לקריאה ואף הוסיפו נופך משלהם: "לעירנו המשגשגת מגיעה הקתדרלה היפה בעולם." ואכן, המיבנה שהוקם בשטחו של המסגד שנהרס, מרשים מאוד – מפגן אקסטרווגנטי של אמנות ספרדית-גותית, והכול עצום ורחב ומוגזם בתפארתו.

שרידיו של קולמבוס מוצגים בגאווה אחרי הכניסה מכיוון שער סן כריסטובאל. האנדרטה, שבסיסה עשוי שיש, הוקמה בשנת 1900, וארון הקבורה נישא על-ידי ארבעה מלכים המסמלים את ארבע ממלכות ספרד – ליאון, קאסטילייה, נאבארה ואראגון. קולומבוס, שידע ימי תהילה, נפטר בשנת 1506 כאדם מר נפש ומתוסכל.

עולה בדעתי לומר מילים אחדות לקולומבוס, להודות לו שהכין מקלט לכל כך הרבה יהודים וליותר מחצי מיליון ישראלים-לשעבר, עד שגם כיום נמצאים בעולם החדש יותר יהודים מאשר בישראל, ובהם גם וודי אלן, מל ברוקס, דן מירון ובנימין הרשב-הרושובסקי, ששני האחרונים היו האורים והתומים של הספרות בישראל וכמה טוב שדאג להם קולומבוס לעיר מקלט אפילו יותר טוב משדאג לעצמו.

אבל נראה לי שלא בא לו לקולומבוס לקום מאפרו ולדבר איתי. אולי משום שאינו יהודי כמו שלמה אבן גבירול ומשה בן מימון. אילו הוא היה אמריקאי כמו מל ברוקס או פיליפ רות הוא ודאי כבר היה מדבר. והאמת, גם הקתדרלה המפוארת נראית לי חשוכה מאוד ולא מעניינת. למרות שאנו מבקרים גם באגף של אוצר הכנסייה, המלא תכשיטים, חפצי חן מזהב וכסף, צלבים משובצים יהלומים, ובגדים של מלכי ומלכות ספרד, וכאן הכול מתנוצץ באור יקרות, בניגוד לחשכת הקתדרלה.

בהמשך ובצמוד לקתדרלה נמצא מגדל היראלדה המפורסם, המתנשא לגובה 98 מטר. הוא סימן ההיכר וסמלה של סבילייה, ונראה מכל קצות העיר. המגדל, המגולף כולו בעיטורים עדינים, נבנה בשנים 1184-1196 בידי המוסלמים ונועד להיות המינארט היפה בעולם. מקץ 52 שנים בלבד כבר שמו עליו ידם הנוצרים, לאחר כיבוש העיר, וכאשר החליטו בשנת 1401 להרוס את המסגד ולבנות במקומו קתדרלה, לא מלאם ליבם, כדברי ספר המדריך הישראלי, להרוס גם את מגדל המסגד, והם הותירו אותו ללא פגע ושילבו אותו בקתדרלה שבנו.

בשנים 1565-1568 נוסף למיבנה מגדל בסגנון הרנסאנס, בן 24 פעמונים, המוקדש ל-24 האצילים שעמדו לצד המלך פרננדו השלישי, בראש הצבא הנוצרי שכבש את העיר.

הטיפוס לגובה 70 מטר, למרפסת התצפית, שווה, לדברי המדריך העברי שבידינו, את המאמץ בזכות המראה הנהדר של העיר, והוא גם קל יחסית כי במקום מדרגות מובילה אותנו למעלה רצפה לוליינית בעלת שיפוע מתון. אנחנו, בגילנו, עולים 17 מתוך 30 קומות ויותר, וחוזרים על עקבותינו, וטוב עשינו כי גם הירידה לא קלה, ואפשר בהחלט לחטוף ממנה כאבי ברכיים והתכווצויות שרירים. לא בשבילנו לטפס כל כך הרבה. הפעם האחרונה שבאמת טיפסנו עד הסוף, לפסגה, היה בהר הגעש של סנטוריני ביוון, כדי להריח למעלה בורות אחדים של אדי גופרית מסריחים.

יוצאים לרחובות. גלידה טעימה מאוד. יורדים לראות את מגדל הזהב על חוף הנהר. מגדל הזהב, טורו דל אורו, המתנשא מעל הנהר, הוא אחד מסמליה התיירותיים של סבילייה. הוא נבנה בשנת 1220, בעידן המורי, ושמו לקוח מן האריחים המוזהבים שהיה מצופה בהם בעבר. המגדל נועד לשמש כמגדל שמירה על הנמל, ולכן נבנה בצד חומת העיר. בלילה נמתחה שרשרת בינו לבין מגדל נגדי, זהה, שניצב בעבר בעברו השני של הנהר, ובכך נחסמו הכניסה או היציאה מן הנמל. המגדל הנגדי נהרס ולא נותר ממנו זכר. בשנת 1248 הצליח הצי הנוצרי לפרוץ את המחסום, חייליו של המלך פרננדו השלישי הסתערו על המגדל וממנו פשטו על העיר וכבשו אותה.

"המבקר במקום," נכתב במדריך העברי, "אינו חייב להיות בעל דימיון מפותח במיוחד כדי לדמיין לעצמו את תנועת ספינות המלחמה והספינות המלכותיות, על שלל הניסים ועשרות התותחים שעליהן, ששייטו בנהר."

לוקחים את תולעת הטראם החדש חזרה לכיכר ומשם הולכים חזרה למלון. אילו לקחנו מלכתחילה את הטראם עד לתחנתו הסופית מהעבר השני, היינו מרוויחים עוד אתר.

באחת הכיכרות המרכזיות אני מצטלם ליד מכונית משוריינת, כמו המשוריינים של 48' בדרך לירושלים, אך זו דמויית שור עם קרני ברזל. צירוף מעניין של בהמה ומשוריין. הפסל הוכן לתערוכה הבינלאומית שהתקיימה בעיר לפני שנים אחדות.

בבוקר, לפני עשר, שוק הבשר והירקות שבו ביקרנו, היה רובו סגור עדיין. עכשיו, אחרי שלוש, כאשר חזרנו אליו, רעבים, מתוך כוונה לקנות מצרכים אחדים – כבר היה סגור. בני אדם משונים, הספרדים. הם עובדים כדי לחיות אך לא חיים כדי לעבוד. לא היתה גם שום חנות אחרת לקנות בה גבינה או ירקות ופירות. הכול סגור. מסתבר שכל העניין של התיירות קצת מפריע להם לחיות את חייהם הרגילים, האיטיים והעצלים-במקצת, עם הסייסטה בשעות אחר-הצהריים, ועם ארוחות הערב הבשריות שנמשכות עד לחצות הלילה.

אני יושב בחדר בערב בחדר במלון וכותב, לאחר שחזרנו מהמסעדה שאכלנו בה שלשום, "לאס פילטאס", קוסינה אנדלוס א מדיטרנה, בקרבת המלון. כד שלם של סנגריה שעשה את שנינו כמעט שיכורים. יהודית לקחה מנה של סורד-פיש, דג החרב, ברוטב פירות-ים נוסח פילטאס, צדפות ושרימפס, ונהנתה מאוד. אני לקחתי סטייק לבן ברוטב פטריות עם תפוחי אדמה. קצת יבש אבל גברתי על רובו. 41.50 יורו ועוד 5.5 יורו טיפ למלצר הנחמד גבריאל, שזכר אותנו משלשום וכבר נעשה חבר שלנו. היפהפייה הצרפתית הילדה-הנערה המשגעת, שדמותה לא משה מנגד עיניי כל היום, לא היתה הערב. שכיות חמדה כאלה אינן ניצבות במקום אחד כמו פסלים ותמונות. צריך מזל מיוחד כדי לפגוש בהן, ולחוש שתחת לבגדיהן נמצא גוף יפהפה ואולי אף בתולי עדיין שהוא מן הפסגות של היצירה האנושית, ללא יד אמן. האמנות מחווירה לעומת יצירות הטבע האלה, ואשרי מי שזכה לצפות בהן בתפארתן.

החשבון, הערב קצת יותר יקר, עם הטיפ שלא נרשם כאן, ולפי הסדר, לחמניות, סטייק, דג, וכד סנגריה. וכמובן שמן הזית הנהדר חינם.

2 pan 2.

1 solomillo cedo a la C. 13.5.

1 Pez Espada las Piletas, 15.

1 Jarra de Sangaria 11.

Total 41.50 euro

תם יום שמיני בספרד.

ט.ל.ח.

המשך יבוא

חזרה על קטע ביומן של היום הקודם, יום 7 בסבילייה, שהתפרסם ללא התמונה שעליה מדובר בו [בגיליון 351]

בכיכר סביב המוזיאון, תחת עצי ההדר של התפוזים המרירים, יש שוק ססגוני של ציירים חובבים כמו במונמארטר. יש פיקאסואים ועוד סגנונות. אני קונה ביורו אחד גלוייה של תמונת אישה כהה בהריון, מאוד מעניינת, יותר מהמקור או אחד ההעתקים הגדולים המונח שם לצידה. מחליפים דברים אחדים גם עם הצייר, חוסה גרסיה בלאנקה, Jose Garcia Blanca. שם התמונה: "פמלה על חוף הים" – Pamela en la playa. התמונה, או אולי הדפס גדול, תלוייה על גדר הגן בכיכר, ולמכירה מוצעות הגלויות הזולות, שלדברי הצייר יש להן הצלחה רבה יותר מאשר ציורים גדולים יותר ויקרים יותר וחד-פעמיים ממש או כביכול. לגברת כובע קש בסגנון סומבררו, פנים מוארכות בסגנון אמדאו מודיליאני, כמעט אין לה מצח אבל הפנים יפות מאוד והעיניים ירוקות-כחולות כצבע הים. רעמת שיער שחור-כחול הנפרשת כגלים ברוח מעל כיפת ים שבה מרצדים גלים כמו קופסאות כסף קטנות. עורה שזוף מאוד או חום-ברונזה במקורו, נוסח טאהיטי של גוגן, והיא לבושה רק בביקיני תכלת, בהיר יותר מהים, שמגלה את מרבית שדיה האיתנים, ללא הפטמות, ובטן ענקית עם טבור עמוק כלוע הר געש אבל חלק כצבע כל עורה. ביקיני התכלת על ערוותה מצומצם עוד יותר ומדגיש את שיפולי הבטן הגדולה והירכיים. הכול שוקו. איתנות. ולמרות אורכה ומיצובה באלכסון של הדמות, בכל צד הימין של התמונה, הריהי כולה חמוקים ועיגולים חושניים שמיועדים לגברים עזים שמסוגלים לנשק פה פעור ושפתיים נוצצות שלה ולשוט על גלי גופה המציע את עצמו, כאשר אצבעות ידה הימנית מונחות מאחור על קצה גבעת התחת וחיבורה לירך. מעל לים מרחפים שלושה שחפים לבנים קטנים ומרוחקים וגם קצה גבעה בירוק כהה ועליה מגדלור לבן קטן. בגלל הפרספקטיבה.

התמונה מונחת על ארון הספרים שלנו בסלון. אם היה לי רומאן מתאים, הייתי משתמש בה לעטיפה. לא בעייה לקבל רשות כי על הגלוייה מאחור מודפס גם האימייל של הצייר.

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה

למשוררת

אסתר ראב

במעמד

רון חולדאי

ראש עיריית תל-אביב-יפו

משפחה וחברים

יום רביעי כ"ב בסיוון תשס"ח 25 ביוני בשעה 18.00

ברחוב זלמן שניאור 8 תל-אביב

[למפקפקים: זוהי הודעה אמיתית!]

* * *

מפכ"ל המשטרה באושוויץ:

שוטרי ישראל הם חזון הציונות

מתוך האתר "חדשות מחלקה ראשונה" ומאת יפעת גדות, 28.5.08

[כותרת] המפכ"ל: "אל שרידי מחנה ההשמדה אושוויץ, אנו מביאים עימנו את העשייה הענפה של המשטרה ואת המחוייבות לערכיה." המשורר והמחזאי אהוד בן עזר: "מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין..."

[ובגוף הכתבה, המשך הנאום של המפכ"ל, רב-ניצב דודי כהן] המשורר והמחזאי אהוד בן עזר, כתב בסיכום ביקורו במחנות ההשמדה בפולין: "מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין... מרחוק ראינו דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים. הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל-ימין, שמאל-ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, והם שרים: 'עם ישראל חי, עם ישראל חי...' בקושי יכולתי לומר להם 'כל הכבוד!' – כי הגרון היה חנוק."

בעוד זמן קצר נצעד גם אנו ביציאה ממחנה המוות. אנו נצעד בגאון, זקופי ראש, נצעד עם הידיעה שהיכן שנמצאים שוטרי ישראל, שם מתגשם חזון הציונות. היכן שנמצאים שוטרי משטרת ישראל, שם נמצאים עימם ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק. נצעד ונזכור – כשאנו לובשים את מדי משטרת ישראל, אנו היד והמצבה החיה לניספים. [סוף ציטוט].

אהוד: הקטע שלפני דברי הסיום של המפכ"ל – לקוח מן היומן "פולניה בלי יהודים" ובו בין השאר תיאור הביקור שעשיתי ב-19 במאי 2005 בבירקנאו, מיד לאחר הביקור באושוויץ, יחד עם הדסה ויגאל וישליצקי ואשתי יהודית. היומן של מסענו פורסם בהמשכים במכתב העיתי וגם הופץ בכמה וכמה אתרים של מדריכי הביקורים בפולין וגם של "המטייל", יחד עם התמונות שצילם ושלח יגאל וישליצקי. היומן באינטרנט משמש כיום אחד המקורות ליוצאים לפולין, בייחוד הפרק ההיסטורי על ביאליסטוק, העיר שממנה עלו ארצה רבים ממייסדי פתח תקווה. מפכ"ל משטרת ישראל אכן מצטט בנאמנות את דבריי על אותו יום ואותה שעה.

* * *

ערוות המו"מ והשלום

כותרות העיתונים של סוף השבוע – "בכירים בירושלים: "בשל המשבר הפוליטי, לממשלה אין מנדט להתקדם במו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה!" –  אכן, איזה מזל! יש עם מה להסתיר את ערוות המו"מ אשר לעולם לא יסתיים וגם לא יביא לידי שלום, ואם יביא להפוגה, זו תתקיים רק עד למטח הנשק התלול-מסלול הבא, שייתכן וינחת גם על ערי גוש דן.

מצרים תשמור לנו על ציר פילדלפי? – הצחקתם אותי! הנה דבריו של שר התרבות המצרי, הצייר ד"ר פארוק חוסייני, בראיון לסמדר פרי ["ידיעות אחרונות", 13.6.08]: ראדי, חבר פרלמנט מצרי מהאופוזיציה, הטיח בשר התרבות: "שמעתי שספרים ישראליים מוצגים בספריות במצרים, מה זה צריך להיות?" – "אמרתי לו מיד," משחזר חוסייני באוזניי [סמדר פרי], ש"אין ספרים ישראליים בספריות של מצרים, והוספתי: 'אם תמצא כאלה, אשרוף אותם במו ידיי.'" – למרות שזו היתה שיחת מסדרון, לא באולם המליאה של הפרלמנט, אני לא מכחיש שאמרתי את זה.

"כל עוד אין מדינה פלסטינית, לא יהיו קשרי תרבות [בין מצרים לישראל]. אני לא מתכוון להוליך תהליך שייכשל. אני לא יכול להכריח את אנשי התרבות שלנו לשתף פעולה איתכם. הם לא ישמעו לי, ואני גם לא אישמע להם משכנע. אני חייב להציג הוכחות שישראל משתמשת בכוח שלה למטרות חיוביות ולא כדי להרוג ילדים פלסטינים!"

* * *

טקס אכילת כובעי עצמם של כל אלה ששמו יהבם על ארקדי גאידמק – ייערך בקרוב

לטענת ארקדי גאידמק, חקירה המשטרה נגדו בעניין הלבנת ההון גרמה לו להפסיד מיליארדים והרסה את עסקיו. בראיון מיוחד ל"דה מארקר": "גיאדמק – התרוששתי!" – ("הארץ", 15.6.08) הוא מכריז:

"הפסדתי מיליארדים כתוצאה מחקירת הלבנת ההון בבנק הפועלים. בנקים לא מוכנים לעבוד אתי, כי לא מוכנים לעבוד עם מי שיש נגדו חשדות על הלבנת הון. כיום יש לי אולי אחוז ממה שהיה לי!"

אנחנו מראש הטלנו ספק ב"עושרו" ובמקורותיו הכספיים של ה"מיליארדר" המתוקשר, שכמעט בכל מה שפעל בישראל – קנה ביוקר ומכר בזול, נכשל בחוסר הבנה כלכלית, פיזר כספים למטרות פרסומת והצליח לעבוד על הציבור הישראלי המטומטם ולהעפיל בסקרים כעומד בראש סיעה בת כמה חברי כנסת בבחירות הבאות! – עם "כישרון" כזה, איך בכלל התעשר? האם רק מהגניבות שבהן מאשימים אותו שלטונות החוק בצרפת? מי עומד מאחוריו ואולי גם מממן אותו? והאם המרושש עומד לפתוח משרד יחסי ציבור בשם "ישראבלוף"!

ושאלה למערכת המשפט: אם הח"כ-לעתיד ארקדי גאידמק היה נבחר לכנסת ונוסע לצרפת – האם היתה עומדת לו שם חסינותו ממאסר בתור ח"כ?

* * *

את הסרט "ואלס עם באשיר" לא אלך לראות

לפי כל הנכתב על אודותיו יש לי תחושה שיש בו משהו טמא. אולי מישהו יכתוב פעם מחקר מדוע דווקא סרטים ישראליים פרו-פלסטינים ואנטי-ישראליים זוכים למיטב שבחי הביקורת בחו"ל ובארץ? ומי מממן אותם?

אהוד

* * *

פּוּק: סרט הווידאו הכי קצר

והכי מצחיק שראיתי בחיי

Enter google

Enter "youtube girl fart"

Enter (no. 1 in the list) how to sell beer

Enter girl farting from ipsilon 1989

שלוש דקות ומשהו של שחקנית צעירה משעשעת בבגד-ים יושבת מול מחשב

צפייה מהנה

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,856 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 348 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל