| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 356
תל אביב, אור ליום שני, כ"ז בסיון תשס"ח, 30 ביוני 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: שישי מאיר: איך נתן לזה יד בנק ישראל?
יִשְׂרָאֵל הַר: שׁוּרוּ הַבִּיטוּ וּרְאוּ / מעשה במכתב / למלך ירדן, דֶּגֶל מַפַּח נֶפֶשׁ.
אסנת רז: ארמגדון על ישראל. // תמונת הלוח לזיכרה של אסתר ראב בת"א.
יורם וולמן: המורה לאנגלית שלי, לזיכרו של אהרון אמיר.
משה כהן: לשלם מחיר תמורת עצמות יבשות.
אהוד בן עזר: המסע לארץ הודו.
משה גרנות: על ספרו של אברם קנטור "אל החרדונים".
אהוד בן עזר: מה לכם מלינים על פגיעה באזרחים שלנו? ואת מלחמת השיחרור שכחתם?
משה גנן: יומני מסע: לרגל פרסום יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד.
יוסי גמזו: טֶבַע דוֹמֵם. // מחב"ע: מלפפונים חמוצים בקיץ. תזכורת.
החלטות ארגון הגג של ערביי ישראל, מאת ד"ר גיא בכור [פרסום חוזר].
ליטמן מור: תשובתי היא: תרמה – כן. נבעה – לא.
סמיר קונטאר יקבל אזרחות ישראלית במסגרת איחוד משפחות פלסטיניות.
אוֹגוּסְט, שיר מאת ליאורה בן יצחק.
ברכה סימון: מכתב ממפא"יניקית על שחיתות / ופרשת ה"אוואנסים" של ב"ג.
מחב"ע בעקבות עוז א.: האוניברסיטה מפתחת כל דבר, גם את הטיפשות, ובייחוד כאשר מדובר בהיסטוריונים החדשים של פלשתינה-א"י!
אירית ר' קופר: "לפני בוא המבול", ספר חדש.
פוצ'ו: תעלומת העיתונאי שטבע בים עטלית.
אהוד בן עזר: יומן הנסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 12. גרנדה-מדריד.
איך נתן לזה יד בנק ישראל?
אהוד שלום רב,
זה עתה קיבלתי מכתב מבנק הפועלים המודיעני על "שינויים בתעריפוני הבנק". לפי מכתב זה פעולה באמצעות פקיד, לרבות תיבת השירות ולרבות באמצעות המוקד הטלפוני המאוייש תעלה לי 6.5 שקלים. ואני מנצלת את האפשרות שיש לי להתבטא דרך העיתון שלך ולתמוה: איך נתן לזה יד בנק ישראל? יתרה מזו, איך זה שלא קם קול צעקה בציבור? ומה עם ההסתדרות ועוד כל מיני איגודים? איך ייתכן שעמלה תגדל במאות אחוזים (כזכור 1.21 ש"ח במקור)? לפי המכתב, גם המסלולים מבוטלים (אני לתומי חשבתי ש"נסתדר" דרך המסלולים).
ואני חושבת בעיקר על אלה שבשבילם 6.5 שקלים מהווים שליש משכר שעת עבודה (שכר מינימום)...
בברכה,
שישי מאיר
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
שׁוּרוּ הַבִּיטוּ וּרְאוּ
רְאוּ גְּדֻלַּת תִּפְאֶרֶת רֹאשׁ עִירִי
הֶאֱרִיך וְהִגְדִּיל עַמּוּדֵי תֵּיאַטְרוֹן הַלְּאֹם
חָצַב גַּלִּים מִיָּם הַבִּיּוּב לְמַרְגְּלוֹתָיו
בְּלֵב הָעִיר בִּסְפִינוֹת מֵרוֹץ שׁוֹעֶיהָ וְנָשִׁים
חֲסִידוֹת גְּבִירִים לִצְפּוֹת בַּמֵּיצָג וַאֲנִי לְרֶגֶל
הַמִּגְדָּל בַּמַּיִם יוֹשֵׁב עַל הַשֻּׁלְחָן הוֹפְכִים
תַּצְלוּמֵי הַכּוֹכָבִים שֶׁהָיוּ שֶׁעָבְרוּ וְהִנֵּה בָּא
זֶה הֶעָלוּם מִטַּבּוּרֶיהָ הָאָמוּר וְהַנָּחוּת וְהַבִּיּוּב
עוֹלִים עַל הָאָרֶץ מְכַסִּים מָיִם עַל עִיר
וְרָאשֶׁיהָ – מַיִם מַיִם – מִיָּם הָאַחֲרוֹן לְתֵל עִיר
הַתַּלְאֹבוֹת כַּחֲלוֹם יָעוּף כְּאָבָק בַּמִּדְבָּר טָס טָס
וְלֹא זָז – בַּיְשֹׁרֶת הָעֶלְיוֹנָה עַל הַפִּגּוּם תּוֹלָה
דֶּלֶת וּבְרִיחַ נִצָב קוֹלְנוֹעַן חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה הָרַב
הַפִילוֹסוֹף הַמִּתְלַהֵם בְּחַבְרַת הַמַּצִיל מִשְּׂפַת הַבִּיּוּב
לָקוֹחוֹת שֶׁל מִצְרָכִים לַחַג הַנּוֹרָא – כְּתֹנֶת לְבָנָה
מִכְנְסֵי גִ'ינְס מְשֻׁפְשְפֵי בֶּרֶךְ וַאֲחוֹרַיִם וַאֲנִי צוֹעֵק
הַמַּפְתֵּחַ – הַמַּפְתֵּחַ לַבַּיִת שֶׁלִי ! – וְיָדַי צְרוּעוֹת
עד כאן השיר אהוד היקר, ועכשיו אספר לך ולקוראים –
מעשה במכתב
הבוקר קיבלתי בדואר מעטפה גדולה מאוד וכאשר פתחתיה בבית היה בתוכה מעטפה חומה מבוילת שאני שלחתי לפני שבועות לכנסת ישראל והחזירו לי לי אותה בצירוף מכתב מאת מנהלת ארכיון הכנסת ואחראית לרשומות המודה לי על משלוח מכתבכם[!] לכנסת ועצה: "אפשר לשלוח מכתבים לחברי כנסת לפי כתובת דואר הכנסת כאשר כל מעטפה מבוילת בנפרד." ואני הרי שלחתי במעטפה החומה מכתבים אישיים לכשישים חברי כנסת מכל המפלגות, לפי כתובת שקיבלתי לפני חודשים אחדים מן הכנסת. ודרך אגב, במכתבים האישיים ששלחתי היו מצויינים שמותיהם ואני הזדהיתי תחת מספר תעודת הזהות שלי, והיום ישנה כותרת באותיות ענקיות בעמוד הראשון של אחד העיתונים "הבלוף הגדול של עמלות הבנקים ועכשיו נחשפת השיטה" וכאשר נסעתי באוטובוס אלה היו השיחות הבין אישיות על השחיתות ועל כולם המחפים, ואיש ואישה העושים כרצונם ואתם עורכים וקוראים יקרים בוודאי כבר ניחשתם שמכתביי לחברי הכנסת שהחזירו לי אותם – עסקו בעניין עמלות הבנקים ומכתבים של קוראים לכל מערכות העיתונים וערוצי התקשורת ומאמרי המערכת של מומחים ופרשנים ואקדמאים למיניהם עסקו ויעסקו בבנקאים ועמלותיהם... ותגובת הבנקים – הכול נעשה כחוק!
צהריים טובים לכם,
מישראל הַר
יִשְׂרָאֵל הַר
למלך ירדן עבדאללא
דֶּגֶל מַפַּח נֶפֶשׁ
בְּהִקָּבֵץ דְּגָלִים יַחְדָּו
חֲצוֹצְרוֹת יָרִיעוּ
עַד רֹאשׁ הַתֹּרֶן
דִּגְלִי – כָּחוֹל לָבָן – סָמוּק תָּקוּעַ
כַּאָסִיר מֶלֶךְ
כְּבוּל רוּחַ חִפָּשׁוֹן
נַפְשׁי בַּעֲבוֹת עַד אֶעֱבוֹר שִׁמְעוֹן
הַנָּשִׂיא
*
למכתב עיתי/חדשות בן עזר ולקוראי הגיליונות ובמיוחד למר יוסי אחימאיר,
אני – ישראל הר – מודה ומתוודה בזה שטעיתי וחיפשתי לשווא, ובטעות, את קברו של המשורר נח שטרן בבית העלמין "נחלת יצחק"... וכמובן ידידי יוסי אחימאיר שראיתי באותו ביקור ב"נחלת יצחק" את רוב הקברים של האנשים שאחדים מהם הכרתי בחיי ה"קצרים" כמו את אביך אבא אחימאיר ז"ל ואת כליל הסונטות של המשורר התל-אביבי שלמה סקולסקי שהיה גם עורך העיתון "חרות" ואת שלום רוזנפלד ז"ל וראיתי גם עוד קברים רבים ומצבות רבות של פשוטי עם ושל גיבורי עם וגיבורי הרוח... ואתה אהוד בן עזר רואה שאיני סתם "מתחנף" אליך כי יש לך קוראים וכותבים נאמנים ואם זיכיתי קוראה אחת, הגברת חנה נהר, בשיר של נח שטרן – דייני.
לילה טוב לכל הידידים והיריבים מישראל הר, וכל טוב לכם כולם.
* * *
אסנת רז
ארמגדון על ישראל
איך זה שהמגזר הפרימיטיבי המכונה 'ציבור ישראלי' עוד לא הבין שאוטופיית זכות השיבה היא רק לטובתו? ולמה הקולוניאליסטים של נצר-סירני עוד לא שחו חזרה לקרקוב? כנס ארגון 'זוכרות' דן בדרכים המעשיות להרס מדינת ישראל בבית ציוני אמריקה.
שקלתי ללכת לכנס של ארגון 'זוכרות' שנערך השבוע לבושה בשכפ"ץ, כי עורך עיתון זה [כנראה "מקור ראשון"] הזהיר שמדובר ב"ארגון טרור אידיאולוגי". אבל הקומה השנייה בבית ציוני אמריקה, שאליה נקבצו כ-150 זוכרים-זוכרות (את הנכבה), התגלתה כידידותית להפליא. אסתר הצעירה עמדה בפנים נוהרות של יום חג מאחורי שולחן עמוס ספרים, חוברות, מפות ודיסקים ורשמה בהתלהבות את הנוכחים. היא זרחה גם לעבר מי שלא קנה ב-70 שקלים את "ספרה המצוין" של נגה קרמן 'בצידי הדרך ובשולי התודעה' או את כתב העת 'סדק' לענייני נכבה, אלא רק דפדף בעשרות החוברות החינמיות המתעדות את פשעי הכיבוש הציוני ובהן 'זוכרות את סידנא-עלי', 'זוכרות את דיר-יאסין' ו'זוכרות את ביר אל-סבע'.
בחוברת 'זוכרות את אל-ליד' מופיעה טבלה המפרטת את עשרות ה"התנחלויות" שהוקמו על אדמות לוד ורמלה, ובהן נס-ציונה, רחובות וראשון-לציון. לצד כל "התנחלות" כזו מצוין "מוצא תושביה". כך למדתי כי תושבי ההתנחלות נס-ציונה הם מארגנטינה, ותושבי ההתנחלות נצר-סירני הם מפולניה. האם הקולוניאליסטים של הקיבוץ נרמזים לשחות חזרה לקרקוב?
מוזמני הכנס "לקראת שיבת פליטים פלשתינים" חיבקו זה את זו בצהלות "יווו, איזה כיף לראות אותך, גם את קיבלת את המייל מבני מוריס?"
היחידה שעמדה מן הצד, נבוכה מעט מהפמיליאריות הדביקה כממתק קוקוס נצרתי, היתה קתרין הגבוהה והבלונדינית, פעילת שטח כנראה, שזופה עמוקות כאילו עמדה במשך חודש על צריח בביר-זית כדי לתעד הפרות זכויות אדם. הפרות שלנו, זאת אומרת. אם נשים פלשתיניות היו נראות כמו האנגלו-שיקסע הזו, ייתכן שהציבור הישראלי היה עוין פחות כלפי הרעיון של זכות השיבה.
אבל הנוכחים לא הגיעו כדי להתפלסף על "הרעיון" של זכות השיבה, הנראה להם מובן מאליו כמו השמש והירח, אלא כדי לדון בדרכים המעשיות למימושו. הנואמים תהו כיצד ניתן לשכנע את פולשי 48' – כלומר, את הישראלים ממוצא יהודי – שכדאי להם לוותר על ריבונותם ולהפוך למיעוט בארצם; כיצד לשכנע שמיליוני הערבים שיזרמו ארצה לא יזרקו אותנו לים, אלא דווקא יאפשרו לנו להמשיך ולדבר עברית? כיצד זה טחו עיניו של הישראלי המצוי, השקוע בפחדים יהודיים-גטואיים, מלדמיין את גן העדן שישרור כאן כשנוותר על עליונותנו הצבאית-משפטית לטובת צדק היסטורי לפליטים?
"האיחוד האירופי נגדנו"
נדא מתא, דוקטורנטית באוניברסיטת ניו-יורק, ישבה על הבמה לצד שאר נשות 'זוכרות', עיניה מתיזות ניצוצות שחורים של נחישות. בגזרה דקיקה ובשמלה צמודה, יכלה לככב בכל סרט קולנוע ששמו מתחיל במילים 'עץ הלימון'. אבל את מתא, חיילת עקשנית בחזית למען הדה-ישראליזציה של ישראל, מעניין הרבה יותר לשחק במציאות. בגו זקוף היא הקשיבה לנאום הפתיחה של איתן ברנשטיין, חבר הגרעין הקשה של 'זוכרות', אשר השווה את ישראל הנוכחית, המתקשה לעכל את רעיון זכות השיבה, ל"תינוק שלומד ללכת".
"אבל איפה נשים את מיליוני הפליטים?", לחשתי לשכנתי לשורה, "נייבש להם איים מלאכותיים?"
האישה, נעולת סנדלי הרים ולכתפיה שאל עם מוטיבים של כאפייה, העיפה בי מבט קצר-רוח. "מקום זאת לא בעייה," הסבירה לילידה הנבערת.
כדי להדגים את עוצמת הנבערות וההכחשה של הנכבה בקרב הישראלים, סיפר ברנשטיין אנקדוטה מבדחת. "לפני זמן מה התקשר למשרדים של 'זוכרות' אדם מבוגר בשם מיכה, מלוחמי 48', ואמר בכעס 'לא עשינו שום גירוש! באנו לכפר יעקר (היום קריית-עקרון), ירינו, חזרנו לשם אחרי 24 שעות – וכבר לא היה אף ערבי בכפר. זה גירוש?"
בקהל צחקוקים מרירים, וברנשטיין ממשיך להטיף למשוכנעים. "ישראל התקבלה לאו"ם רק לאחר שהכירה בהחלטה 194, המחייבת את ישראל להתיר לפליטים לשוב. התכנסנו כאן כדי לדון בדרכים המעשיות לתיקון הפשע עצום-הממדים שנעשה להם, כולל החזרת רכושם."
הוא ציטט את הסופר הלבנוני אליאס חורי: "אי אפשר לשוב לפלשתין, צריך פשוט ללכת לשם."
הייתכן כי חורי שמע ברדיו את שירו של אמיר גלבוע?
מוחמד ג'רדאת מארגון 'בדיל', שהיה אמור לנאום, לא קיבל אישור כניסה לישראל "מטעמים ביטחוניים", קבל מנחה האירוע, והקהל השמיע קולות צקצוק נוסח "אנחנו בכלל לא מופתעים." נדא מתא ניגשה אל המיקרופון. "האו"ם מחדש את החלטה 194 מדי שנה, אבל הישראלים מתנערים ממנה," התלוננה "אפילו חמאס מסכים לדבר על גבולות 67'! ישראל מחזקת מדי יום את הקשר עם אמריקה האימפריאליסטית, וחלום השיבה מתרחק. אז מה המענה, החלשת המפעל הציוני?"
הנואמת יעל לרר, מו"לית ופעילה ותיקה, בהחלט חושבת שהחלשת המפעל הציוני היא הדרך. "ההתמקדות באידיאלים רחוקים מסוכנת, צריך להיות מעשיים יותר," נזפה בנוכחים. "בעצם היינו צריכים לנסוע לאיחוד האירופי, שהחליט לשדרג את היחסים עם ישראל, ולהגיד לו: "אתם פועלים נגדנו!"
חיקו החם של השטטל
נורמה מוסי, ממקימות 'זוכרות', הכותבת דוקטורט על "דמות השאהידה", התייחסה לאיום הדמוגרפי המפחיד את המגזר הפרימיטיבי הקרוי 'ציבור ישראלי'. "ידיעת פניהם של הפליטים ומיפוי הכפרים שמהם גורשו – מפיגים את הפחד," הבטיחה. "מיפוי יוצר תודעה, היכן ניתן להקים מחדש את הכפרים. בניגוד לטענת האין-מקום, סקרים שלנו מוכיחים שיש מקום – כפרים ואדמות חקלאיות."
מוסי הסבירה מדוע כדאי ליהודים "לוותר על הפריבילגיות האתניות שלהם, כך שהם לא יוכלו עוד לקבוע באופן בלבדי את עתידם". הנה הנימוק, שאני מודה כי הוא סימר את אוזניי: "כדאי ליהודים לוותר על הריבונות, כי חיים כמיעוט יאפשרו להם לחיות באופן שבו הם רגילים."
במילים אחרות: נוכל סוף סוף לחזור אל חיקו החם של השטטל.
נורמה מוסי, הרוזה לוקסמבורג מאוניברסיטת בר-אילן, כבר יודעת כיצד תיראה פלשתינה העתידית: קהילות פלשתיניות שלמות יהגרו אליה, למשל ממחנה עין-חילווה שבלבנון; תכונן בה "חוקת מינימום" של הסכמות על בסיס מגילת זכויות האדם של האו"ם; חוק השבות יבוטל לאלתר; תתבצע רפורמה של מערכת המשפט – לא עוד העדפת יהודים; תתבצע רפורמה אגררית – קיבוצים ומושבים יחזירו אדמות.
עוד רעיון שהעלתה מוסי במלוא הרצינות הוא לחקות את סיורי 'תגלית' ולהזמין פלשתינים לסיורי מולדת. אגב, מה שמטריד את מוסי איננו הרס המדינה היהודית, אלא בעייה חמורה בהרבה: "כיצד לפצות פלשתינים שלא היה להם רכוש, כמו פלאח שעבד אצל אפנדי עשיר?" תהתה. ובעוד מוסי הורסת בהבל פיה את המדינה, איש בקהל לא פצה פה. רק תינוק אחד בשורה השנייה פעה מרה, "אהההה," ייבב, ואימו, שחששה כנראה שהיבבות יתפרשו כהתנגדות לחזון, מיהרה להוציאו מהאולם.
דווקא הנואם הערבי, ואקים ואקים מוועד העקורים, ביקש לא לזלזל בחששות הציבור היהודי. לאחר שעשה כבוד לחששות, אמר: "הפקעת אדמות, מחיקת שמות, ניסיון לטשטש את ההיסטוריה – זהו הסוד הכמוס ביותר בהקמת מדינת ישראל. אפילו לא מרשים לי לאטום את הקבר של סבא שלי בכפר אל-באסה (כיום העיירה שלומי). ואני תוהה: אם אני, דור שני לנכבה, זיקתי לכפר כה עמוקה, אז קל וחומר הפליטים במחנות! האם עליונותה הצבאית של ישראל היא ערובה להישרדותה לטווח הארוך? כל יום שעובר מוכיח שמקור הסכסוך הוא הפליטים. מה שווה יותר – להילחם עם הפלשתינים בכל הדורות, או להסדיר את זכויות כולם?"
ארמגדון על ישראל
המו"לית יעל לרר לא ביזבזה זמן: "בתל-אביב יש הרבה שגרירויות ויהודים מבקשים שם אזרחות. זו זכות שיבה! פיצויים מהגרמנים ורכוש מהפולני, זו זכות שיבה! גרנו באירופה, נאלצנו לעזוב, ומגיע לנו פספורט!"
לרר מאמינה בזכות שיבה-לייט: "אני מתנגדת להחזרת רכוש ולשיבת צאצאים. הדיון בזכות השיבה לא נפרד מהדיון בדו-לאומיות, בחיים בלי מחסומים ובלי גדרות. וזה בניגוד להרצל, שדיבר על המדינה היהודית כ'חומה בצורה לאסיה'. המדינה של זכות השיבה יכולה להיות פדרציה ים תיכונית או אנרכיה ללא מדינה, מה שחשוב זה החירויות והזכויות."
לרר כינתה את רות גביזון, לשעבר מרצ וראש האגודה לזכויות האזרח, "אחת הדמויות הכי גזעניות," משום שגביזון לא הבינה מדוע צריך שלטי רחוב בערבית גם בצפון תל-אביב, ולא רק ביפו. "יהיו פה מלא ערבים!" הזכירה לרר לגביזון. "הכל יהיה פתוח! יבואו העשירים מהמפרץ לקנות בכיכר המדינה. דו-לאומיות ודו-לשוניות זה דווקא מקום יהודי מאוד. אנחנו רגילים לזה. הרמב"ם ויהודה הלוי חיו ככה!"
לרר מוטרדת שהמועמדים לנשיאות ארה"ב "התחרו ביניהם מי יותר ציוני," והתרעמה על כך שהיה צורך לשכנע את גודאר לבטל את ביקורו בארץ. "למה הוא בכלל חשב להגיע לכאן מלכתחילה?" – נזעקה.
בין באי הכנס היה פרופ' אורן יפתחאל מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת באר-שבע, מחבר הספר 'אתנוקרטיה' המתאר את "האפרטהייד הזוחל" במדינת ישראל. "אז את מעיתון 'מקור ראשון'?" – נמתח פיו לגיחוך, כמו יודע מראש מה אכתוב. אך דווקא לא ידעתי שאכתוב את הפיסקה הבאה: בחוץ, על עמודי הבניין (כמה אירוני שהכנס האנטי-ציוני ביותר שהתקיים לאחרונה במזרח התיכון מאז המפגש של נטורי-קרתא עם סדאם חוסיין – נערך דווקא בבית ציוני אמריקה), הוטבע גרפיטי בדמותו של הרצל, ומתחת לזקן שלו נכתב: "לא רוצים, לא צריך".
הערה: בניגוד למה שהובן אולי בטעות מכתבה זו, הכנס הנ"ל אינו מצחיק. באקדמיה בארץ, כמו גם בעולם האמנות, לא חסרים אנשים המאמינים בארמגדון של מדינת ישראל. "לא יהיה פינוי בכפייה", הרגיעה נורמה מוסי. אבל עם רוב ערבי בפרלמנט, מישהו יזכור את החיוורון הקדוש שלה?
* * *
הלוח על הכניסה לבניין ברחוב זלמן שניאור 8, מקודם דבורה הנביאה 8,
לזיכרה של המשוררת אסתר ראב
שחיתה בתל-אביב בשנים 1925-1944 ו-1948-1955, חמש השנים האחרונות בדירה בקומה השנייה על עמודים בחזית לצד צפון מערב בבניין הזה
מאחורי בית העירייה הישן ברחוב ביאליק
מהכיכר יורדים במדרגות שמימין עד לרחוב זלמן שניאור
* * *
יורם וולמן
המורה לאנגלית שלי
לזיכרו של אהרון אמיר
את אהרון אמיר פגשתי לא מעט פעמים בעשרים השנים האחרונות. בדרך כלל נפגשנו בכנסים ספרותיים קטנים או בדיונים פוליטיים בענייני השעה או בקבלות פנים כאלו ואחרות. פעם או פעמיים הוזמנו לביתו, ושם אהרון ובטין אירחו אותנו ברוחב לב וברוחב השולחן.
אך היתה גם פגישה מתוכננת אחת בינינו, בעקבות מאמר שכתבתי ב"מעריב" בזכות השלום עם סוריה. נקל להבין שבבסיס "השלום עם סוריה" עמד הוויתור המוחלט על רמת הגולן. בסוגריים: היום לא הייתי כותב דברים כאלו אלא שכנראה בזמן הכתיבה הושפעתי מעמדתו של לייבוביץ, שדחק לפירוז גרעיני של המזרח התיכון. הדגשתי במאמרי שלא רק פירוז גרעיני אפשרי ונחוץ אלא גם כימי. סמוך מאוד לפרסום המאמר שלי התפרסם מאמרו של אהרון, גם הוא ב"מעריב" , על חזון השלום במזרח התיכון על פי התפיסה העברית שלו. ברור שדעתו של אהרון היתה הפוכה משלי.
ובכן, אהרון טילפן אליי ושאל אותי אם הייתי רוצה שנשוחח על המצב. איזו מחמאה!
נפגשנו בבית הקפה הסמוך לביתו ברמת אביב. לא היה בה בפגישה ניסיון לשיכנוע הדדי. אך לא על הדיון הפוליטי אני מבקש להתעכב אלא על הערה אישית בעל משקל שהשמעתי באוזניו בהזדמנות נדירה שכזו . אמרתי לו : "אהרון , אגלה לך סוד , אתה היית המורה לאנגלית הראשון שלי."
לא ידעתי כלל אם היה או לא היה מורה. הוא התפלא לשמוע זאת והזדקף בכיסאו.
"הכיצד?" שאל, "הרי לא נפגשנו כמורה וכתלמיד?"
ובכן, "בשנת 1953, כאשר מלאו לי אחת-עשרה שנים," כך סיפרתי לו, "קיבלתי ליום הולדתי אלבום גדול, שהיה ריק וחיכה לבולים. מכיוון שלא הייתי אספן, יצאתי מביתי בערב גשום אחד, מלווה בחבר לכיתה, ונסענו ב'דן' ל... כן , לסטימצקי ברחוב אלנבי מול בית הדואר הישן-חדש, ליד כיכר המושבות, כדי להחליף את הספר. במקום האלבום בחרנו את הרומן שהיה ידוע מאוד כבר אז, 'הים האכזר', שכתב הסופר האנגלי ניקולאס מונסראט. היה זה רומן המלחמה הגדול שתיאר את מלחמתם של ספינת מלחמה אנגלית וצוותה במלחמת העולם השנייה. אחר כך נעשה סרט על פי הספר בהשתתפות ג'ק הוקינס ודונאלד סינדן האנגלים."
כשהזכרתי את "הים האכזר" עלה חיוך על שפתיו של אהרון. הוא תירגם אותו לעברית. אמרתי לו כך: "אחרי שקניתי את המהדורה העברית קניתי את המהדורה המקורית. ומאז, במשך שבועות, הייתי יושב אל השולחן ולפני פתוחים שני הספרים. קראתי בזה והשוויתי לזה, ולהפך. וכך, לאט לאט, במשך חודשים אחדים, למדתי מהי אנגלית. תרומתו של אהרון היתה עצומה ליכולתי מאז ואילך להבין טקסטים באנגלית. הוא לא ידע זאת ולא הכיר את הסוד הפרטי שלי עד לאותה פגישה על ספל קפה, יותר מארבעים שנה אחרי שמלאו לי אחת-עשרה שנה.
* * *
לשלם מחיר תמורת עצמות יבשות
בן עזר הנכבד,
אחרית הימים של הנביא יחזקאל הגיעה. ישראל מוכנה לשלם מחיר תמורת עצמות יבשות. אז למה שהחוטפים לא יהפכו את שבויינו לגל עצמות? ולמה התקשורת שוטפת את מוחנו מהבוקר עד הערב בתעמולה למען חילופי שבויים ואינה נותנת שום ביטוי למתנגדים, כגון משפחות קורבנות הטרור? איפה השפיות? גם לקורבנות העתידיים של העסקה הנוראה הזו יש זכות דיבור.
משה כהן
ירושלים
* * *
אהוד בן עזר
המסע לארץ הודו
בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ
לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ
אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ
וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים
רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת
וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים
מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל
פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע
הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ
בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת
בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי
נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי
גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר
צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה
וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד
הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי
לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי
בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ
תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ
מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי
יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.
1959
השיר נדפס לראשונה לפני 49 שנים ב"פי האתון", ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ושב ונדפס בספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" בהוצאת אסטרולוג, 2005, בסיוע קרן התרבות של מפעל הפיס וקרן תל-אביב לספרות. לאחר כשנתיים-שלוש נגרסו או חוסלו בצורה אחרת העותקים שעדיין נשארו בידי המו"ל, וכיום הספר הוא יקר המציאות ומחירו אולי מאות שקלים העותק. קוראי "חדשות בן עזר" יכולים לקבלו חינם במתכונת קובץ וורד.
* * *
משה גרנות
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו?
על ספרו של אברם קנטור "אל החרדונים"
בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, 214 עמ'
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה" – אם היה עוד צורך להוכיח שדבריו האלמותיים של לב טולסטוי (הפתיח של "אנה קרנינה" – בתרגום יצחק שנהר) הם מופרכים לחלוטין – בא הספר המלבב הזה של אברם קנטור ועושה זאת בשובה ונחת.
ב"אל החרדונים" מסופר על שלוש משפחות ששורר בהן "שלום בית" מופתי, ואף-על-פי-כן, לעולמן הפנימי ולמארג הערכים של כל אחת מהן יש ייחוד שלא ניתן לטעות בו: נחמ'קה ומנחם הקימו את עצמם מן האפר ממש – שניהם ניצולי מלחמת העולם השנייה – והעניקו זה לזו אהבה ואושר עילאיים. נחמ'קה נזקקת לעצותיו הנבונות ומחוותיו האוהבות גם אחרי מותו. בנם הגדול אברי נודד רחוק מבית הוריו בחיפה – לאילת, וחי באושר גדול עם ויקי היולדת לו שלושה ילדים. שם מקור האושר נובע מהכוח הנפלא של ויקי לנחש מה מתחולל בנבכי נפשם של בעלה וילדיה; יעקי, אחיו הקטן של אברי, נושא לאישה את אנה, גרמניה גוייה יפהפייה, הדוברת עברית, וההופכת לסלע איתן בפני כל המשברים העוברים על חייהם.
הספר הזה של אברם קנטור הוא הוכחה ברורה (אם בכלל יש צורך בכך!) שניתן לכתוב רומן מרתק מבלי לעצב דמויות מופרעות, ובמבלי לנקוט בתחבולות של אבסורד וסימבוליות מנקרת עיניים. כל הדמויות בספר "נורמאליות", סטרייטיות ושוחרות טוב. אין שם אף דוסית שהתפקרה והשתוללה באורגיות, אין שם אף גיבור שהתברר לו בגיל העמידה שהוא בעצם הומו, אין בת שמסתבר לה כי קיימה יחסי מין עם אהובה של אימה וכד'. לכל אחת מהדמויות יש איזו חולשה קטנה ו"נסלחת" (האחים אברי ויעקי שיחקו בילדותם עם בת השכנים ב"רופא"; אברי התפלח למגרש כדורגל, ובשל רשלנות של רגע גרם לפציעתו של יעקי; פרופסור זד, השכן של נחמ'קה, מציץ אליה כשהיא מתקלחת), אבל דווקא בשעות המצוקה הקשות ביותר מתגלות אצלן המידות הנפלאות ביותר, והעיקרית שבהן – היכולת לוותר ולסלוח. כל זה איננו מפריע לרומן לתעל את הדמויות לנתיב דרמטי, ולעתים אפילו עוצר נשימה. לדעתי, מדובר בהישג ספרותי של ממש, כי הרי באמת מה קל יותר מליצור דרמה באמצעות דמויות של מנוולים וסוטים – דרך שנקטו גדולי היוצרים מאז ומעולם?
הדרמה ברומן שלפנינו נוצרת בעקבות זיכרון אפל מימי מלחמת העולם השנייה, כאשר מנחם הצעיר מוצא את נחמ'קה לאחר אירוע טראומטי שעבר עליה (רצח משפחתה? אונס?) – והוא מרגיע אותה ומנחם אותה, עולה עימה ארצה ומקים משפחה. מנחם הוא העוגן של חייה, אך הוא גם מקור הצו הקטגורי של חייה: כדי להגן עליה מפני זיכרונותיה – הוא מכריז כי כף רגלו של גרמני לא תעבור את סף ביתו, ומאחר שיעקי נשא לאישה גרמניה – היא וילדיה מוחרמים ללא שום הנחה וחנינה.
ואז חלה תמורה מפתיעה: בנם של יעקי ואנה – גיל – שדובר עברית מהבית, מגיע לישראל לשירות לאומי בבית אבות בתל-אביב (בדומה למעשיה של אימו בצעירותה), והוא בא לבקר את סבתו, ללא הזמנה, ונחמ'קה נדהמת מהדמיון שבינו ובין בעלה מנוח בימי צעירותו, באותו רגע מכונן ונפלא, כשאמר לה ביידיש: "אל תיראי, אני יהודי." הביקור הזה משנה מן הקצה אל הקצה את כללי הברזל שלתוכם ניתבה עצמה משפחת זילבר (שם משפחתה של נחמ'קה).
לדרמה שהביקור הזה יוצר, נוספת דרמת היעלמותו של גיל, שיצא לטיול תמים עם חברו הגרמני, ובדיוק אז קרתה תאונה מזוויעה באוטובוס שהידרדר, ובין הרוגי התאונה נמצאה גופה של תייר גרמני, גופה שהושחתה עד כדי כך שלא ניתן היה לזהותה. כיוון שאיש לא ידע לאן יצא גיל עם חברו לטיול – הידיעה הזאת גורמת לפאניקה אדירה בשלוש המשפחות – בחיפה אצל נחמ'קה, באילת אצל אברי ובגרמניה אצל יעקי.
בניגוד למורשת העגנונית להטביע את היצירה בעיסה של סמלים ("עידו ועינם", "ספר המעשים", הכלב בלק ב"תמול שלשום", השמות ב"בדמי ימיה" ועוד*) – ברומן שלפנינו מארג הסמלים עדין, וכמעט בלתי מורגש (להוציא אולי את שמותיהם של דור ניצולי השואה – נחמה ומנחם).
אביא שתי דוגמאות:
יעקי מביט בסנאים יפי הפרווה ובציפורים בעלות הזנבות המפוארים שבגן הירוק שמול מרפסתו במינכן, ונזכר שבהיותו ילד, במרפסת הבית שבכרמל, היה מביט בחרדונים שהיו שרועים בשמש על גזע הזית והנהנו בראשם (עמ' 34, 132, 146) – אולי יש כאן רמז ליופי הממגנט של גרמניה (אברם קנטור עצמו השתלם בהוצאת ספרים במינכן שבגרמניה, ורחשי ליבו כלפי הנוף ההוא מצאו בוודאי נתיבה בספר), לעומת ההוויה השחונה שבארץ.
נחמ'קה מכינה כיסונים לנכדה גיל – כיסונים שהיו אהובים על יעקי אביו. המחבר מתעכב על שלבי הכנת הכיסונים (עמ' 153-154) – קטע המנתב את הקורא אל התיאור הטעון של הכנת הלביבות (= כיסונים!) באידיליה של טשרניחובסקי.
לא כל הכתוב ברומן ניתן להגדיר כ"כוס התה" שלי – אני חסיד גדול של הריאליזם, ולכן לא רוויתי נחת מהמיסטיקה ההולכת ומתגברת בספר (נחמה חשה בנוכחותו של מנחם המת, ו"שיחותיה" עימו מתרבות ומתעצמות ככל שהספר מתקרב לסופו – עמ' 108, 117, 188, 199, 204, 206, 207, 210-214); וכן גם מהסיום הכמעט מלודרמטי (אותו, כמובן, לא אגלה לקורא כאן); אבל צריך להסיר את הכובע בפני אברם קנטור שהצליח לחבר רומן מרתק, למרות שכל גיבוריו "חיוביים" וכל הזוגות שבו חיים בהרמוניה, ולמרות שלהוציא רמז קליל אחד – אין בכל הספר אף תמונת סקס! ייתכן שבעקבות רומן מלבב זה הגיע הזמן גם לבדוק את הנחת היסוד של העיתונות כי חדשות טובות אינן יוצרות כותרות – ייתכן שעם כישרון ניתן לעבור בשלום גם את "המחסום" הזה. מכל מקום, מסתבר שבספרות זה "עובד", בניגוד למשתמע מדבריו המפורסמים של לב טולסטוי.
* ראו ספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991
* * *
מלפפונים חמוצים בקיץ
[תזכורת מעודכנת]
הכלי: צנצנת זכוכית שקופה שתכולתה ברוטו 5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט. הכמות הסופית, לאחר מילוי הצנצנת במלפפונים, היא כ-3 כוסות מים.
החומרים בהתאם: 15-20 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר, עד מלוא הצנצנת.
2 רבעים פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.
3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.
1-2 כפות חומץ רגיל. לא הכרחי. אפשר גם בלי.
1 אגד בינוני של שמיר, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.
2 כוסות מים או יותר, עד גובה הצנצנת..
2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח מיטבח גס.
דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר רבע אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחד למעלה.
שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.
ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם כף או שתי כפות חומץ בשתי עד שתיים וחצי כוסות מים רגילים (לא צריך מים רתוחים!) וממלאים את הצנצנת עד גדותיה. (אפשר כאמור בלי החומץ. בנעוריי הסתפקנו במלח בלבד, אבל אומרים שהחומץ עוזר לשמור על קשיות המלפפונים וחבל שאי אפשר לטבול בו דברים אחרים כדי שיתקשו).
סוגרים את הצנצנת, מנשקים אותה ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש.
בימים החמים של הקיץ ובייחוד בחמסינים, המלפפונים החמוצים מוכנים תוך 24 שעות לערך ואפילו פחות. בחורף, זמן כמעט כפול. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר. איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל יותר מדי "עשוייה" למי שאוהבים לשמֵר את הטעם החצי-עשוי של המלפפון החמוץ.
במה תלוייה הצלחת ההחמצה?
בראש ובראשונה בטיב המלפפונים. בחורף הם עלולים להיות מימיים ורכים מדי, חבל על העבודה, ובקיץ – יבשים מדי, ספוגיים; בייחוד באזור העוקץ. לעיתים יש לחתוך ולזרוק כמחצית מכל מלפפון, מצד העוקץ – עד שמגיעים לחלק העסיסי והמוצק. כך גם לסלט.
ואולם כיום אפשר להשיג מלפפוני בייבי, קטנים ודקים, בתבנית פלסטיק שחורה בעטיפה שקופה. הם קצת יותר יקרים אבל מצויינים להחמצה ושומרים על קשיותם! רק צריך לוודא שהם טריים!!!
וכאמור, אם אפשר להשיג שמיר הגדל באופן פראי, כמו צמח בר עם גבעולים עבים ותפרחת, ריחנית אף היא – זה עדיף על שערות השמיר הרכות הנמכרות בשקיות השקופות.
מחב"ע
* * *
אהוד בן עזר
מה לכם מלינים על פגיעה באזרחים שלנו? ואת מלחמת השיחרור שכחתם?
היום, כאשר מצד אחד מרימים קול זעקה על כך שהערבים או חיזבאללה יורים והורגים אזרחים שלנו, במלחמת לבנון השנייה ובעוטף עזה (הכול באשמת אולמרט, כמובן!) – ומצד שני כאשר אותם זועקים, או לעיתים גם מתנגדיהם לדיעה הפוליטית, מרימים קול זעקה נוראה כל אימת שאנחנו פוגעים, בלית ברירה, באזרחים ערבים, פלסטינים או לבנונים –
הזיכרון הקולקטיבי המטושטש ולעיתים המטומטם הישראלי נוטה לשכוח כי החל מהשנים 1947-1949, ובעיקר ב-1948, בהן התנהלה מלחמת השחרור שלנו, שלימים נתכנתה מלחמת העצמאות – ירו הערבים מהקרקע והפציצו מהאוויר כל יישוב עברי אזרחי שהיה לאל ידם לפגוע בו, כולל תל-אביב (ההפצצה הנוראה של המטוסים המצריים בתחנה המרכזית), כולל ירושלים שבמצור, ואיפה לא?
זו היתה אמורה להיות מלחמת השמד לאוכלוסייה העברית בארץ-ישראל ללא הבדל בין לוחמים לאזרחים. כך שכל ה"עוולות"-כביכול שאנחנו גרמנו לפלסטינים ב-1948, שבעצת מנהיגיהם עזבו את בתיהם כדי לחכות ממרחק בטוח להכנעתנו ואחר-כך גם לאנוס, לשחוט, לבזוז ולהרוס אותנו – מתגמדות כמובן לנוכח מה שהם הכינו לנו וקיוו גם להצליח.
אחת הסיבות העיקריות לזעקה שהם, ותומכיהם הנרצעים בקירבנו – מקימים על ה"נכבה" –היא שהם יודעים היטב מה הם היו עושים לנו אילו ניצחו אותנו ב-48'! והם לא היו רחוקים מכך! –ולכן קשה להם כל כך להודות בתבוסתם במלחמה המלוכלכת ההיא שלהם, חסרת כל קני מידה מוסריים מצידם (להם מעולם לא קם סופר "מוסרי" חשוב כס. יזהר שיכתוב מילה אחת על מה שהם עוללו לנו!) – מלחמה מזוהמת שהם הכריזו גם על כל תינוק, אישה, זקן ונער עבריים בארץ-ישראל!
כן, ובן-גוריון היה אחראי למלחמה ההיא לא פחות משממשלת ישראל והעומד בראשה אחראים למצבנו כיום. לנו אין ברירה!
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
* * *
משה גנן
יומני מסע: לרגל פרסום יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד של אהוד בן עזר
קריאת יומני מסע תמיד מעוררת בי שאלות: לשם מה היומן, למי הוא מיועד? האם הוא נכתב לידיעת כלל קהל הקוראים, על כל פנים אלה שהקריאה בכגון דא עשוי לעורר בהם עניין, (למרות שהם עצמם נוסעים ומכירים ארצות: היום אין יותר גבולות ואין הדרך מטלטלת על גב סוס או רכבת רועשת וכו', והאפשרות נתונה). האם הכותב עצמו נותן בתיאורי מסעותיו דין וחשבון לעצמו, או לנכדיו שיקראו את מסעות סביהם בנחת בעוד שנים? האם הדברים נכתבים כדי להפגין ידע ויכולת, או אולי לתאר קשיים בהם הנוסע עמד? ואולי הם נכתבים לטובת אנתרופולוג כלשהו החוקר מנהגים ועמים? יבשות רחוקות? עדות על הזמן ומנהגיו?
בימים קודמים רשמי המסע נרשמו כמובן כדי לדווח על גילויי ארצות ועמים. קוק, סטנלי, אמונדסן, מאגלן, קולומבוס – אפילו יומני אוניות היו אובייקטים ראויים בתחום זה, שהיה בהם עניין. יומנים של אמת ושל בידיון נכתבו – מסעות גוליבר, רובינזון קרוזו ועוד. אז לשם מה אנחנו עוד כותבים יומנים כאלה היום?
ומה הם גבולות כתיבה זו? רושמים מה שמעניין את המחבר, את בני משפחתו, את האנושות כולה? הרבה מהפרטים הנרשמים הם פרי חוויה רגעית. זו במהרה עשויה לאבד את משמעותה וחשיבותה. "קמתי בחמש בבוקר": האם ידיעת עובדה זו מקדמת את האנושות במאמציה להתגבר על קשיי הקיום? – אולי. אם נקפיד יתר על המידה נאמר כי מאומה מכל פרטי המסע אינם רלוונטיים. אין חשיבות לכיווני המסע בהם בחרנו, אין חשיבות לשעות תכנון המסע – העיקר מה בוצע, וכו'. אך אין בכך אמת – גם שעות התיכנון על המתח שבהן הן מעיקרא.
נוכל לשאול, אם כך: מה הם גבולות הזמן של המסע? האם הם נחשבים מהרגע בו אנו נוחתים במטוס ביעד – או שמא קודם, עם עלותנו למטוס ותיאור צפיותינו מהמסע – או משעת היולד רעיון הנסיעה? ועד אן? עד הנחיתה חזרה במולדת, או שהמסע כולל את העיון בדואר ובחדשות שנצטברו עת היעדרנו? וניקוי האבק שהצטבר?
אני חוזר לשאלה שהזנחתיה בדרך לשווא: מה הם גבולות כתיבת יומן מסע? האם מותר לרשום את הטריביאלי, המשמש עד ליום המחרת בלבד, כגון שעות יציאת האוטובוס, מספר ה-voucher ? אנו רואים לפני עיני רוחנו את הקורא – ואולי היעד הפחות מתאים לכתיבה –שיתעניין בפלאי ניכר, אך לא בשאלה אם כאבה לנו באותו יום הבטן או לא. אך אפשר כי בכך לנו זיכרון יקר, הקשור דווקא בזיכרונות יקרים נוספים? מה גורם שרק בטיולים בחו"ל אני נתקף בפצעי שפתיים – לא עלינו : האם זה קורה כדי שבכל ארץ – למשל באיטליה – אוכל להפגין את אהבתי ללשון האיטלקית, למשל, או ללטינית, לצורך ענייננו זה – להיכנס לבית המרקחת הקרוב ולבקש algunas contra herpes labialis – ולקבל משחה, וזאת למרות הלשון השבורה, מחציתה לשון רופאים לטינית, או איטלקית – אני מוסיף prego – ומחציתה ספרדית? אך האם אין חוויות לשון חלק מתענוגות הנסיעה? ( וניתן היה להרחיב).
ברור, שאם השאלה היא מה כן ומה לא יעניין קורא, הרי האפשרויות נרחבות, ולא כאן המקום לדון בכל קשת האפשרויות. אבל אולי אין לגעת בדברים אינטימיים שקרו לנו או עוררו את תשומת ליבנו במשך המסע? יש הכותבים על יפי נשות איטליה, למשל, על נשות ספרד, על רגליים חטובות. גיתה כתב את תיאורי מסעותיו באיטליה, אך לא הזכיר את אהבותיו שם ואת חוויותיו המשתקפות ב"אלגיות הרומיות" שלו. מרק טווין ערך מסע בארצות אגן הים התיכון, אך לא הזכיר כי טוב היה לו במסעותיו להיות רחוק מביתו ומשלטונה האימתנית עליו של אשתו. רק מעטים העזו לתאר בגילוי לב את הרפתקאותיהם במסע החיים ( רוסו). רבים התייחסו רק למראי עיניהם, או גם לשיחותיהם עם תושבי הארצות בהם פגשו, אך נמנעו מלהפנות את מבטיהם אל עצמם ואל הקורות להם בלבבם פנימה.
מה הם אפוא גבולות תיאורי המסע? הרי מאליו מובן שלא נוכל לתאר כל פרט, כל תמונה במוזיאון פראדו או הריקסמוזיאון וכו', כל אבן יפה ומעניינית בודאי את הגיאולוגים ב- Narodny museum, המוזיאון הלאומי של פראג, את כל פרטי העצמות, על מידות האורך והרוחב של הדינוזאור המוצג במוזיאון העיר לונדון. הגובל – מה שעורר עניין בצופה, אולי מה שעשוי לעורר בקורא, מה שראוי שיישמר לזיכרון לעתיד, מה שנכדים עשויים לרוות ממנו נחת – מעשי הגבורה של סבא – מה שהוא והיא עשויים לחזור לקרוא בו בנחת, ליד האח, אחר שנים. כתיאורי ההרפתקאות של ניצולי השואה, הנכתבים, באופן טבעי מאוד, בימינו לאלפיהם כדי להוריד משא מהלב ולמצוא שאף על פי כן אנחנו חיים עדנה, כן אותם תיאורי מסע, להבדיל, המתרבים עתה משנמצאו האמצעים, הכספיים, התחבורתיים ואמצעי הפנאי מהעבודה: הם נכתבים כדי להוציאם מהסיסטמה, לצאת כלפיהם ידי חובה ולרשום – ולשכוח אותם, שלא ישכבו כבאלסט, מטען עודף על הנשמה.
ומתי ראוי לכתוב אותו יומן? האם תוך המסע? הרי עייפים בערב, ממהרים, אירועי היום תופסים את עיקר תשומת הלב ואין פנאי של ממש להתקדש לכתיבה. אין מרחק מאירועי היום. ואולי עדיף לסכם את הקורות אותנו בימים מתוך מרחק מסויים, אחר זמן, כשהרשמים שקעו ונתבהרו, אולי תוך חקירה ודרישה לפשר דברים, עיון באנציקלופדיות – אבל הרי אין אנו אנציקלופדיסטים, כל הראוי לרישום הוא רק חוויותינו, אף בלא ידע נוסף המצוי רק בויקיפדיה ובספרי מסעות של קודמינו שראו, למדו, עיכלו והבינו את הדברים לאשורם. אם כן, – טוב שאני נזכר – היו כאן כבר נוסעים לפנינו, שכתבו את שלהם – אף הם כתבו רק את שלהם – אף אם עלו עלינו בעניין, בכוח הניסוח, ביכולת להתרשם ולבחור את הראוי לרישום. אך שלנו הוא שלנו – יש או אין , יש או יהיו מתעניינים – גם אנחנו היינו שם, ולפחות הנצחנו את ביקורנו לא על הקירות, כמו שרבים עושים, (על הקירות ועל המשקופים, על מצבות בנות אלף שנים, שכולם ידעו שיוסי כהן היה כאן ב-1955 וכו'), לא כך אפוא, אלא בספר.
אהוד: על כגון דא אמר אחד מחבריי, ואינני זוכר אם היה זה אורי שולביץ או דני קרמן:"אני לא חושב שכל פלוץ שלי חשוב לתולדות האנושות!" – בניגוד להם אני דווקא חושב שכן, מפני שאני מאמין, גם בפרוזה שלי, שהנצח נמצא בפרטים הקטנים ולא במחשבות הגדולות של הסופרים החשובים. ועל כגון דא היה אומר מורי ורבי פרופ' גרשם שלום כי הצרה עם רוב הספרים שאנחנו קוראים, גם ספרי היסטוריה ועיון, היא שאנחנו זוכרים רק את הדברים הטריוויאליים. אני למשל, מ"ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט, זוכר רק את משפט הפתיחה של המבוא "המנוח קאנט נולד בשנת..." וזה שיבוש של כתב-היד שבו היה כתוב כמובן "עמנואל קאנט". כך, למשל, אני חושב שבעיית החירבון בטיסות היא בעייה חשובה מאוד שמרבית אוכלוסיית העולם הטסה מהססת לדבר עליה, ואחד הדברים המופלאים בעיניי הוא לא כיצד טסים אנשים לחלל אלא כיצד הם מחרבנים ושומרים על היגיינה בחלליות, כדי שלא תרגיש מיאוס מעצמך ולא יגרד לך ולא יסריח ממך?
בדרך-כלל אני כותב כל לילה בפנקס, לעיתים כבר רדום-למחצה ובתנאים לא נוחים, אוסף הרבה חומר במקומות שבהם ביקרתי, ובשובי הביתה אני מקליד קודם כל את היומן הגולמי, אחר כך מעשיר אותו בכל החומר ההיסטורי שלא הספקתי לכלול בו-עצמו בטיול, מעשיר אותו על פי כל התמונות שצילמנו, משחזר את הארוחות במסעדות לפי הקבלות ששמרתי, ועוד ועוד. ובמקרה של יומן ספרד הנ"ל גם תיכננתי מראש שאוסיף את השיחות עם הדמויות ההיסטוריות אבל כתבתי אותן בתל אביב והן כמובן מתחום הבידיון. היחס הוא שעל כל שבוע בחו"ל יש לי אחר-כך חודש עבודה בארץ עד שהיומן מקבל את צורתו הסופית ואולי גם הספרותית. כך היומן שלנו מהמסע לפולין מככב באתרים רבים באינטרנט ומטיילים נעזרים בו. ואילו טיול שלנו לאירלנד עם זוג חברים נלהבים-מדי, בשעתו, הלך לאיבוד כי הטיול הסתיים כל ערב בארוחה ובשתייה רבתי, וזאת אחרי שגמענו עשרות קילומטרים במשך היום, ולא הספקתי אפילו לרשום ראשי פרקים היכן היינו כל יום וכך לשחזר את הטיול. זה קורה כאשר נוסעים במכונית שכורה עם חברים בעלי רוח ספורטיבית רבה מדי. ואילו טיולים שבהם נסענו לבד, וברכבות, מעיר לעיר, נתנו לנו אפשרות לעכל בצורה נוחה יותר כל מקום חדש ובקצב הראוי. יש לנו זוג חברים, יפה ואמנון, שנוסעים הרבה – נוסעים כל פעם לעיר אחת, לוקחים מלון במרכזה, שוהים בה שבוע-שבועיים וחורשים אותה ברגל.
* * *
יוסי גמזו
טֶבַע דוֹמֵם
אוֹ שֶהוּא דוֹמֵם, וְאָז אֵינוֹ טֶבַע
אוֹ שֶהוּא טֶבַע, וְאָז אֵינוֹ דוֹמֵם.
הַנִּסְיוֹנוֹת הַנּוֹאָשִים, הַיַּלְדּוּתִיִּים שֶלָּנוּ
לִקְרֹא לַדְּבָרִים בְּשֵם, כְּשֶהוּא צַר עֲלֵיהֶם כְּבֶגֶד.
"אַל תָּזוּזִי" אָמַר הַצַּיָּר לַסְּעָרָה, אַתְּ רוֹאָה הֲלֹא שֶאֲנִי
מְצַיֵּר אוֹתָךְ" – וְגָהַר מְלוֹא גוּפוֹ הַמּוֹעֵד עַל לוּחַ-
הַצִּיּוּר הֶהָפוּךְ, הַקּוֹרֵס בַּשָֹּדֶה עַל פְּרוֹתֶזוֹת תְּלַת-רֶגֶל-הָעֵץ
בְּרוּחַ הַמִּיסְטְרָל הַעַזָּה, הַשּוֹרֶקֶת-לְאֵיד שֶל אַרְל.
שְמוֹ הָיָה וִינְסֶנְט, כְּשֵם הַקָּדוֹש הַנּוֹצְרִי. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ
עַד כַּמָּה הָיָה נוֹצְרִי, אַךְ הָיָה בְּלִי סָפֵק קָדוֹש
אִם יֵש לְמַטְבֵּעַ-לָשוֹן זוֹ עוֹד כֹּחַ-קְנִיָּה בְּעוֹלָם שֶנִּשְחַק בּוֹ
כָּל שֶהוּא עֵרֶךְ וְלֹא מְחִיר: הַשִּירָה, הַכְּאֵב, הַדָּם.
Vincent בָּא מִ-vincere שֶהוּא בְּלָטִינִית "לִכְבֹּש", "לְנַצֵּחַ". נָשִים
שֶאָהַב לֹא הֵבִינוּ לָטִינִית וְלֹא אוֹתוֹ. בַּעֲלֵי-גָּלֶרְיוֹת
הוֹכִיחוּ גַם הֵם הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת, לָקַח לָהֶם 100 שָנָה
לְהָבִין זֹאת. לָטִינִית אֵינֶנָּה שָֹפָה שִמּוּשִית כַּמְּחִירים בְּ-Sotheby's.
אֵיךְ פִּתְאֹם הֵם כֻּלָּם אוֹהֲבִים אוֹתְךָ כָּאן כְּשֶאַתָּה כְּבָר מִזְּמַן לֹא זָקוּק
לְשוּם אַהֲבָה. הַשְּבָחִים שֶאוֹמְרִים בְּאָזְנֶיךָ עַכְשָיו, כְּשֶאֲפִלּוּ
הָאֹזֶן שֶלְּךָ, הָאַחַת שֶנּוֹתְרָה מִן הַפַשְלָה הַהִיא עִם רָשֶל
הַזּוֹנָה הַקְּטַנָּה מֵאַרְל, גַּם הִיא כְּבָר אֵינֶנָּה שוֹמַעַת.
כַּמָּה תָמִים צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת עַל מְנַת לִקְרֹא
לַעֲנַף-שְקֵדִיָּה בְּכוֹס-מַיִם טֶבַע דוֹמֵם, כְּשֶדָבָר, בְּעֶצֶם,
אֵינֶנּוּ דוֹמֵם חוּץ מִזֶּה, הַמַּצְפּוּן שֶאוֹמְרִים שֶנִּפְּקוּ לְכֻלָּנוּ
רַק שֶרֻבֵּנוּ כְּבָר לֹא מִשְתַּמְּשִים בּוֹ כִּי אִם לְמַטְּרוֹת יִצּוּג.
"מָה אֲדוֹנִי עוֹשֶֹה?" שָאֲלָה הָאָחוֹת בְּלָבָן אֶת גִּי
דֶה-מוֹפָּסָן הַדּוֹעֵךְ וְכָלֶה בַּמּוֹסָד לְחוֹלֵי-הָרוּחַ
כְּשֶיָּשַב עַל סַפְסָל בֶּחָצֵר בְּאוֹרָהּ הָאָנֶמִי שֶל שֶמֶש-נוֹבֶמְבֶּר
מְיַדֶּה חֲצָצִים בַּחוֹמָה הַקּוֹדֶרֶת מִמּוּל. "אַתְּ רוֹאָה, זוֹרֵק
מוֹפָּסָנִים קְטַנִּים," אָמַר זֶה בְּלִי חִיּוּךְ. לְלַמֵּד, שֶאֲפִלּוּ הָאֶבֶן
וְלֹא רַק הַהִיא שֶתֻּצַּב עַל קִבְרֵנוּ
הִיא טֶבַע, אַךְ לֹא
דוֹמֵם.
(נדפּס בּ"הליקון")
* * *
החלטות ארגון הגג של ערביי ישראל
מאת ד"ר גיא בכור
[פרסום חוזר]
בחודשים האחרונים פרסמו 'ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל', 'ועד ראשי הרשויות הערביות' וארגון 'עדאלה' את 'מסמך החזון' שלהם, כיצד צריכה להיראות מדינת ישראל, ועל מה הם נאבקים. מעניין לציין שאת הארגונים הללו מממנים או מדינת ישראל או יהודים ליברלים מארצות הברית, החושבים שככה הם עוזרים לישראל.
בקצרה, אם לסכם את המסמך הגזעני הזה, הקובע ש'ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב,' אלו הן דרישות הערבים, הרואים ביהודים 'רוב מהגר':
ביטול חוק השבות.
ישראל לא תוגדר עוד כמדינה יהודית אלא כמדינה רב תרבותית.
תהיה חוקה פלסטינית, וחברי הכנסת יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
כל הפליטים הפלסטיניים יוכלו לחזור ויקבלו אזרחות ישראלית מלאה. גם פליטים ערבים אחרים יוכלו לקבל אזרחות.
אזרחות ישראלית מלאה תוענק לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל, ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי.
המדינה תיסוג כמובן 'מהשטחים הפלסטיניים' עד לגבולות 1967. שם תוקם כמובן מאליו מדינה פלסטינית נקייה מיהודים.
הפלסטינים בישראל יוכלו לבחור לעצמם גוף לאומי מייצג.
ועוד ועוד, למה אייגע אתכם. המסמך כל כך יהיר שכמובן ערביי ישראל, אופס. סליחה, 'הפלסטינים שהאזרחות הישראלית נכפתה עליהם' מכניסים לעצמם גול עצמי.
מדוע ולמה אני מרוצה מאוד מן המסמך הזה? כי עכשיו הוסרו כל המחיצות וההסתרות. האמת יצאה לאור.
הרי עד היום אירגונים ערביים אזרחיים-לכאורה פשוט 'מרחו' את בית המשפט העליון, ויחד איתו יהודים תמימים בעולם, וישראלים תמימים לא פחות מהם, כאילו מדובר כאן על מאבק ל'שיוויון' אזרחי בישראל, דהיינו לתת לערביי ישראל מעמד אזרחי אישי ובכך יחיו כאזרחים מלאים ושווים. עכשיו המסכה הוסרה. לא שיוויון רוצה מנהיגות ערביי ישראל אלא שלטון. לא לחיות לצד הרוב היהודי אלא במקומו. לא לכבד את בית המשפט העליון שנתן להם סעד אלא להשתלט עליו, ולסלק ממנו את השופטים היהודים. אין במסמך מילה לא על זכויות היהודים, לא על לאומיות יהודית או על זכויות היסטוריות של היהודים. דבר. אילו פולשים, טפילים, שהסיטואציה שתיווצר עם חזרת מיליוני הפליטים הפלסטינים תסלקם ממילא.
אפילו אש"ף לא העז לנקוט בלשון כזו, ובמדיניות כל כך גזענית. רק הנאצים העיזו להתנסח כך לגבי היהודים, ועד הצורך לסלקם. וזה קורה כאן.
אני מרוצה כי עכשיו טענות משפטיות לא יוכלו להתחפש עוד. ומי שלא הבין זאת בעבר יבין זאת עכשיו. תודה לכם עדאלה ויתר האירגונים הממומנים על ידינו, שנתתם לנו להבין בזמן מי אתם, ולאלו שעדיין לא הבינו זאת עשיתם זאת עכשיו במסמך שלכם בצורה משכנעת ומצויינת.
עכשיו הגיע זמנו של הרוב היהודי לומר את דברו:
הגיע הזמן לבטל את השפה הערבית כשפה רשמית בישראל. עכשיו ברור כי עדאלה לחמה על שילוט בערבית בכל פינה בארץ כעניין לאומני ולא אישי. ערביי ישראל הרי יודעים עברית טוב מרבים מאיתנו.
הגיע הזמן לבטל את ההגדרה של ישראל כ'מדינה יהודית ודמוקרטית'. שום מדינה לא מגדירה את עצמה כדמוקרטיה אלא מי שצריכה להתנצל על משהו. אני לא צריך להתנצל על דבר. מדינת ישראל היא מדינה יהודית.
ועדת המעקב ושאר הארגונים בתחפושת מתפקדים כארגונים לאומניים אנטי-ישראליים. זה הזמן לבדוק האם אירגונים כאלה חוקיים בכלל במדינת ישראל. גם לדמוקרטיה מותר להתגונן, כאשר חרב האיום כבר מוטלת לפניה על השולחן. המנהיגות הערבית העניקה במסמך את הלגיטימציה המלאה לעשות זאת.
יש מקום לבדוק המשך העברת תקציבים ממשלתית לרשויות שהשתתפו במסמך הגזעני הזה. ישראל לא תממן עוד את מי ששואף לחסלה. ראשי הרשויות הערביות נבחרו לנהל את העיריות שלהם (דבר שרובם נכשלים לעשות) ולא לשמש שופר תעמולתי ערבי.
והחשוב ביותר. בג"ץ הבין או צריך להבין. הווילון הוסר. לא דרישה לשיוויון אישי מוצגת לפנינו אלא לאומנות פלסטינית מבפנים, החוברת ללאומנות ערבית מבחוץ. ועם זה, כאשר זה גלוי וברור, נדע להסתדר.
המנהיגות הערבית אולי אינה מבינה זאת, הרי כל המסמך שלהם מעיד על כך שלא למדו שום לקח מן ההיסטוריה, מאבותיהם ומסביהם. אך הציבור היהודי בארץ התבגר. התבגרנו. הבנו. אנחנו לא מטומטמים עוד, כפי שרובנו היינו לפני עשר שנים. אנחנו ניבנה וניבנה, נשתרש ונעמיק, כאשר מיליוני יהודים עוד יגיעו לכאן. תודה לכם, מנהיגות ערביי ישראל, שאתם פועלים במרץ לחזק את הציונות שלנו, הגאה והבוטחת בעצמה!
הערה: לצערנו איננו יכולים לפרסם את רשימותיו האקטואליות המעניינות של ד"ר גיא בכור כפי שנהגנו בעבר מאחר שהן ניתנות לקריאה רק תמורת תשלום ואנחנו, גם אילו שילמנו עבור קריאתן, לא היינו רשאים להפיצם הלאה חינם במכתב העיתי. לדעתנו זה הפסד גדול לד"ר גיא בכור אבל עלינו לכבד את החלטתו.
* * *
ליטמן מור: תשובתי היא: תרמה – כן. נבעה – לא.
לפרופ' אודי ראב שלום,
קראתי בגיליון 355 בעמוד 13 את הכתבה שלך תחת הכותרת:"האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן?" – בהמשך ערכת ניתוח המצב הפוליטי בתקופה בין שלהי 1939 לקיץ 1941,ושאלתך היא: "האם עזרתם הרצחנית של הגויים הלא-גרמנים להשמדת יהודים במחנות המוות באירופה נבעה בייחוד בגלל הקומוניסטים היהודים הפעילים בשלטון הסובייטי?"
תשובתי היא: תרמה – כן. נבעה – לא.
אני ניצול שואה. בשנת 1939 הייתי בן 22, חבר בתנועת נוער ציונית, ער למתרחש בשנים שערב השואה ובמהלכה. להלן הפירוט והניתוח של העובדות המבהירות את הרקע להתרחשויות האכזריות:
נולדתי ומשפחתי גרה בעיירה דויד-הורודוק כחמישים קילומטר מהגבול הפולני סובייטי. משנת 1921 השתייך האזור – ביאלורוסיה המערבית – לפולניה. העיירה מנתה כ-10,000 תושבים.הרכב האוכלוסייה אותה עת היה 58% ביאלורוסים, 25% יהודים ו17% "אחרים", רובם אוקראינים ומקצתם פולנים קתוליים שהובאו לאזור לשמש כפקידי השלטון וכבעלי המונופולים, וכן מתנחלים פולניים שקבלו קרקעות בסביבה.
יהודי העיירה היו ברובם הגדול ציונים. הנוער בתנועות הנוער הציוניות, המבוגרים אוהדי התנועה הציונית, תורמי הקרנות הלאומיות. הודות לבית הספר "תרבות", השפה העברית היתה שגורה בפי כול. המפלגה הקומוניסטית בפולין היתה בלתי חוקית, ואף לא מוכרת על ידי המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות ולא על ידי הקומינטרן. מיספר האוהדים של המפלגה הקומוניסטית לא עלה על 10 [אחוז?]. הבונד לא היה. לא הכרתי בעיירה מתנגדים מובהקים של התנועה הציונית.
היחסים בין היהודים לשכניהם היו לכאורה סבירים, אם כי בעבר, בזמן חילופי שלטון באזור, היו פוגרומים וליהודי העיירה והסביבה נגרמו אבדות בנפש וברכוש.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. הרבה פליטים הגיעו לעיירה. הם ברחו מפני הנאצים מזרחה והיתה סכנה ממשית שהנאצים יגיעו לאזור. במלחמת העולם הראשונה גרמניה הגיעה לאזור. יהודי העיירה חששו ופחדו מזה. ב-18 בספטמבר 1939 שיחרר-כבש הצבא האדום את האזור בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ והוא צורף לביאלורוסיה המזרחית. בעיירה הוקם שלטון סובייטי בדומה לרוסיה.
הנוצרים האורתודוקסים והקתולים התנגדו לשלטון הסובייטי, אבל יהודי המקום, שחששו מפני פלישת הנאצים, שמחו או השלימו עם המצב.
השלטון המקומי הוקם תחילה על ידי האוהדים המקומיים, כמחציתם מבין היהודים אוהדי המישטר הסובייטי, שהזכרתי קודם. זמן קצר לאחר מכן הוחלף השלטון על ידי הפקידות הסובייטית שהובאה מהמזרח. ה-נ.ק.וו.ד. שהשתייך פורמאלית למשרד הפנים, בדומה לגסטפו בגרמניה הנאצית ,שלט ללא מצרים.
השלטון הלאים את הרכוש (להוריי היתה חנות משפחתית וגם אותה הלאימו ועל אחי נאסר לגור בעיר), רוששו את התושבים מבחינה כלכלית, את הצעירים הפעילים בתנועה הציונית היגלו לסיביר, את העשירים היהודים והנוצרים והפולנים שבאו לאכלס את האזור היגלו לסיביר ולמזרח הרחוק. היחס של השלטון ליהודים ולגויים היה שווה (לא כמו בשנות החמישים, ערב מותו של סטלין) אבל בגלל המצב הסוציאלי הוא פגע יחסית יותר ביהודים.
למרות זאת ראו המקומיים את היהודים אשמים בכול, בפלישה, בהלאמה, בהגלייה, בחיסול התרבות, והם חזרו לאמרה הידועה לשמצה ברוסיה הצארית: "הכה ביהודים והצל את רוסיה!"
ועכשיו למתרחש בליטא: הצבא האדום נכנס לווילנה הפולנית בסביבות ה-18 בספטמבר, שהה שם כחודש וחצי והעביר אותה לליטא שהיתה אז עצמאית. אני, כציוני ער למצב האנטישמי בשנות השלושים בפולנייה, החלטתי כבר בהיותי סטודנט באוניברסיטה הפולנית בווילנה לצאת מאירופה, שהאנטישמיות גברה בה עם עליית היטלר לשלטון. ב-18 באוקטובר ברחתי-יצאתי-נפרדתי מהמשפחה לווילנה, שם למדתי מגיל 14.
רבים כמוני ברחו לווילנה מהאזורים שהיו בשליטת הגרמנים והסובייטים, במטרה להגר מעבר לים. מבחינה מפלגתית היוו בווילנה הציונים והלא-ציונים – הבונד שנוסד בווילנה, אידישיסטים וסתם יהודים, הרכב מאוזן. לפני שהסובייטים העבירו את וילנה לליטא העצמאית הם הספיקו להגלות לרוסיה את מנהיגי התנועה הציונית שהגיעו כפליטים לווילנה – בגין, קליינבוים (סנה), נתן ילין מור (מראשי לח"י בעתיד) את עו"ד טשרניחוב ממייסדי התנועה הטריטוריאלית, את מנהיגי הבונד, קצינים פולנים וגם יהודים מהצבא הפולני(קאטין) ועוד.
במאי 1940 כבשו הסובייטים את הארצות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה, צירפו אותן לברית המועצות, וליטא העצמאית חדלה להתקיים. כאשר נכנסו הטנקים של הצבא האדום בשבת אחר הצהריים, הייתי בקובנה. יהודי קובנה קיבלו את הצבא האדום בשמחה ובפרחים. הייתי עד לאירוע הזה. השלטון של ליטא העצמאית היה בזמנו סובלני כלפי המפלגה הקומוניסטית, היחס ליהודים גם הוא היה יותר טוב מאשר בפולניה. הליטאים הכירו תודה למנהיגים היהודים על תרומתם בהקמת ליטא לפי חוזה ורסאיי לאחר מלחמת העולם הראשונה. היתה להם אוטונומיה תרבותית מוכרת, היו בתי ספר תיכונים בעברית, מוכרים על ידי משרד החינוך. לאחר שהארצות הבלטיות סופחו לברית המועצות (אמנם לאחר בחירות ברוב של 99%) – השליטו הסובייטים את המישטר שלהם בכל החומרה. היהודים פעילי המפלגה הקומוניסטית הפכו להלכה ולמעשה המבצעים של השלטת המישטר.
אחוז המתנגדים לסובייטים בביאלורוסיה המערבית היה פחות מאשר בליטא. הפולנים הרי התנכלו לאוכלוסיה האורתודוקסית, ואילו הליטאים איבדו את עצמאותם. יתר על כן, יהודי ליטא השלימו כביכול עם הכיבוש הסובייטי. אולם זאת יש לזכור: אהבת היהודים לברית המועצות, ובלית ברירה גם למישטר היתה "לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן!"
אנחנו הפליטים היינו בטוחים שגרמניה הנאצית לא תכבד את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ וכי היא תפלוש לרוסיה כפי שאכן עשתה ב-22 ביוני 1941.
פרט מעניין: סטלין לא האמין שהיטלר יפר את ההסכם, למרות האזהרות והמידע המודיעיני שהגיע אליו. אולם ה-נ.ק.וו.ד. הסובייטי היגלה לסיביר, החל מיום ראשון ה-15 ביוני, לפי רשימות מוכנות מראש – את "האלמנט הלא אמין" מקרב האוכלוסייה מכל השטחים שברית המועצות כבשה ב-1939, מהצפון ועד הדרום, מכל העמים, וכמובן גם הרבה ליטאים.
הצבא האדום נחל מפלה וכותר. אבל הגולים הגיעו למקום ייעודם. הליטאים לא שכחו ולא סלחו ליהודים עד היום הזה על חלקם במוות ובכליאת הרבה ליטאים בתקופה הנסקרת.
הטענות הנגדיות של ההיסטוריונים והעדים לאירועים היו שהרבה יהודים הוגלו גם כן ומצאו את מותם ברוסיה – אינן מועילות. נכון להיום דורשת ממשלת ליטא את הסגרתו של הפרטיזן תת-אלוף יצחק ארד, יו"ר יד ושם לשעבר, וכן חוקרת את הפרטיזנית ברנצובסקה, המתגוררת עכשיו בווילנה ועובדת במוזיאון היהודי שם.
אני לא הצלחתי, כרבים כמוני, לצאת מליטא לפני הכיבוש הגרמני. השערים לארץ היו סגורים, "הקווטה" הידועה לשמצה – המיכסה להגירה לאמריקה, כל אלה אילצו אותנו, הפליטים, כמו את שאר יהודי וילנה – לעבור את השואה שם.
ב-6 בספטמבר 1941 הובלתי על ידי השוטרים הליטאים לגטו וילנה. בגטו נכלאו כ-40,000 יהודים. 65% מיהודי וילנה נרצחו על ידי פלוגות מיוחדות של ליטאים במדים בפונאר, כשבעה קילומטר מהעיר, עוד קודם לכן, ואנחנו לא ידענו ולא תיארנו לעצמנו שדבר כזה קורה.
בפריפריה ובעיירות הקטנות טבחו הליטאים ביהודי ליטא ורצחו אותם במיתות שונות ומשונות. חשבנו תחילה שזאת נקמה מקומית על שיתוף הפעולה של היהודים עם המשטר הסובייטי, אולם כבר בליל הסילבסטר ב-31 בדצמבר 1941 השתתפתי בכנס של תנועות הנוער הציוניות בגטו, ב"מטבח" שאבא קובנר הקריא בו את הכרוז הנודע "לא נלך כצאן לטבח." מווילנה שלחנו שליחים לווארשה להזהיר את מנהיגי התנועות הציוניות שהמדובר לא בנקמה מקומית אלא ברצח עם.
בסיכום: א. השואה היתה מתרחשת גם ללא עזרת הלא-יהודים שונאי ישראל מימים ימימה. ועידת וואנזה החליטה על ה"פתרון הסופי" בינואר 1942 והיא מתייחסת לכל היהודים, לפי חוקי הגזע של היטלר, בכל השטחים שגרמניה הנאצית התכוננה לכבוש.
ב. קרוב לוודאי שללא עזרת המקומיים, לא רק במזרח אלא גם במערב אירופה, הרבה יהודים היו ניצלים (יומן אנה פרנק).
ג. לדעתי השינאה ליהודים וליהדות מבחינה דתית תרמה יותר לשיתוף פעולה עם הנאצים מאשרההשתייכות כביכול לקומוניסטים,ועל כולם השוד של הרכוש של היהודים שניספו בשואה היה גורם מכריע לשיתוף הפעולה.
ד. שיתוף הפעולה כביכול של היהודים הקומוניסטים עם המישטר הסובייטי ללא קשר עם המניעים לכך – היה פחות משמעותי בהשוואה לעזרת השכנים הגויים בהשמדת היהודים.
אני לא יודע באיזה תחום אתה עוסק אבל על הנושא שהעלית פירסמו היסטוריונים המון חומר. בספר שפרסמתי ב-2005 "המלחמה על החיים" אני מתייחס גם לנושא שהעלית. (עמודים 10, 47, 51, 57, 123). וברשותך: הספר שלי תורגם לאנגלית ומופיע באתר האינטרנט של עיר הולדתי דויד-הורודוק. קיבלתי הרבה תגובות מבני-דורי, שהעובדות שתיארתי מזיכרוני הן נכונות. אבל פולני בן העיר שלי, ושמו אדוורד (הוא לא היה מוכן לפרט את כתובתו) קרא קטעים מהספר וטען שהשואה אמנם היתה אבל לא בממדים שתיארתי, וכי עזרת הלא-יהודים במימושה היתה מוצדקת. הוא, בהיותו צעיר, הוגלה עם הוריו מהעיירה לסיביר, ולמרות ההוכחות שהצגתי לו, שמשפחתי סבלה מהסובייטים ושאני ברחתי משם עם כניסתם לעיירה –הוא רואה בנו, בכל היהודים, קומוניסטים, וזאת מאחר שלדבריו מנהיגי הקומוניסטים, לרבות לנין, היו יהודים.
התכתבתי איתו כחודשיים עד שעצביי לא עמדו יותר והפסקתי למרות שהוא היה מעוניין להמשיך. אני שולח לך בנפרד את אחד המכתבים שלו. [כל המבקש לקבל את המכתב בצרופה יפנה אלינו ונשלח לו. – מחב"ע]. אגב, הוא כותב באנגלית רהוטה. ב-1943 הוא היה בארץ, בהיותו חניך בצבא אנדרס הפולני, שהתארגן בברית המועצות ועבר דרך פרס וארץ-ישראל לאנגליה.
בכבוד רב,
מור ליטמן
אהוד בן עזר: כידוע לך מפגישותינו עימך בכינוסים של יוצאי דויד-הורודוק, הורי אשתי והיא, בהיותה תינוקת, שהו בשנת 1940 בדויד-הורודוק בדרכם מזרחה, שכך ניצלו. בדויד-הורודוק גרו לאה, אחות אביה של אשתי, ובעלה – אברשה אולשנסקי, שהיה מנהל הגימנסיה העברית "תרבות".
* * *
סמיר קונטאר יקבל אזרחות ישראלית במסגרת איחוד משפחות פלסטיניות
מאת סופרנו לענייני מדינת כל אזרחיה אשר יצר
לאחר שתסתיימנה חגיגות ההזדהות והניצחון בלבנון, עם שיחרורו של הגיבור הערבי, רוצח משפחת הרן, הטרוריסט הנתעב סמיר קונטאר, תמורת גופות של חיילים ישראליים – הוא שוקל בדעתו להינשא לאישה פלסטינית ולהקים בית ולהוליד ילדים בישראל כי לדבריו בשום מדינה אחרת במזרח התיכון אין מקבלים תשלומי ביטוח לאומי עבור ילדים. בית המשפט העליון יאשר ברצון את התאזרחותו של הרוצח הנתעב במסגרת מאבקו בשר המשפטים התימהוני דניאל פרידמן ומהיותו בית המשפט של מדינת כל אזרחיה המגן על הצורך הדמוקראטי לפרנס בזכות ובכבוד כל ערבי שזכה באזרחות ישראלית ומבקש להשמיד את מדינת ישראל!
* * *
אוֹגוּסְט
ליאורה בן יצחק
יָמַי דְּבוּקִים זֶה לָזֶה,
מְקַצְּרִים יְכָלְתִּי לְהִתְנוֹעֵעַ
מִחוּץ לִגְבוּלוֹת בְּטוּחִים.
אֲוִיר מַהְבִּיל עוֹמֵד.
בִּיסוֹדוֹת בַּיִת זָז תְּשׁוּקַת חַיִּים שׁוֹקַעַת,
לְמַרְאִית עַיִן
קוֹלִי נֶאֱלַם –
מַנְמִיךְ נַפְשִׁי עַד גֹּבַהּ רִצְפַּת אֶבֶן,
מַדְבִּיקָה אֶת כְּבֵדוּת קִיּוּמִי
לַזְּמַן הַזֶּה
מְבַקֶּשֶׁת שֶׁיִּסְתַּלֵּק,
שֶׁיְּפַנֶּה מְקוֹמוֹ כְּבָר לַגֶּשֶׁם
התפרסם ב"נתיב" כתב עת – המוסף לספרות ואמנות גיליון 1 2008
* * *
בעקבות קק"ל
לאהוד שלום,
מיכה נצר הינו
בחור רציני ודיעותיו מקובלות עליי. על אף היותי שמאלני אני סבור כי יש גבול
לאווילות, ועל קק"ל לשים לכך קץ ואפילו ללכת לבג"צ בראש מורם. אין זה מתפקידנו לשים
ציון לכל היישובים שנעלמו – אשר אגב, לא מעטים מביניהם היו ישובים יהודיים-ביזנטיים
טרם הכיבוש הערבי, שהפך שמותיהם לשמות ערביים – או יותר נכון נוחים להגייה בערבית.
שלך,
יענקלה ניר
* * *
לינק מיורם טהרלב
שלום רב,
אני שולח לכם לינק ומזמין אתכם לשמוע ולהנות מהאלבום החדש שלי " אין כבר דרך חזרה" – אוסף של 92 משיריי (בהוצאת הד ארצי).
http://www.taharlev.com/news.asp
בברכה,
יורם טהרלב
* * *
עופר רגב: אבקשך לגרוע אותי מרשימת קוראיך
שלום לך מר בן עזר,
מזה זמן רב שאני נמנע מלעיין בעיתונך האינטרנטי לאחר שהתברר לי כי אתה אחד מחמשת האנשים היחידים במדינה שעודם תומכים בעבריין הסדרתי, רוצחם של 140 חיילים שיצאו בפקודתו למלחמה חסרת פשר, אביהם של היורדים והמשתמטים, חברו של אקירוב, האיש שזיהם ירושלים בטונות של בטון רקוב ומושחת. חשבתי שהזמן הרב שחלף הביא אותך לפיקחון ולחזרה בתשובה ועל כן הרשיתי לעצמי לעיין בגיליון האחרון ששלחת אליי. נוכחתי שטעיתי. עובדה זו גורמת לי אכזבה ודאגה. אכזבה מכך שסופר חשוב כמוך קושר עצמו עם ריקא, חדל אישית, פושע מועד ומושחת זה. דאגה מכך שגם אחרי אלפיים שנות גלות, טרם הִפנים עם ישראל את העובדה ששחיתות גורמת להפסד במלחמות, הפסד מוליך לחורבן ולגלות. ושם כבר היינו.
אשמח לשוב ולקבל את עיתונך לאחר שיחלוף יום 17 בספטמבר, עד אז אנסה לשרוד את תקופת האפילה הזו. עוד 82 ימים, 1968 שעות, 118080 דקות 7084800 שניות לסוף הסיוט).
עד אז, אבקשך לגרוע אותי מרשימת קוראיך.
בברכה ובהערכה גדולה
עופר רגב
לעופר רגב שלום,
את דבריך אליי ועל אודות ראש ממשלתנו, דברים המשתלבים היטב בתהליך הדמוניזציה שלו – הבאתי במלואם אבל את תשובתי לך לא תוכל לקרוא כי מיד גרעתי אותך, כבקשתך, מרשימת הנמענים, ודע לך שגם אחרי שיחלוף יום ה-17 בספטמבר אין בדעתי לשוב ולכלול אותך ברשימה. אם תרצה להמשיך לקרוא את "חדשות בן עזר" תצטרך לבקשו מנמענים אחרים שישלחו לך.
נ.ב.
אם אכן אתה אחיו של החייל החטוף אלדד רגב, אזיי אני משער שכאבך האישי הנורא הוא שהביא אותך לכתוב את דבריך כפי שנכתבו.
אהוד בן עזר
* * *
מכתב ממפא"יניקית על שחיתות
אהוד היקר,
בגיליון 355 אתם מציינים שעדיף שאהוד אולמרט יכהן כראש הממשלה, אבוי לו. עם ישראל ניחן בזיכרון קצר ביותר. האם הוא זוכר מדוע התפטר יצחק רבין בהותו ראש ממשלה? בגלל 2,000 או 20,000 דולר בחשבון הבנק של אשתו בעת שכיהן כשגריר בוואשינגטון.
והאם ישנו טיפש אחד במדינה המאמין שדודו אפל נתן 5 מיליון דולר לגלעד שרון כדמי ייעוץ?
כל חברי קדימה מתחלקים לשניים, אלה שהוגש נגדם כתב אישום ונמצאו אשמים ואלה שיוגשו נגדם כתבי אישום ויימצאו אשמים, חוץ מציפי לבני שאין בה רבב וזאת לא אומרת שהיא ראוייה לכהן כראש ממשלה...
ואני אינני ליכוד ולא קדימה אלא מאנשי מפא"י, זו שבנתה את המדינה לתפארת, או יותר נכון מאנשי רפ"י חסידי בן-גוריון. אמר יצחק נבון פעם, שאם גם היתה שחיתות אז היתה בושה וכיום אין בושה בכלל. שר אוצר נמצא אשם בגניבת מיליונים – היש דבר גרוע מזה? נותנים לחתול לשמור על השמנת.
קצת חומר למחשבה.
ברכה סימון
אהוד: בשיחה עם אמנון אברמוביץ' במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", מיום 27.6.08, עמ' 32 – מזכיר נחום ברנע את נושא ה"אוואסים" שקיבל בן-גוריון ורומז שהיום היה עומד לדין על כך בעוון שחיתות:
"...ואתה יודע שבן-גוריון היה מעורב בפרשת שחיתות נוראה – פרשת האוונסים, המקדמות הכספיות שלא הוחזרו – שהיום היתה משמידה את הקריירה שלו, ובצדק, ולא זה הדבר שמנע מבן-גוריון להקים את המדינה להיות פה מנהיג בסדר גודל של אחת למאה שנה."
נראה ששיטת ה"אוונסים" היתה מקובלת בהנהגת המדינה גם בימים הנחשבים כיום משום-מה אידיליים (וכאילו כולם היו אז קדיש לוז, שהוצאותיו שולמו על ידי קיבוצו דגניה ב', אשר לו היה מוסר את משכורתו כיו"ר הכנסת) – ימים שבהם לא היה צורך במעטפות עם דולרים-תרומות כי הכסף ניתן למנהיגינו ישירות בתור "אוונסים", שמתברר כי מעולם לא הוחזרו. ימים שאליהם אתם מתגעגעים כמו אל בתוליכם האבודים – אבל ימים בהם מערכות הבחירות של מפא"י מומנו על ידי ההסתדרות ו"סולל בונה" ולא היה צורך במעטפות עם דולרים-תרומות כדי לנהל קמפיין.
* * *
האוניברסיטה מפתחת כל דבר, גם את הטיפשות
ובייחוד כאשר מדובר בהיסטוריונים החדשים
של פלשתינה-א"י!
אהוד היקר,
אם אתה רוצה המחשה לחרטא הפוסט-ציונית, האווילית והריקה, שעושים היום במדעי החברה ובעיקר בסוציולוגיה – יש לך דוגמא מהכותרת והתקציר להלן (ועוד מארחים את העב"ם הזאת לסמינר סגל!!)
אני כבר לא יודע אם לבכות או לצחוק. פשוט לא יאומן.
בברכה,
יו"ר וועדת זיעה גברית בורגנית אבל מהדגם ההיגייני
(ועדת הספורט של אונ' חיפה – שאני היום היו"ר שלה)
ד"ש
עוז א.
החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
אוניברסיטת חיפה
מזמין אתכם לסמינר סגל
חומר שאיננו במקומו? היגיינה, לכלוך וגבריות פועלית בפלשתינה המנדטורית
דפנה הירש
האוניברסיטה העברית
יום ג' 1.07.08 בשעה 14:15
בניין רבין, קומה 7, חדר 7004
לפרטים נוספים נא לפנות לד"ר עליזה לוין 04-824-9652
דפנה הירש סיימה את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב בשנת 2007. היום היא פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטה העברית ומורה בתוכנית למחקר התרבות, אוניברסיטת תל-אביב
תקציר
לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה להתפתח ביישוב היהודי בפלשתינה פעילות ממוסדת של חינוך לאורח חיים 'היגייני', שהיקפה הלך והתרחב לאורך תקופת המנדט. מאמרים המכילים עצות והנחיות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי-עת, התפרסמו ספרי הדרכה בנושאים הקשורים לשמירת הבריאות, חומרי הסברה הופצו בקרב הציבור, אחיות בריאות הציבור פעלו להפצת דגמי ההתנהגות ההיגייניים בבתי-ספר ובאמצעות תחנות 'טיפת חלב', וגופים רפואיים שונים יזמו פעילויות מגוונות לחינוך הציבור לבריאות ולהיגיינה, כגון הרצאות, תערוכות, תכניות רדיו, 'שבוע בריאות' שנתי, ועוד.
בספרות המחקר, התפשטותה של ההיגיינה בקרב האוכלוסייה הרחבה מסוף המאה ה-19 ובמיוחד בעשורים הראשונים של המאה העשרים מזוהה באופן הדוק עם התעצבותו של 'האדם המודרני', המתאפיין במשמעת, שליטה עצמית ורציונליזציה גוברת של ההתנהגות. שתי גישות תיאורטיות השפיעו במיוחד על הדיון המחקרי בתחום זה: זו של נורברט אליאס בספרו 'תהליך הציוויליזציה', וזו של מישל פוקו, במיוחד אלה מעבודותיו הדנות בהיבטים השונים של ה'ביו-כוח'. ההרצאה תעמוד על היתרונות של גישות אלה לניתוח ההיסטוריה החברתית-תרבותית של ההיגיינה, אך גם על כמה מהבעיות הטמונות בהן.
במקום לראות בהיגיינה גילום של משמעת ושליטה עצמית, אציע לראות בה רפרטואר ספציפי של דגמי התנהגות, הניתנים למימוש ולניכוס באופנים שונים. כדי להדגים את המורכבות של תהליכי הניכוס של דגמי התנהגות היגייניים והשימוש בהם אתמקד במקרה המבחן של הפועלים המאורגנים, במיוחד חברי הקיבוצים והקבוצות. בכתביהם של רופאים, הפועלים תוארו לא אחת כקבוצה שהפרה בשיטתיות את כללי ההיגיינה. בשעה שהרופאים ראו בכך ביטוי ל'אדישות' ול'חוסר הבנה', פועלים (כמו גם חוקרי פועלים) הציגו לא אחת את ההפרה של דרישות ההיגיינה כהתרסה כנגד הרפרטואר ה'בורגני'. לעומת זאת, כפי שעולה ממקורות המתעדים פרקטיקות היגייניות אצל הפועלים, ההתנהגות ההיגיינית של הפועלים היתה מורכבת ותלויית הקשר; הדגמים ההיגייניים נוכסו באופנים שונים ולמטרות שונות, וסימנו בדרכים רבות, שלא התמצו בניגוד בין 'בורגנות' ל'פרולטריות'. בהרצאה אדגיש את התפקיד ששיחקה הפרתם של כללי ההיגיינה בבנייתו של דגם ספציפי של 'גבריות פועלית'.
אהוד: אכן צריך סוג מיוחד של טיפשות ושל חוסר ידע היסטורי כדי לפתח סברות כרס מעין אלו, המנותקות לגמרי מן המצב התברואתי בארץ-ישראל (פלשתינה בלשון החוקרת) ומתולדות היישוב העברי שלחם כולו, שכם אחד, ללא הבדל בין "בורגנים", "פועלים" וחברי קיבוצים –למען היגיינה נכונה ולמניעת מחלות, לחם נגד הבורות, הבערות והנחשלות שסבבו אותו ואיימו על עצם האפשרות חיים תקינים בארץ-ישראל מראשית העלייה הראשונה (וראוי לציין כאן את תרומתם הרבה של הרופאים ה"ייקים", בעיקר בשנות השלושים למאה הקודמת); אבל לא הספיק לו כנראה, ליישוב העברי – כוחו ללחום נגד טיפשותם ונבערותם של חוקריו באקדמיה כיום. אבוי, אבוי לסטודנטים בימינו, התלויים בגחמות הז'דאנוביזם החדש של מוריהם, ואינם יכולים להתקדם במסלול האקדמי שלהם בלי להשתין על ישראל.
* * *
תודה לפינת השירים ב"קול ישראל"
שהיא מבחן הרורשאך של הגראפומנים
יש משוררים ששמם נישא באירועים רבים, ממטולה עד אילת וגם ברחוב ביאליק בתל אביב, והם גם מתקדמים יפה במעלות ההירארכיה הספרותית והשירית ומופיעים בכל מיני הקשרים וחגיגות, ואתה חושב: ממש ביאליקים חדשים! או רטושים! או רביקוביצ'ים! – אלא שבדרך כלל אינך רואה את ספריהם ואינך מצליח לקרוא אותם ולשפוט מכלי ראשון. אתה מושפע רק מן ההילה התקשורתית ומהכוח הספרותי שחלק מהם צובר, לפעמים גם על חשבון אחרים.
עד שבאה הפינה לקריאת שירים ברדיו ואתה שומע, לרוב בקולו של המשורר, ולעיתים כמו היה זה חידון, כי נכנסת לשמוע באמצע הקריאה, ורק בסוף נודע לך מי הקורא, אבל מה זה חשוב, הלא כבר בשיר עצמו הוא הכריז מי הוא –
גרפומאן! גרפומאן! גרפומאן!
פטפטן יומרני חסר-כישרון באופן מוחלט!
שיר, כמו ביצה סרוחה, מספיקות שתיים-שלוש שורות נשמעות כדי לעמוד על טעמו.
אך אל דאגה, הם יגיעו למעלה. אלא שאולי בכל זאת כדאי להמליץ להם לקרוא את "סידהארתא", ששם אפשר ללמוד מה ההבדל בין מי שמגיע למדרגה העליונה בכוח השררה לבין מי שמגיע לכך בכוח ההזדככות הנפשית, וכמעט מבלי לטרוח כדי להתפרסם, אבל חייו ויצירתו נעשים מופת לדורות.
ס. גרוּס
* * *
הודעה חשובה לנקבות
ששולחות אי-מיילים ל"חדשות בן עזר"
מאת מזכירת-המערכת הממונה גם על הצניעות: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מעתה יתקבלו לפרסום במכתב העיתי רק דברי הנקבות שתצרפנה תמונה שלהן כשהן לובשות גלימה כתומה רחבה וחובשות כובע-גרב, ואם הן נשואות, גם אישור אחרון שטבלו את הוואגינה שלהן במקווה, מה שלא נדרש עדיין מהנערות בנות השתים-עשרה שרקדו בטקס חנוכת גשר המיתרים המיותר והמטומטם על שם הנֶבֶל של הנָבל דוד המלך בכניסה לירושלים. הוראה זו חלה על כל נקבה ועל אחת כמה וכמה אם שמה בת-שבע ואם שם בעלה אוריה. מִרחב הזונה לא נקבל לפרסום שום אי מיילים, ומרים אחות משה לא תרקוד אצלנו ערומה, כמה שנאמר: "אחורי ארי ולא אחורי אישה!"
ס. נידח: אנחנו דווקא מעדיפים אחורי אישה.
* * *
אירית ר' קופר
"לפני בוא המבול"
ספר חדש
בספרה החדש "לפני בוא המבול" (בהוצאת כרמל) משחזרת אירית ר. קופר עולם שחרב ולא נותר ממנו דבר – והפעם הס מלהזכיר את המלחמה; כל המסופר מתרחש לפני פריצתה. זהו תיאור נאמן של חיי היהודים בפולין מבעד לעיניה של ילדה ענייה בעיירה קטנה, המתלבטת בין שתי זהויות: זו של הבית המסורתי היהודי וזו של בית הספר הלאומי הפולני. מול אהבתה ללימודים, לבית הספר ולפולין שבה נולדה – עומדים דברי סבתה, המשננת לה כי ארץ-ישראל היא המולדת האמיתית של היהודים ושפתם תהיה לעולם יידיש.
קטע מהספר:
המורה נכנסה לכיתה. לבושה בהידור רב מתמיד ובדש בגדה סיכה יפה שנצצה כעיניה הכחולות היפות.
"ילדים," אמרה בפולנית, "ממשלת פולין דואגת לילדיה שילמדו וישכילו, ומחלקת מלגות – אבל רק לילדים שילמדו היטב, יתאמצו וישיגו ציונים טובים, וכמובן ידעו את השפה הפולנית על בוריה ויתנהגו למופת. בזמן האחרון הגדילה ממשלת פולין לעשות," המשיכה המורה לספר, "לא רק מלגות לימודים היא מחלקת. הילדים הכישרוניים במיוחד זוכים גם במגורים ובדמי-כיס, ואף בלימודים גבוהים: כך מכשירים את מדעני העתיד בכל התחומים."
הקשבתי לדברי המורה והייתי מאושרת. אם אלמד ואשנן את החומר הנלמד, אעמוד בכל המבחנים ואזכה במלגה, בבוא היום אוכל לזכות בתעודת הוראה! לא אגדות סבתא יביאו אותי להגשמת חלומי להיות מורה, אלא המלגה.
הייתי כבר בכיתה ג', והבנתי שאימא לא תוכל לממן את לימודיי. אבל יש דרך ללמוד בלי להיות לטורח על אימא. מהר מאוד אסיים את כיתה ח' בבית-הספר העממי בעיר שלנו, ואסע ללמוד בוורשה...
בערב, בבית, כאשר אימא שבה מהשוק וישבה ליד השולחן לסדר את הסחורה ליום המחר, אמרתי: "אימא, המורה אמרה שילדים שיצטיינו בלימודים ויעמדו בכל הבחינות הנדרשות יקבלו בסוף כיתה ח' מלגה, ויוכלו ללמוד חינם בוורשה, באוניברסיטה."
אימא הרימה את ראשה אליי, היטתה אותו הצידה והתבוננה בי כמבקשת לקלוט היטב את דבריי. היא השהתה עלי מבט ממושך, חייכה בלעג ובעיניה השחורות היה מין זיק מבזה.
"מה?" שאלה ביידיש, "על מה את מדברת? על מילגה? לימודים חינם באוניברסיטה בוורשה?" והניעה את ראשה על תמימותי. "אינך מבינה? המורה שלך, הגוייה הזו, סתם התבדחה. היא לא התכוונה ברצינות!"
וסבתא חיזקה את דברי אימא: "נכדתי היקרה, אין לסמוך על דברי הגויים."
"וגם אם כן, היא לא התכוונה לילדי היהודים," גיחכה אימא. "הרי לא ייתכן שממשלת פולין תעניק לימוד חינם לילדי היהודים."
"אימא," התרסתי, "המורה אמרה שילדי היהודים שווים בכול לילדי הפולנים."
אבל בטרם גמרתי את דבריי, מיצמצה סבתא בעיניה האפורות ואמרה, "הרי את ילדה נבונה, ובקרוב תהי בת עשר. ואת מבינה שאין להאמין למורה."
"אבל אימא, המורה התכוונה ברצינות," יצאתי להגנת המורה שלי.
אימא אמרה בעצב ובתוקף: "אם תוסיפי לחשוב על מלגה, לא תגיעי רחוק! ייתכן שהמורה שלך גוייה נחמדה, אבל האם בה תלוי הדבר? והאם היא תחליט מי יקבל את תמיכת הממשלה!?"
הייתי מבולבלת לגמרי. למי אאמין? "סבתא," שאלתי בקול רועד, "את חוזרת ואומרת שאגדל, אהיה עשירה ואשיג כל מה שארצה. אמרי לי רק איך? כיצד אהיה מאושרת כאשר אני רואה את הבית, את העוני שאנחנו חיים בו?"
"איטה'לה," אמרה סבתא ברוך, "אין איש יודע מה יביא לו המחר. העשיר היום יכול להיות עני מחר, ולהפך. היום את חסרת כול, ומחר תהיי בת מזל. הביטי קדימה, לעתיד, כי כל החיים לפנייך. העולם עגול והוא מסתובב, ועד שתגדלי הכול ישתנה. עולם אחר יהיה, ואת תחיי חיים שונים מחייך היום."
"עכשיו בואי, עזרי לי לסדר את הסחורה שפיזרו הקונים," אמרה אימא.
רכנתי בשתיקה על הארגז. יישרתי את חבילות הגומי ואת העטיפות וסידרתי את הכפתורים לפי הגודל ולפי הצורה, בסדר שלפיו תניח אותם אימא על דוכנה.
"הכפריות מועכות בידיים גסות את הקרטון," רטנה אימא בכעס. "אבל מה לעשות, לולא אלה – מי היה קונה אצלי?" והחלה לספר על הביריונים הסובבים בשוק ומונעים מהקונים להגיע לדוכנים של היהודים.
שמחתי שדיברה על הקונים בשוק ולא חזרה לדבר על המילגה.
* * *
שלמי תודה מהנהגות החמאס, הג'יהאד המוסלמי, חיזבאללה וכל כת דילֵי
שלוחה למאות אלפי האזרחים הישראליים, ובייחוד לצעירים שבהם, רבים מהם משתמטים משירות צבאי בכלל ומשירות קרבי בפרט, על התמיכה המאסיבית שהענקתם לנו בעירעור מעמדה של ממשלת ישראל, בהטיית כל סדר היום הציבורי בישראל לעיסוק בשבוי חי אחד ובשניים לא-חיים, על חלקכם בהגברת טירוף המערכות בישראל ובהחלשת כוחה ואפשרותה להתנהל מתוך שיקול דעת אחראי ומשוחרר מלחצים היסטריים – לחצים שאותם אנו, המקווים בעזרתכם ובעזרת אללה להשמיד אתכם – מלבים בהנאה רבה ועדיין לא הסתיימה מסכת ההתעללויות שלנו בממשלה האהבלית שלכם!!! – כל מה שהיא תיכנע ותציע לנו, אנחנו מיד נדרוש מחיר גבוה יותר וגם שהצדקת ציבִּי ליבני תתאסלם!
ודרישת שלום מיוחדת שלוחה לכם ממני חסן נסראללה שאני מביע קורת רוח רבה לנוכח אהבליותכם – שבמשך שנתיים אתם באים בטענות רק למנהיגים שלכם ואף אחד מכם לא גינה אותי על ההתעללות שלי בחטופים שלכם ובמשבּחות שלהם, שלא גיליתי לכם, יעני, אפילו אם החטופים שלכם חיים או מתים, ואתם עוד ליקקתם לי את התחת בתביעה להיענות לכל דרישותיי מלכתחילה והאשמתם בחטיפה דווקא את ראש הממשלה שלכם יָחְרַבּ-ביתו! ואם אתם באמת הייתם כאלה אהבלים, ולא עושים לי עוואנטה – אנחנו כבר מזמן היינו מְנַיְיקים אתכם עד העצם אם לא היו באים המטוסים האמריקאים האלה שלכם ושל דן חלוץ, ילען דינכּוֹם!
* * *
פנייה דחופה ונרגשת לדניאלה
בפינה בצומת הרחובות י.ל. גורדון ושלמה המלך בתל-אביב, לא רחוק מדירתנו, נתלה על הגדר סדין לבן גדול מאוד ועליו כתוב באותיות ענקיות, כל אחת בצבע אחר, וללא סימן שאלה:
דניאלה התינשאי לי
ואנו מבקשים מדניאלה לענות מיד לבחור או לבחורה שהציעו לה נישואים ולא לחכות יותר מדי זמן כדי שלא לצער אותו/אותה ושחס ושלום לא יקפד/תקפד המחזר/ת את חייו/חייה וגם כדי שלא להפסיד את ההצעה שלעיתים, ממרחק הזמן – עוד עלול להתברר שהזדמנה לך, דניאלה – רק פעם אחת בחיים. כי אם יש לך מחזר/ת מוזר/ה שכזה/ו – אז אולי גם את לא משהו-משהו, ולא רבים הם הקופצים עלייך.
* * *
פוצ'ו
בעקבות "ביקור המתים" של ישראל הר בנחלת יצחק
תעלומת העיתונאי שטבע בים עטלית
לפני שנים אחדות הלכתי לבקר את סבי וסבתי השוהים בבית הקברות בנחלת יצחק. אחרי הביקור הסתובבתי בסביבה ליהנות מפניני הספרות החרוטה ולהכיר את שכניהם של הורי אימי. בין כל המצבות עוררה את סקרנותי מצבת אבן, שהשנים כירסמו באותיותיה, אך בכל זאת הצלחתי להעתיק ולשחזר משהו מתוכה, וזה הסיפור:
... יזנק הנחשול ויטרוף את טרפו
הבחור שמואל גליי
בר אברהם יעקב
עתונאי אוהב עמו וארצו
נספה בדמי ימיו בשנת כ"ו לחייו
בים עטלית במלוי תפקידו העתונאי והציבורי
ביום כ"ו תמוז תש"א
הובא לקבורה ביום ג' מנ / אב תש"א
ת. נ. צ. ב. ה.
אודי, נראה לי שצריך להיות סיפור עצוב, אבל מעניין, מאחורי האבן הזו ואשמח אם מי מקוראיך, שרובם אוהבי סיפורי ארץ ישראל יוכל לגלות לנו במה מדובר.
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 12. גרנדה-מדריד
פרטים סידוריים
9.11.07. יום שישי. בוקר בגרנדה. הסעה במכונית מגרנדה לשדה התעופה במלגה. טיסת ספאנאייר מלגה-מדריד 6299JK יוצאים 19.30 – מגיעים למדריד 20.30.
ספנאייר כרטיס אהוד 117-2113124754. כרטיס יהודית 117-2113124755.
מזג אוויר כפי שנחזה באינטרנט ב-29.10 – 15-17 מעלות. קדימה 21.
מלון אמפראדור. 4 לילות. נגיע מאוחר בערב.
Hotel Emperador, Gran Via 53, 28013, Madrid, ES,
Tel: 915472800, Fax 915472817
E-mail:hemperador@emperadorhotel.com
יומן מורחב
יש לנו בוקר וצהריים חופשיים עד לנסיעה למלגה, לשדה התעופה, כדי להמריא משם למדריד. אחרי ארוחת הבוקר אנחנו אורזים הכול ושמים בקומת הקבלה למטה, ויוצאים לביקור נוסף בעיר. בקפלה המלכותית ובאוצרות והקבר של פרדיננד מאראגון ואיזבלה מקסטילייה. על הקירות תמונות חוזרות לעייפה של נושאים מוכרים מהברית החדשה וזאת מציירים שלא מן השורה הראשונה. פשוט משעמם. גם הבגדים והכתר לא מרשימים במיוחד. המערה ובה ארונות הקבורה של פרדיננד ואיזבלה מזכירה את ההצצה ללנין החנוט במאוזולאום בכיכר האדומה במוסקבה. בעיני הספרדים יש ערך היסטורי ודתי רב בקברות המלכים שאיחדו את מדינתם ושיחררו את הארץ מעול המוסלמים. שלא לדבר על תמיכתם של השניים במסעותיו של קולומובוס. ואילו לנו כיהודים מזכירים פרדיננד ואיזבלה גירוש היהודים מספרד, אנוסים, רדיפות, עינויים, ואינקוויזיציה
יוצאים ולוקחים, ב-12 יורו לאיש, סיור באוטובוס תיירים, על הגג, למשך שעה וחצי, בלי לרדת בתחנות. הסיור נותן מבט כללי על גרנדה, אם כי בסופו אני קצת נרדם. ההסבר ניתן דרך אוזניות באנגלית. בין השאר עולים שוב לגבעה של אלהמברה ובדרך עוברים את האזור שהיה הרובע היהודי אך לא נותר ממנו דבר.
לשמאלנו, במושבים הראשונים של קומת הגג, יושב זוג כהה-עור אמיד, הגבר המבוגר וגדל-הגוף עם משקפיים ולבוש היטב. איכשהו נקשרת שיחה של כלום, אולי בעניין חיבורי האוזניות, והוא שואל אותנו מניין אנחנו. עונים, "ישראל." לרגע משתררת שתיקה ואני שואל אותו אם הם מפקיסטאן. "לא," הוא עונה קצת נעלב, ובגאווה, "אנחנו מלונדון." (ואולי "אנחנו אנגלים.") וממשיך ומספר שיש לו הרבה ידידים יהודים, וכמו שחיים יהודים ונוצרים ומוסלמים בשלום בלונדון – כך צריך לקוות שיחיו בשלום גם במקומות אחרים. אנחנו כמובן מצטרפים ומאשרים מצידנו את תשוקתנו העזה לשלום נוסח לונדון. בדרך-כלל אינני חולק עם לא-יהודים את הערכת המצב האמיתית, הפסימית שלי, בקשר לסיכויי השלום, אלא מעדיף לשלם את מס המלל הכללי על השלום.
חוזרים למרכז, ליד הקתדרלה. צהריים לא רעים בקפה-מסעדה ברחוב המלכים הקתוליים שהוא אחד משניים או שלושה הרחובות הראשיים בעיר. פרטים בתלוש. מרק עוף של סבתא לי, פאייה ליהודית, ולי ספגטי בולונז עם אבקת גבינה שטעמה כגבינת כבשים והיא ניתנת בשפע בקערית. כל ארוחה כזו עולה כאן כ-45 יורו שהם כ-225 שקל לשניים. למזלנו הכפלנו את היורו ב-5 ולא ב-5.7 שאז היה יוצא 256 שקל.
2 בקבוקי סודה, 3.38 יורו.
1 יין שרי חרס מתוק. ליהודית. 2.62 יורו.
2 מנות של Sopa de la Abuel, מרק עוף של סבתא, 11.21 יורו.
1 לחמניות, 1.64 יורו. זיתים ושמן זית, חופשי.
1 פאייה ליהודית ("עם שרצים", רשמתי בתלוש), 11.68 יורו.
1 ספאגטי בולונז עבורי, 12 יורו. הספאגטי מגיע עם חתיכות עוף, מיץ עגבניות ולימון צמוד לצלחת.
1 אספרסו, 1.31 יורו.
מיסים 2.23 יורו, ס"ה לפני טיפ 46.05 יורו. ס"ה כ-250 שקל שזה בערך כמו המחירים של תל אביב לארוחה דומה.
El Campanario, Agustin Mayo Carbajo, C\ Reyes Catolicos, 42 bajo
Tel. 958.220426
חוזרים למלון. יש בשורה טובה, שנהג אחד מחברת המוניות הודיע שמצא טלפון נייד, אבל טרם יצרו עימו קשר ולא יצליחו ליצור לפני חמש בערב, כלומר לפני שניסע מכאן. אנחנו משאירים את כתובתנו בתל אביב ומיספר כרטיס האשראי ויזה בארץ כדי שמן המלון ישלחו לנו את מכשיר הטלפון הנייד, אם אכן יגיע עד הערב.
בערב יהודית מטלפנת מהנייד שלי, כבר ממדריד, ומתברר שהטלפון שנמצא לא היה שלה.
לקראת השעה ארבע בא נהג נעים בשם חכים ממלגה. אביו מרוקאי ואימו גדלה בספרד וילדותו עברה עליו בבלגיה, ויש לו אנגלית טובה, שלדבריו קלט מהאוויר, מעבודתו עם תיירים. הוא מצליח להגיע במונית לסמטאות הרובע שלנו מלמעלה, בעזרת מכשיר ניווט לוויינים, ועדיין עליו לסחוב את מזוודותינו מהלך ניכר כלפי מעלה, בסימטה הקרובה ביותר למלון שאליה ניתן להגיע במכונית ולחנות בה. אנחנו יושבים מאחור ומשוחחים עימו כמעט כל הדרך. מגיעים עם חשיכה לשדה-התעופה במלגה ומחכים עוד כשעה לטיסה למדריד שהיא פחות משעה.
בעלייה למטוס במלגה מבקשים ממני להוריד גם את החגורה לבדיקה, ומיהודית לזרוק את בקבוק המים שלקחנו לדרך, וכן קופסית גבינה לבנה רכה שנותרה אצלנו בתא הקירור במלון, לאחר שאכלנו פעם בחדר – אולי מחשש שהיא משחת טי.אן.טי. לבנה.
בטיסה מנמנמים קצת. יהודית, שחששה מהטיסה מניסיונה הקודם, לקחה ואבן.
מגיעים במונית מנמל התעופה הארצי הישן של מדריד למלון אמפרדור הנמצא בלב מדריד, בגראנד קאייה, קומה תשיעית, חדר שקט עם כל הנוחיות. אפילו קופסית סוכריות מנטה זעירות עם לוגו של המלון, לאורחים מצוננים כמוני. אנחנו עייפים מאוד וכבר מאוחר לרדת לחפש מסעדה בחוץ, ובייחוד שכבר אכלנו צהריים. מזמינים ארוחה לחדר. מותר לנו פעם להתפנק. כריך לחמניה גדול עם המבורגר עבורי, וכריך גבינה והַאם ליהודית, עם קקאו חם עבורה ואילו אני משלים עוד בקבוק של חצי ליטר של "אקווה מינרלה נאטורל קון גז"! – לאחר שהגעתי למסקנה כי זה המשקה הטוב ביותר עבורי. מרווה. טעים. לא נותן מכה בראש כמו יין או בירה. לא מריר כמו יין או בירה. מרווה מאוד, לא משמין וגם לא יקר. שמפניה מן הטבע. מהחלונות נשקפים גגות מדריד, חלקם מוארים וכך גם השמיים, כי אנחנו באיזור מרכזי בעיר.
נרדמים.
תמה חוויית אנדלוסיה. האם נחזור אליה אי פעם? ספק. חוץ מהארמון בסבילייה מיצינו את מרבית האתרים החשובים. אם כבר ניסע אז ניסע לאזור אחר בספרד, לברצלונה וסביבותיה בקטלניה.
תם יום שנים-עשר בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
* * *
במערכה להצלת התרבות העברית ב"קול ישראל"
שלום,
במסגרת ההתפרקות הכללית של המדינה מערכיה, החליט מר משה גביש, יו"ר רשות השידור, לבטל "מאילוצי תקציב" כהגדרתו, את שתי תוכניות הרדיו היחידות העוסקות בשימור התרבות, ההיסטוריה והמורשת הישראלית: נתיבה מדברת ומקשיבה בהגשת נתיבה בן יהודה ושישי אישי בהגשת מושיק טימור.
תוכניות אלה פופולאריות במיוחד, ומאזינים להן מאות אלפי ישראלים, בארץ וברחבי העולם. מר גביש סבור כנראה שתוכניות אלה אינן חשובות דיין. לעומת זאת תוכניות הברברת והקשקשת המשדרות מבוקר עד ערב ומהוות בימה לפוליטיקאים שמינו את מר גביש לתפקידו – ממשיכות להיות משודרות ללא כל פגיעה, שם אין "אילוצי תקציב".
אנו מבקשים את תמיכתכם ופעולתכם כדלקמן:
לחצו על לשונית העבר Forward. העתיקו לתוך רצועת הכתובת אל To את כתובת המייל של יו"ר רשות השידור yor@iba.org.il וברצועת העותק cc הכניסו את כתובת המייל שלנו: editor@nostal.co.il
מחקו את חלק העליון של הטקסט כאן, כך שרק המכתב הנמצא בתחתית מייל זה המופנה למר גביש ישאר על המסך. לחצו על שלח Send
לאחר מכן העבירו מכתב זה גם לחברים. פעולה קטנה שלך – תיתן תמיכה גדולה לשימור התרבות ההיסטוריה והמורשת הישראלית, ועל כך אני מודה לך מקרב לך!
בברכה,
דייויד סלע
עורך
אתר נוסטלגיה אונליין - שימור התרבות הישראלית www.nostal.co.il
נ.ב: במקביל אנו פועלים בעניין זה גם בקרב חברי הכנסת, במגמה ליצור לובי שינחה את רשות השידור להחזיר את התוכניות החשובות הללו ללוח המשדרים. רשימות חברי הכנסת שישתפו איתנו פעולה בנושא זה תפורסם בקרוב באתר "נוסטלגיה אונליין", ליד רשימת חברי כנסת שלא נענו לבקשתנו. כעת כשהבחירות מתקרבות – כדאי שנדע מי הם נבחרנו המקשיבים לציבור המצביעים – ומי הם אלה המזלזלים בו.
עבור:
מר גביש
יו"ר רשות השידור
מר גביש הנכבד,
הריני להביע מחאה על החלטתך לבטל את תוכניות הרדיו "נתיבה מדברת ומקשיבה" ו"שישי אישי".
אודה לך אם תשקול מחדש החלטה זאת ותיענה לבקשתי להשאיר התוכניות הנ"ל בלוח המשדרים הקבוע של רשת ב'.
בכבוד רב,
________
ההודעה מובאת באחריות אתר נוסטלגיה אונליין ומבלי שבדקנו אותה. מחב"ע.
* * *
כדורגל לא מעניין אותנו
מחב"ע
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,867 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 353 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה