| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 355
תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ג בסיון תשס"ח, 26 ביוני 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (26).
חנן גולדבלט מסוכן לנשים הרבה יותר ממשה קצב!?
אורי הייטנר: 1. מיתוס ה"הכול". 2. בין שיח משפטי לשיח נורמטיבי.
3. הפסקת אש חד צדדית.
אביק ניב: "תהבהב לה האש בכירה."
רות ירדני כץ: המלצות לחנויות ולמסעדונת בבית צפפא.
יוסף חרמוני: "טענת הטבח בעכו" או הטבח בעכו?
משה כהן: בעניין חיילינו החטופים, הבאנו זאת על עצמנו.
יִשְׂרָאֵל הַר / שני שירים: 1. סוֹרֵג עָפָר. 2. מִיחִי בִּישׁ.
מיכל סנונית: לזיכרו של א.ב. יָפֶה.
פרופ' אודי רַאבּ: האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודיים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן?
יוסי גמזו: לֹא רוֹמֵאוֹ, בְּפֵרוּש לֹא רוֹמֵאוֹ. // י"ז: מה יש לכם נגד הסקס?
אלי יזרעאלי: בעיקר אולמרט ובת-שלמה, כמה הערות והמלצות.
אורית פראג: מחווה לאלישע פורת: קריאה רעננה.
ליאורה בן יצחק: לֹא בְּכֹל יוֹם (שיר). // מוטי בן חורין: "סיפור אהבה ישראלי".
לא ידעתם? "בין חולות וכחול שמיים" הוא של הסופרת ד"ר רוחמה אלבג.
שחר-מריו מרדכי: פּנגיאה (שיר).
יואל נץ: משה יסר אותם בעקרבים ואתה בשוטים!
אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 11. גרנאדה. אלהמברה.
מיכה נצר: קק"ל – עד שתחזור השפיות למקומותינו.
דיווח ישיר מטקס חנוכת לוח הזיכרון לאסתר ראב בתל-אביב.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אֲנִי פּוֹחֵד
מִמְּעָרוֹת, מֵעֲטַלֵפִים. מִמִּמְצָאִים
עַתִּיקִים, מִגִּבּוֹרִים עַתִּיקִים, מִמִּלִּים
כְּמוֹ 'תָּמִיד' כְּמוֹ 'אַף פַּעַם'
אֲנִי אוֹהֵב
בְּחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים.
מתוך המחזור "נגיעות" (26)
* * *
הטעות הנוראה
אהוד,
ודאי כוונתך לחנן גולדבלט. [גיליון 354].
מסכן חנן יובל, עכשיו יצטרך לחזור ולהצטדק שאין לו אחות.
חגי מנדל
אהוד: ודאי. הטעות כולה שלי. ולמן בוקר יום שני מזכירת המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ מוצפת עשרות על גבי עשרות אי-מיילים כשלך התובעים ממני את תיקון העוול שנעשה לחנן יובל, ואת הבוטים שבאי-מיילים מעבירה ד"ר שפיפונה אליי, כגון:
"הוכפש שמו של הזמר חנן יובל על לא עוול בכפו!"
"אתה החרד כל כך לטעויות גסות ובורות, כיצד יכול אתה לטעות כך ובכותרת גדולה לצאת ב'חנן יובל מסוכן יותר ממשה קצב', כשאתה מתכוון בכלל לחנן גולדבלט. כשאתה, אתה הגאה בתפוצת הכתב העיתי שלך, איך תתקן עכשיו עוול נורא?????????????????????????"
כך.
אז אנחנו מתנצלים בפני חנן יובל, מקווים שלא ייגרם לו נזק, וגם לא לנו, שנאמר: "החושד בכשרים לוקה בטחורים!" – אך נדמה לנו ששני החננים אינם נימנים על נמענינו כך שייתכן שאינם יודעים כלל על הטעות (אני למשל הייתי גאה מאוד אילו שמו את שמי בטעות בהקשר הגולדבלטי ורואה בכך קידום נפלא לספריי שאולי יחזרו ויעלו מתהום הנשייה) – ולכן השניים גם לא יֵדעו כלל על תיקונה. והנה עכשיו הנוסח המתוקן, לידיעת הקוראים שחשבו בתמימות שגם חנן יובל הסתבך במעשים גולדבלטיים:
חנן גולדבלט מסוכן לנשים
הרבה יותר ממשה קצב!?
רצינו לשאול איך זה ייתכן שחנן גולדבלט נמצא כבר שנתיים במאסר בית תוך פגיעה קשה באפשרותו לעבוד למחייתו וגם בשמו הטוב, ואילו משה קצב מתהלך חופשי ועוד מקבל סכומים גדולים מאוד מקופת הציבור? האם זה נכון שאילו חנן גולדבלט היה ממוצא מזרחי, וגם דתי, לא היו מוטלות עליו הגבלות כאלה מחשש לאפלייה ומתוך התחשבות בבני עדתו ואמונתו?
* * *
אורי הייטנר / שלושה מאמרים
1. מיתוס ה"הכול"
בבתי הכלא בישראל מרצים את עונשם 11,000 אסירים פלשתינאים. תמורת גלעד שליט, דורש חמאס כאלף אסירים. האם חמאס אינו מעוניין בעשרת האלפים האחרים? האם הוא ויתר עליהם? האם אין הוא רוצה להחזירם לבתיהם, למשפחותיהם? האם אין הוא רוצה את הקרדיט של משחרר כל האסירים?
כנראה שגם חמאס מבין, חרף התקדימים מרחיקי הלכת של עסקאות ג'יבריל וטננבאום, שיש גבול שישראל לא תוכל להתגמש מעבר לו.
ואולי... חמאס טועה... מה היה קורה אילו דרש חמאס במפגיע שחרור טוטאלי של כל האסירים תמורת גלעד שליט? האם היה קונסנזוס שמדובר במחיר בלתי הגיוני ובלתי אפשרי? הרי אם יש לעשות "הכול" כדי להחזיר את החייל השבוי הביתה – הכול זה הכול. ככל שהדרישה הפלשתינאית גבוהה, על ישראל להיכנע לה.
"הממשלה עושה הכול" נקרא סרט התעודה בערוץ השני – כותרת סרקסטית שנועדה לומר, כפי שאומר הסרט לכל אורכו, שהממשלה אינה עושה את הכול, כמצופה ממנה, ובכך אינה ממלאת את המוטל עליה. על פי המסר של הסרט, יש לפרשה מבחן תוצאה אחד ויחיד – החזרתו של גלעד הביתה. המחיר, המשמעויות לטווח רחוק, מחיר הדמים שאנו עלולים לשלם על עסקה כזאת, כמו עשרות או מאות ההרוגים כתוצאה משחרור סיטונאי של מחבלים בעסקאות קודמות, כל אלה כלל אינם רלוונטיים. שהרי להרוגי העתיד אין שם, ואילו לשבוי הנוכחי שם הנישא על שפתותיו של כל ישראלי באשר הוא, ומוכר בעולם כולו.
אך מה לעשות, לממשלה אחריות כוללת לביטחון ישראל. תפקידה לחשוב גם על הטווח הרחוק, חובתה לשמור על כושר ההרתעה, מחוייבותה לא לעודד חטיפות בעתיד. כיוון שעליה מוטלת האחריות לכל אלה, אין היא נבחנת אך ורק במבחן התוצאה של שחרור גלעד שליט, וגם אם אין זה פוליטיקלי קורקט – לא, היא אינה צריכה לעשות "הכול" כדי להחזירו, יש מחיר שאסור לה לשלם. "לעשות הכול" – זה מיתוס, אך אסור למיתוס הזה להפוך לגולם שקם על יוצרו.
אני רחוק מלהיות סנגורו של אולמרט, אך במקרה זה ההתקפות עליו אינן מוצדקות. אחת המנטרות המובילות בדיון הציבורי על חילופי השבויים, היא שעל אולמרט לחשוב כאילו הבן שלו היה בשבי. זוהי אמירה אומללה.
כשגאולה כהן תקפה בחריפות את עסקת ג'יבריל, היא נשאלה אם כך היתה אומרת אילו בנה היה בין השבויים. גאולה השיבה, שאילו בנה היה בין השבויים – היא כאם היתה מרעישה עולמות כדי שהממשלה תעשה הכול לשחרורו, אולם ראש ממשלה ושר ביטחון שהיו מקשיבים לה, היו חסרי אחריות.
כאשר ממשלת רבין הראשונה החליטה על מבצע אנטבה, ידע השר חיים בר לב שבנו משתתף בפעולה. הוא ידע היטב עד כמה הפעולה מסוכנת. אילו נדרש להכריע כאב, בוודאי היה עליו למנוע את הפעולה. אך בהיות שר, חובתו היתה להתעלות מעל תחושותיו האבהיות והוא אכן הצביע בעד הפעולה.
אילו בנו של ראש ממשלה נפל בשבי, היה נוצר ניגוד אינטרסים בין תפקידו לאבהותו. כראש הממשלה היה עליו לפעול על פי השיקול הלאומי. אם הדבר היה מעל לכוחו, היה עליו להסיק מסקנות ולהתפטר מתפקידו. זה מחיר המנהיגות.
כן, עלינו לצפות ממנהיגינו לפעול למען שחרור כל שבוי, לראות בפדיון השבויים ערך נעלה ואחת המשימות החשובות ביותר שלהם, ולקבל החלטות קשות כדי לשחרר את השבויים. אולם לא בכל מחיר, אלא מתוך ראיית האינטרס הלאומי הכולל.
וכאשר הממשלה מנהלת מו"מ קשה עם אוייב ציני על עסקת חילופין, מן הראוי שאנו, האזרחים, נחזק אותה בעמידה על האינטרס הלאומי, ולא נחליש אותה בלחץ כבד להתקפל ולהיכנע, כפי שהציבור הישראלי והתקשורת הישראלית מפעילים על הממשלה בימים אלה.
אהוד: הציבור, התקשורת והאופוזיציה בישראל עובדים בימים אלה שעות נוספות בשירות חיזבאללה והחמאס ונגד ממשלת ישראל והעומד בראשה.
2. בין שיח משפטי לשיח נורמטיבי
מבקרי האקטיביזם המשפטי, שאני נמנה עליהם, ממקדים לרוב את ביקורתם על ההתערבות הבעייתית של בית המשפט העליון בעניינים בלתי משפטיים – מדיניים, ביטחוניים, תקציביים. אולם זה רק פן אחד של הבעיה. המשפטיזציה של החברה הישראלית, פגעה גם במאבק על דמות החברה, על דמות המערכת הפוליטית והמינהל הציבורי, בכך שהיא סירסה את השיח הנורמטיבי, והחליפה אותו בשיח משפטי. השיח הנורמטיבי מנסה לברר ולהגדיר מה הן הנורמות המוסריות, האתיות, שאנו מצפים ממנהיגי המדינה ונבחריה ומבכירי השירות הציבורי. שיח זה מנסה לתאר מופת של מנהל תקין, של ניקיון ויושר אליו יש לשאוף. השיח הנורמטיבי מגדיר את הראוי, וממנו משתמע מה שאינו ראוי ומי שאינו ראוי.
השיח המשפטי הוא שיח מסוג אחר לגמרי – אין זה שיח של הציבור, אלא שיח של אנשי מקצוע. השאלה העומדת במרכזו אינה מהי התנהגות ראויה, מיהו אדם ראוי, מיהו מנהיג ראוי, אלא האם פעולה זו או אחרת של אדם זה או אחר פלילית. בשיח זה אנו מפקיעים מידי הציבור את יכולת השיפוט, ומעבירים אותה למיספר מצומצם מאוד של אנשים – שופטים, ועורכי דין השותפים במשחק המשפטי. המטרה במשחק המשפטי היא להרשיע נאשם, מצד אחד, או לזכות אותו מאשמה, מצד שני. השיח המשפטי מסתיים, בסופו של דבר, בשורה תחתונה ברורה – אשם או זכאי. גם אם אדם זכאי מחמת הספק, מחוסר ראיות או בשל התיישנות העבירה שעבר – מבחינה משפטית הוא זכאי. הוא זכאי גם אם ברור לשופטים, לעורכי דינו ולציבור כולו שהוא אינו נקי.
כך ראוי שיהיה. ראוי שללא ראיות מספיקות, אדם לא יורשע בפלילים, לא ייכנס לכלא, לא ייקנס. אך לא כל מה שאינו פלילי הוא תקין, הוא מוסרי, הוא נורמאטיבי. לעתים, פסק דין שמזכה נאשם מאשמה פלילית מגנה באופן חריף את אישיותו ואת התנהגותו. אדם שהתנהגותו פסולה, גם אם אינה פלילית, או אם פליליותה לא הוכחה, ראוי להוקעה ציבורית. בחברה שהשיח בה הוא משפטי, אדם זה נחשב נקי, כיוון שלא הורשע.
המשפטיזציה של השיח הציבורי בישראל מנוונת את שיקול הדעת הציבורי, המוסרי. אמירת שקר, למשל, אינה עבירה פלילית. האם ניתן להסכין עם נורמה של שקר. האם ניתן לקיים חברה על יסודות של שקר? האם ראוי ששקרן יכהן בהנהגת המדינה, גם אם אינו עבריין פלילי?
ביקורת המדינה נועדה להתריע על מינהל שאינו תקין, על מעשים פסולים של הממשלה, על התנהגות בלתי נורמטיבית. ביקורת עלולה להיות חריפה ביותר, אך אין כל עבירה פלילית במעשה המבוקרים. האם אנו יכולים, כחברה, להשלים עם התנהגות בלתי נורמטיבית המשתקפת מדו"ח הביקורת, כל עוד אין המבוקרים עומדים לדין ומורשעים?
היום, כל אימת שמבקר המדינה מפרסם את הדו"ח שלו, התקשורת מחפשת בו את הצד הפלילי. אם אין חשד לפלילים, זוהי ביקורת חסרת שיניים, כיוון שהשיח שלנו היה למשפטי. ולכן, אחרי כל דו"ח מבקר המדינה, הזרקור מופנה ליועץ המשפטי לממשלה – האם הוא יורה על חקירה פלילית נגד נשואי הביקורת? אם לא יעשה כן, הוא נחשב ליועץ חלש. ללא חקירה פלילית, הביקורת היתה כלא היתה.
בחברה שהשיח בה הוא נורמטיבי, דו"ח הביקורת מעורר דיון ציבורי. אם מדובר בעבירות אתיות, בהתנהגות החורגת מהנורמה הראויה במנהל תקין, הענישה היא ציבורית, עד כדי פיטורי המבוקר.
ניקח, לדוגמה, את סוגיית המינויים הפוליטיים. צחי הנגבי עומד היום לדין כנאשם במינויים פוליטיים רבים, בלתי סבירים, בלתי ענייניים, בלתי מקצועיים, של חברי מרכז הליכוד ובני משפחותיהם, מתוך כוונה לחזק את כוחו בבחירות המקדימות. האם זו עבירה פלילית? בית המשפט יכריע. אני בספק רב אם נכון שזו תהיה עבירה פלילית. לא, איני רוצה לראות את צחי הנגבי מורשע בפלילים, איני רוצה לראות אותו מאחורי סורג ובריח. די לי בדו"ח הביקורת, די לי במה שידוע ואינו מוכחש, די בכך שצחי הנגבי התהדר במנשרי הפריימריס שלו במינויים הסיטוניים, די בכך שהוא מסביר ש"כך נהגו כולם", כדי להוקיע אותו ציבורית, כדי להעניש אותו ציבורית, כדי למנוע בעדו מלמלא תפקידים בכירים בהנהגת המדינה. אולם כל עוד לא נפתחה חקירה פלילית נגדו, הוא נשאר בתפקידו כשר לביטחון פנים. ואם לא יורשע בפלילים, או אם יורשע ובית המשפט לא יטיל עליו קלון (עוד ביטוי אבסורדי למשפטיזציה – אפילו השאלה האם יש קלון על עבירה עליה אדם הורשע הופקעה מהדיון הציבורי ועברה להכרעת בית המשפט) הוא יחזור לכהן כשר ואולי יתמודד על ראשות הממשלה.
חברה המושתתת על גישה לפיה כל מה שאינו פלילי – מותר וראוי, היא חברה רקובה ומושחתת, שוויתרה על טוהר המידות שלה ועל הניקיון הציבורי, ומציבה בפני נבחריה רף ציפיות ודרישות נמוך מאוד. התוצאה של השלטת השיח המשפטי על החברה הישראלית, של האינפלציה בהגשת תלונות פליליות נגד אישי ציבור, חקירות פליליות נגד אישי ציבור, ריצה לבית המשפט בכל נושא נורמטיבי, הזיכויים של רבים מאישי הציבור שעמדו לדין – היא פוליטיקה יותר ויותר מושחתת, פחות ופחות נורמטיבית ואובדן אמון הציבור בפוליטיקה ובדמוקרטיה.
בחברה שבה השיח המשפטי מולך בכיפה, יכול אדם כאהוד אולמרט להיות ראש הממשלה, כל עוד לא הורשע בפלילים, אף שהתנהגותו המושחתת ידועה לכל, ולמעשה אף הוא עצמו אינו מכחיש אותה. הרי אולמרט כלל אינו מכחיש שקיבל מאות אלפי דולארים במעטפות מטלנסקי. אני מאחל לאולמרט שייצא זכאי בדין, אך איני רוצה שאדם בעל נורמות קלוקלות כשלו, יהיה ראש ממשלת ישראל. אני רוצה שבהנהגת המדינה יעמדו אנשים שניתן להתגאות בהם, גם כאשר חולקים על דרכם, אנשים שאוכל לחנך את ילדיי לכבד אותם בהיותם מנהיגי המדינה. לא אנשים כאהוד אולמרט.
בחברה שהשיח שלה משפטי, ושהשיח הנורמטיבי שלה התנוון, אנשים כבר אינם יודעים להבחין בין טוב ורע. מאחר ואבחנה בין ורע היא בסיס המוסר, ללא ההבחנה הזאת, אין תשתית לחברה מוסרית. בחברה שהשיח הנורמטיבי שלה התנוון, ניתן לקרוא משפט כזה: "לא ייתכן, שבאותה פיסקה ובאותה איבחה, יצהיר הכותב הנכבד (האומנם?) כי אולמרט זכאי מבחינה משפטית, אולם נשפט מבחינה ציבורית ועל כן עליו ללכת" (אלי יזרעאלי, "חדשות בן עזר" 354).
ייתכן שליזרעאלי עצמו אין הכלים האינטלקטואליים ומידת היושרה הנחוצה כדי להבין את הדברים, אך החשש הגדול שלי, הוא שהתנוונות השיח הנורמטיבי עלולה להפוך נחלת הכלל, ולהשחית עוד ועוד את החברה הישראלית.
3. הפסקת אש חד צדדית
שיא עולמי חדש! הפלשתינאים כיבדו הפסקת אש עם ישראל במשך ארבעה ימים. ארבעה ימים!
הפסקת האש הקודמת, למשל, בנובמבר 2006, החזיקה מעמד 67 דקות, וגם היא היתה ארוכה יותר ממרבית קודמותיה. והנה, הפעם הצליחו הפלשתינאים במשך ארבעה ימים (!) להתאפק, לא לנסות לרצוח אזרחים ישראליים בפשע המלחמה תלול המסלול. אין ספק, זהו הישג מדיני אדיר של ממשלת אולמרט.
ביום ה' ב-6:00 בבוקר נכנסה הפסקת האש לתוקפה. חלפה שעה – לא נורה טיל. חלפו שעתיים – לא נורה פצמ"ר. שלוש שעות – אפילו אבן לא יודתה. וכך חלף לו כל יום חמישי, ואח"כ שישי, ושבת וראשון. ארבעה ימים הצליחו הפלשתינאים לכבד את התחייבותם. כל הכבוד!
ביום ב' הפסקת האש באה אל קצה. ביום1 ב' נורה פצמ"ר לעבר ישראל. "כדור אחד שיירה לעבר ישראל – ואנו נגיב במלוא העוצמה" הבטיחו קברניטי המדינה עם חתימת ההסכם. פצמ"ר נורה? לא נורא. חלף יום נוסף – מטח קסאמים לעבר שדרות. תגובת ישראל – אולמרט נפגש עם מובארק ומודה לו על מאמציו הגדולים שהביאו לנו את ה... רגיעה. רגיעה?
למעשה, קורה היום מה שקרה בכל הסיבובים הקודמים. מתקפת טרור קשה, הולכת ומסלימה, נגד אזרחי ישראל. כאשר האיפוק של ישראל מתקרב אל קצו, רגע בטרם יוצאת ישראל לממש את זכות ההגנה העצמית שלה בעוצמה ראויה, מחלצים הפלשתינאים, בחסות המצרים, הפסקת אש. משמעות הפסקת האש מבחינתם, לצד המשך התעצמותם לקראת המתקפה הבאה, היא הנמכת גובה הלהבות. במקום מטחים יום יומיים, הם יורים רקטה פה, טיל שם, מטחון כעבור יומיים. ואנו? מה, בגלל קסאם אחד נפסיק את "הפסקת האש"? בגלל מטח אחד שווה לשים קץ ל"רגיעה"? ואנו מתחילים לרמות את עצמנו, כבתסמונת האישה המוכה, שזה לא מה שאנחנו חושבים, ובסך-הכל-מדובר-בג'יהאד-האיסלאמי-ולא-בחמאס, ולא-ניתן-לג'יהאד-להכתיב-לנו-את-סדר-היום –
ומה, היה-יותר-נעים-כאשר-נורו-פי-10-קסאמים? ואנחנו-נגיב-בזמן-ובמקום-שנבחר בלה בלה בלה...
וכמו בסיבובים הקודמים, הפסקת האש היא חד צדדית. הפלשתינאים יורים פה ושם ואנו מתרגלים, והם מסלימים עד שהפסקת האש קורסת בהדרגה, וכעבור מספר חודשים מגיע העימות אל סף נקודת הרתיחה, ורגע לפני שישראל מחליטה להגיב בעוצמה, שוב מתערבים המצרים כדי להציל את חמאס והתחלנו את שירנו מהתחלה.
לצד המרוויח הגדול מהסכם הרגיעה – חמאס, המרוויחה המשנית היא מצרים. מצרים ממצבת את מעמדה כמעצמה אזורית, כאשר אנו מעניקים לה אותו חרף מדיניותה האנטי ישראלית העקבית, המנוגדת להסכם השלום בין המדינות. מצרים שבה ומצילה את הפלשתינאים בכל פעם מחדש.
הפעם המצרים אינם רק מתווכים אלא גם צד בהסכם – הם התחייבו לפעול בכל מאודם להפסקת הברחות הנשק והאמל"ח ממצרים לרצועת עזה.
סליחה? ומה היה עד עתה? הרי מצרים הביאה לידי משבר את יחסיה עם ישראל, כאשר שרת החוץ ציפי לבני רמזה, בדחילו ורחימו, שמצרים אינה עושה די כדי למנוע את ההברחות. איזה עלבון! במשך חודשים המצרים החרימו את שרת החוץ. מה יום מיומיים, שפתאום מצרים מתחייבת לעשות את מה שהיא מחוייבת לעשות על פי חוזה השלום בינה לבין ישראל? ישראל שילמה מחיר כבד ביותר תמורת השלום. השלום החם שהובטח לנו, היה למלחמה קרה. והנה, המצרים מודים, במשתמע, שהם איפשרו את הברחות האמל"ח לרצועה. מישהו מאמין שמעתה הם ינהגו אחרת? הרי אחרי ההתנתקות ישראל העניקה להם הישג מדיני וביטחוני עצום – איפשרה להם להגדיל את כוחותיהם בסיני, כדי להלחם בהברחות. והנה, כרגיל ישראל נאלצת לשלם שוב ושוב בעד הסחורה המצרית, שאמורה היתה להיות חלק מהסכם השלום.
וכך, מדיניות הממשלה מדרדרת אותנו מדחי אל דחי, מקריסה מדינית לקריסה מדינית.
ועוד מעט ימלאו שמונה שנים למתקפת הקסאמים על שדרות ויישובי הנגב המערבי. רגיעה, כבר אמרנו?
* * *
"תהבהב לה האש בכירה"
לאהוד שלום,
בגיליון 354 מביא משה ברק זיכרונות מתקופת הפלמ"ח אך מילות השיר הרוסי הנוגה נשכחו ממנו. להלן מילות השיר כפי שאני זוכר:
תהבהב לה האש בכירה
התלכדו האורים כדמעות
מפוחית תנגן לי שירה
על בת צחוק ועיניים יפות
לי שיחים לחשו אודותך
בשדות מוסקבה השלג מלבין
מה ארצה שדמותך תאזין
איך כולי משתוקק לראותך
את כל כך רחוקה רחוקה
ובינינו שלגים ושלגים
אל ביתך הוי דרכי לא קלה
ולמוות ארבעה צעדים
הוי נגני מפוחית לי שיר סתם
עלי אושר כי רב יסופר
בכל חפירה לי ייחם
מיקוד האהבה שבלבי
אביק ניב
כפר חיים
* * *
רות ירדני כץ
המלצות לחנויות ולמסעדונת בבית צפפא
אהוד מה שלומך?
כל מילה שלך בנושא משפחת השבוי נכונה [גיליון 354]. לא יעלה על הדעת שהם יכתיבו את המדיניות הביטחונית של מדינת ישראל, עד כדי פנייה לבג"ץ. מר שליט איבד פרופוציות, והצער הגדול הוא שרוב הציבור חושב כמוך, אבל כולם שואלים, ואם זה היה בנך? אילו זה היה בני הייתי שותקת, אוכלת את הלב, לא ישנה בלילות אבל לא מתערבת ונותנת למי שצריך לעבוד, שיעבוד בשקט. עד-כאן. הנושא שלי הפעם יותר חייכני.
כפר בית צפפא נמצא בין איזור תלפיות לגילה. כפר שבו גרים 9,000 תושבים. בתום מלחמת העצמאות הכפר היה כולו בשליטת הלגיון הירדני ומסילת הרכבת המחברת בין תל אביב לירושלים עברה במרכזו. בהסכמי שביתת הנשק סוכם שהחלק הצפוני יהיה בתחום ישראל וכך תוכל המסילה להמשיך ולשמש את הרכבת הישראלית ולהיות קו גבול בין ירדן לישראל.
במלחמת ששת הימים אוחדו שני חלקי הכפר. בכפר ישנן מערות קבורה ושרידי כנסייה ביזנטית. מקורם של תושבי הכפר מדרום ירדן, רצועת עזה ומצרים. שלוש חמולות שולטות בכפר: אבו חטאב, עליאן ודרוויש. מי שמטייל בסימטאות הכפר יגלה בתים יפים ומרווחים, חנויות ויש כמה ששוות התייחסות.
בצומת פת ישנה חנות גדולה מאוד שמוכרת ירקות, ואשר מציגה את מרכולתה בחזית החנות. מראה שפע הירקות והצבעים גורם לכך שאנשים עוצרים, קונים וממשיכים. יש להם גם דברי מכולת. היא פתוחה שבעה ימים בשבוע ואי-אפשר להיתקע. כל ירק שרק רוצים – יש שם. גם פיתות טריות מכל הסוגים, זיתים ביתיים, תורמוס ופרחים.
ישנן שתי חנויות שאני מכירה שמוכרות בשר ועופות. אנחנו אוהבים ללכת ל"אמיר" שממוקם בכניסת אתרי-אוויס. הבשר שלו מעולה על כל סוגיו וחלקיו, ובנוסף עופות טריים בלתי מוכשרים. עוף מוכשר הוא מלוח ומאבד את כל טעמו, והמחירים נורמאליים ביותר.
יש לנו גם את חנות הירקות "שוק טנטור", שלעיתים אנחנו יכולים לקנות אצלו ירקות ישר מהשדה ולא של תנובה, והטעמים הם טעמים של פעם. תפוחי-אדמה עם אדמה, עגבנייה אמיתית, ומלפפון טרי שרק הריח שלו מעורר תיאבון. הוא מביא אותם מהשטחים.
בסמוך לחנות הירקות ישנה מסעדונת פיצי. פיצי זה לא מילה. שלושה שולחנות, בסך הכול שמונה מקומות ישיבה. הם מציעים בעיקר כריכים של שניצל. הרעיון הוא: בגט שאליו מכניסים כל מה שרוצים: חומוס, חריף, עגבניות, בצלים מתובלים בסומק, ועוד ועוד ועל הכול מוסיפים שניצלים מטוגנים בשמן עמוק. כריך מדהים בגודלו. מחירו 22 שקלים. כמה שהמסעדונת הזו קטנה כך עומדים בתור. ארבעה אנשים עובדים בה וקצב ההזמנות הוא בלתי ייאמן.
שאלתי את בעל הבית: "תגיד לי, את הכריך הזה אוכל בן אדם אחד?"
והוא השיב: "אני מכיר אנשים שאוכלים שניים!"
החומוס והפלאפל שלהם טובים מאוד. המקום מוכר ובאים אליו מכל האיזור. אתה רואה אהוד, צריך רעיון, פינה קטנה ולהרוויח יפה ביושר ובהגינות מכריך שְׁניצל.
* * *
יוסף חרמוני
"טענת הטבח בעכו" או הטבח בעכו?
תשובה לפנייתו של יוסף דוריאל אלי, במאמרו "את מי משרת הכזב של 'הטבח בעכו' ? " [גיליון חב"ע, 354 ]
ליוסף דוריאל, שלום.
דע לך, אחי-לשם, כי אנחנו חולקים, איך שהוא, גם רקע קרבי בעל קווי מיתאר דומים: אתה התחלת בחי"ר ועברת לטיס. אני התחלתי ב'גולני' ועברתי לתפקיד סייר-אויר. בראוו. טייסים בני דורך הטיסו אותי, בפייפרים, עד מלחמת ששת הימים (פינק, למשל. זוכר?)
ואחרי לגימת כוסית ויסקי גברית זו, הבה ניגש לבחינת כמה מאמירותיך, טענותיך ותובנותיך. אנסה לעשות זאת כשאני חף מויסקי.
א. בהשוותך את העיתונות-עויינת-ישראל ליוזמי הפוגרומים ברוסיה הצארית, אתה כותב: "יותר מדי יהודים התגייסו לשרת את הפוגרומים הנאורים האלה, לשמחתם של כל שונאי ישראל... (והמניע שלהם הוא) אך ורק כדי לרַצות את העריצים הזרים..."
למה סבור אתה, יוסף, כי מישהו מתגייס 'לשרת פוגרומים נאורים'? מה מניע לדעתך אנשים שכמותי 'לרַצות עריצים זרים'? – הסבור אתה ברצינות כי אנשים רציניים יקנו דרך התבטאות שכזו, התייחסות שכזו, אל המנסים לשמור על מה שבעיניהם הוא דמותה ההומאניסטית של ישראל?
ב. בהמשך אתה כותב כי התנהגות זו שלי ושל דומי, נובעת מ-"דחף גנטי כפייתי –לא להחמיץ הזדמנות להתרפס בפני (עריצים אלה)... (אין זאת אלא שזו) מוטציה גנטית שהתפתחה בשושלות שלמות של אלפיים שנות דיכוי בגלות..."
האומנם, יוסף, אינך יודע כי "אלפיים שנה", שהם רק שמונים דורות, אין בהן כדי ליצור שינוי גנטי מוחש, בפיזיונומיה או במבנה הנפש של אדם? האומנם מאמין אתה בקיומה של גנטיקה נפשית לאומית? האם אינך זוכר את הדרך שהובל בה עמנו, בשל טענות כי נפשו מעוקמת באורח גנטי. טענות אלה קרויות אנטישמיוּת. אנטישמיות משמידנית. הבה ונחדל מלהעלות גרה גזענית שכזו.
ג. אתה טוען כי "אף אחד מרודפי השלום לא רצה לשמוע על אפשרויות שיקום הפליטים," אפשרויות שהעלית. נו, טוב. ומי מהאחרים שיחר לפתחך? בגין? שמיר? נתניהו? ארנס? לנדאו? – ואם שיחרו, מדוע לא פעלו "לחסל את מחנות הפליטים," כפי שתבעת, לדבריך, שוב ושוב?
ד. אתה טוען, יוסף, כי הפצצָת גייסות, שמחטיאה והורגת אזרחים, איננה פשע מלחמה. מסכים. אינך פושע מלחמה, יוסף. לא טענתי זאת. עם זאת, בצבאנו היו כאלה, היו גם היו. והטבח שביצעו – או לא ביצעו – חיילי צה"ל בעכו, היה פשע מלחמה, אם אכן בוצע. אני לא המצאתי אותו. הייתי אז ילד בן שש. קראתי עליו (לפני 21 שנה) בביטאון ידוע ומכובד, שפורסם לפני יותר מחמישים שנה. ציינתי את שם הביטאון ואת שנת הפרסום, ולא אחזור על כך. אני חוזר ושואל: האם זכור לך כי מישהו הכחיש את הסיפור, כפי שהוכחש בחמת-זעם סיפור הטבח בטנטורה? וכמו כן: האם העובדה שלא ראית את הטבח ולא שמעת עליו, אף שהשתתפת בכיבוש עכו, יש בה כדי להעיד כי לא אירע? האם באמת אי אפשר להעלים טבח המוני במרתף, וקבורה המונית בעקבותיו, בעיר הלפותה אימת-מוות ושיכרון-מנצחים? – ועוד: האם "מקרה" כפר-קאסם לא היה המשך ה"אספרי דה קור", רוח הקרב ששררה פעמים רבות מדי במלחמת 1947-1949?
ה. בדבריך על המגינים-האנושיים-החיים שהטרוריסטים הערביים מציבים מולנו אתה שואל אותי: "מהיכן הסלחנות הנדיבה שלך לפשעים אלה?"
בחייך, יוסף, ראית אי-פעם התייחסות שלי לנוהג לחימה כזה או אחר של טרוריסטים ערביים? האם תמכתי בירי קסאמים מתוך שכונה רוויית-אדם, ילדים, נשים וטף? האם הבעתי את דעתי על אופייה הרצוי והמוסרי של תגובת צה"ל על ירי שכזה?
ו. כמכת-חסד אחרונה לאמינותי וטיעוניי, אתה כותב: "כל שקר ערבי מתקבל אצלכם כאמת בלתי מעורערת, אבל הזמת אותו שקר – זהו פשע שלא יסולח?" – נו, אני שואל אותך, יוסף, ברצינות: אני או "אנחנו" (מי אלה?) מקבלים כל שקר ערבי כאמת מוחלטת? האם אנו מתייחסים אל כל ניסיון להזימו כאל פשע? – דחילק מוטקה, הוא אמר לו, מה זה הדיבור הזה? האם זו צורה רצינית של ליבון דברים? האם אני (או "אנחנ"' הנוראי הזה) צועקים שלאסד אין ולא היתה כוונת התחמשות גרעינית? אני או "אנחנו" אמרנו כי לחייו של ערפאת חלקות ואין לו כל מעורבות בייזום פעולות טרור?
אכן, אנשים מסוגי, "אנחנו" שכאלה, לא נתְנו ל"פרשת" כפר קאסם לשקוע אל מתחת לשטיח שניסה בן גוריון להניח מעליה (אני הייתי אז רק בן ארבע-עשרה, ובהיותי רגשן, בכיתי יומיים כשקראתי עליה לראשונה); "אנחנו" שכאלה מתריעים על כל התבהמות של הכוח הלוחם של ישראל. כיון ש"אנחנו" סבורים כי התבהמות זו היא אופציה קיימת בכל רגע ורגע, במדינה הנאבקת עדיין על קיומה. שכן, אם תוצפן ההתבהמות – זו שלפני טבח כפר קאסם וזו שאחרי – היא תבעבע ותרחש ותשגה ותפרוץ. ואז, היא תמחק את תכלית קיומנו כאן, כמו גם את סיכוייו.
* * *
בעניין חיילינו החטופים, הבאנו זאת על עצמנו
בעניין חיילינו החטופים. הבאנו זאת על עצמנו. עם נורמאלי היה משכיל לשמור על קור רוח וסבלנות. לוּ ישבנו בשקט והאמהות שלהם לא היו מתבכיינות – החוטפים עצמם היו מבקשים חילופי שבויים. באופן זה יכלו השבויים להיות מזמן בחזרה. במקום זה אנחנו מתבכיינים באופן היסטרי על הממשלה (אני מתכוון בעיקר לתקשורת), וגורמים לחוטפים לחכך ידיהם בהנאה, להקשיח את עמדתם, לעלות את המחיר ללא סוף, ולשמוח לאידנו. למה, למה אין לעם הזה קצת קור רוח וסבלנות? אולי אפילו קצת שפיות וכוח עמידה. האמינו לי רק כך נוכל "להחזיר את הילדים הביתה." למה ילדים, בעצם? האין הם לוחמים? כל לוחם יודע שאחת הסכנות האורבות לו הוא שבי. כמו במקרה של נפגעים והרוגים בקרב, צריך לשמור על קור רוח גם במקרה של שבויים. ההתבכיינות היא בעוכרינו.
משה כהן
ירושלים
* * *
האם שרת החוץ ציפי ליבני חכמה?
ואולי היא מאוד לא חכמה?
לפחות כך הרושם מהנאומים הטיפשיים והמתחסדים שלה
אוי ואבוי לנו אם היא תהיה ראש ממשלה
היא לא מגיעה לקרסוליו של אולמרט
אבל הציבור הישראלי המוסת והתקשורת המסיתה אותו
רוצים לזרוק את אולמרט ולהמליך את ליבני
ולא חשוב להם מה יהיה גורלה של המדינה
אבל לנו זה חשוב!!!
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר / שני שירים
סוֹרֵג עָפָר
מָה אָדָם כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ. אֲנִי זוֹכֵר
בְּמַגְּפֵי גּוּמִי תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ מוֹבִיל
בְּרֶסֶן רָתוּם זוּג פְּרָדוֹת
מוֹשְׁכוֹת מַחֲרֵשָׁה פּוֹלַחַת אֲדָמָה
שְׁחוֹרָה בָּעֵמֶק הַמְשֻׁלָּשׁ הַהוּא
עַד בִּרְכַּי לִפְנוֹת בֹּקֶר בֵּין הַתְּלָמִים
בֵּין עַרְבַּיֵם צִבְעוֹנִיִּים אוֹסֵר קוֹשֵׁר
מַשְׂדֵּדָה לַזּוּג הֶעָיֵף בְּאַדְמַת מוֹלֶדֶת
תֵּבֵל
כַּדּוּר עָפָר מִמֶּנּוּ בֻּבָּה בְּזֵעַת נְחִירַיִם
גֻבַּלְתִּי אוֹמְרִים נוֹצַעַרְתִּי אֲנִי אָדָם
זוֹכֵר
אֵלַיִךְ בְּקָרוֹב אָשׁוּב
הִבְטַחְתִּי לָךְ בְּיַלְדוּתֵנוּ
אָחַזְתִּי בְּעַד הַסּוֹרְגִים בְּאֶצְבְּעוֹתַיִךְ דֶּרֶךְ הַגָּדֵר
אָבִיא לָךְ
לֶחֶם וּמִינֵי מְתִיקָה
כְּשֶׁרְאִיתִיךְ לָרִאשׁוֹנָה בִּגְאֻלָּה
מַבִּיטָה בְּעֵינַי רוֹאֶה שָׁקוּף
נִפְעַם
אֲנִי עוֹמֵד תּוֹהֶה
לְאָן נֶעֱלַמְתּ
לַכִּוּוּן
מִזְרָח
מַעֲרָב
צָפוֹן
דָּרוֹם
לְכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה
לָקַחְתְּ אֶת צִלִּי
אֲנִי קוֹרֵא
בְּקוֹל גָּדוֹל
זוֹעֵק
הֵד
שָׁב
חוֹזֵר
חֲסַר בִּינָה
בְּכַפּוֹת יְדֵי בֻּבָּה כֶּתֶר יִתְּנוּ לָךְ נָדָה
נָעָה נוּדִי עַל יָם צִפּוֹר תְּכֵלֶת קָשָׁה
אֵיךְ צוֹמְחִים עַכְשָׁיו
בַּשָּׁרָב הַמְעֻשָּׁן
דָּם
קֶשֶׁת בֶּעָנָן
צְבָעִים
סוֹרְגוֹת
סוֹגְרוֹת אֶצְבָּעוֹת צְלָלִית חֲבָלִים עַל צֵל בַּחַלּוֹן
קִיקָיוֹן
סַנְסִנִּים
לְישׁוֹן מַרְהִיבִים
כָּל חַי צוֹמֵחַ דּוֹמֵם לִישׁוֹן
לִישׁוֹן
לִי צֵל
לִישׁוֹן
מִיחִי בִּישׁ
תִּינוֹק בְּעֶגְלָתוֹ וְאָחִיהוּ הֶחָרִיג
שֶׁאִמָּם מֻזְנָחַת בֶּגֶד עִדִּים הָיְתָה
צוֹעֵקֶת לְעֶבְרוֹ בַּגַּן: מִיכִּיבִּיס
הָיָה לְקָצִין בַּצָבָא מְהַלֵּךְ גַּנְדְּרָן
דּוֹאֶה בְּמַדָיו בְּצַד אֶחָד שֶׁל
הַמְּדְּרָכָה אֶל בֵּית אָבִיו הַזָּקֵן
הַפְּסִיכִיאַטְר
מִצַּד אַחֵר שֶׁל הַמֵּדְּרָכָה
רָאִיתִי
מְמָהֶרֶת אִמּוֹ הִיא אִשְׁתוֹ מֻזְנָחַת
הַבֶּגֶד שֶׁל הַפְּסִיכִיאַטְר הַיָּשִישׁ
* * *
לידיעת ישראל הר ושאר הקוראים:
בנחלת יצחק טמון, בין שאר אנשי הרוח, משורר שבוודאי מוכר לך – הלא הוא שלמה סקולסקי ז"ל, שבין מאות שיריו אולי המפורסם שבהם הוא "ראש פינה", ובו השורה האלמותית: "אין כובשים (ישראל) את ראש הסלע (הר) אם אין קבר במורד."
המומחה לבית העלמין נחלת יצחק הוא מר יוסי רנרט, איש השכונה, שבוודאי ימצא עבור המתעניין כל קבר וכל שם, מעבר לעובדה שהוצאה לאור על ידי חברה קדישא חוברת מפורטת על האישים הנחים שם את מנוחת הנצח, במשולש ובמלבן שכביש סואן חוצץ ביניהם, ובהם בין השאר אבי-מורי ז"ל ד"ר אב"א אחימאיר, משורר היידיש איציק מאנגער ז"ל, יאיר (אברהם שטרן) ז"ל – שהיה כמובן גם משורר אדיר, ובאחרונה נטמן שם העיתונאי חתן פרס ישראל שלום רוזנפלד ז"ל.
וכל זה על רגל אחת, כי רבים, טובים ויקרים הם שוכני העפר בנחלת יצחק שבלב העיר הגדולה והרעשנית.
יוסי אחימאיר
אהוד: גם הסופרת רחל איתן קבורה שם.
* * *
מיכל סנונית: לזיכרו של א.ב. יָפֶה
א.ב. יפה שהלך זה עתה לעולמו, היה עורך הדף לספרות בעיתון "על המשמר". איש יודע ספר ואוהב ספרות וסופרים. לא עבדתי איתו ב"דף" אבל כעורכת המוסף השבועי של העיתון, נפגשנו רבות וראיתי לאורך שנים את צניעותו הגדולה שלא עמדה כלל ביחס ישר לידיעותיו ובקיאותו הרבה בנושאי ספרות. פשוט, רציתי לומר זאת כדי שלא יישכח סתם כך. הרי היה איש ואיננו עוד אבל את הסולם שהחזיק לסופרים ומבקרים על-מנת שיעלו בו אסור לשכוח. זה שנים שההשתחצנות הספרותית של מצליחנים-לרגע חוגגת. א.ב. יפה היה היפוך גמור לה והיה חשוב לי לומר זאת, גם אם מילים אלה מן הראוי שהיו נאמרות לו עוד בחייו.
מיכל סנונית
* * *
פרופ' אודי רַאבּ: האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודיים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן?
בשיחה עם חבר מבוגר הוא העלה בפניי קו מחשבה שאודה על האמת, חרף השכלתי הרחבה – מימיי לא ידעתיו קודם למרות שאת כל העובדות ידעתי זה מכבר.
לדבריו, לאחר חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שמסר בידי הרוסים את חלקה המזרחי של פולין ולאחר שהגרמנים פלשו בספטמבר 1939 וכבשו את כל מערבה של פולין, הקפיאו הגרמנים את חזית המזרח וניפנו לכבוש בשנת 1940את מרבית ארצות מערב אירופה: בלגיה, צרפת, הולנד, דנמרק ונורווגיה. כדי שהרוסים לא יפרו את ההסכם ולא יפתחו נגדם חזית במזרח, הם הסכימו לכך שהורסים יעשו דבר דומה במזרח אירופה. וכך, מעבר לחלק שכבשו בפולין, הם כבשו את הארצות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, את בוקובינה ובירתה טשרנוביץ שהיתה שייכת לרומנים ואת בסרביה שהיתה אף היא שייכת לרומנים אבל מרבית תושביה אוקראינים. אולי אני לא מדייק בפרטים אבל באופן כללי אלא היו הטריטוריות שסיפחו הרוסים.
ומי עלה בהן לשלטון מטעם הסובייטים? פעילים קומוניסטים יהודים, שבשם האידיאולוגיה הסובייטית התעמרו באחיהם היהודים ורדפו אותם, שלא לדבר על יחסם לאוכלוסייה המקומית הנוצרית, הלא-יהודית. אולי לכן, לאחר שגרמניה פלשה לרוסיה בקיץ 1941 וכבשה את כל הארצות הללו, פרץ בהן גל אנטישמיות רצחני, חזק מכל השנאה ליהודים שהיתה קיימת מדורות גם קודם – וזאת בגלל שנאת האוקראינים, הרומנים, הליטאים, הלטבים ודומיהם לשלטון הסובייטי הקצר ובייחוד לעושי דברו באותה תקופה, הקומוניסטים היהודיים. ידועה עזרתם הרצחנית של הגויים הלא-גרמניים להשמדת יהודים במחנות המוות באירופה.
ואני שואל – האם הניתוח הזה מדוייק? האם יש מחקרים היסטוריים התולים בזאת את ההזדהות של חלקים בעמים האלה עם הנאצים בגלל חלקם של היהודים בקומוניזם באותה תקופת ביניים שבין שלהי 1939 לקיץ 1941?
* * *
יוסי גמזו
לֹא רוֹמֵאוֹ, בְּפֵרוּש לֹא רוֹמֵאוֹ
לֹא רוֹמֵאוֹ, בְּפֵרוּש לֹא רוֹמֵאוֹ, רוֹמַנְטִיקָה הִיא רַק תּוֹצַר לְוַאי שֶל אַהֲבָה
אַךְ לֹא אַמַּת-מִדָּה שֶלָּה. לָמוּת, עוּל-יָמִים, בְּוֶרוֹנָה
מֵרַעַל נִמְהָר וְקֵהוּת הַשִּפּוּט שֶאֵינֶנּוּ מַבְחִין, כְּבָר עַתָּה
בְּבֹקֶר אִיטַלְקִי זֶה, מוּל יָפְיָהּ הַחִוֵּר שֶל יוּלְיָה
בֵּין תַּרְדֵּמַת-עֲרַאי וּבֵין שְנַת-נֵצַח, זֶה לֹא הַסְּטַיְל
שֶל גְּדוֹל הָאוֹהֲבִים כֻּלָּם אֶלָּא מַקְסִימוּם, נֶטוֹ, שֶל צוּצִיק
שֶאֵינֶנּוּ תוֹפֵס שֶאֵין סַם-הַרְדָּמָה שֶיַּקְפִּיא, אַבְּסוֹלוּטִית, אֶת גַּל
נְשִימַת הֶחָזֶה הַבְּתוּלִי הַזֶּה בְּלִי לְקָטְלוֹ. הֲרֵי שֶקְסְפִּיר אַף פַּעַם
לֹא הִתְיַמֵּר לְהָבִין אַי-אַי-אַי בְּרוֹקְחוּת. וְאִם כָּךְ, הָאֶפְשָר
שֶעֵינֵי הָאוֹהֵב הַגָּדוֹל שֶבְּכָל הַזְּמָנִים לֹא תַבְחֶנָּה בְּקֶּצֶב
הִתְקַמְּרוּת הַגְּבָעוֹת הַהֵן? אֵיזֶה אוֹהֵב לֹא שָׂם לֵב לֶחָזֶה שֶל אִשָּה?
אֶלָּא פִּלְאֵי אַהֲבַת יַעֲקֹב לְרָחֵל בְּחָרָן. לֹא הַכֹּח
לָמוּת בִּשְבִיל זֹאת שֶאָהַבְתָּ עַד מָוֶת. לְהֶפֶךְ, לִחְיוֹת בִּשְבִילָהּ
אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שְנוֹת-עַד-מָתַי בַּאֲבַק עֲדָרִים, בְּחֵרוּק-שִנֵּי-אֵלֶם,
בִּשְרִירִים נִקְרָעִים כְּיִתְרֵי אֳהָלִים, בְּזֵעָה מְסַמֵּאת כְּחֻמְצָה,
בְּלַהַט הַשֶּמֶש הַבִּיבְּלִית הַזֹּאת הַשּוֹדֶפֶת גַּם דָּם וְגַם דֶּמַע,
גַם מַיִם בַּוַּאדִי, גַם עֵץ בַּשָּׂדֶה, אֲבָל לֹא אֶת הָאַהֲבָה.
אֵיזֶה בַּרְזֶל לֹא-נִשְבָּר הִיא הַסַּבְלָנוּת הַמּוֹנָה אֶת שְנוֹתֶיהָ,
אֵיזוֹ חַיָּה עַקְשָנִית, נֶהֱדֶרֶת, הוּא כֹּחַ-הַצִּפִּיָּה:
לַחֲרֹט עֶרֶב-עֶרֶב בְּשוּב הַמִּקְנֶה, בְּסַכִּין-הָרוֹעִים, בְּזַעַם
עוֹד חָרִיץ בְּטַבְלַת-הַיֵּאוּש שֶל מַקְּלוֹת הַלִּבְנֶה, הָעַרְמוֹן וְהַלּוּז
אַלְפַּיִם וַחֲמֵש מֵאוֹת חָמֵש וַחֲמִשִּים
יָמִים וַחֲרִיצִים, כְּמוֹ חֲתָכִים בִּבְשַׂר הַנֶּפֶש,
עַד שֶבַע הַשָּנִים הַמִּתְנַפְּצוֹת אֶל גְּדוֹת הַלַּיְלָה
הַמַּר וְהַנִּמְהָר הַהוּא, הַשָּחוֹר כְּמִרְמַת לָבָן.
אֵיזֶה פְרַאיֶר אַתָּה, יַעֲקֹב, אֵיזֶה פְרַאיֶר מַדְלִיק, אֵיךְ עָבְדוּ שָם עָלֶיךָ
וְאַתָּה לֹא נִשְבָּר אַתָּה, קְפִיץ-הַפְּלָדָה הַחוֹזֵר לְמַצַּב הַהִכּוֹן.
תִּתְפֹּס שַלְוָה, אָחִינוּ יַעֲקֹב, תִּתְפֹּס בְּכֹחַ,
תִּתְפֹּס אֶת הַפְּרִינְצִיפּ: כָּל הַחַיִּים אוֹתוֹ הַבְּלוֹף:
אַתָּה מִתְכַּוֵּן לְרָחֵל, לַחֲלוֹם, וְזוֹכֶה בְּלֵאָה, בַּבְּרָארָה,
זֶה הָעוֹלָם, יַענְקָ'לֶה, זֶה הַצֶּדֶק, זֶה חוּש-הַהוּמוֹר הַדָּפוּק
שֶל מִי שֶמַּכְנִיף לָאָדָם רַף-כְּמִיהוֹת וְתָמִיד מְקַרְקֵעַ לוֹ כַּאסַאח,
לִשְכַּב עִם הַלֹּא אֲהוּבָה זֶה כְּמוֹ לֹא לִשְכַּב עִם הָאֲהוּבָה.
אֲבָל כָּל אַהֲבָה מַעֲלָה חֲלֻדָּה, רַק אַתָּה, כְּמוֹ פִּלְדַּת אַל-חֶלֶד,
מַמְתִּין לָהּ כְּמוֹ חוֹף שֶבָּגַד בּוֹ הַשֵּפֶל עַד שוֹב פַּעֲמֵי הַגֵּאוּת.
אֵיךְ מִתְהַדְּקוֹת לִסְתּוֹתָיו שֶל הָאִיש הַחוֹזֵר אֶל אֲבַק הָעֵדֶר,
אֵיךְ הוּא מוֹסִיף לַחֲרֹט בְּמַקְּלוֹת הַלִּבְנֶה, הָעַרְמוֹן וְהַלּוּז
נַאגְלָה שְנִיָּה, כְּמִין סִיזִיפוּס שֶל אַהֲבָה הַנִּגְלֶלֶת כְּאֶבֶן
לֹא רַק מִפִּי הַבְּאֵר אֶלָּא גַם מִמִּדְרוֹן הַ-stand by אֶל הַ-fly:
אַלְפַּיִם וַחֲמֵש מֵאוֹת חָמֵש וַחֲמִשִּים
צַלְּקוֹת כְּמִיהַת הַלֵּב, כָּעֵת גַּם בְּפָנֶיךָ, זַ'אקוֹ.
שָנִים זֶה לֹא קוֹסְמֶטִיקָה, מִזֶּה לְבַד הוֹלְכִים פֹּה
פַיְפְן, שֶלֹּא לְדַבֵּר עַל מוֹתָהּ שֶל רָחֵל, עַל יוֹסֵף שֶטָּרֹף
טֹרַף בְּכִזְבֵי הַבָּנִים, בִּשְכוֹלוֹ שֶל לִבְּךָ שֶשָּנִים הֶאֱמִין בָּם,
בְּעֶצֶם רִשְעוּת בְּגִידָתוֹ שֶל הַגּוּף הַמַּפְחִיד אַף יוֹתֵר מֵעֵשָׂו.
וְהַפַּעַם לֹא שֶבַע שָנִים כְּיָמִים אֲחָדִים בְּעֵינֶיךָ, יָא קוֹבִּי,
הַפַּעַם זֹאת לֹא חֲזָרָה גֶנֶרָלִית, הַפַּעַם זֹאת אֵש חַיָּה.
אֵיפֹה פְּזִיזוּת סַף הָרַעַל הַהִיא שֶל הַצַּחְצַ'ח הַהוּא מִוֶרוֹנָה
מוּל הַהֵרוֹאִיקָה, יוֹם אַחַר יוֹם, לְחַכּוֹת לְגוֹדוֹ, לְרָחֵל
שֶל הַגֶּבֶר הַשָּב לְאִטּוֹ עִם הַצֹּאן, עִם נַפְשוֹ הַלֵּאָה, עֶרֶב-עֶרֶב
וְעֵינָיו, כְּמוֹ אוֹתָם שְעוֹנִים נְמַסִּים אֵצֶל דַאלִי, זוֹלְגוֹת עֵרָגוֹן.
אַךְ פֶּתַע, בִּטְפֹף שוֹאֲבוֹת בֵּית לָבָן וְכַדָּן עַל רֹאשָן, מִנֶּגֶד,
הוּא עוֹצֵר נְשִימָה וְהִלּוּךְ מוּל מַבָּט הַמַּגְחִיל בּוֹ מִין מַאכְּוֶּה שֶל אֵש.
מַה הַסִּפּוּר שֶלָּךְ, רֹחָ'לֶה? מָה אַתְּ עוֹשָׂה לוֹ שֶלֹּא עָשֹוּ לוֹ
כֹּבֶד הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר וְכָבְדָּם שֶל עַצֶּבֶת וּזְמַן?
הֲלֹא גַם בִּהְיוֹתוֹ בֶּן מֵאָה אַרְבָּעִים וָשֶבַע, הַרְבֵּה אַחֲרַיִךְ
וְהַרְבֵּה אַחֲרֵי שֶשָּׂרָה וַיּוּכַל עִם מַלְאָךְ אֲבָל לֹא עִם אֵינֵךְ
הוּא סָח לִבְכוֹרֵךְ בְּגִמְגּוּם גֵּרִיאַטְרִי תוּגָה שֶלָּעַד לֹא תַגְלִיד בּוֹ:
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, יוֹסִי, יוֹסִי,
מֵתָה
עָלַי
רָחֵל.
(נדפּס בּ"הליקון")
* * *
מה יש לכם נגד הסקס והעיר הגדולה?
לאהוד בן עזר שלום רב,
ראשית תתחדש על שיש לך גם מבקר טלוויזיה וקולנוע [ס. גָרוּס, גיליון 354] – איך אומרים צברינו: "כאילו..."
מה יש לכם נגד הסקס והעיר הגדולה? זהו סרט חמוד מאוד, צבעוני, מרנין, עם הרבה יופי של נשים וגברים וגם מוצגים ובגדים ונעליים ורגליים וכל היתר. נכון שאין בו אלימות ואין מכוניות שנכנסות לוויטרינות ואין אקדחים ומחסני ערובה נטושים ליד הנמל וחריקת מכוניות. יש בו רק יופי. טיפשי? ומה עם כל הסרטים המזובלים שמוקרנים כל היממה בערוצים השונים. ועליהם כותבים "מבקרי הקולנוע" טונות של מילים שגם הם לא יודעים מה בדיוק פישרן? ומה יש לכם נגד נשים בגיל החמישים? מי שכותב שהן מקומטות ומשמיץ אותן פשוט אינו יודע מן החיים שלו. אלה הנשים במלוא מובן המילה. אולי טעמו של המבקר שלכם מסתכם בלועסות המסטיק הצוציקיות עם המכנסיים שמראים חצי תחת שטוח וציפורניים מפלסטיק ישרות כמו את חפירה. אבל בוודאי שאינו מבין לא בנשים לא ביופי ולא במה שהוא סקסי או מושך ועוד.
אומרים על דישארלי שהיה נשוי לאישה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, ושהוא אמר כי:
I LIKE WOMEN OVER FORTY
THEY DONT YELL
THEY DONT TELL
THEY DONT SWELL
AND THEY ARE GRATEFUL AS HELL
לא מוצא חן בעיניכם הסרט הזה? הישארו אם כן דבוקים לכורסה בהמתנה לחקירות כלבוטק ו"עובדה".
בברכה,
י"ז
ס. גָרוּס: אני רואה רק סרטים שמבקר הקולנוע של "הארץ" אורי קליין כותב וממליץ עליהם ואני משתדל לכוון את ההתרשמויות שלי בשיחות עם חברים בדיוק לפי הביקורות שלו וכך גם לכתוב על הסרטים שביקר, כי אני רואה בו את האורים והתומים של ביקורת הסרטים הנחשבת.
מצד שני, לפעמים הולך לראות את הסרטים שלא מצאו חן בעיני קליין ושעליהם כתב ביקורת שלילית, ואז לרוב אני אהנה ולא משתעמם. אבל על הסרטים האלה אני לא כותב ולא מדבר בפומבי כדי שלא לקלקל את הסמכות האינטלקטואלית שיש לי בעיני ישראלים מהזן הפלצני המצוי שחוששים ליהנות מסרט שגורם להם הנאה.
* * *
אלי יזרעאלי
בעיקר אולמרט ובת-שלמה
כמה הערות והמלצות
* אם אנו מביטים במנהיגים בעולם הנאור (לא כולל זימבוואה, סוריה ועיראק של סדאם חוסיין), ניתן לראות את ברלוסקוני האיטלקי, סרקוזי הצרפתי ואף נשיאים אמריקאים, שאחד מהבולטים בהם היה ביל קלינטון המאוד אהוד, עוסקים בנהנתנות, נהנים מתרומות עתק לבחירות (לאובמה כבר תרמו מאות מליונים) ומחסינות, לפחות בתקופת כהונתם ולעתים גם לצמיתות.
מנהיגים אלה אינם עומדים לפני קבלת החלטות מכריעות כאולמרט. נראה לי כי גם אינם מתנהלים בשקט ובזהירות כאולמרט. להוציא את הכריזמה ואת עושרם, הם גם אינם מוכשרים ויעילים כאולמרט. צדק אולמרט כשהצהיר, כי בא לעבוד כראש ממשלה. אכן הוא עובד. יותר מביבי הנהנתן. יותר מפרס, שלא ממש התקדם בפרק הזמן שבין רבין לביבי. יותר מברק שייצר הרבה רעש, אך מעשיו היו דלים. לא פחות משרון.
ואז באים זבי חוטם למיניהם. חבורת אנשים שאינם מכירים את העבודה, מוזנים מהתלהמות ציבורית גורפת ואינם חדלים לקרוא להתפטרותו של אולמרט. מבחינתי אין זה משנה, אם מדובר באהוד ברק, הסוציומט המנופח, או באורי הייטנר, אשר ככל הנראה מוטרד ביחס לגולן. שיכתוב לחדשות בן עזר, שייהנה, רק שלא יעצבן אותי, כי אחרת ישר אפריט לו את אורטל.
* ובאותו עניין. תהיתי, האומנם ישראל עוד זכאית להיקרא מדינה מתפתחת? האין היא מפותחת דיה? תשובה לכך קיבלתי, כאשר התברר כי ראש הממשלה אינו זוכה לחסינות מפני ההאשמות כנגדו. גרוע מכך – כל אידיוט מחו"ל יכול לספר עליו סיפורי בדים והבלים ולהפגין את תכונות היהודי זיס, אשר גם כשהוא נותן, הוא בועט בדלי. ואז – כל שוטר, שמן הסתם אינו חכם ביותר, שאחרת לא היה הולך להיות שוטר, מתייחס לדבריו של הסקלרוטי הגלותי, אשר בסופו של דבר, מסתבר כי עברו מפוקפק.
* ובעניין נלווה. לפני שבועיים ומחצה התפרסם סיפורו של הקצין המתעלל, סורוקה שמו. התברר כי קשה להדיח את הסדיסט, והנ"ל עדיין משרת המשטרה. ועד שייתקל סורוקה, מקווה שמאוד בקרוב – במי שיכסח לו את הצורה, אני שואל: אנחנו לא מדינת עולם שלישי?
* שוב אני חוזר ומבקר בפתחת השומרון, במושבה בת-שלמה, הסמוכה לזיכרון יעקב. בת-שלמה הוקמה בשנת 1889, כמושבה בת (יחד עם המושבה שפיה) לזיכרון יעקב. 13 בתים ברחוב אחד קצר למדי, הכוללים בית כנסת ומבנה לאדמיניסטרציה של הברון רוטשילד – מקים המושבה.
מושבה זו נשתמרה לאורך השנים, כפי שהיתה לפני מאה שנים ולפני חמישים שנים. נכון שחוברה לחשמל, לרשת המים ולטלפון, אולם הבתים נותרו כמות שהיו וכן השטחים החקלאיים שמסביבה (להוציא אלה שהופקעו לטובת הכביש) וכן גם החאקורות, הלא הן החצרות הפנימיות המרווחות, ששימשו למשק החקלאי שהחזיק את הבית. גם כיום בת-שלמה הינה סוג של שמורת טבע ושמורה היסטורית, אשר אין כמותה בישראל.
זו המושבה האחרונה שנשתמרה כבראשיתה ובמרוצת השנים התברר, כי ההיסטוריה הופכת לנכס. מבקרים רבים הגיעו למושבה, התארחו בה אצל משפחת שוורצמן, אשר מתגוררת במקום כבר ארבעה דורות. זליג היה מהמייסדים ואף היה מוכתר המושבה. שמעון בנו המשיך בעשייה החקלאית וכיום אמונים על כך זיו שוורצמן, סיגל אישתו ובנותיהם, מיתר, משי ומורל. הם מגדלים פרות, עיזים וכבשים. מהחלב של מקנה זה, החי ללא תוספת הורמונים בחאקורה של המשפחה, ממש מאחורי המיטבח הפרטי שלהם, הם מייצרים גבינות נפלאות, יוגורט מעולה ואת המלבי הטעים ביותר שאכלתי בחיי, מלא בריבת חרובים ועם הרבה טעם של עוד.
אולם התיאור הפסטורלי אינו מתקיים גם ביום-יום. כרישי הנדל"ן פוזלים כבר שנים ארוכות למושבה ושואפים לנצל את הפוטנציאל התיירותי שבה, כדי להקים שטחים מסחריים וכן להרחיב את שטחי המגורים. היישוב הקטן מפוצל בין תמיכה בשימור המקום והמורשת ההיסטורית, שאותה מוביל זיו שוורצמן, לבין תמיכה במימוש הפוטנציאל המסחרי. אנשי הנדל"ן נתמכים על ידי כרמל סלע, ראש המועצה האזורית חוף הכרמל, אשר מנסה לנצל את משרתו ואת כהונתו לערכים מוספים שאינם על הפרק. אמנם לאחרונה מתנהלות נגד סלע חקירות, אולם סכנתו למושבה הוותיקה טרם חלפה. נחזיק להם אצבעות.
* ועוד המלצה קטנה, על חוויה שעברתי השבת באם המושבות. לכבוד יום הולדתו של חבר, יזמה חברתו ביקור בקארטינג המצוי בקניון פתח-תקווה, בקומת החניה. לא ממש התלהבתי, אולם כשהגעתי, גיליתי חוויה מלהיבה, מעוררת אנדרנלין, אשר השתבחה עוד יותר, כאשר זכיתי במקום ראשון במקצה תחרותי ובמדליה שנתלתה עליי. היה כיף.
* * *
איגוד כללי של סופרים בישראל / איגוד הסופרים במתחם ביאליק
במרכז המוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ביאליק 28 תל אביב
חגיגג מס. 3
במת ספרות על חוברת "גג" 17 החדשה, המוקדשת לנושא המקום
ביום ג' 1.7.08 בשעה 19.30
סופרים קוראים מ"גג"
ברכות: עורך "גג" ויו"ר איגוד הסופרים בישראל ד"ר חיים נגיד
משתתפים:
ד"ר גדעון אפרת, המשורר ד"ר פארוק מואסי, המשוררת ורדה גינוסר, המשורר אשר רייך, הסופר והמתרגם נהוראי מ' שיטרית, החוקר והמבקר ד"ר ידידיה יצחקי, הסופרת אסתי נ. חיים, המשוררת פנינה עמית, המשוררת נוית בראל, המשורר עמית מאוטנר
* * *
ידידי זֶמֶרֶשֶת ושוחרי זמר יקרים - שורו, הביטו וראו!
אנו שמחים להזמינכם לאירוע זֶמֶרֶשֶׁת בירושלים הבירה!
תאריך: יום
שישי, 1.8.08
שעה: 12:00 בצהריים (בדיוק) ועד 15:00 (כולל הפסקה)
מקום: אולם יד בן-צבי, אברבנאל 12, רחביה, ירושלים (ראו מפה מצורפת)
גיטרה והובלת שירה: נגה אשד; מנדולינה: עליזה נגר
בתוכנית: כרגיל, שירים מראשית הציונות ועד קום המדינה בלבד (כל המילים על-גבי
מצגת). והפעם, לסיום העונה: לקט נבחר מאירועי זמרשת הראשונים (+ בחינה על שירים
שלמדנו!), שירי ירושלים, שירי כרם ובציר, שירי קיץ, ועוד.
מחיר כניסה: 50 ש"ח לציבור הרחב; 40 ש"ח לחברי זֶמֶרֶשֶׁת שיירשמו דרך האתר המאובטח
(כל מי שקיבל הזמנה זו). להזמנת כרטיסים לחצו
כאן.
חשוב: כתמיד, השירה תחל בדיוק בשעה הנקובה, ולכן מומלץ להגיע לפני הזמן. המקומות
אינם מסומנים; כניסת קהל לאולם תתאפשר החל מ-11:30.
עוד חשוב: עד שיתחיל האירוע וכן בזמן ההפסקה תוכלו לסייר מחוץ לאולם בגן יפהפה
(המבואה בפנים מאד קטנה). הביאו עמכם כובע - יהיה חם!
אתר האינטרנט של זֶמֶרֶשֶׁת: www.zemereshet.co.il
האח! בסך
לירושלים, להתראות ,
צוות זֶמֶרֶשֶׁת
פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם
www.zemereshet.co.il
054-7300290, 050-8464425
* * *
אורית פראג
מחווה לאלישע פורת: קריאה רעננה
לכאורה, ספרו האחרון של אלישע פורת הוא עוד קובץ מאמרי ביקורת על ספרות. אך זאת רק לכאורה. למעשה, זהו ספר אלטרנטיבי, גם אם לא התכוון להיות כזה, שמציג חלופה מרעננת לכתיבה האקדמית בביקורת הספרות
חלקו הראשון של קריאה מאוחרת הוא קובץ מאמרים על שיריו של אבא קובנר. פורת הוא מעריץ גדול של שירת קובנר, ומתוך כתיבתו נחשפת בפירוש אהבה של תלמיד אל רבו. אלישע הצעיר היה בן הקיבוץ, שקובנר הצטרף אל שכבת המייסדים שלו, ורשימותיו הן רשימה של בן הדור השני, הממשיך את דור אבותיו. הכתיבה של פורת אינה מפרידה בין חוויית העיון הטהור ובין חוויית ההיכרות עם האיש. נהפוך הוא. הכול מתמזג יחדיו ושומר על רלוונטיות ועל זווית ראייה ייחודית, ובייחוד על כישרון מופלא בסיפור סיפורים, כשהביקורת הופכת בעצמה למין סיפור מעשייה נבון ומעמיק. כך למשל, כשהוא כותב על יחסיו של המשורר אבות ישורון עם קובנר ועל העמדות הפוליטיות של השניים, הוא מספר על אירוע שבו נכח בעצמו, ומתאר את התרגשותו של אבות ישורון כחלק מהזרם הטבעי של המאמר. כשהוא כותב על שני שירים דומים של קובנר, הוא מספר בד בבד על יחסיו המורכבים של קובנר עם המשוררת יוכבד בת-מרים, וזאת על רקע הביוגרפיה המורכבת של אבא קובנר. האיש והמשורר חד הם. ביקורת הספרות הופכת לפרוזה בעצמה, כי היא מתארת דרמה, ויש לה סיפור מעשה זורם ומתפתח.
דוגמה אחרת, שונה לחלוטין, היא מאמרו המהנה כל כך, המתחקה אחר חייו של חנן (חונקה) איילתי, שאותו הוא מכנה "סיפורו של סופר יידיש ויהודי נודד." פורת מצליח להעביר במאמר, בשטף האופייני לו, את תולדותיו המרתקים והבלתי שגרתיים של חלוץ יהודי יליד 1918, שעלה ארצה והצטרף לחוגים ריאקציוניים שמאלניים, יהודים-פלסטיניים, והיה שותף לפעילותם הטרוריסטית-אנרכיסטית, התגלגל לאחר מכן לאירופה, הצטרף למלחמת האזרחים בספרד, היה בפריז בעת פלישת הנאצים וברגע האחרון הצליח לחמוק מידיהם ולהגיע לדרום אמריקה; לבסוף, התמקם בארצות הברית כשהוא נשוי לאישה אמידה, והוא מקדיש את שארית חייו לסריקה של תנודות כספו בבורסה. לא רק שתולדות האיש באמת יכולים להחזיק סרט מתח, השזור קריצות אירוניות וכאובות על דרכו של אדם מהפכן, אלא שקיים במאמר דבר מה נוסף, והוא – כתיבתו של פורת, המקורית כל כך בפשטותה הטבעית ובקלות שהיא עוברת משלבים שונים של תכנים בלי שהעברית תאבד לרגע מחיוניותה האינטנסיבית. כך הוא כותב למשל: "בקיבוץ הכניסו לו מכות רצח. עשו לו מה שנקרא היום 'שמיכה' וזרקו אותו כמה קילומטרים טובים ממחנה האוהלים של קיבוץ בנימינה," ולאחר מכן הוא כותב הערה גרסיה-מרקסית: "סיפורו של חונקה איילתי, היהודי הנודד המודרני, זכאי גם לאפילוג הולם. שהרי נדודי היהודים ממשיכים גם לאחר מותם."
"קריאה מאוחרת" הוא ספר של קריאה רעננה, שיש בה החן הבלתי נדלה של מי שאינו חדל להיות צעיר במבטו. זו אינה קריאה של צעיר בשנים, אלא של בא בימים ובעל ניסיון חיים עשיר, שאינו מאבד את אהבת האדם, ועושר הסתכלותו הופך את הקריאה שלו לחיונית ולמשכילה.
* * *
ליאורה בן יצחק
לֹא בְּכֹל יוֹם
לֹא בְּכֹל יוֹם מִזְדַּמֵּן
לִרְאוֹת –
שְׁקִיעָה טוֹבַעַת בְּתוֹךְ יָם סוֹעֵר
מָאָדֶּמֶת מַכְאוֹבִים חֲנוּקִים עַל גַּב קַרְקָעִית.
לַיְלָה מוּפָר –
עַל שֻׁלְחָנִי אֶבֶן אֵינָהּ מְאִירָה עוֹד,
חֻקִּים הִשְׁתַּנּוּ.
הַדֶּרֶךְ אֵינָהּ הַדֶּרֶךְ בָּהּ הִטְבַּעְנוּ טְבִיעוֹתֵינוּ –
רַק לַגַּעְגּוּעִים נוֹתַר מֶרְחָב לְהֵרָאוֹת.
מִמַּעַל מְאַיֵּם מִרְקָם כֵּהֶה,
אֵלֶּה אֵינָן צִפֳּרִים עָטוֹת לַטֶּרֶף.
סְמִיכוּת הָאֹבֶךְ מְעוֹרֶרֶת חוּשִׁים לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע,
מְדוֹמֶמֶת יְכֹלֶת הֲבָנָה לִרְאוֹת
אֵיךְ טֵרוּף נִנְעַץ עַל שְׁבִיל בֵּין תִּקְוָה חֲצוּיָה בֵּין הַנִּצִּים.
עֲנָנִים עֲבֵי כֶּרֶס גּוֹחֲנִים מַטָּה.
שׁוֹמַעַת עַצְמִי בּוֹכָה
התפרסם לראשונה ב"גג" כתב עת לספרות מס. 16
* * *
מוטי בן חורין: "סיפור אהבה ישראלי"
"סיפור אהבה ישראלי" הוא שם מחזה שכתבה וביימה באופן מצויין פנינה גרי, ומשחקת בו נפלא השחקנית הצעירה והיפה, עדי בילסקי .
ראיתי את ההצגה בתיאטרון גבעתיים [דרך השלום פינת רבין טל. 03-73-25-340] ולצערי יש רק עוד 2 הצגות באולם זה: ביום חמישי 3.7 בשעה 20:30 ובמוצ"ש 19.7 בשעה 21:00.
זהו סיפור אהבה שהייתה ונקטעה, מרגש עד דמעות. הקהל ישב המום, מרותק ובסוף בוכה. אני ממליץ ומבקש מכל אחד מגיל הבגרות ועד לגילנו המבוגר, שילך להצגה זו. היא בניגוד לריקנות של תקופתנו והיא תיאור בן 70 דקות של חיים בתקופה בה ניתן לנו הרבה ממה שיש לנו היום. החור בהבנה ובידע של צעירינו, גורם גם לחוסר הקשר עם הארץ ואחר-כף אנו בוכים למה צעירינו יורדים. כולנו צריכים לשלוח את הצעירים לצפות בסיפור הארץ ישראלי של כולנו.
אני אמנם מעביר העתק מכתבי לעיתונים, אך אינני מצפה מהכתבים לתרבות שיועילו להזיז את נביבותם, לבוא לתיאטרון ולכתוב או להתייחס להצגה חשובה זו.
* * *
"בין חולות וכחול שמיים"
הוא של הסופרת ד"ר רוחמה אלבג
בתל אביב יש ספרייה מרכזית בשם "בית אריאלה" (מיסודה קראו לה "שער ציון" אבל זה שם לא יפה ולא תורם ולכן השכיחו אותו) ובה מרכז לתרבות שמקיים הרצאות ומפגשים בספרות. מאז שגב' חוה ליבר עומדת בראש המרכז, זה כבר עשרות שנים ללא שינוי – לא הוזמנתי להרצות או להעביר סדנה בספרייה אפילו פעם אחת. גם אף אחד מספריי או מספרי דודתי אסתר ראב מעולם לא שימש נושא לדיון כלשהו בספרייה. עשרות שנים. עשרות ספרים. תל אביב. אהוד בן עזר, סופר. אסתר ראב, משוררת. בבית אריאלה – יוק!
לאחרונה ראיתי שגברת אחרת בשם ד"ר רוחמה אלבג מעבירה בספרייה סידרה של הרצאות בשם "בין חולות וכחול שמיים" על ראשיתה של תל-אביב בסיפורת, ובה תדון בין היתר ביצירותיהם של ברנר, עגנון ונחום גוטמן.
ובכן, "בין חולות וכחול שמיים" הוא שמו של הספר שכתבתי מפי נחום גוטמן ושהפך כל-כך פופולארי עד שמשתמשים בו ובשמו במקומות רבים מבלי להזכיר אפילו מי כתב אותו. בשעתו העביר הסופר מאיר שלו סדרת הרצאות על נחום גוטמן שגם הפכה לחלק של אחד מספריו, ולפי ההדים שהגיעו אליי, הבין רוב קהלו של הסופר החשוב שאת הסיפורים של גוטמן (שכתבתי מפיו), הוא, שלו, גילה לראשונה, (כמובן מתוך "בין חולות וכחול שמיים"). כאשר הערתי על כך בשעתו במכתב למערכת "ספרים" הוא לא טרח אפילו להגיב, וכמובן שלא ביקש רשות מאקו"ם להשתמש בכל הקטעים שלקח מספרי "בין חולות וכחול שמיים" – לספרו-שלו.
אב"ע
* * *
שחר-מריו מרדכי
פּנגיאה*
(על מיסטיקה וארוטיקה)
הוּא אוֹמֵר:
אֵינֵנוּ חוֹלְקִים דָּבָר מִלְבַד הַגּוּף;
וְעֵינֵי פָּנָסִים מְדַוְּשׁוֹת בַּעָרָפֶל.
כֵּן, אֲבָל
אִיתְךָ יֵשׁ צִיפִּיָה לְהַבְקָעָה אוֹ לְאִגּוּף
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶטְרוּסְקִים עַל הַטִּיבֶּר
אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ טוֹבֵל
אֲנִי רוֹצֶה זְרוֹעוֹת כִּנְהָרוֹת גְּדוֹלִים
(וּכְמוֹ יָבֶּשֶׁת אֶל יָבֶּשֶׁת גּוּפוֹ אוֹחֵז
בְּיָדָיו).
אַתָה דוֹמֶה לְפַּנְגֵיאָה.
נִדְמֶה שָׁלֵם וְרוֹגֵעַ. אֲבָל מָה שָׁוֶה אוֹקְיָאנוֹס
בְּלִי יָבָּשׁוֹת מִשְׁנֵי צִדַיו?
אַ-הַא, גִּלּוּי כָּזֶה הוּא עִנְיָן שֶׁל
סְעָרָה (רוֹצֶה לוֹמַר: תְּשׁוּקָה; רוֹצֶה לוֹמַר:
אַל תִּשְׁכְּחִי).
זְרוֹעוֹתֶיהָּ אָרוּכּוֹת.
וּמָה עַל אַהֲבָה? זֶה וַדַאי הֶכְרֵחִי.
תְּנַאי מַסְפִּיק, אַךְ לא הֶכְרֵחִי. תִּמְחִי, תִּמְחִי.
לא תָּמִיד יֵשׁ קֶשֶׁר בֵּין אַהֲבָה לִתְפוּקוֹת
שֶׁל תְּשׁוּקָה וְאִפּוּק.
הִיא מְפַזֶרֶת אֶת עַצְמָהּ בְּחוֹסֶר סִפּוּק:
פּה שְׁמַנֶיהָּ, שָׁם עֵינֵיהָּ;
וְשָׁדֵיהָּ בְּלִי מֵשִׂים מְנַסִים לְהַקְסִים.
אַהֲבָה, הִיא מִתְעַקֶּשֶׁת,
זֶה כָּל מַה שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַעִנְיָן הַזֶּה שָׁלֵם.
אִם זֶה שָׁלֵם, זֶה מִשְׁתַּלֵּם.
וַלא – צוּרָה לָהּ. הוּא הוֹלֵם.
(וְיָדָיו עַל בִּרְכֵּיהָּ)
וּמָה צוּרָה לַשְּׁלֵמוּת?
(קוֹלָה עָנוֹג וְשׁוֹקֵעַ)
רְאִי, יָרֵחַ מָלֵא מַתְחִיל לָמוּת.
(לוֹטֵשׁ אֶת שׁוֹקֵיהָּ)
אֲבָל הִיא קָמָה וּמֵיטִיבָה אֶת הַחָזִיָה.
אַתָה בְּאֱמֶת חוֹשֵׁב כַּך? מַה זֶה קָם בֵּינֵינוּ וּמִתְהָוֶוה?
צִיפּוֹרַיו פּוֹרְחוֹת מְבוֹהָלוֹת כְּמוֹ לְשֵׁמַע יְרִיָה.
חָשַׁבְתִּי שֶׁדְּבַר-מַה קָם בֵּינֵינוּ וּמִתְאָוֶוה.
(כְּמוֹ לַהַק זְבוּבִים זָב זִמְזוּם הַשְׁתִיקוֹת.
וְצָרִיךְ לִשְׁבּוֹר
נוּסְחַאוֹת מַגַע שְׁחוּקוֹת).
תַּבִינִי, אֲנִי לא נֶגֶד אַהֲבָה.
אֲבָל אֵין לַגֶּבֶר עוֹנַת יִחוּם.
זֶה עִנְיָן קָבוּעַ. לְמַעֵט יְמֵי מָחָלָה.
גַּם אֲנִי בְּעַד תָּאָוָה.
אֲבָל אֲנִי נִמְשֶׁכֶת לִגְבָרִים עִם עוֹר שָׁחוּם.
וְרַק עִם בְּהִירִים אֲנִי מַתְחִילָה.
מֵסֵבָה פָּנֵיהָּ מִמֶנוּ, הִיא לא מְרוּצָה.
הַמִּלִּים שֶׁלוֹ טְמוּנוֹת בַּכָּר.
הַמַּחשָׁבוֹת מְהִירוֹת מֵרוּחַ:
אֵיזֶה מִין גֶּבֶר אֲנִי? מָה הִיא רוֹצָה?
אֲנִי בָּהִיר? אֲנִי לא בַּטוּחַ.
לָמָה לִנְחָשִׁים דָּם קָר?
זֶה כְּבַר מְיֻתָּר.
הִיא הוֹפֶכֶת פָּנֵיהָּ, מַעֲבִירָה אֶצְבּעָה עַל שְׂפַתָיו.
אֶת הַמַהֲלָכִים הָעוֹקְבִים
טֶרֶם הֶעֱלֵיתִי עַל הַכְּתַב.
* פנגיאה היא יבשת-על מאוחדת בטרם התפצלה ליבשות המוכרות לנו היום.
* * *
יואל נץ: משה יסר אותם בעקרבים
ואתה בשוטים!
שלום אהוד,
במכתב העיתי מס' 354 ייסר משה גרנות בעקרבים כמיטב שיפוטו את המסות שבספרם של רויאל נץ ומאיה ערד "מקום הטעם". עם זאת, גרנות לא נמנע מלסכם את רשימתו במילים: "כי הספר שלפנינו הוא בבחינת חובה עבור מי שהשירה של היום ומחר היא תחום התעניינותו, ובוודאי עבור מי שהיא תחום מחקרו."
לעומת זאת, הערתך, אהוד, בשולי רשימתו של גרנות, היא מפליאה. אפשר להסכים לביקורת שלך ולזעמך על אי-איזכורה של המשוררת אסתר ראב בשעה שעוסקים בשירה הלא מחורזת בלשון העברית (בנושא "דמות הערבי בספרות העברית" לא הצלחתי למצוא בעיון חוזר, את התייחסותם של המחברים), אבל, דומני כי ההטחות הבלתי מגובות "מריחה" ו"שטחיות מלומדת" אינן נמנות, כרגיל, על "נימוקים" ועל "טיעונים" בכתיבתך, ככל שהספקתי להתוודע לרמתה ולאיכותה המעולות.
למרות שלמען הגילוי הנאות, רויאל נץ הוא בני ומאיה ערד היא כלתי, הנה, בכל זאת אני חש כי רשאי אני להתייצב לימינם, מבלי שאסתכן בהוקעה על שום חטא הנפוטיזם, נוכח התייצבותך שלך חסרת הפשרות והצודקת כנגד גימוד דמותה של דודתך המשוררת אסתר ראב הנערצת.
מה עוד, שהמניע הזה (לצד המניע "נידחותו" של אב"ע) היווה את הטריגר להמצאתך-יצירתך "המכתב העיתי" שהוא מאור זוהר יחיד במינו בבלוגוספרה המשמימה שלנו; יקראו בו דורות של קוראים והוא חסין בפני כל חרב של מגרסה...
בהערכה רבה ובידידות כנה,
יואל נץ
אהוד: צר לי אך אני עדיין עומד מאחורי קביעתי שהיומרה המחקרית של המחברים חוברת לשטחיות של ידיעותיהם בספרות העברית, אבל להצדקתם אפשר לומר שהם לא יחידים בכך; דווקא אצל חוקרים חדשים אחדים, שאינם מתעלמים מאסתר ראב, אני מוצא יותר מהרהורי ליבם וממגמתיותם, לעיתים פמיניסטית או פוליטית, מאשר מהבנה אמיתית לשירתה.
* * *
מיכה נצר
קק"ל – עד שתחזור השפיות למקומותינו
הידעתם?
הקרן הקיימת לישראל נענתה לפניית עמותת "זוכרות" ודנה בהצעת העמותה להציב שלטים במקומות שהיו כפרים ערבים בשטח מדינת ישראל וננטשו במלחמת הקוממיות שלנו בשנת תש"ח – 1948. "זוכרות" היא עמותה אנטי-ציונית מושבעת שמשתדלת לקבע את "זכות השיבה" של הערבים שקמו להשמידנו. עמותת "זוכרות" מבחינה בין התנחלות ציונית מלפני 1948 לבין התנחלות ציונית לאחר 1948. שימו לב: כל יישוב יהודי בארץ הוא "התנחלות ציונית". בין היישובים שברשימת "זוכרות": התנחלויות ציוניות מלפני 1948: מקווה ישראל (על אדמות יזור), ראש פינה (ג'עונה), גדרה (קטרה), נתניה (אום חאלד), רמת השרון והוד השרון (אבו קישק), כפר בילו (עאקר), דורות (הוג'), ניצנים (חמאמה), כפר מנחם (אידנבה), חצור אשדוד (יסור), נגבה (עירק סוידאן), גת (עירק אל מנשיה), משמרת (מיסכה), יקנעם (קירה), הזורע (אבו זריק), מצובה (אלבסה), מסדה ושער הגולן (סמח), עין גב (נוקיב), דן (חאן א-דויר) ועוד ועוד.
התנחלויות ציוניות לאחר 1948: שכונות מזרחיות בחולון (יזור), שדרות (נג'ד), חוות שקמים (הוג'), מודיעין (אלבורג'), מכבים ורעות (ביר מעין), קריית גת (פלוג'ה), בית שמש (דיר אבאן), אשקלון (מג'דל), ראש העין (מג'דל יאבא) [הערת העורך: למיטב ידיעתי ראש העין היא ראס אל-עין. – אב"ע], יקנעם עלית (קירה), מגדל העמק (מג'ידל), שלומי (אלבסה), קריית שמונה (חלצה), ברעם (כפר ברעם) ועוד ועוד.
במהלך החודשים האחרונים התכתבתי בנושא עם דוברת קק"ל כדי לקבל הבהרות ברורות בנושא. התברר כי זו העמדה (הפחדנית לדעתי) של היועצים המשפטיים של הקרן הקיימת ישראל, שאינם מוכנים להתמודד עם הבעייה, כי עמותת "זוכרות" איימה בפנייה לבג"ץ. לפיכך ביטלתי את חברותי ב"חוג ידידי קק"ל". אני מקווה כי רבים ילכו בעקבותיי עד שתחזור השפיות למקומותינו.
מיכה נצר
[הדברים נשלחו אלינו על ידי אדם מהימן אבל איננו אחראים למקורם. איננו יודעים מיהו מיכה נצר, והוא לא שלח לנו אותם ישירות].
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 11. גרנאדה
פרטים סידוריים
8.11.07. יום חמישי. גרנדה. אלהמברה. מאחר שהאוטובוס אינו יכול להיכנס לסימטה של המלון הוא יחכה לנו ב-9.30 – in the berge of Catedral of Granada C/gran Via – הזמנה 472753 על שם אהוד ויהודית. ביקור חופשי מודרך בארמון אלהמברה, הדוגמה לארטיקטורה המאורית בספרד. וגני חנרליף. הסיור לוקח יום שלם.
מיספר הוואוצ'ר לאלהמברה 472753. הסוכן, טלפון במלגה 952-059-500.
לפנות ערב הזמן הטוב לבקר את רובע אלבאסין ולבקר את המיראדור דה סן ניקולאס משם יש מראה פנוראמי של ארמון אלהמברה, עם השלג של הרי סיירה נוואדה ברקע מאחור.
יומן מורחב
בבוקר הסעה לביקור עם הדרכה באלהמברה. הקבוצה כוללת ארבעה ספרדים ועוד זוג הולנדי. קרלוס, המדריך, בחור נעים בעל אנגלית ברורה. לספרדים הוא מסביר בשפתם. במשך כשעתיים וחצי אנחנו נסחבים בארמון מחצר לחצר ומחדר לחדר ומאולם לאולם ומגן לגן וקשה לומר שאני יוצא מגדרי מרוב התפעלות. למסקיטה בקורדובה היה אופי יותר מונומנטאלי וכך אולי גם לקתדרלה במלגה. האמנות המוסלמית באלהמברה היא די משעממת וחוזרת על עצמה אף כי עשוייה במקצועיות רבה, כאשר בחלק ממנה ניכר שהוא כבר שיחזור מדוייק.
לפי המסופר במדריך העברי, ואת מרבית הפרטים האלה מספר גם קרלוס המדריך המקומי, תחילתה של האלהמברה במצודה מורית, אלקזאבה, שנבנתה במאה התשיעית על גבעה מעל הנהר דארו. עם השנים השליטים המורים בנו במתחם האלהמברה ארמונות, גני החנראלפה, מחנות לשומרי המתחם, מכלול בניינים אשר שימשו למגורי אנשי החצר, בתי ספר, מרחצאות ובריכות.
לאחר כיבוש העיר בידי המלכים הקתוליים פרננדו ואיזאבל בשנת 1492, הקים נכדם, קרלוס החמישי, ארמון משלו בלב האלהמברה. ואולם בשנים הבאות פג קסמה של אלהמברה והיא שימשה מקלט למפרי חוק ולנוודים. כאשר כבש נפוליאון את ספרד הפכה למשכן חיל המצב הצרפתי, שאף תיכנן לפוצץ אותה ורק ברגע האחרון נמנע הדבר ואולם הצרפתים הותירו אחריהם הרס רב.
בשנת 1814 הגיע לגרנדה המצביא הבריטי ארתור וולזלי, שנודע בתוארו הדוכס מוולינגטון, ששיחרר את ספרד ופורטוגל מעול הצרפתים ואשר התרשם מאוד מארמון אלהמברה ואף התכוון לשקמו אך נאלץ לחזור לבריטניה. דיפלומט אמריקאי בשם ואשינגטון אירווינג, שהיגע לעיר בשנת 1829, הוקסם מהאלהמברה ובחר להתגורר במערכת חדריו של קרלוס החמישי. ספר שכתב על הארמון, "אגדות מן האלהמברה" עזר ליצור את התדמית הרומנטית של המקום. משנת 1860, לנוכח גלי העלייה לרגל של תיירים מאירופה וארה"ב, החלה עבודת שיקום המתחם, הנמשכת עד היום.
קשה כמובן לזכור את כל האולמות שעברנו בהם ואת כל דברי ההסבר של המדריך-המלווה הספרדי. מרשים ביותר הוא הפאטיו המלבני דה לוס ארייאנס, חצר ההדסים, שבמרכזו יש בריכה שמימיה החלקים כראי משקפים את כל מה שבנוי סביבה ובעיקר את מגדל קומארס הבנוי מעליה. יהודית מצלמת כמה תמונות מפליאות בהשתקפות שלהן, כאשר חלקת המים נראית שחורה לגמרי, אבל בה משתקף כל מה שמעליה ובייחוד המגדל. קשתות עדינות ויפות, מעשה מקלעת אבן, נמצאות מצידי הבריכה המופלאה הזו.
מרשים מאוד הוא גם הסאלה דה לוס אמבאחאדורס, אולם השגרירים, גדול האולמות שבארמון ופנינת החן של אלהמברה. לפי המסופר במדריך העברי הוא שימש מרכז החיים הפוליטיים והדיפלומטיים של הממלכה, התרחשו בו מאורעות היסטוריים מסעירים, שאחד מהם קשור ישירות ליהודים. כאן נחרץ לשבט גורלם של היהודים ובחודש מרס 1492 נחתם באולם זה הצו לגירוש יהודי ספרד. ערב חתימת הצו, כאשר השמועה בדבר הגירוש כבר פשטה בקרב היהודים, הגיעו לאולם השגרירים ראשי יהדות ספרד, ביניהם רבי יצחק אברבנאל ואברהם סניור, שניסו לבטל את רוע הגזירה, אך לשווא.
באולם זה חתמו פרננדו ואיזאבל על אישור הפלגתו של קולומבוס שהביא לגילוי העולם החדש, וכן חתם המלך-הילד בועבדיל, בפני פרננדו ואיזאבל, על כתב כניעת עירו, גרנדה.
דלת האולם וכיפתו המרהיבה עשויים מעץ ארז. מבעד לחלונותיו נשקף נוף הגבעות של הסביבה. על הקירות מגולפים פסוקים מן הקוראן וכתובות המפליגות במעלותיהם של הנסיכים השונים. יש מקומות שבהם העמודים ומקלעות האבן מעליהם וביניהם יוצרים הרגשה של נטיפים היורדים מטה. אבל לומר את האמת, זה חוזר על עצמו שוב ושוב ולעיתים כבר קצת חד-גוני ומשעמם.
נחרתת בזיכרון גם חצר האריות, פאטיו דה לוס ליאונס – 12 פסלי אריות אבן, שפיותיהם פולטים סילוני מים, תומכים את אגן המזרקה במרכז. המים זורמים לארבעה כיוונים ומסמלים את ארבע רוחות השמיים. מה שאינו במדריך הכתוב העברי, והסביר לנו המדריך הספרדי קרלוס, הוא שהאריות היו קישוט יוצא דופן באמנות ובארכיטקטורה המוסלמית שאוסרת על צורות אדם וחיה. אלא מה, הם היו מתנת הקהילה היהודית של מלגה לסולטן, ובתור שכאלה שרדו, אם כי כיום מצבם בכי רע, וכך גם אגן המזרקה שהם נושאים על גביהם, ולכן הם מצויים בשלבים שונים של שיקום כאשר אוהלים שקופים של המשקמים נטויים סביבם והם עושים מלאכתם בו-במקום.
אנחנו מבקרים גם בגני החנראליפה, ובהם ארמון הקיץ של מלכי גרנדה המוריים, המוסלמים. עבודות הגינון והגיזום בו אינן פוסקות לרגע, ולשדרות העצים משווים צורות גיאומטריות שונות וגם סימטריות, כאילו היו בניינים. מביניהם רואים את גבעות סאקרומונטה שבמערותיהן מתגוררים צוענים. למעשה, כמעט כל נופיה של גרנדה נפרשים עד האופק סביב-סביב מתצפיות האלהמברה. רובע אלביאיסין רב הסימטאות שנמצא מעל המלון שלנו, גבעות סקראמונטה ורכס הרי נוואדה המושלגים.
הזוג ההולנדי משאיר לנו כתובת. יהודית מצלמת הרבה. הגינון בהחלט יפה ושופע וכל הזמן עובדים עליו לשומרו. בצהריים מסתיים הסיור. לכאורה אנו יכולים לשוב ולסייר באלהמברה ובמגדליה שהרי הכרטיס מאפשר לשהות בה גם בהמשך היום, אבל אנחנו כבר עייפים. הבקרים אמנם קרירים אבל בצהריים ממש חם ואני הולך לבוש בטי-שירט בלבד. אנחנו מתחילים לרדת ברגל ומגיעים לפי השילוט למוזיאון-ביתו של עמנואל דה פאייה המלחין. הבית נראה נטוש ואין כניסה ציבורית. ייתכן שמפני שבאנו בשעות הצהריים היה המקום סגור, או שהוא סגור בכלל. ספר המדריך העברי דווקא מהלל אותו ומתייחס אליו כאל אתר תיירות חי.
לא רחוק ממנו נמצא על צלע הגבעה אחד מבתי המלון המפוארים של העיר, בן חמישה כוכבים, "אלהמברה פאלאס", ריהוטו וקישוטיו בסגנון מורי אכזוטי, ואנחנו נכנסים אלי רק כדי לצפות ממנו לעבר הנוף של העיר ומגדליה הפרושים למטה. יהודית לוקחת למזכרת עלון לא גדול אך עשוי בטעם רב של המלון, חדריו והנופים הנשקפים ממנו. מומלץ לשמור כמזכרת אם מזדמנים לפואייה.
פונים ימינה ויורדים ברגל עד לפלאסה נואבה, כיכר נואבה, זו הכיכר הקרובה ביותר למלון שלנו. זוהי ירידה תלולה מאוד שמקשה עליי את ההליכה וגורמת לי כאב בפיקת ברך שמאל. חתיכת מאמץ. ויש אנשים שעולים ברגל את כל המסלול התלול! בדרך אנו חולפים משמאל על פני כנסייה גדולה או מנזר אך אין כוח להיכנס ולהיוודע מה הבניין. אילו היינו גרים עדיין בהקליר 20 ועולים ויורדים במדרגות פעמים אחדות ביום היה הכושר שלנו לטפס ולרדת גדול יותר. כיום הברכיים ממש צפדו ואיבדו מגמישותן בגלל המעלית בבית הדירות החדש שאליו עברנו לגור.
עוברים על פני סמטת חנויות ויושבים במסעדה קטנה בפלאסה נואבה על 2 קולה, 3.6 יורו ופאייה קטנה ולא טעימה במיוחד, 9.6 יורו. אני הייתי ממש זקוק לפחית קולה עם קרח כדי להתאושש. Oh La La, Pizzeria Brocatera, Plaza Nueva, 2.
חוזרים למלון ואני נרדם מיד מרוב עייפות, גם מצטברת. נעשה לי קשה לעלות ולרדת מדרגות אחרי המסע שעשינו היום. גם על גמישות הברכיים של יהודית השפיע המאמץ, למרות שהיא ניסתה תחילה לכפור בכך וטענה שהירידה אינה קשה ותלולה כל כך.
על פי היומן עכשיו אני ישן שינה עמוקה לאחר יום די מעייף, ולא אמור לסכם רשמים. כמו מסע רגלי שבו העייפות מונעת ממך לסכם את רשמיך מהנוף ורק לאחר שחזרת ונחת וישבת בשקט אתה מסוגל לעכל את הרשמים. לכן, כשאני מביט מנקודת זמן מאוחרת של עיבוד רשמי היומן כבר בחזרה בבית, בתל-אביב, אני צריך לשחזר לעצמי את אלהמברה כדי לדעת אם נהניתי ואם לא. היה לי על אודותיה מושג אחר לגמרי. של ארמון ענק, אחד, שהיה פעם מסגד, וכולו קשתות ומזרקות מים, והוא מוקף גנים מרהיבים שיוצאים ממנו ומתרחבים ומקיפים אותו במישור אחד ביופי ובשלווה, בצל ובקרירות וכמובן בעלווה ירוקה רבה וסמיכה והרבה פריחה. והכול כאילו תחת גג אחד שמרכזו הארמון-המסגד על עמודיו הרבים והמסוגננים, והמשכו נפתח לגנים מכל עבריו.
אבל האלהמברה היא משהו אחר לגמרי. היא אוסף של ארמונות וחדרים ובריכות ועמודים וקישוטים ללא תיכנון סימטרי כללי אלא כפי שנוספו זה ליד זה במשך הדורות. הפיתוחים שעל הקירות, רובם ערבסקות לבנות, ובסופו של דבר הן חוזרות על עצמן מאולם לאולם וקשה לראות בהן משהו נשגב או יפהפה לבד מהערכת העבודה העצומה שנדרשה לעשייתן. כמעט הכול ריק באולמות. חשוף. וכאילו חסר המימד המונומנטאלי. מלמטה, מהעיר, החומה של המצודה והארמונות מעוררים סקרנות רבה ונראים כבעלי נוכחות מונומנטאלית, אבל בסיור עצמו התחושה הזו מתפוגגת, מה עוד שהסיור מעייף למדי ואי אפשר לטפס לכל מקום באותו יום. אחד המראות היפים ביותר הוא לאו דווקא האלהמברה אלא הגבעות וחלקי העיר הנשקפים מחלונותיה הרבים והגבוהים.
בארבע וחצי לערך, ולפי הצעתי, שעליה עוד אקבל על הראש, אנחנו לוקחים מונית מכיכר נואבה עד לגן שבו הבית של לורקה ומשפחתו. בית הקיץ בשנים 1926-1936, עד הירצחו. צריך לחכות קצת עד לסיור המאורגן הדו-לשוני, ספרדי ואנגלי, ואנחנו יוצאים ויושבים ב"קפטריה לורקה" ברחוב הראשי, שבה שותים בעיקר בירה, ואז יהודית מגלה שאין לה את הטלפון. תחילה אנחנו בטוחים ששכחה את המכשיר בחדר לאחר שדיברה עם בן, בטרם יצאנו, אבל מאוחר יותר, כשאנחנו חוזרים למלון, מתברר שאין טלפון ואין קול צלצול כאשר מטלפנים אליו מהמכשיר שלי. כניראה יהודית איבדה אותו במונית או בירידה ממנה. היא נוהגת ללכת עם תיק לא סגור. אמנם בדרך כלל היא שמה את המכשיר עמוק בפנים, ואולם הפעם דווקא שמה אותו בתא חיצוני שבדרך כלל אינה סוגרת היטב. לא נראה לי שגנבו לה אותו אלא שאבד. אנחנו מודיעים מיד לבן לבטל את הקו בחברת אוראנג', ומה שהוא עושה זה חסימה מיידית של שיחות יוצאות מהמכשיר. על הנכנסות אין הגבלה.
ההפסד הוא המכשיר עצמו, וכן כל התמונות שיהודית צילמה גם בו, כאשר לא היתה תחת ידה המצלמה הדיגיטאלית. שוב ושוב אמרתי לה לא לשים את הטלפון במקום הבולט לטלפון בתיק הגב, ודווקא היום שכחה להכניסו פנימה.
בערב אנחנו לוקחים את מיספר הטלפון של חברת המוניות שיוצאות מפלאסה נואבה, אבל במלון אומרת לנו הפקידה כי הסיכויים קלושים, וכי בעלי המוניות אינם אוהבים להחזיר טלפון נייד שאבד. היא מטלפנת לחברת המוניות ונענית שלא היתה שום הודעה על טלפון שנאבד. ייתכן גם שהוא נפל על המדרכה ביציאה מהמונית.
נחזור לטיול.
הביקור בבית לורקה, "מוּסֵאוֹ גארסייה לורקה", מרשים מאוד דווקא בגלל צניעותו של הבית. הבית נשמר וגם שוחזר כפי שהיה. גם הוריו ואחיו ואחותו של לורקה גרו יחד עימו שם. התמונות של ציירים ידועים, מחבריו של לורקה, שתלויות על הקירות, הן מקוריות. כך גם כתבי-היד. בחדר אחר, הפסנתר [לאחר שובנו ארצה אני שומע תוכנית ובה הקלטות היסטוריות של עיבודים שעשה לורקה לשירי עם ספרדיים ידועים, בלוויית זמרת]. שולחן כתיבה ומיטה לא ארוכה, שניהם באותו חדר-עבודה יחיד ולא גדול. המיטבח מאובזר בדיוק בכלים של התקופה, פשוטים למדיי. הכול צנוע מאוד אבל אמיד. החדרים של ההורים ושל האח והאחות הפכו לחדרי תצוגה לכתבי יד של לורקה. מסופר כי אחרי הירצחו עברה המשפחה, כולה או רק אחותו, לארה"ב, ורק אחרי שהסתיים שלטונו של פרנקו חזרו, ואז גם שוחזר הבית והועמד לרשות הציבור, אלא שאין בו סיורים סתם אלא רק בקבוצה מאורגנת עם הדרכה. שמו של בית הקיץ הניצב בלב הגן, מוקף עצים ודשאים, היה Huerta de San Vicente.
פדריקו גארסייה לורקה, 1899-1936, היה מבין המחוננים שבמחזאי ספרד ומשורריה. הוא נורה למוות, ללא משפט, בידי חייליו הלאומניים של גנרל פרנקו, בתחילת מלחמת האזרחים, באוגוסט 1936 (אני הייתי אז כבן 4 חודשים). בתקופת שילטונו של פרנקו אסור היה להוציא לאור את יציורתיו, להעלות על במת התיאטרון מחזות שלו, ויצירותיו גם סולקו מתוכניות הלימודים. אורח חייו כהומוסקסואל סימן אותו במטרה נוחה לחיסול.
אני מוצא שם את כתב היד המקורי למחזהו של לורקה, שהיה מחזה לתיאטרון בובות בתחילתו, ושאותו ראיתי בתיאטרון החאן בירושלים בינואר 2003 – "דון פרלימפרין ואהבתו לבליסה בגן ביתו" בתירגומה של רינה ליטוין, המתרגמת הנאמנה של לורקה לעברית, ובבימויו של יוסי יזרעאלי.
אריה צ'רנר היה דון פרלימפרין, אבל התיאטרליות של ההצגה לא איפשרה לו לחרוג מעבר לקאריקטורה של הדמות. הוא שיחק יפה אך לא נגע ללב, חרף המהפך שחל בהתנהגותו במהלך העלילה. עליזה רוזן היתה מרקולפה, סוכנת הבית הנאמנה שלו. שרון שטרק – בליסה היפה, והיו גם שני שדונים שהתרוצצו על הבמה, האחד מהם יהויכין פרידלנדר. כולם עשו תפקידים מסוגננים היטב, ובחסכנות רבה. אבל ההצגה היתה "אמנותית" מדי, כדרכו של יוסי יזרעאלי, שאצלו גובר הסיגנון האסתטי על היסוד האנושי שבדמויות, ובייחוד זו של דון פרלימפלין.
לפני שנפרדים מן הווילה הדו-קומתית וגדושת האווירה, הנמצאת בלב הגן שבו משתרעים בשמש צעירים וצעירות על הדשאים, אני קונה בשישה יורו ספל יפה ובו ציור צבעוני שצייר לורקה את חומת אלהמברה, ציור שנמצא בראש מכתב שאותו כתב בשנת 1928, והמוכר האדיב מראה לי את תצלום המכתב בספר גדול על לורקה. הציור יפה והמזכרת נאה. חבל שלא קניתי לפחות עוד ספל אחד כי כאן המקום היחיד בעולם שמוכרים את הספל. מחשש שיישבר אני לא משתמש בו לשתייה יומיומית אלא מניח אותו על כוננית הספרים בסלון בחפץ נוי.
אני קונה גם שתי גלויות, אחת צילום פורטרט של לורקה והאחרת תמונה משפחתית בחזית הבית. כל פרסום ותוכנייה הקשורים במוזיאון לורקה עשויים בטעם רב ומוסיפים פרטים רבים. עם כל גדולתו של לורקה, מזלו גם שמשפחתו האמידה יכלה להעמיד הבית המקסים והצנוע הזה לרשות הציבור, ולזיכרו. קבוצות התיירים הן מכל העולם.
אנחנו חוזרים ברגל דרך מרכז מסחרי גדול שבו גם הרבה אזורי משחקים לנוער, "נפטונו" שמו, ואפשר לוותר עליו. הולכים ברגל את כל הדרך שעשינו במונית, חזרה למלון, לאורך הרחוב הראשי הסואן. העיר מתעוררת לעת ערב ונראית גדולה ומודרנית יותר. שפע חנויות נעליים, בגדים, בשמים ועוד ועוד.
חוזרים למלון כדי לגלות שהטלפון אבד, או נגנב. מטלפנים לבן לבטל. נעשה קר מאוד. כמו בבוקר. בצהריים היה חם והשמיים תכלת ללא ענן. מאוחר יותר יורדים לאכול במסעדה נחמדה על פלאסה נואבה הסמוכה למלון שלנו, "לוס עמנואלוס", שנפתחת גם היא רק אחרי שמונה בערב. על החשבון השארתי פירוט של המאכלים. יהודית נהנתה מאוד, אני מחסל קרוב לליטר סודה, 2 בקבוקים, כל ארוחה, כי הגוף מאבד הרבה נוזלים במשך היום למרות שלא מזיעים.
2 מפות וסכו"ם (קוביירטו) 1.90 יורו.
2 בקבוקי סודה של חצי ליטר (אגווה מינראל קון גאס), 3.80 יורו.
1 יין מתוק ליהודית Manzanil, 1.8 יורו.
1 Salmorrejo – מרק דגים, 5.2 יורו.
1 Sopa Sevillana – מרק גספצ'ו עגבניות בשמנת עם חצי ביצה קשה ופתיתי חמון בפנים, 6.85 יורו.
1 Aguja empanada – סורד פיש, דג החרב, בפירורי לחם, 14.20 יורו.
1 מנה גלידה (אֶלדו) עם גרגרים מיוחדים במינם, שלושה כדורים, 4.15.
1 תה מנטה, 1.10.
ס"ה עם 7% מס – 41.73 יורו לפני הטיפ. איך והיכן שלא אוכלים לא יורדים מ-40 יורו לזוג לארוחה בערב.
Restaurante Los Manueles, Plaza Nueva, Reyes Catolicos, 52.
Tel. 958-224631
בחדר החדש הגדול במלון אין אפילו שולחן או כוננית לילה, ואני כותב בישיבה, והפנקס על הברכיים. מאוד לא נוח. גם עייפים מאוד.
תם יום אחד-עשר בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
* * *
אהוד בן עזר: בזכות דברי מאיר ניצן
יש לנו ויכוח ממושך עם ראש העיר ראשון לציון על השטויות ההיסטוריות שפיו פולט מפעם לפעם בנושא עירו ראשון לציון, שקדמה כביכול ל"אם המושבות" פתח תקווה בתור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
אבל אנחנו תומכים במאה אחוז בדבריו הנכוחים והאמיצים ובכל מילה שאמר אתמול בבוקר ב"קול ישראל" – על הרדיפה של אולמרט מצד רשויות המשפט והמשטרה עד שבער להן אפילו לקלקל לשם כך את חגיגות השישים למדינה, על הצגת אולמרט כמורשע בטרם הוגש נגדו כתב-אישום ובטרם נשפט, על רמיסת זכותו להיחשב זכאי כל עוד לא הוגש כתב אישום, על שפיטתו והרשעתו ללא משפט ורק בעזרת ההדלפות והתקשורת – ומצד שני על אוזלת ידיהן של רשויות החוק לטפל בראשי הפשע המאורגן המוכרים להן היטב!!!!!!!!!!!!!
* * *
טקס חנוכת לוח הזיכרון לאסתר ראב בתל-אביב
אתמול יום רביעי, בשש בערב, התקיים במעמד ראש העיר רון חולדאי, ברחוב זלמן שניאור (מקודם רחוב דבורה הנביאה) 8, מאחורי בניין העירייה הישן של תל אביב – טקס הסרת הלוט מעל הלוח לזכרה של המשוררת אסתר ראב (1894-1981).
אסתר ראב חיתה בתל אביב במשך 26 שנים בין השנים 1925-1944 ובין השנים 1948-1955, בשנים אחרונות אלה היא התגוררה בבית שברחוב זלמן שניאור 8 בקומה השנייה מעל העמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב, ומהמרפסת הפתוחה שלה, שכיום מוקפת עצים גבוהים, היה אפשר לראות שטח ריק עד רחוב פינסקר.
לאחר הסרת הלוט מעל הלוח, בידי ראש העיר ושני אחייניה של אסתר, לאה שורצמן לבית בן עזר ואחיה אהוד, נשא רון חולדאי דברים על אסתר ואפילו הודה שלא ידע עליה קודם. חשבנו שכדאי לרשום מינוס למורה שלו לספרות בחולדה וגם למנהל שלו בתקופה שבה ניהל את גימנסיה הרצליה. אבל יותר טוב מאוחד מאשר לעולם לא, דבריו היו נלבבים ומלאי שבחים לעיר ולמשוררת, ויש לקוות שכרך "כל שירי" אסתר ראב שהוענק לו לקראת הטקס ישלים את החסר.
לאה ואהוד קראו ארבעה שירים של אסתר, שלפי תאריכיהם נכתבו בתקופה שגרה בדירה למעלה: "ערב אחד", "נוף", "אוכלי הוורדים" ו"נופי קיץ שכוחים". אהוד הרחיב במקצת וסיפר על חייה של אסתר, ובייחוד על תקופתה בתל-אביב ובדירה בבית הזה. הוא אמר שתחילה הצטערה המשפחה על כך שאין רחוב על שמה של אסתר, אבל לאחר מעשה, במקום רחוב בשכונת עג'מי או מצפון לירקון, מוטב לוח הזיכרון במרחק חמש דקות ירידה במדרגות ממתחם התרבות המתחדש ברחוב ביאליק, שכך יוכלו הסיורים לתולדות העיר והיוצרים שחיו בה להתחיל באסתר ראב. מבלי משים היא בחרה את המקום המתאים ביותר. עוד הציע שברחוב צבי ברוק הסמוך יוצב גם שלט בבניין שבו שכנה שנים רבות מערכת "גזית" שעורכה, המשורר גבריאל טלפיר, היה ידיד מסור של אסתר וגם תיאר באחת מרשימותיו את החיים ב"בית האדום" שבנה עבורה זאב רכטר ברחוב שבטי ישראל (היום רופין, מאחורי השופרסל שברחוב בן-יהודה) ושהיה שם דבר ומרכז חברתי לסופרים ולציירים. הוא גם הודה לברכה נאמן, המופקדת על הנצחת אמנים בתל-אביב, ואשר הביאה לגמרי מוצלח את תודתה של העיר למשוררת שחיתה בה, אם כי כתבה על תל-אביב רק שיר אחד בספרה הראשון "קמשונים" (1930) ולא יספה. נופי שיריה ומרבית סיפוריה של אסתר ראב לא היו עירוניים.
במהלך הטקס הושמעו הקלטות של הלחנות משיריה של אסתר ראב, "הציפורים אינן יודעות" בהלחנתה ובביצועה של חוה אלברשטיין, ו"חלמתי תבל מכוסה אפר" בהלחנתה ובביצועה של פוליאנה פראנק, הלא היא שרון בן עזר. אביה של שרון הוא עמנואל בן עזר, ויחד עם לאה ואהוד הם שלושה שארי הבשר הקרובים ביותר לאסתר כיום – אחייניה.
בסיום הושמעה הקלטה, בקולה של אסתר, של שירה הידוע "לאב", שנכתב, כנאמר בקולה בהקדשתה הכלולה בראשו: "במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקוה", ומה יפה שיכולנו השנה לומר – במלאת 130 שנה לעלותו על אדמת פתח תקווה!
בטקס נכחו בני-משפחה, חברים, סופרים ומשוררים וכולם אוהבי שירתה. הצטערנו אחר-כך שלא ביקשנו גם מש. שפרה לקרוא שיר של אסתר, שאין כמוה לקרוא את שיריה, והיא אף עושה זאת בהזדמנויות רבות.
* * *
במסגרת המדור "אמרנו לכם":
האם אהוד את אהוד מתייעצים עם אהוד?
נדפס בגיליון 354 מיום 23.6.08 –
אהוד: אכן, לאט-לאט נבעים סדקים בלינץ' התקשורתי שנערך לאולמרט, ובקרוב רבים מאלה שכמעט עיטרו אותו בזפת ובנוצות, יתחילו ללקק לו את התחת מפני שיתברר להם שהוא עתיד לסיים את מלוא כהונת ממשלתו וכי הבחירות לא יוקדמו.
יש רק לקוות שמתחת לעימותים התקשורתיים בין שני האהודים יש ביניהם הסכמה שבשתיקה לסיים יחד ומתוך אמון הדדי את מלוא הקדנציה, ואם אכן כך הדבר הרי שעל עם ישראל לברך על כך כי הם צמד אחראי ומאוזן.
* * *
שאלת סמדר לאורפז
אהוד ידידי,
השירים המדהימים של יצחק אוורבוך-אורפז שמתפרסמים אצלך הם מתוך המחזור "נגיעות", נכון? רציתי להשתמש בארבע שורות כפתיח לספר. ממתינה לתשובתך,
תודה,
סמדר שיר
לסמדר היקרה,
דיברתי עם ידידי יצחק אורפז והוא בהחלט מרשה לך להשתמש בארבע שורות מתוך "נגיעות" כפתיח לספר.
בברכה,
אהוד
* * *
ידידי זֶמֶרֶשֶׁת ושוחרי זמר יקרים!
במסגרת סדרת קיצוצים שנועדו למנוע את קריסת רשות השידור, החליט הוועד המנהל של הרשות להוריד את כל תוכניות הרדיו הליליות של קול ישראל החל מה-10.7, ביניהן התוכנית "נתיבה מדברת ומקשיבה".
תוכנית הרדיו של נתיבה בן-יהודה, "נתיבה מדברת ומקשיבה", משודרת בשעות הקטנות של הלילה זה 14 שנה, והיא היחידה ברדיו המתייחסת לקיומו של הזמר העברי המוקדם (מראשית הציונות ועד קום המדינה). נתיבה משמיעה שירים רבים וחשובים וחולקת להם את הכבוד המגיע להם כחלק מהותי של התרבות העברית. לתוכנית מאזינים רבים, ובמקום לעודד את התופעה ולהקצות שעות שידור נוספות לשירים האלה, החליטה הנהלת קול-ישראל לקצץ גם את המעט-מזעיר הקיים. בכך היא מזלזלת לא רק בקהל המאזינים הנאמן אלא בכל מה שתכנית זו מסמלת: ערכי הציונות והתרבות העברית.
אנו קוראים בזאת להנהלת רשות השידור וקול ישראל:
1. למצוא במהרה משבצת שידור חלופית לתוכנית של נתיבה בן יהודה;
2. להקצות שעה שבועית אחת ויחידה (!) של זמר עברי מוקדם ברשת ג', הרשת שחורתת על דגלה שידורים של מוסיקה עברית מכל הזמנים ומכל גווני הקשת.
השמיעו קולכם!
ביום חמישי הקרוב, 26.6, בשעה 12:00, נקיים הפגנה מול משרדי הנהלת קול ישראל ברוממה, ירושלים, רח' תורה מציון 15. בואו עם שלטים, עם כובע, ועם הרבה מים. כמו כן, הביאו כלי נגינה והתכוננו לשיר את כל השירים של נתיבה! יהיה כיף!
אנא:
1. חתמו על העצומה נגד הורדת התוכנית בקישור הזה:
http://www.atzuma.co.il/petition/zemereshet/1
2. פנו בהמוניכם להנהלת קול ישראל - הן במייל והן טלפונית (ניתן להעתיק את הטקסט הנ"ל או פשוט להעביר מייל זה כפי שהוא):
מנהל קול ישראל - אריה שקד: 02-5315201, radiodirector@iba.co.il
מנהל רשת ב' - גיל ליטמן: 02-5313207, bet@iba.or.il
מנהל רשת ג' - אמנון שילוני: 02-5304290, AmnonS@iba.org.il
דוברת קול ישראל - לינדה בר: 02-5015522, dover@iba.org.il
נציב תלונות הציבור - אלישע שפיגלמן: ombudsman@iba.org.il
יו"ר רשות השידור - משה גביש: yor@iba.org.il
מנכ"ל רשות השידור - מוטי שקלאר: mankal@iba.org.il
3. אל תסתפקו בנ"ל והתייצבו להפגנה ביום חמישי הקרוב !
4. הפיצו את הבשורה ואת המייל לרשימות התפוצה שלכם!
צוות זֶמֶרֶשֶׁת
פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם
054-7300290, 050-8464425
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,866 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 353 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה