| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 353
תל אביב, אור ליום חמישי, ט"ז בסיון תשס"ח, 19 ביוני 2008
עם פשקוויל נשים מסוללות ולא כבישים
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (25).
ד"ר גיא בכור: על שנאה עצמית, בין וַיינינגר ללסינג, וסיפורו הלא-יאומן של הקולנוע הישראלי.
יוסי גמזו: קַיִץ עַל הָעִיר.
אמש בתיאטרון: לא הרטיטה את ליבי, מאת סופרנו לענייני תיאטרון ס. נידח.
יואב אהרוני: על מאפייניו של המוסר המקראי.
איליה בר זאב: קָפֶה וּמַאֲפֶה.
אהוד בן עזר: להיכן נעלמו הפסיפסים לתולדות תל-אביב-יפו של נחום גוטמן שניצבו בכיכר בית העירייה הישן ברחוב ביאליק? – ותשובת משפחת גוטמן.
לימור שריר: "דיונות הזהב והכסף", הסיפור וביקורות על הספר החדש מאת: נורית גוברין, אשר רייך, עודד פלד, משה גרנות, עמוס אריכא, ועוד סיפור מהספר: "מר גולדרייך".
רות ירדני כץ: גיל שחם, ובדרך כוכב רענן בשם נתן לישינסקי.
ליאורה בן יצחק: שני שירים: לרגעים / קיץ.
עדינה בר-אל: חבר'ה, פטרה נקייה!
אירגון יוצאי גיור (Gyor) וסביבתה: מכתב לדור ההמשך שלנו.
אורי הייטנר: אנחנו אשמים.
אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 9. סבילייה-גרנאדה.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
לְסַבָּא שֶׁלִּי הָיָה כּוֹבַע מִצְנֶפֶת
לְאַבָּא שֶׁלִּי כּוֹבַע קַסְקֶט
וְלִי אֵין כּוֹבַע.
לִפְעָמִים, בְּגֶשֶׁם אוֹ בְּשֶׁמֶשׁ,
אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַכּוֹבַע,
וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְאֵין גֶּשֶׁם.
מתוך המחזור "נגיעות" (25)
* * *
את הסרט "ואלס עם באשיר" לא אלך לראות
לפי כל הנכתב על אודותיו יש לי תחושה שיש בו משהו טמא. אולי מישהו יכתוב פעם מחקר מדוע דווקא סרטים ישראליים פרו-פלסטינים ואנטי-ישראליים זוכים למיטב שבחי הביקורת בחו"ל ובארץ? ומי מממן אותם?
אהוד
[פורסם לראשונה בגיליון הקודם, 352]
* * *
ד"ר גיא בכור
על שנאה עצמית, בין וַיינינגר ללסינג
וסיפורו הלא-יאומן של הקולנוע הישראלי
מה מאפיין את היצירות האלה, חוץ מרמה קולנועית, שאינה הכי גבוהה? העליבות הישראלית-יהודית, ההתבטלות העצמית, השנאה העצמית. היהודים והישראלים לפיהם הם עם סופני, זקן, דֵי-דוחה, נוטה למות, אם הם עם בכלל. הערבי לעומת זאת תמיד יתואר ביצירות הללו כאציל, נאצל, אמיתי, חי, צעיר, יצרי וגאה. היהודי הוא מגוחך, מבולבל וטפשי, מכוער ומכער, כשבמקרה הטוב ראוי לרחמים. ואת הסרטים האלה אנו מפיצים ברחבי העולם, להעיד על עצמנו. האם אוטו ויינינגר, חזר?
האם יכולה להיות אוטו-אנטישמיות, כלומר אנטישמיות מצד יהודים? אנטישמיות שחותרת פנימה? השאלה הזו עמדה במרכז דיון אינטלקטואלי פנים-יהודי מרתק אך גם מעורר חלחלה, אחד המוזרים במאה העשרים, בין שני הוגי דעות גרמניים יהודיים (שניהם התנצרו): אוטו ויינינגר (Otto Weininger) ותאודור לסינג(Theodor Lessing) .
וייניגר (1880-1903) היה דמות מוזרה ביותר: צעיר ממוצא יהודי, שהתנצר, וזכה לפרסום עולמי בגיל צעיר מאוד, אך כבר לאחר מותו – בשל תיזה סוציולוגית שחיבר. היתה זו תחושת השנאה העצמית בשל היותו יהודי, שהביאה אותו לבסוף להתאבד כשהוא בן 23. הוא כה נגעל ממקורו היהודי, כה בוש בו, עד כי פיתח כמה תיאוריות אנטישמיות על "האופי היהודי", תיאוריות שזכו לפרסום מאוחר קצת יותר בגרמניה הנאצית. תועמלני המפלגה הנאצית טענו כי אם יהודי כותב כך, הוא בוודאי יודע על מה הוא כותב. הם הביאו את ויינינגר כהוכחה לצדקת טענותיהם. האוטו-אנטישמיות הונפה לצדקת האנטישמיות.
טענותיו מרכזיות של ויינינגר (בפראפראזה): היהודי אינו מכבד את עצמו או את אבותיו. הוא לעולם לא יעמוד על מילתו, אלא יחפש את דרך הפשרה והכניעות. הוא כפוף, לעומת זקיפות הקומה של הגוי. ליהודי יש צורך להיטמע ולהתמזג. הוא לא יבליט את העצמי-היהודי שלו. הוא מתווך מטבעו. ליהודי אין זיקה אמיתית לעבר שלו. הוא יביט תמיד קדימה. היהדות כמוה "כנשיות", חלשה, ערמומית, תחבולנית. מן היהדות אין נרפאים לעולם, שכן היא פגם נפשי מולד. מן הסיבה הזו, הסביר, כי למרות שהתנצר, האופי היהודי ירדוף אותו תמיד, ולכן אין בעצם סיבה לחיות.
על טענותיו של ויינינגר, שפורסמו בכתבי עת מדעיים, וברצינות גמורה, כהד לתורת הגזע שחילחלה אז לחיים האקדמיים במרכז אירופה, היתה גם ביקורת מתוך העולם היהודי. אחד הבולטים בביקורת היה הוגה הדעות היהודי תאודור לסינג (1872-1933). גם הוא התנצר, אך מאוחר יותר חזר ליהדות בעקבות אירועים אנטישמיים בהם צפה, ואף הפך לציוני נלהב. במאמרו מתח לסינג ביקורת קשה על אותם אינטלקטואלים יהודיים, כדוגמת ויינינגר, הבזים למוצאם. לסינג טען כי הוא יודע על מה הוא מדבר, גם הוא היה כזה: מומר ואנטי יהודי, עד שחזר ליהדות. כתרופה לחוליים היהודיים האלה הציע לסינג את הציונות.
טענותיו המרכזיות של לסינג באשר לאינטלקטואלים היהודיים (בפראפראזה): אינטלקטואל היהודי לוקה באוטו-אנטישמיות, גם אם אין הוא חש כך. הוא בז לעצמו, דבר שגוי לעולם לא יחוש. האינטקטואל היהודי תמיד יאשים את עצמו בכל דבר, גם אם אין לו שום קשר לאשמה. כיוון שגם הגויים מאשימים את היהודים בכל דבר, זה מתחבר. היהודים האינטלקטואלים תמיד יעריצו את "האחר", הגוי, ויבוזו לבני עמם. הם יבנו [?] את האחר, שכן הם חכמים ממנו. האינטלקטואלים היהודים ייטו להתבולל, מתוך ראייתם את היהדות כנחותה, ולכן עליהם "להשביח" את "עצמם".
גורל שני היהודים הללו היה מר. ויינינגר בחר להתאבד, כהוכחה לכך שמי שבטעות נולד יהודי, אין הרבה טעם לחייו; ואילו לסינג נרצח בידי הנאצים.
לגמרי בלי שום קשר, וכל קשר הוא בדימיונו של הקורא, שאלתי את עצמי לא פעם, איך זה יכול להיות שסרטים ישראליים, שמרבים-לכאורה להתפרסם בעולם האינטלקטואלי הרחב, כה עויינים לישראל ולרעיון הציוני. איך זה יכול להיות? איך ייתכן והם כה מרים וביקורתיים פנימה? נגעלים מעצמם?
כאשר אני משחזר מזיכרוני רשימה של סרטים כאלה, אני מתחיל להתחלחל:
ואלס עם באשיר
סוף שבוע בגליל
חסר מנוחה
עץ לימון
הכלה הסורית
בופור
חמסין
החיים על פי אגפא
הבועה
ג'אנם ג'אנם
מאחורי הסורגים
קרקס פלסטינה
עונת הדובדבנים
איזה מקום נפלא
מאחורי הסורגים
ובתיאטרון, מהתקופה האחרונה, לא חסר:
השיבה לחיפה
גפן בלדי
ואם שכחתי כמה, אני באמת מתנצל.
[היית יכול להוסיף עליהם את "מעיין הכבשים" ו"אימא קוראז'" שהוצגו בתיאטרון הקאמרי כמחזות פרו-פלסטיניים, וכן "מנהל הבית" של פינטר שונא-ישראל בתיאטרון חיפה, שנתן הסכמתו להצגה רק משום שהעיבוד היה פרו-פלסטיני, ואם אבדוק ביומניי אמצא עוד. – אב"ע].
מה מאפיין את היצירות האלה, חוץ מרמה קולנועית, שאינה הכי גבוהה? העליבות הישראלית-יהודית, ההתבטלות העצמית, השינאה העצמית. היהודים והישראלים לפיהם הם עם סופני, זקן, דֵי-דוחה, נוטה למות, אם הם עם בכלל. הערבי לעומת זאת תמיד יתואר ביצירות הללו כאציל, נאצל, אמיתי, חי, צעיר, יצרי וגאה. היהודי הוא מגוחך, מבולבל וטיפשי, מכוער ומכער, כשבמקרה הטוב ראוי לרחמים. ואת הסרטים האלה אנו מפיצים ברחבי העולם, להעיד על עצמנו. האם אוטו ווינינגר, חזר?
הבטתי שוב ושוב ברשימה הזו, מנסה למצוא מכנה משותף, עד שמצאתי. כולם ממומנים על ידי משלם המיסים הישראלי, דהיינו, ממומנים או מסובסדים על ידי "קרן הקולנוע הישראלי", שהוקמה בידי משרד החינוך והתרבות. זו קרן ממשלתית, ששייכת לכולנו. הקרן הזו קיימת כבר 25 שנים, והיא מעניקה כ-18 מליון שקלים בשנה להפקת סרטי מקור בישראל. נכנסתי לאתר של הקרן, והבנתי. לקרן הזו, לפי עדותה, מוגשים כ-120 תסריטים בשנה, ומתוכם מאושרים 6-8 תסריטים לשנה. במילים אחרות, זה לא שהיוצרים שלנו כה ויינינגריים, אלא הוועדה היא המאשרת תסריטים כאלה דרך המסננת שלה.
אני מעריך שהיוצרים כבר הבינו שסרט הנגעל מישראל יזכה ברמה גבוהה יותר של ודאות במימון, ואף בתהילה מסביב לעולם. מן הסיבה הזו אני ממש לא מתרגש מן "הזכיות" שלנו בפסטיבלי קולנוע באירופה ובשאר מקומות. זו היתה תמיד חוכמה קטנה מאוד לזכות בתהילה – על השמצת ישראל. נראה אותם זוכים בסרטים ציוניים, פרו-ישראליים! האם צדק לסינג, כאשר טען כי הציונות היא התרופה לבעייה העצמית? השמץ את ישראל, וסע למסע תהילה מסביב לעולם!
כך קורה שסרטים אלה מוצגים על ידי שונאי ישראל הגדולים ביותר בעולם הערבי, כהוכחה לצדקת טענותיהם. אם הישראלים מראים זאת, את עוולותיהם, את מוראות הכיבוש, את עליבותם, זו חייבת להיות הוכחה! כך קורה שישראלים בונים ומרוממים את הסיפור הפלסטיני, הערבי.
מוטרד, ניסיתי לחפש מי הם חברי הוועדה המאשרת, ולא מצאתי באתר. אם משלם המיסים מקצה סכום כה גדול מכספו בשנה, האם אין אנו ראויים לשקיפות? אני מצפה שכל התסריטים המוגשים יופיעו על גבי האתר, כלשונם; לדעת מיהם וחברי הועדה ומהם הנימוקים לזכייה. ואולי הנימוקים שלי טובים יותר משל חברי אותה ועדה? זהו הרי כסף ציבורי.
כאן, להערכתי קורה תהליך מדאיג: צינזור עצמי. אם בעיקר סרטים ויינינגריים עוברים, יוצר שמעוניין בכספי המדינה יגיש מראש תסריטים כאלה, בעלי סיכוי לזכייה. כך נולדות ביצה ותרנגולת: האם הוועדה מכווינה את התסריטים, או התסריטאים מגישים סרטים כאלה לוועדה. התוצאה בכל מקרה היא קשה, ופוגעת במדינה שמממנת את הקרן.
נראה כי שיקולים פוליטיים מנחים את חברי הוועדה המאשרת את כספי המדינה, ואם אלו שיקולים פוליטיים, גם הייצוג של חברי הוועדה חייב להיות פוליטי. מן הראוי שבג"ץ יבחן את הסוגייה הזו.
ובאשר לסרטים המציגים אותנו בקלוננו ובעליבותנו המדומיינים בעולם, אם זהו הקולנוע הישראלי, נשאלת השאלה האם אנו צריכים אותו בכלל? כדי לאותת ליוצרים כי דברים חייבים להשתנות, מן הראוי שגם אתם, אלפי הקוראים, תנהגו כמוני, לגבי הסרטים הישראלים: פשוט הפסקתי לראות אותם!
ומה בנוגע לוויכוח בין ויינינגר לבין לסינג. ובכן, מי מהם צודק? אבוי לנו, האם ייתכן ששניהם?
16.6.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
לצערנו, החל מ-1 ביוני נעשו מאמריו של ד"ר גיא בכור אצלנו נדירים, וזאת לאחר שחלק מהאתר שלו ניתן מאז רק בתשלום, והקוראים יכולים לפנות אליו ישירות ולהירשם.
* * *
יוסי גמזו
קַיִץ עַל הָעִיר
אַתְּ הֲרֵי פְּצָצָה גַם בָּאָבִיב וְגַם בַּחֹרֶף,
אַתְּ הֲרֵי יוֹדַעַת גַּם בַּסְּתָיו כַּמָּה יָפִית,
אֶלָּא שֶבַּקַּיִץ אַתְּ גּוֹרֶמֶת לִי סְחַרְחֹרֶת
וְהַמַּחְשֹוֹפִים שֶלָּךְ גּוֹמְרִים אוֹתִי סוֹפִית.
וְלָכֵן, עִם תִּירָס חַם בַּפֶּה (בִּמְקוֹם שְֹפָתַיִךְ)
וְעִם אוֹפַנַּיִם בְּיָדִי (בִּמְקוֹם מָתְנֵךְ)
כָּאן אֲנִי מַמְתִּין לָךְ כְּבָר שָעָה אוֹ שְעָתַיִם
שֶסּוֹפְסוֹף תּוֹאִילִי לְהַקְדִּיש לִי מִזְּמַנֵּךְ.
קַיִץ עַל הָעִיר וְאַל נָא תְנַסִּינִי:
מִישֶהוּ הֲרֵי מֻכְרָח כָּאן לֶאֱהֹב.
בּוֹאִי וְנִרְקֹד לְקֶצֶב הַחַמְסִינִים
טַנְגּוֹ שֶיַּדְלִיק אֶת פָּנָסֵי הָרְחוֹב.
בּוֹאִי, כִּי בַּלֵב הָאַהֲבָה מוֹלֶכֶת,
בּוֹאִי, כִּי אָבִיךְ יוֹצֵא אֶל הַבַּלְקוֹן,
נוּ, וְאֵיזֶה אָב יַרְשֶה לָךְ כָּאן לָלֶכֶת
סְתָם, עִם פִּרְחָחִים כָּמוֹנִי לַיַּרְקוֹן?
סְתָם לְהִסְתַּחְרֵר עִם כָּל רוּחוֹת הַקַּיִץ,
סְתָם לִשְאֹב מֵעָל דְּלָיִים שֶל מֶרְחָבִים.
אִמָּא'לֶה שֶלִּי, כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שָמַיִם,
לוּקְסוּס שֶכָּזֶה שֶל טַל וְכוֹכָבִים...
מָה אִתָּךְ? תַּגִּידִי: כַּמָּה זְמַן אַתְּ מִתְלַבֶּשֶת?
מֶה חָשוּב הַבֶּגֶד? הָעִקָּר מַה שֶבִּפְנִים...
עוֹד מְעַט וְהַשְּכוּנָה כֻּלָּהּ תִּהְיֶה חֵרֶשֶת
מִן הַצִּפְצוּפִים שֶלִּי, אַךְ מָה הֵם מְבִינִים?
כָּל הַבָּרוֹמֶטְרִים בַּנְּשָמָה עוֹלִים לְמֵאָה,
כָּל הַתִּזְמוֹרוֹת בַּלֵּב נוֹתְנוֹת הָעֶרֶב "בִּיס".
בּוֹאִי וְנָזוּז מִכָּאן כִּי כְּבָר אֲנִי שוֹמֵעַ
אֵיךְ אָבִיךְ עִם דְּלִי בַּיָּד פּוֹתֵחַ אֶת הַתְּרִיס...
קַיִץ עַל הָעִיר וְאַל נָא תְנַסִּינִי:
מִישֶהוּ הֲרֵי מֻכְרָח כָּאן לֶאֱהֹב.
בּוֹאִי וְנִרְקֹד לְקֶצֶב הַחַמְסִינִים
טַנְגּוֹ שֶיַּדְלִיק אֶת פָּנָסֵי הָרְחוֹב.
אֵיךְ לוֹהֵט, מֵעָל, יָרֵחַ כְּתַפּוּחַ
שָמָּה, בֵּין צַמְּרוֹת הַחֹשֶךְ הֶעָשִיר.
אֵיךְ הַלַּיְלָה רָץ בְּצַוָּארוֹן פָּתוּחַ
בֵּין בָּתֵּי-הָעִיר וּבֵין בָּתֵּי-הַשִּיר.
אֵיךְ, אַחְרֵי חֲצוֹת, כְּשֶאַתְּ אוֹתִי נוֹשֶקֶת
כָּל יוֹנֵי-הַלֵּב לַשּוֹבָכִים שָבוֹת.
אֵיךְ מִבַּנְק-הַדָּם, בִּמְזֻמָּנִים שֶל שֶקֶט,
מִישֶהוּ נִפְלָא מַחְזִיר לָנוּ חוֹבוֹת...
(הלחן: סשה ארגוב, הבּיצוּע: יהורם גאון)
* * *
אמש בתיאטרון, קומדיה מוסיקלית עצובה של חנוך לוין:
לא הרטיטה את ליבי
מאת סופרנו לענייני תיאטרון ס. נידח
חודשים רבים אנחנו שומעים מכל עבר על "הרטיטי את ליבי" ומרגישים ממש אנשי שוליים בכך שטרם ראינו את ההצגה.
חודשים רבים אנחנו מנסים להשיג כרטיסים במקום מתקבל על הדעת להצגה ואיננו מצליחים. יש להזמין כחודשיים מראש אם רוצים לקבל מקומות טובים.
והנה הצלחנו, ממש יום קודם להצגה, לקנות זוג כרטיסים שהתפנה בשורה 15 באמצע ב"קאמרי 1", שורה אחת לפני הסוף, ואולם למרבה המזל מצויידים השחקנים במיקרופונים סמויים, ויש גם תרגום רץ באנגלית למעלה, כך שהיה אפשר להבין לפחות תשעים אחוז מהמילים, אלא אם כן חייבו הטקסט והבימוי את השחקנים לדבר במהירות מוגזמת או שהמוזיקה המלווה התגברה על הטקסט.
השחקנים באמת יוצאים מן הכלל. רמי ברוך עושה את אחד מתפקידי חייו בתור "השופט" למקה. רק כמות הטקסט שעליו לזכור, שעה וחצי, כמעט ללא הפוגה, הוא נמצא על הבמה ומדבר – מעוררת התפעלות. שלא לדבר על איכות המשחק שלו, על גמישותו ורב-פרצופיותו. כן, הוא ממש מעולה וראוי לכל השבחים. ועימו יחד משחק צוות מעולה. מירב גרובר בתפקיד ללללה, בקול צרוד, מתנשא, צירוף של פוגרה מחפץ ורות שחש מ"יעקובי וליידנטל" וכל הנשים הנערצות הנפלצות המפלצות והנאהבות ממחזותיו האחרים של חנוך לוין. גדי יגיל בתפקיד הידיד פשוניאק מגיש משחק מעולה ללא שמץ של בידור, ממש נהדר שהוא יכול למלא תפקיד רציני כזה. ונפלאה היא ג'יטה מונטה בתפקיד אשתו ככה ככה. תפקיד קריקטוריסטי אך גם משכנע וכמעט נוגע ללב.
התפאורה המינימליסטית של לילי בן נחשון מצויינת. הבימוי של אודי בן-משה נשמע ונראה כאילו חנוך לוין עצמו ביים את המחזה, עם יותר מקורט דיקציה מניסים אלוני ומיוסי בנאי, אבל נאמן לרוח מחזותיו האחרים של לוין. וגם המוסיקה של קרן פלס, המבוצעת בחלקה הגדול בידי שני נגנים, מלווה היטב את ההצגה.
ועם זאת, ההצגה לא הרטיטה את ליבי ואפילו שיעממה אותי קצת מרוב חזרות ומשחקי מילים מתחכמים, וגם הרגשתי כאילו כבר ראיתי את ההצגה בעובריותה בשלל מחזותיו הקודמים של לוין: "יעקובי ולידנטל", "חפץ", "קרום", "רווקים ורווקות", ועוד.
מדוע? כי אני לא אוהב תיאטרונע, כלומר, הצגה שכל משפט שנאמר בה מלווה בתנועה ובתנועות שכנגד של הנמצאים על פני כל הבמה, ובמוסיקה, כאילו מדובר באופרה או במחזמר או בתמונה נעה. אני אוהב תיאטרון שבו שולטים שחקן וטקסט שאינם זקוקים כמעט לשום אמצעי עזר ותרגילי תנועה בצוותא, ריקודים ומוסיקה – אלא הם מדברים כבני אדם וממלאים בכוחם המכשף את הבמה והאולם. ואם אני רוצה לראות מחזה מוסיקלי, אני מעדיף את "עוץ לי, גוץ לי" או "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אם לדבר על מחזות-זמר מקוריים בקאמרי.
ואילו "הרטיטי את ליבי" הוא אולי תיאטרון במובן השלילי של המילה. כלומר, לא אמיתי, מלאכותי, מדוקלם, לא מרגש, טקסי, מוחצן, מתחכם, חוזר ואומר את אותו דבר, אותה עלילה, במשך שעה וחצי בלי הפסקה, אחרי שהבנת הכול בעשר הדקות הראשונות לערך. "הרטיטי" הוא כתזמורת מעולה, ממש מעולה, עם נגנים אחד-אחד – שמנגנת יצירה קצת משעממת שבה המלחין שיבץ קטעים ארוכים מתוך יצירותיו הקודמות. זוהי הצגה שבנוייה כולה על רגשות אבל אינה מרגשת. הכול בה כאילו צפוי מראש. וחבל. מבחינה מסויימת זהו מחזה של תקופת ההשכלה, מאחר שכל דמות בו מייצגת אידיאה, ומשחקת על פי האידיאה שבדמותה נוצרה.
ומה שמעצבן במקצת, לאורך כל ההצגה, הוא שרוב הזמן השחקנים לא מדברים אלא מדקלמים, ואולי זה נשמע כך גם בגלל מערכת ההגברה. לא טבעי. עברית, לא מדברים כך. אולי, אצל ניסים אלוני. דיקלומים, מכסימום בגן ובכיתה אל"ף. אגב, גם ההצגה "אשכבה" עיצבנה ושיעממה אותי בשעתה. לא כל חנוך לוין הוא קלאסיקה עברית.
הקהל מאוד נהנה, אולי משום שהעלילה מובנת לו היטב וכל מצב וכל משפט חוזר על עצמו עשרות פעמים בשינויים קלים, וככה לא צריך לאמץ הרבה את כוח החשיבה.
* * *
יואב אהרוני
על מאפייניו של המוסר המקראי
משה גרנות פותח את מאמרו הארוך (חב"ע גיליון 352) בעניין "המוסר המקראי" בהערת פתיחה שהיא תגובה לתגובה. לאחר הערה קצרה זו מרצה משה גרנות את התיזה שלו על כך שהמקרא אינו מוסרי, ובעיקר מתווכח עם דיעותיו של ישעיהו ליבוביץ.
כדי להתווכח באמת עם ליבוביץ, אי אפשר להסתפק במוסר המקראי. לשם זה צריך לבחון את המוסר היהודי, הכולל את המחשבה היהודית מהמקרא ועד ימינו, מפני שהוא זה שאליו מתייחס ליבוביץ. גרנות עשה לעצמו מלאכה קלה מדי כאשר בחר להתייחס בעיקר למוסר המקראי, והביא בפנינו עוד פעם את הדוגמאות הידועות מהתורה ומספר יהושע, שבהן צוּוָה עם ישראל ציווי דתי לעשות עוולות מוסריות.
יקצר המצע מלהשיב לגרנות בפירוט, ולכן אסתפק בדוגמא אחת.
גרנות מצטט את דברי איוב, המתריס בפני האל על אי-מוסריותו: "ארץ ניתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, אם לא אפוא מי הוא" (איוב ט' 24). על פסוק זה ואחרים בספר איוב, מובא בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא דיון תיאולוגי ומוסרי מעמיק, שמבהיר את דעת חז"ל על מעמדו של האדם כלפי האל ועל מחויבותו המוסרית והדתית (אשר לפי ליבוביץ חד הן) של האדם בתוך המציאות שבה הוא חי. אביא מתוך דיון ארוך זה קטע קצר (בבלי, בבא בתרא דף ט"ז ע"א):
"בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (איוב ב' 10), אמר רבא: בשפתיו לא חטא בליבו חטא, מה שאמר: ארץ ניתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, אם לא אפוא מי הוא. אמר רבא: ביקש איוב להפוך קערה על פיה.
אמר רבא: ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנום, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך? ומה שהשיבו לו חבריו: אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל (איוב ט"ו, 4). ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין.
רבא מעלה כאן שתי טענות נגד איוב:
"ביקש איוב להפוך קערה על פיה", כלומר: לשנות סדרי עולם, שעל פיהם האל הוא ששופט את האדם בעוד האדם אינו רשאי לשפוט את האל.
"ביקש איוב לפטור את העולם כולו מן הדין": כשם שהאל ברא גם את השור (כשר) וגם את החמור (טמא), כך הוא זה שברא גם צדיקים וגם רשעים, ואין הוא רשאי לבוא בטענות אל הרשע על רשעתו.
על-פי מחשבת ישראל, כפי שליבוביץ מבין אותה, האדם, אכן, אינו רשאי לשפוט את מעשי האל, ומעשים אלה אינם יכולים להימדד בקנה מידה מוסרי-אנושי כלשהו. סוגייה זו אינה רלוונטית לאדם חופשי בדעותיו, כמו משה גרנות או כמוני. על הטענה השנייה, שהאדם חופשי מאחריות למעשיו כיוון שהאל ברא אותו כזה, משיבים חז"ל בצורה נחרצת כי יש יצר רע, אך יש מערכת חוקים וכללים (תורה) שהוכתבו על-ידי האל להורות לו מהי הדרך בה יילך, ואין האדם פטור מאחריותו לדרך שבה בחר.
במקום אחר (בבלי, נידה ט"ז ע"ב) מובע הדבר בצורה ברורה וחד-משמעית:
דרש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה – גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא אומר, כדברי ר' חנינא, שאמר ר' חנינא: הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.
כלומר, האל משאיר בידי האדם חופש בחירה אם להיות צדיק או רשע, אך מטיל עליו את האחריות לבחירתו.
משה גרנות נתפס לדבריו של ליבוביץ שאין ציוויים מוסריים בתורה ובמחשבת ישראל בכלל, אלא רק ציוויים דתיים. מה שליבוביץ אומר למעשה, הוא שיש זהות מלאה בין מה שנכון מבחינה דתית לבין מה ש"מוסרי" בלשוננו. השאלה הזאת, הרלוונטית לאדם חופשי כשם שהיא רלוונטית למאמין המודרני, ראויה לעיון ודיון מעמיקים יותר מהדרך הקלה שבה בחר גרנות.
האם ניתן בכלל להגדיר מוסר אנושי כללי על בסיס של "צדק טבעי"? לא אכנס לכך כאן, אך אציע רמז לאחד הכללים, על-פי ניסוחו של אלתרמן:
אוֹ בְּתָבְעָהּ מִידֵי תּוֹרוֹת פְּסוּקוֹת
אֶת נֶפֶשׁ הַיָּחִיד וּפִקְדּוֹנָהּ.
בִּהְיוֹת לֶעָרִיצוּת מַסְוֵה-צְדָקוֹת,
דְּמֵי הַיָּחִיד הֵם חֶרֶב הַיּוֹנָה.
הָאַחִים:
דְּמֵי הַיָּחִיד הֵם חֶרֶב הַיּוֹנָה
וְלַהַט צִדְקָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה.
(קול והד, שיר עשרה אחים).
במבחן הזה, תורתו של המחבל המתאבד, שהוזכר באחת הדוגמאות במאמרו של גרנות, נופלת בגדול. יחד איתה נופלות גם תורותיהם של טורקווימדה, סטאלין ואוסאמה בן-לאדן, אך גם תורתם של משה לוינגר, חנן פורת וחבריהם. נדמה לי שמשנתו של ליבוביץ עומדת בו בכבוד.
* * *
אנתולוגיה צרפתית חדשה של משוררות ואמניות מישראל
בהוצאת "אדיסיון קאראקטרס" הצרפתית ובסיוע המכון לתרגום ספרות עברית הופיעה בימים אלה בצרפת אנתולוגיה של משוררות ואמנִיות מישראל עם אחרית דבר מקיפה מאת פרופ' רות קרטון-בלום. מעטים יודעים איזו עבודת נמלים של השגת זכויות, תרגום, עריכה והשגת מו"ל כרוכים בהוצאת אנתולוגיה כזו, ועל כך יש בהחלט לברך את עבודת המכון. אמנם, ההגדרה "מישראל" מטעה כי זוהי אנתולוגיה של משוררות עבריות בלבד, ואין בה למשל סיהאם דאוד הכותבת ערבית או ריבה רובין הכותבת אנגלית.
אסתר ראב זוכה באנתולוגיה הזו למקום מכובד מאוד, היא שנייה אחרי רחל, ואחריהן באות יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, זלדה ודליה רביקוביץ. מופיעות באנתולוגיה גם משוררות שמעולם לא שמעתי את שמן כמו יעל גלוברמן, צביה ליטבסקי, שרה פרידלנד בן ארזה, אפרת מישורי, דנה אמיר וטל ניצן, וכמובן גם משוררות שדומה כי נדחפות בכוח ל"צמרת" השירה העברית של ימינו כמו אגי משעול, שלֵית אתר פנוי משיריה.
ואולם חסרות באנתולוגיה משוררות כמו אנדה עמיר, ש. שפרה, אלישבע, מיכל סנונית, תרצה אתר, רינה שני, גבריאלה אלישע, חדווה הרכבי, בת-שבע שריף, עמירה הגני, נעמי שמר [כן, היא היתה משוררת לא פחות טובה מאגי משעול ומשרה פרידלנד בן ארזה], ואני מניח שישנן עוד אי-אלו משוררות עבריות שבטעות לא נכללו בקובץ, וראוי היה לעורכת-הבוחרת אסתר אורנר, ולכותבת אחרית הדבר פרופ' רות קרטון-בלום, לשים ליבן לכך מלכתחילה.
* * *
איליה בר זאב
קָפֶה וּמַאֲפֶה
אַתְּ צוֹפָה דַּרְכִּי
אֶל כֶּתֶם לֹא בָּרוּר.
הָאֲנִי הוּא מַרְאִית הָעַיִן?
הָאִם כְּלוּם?
לוֹעֶסֶת פַּת בַּקָּפֶטֶרְיָה.
מָסָךְ הַפְּלַזְמָה בַּפִּנָּה, מֵעַל רֹאשִׁי,
מְרַתֵּק אוֹתָךְ.
יָדֵךְ הָאַחַת תְּלוּיָה עַל
צַוָּארֵךְ –
אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לְקוֹל רָחוֹק,
אוּלַי מְלַטֵּף.
עֵינַיִךְ טוֹבוֹת.
יָד אַחֶרֶת מַאֲכִילָה
בְּכָל פֶּה –
קָפֶה וּמַאֲפֶה.
מֶטְרִים בּוֹדְדִים בֵּינֵינוּ.
שֻׁלְחָן עָגֹל,
כִּסֵּא.
שָׁנִים בּוֹנוֹת גָּדֵר,
דֶּלֶת נִדְחֶפֶת –
אֲנִי נֶעֱלַם
מֵאֵין רוֹאֶה.
* * *
להיכן נעלמו הפסיפסים לתולדות ת"א-יפו של גוטמן שניצבו בכיכר בית העירייה הישן ברחוב ביאליק?
עברנו ברחוב ביאליק, החפור כולו לצורך שיפוצים, וראינו שהסירו כליל את הבריכה והפסיפסים לתולדות תל-אביב-יפו שיצר נחום גוטמן ליובל ה-70 של העיר [ושלמה שבא הוציא עליהם אלבום צבעוני מפורט ויפהפה בהוצאת "מסדה", 1979, "תל-אביב-יפו / עיר חולות וים" – בשלוש שפות, עברית, אנגלית וצרפתית, הנראה כיום כתיעוד ארכיאולוגי] – ונותרו במקומם רק עיי חורבות, וכנראה הכיכר מול בית העירייה הישן של תל אביב עתידה לשאת אופי אחר לגמרי. מן הסתם יהיו שם כיכר פתוחה ובתי קפה. שאלנו מה יהיה עתיד המוזאיקה של גוטמן וענתה לנו רותי גוטמן, אשתו של חמי, בנו של נחום, וגם על דעתו:
לאהוד שלום,
אכן צדקת, והמוזאיקה הוסרה ממקומה הרגיל. זה בוצע בידיעתנו ובהסכמתנו על-ידי הצוות מאיטליה שהקים אותה במקור. כרגע היא מאוחסנת כמו שצריך ותוקם מחדש בכיכר נוספת שהכתובת שלה תהיה שדרות רוטשילד מס' 1, ליד המגדל החדש שבונה חברת אפריקה ישראל. היא תוצב מחדש אחרי שייסתיימו עבודות הבניין בכיכר, שיכולות כרגע לפגוע בה. אנו מקווים שכך היא תהיה חשופה יותר לקהל, ובכל אופן תהיה יותר קרובה למוזיאון גוטמן. ההעתקה תכלול גם שיפוץ כללי את המוזאיקה, שייעשה בידי האומנים המקוריים מרוונה.
קיץ שמח ולהתראות,
רותי גוטמן
אכן, אומנים אלה, שמסורת עבודתם עובדת מדור לדור, הם האחראים על כל הפסיפסים של גוטמן, גם במגדל שלום הסמוך. אגב, מגדל שלום סגור בשבתות וכך נמנע מהמבקרים באזור לראותו בתנאים טובים של יום ללא תנועה של מבקרים במשרדים, ונמנעת גם האפשרות לראות את המוזאיקה של דוד שריר הממלאת את הקיר מולו, ועוד הרבה תצוגות מעניינות על תולדות תל אביב. זה פשוט אתר תיירות מבוזבז ביום המתאים ביותר לבקר בו! איזו החמצה! לפני שבועות אחדים ביטלתי שבת של סיור בהדרכתי בנווה-צדק וביפו בגלל חוסר האפשרות להתחיל את המפגש מול המוזאיקה של גוטמן במגדל שלום.
* * *
לימור שריר
דיונות הזהב והכסף
(ציור במילים)
מתוך הקובץ "דיונות הזהב והכסף" מאת לימור שריר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008.
לילה. עיני עלטה. מדי פעם נעורים רחשי הרוח, והחול מצליף בפניהם עטויי הרעלות הכחולות של אנשי המדבר. הירח צובע בכסף את החול האינסופי, את עיניהם הגדולות והפקוחות של הגמלים, את רגליהם הדקות והחזקות, את עיניהם השחורות של הגַמָלים, מלכי המדבר, את מבטם העמום והלא מובן לזר שפוקד את המקום. צלצול של ענבלים קטנים נבלע בתוך החול, נעלם בין הדיונות. לפעמים נשמעת אנקת גמל ושוב רוחשת הדממה ועקבות עקרבים דוממים בחול. שיירת גמלים עמוסת סחורות משתרכת לאיטה בתוך הלילה. השמיים שמעל המדבר שלווים כרצועת ים רחב ידיים, זרוע פנסיֿכוכבים בהירים, מנצנצים וכבים. אלו הם שמיים אחרים שלא נראים בשום מקום, הם בולעים אותך לתוך קרירותם המסתורית והתכולה שנפרשת מעל להט החול ביום, ויורקים אותך חזרה אל תוך דיונות הכסף בלילה. הם מהתלים בך, כאן במדבר איתני הטבע שולטים ואין בִּלתם. לפתע מפלח קול בכי חרישי את דממת המדבר. הקול, מסתלסל ומתחנן. לאור הירח זוהרות דמעות של בדולח מתוך עיניו של הגמל ולידו מחריש הגַמָל. עם עלות השחר שיירת הגמלים ממשיכה לשרך את דרכה אל נאותֿהמדבר. הירח גווע לאיטו עד שנעלם, והשמש, חיוורת, שולחת את זרועותיה הדקות אל תוך החול. אט אט חודרות הקרניים כמו אלפי תמנונים אל תוך הדיונות וצובעות אותן בלבן. דבשות הגמלים מבהיקות וצמרן עוטה גוון בהיר ורדרד. עיניהם מבהיקות כאבני אודם תחת מעטה ריסיהם, ואוזניהם הרכות והשעירות מתפרשות לצדדים. פרסות רגליהם פוסעות בתוך החול, זנבותיהם המדולדלים נעים בין ירכיהם הגדולות, נעים בשיירה קדימה קדימה אל היעד והרוכבים הכחולים עם עיני הגחלים הלוחשות מתנודדים מעליהם לקצב פסיעותיהם, ופניהם אל השמש. קול בכיו של הגמל הולך וגובר, מלחך את הדיונות ומרחף באוויר החם. אד תכלכל וזחוח מתפשט על פני הסהרה. הדיונות מכחילות לאיטן, ומשתקפות מבעד למעטה חלבי ורך. החום מפשיר את צינת הלילה ושיירת הגמלים מותירה עקבות על החול. מדי פעם מחרידה צעקתו של אחד הרוכבים את השקט. הוא גוער בגמל, דוחק מעט בצלעותיו אבל אחרֿכך הוא ממתן את קולו, ולוחש מילים עלומות המתגלגלות מתחת לשפמו השחור, המתגלה מבעד לרעלה, מדבר אליו כאל ידיד ותיק. לפעמים הוא מסלסל את קולו ופוצח בשיר בעל ניגון מונוטוני מתמשך, והגמל נראה מנענע את צווארו המפותל לקצב שירת אדונו. לרגעים נדמה שהגמל ורוכבו מתמזגים לדמות אחת הממשיכה לנוע לאיטה אל מול השמש. כפסלים כהים, המתנודדים באוויר, נצפית שיירת הגמלים על רקע המדבר.
לפתע מתמרד הגמל, עומד על מקומו וממאן לזוז. שיירת הגמלים נעצרת. הוא רוקע ברגליו, מעיף על סביבותיו חול דק ובהיר, נחיריו השעירים רושפים, עיניו הגדולות מתמלאות דם וקצף לבן ובוהק עולה מפיו. צמרו סומר ולאור הזריחה הוא נראה כלהבת אש. הוא מנענע בתחינה את צווארו הארוך, זוקף את אוזניו הרכות וזועק לרחמים. רוכבו מחריש. קו רקיע דק בכתום זוהר נמתח מעל הדיונות שנראות עתה כהות, חלקן מזדקרות לשמיים כפטמות של שד עטופות צל עגום. נדמה כאילו קו נוף של ים אפרפרֿתכלכל ומסתורי מציץ מבין שְדֵי הדיונות. אלה נדמות לעתים למפלצות כהות, רוחשות מזימות בפרפור אחרון של גסיסה. ענני נוצה מעטים משורטטים מעליהן והרוח משייפת וחורצת בחול גלים מעגליים, ולמרגלות הדיונות הגבוהות, מעצבת דיונות קטנות יותר, מין קמרים וקערים, גבעות ועמקים עשויים חול רך, מין בנות דיונות עליזות ומפרפרות בתנועות מעוגלות של ריקוד, פושטות על פני המרחבים, והרוח מלטפת את לחייהן הסמוקות. הגמל מרכין את צווארו ובבתֿאחת מותח את גופו, מנסה להתרומם על שתי רגליו ולהעיף את רוכבו. עיני הרוכב רושפות כגחלים והן מתמלאות דם. הוא נוטל את מקלו וחובט בחוזקה בגופו של הגמל, מושך חזק ברתמה וקול קללה איומה מפלחת את השקט. הגמל מרים את ראשו בחוסר אונים, כמביט בתחינה לשמיים. יללה חרישית נפלטת מפיו ודמעות זהובות זולגות מעיניו. הוא מתחיל לנוע והשיירה נעה יחד עימו. אט אט מתגבר הזוהר שבשמי המדבר והעננים נמוגים. עתה השמש עולה וצובעת את הדיונות בזהב. הים הדמיוני נמוג ונעלם, והגמלים עוטים את צבע החול. צליל הענבלים הקטנים שלצוואריהם נשמע עליז יותר. תופי הברברים ונגינה מונוטונית נשמעים מרחוק, קולותיהם הולכים וגוברים ומפלחים את דממת המדבר ככל שהשיירה מתקדמת והולכת אל הכפר שבנווהֿהמדבר. חרחורים קלושים נפלטים מפיו של הגמל הזקן ובגוף רופס ומובס הוא פוסע בתוך החול ולידו מחריש הגַמָל, מוליך אותו בשתיקה אל מותו.
על הספר:
סיפורים-רישומים אלה חבוי בהם עולם ומלואו. רומן שלם מקופל בדפים מעטים ועצורים. צורת כתיבתם המעניינת מציגה לקורא סיפורים בצבעי אקוורל, נוגעים-לא-נוגעים, מרפרפים ומעמיקים חליפות. הם רוויי אהבה לאדם על חולשותיו, פגמיו ויצריו . אווירה ארוטית רווית געגועים מרחפת על הסיפורים. כמיהה לקשר, למגע, לנגיעה, לאהבה. אבל אלה אהבות בלתי – ממומשות, כיסופים שנשארו כפצע פתוח או לחלופין כזיכרון מתוק.
"דיונות הזהב והכסף" מגלה בבירור את כישרונה המיוחד של לימור שריר ליצור סיפורים שהם מעט המחזיק את המרובה. הם ממחישים לקורא את המקומות, המראות, הריחות והנופים ובו בזמן גם את התחושות הרגשות, המחשבות וההתלבטויות של גיבוריה המתמודדים עם תהפוכות החיים. הקורא חש שהוא עצמו חי וחווה את האירועים הלקוחים מחיי היום-יום. שפע של דימויים ומטפורות מקוריים מעשירים את המתואר וממחישים אותו.
הסיומים הפתוחים של הסיפורים משאירים את הקורא מהורהר ותוהה על גורלם של הגיבורים, עוד זמן רב לאחר סיום הקריאה.
פרופ' נורית גוברין
*
ספרה הרביעי של לימור שריר :"דיונות הזהב והכסף" כולל כ"ב סיפורים המפתיעים ברמתם ובשפתם העשירה והרהוטה. בקובץ סיפורים זה בולטת יכולתה של לימור שריר לבנות סיפור. לצד סיפורים ריאליסטיים מעניינים משלבת לימור שריר גם סיפורים שהם פרוזה פיוטית שהסופרת משתבחת בה בכישרון מגוון. הסיפורים שקריאתם מענגת מעידים על כך שהסופרת נמצאת בתנופת יצירה ובנסיקה מרשימה. אני מצפה בקוצר רוח לספרה הבא.
אשר רייך
*
לימור שריר היא סופרת ברוכת כישרון ההולך ומתממש מספר לספר.
ב"דיונות הזהב והכסף" מתוודע הקורא אל מחוזות מרתקים ברחבי העולם – נופים של מקום ונפש. מארג הסיפורים שהיא משכילה לטוות ביד אמן מאיר את המצב מזוויות ראיה מרתקות. כתיבתה מלאה, עשירה ועושה שימוש ברבדי שפה שונים. הסיפור הנושא את שם הספר מאפיין יותר מכל את כתיבתה של לימור שריר. יריעת עלילה קצרה. ציור. תמונה. ירידה לפרטי פרטים של נוף ודמויות המזכירות לי את קסם כתיבתו של ס. יזהר.
עודד פלד
משה גרנות
התבוננות אמפתית מעמיקה בנבכי נפשו של אדם
על ספר סיפוריה של לימור שריר – "דיונות הזהב והכסף", כרמל, 2008, 159 עמ'
כידוע, רוב הפרוזאיקונים מעדיפים לכתוב את סיפוריהם בגוף ראשון (מספר עֵד), או בגוף שלישי (מספר כל יודע). אחד האתגרים בקשים ביותר לכותב סיפורת הוא הכתיבה בגוף שני. ממש קשה לי להיזכר בסופרים שניסו את דרך ההרצאה הזאת, והמשימה עלתה בידם. עכשיו, כשאני כותב שורות אלו, אני נזכר רק בנתן שחם שנהג כך בספרו "גוף ראשון רבים", שם, הרצאת אחד משלושת חלקי הספר היא בגוף שני; וכל זאת, כנראה, כדי להדביק את הקורא עצמו בליקוי הדיבור של הגיבור – הגמגום. נתן שחם היתל מן הסתם במכוון בביקורת שהתקשתה להבין את בלבול הגופים שבסיפור.
באסופה שלפנינו יש שני סיפורים, שהרצאתם כתובה בגוף שני: "לשחות" (עמ' 7) ו"אלינוער" (עמ' 55). בראשון מסופר על רופא מנתח שהיה "קוטל נשים" בצעירותו , ותוך כדי שחייה בבריכה, האמורה לשמר את חיוניותו שנטשה אותו מכבר, עוברות לנגד עיניו תמונות חייו, וביניהן שתי החמצות שהועיד לו גורלו (בשני מובניה של מילה זאת). השני מספר על עמוס, מרצה באוניברסיטה, שגם הוא "קוטל נשים" לא קטן, שבוגד במירה אישתו עם מרצות עמיתות, משוררות וסטודנטיות, וכאשר מירה מתרחקת ממנו – הוא איננו מוצא כל טעם בפלירט עם סטודנטית מצודדת שעושה לו עיניים.
כאמור, יש כאן אתגר לא קטן עבור פרוזאיקון, ולטעמי, לימור שריר עמדה בו בכבוד. ואל יטעה הקורא – לא מדובר כאן בעוד כתב אשמה פמיניסטי כנגד הגברים הבוגדניים וחסרי חוט השדרה - ספרות מבית מדרשן של עמליה כהנא-כרמון, שולה גלבוע, יהודית קציר, דורית זילברמן ורבות אחרות – הספר חף מכל מצע אידיאולוגי מן המין הזה, ואף אל שני הגברים הבוגדניים הנ"ל מביטה המספרת באותה אמפתיה ורצון לרדת אל נבכי הנפש, כמו אל מי שבדרך כלל מסווגות כגיבורות קורבנות.
ב-22 הסיפורים שבספרה של לימור שריר מתפרשת יריעה רחבה של רקעים בערים שונות בארץ – דרום תל-אביב, חדרה, בנימינה, הרובע היהודי בירושלים... ובמקומות שונים בעולם הרחב – מינכן, זלצבורג, פאריז, ברשיה, פאלרמו... הגיבורים הם בני מעמדות שונים ובני גילים שונים, והמשותף לכולם היא רצונה הכן של המספרת לרדת לנבכי נפשם, לשאול במקומם שאלות, ולהשאיר את חלק הארי של התשובות בידי הקורא. כך, למשל, אונס שמבצע יורגנס, אח בבית חולים לחולי נפש בזלצבורג, בחולה יפיפייה – איננו מתפרש כתוצאה של חינוך פרוסי, אלא כהתפרצות הלא מודע המצוי בכל אדם ("תעודת הצטיינות"). אותה הבנה עמוקה בנפש האדם באה לידי ביטוי גם בסיפורים "חרדיים" שבספר, שם גברים ונשים אוהבים אהבות אסורות, חוטאים חטאים קשים כנגד אלוהים ואדם – משום הגעש הפנימי שאין בהם הכוח להשקיטו ("הקופסה", "ברחוב הראשי בחדרה", "דרך החלון", "הבטחה"). מרצה מכובדת באוניברסיטה מנהלת רומן עם סטודנט שמבחינת גילו היה יכול להיות בנה ("סתיו ואביב"), ואישה נמשכת בחבלי קסם דווקא אל הגבר הנשוי שנטש אותה לפני שנים ("תעתוע").
היחסים שבין הורים לילדיהם מובאים בסיפורים אלה בכל מורכבותם – ובעיקר מודגשים הרצון להתנתק מחבל הטבור המעיק והמשעבד, ורגשות האשם שמציפים את הבנים על ההתנתקות הזאת ("אמי; "מונולוג").
לעיתים גולשת הכתיבה של לימור שריר אל הפנטסטי, כגון הפגישה בין שני אחים חורגים שלא ידעו זה על קיומו של זה ("נהג מונית"); כגון העובדה שדווקא אינסף הערבייה, הנחשדת על ידי שכניה כמחבלת, דווקא היא הרופאה המנתחת שמצילה אחד משכניה שנפצע בפיגוע ("אינסף"); כגון הפגישה המאוחרת והבלתי צפויה בין פרופסור באוניברסיטה ובין מי שהיתה אהבת נעוריו ("תמרה מזרחי"). אגב הסיפור האחרון בנוי בתבנית "סיפור ההחמצה" שהיה חביב כל כך על גי דה מופסאן. – בשל שגיאת כתיב של האהובה – הנער לא זכה בה: הוא חיכה לה ביציאה מהקולנוע בזיכרון יעקב, והיא חיכתה לו ביציע...
הסיפור היפה ביותר בקובץ, ולדעתי, גם העמוק ביותר הוא "זיקנה". לאחר שהקורא מצליח להסיר מעליו את מעטה המסתורין, הוא מגלה אמת גדולה שכולנו מחמיצים את עולמם של הורינו, ואנחנו נזכרים בכך ומצטערים על כך רק כאשר כבר מאוחר מדיי. הזְקֵנָה, גיבורת הסיפור שמעה סיפור מופלא על נעורי אביה, אך מעולם לא שמעה את סופו.
הישג של ממש נזקף לזכותה של המספרת הוא איכותם הגבוהה של תיאוריה. תיאור הזונות הבלות בבית המלון "גן העדן" בטוג'אנו שבסיציליה (עמ' 148) הוא מלאכת מחשבת ממש, תיאור המזכיר בקוויו את הציורים הגרוטסקיים של טולוז-לוטרק. באותו סיפור ("המסע לפלרמו") מתואר גם שוק שממש קם חי מול עיניו של הקורא (עמ' 152; וראו גם עמ' 59, 64, 66).
בשל המעלות האלו קראתי חלקים מן הספר יותר מפעם אחת – גם כדי להבין, וגם כדי ליהנות.
דיונות הזהב והכסף מאת לימור שריר
ביקורת מאת עמוס אריכא
דיונות הזהב והכסף הינו קובץ סיפורים מן המעלה הראשונה, שבו מצליחה הסופרת באמצעות ראיית עולמה האנושית ובלשונה העשירה להנציח מצבים אנושיים רבים ומגוונים.
סיפורים רישומים אלה חבוי בהם עולם ומלואו. הסיפורים מעידים על מרחב כישרונה הסיפורי המובהק של לימור שריר. משיחות המכחולים הרוויים שלה עשירות בצבעוניותן ומתאימות עצמן היטב עד לדקויות הן בתיאור הדמויות העולות כחיות ועד להיקסמות כקורא הולך-שבי אחר תפניות המבנה העלילתי. עלילה משכנעת פעם ועוד המפתיעה לעתים בסיום פיוטי המושג באמצעות גוונים מעומעמים, פסטליים. צבעים רכים השואבים אל תוכם את הקורא הנעשה שותף בפתירת כוונתו של הצליל האחרון.
גם לשונה העשירה של הסופרת היא רבת רבדים משרתת אותה היטב בבואה לנווט סיפור מרתק מהולדתו בנמל הבית ועד לשיגורו לאופק רחוק, כזה הנטוע לעתים במחוזות המשתרעים בארצות זרות ומשם מגיעים ההדים ואינם זרים – שכן עיקרם הוא האדם. אלה הן יכולות המעידות כי הגיאוגרפיה שלה וגיבוריה חובקים עולמות גנוזים ובידיה מפתחות לדלתות ושערים מסקרנים לגבי המתרחש בצדם העלום.
סיפור רודף סיפור ומציף לעתים את האוחז בדפי הספר בזיכרונות ממשיים כבאותן סצנות, מהן נוקבות וחורכות עד שורש המתמקדות ביצרי לב-אדם, בחלומות נכזבים ובמפחים של אוהבים בדפוסיהם השונים, אלה שהזמן אינו מיטיב אתם. הקורא נכבש לאמת החתומה במלים עד לאותן חוליות, דיונות מוכספות ומוזהבות, נודדות מאז לעתה ועוטפות אותנו באווירה קטיפתית מענגת המעוררת געגועים לאירועים שהיו ונחתמו בתוכנו כזיכרונות שטעמם נשמר אתנו.
כליה כמספרת מלוטשים והתוצאה מעידה שהם נמצאים בשליטת יוצר בעל ניסיון מוכח היודע לחצוב בחומר קשה, לעקוף סיבים ועורקים מכשילים ולהשיג יעד שקבעה לעצמה. אווירה ארוטית רווית געגועים מרחפת על הסיפורים. כמיהה לקשר, למגע, לנגיעה, לאהבה. הסיפורים, בין אם אלה מאוכלסים בדמויות שהן כהשתקפויות רוטטות של בבואות עדינות או כאלה המעוצבות ביד בטוחה, נפחן ברור פנימה וחוצה, מתחברות לקורא גם בנוסח וידוי חושפני לעתים עד כאב דק ונוקב. מכאן מתארגנת אדריכלות סיפורית המאפשרת מיצוי של עלילה רחבה ביריעה קצרה ומדויקת. זהו כוחו המיוחד של הסיפור הקצר ומבחנו האמיתי של הסופר היודע את סוד הסיפור הנכון.
מר גולדרייך
מתוך הספר "דיונות הזהב הכסף" מאת לימור שריר
כשמר גולדרייך יצא ממחבואו בכפר קטן בסיביר מיד עם סיום המלחמה, הוא התגלגל עם פליטים יהודיים ברחבי אירופה, ואיכשהו הגיע חזרה למינכן. כשחבריו נשבעו שכף רגלם לא תדרוך יותר על אדמת גרמניה והחליטו לעלות לארץ ישראל, הוא החליט לנקום בגרמנים אך בדרך משלו. הוא החליט להתיישב מחדש במינכן, להחזיר לעצמו את רכושו ואת רכוש משפחתו ואף להכפילו ולשלשו, ולנסות להתעשר על חשבון הגרמנים. תחילה עבד כשומר סף בביתֿמלון קטן שנקרא "מלון תיאטרון" אך עד מהרה, בשל כישרונו ותושייתו, עלה בדרגה ונהיה פקיד קבלה זוטר, ואחרֿכך פקיד קבלה ראשי, וכשבעל המלון נפטר בשיבה טובה הוא התמנה למנהל המלון. בשל מריבות היורשים הזדמן לו לרכוש את המלון במחיר מציאה. חלק מהסכום ששילם תמורת המלון הוא לווה מהבנק בריבית נמוכה מאוד, וחלק הצליח לגייס ממה שהרוויח במשך שנות עבודתו, שכן היה אדם צנוע ואף ניתן לומר חסכן. מאחר שהיה ערירי ללא ילדים, הוצאות מחייתו היו נמוכות, שכן התגורר במלון ונהנה משירותיו ויכול היה לצרף פרוטה לפרוטה עד שהצטבר בחשבון הבנק שלו בשווייץ סכום כסף לא מבוטל. אך את מרבית כספו ירש מאינגריד. את אינגריד הכיר כשהתארחה במלונו. היא היתה יפיפייה. היו לה עיניים כחולות מאוד ועור שחום ושיער בהיר שהזכיר לו את שדות החיטה האינסופיים שהיה רואה מחלון הרכבת בכל פעם שהיתה חולפת בכפרי גרמניה. היא היתה גבוהת קומה במיוחד, וכשהיתה עומדת לידו, נראה גולדרייך הקירח, בעל הפנים המבריקים והסמוקים ובעל הקומה הממוצעת, כגמד עלוב. איש לא הבין מה מצאה בו אינגריד. אולי היו אלה העדינות והאדיבות המופגנת שבה נהג כלפי כולם, שכבשו את ליבה, אולי צורת לבושו המוקפדת – הוא היה לבוש תמיד בחליפות מהודרות שנתפרו עלֿידי חייטי צמרת והדיף ריח מבושם, ואולי היה זה מפני שכלפיה נהג בנדיבות מיוחדת. חבריו של מר גולדרייך הביעו תמיהה שבהתחשב בעברו הוא התחבר דווקא לגויה גרמנייה בעלת מראה ארי אופייני. "מוזרות הן דרכי הגורל", חשבו בינם לבין עצמם, אך לא ביקרו אותו יותר מדי.
איש לא ידע מתי וממה בדיוק נפטרה אינגריד שהיתה צעירה מגולדרייך בשנים רבות, אך לאחר מותה כולם ידעו שמר גולדרייך התעשר. בצוואתה הורישה לו אינגריד הון עתק.
מאז מותה של אינגריד הפך גולדרייך לאדם מריר ומסוגר. קומתו שבלאוֿהכי היתה נמוכה למדי, שחה, פניו העגולים הצטמצמו, הסומק נעלם מלחייו, הניצוץ שבעיניו כבה והבעתן הזכירה מבע של כלב עזוב. חליפותיו היו נקיות ומגוהצות למשעי אך נעלם מהן ההידור. הוא הפסיק לנהל את המלון שבבעלותו והשכיר אותו. הוא אף רכש בית עם גינה בפרברי מינכן, ועבר להתגורר בו בגפו יחד עם כלב נמוך קומה ומוארך בעל אוזניים שמוטות ופרווה שעירה בצבע לחמנייה. הבית היה גדול מדי או שמר גולדרייך היה כבר עייף מכדי לטפל בו בעצמו, ולפיכך חיפש מנהלת משק בית. הוא ביקש ממנהל המלון שלו שישלח לו את אחת מעובדות המלון.
כך התוודע למירנה, אישה יוגוסלבית גבוהת קומה וחסונת גוף, שהתייצבה לראיון בביתו בדיוק בשעה שנקבעה.
היה זה בארבע אחרֿהצהריים, ביום חורפי, כשהשמש שהגיחה לזמן קצר נטרפה עלֿידי העננים, והשמיים הנמוכים שינו את צבעם, וגוונים של אפור כהה ושחור מאיים השתלטו על הלהבה שנראתה קודם, ואחרֿכך הבהירו לפתע ושלג החל לרדת. הפתיתים כיסו את עצי האשוח בגן ביתו ואלה נדמו לחיות מוזרות ששלחו לאוויר המקפיא אצבעות או לשונות, וכשהביט מהחלון נדמה היה לו שהן מעוות את פרצופיהן לעומתו בהתגרות או בלעג. אך הוא התעלם מהן ובתחושה מוזרה של סקרנות, שהלכה וגברה בו בהתקרב שעת הפגישה, ציפה למועמדת לניהול משק הבית. פגישה עם אדם זר בביתו לא היתה דבר רגיל עבורו, שכן מאז שעבר להתגורר בבית האבן רחב המידות שבפרבר, לא נהג לארח בו איש. היו לו יחסים קורקטיים עם השכנים, שהיו אדיבים מאוד ונהגו לברכו ב"גוטן מורגן הר גולדרייך", או ב"גוטן אבנד", ודרשו בשלומו בלי להתעכב יותר מדי לשמוע את תשובתו. לעתים כשהיה יוצא לטייל עם כלבו, הם היו משמיעים דברי התפעלות כנים מהכלב הגזעי והמוארך בעל הפרווה הרכה בצבע לחמנייה, והוא היה מחייך אליהם ושוקע במחשבות. דמותה של מירנה נראתה לו גדולה ומגושמת כשצפה בה דרך החלון מתקרבת לשביל שהוביל אל ביתו. היא היתה עטופה במעיל אפור ועבה עם צווארון מוגבה שכיסה את פניה והגיע כמעט עד אפה, וכובע צמר גדול בעל שולי פרוות חיה כלשהי השתפל על מצחה עד לגובה עיניה. היא הזכירה לו את בובת הבבושקה שהכיר בזמן שהותו בסיביר. רגליה הנעולות במגפיים גבוהים בוססו בשלג שנערם בשביל שהוביל לביתו והטביעו בו עקבות גדולים, ומשוםֿמה הדמות העלומה הזאת שהתקרבה לביתו העלתה בו חיוך. מזמן לא עלה חיוך על פניו, חשב.
מירנה נכנסה לבית והוא עזר לה לפשוט את המעיל ותלה אותו ואת כובעה על קולב במסדרון לא לפני שהיא טרחה לנער אותם מפתיתי השלג מחוץ לדלת, ולנגב את רגליה היטב בשטיחון הקטן והצבעוני שהיה פרוש על רצפת האבן שבכניסה. מירנה החליקה במבוכה באצבעותיה על שערה הסמיך והשחור, כדי לשחררו מהצורה שטבע בו הכובע, ומבעד לקווצות פראיות שצנחו על מצחה, שתי עיני טורקיז ענקיות זהרו אליו והוא לא החליט אם צבען הוא יותר כחול או יותר ירוק. כשפשטה את מעילה נתגלה לפניו גופה שהיה עטוף בשמלת צמר משובצת בגוונים של אדום שהבליטה צוואר מעובה במקצת וחמוקיים מפוארים. מאז ומעולם אהב מר גולדרייך עיניים בהירות. הן השכיחו ממנו את עיניהן הכהות והעצובות של הנשים בנות משפחתו שאבדו לו במלחמה, ושאותן הוא רצה לשכוח. הוא הושיב אותה בפינת הסלון, ומיהר למטבח לשפות את הקומקום. מירנה חייכה במבוכה כששאל אותה מה תשתה. "תה, אם לא קשה לך", השיבה בנימוס ושילבה רגל על רגל, ובזווית עינו הוא הבחין ברגליה הבריאות. קולה, שניכר בו מבטא זר, התגלגל אחריו למטבח. כשהשתהה בהכנת התה משום הבלבול המשונה שאחז בו, נכנסה מירנה למטבח והציעה לו להכין בעצמה את התה עבור שניהם, "רק תראה לי היכן מונחים התה והסוכר ואני כבר אסתדר", אמרה. היא היתה שחקנית תיאטרון בזאגרב, סיפרה לו בעת שלגמו תה בפינת הסלון ליד החלון שצפה החוצה ושהיתה הפינה האהובה עליו בבית, אך המצב הכלכלי ביוגוסלביה הוא בכי רע וכרבים אחרים היא החליטה להגר לגרמניה ולעבוד שם למחייתה. לא, היא מעולם לא נישאה ואין לה ילדים. אביה נפטר עוד בילדותה, אחֶיה כבר גדולים והקימו משפחות, וכל אחד עושה לעצמו ולמשפחתו וחי בעולמו ולא מזמן כשאִמה נפטרה ונקברה בביתֿהקברות בזאגרב, היא חשה חופשייה לעזוב. "ביתֿהקברות שם גדול ויפה", סיפרה, קוברים שם את המתים אחד על גבי השני ללא הבדל דת, גזע ומין וכולם נחים בשלום. אפשר לראות שם על המצבות צלבים, מגיניֿדויד וסמלי חצי סהר. אם איֿפעם תמות, היא תרצה להיקבר שם ליד אמה. "מעניין", הרהר מר גולדרייך בינו לבין עצמו, "בביתֿהקברות הזה שוכבים גברים על נשים ונשים על גברים, גויים ושיקסעס, נוצרים ומוסלמים", ובלי משים הניד את ראשו אנה ואנה. השתררה שתיקה, ושניהם הביטו בפתיתי השלג שהתעופפו עם הרוח מבעד לחלון. משוםֿמה חש מר גולדרייך ששלווה בהירה ממלאת אותו, תחושה שלא חש זה שנים. הוא החל לדמיין לעצמו את מירנה ניצבת על בימת התיאטרון, עיני הטורקיז שלה מאופרות בפוך כהה, נוצצות מתוך שפע שערה הכהה, מניפה את זרועותיה הגדולות קדימה ושדיה הגדולים מתנופפים יחד איתן. כשהמשיך לשתוק היא שתקה בעקבותיו.
השנים הבאות עברו על מר גולדרייך בשלווה. מירנה היתה מנהלת משק בית למופת. ריח רענן של אורן ואשוח נדף מרצפת הפרקט, רהיטי המהגוני שבביתו הבהיקו כלֿכך עד שכשהביט בהם יכול היה לראות את דמותו הקטנה משתקפת מתוך לוחות העץ, ובגדיו המגוהצים למשעי כמו חידשו את צבעיהם, ונראו כאילו זה עתה נקנו בחנות. וכשסבב בחדרי הבית, הפיץ על סביבותיו ריח של סבון נקי. מירנה בישלה את ארוחותיו בקפדנות ובכישרון.
יום יום היתה מבשלת לו מזון טרי. את הירקות הטריים היתה אוספת מהערוגות שטיפחה בגינה שמאחורי הבית או שקנתה מדי יום יחד עם מצרכי מזון אחרים בשוק הקרוב. פעמיים בשבוע היתה אופה לחמניות מתוקות, פירושקי ועוגות פירות, שאת מתכוניהם למדה עוד בבית אמה בזאגרב. את מה שנשאר מיום אתמול היתה משליכה לאשפה. גם מר גולדרייך ויתר על מנהגו לחשוב בינו לבינו ש"אסור לזרוק אוכל וכמה יהודים במחנות היו יכולים להינצל אם היתה נופלת בחלקם ולו עשירית מהשיירים האלה". נראה לו שבזמן האחרון קהו מחשבותיו, והוא הסתפק בשביעות הרצון היומיומית שנפלה בחלקו. הוא התרגל למירנה, ונראה לו כי מאז ומתמיד היתה מירנה שייכת לבית. עם השנים נראה לו גם שמאז ומתמיד היתה מירנה שייכת לו באופן אישי. התחושה הזאת באה לידי ביטוי תחילה במגע העדין של אצבעותיו בזרועה כשנתקלו איש ברעותו לא במתכוון. לפעמים ליטף את שערה ואת לחייה, שואף את ניחוח הסבון הכפרי שהיתה רוחצת בו את גופה. פעם כשעזר לה ללבוש את מעיל הפרווה החדש שקנה לה, היא הסתובבה לפתע וחיבקה אותו לאות תודה, והוא חש את חום שדיה התפוחים שנצמדו לחזהו ועוררו בו כל מיני תחושות נושנות וחדשות. תחילה ישנה בחדר קטן המרוחק מחדרו שבקומה השנייה. לילה אחד אזר עוז, דפק על דלת חדרה וביקש בנימוס את רשותה להיכנס. היא פינתה לו מיד מקום במיטתה והוא נבלע בתוך איבריה השופעים. בלילה אחר הוא הזמין אותה למיטתו ולא הרפה עד ששמע מפיה גניחה נמוכה, והוא התעטף בבלִיל של מילים ענוגות שבקעו מפיה בשפתה הזרה. מאז הם החליטו שיישנו יחד. לבסוף החליט להינשא לה. היא עברה תהליך של גיור מקוצר, והם נישאו בביתֿכנסת יהודי בנוכחות נכבדי הקהילה היהודית שהרימו גבה מה מצאה בו מירנה שהיתה צעירה ממנו בעשרים שנה. כולם חשבו בסתר ליבם שהיא רוצה להשתלט על כספו אבל למר גולדרייך כבר מזמן לא היה אכפת מה חשבו כולם. מירנה שתחילה חשה רק סימפתיה למר גולדרייך, היתה אסירת תודה על החיים הטובים שנפלו בחלקה לצידו, ובמשך השנים הלכה ונקשרה אליו ולמדה לאהוב אותו. היא היתה שומרת על בריאותו ומטפלת בו במסירות ובאהבה כאילו היה תינוק. ואכן מעולם לא היתה בריאותו של מר גולדרייך טובה כלֿכך כמו בשנים שחי עם מירנה. קומתו הזדקפה, צעדיו נעשו גמישים וגופו נמלא חיוניות. קרחתו שנמשחה כל בוקר בשמן הבהיקה, וצבע ורוד חזר ללחייו. אפילו הקמטים המועטים שעל פניו התיישרו, עור פניו הזדהר והוא נראה צעיר מכפי גילו. מדי פעם היו אפילו קולות צחקוקים פושטים בחדרי הבית. מירנה אהבה לשיר, ולעתים רחוקות היתה מציגה בפניו קטעים נבחרים שזכרה בעל פה מתקופת היותה שחקנית תיאטרון בזאגרב.
מירנה היתה אהודה על כולם, על השכנים ועל עובדי המלון שבבעלותו, ואפילו על מעט חבריו היהודים של מר גולדרייך, שהיה נפגש עימם במועדים בביתֿהכנסת, הצליחה להתחבב. מירנה אהבה בניֿאדם והיתה מפגינה כלפיהם אדיבות וסבלנות. את אורחיו המעטים של מר גולדרייך היתה מקבלת בביתם בסבר פנים יפות, וכך נהגה גם כלפי שני אחייניו, שדווקא הם עוררו בה תחושה לא טובה שאת פשרהּ לא הבינה. למרות שנהגו בה בנימוס מופגן, היא חשה שאין הם רוצים בחברתה, במיוחד בשעות בהן נהגו לשוחח עימו ביחידות. הם היו מסתגרים בחדר העבודה שהיה כולו ספון עץ והתגדר בשולחן כתיבה עתיק יומין שהתאפיין במגרות גלויות ונסתרות. במגרות הללו נערמו מסמכים שונים. מפעם לפעם היה מר גולדרייך שולף אותם ממחבואם, ומעיין בהם, כותב משהו ומחזירם למקומם. מירנה מעולם לא שאלה על המסמכים הללו, אם מפני שלא שלטה היטב בגרמנית, ואם מפני שהם מעולם לא עניינו אותה. שולחן הכתיבה על מגרותיו היה עבורה עוד רהיט למירוק ולצחצוח.
מר גולדרייך היה מתעורר כל בוקר, ומברך על המזל שנפל בחלקו לחיות לצדה של מירנה, אך בסתר ליבו היה מתעורר בו החשש שבחיים הטוב לא נמשך זמן רב מדי. חייהם התנהלו על מי מנוחות עד שמירנה חלתה. כשהובהלה לביתֿהחולים, פשטו כבר גרורות הסרטן בגופה והיא התאמצה להיאנח בשקט, בכל פעם שנתקפה בכאבים קשים, כדי לא להדאיג יתר על המידה את בעלה. איבריה הלכו והתדלדלו, פניה הצטמקו, עור פניה כמש ונראה תלוי על עצמותיה, והיה לו גוון של אפר. את מותה הקרב קיבלה בהשלמה, ורק בקשה אחת היתה לה: אם לא יקשה עליו, על מר גולדרייך, שידאג לקוברה בביתֿהקברות בזאגרב, במקום בו קבורה אמה, וכך תוכל למות לה בשלווה. והוא הבטיח לה. כשמירנה נפטרה, היה זה ביום הראשון של האביב, כשהשמש הפציעה ורסיסים זוהרים התפזרו על צמרות האשוחים ונתלו בפטריות קטנות ובנרקיסים שצמחו לרגליהם. באותם ימים פרצה המלחמה, וקרבות קשים התנהלו בקרואטיה, והדרך לזאגרב היתה מסוכנת. מאז המלחמה ההיא למד מר גולדרייך לכבד את המתים, אך יותר מכול אהב את החיים עצמם. הוא פחד ללוות את מירנה בדרכה האחרונה למולדתה, אך הוא היה איש של כבוד ומילה שלו היתה מילה. במשך שנותיו הרבות הוא גם למד שכסף עשוי להתגבר על מכשולים. וכך הוא דאג לכבד את בקשתה האחרונה ולשלוח את מירנה לזאגרב. הוא רכש ארון מתים יקר ומהודר שבו הונחה גופתה לאחר שטוהרה. היא הולבשה בשמלת הכלולות המפוארת, עטוית החרוזים והפנינים, על צווארה נענדה שרשרת הזהב עם אותיות ה"חי" שקנה לה, ושהקפידה לענוד משך כל חייהם המשותפים. וכשסיימו לאפר את פניה ולסרק את שערה, נראתה מירנה המתה יפה ורעננה מזו החיה. הארון הוטען בחשאי על משאית גדולה והובל לקרואטיה תמורת תשלום נכבד, שכלל גם מעשר לשוטרי הגבולות. חברת ההובלה דאגה שארונה של מירנה יגיע בחשאי ובחסות החשיכה לגבול, שם חיכו לו אחיה וכמה קרובים. הארון המהודר הועמס על עגלה הרתומה לשני סוסים יגעים, ידועי סבל ומלחמה וכך הובלה מירנה בדרכה האחרונה ונטמנה בביתֿהקברות בזאגרב, כשצלב ברזל גדול כיסה את מצבת האבן הפשוטה.
בתום ימי האבל חזרו החיים לקדמותם. מר גולדרייך רוקן את ארון הבגדים של מירנה, ומסר את חפציה לחלוקה לעניים. אבק החל להצטבר על רהיטי המהגוני והוא לא הסיר אותו. מדי פעם החלו מחשבות על המוות להטריד את מוחו, והוא החליט לעשות סדר חדש ולתרום את הבית שבו התגורר ואת כספו לקהילה היהודית. "חס וחלילה שלא ייפול מארק אחד מרכושי לגרמנים". את מלון "תיאטרון" שהיה בבעלותו העביר כבר מזמן לשני אחייניו, מיד לאחר ששינו את החוק בגרמניה וביטלו את מס הירושה.
וכך מצא את עצמו בדרכו לפגישה עם רואה החשבון הוותיק שלו, גרמני הגון שענה לתואר דוקטור פרידריך ושהיה גם נוטריון במקצועו. דוקטור פרידריך קיבל אותו כהרגלו בסבר פנים יפות במשרדו ששכן בבניין משרדים מפואר במרכז העיר. הם לא התראו כבר זמן רב מכיוון שאת הטיפול במסמכים והניירת ביצעו עבורו אחייניו.
לאחר שמזג לשניהם מעט ליקר מבקבוק קריסטל ששלף ממעמקיו של ארון העץ הכהה שבחדר, מתח דוקטור פרידריך את גופו אחורנית, התרווח בכורסת העור הגדולה שלו והקשיב בסבלנות רבה לדבריו של לקוחו הוותיק. מר גולדרייך שם לב שעל פניו המוארכים והחיוורים של דוקטור פרידריך הולכת ומתפשטת הבעה של תימהון. עיניו הכחולות והמימיות שניבטו מבעד למשקפיו הדקים עם המסגרת המוזהבת, נפקחו לרווחה והתעגלו מפּליאה. תחילה הידק את שפתיו זו לזו ואחרֿכך הן נפתחו, ולמשך דקה ארוכה נשאר פיו פעור. כשפיטם את המקטרת והצית אותה, גולדרייך שם לב שאצבעותיו רעדו. "אבל מר גולדרייך היקר", גמגם דוקטור פרידריך, "הבית וגם הכסף כבר שנים לא שייכים לאדוני. הם הועברו לאחייניך עלֿפי ייפויֿכוח שחתמת להם לפני שנים, ואישרת אותו בפני".
[כל החומר נשלח לנו על ידי המחברת ועל אחריותה]
* * *
הערכה זהירה לגבי הֶסדר הרגיעה עם החמאס:
כּוּל אִל חַארָה קוּדַמַאכּ
כל החרא [כל הדברים הרעים] עדיין לפניך / לפנינו
באדיבות התאחדות האיכרים של המושבה בשמיים
ספק אם יש פלסטינים הזוכרים את האימרה אבל הם נוהגים על פיה
* * *
רות ירדני כץ
גיל שחם, ובדרך כוכב רענן בשם נתן לישינסקי
אהוד שלום,
יש לנו את הזכות הגדולה להתפאר בשורה ארוכה של מוסיקאים תוצרת הארץ, שמות גדולים: כמו פרלמן, צוקרמן, מינץ, בירנבאום ועוד רבים שממלאים אולמות בכל רחבי העולם וגם את גיל שחם, ובדרך כוכב רענן בשם נתן לישינסקי.
את גיל שחם הכרתי בעודו ילד כי הוריו יעקב שחם ז"ל שהיה פיסיקאי בעל שם בתחומו, ומאירה שתבדל לחיים ארוכים הם חברים. יש להם שלושה ילדים, שי כיום פרופסור לביולוגיה, גיל, ואורלי גם כן כישרון אדיר, היא פסנתרנית ידועה. שניהם גיל ואורלי למדו בבית הספר המכובד והיוקרתי "ג'וליארד", היא היתה בת שמונה כשהתקבלה, וגיל בן אחת-עשרה. הוריהם עברו להתגורר באמריקה כדי להיות איתם, לידם ולסייע להם. משפחת שחם הרבתה לבקר בארץ, וכך התראינו בכל הזדמנות בעיקר עם האבא, יאקי (יעקב).
את גיל שחם ראיינתי לעיתון "כולנו" כשהיה בן 14 וכבר אז היה מפורסם. בגיל 10 הופיע לראשונה עם התזמורת הסימפונית ירושלים ועם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בראיון ל"כולנו" שאלתי אותו: "גיל, מה זה אומר להיות כנר מפורסם וכל-כך צעיר?" והוא השיב בהומור:"זה אומר שאתה כנר וצעיר."
"אתה יכול לדמיין לעצמך שאתה מנגן יחד עם יאשה חפץ והתזמורת הסימפונית של שיקגו באולם קרנגי הול?"
"הו, הו, הו," קרא גיל בשמחה: "זה דבר שקשה לדמיין אפילו בדמיון."
"מה החלום שלך גיל?"
"להיות גיל, יהיה מה שיהיה..."
בשנת 1989, שחם בן ה-18, נקרא להחליף את יצחק פרלמן, שחלה, בסדרת קונצרטים עם מייקל טילסון תומס והתזמורת הסימפונית של לונדון. הוא טס ללונדון בהתראה של יום וניגן את הקונצרטים של מקס ברוך ושל יאן סיבליוס בהצלחה. הביקורות שקיבל היו נלהבות ומאז קיבל את ההכרה של וירטואוז מוביל. זכה בפרס גראמי, ובשנת 1990 זכה במענק הקריירה ע"ש אוורי פישר היוקרתי. הוא מנגן בכינור סטרדיוואריוס שנבנה בשנת 1699, שערכו מיליון דולר. "לאבא אני לא מרשה לגעת בכינור..."
את גיל פגשתי עוד כמה פעמים וכל פעם שמו נסק עוד יותר מעלה. הוא נתן לי קלטת (אז עוד לא היו תקליטורים) שבה הוא מנגן את ארבע העונות מאת ויוואלדי מלווה בתזמורת הניו-יורקית אורפאוס צ'מבר. חגיגה לאוזן. גיל ואורלי משתפים פעולה בדואטים, היא בפסנתר והוא בכינור. שחם מנגן עם רבות מן התזמורות הראשונות במעלה בעולם ומובן שהופיע ב"קרנגי הול". גיל התחיל כילד פלא ונשאר פלא.
נתן לישנסקי, כדאי לזכור את שמו. בן 12, פסנתרן וגם הוא כבר נתן קונצרטים פה בארץ ומחוצה לה, ולפני שבועות אחדים הופיע בטלוויזיה בערוץ 9. כן, נתן "צבר" להורים רוסיים שעלו לארץ בשנת 1985 והשתלבו בחברה הישראלית היטב היטב. אימו רופאה, ואביו מתמטיקאי. הם גרים בירושלים, ונתן מחלק את זמנו בין בית הספר הרגיל לאקדמיה למוסיקה. ילד יפה-תואר, בעל נימוסים, ולשוחח איתו כאילו שוחחת עם בוגר. העברית שלו מצוחצחת, הוא מבדיל בין אחד לאחת ובורר כל מילה. הוא אוהב את הפסנתר והפסנתר אוהב אותו. מגע ידיו על הקלידים מענגת. שמעתי אותו כמה פעמים והוא מנגן כמובן מוסיקה קלאסית אבל גם ג'אז.
"נתן, המטרה שלך להיות פסנתרן צמרת?" תשובתו היתה: "זו ההנאה הגדולה שלי, אינני בטוח שאהיה בצמרת כי התחרות קשה ביותר, ישנם הרבה פסנתרנים מצויינים, ומי צריך אותי?"
בהזדמנות אחרת אחרי שניגן חמישה פרקים של המלחין גריג, וקטעי ג'אז של גרשווין, שיבחתי אותו: "נתן, ניגנת נהדר."
הוא השיב: "זה החוב שלי למורים ולמאזינים."
אין לי ספק שעוד נשמע עליו.
* * *
ליאורה בן יצחק / שני שירים
לרגעים
מִקָּרוֹב –
שׁוֹצֵף אוֹקְינוֹס בֵּינֵינוּ.
מַחְשָׁבוֹת מַטְבִּיעוֹת עַצְמָן בְּשַׂקִּית נַיְלוֹן מִטַלְטֶלֶת
עַד קַו הַחוֹף.
קַל לְזַהוֹת עֲזוּבָה וּמַה שֶּׁנּוֹתַר.
הַסְּפִינָה עָזְבָה מִזְמַן.
בְּתוֹךְ קוֹנְכִית מֻדְבֶּקֶת לְאָזְנִי
יָם עָמֹק נֶעֱצַר,
הוֹמֶה כְּקַפֶּלֶה מַבְעִירָה מֵתִים.
נַעֲרוֹת מַרְעִידוֹת קוֹלָן עִם נִשְׁמַתָהּ שֶׁל סַנְטָה מַרִיָה.
וּפְתִיל בּוֹעֵר בִּי בְּמָקוֹם קָפוּא,
נוֹגַעַת בְּלִבּוֹ שֶׁהָיָה תָּמִיד
יָרֵחַ יָרוֹק בְּקֻפְסָה שֶׁשָּׁמַרְתִּי
תַּחַת לַכַּר.
התפרסם ב"נתיב" כתב עת – המוסף לספרות ואמנות גיליון 1 2008
קיץ
אֲנִי לוֹקַחַת שִׁעוּרִים פְּרָטִיִים בִּקְפִיצוֹת
כְמוֹ דוֹלְפִין.
אֲנִי כְּבָר בְּרָמָה שָׁלֹשׁ
כְּשֶׁהַגּוּף מְמֻשְׁמָע, הוּא מִתְפַּנֶּה לַחֲלוֹמוֹת.
אֵין לִי דַּי כִּיסִים לְאוֹגְרַם
והֵם מַצְהִיבִים מֵאֲלֵיהֶם
אֶל תּוֹךְ גַּלֵּי חוֹם, הַלַּיְלָה –
מֵקִיץ הַמֹחַ עִם מִלִּים טוֹבוֹת
רוֹפְאַי פֻּטְּרוּ.
וַאֲנִי הָאֱמֶת.
לוֹבֶשֶׁת וּפוֹשֶׁטֶת
צוּרָה
פורסם בעיתון 77 גיליון 327-8 ינואר-פברואר 2008
* * *
מסתמנת עיסקה חדשה בין המשטרה לפרקליטות
מאת סופרנו לענייני פלילים, הפללות ופלולות ס. גָרוּס
העבריין הנמלט בועז יונה ימסור עדות מומחה-קבלן על ערך הדירה של אולמרט ברחוב כרמייה – ובתמורה ייחשבו למר בועז החודשים שבהם נמלט מן הארץ כחלק מתקופת ריצוי מאסרו יחד עם ניכוי השליש שיובטח לו מראש.
* * *
עדינה בר-אל
חבר'ה, פטרה נקייה!
לאהוד היקר שלום וברכה,
היינו בסיור בן שלושה ימים בירדן. ראשית כל רציתי לבשר לכם (לאור רשמיך בעבר מפטרה): חבר'ה, פטרה נקייה!
לא יאומן, הכול נקי! הדרך נעימה בתוך הקניון המרהיב. אם מתחילים את ההליכה בבוקר, לא חם מדי. אפשר להרים את הראש וליהנות מצבעי הסלעים הגבוהים, האדמדמים, ומן הצורות שנוצרו על-ידי רוחות, מים, תזוזות של חום וקור. הדבר היחיד שצריך להיזהר ממנו מדי פעם הוא כרכרה רעועה ומקושטת בבדים בדואיים, רתומה לסוס, שמסיעה את מי שמעדיף להגיע ברכב.
כאשר שאלנו לפשר הניקיון הזה – בכל כמה מטרים עומד אדם עם יעה ואוסף את גללי הסוסים לתוך דלי – קיבלנו שתי תשובות אפשריות. האחת, השבוע מארח המלך הירדני את מקבלי פרס נובל, באזור פטרה. והשנייה, מכיוון שזהו אתר מוכר על יד אונסקו, אונסקו מעסיקה חברת ניקיון וזו פועלת היטב. בקיצור, לא משנה הסיבה, העיקר שנהנינו מן התוצאות.
בכלל, האירוח מצד הירדנים היה יוצא מן הכלל. שהינו שני לילות בפטרה במלון שנקרא "בית זאמאן". מסתבר שבעבר זה היה כפר על צלע הר עם בתים של "עמך" והירדנים שיפצו הכול והפכו את המקום לפנינת חמד. המלון מורכב מבתי אבן יפהפיים במפלסים שונים (אנחנו היינו בתשיעי!) – כולם מקושרים בגרמי מדרגות רחבים. יש כמה פינות חמד להסבה עם עצי זית ואחרים, עם מזרקות מים וספסלים. בקיצור, המלון כשלעצמו היה חווייה. החדרים גדולים ומרווחים והשירות – הניקיון והאוכל – טובים מאוד. ממש התפנקנו.
פחות התפנקנו בסיורים, אבל עברנו את כל האתגרים הספורטיביים למרות גילנו. ביום הראשון – טיול ג'יפים בוואדי רם. ראינו שם נופי בראשית של ממש במדבר. נהגי הג'יפים היו ילדים בדואים שלהצהרתם הם בני 15, אך למראם אפשר לומר שהם בני 12. מצד שני, היה גם נהג מבוגר מאוד-מאוד, ממש נראה ישיש, והוא אכן "נתקע" עם הג'יפ בחולות פעמיים, ובנו עזר לו להיחלץ. נראה שזה ג'וב שעובר במשפחה מאב לבן. לא רישיון הנהיגה חשוב, רק הניסיון שאביך מקנה לך (כמו מוהל, להבדיל...). ובכלל, באמצע הוואדי המדברי הזה יש, כמובן, "פונדק" הארחה – אוהל בדואי עם שתייה קרה ושמונצעס. צ'יקו בעלי תמיד נוהג להתבדח, שאפילו במדבר אני אמצא מה לקנות, ואכן הסתבר שהוא צדק. קניתי שם מטפחת טול שחורה רקומה בצבעי אדום וקרם, עם פייטים, בשישה דינר. בכלל לא בטוח שאשתמש בה, אבל אין טיול בלי קניות, נכון? ועוד היו במקום זה גמלים, אשר רבצו בחום, לידם ילדים בדואים, מחכים לתייר החפץ ברכיבה על גמל.
ביום השני הגענו לפטרה. כפי שציינתי קודם, ההליכה היתה די נעימה וחששותינו שמא נפשל היו לשווא. סוף סוף ראינו את ארמונות הקבורה החצובים באבן החול האדמדמה. כמו שאהוד בן עזר אומר, סימנּו V על מקום שתמיד רצינו להיות בו – "הסלע האדום"' עליו שמענו מילדותנו ועליו שרנו – והתרשמנו מאוד. קצת כאב לי לראות את הילדים הבדואים מסתובבים בחום, מנסים למכור לתיירים אבנים צבעוניות, כל אבן בדינר. ילדה יפהפייה אחת שצילמתי התעקשה לתת לי אבן במתנה. באנגלית רצוצה היא אמרה לי: "לא צריך דינר. זה בשביל העיניים היפות שלך..." שמה של הילדה – חמודה.
אחר-כך ביקרנו במבצר הצלבני שוּבַּאק, ולאחר מכן נסענו לתצפית על ואדי דָנָה המדהים, משם ניתן לראות גם את עין-יהב ויישובים אחרים בצד שלנו.
ה-אתגר היה ביום השלישי, בו ירדנו בפיתולים מפחידים, שוב בנוף בראשית, עד לנחל אִבֶּן חַמִיד. וכשהגענו לנחל הלכנו בו בתוך המים ממש, במים שמגיעים עד הברכיים. יש בנחל אבנים חלקלקות וסלעים כמעט בלתי עבירים. בסופו של דבר הכול עביר, אבל זה עלה לנו בכך שנרטבנו לגמרי. (בטח שהחלקתי פנימה עם המצלמה, אבל רק פעם אחת). יחד עם זה, הצלחנו ליהנות מן המים ומן הקניון, שבסלעי קירותיו צומחים שערות שולמית ועוד; ומפלי מים קטנים יורדים ממנו וגם הם מתיזים על ראשינו ומרטיבים אותנו מלמעלה.
אגב, הגענו לירדן בטיסה לאילת ומשם עברנו לעקבה. בעקבה סיירנו, ראינו את הנמל, את העמוד הגבוה עם הדגל הירדני הענק, ואת אילת מן העבר השני. התחלנו לראות מה שראינו בהמשך בכל מקום בו ביקרנו: את המלך בתמונות ענק. בעקבה גם אכלנו ארוחת חומוס, טחינה, פול ופיתות – משהו-משהו.
התחלנו את החזרה ארצה בנסיעה בכביש הערבה הסלול החדש שלהם. נסענו צפונה לאורך ים המלח שהיה הפעם משמאלנו. במקום מסויים, לאחר אזור המלונות שלהם – שהם מבנים מפוארים ביותר, וכנראה מתחרים עימנו על תיירות חו"ל – עברנו לכביש המקביל לגבול שלנו. הכביש הזה, עד מעבר הגבול הצפוני ליד בית שאן, היה רצוף מהמורות. משני צדדיו של הכביש יש יישובים קטנים (היוצרים בעצם רצף של יישוב גדול אחד), עלובים ביותר במבניהם, ללא טיפת ירק וללא טיפוח.
בקיצור, הסיור היה חוויה אדירה. אבל כמה שמחנו לשוב ולשטוף את העיניים ביישובי העמק בדרך חזרה הביתה. כפי שנאמר, חזרנו עייפים אך מרוצים. מרוצים מאוד אפילו. אה, עיקר שכחתי לציין – עם מי נסענו. אנחנו – צ'יקו (שעוסק בגנטיקה של בעלי-חיים) ואני – הצטרפנו לקבוצת רופאים וטרינרים, חברי אגודה בשם "החקלאית". החֶברה הנעימה והמקסימה הזו תרמה רבות להרגשה הטובה ולהצלחת הטיול. אגב, אחת מנשות הווטרינרים היא בתו של מאיר הר-ציון. למרות סקרנותי, לא רציתי להיכנס לה לנשמה ולשאול אותה להרגשתה בביקורה הראשון במקום זה ועוד שאלות. כן, אני יודעת שהפסדתי כתבה עיתונאית.
כל טוב, שנהיה בריאים ונמשיך לטייל.
* * *
אירגון יוצאי גִיוֹר (Gyor) וסביבתה
מכתב לדור ההמשך שלנו
כידוע לכם אנו עורכים מדי שנה אזכרה לזכר הורי הוריכם וקרוביכם מעיר הולדתנו גיור, שניספו בשואה. השנה נערוך את האזכרה ה-64 ביום ראשון, 29.6.08, כ"ו סיון, בתל אביב, במלון דבורה ברחוב בן יהודה 87. נתאסף בשעה 17.00. האזכרה בבית הכנסת של המלון בשעה 17.30. שיחת רעים משעה 18.00. אנו ההורים והסבים מזמינים אתכם להשתתף באזכרה ומקווים שתהיו מעורבים גם בעתיד בפעולה קדושה זו.
לצורך הכנת ידיעון שמטרתו שימור ואיזכור יקירינו בני העיר גיור וסביבתה אנו זקוקים לחומר מכל סוג שהוא שברשותכם או בהישג ידיכם אצל הקרובים. תמונות, מסמכים, כתבות מאותם ימים, מאכלים שאכלנו וכו'. נשמח אם תעלו הכול על הכתב ותביאו למפגש הקרוב שלנו. הידיעון יופץ בין בני הדור השני והשלישי שלנו והכול יישאר למען המשפחה שלנו.
בברכת שלום חמה
הוועד המארגן
ארגון יוצאי גיור וסביבתה
ביאליק 32/8, ר"ג 52451
אהוד: אבי-סבו של סבי יהודה רַאבּ, שמו היה יהודה שטרן מהעיר רַאאבּ, שהוא שמה הגרמני והרומאי של העיר גיור ההונגרית. אותו יהודה שינה את שם-משפחתו משטרן לראב, אולי כדי להיראות יותר מקומי-הונגרי דווקא, וסופר לי שזו היתה תופעה אופיינית ליהודי הונגריה בשעתם.
בנו של יהודה שטרן היה שלמה ראב מן העיירה סילש, שעלה בערוב ימיו עם אשתו אסתר לירושלים, בשנות ה-60 של המאה ה-19, ואילו נכדו של יהודה שטרן היה אליעזר-לאזאר ראב, הוא אבי סבי יהודה, שעלה כדי לייסד מושבה חקלאית-דתית בארץ – יחד עם שני בניו ושתי בנותיו בשנת 1875, והיה במייסדי פתח תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בשנת 1878, ויחד עם בנו יהודה חרש בה את החריש הראשון.
בשעתו ביקרנו אשתי יהודית ואני בעיר גיור עם בן-דודי עמנואל בן עזר ואשתו יהודית, התאכסנו במלון ראבּה על נהר ראבה שעדיין זורם בעיר, וגם גילינו שמות רבים מבני משפחת ראב (היו עוד משפחות יהודיות בשם הזה) בבית הקברות הגדול, העתיק והעשיר של העיר. אני מניח שאותו יהודה שטרן קדמון חי בגיור לפני כמאתיים שנה.
* * *
אירוע בקומה השנייה של יאפא
מוצאי שבת, ה-21/06/08, שמונה בערב
"במקור ובתרגום, בערבית ובעברית"
אלמוג בהר ומרוואן מח'ול
קוראים משיריהם בעברית ובערבית
שיריו של מרוואן מח'ול מתפרסמים מזה שנים בכתבי-עת ועיתונים מובילים בעולם הערבי, וזוכים לתהודה רבה. כמה משיריו תורגמו לעברית, בכתב-העת "הליקון" ובאנתולוגיה "האדומה".
ספר שיריו הראשון של אלמוג בהר, "צמאון בארות", ראה אור לפני מיספר חודשים בהוצאת עם-עובד. סיפורו "אנא מן אל-יהוד" תורגם לערבית ופורסם בכתב-העת המצרי "אל-הילאל" בהרחבה רבה. שירים של אלמוג:
http://notes.co.il/almog/42836.asp
מרוואן מח'ול ואלמוג בהר עובדים יחד על תרגום שיריהם מערבית לעברית, מעברית לערבית, מתוך אמונה בכוחן של השפות הללו, שהן שפות השירה הגדולה, להתגבר על המציאות הפוליטית המפרידה ביניהן, ולשוב להיות בנות-ברית של שירה, יופי ותרבות, עד שיוכלו שוב משורריהן להשתבח במעלה הגבוהה ביותר לבן-תרבות, מעלת "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות", כדברי המשורר הגדול בן ספרד, היא אנדלוס, רבי משה אבן עזרא, הוא אַבּוּ הַרוּן.
רחוב יהודה מרגוזה 33 יפו, לפרטים: דינה לי – 050-4998416
* * *
דרישת שלום מנאומו המקורי של מפכ"ל משטרת ישראל
לאהוד שלום,
איך הקדמת אותי! [גיליון 352] – אני השתתפתי במסע הזה של משטרת ישראל ואני כותבת את רשמיי מן המסע המרגש והלא קל בשבילי. הדברים שהמפכ"ל ציטט בשמך היו כמו דרישת שלום אישית בשבילי. הרחבתי את הסיפור ואני גם לא כותבת מאוד מהר, אבל מבטיחה להזדרז ולשלוח למכתב העיתי.
דבורה קוזוינר
* * *
צוותא מגישה
משי לחשת לי
בוקר הוקרה למשוררת, הסופרת והמתרגמת
ש. שפרה
לרגל צאת ספר שיריה "משי לחשת לי"
ביצירותיה של ש. שפרה עומדת דמותה של האישה במרכז.
שפרה זכתה בפרס ראש הממשלה, פרס הנשיא, פרס האוניברסיטה העברית ופרס ברנר על כלל יצירותיה כמפעל חיים.
שירה:
שישה מלחינים הלחינו משיריה לכבוד האירוע: רמי הראל, דניאל עוז, שרה שהם, חיים טוקצ'ינסקי, אהובה עוזרי, חני דינור
זמרות:
דניאלה סקורקה, חני דינור, אורלי בלוך
דברים: פרופ' זיוה שמיר
קטעי קריאה:
נתן סלור, אסנת זיביל, עידית טפרסון, שמעון לוי
קטע נגינה: גיל שוחט
צוותא 1, יום שישי, 4/7/08 בשעה 11:00
כרטיסים: צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב 03-6950156/7
מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" – 50 ש"ח לכרטיס. יש להזדהות בקופת צוותא, טל. 6950156 – כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההטבה.
www.tzavta.co.il
* * *
אורי הייטנר
אנחנו אשמים
כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. אף על פי כן, עובדי ציבור מושעים כאשר הם חשודים בפלילים. ההיגיון בכך, הוא שמי שמופקד על כספי ציבור ואמור להיות נאמן על הציבור נדרש להיות נקי מחשד, על מנת שיהנה מאמון הציבור. והרי אמון הציבור הוא תנאי ליכולת למלא תפקיד ציבורי.
כך בנוגע לעובדי ציבור. באשר לנבחרי ציבור, אין החוק דורש זאת, ויש בכך צדק רב, שהרי מדובר במי שהציבור בחר בו לתפקיד, ויש לתת מקום למשחק הדמוקרטי והציבורי ולא להכפיף אותו להוראות משפטיות.
אין מקום לשינוי חקיקה בנושא, ובכל זאת, לגופו של עניין, אם עובד ציבור מושעה בהיותו חשוד, קל וחומר שנבחר ציבור, שנאמנותו לציבור ואמון הציבור בו נדרשים שבעתיים, אינו יכול להמשיך בתפקידו. אין לעשות זאת בחקיקה, אך יש ליצור נורמה ציבורית כזאת.
מבחינה משפטית גם אהוד אולמרט זכאי, כיוון שלא הוכחה אשמתו. הוא זכאי משפטית, אך ציבורית הוא הורשע. הרי הוא עצמו אינו מכחיש כלל שעבר על חוקי מימון הבחירות. אין הוא מכחיש כלל שהוא קיבל מאות אלפי דולארים במעטפות במזומן, ואין בידו להסביר לאן הלך הכסף (ובמקום זאת הוא מטיל את האשמה על נושא כליו לאורך שנים אורי מסר). די בכך, ובביקורת של מבקר המדינה על שחיתותו של אולמרט, כדי למנוע בעדו מלמלא את התפקיד החשוב ביותר ובעל העוצמה הרבה ביותר במדינת ישראל. בית המשפט יפסוק האם עבר אולמרט עבירות פליליות, האם הוא אשם בעבירת שוחד, ואם יורשע – מה יהיה גזר דינו. אך השאלה המשפטית והפלילית אינה החשובה ביותר. חשובה יותר השאלה הציבורית – מה הן אמות המידה המוסריות והערכיות שאנו מצפים ממנהיגי המדינה. אולמרט הוא אדם מושחת, ולכן אינו ראוי לתפקידו.
יש לזכור שפרשת טלנסקי מצטרפת לעוד ארבע חקירות המתנהלות נגד ראש הממשלה. זאת, לאחר שבעבר נחלץ בעור שיניו מהרשעה בפרשיות קודמות. מדובר בנחקר סדרתי. האם זה ראש הממשלה שאנו ראויים לו?
הגיעה השעה שניפטר מעונשו של זה ונבהיר לו שתפקידו ההיסטורי תם. ראשות הממשלה היא מקום העבודה של אולמרט. הוא עובד אצלנו. עלינו להבהיר לו שהוא מפוטר.
אדם שאיבד לחלוטין את אמון הציבור – אין לו מנדט מוסרי לקבלת החלטות הנוגעות לעתידה של מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל נדרש לקבל החלטות קשות וגורליות יותר מעמיתיו במרבית מדינות העולם. ללא הלגיטימציה הציבורית, אולמרט אינו יכול להמשיך בתפקידו.
מה שחמור בעיניי אף יותר משחיתותו של אולמרט, הוא אדישות הציבור. ניתן היה לצפות שאזרחי ישראל יתקוממו וישימו קץ לשלטונו של אולמרט, כפי שבדור הקודם התקומם הציבור והביא לקץ שלטונה של גולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
באותם ימים, קומם נשיא המדינה אפרים קציר את דעת הקהל, כאשר פסק "כולנו אשמים". אבל כאשר אנו מצקצקים בלשוננו מול הטלוויזיה ולא יוצאים לרחובות כדי לסלק מן השלטון את ראש הממשלה המושחת, אנו בהחלט אשמים בכך שנגע השחיתות הופך לחלק טבעי מהנוף.
הגיעה השעה שנהיה אזרחים. התקוממות עממית שתשים קץ לשלטונו של אולמרט, היא מבחן הבגרות באזרחות של החברה הישראלית.
* * *
אוניברסיטת בת שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר
והחוג למדע המדינה וליחסים בין-לאומיים מהתחת
מודיעים על הרשמה ליום עיון בנושא:
נפלאות השלטון הדיקטטורי הטהור, המשפטי, הזך, הצח כשלג ביום חמסין ושאין בו אפילו צל-של-צל לינץ' תקשורתי-ציבורי
מול צורת השלטון הדמוקרטית הרופסת הכרוכה תמיד בשחיתות וב"שמור לי ואשמור לך" בגלל הצורך בבחירות מוקדמות מושחתות ובבחירות כלליות מושחתות שהן תמיד הגורם המושחת מיספר אחת להשחתת המידות של הפוליטיקאים המושחתים המלקקים את התחת המושחת לבוחרים המושחתים.
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, והופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!
מהו הספר האהוב עליכם?
מערכת גלי צה"ל און-ליין, 27.5.08
"מצעד הספרים" הנערך מדי שנה, מתקיים השנה [תשס"ח, 2008] בסימן 60 למדינת ישראל. על כן נבחרו על-ידי 250 אלף תלמידים ספרים העוסקים במלחמת העצמאות, במחתרות, בהוויית היישובים בתחילת דרכם, בתקופת פיגועי הטרור, ועוד. השנה השתתפו במצעד כ-250 אלף תלמידים מ-1,000 בתי-ספר יסודיים ועל-יסודיים, כולל יהודים, ערבים, דרוזים ובידואים, ומ-700 גני ילדים. ההצבעה התקיימת בקלפיות שהוצבו בספריות או בכיתות. בכל בית ספר ספרו את הקולות, הכינו את רשימות הספרים האהובים על תלמיד בית הספר והעבירו אותן למוקד שריכז ושיקלל את התוצאות.
הנה לפניכם דירוג רשימות הספרים [קטע] מכיתות הגן ועד כיתות י"ב:
הספרים האהובים על תלמידי כיתות א'-ג'
1. "הינשוף שראה הפוך" מאת יוסי גודארד. הוצאת הקיבוץ המאוחד. איור: כרמית גלעדי-פולארד.
2. "אוגי" מאת נרי אלומה, הוצאת ספריית פועלים. איור: זהר טל-ענבר.
3. "דודו פאפל" מאת אהוד בן עזר, הוצאת מטר, איור: אבנר כץ.
בהמשך מוזכרים עוד 7 ספרים מאת אתגר קרת ושירה גפן, דמי, נורית זרחי, טומי אונגרר, חוה חבושי, חיה שנהב ואפרים סידון.
אהוד: בפגישתי שלשום עם תלמידי שש כיתות א'-ג' בבית הספר היסודי בצופית, שבו למדתי שלוש שנים, בכיתות ג'-ה' לפני יותר מ-60 שנה, כאשר גרתי בקלמניה הסמוכה, סיפרו לי הספרנית והמורים כי בצופית זכה "דודו פאפל" במקום הראשון!
אגב, בפגישה עם כיתות ג' נכחו שתי קרובות-משפחה שלי, שי-לי בן עזר מצופית, שאני היכרתי את אבא של אבא של סבא שלה [יהודה, ברוך, אהרון, הלל ורועי בן עזר ראב], והשנייה – פלג ראב משדה ורבורג, שאני היכרתי את סבא של סבא שלה [משה-שמואל, אלעזר, בני-בנימין ומשה ראב]. משה-שמואל ראב היה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר.
ברוך ראב בן עזר בנה על פי חזונו את משק קלמניה למען הגביר הבריטי הציוני משה גרידינגר, ואבי בנימין היה המנהל האחרון של האחוזה בטרם נמכרה והפכה ל"בית ברל". שניים מספריי מתארים את קלמניה: "לשוט בקליפת אבטיח" ו"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". אין סיכוי שתמצאו אותם כי הם לא חלק מהספרות העברית, ולכן גם אין טעם לשוטט איתי באחוזה כדי שאספר עליהם בסרט טלוויזיה.
* * *
האם העובדה שבמרבית הפגיעות בבתים בנגב המערבי וביישובי "עוטף עזה" אין פצועים והרוגים – היא מעשה ניסים החוזר שוב ושוב? – או פירושה שחלק ניכר מתושבי היישובים הותירו את בתיהם ריקים ועזבו למקומות אחרים בישראל?
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 9. סבילייה-גרנאדה
פרטים סידוריים
6.11.07. יום שלישי. סבילייה. נסיעה ברכבת לגרנדה. מלון קאסה דל קפיטל נאסארי. באמצע הרובע היהודי לשעבר של סבילייה. ממש מתחת לארמון אלהמברה.
Casa del Capitel Nazari, Hotel
Cuesta Aceituneros, 6, (near Plaza Nueba), 18010, Granada.
Tel: 958215260
סיור פרטי בקתדרלה, הרויאל שאפל והסימטאות של הרובע המאורי "סוק". מסעדות של טאפאס. מזג האוויר ב-29.10 19 מעלות. משוררים: שמואל הנגיד. לטלפן לאישור הביקור ב-8.11 באלהמברה למיספר 34-952-059-500+
יומן מורחב
בוקר. סביליה. ארוחת בוקר במלון עם עגבניות, סלסה, שמן זית, גבינה צהובה, לחמניות טריות ופריכות, מיץ תפוזים, ריבה, חמאה וקפה. בלי נקניקים. בלי פירות. ממש מרגיע את המעיים.
לארמון לא נספיק לקפוץ הבוקר בגלל קוצר הזמן לרכבת, שכרטיסי המסע בה הוזמנו עבורנו מראש. אבל בזמן שנותר לנו אנחנו קופצים לכיכר אספניה בטראם הצבעוני בן שלושה הקרונות המחוברים שנראה כזחל ענק ומכסה בקו שלו את כל מרכז העיר. מבחוץ רואים רק את הציורים שעליו, אם איני טועה רובם פרסומות. אך מבפנים החוצה – שקוף לגמרי, והנסיעה הלא ארוכה מרתקת ומרגיעה. מומלץ להשתמש בו הלוך וחזור כדי לחסוך זמן בביקורים במרכז העיר.
כיכר אספניה, פלאסה דה אספניה, היא הכיכר המרשימה והמצועצעת ביותר בעיר, ולדברי ספר המדריך העברי, אחת היפות בכל ספרד. המיבנה הרנסאנסי לאורך מאתיים מטר בנוי בצורת קשת גדולה המקיפה וחובקת את כל הכיכר. כאשר היא עצמה, הקשת, עשוייה מדרגות-מדרגות וברומה חצי עיגול של בניינים מסוגננים המשמשים גם כיום את המימשל, שהרי סבילייה היא בירת אנדלוסיה. הכיכר נבנתה לרגל היריד האיברי-אמריקני בשנת 1929. החזית של הקשת הענקית מקושתת ונתמכת בצמדים-צמדים של עמודים בעלי כותרות מגולפות, ובין חיבורי הקשתות קבועים פסלים. המיבנה מתוחם משני צידיו בשני מגדלים גבוהים המוקפים במיספר מגדלונים.
לאורך כל המפלס התחתון, שמתחת לצמדי העמודים, בנויים חמישים ספסלים, אף הם כקשתות פרושות לרוחה או כפרסות שפתחיהן החוצה. הם צמודים זה לזה, וכולם מעוטרים בדוגמאות מוזאיקה מרהיבות, יפהפיות, ובהן ציורים שנושאיהם אלגוריות וסיפורים של אירועים שונים מחמישים מחוזותיה של ספרד. כל ספסל מייצג מחוז אחד, או עיר, ששמם קבוע בתמונת הקיר, מתמקד באירועים ההיסטוריים הייחודיים שלו, ומעל כל ספסל מופיע סמלו של המחוז.
המראה מרהיב ומהמם. מישטחים כה ענקיים של קרמיקה אמנותית, צבעונית, והכול ברוחב לב, אתה יכול לשבת בכל מקום על ספסלי הקרמיקה, להישען על מעקי הקרמיקה, ולצעוד על אריחיה. הסבירו לנו כבר כי בתי החרושת של הקרמיקות הספרדיות ממשיכים לעבוד גם כיום כשהם מייצרים את אותן דוגמאות, אמנם בשיטות ציור והעתקה משוכללות יותר. כך שאין בעייה להחליף כל אריח שניזוק. אך הרושם הכללי הוא שיש יחס כבוד עצום לאריחים היפים ואיש לא מנפץ אותם, לא מלכלך אותם בגראפיטי, לא מניח לכלבו לחרבן עליהם ובוודאי שלא טס עליהם בסקט-רולר כמו הוונדאלים הצעירים שהרסו את מעקות הקרמיקה בכיכר האופרה החדשה והמוזיאון בתל אביב.
אני מצטלם יושב בספסל הארוך של חצי הקשת העשוייה קרמיקה, כשמעליי דון קישוט על סוסו עם רומח ומגן עגול, וסנשו פנשו על חמור, אף הם בציור קרמיקה, ולמעלה שם המחוז או העיר – סיאודד ריאל. פניהם מופנים אל דרך כפרית הנמשכת ברקע ולשמאלה רואים את טחנות-הרוח. אני מחפש איזה מקום שקט כדי לחטוף שיחה עם דון קישוט, כדי לספר לו על השפעתו על נעוריי ותקופת התבגרותי ואהבותיי באמצעות התרגום הנפלא של ביאליק. אבל אנחנו ממהרים לחזור כי בצהריים כבר יש לנו מקומות שמורים ברכבת לגרנדה.
הקרמיקה של המעקות של גרמי המדרגות והגשרים עשוייה שילוב מרהיב של כחול, תכלת ולבן בלבד. ואילו ביער העמודים הגבוהים של חצי-הקשת של הכיכר למעלה – שולטים צבעי חום כהה ובהיר ולבן. הרעפים של גגות הבניינים הגבוהים הם בצבעי כחול-אפור. כל הכיכר הבנוייה היא חגיגה של צבעים של אריחי קרמיקה שגם הצהוב החלמוני לוקח בה חלק. בקושי מוצאים אדום, אולי רק בקישוטים ובתמונות הקטנים, והכול באריחי קרמיקה בצורות מפותלות המושכות את העין ביופיין.
בכיכר למטה, בגובה מפלס השדרה שאחריה הנהר, נחפרו אגם ותעלות מים וניתן לשוט בהן בסירות. גשרונים שמעקותיהם מצופים קרמיקה, בעיקר בלבן וכחול-עז, מאפשרים מעבר מעל לתעלות המים. במרכז הכיכר פועלת מזרקה גדולה. בסופי שבוע הכיכר מוארת בשלל אורות צבעוניים. הפעם בונים פאביליון במרכז הכיכר, ודאי לקראת יריד או אירוע חגיגי. ואתה ההלך, הבא אל סבילייה – אל תחמיץ את כיכר אספניה ואפילו נותרה בידיך שעה אחת פנוייה. זה מקום מרהיב שזוכרים אותו טוב יותר אפילו מהפנים של הקתדרלות, שדומות זו לזו ומתערבבות בזיכרון וגם נושבים מהן קור ושחור ודומיית מוות חגיגית מעיקה.
יוצאים מכיכר אספניה לכיוון הרחוב, שמשיק לחזיתותיהם של קשת הבניינים שסגנונם אחיד ומונומנטאלי, (לא לכיוון הנהר). נכנסים לבר כי יהודית צריכה לשירותים. אני מסתכל בינתיים מה מגישים למקומיים: בקבוקי שמן זית גדולים, אתה חופשי לצקת מהם כאוות נפשך. אחד מהם מלא שיני שום לא קלופות, והבקבוק הוא עם פיָה רחבה. אנשי סבילייה עומדים ואוכלים חצאי לחמניות פריכות הניראות כסירות קטנות והן עשויות מקמח לבן, ומולאו בשכבה עבה של שום כתוש ועליו יצוק שמן זית, והמיטיבים ליבם בטאפאס הזה עוד מוסיפים משמן הזית, ואוכלים, כאשר בצד כוס הקפה של הבוקר. זה לא כל כך הטעם שלי. קודם כל אני עדיין לא רעב. ושנית – כוס קפה עם כמות ענקית כזו של שום כתוש? תודה רבה. אני גם לא יכול להרשות לעצמי כמויות כאלה של שום ובצל כל זמן שאני נשוי ואסור שיסריח לי מהפה. גם כך אני נמצא בביקורת אחרי כל בצל.
הספקנו לעשות את הדרך הלוך וחזור בטראם המודרני, שזוחל בשקט חשמלי כזחל ענקי בעל שלושה מפרקים. יורדים. בדרך חזרה למלון, ליד הקתדרלה, ברחוב השרפים, סרפינוס, נמצא הבנק שבבניין שבו ישב בשעתו בכלא סרוונטס. יש שלט. אתמול בסיור עברנו כאן ולא הספקנו ולכן יהודית מצלמת אותי עכשיו וכן את שלט קרמיקה ובו ציור היסטורי של הכלא וכיתוב, ואני לצידו.
הציור על אריחי הקרמיקה החומים-בהירים הוא ממש מלאכת מחשבת. רואים בו את הכניסה הצדדית להולכי רגל הקרועה בשער הגדול הסגור של בית הכלא. בקיר פסלים וצלבים ובחזית שלוש נשים ולצידן שני גברים וכולם בבגדים עשירים בסגנון התקופה של סרוונטס. הכתובת הגדולה מתחת לתמונה: "La Carcel Reak" – כלומר, הכלא המלכותי. המילה קרסֵל מוכרת לי היטב כי כמעט שאין טלנובלה דרום-אמריקאית שאחד מגיבוריה או גיבורותיה אינם נכלאים בקרסל.
במדריך העברי נכתב כי בבית הכלא הזה בעיר, במדרחוב סיארפס [אנחנו קראנו את השם סרפינוס] החל מיגל דה סרוואנטס (1547-1616) לכתוב את ספרו "דון קיחוטה" (דון קישוט). חלקו הראשון של הספר יצא לאור בשנת 1605, וחלקו השני ב-1615. קודם שספריו זכו להצלחה כבירה, היה גדול סופרי ספרד שבכל הזמנים הרפתקן ונוכל. בשנת 1575 נפל בשבי הטורקים, הובל לאלג'יר ונמכר לעבדות. רק מקץ חמש שנות עבדות נפדה ושוחרר. סרוונטס מצא עבודה בגביית מיסים בצי הספרדי, נחשף בביצוע מעשי נוכלות ונזרק לכלא. כשיצא מהכלא שב והסתבך, לא אחת, בפלילים ואף נחשד במעשה רצח.
חוזרים למלון. הכול כבר ארוז. מונית לוקחת אותנו לתחנת הרכבת. יושבים בקפטריה. קפה אספרסו כפול, בקבוק סודה פֵּריֶיה, וליהודית קקאו חם מאבקת קולָקאו טעימה, תוצרת ספרד, שאותה מצרפים לספל המים החמים.
קבוצות ילדים עולות מהרציפים ונכנסות לאולם התחנה. אולי בני שמונה. בנים ובנות יחדיו. טרנינגים בכחול עמוק עם פס לבן בצד לכל אורך המכנס. גם הבנות לבושות כך. זוגות-זוגות הם משלבים ידיים והולכים בטור. קצת רועשים בחן ילדוּת אך לא מתפרעים, והמדהים מכל הוא כי לשתי הקבוצות ישנם מורים גברים, ואין בקירבם אף מורה או מלווה ממין אישה. גברים גברים. כמו פרופסורים. משקפיים. אחד עם זקן וז'קט אך במכנסי ג'ינס. הם דומים מאוד למורים הרציניים שהיו לנו פעם בעממי ובתיכון, רק קצת יותר בוהמיים-למראה. הילדים והילדות נשמעים להם בשמחה וברצון, אך גם ביראת כבוד, והם עורכים סיבובים אחדים בהדרכתם, אולי כדי להגיע בצורה מסודרת לשירותים, או סתם להעסיק את הקטנים.
אחד המורים מחבק באבהות ילדה או שתיים בראש הטור, שנזקקו לעניין כלשהו. מחבק בטבעיות. ללא שום חשש של הטרדה מינית. ממש כמו בבית ספר של פעם אצלנו. תענוג לראות. אצלנו מורים רציניים כאלה היו כבר נעשים פרופסורים בעלי שם במכללת כרכור, קריית אונו, בת-שלמה, נתניה, או רמת גן, או נתבעים על הטרדה מינית, ובכל מקרה מופיעים כמומחים לחינוך בטלוויזיה ואולי גם משנים ייעוד בחיים ופונים למקצועות ההי-טק.
אנחנו יורדים במסלול שטוח-נוסע (במקום מדרגות נעות, וזה הרבה יותר נוח ופחות מפחיד, עם המזוודות) ועולים לרכבת לא גדולה שכולה בקו סיבילייה-גרנדה. אין המשך מעבר לגרנדה. שלוש שעות נסיעה, משתים-עשרה עד שלוש אחר-הצהריים. אני יושב בחלון לצד דרום, קצת שמש אבל נעים. הכיוון הוא ממערב למזרח. אלפי-אלפי דונאמים של כרמי זיתים, חלקם הגדול צעירים ובינוניים, ורק מעט זקנים. גם אלפי דונאמים אדמה חרושה, כנראה לפני גשם ראשון ועדיין לא זרועה. יש יובש. אין השקייה. בשני מקומות אני רואה מסיק ידני, עם סולמות, אך קשה להניח שאפשר למסוק אלפי דונאמים בידיים בלבד ללא מכונה מוסקת. בדרך רואים מפעל אחד או אולי שניים, גדולים מאוד, לאצירת שמן. כנראה שהם שולטים על היבול של שטחים גדולים מאוד.
כאן עליי להעיר שלאחר שובנו ארצה, כאשר פירסמתי את רשימתי "היחזרו המוסלמים לספרד?" ב"ישראל היום" [18.11.07], ואחר כך גם במכתב העיתי "חדשות בן עזר", הגיע אליי מכתב של ברוך תירוש, הנדרש לעניין המסיק, ופירסמתי אותו תחת הכותרת: "מי ימסוק את הזיתים בספרד?"
לאהוד בן עזר שלום וברוך הבא, שמחתי לקרוא את מאמרך "מסקנות מביקור בספרד" ב"ישראל היום" [18.11], מה גם שהנושא קרוב לליבי ומוכר לי היטב מכמה מסעות בספרד, בעיקר היהודית. ואגב, המידע ההיסטורי שאתה מעלה אודות פעילות היהודים והמוסלמים בספרד, כלול באורח מרשים ומרתק בספר "רחל" של ליאון פויכטוואנגר, בעברית הוא פורסם כ"בלדה ספרדית".
התרשמותך תואמת את הבנותיי, ובעת סיור בספרד לאחרונה נוכחתי בקיום כרמי זיתים חדשים לאורך מאות ק"מ מחוף מלגה לעבר קורדובה, וכידוע הם שותלים שלישיית עצים בכל 'צלחת', כנראה בכדי לוודא הצלחת הקליטה ולהגברת היבול. עצרתי ליד אחד השותלים, שנראה לי כבעל המטע, והוא שמח לשוחח, והתפאר בממדי הנטיעות. לשאלתי, מי יהיו המוסקים בעתיד? השיב: המוני הפועלים הספרדים.
במהלך השיחה הידידותית הרשיתי לעצמי לחלוק על דבריו וציינתי כי תוך כמה שנים לא יעבוד ספרדי אחד במסיק הזיתים, והאיזור יוצף במאות אלפי מוסלמים מצפון אפריקה שיהוו "פצצה מתקתקת" בהרכב האוכלוסייה. האיש חיוך בעצב והסכים. "זאת האמת כבר היום," אמר, "הארץ אכן מוצפת במוסלמים ובשחורים והם מגיעים מדי לילה אל החופים בספינות רעועות, ואלה שאינם נתפסים, נבלעים כעובדים במטעים וברפתות."
ואני עונה שם לברוך תירוש: על כרמי הזיתים, לפחות מחציתם חדשים, בכל האיזור ממלגה, קורדובה, סבילייה וגרנדה – עד קצה האופק, מראה מרהיב – עוד ארחיב ברשמיי מהמסע [ברכבת]. גם אני התפלאתי לראות רק בודדים מוסקים פה ושם ידנית אך לדעתי לא תהיה לספרדים ברירה אלא לאמץ שיטות שלנו ולהשתמש ב"מוסקת", זו מכונת הניעור והמסיק העוברת על העצים מלמעלה ומרעידה אותם, ואשר עלותה בארץ היא אלף שקלים ליום ועוד 25 שקל לכל עץ. מצד שני, הזיתים בספרד קרויים "הזהב הירוק". אין כנראה גבול לתצרוכת העולמית של שמן הזית הירוק, ושלהם הוא שמן מעולה. מה שאי אפשר לומר על דרך הכנת הזיתים הכבושים או הדפוקים שלהם. בדרך-כלל הם איומים ונוראים וזאת לא בגלל האיכות אלא בגלל הטיפשות והטעם הרע.
טעם נוסף הוא, שתקף גם לגבי ארצנו, הוא שהזיתים אינם צורכים השקייה מלאכותית בידי אדם אלא הם עמידים גם בשנות בצורת, שלא כמו ההדרים ומרבית הגידולים האחרים, שזוללים מים.
עד כאן מתוך המכתב העיתי.
לאחר שאנחנו עוברים את העיר המרכזית, סנסטקתורה, באמצע הדרך מזרחה, מתחיל הנוף להשתנות. אחרי העיר הזו מתחיל נוף הררי והרכבת מטפסת גבוה ומזג האוויר יורד מ-27 ל-24 מעלות. יש על כך דיווח דיגיטאלי רץ בראש הקרון, מעל לפתח. ועדיין כל הגבעות ההרריות עטורות שורות ישרות של עצי זית, והוותיקים שבהם, ענפיהם נמשכים כלפי מטה עד לקרקע מכובד היבול. זו כנראה שנה ברוכה מאוד לתעשיית שמן הזית הספרדית, חרף הבצורת, מה שאין כן לפרדסים בדרום ספרד, לדעתי.
ממשיכים לגרנדה. באופק רואים את הרי הסיירה מאדרה שראשיהם מושלגים ומהם ודאי מפשירים וזורמים המים, ואולי גם ירדו כאן, באזור הגבוה יותר, יותר גשמים כי השדות נעשים ירוקים יותר. פה ושם יש גם השקייה בממטרות של שדות ירק. רואים רחוק טחנות רוח מודרניות בעלות כנפיים לבנות ענקיות של ייצור חשמל, בראשי גבעות.
אחרי סנסטקתורה עולים בהרים. נופים מאוד יפים ושונים מארץ המישור בה עברנו עד כה. עצי יער טבעי אך לא הרבה. כל פינה מוקדשת לנטיעות עצי זית חדשים ויש בדרך גם משתלות זיתים. זה לא מעורר קנאה כי בארץ עדיין אין מספיק כרמי זיתים אפילו לתצרוכת עצמית, שלא לדבר על ייצוא, ואילו לשמן הזית הספרדי יש שוק בעולם כולו, ובייחוד באירופה. וניתנה האמת להיאמר, הוא טעים מאוד ולא מהול. כנראה שאף אחד לא מעז לעשות כן כי הלקוחות מבינים היטב בטעמו.
אוכלים כריכים וקלמנטינות טעימות בדרך, איזה קלמנטינות! – כל ילדותי בקלמניה שבה איתן לתחייה! – אין כמותן בארץ – ובשעה שלוש לערך מגיעים לתחנה סופית וקטנה יחסית של גרנדה, והרכבת חוזרת לאחר זמן לא רב באותה דרך לסבילייה.
נהגת מונית לוקחת אותנו למלון, "הוטל קאסה דל קפיטל נאסארי" – אבל אין גישה אליו במונית. לפנינו עלייה רגלית בסמטת מדרגות. יהודית עולה ושואלת על שוער לנשיאת המזוודות, והבחורה בקבלה אומרת שאין להם מי שיעזור לנו. אנחנו גוררים אפוא את שתי המזוודות, בעלות ידית גבוהה וגלגלים במעלה הסימטה. בגבנו אנו כבר רואים בראש הגבעה הנישאה, הירוקה, את חומת ארמון אלהמברה ומגדליו.
המלון, אכזבה. אמנם ציורי מאוד, שלוש קומות סביב פאטיו, הכול בנוי עץ בנוסח המאה ה-16, אבל החדרים קטנים, אין מיטות זוגיות ואין אמבטיות, רק טוש בתא צר. לבסוף מוצאת יהודית חדר 24 שבו מיטה רחבה יותר אך לא אמבטיה. וזה נקרא מלון של שלושה כוכבים! – מתברר, בעיקר בגלל המיקום ההיסטורי ברובע העתיק לרגלי האלהמברה.
שוב דפקה אותנו ניקולה, הבעלים של סוכנות "לֵמוֹן וֵלִי".
יוצאים לערוך סיבוב במרכז העיר, סביב הקתדרלה. לא מרשים במיוחד. מעלינו כל הזמן חומת ארמון אלהמברה בראש הגבעה הגבוהה, המוארת בלילה כחומות העיר העתיקה בירושלים.
חוזרים ואני מספיק לישון שעה.
בערב אנחנו יוצאים עם זוג יהודיות קנדיות בנות גילנו לערך ממונטריאול, סנדרה ונורמה, לאכול במסעדה לא זולה בשם "אזפראן" הנמצאת ברחוב שממנו עולים למלון שלנו, מרחק כמה מאות מטרים הלאה.
מזמינים בקבוק יין אדום מקומי, גרוע לדעתי אך אני כבר איבדתי את הטעם לגבי יינות אדומים יבשים. 14 יורו.
מרק טעים Salmorej בסגנון גספאצ'ו עם פתיתי גבינה וחמון, 6 יורו.
מנה גדושה מאוד של פואה גרא [ממרח כבד] אווז עם ריבת פטל מתוקה וצנימים קטנים לא חדשים, 18 יורו. לי הספיקו, בעצם, שתי מנות ראשונות אלה לארוחה כולה.
יהודית לקחה צלעות טלה, 16 יורו. והכול ביחד לא זול. כ-55 יורו לשנינו, עם הטיפ. קיבלנו חשבון כולל של 94.7 יורו, לפני הטיפ, וכל זוג שילם לפי מה שאכל, ואילו את היין חלקנו בינינו חצי-חצי. המקום נחמד ומוקפד וגם לא רחוק ממרכז העיר אבל אפשר לקחת מונית כדי שלא לטפס בסימטה הצרה שהיא רחוב לכל דבר ומכוניות עוברות בה.
Restaurante Azafran, Paseo del Padre Manjon, 1 (Paseo de los Tristes)
Tel 958-226-882
מנורמה, נודע לי, תוך כדי שאני מספר לה על שיחתי עם אולמרט, לאחר שטילפן אליי, שקראה בעיתון כי גילו אצלו סרטן שלפוחית השתן [יותר מאוחר התברר לי, סרטן הערמונית]. מאוד עצוב. מאוד דאגתי כאשר התקשר אליי, ביוזמתו, להודות לי על תמיכתי בו – שלא יהיה סופו כרבין, שאני הייתי הסופר היחיד שתמך בו [בעיתון "הארץ", כאשר הותקף מעל דפיו, מימין וגם משמאל] וגם נפגשתי איתו לבקשתו חודשים אחדים לפני הירצחו. עכשיו נוספה גם המחלה על שאר צרותיו של אולמרט, ובוודאי ייבצר ממנו פיסית למלא את תפקידו בפרקי זמן שונים של טיפולים וניתוח. בן שלנו, ולאלה אחותי, לא סיפרו לי לנו על כך בטלפון כדי שלא להדאיגנו.
נורמה מספרת כי למונטריאול זורמת הגירה מוסלמית מארצות המגרב דוברות הצרפתית ויש עתה בעיר יותר מוסלמים מיהודים וכבר היו פגיעות בבתי ספר יהודיים ובבית כנסת.
אני מגלגל כל היום במחשבותיי-בלבד את הרעיון הנורא – שהספרדים עשו זאת היטב. גירשו את היהודים אבל בעיקר במיספרים גדולים יותר את המוסלמים, אפילו את אלה שכביכול התנצרו, המוריסקוס – וכך קיבלו הספרדים ספרד קתולית נוצרית, שאמנם יש לה בעיות בקטלניה ובבסקים ועם טרור משלהם וגם מוסלמי מהחוץ, כמו בפיצוץ שתי הרכבות במדריד, כדי להשפיע על הבחירות אצלם ולהניא אותם מלהשתתף בכוח המשלוח של האמריקאים במלחמת עיראק, איום שאכן השפיע על בוחריהם – אבל נקל לשער מה היה קורה אילו עשרים או שלושים אחוז מתושבי אנדלוסיה היו עד היום מוסלמים, והיו מתרבים בקצב מוסלמי, והיו דורשים חופש דת וחידוש או שמירת המסגדים ואולי גם הגדרה לאומית נפרדת.
תם יום תשיעי בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
* * *
אני חושב שאם דוד שלי היה נשחט בנעוריו במאורעות תרפ"ט, 1929, בחברון – אני הייתי מהסס לחתום, בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" (מאתמול) – על מודעה ענקית ויקרה של ארגון "שוברים שתיקה" המקיים סיורים פרו-פלסטיניים נגד המתנחלים היהודים בעיר חברון, שכידוע אם רק נוקיע אותם יגיע השלום.
אהוד
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,860 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 348 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל