| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 357
תל אביב, אור ליום חמישי, ל' בסיון תשס"ח, 3 ביולי 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (27).
במסגרת ההכנות לאסון ח"ו של רעש אדמה!!! – אהוד בן עזר: "1837, והעיר צפת היתה לחרדת אלוהים", פרק שביעי מתוך הרומאן-בכתובים שטרם הסתיימה כתיבתו: "והארץ תרעד".
אתמול נחנכה בדם הרכבת הקלה בירושלים!!!
אורי הייטנר: כללי משחק ברבריים.
פרופ' עוז אלמוג: אינני מאמין בארוחות חינם.
אהוד בן עזר: תשלום – לא. קניית ספריי – כן.
יִשְׂרָאֵל הַר: שני שירים.
עמוס גלבוע: מתהלך אסד כחתן בחופתו.
יוסף חרמוני: "ניבול הפה המנמר את 'חדשות בן עזר' מרתיע אותי, דוחה אותי ומקומם אותי!"
ד"ר גיא בכור: 1. על אוייב העם, ומדינה שכבר מפחיד לחיות בה, ולא מהסיבות שאתם חושבים. 2. פרשנות דחופה: השמחה של מצרים היתה מוקדמת מדי: עזה שוב נופלת עליה.
איליה בר-זאב: אִפּוּס כַּוָּנוֹת, (מכתב למשורר פוליטי).
יואל נץ: מתוך פרק מרומאן אוטוביוגראפי "שלושה חיים" העומד לצאת בשנת 2009 בהוצאת יד ושם.
ליטמן מור על אברשה ולאה אולשנסקי.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
כְּשֶׁתָּבוֹא אִמִּי
יִהְיוּ רַגְלֶיהָ נְפוּחוֹת מֵהַדֶּרֶךְ
הִתְקַנְתִּי לָהּ נַעֲלַיִם גְּדוֹלוֹת
בְּלֹא מִדָּה.
מתוך המחזור "נגיעות" (27)
* * *
במסגרת ההכנות לאסון ח"ו של רעש אדמה!!!
אהוד בן עזר
1837, והעיר צפת היתה לחרדת אלוהים
פרק 7 מתוך רומאן-בכתובים בידיוני-למחצה שטרם הסתיימה כתיבתו:
והארץ תרעד
הפרק הופיע בנוסח ראשון במחזור הסיפורים "אפרת",
שיצא לאור בספריית תרמיל בעריכת ישראל הר
ההוצאה לאור – משרד הביטחון, 1978
מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי-הארץ בנופה שאין דומה לו להוד ובאווירת המיסתורין המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי-תהום, הג'רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, כאילו ברית חשאית כרותה בינם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני-צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. והם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין-סוף עוצרי נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מול זה אל בטן ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת: שמחת חיים, ונטייה למיסתורין ולקירוב הגאולה – משמשים אצלם בערבוביה.
צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם נראים מרחוק כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש, הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים להתגלגל למטה, עליונים נופלים על תחתונים, חפצים נשברים, קירות מתמוטטים ואנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, עלולים לגווע ברעב או להיחנק מחוסר אוויר לנשימה.
שלושה ימים לפני הרעש היו פני ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י חיוורים והוא עצמו נרעש עד מאוד בספרו לאפרת:
"מן השמיים גילו לי שנשקפת לנו רעה גדולה, וכך גם כתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע"ב: 'ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.' וכבר מורגש היום באוויר הכובד של רעד אדמה..."
"מדוע צריך לקרות הדבר הנורא?" היא שואלת.
"בגלל הגאולה הקרובה לבוא. בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות קשות מידי אדם ומידי שמיים..." הוא אומר דברים דומים לאלה שכבר שמעה מפי סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק בוויכוחו עם אביה הרב שבתאי לוין.
אפרת יושבת על השרפרף מולו ומתבוננת במלאכתו של ר' יוסף רופא קונדרג'י, כיצד הוא מסיים לתפור במחט עבה זוג פַּאפּוּשִים תורכי שאנשי צפת אוהבים לדשדש בהם בחצרות ובסימטאות. אבל הפעם, היא מבחינה, רועדות מעט ידיו בעבודתו.
"אבל מדוע דווקא לנו?" היא משימה עצמה כאינה יודעת – והלא מפחד נבואתו הקשה התוחֵעס שלה רועד בנקודת העונג החשאית, זו שלא פעם תקעה אצבע להגיע אליה ולהרגיש כמו כאשר חדר אליה חסן ופגם אותה לנצח, זו שהיא – היא, המרעידה בחטאה ארץ.
"כאשר נחרב בית-המקדש גלתה השכינה בין הקליפות, וגם הנשמות הישראליות שגלו ביניהן – לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות וללקט את ניצוצות הנשמות אשר בתוכן, לברר אותם, להעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. מיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם-יתברך, ועד שִׁיכָלֶה את מלאכתו – ללקוט כל הנשמות שנפלו, עד הרגליים, עד תהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא – אין משיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים, אך מה לעשות? – קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה, ככתוב: 'המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויֶעשנו' – "
והוא בוחן את הפאפושים הכתומים שבידיו כרואה מבעדם את העתיד, ונאנח: "והיה אם לא תרעד בַּארץ גאולה ולא תבוא עד ת"ר, רוצה לומר – עד תום שלוש שנים מהיום – תבואנה שבירה ואחריה גאולה רק בעוד שבעים ושבע שנים, בתרע"ד... ואם גם אז לא תבוא שבירה שיש אחריה גאולה, אולי תבוא מאה שנים אחרי ת"ר שהם ת"ש... הו בתי, רק עד שם מגיע כוחי לראות, ומשם והלאה ת"ש כוחי, חושך ואימה... תמרות עשן ואש בנחיריו של שטן מתהולל..."
"ומה עלינו לעשות רבי יוסף?" היא מתרפקת עליו בחום נעוריה התמים ובפירפור התוחעס הלח, בתחושת הפחד שנובעת מתהום דנוקבא רבא, מישכן שדי הרעש-אדמה שכל אחד מהם גדול כַּשווארצֵע זובּי בעל העין האחת המתיזה נוזל לבן, ומטריפה עליה את הדעת המחשבה שאפילו שני הפאפושים שבידיו אולי ישרדו זמן רב אחרי שהיא תמות, "מפני שאני, לחיות אני רוצה, לחיות!"
"אמרי לאביך ולאימך, ולכל משפחתך, שנקוּם יחד כאיש אחד ונברח אל ההרים, עד יעבור זעם האדמה, ותחדל העווית לפרכס במעיה, כי נוראים ואיומים יהיו עקבות משיח בארץ בעת אשר תרעד..."
[המחבר רומז לתקוות המשיחיות שהתעוררו בארץ-ישראל לקראת שנת ת"ר, 1840 למניינם, ונכזבו. בשנת תרע"ד – שנת "המביט לארץ ותרעד" – 1914, פרצה המלחמה העולמית הראשונה שהסבה רעב, מחלות ומוות ליישוב היהודי, ובסופה ניתנה הצהרת בלפור. שנת ת"ש, 1940, תקופת מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, חלה מאה שנה אחרי ת"ר, ושלוש שנים לאחר הניצחון על היטלר קמה ישראל. מתברר שמשהו מכל אלה חזה ר' יוסף רופא קונדרג'י בצפת בשנת תקצ"ז, 1837, למעט הקמתה של ישראל, אבל אולי לא ראה בה גאולה אמיתית. – ממני, המלביה"ד].
ר' יוסף רופא קונדרג'י ידע שאי אפשר לבטל את הגזירה ורצה להציל את הצפויים לאסון. הוא יצא והסתובב בסימטאות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל בעיניהם היה אדם פשוט, ולא שמו לב לדבריו ואפילו לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף לעורר את אחיו שיצילו את עצמם. הוא עבר מבית לבית, וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע. "כבר מורגש באוויר כובד של רעד אדמה!" – הוא צרח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מיד מן העיר אל ההרים. אבל הצפתים חשבו שיצא מדעתו, ולא העלו בדעתם לשמוע בקולו.
אפרת חשה את הכובד באוויר, את יום החמסין החורפי, העכור. היא ידעה שדברי ר' יוסף רופא יתקיימו ושהארץ תרעד. היא ידעה שיסכים לקחתה עם משפחתו מחוץ לעיר, עוד היום, ואפילו אותה לבדה, והיא רצתה לחיות. אבל היא לא ראתה עצמה רשאית להיפרד מעל אביה, הזקוק למשענתה. והאב העיוור עמד על דעתו בתוקף:
"לצאת בערב אל ההרים? להיסתר? – לא. ואם אפילו שמץ אמת יש בדברי האזהרה, אנחנו נשים את נפשותינו ביד הקדוש-ברוך-הוא ונסמוך על ישועתו, כי מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע היכן הסכנה האמיתית? כאן? בכרם-הזיתים? ואולי בבית-הקברות? אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה לגאול את נפשותינו ולהצילנו, הוא יקבור אותנו חיים?"
ולא היה אפשר להשפיע עליו. אפרת גם לא ניסתה.
ילדים המשיכו לשבת, כרגיל, על ספריהם ב"חדרים", וחזרו במקהלה אחר המלמד. חסידים ואנשי-מעשה נאספו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות להתפלל תפילת-מנחה, כמנהגם יום-יום. סוחרים עמדו בדוכניהם, נשים בבתיהם הכינו סעודה לערב. עיזים חזרו במשעולים צרים. בנות שאבו מים מהבורות. ר' יוסף אסף אותה שעה את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר, שם הקים להם אוהל למחסה.
יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.
לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.
בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.
אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.
הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.
העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.
אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת-האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן-דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה, היכלי-תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובמסילות רחבות כשדרות פריז, מרכבות הפלאים תתחרינה בפרשי דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות בוסתנים נותני ריח יסמין תקביל פני אוניות קיטור מהירות העושות דרכן בשישה-עשר יום מקושטא לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופה הרחוקה. זו אירופה שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות-נפשך, בכל פינות הקיר. ועוד היא אומרת לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הֵסְטֶר סְטֵנְהוֹפּ אשר בכפר עִלָג'וּן המבודד, בהרי לבנון התלולים, המכוסים שלג. שם ליידי הסטר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה-לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי המרתף שייקחוה לארמונו של סולטאן מחמוד השני ביילדיז קיוסק, להשפיע קסם חמודותיה על הסולטאן למען יכתירנה בתואר מלכת ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות שקדים ותשקנה מי ורדים מצוננים בשלג הלבנון ותעטרנה בעטרה שהכתירוה בה שייחֵ'י המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתואר מלכת הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי אירופה אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה.
בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן נרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני מה נודדת שנתה של ליידי אנגליה זו, בודדת ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסטר מוקפת משרתים ושומרי-ראש ערביים הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית-עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שֵׁדוֹנים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במרוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עוונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. היש מכאן פתח מחילה עד הבאר פֶּזִיקה? אילו בא משיח בעקבות הרעש, כמו שאמר משולח בעל זוּבִּי (עכשיו היא יודעת, התיז מולה כאן על רצפת הבית, לא שונה הוא בתאוותו מחסן ומרשיד), הלא יכלה להיות לה קפיצת-דרך ממערה למערה בגלגול מחילות מִפֶּזיקה עד הר-הבית בירושלים! יבוא זרעו של בעל שם ויבקע סלעֵי כִּלְאָה כַּשמיר שחצב אבני הגזית לבית המקדש! יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך וימהרו לירושלים בעקבות משיח ובדרכם יפנו הריסות צפת ויצילו גוועיה! ואפרת תהיה בין הראשונים לגאולה! – לרגע הרימה פניה מִכַּר האבן ואבק האבן אשר למראשותיה וקראה: "הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!"
גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם הכבדות של פרשי דמשק את קברם הקר של חייה, פולשות אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: "ג'וֹוֶת אלמָרגֶ'ה, תִלְעַבּ חְ'לֵנָא. יא עֵינִי לַוֵין, יַא רוּחִי לַוֵין! – תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הוֹ עֵיני לאן תפני, הו נשמתי לאן?" – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר כמעט שזכתה להשלימו על קברו של רשב"י. רגליה נחלשות, כלולות מוות. הנותר מי מבני-משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני-משפחתה ראויים להיקבר חיים בגינם ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה.
והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד. [מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. – ממני, המלביה"ד]. על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.
אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה, רק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון, הרחק מהם, עודה רוכבת על פני רצועת החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תיראה לעולם מלחכים את פרסות סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והגנרל מסיר את כובעו משולש-הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא את המינשר שחיבר לכבודה – "בונאפרטה, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה הפראנציוז באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי, קרוב-משפחתו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת-דמים את, מגיפה וסקילה יבואו לך, ודפים קרועים של ספרים קדושים תניחי רטייה על מכתך – " ובמערה אשר בבית-הקברות, סמוך לכרם-הזיתים, דוקרים שודדים ומנקרים את עיני אביה, וחסן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות-של-דם ואוצרות-של-רפש ונוֹשקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא קירחת וממלמלת בזרועותיו יא-הי ואה-הי ואוי לי ואבוי לי, והתוחעֵס שלה בוער בחטאה... החלחולת... והצואה... והארץ רועדת מהזין של הגוי והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי-הטיח ופרצוף יתומה משוגעת לה וזירמת פַּחֲווֹת-דמשק ודם-בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות ומתיקות טמאה כדבש זורם בעורקיה והיא שרה "ירושלים בנוייה ירושלים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה – ומדוע רק בצפת... אני... לִסקילה..."
לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.
ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.
ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.
אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר "עץ הטוהר" שנדפס לפני הרעש בבית-דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא "הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה-הרגליים".
הבחור אליקום שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את בת-דודו ציפורה לוין לאשה, התפלל אותה שעה בק"ק אשכנזים. וכששמע את קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא כבד כי אם עפר דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת-השמיים, כי נפל כל בית-הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר-כך מתים תחת המפולת, והוא היה עמהם באמצע. וכל אותה שעה, שנמשכה כנצח, לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי-קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד-עולם, ולעומתם את חטאי הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה – היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כְּלִילוֹת חסד ובוערות באש ההדלקה ובאודם שערותיה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב"י במירון וצועקת "יא – הי!" – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה ברעד: "את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשיכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד... תיקון מכחול בשפופרת... ותיקון גסיסה..."
כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים ומזריע את אפרת שֶׁשְׂער ערוותה אדום וכשבאו הנשארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם וזרע ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכאשר הוציאוהו ופשט את בגדיו לא נמצאה בו אפילו שריטה אחת, והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד והזרע היה ממנו.
יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.
משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.
ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.
גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.
* * *
נחנכה בדם הרכבת הקלה בירושלים!!!
פיגוע הטרור ההמוני אתמול בצהריים באמצעות הטרקטור הענק "קָטָרְפִּילֶר" מסוג "שׁוּפֶּל", שהיה נהוג בידי מתאבד ערבי באזור הרחובות שרי ישראל ויפו בירושלים הפקוקה ואשר גרם לעשרות פצועים ולשלושה הרוגים – מוכיח פעם נוספת שאין שום רגיעה! – האינתיפאדה השנייה מעולם לא הסתיימה! – היא פושטת צורה ולובשת צורה, כל רחוב הוא זירה, כל שוטר וכל אזרח הוא גם חייל שצריך לדעת לשלוף ולהרוג מיד, וככל שיותר אזרחים ישראליים ישאו את נשקם עליהם, בעיקר אקדחים אישיים, ולא יהססו להפעיל אותם מיד – יהיו פחות קורבנות! – הגיע הזמן שנפסיק לחיות בחלם אלא נכיר במציאות של המזרח התיכון הטרוריסטי השואף להשמידנו, ולכן חשוב כי לעולם לא נופתע ללא נשק אישי ביד!
אל דאגה, אשתו ושני ילדיו של הרוצח חוסאם מצוּר-בָּאחֶר יקבלו קצבת שארים מהביטוח הלאומי.
כותרת אתר חדשות הבי.בי.סי: "נהג הבולדוזר הישראלי נורה ונהרג."
* * *
יוסף דוריאל: להקטין את הנזק מהחלטה רעה
הניצחון של החיזבאללה בשחרור סמיר קונטאר יכול גם לשמש כבומרנג נגדם. מערך הסברה לאומי ראוי לשמו חייב לדעת איך לנצל זאת בחזית הלוחמה הפסיכולוגית
לא אחזור כאן על ההמלצות שנתתי בכל פורום אפשרי כיצד לשחרר את חיילינו החטופים. המערכת שלא מסוגלת לחשוב מחוץ לקופסה הסגורה של עשיית "עסקות", לא מבינה שעצם המושג "עסקה", כשמדובר במילוי חובת מדינה ריבונית כלפי חייליה ואזרחיה – הוא מבזֶה ופסול. אבל, גם במצב המביש החדש, כשהתעמולה האסלמו-נאצית מציגה את ניצחונה והופכת את סמיר קונטאר – מרוצח שפל של ילדה קטנה – לגיבור כלל-ערבי, היא חושפת נקודת תורפה שצריך מייד לנצל אותה בקנה מידה בינלאומי.
תמונה של הילדה שנרצחה, עם תיאור מלא של צורת הרצח, צריכה להיות מופצת לכל פורום עולמי אפשרי, עם תמונת הרוצח שהפך לסמל "לוחמי החופש" הערבים. מה היה קורה לו בישראל היה מופיע חייל שמקבל אות גבורה על שרצח את הילד מוחמד א-דורה? הפוגרום התקשורתי, חובק עולם, שפרץ על סמך אותה הצגה מבוימת היה – מתגמד ביחס למה שהיו עושים לנו על התרברבות ברצח ילד בכוונה תחילה. לכן, מיד – בשיא חגיגות הניצחון של הרוצח המשוחרר – על ישראל להציג סימן שאלה גדול על לגיטימיות ממשלת לבנון שבה שותפים מייצגי הרוצח השפל. ואסור להרפות מזה, ממש כפי שהתעמולה האסלאמו-נאצית לא מרפה מעלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה". ואין לסיים פרשה זו עם קבלת גופות חיילינו שנרצחו על אדמת ישראל. אדרבה, יש כאן "קייס" לדרישה תקיפה – לתבוע את הרוצח לדין בבית המשפט הבינלאומי לפושעי מלחמה, ולדרוש מממשלת לבנון להסגיר אותו לשם כך, כפי שדורשים מסרביה להסגיר את הרוצחים המסתתרים בקרבה. האם רק רוצחים סרביים צריכים לעמוד שם לדין?
ואין זה משנה אם קואליציית הצבועים באירופה תתחמק מלדון בדרישת ישראל. עמידה עיקשת על דרישה זו צריכה להיות חלק מהמלחמה שלנו. ואחרי סמיר קונטאר צריכה לבוא רשימה נוספת של פושעי מלחמה איסלאמו-נאצים, עם אותה דרישה. ובהסתמך על תקדים הטריבונאל הבינלאומי במשפט פושעי רצח-העם ברואנדה, שקבע שהמטיפים לרצח אשמים במידה שווה עם הרוצחים – לדרוש להעמיד לדין את כל המטיפים האיסלמיסטים לרצוח יהודים. שמותיהם וכתובותיהם ידועים לכל, ואין שום הצדקה לחסינות שניכסו לעצמם. ובמיוחד – אחרי שנשמע אותם מהללים את גבורתו של הרוצח הנתעב. למה רק קציני צה"ל, שפעלו לפי כל כללי המלחמה הבינלאומיים, צריכים לפחד מצווי מעצר שמחכים להם בנמלי תעופה באירופה? ממשלת ישראל לא יכולה להתחמק מהאחריות האלמנטארית להגן על ריבונות המדינה, כבודה, וביטחון הפועלים בשמה בכל מקום בעולם. יש מי שיבין זאת אצלנו?
הכותב התמחה במחקר ובתכנון אסטרטגי
* * *
לידיעת אזרחי מדינת ישראל
התמימים או הסכלים:
מי הם הכוחות המפרנסים את ציד המכשפות
ואת מסע הלינץ' התקשורתי כדי להדיח את אהוד אולמרט ולהמליך במקומו את נתניהו?
מתוך "דה מארקר", "הארץ", 30.6.08, בעקבות ה"ניו יורקר"
"המיליארדר שלדון אדלסון גיבש החלטה להשתמש בהשפעתו הפוליטית כדי להדיח מתפקידו את ראש הממשלה אהוד אולמרט, והוא תורם גדול לכמה אירגונים יהודיים הפועלים נגד מימשל אולמרט – כך קובע המגזין 'ניו יורקר' בכתבת פרופיל ארוכה הסוקרת את קשריו הפוליטיים של שלדון אדלסון, האיש השלישי בעושרו בארה"ב ובעל החינמון 'ישראל היום', ואת האימפריה הכלכלית שבשליטתו."
"מאז פתיחת הקזינו הראשון במקאו הוכפל הונו של אדלסון פי 14."
עוד מצטט "ניו יורקר" אקדמאי ישראלי, שנותר בעילום שם, שאמר: "'ישראל היום' טוענים כי יש צורך בעיתונות הוגנת ומאוזנת – בדומה לרשת פוקס ניוז בארה"ב, אך למעשה מטרת העיתון היא להביא לבחירתו של נתניהו לראשות הממשלה."
אהוד: כזכור אנחנו הפסקנו את הטור הפובליציסטי שלנו בעיתון "ישראל היום" לאחר שהתברר לנו שאפשר לכתוב שם כמה שרוצים על השחיתות ועל נושאים חשובים אחרים, כמו שעושה למשל המחזאי המצפונאי יהושע סובול, אבל אסור לפרסם אפילו מילה אחת שמשתמעת ממנה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט או בעמדות שהוא מייצג! (הכותרות למעלה – שלנו).
* * *
אנחנו מתנצלים בפני חגית כהן על השמטת שמה –
ומאוד נהנינו לקרוא את הכתבה שלה בגיליון הקודם
ולכן גם ציטטנו אותה
אהוד,
את 'ארמגדון על ישראל' כתבה כתבת 'מקור ראשון' ששמה נשמט בטעות מהכתבה ששלחתי אליך. שמה חגית כהן.
אנא תקן לפני שתהיה לי פאדיחה מהסוג הלא נעים. האמת היא שאני נוהגת לשלוח לרשימת התפוצה שלי חומר קריאה שאני נתקלת בו על מנת לשמור אותם ערניים, ובכלל לא שמתי לב ששלחתי גם אליך.
אני ממש מצטערת על אי הנעימות. פשוט השורה הראשונה, שבה מופיע שמה, לא הועתקה ולא שמתי לב לכך.
ושוב סליחה,
אסנת
* * *
אורי הייטנר
כללי משחק ברבריים
במבצע אנטבה נקבע העיקרון החשוב והראוי ביותר, באשר להתייחסותנו לישראלים חטופים בידי מחבלים. אין להיכנע לסחיטה, אין להיכנע לטרור, יש לעשות כל מאמץ כדי לשחרר בכוח את החטופים. מן הראוי שמופת אנטבה יהיה נר לרגלה של כל ממשלה הנדרשת לסוגיה כזו.
אולם לאנטבה יש גם צד שני. טרם קבלת ההחלטה הסופית לשחרר את החטופים בכוח, החליטה אותה הנהגה לשאת ולתת על שחרור מחבלים תמורת החטופים, והיתה נכונה לשלם מחיר במו"מ זה. מכאן, שהעיקרון של מבצע אנטבה הוא כפול – העדיפות הראשונה היא לשחרור בכוח, וכל עוד קיימת אופציה ריאלית כזאת, זו הדרך הנכונה. אולם אם האופציה הזו אינה קיימת, מחוייבות המדינה לחיי אזרחיה וחייליה הופכת גם עסקת חילופין להכרח בל יגונה.
העובדה שישראל לא הצליחה לשחרר בכוח את חטופיה בלבנון ובעזה, היא כישלון. איני יודע אם הכישלון הוא מודיעיני, מבצעי או מנהיגותי (כלומר העדר אומץ לקבל את ההחלטה), אך זה כישלון. אני מקווה, שלפחות נעשה מאמץ כן ואמיתי למצות את האופציה הזאת. אולם אם האופציה הזאת אינה מעשית, אין מנוס מעסקת חילופין.
עסקה כזאת, מעצם טבעה, נותנת לגיטימציה לסחיטה, ולכן בכל מקרה היא עסקה רעה. המחיר של עסקה כזאת, כל מחיר, הוא כבד מנשוא. בהעדר אופציה צבאית, אין מנוס מתשלום מחיר כזה, אך בשום אופן לא "כל מחיר". יש מחיר שבשום אופן אין להסכים לו. בעסקאות שונות בעבר, ובעיקר בעסקאות ג'יבריל וטננבאום, שילמה ישראל מחיר שאסור היה לשלמו – נכנעה לטרור, הזמינה חטיפות, שיחררה מרצחים, פגעה בכושר ההרתעה שלה, איפשרה למחבלים לחזור ולרצוח ישראלים.
לכן, אף שאני סבור שבאין אופציה צבאית אין מנוס מוויתורים בעסקת חילופין קשה, יש לבחון כל עסקה לגופה, ולקבוע האם היא ראויה או לא. כך יש לבחון גם את עסקת החילופין שאושרה בממשלה. האם המחיר ששילמנו ראוי?
התשובה לשאלה זו שונה, אם החיילים השבויים חיים או מתים. אם הם חיים – המחיר ראוי. המחיר נמוך בהרבה מהנורמה שהשתרשה בעשרים השנים האחרונות, וגם שחרור רוצח הילדים הנתעב סמיר קונטאר נעשה אחרי 29 שנים בכלא הישראלי, ולא לאחר חודשים או שנים ספורות, כמו במקרים קודמים. אם החיילים או אחד מהם חיים, המחיר ראוי.
אם השבויים מתים – אין זה מחיר ראוי. אין כל הצדקה לשלם תמורת גופות – באסירים חיים. העיקרון צריך להיות גופות תמורת גופות, אסירים תמורת שבויים חיים. עסקה כזאת נותנת לגיטימציה לסחר הציני בגופות, ואף לרצח שבויים או לכל הפחות לאי נקיטת הצעדים הרפואיים הדרושים כדי להשאירם בחיים. אם גופה הנמצאת בידי חיזבאללה, ולעתים אף חלקי גופה, היא נכס שווה ערך לשבוי חי, איזו סיבה יש להם להשאיר את השבוי בחיים?
קרוב לוודאי שרגב וגולדווסר אינם בין החיים, ולכן עסקה זו שגויה ואינה ראויה. אולם אי אפשר להתעלם מן הספק – "קרוב לוודאי". אין ודאות בנדון. ולמעשה, ניתן לומר שבמקרה זה יותר משהתמורה היא הבאת החללים לקבר ישראל, היא התרת הספק הנורא מלב המשפחות.
אולם עם כל ההבנה לכאב הנורא של משפחות המצויות בספק באשר לגורל בניהן, את המחיר הזה אסור היה לשלם בעבור התרת הספק. יתר על כן, השגיאה הקשה ביותר, מבחינה מוסרית ומעשית כאחד, היא הנכונות להגיע לעסקה ובכלל לנהל מו"מ, ללא ידיעה ברורה על מצב השבויים. הנכונות הזאת היא שבירת הכללים הבסיסיים של בני אנוש, וכניעה לכללי המשחק הברבריים, החייתיים, של האוייב .
זו לפחות העסקה השלישית המתקיימת באותה צורה (קדמו לה עסקת שלושת החטופים בהר דב, ועסקת פינק ואלשייך) – ישראל מנהלת מו"מ ללא ידיעה אודות גורל חייליה. כל עוד אין מידע ודאי אחר, היא מנהלת את המו"מ מתוך הנחת עבודה שמדובר בשבויים חיים (כך אפילו אחרי שהגדירה את חטופי הר דב כחללים שמקום קבורתם לא נודע) ומשלמת מחיר כבד על סמך הנחת עבודה זו, בעוד בפועל מדובר בחללים. מבחינה מעשית, משמעות הדבר היא תשלום מחיר מופקע ולא הגיוני ויצירת מצב המעודד רצח שבויים.
אך מעבר לצד המעשי – עקרונית ומוסרית, עצם הנכונות למשא ומתן כזה הופכת את כללי המשחק הברבריים של האוייב ללגיטימיים. אסור להיכנס למו"מ על עסקת שבויים בלי שנציגי הצלב האדום מבקרים את השבויים ומספקים מידע אמין על מצבם. אסור לתת לגיטימציה לפשע המלחמה של אחזקת שבויים ללא ביקור של הצלב האדום.
עלינו לזכור שבמו"מ הזה, גם הצד השני רוצה להרוויח ולכן גם לו יש מה להפסיד, ולכן עלינו לעמוד על עקרונות בסיסיים במו"מ. עלינו להפעיל מנופי לחץ כבדים על האוייב, ומול התנהגותו החייתית, מותר גם לנו לשנות את כללי המשחק.
לא, איני סבור שעלינו לרדת לשפל המדרגה של האוייב ולא לדווח לו האם בידינו אנשים חיים או גופות. לא, איני סבור שעלינו לנהוג כמו האוייב כסוחרי גופות וחלקי גופות. אבל אם במשך שנתיים הפלשתינאים אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר את גלעד שליט, מדוע אנו מאפשרים ביקורי קרובים וביקורי הצלב האדום אצל האסירים הפלשתינאיים? על ישראל לאסור כל ביקור אצל כל אסיר פלשתינאי, כל עוד נציגי הצלב האדום לא ביקרו את שליט. אנו חיים במזרח התיכון, ואיננו יכולים לשחק שח בזירת איגרוף.
אסור היה לנו להפסיק את האש במלחמת לבנון השנייה, כל עוד לא נמסרו השבויים לידי ממשלת לבנון או לפחות ניתן לצלב האדום לבקר אותם. בוודאי שאסור היה לנו להסיר את המצור מעל חופי לבנון, כל עוד לא נעשה הצעד הזה. נכון היה להבהיר חד משמעית שכל שרי ממשלת חמאס, ובראשם אסמעאיל הנייה, נושאים באחריות אישית לשלומו של גלעד שליט, ואם תיפול שערה משערות ראשו, כולם ימצאו עצמם בחברתם של אחמד יאסין ורנתיסי. וניתן כמובן להפעיל את הדימיון ולמצוא מנופי לחץ נוספים.
אולם עסקה כזאת, בתנאי אי ודאות כזאת, ללא מידע חד משמעי מוכח אודות מצבם של השבויים, אסור היה לקבל.
ממשלת ישראל כשלה כאשר קיבלה את ההחלטה, והשרים שהתנגדו, כמו גם ח"כ יוסי ביילין שיצא חוצץ נגד ההסכם, ראויים למלוא ההערכה. אולם במקרה הזה הכישלון אינו רק של ההנהגה, אלא לא פחות מכך של החברה הישראלית.
כאשר ממשלה מנהלת מו"מ קשה, מול אוייב נורא, על תנאי עסקת חליפין כזאת, ראוי שהציבור בישראל יחזק את כושר עמידתה. כאן קרה בדיוק ההיפך, לחץ ציבורי ותקשורתי מאסיבי על הממשלה להיכנע לכל תביעה, סחטנית ככל שתהיה, ולשלם כל מחיר, אבסורדי ומופקע ככל שיהיה. החברה הישראלית לא הפגינה כושר עמידה וחוסן חברתי, ובכך חיזקה את תדמית קורי העכביש, שמשמעותה – הזמנת תוקפנות.
היכונו לחטיפה הבאה.
אהוד: אתה צודק, ואולם אפילו העיסקה הזו, שמפקירה את גלעד שליט לגורלו ומעודדת את הריגתו בידי המנוולים הקרויים "שוביו" – עדיין רחוקה מהשלמה, כי עם הסחטנות בא התיאבון ומתגברת הפנטזיה הרצחנית של שכנינו, הזוכים משום-מה ליחס סלחני בעולם – וכפי שכבר כתבתי [בגיליון הקודם 356] חסן נסראללה עלול גם לדרוש, לשם השלמת ה"עיסקה" – ש"שרת החוץ שלנו ציבִּי ליבני תתאסלם!"
* * *
פרופ' עוז אלמוג: אינני מאמין בארוחות חינם
אהוד היקר,
מישהו היה צריך לכתוב את זה מזמן. חיכיתי למישהו הזה ומשבושש להגיע החלטתי לכתוב זאת בעצמי. אנא ממך פרסם את דבריי אלה בגיליון הבא של המכתב העיתי.
מנויים יקרים!
פעמיים בשבוע שולח לנו הסופר והעורך המחונן, אהוד בן עזר, ויאגרה של שפיות, תבונה והומור בריא (נטול רעל התקינות הפוליטית). בניגוד לרוב המיילים שאני מקבל מדי יום, את קבצי המכתב העיתי אני שומר בקנאות בתיקייה. תמיד יימצא בגיליון מאמר, סיפור, שיר או משפט מעניין. אני בטוח שאיני יחיד.
אינני מאמין בארוחות חינם, בפרט אם לסועדים יש אמצעים לשלם עבור הארוחה. לכן אני בא בהצעה הבאה: כל מי שכתב-העת הזה קרוב לליבו ישלח 5 ש"ח לחודש לחשבונו של אהוד בן עזר. זו אינה נדבה חלילה, אלא תשלום הוגן על שירות מעולה. אם תכפילו 5 ש"ח במספר המנויים תיווכחו שהסכום מכובד וראוי. העלות לכל מנוי – לא יותר מ-60 שקלים בשנה – עלות של מנת חומוס עם שתיה לסועד בודד.
יש היום סידורים פשוטים להוראת קבע כזאת ובטוחני שמר בן עזר יקל עלינו, כאשר יגיע להסדר כזה או אחר עם הבנק (הכוונה לחשבון בנק המאפשר תשלום באמצעות האינטרנט או הטלפון). לאחרונה נודע לי על מסעדה בתל אביב שמאפשרת לסועדים לשלם כראות עיניהם על הארוחה שקיבלו. מסתבר שזה הולך מצויין, כי בניגוד למוסכמה הרווחת, רוב האנשים נוהגים בדרך כלל בהגינות. ההסדר שאני מציע מבוסס על אותו עיקרון – מי שירצה ישלם.
בברכה,
פרופ' עוז אלמוג
נ.ב אפשר להפריש מסכום זה או להוסיף עליו שקל תמורת מאמריו המעולים של ד"ר גיא בכור.
* * *
אהוד בן עזר: תשלום – לא. קניית ספריי – כן.
אני מודה לפרופ' עוז אלמוג האמיץ והמקורי על הצעתו לקוראי המכתב העיתי "חדשות בן עזר", אך לצערי, ואולי גם לשמחתי –אינני יכול לקבל אותה, ואלה נימוקיי:
* אני מאמין שרשת האינטרנט, ובייחוד בכל התחום של חילופי דיעות ומידע, היא כמו כיכר השוק, האגורה, באתונה הדמוקראטית. כל אדם יכול להביע בה את דעתו ואת משנתו ללא הגבלה ובוודאי שלא יהיה מוגבל בתשלום עבור הפצת או קבלת דיעה ומידע. נדמה לי שאפילו ד"ר גיא בכור מתחיל לסגת קצת מהתניית קבלתו בתשלום וחזר לשלוח מאמרים חשובים חינם.
* עקרון החינם של "חדשות בן עזר" פועל בשני נתיבים. אני שולח חינם את המכתב העיתי, ואולם גם כל המשתתפים בו שולחים לי חינם את דבריהם, וכך גם אלה שאני מצטט מהם ללא תשלום להם. משעה שקבלת המכתב העיתי תהיה כרוכה בתשלום, חובה מוסרית עליי גם לשלם לכל משתתפיי העושים את עבודתם בהתנדבות, כמו את הניקוד – וכך אצלול בים הביורוקרטיה של המיסוי ולא אוכל להמשיך בעריכת המכתב העיתי.
* קבלת תשלומים מחייבת אותי להוציא חשבוניות, לרשום כל סכום קטן בספר התקבולים והתשלומים שלי בתור עצמאי, ולהתחשבן על הסכומים הזניחים האלה בסוף שנת המס עם שלטונות מס הכנסה, ואוי לי אם שכחתי לרשום תקבול. וכך, שוב, אני אטבע בים הביורוקרטיה של המיסוי ולא יישאר לי זמן לעריכת המכתב העיתי.
* לפי עצת היועץ המוסמך שלי למס הכנסה, אין לי שום עניין עם מע"מ ואין באפשרותי וגם אין לי צורך להוציא חשבוניות-מס.
* לקיחת תשלום עבור קבלת הגיליונות כמוה כעשיית מנוי, ואילו אני עורך וכותב את המכתב העיתי רק מפני שככה מתחשק לי, ואם לא יתחשק, אפסיק, וכנ"ל אם אסע לטייל או ארצה לקחת חופש, או אם יצטרכו שוב לנקות את הצינורות של המחשבים שדרכם עוברים האי-מיילים, ואין אני חייב מראש שום דבר לשום נמען על הפסקת המשלוח.
* כיום אני יכול לכלול במכתב העיתי מה שמתחשק לי, כולל "גסויות" ודברים מרגיזים, שגורמים לחלק מהנמענים לבקש ממני להוציאם מרשימת מקבלי המכתב העיתי, דבר שאותו אני עושה מיד וברצון כדי להקל על רשימת הנמענים. אם אקבל תשלום עבור הגיליונות, אולי יושפעו שיקוליי בכתיבה ובעריכה מנימוקים זרים של תועלת ונשיאת חן בעיני הנמענים? ותאר לך שמישהו נתן הוראת קבע בבנק לשלם לי, פתאום נעלב ממני ומבקש שאפסיק לשלוח לו את המכתב העיתי – ובינתיים מתקבלים אצלי בבנק כל חודש 5 שקלים (בעמלה של 6.5 שקלים) – סכום שאני צריך להחזיר לו. מה, אני השתגעתי להתעסק בזה? אפילו מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, שגם היא עובדת בהתנדבות – לא תסכים.
* ה"תשלום" שלי עבור המכתב העיתי הוא שיש יותר ויותר נמענים נאמנים שמבקשים לקבל אותו, לקרוא את דבריי ואת דברי שאר המשתתפים וגם לשלוח לי לפרסום דברים שלהם. במקום להסתובב מתוסכל כל היום כמו חלק ניכר מהישראלים, במקום לדבר אל עצמי ואל הראי בשעת הגילוח בבוקר – אני ניגש למחשב ומקליד קטע באבי-אביהם לגיליון הבא.
* אבל אם הנמענים מרגישים צורך לסייע ולהכיר תודה – אזיי הם יכולים לעשות זאת בדרך של קניית ספריי שטרם אזלו, למשל: "דודו פאפל" (לילדים, מטר), "הילדה מן הים" (לילדים, הקיבוץ המאוחד), "פרשים על הירקון" (שרברק), "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה) וכן כרך כל שיריה של אסתר ראב (זמורה ביתן). את כולם אפשר להזמין ברשתות.
* רומאן שלי, "ספר הגעגועים", שאמנם התפרסם בשעתו בהמשכים במכתב העיתי, מנסה לצאת לאור גם בצורת ספר. המו"ל הגדול האחרון שקיבל את כתב-היד כתב לי כי לצערו עומס הכותרים החדשים אצלו אינו מאפשר לו לקבל את כתב היד ולהעניק לו את הטיפול הראוי טרם הוצאתו לאור, וכי אספקט נוסף: "נוגע לצד המסחרי שלא ניתן להתעלם ממנו: למרות שכתב היד כתוב נהדר יש לו חששות מסחריים בנוגע אליו. גם מהבחינה הזאת יש בהוצאת הספר הזה סיכון."
בתשובה הצעתי למו"ל לקנות אצלו מראש כ-250 עותקים בסכום של 10,000 שקל ואני אפיץ אותם באמצעות המכתב העיתי. (מה לעשות, אני סופר נידח ואין לי אופציות אחרות, "מסחריות"). על כך טרם קיבלתי תשובה, אבל אם העיסקה תצא לפועל, הרי שרכישת הספר על ידי נמעניי תהיה עבורי הכרת התודה החשובה והיפה ביותר, ועליה אשמח.
בגלל שערי היורו פחתו השנה הכנסותיי מהפרדסים (בהם הפרדס שבו צייר, לפי גדעון עפרת, נחום גוטמן את הזונה הערבייה הערומה) – שאחרת הייתי מחלק חינם לנמעניי החפצים בכך את העותקים, כפי שעשיתי ב"חנות הבשר שלי". אם לא יקבל המו"ל את הצעתי – אזיי כנראה שאין קהל הקוראים העברי ראוי לרומאן חדש שלי, והלא גם כך יש יותר מדי ספרים.
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר / שני שירים
אֲנִי הוֹגֶה אוֹתָךְ
בְּכִנּוֹר אֵשׁ עַלִּיז יוֹם
רֶשֶׁף חָלִיל קֶרֶן הָרִים
לְטוּשָׁה בְּאָבָק פּוֹרֵחַ
הַרְדּוּף נְחָלִים בָּאֲוִיר
לַיְלָה אֲנִי הוֹגֶה אוֹתָךְ
עֵר בַּמִּטָּה חוֹלֵם צֵל צְלִיל
רֹאשׁ מִגְדָּל שַׁחַק פַּעֲמוֹנִים
מִבְצָר עַל תְּהוֹם יָם
מְצוּדָה עַל סַף רַעַל
אֲנִי הוֹגֶה אוֹתָךְ
בִּשְׂפַת עִיר כְּחַיַּת מִדְבָּר
בְּחֵךְ סְעוּדַת מִטְבָּח
עֹנֶג מֵי רַחֲצָה
בַּקָּפֶה אֲנִי חוֹשֵׁב אוֹתָךְ
הֲגוּיָה שׁוּלְיַת הֵלֶךְ
נוֹדֵד בַּחֲדָרִים גּוֹלֶה
מֵחַלּוֹן מִזְרָח אֶל
תְּרִיסֵי מַעֲרָב שָׁרָב דָּרוֹם
לִקְצֵה צָפוֹן הוֹלֵךְ
סוֹבֵב אֲנִי הוֹגֶה
הוֹגֶה
הוֹגֶה אוֹתָךְ בִּי
מְסֻבָּל חָרוּב תְּאֵנָה
אוֹרֶה
זַיִת מֻכֶּה יָרֹק
לֹא הָגוּי
אֲנִי הוֹגֶה אוֹתָךְ סָמוּר
שְׁתוּם עֵינַיִם מַחְלִיק בִּמְצוּלָה
מֹחַ מְיֻשָּׁב אֲסִיר נֶפֶשׁ. – שׁ
--------------------------
נְחֵנִי בַּדְּמָמָה בָּאֵשׁ
קוֹצִים בְּסַהַר לָבָן
בִּכְפוֹר קֹטֶב מְשַׁמֵּר
הֶגֶה רוּחַ גַּל
זוֹ עַל זֶה
חֲלוֹם בְּתוֹךְ הַחֶדֶר עוֹלֶה
בַּחַלּוֹנֵךְ
הַיָרֹק עוֹטֵף מֵאִיר
הַאֲחֻזָּה עַכְשָׁיו מֻגֶּנֶת
מֻקֶפֶת אַהֲבָה מִזֶּה עַל זוֹ
בָּאֵשׁ ב ַאָדָמָה בְּמַיִם
אַדִּירִים חַיִּים גְּנוּזִים בַּזֶּה
בְּזוֹ
* * *
עמוס גלבוע
מתהלך אסד כחתן בחופתו
הסיטואציה בה נמצאת עתה צמרת מדינתנו מעלה בזיכרוני את סצנת הסיום למחזהו של שיקספיר "המלך ריצ'רד השלישי", אשר מלך בסוף המאה ה-15, ושעליו אמרו היסטוריונים אנגלים כי כל מי שזכה לנשיקה ממנו, נידון למעשה למוות. ריצ'רד וצבאו מובסים בשדה הקרב, לאחר שאנשי אמונו הקרובים של המלך בגדו בו. סוסו של ריצ'רד נהרג, ואיש אמונו האחרון מאיץ בו לנסות ולברוח ברגל, אך המלך אינו מוכן לברוח. הוא עייף, פצוע, אך שואף לצאת לקרב אחרון נגד יריבו (לעתיד סבא של המלכה אליזבת הראשונה). ואז שיקספיר שם בפיו את המשפט הכה מפורסם: "a horse, a horse ,my kingdom for a horse!" ("סוס, סוס, ממלכתי תמורת סוס!"). המלך נזקק נואשות לסוס על מנת להילחם, ואולי אולי להינצל, ומוכן להבטיח לכל שומע בשדה הקטל את ממלכת אנגליה תמורת סוס כשיר אחד. רצון ההישרדות בשלטון חזק אצלו יותר מכל דבר אחר.
בלי שום השוואה לריצ'רד השלישי עצמו ולאישיותו, דומני שראש ממשלתנו זקוק נואשות ל"סוס" שאולי יצילו. לריצ'רד אבדה כבר הממלכה, אך לא כן לראש ממשלתנו. ממלכת מדינת ישראל עדין בידיו! הוא עדין יכול לנהל מדיניות חוץ, ואוייב ינו (כמו ידידינו) יודעים זאת כי הם כמו כולם צופים במחזה. אנחנו נכנסים לכן לתקופה מאוד רגישה ומסוכנת, אותה יעריכו אוייב נו והגורמים הבינלאומיים כהזדמנות מצידם להשגת רווחים על חשבון האינטרסים של מדינת ישראל.
סוריה, למשל. מאז שהיא "הכריחה" אותנו, ב-21 במאי, לתת פומבי למגעים הבלתי ישירים איתה בטורקיה (אנחנו רצינו שיהיו חשאים), מתהלך אסד כחתן בחופתו. לפתע הוא לא מצורע, לפתע הצרפתים ומדינות אחרות מחזרים אחריו; לפתע נשמעים בצרפת קולות שניתן יהיה למסמס את כל הנושא של הקמת בית הדין הבינלאומי לרצח חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר, משפט שאסד פוחד ממנו פחד מוות. למה השיחות לא הופכות לשיחות ישירות? כי הסורים טרם השיגו את יעדם העיקרי, שהוא תנאי לקיום מו"מ ישיר: התחייבות ישראלית מראש, ברורה ומחייבת, לנסיגה מכל הגולן עד קו מי הכינרת (קו 4 יוני 67'). אסד אמר לאחרונה שעדין אין לו התחייבות כזו. מה שיש לו, הוא אמר, זה שראש ממשלת טורקיה טילפן אליו והודיע לו שאולמרט מסר לו (לראש ממשלת טורקיה) שהוא מוכן לרדת מכל רמת הגולן עד קוי 4 ביוני 67'. אנחנו רוצים לשמוע זאת ישירות מישראל ובצורה מחייבת, הבהיר אסד. האם אולמרט יעשה זאת? לחלל המדיני נזרק לפתע רעיון: אסד יפגוש את אולמרט בפריז, בוועידה שיוזם סרקוזי, ויואיל ברוב טובו לשבת עם ראש ממשלת ישראל באותו שולחן, ואולי אף להושיט לו יד. ומה ישלם אולמרט תמורת התצלום? התחייבות מראש לנסיגה מלאה לקו 4 יוני 67'! אין לי שום ביטחון שכך יהיה, אך ברור שהסורים חותרים לנצל את מצבו העגום של אולמרט.
דוגמה נוספת – עניין חוות שבעא. לפתע, גם צרפת וגם משרד החוץ האמריקאי, מבקשים מישראל לתת לממשלת לבנון של סניורה סוכרייה בדמות נסיגה מחוות שבעא. למה? כדי לחזק את סניורה מול חיזבאללה, אומרת לנו קונדוליסה רייס. זהו רעיון הזוי (ובכלל עדיין אין עכשיו ממשלה בלבנון!) – אבל למה לא להציגו בפני ישראל המצטיירת כחלשלושה?
וישנו כמובן גם המו"מ עם אבו מאזן. מזלנו שיש לו בקושי ממלכה ברמאללה, אך לך תדע אלו הפתעות מרות צפויות לנו גם כאן. מצב של "ממלכה תמורת סוס" טומן בחובו פוטנציאל מסוכן.
נדפס לראשונה ב"מעריב" מיום 30.6.08.
* * *
יוסף חרמוני
"ניבול הפה המנמר את חב"ע מרתיע אותי, דוחה אותי ומקומם אותי!"
לאהוד בן עזר שלום,
לאחר קריאה של חודשים אחדים בחב"ע, שמלווה גם בכתיבה מזדמנת לביטאון זה, אני חש כי איני יכול להחשות, ועלי לומר כמה משפטים של ביקורת, שאני מקווה כי תתקבל כקונסטרוקטיבית.
ביני לביני, אני מגדיר את חב"ע כמועדון חילופי דעות, רשמים ויצירה, של מתבגרים ומתבגרות. כגימלאי (זה שבועיים) אני משייך את עצמי, ללא גאווה וללא בושה, למועדון המתבגרים. הרצון להחליף חוויות, לשמוע דעות וזיכרונות, להפגיש את ניסיון החיים המצטבר שלי (שישים ושש שנים) עם אלה של הדומים לי, הבוגרים ממני והצעירים ממני (הייטנר, למשל), הוא לגיטימי, כשם שהוא מבורך. ממרום העשור השישי, השביעי, השמיני (משה ברק, למשל) והתשיעי (ידידיה יצחקי עומד לפלוש אליו, להערכתי), יאה ונאה לנו להתבדל מעט מזרם החיים השוטף, ולהחליף תוצרי לב ומוח עם הדומים לנו ברזומה. אני סבור שרוב הקוראים והכותבים בחב"ע הינם בוגרי ההמיספרה של מה שהיה קרוי "מפלגות הפועלים". בין שאני צודק ובין שלא, אני אוהב לקרוא את אשר חווים, זוכרים, סוברים וכועסים אנשים ונשים מהמילייה שלי. אני קורא בשמחה את גמזו, אני כוסס ציפורניים בהמתנה למעיינות הידע, הטריוויאלי-לכאורה, של הרה"ג אליהו הכהן. אני מדלג על רשימות כאלה ואחרות, ונפעם למקרא דברי כותבים שמימיי לא שמעתי עליהם. בחב"ע האחרון התפלצתי מצחוק וכעס למקרא תקציר התזה הנפוחה של הדוקטורית מאוניברסיטת חיפה, על "ההיגיינה" של יהודי פלשתינה במאה הקודמת. תודה לעוז אלמוג שהביא לידיעתנו את דבר קיומו של קשקושון שכזה.
אכן, חב"ע הוא מפעל יפה, יוזמה נאה וברוכה, מועדון הוותיקים שלא נס ליחם.
אבל, ואבל גדול מאוד: אבוי, אבוי, אבוי!! ניבול הפה המנמר את חב"ע מרתיע אותי, דוחה אותי ומקומם אותי. לצערי, אהוד, אתה אחראי לרובו. לפני שנים קראתי בעניין רב את ספרך "המושבה שלי". קראתי אותו תוך שלושה שבועות, קצב שנחשב אצלי רצחני (אני קורא כעשרה ספרים בו זמנית, קריאה איטית ולא מאורגנת). בספר מככבים הנקבים למיניהם, אך שם זה רלוואנטי, אמיתי, נובע מן ההוויה של אנשים בשר ודם, שהספר מעלה את סיפוריהם ללא כחל וסרק. בראוו על הספר. הוא עדיין שמור עימי, ואני חוזר אליו מדי פעם.
אולם כאן, בחב"ע, ניבולי הפה אינם אלא ניבולי פה. אין בהם חן, אין בהם טעם, והם משרים ארומה לא נעימה על חב"ע כולו. וחבל.
מה שהקפיץ אותי הפעם וגרם לי לכתוב לך אי מייל זה, היה "הודעה חשובה לנקבות ששולחות אי-מיילים ל'חדשות בן עזר'. " זה, בצירוף כמה דיבורים על הפלצות וחירבונים (בהתייחסותך ליומני ספרד שלך), מוציאים את הרצון לקרוא את כל הדברים היפים והמעניינים בחב"ע.
אהוד: אין הבדל בין ה"גסויות" ברומאן "המושבה שלי" (שאתה אחד היחידים שמוצא להן הצדקה, והרבה תודה!) – לבין ההומור של "חדשות בן עזר". ה"תועבה" אינה בקטע הקצר שלי, שאליו אתה מתייחס, אלא במה שגרם לו – שהכריחו רקדניות צעירות לחבוש כובעי גרב וללבוש גלימות, כמו בחברה מוסלמית אדוקה, כדי להופיע בטקס חנוכת גשר המיתרים של עיריית ירושלים. אילו, כחילוני, הייתי מפרש שכר ועונש כמו שמפרשים חרדים וש"סניקים [פגם במזוזות!] – הייתי אומר שהפיגוע אתמול ברחוב יפו היה עונש על כך שבטקס חנוכת הגשר, גם הוא ברחוב יפו, הכריחו רקדניות צעירות, חופשיות ונאות, לכסות עצמן בבגדי תועבה!) – ותועבה היא גם שבטקס פרס ישראל אין ראש העיר ירושלים לוחץ ידיהן של הנשים הזוכות מחשש טומאה.
על אלה "חדשות בן עזר" מגיב ויגיב בסגנונו שלו, שאחרת לא היתה הצדקה לקיומו. והוא, אגב, אינו ביטאון של פנסיונרים אבל גם לא של זונות, לא זונות פוליטיות ולא זונות עיתונאיות ממין זכר ונקבה גם יחד. אתה רואה למשל אלו קללות אני מקבל על תמיכתי באהוד אולמרט, וזה כנראה נחשב תקין, כשם שתקין הוא שמיליארדר זר, שעשה ועושה הונו בעסקי הימורים – מייסד עיתון כדי להפיל ראש ממשלה מכהן, וזה גם לא נחשב למועמד שלו כשוחד בחירות וכעבירה על חוקי מימון מערכת בחירות.
אז כמו שנעמי שמר שרה "על כל אלה" – והצרפתים אומרים: "בתחת שלי!"
* * *
השמצות חסרות בסיס נגד קק"ל
בימים אלה עוברים באמצעות הדואר האלקטרוני מסרים משמיצים שעניינם התנהלות קק"ל מול תביעה של עמותת "זוכרות" בנושא הנצחת כפרים ערביים בתחומי ארץ ישראל.
נקדים ונאמר – מדובר בהשמצה פרועה וחסרת אחריות.
וכדי להעמיד דברים על דיוקם, להלן מהלך הדברים לאשורו.
לפני כחצי שנה תבעה עמותת "זוכרות" מקק"ל להציב שלטים בכל אחד מאתריה שבו היה בעבר כפר ערבי. הדרישה הועלתה בפגישה בין נציג העמותה לבין נציגי קק"ל שדחו אותה בו במקום. לחילופין הועלתה אפשרות כי בכל אתר קק"ל שבו כבר מוצב שלט מפורט על תולדות המקום, ייתוסף אזכור של שם הכפר. מדובר בשישה אתרים בלבד ברחבי הארץ. הובהר לנציג "זוכרות" כי רק הנהלת קק"ל יכולה להחליט בנידון.
בעקבות הפגישה פורסמה בעיתונות ידיעה שגוייה לפיה קק"ל נעתרה כביכול לפניית העמותה. לאחר הפרסום הזה, ובתשובה לפניות שהגיעו אלינו, העמדנו דברים על דיוקם והבהרנו את עמדת קק"ל. התשובות הניחו את דעת הפונים ובכך הייתה הפרשה אמורה להסתיים.
ואולם, למרבה הצער, היה אדם אחד שלא הסתפק בתשובה המוסמכת. ניהלנו עימו התכתבות ממושכת, הסברנו, הבהרנו שאין דברים בגו, אך ללא הועיל. לפני ימים אחדים, החל אותו אדם להפיץ מכתב ברשת הדוא"ל, שבו הוא מונה שמות של עשרות יישובים ברחבי הארץ ( ביניהם ראש פינה, גדרה, נתניה, רמת השרון, נגבה, יוקנעם, שדרות, מכבים ורעות, בית שמש, קריית שמונה ועוד) וטוען במשתמע כי קק"ל הסכימה להציב לידם שלטים המציינים את דבר קיומו או תולדותיו בעבר של יישוב ערבי באותו מקום.
על מנת להסיר כל ספק: מדובר במכתב מטעה. אנו מבקשים להבהיר זאת באופן חד משמעי: להד"ם! קק"ל מעולם לא הסכימה להצבת השלטים במקומות הללו. כל מה שנכתב על ידי אותו אדם לא היה ולא נברא. קק"ל הינה מוסד ציוני ולאומי ולא תעשה דבר נגד האינטרס הלאומי וההתיישבותי.
צבי לי-דר
מנהל אגף תקשורת וקשרי ציבור
* * *
ד"ר גיא בכור / שני מאמרים
1. על אוייב העם, ומדינה שכבר מפחיד לחיות בה, ולא מהסיבות שאתם חושבים
המרחק מן הרחוב לשולחן הממשלה הוא כה קצר אצלנו, עד שבעצם הממשלה היא כיום ברחוב והרחוב נמצא בממשלה. האם מפלגות שבוחרות את מנהיגיהן לפי סקרים, יעמדו נגד רצונו של ההמון? הטוקבקיסטים הפרועים, משולחי הרסן הרוצים דם? התקשורת? האימהות הנזעמות במחסומים? אין ל"מקבלי ההחלטות" ברירה, הם חייבים לשתף פעולה עם מקור העוצמה האמיתי במדינת היהודים. הם כבר לא "מקבלי ההחלטות".
ד"ר שטוקמן: כן, אני אקרא בשמו! אל תחששו! זוהי בדיוק התגלית הגדולה שלי (מרים את קולו). האוייב המסוכן ביותר של האמת והחופש בחברה שלנו הוא הציבור הרחב, הרוב הליברלי. ממנו עלינו לפחד! וכעת אתם יודעים.
(החדר מתמלא תנועה וצעקות. כמעט כל הנוכחים צועקים, רוקעים ברגליהם, שורקים. אחדים מן הגברים הקשישים מחליפים מבטים ערמומיים ונראים משועשעים. לבסוף משתרר שקט).
אסלקסן: כיו"ר, אני קורא לנואם לחזור בו מן ההאשמות הבלתי אחראיות.
ד"ר שטוקמן: אל תספר לי על אמיתות והאשמות. לדעתי, יש רק אמת בסיסית אחת: שום חברה אינה יכולה לקיים חיים בריאים, אם היא ניזונה מאמיתות שדופות ומצומקות.
(קולות בקהל: לזרוק אותו מכאן! זה בלתי נסבל!) *
מדינה דמוקרטית מכנה את עצמה "מדינת מוסדות", שכן יש בה הפרדת רשויות, מוסדות מתפקדים, ואיזון ביניהם. צר לי, אך דרך התנהלות פרשת שבויי חיזבאללה מעידה שישראל אינה עוד מדינת מוסדות. היא מדינת הרחוב, הכיכרות, ההמון הפרוע, המריע או הצועק בוז, הטוקבקיסטים, "web-2", אותו רעיון עוועים ימי ביניימי של שיתוף בבערות, של השתכשכות בכלום. במדינת ישראל אין עוד משמעות לבית המשפט, שכן משפט הרחוב קשה יותר, אלים יותר, מיידי. היחצ"ן ביטל את עורך הדין; הטוקבקיסט את השופט; הריגוש את המחשבה. וזו מתכונת לאנרכיה.
כאשר קול המון כקול שדי, מתבטלת המדינה היהודית, ובמקומה חוזר השטייטל, השוק בעיירה הקטנה, שבה אין מוסדות, אין היררכיה ואין ריבונות.
הציבור שופט על פי הרגש, וסיפור של רגש הוא גם קיבל. ולעזאזל האינטרסים הלאומיים, השכל הישר, או גורלו של אותו ציבור בעתיד הקרוב.
אמרו מעכשיו: אין עוד צורך בממשלה, בכנסת, בבתי משפט בשב"כ או במוסד. ממילא הכול נקבע בכיכרות, ברחובות, בדיוק כמו בחשכת ימי הביניים. אנשים מוצאים כאן להורג בתלייה לאור יום, או נישאים על כפיים, והכול שרירותי כמובן. זו חברה שכבר מפחיד לחיות בה, בוודאי לא נעים. עמותות מטעם עצמן מחלקות פרסים לשופטים של בית המשפט הגבוה בשיטת שמור לי ואשמור לך, שדולות צעקניות לא יהססו להפגין מול ביתו של בעל תפקיד, והכול מלא בוז הדדי, משטמה, שנאה וכעס.
העיתונות הישראלית מילאה, כמו במלחמת לבנון האחרונה, תפקיד מכריע בפרשה, שכן היא התגייסה בחודשים האחרונים במלוא הקיטור למען שחרור בכל מחיר של השבויים. יש להבין כי התקשורת הישראלית הקונוונציונלית הולכת ומצטמצמת, מתכווצת בפחדה מן היום שיגיע. העיתונים המודפסים הגדולים אינם רווחיים עוד, אינם "עסק טוב", וכך גם ערוצי הרדיו והטלוויזיה. והנה מתגלגלת אליהם דרמה סוחטת דמעות, טלנובלה, ריאליטי של החיים, ואין כמוהם שלא יפספסו זאת. זה מה ש"מוכר עיתונים"! האם עד כדי כך התקשורת אצלנו לא מעריכה את הציבור הרחב, שהיא בטוחה שזה מה שהוא רוצה?? כותרות וסיפורים למשרתות?
דוגמאות מהשבוע?
אביבה שליט מדברת: "אני מדמיינת אותו על הרצפה, בחושך. זה הסיוט שלי." (כותרת ראשית ענקית בעיתון יומי).
"הביטו בעינינו הדומעות." (כותרת ראשית בעיתון יומי), עם תמונת "אני מאשים" של המשפחות.
הכול נכון, אך האם כך אמורה להתנהל מדינה מסודרת? האם החלטות אסטרטגיות של עדיפות לאומית אמורות להתקבל כטלנובלה? האם אתם מעלים בדעתכם עוד מדינה בעולם המתנהלת כשטייטל? וכי לא היו בני ערובה בארצות הברית או במדינות אירופה?
מבחינת התקשורת יש כאן מכרה זהב. יש משפחות במצוקה, דרמה קורעת לב, אטימות שלטונית אם לא "שחיתות", ומה לא. אלה כבר לא היו עיתונים, אלה היו אופרות סבון. העיתונים ניצלו את המשפחות, ואלה, בהבינן את כללי המשחק, השתמשו בעיתונים.
ד"ר שטוקמן: "ידיעות העם" מנסה לשכנע אתכם, שאתם, הציבור הרחב, ההמונים, הנכם לב החברה. זוהי הונאה. אינכם תופסים שזהו שקר עיתונאי? ההמונים הם חומר גלם בלבד. לכן אני חושב שזה חוסר אחריות מצד "ידיעות העם" לטפח את הרעיון שההמונים הם האפוטרופוסים, האחראים על המוסר והסובלנות.
התקשורת, בחפשה אחר סם חיים, שואבת אותו מהשינאה כלפי הפוליטיקאים, ומזעם ההמון. בתחילה ציירה את רובם כמושחתים, ואם אינם כאלה, הם בדרך לשם. עכשיו ציירה אותם כאטומים, כמפלצות ערלות לב, שרק רוצות להשאיר את "הילדים" בשבי מפלצות חיזבאללה. לא כל משפחה היתה זוכה כמובן לסגידת התקשורת. למזלן אלו משפחות שנתפסות כמן האליטה. אם היו אלה משפחות אחרות, עולות מרוסיה, נניח, האם גם אז התקשורת היתה מתגייסת באותה צורה? תענו בעצמכם.
האם הועיל הדבר לתקשורת? ספק. אולי נמכרו קצת יותר עיתונים, אך רמות הצהוב והריגוש הגיעו לשיאים שיהיה קשה לשחזר, ומה ימכור את העיתונים של מחר?
כך הציבור הזין את העיתונים בדרישתו לדם, ואלה הזינו את הציבור. "מקורבי אולמרט – הוא מתקשה לתמוך בעסקה." פה, חביבי, רוצים דם, את דמם של מקבלי ההחלטות, שבכל מקרה הם מצויירים או כמטומטמים, או כאטומים. מי יבוא בעתיד להיות מקבל החלטות באקלים ציבורי חולה כזה?
המשפחות המסכנות, נקלעו לתוך הסופה, ולא הבינו בתחילה מהיכן היא מגיעה. בתחילה פסעו בזהירות, בחשש, עד שהבינו לתדהמתן, כך אני מאמין, כי הרוח הציבורית העצומה הפכה אותן מחלשות לרבות עוצמה! המשפחות בימים האחרונים היו חזקות מכל השרים גם יחד. זו הפכה להיות אמת המידה היחידה של התקשורת: מי שסירב להיפגש עם המשפחות, נערוף את ראשו!
איני בא בטענות למשפחות השבויים, כלל וכלל לא. בטרגדיה שלהן הן חיות באקלים הקשוח של הרחוב בישראל, הוא מעצב את מאבקן, והן אותו. אילו כללי המשחק, ולהן היה תפקיד. אך מעכשיו כללי המשחק במאבקים הבאים, ולא משנה איזה, משתנים. הרחוב איתך, האינטרנט איתך, התקשורת רואה בך סיפור אנושי קורע לב? אתה תשלוט בממשלה. התקשורת תמיד תהיה נגד הממשלה, ומי שנגד הממשלה הוא גיבור שאותו תבנה התקשורת, וגם תרמוס, זכרו את ויקי כנפו.
מה הערבים מבינים היום? לקחתָ ישראלי בשבי – לקחתָ את המדינה – לקחת את הממשלה.
מה הציבור מבין היום? לקחת את התקשורת ודעת הקהל – לקחת את המדינה – לקחת את הממשלה. אלה שבלונות השליטה החדשות.
השרים, אבוי, מפוחדים, ורובם אומרי הן. צריך היה להיות מאוד אמיץ, או מי שאין לו מה להפסיד, כדי לא לאשר את העסקה כפי שהיא, כאשר לכולם היה ברור שזו עסקה רעה, שעליה נשלם מחירים הולכים וכבדים בעתיד. גם לאחר שהרימו את ידם לאשר, השרים אינם יודעים מה נקבל ומה ניתן. האם חיים השניים או מתים? בכמה אסירים פלסטינים נשלם? מה שמותיהם? מה דרגת מסוכנותם? לא ידוע. הפחד משתק.
אין מדינה בעולם, שבה קל כל כך להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהטות את הכף למען אינטרסים אלה או אחרים. כך עבר החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, מחשש ההמון, וכך עוברים כמעט כל החוקים במדינה. מתפקיד פובליציסט – ישר לממשלה או לכנסת; מהכנסת – חזרה לפובליציסטיקה ולעיתון; אוטוסטראדה. איזה פוליטיקאי יופיע כאוייב העם בשנת בחירות? שרעֵהו יסתכן, לא הוא.
אסלקסן: זה בלתי נסבל, זו התקפה על קהילה שלימה.
ד"ר שטוקמן: ויותר מכולם מרגיזים אותי אלה הקוראים לעצמם ליבראלים, ומשכנעים את עצמם ואת האחרים שהם בעלי דעות מתקדמות.
המרחק מן הרחוב לשולחן הממשלה הוא כה קצר אצלנו, עד שבעצם הממשלה היא כיום ברחוב, והרחוב נמצא בממשלה. האם מפלגות שבוחרות את מנהיגיהן לפי סקרים, יעמדו נגד רצונו של ההמון? הטוקבקיסטים הפרועים, משולחי הרסן הרוצים דם? התקשורת? האימהות הנזעמות במחסומים, המצוידות במצלמות וידאו, לערוף את ראשו של חייל זה או אחר? אין ל"מקבלי ההחלטות" ברירה, הם חייבים לשתף פעולה עם מקור העוצמה האמיתי במדינת היהודים. הם כבר לא "מקבלי ההחלטות".
(אז אנחנו כעם לא שווים? אה? רק לאלה שלמעלה תהיה זכות להביע דעה? לזרוק אותו מכאן, אם הוא מדבר ככה. החוצה!)
מכאן גם הבוז לבעלי המקצוע, שכידוע אצלנו הם מיותרים. כבר אמר הנשיא פרס כי היסטוריונים מבינים מה שהיה ולא מה שיהיה, אמר שמומחי אמ"ן לא מבינים את המזרח התיכון, ולכן בשביל מה אנו משלמים למוסדות כמו שב"כ, המוסד, הצבא, ממילא ההמון ברחוב יודע טוב יותר מהם ומדעתם המקצועית. בשביל מה אנו צריכים בכלל מהנדסים, אם אפשר להקים גשר מאזיקוני פלסטיק? שיטת האיזולירבאנד והחלטורה; החיסכון בגרוש כדי לשלם אחר כך מחיר כפול ומכופל. זהו בוז למומחים, לבעלי ניסיון וידע. למקצועיות.
טווח החשיבה והתיכנון שלנו הוא מקסימום לשלושה ימים, כלומר עד שימוג האוויר הרע של הכותרת משלשום. את השבויים נשחרר עכשיו. מה יקרה בעוד חודש? אילו מחירים נשלם על הרגיעה? מה עם איראן המתגרענת? עזבו, העיקר שעכשיו בסדר. מי יודע מי יהיה בכלל ראש הממשלה כאשר הבעיות יתחילו להתפוצץ בפנים. כיוון שהצד השני מנהל טווחי זמן של חמישים שנים, ואנו של שבוע, היכולת שלנו להתמודד עם שקריו של הצד השני, המניפולציות שלו ותכנוניו הזדוניים – קלושה.
נשאלת שאלה: האם יש עוד כוח במדינת ישראל שיוכל לעמוד מול הקקופוניה של ההמון ושל התקשורת ולומר להם בפנים – לא? אני מסופק. נראה שאולמרט רצה להגיד לא, אך גם הוא נסוג. חסרות לו צרות? המערכת הפוליטית כה סוגדת לרייטיניג ולתקשורת, עד שיכולת קבלת ההחלטות העצמאית כמעט ואינה קיימת עוד. הכיכרות ניצחו במדינת ישראל. הרחוב את הלשכה; ההמון הנבער של האינטרנט את מי שבאמת מבין; אלה שלעולם אינם נבחרים את מי שנבחרים. ואם אתם חושבים על זה עד הסוף: ההמון ניצח בעצם... את עצמו.
אסלקסן: כאזרח הארץ וכבן אדם, הזדעזעתי עד עומק לבי מן הדברים ששמעתי. אני נאלץ לנסח, בצער רב, החלטה האומרת: 'האסיפה הזאת מצהירה בזאת כי ד"ר שטוקמן, רופא המרחצאות, הוא אוייב העם'.
* הציטוטים הם מן המחזה הקלאסי של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן (1906-1828) "אוייב העם". על רופא, המגלה כי מי המרחצאות, שמהם מתפרנס הכפר כולו, מסוכנים לבריאות. ומה חושבים על כך ההמון הרודף אותו והתקשורת? המחזה יצא בהוצאת בית צבי, בית ספר לאמנויות הבמה והקולנוע, תרגום לעברית: רבקה משולח (1983).
30.6.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
2. פרשנות דחופה: השמחה של מצרים היתה מוקדמת מדי: עזה שוב נופלת עליה
השמחה המצרית היתה מוקדמת מדי. שוב התברר כי כמו שישראל אינה יכולה להתנתק מרצועת עזה, כך רצועת עזה אינה מתכוונת להתנתק ממצרים. היום [2.7], עשרות ואולי אפילו מאות צעירים פלסטינים החלו להתקבץ בצד הפלסטיני של עבר רפיח, וליידות אבנים לעבר כוחות הביטחון המצריים, שהפעילו נגדם זרנוקי מים. התמונות נראות כאילו נלקחו מן האינתיפאדות "שלנו". מה הולך פה? אם מצרים לא תשלוט בעזה, עזה תשלוט במצרים, ומובארק שוב טעה, כפי שטעה לאורך חצי השנה האחרונה בכל התנהלותו הגמלונית, המאוחרת, בעניין הרצועה הסוררת.
לאחר הסכם "הרגיעה" בין ישראל לבין חמאס שיפשפו המצרים ידים בהנאה, וראש המודיעין המצרי, עומר סלימאן, קיבל חיזוק מהנשיא מובארק. נדמה היה שזהו, צרת עזה שוב הורחקה מעל מצרים, כפי שקרה מאז שנת 1967. מאז ועד להתנתקות הביטו המצרים מרחוק, בלעג, כיצד אנו הורגים ונהרגים בעזה; זו לא היתה הבעייה שלהם. בעזה השתוללה אינתיפאדה, אך הגבול המצרי היה שקט וקדוש.
כבר כתבנו באתר כי עזה היא כמו מיכל מים עם שני פתחים, כאשר ישראל סתמה פתח אחד באצבעה, ואת השני המצרים. היתה זו, אם כן, מלחמת התשה בין ישראל לבין מצרים: הראשון שיעזוב את האצבע, עזה תהיה שלו, להרבה מאוד שנים.
אלא שישראל הירפתה, מי שאינה מסוגלת לעמוד יותר מדי על דעתה, הירפתה ראשונה, ופתחה את כל המעברים לרצועה. כיום שבנו לספק בקצב עצום את כל תצרוכתה של רצועת עזה, מים, חשמל, סחורות, מוצרים, חקלאות, הכל, כולל אפילו מלט, אחרת איך יקימו הפלסטינים את הבונקרים שלהם נגדנו? מישהו צריך הרי לספק להם זאת. המצרים לא חלמו אפילו לספק להם את כל זה.
אכן, המצרים הרגישו כחולמים. הישג כזה לא נופל אצלם כל יום, וישראל אפילו דרשה שלא לפתוח את מעבר רפיח, כל עוד גלעד שליט בשבי! כלומר המצרים קיבלו אפילו הכשרה ישראלית לסגירת הקשר היחיד שלהם עם עזה! לא יאומן, אמרו המצרים בינם לבין עצמם, הטפשות הישראלית הרי לא תאומן.
למה הדבר דומה? כאשר ראש הממשלה מנחם בגין עמד על כך שעזה היא חלק מ"ארץ ישראל השלימה", ולכן לא יוותר עליה. הנשיא סאדאת העמיד פנים שמדובר באבידה מצרית, ולדעתי גם גבה מחיר עבור "הויתור" שלו על שטחי ארץ ישראל השלימה. מה אתם יודעים.
אלא שהשמחה המצרית היתה מוקדמת מדי. שוב התברר כי כמו שישראל אינה יכולה להתנתק מרצועת עזה, כך רצועת עזה אינה מתכוונת להתנתק ממצרים.
היום [2.7], עשרות ואולי אפילו מאות צעירים פלסטינים החלו להתקבץ בצד הפלסטיני של מעבר רפיח, וליידות אבנים לעבר כוחות הביטחון המצריים, שהפעילו נגדם זרנוקי מים. התמונות נראות כאילו נלקחו מן האינתיפאדות "שלנו".
מה הולך פה? אם מצרים לא תשלוט בעזה, עזה תשלוט במצרים, ומובארק שוב טעה, כפי שטעה לאורך חצי השנה האחרונה בכל התנהלותו הגמלונית, המאוחרת, בעניין עזה.
כבר כתבתי שחוסני מובארק, "הדוד מתוואלי", זקן ותיפקודו לקוי, ומי כמו הפלסטינים יבינו זאת מיד. מה שהם עושים עכשיו זה להביך את מובארק, מחדש, בכל תחנות הטלוויזיה הערביות, כדי להראות שמצרים, "האחות הגדולה", מתנערת מן הפלסטינים וממאבקם, ואינה תומכת בהם. יורה בהם, מתנתקת מהם; גרוע מישראל, שפתחה את מעבריה לעזה. רוצים לומר: מצרים בוגדת בעניין הפלסטיני. מה יכולה מצרים לעשות? לירות במפגינים, שרק ילכו ויהיו חצופים יותר? היא גומרת את עצמה באותו הרגע בתקשורת הערבית. לכן כתבתי כבר שהמהלך הישראלי לסגור את עזה היה אז גאוני.
כמו שמצרים ידעה להשתמש בקלף הפלסטיני נגדנו, משתמש בו עכשיו חמאס – נגדה.
למצרים לא תהיה ברירה, היא תהיה חייבת לבסוף לפתוח את רפיח, ולהתחיל לדאוג לצורכי הפלסטינים, היא נלחמת כאן לא בחמאס, אלא בעולם הערבי כולו. היא נלחמת ברטוריקה של עצמה.
חבל רק שישראל לא הבינה את שכתבנו באתר שוב ושוב, והירפתה. מעכשיו יהיו לעזה גם אבא וגם אמא, גם ישראל וגם מצרים. איזה הישג לחמאס!
ומדוע צריכה עזה כל כך את המצרים?
מצרים היא המעבר היחיד של חמאס אל העולם, כאשר דרך ישראל נכנסים מקרים הומניטאריים בלבד (לעת עתה, בעתיד הרי ירצו אצלנו "פועלים" מעזה), ומנהיגות הארגון אינה יכולה לעבור. ואיך יגיעו מנהיגי חמאס לאיראן? לסוריה? לסודאן? למחנות האימונים של הארגון במדינות מוסלמיות? מצרים היא הצינור היחיד של עזה אל העולם המוסלמי והערבי, דרכו עוברים העניינים הרגישים, ללא יד ישראלית מחטטת. לארגון האסלאמי הזה, הדבר קריטי.
מצרים נתפסת כעורף האסטרטגי של חמאס, שכן התקווה היא שאם חמאס השתלט על עזה, תנועת האם שלו, "האחים המוסלמים" תשתלט יום אחד על מצרים כולה. כולם מבינים שמובארק אינו במיטבו, ונערכים. זוהי סכנה קיומית למשטר בקהיר, ועכשיו מבינים עד כמה הוא אינו רוצה לראות את הגבול הזה פתוח.
חמאס רוצה לגיטימציה, ומצרים יכולה להעניק לו זאת. אם הגבול שלה עימו פתוח, זו הכרה של כמעט מדינה. זה חשוב לארגון, המתמודד על הלגיטימציה מול ממשלת אבו מאזן, כאשר כל צד טוען שהשני אינו חוקי. הרי כל הקרב על יו"ש עדיין לפנינו, וחמאס אינו מסתיר את רצונו לשלוט בגדה המערבית, בדיוק כפי שהוא שולט בעזה.
חמאס חייב תיאום מינימלי עם שלטונות הביטחון המצריים. זה אמור להעניק לו חופש פעולה טרוריסטי נגד ישראל, תיאומים שבשתיקה על חצי האי סיני, סיכומים בקריצה בנודע להברחות, ועוד.
שבי בשקט, ישראל, ואל תתערבי, למען השם. עם מדיניות ישראלית נבונה ועיקשת, אנחנו נשב בצד ונצפה איך הפלסטינים והמצרים נלחמים זה בזה, ולא להיפך. שבי בשקט, ואל תתערבי.
2.7.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
ידידיי
כפי שנאמר: "לכל המעוניין"
מוקד ספרי יד-שנייה הידוע "בוקספר" יוצא השבוע
בעמוד הראשון של האתר שלו
בהמלצה על ספרי יוסף אריכא ועמוס אריכא
וזה הקישור אליו:
היו ברוכים על סבלנותכם,
עמוס
נ.ב. לפניכם גם הקישור לרשימה באתר לאמנות טקסטורה על איורי יוסף אריכא
לסיפוריו בקובץ "מראות בכחול" 1941.
http://www.art-text.com/artist-1237.htm
* * *
שולמית כהן-אסיף: בתוך הלב נשיקה בכיס
הנשיא הצרפתי ניקולא סרקוזי קיבל בביקורו בארץ את השיר "בתוך הלב" מאת שלומית כהן-אסיף. השיר בתרגום לצרפתית הוגש לאורח ע"י ילדה עולה חדשה מצרפת, חברת מקהלת לי-רון. המקהלה הנעימה לאורח את הביקור בכנסת ובתום השירה הוגש הטקסט. מקהלת לי-רון בניצוחה של רונית שפירא שרה משיריה של שלומית. שירים שהלחינה שרה שוהם. במוצאי שבת, 5 ביולי, יתקיים מופע חגיגי של המקהלה בהיכל האמנויות בהרצליה ויבוצעו לראשונה 6 שירים של שלומית. לקראת הקיץ תצא המקהלה להופעת באירופה, בכלל זה בצרפת. השיר "בתוך הלב" שהוגש לנשיא לקוח מהספר "נשיקה בכיס":
בתוך הלב שלי
יש עוד לב,
בפנים עוד לב
ועוד לב.
בלב הכי קטן
יש נקודה.
מישהו נגע בה
והיא רעדה.
* * *
צוותא מגישה
משי לחשת לי
בוקר הוקרה למשוררת, הסופרת והמתרגמת
ש. שפרה
לרגל צאת ספר שיריה "משי לחשת לי"
ביצירותיה של ש. שפרה עומדת דמותה של האישה במרכז.
שפרה זכתה בפרס ראש הממשלה, פרס הנשיא, פרס האוניברסיטה העברית ופרס ברנר על כלל יצירותיה כמפעל חיים.
שירה: שישה מלחינים הלחינו משיריה לכבוד האירוע: רמי הראל, דניאל עוז, שרה שהם, חיים טוקצ'ינסקי, אהובה עוזרי, חני דינור
זמרות: דניאלה סקורקה, חני דינור, אורלי בלוך
דברים: פרופ' זיוה שמיר
קטעי קריאה: נתן סלור, אסנת זיביל, עידית טפרסון, שמעון לוי
קטע נגינה: גיל שוחט
צוותא 1, מחר, יום שישי, 4/7/08 בשעה 11:00
כרטיסים: צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב 03-6950156/7
מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" – 50 ש"ח לכרטיס. יש להזדהות בקופת צוותא, טל. 6950156 – כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה.
* * *
איליה בר-זאב
אִפּוּס כַּוָּנוֹת (מכתב למשורר פוליטי)
בְּמוֹרַד הָרְחוֹב, מִ"שּׁוּק הַבּוּכָרִים" לִ"שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא",
מְפַרְפֵּר הַחֹרֶף פִּרְפּוּרֵי גְּוִיעָה אַחֲרוֹנִים.
יֶלֶד עִם אוֹפַן עֲגָלָה מוֹבִיל "טַנְק" מַיִם תָּמִים.
(חֹק בַּרְזֶל – מֵיכָלֵי מַיִם מְכַסִּים אֶת גַּגּוֹת יְרוּשָׁלַיִם).
הַקָּלִיעַ שֶׁנּוֹרָה מִ"שֵּׁיך גָ'רַאח" אוֹ מִ"בֵּית הַסֵּפֶר
לְשוֹטְרִים"-פָּגַע.
חָרַר בַּ"טַנְק". הֶחֱטִיא יֶלֶד.
300 מֶטֶר בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְּכֻוָּן.
אָז עוד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁכְּדַאי לִי לְנַפְנֵף בְּאוֹתִיּוֹת מַחְכִּימוֹת בְּכַמָּה שָׂפוֹת:
זְהִירוּת, כָּאן יֶלֶד לֹא לִירוֹת!
בַּיָּמִים הַבָּאִים הִתְאַפְּסוּ הַכַּוָּנוֹת –
הַקָּלִיעַ הַיְּדִידוּתִי פָּרַץ לְבֵית אִמִּי,
מֵטִיחַ פֵּרוּרֵי קִיר אֶל מִטָּתוֹ שֶׁל אָחִי הַקָּטָן, (פָּחוֹת מִשָּׁנָה),
וְאֶל פָּנָיו הַשׁוֹאֲלוֹת.
400 מֶטֶר בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְכֻוָּן.
כַּזָכוּר, לֹא יָדַעְתִּי לִכְתּוֹב בְּשָׁלוֹשׁ שָׂפוֹת:
זְהִירוּת,כ ָּאן חַיּוֹת מִשְׁפָּחוֹת, לֹא לִירוֹת!
הַדֶּלֶת סַבָּה עַל צִירָהּ
וּבַחֲשֵׁכָה, בֵּין הֶבְזֵקֵי הָאֵשׁ הָפַכְנוּ לִפְלִיטִים בְּעִירֵנוּ.
בְּלִי צַלָּמִים וּבְצֵל הַבָּתִּים הַנֶּהֱרָסִים חָמַקְנוּ אֶל "הַנַּחֲלָאוֹת" –
שַׁבְּתַּאי,
אָחִי הַפָּעוֹט, אָחוּז בִּזְרוֹעוֹתַי,
(פְּלִיטִים בִּמְנוּסָה, כְּמוֹ בַּסְּרָטִים עַל מִלְחָמוֹת עוֹלָמִיּוֹת).
לְאֱלִישַע,רֵעִי וַחֲבֵרִי זֶה לֹא עָזַר. בְּ-17.5.48
נָפַל בְּ"מִלּוּי תַּפְקִידוֹ", שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְאַחַר הַהַכְרָזָה הַמְּפוּרְסֶמֶת בְּיוֹם ה' בְּאִיָּר:
"טוּרַאי (בֶּן 12) מִחֵיל הָרַגְלִים" בְּ"יִזְכֹּר"
וְאֵין שָׁלוֹם בְּחֵילוֹ.
לְיוֹנִי אַבְרַמְסְקִי זֶה גַּם כֵּן לֹא עָזַר.
ב-18.9.48 בְּ"כֶרֶם אַבְרָהָם", יֶלֶד מְשַׂחֵק בְּחֲצַר בֵּיתוֹ,
בְּבוֹקֶר שַׁבָּת,
בְּעֶשֶׂר וָרֶבַע, לְלֹא שִׁלְטֵי אַזְהָרָה (אוֹ צַלָּם),
הַקָּלִיעַ הַמְּשׁוֹטֵט חָדַר אֶת גּוּפוֹ.
יוֹתֵר מִק"מ בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְּכֻוָּן – אֵיזֶה דִּיּוּק, אֵיזֶה בּוּל פְגִיעָה.
בֶּן 13 בְּמוֹתוֹ.
בְּ"סִיפּוּר עַל אַהֲבָה וַחֹשֶׁךְ" קָבַע הַמְחַבֵּר: פָגַע בּוֹ "צַלָּף יַרְדֵּנִי"(לִגְיוֹנֶר) –
מִלָּה בֵּין לְאֻמִּית,
נְקִיָּה.
אַלְפֵי פְּגָזִים לֹא חָמְלוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְחִפְּשׂוּ מַטָּרוֹת רְאוּיוֹת –
אֶת נְקוּדוֹת הַצִיּוּן בָּהֶן אֲמוּרִים הַשְּׁלָטִים לִצְעוֹק בְּכָל שָׂפָה:
לֹא לִירוֹת-כָּאן חַיּוֹת מִשְׁפָּחוֹת!
נ.ב.
"טַנְק" הַמַּיִם הַמְּצֻלָּק מֻנָּח גַּם הַיּוֹם בַּגַּג הַמִּתְקַלֵּף בְּ"בֵית רוּבִּינְשְׁטֵין",
מוּל בֵּית הֶעָלְמִין "סַנְהֶדְרִיָה".
אַלְפֵי בָּתִּים חוֹסְמִים אֶת קַוֵּי הָאֵשׁ.
קָרוֹב קָרוֹב – "גִּבְעַת הַתַּחְמֹשֶׁת".
לֹא רָחוֹק-גָּדֵר,
חוֹמוֹת.
6/2008
* * *
יואל נץ: מתוך פרק מרומאן אוטוביוגראפי
שלושה חיים
העומד לצאת בשנת 2009 בהוצאת יד ושם
סטסיה מטפס על ענף גבוה בעץ ואומר לי מלמעלה:
"אתה לא תצליח לטפס עד הענף הזה."
אני מטפס בעקבותיו ומגיע אל הענף שעליו יושב סטסיה. סטסיה מתקדם לאורכו של הענף. הענף נדרך ונכפף תחת משקלו ומקרב אותו אל קצה גג הרעפים של המחסן. סטסיה יורד בזהירות מן הענף אל הגג, נאחז ברעפי הכיסוי שברום הגג ומרפה מן הענף. הענף משתחרר ומקפיץ אותי. אני נאחז היטב ועוקב אחרי סטסיה. סטסיה מניח את רגלו על זיז שבולט מעל דלת המחסן, מושיט את ידו השמאלית ואוחז ברווח שבין לוחות העץ של הקיר. כעת הוא שולח את ידו הימנית לעבר הקורה אשר מתחת לתיתורת הגג, תופס בידו השנייה מצדה השני של הקורה, מרפה מדריכת רגלו על הזיז והנה הוא תלוי ומתנדנד בין השמים לארץ. כשגופו מתייצב מן הטלטלה – מרפה סטסיה מאחיזתו בקורה, צונח מטה אל הקרקע, מתייצב על רגליו וצוחק אליי צחוק של לעג.
אני מתקדם על גבי הענף לעבר הפינה של גג המחסן, במסלול שהתקדם בו סטסיה. הענף נכפף ככל שאני מתקרב אל קצהו. הנה הגג קרוב אליי. אני תופס בידי את רעף הכיסוי. ענף העץ משתחרר מתחתיי בבת אחת ומתרומם. אני מצליח בשבריר שנייה לתפוס ברעף כיסוי אחר בידי השנייה. כעת כל גופי צמוד אל שיפועו של גג הרעפים. הרגל שלי איננה מגעת אל הזיז שעליו דרך סטסיה. אני מפחד מאוד ואובד עצות. מלמטה אני שומע את צחוקו של סטסיה.
אני יודע שבסופו של דבר אני אחליק ואפול ארצה. אני קופא ללא זיע, אחוז אימה.
אני מתחיל לחשוב בקדחתנות ונזכר שלמרגלות הקצה המרוחק של המחסן מצויה תלולית של רגבי אדמה תחוחים. מוטב שאפול במקום ההוא.
אני נצמד בכל כוחי בבטני אל הרעפים, מזיז את יד ימיני ימינה מאחיזתי, מקרב אליה את שמאלי ומושך בעקבות הידיים את שאר גופי ימינה. אני חוזר על התנועות האלה שוב ושוב ומתקרב בהדרגה אל קצהו השני של הגג. תוך כדי התקדמותי אני מגלה כי למרות שמידת השיפוע מפחידה, בכל זאת אין גופי מחליק על פניו, גם כאשר אני מרפה להרף עין את שתי ידיי מן האחיזה, לצורך ההתקדמות. כיון שכך, אני מתקדם ביתר ביטחון ובמהירות גדולה יותר.
אני משיג את המקום, בו אני אמור להימצא מעל התלולית. מסיט את מבטי אל מעבר לכתפי: רואה את התלולית מתחתיי והמרחק שאני מצוי מעליה מטיל עליי שוב אימה.
אני מבצע עוד "צעד" אחד בידיי. משתהה למשך מספר שניות. מרפה מאחיזתי, עוזר בכפות ידי לגופי להחליק באיטיות. רגליי כבר באוויר, עוד שנייה ואני נופל אפוף פחד גדול לאחוריי – ונחבט חבטה עזה בעכוזי (אולי כדי לציין את מועד מלאת שמונה שנים לנפילתי על הראש...).
אני בוכה מעוצם הכאב ומשפשף בידי את עצם הזנב.
סטסיה ניגש אליי, איננו מוסיף לצחוק עוד. מושיט אליי את ידו ואומר:
"נהיה חברים."
בבית נשמעת שריקה דקה. השריקה נקטעת ונשמעת שוב בחלל האוויר.
"מי שרק?"
כולם בוחנים בחשדנות את פני כולם. איש אינו מודה כי הוא זה ששרק. השריקה חוזרת ונשנית מכיוון המטבח. נכנסים אל המטבח, מטפסים אל עומק גג התנור, שם שוכב יוז'יאצ'ק, מרוחק מדופן התנור, לשומרו מפאת סכנת הנפילה חלילה. אחי התינוק יוז'יאצ'ק הוא כבר בן שנה. שוכב לו בשקט פרקדן על גבי התנור. הוא תינוק רזה ושמח בחלקו שבוכה רק לעתים רחוקות. שריקה דקה יוצאת מבין שיניו הראשונות, שהנצו בפיו זה לא מכבר. שוכב, שורק ומחייך בין השריקות! ראו זה פלא: לא למד עדיין להגות מילת דיבור, אבל שורק כזקן ורגיל! אני מנסה בסתר לשרוק ואינני מצליח.
לפתע אני רואה מבעד לחלון את הזוג קנטורוביץ' עם ילדם הקטן נכנסים דרך הפשפש לחצר, ועושים את דרכם לעבר הבית.
"אורחים באו!" אני מצהיר בצהלה.
משפחת קנטורוביץ' נמנים על ידידי המשפחה מן הפליטים. מביאים אתם תמיד הרבה בדיחות דעת וצחוק.
סיֶמיוֹן קַנְטוֹרוֹביץ' מספר בדיחה:
"בשיעור של כיתה אלף חדה המורה חידה עתיקה מן הפולקלור הרוסי: 'ידיים אין, רגליים אין / קפיץ-קפוץ על יעלת החן! מה זה?' הפתרון," אומר קנטורוביץ', "הוא אסל לנשיאת דליי המים. איבנושקה מצביע ועונה: 'נכה מלחמת המולדת!' "
כולם צוחקים.
אחר כך יולצ'ק מדקלם שיר ברוסית תוך תנועות ידיים נמרצות, כפי שאימא שלי לימדה אותו וכפי שנוהג הייתי אני לדקלם כשהייתי קטן. עם סיום הדקלום, מושיב סיומה את יולצ'ק על השולחן, עוטה על כתפי יולצ'ק צעיף נשים שמסתיר את ידיו, משחיל מבעד הצעיף את הידיים שלו מתחת לבתי שחיו של יולצ'ק ומבקש ממנו לחזור ולדקלם את השיר פעם נוספת. יולצ'ק מדקלם שוב והפעם סיומה הוא שמנופף במרץ את ידיו הענקיות והגרומות והן נראות כאילו הן ידיו של יולצ'ק הקטן. המחזה מצחיק עד להתפקע. כאשר נדם רעם הצחוק ומחיאות הכפיים פוסקות מצביע יולצ'ק לעבר התנור, שם שוכב יוז'יאצ'ק ואומר בפולנית:
"והוא יודע לשרוק."
סיומה מבקש ממני שאביא את הכינור. סיומה עומד שוב מאחורי השולחן ומשעין את הכינור בשמאלו במקום בו ישב קודם יולצ'ק, כך שמיתרי הכינור פונים אל עבר הקהל. בימינו הוא אוחז בקשת וראו זה פלא – סיומה מושך בקשת על מיתרי הכינור בדרך משונה זו, ומפיק צלילים ערבים לאוזן!
לפתע נזעקת קלבדיה טיחונובנה מכיסאה:
"יחדל נא, סיומה רחימאי! ינגן בבקשה משהו אחר, למען השם, לפני שבאים הנה אנשי המיליציה!"
"מה הדבר?" שואלים אותה מכל עבר.
"המנגינה הזו היא ההמנון של הצארים: 'נצור אלוהים את הצאר!' כיצד זה יודע הוא לנגן את זה, ירחם השם?"
"כשהייתי גימנזיסט ניגנתי בתזמורת על הקונטרבס. ערכנו המון חזרות לקראת ביקורו של צאר ניקולאי השני בפינסק. כל סולתה ושמנה של העיר באו להקביל את פני הצאר לצלילי התזמורת שלנו. חוץ מן המנגינה הזו אני לא זוכר לנגן שום דבר..."
"בשום מקום אחר בעולם המדינה לא מעניקה בחינם את כל הלימודים – העממיים, התיכוניים, הגבוהים ואפילו לימודי המוסיקה," אמרה אנקה בעת שסועדים היו את ארוחת הערב. "התלמיד צריך רק להצליח בבחינה!"
"זה נכון לא רק בחינוך," החרה החזיק אחריה אברהם, "אותו הדבר גם בשירותי הבריאות, התרבות, התיאטרון, התחבורה הציבורית – כולם ניתנים למעשה בחינם. קשה להאמין!"
"כל העולם מוחא כפיים לברית המועצות ל'חינם' הזה," אמר חיים. "האינטלקטואלים במערב לא מפסיקים להתפעל מן המשטר הסובייטי. זה נראה כמו התגשמות הסוציאליזם. אבל מאחורי החזות הזאת מסתתרת המהות של המשטר הסובייטי. במשטרים שבהם יש חופש – משלם האזרח על השירותים שהוא צורך טבין וטקילין ולכן הוא גם משפיע על אופיים ועל איכותם. השלטון הסובייטי כופה על האזרחים את כל מוצרי הצריכה, לפי האינטרסים והאידיאולוגיה שלו. צלחת הרדיו למשל קולטת שידורים מתחנת שידור אחת ויחידה. לאזרח הסובייטי אין אפשרות לבחור בין חלופות, מה שבמשטרים החופשיים הוא מובן מאליו. אבל גם אזרחי ברית המועצות משלמים את המחיר המלא עבור השירותים שהמדינה כופה עליהם, רק שאף אחד לא סיפר להם את זה: המדינה מעניקה לאזרחים שכר זעום על עבודתם, שמבטיח בדוחק לרכוש מצרכים בסיסיים, אבל למעשה היא גובה מראש את התשלום בעבור כל השירותים. 'הערך המוסף' מעבודתו של הפועל – לוז השדרה של תורת הכלכלה המרכסיסטית – לא מעשיר אומנם את הקפיטליסטים – הוא מופנה לפיתוח אמצעי לחימה ולבנייה מגלומנית. זה בנוסף לניצול הכלואים במחנות הכפייה בעבודות פרך. רק חלק קטן מן 'הערך המוסף' מוקדש לספק את צרכי האזרח. חלק גדול ממנו מופרש לטובתה של שכבת הנומנקלטורה, שמופקדת על ביטחונו של השלטון ועל הנצחת המשטר. לכן זה לא מפליא, שמוסר העבודה בברית המועצות נמצא בשפל מדרגה שכזה. בני אדם הגונים גונבים מכל הבא ליד ומספסרים כדי לקיים את המשפחה שלהם!"
"התיאוריה שלך היא שנאה כפוית טובה לברית המועצות," אמרה אנקה. "ברית המועצות הצילה אותנו מציפורני הנאצים והיא מאפשרת ליולק שלי ללמוד נגינה בכינור חינם אין כסף!"
"אילו היה הביקוש ללמוד נגינה דומה לביקוש ללחם – היו מספקים גם אותו כנגד תלושים..."
"שיישרפו הלוואי!" סיכמה רגינה את הוויכוח.
המשך יבוא בגיליונות הבאים, פרקים קודמים פורסמו בגיליונות קודמים
* * *
ליטמן מור על אברשה ולאה אולשנסקי
ליהודית ולאהוד בן עזר "בני עירי" הנכבדים,
בשנת 1940 שהיתי בווילנה כפליט בדרכי מערבה. לאחר השואה נודע לי, כי המורה והמנהל הדגול אברשה אולשנסקי עם אשתו לאה (מהבית טייטלבוים) עזבו בזמן הסובייטים את העיירה ועברו לביאליסטוק מקום מגוריהם של אשתך יהודית.
לא ידעתי שהורי יהודית ויהודית כתינוקת שהו בעיירה דוויד-הורודוק כפליטים מהכובשים הגרמנים. ובכן יהודית ואני משתייכים למשפחה אחת "משפחת הפליטים".
אברשה אולשנסקי החליף את המנהל הראשון של בית הספר "תרבות" אשר שמו הלך לפניו.
ארגון יוצאי דויד-הורודוק פרסם ב-1992 אלבום בתמונות לזכר ולכבוד בית הספר, מוריו ומנהליו ותלמידיו. בדבר המערכת (אני נמניתי עם חבריה) נאמר: בית הספר שימש "בית היוצר" למאות הרבות של בני הנוער וחינכם לאהבת ארץ ישראל והשפה העברית.
בנוסף לתמונות של כל המחזורים ושל המורים כתבו חברי המערכת מיספר מאמרים וביניהם בשבחו של אברשה אולשנסקי כאדם, כמורה וכמנהל.
בעמוד 13 כותב יעקב מור ז"ל (ציוני פעיל שהוגלה לסיביר ב-1940. הגיע, השתקם ונפטר בארץ): "ב-19 בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לעיירה. בית הספר העברי נסגר והפך לבית ספר ביידיש – "שפת הפרולטריון היהודי" (כדברי הפעיל הקומוניסטי היהודי בעיירה).
אברשה אולשנסקי, המנהל המודח, נתבקש גם הוא לשאת את דבריו. הוא הצליח להוציא מפיו שתי מילים "טייערע שילער" (תלמידים יקרים), קולו נשבר והוא פרץ בבכי.
במאמר שלי "מה אני חייב לבית הספר" (עמוד 23) אני מציין שבית הספר היקנה לנו לא רק השכלה יסודית אלא גם את ערכי היהדות, לכבד את השבת ומועדי ישראל, את המסורת ואהבת ישראל. זאת היתה הסיבה העיקרית שב-1939, עם בוא הסובייטים, נפרדתי מהמשפחה והגעתי לווילנה במטרה להגיע לארץ ישראל.
כאשר חזרתי לביקור חטוף ב-1944 לעיירה שכל יהודיה נספו, וכאשר עמדתי בחצר של בית הספר החרב, חשבתי שאני חייב את חיי לבית הספר תרתי משמע. אז החלטתי לעזוב את עיר מולדתי לעולמים.
ידוע לי שברשותכם נמצא האלבום. (אולי כדאי לצטט ממנו לפעמים). ברשותי דיסק על תנועות הנוער בעיירה בשירה בעברית ובשפה האנגלית, דיסק בווידאו "בני דור ראשון מספרים על העיירה" ודיסק הנצחת קבר האחים לנרצחי העיירה. ואם מה שהוא חסר לכם אשלח אליכם ברצון.
וכרגיל עוד פרט: את אברשה אימץ כילד קטן הדוד שלו – בן למשפחה מיוחסת – אשר אולשנסקי – (זכור לי מימי ילדותי שהיתה לו "חזקה" למפטיר יונה ביום הכיפורים).
ב-1921 חצה הגבול הפולני-סובייטי כ-50 קילומטר מהעיירה, ומשפחתו של אברשה הימלפרב [הוריו] נשארה מעבר לגבול בברית המועצות. לפני שנים הכרתי בחיפה בני משפחה של הימלפרב שעלו כנראה לארץ בשנות העשרים המאוחרות.
בכבוד רב,
ליטמן מור
אהוד: אשתי יהודית לא גרה בביאליסטוק אלא נולדה בווארשה. לדבריה, אביה ברוך נולד בביאליסטוק, ומתברר גם ששם משפחתו המקורי של הדוד שלה, אברשה – היה הימלפרב, ואילו את השם אולשנסקי קיבל לאחר שדודו ודודתו בדוויד-הורודוק, שהיו חשוכי-ילדים – אימצו אותו. מכל אלה התוודעתי בעקבותיה גם אני לקורות בני הקהילה היהודית בדוויד-הורודוק, ולסופם האכזרי בידי שכניהם, בקבר האחים ביער, ללא צורך בעזרת הגרמנים. קורות הקהילה ובית-הספר "תרבות" סופרו בצורה מרשימה ובעברית יוצאת מן הכלל בספרים עם תמונות שהוציאו בארץ תלמידיו של אברשה, שעלו ארצה לפני השואה.
ליטמן מור מוסיף וכותב לי על כך ב-1.7:
אברשה נולד למשפחת הימלפרב לפני שנולדתי ב-1917. אני לא הכרתי את המשפחה, כילד. אני זוכר שאמרו שמשפחת הימלפרב גרה מעבר לגבול הפולני-סובייטי שהתייצב ב-1921. לדוד של אברשה, ושמו אשר אולשנסקי, לא היו ילדים, זה בטוח.
אברשה גר אצל דודו אשר אולשנסקי שהיה בעל אמצעים, ומאז שאני זוכר הוא גר איתו. אשר אולשנסקי היה מיודד עם אבי המנוח והתפלל בבית הכנסת ב"מזרח" בסמוך לאבי. הוא היה מקבל כל שנה את "מפטיר יונה" במנחת יום הכיפורים. אני סקרן מטבעי ושאלתי מדוע הוא מקבל כל שנה "מפטיר יונה", ואמרו לי שאיש נשוי שאין לו ילדים מגיע לו "מפטיר יונה" כפי שלנער בהגיעו למצוות נותנים מפטיר בשבת בפרשת השבוע.
את אבא לא העזתי לשאול ולכן אני לא יודע אם הסיבה היא סבירה. אני אברר זאת עם בן עירי יהודה שיפמן בן ה-95, אם הוא מאשר את גירסתי בקשר למשפחת הימלפרב. ושנית – בבית-הכנסת בקשר ל"חזקה" של "מפטיר יונה".
בזמנו, כשעליתי לארץ, נפגשתי עם קרובי המשפחה, ובחיפה קרובת-משפחה הכירה לי את משפחת הימלפרב, שהציגה את עצמה כיוצאת דויד הורודוק. כנראה שהם עלו לארץ לפני שגדלתי. אני סיפרתי להם על המורה אברשה אולשנסקי ועל אשר אולשנסקי, אבל הם לא התענינו במיוחד. בעיירה לא היו להם קרובים. הדבר מסקרן כבר גם אותי ואני אבדוק זאת לעומקו, אלא שפרט לשיפמן אין את מי לשאול. אחזור אליך בהקדם.
ליטמן מור
אהוד: ייתכן כי משפחת הימלפרב בחיפה לא התעניינה בגורלו של אברשה אולשנסקי בגלל עניין של ירושה. אברשה רכש דירה בארץ כאשר ביקר בה בסוף שנות השלושים, כדי לבחון אפשרות להשתקע בחיפה או בקריית חיים, שמה כבר גרו המורה נחמה טיטלבום, (אחותה של אשתו לאה), יחד עם אימן. לאחר המלחמה משפחת הימלפרב, אחותו של אברשה, (שלאחר נישואיה כבר היה לה בארץ שם-משפחה אחר) – השתלטה על הדירה ולא הסכימה להודות שיש לו עוד יורשים מצד אשתו לאה, אחותו של ברוך טיטלבום, אביה של יהודית. אברשה ניסה בשעתו למצוא בארץ עבודה בתור מורה אך נכשל, וחזר לפולין לאחר זמן לא רב. גורל דומה פקד יהודים לא מעטים בשנות השלושים למאה הקודמת.
* * *
עופר רגב [גיליון 356] אינו אחיו של החטוף אלדד רגב
אהוד,
עופר רגב [גיליון 356] הוא לא אח של החטוף. זה עופר רגב המדריך, בעל הוצאת פורת.
שולה
* * *
יד על הלב
אם צריך להפציץ את הכורים הגרעיניים באיראן
מי היית רוצה שיעמוד בראש ממשלת ישראל ויישא באחריות?
עמוס שוקן? עמיר פרץ? בנימין נתניהו? שלדון אדלסון? ציפי ליבני? אהוד ברק? שאול מופז? יוסי שריד? גדעון לוי? חיים רמון? אחמד טיבי? משה מוריס טלנסקי? מיכה לינדנשטראוס? אבי דיכטר? ארקדי גאידמק? דוד בן-גוריון? יצחק רבין?
או
אהוד אולמרט?
* * *
מר בן עזר הנכבד,
תקף אותי ייאוש כשראיתי איך שר הביטחון הנוכחי וגם זה לשעבר מופז, והרמטכ"ל, מתיישרים לפי לחץ התקשורת בעניין החטופים, תוך התעלמות מביטחון המדינה. קולם המתריע הניחר של ראש השב"כ וראש המוסד נותר קול קורא במידבר. אני משער שהם עוד יחטפו על שלא התיישרו, וכהונתם לא תוארך. איני מכיר את ראש השב"כ, אך מאיר דגן ידוע כגבר לעניין ומפקד מוכשר ומבריק. אך לא סופרים אותו. גם בוגי יעלון הפגין אומץ והתנגד ל"עסקה" המבישה, ואנו זוכרים מה עלה בגורלו. אכן דרוש אומץ, כי מי שאינו מתיישר חוטף בפנים מאיילה חסון, קרן נויבך, ירון דקל ורזי ברקאי הכול-יכולים. מזעזע.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
האם תקוות הציבור המטומטם בישראל מתפוגגת?
האם גיאדמק הוא חדל פרעון?
כותרת ב"דה מארקר" ב"הארץ" אתמול, 2.7:
"גאידמק נתבע ב-1.9 מיליון שקל: קנה רהיטים ולא שילם!"
* * *
ברגע האחרון ממש:
* שלושים החוקרים המיוחדים ועוזריהם ששלחה משטרת ישראל לניו-יורק, ואשינגטון ולאס-וגאס כדי למצוא את הקבלות על אירוחו של אהוד אולמרט לפני יותר מעשר שנים – יוחזרו באופן דחוף ארצה, יחומשו באקדחים אישיים ויעזרו בחקירת הפיגוע אתמול ברחוב יפו ובהגברת הביטחון האישי ברחובות ירושלים ובמדינת ישראל כולה. יקנו להם כובעים רחבים מיוחדים להגן עליהם מפני השמש, שאינה קופחת עליהם במלונות הפאר המושחתים בארה"ב ואצל רופא השיניים הקשיש והחבול של משה (מוריס) טלנסקי.
* פרקליט המדינה טרם החליט אם תינתן רשות להרוס את בית המחבל תושב ירושלים שרצח את בחורי הישיבה ב"מרכז הרב", ובהתאם יימשך גם זמן החלטתו לגבי הריסת ביתו בצור-באחר של חוסאם, הטרקטוריסט המתאבד מרחוב יפו (שאם יוחלט להרוס את ביתו ודאי שיוגש על כך ערעור לבג"צ) – כי פרקליט המדינה עסוק מאוד בבדיקת העדויות להפללתו של ראש הממשלה המושחת אהוד אולמרט, ואולי גם ייסע פרקליט המדינה ללאס-וגאס לשם וידוא ראיות?
* התקשורת הישראלית פתחה במסע רחמים ציבורי על הפושע הצעיר שרצח את עו"ד פלינר. התקשורת מציגה את המפלץ הרצחני, שיצא מצוייד בכפפות ובסכין – כפסיכי, מתוך תקווה לחלץ אותו מעונש מאסר עולם המגיע לו, ולשחררו לאחר שיבלה שנים אחדות בבית המשוגעים שבו "יבריא" ו"ישתקם". זה ברור שעו"ד פלינר אשמה בהירצחה כי מה פתאום היא צעקה על נער מבולבל ופסיכי שעכשיו מתברר שהוא ראוי לרחמים יותר ממנה?
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
הַדִּילְדוֹ [וִיבְּרָטוֹר-העץ] והַפֶּדוֹפִילְיָה בתלמוד
סדר נשים, מסכת כתובות, פרק א, ב: "גדול הבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתוּבתה מאתים משום ר' יהודה בן אגרא [אומר איזה קטן ואי זו היא קטנה] קטן פחות מבן תשע שנים."
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,867 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 353 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה