| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 354
תל אביב, אור ליום שני, כ' בסיון תשס"ח, 23 ביוני 2008
עם שתי צרופות השיר "מה אומרות עינייך" ו"אורי" ששלח אליהו הכהן
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: בארי צימרמן: מחווה לאלישע פורת: המשורר הכפרי.
יוסף דוריאל: את מי משרת הכזב של "הטבח בעכו"?
דווקא הרגיעה בעזה, אפילו זמנית, מגדילה את הסיכוי לשחרור גלעד שליט!!!
יִשְׂרָאֵל הַר / שני שירים: 1. אוֹדֶלְיָה. 2. לָבָן שֶׁהִצְּהִיב.
אם ישראל תפעל להגנתה – היא תהיה אחראית לַאופציה של השמדתה, ס. גרוּס.
אורי הייטנר: 1. בלתי בגי"ץ. 2. הרוח השיתופית. 3. המכה ה-81.
אלי יזרעאלי: ה"אשכבה" דווקא הרטיטה את ליבי, אולם אורי הייטנר מרטיט את כעסי והגיע העת להודות לו על שירותיו ולשולחו חזרה לגולן.
"סקס והעיר הגדולה" – הסרט, מאת סופרנו לענייני קולנוע וטלוויזיה ס. גָרוּס.
שו"ת אליהו הכהן: נעמי בן-גור: מקרה עיניים מה אומרות.
רות ירדני כץ: ספר היצירות של ילדי ישראל.
ישראל הר: ביקור אצל המתים בנחלת יצחק.
אהוד בן עזר: אזהרה מפני מצגת מלאה שגיאות על פתח תקווה!
משה גרנות: על הספר "מקום הטעם – מסות על ספרות ישראלית בין צליל להיסטוריה" מאת רויאל נץ ומאיה ערד.
מי רצה לצנזר את אולמרט? מאת יוסי ורטר. ציטוט מ"הארץ" ותגובה.
"ברוך שעשני אישה" ו"שוק האיכרים" בימי שישי בנמל תל-אביב.
נעמן כהן: יְשַׁעְיָהוּ לֵיבּוֹבִיץ (1) (2).
משה ברק: זיכרונות מתקופת הפלמ"ח, פרק ה. חיי רוח והווי בהכשרה. (א).
אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 10. גרנדה.
ברכות למשורר, המספר, הלוחם, החקלאי ואיש הקיבוץ
אלישע פורת
במלאת לו שבעים שנה
ולא נס ליחו וכל החיים לפניו
כה לחי!
* * *
בארי צימרמן
מחווה לאלישע פורת: המשורר הכפרי
אלישע פורת, בן השבעים, הוא משורר כפרי. אמנם ספרי הפרוזה הרבים שיצר, לנוער ולמבוגרים, מתעקשים להגדירו "סופר", אך אנו, אוהבי שירתו, יודעים שהפרוזה הפרוּזה שלו, השקופה, נטולת החומות והבריחים, היא הסדן הנאמן שעליו נוחת פטיש האמן בבואו להקים מבצרי שירה ומגדלי סוד.
המספר הפורתי, זה שמפציר בקוראים להאזין למה שיש לו לומר, לזהות "פואנטה", מתהפך בשירים להיות חידה מאתגרת, שפתרונה הגלוי לעין הוא עצם תעלומתה.
שיריו של אלישע פורת הם, בדרך כלל, פרוזה שהחליטה להשתורר. כך נוצק בהם הכוח: השירה מקבלת על עצמה את ההכרח לספר סיפור, ואז, בקיטוע שורותיו ובדחיסת מילותיו, קוצבת אותו על פי הלמות ליבה. ואכן, רוב שיריו של אלישע פורת הם בבחינת חתיכה אחת, "בית" אחד – מרובה פעלים מצד הסיפור, קצוץ שורות מצד השירה. כך ב"חושניה, המסגד" (1975) וכך ב"ארכה תקפה" (2005) ובספרים שביניהם. עניינו המחקרי בסוגות (ז'אנרים) ספרותיות – הבולט לעיני מי שמעיין במאמריו אודות אלתרמן וקובנר – נובע מאותו יסוד של התנגשות היסודות הקבוע, כנראה, בסוד נשמתו.
מעיין שירתו של אלישע פורת מבעבע כבר שנים רבות אל תוך הדיונות של הספרות העברית. פה ושם מצמיחה השירה הנפלאה הזו איזה דקל שפל צמרת של התעניינות, מוצאת לה אוהבות ואוהבים (ובשנים האחרונות אף מיתרגמת בחריצות לכמה שפות וזמינה על כנפי הרשת העולמית בשלל מרשים של אתרים ספרותיים), אך לכלל נוכחות יציבה במוסדות הרפובליקה הספרותית לא כל כך הגיעה, מה שמעיד על חלודתם ועל טיפשותם של מנגנוני התקשורת והשלטון הנוהגים בממלכה זו
כשהפרוזאיקן שובר את הפרוזה שלו לשורות קצובות של שיר, מציץ אלינו מבין חרכי המשפטים פרצופו המסתתר של המשורר: "לעפר הבזלת שאני / יורק יש ריח / מחורבן. משהו קרוש / כמו דם או כמו / אבנים שהיו פעם / לבה, והתקרשו לפתע / [- - -] ". מה שהדיווח מחושניה של מלחמת יום הכיפורים מסתרב להיאמר בפרוזה נמסר כאן, בסינקופות הלשון, בזכותו של הסירוב. עפר הפרוזה הופך לבזלת שיר והנס מתרחש: הנה הוא בא, הבלתי מובע.
כפריותם של שירי אלישע פורת מתמזגת בתבנית נוף מולדתו התרצ"חית של יוצרם, והיא מדויקת ובלתי מתנצלת. צדה האחר הוא הזיקה העזה לירושלים, שמוארת כאן כאיזה כפר קדוש. המשורר הכפרי שר כדרך שהסוסים דוהרים והפרות נותנות חלב והעץ נושא פריו. הדימויים הבלתי עירוניים אמנם מרחיקים את שירתו מן המקובלות העכשוויות, אך עתידים לשומרה ברעננותה לדורות הבאים.
שירו "נדרים קטנים" הוא דוגמה נפלאה לטוב הצפון בשירה זו. ההמראה המטאפיזית שבסופו היא חוויה עוצרת נשימה, מעין סולם שהוצב על האדמה מתוך רצון להגיע אל חלון או אל גג או אל צמרת העץ, ולפתע הוא מגיע השמיימה. לו היה הכפר הישראלי קצת פחות כפרי, היה מעניק אות כבוד למי שמתוך חתירה מתמדת בנבכי נפשו שלו העמיד עדות אמת לתבנית נוף מולדתו.
מתוך "הדף הירוק"
* * *
הנכם מוזמנים
לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה
למשוררת
אסתר ראב
במעמד
רון חולדאי
ראש עיריית תל-אביב-יפו
משפחה וחברים
יום רביעי כ"ב בסיוון תשס"ח 25 ביוני בשעה 18.00
ברחוב זלמן שניאור 8 תל-אביב
[מומלץ להחנות את המכונית בחניון הגדול של מגרש "מכבי"- לשעבר, הכניסה מרחוב טשרניחובסקי שמאלה לרחוב מכבי ומשם לחנייה].
* * *
יוסף דוריאל
את מי משרת הכזב של "הטבח בעכו"?
ההגנה העיקשת על עלילת הדם של "הטבח בעכו" מלפני 60 שנה לא שונה מהגנת מפיצי עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה" המפרנסת עד היום את ההסתה האנטי-ישראלית.
סיסמת הפוגרומיסטים הפרימיטיביים, עם הסכינים והגרזנים, של רוסיה הצארית היתה – הכה ביהודים והצל את רוסיה. סיסמת הפוגרומיסטים הנאורים, עם המצלמות והמיקרופונים של היום, יכולה להיות – השמץ את היהודים ותזכה בפרסים. צרת המדינה היא – שיותר מדי יהודים התגייסו לשרת את הפוגרומים הנאורים האלה, לשמחתם של כל שונאי ישראל. וזה לא מתוך מניע הומניטארי "לעזור לחלשים המקופחים" אלא אך ורק כדי לרַצות את העריצים הזרים, מתוך דחף גנטי כפייתי – לא להחמיץ הזדמנות להתרפס לפניהם. אין לי הסבר אחר אלא – שמוטציה גנטית שהתפתחה בשושלות שלמות של אלפיים שנות דיכוי בגלות גוברת אצל קורבנותיה על ההיגיון וגם על יצר הגנת הכבוד הלאומי, המאפיין עמים נורמאליים. הקדשתי לתופעה זו פרק שלם בספרי "לצאת מטירוף מערכות", ומתגובות הקוראים למדתי שיש ציבור שמתחיל להבין את סכנת התופעה הזו לביטחון הלאומי של ישראל ולהמשך קיום המדינה.
כי לוּ רודפי השלום המקצועיים, שפועלים "להגנת המקופחים", היו בוחרים את דרכם בהיגיון – הם היו מגיעים לאותה מסקנה שאני חזרתי והצגתי לכל ממשלות ישראל: חובתנו הראשונה לאחר קבלת השלטון על שטחי ארץ-ישראל ב-1967 היתה – לחסל את 27 מחנות הפליטים שנידונו לחיי ניוון על ידי שליטי ערב, אך ורק כדי שישמשו בשר-תותחים פוליטי נגד ישראל. אבל, אף אחד מאותם רודפי השלום לא רצה לשמוע על אפשרויות שיקום הפליטים בשיטה דומה לזו שבה שוקמו 5 מיליון פליטים סינים בהונג-קונג, וכל מעייניהם היו – איך לרַצות את ראשי כנופיות הטרור הערבי, שכל מה שהם רוצים זה – לשלוט על אוכלוסייה מדוכאת.
וכך, במקום פתרון הומניטארי מתבקש, התחילה תחרות על "פתרון פוליטי", שאיננו אלא – כניעה מתרפסת לכנופיות עריצים רצחניים, המתחרים על תפיסת שלטון לתועלתם האישית.
אני מודה באשמה, שכשאני נקלע לוויכוח עם אותם מתרפסים כפייתיים לאוייב, שאין כל סיכוי לשכנע אותם בדברי היגיון, אינני יכול להתאפק מלבטא את סלידתי מהם. אז אחרי שיוסף חרמוני פנה אליי בשם "אחוות היוספים" – אני מוכן להתנצל על נוסח דבריי אך לא על התוכן, ולהציע לו שינסה להפעיל הגיון לא-כפייתי בבדיקת העובדות שלהלן:
אם בכיבוש עכו, בו השתתפתי כלוחם, "רצחנו" במרתף מסויים עשרות ערבים חפים מפשע, איך אפשר היה להעלים את הקבורה ההמונית שלהם, שבאופן טבעי היו צריכים להיות לה הרבה עדים, שבסופו של דבר היו מביאים לדין את מבצעי אותו פשע מלחמה?
בכל מלחמה יש מצבים שבהתקפה על לוחמים נהרגים גם אנשים שבסביבתם. באנגלית קוראים להם – "COLLATERAL CASUALTIES" – קורבנות נלווים (שאניני הטעם בתקשורת שלנו מכנים אוטומטית – "חפים מפשע"). זוהי חריגה מהמטרה נטוֹ אך לא פשע מלחמה, אז אם תרצה – מותר לומר "חריגה מוצדקת". במחצית השנייה של מלחמת העצמאות התנדבתי לקורס הטיס הראשון של חיל האוויר בישראל ומיד נשלחתי להטיל פצצות על ריכוזי הצבא המצרי בחזית הדרום. מדוחות משקיפי האו"ם באיזור למדנו, כל בוקר, כמה אזרחים נפגעו מהפצצות הלילה שלנו (הם לא דיווחו על נפגעים של הצבא המצרי). אז מה, יוסף, ביצעתי שם פשע מלחמה?
במלחמת כנופיות הטרור נגדנו הם משתמשים באופן שיטתי במגינים אנושיים חיים, שמאחוריהם או מתוכם יורים בנו. זהו פשע מלחמה בוטה, המוכר ככזה במשפט הבינלאומי. מהיכן הסלחנות הנדיבה שלך לפשעים אלה? האם גם כאן פועל הדחף הכפייתי להצדיק כל מה שהאויב עושה?
איך אפשר להסביר ששורה שלמה של סרטי קולנוע ישראליים הזוכים במענקים ופרסים בנו את עצמם על הצגת היהודים כפושעים והערבים – כצדיקים מקופחים החפים מפשע? ד"ר גיא בכור פרסם כאן, לא מזמן, מאמר מקיף על תופעה ממארת זו, אך קדם לו ברל כצנלסון, בעיתון דבר מ-1.5.1936 (!), שכתב:
"היש בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש של הערצה והתמכרות? ...וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו ... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח." ואחרי עלילות הדם האחרונות, שזכו בגיבוי יקירי התקשורת בישראל, אני מוסיף לדברי ברל האגדי: כל שקר ערבי מתקבל אצלכם כאמת בלתי מעורערת, אבל הזמת אותו שקר – זה פשע שלא יסולח?
בברכת אחוות היוספים,
יוסף דוריאל
(לא פושע מלחמה)
* * *
סופרים ואנשי-רוח חשובים יִמְנעו את הלינץ' הפלסטיני בִּבְנֵי משפחה יהודית שנקלעו לחברון!
לכבוד חדשות בן עזר,
שמעתי אתמול [18.6] ברדיו שמשפחה ישראלית נקלעה בטעות לחברון, נרגמה באבנים ובקושי נחלצה ממעשה לינץ'. לי זה חורה מאוד. למיטב ידיעתי מנהג הלינץ' עבר מזמן מהעולם התרבותי. האם אדם העובר בטעות, או שלא בטעות, את הגבול בין יוון לבולגריה צפוי ללינץ' על ידי המקומיים? רק יהודים בארץ ישראל הם נשוא לגיטימי ללינץ'. למה הצבא אינו מגיב בפעולת עונשין, כמו עוצר למשל? למה התקשורת עוברת על כך בשתיקה? איפה חברי הכנסת? דמנו הפקר. חורה לי, רבותיי, היטב חורה לי.
בכבוד רב,
משה כהן
רח' שבטי ישראל 18, ירושלים 95105
מר משה כהן היקר,
ולמה זה יחרה ליבך על כך? והלא המשפחה הישראלית יכלה לפנות לאנשים החשובים התומכים באירגון היהודי "שוברים שתיקה", התומך בסיורים אלימים בעיר חברון מטעמו – ארגון יהודי שהוא כנראה שמאלני-מצפוני-מוסרי ודואג לפלסטינים החברוניים הסובלים מהמתנחלים היהודים – וזאת כפי שיכולת לראות ממודעת התמיכה ב"שוברים שתיקה", מודעה ענקית ויקרה (אצלנו העשירים נמצאים בשמאל) – בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום 18.6.08 – הוא היום שבו לדבריך נעשה ניסיון הלינץ' ביהודים שנקלעו לחברון –
והאנשים החשובים האלה מהמודעה היו ודאי מונעים את המעשה הברברי שצדיקי חברון הפלסטינים ניסו כביכול לעשות במשפחה הישראלית. מה, אתה לא מאמין להם? פתח את עיתון "הארץ" מאותו יום וראה את שמות החותמים, אפשר לסמוך עליהם. הלא ברור כשמש כי בקרוב הם גם יקומו לגנות במודעת ענק את ניסיון הלינץ' הפלסטיני ביהודים, אם רק יימצא מי שיממן להם את המודעה!
ואכן, אני מסיים את מכתבי אליך בהצטרפות למְגַנֵי לינץ' ביהודים, גם אם מדובר ביהודים רעים, כובשים, החיים על אדמה פלסטינית שדודה ואשר מבחינה מוסרית פַיְן-שְׁמֶקֶרִית ישראלית היה מגיע להם שיהרגו אותם,
ושלום לך,
אהוד בן עזר
* * *
דווקא הרגיעה בעזה, אפילו זמנית,
מגדילה את הסיכוי לשחרור גלעד שליט!!!
מאת פרשננו הצבאי ס. נידח
אין כל הצדקה להתנפלות הפראית של משפחות השבויים ושל התקשורת והאופוזיציה על ממשלת ישראל בגלל החלת הסכם הרגיעה עם החמאס ללא החזרת גלעד שליט, וכן על כך שטרם הוחזרו אלדד רגב ואהוד גולדווסר תמורת סמיר קונטאר החי.
דווקא עכשיו, לאחר שהושגה הפסקת אש, אפילו זמנית, יש אפשרות יוצאת מן הכלל ללחוץ על חמאס בעזה באשר למילוי כל שלב בהסכם הרגיעה, הסכם שחשוב להם מאוד – וזאת אם לא תהיה התקדמות בשחרור גלעד שליט. אפשרות כזו לא היתה כאשר המלחמה נמצאה במלוא עוזה וממילא לא היתה תקווה לחמאס לפתוח מעברים, להקל במצור ולחדול מלספוג את האש הממוקדת של צה"ל. עכשיו יש לחמאס, השולט בעזה, הרבה יותר מה להפסיד אם לא יוחזר שליט!
אך אופייני לתקשורת הישראלית, שבמקום לברך על הרגיעה, אפילו היא שברירית וקצרת מועד, היו כל כותרות העיתונים של סוף השבוע ואתמול מרוחות על פני העמודים הראשונים רק בדברים הנוראים שנאמרו על ממשלת ישראל ועל העומדים בראשה – מפני שטרם החזירו את שלושת השבויים. וכך גם יומני החדשות ברדיו. אפשר להבין את הכאב של המשפחות, בייחוד של משפחת גלעד שליט שיש הוכחות שהוא חי, אבל התגובה הציבורית והתקשורתית גובלת בחרפה ובטירוף מערכות, וכידוע אין מנצחים במשחק או במערכה רצינית מתוך אווירה של היסטריה. האם אין גבול לסיכלות הישראלית הממוצעת? האם משפחתו של שבוי חי אחד יכולה לנהל את כל שיקולי הביטחון של מדינת ישראל?
כן, העיתונות הישראלית בסוף השבוע ואתמול יצאה מדעתה והיא מלבה היסטריה שמשרתת את החמאס!!!
זאת ועוד – אם תמורת הרוצח הנתעב סמיר קונטאר תוחזרנה רק גופות של חיילינו, יידע מעתה כל אירגון טרור נפשע שאין שום צורך לשמור על חייהם של חיילינו החטופים מאחר שבתור שרידי עצמות הם שווים לא פחות!
* * *
באבל על מותו של א.ב. יפה
סופר, מבקר ספרותי
ועורך "הדף לספרות" של "על המשמר" במשך שנים רבות
האיש שהקדיש את כל חייו לַספרות ואשר סופרים רבים חבים לו תודה
תנחומים לאשתו יהודית, לילדיו, נכדיו ונינו
* * *
עצות ממרחקים
לאהוד שלום,
רבות דובר ועוד ידובר על הצורך (ואולי החובה?) למגן את יישובי עוטף עזה ושום דבר לא נעשה, בדרך כלל מסיבות תקציביות. אהוד אולמרט אף הצהיר ש"לא נמגן עצמנו למוות" [דומני שאמר: לדעת. – אב"ע] בהתכוונו לכך שהמיגון היקר יביא לקיצנו.
אפילו אם תחזיק ההודנה מעמד מיספר חודשים, היא הרי תיפול לבסוף ושוב יעמדו מתיישבי העוטף בפני סכנות קיום, וזאת כאשר האזרחים בעזה עוד לא חטפו מתח תותחים אחד או מטח הפצצה אווירית אחד. אי-השוויון זועק לשמיים.
אני חושב שהמימון עבור שדרות והעוטף צריך להתחלק בין הממשלה ואזרחי המדינה בשווה. קרן כמו קרן המגן ב-1956, שכספיה ייאספו מאזרחי המדינה על בסיס התנדבותי (ולא מלווה חובה) קרן שתכריז על הצרכים ותעודד את כל אזרחי המדינה, ילדיה ואזרחי חו"ל לתרום, ושקיפותה תהייה מקסימלית.
מיגון העוטף חשוב היום יותר מכל יוזמה ממשלתית אחרת כי היא תחסוך מאיתנו גמגומים ותשובות לשאלות נוקבות כאשר פצמרים וגראדים יפלו על בתי ספר וגני ילדים, היא תיטיב עמנו ועם מצפוננו כאשר נדע שעשינו הכול לטובת תושבי העוטף בהיותם תושבי ישראל כתושבי תל אביב.
יסוד קרן העוטף והקמת המיגון יטעו בלב העם רוח חדשה של התנדבות לדבר אחד המקובל על כל העם ושעבורו אין לי כל ספק הוא יסכים לתרום. ההשלכות של הקמת קרן כזו תהיינה עולמיות ויביאו תועלת רבה לישראל גם בזירה הפנימית וגם בעולמית.
ראובן ארגוב
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר / שני שירים
אוֹדֶלְיָה
אוֹדֶל יְקָרָה
מַה חָפֵץ מִמֵּךְ הָאִישׁ הַנּוֹרָא
אַדוֹן לוּדְבִיג וַאן בֶּטְהוֹבֶן לָמָּה
וּמַדּוּעַ מַקִּישׁ הוּא בְּכֹחַ בַּפְּסַנְתֵּר
הָאֻמְלָל עַל לְבָנַיִךְ וְעַל שְׁחוֹרָיו
הַנִּיחוּהוּ לַגָּאוֹן שֶׁיַּכֶּה בְּאֹמֶץ לִבּוֹ
עַל הַפְּסַנְתֵּר הַמְאֻשָּׁר כִּי חֵרֵשׁ הוּא
הָאוֹהֵב וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת מַנְגִּינוֹתָיו
זֹאת תְּשׁוּבָתִי לֶכֶם יַקִּירַי הַדּוֹאֲגִים לִי
לָבָן שֶׁהִצְּהִיב
זָהָב יָרוֹק שֶׁהִצְּהִיב סַרְבָּל שֶׁל
אִיצִיק שִׁיפּוּצְנִיק טָבוּעַ
בְּבִּיב הַבַּיִת הַכָּחוֹל
חוּם אֲדַמְדַּם טֶרָקוֹטָה – כְּעֵין
הִלָּה
רָאִיתִי
מַסֵּכַת פְּסִילִים נִצָּבִים שׁוֹטְרִים
בְּגַּן הַדוֹמִים בַּמָרוֹם
שִׁבֹּלֶת עַל גַּל מֻחְזָר קֶצֶף לָבֶן עָכוֹר
שָׁמַיִם וָחוֹל
* * *
אם ישראל תפעל להגנתה – היא תהיה אחראית לַאופציה של השמדתה
מאת סופרנו לענייני גרעין ס. גרוּס
עכשיו הולך ומתברר כי האסון העיקרי המאיים על העולם ובייחוד על אירופה המערבית הוא איום התקיפה האווירית הישראלית על מתקני הגרעין של איראן. העולם השפנפן ובראשו הליצן המצרי ד"ר מוחמד ברדעי, ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו"ם הממונה על גילוי פצצות הגרעין האיראניות – נתקף בהלה לנוכח התוקפנות הישראלית ונחלץ להגנתה של איראן שהיא, אוי לאוזניים שכך שומעות, הצילו! גוועלד! – היא כמו הפלסטינים הנאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי, ועלולה לסבול מהתוקפנות הישראלית. הנה:
ראש סבא"א: אתפטר אם איראן תותקף
["הארץ" און-ליין 21.6.08]
ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם אמר, על רקע הדיווחים כי צה"ל תירגל תקיפה גדולה באיראן, שתקיפה כזו תסכן את האזור כולו. ד"ר מוחמד אל-בראדעי, אמר אתמול (שישי, 20.6) כי אם תתרחש תקיפה צבאית באיראן, הוא יתפטר מתפקידו. אל-בראדעי אמר את הדברים בעקבות הפרסום אתמול ב"ניו-יורק טיימס", לפיו גורמים אמריקאיים מסרו שצה"ל ערך תמרונים אוויריים מעל מזרח הים התיכון ויוון, שנראים כהדמיה לתקיפה באיראן. על-פי הדיווח, בתרגיל השתתפו יותר ממאה מטוסים ומסוקים, שביצעו טיסה למרחק של כ-1,500 קילומטר – בדומה למרחק בין ישראל לבין הכור הגרעיני בנתנאז שבאיראן.
אל-בראדעי הזהיר כי התקפה כזו תהפוך את האזור כולו ל"כדור אש." בראיון לתחנת הטלויזיה אל-ערביה, אמר אל-בראדעי כי "מה שאני רואה היום באיראן היום זו סכנה רצינית ומיידית. אם תהיה תקיפה צבאית באיראן בתקופה זו, לא אהיה מסוגל להמשיך בעבודתי. תקיפה צבאית, לדעתי, תהיה גרועה יותר מכל אפשרות אחרת," והזהיר כי "זה יהפוך את האזור לכדור של אש."
ראש הסוכנות הדגיש כי כל תקיפה רק תביא את איראן להיות נחושה יותר להשיג אמצעים גרעיניים, "אם יתקפו שם, זה אומר שאיראן, אם היא עדיין לא מייצרת נשק גרעיני, תפתח בהליכים מזורזים לבנות נשק כזה, וזאת בברכת כל האזרחים האיראנים, אפילו אלו היושבים במערב."
ואנחנו מוסיפים ואומרים בשם המערב: לפיכך ראוי להעדיף את האופציה של חיסול ישראל ללא כל תקיפה אווירית מצידה כדי למנוע את האסון – כפי שגם היטלר עשה טובה למרבית מדינות אירופה בכך שחיסל עבורן שישה מיליון יהודים מיותרים – ונדמה לנו גם כי רבים מהסופרים והאינטלקטואלים הישראליים יסכימו עם ברדעי, גם אלה שאינם יהודים.
* * *
אורי הייטנר / שלוש רשימות
1. בלתי בגי"ץ
לבי לבי לנועם שליט, אביו של החייל השבוי גלעד שליט. בצדק הוא טוען שהממשלה הונתה אותו והוליכה אותו שולל. הרי רק לפני שבוע החליט הקבינט ששחרורו של שליט יהיה חלק מהסכם על הרגיעה, והנה ההסכם אינו כולל את גלעד שליט. ניתן בהחלט להבין את תחושתו הקשה של שליט – התחושה שבנו הופקר.
נועם שליט הודיע שיעתור לבג"ץ נגד הסכם הרגיעה, בשל הפקרת בנו. עם כל הזדהותי עימו, אני סבור שעל בית המשפט לדחות את העתירה על הסף. הדגש הוא על צמד המילים: "על הסף". דחייה על הסף, היא דחיה – לא כיוון שהעתירה נדונה ולא התקבלה, אלא היא כלל לא נדונה, כיוון שמדובר בנושא שמקומו אינו בבית המשפט. עתירה, צודקת ככל שתהיה, נגד הסדר מדיני ביטחוני, אינה שפיטה, למרות שבית המשפט העליון פועל על פי תורתו של אהרון ברק שקבע ש"הכל שפיט". אבל בדמוקרטיה מתוקנת לא הכל שפיט. בית המשפט אינו יכול להוות תחליף לדיון הציבורי והפוליטי, ואין הוא ערכאה עליונה לדיון הזה.
אם העתירה לא תידחה על הסף, ונאמר שבית המשפט ידון ויחליט בסופו של דבר לדחות אותה בטענה שהחלטת הממשלה "אינה בלתי סבירה" כלשון הג'יבריש המשפטני, יציגו מצדדי אסכולת ברק את ההחלטה כהוכחה לכך שבית המשפט אינו אקטיביסטי במיוחד, עובדה – הוא בחר שלא להתערב. האמת היא, שעצם קיום הדיון – הוא הוא ההתערבות הבוטה, והשאלה האם בית המשפט יחליט לקבל את העתירה או לדחותה – משנית.
אני שולל את הסכם הרגיעה. לדעתי, בהסכם הופקרו תושבי הנגב המערבי. אני משוכנע, שכמו כל הפסקות האש הקודמות עם הפלשתינאים, גם הפסקת האש הזו תהיה חד צדדית, תופר במהרה בידי הפלשתינאים שיתחילו בטפטוף זוחל ויסלימו את המצב בהדרגה ובינתיים יתארגנו ויבנו את כוחם לקראת הסיבוב הבא (שבו שוב יחתמו על הסכם "רגיעה" רגע לפני פעולה גדולה של צה"ל וחוזר חלילה). אני סבור שההסכם מעניק לגיטימציה לארגון הטרור שבמשך שנים מבצע מידי יום פשעי מלחמה נגד אזרחי ישראל, והופך אותו לבר שיח בעיני העולם, שהחרים אותו עד כה.
לכל תושב שדרות ועוטף עזה, יש סיבה טובה לחוש נפגע. אך אם תושב יחליט לעתור לבג"ץ נגד ההסכם, ראויה עתירתו להדחות על הסף. יש מקום לדיון ציבורי נוקב בעניין ההסכם, אך מקומו של הדיון הוא במערכות הציבוריות – הפוליטיקה, התקשורת, הרחוב. לא בבית המשפט.
איני טוען שבשום מצב אין מקום לדיון בבית המשפט על הסכם מדיני. אם יש בהסכם כזה עבירה על החוק, תפקידו של בית המשפט להתערב ולהבטיח שהחוק יקויים. אך אין מקום לכל דיון בבית המשפט על צדקת ההסכם, האם הוא טוב או רע לישראל, האם הוא פוגע או אינו פוגע בטובת האזרחים. הסוגיות הללו הן פוליטיות ומקומן – במגרש הפוליטי.
האם יפתיע בית המשפט, ולשם שינוי ינקוט באיפוק, ולא יתערב בעניינים לא לו?
2. הרוח השיתופית
בחגיגת הביכורים האזורית, הייתי תורן חיסול. כל יישוב הקצה מספר תורנים, אך באורח פלא, לאחר זמן קצר למדיי נותרנו רק התורנים מאורטל. כולנו נשארנו עד תום המשימה.
מה משותף לתורני שלושת היישובים האחרים, ובמה אנו שונים? בשלושת היישובים האחרים התורנות היא בתשלום. אצלנו – היא ללא תשלום. האם זה מקרי? איני יודע, אך זאת עובדה.
אחד הטיעונים של מצדדי הפרטת הקיבוצים, הוא שההפרטה תחזק את המחוייבות של החבר. "נמאס לבנות על חברים שעושים טובה... נמאס לרדוף אחרי החברים... ברגע שנשלם לחברים על עשייתם הכול ישתנה."
אני מאמין שרוח שיתופית יוצרת מחוייבות ששום גמול כספי אינו יכול ליצור. רוח שיתופית היא הרבה יותר מאשר שיטה שיתופית. יישוב יכול להתבסס על שיטה שיתופית, אך ללא רוח שיתופית, אין לכך טעם. אולם ללא שיטה שיתופית, ללא הפרדה מלאה בין תרומה לתמורה, אי אפשר ליצור רוח שיתופית.
ברוב הקיבוצים שהופרטו, התהליך הובל בידי חברים מובילים, שבנו עצמם כבעלי תפקידים וכמנהלים בקיבוץ, יצאו החוצה, וראו בעיניים כלות את הפער הגדול בין השכר הגבוה שהם מכניסים, האופציות שהם יכולים לקבל, התנאים הסוציאליים המשופרים וכו' – לבין התקציב השיוויוני. הפער הזה אכל אותם, והם גמרו אומר לשנות את הקיבוץ, כדי שהכסף ייכנס לכיסם. על האינטרס הזה הם בנו תילי תילים של תיאוריות ואידיאולוגיות.
אחת הסיבות לכך שאורטל קיבוץ שיתופי, היא שלאורך שנים, רוב ההנהגה הוותיקה, כולל החברים המכניסים את המשכורות הגבוהות ביותר לקיבוץ, היו נאמנים לרעיון השיתופי, חשו גאווה דווקא על כך שמשכורתם הגדולה הולכת לקופת הכלל, לרווחת כלל החברים, ושהם חיים כמו חבריהם לשותפות. אני יכול להעיד על עצמי, שככל שהשכר שאני מכניס לקיבוץ גבוה יותר, כך מתחזקות תחושתי הטובה מהיותי חבר בקיבוץ שיתופי, האמונה שלי ברעיון השיתופי, והנחישות שלי לשמור על הרוח השיתופית של אורטל.
היום, כשאנו נמצאים בספו של תהליך אסטרטגי, אני מקווה ומאמין שכמו בעבר נשכיל לבחון את אורחות חיינו, לשנות דפוסים, להיפרד ממה שכבר אינו רלוונטי לתקופה ולשנים הבאות, לסלול דרכים חדשות, אך הכול ברוח חזון אורטל, ברוח ערכי אורטל, תוך שמירה על הדרך השיתופית.
בימים שבהם החברה הישראלית מאמצת יותר ויותר את רוח "הישרדות", מן הראוי שנחזק את האלטרנטיבה שאנו מייצגים – הרוח השיתופית.
3. המכה ה-81
סיפורו של מיכאל גולדמן, ניצול שואה שנענש באושוויץ ל-80 מלקות בגין הברחת ספרים, היה ההשראה לשם שנתן חיים גורי לראשון בטרילוגיית סרטיו על השואה. גולדמן אמר שאינו יודע מה כאב לו יותר, 80 המלקות שלקה, או המכה ה-81 – העובדה שלאחר השואה לא האמינו לסיפורו.
אני נזכר בסיפור הנורא הזה, כאשר אני שומע את שירו קורע הלב של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל". בשיר המקסים, ששלמה גרוניך הלחין והוא מושר בפי להקת "שבא", מספר נער, עולה מאתיופיה, את תלאות מסעו לארץ ישראל: שק האוכל שלהם אבד, פחד, יללות של תנים, ובלילה – שודדים תקפו אותם ורצחו את אימם. ואולם חרף החוויות הנוראות הם אינם מאבדים את האופטימיות, את האמונה ואת התקווה. הרי הם יהודים במסע לארץ ישראל, וארץ ישראל נקנית ביסורים. "עוד מעט, עוד קצת, להרים רגלים, מאמץ אחרון לפני ירושלים... עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, עוד מעט נגיע לארץ ישראל... עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע לארץ ישראל."
ואכן, החלום התגשם. הם, היהודים מאתיופיה, הגיעו לארץ ישראל. וכאן הם חטפו את המכה ה-81, הכואבת יותר מכל המכות. כאן בארץ ישראל, לא האמינו לסיפורם על תלאות המסע, אך חמור יותר – הטילו ספק ביהדותם. "בירח דמותה של אימי / מביטה בי, אימא, אל תיעלמי / לו היתה לצידי היא היתה יכולה / לשכנע אותם שאני יהודי."
תפוצה יהודית, כנראה עוד מגלות הבית הראשון, שלאורך אלפי שנים שמרה באדיקות על יהדותה, נדרשה לעבור תהליך של "גיור לחומרה". רות המואביה היתה ליהודיה כשאמרה: "אל אשר תלכי תלך, ובאשר תליני אלון. עמך עמי ואלוהיך אלוהיי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, כי המוות יפריד בינך וביני." (רות, א', ט"ז-י"ז). די בכך שקשרה את גורלה עם העם היהודי והצהירה בתום לב על רצונה להיות יהודייה, כדי שתהיה כשרה להיות אם שושלת המלוכה היהודית. אך אותם יהודים מאתיופיה, יהודים אותנטיים, שהוכיחו בקשים שבייסורים את יהדותם, את מחוייבותם ליהדות, לעם היהודי ולארץ ישראל, נדרשו לעבור תהליך משפיל של גיור (ויש לציין שהגיור לחומרה, היה הפשרה עם אלה שדרשו גיור מלא). כמובן שכל הזכרים היהודיים באתיופיה נימולו, אך גם בכך לא היה די, היה עליהם לעבור גם הליך משפיל של הקזת דם, מעין "מילה לחומרה".
היחס המשפיל, הלא אנושי ובוודאי לא יהודי של הממסד הרבני כלפי קהילת "ביתא ישראל" – היהודים שעלו מאתיופיה ומאריתריאה, ממחיש את ערלות למבו של אותו ממסד. המקרה של "ביתא ישראל" הוא אולי הבוטה והקיצוני ביותר, אך הוא מעיד על הכלל.
והנה היחס לעולים מחבר העמים. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת עול שלטון טוטליטארי אנטישמי, שגמר אומר להכרית כל זכר ליהדות. כל ביטוי ליהדות היה פשע חמור, שלצידו עונש חמור. המשטר הסובייטי לא חסך במאמצים ובמשאבים כדי להילחם ביהדות, החל באינדוקטרינציה ושטיפת מוח וכלה ברדיפה בפועל. העובדה שלאחר 70 שנות המשטר הסובייטי העם היהודי בבריה"מ חי וקיים, היהדות חיה וקיימת ומיליון יהודים עלו לא"י, היא התגלמות "נצח ישראל לא ישקר". נכון, רבים מן היהודים נישאו ללא יהודים, אך איך היה יכול להיות אחרת? הרי לא היתה קהילה יהודית, וכל ביטוי של יהדות היה במחתרת. ראוי היה, שתימצא הדרך להכריז על כל המשפחות של יהודי בריה"מ לשעבר, כולל בנות ובני הזוג הלא יהודיים שהצטרפו אליהם, כיהודים לכל דבר. מעין – שמיטת גיור כללית. לכל היותר היה מקום לאקט סמלי קולקטיבי של גיור, לכל אלה שאינם יהודים על פי ההלכה.
אך הממסד הרבני, הנשלט לאחרונה בידי החרדים האנטי ציוניים, שבעצמם בזים לרבנות הראשית ואינם מכירים אף בכשרות שלה, אך הם השתלטו על מוקדי הכוח שלה, ובהם על בתי הדין הרבניים – אינו חוסך כל מאמץ כדי להתעמר בעולים מחבר העמים ולהקשות עליהם. בעבור החרדים, היהדות היא דת בלבד ולא לאום, ולכן כל גיור שאינו לאורח חיים חרדי, אינו גיור בעבורם.
הציונות הדתית, לעומתם, שהינה זרם דתי לאומי, מבינה את גודל השעה וברובה הגדול רוצה להירתם למשימה החשובה – קירובם וקבלתם של כל העולים ליהדות. הרב דרוקמן, אחד החשובים שברבני הציונות הדתית, נרתם למשימה, לאחר שמונה בידי אריק שרון לראש מנהלת הגיור. והנה, לאחרונה, בתי הדין הרבניים, בביטוי של חוצפה חסרת תקדים, פסל רטרואקטיבית את אלפי הגיורים של הרב דרוקמן.
היריקה בפרצופו של הרב דרוקמן, היא ביטוי לזלזול של החרדים בציונות הדתית. מי שפוסל את גיוריהם, פוסל למעשה את היהדות שהם מייצגים.
הגיעה השעה שהיהודים הציונים כולם – חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, יתקוממו נגד ההשתלטות של גורמים חרדיים אנטי ציוניים על מוקדי הכוח הללו. על כולנו להתאחד כדי להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית וציונית. הצעד הראשון צריך להיות קבלתם ליהדות של כל העולים מחבר העמים והכרת המדינה ביהדותם, על אפם וחמתם של החרדים.
* * *
אלי יזרעאלי
ה"אשכבה" דווקא הרטיטה את ליבי, אולם אורי הייטנר מרטיט את כעסי והגיע העת להודות לו על שירותיו ולשולחו חזרה לגולן
1.
מבקר התיאטרון הנידח הצהיר על השתעממותו מ"הרטיטי את ליבי" לחנוך לוין [גיליון 353]. איני יודע אם בשל השובע, שהרי מחכים לי כרטיסים טובים לעת בה אבחר, אך טרם צפיתי בהצגה זו ואמון עליי הכותב, כי אכן לא נלהב ואף השתעמם בהצגה.
לעומת זאת, את "אשכבה" ראיתי ארבע או חמש פעמים ולדעתי זו יצירת מופת בכל קנה מידה – מהכתיבה והבימוי ועד התפאורה. די לראות את הזקן, המגלה לפתע את העולם שמסביבו ואת כל שיכול היה ליהנות ממנו, ומיד לאחר מכן חוזר לסורו ומחשב הפסדים כספיים, כדי לראות את העוצמה, אשר ניתן להשוותה, לא רק לצ'כוב ולעגנון המתבקשים, כי אם גם ל"מומו" למיכאל אנדה ולתוצרי האנשים האפורים, אשר הזקן ב"אשכבה" בהחלט מייצגם. באמת "אשכבה" הינו מעין סיכום וסינתזה של דמויות ומצבים ברבים ממחזותיו של לוין, אך כל מצב וכל אמירה בה שווים את מילתם בזהב.
אם אכן "הרטיטי את לבי" מתקרב, ולו במעט, ל"אשכבה", הרי שזו בשורה משמחת ובטוחני שאלך לצפות בהצגה יותר מפעם.
2.
הבטחתי לעצמי להתעלם מדבריו של הכותב הייטנר ולא לכעוס על דיעות מקוממות שלו. קרה אפילו פעם, שהסכמתי עם דבריו. דברים נדירים זוכרים.
אולם הפעם באמת קיים חיתוך רחב בין דבריו ובין אווילות הטהורה [גיליון 353]. לא ייתכן, שבאותה פיסקה ובאותה איבחה, יצהיר הכותב הנכבד (האומנם?) כי אולמרט זכאי מבחינה משפטית, אולם נשפט מבחינה ציבורית ועל כן עליו ללכת. את הטיפשות הזו אמר ברק ושם עצמו ללעג, כגולם-"מנהיג" המנמק לראש הממשלה את מהלכיו בכותרות העיתונים.
אולם טיפשות זו (אולי, רק אולי) היתה נסלחת, אלמלא מיהר כותב זה לכנות את אולמרט, שוב ושוב, בתואר "מושחת". אם אמנם הוא זכאי משפטית, על סמך מה קובע הייטנר שהוא מושחת? על סמך נכונותו למשא ומתן עם הסורים? האם טרשי הגולן צובטים את בטנו של מר הייטנר? אם כן הדבר, שיצלח אולמרט במשימתו, ובכל משימותיו, ומצידי, שמר הייטנר יגיש קפה לסורים, כשאלה ישכשכו רגליהם בכינרת.
אשר על כן, לא נותר לי אלא לסיים בפרפראזה מדבריו של הייטנר עצמו.
האם לא הגיעה השעה שניפטר מעונשו של זה ונבהיר לו, גם כקוראים, כי תפקידו ב"חדשות בן עזר" תם? הגיע השעה שנהיה קוראים. דרישה להפסקת פרסומי תועבה אלה, שתשים את קץ לכתיבתו של הייטנר בעיתון, היא מבחן הבגרות בעמדות הקוראים של "חדשות בן עזר".
אהוד: לא בא בחשבון. הייטנר ימשיך לכתוב ב"חדשות בן עזר" ותהיינה דיעות חלק מן הקוראים עליו אשר תהיינה.
* * *
עוד על "הרטיטי"
חברנו י. שהלך עם אשתו לראות את ההצגה יום אחרינו, סיכם את רשמיו:
"אולי אם היו משחקים אותה באידיש זה היה יותר טוב, אבל אז מלכתחילה לא הייתי בא לראות. ישבתי במשך כל ההצגה והסתכלתי על השעון, אולי כך הזמן יעבור מהר יותר. אני לא מבין, אם חנוך לוין לא פירסם את המחזה בחייו, אז מדוע מציגים אותו? אולי גם הוא חשב שהמחזה עדיין לא מתאים להצגה?"
אנחנו ידענו מראש שההצגה לא תמצא חן בעיניו של חברנו י. – זאת בלשון המעטה, אבל החלטנו לא להגיד לו, כדי שיתנסה וישפוט בעצמו.
* * *
"סקס והעיר הגדולה" – הסרט
מאת סופרנו לענייני קולנוע וטלוויזיה ס. גָרוּס
אהבנו מאוד את הסידרה "סקס והעיר הגדולה" שניראתה לנו שוברת הרבה סוגים של טאבו, אמנם לא אצלנו כי המוח שלנו תמיד קצת פורנוגראפי וחסר-מעצורים, אבל כלפי הציבור הרחב, מה עוד שהכתיבה היתה שנונה מאוד, המשחק מצויין, והעיר ניו-יורק בתקופתה מושכת את הלב, ואף שיש כל הזמן צרות לארבע החברות, הנה אין צרות לעיר הגדולה אלא בעיקר זוהר, מותגים ונוצצים.
אילו ניו-יורק היתה במציאות כמו שהיא נראית ב"סקס והעיר הגדולה" הייתי מחבב אותה הרבה יותר כי בדרך-כלל צריך להביא אותי לשם בכוח, מה עוד ש"סקנד אווניו דלי" כבר נסגר.
הלכנו לסרט, המדובר כל כך, בציפיות נמוכות משום שהביקורות לא החמיאו לו, וכנראה בצדק. אתה יושב במשך יותר משעתיים והבעייה העיקרית המוצגת בפניך היא האם קרי ברדשאו ומיסטר ביג אכן יתחתנו, ואחרי שנפרדו – האם, מה שבעצם בטוח – יהיה הפי אנד והם בכל זאת יתחתנו.
שלוש החברות של קרי כבר נראות די זקנות ומשומשות, הן קרובות לחמישים יותר מאשר לארבעים, וההתנהגות המלאכותית והפאתטית שלהן קצת מעצבנת, וגם רמת הדיאלוגים לא תמיד מי יודע מה.
אבל מה? שרה ג'סיקה פארקר נפלאה. עושה טוב על הלב רק לראות אותה. היא ממלאה את כל הסרט, במשך יותר משעתיים, והיא משתנה הלוך-ושוב במהלכו, יפה, מכוערת, לבושה היטב, מוזנחת, עליזה, מיואשת, ומה לא? – אבל תענוג לראות אותה. ושלא לדבר על אהוב-ליבה הנצחי מיסטר ביג, שמהלך קסם מבוגר ואיטלקי-במקצת על כל הנשים רואותיו, וגם סובל כהוגן ולומד מה זו אהבה ומה עונשה של הפרת הבטחה.
לכן, הגם שמרבית הסרט די קיטשית, והרמה של התסריט לא-מי-יודע-מה, יכלו לחשוב על חגיגת סיום קצת יותר מעניינת, הנה בכל זאת יש בכל רגע בסרט מן הקסם המתוק של הסידרה, מן החברותא השמאלצית של ארבע הבחורות, שהרי זה גם סרט אנטי פמיניסטי להפליא – שתולה את כל אושרה של האישה במציאת הגבר של חייה, ממש מעשייה למשרתות המראה שהנשים המשוחררות ביותר, אלה המשחרות לטרף והקופצות ממיטה למיטה – הן עדיין בעלות נפש רומאנטית שמרמה את עצמה ללא תקנה והן שמות את כל יהבן בחיים על הגבר הנכסף שיגאל אותן מבדידותן. נו באמת. חסר לי שאני הייתי אומר זה.
במקרה או שלא במקרה, רמת ה"גסויות" והמוזרויות המיניות בסרט נמוכה במקצת ממה שגרם לנו הנאה רבה בסידרה. למשל, בסידרה – הסצינה שבה קרי האובססיסיבית לנעליים חומדת מאוד זוג נעליים יקרות שאין ביכולתה לרכוש אותן אבל הזבן הפטישיסט מציע לה אותן בהנחה גדולה אם תניח לו להנעיל לה אותן תוך שהוא מותח את גרביה כלפי מעלה, ולאחר שהיא נלחמת עם מצפונה היא נענית לו וגורמת לו בכך אושר רב של שְׁפִּיך סמוי במכנסיים. ואילו בסרט אפילו השיחות פחות נועזות מאשר בסידרה.
ככה, יותר משעתיים, בקולנוע הגדול הנורמאלי האחרון בתל-אביב, עם כורסאות מרופדות, קולנוע "גת", כן, אי אפשר שלא להמליץ, למי שאהב את הסידרה ואהב לראות ולשמוע את שרה ג'סיקה פארקר בתפקיד קרי ברדשאו (הטקסטים שלה הם תמיד בכמה דרגות גבוה יותר) – שלא להחמיץ את הסרט! אבל מי שלא מכיר את הסידרה הטלוויזיונית מוטב שלא יבזבז את זמנו על הסרט.
* * *
שו"ת אליהו הכהן
נעמי בן-גור: מקרה עיניים מה אומרות
לאליהו הכהן שלום,
קיבלתי את המייל שלך מידידי הטוב אהוד בן עזר. אני עורכת אנתולוגיה של שירה בנושא עיניים להוצאת מטר והוספתי גם שני פזמונים קלאסיים – "מה אומרות עינייך" של יצחק שנהר ו"אורי" של רפאל קלצ'קין. אולי ידוע לך היכן אני יכולה למצוא את הטקסטים "נטו" של שני שירים אלה, ללא חזרות ההלחנה. כל שהצלחתי למצוא הוא את המילים, כולל החזרות, בתוך ספרי תווים, בספריית המוסיקה בסמינר לוינסקי. אני מרצה שם לספרות ילדים.
אודה לך על תשובתך וסליחה על הטירדה.
נעמי בן-גור
לנעמי בן גור שלום רב,
איתרתי את נוסחי שני השירים שביקשת, ללא החזרות, ואני מצרפם בזה:
מה אומרות עינייך – מילים: יצחק שנהר, הלחן: מרדכי זעירא
אורי – מילים: רפאל קלצ'קין, הלחן: יששכר מירון.
בברכה,
אליהו הכהן
אהוד: השירים נשלחו בסריקה של דפים מודפסים ולכן אין באפשרותנו להביאם כאן בתבנית וורד אלא רק כצרופות לגיליון, שאחרת עלינו להקליד אותם ידנית ולנקדם מחדש.
* * *
חדשות מרעישות בקשר לשחיתות של אולמרט
רופא השיניים היהודי הקשיש מארה"ב, אשר משה מוריס טלנסקי גרם לו פגיעה גופנית קשה מפני שלדעתו לא העניק לו הנחה מספקת על טיפול בשיניו, וכתוצאה מכך נזקק הרופא הקשיש לטיפול בבית-חולים וגם הגיש תביעה על תקיפה נגד טלנסקי – הביע את הסכמתו להעיד שגם הוא מסר, ללא תמורה, מעטפות מלאות דולרים לאולמרט בביקוריו בארה"ב. רופא השיניים גם הסכים לבוא ארצה במקרה שנגד טלנסקי יוצא צו עיכוב יציאה מארצות הברית בגלל התלונה נגדו במשטרה. "לא ייתכן שבגלל התלונה שהגשתי נגד הז'וליק הזה במשטרה לא יהיה אפשר להדיח את ראש הממשלה שלכם! הלא אתם בכלל לא מדינה, אתם פארסה שבה כל ז'וליק מניו-יורק יכול להפיל בהבל-פיו ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקראטיות!"
* * *
רות ירדני כץ
ספר היצירות של ילדי ישראל
אהבתי מאוד את "ספר היצירות של ילדי ישראל לכבוד 60 שנות המדינה" של ריקה ברקוביץ', בגלל שהוא נכתב על ידי ילדים ואנו מגלים את עולמם.
הרעיון לתת ביטוי אמיתי לילדים מוכשרים בתחום השירה והסיפורת הוא בעיניי חשוב ביותר. הטענה היא שילדים פחות ופחות קוראים ויותר ויותר עסוקים בפלאי הטכנולוגיה. והנה, קמה ריקה ועשתה מעשה. היא מעודדת ומטפחת ילדים מכל רחבי הארץ ומגלה להם שהם מסוגלים לכתוב שיר או סיפור. בספר אסופה של שישים סיפורים ושירים של שישים ילדים שיצירותיהם נבחרו על ידי ילדים ובעזרת סופרים ומשוררים. אין מה לדבר, יש מה לקרוא ועל מה לחשוב. הנה דוגמא:
ירדן ונטורה, כיתה ד' בית-הספר "ראשונים" נס ציונה.
מקום אחר
הלכת, הלכתי, ולא עצרתי,
עד שהגעתי למקום קסום ויפה.
הגעתי למקום בו ההורים שותים קפה,
מקום בו האחים הגדולים לא מציקים
ואותי כל הזמן מפנקים ואוהבים.
הגעתי למקום בו כל חלומותיי מתגשמים,
מקום בו יהיו לי סוסי פוני חדשים,
מקום בו גם אדע לרכוב על גלגיליות,
מקום בו אין ילדות שמשוויצות ומקנאות,
מקום בו אוכלים רק שוקולד וריבה
ושותים גלידה ממש מתוקה,
מקום שבו ההורים אף פעם לא כועסים
ואחד את השני תמיד, תמיד אוהבים,
מקום בו אין מלחמות ומריבות,
מקום בו יש רק שלום בין המדינות.
מקום בו לכולם יש בגדים יפים
ואין ילדים שמציקים ומפריעים.
פתאום פתחתי את עיניי,
ומה ראיתי? את אחיי ואת הוריי.
כנראה שרק חלמתי, ואין,
אין עולם כזה כמו שדמיינתי.
הכותבים מגלים לנו דברים על הפחדים שלהם, על משאלותיהם ואיך הם מתמודדים עם החיים. יש גם הומור. לין אלמקיאס תלמידת כיתה ג', מספרת לנו שפגשה את ארי פוטר ושלגיה רוקדים יחד בספריה... ומיקה הירט מכיתה ד' מתחילה את סיפורה המשעשע כך: "לפני שלושים שנה לערך נפגשה מונה ליזה עם לאונרדו דה וינצ'י ומיכאלאנגלו. לאונרדו דה וינצ'י פנה ואמר למונה ליזה: 'אני רוצה לצייר אותך, את נורא יפה, אמרו לך פעם?'"
זו השנה הרביעית שריקה ברקוביץ' מוציאה לאור את יצירותיהם של ילדים וניכר היטב שהיא משקיעה את נשמתה במפעל זה. חשוב שכל חוקרי ספרות ילדים ונוער כמו מירי ברוך, יעל דר, אדיר כהן ואחרים יעודדו את יוזמתה הברוכה על ידי התייחסותם. ילדים אלה הם דור ההמשך, ואם לא יקבלו את כל התמיכה – ייעלמו. ולריקה – ברכות.
* * *
ישראל הר: ביקור אצל המתים בנחלת יצחק
לחדשות בן עזר / מכתב עיתי
שלום לאהודים היקרים מישראל הר,
נתקלתי בשלט ענק – אם בא לך לעשות מעשה טוב דע לך שהיום הוא יום המעשים הטובים. על כן עלה במוחי רעיון זה: לעלות על קברו של משורר עברי ששירת בצבא הבריטי, ועד כמה שזכור לי המשורר ידע עברית מעיירת הולדתו באירופה ומשפחתו שלחה אותו ללמוד באוניברסיטה בקנדה וידע אנגלית וגם היה רפורטר של העיתון "דבר". ותירגם שירים של משוררים אנגליים, אמריקאיים וקנדיים לא-יהודים וגם יהודים ועלה לארץ-ישראל ושירת בצה"ל ונהרג בקיבוץ רמת רחל במלחמת העצמאות. כנראה שהיה ערירי. המשורר נקבר בבית העלמין שבו קבורים רבים מחברי – בנחלת יצחק.
ביום קיץ חם נסעתי באוטובוס וביקשתי מן הנהג שיורד אותי בתחנה הקרובה לבית העלמין, הנהג ענה: "אני לא יודע איפה זה. אני רק נוסע לגבעתיים."
שאלתי הרבה נוסעים באוטובוס. אחת הנוסעות שאלה אותי: "אתה מתכון לגבעת רמבם?"
אחרת ענתה לה: "השתגעת? גבעת רמבם זה ליד טבריה."
בתחנה אחת עלתה קבוצת חיילים וחיילות. חיילת צעירה החזיקה ספר בעברית, שמו "מילכוד" . שאלתיה והיא אמרה לי: "רד כאן."
ירדתי בפרשת דרכים המצטלבים של הרחובות "עליית הנוער", "הל"ה" ו"אבני זיכרון". שוטטתי בין הקברים למצוא את קברו של המשורר נח שטרן. תוך כדי השיטוט גיליתי כמה מצבות שבהן חרוט – "פ"נ שמואל סרני בן יצחק – נספה מהפצצה אווירית ו' תמוז תש"ח בן י"ב שנים תנצבה." בסמוך היה כתוב: "פ"נ בננו ואחינו שמואל לוי היקר בן ניסים ומזל נהרג בהפצצת אויב ו' תמוז תש"ח בן 6 שנים תנצב"ה." פעמיים נעצרתי על מקומי בתדהמה – לא ראיתי איש או אישה, אבל שמעתי צילצול חזק מאוד של פלאפון... על מצבה שחורה היה כתוב באות שחורה – שמחה. על מצבה אחרת היה: "ר' יחזקאל דוד בן כאים מגן-דוד". לידה: "מרת רבקה קמר בת רבי רהים מגן-דוד".על מצבה אחת היה כתוב "מוסל ולידה אתי". על מצבה אחת כתוב: "רפול בן יוסף ובהירה שנהרג בנכר ומקום קבורתו לא נודע". על אחרת: "פ"נ בנימין ממון בן אברהם בן ס"ח שנים". על אחת היה מצויין רק שם – "עבריה", ועל אחרת: "ערבה". על קבר אחד היה מצויין "נסים קלדרון". ואת קברו של המשורר נח שטרן לא מצאתי. עד כאן סיפור מעשי הטוב, אהוד יקר, ואם טוב בעיניך פרסמו באחד מגיליונות מכתב עיתי למען הקוראים הרבים שאולי אינם יודעים הרבה על משוררים עבריים הקבורים בבית העלמין של תל אביב נחלת יצחק. וכל טוב לכם
מישראל הַר
אהוד: בבית הקברות בנחלת יצחק, בשדרה הראשית מימין, קבורים סבתי שרה גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, שמתה בטרם נולדתי, וסבי חנוך יששכר ליפסקי, שניהם ציונים מלודז' שקנו אדמה לנטיעת פרדס בפתח-תקווה עוד לפני המלחמה העולמית הראשונה ועלו ארצה עם כל משפחתם בשנת 1921, אחרי ההתקפה הגדולה על המושבה. הם מעולם לא התגוררו בתל אביב אלא שסבי, שהיה מנהל-חשבונות של המועצה המקומית בפתח-תקווה, גילה שם אי-סדרים, זאת בלשון המעטה, ועל כך פיטרו אותו. הוא כל כך רגז מאז על המושבה עד שלא הסכים שאשתו והוא ייקברו באדמת פתח-תקווה השנואה עליו, וזאת למרות שאביו ואימו, שאותם העלה ארצה אחריו, קבורים בה. די היה לנו, הנכדים, להזכיר אחד משמות אותם איכרים-פרדסנים שעשו לו עוול, כגון ק-----י או ח-ץ, ומיד הוא היה נתקף חמת-זעם!
* * *
פנייה ליועץ המשפטי שמתרוצצת באינטרנט
יועץ יקר,
אני סוחר קראק
קוקאין שגר ביפו ולאחרונה הודיעו לי שאני את נושא נגיף האיידס.
אחת מאחיותיי גרה ברמת גן ונשואה לטרנסווסטיט. הוריי גרים בפתח-תקווה ונעצרו על-ידי
המשטרה בגין גידול חשיש בגן המייסדים ומכירתו כפטרוזיליה ליד האיקליפטוס בשוק
הגדול. הם מפרנסים את שתי אחיותיי האחרות שעוסקות בזנות בתל ברוך. יש לי שני אחים,
אחד מריץ מעצר עולם בכלא באר-שבע על רצח כפול והשני יושב לפני משפט על פדופיליה.
אני עומד להתארס לבחורה חמודה ש"עובדת" ליד מתחם הבורסה.
הבעייה שלי היא זו – חשוב לי מאוד שהארוסה שלי תכבד את המשפחה שלי, ואני בוודאי רוצה להיות לגמרי כן איתה. לכן אני שואל את כבוד היועץ – האם רצוי שאספר לה שיש לי בן דוד שתומך באהוד אולמרט?
* * *
אהוד בן עזר: אזהרה מפני מצגת מלאה שגיאות על פתח תקווה!
באינטרנט מסתובבת מצגת רבת מגה-בייט בשם "פתח תקווה" – שאותה הכינה, לפי הכתוב בסופה, גברת בשם בינה בת למשפחת בומבי-גפני.
ברצוננו להזהיר כאן את הגולשים שאמנם התמונות יפות וחשובות אבל הטקסט ההיסטורי, בייחוד בפרק "היסטוריה – ייסוד פתח תקווה", הוא צירוף של בורות, אווילות ויומרנות, כאשר המקור ההיסטורי האמין ביותר הוא הבלדה היפה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו, שכידוע אין קשר בינה לבין העובדות ההיסטוריות של ייסוד המושבה. נראה שהמחברת לא קראה שום ספר רציני כדי להסתמך עליו במצגתה החובבנית והמטעה.
ראו הוזהרתם!!!
* * *
חנן יובל מסוכן לנשים הרבה יותר ממשה קצב!
אהוד: רצינו לשאול איך זה ייתכן שחנן יובל נמצא כבר שנתיים במאסר בית תוך פגיעה קשה באפשרותו לעבוד למחייתו וגם בשמו הטוב, ואילו משה קצב מתהלך חופשי ועוד מקבל סכומים גדולים מאוד מקופת הציבור? האם זה נכון שאילו חנן יובל היה ממוצא מזרחי, וגם דתי, לא היו מוטלות עליו הגבלות כאלה מחשש לאפלייה ומתוך התחשבות בבני עדתו ואמונתו?
* * *
משה גרנות
כיצד משתנה הטעם, ומטעם מי?
על הספר "מקום הטעם – מסות על ספרות ישראלית בין צליל להיסטוריה"
מאת רויאל נץ ומאיה ערד
אחוזת בית 2008, 319 עמ'
כותרתה של המסה הראשונה "על הקריאה באלתרמן (כלומר, על פסטרנק)" לא בישרה לי טובות: איך שלא תקרא את הכותרת הזאת משתמע ממנה כי נתן אלתרמן, גאון השירה שלנו, היה אפיגון של בוריס פסטרנק! במסה עצמה מצביעים המחברים על סממנים שונים של השפעת "תור הכסף המאוחר", קרי שירת פסטרנק, על "כוכבים בחוץ": "צלילים קשים", חרוזים מפתיעים-אסוננטיים, אווירה ואקלים רוסיים וכד' (עמ' 25-51); אלא שלקראת סוף המסה נכתבות המילים הבאות: "כאן – בתל-אביב – קם משורר שהשתמש באפשרויות הפיוטיות שפתח תור הכסף הרוסי המאוחר, ובאמצעות האפשרויות הללו בנה עולם פיוטי חדש שלא היה מוכר קודם לכן... הדגם שביחס אליו היה אלתרמן מקורי היה רוסי" (עמ' 51-52). כלומר, מדובר רק ב"דגם" רוסי, ולא בחיקוי – אם כן, מדוע הכותרת המעליבה?!
בהמשך כותבים המחברים שאלתרמן לא היה אפיגון, להבדיל מאלכסנדר פן שהיה אפיגון של מאיאקובסקי (עמ' 52). זה לא ממש מרגיע, אבל נסבל, ואז בא משפט המחץ: "כדי לעשות את המאמץ הרציני לקרוא את אלתרמן – יש לקרוא את פסטרנק (ואת מאיאקובסקי, ואת בלוק, ורבים רבים אחרים) ואז לשוב ולקרוא את אלתרמן לראשונה..." (עמ' 53). ובהמשך: "כך אני מדגיש – הקורא הזה, אשר קורא את אלתרמן מבלי להכיר את שירת רוסיה, אינו יכול אלא להסתייג מאלתרמן. אבל הסיבה להסתייגות הזו היא בראש וראשונה בכך שהקורא הזה כלל אינו קורא את אלתרמן. הוא חולף על פני המילים והשורות, אבל משמעותן זרה לו" (עמ' 54-55). מסתבר שהמחברים יודעים מה חשתי ומה הבנתי אני כאשר כנער נפגשתי לראשונה ב"כוכבים בחוץ", כאשר לא היה לי מושג מי הם פסטרנק ומאיאקובסקי, והייתי בכל זאת מהופנט מהיופי והעוצמה של "עוד חוזר הניגון" ו"פגישה לאין קץ" ו"הסער עבר פה לפנות בוקר" – זה לא קצת יומרני מצד המחברים לקבוע שאני, ושכמותי, סתם חלפנו על פני השורות?
אני מודה שעם סיום המסה הראשונה הנחתי את הספר מידי מתוך כוונה לא לשוב אליו. אלא שהסקרנות לברר מה עוד "מבשלים" לנו המחברים הנכבדים דירבנה אותי להמשיך ולקרוא – ולא הצטערתי. המסה "מי נובח כל הזמן" על "בוא אליי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין ממש מרתקת – מסתבר שבשירים הקצרצרים והתמימים לכאורה האלה מצויה תמצית האתוס הציוני, והם, ושכמותם, בנו את הזהות הלאומית הישראלית (עמ' 76).
הפרק "הנה כך הוא המפוזר" על "המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג חושף את מכמניה של ספרות הילדים ואת סוד קסמה הגדול. הסיפור המחורז הזה, שהוא למעשה, עיבוד-תרגום של "המפוזר מרחוב הברכה" מאת סמויל מרשק (אגב לא רק בשלוש המסות הראשונות מתוודע הקורא שהספרות העברית קשורה בטבורה לספרות הרוסית – הטענה הזאת מופיעה לאורך כל הספר) מרתק ילדים ובוגרים בשל הרבה סיבות, והעיקרית שבהן, המודגשת בספר, היא בתשוקה הנסתרת שבכל אדם לפרוע בכללים הנוקשים של החברה. המתח שבין כללי החברה, והעונג שבהפרתם הם הסוד הפנימי של היצירה המלבבת הזאת (עמ' 103).
המסה "על שירת החרוז העממי" מפגישה אותנו עם תחום יצירה שחוקרים "רציניים" לא נוהגים לעסוק בו – אותן ברכות מחורזות לאירועים קטנים. באמנות הפלסטית היה מחקר הגרפיטי לעיסוק האקדמי שהפך את ציורי הקיר המחתרתיים לאמנות נמכרת בבתי מכירות מרכזיים בעולם. מי יודע מה יהיה גורלם של שירי הברכות והתגובות המחורזות לאירועים פוליטיים (נוסח צור ארליך ב"מקור ראשון") לאחר עיון בעבודות מן הסוג שמסה זאת מציעה לקוראים.
המסה "עליונים ותחתונים" עניינה התחקות אחר גישתם הקרנבלית של משוררים מובילים, כאשר הם מחפשים (מלשון תחפושת) את היגדיהם "הגבוהים" עם ביטויים "נמוכים" (= מילים גסות). מסתבר שעל הרוב משוררים אלה, שבדרך כלל כותבים בחרוז חופשי – משתמשים במקרים אלה בחריזה, ואף במשקל. אני מודה שהמסה הזאת עוררה בי את הרצון לחזור ולקרוא את שיריו של אהרן שבתאי.
באהדה גדולה כותבים המחברים על תנועת המשוררים בת העשור האחרון (דורי מנור ואנה הרמן בראשם) שפרסמה את שיריה בעיקר ב"הו!", ואשר מבקשת בעליל לחזור אל השירה המחורזת והשקולה ("פושטי המדים"). השירה היא אמנות צלילית בעיקרה (ראו מבוא, עמ' 14), ועל כן הוויתור על משקל וחרוז במחצית השנייה של המאה העשרים גרם לירידת קרנה של השירה, ירידה ממנה נשכרה הפרוזה, כי הרי המערכת הספרותית – כליה שלובים. המחברים מביאים עשרות דוגמאות של פרוזה פיוטית השואפת אל הפיגורליות (המסה "בגבול הפרוזה"). אוהבי השירה עורגים בהחלט אל האסתטיקה שבשירה, וכששני מרכיבים צליליים חשובים כמו המשקל והחרוז בוטלו (יש לומר – מטעמים אידיאולוגיים!), ושום מסגרת צורנית לא החליפה אותם – נותרו קצת הגיגים שחוקים עם מעט הברקות לשוניות – ואת אלה יכול הקורא למצוא בשפע בסיפורת הפיוטית.
כן, ויש בספר עוד מסה ש"העלתה לי את הסעיף" – המסה "דור שבזבז את משורריו" – וכל כך למה? משום הטענה המשתמעת ממנה שמאיר אריאל וחנוך לוין היו בעצם משוררים מחוננים, ורק משום שכמשוררים לא היה להם קהל (אנחנו אשמים ש"בזבזנו" אותם!) – הם בחרו לומר את שבלבם באמצעים אחרים – מאיר אריאל – בהלחנה ובזמרה, וחנוך לוין במחזה – ושניהם בחרו בדרך הפחות מתאימה להם. חנוך לוין, למשל, היה, לדעת המחברים, משורר יותר גדול מברכט, אבל לא היה מחזאי... (עמ' 232).
כפתור ופרח! ואני חשבתי לתומי שעיקר עיסוקו של חוקר הספרות הוא מה שיש, ולא מה שצריך להיות, כי הרי אין דרך יותר בטוחה לטעות מאשר "להדריך" את היוצרים. ובכן, חנוך לוין, המחזאי הנחשב כל כך בארץ ובעולם – לא התייעץ עם המומחים, ובחר להוותו בתחום שלא הלם אותו...
אם יורשה לי להביע דעה לא מלומדת – שיריו של חנוך לוין הם בעיניי בעלי רמה של פזמונים בלבד, ואילו מחזותיו – אם אוהבים אותם ואם לא – הם בבחינת אבן שתייה של הספרות והתרבות הישראלית. יש להניח שחנוך לוין עצמו הבין זאת, ובוודאי שלא היה מעלה על דעתו ש"החמיץ קריירה", כפי שמחברי הספר היו רוצים שנאמין.
בכותרת המשנה של הספר כתוב: "מסות על ספרות ישראלית...", ואני נקטתי במונח זה של המחברים כשהתייחסתי לפרקי הספר השונים; יחד עם זאת, אינני בטוח שהשם "מסה" ראוי לפרקי הספר – מדובר במאמרים מלומדים מאוד, על גבול המחקר, גדושים במינוח מקצועי מאוד, המוכר רק למילייה של חוגי הספרות באוניברסיטאות. המאמרים האלה פורסמו לראשונה בכתב העת "הו!" (ראו הערת שוליים בעמ' 18), כתב עת שהיה לאכסניה לקבוצת עילית של משוררים וחוקרים בעלי חזון ואידיאולוגיה ייחודיים. אשר על כן, לטעמי, הספר שלפנינו הוא בבחינת חובה עבור מי שהשירה של היום ומחר היא תחום התעניינותו, ובוודאי עבור מי שהיא תחום מחקרו.
אהוד: אותי, כפי שכבר הערתי, הדהים הספר בשני גילויים של חוצפה וחוסר-ידע. לקבוע מועד היסטורי לתחילתו של השיר הלא מחורז בשירה העברית מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את אסתר ראב, ולטפל בדמות הערבי הספרות העברית מבלי להתייחס למחקריי שלי שגם מצויים בספרים. בקיצור, המחקר הוא קצת "מריחה". ואלה שני נושאים שאני מכיר מקרוב ויכול קצת ללמוד מהם על השטחיות המלומדת של ההכללות היומרניות של הכותבים.
* * *
מי רצה לצנזר את אולמרט
מאת יוסי ורטר
מתוך "הארץ", 20.6.08
שר המשפטים ייעץ לראש הממשלה לפנות לציבור ולהשמיע את גרסתו לפרשת טלנסקי עוד לפני החקירה הנגדית. מערכת המשפט הסכימה, אבל בתנאי שאולמרט יקבל ממנה אישור מראש לדברים שיישא. ראש הממשלה ויתר. ולא רק בחזית המשפטית יש לו צרות, גם ביחסיו המתוחים עם שר הביטחון לא מסתמנת רגיעה באופק.
לפני כשבועיים בא שר המשפטים, דניאל פרידמן לראש הממשלה אולמרט. "אתה חייב לצאת לציבור ולהשמיע את גרסתך לטענות נגדך," אמר פרידמן.
"אני רוצה," אמר אולמרט, "אבל פרקליטיי אומרים לי שזה עלול להיחשב לשיבוש הליכי משפט."
פרידמן הבטיח לבדוק. הוא פנה לגורם משפטי מוסמך ולאחר זמן מה חזר לאולמרט. "בעיקרון זה בסדר, תוכל לפנות לציבור," אמר לראש הממשלה, "אבל בתנאי שתוכן נאומך ייבדק על ידי המערכת המשפטית לפני שתאמר את הדברים בפומבי."
כמובן שאולמרט ויתר. כל אחד במקומו היה מוותר.
האירוע הזה מסמל את התסבוכת המשפטית ובעיקר הציבורית, אליה נקלע אולמרט. העדות המוקדמת של טלנסקי, שבמידה רבה חרצה את דינו הציבורי של רה"מ, הפכה אותו לאסיר כפוּת ידיים, בהליך משפטי שהפשיט ממנו זכויות אלמנטריות, כמו הזכות לחקירה נגדית בצמוד לחקירה הראשית.
כעת מתברר כי נאסר עליו גם לעשות מה שמצופה מאיש ציבור במעמדו: לכנס מסיבת עיתונאים, למסור את גרסתו ולהשיב לשאלות.
זה התחיל עם פרוץ הפרשה, כשהוטל צו איסור פרסום גורף למשך כשבוע. גל שמועות שטף את הארץ, אודות עבירות מין, גניבה ואפילו בגידה, שיוחסו לאולמרט. אז נאסר עליו אפילו לומר "אני חף מפשע." היום נאסר עליו למסור גירסה מפורטת לפני שזאת תיבדק ותשוכתב. לא נותר לו אלא להמתין לחקירה הנגדית של טלנסקי, בעוד כחודש.
אולמרט ואנשיו מטפחים ציפיות לקראת החקירה הזאת. אולמרט אומר לפעילים בקדימה, לח"כים ולשרים: חכו ותראו, בחקירה הנגדית נרסק את טלנסקי.
בסביבתו מפזרים אפילו אמירות כי לאחר החקירה הוא עשוי להודיע על התמודדות לראשות קדימה בפריימריס שייערכו, כנראה, בתחילת ספטמבר. מוטב להם לנהוג הפוך: להנמיך ציפיות, להפגין ספקנות, ואז – אם אכן יצליחו הפרקליטים לערער את עדות טלנסקי – להתנפל על כל שקר, על כל טעות ועל כל סתירה, כמוצאי שלל רב.
גורם פוליטי בכיר שמשוחח לעיתים קרובות עם אולמרט סיפר השבוע כי באחת משיחותיהם עלה עניין ה"נבצרות הזמנית" בת 100 הימים. אולמרט למעשה סילק את האפשרות הזו מסדר היום כשהודיע כי יתפטר אם יוחלט להגיש נגדו כתב אישום. הפרשנות הפוליטית לדבריו היתה כי הוא אינו מעוניין לאפשר לממלאת מקומו ציפי לבני, להיכנס לתפקיד ראש הממשלה למשך שלושה חודשים. לדברי הגורם הפוליטי, זו לא היתה הסיבה המרכזית (מה גם שאולמרט היה יכול להדיח את לבני מתפקידה כמ"מ ולהעבירו לשר אחר, שאול מופז או חיים רמון).
הסיבה המרכזית לכך שאולמרט דחה את רעיון הנבצרות הזמנית היה חששו כי כראש ממשלה בנבצרות ולא מכהן, הוא יהיה חשוף ופגיע יותר, והפרקליטות לא תהסס להגיש נגדו כתב אישום ולסלקו מהחיים הפוליטיים. הדמוקרטיה לא תזדעזע במקרה כזה כפי שהיא תזדעזע כתוצאה מהדחתו של ראש ממשלה מכהן.
אולמרט מאמין שכל עוד הוא ראש ממשלה, הוא מוגן יחסית. את המחיר הוא משלם באובדן מוחלט של אמון הציבור ובזובור שמעבירה אותו המערכת הפוליטית, מהעבודה וש"ס, ועד חבריו בקדימה.
אהוד: אכן, לאט-לאט נבעים סדקים בלינץ' התקשורתי שנערך לאולמרט, ובקרוב רבים מאלה שכמעט עיטרו אותו בזפת ובנוצות, יתחילו ללקק לו את התחת מפני שיתברר להם שהוא עתיד לסיים את מלוא כהונת ממשלתו וכי הבחירות לא יוקדמו.
יש רק לקוות שמתחת לעימותים התקשורתיים בין שני האהודים יש ביניהם הסכמה שבשתיקה לסיים יחד ומתוך אמון הדדי את מלוא הקדנציה, ואם אכן כך הדבר הרי שעל עם ישראל לברך על כך כי הם צמד אחראי ומאוזן.
וכאשר אתם, בתקשורת ובקיטורי ליל שישי השבע – מְזָמְבֵּרִים שוב ושוב את אהוד & אהוד, אנא זיכרו להם לטובה לפחות את הפצצת הכור הגרעיני הצבאי בסוריה (שניבנה בשיתוף איראן וצפון-קוריאה) – אשר יותר ויותר מתברר שהיתה נקודת-מיפנה אסטרטגית בעלת השפעות עולמיות מרחיקות לכת, ולא לרעתנו!
לא מוצא חן בעיניכם? לכו תשתו את הים, תצביעו ביבי או גאידמק, ובמקרה האחרון, לאחר שהצהיר שנותר לו אחוז אחד מהונו וכי אין לו שום כספים בישראל, ואם אתם במקרה מן הזבובים הזחוחים שנלכדו ברשתו וחשבו שתפסו את אלוקים בביצים וכי דרכם סלולה להתעשרות ולכנסת – אז כדאי לכם לבדוק אם כבר שילם לכם כל מה שהבטיח ואם לא חתמתם לו במקרה, במקרה, ערבות על הלוואות והתחייבויות שלקח על עצמו, שהרי לפי דבריו המפורשים אין לו בארץ כסף.
זוּבּוּר? בסוף זה יהיה הַזּוּבּוּר שלכם!
* * *
רחוב "שירת אסתר" בפתח תקווה
הרחוב נמצא מזה שנים אחדות בשכונת קרול ותחילתו ברחוב אסירי ציון וסופו ברחוב ללא מוצא. הוא נקרא על שם המשוררת אסתר ראב.
* * *
ברוך שעשני אישה
אתם חושבים ודאי שמדובר בשורות הפותחות את שירה הידוע של אסתר ראב "שירת אישה":
בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה –
שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,
וְצֶלָע רַכָּה;
או באנתולוגיה החשובה שהוציאה פרופ' יפה ברלוביץ "שאני אדמה ואדם", סיפורי נשים עד קום המדינה, ואשר השם וגם המוטו לספר מצויים בשורות המצוטטות לעיל?
או בשגיאת ציטוט מתפילת שחרית שבה מברך יהודי דתי מדי בוקר?
אז לא.
מדובר בסידרה חדשה של חולצות "טי שירט" לנשים, הנמכרת ב-120 שקל בחנות "לְעֵלָּא" הנמצאת במתחם "בית בנמל" ליד "קום איל פו" בנמל תל-אביב – חולצות בצבעי לבן, אפור ושחור, ושלוש המילים הללו –
בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה:
מופיעות בכל החולצות אנכית מלמעלה למטה בצד ימין של הלובשת, רק שבצד שמאל למטה, במקום המשוררת "אסתר ראב", חתומה המעצבת "דניאלה שביד".
החולצות המכותבות הן בהחלט מרשימות ויכול להיות שיש גם גברים שילבשו אותן. קנינו אחת אפורה למיסתורית אבל לא קיבלנו שום הנחה וגם לא תמלוגים מאקו"ם על השימוש המסחרי בשורה משירה של אסתר ראב משנת 1969.
הסיבה לבואנו למקום בשישי לפני הצהריים היתה הזמנה חגיגית מטעם גלריית "גולוקונדה" והחנות "קום אל פו" לתערוכת מכירה של אמנות ישראלית ב"בית בנמל", האנגר 26 בנמל תל-אביב. ראינו שפע של ציורים בטכניקות שונות ובמחירים זולים-יחסית, למי שאוהב בעיקר ציור ישראלי מודרני. אבל את תשומת ליבנו משכה דווקא אישה צעירה מאוד, דקה וענוגה להפליא, דומה במקצת לליאורה ריבלין אך לא היא, עם קווצות שיער חום-כהה קצת פרועות במכוון, עור בהיר, אפילו קצת חיוור, מחשוף נדיב לחזה קטן ומוצק ויפה להפליא, סנדלי-חבל גבוהי עקב והציפורניים העדינות משוחות באדום לוהט. חולצה עליונה ארוכה ומכנסיים הדוקים קצרים עד למטה מהברך. פנים נאות ועדינות מאוד שמשדרות עירנות חבוייה לסובב אותה ונוכחות חזקה, זקופה, והיא אכן סבבה-טפפה הרבה בגלריה וכנראה כמעט קנתה משהו ושוב ושוב נתקלנו בה ובלענו אותה בעינינו. מרוב התפעמות לא בדקנו אם היא עונדת טבעת נישואין. אין לנו שום פרטים נוספים על אודותיה אבל דמותה נחקקה בזיכרוננו יותר מהתמונות שבתצוגה, מה שקורה לנו כמעט תמיד במוזיאונים ובגלריות, שהיופי החי מתגבר על היופי הנצחי של האמנות.
* * *
"שוק האיכרים" בנמל תל-אביב
בימי שישי לפני הצהריים. מומלץ
ואם כבר מספרים על ביקור בנמל, בצהרי יום שישי, אזיי כדאי לדעת שמתקיים שם "שוק איכרים" מקסים ולא יקר, ואפשר למצוא בו דברי מאכל טובים. למשל, שלל פירות יער ותות-עץ ודובדבנים. שמני זית (כדי שלא לפגוע בבעל הדוכן לא נזכיר את שמו), תירס חם, חינם לכל מבקר, שלאחריו השתכנענו לקנות 5 קלחים טריים עטופים בעליהם הירוקים ב-10 שקלים, ונוכחנו בבית שאין צורך ביותר מחמש דקות כדי לבשל אותם והם מה זה מתוקים.
דוכן מעשי-מאפה ולחמים ממש משגעים.
מיבחר יוצא מן הכלל של עגבניות שרי, ובו אפשר תמיד לטעום ולמצוא את בעלות החמצמצות-המתיקות הטובה ביותר.
דוכן רוסטביף מעולה המכין גם כריכים בו-במקום.
דוכן גבינות שבו מצאנו, לראשונה בישראל, את גבינת הכבשים הספרדית הצהובה המדהימה מָנְצֶ'גוֹ! – קווסו מנצ'גו, אליה התגעגענו מאז חיסלנו את שרידי חריציה שהבאנו מספרד. והיא מיוצרת בארץ, ואינה נופלת בטעמה מהמקור הספרדי! טעמה דומה לגבינות הקצ'קוואל אבל חריף ועדין הרבה יותר.
דוכן של חלווה וטחינה. דוכן של פרחים.
ובכל דוכן מציעים לך טעימות בשפע, ורק מסיבוב בשוק הנחמד והמקורה אתה יכול להיות שבע ולמלא בטנך בפירות, בירקות ובדוגמיות מזון. ויש עוד דוכנים רבים אחרים. לא את כולם הזכרנו.
כל דוכני השוק עומדים בסימן השמירה על מיחזור ונגד עטיפות הפלסטיק, והסחורה נארזת בשקיות נייר חום חזקות עם ידיות, כנראה מנייר ממוחזר, והן עונות על כל הדרישות ומחזירות אותנו שנים רבות לאחור.
* * *
אהוד: "לא ידעתי שפגשתי בבית הספר
בצופית עוד שניים מבני משפחתי! – ס"ה ארבעה!"
אודי יקירי,
כמוכן נפגשת בביקורך בצופית עם שניים מנכדיי .
בנה הצעיר של חני בתי הלומד בכתה ב' ושמו בישראל – תומר. ובכיתה א' לומדת נכדתי –ים, בתה של נורית בתי. כך שהמסורת החינוכית של ביה"ס בצופית מקיפה אותנו.
שלך,
דורון גיסין
אהוד: ובכן, מה חבל. תומר וים שכנראה שמעו אותי, אולי אפילו לא ידעו על הקירבה או סתם התביישו לגשת, וכך פגשתי רק את שי-לי בן עזר ואת פלג ראב הנחמדות מכיתות ג'.
אבא של סבא של סבא של תומר היה סבי יהודה ראב בן עזר, שהוא סבא-רבא שלך, דורון. והדורות הם: יהודה – ברוך – מרים – דורון – חני – תומר. רק שישה דורות שאני מכיר את כולם למעט תומר.
וכנ"ל אבא של סבא של סבא של ים היה סבי יהודה ראב בן עזר. והדורות: יהודה – ברוך – מרים – דורון – נורית – ים. גם כן שישה דורות שאני מכיר את כולם למעט ים.
כאשר ה"זיידע" יהודה ראב הלך לעולמו הייתי בין שתים-עשרה והיכרתי אותו היטב והוא אחת מדמויות-העל של חיי. סבא מיתולוגי. מה לעשות, לי יש רק מולדת אחת ואינני סובל ואינני נהנה מכאב שתי המולדות.
* * *
אהוד יקר,
בהתייחס לתהייתך לגבי המשוררות המשתתפות באנתולוגיה המתורגמת לצרפתית [גיליון 354] – אני ממליצה לך בחום להיפגש עם שירתן של יעל גלוברמן, דנה אמיר וטל ניצן. לטעמי הן מבין המשוררים המובילים בשירה הלירית העכשווית.
בברכה,
ליאורה בן יצחק
* * *
למעוניינים בתולדות העיר גִיוֹר (רַאאבּ) ויהודיה
הנה הקישורית לאתר של גיור – http://www.gyorjewish.o
ומתגוררת בעיר גם מריאנה שפיגל, מורה למוסיקה ומאחרוני היהודים של גיור, דוברת הונגרית ואנגלית ונכונה לעזור. האי-מייל שלה: spimar@mail.externet.hu
* * *
ממשכן הכנסת ליד יערי התערוכה ל-80 שנה לקבה"א פתוחה לציבור בגבעת חביבה
לאחר ארבעה חודשים בהם עיטרה את כתלי משכן הכנסת (חודש וחצי מעל למתוכנן מראש) חוזרת תערוכת "בין אביב לענן – 80 שנה לקבה"א" למשכנה בארכיון השומר הצעיר יד יערי ונפתחת לקהל הרחב.
התערוכה מציגה את מבטם של קיבוצי הקיבוץ הארצי מבפנים, באמצעות הפכים הקטנים ורגעי היום יום, כפי שהנציחה אותם עדשת המצלמה, כזיכרון השנים שחלפו מאז אותו כנס היסוד של התנועה בצריף בבת גלים בפסח 1927. בתערוכה מוצגות יצירותיהן של צלמים וותיקים, חברי הקיבוץ הארצי, שהחלו ליצור לפני שנות החמישים של המאה הקודמת. את הצילומים מלווים שירים מפרי עטם של משוררים חברי הקיבוץ הארצי.
התערוכה זכתה להצלחה רבה בכנסת ומפי צוות המשכן גונב לאוזנינו שהיא הייתה היעד המועדף עבור ראש הממשלה בכל פעם שעשה דרכו החוצה מהמשכן.
צוות יד יערי כבר שוקד בין השאר על תכנון התערוכות והאירועים לציון 60 שנה לגבעת חביבה (2009), 100 שנה לתנועה הקיבוצית (2010), 100 שנה ל"שומר הצעיר" (2013) ועוד היד נטויה!
תערוכת "בין אביב לענן" הופקה בתמיכת התנועה ע"י נדב מן מגלרית "ביטמונה" ממרחביה ונאצרה ע"י יובל דניאלי (תצלומים) ודודו אמיתי (טקסטים) מ"יד יערי".
ניתן לבקר בתערוכה בימים א' עד ה' בכל שבוע בין השעות 8 בבוקר עד 4 אחה"צ גם ללא תיאום מוקדם. לפרטים: מזכירות יד יערי 04-6309232
* * *
נעמן כהן
יְשַׁעְיָהוּ לֵיבּוֹבִיץ (1)
מַה זֶה טוֹב?
טְרוּמְפֶּלְדוֹר אָמַר:
"טוֹב לָמוּת בְּעַד אָרְצֵנו!"
בָּרַדְיוֹ אוֹמְרִים: "קוֹקָה קוֹלָה זֶה טוֹב!"
אָז מַה יוֹתֵר טוֹב?
לָמוּת אוֹ קוֹקָה קוֹלָה?
יְשַׁעְיָהוּ לֵיבּוֹבִיץ(2)
פּרוֹפֶסוֹר יְשַׁעְיָהוּ לֵיבּוֹבִיץ
נֶגֶד הַהוּמָנִיזְם.
הָאָדָם אֵינוֹ עֵרֶךְ עֶלְיוֹן.
הַסֵּמֶל הַמּוּסָרִי לָעֲבוֹדַת הָאֵל:
עֲקֵידָת יִצְחַק.
פּרוֹפֶסוֹר יְשַׁעְיָהוּ לֵיבּוֹבִיץ
מַסְבִּיר אֶת הָבְּעָיָה הָפְּסִיכוֹפִיסִית:
"אֵין קֶשֶׁר פוּנְקְצְיוֹנָלִי
בֵּין שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת – הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ."
פּרוֹפֶסוֹר לֵיבּוֹבִיץ נֶהֱנֶה מְפּוֹרְנוֹ.
"בְּשָׁעָה פְּנוּיָה אֲנִי מַעְדִּיף
רוֹמָן פּוֹרְנוֹגְרַפְיִ עַל לִמּוּד
דַּף גְּמָרָא עִם רָשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת".*
מַה מַסְעִיר יוֹתֵר אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף,
אֵל שַׁדַּי אוֹ צֶמֶד שֶדֵּי אִשָּׁה מְחֻטָּבִים?
פּרוֹפֶסוֹר לֵיבּוֹבִיץ נֶגֶד הַהוּמָנִיזְם?
פּרוֹפֶסוֹר לֵיבּוֹבִיץ כָּל כָּךְ הוּמָנִי-אֱנוֹשִׁי.
הַפּוֹרְנוֹגְרַפְיָה מְשֻׁתֶּפֶת לְכֻלָּם,
הַעָרַכִים לֹא.
* ישעיהו ליבוביץ, שיחות עם מיכאל ששר, י-ם 1988 עמ' 181
* * *
משה ברק
זיכרונות מתקופת הפלמ"ח
פרק ה. חיי רוח והווי בהכשרה.
חלק ראשון
ניסינו לקיים חיי רוח של ההכשרה גם במסגרת הצבאית, בנוסף לכל הבעיות החברתיות. כמובן הוצאנו עלון. "יומן חרמש" הופיע אחת לחודשיים-שלושה כארבע פעמים באותה שנה בפלמ"ח. הוא הודפס בסטנסיל עם דף שער בצבע תכלת ורישומים לעיטור שנעשו בחרט, והיו על כן גסים מאוד. גיליונותיו נשתמרו עד היום. ה"יומן" הגיש בקביעות דיווחים על הכניסה לעבודה והיחסים עם נען. כן סקר את הקליטה ואת גידול הקבוצה. גידול שהיה תמיד על סדר היום (של כל קבוצות ההכשרה מאז ומעולם) אף כי בסופו של דבר לא עברה אף הכשרה את המספר של 40 עד 50 חבר לכל היותר. כן דנו ב"יומן" בבעיות החברה, העבודה והעלייה להתיישבות, כמובן שלא היה דיווח על הבעיות כמחלקה בפלמ"ח, שכן זה היה מחתרתי ואסור בפרסום. החשאיות היתה חמורה במיוחד.
לצד כל אלה היתה גם התבטאות בנושאים רגשיים ורעיוניים. הדברים נכתבו כפרוזה ופה ושם גם בשיר, כמקובל בגיל זה. "משוררים" אלה נעלמו כ"בוסר קיקיוני" להוציא אפרים וונדר-פלאי שבלט ביניהם ולכן נביא פה בית אחד משיריו:
...כי טבע הוא דו-פרצוף,
באחת יעמד בשנית יהלך
ופתע יסוג ופתע יחל רוץ
ערבולת של זעם חרון ורך
ואפרים אכן נותר בתחום היצירה, אך דווקא כ...פסל, שהקים גן פסלים בבית שמש.
מכיוון שלקבוצה היו חברים לא מעטים מחוצה לה, בלימודים, בגיוסים שונים לצד כל מיני מועמדים שבחנו את האפשרות להצטרף, נוצר צורך בדיווח שוטף יותר על הנעשה. כך הגענו לפרסום "איגרת לחבר" על דף סטנסיל אחד שעמרם מילנר-נבו כתב בטוב טעם וחן שובבי, מדי חודש בחודשו. "איגרות" אלה נשלחו לחברינו ומקורבינו שמחוץ לנען ועזרו לנו לשמור על קשר עם "פזורת" חברי הקבוצה ומועמדיה. .
כן קיימנו "פעולה תרבותית" במסגרת ההכשרה, שהיתה ברוח "ליל שישי" בלילות השבת בסניפי הנוער העובד מהם הגיעו רוב חברינו. הדגש היה על החגים הפועליים: חג ההסתדרות בחנוכה, יום וינה, יום תל חי, אחד במאי – במקביל לחגים הציוניים: חג האסיף, חג האורים בחנוכה, ט"ו בשבט. במיוחד בלטו המסיבות שערכנו בשבתות בהן היה כינוס כללי של חברי "חרמש" ואוהדיה כשנוצר "קהל מאזינים" גדול. הכינוסים היו אמורים להיות מפגן כוח וקסם שהיו אמורים לשכנע את המהססים לחבור אלינו. ואכן זכינו להצטרפות חברים ומספרנו יחד עם אלה שהיו מחוץ לפלמ"ח נע סביב 50 חברים. הכינוסים היו מסתיימים עם קפה סביב המדורה ושירה לתוך הלילה. כשאני זוכר במיוחד את שני השירים הייחודיים של "חרמש", שירים "כמובן" רוסיים במקורם, שהבאנו עוד מההכשרה בעין גב. היה זה משה קירשנר שסחף אותנו לתוך השירה בליווי המנדולינה שלו.
בשיר האחד, "שיר הצוענייה", היה משה "פורץ" לפתע פותח לשיר בקול רם מעין "קריאה" לכולנו להצטרף אליו באלה המלים:
היום אין פטור אני מדאגות, ואין מנוח בלילות
הי סטפן נגן (דוואי) גיטר-וּ (גיטרה) ונצאה במחולות
צוענים צועניות נשמח ונגילה
נצא יחד במחולות, נשמח ונגילה
היה היתה צועניה בגיל השושנים,
הי, הי, הי, האי לולי לולי האי לולי לולי הי!!!
בהזדהות עם רוסיה, היינו שרים לסירוגין "דוואי" או "נגן" ונטינו לקרוא "גיטרוּ" בהשפעת ההיגוי הרוסי.
כהמשך לשיר סוער זה היה משה מביא שיר רוסי עצוב יותר, שהיה מוכר למדי בארץ:
"תהבהב לה האש בכירה
התלכדו האודים כדמעות
מפוחית תנגן לי שיר סתיו
על בת צחוק ועיניים יפות
לי שיחים לחשו אהדתך
בשדות מוסקבה השלג מלבין
מה... שכחתי
והמוות שכחתי
את פולחן הקפה ניהל מנחם מכפר ויתקין, אם אינני טועה. היה לו פינג'אן, כוסיות ושאר הציוד הדרוש. לאחר המסיבה כשהתכנסנו לשיר במעגל, היה הוא מצרף זה לזה את חתיכות העץ, ומדליק את המדורה. לשם כך לא ישב במעגל כי אם בפנים, קרוב יותר למדורה. הוא טיפל באש ובפינג'אן בחרדת קודש של קיום פולחן, של ציפייה לרגע הרתיחה, כדי להסיר ולהחזיר את הפינג'אן לאש שבע פעמים, בהתאם לפולקלור שהיה למעשה "הלכה". שאין לסטות ממנה.
אינני זוכר אילו שירים עממיים שרנו בנען, אך בלט חלקם של שירי דוד זהבי. המושרים כיום בפי כל. מהם זכור לי בעל פה "שיר נען" של דוד ששרנו רבות, אף כי למרבה הפלא, לא נפוץ בארץ.
"את עולה משעולֵך נעלה חכלילית,
טלולה מטללים כלילית,
ואולי בגללך אהֵבוני רעַי,
שהיית לי כלה לתמיד
רוח קיץ מן הגורן לך אביא,
ובלילה על הגורן נָאביב.
שיר אשיר לך, שיר העלם שאהב,
שהביא לך מן התלם את ידיו
שתי ידיים... בכנען,
שחרשו בין רחובות ונען.
השירה בצוותא היתה לנו החילוניים כתפילה כבר אז. אך זכור לי שלצד השירים שעלו ממעמקי הנשמה וחדרו לעמקי הלבבות, היו גם שירי פורקן שהשמיעו יחידים או שרו בקבוצות, כאתנחתא בשירי הנשמה. כך היה השיר המגחך, שיוסקה שרוני אהב להשמיע בהדגשת הפ"א הרפה שבמילת המפתח "יתפקע" בשיר וככה זה נשמע:
"עמא יש לו תבלול על העין
עמא לי זה לגמרי לא איכפת
אני יושבת עימו על הסלע-ע-ע-ים
העיקר שההוא יתפקע (פ"א לא דגושה).
בנימין מורי שהגיע להכשרה מאוחר יותר, הכניס להווי שני שירים שהיה שר לנו ואנו התפקענו מהנאה. השיר הראשון היה שיר גרמני על בנות שבגיל 18-17 הן... יפות:
"לורה לורה לורה! לורה, לורה, לורה!
שיין זינד די מיידשן פון זיבצן אכצן יאר. – יפות בנות 19-17 שנים.
לורה לורה לורה שיין זינד די מיידשן איבראל. – לורה לורה לורה! יפות הבנות בכל מקום
אונד וואן קומט די פרילינג אין דס יאר – וכשבא האביב מדי שנה
אונד קומט די לורה נוך איין מאל – ולורה באה שוב
אדייה, אדייה, אדייה, – שלום, שלום, שלום...
שיר על יפי בנות, בגרמנית בהיגוי ייקי מפי בחור ממוצא תימני היה צירוף משעשע ומהנה, שאחריו המשיך בשיר על הייקים של קיבוץ כפר סאלד:
"כפה סולט יהיה קפוץ גדול מחר – (כפה – כפר - ר' בסוף מילה או בסוף הברה הייקים לא ביטאו)
חפרות רבים לאין מספר – (חפרות – חברות כי האות V בגרמנית מבוטאת F)
כי מפני שפאנו לקליל – (פאנו – באנו; קפוץ – קבוץ – חילופין של בי"ת לקו"ף)
השתנתה פני הקפוץ כליל
כי מפני שפאנו לקליל, – (לקליל – לגליל)
אל החולה נעפיל
אך שיר זה היה רק הקדמה לשיר ה"ארוטי" הבא שנשמע כך מפי הייקים, בפי מורי:
בחוץ לארץ בעיר ב-לינה היה גננת יפֵה – (ב-לינה – ברלין (רי"ש בסוף ההברה)
ובן זוגה שטודנט צעיאה אהב אותה הרבה – (שטודנט – סטודנט, כי S בראש המילה הוגים SH)
נורא!!
ואחרי שנה קיבלו ילד יפָה – (שיבושי זכר ונקבה אופיינים)
אך זואוּ !!
ואחרי שתי שנה קיבלו עוד ילד יפָה
אך זואוּ !!
שירו השלישי של בנימין מורי השחום היה ברוסית אותו שר בהגוי רוסי מרשים:
אמי נייָא רבוטוי – "אנחנו לעבודה
ניֶה פוידיום (2) – לא נלך (2)
א נצ'אלניק נַזרו גאייט. – מנהל העבודה צועק עלינו
נא רבוטוי וויגונייָאיֵיט. – לכו לעבודה
אמי נייא רבוטוי – "אנחנו לעבודה
ניה פוידיום. (2) – לא נלך (2)
שיר זה לא רק תרם להווי העליז, אך נהנינו גם מהמסר שלו בדבר התנגדות לשיטה בה רדו בפועלים בברית המועצות.
שיר אחר לתגבור מצב הרוח העליז, היה משולב בתערובת תנועות מזרחיות ואפריקאיות ונקרא "לא קונגא". הבנות הסתדרו בשורה עורפית לרוב מאחורי מסיה, מחזיקות זו בזו ושרו:
"אי אי אי אי קונגא" – 3-2 פעמים ואז החלו לענטז בישבניהן ולשיר:
"שם בארץ לימפופו
בין עצי בננה
שם יושב הכושי אוקו
ואישתו הכושיאנה
הפוגות משמימות בעת "הפעילות התרבותית" רבת התקוות-היומרות שלנו, התמלאו לעיתים בדו-שיח קבוע בין משה קירשנר ליוסקה שרוני, שני בני רמת השרון בקבוצה, על "מדאם קורצשלוס" (קצר חשמלי בגרמנית) אותו הגו "מדאם קוּרטשלוּס", שתוארה תמיד עם מזודה קטנה, "צ'ימדאן" בשפות אירופה. גברת מגונדרת כניגוד גמור לבנות-הנשים שבסביבתנו. אך כל ניסיונותינו להביא את השנים לביצוע מערכון במלואו עלו בתוהו. אכן סביר שלא היה כלל מערכון והם נאחזו בשלוש המלים כדי לעודד ביקורת (על גינדור) ולשעשע. הדמויות נשארו מסתוריות באשר ל"תוכן" שלהן, כי באשר ל"צורה" השניים "נשברו" ונדמה לי שזה היה בפורים האחרון, כשהתחפשו ל"מדאם קורטשלוס עם הצ'ימדאן", עם גרבי המשי ושאר אבזרי הנשיות שנדרשו...
המשך יבוא
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 10. גרנדה
פרטים סידוריים
7.11.07. יום רביעי. גרנדה. 2 שעות טיול מודרך בגרנדה. המלחמות בין הנוצרים למאורים. הרובע היהודי מימי הביניים אלביסין באריו.
יומן מורחב
ארוחת-הבוקר סבירה במלון אך ללא עגבניות, לפיכך אני מעדיף רכז עגבניות עם גבינות צהובות, לחמניה ושמן זית. מיץ תפוזים וקפה. הכול בשפע וכל מיני טעמים של עוגות ומיני מאפה ארוזים. שתי הקנדיות מצטרפות. אני מהרהר הרבה באהוד אולמרט שעכשיו נוסף סרטן הערמונית על צרותיו. מהרהר במאמר על הספרדים שבדעתי לכתוב, ובגירוש המוסלמים, ואיזו צורה היתה לספרד אילו נשארו בה מוסלמים.
יום רביעי בערב. לפני הצהריים טיול מודרך עם מדריכה בשם מריה ועם נורמה וסנדרה בלב העיר, עם הסברים על החאן שנשמר ועל הקתדרלה, וסיור בסימטאות, ועוד. מריה דיברה על הסגנון המוסלמי ועל ההיסטוריה של גירוש המוסלמים ואף לא מילה אחת על היהודים, שאכן גורשו לפני שמלגה הנוצרית נבנתה מחדש. קצת בזבוז זמן אבל עכשיו אנחנו מתמצאים יותר במה שנכתב במדריך העברי.
כתובת בדרך על אחד הבניינים, בתוך הרבה גראפיטי אחרים: Israel estado asesino – ישראל היא רוצחת.
חוזרים למלון עם מצרכים אחדים שקנינו לאכול. ארוחה קלה בחדר החדש שאליו העבירו את חפצינו. החלון המזרחי פונה לחומה הגבוהה של אלהמברה, המוארת בלילה. נוף נהדר. קיבלנו חדר ענק עם מסדרון לשירותים, ועם ג'קוזי ובידֶה. אמנם המזגן טרם הותקן במדור החדש הזה של המלון אבל ממילא נעשה קר וצריך חימום, ואכן שמו לנו שני ראדיטורים בחדר ועוד אחד בשירותים. אין דבר העומד בפני היוזמה של יהודית ותחושת הצדק שלה שמגיעה לנו תמורה הוגנת עבור מה ששילמנו.
למטה ברחוב, עמוק יותר לצד הגבעה המיוערת של אלהמברה, זורם נחל בתוך תעלה ומעליו גם גשרים.
לאחר מנוחה קמים ויורדים שוב למרכז העיר לבקר את הקתדרלה, ואחר כך תועים בדרך ולא מצליחים להגיע, לפי המפה, לבית הקיץ של לורקה. נראה אם נגיע מחר.
בינתיים קופצים ל"קורט אנגלס". שלושה זוגות גרבי צמר דק עבורי ב-18 יורו שהם יותר ממאה שקלים. בארץ אין בכלל להשיג גרבי צמר דק, וגם בחוץ-לארץ הן פחות נפוצות מאשר לפני שנים. קצת בזבוז זמן, בחנות הגדולה. חוזרים למלון. מתקלחים בג'קוזי שיש לו שגעונות משלו, יוצאים מים חמים אם פותחים את ברז הקרים, ומניחים לאוויר לשרוק החוצה.
בערב יוצאים שוב לאכול עם נורמה וסנדרה במונית, המטפסת למעלה מסעדה בשם "מוריאמה" ברובע אלבאסין, הנמצא מעלינו במרום הגבעה. מקום יפה. בייחוד בשעות היום כי גבעת רובע אלבאסין צופה אל מלוא קו הרקיע של אלהמברה. גם בלילה המראה יפה, וכנראה בייחוד בערבי הקיץ, כי עכשיו כבר קר מדי לשבת לאכול במרפסת הגבוהה, העטורה שיחי מטפס ואולי גם גפנים. ברובע הזה ישנן וילות עתיקות של עשירים עם בוסתנים מרהיבים מוקפי חומות גבוהות.
איך שלא יהיה, הארוחה היא כ-50 יורו לשנינו. לי מביאים מנה של עוף עם שרימפס, שאת השרימפים אני מעביר מיד ליהודית, ובתוספת אורז, 14.7 יורו. יהודית לוקחת טבעות סטיק לבן, 15 יורו. אני מוותר על יין וגומע 2 בקבוקי סודה של חצי ליטר כל אחד, 3.42 יורו. הרבה זכוכית-בקבוקים בוזבזה על שתיית הסודה שלי בביקורי בספרד. גלידה למנה אחרונה, 5.35 יורו.
השיחה נעימה והמקום תרבותי ומוקפד. המנות ענקיות. על השולחן זיתים ירוקים מהעונה הנוכחית, בלי שום, אמנם גם בלי פלפל חריף ופלחי לימון. פעם ראשונה שאכלתי זיתים ספרדיים שלא קילקלו את טעמם. עוד הגישו לפתיחה שתי גבעות קטנות של גבינה לבנה בשמנת עם קצת עשבי תיבול. מעולה. מצידי מנה גדולה כזו יכלה להיות ארוחת-ערב שלמה. ואילו עם העוף, שנראה גליל שחום כמו תפוח אדמה אפוי גדול לתוספת – אני נאבק תוך כדי שיחה באנגלית עם נורמה וסנדרה וגמיעת הסודה הקרה. גם הפעם אנחנו חולקים בתשלום הארוחה. מסעדה לא זולה אבל עם סגנון ונוף, וגם לא יקרה מאלו שביקרנו בהן מדי ערב במהלך הטיול. ניתן לבלות בה ערב שלם לאחר יום גדוש סיורים. מקבלים גם עלון קטן מודפס בהידור עם תמונות נוף מהמסעדה וכן שני דפים צפופים באנגלית על ההיסטוריה שלה. לא היתה לנו סבלנות לקרוא. המקום מומלץ בעיקר בשעות היום בגלל הנוף הנהדר מהמרפסת, ואילו אנחנו ישבנו בערב באולם הפנימי הסגור. גם הצורך לשוחח כל הזמן באנגלית ולענות על שאלות רבות על ישראל ועלינו, לא איפשרו לי להתייחד עם המנות ולשפוט אותן כהלכה.
אל תשכחו לקחת מונית, אחרת לא תגיעו בסבך הסימטאות המטפסות כלפי מעלה.
Mirador de Morayama, Carmen Restaurante, C/ Pianista Garcia Carrillo, 2. Albayzin, Granada. Tel. 958-228290.
חוזרים ברגל בירידה התלולה בסימטאות למטה עד למלון שלנו הנמצא בקו אוויר כמעט תחת המסעדה, ונפרדים בנשיקות מסנדרה ומנורמה ובהבטחה להתראות בתל-אביב או במונטריאול, לשם סנדרה רוצה להזמין אותי להרצות. קנינו לנו שתי ידידות, והן ליהודית כבר סיפרו את רוב תולדות חייהן.
תם יום עשירי בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
* * *
"האומה" – הבמה למחשבה לאומית
בעריכת: יוסי אחימאיר
ראה אור גיליון מס' 172 ובו 144 עמודים
בתוכן – בין השאר:
אורי הייטנר – הגולן שלנו – וזה סופי
הרב יובל שרלו – התנ"ך והשחיתות השלטונית
פרופ' משה ארנס – מחיקת חלקה של בית"ר במרד גטו וארשה
פרופ' אריה נאור – רזיאל ויאיר – חלוצי הצבאיות המקצועית
יוסף עברון – בכיבוש יפו סוכל נסיון בריטניה לכבוש מחדש את הארץ
דוד בן-גוריון – מכתב על תקופת בית ראשון
ד"ר אהרון יפה – מבט חדש על כיבוש גבעת התחמושת
ד"ר זאב איבינסקי – המעידה הרעיונית של נתן ילין-מור
פרופ' ראובן שהם – מקום גדול וזמן קדוש – על חיים גורי
יוסף אורן – הריח המשכר של המולדת – על נתן אלתרמן
ביקורת ספרים:
גבריאל שטרסמן, יוסף קיסטר, ד"ר שרה אוסצקי-לזר, עקיבא צימרמן
שירים:
יוסי גמזו, הרב קוק, נתן אלתרמן, אליעז כהן
מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד
להשיג – שירלי אונגר (מנכ"לית) – טל' 03-6910334, פקס 03-6950419
ת"ד 21769 תל-אביב, 61217
* * *
ביום שני, היום – 23.6, בשעה 19.30
באולם בר-שירה באוניברסיטת תל-אביב
תתקיים הרצאתו של פרופ' ב"ז קידר
תצלומי אוויר כמקור להיסטוריה של ארץ-ישראל במאה שעברה
דברי הקדמה: פרופ' נילי כהן, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל-אביב
ההרצאה פתוחה ללא תשלום לקהל הרחב
והיא במסגרת הרצאות הזיכרון השנתיות לאהרן קציר
* * *
כאב השורשים הכפולים
מיקום : בית הסופר רחוב קפלן 6 תל אביב
חגיגת ההוצאה לאור של הספר
"כאב השורשים הכפולים"
מאת איתמר יעוז-קסט
תתקיים בבית הסופר
רח' קפלן 6 בתל אביב ביום חמישי, 26/6/08, בשעה 20:00
משתתפים:
יו"ר אגודת הסופרים, בלפור חקק
פרופ' הלל ברזל
פרופ' ששון סומך
המשורר איתמר יעוז-קסט
ד"ר חלי אברהם-איתן
מנחה: ד"ר שילהב קסט
בתוכנית האמנותית: שירים בביצועה של זהר אליתים
קוראים שירים: ציפי שחרור, יוסי אלפי, שוש ויג, לילי זלוף-דליה אלבלין, יחזקאל מוריאל, יוסף עוזר, חיים שירן
* * *
חולון: כנס נבחרת הקוראים של מחוז תל-אביב,
משתתפי מצעד הספרים תשס"ח
קורת רוח של ממש היתה לנו אתמול כאשר הוזמנו, סופרי ילדים ונוער שספריהם נבחרו בהצבעת התלמידים הארצית למקומות הראשונים במצעד הספרים תשס"ח – הוזמנו לתיאטרון חולון, לאולם שהיה מלא תלמידים, מורים, ספרנים והורים (הכול כמובן גם בלשון נקבה) לחגוג יחד את סיכום מצעד תשס"ה שלקחו בו חלק מאות בתי ספר ואלפי תלמידים.
את הטקס פתח ראש "עיר הילדים" חולון מוטי ששון לא רק בנאום אלא גם בביצוע בכורה של שיר שכתבה שולמית כהן-אסיף, וראש העיר הפתיע בקולו הערב והמקצועי. בהמשך חולקו פרסים לספריות מצטיינות ולתלמידים שכתבו ספרים בעקבות ספרי הסופרים שהשתתפו במצעד. התכבדנו גם אנחנו לעלות לבמה וללוות את התלמידה מבני ברק גל אבירם שכתבה ספר בעקבות "דודו פאפל" שלנו, שנבחר למקום השלישי, והיא על ספרה קיבלה פרס.
השעתיים של הטקס חלפו מהר, ובוצעו בו מופעים שהמרשימים שבהם היו של מקהלת בית הספר "קריית יערים" מרמת השרון וכן הצגה של ראיונות חיים עם דמויות מספרים כמו איתמר בן-אב"י, חנה סנש, שרה אהרונסון וזהרה לביטוב, בביצוע תלמידי בית הספר "סביונים" מאור-יהודה.
ואולם עיקר התודות הגיע לסופרת נירה הראל, שלא רק שאחד מספריה טיפס לצמרת המצעד השנה, אלא שהיא זו שיזמה את הפרוייקט לפני ארבע-עשרה שנים, ומאז התמסד וצבר תאוצה ושפע של רעיונות חדשים והפך להיות אחד המנופים העיקריים לעידוד הקריאה בבתי-הספר ולקשר של הקוראים עם הספרים והסופרים. ויורשה לי, אולי גם בשם חבריי הסופרים לילדים ולנוער, להודות לכל העובדים המסורים של מערכת החינוך, המריצים את הפרוייקט החשוב.
* * *
המדרשה למוזיקה, מכללת לוינסקי לחינוך
במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי ביישוב העברי
יתקיים בתאריך 29.6.08 בשעה 19:30
באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15 תל אביב
המופע החוזר של "אומרים ישנה ארץ"
המוקדש לפעילותו המוזיקלית העממית של יואל אנגל
ולתרומתו לזמר העברי, במלאת 140 שנה להולדתו
בהשתתפות:
מקהלת המדרשה למוזיקה בניצוחו של רון זרחי
מקהלת הנשים "המיולה" בניצוחה של רחל כוכבי לוונטר
האנסמבל הקולי של המדרשה למוזיקה בניצוחה של אווה פיטליק
סולנים ומלווים
עורך ומנחה: אליהו הכהן
עורך מוזיקלי: רון זרחי
מפיקה: הדס ארזי
מחיר כרטיס: 55 שקל. לפרטים נוספים: טלפון 03-6902470
מומלץ מומלץ מומלץ
מהרו הכינו כרטיסים מראש ל-29.6!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,862 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 348 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה