| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 358
תל אביב, אור ליום שני, ד' בתמוז תשס"ח, 7 ביולי 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: דבורה קוזוינר: המסע שלי לפולין. / אַבָּא שֶל גַּל (שיר).
ד"ר גיא בכור: בית חרושת לעינויים, מרד בית הכלא בסוריה, והשתיקה בישראל.
מָשָה מִנִּבְכֵי חוּלְשוֹנוֹ ט', מאת משה ברק, קישוב – אודישן – AUDITION
אורי הייטנר: 1. אשיבך על כנף נשר, ארבע שנים למותה של נעמי שמר.
2. מכתב לאהוד. // יוסי גמזו: שֶתָּבִין, אָמַר...
"בעקבות הביקור הנפלא שלנו בבית-הספר בצופית, שם בכיתות א'-ג', יש שלוש ילדות וילד שאנחנו זוכרים היטב את הסבא של הסבא שלהם!" – אהוד, בתשובה לדורון גיסין. // ליאורה בן יצחק: נְקֻדַּת שֶׁבֶר.
הרצל חקק: אורה עשהאל – נשיות מכושפת, על ספרה החדש "פיסות אישה".
עדינה בראל כותבת לליטמן מור על מכתבי תלמידים עבריים בדוויד הורודוק.
קובי בילר: "בימים אלה של ליקוי מאורות – אלה סופריך ישראל ואין נידחים במחוזותינו!" // יעקב זמיר: "והארץ תרעד" – תגובה.
מאה שנה למסעו של אהרן אהרונסון לים המלח, מאת עפרי אילני בראיון עם ד"ר רן אהרונסון, ציטוט מ"הארץ" ופולמוס עם ר. אהרונסון מאת אלי רז מעין-גדי ואהוד בן עזר. // גיורא פישר: תורת אימי, שירים.
עודד מלניק: דפוק את מס הכנסה וּזְכֵה בשלוות נפש: תן הכול בחינם!
רות דיין ניסתה להביא את הביטלס לישראל אבל משרד החינוך אסר!
משה גנן: "בכל שורה שנייה ראית לנכון להזכיר חירבון ופיפי וקאקי!"
מרדכי בן חורין: "בשביל לפתור את בעיותיו האישיות בבגידתו ברעייתו."
People vs. Dinosaurs By THOMAS L.FRIEDMAN
לזיכרו של ג'ימי קדושים מקיבוץ כפר עזה.
אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 13, מדריד.
דבורה קוזוינר
המסע שלי לפולין
במסגרת אירועי שנת ה-60 למדינת ישראל יצאה משלחת משטרת ישראל, "עדים במדים", ובראשה המפכ"ל וקצינים בכירים, לביקור במחנות ההשמדה בפולין. לראשונה צורפו השנה למשלחת זו נציגי משפחות שכולות ואני ביניהם. בננו דוד, קצין במשטרת ישראל, נהרג במלחמת לבנון הראשונה והשאיר אישה, מאיה וילדה, גל – בת שנתיים.
יצאתי למסע בפולין ובתיקי – הגלוייה.
לקחתי איתי את הגלויה ששלח אבי להוריו, סבי ר' דוד פלוצקי וסבתי צירל, בתאריך 3.9.39 – שלושה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. הגלויה, שנכתבה מתוך חרדה ודאגה לשלום ההורים והמשפחה, מעולם לא הגיעה לתעודתה והוחזרה לכתובתנו כעבור כשלושה שבועות. [ראה הסיפור של הגלוייה בגיליון 340].
הגלוייה היא אחד הפריטים האישיים הבודדים, שנותרו בידי מבית ילדותי, יחד עם הכתובה של הוריי מיום נישואיהם, פנקס חבר של קופת חולים, חבילה של תמונות, והספרייה הגדולה של אבי (ספרי תנ"ך ומקראות גדולות ומשניות וגמרא ו"שולחן ערוך" וספר האגדה, של ביאליק-רבניצקי והאנציקלופדיה העברית, בצד ספרות עברית ואידיש, וביוגרפיות ובן גוריון וספר הפלמ"ח ותולדות ההגנה ומלחמות ישראל) שאותה חלקתי עם אחי. אבא לא רצה להכביד עלינו והשאיר אחריו שולחן נקי.
יותר מדי נקי.
במגירה התחתונה שבדלת השמאלית במזנון, בביתנו, היו כל מיני אוצרות מושכות עין ולב. אהבתי לחטט בה: נייר ומעטפות, פנקסי כתיבה קטנים, מכתבים, מעטפות ובולים, תמונות, זכוכית מגדלת, גלויות צבעוניות מארץ אחרת, חותמת עם שמו של אבי, שבה היה חותם כל ספר חדש שרכש, עפרונות ועטים וכל מיני "פיצ'יפקס", שילדה כבת עשר עשויה למצוא בהם עניין.
ביו הדברים המרתקים שנמצאו באותה מגירה היה ספרון, עשוי צרור דפים לבנים, תפורים באמצעיתם בחוט לבן, מקופלים לפי קו החוט התפור, בדיוק לשניים, לגודל מחברת, והצרור מכורך בנייר לא דק אך גם לא עבה כמו בריסטול, צדו האחד חלק והאחר – קצת מחוספס בצבע כחול-קובלט.
הנייר הזכיר לי את נייר עטיפה של גוש בצורת קונוס, של סוכר טורקי, שבתחתיתו היתה שקערורית די עמוקה, וההורים סיפרו לנו שלתוך השקערורית הזו מוזגים לסולטן הטורקי תה והוא שותה לא תה עם סוכר אלא סוכר עם תה. כל כך חזקה הייתה האסוציאציה שלי, לנייר הזה, כשפגשתי לראשונה את החוברת הזו.
בדף הראשון, בכתב יד ברור, באותיות גדולות ופניניות היה כתוב: "זיכרונות בית דוד".
זיכרונות בית דוד?
שלושה ספרים קראתי בימי חיי שהכותר שלהם היה "זיכרונות בית דוד": בכיתה ז'-ח', קראתי בשקיקה גדולה את שנים עשר הכרכים של ה"זיכרונות בית דוד" מאת פרידברג, על ימי בית שני בירושלים. כעבור שנים, כשהגעתי לראש-פינה, למדתי על ספר בשם זה מאת ר' דוד שוב, שעמד בראש העולים ממוינשט, רומניה, בשנת תרמ"ב, 1882 – להקים את המושבה ראש-פינה, והיה ספר מכונן לתולדות המושבה.
אבל הסיפרון של סבא שלי היה הראשון.
כבר ידעתי, כמובן, לקרוא בכתב ובלי ניקוד ובשטף. התחלתי לקרוא ולשבור את השיניים. שפה משונה, חשבתי. האותיות – זה בעברית. זה בטוח. הלא אני מכירה אותן. אבל מה זה כל כך הרבה אל"פים ועיי"נים?
אבא שלי חייך ועזר לי: "צוואי ראייע געסאלאך מיט וייאסע הייזעלאך מיט רויטע דעכאלאך..."
"אבל זה אידיש!" קראתי.
"נכון," השיב אבי, "זה אידיש."
"אבל באידיש, זו שפה שמדברים, לא כותבים," אמרתי.
ואבא שלי התחיל לספר לי על שלום עליכם, ועל מנדלי ועל שלום אש (אחרי שנים קרא לי גם קטעים מ"דער מאן פון נצרת", שעורר סערה גדולה), ועל מאנגר ועל ספרות האידיש הגדולה במזרח אירופה, בעיקר בפולין. שפה שכותבים בה, ועוד איך! ואני אמרתי שכאשר אגדל – אתרגם – בעזרתו – את הספרון הזה לעברית.
מפעם לפעם המשכתי לנסות לקרא בספרון הזה, לבד או בעזרת הוריי שחייכו לניסיונותיי.
ואז, כעבור כמה שנים, נעלם הספרון. כבר הייתי בתיכון וכבר היו עניינים שונים ואחרים בראש, וכשגיליתי את העלמו ושאלתי את אבי, ענה לי בקול שהיתה בו תערובת של כאב עמוק וכעס גדול, שכאשר הגיעו הידיעות הנכונות והמוסמכות על מה שקרה "שם", קרע את הספרון ב"חמת זעמו," כך התבטא.
"מה!" צעקתי בתדהמה, "את הספר הזה קרעת? את הזיכרון היחיד שנשאר מן העיירה – השמדת?"
"הזיכרון שלי כאן," השיב בעצב נורא והראה על ראשו, "אני מלא סיפורים, אבל העיירה נכחדה, החיים שם מתו, ולא אני השמדתי אותם, ופולין מקוללת בשבילי ואני לא רוצה לדעת יותר."
אני בכיתי, לא יכולתי לסלוח לו ואני חושבת שבסופו של דבר גם הוא הצטער על מעשהו הנמהר.
אחרי זמן רב, בתחילת שנות השמונים, כשגבולות פולין נפתחו והתחילו נסיעות כמעט המוניות לחפש שם שורשים, ביקשתי אותו, הפצרתי בו, (אימי כבר לא היתה) שייסע איתי ועם אחי לפולין: "תראה לנו איפה גדלת, איפה עבדת, תראה את כל מה שסיפרת. את מה שניתן לראות."
והוא ענה באותו עצב גדול: "לְמה אסע? לאן נסע ? לבית הקברות הגדול?"
ולא הסכים.
כשהופיעה הרשימה שלי עם תצלום הגלויה (כאמור גיליון 340) קיבלתי אימייל מחברתנו נורית יובל, שאיירה את ספרַיי: לא ידעתי שאת מז'יכלין. מסתבר, שלפני שנים איירה ספר ליוצא העיירה, עמי שמיר, בשם "נעליים מארץ ישראל", ובו הוא מספר על ילדותו בעיירה. הוא היה בשעתו עיתונאי ב"למרחב". והיא השאירה לי מספר טלפון.
באותה תקופה, בעלייה הגדולה של תחילת שנות השלושים, כשהרבה משפחות צעירות עם ילדים קטנים, הגיעו ארצה וכמעט לרוב ללא הוריהם המבוגרים, היה "ארגון יוצאי..." העיירות השונות – תחליף משמעותי למשפחה המורחבת. להתייעץ בעניינים חשובים, לתמוך ולעזור הדדית ולא פחות חשוב – לתמוך ולהיתמך מוראלית, במצבים קשים, וכמובן – להשתתף בפורום מלא באירועים משפחתיים משמחים ועצובים כאחד. וכמו במשפחה – גם ביקורים של שבת אלה אצל אלה, הזכורים לי מאוד. ידעתי את קשרי המשפחה שלהם, אחים, גיסים; היו כאלה שלמדתי עם ילדיהם והיו כאלה, מחבריהם הקרובים של הוריי, שחשבתי שהם באמת "דודים", או לפחות שייכים למשפחה. כמובן שאם מי מבני העיירה הגיע לגדולות, כמו עיתונאי בעיתון יומי, ברור שכולם התגאו בכך, וכילדה זכרתי את השם.
בשיחת טלפון נרגשת גיליתי שהוא מבוגר ממני בלמעלה מעשר שנים, שאביו שהיה מורה ועלה שנים אחדות לפני המשפחה, ולאחר שאסף די כסף לכרטיסי נסיעה עבורם עלו הוא, האם והאחות (ללא הסבתא שנשארה בעיירה בביתו של האח), עלו בערך באותה תקופה כמונו, והכול מסופר בספרו אשר שלח לי.
המשפט הראשון בספר הלם בי ישר בלב:
"בעיירה שלנו היו רק שני רחובות צרים." ואני מלמלתי לעצמי:" צוואי ראייע געסאלאך מיט וייאסע הייזעלאך מיט רוייטע דעכאלאך..." הזיכרון הרחוק ההוא...
יצאתי למסע הזה כמו למימוש הבטחה ישנה שמעולם לא ניתנה, כמו לקיום צוואה בלתי כתובה. הייתי כבת שנתיים כשעלינו לארץ, הוריי, אני ואחי הצעיר. לא זכרתי כלום מפולין. השארנו משפחה ענפה, סבים, ודודים וקרובים. כולם נספו. אבל אני זוכרת מאוד את סיפורי אבי על ילדותו, על לימודיו. על שירותו בצבא הפולני בשנים 1920-21 שהיו גם שנותיו ה-20 וה-21, (הוא קרא לעצמו "יליד המאה"), על חיי קהילה מלאים ותנועות ציוניות. את סיפורי אימי על קרקוב היפהפיה, על ווראשה – "פריז של מזרח אירופה" ועל זָקוֹפָּאנֶה , עיר הקייט המפנקת. סיפורים שהעלו בנו צחוק ודמע וגעגועים.
יצאתי למסע הזה ולא ידעתי למה לצפות. הוא לא היה קל. גם מבחינה פיזית. גודש של חוויות מרטיטות ורשמים מרגשים שיישארו איתי.
להסתדר בתוך השלשות של לובשי המדים הכחולים שלנו, לכניסה מסודרת וגאה במצעד כשהדגלים כחול לבן ודגלי המשטרה בראש, להרגיש את הרוח הגבית והעוצמה שלהם האופפת אותי מסביב, וכך להיכנס בראש מורם בתוך השערים הידועים לשמצה ההם, באושוויץ.
להדליק נרות בחדר הזיכרון לזכר משפחות אבי ואימי הענפות, שנספו.
לחפש מעבר לזכוכית, בערמת השיער הענקית, את הנערה ההיא בעלת הצמה העבותה: "שערך הארוך, נערה, שערך הקצר." ראשך הגזוז לא ישא עליו את ירושלים של זהב.
להיכנס לצריפים הגדולים ההם ולחוש מחנק מטאפורי ופיזי בין המוני כלואים בלתי נראים.
ללכת לאורך ולרוחב המחנה, לצעוד, לצעוד ולצעוד. להיזכר בסיפורים ובתמונות על הצעדות "ההן" ולהמשיך לצעוד בתוך הפסטוראליה הירוקה, השלווה, הרווייה, המתפרצת, בלתי נתפסת בהנגדה שלה ל"אז", מן האדמה ההיא.
להדליק משואה על יד האנדרטה הגדולה ולהרגיש שליחות ישראלית.
להקשיב לדברי המפכ"ל, דברים נרגשים על חברים רבים, בני הורים ששרדו את השואה והם – הבנים, ביקרו ומבקרים אתנו לבושים בגאווה מדי משטרת ישראל ונשבעים לא לשכוח, לא לתת להשכיח ולעולם לא עוד ופתאום (וזה בשבילך, אהוד) מזכיר את ההתרשמות של "המחזאי אהוד בן עזר" ממשלחת משטרת ישראל, בשנת 2005, הצועדים בחולצותיהם התכולות בגאווה והמראה מרגש עד כדי מחנק בגרון. ממש דרישת שלום אישית בשבילי, לשמוע את תקיעת השופר, את השברים שלא התאחו, את התרועה, שאולי תבקיע שערי שמיים. ללחוש בלב, בשקט, עם המנגינה: "אנא, בכוח..."
להניח ציורים שציירו ילדינו ונכדינו והבאנו איתנו, ליד אנדרטת הילדים בקילצה, לראות בהפתעה את לוח הזיכרון של בית הספר "עמק החולה", באישור ממשלת פולין, ולקרוא בהתרגשות: "זה בית הספר התיכון של הילדים והנכדים שלנו!"
לראות את הר האפר במיידאנק, לראות ולא להאמין
לבקר בבתי הכנסת בקרקוב, ברובע היהודי, בישיבת חכמי לובלין, לסייר ברחובות ווארשה ובבית הקברות שלה. באתרי הזיכרון, להיזכר בסיפורי הוריי ולנסות לדמיין את החיים היהודיים שהיו. מאות אלפי יהודים, אוצרות חכמה ותורה וידע ודעת וספרות, פעילות מסחרית, פוליטית וציונית ענפה ופורחת.
לשמוע שוב ושוב ושוב ועוד פעם ושוב, בכל הטקסים, את השבועה: "לעולם לא עוד!" ולהשתדל להאמין בכך בכל לב.
להשתתף מדי ערב בשיחות הקבוצה שפרקו מטענים רגשיים ולחוש את התמיכה, האהדה, החיבוק והחיזוק מצד החברים.
ולבסוף – המעמד המאוד מפעים בשבילי והחוויה האישית העמוקה: בטרבלינקה, התחנה האחרונה במסע שלנו, קראתי את הגלויה של אבי, שם, מול האנדרטה הענקית, בתוך מאות אבני הזיכרון של יהדות שנכחדה, עמדתי בין שתי מצבות האבן: פלוצק, מקום מוצא המשפחה מדורות קודמים, וסוקולוב – שמה של משפחת סבתי מימי נעוריה ולא רחוק מלודז', אליה עברה משפחת אימי ושם – קראתי בעיניים מצועפות מדמעות את הגלויה ההיא.
ואז – ספרתי על גל נכדתנו ואביה דוד (דדי) וקראתי את השיר שכתבתי עליהם – ה"יד ושם" הפרטי שלנו. והרגשתי שהשלמתי את המשימה שלמענה יצאתי.
סגרתי מעגל, חיברתי בין האובדן האישי שלי ובין ההשלכות של השואה על ישראל בדור הזה, ושם, על האדמה המקוללת והבלתי נסלחת ההיא, הודעתי, הבטחתי, נשבעתי, מתוך אמונה כנה, שנכדינו ימשיכו את שרשרת החיים שנקטעו וינחילו הלאה, את מסכת הדורות, בתקווה, בתפילה ובכמיהה לעתיד טוב יותר ולשלום.
דבורה קוזוינר (לבית פלוצקי)
ראש-פינה, סיוון, תשס"ח, יוני, 2008.
* * *
דבורה קוזוינר
אַבָּא שֶל גַּל
גַּל
בַּת שְנָתַיִים.
יֵש לָהּ שֵעָר מְתֻּלְתָּל
וּפַרְצוּף עֲגַלְגַּל
וּקְבוּעוֹת בּוֹ עֵינַיִים
עִם אוֹר כָּחול
שֶל שָמַיִים
מֵעַל
וְיֵש לָהּ קוֹל מְסֻלְסָל
וּצְחוֹק מְצַיֵּץ
שֶפּוֹרֵץ
מִפֶּה מָתוֹק,
אָדֹם וְנוֹצֵץ
כְּמוֹ דֻּבְדְּבָן רוֹחֵץ
בְּטַל.
וְאַבָּא שֶל גַּל
אָהַב אוֹתָהּ כָּל כָּך.
וְאַבָּא שָל גַּל
קָרָא לָה גּוֹזָל.
וְאַבָּא שֶל גַּל
קָרָא לָהּ מַלְאָך
וְאוֹצָר וְכּוֹכָב.
וְאַבָּא שֵל גַּל,
הוּא עַכְשָו
אוּלַי מַלְאָך אוֹ כּוֹכָב
בַּשָּמַיִם מֵעָל,
שוֹמֵר יַלְדָּתו הַקְּטַנָּה
כְּמוֹ אֹּצָר,
כְּמוּ גּוֹזָל,
שֶתִּגְדַּל.
מתוך: "יום יום צוחקת שמש"
הוצאת יבנה, 1993.
* * *
מפכ"ל המשטרה באושוויץ:
שוטרי ישראל הם חזון הציונות
מתוך האתר "חדשות מחלקה ראשונה" ומאת יפעת גדות, 28.5.08
[כותרת] המפכ"ל: "אל שרידי מחנה ההשמדה אושוויץ, אנו מביאים עימנו את העשייה הענפה של המשטרה ואת המחוייבות לערכיה." המשורר והמחזאי אהוד בן עזר: "מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין..."
[ובגוף הכתבה, המשך הנאום של המפכ"ל, רב-ניצב דודי כהן] המשורר והמחזאי אהוד בן עזר, כתב בסיכום ביקורו במחנות ההשמדה בפולין: "מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין... מרחוק ראינו דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים. הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל-ימין, שמאל-ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, והם שרים: 'עם ישראל חי, עם ישראל חי...' בקושי יכולתי לומר להם 'כל הכבוד!' – כי הגרון היה חנוק."
בעוד זמן קצר נצעד גם אנו ביציאה ממחנה המוות. אנו נצעד בגאון, זקופי ראש, נצעד עם הידיעה שהיכן שנמצאים שוטרי ישראל, שם מתגשם חזון הציונות. היכן שנמצאים שוטרי משטרת ישראל, שם נמצאים עימם ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק. נצעד ונזכור – כשאנו לובשים את מדי משטרת ישראל, אנו היד והמצבה החיה לניספים. [סוף ציטוט].
אהוד: הקטע שלפני דברי הסיום של המפכ"ל – לקוח מן היומן "פולניה בלי יהודים" ובו בין השאר תיאור הביקור שעשיתי ב-19 במאי 2005 בבירקנאו, מיד לאחר הביקור באושוויץ, יחד עם הדסה ויגאל וישליצקי ואשתי יהודית. היומן של מסענו פורסם בהמשכים במכתב העיתי וגם הופץ בכמה וכמה אתרים של מדריכי הביקורים בפולין וגם של "המטייל", יחד עם התמונות שצילם ושלח יגאל וישליצקי. היומן באינטרנט משמש כיום אחד המקורות ליוצאים לפולין, בייחוד הפרק ההיסטורי על ביאליסטוק, העיר שממנה עלו ארצה רבים ממייסדי פתח תקווה. מפכ"ל משטרת ישראל אכן מצטט בנאמנות את דבריי על אותו יום ואותה שעה.
[הקטע כולו נדפס כך אצלנו לראשונה בגיליון 352 מיום 16.6.08 ומתברר שהוא מתייחס לביקור שעליו סיפרה ומספרת לנו דבורה קוזוינר. כמובן שהגדרתנו ב"משורר ומחזאי" היא קצת מוגזמת כי אנחנו כתבנו בסך הכול ספר שירים אחד, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ומחזה אחד, על פי "המחצבה", ולשני אלה, כידוע, אין שום קשר לתולדות השירה והמחזאות העברית, אבל כנראה שדווקא במשטרת ישראל שומרים טביעות אצבע שלנו כמשורר וכמחזאי, כדי שייקל לזהותנו אם ניעצר יום אחד.
כי מה כבר ההבדל בינינו לבין חנן גולדבלט, למשל, וזאת אם אכן נכונות ההאשמות נגדו – שכאשר אנחנו הדרכנו בסדנאות של כתיבת פרוזה לא היה לנו סיכוי רב לשכנע משוררות צעירות שעליהן לקיים איתנו יחסים גופניים רב-צדדיים כדי לשפר את יכולת הכתיבה ואת האפשרות להוציא לאור את ספריהן, וכך העבירות שלנו מצאו להן משכן רק בדמיוננו הפרוע].
* * *
ד"ר גיא בכור
בית חרושת לעינויים, מרד בית הכלא בסוריה, והשתיקה בישראל
על פי אירגון זכויות אדם סורי הפועל מלונדון, עשרות נהרגו באופן מיידי בסוף השבוע, או פשוט נמנע מהם טיפול רפואי כלשהו, עד שגססו למוות. יש גם דיווחים המדברים על 25 הרוגים, ישנם מעל 100, כולם בתוך הכלא הסורי. הדיכוי הברוטאלי והמבוהל הזה מעיד עד כמה לחוץ המשטר הסורי מהפיכה אסלאמית שעוד עשויה לקרות במדינה, עד כמה זמני הוא המשטר, נואש, מי שנאלץ לאחוז במדינה בכוח הברוטאלי ביותר. ולמה התקשורת בישראל שותקת? ארגוני "זכויות האדם"?
וחוסה איגנסיו סאנֵס דה לה בארה היה יוצא מלפניו שוב וכל סמכויותיו בידיו, וחוזר לו אל בית החרושת לעינויים, שהקים במרחק פחות מחמש מאות מטרים מארמון הנשיא, בבניין הקולוניאלי התמים, שהיה בו לפנים בית החולים ההולנדי לחולי רוח, חבוי בחורשת שקדיות ומוקף שדה של סיגלי בר. קומתו הראשונה שמורה לשירותי זיהוי ורישום המצב המשפחתי, ובשאר הקומות הותקנו מכונות עינויים מחוכמות וברבריות, ככל שהדימיון יכול לצייר, עד (שהגנראל) לא רצה לראותן והזהיר את סאנס: אתה עושה את שלך על הצד היותר טוב לטובת המולדת, ובלבד שאני איני יודע כלום ולא ראיתי כלום, ולא הייתי מעולם במקום ההוא. וסאנס דה לה בארה הבטיחו על דיברתו, לשירותך, גנראל, ועמד בדיבורו, כשם שמילא את פקודתו שלא לענות עוד ילדים בני פחות מחמש בחוטי חשמל מחוברים לאשכיהם, כדי להכריח את הוריהם להודות.
גבריאל גרסיה מארקס, סתיו של פטריארך, עם עובד, תל אביב, 1979
ושוב, מסתבך נשיא סוריה בשאר אלאסד, ושוב הוא ייחלץ מן התסבוכת. לאחר שנתן את הפקודה לחסל בטון חומר נפץ את יריבו הלבנוני רפיק אלחרירי בפברואר 2005, ונמחל לו; לאחר שנתן את ההוראה לחסל עשרות ממתנגדיו בלבנון, פוליטיקאים, עיתונאים, משפטנים, אנשי פרקליטות המדינה שעסקו בתיק חרירי, קציני צבא, ונמחל לו; לאחר שהסתבך בשורה של שקרים בנושא הכור הגרעיני, ונמחל לו, הוא שוב הסתבך מחדש.
לפני 28 שנים, בקיץ 1980, נתן אביו, חאפז אלאסד, את ההוראה לפתוח באש, יש אומרים גם להשתמש בגז כימי, על אסירי כלא תדמור, שבמדבר הסורי. לפחות 600 אסירים מתו בהתקפה, שאז כמו היום, עמדו מאחוריה קיצונים אסלאמיים של "האחים המוסלמים". העולם דיווח על ההתקפה, כמו היום, ובזה בערך נגמר העניין. לאחר ההתקפה הזו, שבאה בעקבות ניסיון לחסל את הנשיא חאפז אלאסד, התפתח המרד האסלאמי הגדול בעיר אלחאמה בראשית שנת 1982, מרד שדוכא גם הוא בנהרות דם של אלפי, יש אומרים עשרות אלפי אזרחים. בשני האירועים האלה קנה חאפז אלאסד את המוניטין האכזרי שלו.
לפי הדיווחים מסוריה, כלא תדמור נסגר, כנראה בשנת 2000, וכמוהו עוד בית כלא ידוע לשמצה, כלא אלמאזה, אך בסוף השבוע הדבר התרחש שוב. התקוממות של אסירים פוליטיים בבית כלא הנמצא קרוב לדמשק בשם צַידנָאיָא, ובתגובה הסוהרים פשוט פתחו באש חיה על האסירים. פה זה לא ישראל, חביבי.
על פי אירגון זכויות אדם סורי הפועל מלונדון עשרות נהרגו באופן מיידי, או פשוט נמנע מהם טיפול רפואי כלשהו, עד שגססו למוות. יש גם דיווחים המדברים על 25 הרוגים, ישנם מעל 100. מה בדיוק קורה בכלא הזה אין יודעים בעולם, שכן השלטונות החרימו את כל הטלפונים הסלולאריים של האסירים, ומן המשפחות נמנעת גישה כבר שבוע. רק עשן נראה עולה משם.
למעשה הכלא הזה תוסס כבר חודשיים, ואי השקט הזה השפיע על בית כלא אחר בסוריה, בית הכלא הגדול ביותר בסוריה, כלא עדרא, עדות לחולשת הנשיא ולהתעצמות הכוח האסלאמי.
בסוריה מי שאחראי על בתי הכלא הוא המשרד לביטחון הפנים, ורוב בתי הכלא נמצאים תחת ניהול הצבא והמשטרה הצבאית; במילים אחרות, גורמי המודיעין האחראים על ביטחון המשטר. לפי דו"חות ארגון אמנסטי המציאו שלטונות הביטחון בסוריה לא פחות מ- 25 שיטות עינויים שונות, הנמצאות בשימוש.
לאחר האש החיה עלו חלק מן האסירים לגג הכלא והתבצרו שם, ישנם דיווחים לא בדוקים שהם חטפו סוהרים, אך איזה גורל מצפה להם, כאשר ברירת המחדל היא הריגתם הפרועה? גם הדיווחים נפסקו, לאחר שהשלטונות הסוריים התערבו באמצעי התקשורת הערביים.
הדיכוי הברוטאלי והמבוהל הזה מעיד עד כמה לחוץ המשטר הסורי מהפיכה אסלאמית שעוד עשויה לקרות במדינה, כאשר כאן נוסף המרכיב הסוני, אליו משתייכים כל הגורמים האסלאמיים; עד כמה זמני הוא המשטר, נואש, מי שנאלץ לאחוז במדינה בכוח הברוטאלי ביותר. עכשיו אפשר גם להבין איזה שירות עצום עושה ישראל למשפחת אלאסד בלגיטימציה שהיא מעניקה לה בשיחות בתורכיה. מבור תחתיות אנו מעלים את בני המשפחה הזו, מכלא צידנאיא הישר לפאריז.
זה המשטר שאוהבי החירות והשלום בישראל כה לוחצים לנהל איתו משא ומתן, זו הממשלה שאוהבי החירות והחופש בעולם הערבי, עזמי בשארה למשל, כה מעריצים. זה המשטר הכה שנוא על הסורים עצמם, ודווקא אל המשפחה והמשטר האלה אנו מתעקשים להתקרב.
איך זה שהתקשורת הישראלית כמעט אינה מזכירה את אירועי הכלא בסוריה, שמסעירים את העולם הערבי? האם דיווחים כאלה עלולים לקלקל את פנטזיית החומוס בדמשק, שהבטיחו לנו? לא נעים להודות עם מי יש לנו כאן עסק? וארגוני "זכויות האדם" הערביים? וכי לסורים אין זכויות? לפתוח באש חיה על עשרות אסירים? על פרומיל מכל זה כדור הארץ היה מפסיק להסתובב אם היה מדובר, חלילה, בבית כלא בישראל.
המשעשע בסיפור הוא הודעה של אירגוני זכויות אדם בתוך סוריה (כלומר אלה הכפופים למשטר ועושים את רצונו) לפיה משפחות האסירים פנו בבקשה אל הנשיא בשאר אלאסד שיתערב במצב, לעצור את ההרג. אכן, הוא אינו יודע דבר, חייבים לעדכן אותו!
אבל תנוח דעתך, אדוני הגנראל, כי אוהביה הטובים של המולדת אומרים שאתה אינך יודע כלום, שכל זה קורה שלא בהסכמתך, שאילו ידע אדוני הגנראל היה שולח את סאנס לשכון עפר בבית הקברות לבוגדים של מבצר הנמל, וכל אימת שנודע להם על מעשה זוועה חדש הם נאנחים ואומרים בליבם, אילו ידע הגנראל, אילו רק מצאנו דרך להודיעו.
6.7.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
מָשָה מִנִּבְכֵי חוּלְשוֹנוֹ ט'
מאת משה ברק – גבת
קישוב – אודישן – AUDITION
מילה אנגלית זו יובאה על ידי התקשורת, ישירות ממרכזי הבידור האמריקאיים, מתוך רצון להיות "מעודכנים". אך למילה "אודישן" אין כל זכות קיום בעברית לא רק בשל לועזיותה, אלא גם בשל הסירבול של שני שוואים בסוף המילה "שְן", שהופכים אחד מהם לצירה "שֵן" כדי שיוכלו איכשהו לבטא זאת במסורת התקנית של ההברות העבריות שלנו.
אין מה לדבר כמובן על כך שלא ניתן ליצור מהמילה "אודישן" כל שם עצם או פועל לתיאור הפעילות בנושא.
מן הראוי להזכיר, כי העברית החדישה אימצה בשעתו את הצורה המזרח אירופית "ציה" לסיומת הלטינית TION ולכן אמרנו: פונקציה, פרקציה, אמוציה, מוטציה ועוד. גם אלה היו מלים לועזיות מוגבלות בעברית, אך לפחות הסיומת שלהן "ציה" התאימה למבנה ולהיגוי העברי והן ניתנו להטייה גם ברבים. ממילים אלה יצרו גם שמות תואר, אך בהם כבר השתמשו בהיגוי הגרמני-צרפתי של ההברה TION "ציון" כדי ליצור מ"פונקציה" תואר עברי-לועזי "פונקציונלי", ובדומה לו את "אמוציונלי", "קונבנציונלי" ועוד.
איננו צריכים להסתבך בסירוס האנגלי שמשום מה הפך את "ציה" או "ציון" ל"שן", לכן אני חושב שיש לשלול את הסיומת "שן" בעברית בשל העיקרון והנוחיות, כצלם בהיכל.
במקום "אודישן" אני זה אני מציע את המונח "קישוב" מלשון קשב.
השופטים הבוחנים ייקראו "קָשָב" או "מְקַשֵּב" והם יגידו: "קִשַּבתי, מְקַשֵּב, אּקַשֵּב אותו..." במובן "עשיתי, עושה, אעשה לו אודישן..."
הנבחנים יוכלו לומר "התקשבתי, מתקשב, אתקשב..." בבניין התפעל, מכיוון שזו פעילות של המשמיע, מול תגובת השומע.
העברית תוכל לזכות אותנו בעוד אפשרויות משורש זה, כמו למשל "תקשובת" למערכת מיון כוללת, "קשיב" ו"קשיבה" לאלה הבאים להפגין כוחם ב"קישוב", ועוד.
* * *
אורי הייטנר / מאמר ומכתב
אשיבך על כנף נשר
ארבע שנים למותה של נעמי שמר
בשירה של נעמי שמר "העיר באפור" קשה שלא להבחין באהבה שלה לאותה עיר. באיזו עיר מדובר?
מן הסתם, שיר של נעמי שמר הוא שיר מולדת, שיר אהבה לארץ. ואם בעיר מדובר, הרי העיר היא תל-אביב, עיר בה חיה ואותה אהבה, או העיר ירושלים עליה כתבה את היפה והחשוב בשיריה – "ירושלים של זהב".
אך לא, השיר הוא שיר אהבה לפאריס. נעמי שמר, שהיתה פרנקופילית של ממש, ואף תירגמה לעברית משיריהם של כמה מטובי השאנסון הצרפתי (למשל – "אהבה בת 20" של ז'אק ברל, "אין אהבות שמחות" של ז'ורז' ברסאנס ועוד), אהבה מאוד את פאריס, שהתה בה רבות וכתבה עליה את השיר.
נעמי שמר אהבה את ארץ-ישראל, אך לא היתה זאת אהבה עיוורת, המציגה את הארץ ככליל השלמות, כארץ היפה ביותר, הטובה ביותר, שאין טובות ויפות ממנה בעולם. להיפך, כמי ששום דבר אנושי לא היה זר לה, נעמי שמר כתבה גם על מקומות אחרים, וראתה בהם ואהבה בהם דווקא את מה שאין בארץ-ישראל.
כך למשל בשירה "אין ויש". בשיר היא מתארת בקנאה בלתי מוסתרת את קסמי העולם שמחוץ לארץ-ישראל, ומדגישה דווקא את הדברים שאין בארץ: "לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ / לנו אין בירות אפורות וכל עשנן... לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות / לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר ... / לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים / לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא..."
איזו מין אהבת מולדת היא זאת, עם געגוע למחוזות אחרים?
במאה ה-19 היה נפוץ ביטוי אנטישמי, לפיו "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו." ראשוני הציונות ניסו להציג את היפוכו של אותו ביטוי: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו." מי שטוב לו במולדתו, בשל היותה מולדתו, אינו נדרש להוכיח לעצמו ולאחרים, שהיא-היא הארץ הטובה ביותר, ואין לו צורך להציג את עדיפותה על מקומות אחרים. מה שטוב באותה ארץ, היא היותה ארצו, גם אם אין בה נהרות אדירים וגשם בקיץ, יערות אפלים ואוצר נעלם בצל הגיא.
ובכל זאת, מה יש בה? נעמי שמר מציגה בשיר, לצד האין – את היש, והיש הארצישראלי בעיניה מעניין מאוד. בשני הבתים הראשונים, מציגה נעמי שמר את הדברים היפים והכייפיים שהארץ מעניקה ליושביה, ואין לזלזל בהם כלל: "יש לנו תכלת כל השמיים / יש לנו שמש כל השנה ... / יש לנו עיינות ותהומות / בבקעה וגם בהר.".
יפה. נכון, אין לנו גשם כל השנה, אך יש לנו שמש כל השנה. אבל האם יש בכל אלה פיצוי הולם על העדר טירות האצילים, החומות החתומות, שלכת הענבר, המגדל הנישא שראשו בעבים? ספק.
וכאן באה שורת המחץ, הפואנטה של השיר: "אבל יש לנו חלק בדוד / נחלה בבן ישי." בשורה הזאת מהדהדת קריאתו של "איש הבליעל" שבע בן בכרי, שמרד בדוד: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי." (שמואל ב', כ', א'). ניתן לראות כאן מסר של אחדות ישראל – תשובה למסר הפילוג של שבע בן בכרי. אך יותר מכך, יש בדבריה מסר אודות מהות הציונות. נעמי שמר היתה "חילונית", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (שאת סלידתי מהן ביטאתי לא אחת בטור זה), אך ישראליותה יונקת מחזון משיחי, ותכלית ישיבתה בארץ-ישראל ואהבתה את הארץ, היא אותו החיבור לדוד המלך ולמה שהוא מסמל. בלי אותה זיקה, בלי אותו חיבור, בלי אותו קשר, באמת קשה להתחרות עם ההוד וההדר והנופים הקסומים באותם מחוזות בחו"ל.
לכאורה, החזון המשיחי אותו היא מבטאת שונה בתכלית מחזונם של החלוצים הציונים, החילונים. אך אין המדובר בחזון "דתי", ונעמי שמר טוענת שזה בדיוק היה החזון של דור החלוצים. כך בא הדבר לידי ביטוי ב"שירו של אבא".
"יבנה, יבנה, יבנה המקדש," כתבה נעמי שמר. למה "שירו של אבא"? מן הסתם, אביה נהג לבמבם בהברה אשכנזית את גירסא דינקותא שלו, "יבנה בית המקדש במהרה בימינו" וגו', ולכן הקדישה לו את שירה. אך עיון מעמיק יותר בשיר, מציג את בניין בית המקדש כתכלית המעשה החלוצי של אביה; אביה כמייצג דור המייסדים של קבוצת כינרת, של ההתיישבות הקיבוצית בעמק הירדן. התכלית הזאת היא השיר של אביה.
"אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש / לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש / כי מן האבנים האלה יבנה מקדש." לא לשווא חצבו סוללי הכבישים, חלוצי העלייה השנייה והשלישית, אנשי גדוד העבודה. מן האבנים שהם חצבו יבנה בית המקדש. "אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר / לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר / כי מן הארזים האלה ייבנה ההר." גם לנטיעות, ליערות, לחקלאות יש חזון שהוא מעבר לעשייה עצמה בפשוטה.
נעמי עצמה זנחה את עבודת הכפים של הוריה, אך היא משוררת, והשיר שהיא שרה, הוא מזמור חדש, מעין מזמור תהילים חדש, המחובר למזמורי תהילים שהושרו בבית המקדש, ומאז ועד היום בכל יום מחדש. "אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש / שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש / שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש – ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש."
השירים שהיא כותבת, הם המשך הן של מזמורי תהילים והן של השיר החסידי "יבנה בית המקדש במהרה בימינו." המהפכה הציונית, היא המרת הציפייה ש"יבנה בית המקדש" לבניין בפועל, אותו אנו בונים, שאת אבניו אנו חוצבים, שאת עציו אנו נוטעים. מן הסתם אין כוונתה של נעמי שמר לבית המקדש פשוטו כמשמעו ולעבודת הקורבנות, רחמנא לצלן, אלא לחזון החברתי הנשגב של החלוצים, אודות קימומה של ארץ ישראל כחברת מופת, המושתתת על יסודות החירות והצדק של נביאי ישראל. נעמי שמר אינה הופכת את חזונם ל"דתי", אך גם אינה "מחלנת" את החזון המשיחי. בעבורה מדובר בחזון אחד, במקשה אחת.
נעמי שמר, המתגעגעת לפאריס בשירה "העיר באפור", מתגעגעת גם להוויית יהודי הגולה. בניגוד למקובל בדורה, אהבת הארץ שלה לא התבטאה בניכור כלפי דורות של יהודים בגולה. במחזמר שכתבה "מסעות בנימין השלישי" כתבה שירים שביטאו געגוע להוויה היהודית בעיירה. אך השירים הללו העמידו במרכז את הכמיהה לארץ-ישראל. "שירת העשבים", המבוסס על רבי נחמן מברסלב, מסתיים בבית הבא: "וכשהלב / מן השירה מתמלא / ומשתוקק אל ארץ ישראל / אור גדול / אזי נמשך והולך / מקדושתה של הארץ עליו / ומשירת העשבים / נעשה ניגון / של הלב."
השיר הידוע ביותר מן המחזמר הוא "פירות חמישה עשר" המוכר יותר על פי פתיחתו כ"שלג על עירי". השיר מתאר את הגעגועים לארץ-ישראל של היושבים בגלות וטועמים מפירות ארץ ישראל – התמר, דבש התאנה, מתק החרוב, תפוח הזהב "ובתוך הפרי כל געגועיי."
החיבור הזה בין השמיימי לארצי, בין הגעגוע לבית המקדש ולמלכות דוד – לתמר, לחרוב ולתפוז, הוא אהבת הארץ של נעמי שמר. מתוך היש הגדול – "חלק בדוד ונחלה בבן ישי" ולאור החזון של "יבנה המקדש", נעמי שמר אוהבת כפשוטה את ארץ-ישראל של מטה ואת מה שיש בה – שמש כל השנה, עיינות ותהומות.
היא אוהבת את פאריס, העיר באפור, אך לא כתחליף לתל-אביב, העיר הלבנה. "מקצף גל ועננה / בניתי עיר לי לבנה / כמותם קוצפה, כמותם שוטפה / כמותם יפה / עם ערב רך חלון נפקח / ואת ילדה צופה בו כך / כמו מלכה המחכה לאלופה // כי בא הלילה השחור / עירי מוארת סחור סחור / ואורותיה רביד לך / על צוואר / הנה עירי גדולה בליל / והיא ארמון ענק אפל / וילדתי בו מולכת / עד מחר."
איזו אהבה גוברת? האהבה לעיר באפור או לעיר הלבנה? את התשובה נותנת נעמי שמר בשירה "העיר באפור". "על ספסל אז נשבה ועם רדת האור / אם תגידי עייפתי מן העיר באפור / אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים / אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים."
הנה כי כן, גם שיר האהבה לפאריס "העיר באפור" הוא בראש ובראשונה שיר אהבה לתל-אביב, "העיר הלבנה", שיר אהבה לארץ ישראל. העיר הלבנה שהיא בנתה לבתה, ממתינה לילדתה, על בתיה הלבנים, כאשר היא מבלה עם אמה בפאריס.
ואם עלול מישהו לחשוב שהגעגוע הוא רק לתל אביב, לישראליות החילונית הים-תיכונית, מסירה נעמי שמר ספק באשר למהות הגעגוע, בפריטה על האסוציאציה מדברי האלוהים אל משה בעלותו אל הר סיני לקבל את התורה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי" (שמות י"ט ד').
מכתב לאהוד
אהוד, אני מבין שעמדתך בנוגע לעסקת השבויים קרובה לשלי [גיליון 357] ואני שמח על כך. אגב, האם נשמע ממך מילת ביקורת על מי שהוביל את המהלך ונושא באחריות להחלטה? מי שלא גילה מנהיגות, אלא נגרר אחרי דעת הקהל והתקשורת? או שמא החסינות האוטומטית שאתה מעניק לאהוד אולמרט תעמוד לו גם הפעם?
אורי
אהוד: אני חושב שד"ר גיא בכור ניתח היטב [גיליון 375] את האווירה ההיסטרית של "עליהום!" – שבה נאלצים מנהיגינו לפעול ולקבל החלטות.
בגלל מאמר ברוח זו, "גם אתם אשמים!" – הייתי נאלץ לחדול לכתוב (ולא בחינם) בחינמון "ישראל היום" כי העורכים טענו נגדי שאני מעודד בכתיבתי הפובליציסטית את השחיתות!
לכן בוא נחכה מעט לתוצאות כל המשאים-והמתנים של השבויים המתים והחי, ואני לגמרי לא אופטימי לגבי סיומם הקרוב. ואני גם חושב שיש הסכם בלתי-כתוב בין ישראל לסוריה והוא שישראל לעולם לא תמסור לסורים את הגולן ואת החוף המזרחי של הכנרת, ואילו סוריה לעולם לא תסתלק מאחיזתה בלבנון ומקשריה עם איראן והטרור המוסלמי, אלא שבינתיים נוח לשתי המדינות שייראה "כאילו" הם במו"מ לשלום, מו"מ שעשוי להימשך לנצח. מה עוד שאנחנו לא מזמן תקענו חָזוּק מצויין לסורים, ודווקא תחת שלטון אולמרט המושמץ.
העובדה שאני מעניק "חסינות" לאהוד אולמרט ומגן בתוקף על תפקידו כראש ממשלה שאסור שיהיה כאסקופה נדרסת על ידי כל ז'וליק ישראלי או מהגולה – אינה אומרת שאני מסכים לכל עמדותיו ומהלכיו, ומי שמערבב את היוצרות הוא דווקא אתה, שמאשים את אולמרט, שבגלל צרותיו האישיות הוא מפקיר את הגולן! וכבר כתב לך על כך, קצת בחריפות, אלי יזרעאלי.
* * *
יוסי גמזו
שֶתָּבִין, אָמַר...
שֶתָּבִין, אָמַר, זֶה הַכֹּל נוֹרָא
אִישִי, שוּם שַ"ץ
שֶל מִישֶהוּ, אוֹ מַשֶּהוּ, בְּקֹשִי
בָּא-כֹּחַ אָמִין, לֹא מִטַּעַם, כְּמוֹ נַהַם
שֶבָּא, כְּשֶבָּא כֹּחַ, כְּשֶשּוֹכֲחִים לִשְכֹּחַ
אֶת סְפַּאזְמוֹת הַתְּשוּקָה, אוֹ הַמַּכְאוֹב, אוֹ הָאֵימָה,
שֶל מַשֶּהוּ גוֹאֶה בְּךָ, עִוֵּר, כְּמוֹ מֵי-תְּהוֹם
מֵעֹמֶק הַבִּפְנוֹכוֹ, מֵחֶשְכַת הַ-De Profundis,
אַלִּים, גַּלִּים-גַּלִּים, בְּלִי הַתְרָאָה וּבְפִתְאֹם,
לִצְעֹק אֶת הֶחָנוּק, אֶת הָאִּלֵּם, אֶת אֵש כָּל מַה
שֶּאָפְנַת הַהוֹלְכִים עִם הָעֵדֶר דּוֹרֶשֶת לִפְגָם. לֹא אֶחָד מִשֶּלָּנוּ,
לְהֶפֶךְ: תָּמִיד רַק אֶחָד מִשֶּלּוֹ, עִם קוֹלוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא-
נֶחְשָב כָּזֶה, שוּלִי, לֹא מְקֻבָּל, וְאִם כְּבָר גַּם
אָז לֹא בְּבֵית-סִפְרֵנוּ, לֹא שוּלֵינוּ, רַק שוּלוֹ
שֶלּוֹ, בְּמַסְלוּלוֹ הַלֹּא-כָּבוּש, בִּתְוַאי שְבִילוֹ
רְמוּס פַּרְסוֹת הָרוֹסִינַנְטֶה הַפְּרָטִי שֶלּוֹ, שוֹעֵט
בִּקְשִי עָרְפּוֹ שֶל lonely rider,outsider , או
שֶלmeverick , זְאֵב בּוֹדֵד אֶכְּסְצֶנְטְרִי, הֲלֹא גַם
בִּשְבִיל לְדַבֵּר בְּשֵם עַצְמְךָ צָרִיךְ שֶיִּהְיֶה לְךָ אֵיזֶה
עַצְמְךָ, לֹא רַק שֵם, מַה שֶאֵין לְרַבִּים
שֶדּוֹבְרִים כָּאן
לְלֹא חֲשָש.
רָאִיתִי גַשָּש
מִשֵּבֶט אֶל-הוּזַיֶל שֶצָּנַח מִגְּמָלוֹ, מַצְמִיד
אֹזֶן כְּרוּיָה אֶל אַדְמַת הַמַּכְתֵּש הַקָּטָן, עַל מִפְתַּן הַשֶּקֶט:
כָּכָה, הַרְחֵק מִן הַשַּיָּרָה, כְּמוֹ חוֹשֵק עַל חֲזֵה חוֹשֶקֶת
מוֹדֵד הַנּוֹדֵד הַבּוֹדֵד אֶת הַלְמוּת הָעוֹלָם שֶהִיא הֵד לִבּוֹ.
אִיש לֹא יֹאמַר לְךָ "בּוֹא", אֲבָל אִם תָּבוֹא הַסָּאוֹן יֹאבַד
הַרְחֵק בֵּין אַדְווֹת קַו הָרֶכֶס. עַכְשָיו, שֶפִּתְאֹם הַשְּמִיעָה מִתְחַדֶּדֶת
תִּזְכֹּר: זֶה הָרֶגַע אוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ, לֹא יוֹתֵר. שַגְרִירוּת נוֹדֶדֶת
בְּלִי אֲמָנָה, שֶל מֶמְשֶלֶת צְלָלִים (צֵל גּוּפְךָ) בְּגוֹלַת-תָּמִיד
שֶגַּם הִיא מְיַצֶּגֶת, עַל דַּעַת עַצְמָהּ,
אֶת עַצְמָהּ הַמֻּצְמָא בִּלְבַד.
מַה שֶּחוֹזֵר וְזוֹכֵר בְּרִוְחֵי הַמִּלִּים אֵיזֶה צֹפֶן הוֹזֶה.
לִפְעָמִים
אֲפִלּוּ לֹא זֶה.
(נדפּס בּ"הליקון")
* * *
בעקבות הביקור הנפלא שלנו בבית-הספר בצופית
שם בכיתות א'-ג' יש שלוש ילדות וילד שאנחנו זוכרים היטב את הסבא של הסבא שלהם!
אודי שלום,
לבקשתך הרי התוספת לעץ המשפחתי.
בתי הבכורה חני נשואה לשי בן-גרא יליד צופית. נכדי הבכור – אסף, מסיים השנה את כיתה ו' ועובר ללמוד בבית ברל. נכדי השני, תומר, לומד בכיתה ב' באותו בית ספר בצופית.
בתי השנייה, נורית, נשואה לאיציק חדד יליד המושב נווה-ימין. הם מתגוררים במושב גן-חיים [ליד צופית]. נכדתי הגדולה – ים, לומדת בכיתה א' בצופית. נכדתי השנייה – אגם, מתחנכת בגן ילדים במקום מגוריה. אם יהיו שינויים ועדכונים נוספים אשמח להשלים.
שלך,
דורון גיסין
אהוד: ובנוסף להנ"ל פגשנו גם את שי-לי בן עזר ואת פלג ראב מכיתות ג' באותו ביקור בבית הספר שבו למדנו שלוש שנים בילדותנו בקלמניה הסמוכה. אמנם לנו אין עדיין נכדים, אבל אפשר לסמוך על המשפחה שלנו. ולמי שיש שאלות, אנחנו יכולים לספק פרטים מיֶדע ומהיכרות אישית על חמישה דורות, מה עוד שסבא שלנו יהודה פגש בבואו לירושלים ב-1875 חייל יהודי זקן מצבא נפוליון, אהרן פרנצויז שמו. בשבילנו – מאה שנה הם כמו פּוֹפִּיטֶס.
* * *
אוניברסיטת בת שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ (פּוֹצִי) בן שחר
מזמינים אתכם לטקס חנוכת בית הכנסת על שם אימו
של איש העסקים דוקטור לשם כָּבוֹד עזריאל (ז'וליק) שוִינדלר-שָׁיְיגֶץ
לשעבר חוקר מצטיין בקג"ב
שגם ירצה בשפה העברית (עם קצת שגיאות) בנושא
איך אפשר לרמות הרבה אנשים הרבה זמן
כאשר יש מאחוריך גב כלכלי אדיר של גורמים עלומי-שם
וגם לחזק את השבת בקָניוניךָ ואת הכשרות ברשתותיךָ
המגיב לדברים יהיה ח"כ אשר (שׁוֹשִׁי) יָצָר
[כיסוי ראש חובה, ולנשים לשים מטפחות-ראש]
* * *
ליאורה בן יצחק
נְקֻדַּת שֶׁבֶר
לברוך ב.
עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה בְּאוֹגוּסְט –
בַּשָּׁמַיִם
שְׁנֵי יְרֵחִים מִתְפַּצְּלִים
שֵׁדִים טוֹרְפִים אֶת הַדַּעַת,
וְחִיוּכְךָ קָמֵל
אוֹבֵד בְּשִׁפּּוּלֵי הַגּוּף
הַנֶּפֶשׁ גּוֹוַעַת כְּמוֹ בְּסֶּרֶט שָׁחֹר
לָבָן
לַמַּכְאוֹבִים שָׂפָה מִשֶּׁלָּהֶם.
קִילוֹמֶטְרִים נִמְתָּחִים
בְּמִלִּים בּוֹדְדוֹת
זֶה מִין גּוֹרָל, נִטְחַן שׁוּב בַּגְּלוּלוֹת הַמִּשְׁתַּנּוֹת
לְפִי הַמַּצָּב, אוֹמֵר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן.
וּבְעֵינֵי רוּחִי קִיר מְדַמֵּם,
זוֹלֵג זִכָרוֹן מִלִּים שֶׁטֶּרֶם נִכְתְּבוּ
בְּמוֹ יָדֵךָ.
התפרסם ב"נתיב" כתב עת",המוסף לספרות ואמנות, גיליון 1 2008.
* * *
הרצל חקק
אורה עשהאל – נשיות מכושפת
על הספר "פיסות אישה" מאת אורה עשהאל, הוצאת "גוונים", 2008, 156 עמודים.
אורה עשהאל ידועה כמשוררת וכפעילה בנושאים תרבותיים, וכאשר הגיע אליי ספר הסיפורים הקצרים שלה, היה מסקרן לגלות איזו פרוזה היא כותבת. די מהר מגלים שאותה טלטלה וסערה נפשית מאכלסות גם את הסיפורים וכמובן הכתיבה חושנית מאוד. כאשר צוללים למעמקי העלילות, מגלים מציאות לא קלה, מציאות סבוכה ואפילו מכושפת.
ככותבת פרוזה אורה עשהאל בחרה לכתוב בלשון חסכונית מאוד, נקייה ממליצות, ובמרבית הסיפורים מדובר בכתיבה וידויית של גיבורות ספרותיות המדברות בלשון דיבור פשוט, זורמת, עדכנית. ההרגשה היא, שאורה עשהאל רוצה להגיע אל לב הדברים, לב ההתרחשות, שקוף ככל האפשר.
סיפוריה של אורה חושפים נשמות של נשים, כמסירים מעליהן קליפות קליפות. סיפור אחר סיפור, אני שואל את עצמי: האם הנשים של אורה מנסות לכבוש משהו חדש או שהן בורחות מן המציאות הקיימת?
ובסוף כל סיפור אני נשאר עם אותה תשובה: הנשים האלה חסרות מנוחה, אי השקט הזה משנה אותן לבלי הכר ואין להן כוונה להישאר לרגע באותו מקום, באותו מצב.
"האישה מחוף סידנא עלי" יוצאת כביכול לטיול בוקר שגרתי על חוף הים, אך בסיפורים של אורה, כל מציאות שגרתית צופנת הפתעות, מהפכים רגשיים. משהו במציאות משתנה, והשינויים בחוץ משפיעים על הנפש פנימה: "אותו בוקר סתיו, כבר נעלם לובן חבצלות החוף, אך כתמי תזכורות בהירים נותרו פה ושם. הים היה כחול ושלו, עד שלא ניתן היה כמעט להבחין בין מים לשמים." (עמוד 70).
גם כאשר אורה מתארת מציאות שקטה לכאורה, היא טומנת זרעים של פורענות מתקרבת.
מוטיב הכתמים מופיע בכמה סיפורים, כרמזים לסערה מתקרבת, כאות למערבולת נפשית. אפשר לראות זאת בסיפור "סימנים אדומים" הנותנים משמעות מכושפת "לכתמים שהופיעו כך לפתע." ( עמוד 9).
הכתם בסיפור "קקאו חם" מתאר טראומה של התמודדות מיוחדת עם המציאות, רצון לחבר בין מציאות פנימית לחיצונית. הכתם מסעיר ויוצר זעזוע: "הכעס שלהם היה גדול פי מיליון מהכתם הקטן שהם אפילו לא ניסו להסיר." ( עמוד 99).
השינויים הקטנים בחוץ מרמזים על סערה קרבה, הן במציאות והן בנפש. זה יכול להתבטא גם בשינויים של צבע או אור: "מפיצים אורות אדומים וירוקים... התאורה החשמלית המיוחדת נפסקה והתחדשה בפרקי זמן קבועים מראש ובאותו לילה השתלבה עם הברקים." (עמוד 62). לעתים אלה קולות שמשתנים ומכינים לקראת תמורה אפשרית: "שומעת בלילה נהימות בתוך הרוח, גם יללות. יש קולות מפחידים וצורות מוזרות בגינה." (עמוד 66). וכך: "משק כנפיהן וקולות הגרו-גרו שלהן נשמעו מוזרים." (עמוד 63).
קולות, צבעים, אורות, שינויים בתאורה או בתפאורה – והחיים מקבלים לפתע כיוון אחר, והתמורה הפתאומית כמו חושפת תובנה מאוחרת, זווית אחרת: "הבלונים התפוצצו אחד אחד ומחלקם יצא האוויר, עד שנותרה בידה פיסה ממורטטת ומקומטת, חסרת שימוש. כאשר החשיך ידעה שלא נותר עוד דבר מביקורה של סבתא שלה, עדינה. טרם הבינה את משמעותו של הזיכרון." (עמוד 95). לכאורה מדובר ביחסי אנוש, ברקמה עדינה של רגשות וקשרים בין אנשים, אבל אצל אורה עשהאל כל שינוי קל בחוץ, כל רעד של בלון או פיצוץ שלו, הוא איבר בגוף ההוויה, הכול מחובר והכול מגיע לקראת מטמורפוזה. ולעתים התחושה היא שקשרים קטנים ומפגשים קטנים בין אנשים גורמים לשינוי קוסמי. האווירה המכושפת נבנית לעתים גם על ידי פריטי כישוף מוכרים, כמו המטאטא, בסיפור "רוכבת על מטאטא" – והמוטיב הידוע לובש שם צורות חדשות.
המציאות שאורה מתארת כמו חיה בתוך סיוט מתמיד, והנפש ערוכה כל הזמן לקראת רוח פרצים, לקראת רוח בלהות, לקראת כישוף קרב. הגיבורים של אורה אינם מסתפקים רק בבחינה של הזר שממול, אלא גם בבדיקה של הטבע מסביב, של קולות, של רחשים, של הקורה בתוך עולם החי והציפורים מעל.
אצטט קטע להמחיש זאת: "חגי נכנס, ראה אותה טרודה בהכנות וזימר: "במרחשת היא רוחשת, אליה אי אפשר לגשת." הוא כרך סביבה את זרועותיו. "מוזר," אמר, "בדרך כלל העורבים והיונים לא מתחברים אלו עם אלו. בואי הציצי לכיוון השובך והסתכלי בעורב על ענף הברוש שלידו. כבר יותר מחמש דקות אני רואה אותו ליד היונה האפורה הזאת, המרחק בינם כל הזמן קטן, מקוריהם פונים זה לזה. היא אינה בורחת והוא לא מאיים עליה. משונה, את לא חושבת?" ( עמוד 91).
ככל שאתה מעמיק בתיאור משחק המלים הזה – רוחשת- מרחשת – ובתיאור המבט של הזוג האנושי על זוג הציפורים, אתה מתחיל לקלוט את המטמורפוזה המתחוללת בנפשות פנימה, וצופה לקראת הסערה הבאה הצפונה בעלילה. והכול כתוב בצורה פשוטה, חדה, חסכונית, כדי לתאר רגשות עמוקים במילים מדויקות.
אורה מתארת מערכות יחסים זוגיות כמתארת אפיזודות מקריות המצטרפות זו לזו, אך מעבר להתרחשות יש גוונים שמשתנים, גלים סוערים. בסיפור "תחתונים ירוקים", הופכת הלבשה תחתונה, סט של תחתונים וחזייה בצבע ירוק, למשל על שלמות ומורכבות בחיים, באהבה, בקשר שבין אם לבתה, בנאמנות שבין צעיר לצעירה. מי שחשב, שאהבות וקשרים מתוארים בעלילות גדולות, מגלה שאפשר לחשוף מערכות יחסים עמוקות דרך אביזרים פעוטים. האם קנתה לבת סט של תחתונים וחזייה ירוקים בברלין, ואובדן התחתונים הופך לאבן בוחן ביחסי הצעיר והצעירה, וכך גם ביחסי הצעירה עם אימה. דרך התחתונים מתגלה עולם שלם של רגשות ומשאלות:
"חבל ששאלתי את אימא על התחתונים האלה, היא כבר תדע הכול, כמו תמיד, אפילו אם לא אגיד לה ואפילו שהיא לא אצלי ממש שתולה בראש. אבל האמהות הן כאלה והיא בטח, עם הפנטזיות שלה, והפעם זה אפילו נכון." (עמוד 36).
הדרך שבה התחתונים עוברים מחדרו של הצעיר לחדרה של האקסית שלו, מערכת החשדות והמחשבות, כל זה יוצר עולם שלם סביב קשר של שלמות בין חזייה לתחתונים. מתברר שאפשר לבנות עולם שלם סביב פריטים פעוטים, והאמת מתגלה דווקא בדברים הקטנים. בסיפורים של אורה, אנו עדים לעלילות שחושפות פיסות של נפש האישה, ואין פלא, שהספר נקרא "פיסות אישה". בסיפור "טיול לים השחור" דוקטור מירי ברגר כמו נאלצת להשלים שבמשפחתה היא רק אשתו של הגבר השולט בבית.
הסיפורים של אורה מהווים אמצעי לתיאור סערות המפרקות אט אט את המרחב הנשלט על ידי גברים, ויש תחושה חזקה שהיא שואבת השראה בכתיבה מיונה וולך, מדליה רביקוביץ ומן הכתיבה של אורלי קסטל בלום. הדמויות בסיפוריה תזזיתיות, כל הזמן בתנועה, ולעיתים קרובות הן הולכות לאיבוד במציאות אחרת, או הוזות מציאות אחרת (כך, למשל הסיפור "טיול לים השחור" בו מופיע הסיוט של איבוד הדרך בעיר האחת, והמציאות האקזוטית החושנית בסיפור "קרני הירח בג'איפור" ועוד).
גם בסיפורים המתארים קשרים בין הורים לילדיהם, דמות האם החורגת, האב ובתו כבסיפור "קקאו חם" – כולם חיים בתנועה מתמדת, ברצון לצאת מן המציאות הקפואה – כמין דרך לגלות את האמת בדבר יחסיהם האמיתיים. הדמויות הנשיות אינן שוקטות על שמריהן, והן מתמודדות ללא הרף עם מצבים של חוסר ודאות, ולעתים יש תחושה של ערבוב מציאות ודמיון, מציאות והזיה – ויש מצבים שבהם אורה מתארת הזיה שהפכה למציאות.
ספר הסיפורת הראשון של אורה עשהאל מכיל קובץ סיפורים שניתן לגלות בהם סימנים של "ספרות נשים" וסממנים של ספרות "פוסט-מודרניסטית" שיש בה הפתעה לטובה: כתיבה שרוצה לחשוף שכבות, לטלטל את הדמויות – ובעיקר לתת לנו תמונה של שינויים הקורים בעולם, דרך הפרטים הקטנים ביותר.
* * *
עדינה בראל כותבת לליטמן מור
על שני מכתבים של תלמידים עבריים משנת 1936 בדוויד הורודוק
למר ליטמן מור שלום וברכה,
קראתי את דבריך בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" [357] ובו אתה מספר על עיירתך דויד-הורודוק ועל השפה העברית שהיתה נפוצה שם בין היהודים בזכות בית-ספר "תרבות".
במסגרת מחקריי על רשת "תרבות" מצאתי באחד מגיליונות העיתון "עולמי" של "תרבות", מכתבים ששלחו קוראים צעירים מעיירתך למערכת. אבל הם כותבים את שֵם המקום "דַוִיד-גְרוּדֶק".
להלן שני החיבורים-המכתבים, שנדפסו ב"עולמי" גיליון 5, יא' אדר תרצ"ו (1936). הקלדתי אותם בדיוק כפי שנדפסו בעיתון, גם את סימני הפיסוק. השינוי היחיד שעשיתי – השתמשתי בכתיב מלא, כי במקור הטקסט מנוקד.
העברית בפּוֹלֵסְיָה
דויד-גרודק! אֵם הביצות בפולניה, רבת הנהרות, עגום בה הטבע, עגומים גם יושביה. בפולסיה זו ישנם אלפי ילדים עברים. והילדים האלה שונים הם מכל ילדי הגולה. "חלוצים" קוראים להם. הרוצים אתם לדעת למה שונים הם מיתר ילדי הגולה? שונים הם מהם בשפתם. לא פולנית הם מדברים, אף לא אנגלית אלא – עברית! זו השנה השלישית – אך עברית ועברית. בבית עברית, ברחוב עברית, בחצר בית-הספר, בהסתדרות, על החלקלקת, בראינוע, בחלום – עברית! אלפיים שנה היתה השפה העברית בגולה מתה. שכחוה הילדים העברים. עד שבאו ילדי דויד-גרודק ועוררוה, השיבו לה את צלילה הנעים וצלילי השפה העברית, היוצאים מפי ילדים, נישאים הרחק, הרחק על פני ביצות פולסיה, הלוך והתפשט ממזרח למערב, מצפון לדרום על פני כל הגולה. גם אליכם הגיעו. האינכם שומעים? האינכם מבינים מה הם שואלים מכם? הטו רגע את אוזניכם: קול שמחה דקה וקול נהי אתם שומעים מהצלילים הנודדים, צלילי השפה העברית המתעוררה לתחייה, ובוכה היא יען שחלשה היא עדיין... ומבקשת היא מכם: עודדוני, המשיכו לדבר עברית כילדי דויד-גרודק, אז אתחזק ולא אשכח עוד!
אברהם גֵיֶר
תלמיד מחלקה ז'
ליובל שנתיים של "בני-יהודה"
כבר עברו שנתיים מיום שארגנו את אגודתנו. תקופה קצרה לכאורה – רק שנתיים – אבל כמה תלאות, מעצורים ומכשולים עברו עלינו בזמן הקצר הזה! קשה היתה ההתחלה. ערירים ובודדים היינו בהתחלה, לצחוק וללעג בעיני הסביבה, ובכל זאת המשכנו את דרכנו.
לא הקשבנו לדברי הורינו, שכעסו עלינו. היה זמן שאימהות היו מכות אותנו, אבל אנחנו התעקשנו ועמדנו בניסיון. חדרנו לאט לאט אל הבתים. מרד ההורים פסק והיתה הרווחה. במשך הזמן לָמַדנו [כך במקור – ע.ב.] את אימותינו עברית. וכעת האימהות בעצמן תומכות במפעלנו. וכל-כך קל לנו כעת לדבר עברית, כל-כך קל! הננו רוצים שכל ילדי היהודים במדינה [הכוונה למדינת פולין – ע.ב.] ישתתפו בשמחתנו, יצטרפו למחננו, וכולם ידברו עברית.
אליהו וַינשטיין
דויד-גרודק
* * *
"בימים אלה של ליקוי מאורות – אלה סופריך ישראל ואין נידחים במחוזותינו!"
שלום רב לך אהוד,
למרות שלא את כל פרפראותיך אני אוהב, וגם לא את דיעותיך הפוליטיות, אך להבדיל, גם להגדרתך העצמית כ"סופר נידח" אני לא מסכים. אני לא מגדיר את עצמי כלקוח קבוע של הוצאות הספרים, וההזדמנות היחידה כמעט הנקרית בדרכי לקרוא דבר ספרות מקורי לפני שהוא מגיע לרשימת רבי המכר היא באמצעות האינטרנט – ואני רואה זכות גדולה לרפרף במבוכי כתב העת הלילי שלך.
אני רואה במפעלך אכסניה ברוכה ועממית ומחזק את ידיך. בימים אלה של ליקוי מאורות – אלה סופריך ישראל ואין נידחים במחוזותינו.
עשה חיל,
קובי בילר
רחובות
* * *
מאה שנה למסעו של אהרן אהרונסון לים המלח
אהרונסון שלא הכרתם: למען הציונות, בשליחות הסולטאן
מאת עפרי אילני
[מצוטט מעיתון "הארץ" וכן "הארץ און-ליין", 1.7.08]
אהרן אהרונסון ידוע בעיקר כמי שגילה את "אם החיטה" וכמנהיג מחתרת ניל"י, שחתרה תחת השלטון הטורקי-עותמאני בארץ ישראל. פחות ידוע שהיו לו קשרים הדוקים עם חצר הסולטאן הטורקי
ב-10 במארס 1908, חנה אהרן אהרונסון על שפת מצוק ההעתקים שמעל עין גדי, והשקיף מזרחה אל ים המלח. בעיניו של הבוטנאי הציוני מזכרון יעקב, היה זה רגע השיא במסע מסוכן אל ים המלח וסביבתו, שהיה עדיין ארץ בלתי ידועה מבחינתם של המתיישבים הציונים. לאחר שעצר למנוחה עם בני לווייתו על חוף הים הוא החליט להתגבר על חששותיו ולשחות במים השמנוניים. ביומן המסע שכתב הוא מתאר את הרגשתו. "רחצתי רחיצה ממושכת בים המלח. הים היה שקט... למרות ששהיתי במים עד לצוואר כ-15 דקות, לא חשתי כל תחושה אי נעימה ולהפך מזה". על החוף חיכה לו הסוס שעליו רכב מתחילת המסע. המפגש ההיסטורי עם ים המלח גרם גם למדען קר הרוח לצאת משלוותו. "בצאתי מן המים קפצתי על הסוס, ואני עירום, ורכבתי אל המים המתוקים", הוא כותב.
אהרונסון, בוטנאי, אגרונום ומנהיג ציוני, ידוע בעיקר כמי שגילה את "אם החיטה" ב-1906, ולא פחות מכך אהרן אהרונסון כמנהיג מחתרת ניל"י, שחתרה תחת השלטון הטורקי-עותמאני בארץ. ידוע פחות שלאהרונסון, שמת ב-1919 בהתרסקות המטוס בו טס מעל תעלת לה מאנש, היו קשרים הדוקים עם חצר הסולטאן. הוא דיבר טורקית ברמה גבוהה וזכה להערכה רבה מצד השלטון העותמאני בזכות מחקריו המדעיים על הצמחייה, הגיאוגרפיה והמחצבים של אזורנו. את המסע לים המלח ולעבר הירדן ערך אהרונסון בשליחותו של הסולטאן העותמאני עבדול חמיד השני, שים המלח היה רכושו הפרטי.
מאה שנה אחרי המסע לים המלח, מסעותיו של אהרונסון בארץ ישראל ובסביבתה עומדים במרכז מחקרו של הגיאוגרף ד"ר רן אהרונסון מהאוניברסיטה העברית. הד"ר אהרונסון, בן 58, הוא קרוב משפחה של אהרן אהרונסון: סבו, שמואל, היה אחיו של אהרן. "לאהרן אין צאצאים, אבל אני האדם הכי קרוב אליו. גדלתי אצל סבתי, שהיתה גיסה של אהרן ושכנה שלו," הוא מספר. "הסיפורים עליו הסתובבו במשפחה, אבל תמיד חשבתי שאלו סיפורי סבתא. לקח לי שנים לגלות שהוא היה באמת איש יוצא דופן וגאון רב תחומי."
"המשלחת הקיסרית העותמאנית לחקירת סביבות ים המלח" יצאה למסעה לפי הוראתו של הסולטאן, בליווי מחלקת חיילים צ'רקסים שנשכרו כדי להגן עליה מפני שודדים. במשך ארבעה חודשים היא עברה דרך מדבר יהודה לעין גדי, ומשם לחוף המזרחי של ים המלח, לקלירוהי, תל נמרין וג'רש שבירדן של היום. האישים המרכזיים בה היו הגיאולוג הגרמני הפרוטסטנטי פרופ' מקס בלנקנהורן; הרופא הערבי ד"ר מוחרם אפנדי; וראש המשלחת, היהודי-הציוני אהרונסון. כמו כן היא כללה זואולוג, משרטט מפות ו"צייד ציפורים". "זה היה ממש מסע אל הבלתי נודע," אומר רן אהרונסון. "ים המלח היה אזור שוליים בלתי מיושב, ארץ ללא שלטון וללא חוק. הם סבלו מסערות, חום, מכות יתושים ופציעות."
בתוקף מעמדו כבעלים של ים המלח וסביבתו, דרש הסולטאן מאהרונסון (שהיה נתין עותמאני) לבדוק את המחצבים ואת אפשרויות הפיתוח התעשייתיות והחקלאיות של האזור. "המטרה היתה פיתוח האימפריה העותמאנית, או קידום האינטרסים הכלכליים של הסולטאן עצמו," מסביר הד"ר אהרונסון. "אהרונסון היה יזם עצמאי, שלמטרות כלכליות לקח על עצמו כל מיני משימות - מצד אחד בשביל התנועה הציונית, ומצד שני בשביל העותמאנים. זאת היתה הפרנסה שלו. לעותמאנים בכלל לא הפריע שהוא היה לאומי וציוני גאה, והם מימנו את כל המסע."
ים המלח הפך באותו זמן למוקד עניין של כוחות רבי עוצמה, בעיקר בזכות הפוספטים והאשלג שהתגלו זמן לא רב לפני כן, שהם מוצר יצוא מרכזי של ישראל עד היום. באזור שוטטו מומחים מטעמן של חברות מסחריות בריטיות וגרמניות, שביקשו לנצל את משאבי הטבע של הסביבה.
"מאוד סביר שמתחת לשולחן אהרונסון התבקש על ידי המוסדות הציוניים לבדוק דברים שהעותמאנים לא היו מודעים להם," אומר ד"ר אהרונסון. "הוא ניסה להעלים את המטרות הציוניות ולשמור אותן בסוד גם מהשלטונות העותמאניים וגם מנציגים של חברות אירופיות שסיירו באזור. לאהרונסון היו שני כובעים: גם כציוני וגם כחוקר מטעם הסולטאן. אבל מי ששילם על הכול היה הסולטאן."
לדברי הד"ר אהרונסון, "אהרונסון הוא היה מאוד שונה מציונים יותר מאוחרים כי הוא היה בלאדי, שהרגיש עצמו בן הארץ, עם קשרים הדוקים עם השלטונות. בשונה מהחלוצים של העלייה השנייה, הוא לא בידל את עצמו מהערבים, אלא העסיק הרבה ערבים והרגיש אתם מאוד נינוח."
יומנו של אהרונסון, שיצא לאור מטעם "קרן אהרונסון", כולל בעיקר תיאורים של שיחים ועשבים, שאותם הגדיר במסע. אך בין הקטעים פזורות הערות עסיסיות על שותפיו למסע. בין השאר, הם מתעדים את יחסיו המורכבים עם הרופא מוחרם אפנדי, שהיה אחראי על כתיבת הדו"חות לסולטאן. בדרך כלל, הוא מתאר בזלזול את חששותיו של אפנדי מפני המסע. "בבוקר השכם בא מחרם אפנדי להגיד כי מחוסר שעורים, עלינו לוותר על המסע לדרום. נזפנו בו כיאה לו", הוא כותב ב-18 למארס, ובהמשך: "מוחרם אפנדי אחוז ממש פחד. הוא לא חפץ להיפרד מאת ארבעת החיילים שלנו.
ב-2 באפריל הגיעו החוקרים בחזרה לגדת ירדן, אחרי שסיירו בעברו המזרחי. "באנו אל גשר הירדן אשר נפתח לפנינו כמו בקסם. מוחרם אפנדי אמר את הפסוק 'שומשום, פתח את שעריך'", כותב אהרונסון. נראה היה שהמסע הוכתר בהצלחה. אלא שהבעיות באו מכיוון אחר: אחרי שלושה חודשים, פרצה מהפכת "הטורקים הצעירים". הסולטאן עבדול חמיד נאלץ לערוך רפורמות, ובתוך כחצי שנה הודח מכיסאו.
רבים ממנהיגי החלוצים הציונים שהתיישבו בארץ ישראל בירכו על האירוע, וקיוו שהוא יגרור שינוי ביחסו של השלטון העותמאני לציונות. אלא שמבחינתם של אהרונסון ובלנקנהורן, היה זה אסון: הסולטאן היה חייב להם כסף. "הטורקים הצעירים התנערו מההתחייבויות שלהם," מסביר הד"ר אהרונסון. "הם אמרו: הסולטאן הזמין – שישלם בעצמו. שלושה חודשים אהרונסון ישב באיסטנבול כדי לקבל את התשלום."
האם באותה תקופה כבר החלה אצל אהרונסון עוינות כלפי השלטון העותמאני, שנגדו ריגל בתקופת מלחמת העולם הראשונה? "זאת תעלומה שלא נפתרה," אומר רן אהרונסון. "מצד אחד, הוא היה ציוני נאמן, ומצד שני הוא השתתף בוועדות של השלטון העותמאני. קשה לדעת אם הניע אותו הרצון לפעול למען ההתיישבות הציונית, או שהוא עדיין החשיב את עצמו לעותמאני נאמן."
תגובות ב"הארץ און-ליין"
כותרת התגובה: מעניין אבל כדאי להוסיף
זו משלחת מפורסמת וממש לא עלומה, שבראשה עמד הגיאולוג בלנקנהורן ולא אהרונסון (מבלי לגרוע מזכויותיו), ולמיטב ידיעתי יצאה ביוזמת ובמימון ההנהלה הציונית, כמובן שכל נושא המחצבים היה בתחום התמחותו של בלנקנהורן ולא בתחום אהרונסון הבוטנאי. חוקר ארץ ישראלי חשוב אחר השתתף בה – הזואולוג ישראל אהרוני, מדוע הוא לא מוזכר?
אלי רז
עין גדי
אהוד בן עזר מוסיף [במכתב העיתי בלבד]: ד"ר רן אהרונסון הוא בעיניי היסטוריון לא אמין וגם מגמתי. די לקרוא את השטויות שכתב במשך השנים על פתח-תקווה כדי להיווכח בכך. והסיבות ברורות, רצונו לבטל את חלקה של פתח-תקווה [1878] בעלייה הראשונה ובתור "אם המושבות" כדי לבסס את ראשוניותה של מושבת משפחת סבו שמואל אהרונסון, הלא היא זיכרון יעקב [1882].
לא רק התגובה של אלי רז, אלא די לקרוא את המילים הטיפשיות שבהן רן אהרונסון מדבר על אחי-סבו אהרן: "הסיפורים עליו הסתובבו במשפחה, אבל תמיד חשבתי שאלו סיפורי סבתא. לקח לי שנים לגלות שהוא היה באמת איש יוצא דופן וגאון רב תחומי."
נו, באמת.
ומה, למשל, על עזרת יהודי ארה"ב לאהרונסון בהקמת תחנת הנסיונות החקלאיים בעתלית, ומה על היותו עומד בראש המלחמה בארבה ב-1915 מטעם השלטון התורכי? ומאיפה השטויות האלה של רן אהרונסון על "נאמנות כפולה" כביכול של אהרן לציונות ולעות'מנים? הרי זה ברור כשמש שכל מי שניסה להתקרב לעות'מנים בארץ ולפעול בעזרתם ו/או גם ללמוד את שפתם ו/או גם בלימודים גבוהים באיסטנבול: אלברט ענתבי, אבשלום גיסין, יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, אהרן אהרונסון, דיזנגוף, אברהם שפירא, ועוד, ועוד – לא עשה זאת אלא מתוך דאגה לעתידו של היישוב העברי ומתוך גישה ואמונה ציונית טהורה, ואיש לא שיעשע עצמו באמת שיש עתיד ליישוב העברי תחת השלטון הרקוב והמושחת של האימפריה העות'מנית.
אינני מבין מה עניין יש לו לרן אהרונסון לספר ציז'בטים וללכלך על דמותו של אחי סבו? וכי לא מספיק לו שליכלך על פתח-תקווה?
* * *
גיורא פישר / שירים
תורת אימי
אֲנִי רוֹאֶה אֶת אִמִּי לְעִתִּים רְחוֹקוֹת
מַבְלִיחָה בִּקְצֵה סִמְטָה יְשָׁנָה
בְּאֵירוֹפָּה.
גַּם קוֹלָהּ דָּהָה וְלֹא נִתָּן לְשִׁחְזוּר
מִסְּלִיל הַזִּכָּרוֹן.
אֲבָל עֲדַיִן אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
גֵּאֶה בִּמְיֻחָד
כְּשֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי
לֹא לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרֶיהָ.
דע מה שתשאל
אִמִּי הִדְרִיכָה אוֹתִי:
שְׁאַל רַק שְׁאֵלוֹת
שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בֶּאֱמֶת
שֶׁיַּעֲנוּ לְךָ עֲלֵיהֶן,
וְאֶת הַתְּשׁוּבָה לָהֶן
אַתָּה יוֹדֵעַ.
מֵאָז יֵשׁ שְׁאֵלוֹת
שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹאֵל
אֶת עַצְמִי.
הצלב
אִמִּי הִסְבִּירָה לִי
שֶׁיְלָדִים הֵם צְלָב
שֶׁהָאָדָם סוֹחֵב עַל גַּבּוֹ
בְּמַעֲלֵה הַוִּיָּה דּוֹלוֹרוֹזָה.
שְׁנֵי בָּנַי כַּנִּרְאֶה
יוֹתֵר מֻצְלָחִים מִמֶּנִּי,
הֵם הוֹלְכִים מִצְּדָדַי
בְּלִי שֶׁאֶרְאֶה
מַשְׁגִּיחִים שֶׁלֹּא אֶקְרֹס
תַּחַת מִשְׁקַל הַשְּׁלִישִׁי
רוכלים
אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה
שִׁלְּמָה לְרוֹכְלִים עֲבוּר מַרְכֻּלְתָּם
וְשִׁלְּחָה אוֹתָם נְבוֹכִים
עִם הַסְּחוֹרָה.
"צָרִיךְ לַעֲזֹר לְעוֹלִים חֲדָשִׁים,
וּמָה אֶעֱשֶׂה עִם שָׁטִיחַ בַּכְּפָר
גַּם עָלָיו, אַבָּא שֶׁלְּךָ
יִדְרֹךְ עִם הַזֶּבֶל."
וַאֲנִי, שֶׁרָצִיתִי שָׁטִיחַ בַּחֶדֶר
כָּעַסְתִּי
וְלֹא שָׁכַחְתִּי.
אֲבָל לְרוֹכְלֵי הַסְּפָרִים
שֶׁחֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם
וּמִרְמָה יְדַבְּרוּ
הִיא לֹא וִתְּרָה,
עָמְדָה עַל הַמִּקָּח
וְקִבְּלָה מַתָּנָה אֶת כֶּרֶךְ ד'
שֶׁל "הַטֶּכְנַאי הַצָּעִיר"
עבודה
כְּשֶׁלֹּא קַמְתִּי לַחֲלֹב אֶת הַפָּרוֹת בַּבֹּקֶר
נָזְפָה בִּי אִמִּי:
כְּשֶׁיַּכְרִיזוּ עַל מוֹת הָעֲבוֹדָה –
אַתָּה הָרִאשׁוֹן שֶׁיִּתְנַדֵּב
לָשֵׂאת אֶת הָאָרוֹן,
וְאִם יִתְאַפְשֵׁר גַּם תִּשָּׂא
בְּשִׂמְחָה
הֶסְפֵּד עַל קִבְרָהּ.
לֵךְ לָאוּנִיבֶרְסִיטָה אִיש רוּחַ –
מְשַׂחֵק בְּמִלִּים וְשֹונֵא לְהַזִּיעַ.
וּבַלַּיְלָה, הֵלִינָה עַל לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג
וְתַרְגוּמָהּ הַמְסֻרְבָּל
לְ"מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם".
אהבה
אִמִּי רָאֲתָה שֶׁאֲנִי מִתְבּוֹשֵׁשׁ –
וְנִסְּתָה לְשַׁכְנֵעַ:
כָּל אִשָּׁה שֶׁתִּרְצֶה תַּשִּׂיג
אִם תִּהְיֶה סַבְלָנִי וְעַקְשָׁן.
וַאֲנִי, פַּחְדָּן וּקְצַר רוּחַ –
הִתְמַזֵּל מַזָּלִּי.
כְּשֶׁמָּצָאתִי סוֹף סוֹף
לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לְחַכּוֹת
שֶׁבַע שָׁנִים,
גַּם לֹא לְהַקִּיף חוֹמוֹת עִיר
יוֹתֵר מִפַּעֲמַיִם.
וְלֹא עָלָה בְּדַעְתִּי שֶׁדִּבְּרָה אָז
עַל אַהֲבָתוֹ הָעַזָּה שֶׁל אָבִי
וְעַל טִיב אַהֲבָתָהּ.
בגרות בהיסטוריה
כְּמוֹ אָב עִוֵּר
הַמְיַשֵּׁן וְלוֹמֵד אֶת פְּנֵי בְּנוֹ
צֵרַפְתִּי שְׁקָעִים מְחוּקִים
אוֹת לְאוֹת
תָּו לְתָו
וְקָרָאתִי:
תרפ"ט.
אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת
מִבְּחִינַת הַבַּגְרוּת
עַל מַצֶּבֶת סָבִי שֶׁבֹּרַךְ
וּמֵת בְּאִבּוֹ וְזָכָה
(הַיָּחִידִי)
לִקְבוּרָה –
בְּגֶ'ייר, הוּנְגָּרִיָה.
וְאָמַרְתִּי שָׁם לְאִמִּי הַמֵּתָה:
אַל תִּבְכִּי,
שָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם.
וְאֶצְבְּעוֹתַי הַיּוֹדְעוֹת לְלַטֵּף
אֶת בָּנַי
מְלַטְּפוֹת אֶת סָבִי
וּמְתַרְגְּלוֹת בְּלִי לָדַעַת
מָקוֹם וְשָׁנָה אַחֶרֶת –
גֶ'נִין, 2002
* * *
דפוק את מס הכנסה וּזְכֵה בשלוות נפש: תן הכול בחינם!
אהוד שלום,
דבריך בעניין התשלום [גיליון 357] הזכירו לי סיפור ששמעתי מיוסי ורדי, שלהלן תמציתו, לפי מיטב זיכרוני. האירוע היה זמן מה לאחר שהעלו את מערכת ICQ לאינטרנט כמערכת חינמית, והתגובות של המשתמשים היו נלהבות. משתמש נלהב אחד מארה"ב שלח לחברה צ'ק ע"ס 30 דולר בתוספת מכתב שאמנם המערכת היא חינמית, אבל הוא רוצה לשלם, כאות הוקרה ורצון טוב.
היזמים, שקיבלו את הצ'ק, לא ידעו מה לעשות בו והתייעצו עם הרו"ח שלהם. הוא הסביר להם שבמקביל לפדיון הצ'ק עליהם לרשום חשבונית וקבלה, ולשם כך עליהם להירשם כעוסק מורשה וכו' וכו'. אז מישהו הציע לקרוע את הצ'ק וזהו. אבל לדברי הרו"ח זו תהא העלמת הכנסה...
בסופו של דבר הם שלחו את הצ'ק בחזרה לשולח בצירוף מכתב שאומר כי "מדיניות החברה היא לא לגבות תשלום בעבור שירותי..."
בברכה
עודד מלניק
בן זוגה של בת-עמי, כותבת ספרי הזיכרונות.
* * *
רות דיין ניסתה להביא את הביטלס לישראל
אבל משרד החינוך אסר!
בתור נושא בארנקי תעודת גימלאי של המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא בתל השומר (בזכות האישה) היתה לי הזכות להיות מוזמן יחד איתה ביום חמישי האחרון לחגיגת הענק למלאת שישים שנה למרכז הרפואי ע"ש שיבא, שנערכה באמפיתיאטרון העצום בלטרון במעמד אלפי העובדים של המרכז מכל ענפיו.
פעם ראשונה שאני מבקר במקום. תצוגת הטנקים ההיסטורית מרשימה ומרתקת ושווה ביקור נוסף, אף כי האחזקה שלהם מנבאת שייהפכו רובם לגרוטאות תחת כיפת השמיים אם לא יטפלו בהם כראוי כאילו הם עומדים לצאת לפעולה מחר. מרשימים במיוחד טנקי המרכבה, שפעם ראשונה אני רואה אותם מקרוב וקולט את גודלם העצום. עם זאת אני שואל את עצמי אם גם הם לא נשק של המלחמות שעברו לעומת מערכות הטילים שתאפיינה את המלחמות הבאות. עוד אני אומר לעצמי שכמעט בדיוק לפני שישים שנה לחם ופיקד במקום הזה, בקרב הקשה על לטרון, בן-דודי אהרן בן עזר ראב ז"ל. הוא אמנם לא נהרג בקרב, אבל נפטר לפני שלוש-עשרה שנים בגיל שבעים-ושש.
באמפיתיאטרון הענק היו רגעים מרגשים, בייחוד כאשר הופיעו עשרות ילדים קטנים לבושים בלבן, או כאשר קרן הדר הנפלאה שרה חצי שיר ועוד חצי. גם בסרטים הדוקומנטאריים המוקרנים היו אנקדוטות משעשעות, כמו הופעתו של ד"ר ג'ורג' לוונטון [שבשעתו בדק אותי ביסודיות ואמר לי את המילים האלמותיות: "אתה בריא! תנחר! תמשיך לנחור ואל תהיה מודאג משום דבר!"]
או סיפורה של רות דיין. בשנות השישים למאה הקודמת, היא עמדה בראש חוג הידידות של תל השומר, או אולי רק היתה מהפעילות המרכזיות בו. היא שמעה שהביטלס הם הלהקה הפופולרית ביותר בעולם ובישראל, ופנתה אליהם לבוא ארצה למען בית החולים שבו מאושפזים פצועי צה"ל. המנהל שלהם היה יהודי בשם בריאן אפשטיין, וובזכותו הם הסכימו כנראה ברצון לבוא להופעה למען בית החולים. אבל אז התברר כי לשם הבאתם להופעות בארץ נחוץ אישור של משרד החינוך, ושם היתה בימים ההם מחלקה מיוחדת שתפקידה לאסור ייבוא מופעי תועבה ארצה, והללו לא נתנו את האישור ללהקת הביטלס להופיע בישראל, וכך הוחמצה הזדמנות היסטורית, שלמיטב ידיעתנו לא חזרה על עצמה. וכדאי לראות את רוח השובבות על פניה של רות דיין כאשר היא מספרת את הדברים האלה בסרט.
אין בדברינו אלה סקירה של המופע כולו, שהיה מרשים ביותר ועשיר בהפתעות, אלא רק התרשמויות חלקיות אחדות בלבד. כך למשל גם שמנו לב שחסרו בחגיגה שניים מאושיות המרכז הרפואי בעשרות השנים האחרונות – ד"ר מרדכי שני וד"ר בולק (בולסלב) גולדמן.
* * *
יעקב זמיר: "והארץ תרעד" – תגובה
שלום רב לך אהוד,
יופי שהבאת את המשך הפרקים של "והארץ תרעד". יפה תיארת בפתיח את צפת עם האווירים סביב לה וכן ההרים שנשקפים ממנה. חבל מאד שלכיוון העמקים וכן בגינות הציבוריות הבודדות שבעיר האומללה הזו שוכנים להם תלי תלים של אשפה ואין מנקה. זה כמובן מזכיר את ירושלים של פומפיאנסבקי, שגינותיה מלאות באותה האשפה חודש אחר חודש אחר שנה, משל היו ערימות אלה חלק אינטגראלי ממנה שאין להפריד ביניהם.
כדאי לך לסיים את הסיפור היפה הזה לפני שתרעד הארץ על באמת... אל תשכח שאנו יושבים בין היתר גם על השבר האפרו אסיאני, וזה בנוסף ליתר השברים שאלוהים חנן אותנו בהם...
בברכת חזק ואמץ,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
* * *
יואל נץ: מציע כנס קוראי חב"ע ב"צוותא"
שלום אהוד,
בגיליון 316 (פברואר 2008) הצעתי שבעזרתו של איזה נער גאון מחשבים יהודי תקים אתר ארכיוני מגיליונות המכתב העיתי המצטברים, כך שתתאפשר גישה מיידית אל שיר שראה אור, אל ספר בהמשכים, אל מדור הזלילה, אל שו"ת עם אליהו הכהן, אל הבוליטיקה ועוד כהנה וכהנה.
בתשובתך הפנית אותי ואת הקוראים, המבקשים פריט זה או אחר שהופיע באחד מן הגיליונות הקודמים, אל הפונקציה "חיפוש". וגם הוספת ש"חברי המערכת עצלים מכדי לעשות עבודה כה נרחבת כי הם מבלים במסעדות, מבקרים בקונצרטים, רואים סרטים, ישנים הרבה, אוכלים שלוש ארוחות מסודרות ביום ומתחככים בכל שעת כושר בדדיים של המזכירה שפיפונה כדי לשמור על כושר."
טוב, מי אני שאעמוד בינך לבין דדיה של שפיפונה. אבל נוכח הרעיון של פרופ' עוז אלמוג אשר העלה אותו בגיליון 357, ומתוך טענה, שאינו מאמין בארוחות חינם, הוא מציע כי כל קורא ישלם סכום פעוט בעבור העיתון; ונוכח דחייתך את רעיונו של הפרופסור, והמלצתך שתחת זאת יקנו קוראי "המכתב העיתי" מן הספרים שלך – הרשה נא לי להעלות רעיון שונה:
כדי לחגוג כיאות את גיליון ה-400 הבא עלינו לטובה בעוד כ-22 שבועות, תקיים נא, למשל, במועדון "צוותא", אירוע של "מכתב עיתי בעל פה", בו ישלמו הנוכחים דמי כניסה, יקנו מן הספרים הנידחים אשר יוצעו למכירה לכל דורש, בחינת אודים מוצלים מ...מגריסה, ובתמורה יחזו הנוכחים ויאזינו לדברי שירה ופרוזה מפי המשתתפים וגם העורך הראשי בכבודו, בכובדו ובעצמו "ישיר, ירקוד ויספר בדיחות..." כל זאת בנוסף לקפה ועוגה...
מה דעתך?
בידידות,
יואל נץ
אהוד: אחד הקסמים של המכתב העיתי הוא שאין צורך לפגוש את הקוראים ואת הכותבים ואין צורך לשמוע אותם קוראים שירים או מרצים. אז מדוע להעניש ולמה לקלקל? נוסף על כך, מי שיבקש את תקליטור כל הגיליונות הקודמים, יקבלו חינם ויוכל לחפש בו כל מה שירצה.
* * *
משה גנן: "בכל שורה שנייה ראית לנכון להזכיר
חירבון ופיפי וקאקי!"
היותי (והיותם של אחרים שבשמם, אדבוקט לגמרי מאוד בלתי קרוא ולא יפה-כוח) והיות כולם קוראים נאמנים ומתעניינים ונהנים מעיתונך מביאני לכתוב בקצת מר לבבי (לא ממש כי לבסוף מה באמת אכפת לי, שיהיה מה שיש זה גם טוב אולי): ובכן בשמי עליי לבקש ממך זכות דיבור והבעת דעה. במה הדברים אמורים? מה לך עם כל ניבולי הפה? חינוך? מילייה? מנהג משפחתי שירשת? רצון להרגיז ולהכעיס את הבורגנים, שבעי עצמם, להחרידם מעט מרבצם ולדחוק תחת אפם מעט מהמסריח המסריח הזה? גידול-יתר בחוש היושר, החייב הרי סוף-סוף תמיד לכנות את הדברים בשמם, וככל שזה נאלח הרי הוא נאלח? אובדן כל חוש אסתטי? ז. א. – הבן זאת כך – איזה צורך לירוק בצלחת? שלך וגם של אחרים?
לא נעים. אבל בוודאי אתה "agent" חופשי, כמו שאני קורא לזה – אין עליך מורא אדוני והצנזורה ודעת הקהל – רחוק ממך – וכך יאה ובריא. פרדסים, או מה – מה אכפת, בכלל לא מן העניין – אין עליך מורא חידלון קניית עיתונך, יפה כתבת שלו מזה היה עליך להתפרנס היית צריך להתחשב בכל דעה וכל יריקה ואין לדבר הזה הרי סוף. ואולי זו באמת הסיבה – אתה מפגין עצמאות, וגם זה כך יאה, אף על פי שאתה רושם מן הסתם גם מיני אובדן בדרך, וחבל על דאבדין המפסיקים להיחשב מנוייך בגלל מה שכתבו בעיתון הקודם, ניבולי הפה.
אך אולי לא זה ולא זה אלא זה שאתה אוהב לשחק בקאקי, נהנה להתבונן בו ולצטט אותו והעלות אותו על שולחנם של אנשים טובים איסטניסים מעט יותר ממך לא עלינו, ושכרך יוצא בהפסדך. אבל שיבושם לך. כאמור, אתה בעל הבית, אל נא יסעדך מי שאינו בטעם אחד עמך.
ועוד עלי לכתוב – אם כבר בכך הולכים הרי יותר עוד צעד – אני מאוד מודה על פרסום מאמרי הקטן, אליו הוספת דברים מקוממים את הטעם הטוב.
המאמר היה צנוע ונהג בין גדרות הנימוס. דברים שהוספת כסיפא הוכיח לי אישור והתעניינותך בנאמר. אבל – בכל זאת – על שום מה להוסיף דברים שבכל שורה שנייה ראית לנכון להזכיר חירבון ופיפי וקאקי ומה לא. סלח נא לי מאד – למה הדבר דומה? למי שמורח חרה על פרצופה של דמות בציור כלשהו. וכבר כתבתי באיזה מקום שהדבר חרה לי.
האוכל לקוות שתפרסם אף דברים אלה? מכל מקום – ראה נא עד אן איסטניסותי אמשיך לקרוא בעיתון. איך כתב אבנרי? "ללא מורא וללא משוא פנים."
מוקירך – ומוכיחך –
משה גנן
אהוד: בדיחה שיש לה זקן גדול אומרת – סחה למחבר מילון חדש הגברת: "ומשבחת אני אותך על שאין אצלך מילים גסות!" – "כיצד ידעת זאת?" ענה המחבר, "חיפשת אותן, לא כן?"
* * *
לאהוד שלום רב,
אני מצטרפת למחמאות המגיעות לך על עיתונך שהולך ותופח ומשתבח. וגם... לביקורת על ה"קוץ שבאליה" – ניבול הפה חסר הרסן והמיותר. וקוץ נוסף מבחינתי – ההשתלחות בדת שאבות אבותיך ולא מעטים מצאצאיהם חיים על פיה. עצתי לך מעומק ליבי – עשה מאמץ להכיר את האוייב לפני שאתה תוקף אותו. ישנם רבנים צעירים פתוחים ונאורים וגם בקרב בני משפחתך שישמחו לסייע לך...
סליחה אם הגזמתי. אין לי בעייה לדלג על הקטעים הפוגעים, החלטתי להעז לפנות אליך מתוך חיבה והערכה.
כרמלה קום
לבית בן-עזר ראב
לכרמלה היקרה שבקיבוץ סעד,
דת אבותיי אינה אוייב שלי. להיפך, בכל עיסוק בתולדות פתח-תקווה אני מדגיש שמייסדיה היו אנשים דתיים שביקשו לשלב חיים יהודיים מלאים עם עבודת האדמה. גם כיום אני מחכה למילה חיה, לבשורה חדשה, מצד החלק הציוני-דתי שלנו, אך לא בשורתו של גוש אמונים, שאת גישתו המשיחית בעקבות הראי"ה אינני מקבל. גם לא "בשורה" מצד החרדים או הש"סניקים, שחלקם עובדי כוכבים ומזלות, אמונות-הבל וקמיעות. אבל איפה הגאונים בתורה והגאונים בתחומי התרבות המערבית והיהודית, באמנות, בספרות ובמדע – שיצאו מקרב הקהילות הדתיות בארץ כפי שיצאו מתחום המושב של רוסיה בראשית המאה שעברה?
לכן אשמח לפרסם כל תגובה מאותם "רבנים צעירים פתוחים ונאורים וגם בקרב בני משפחתך שישמחו לסייע לך..." – אך בתנאי אחד, שיכתבו בסגנון כתיבה של בני-אדם הלוקחים חלק בתרבות הישראלית הכללית כיום, כמו אורי הייטנר, למשל, או דוד מלמד, ולא יפציצו אותי בפסוקים ובִלְשון דרשות ידענית ומתנשאת, שמשדרת כמעט ומיד שאין להם הרבה מה לומר לנו אלא הם מתבשמים בצדקתם וביראת שמיים שלהם.
למשל, מה דעתם על חרפת השמיטה וכל תעשיית השקר שבעקבותיה תוך התהדרות במצרכי מזון שחומרי הגלם שלהם יוצרו בידי נוכרים? בעיניי זו ממש תועבה. תועבה אנטי-ציונית!
בברכה משפחתית,
[הלא סבא שלי יהודה ראב בן עזר הוא סבא-רבא שלך, ובן עזר היה שם-משפחתך לפני נישואייך],
אהוד בן עזר
* * *
זהירות: טעות ב-E-MAIL
איש אחד [לא קשור לפרשת הדולרים במעטפות, גם לא חוקר של משטרת ישראל] עזב את רחובותיה המושלגים של שיקגו כדי ליהנות מחופשה בפלורידה שטופת השמש. אשתו, שהייתה בנסיעת עסקים, תיכננה להצטרף אליו ולפגוש אותו במיאמי למחרת. האיש הגיע למלון, לאחר שבילה כל היום בחוף, תחת עצי קוקוס ובשתיית קוקטילים טרופיים...
הוא החליט לשלוח E-MAIL לאשתו, כדי להקדים ולספר לה את נפלאות המקום. הוא לא מצא את כתובת ה-E-MAIL שרשם בפתק, לכן סמך על זכרונו ושלח:
בתקווה שזה נכון. מקסימום, אמר לעצמו, זה ממילא לא כל כך חשוב.
אבל רצה הגורל והכתובת לא היתה נכונה. הוא טעה באות אחת וההודעה הגיעה לתיבת ה- E-MAIL של אשת כומר פרוטסטנטי שנפטר יום קודם. בלילה, אשתו של הכומר פתחה את הדואר האלקטרוני כדי לראות את הודעות הניחומים ששלחו לה. כאשר ראתה את ההודעה נתנה צעקה, ניסתה לקום אבל התמוטטה ומתה מהתקף לב. קרובי משפחה ששמעו את הצעקה רצו לחדר, ולאחר שראו את האישה המתה קראו את ההודעה:
"אשתי היקרה,
הרגע הגעתי. הנסיעה היתה ארוכה, אבל היה שווה. הכול מאד יפה! העצים, הגנים, המסיבות. למרות שאני נמצא פה רק כמה שעות, אני מרגיש כבר כמו בבית. עכשיו אני הולך לנוח קצת. רק רציתי להגיד לך שכבר דיברתי עם האנשים פה וכולם מצפים לבואך מחר. אני בטוח שהמקום ימצא חן בעיניך.
בעלך האוהב אותך לנצח.
נ.ב.
תכיני את עצמך, חם פה גיהנום!"
* * *
"בשביל לפתור את בעיותיו האישיות בבגידתו ברעייתו"
גדעון סאמט קיבע את את דעתי וחששותיי שעיתון "הארץ", בהנהלתו, סבל מכמה נפשות שבורות ומיוסרות כמוהו, הכותבות בו ומזבלות את מוחות קוראיו. [מוסף הארץ, 4.7.08, ראיון עם אביבה לורי על סיפרו]. תמיד לא כעסתי אלא ריחמתי על האנשים מסוגו, כמו יוסי שריד "הרשע-המרושע" ומרעיו להשקפות עולמו, בצביעותם ובפער העצום בין הליברליות המלאכותית והמתיימרת שלהם –בקונטראסט למהותם האישית. סברתי כי שיווי המשקל הנפשי שלהם, מעורער. מסתבר שאכן כך.
מעניין גם חשיפתו, כיצד בשביל לפתור את בעיותיו האישיות בבגידתו ברעייתו, הוא רצה על חשבון הציבור [חשבוני!] – "לשרת" כקונסול בפילדלפיה כשהוא, לדבריוו, "מסווה את הסיבה האמיתית." וקיבל את מבוקשו על-ידי, ואולי, באיום מוסווה על דוד לוי – ש"הארץ" יפתח תיבה ויוציא ממנה את כל התולעים שלו והמינויים הפוליטים... אכן, זה "עיתון לאנשים [שחושבים שהם] חושבים..."
נרגעתי.
הערה מזיקה חו"ח: לאחרונה, קרה משהו ב"הארץ" והופיעו כמה דברים חיוביים על ישראל. נקווה שמילותיי אלה לא יתקנו את הטעות וה"הארץ" לא יחזור ללקק לאויבינו המפלצתיים.
מרדכי בן חורין
סביון
[אהוד: משה-שמואל, סבא של מרדכי בן חורין, היה אח של סבא שלי יהודה]
* * *
People vs. Dinosaurs
By THOMAS L. FRIEDMAN
New York Times, June 8 2008, Tefen Industrial Park , Israel
Question: What do America ’s premier investor, Warren Buffett, and Iran ’s toxic president, Mahmoud Ahmadinejad, have in common?
Answer: They’ve both made a bet about Israel’s future.
Ahmadinejad declared on Monday that Israel “has reached its final phase and will soon be wiped out from the geographic scene.”
By coincidence, I heard the Iranian leader’s statement on Israel Radio just as I was leaving the headquarters of Iscar , Israel ’s famous precision tool company, headquartered in the Western Galilee, near the Lebanon border. Iscar is known for many things, most of all for being the first enterprise that Buffett bought overseas for his holding company, Berkshire Hathaway.
Buffett paid $4 billion for 80 percent of Iscar and the deal just happened to close a few days before Hezbollah, a key part of Iran’s holding company, attacked Israel in July 2006, triggering a monthlong war. I asked Iscar’s chairman, Eitan Wertheimer, what was Buffett’s reaction when he found out that he had just paid $4 billion for an Israeli company and a few days later Hezbollah rockets were landing outside its parking lot.
Buffett just brushed it off with a wave, recalled Wertheimer: “He said, ‘I’m not interested in the next quarter. I’m interested in the next 20 years.’”
Wertheimer repaid that confidence by telling half his employees to stay home during the war and using the other half to keep the factory from not missing a day of work and setting a production record for the month. It helps when many of your “employees” are robots that move around the buildings, beeping humans out of the way.
So who would you put your money on? Buffett or Ahmadinejad? I’d short Ahmadinejad and go long Warren Buffett.
Why? From outside, Israel looks as if it’s in turmoil, largely because the entire political leadership seems to be under investigation. But Israel is a weak state with a strong civil society. The economy is exploding from the bottom up. Israel ’s currency, the shekel, has appreciated nearly 30 percent against the dollar since the start of 2007.
The reason? Israel is a country that is hard-wired to compete in a flat world. It has a population drawn from 100 different countries, speaking 100 different languages, with a business culture that strongly encourages individual imagination and adaptation and where being a nonconformist is the norm. While you were sleeping, Israel has gone from oranges to software, or as they say around here, from Jaffa to Java.
The day I visited the Iscar campus, one of its theaters was filled with industrialists from the Czech Republic, who were getting a lecture — in Czech — from Iscar experts. The Czechs came all the way to the Israel-Lebanon border region to learn about the latest innovations in precision tool-making. Wertheimer is famous for staying close to his customers and the latest technologies. “If you sleep on the floor,” he likes to say, “you never have to worry about falling out of bed.”
That kind of hunger explains why, in the first quarter of 2008, the top four economies after America in attracting venture capital for start-ups were: Europe $1.53 billion, China $719 million, Israel $572 million and India $99 million, according to Dow Jones VentureSource. Israel, with 7 million people, attracted almost as much as China, with 1.3 billion.
Boaz Golany, who heads engineering at the Technion, Israel’s M.I.T., told me: “In the last eight months, we have had delegations from I.B.M., General Motors, Procter & Gamble and Wal-Mart visiting our campus. They are all looking to develop R & D centers in Israel.”
Ahmadinejad professes not to care about such things. He was — to put it in American baseball terms — born on third base and thinks he hit a triple. Because oil prices have gone up to nearly $140 a barrel, he feels relaxed predicting that Israel will disappear, while Iran maintains a welfare state — with more than 10 percent unemployment.
Iran has invented nothing of importance since the Islamic Revolution, which is a shame. Historically, Iranians have been a dynamic and inventive people — one only need look at the richness of Persian civilization to see that. But the Islamic regime there today does not trust its people and will not empower them as individuals.
Of course, oil wealth can buy all the software and nuclear technology you want, or can’t develop yourself. This is not an argument that we shouldn’t worry about Iran. Ahmadinejad should, though.
Iran’s economic and military clout today is largely dependent on extracting oil from the ground. Israel’s economic and military power today is entirely dependent on extracting intelligence from its people. Israel’s economic power is endlessly renewable. Iran’s is a dwindling resource based on fossil fuels made from dead dinosaurs.
So who will be here in 20 years? I’m with Buffett: I’ll bet on the people who bet on their people — not the people who bet on dead dinosaurs.
* * *
לזיכרו של ג'ימי קדושים מקיבוץ כפר עזה
לפני שבועיים נהרג מפגיעת פצמ"ר בקיבוץ כפר עזה, ג'ימי קדושים. לאחרונה הוא השתתף באירוע בצרפת שבו נשבר שיא גינס בשהייה ביחד באוויר של מצנחים ממונעים (שזה בעיקרון דומה לטרקטורון מעופף, רק שקושרים את המנוע לגב ולשאר הגוף. אין גלגלים, הניווט בידיים).
בתחילת האירוע, התברר כי המארגנים (צרפתים, נו) "שכחו" להניף את דגל ישראל בשורת הדגלים של המדינות המשתתפות. ג'ימי קדושים, שצפה מראש את האפשרות, הביא עימו מישראל דגל גדול (יותר משאר הדגלים), הוריד מהתורן את דגל צרפת, והחליף אותו בדגל ישראל. חבריו תיעדו את האירוע, צירפו קטע מהשהיה באוויר, והעלו את הכל ליוטיוב,
לזכרו.
לינק: http://www.youtube.com/watch?v=8wQLOWu3c1A
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 13. מדריד
10.11.07. שבת. מדריד. מלון אמפראדור. הכתובת של מוזיאון הפראדו:
יומן מורחב
ארוחת-בוקר ברמה אחרת לגמרי במלון אמפרדור. בייקון מטוגן, אמנם לא לגמרי קריספי, כלומר פריך. (הייתי מלמד את הספרדים לא רק כיצד להכין את הזיתים הכבושים שלהם אלא גם את רצועות הבייקון המטוגן לארוחות הבוקר בבתי המלון או שולח אותם לקורס קצר במלון הילטון ארקדיה שבאי פוקט בתאילנד). אננס ופירות אחרים. גבינה לבנה רכה וקשה. הקשה חסרת טעם. שלל גבינות צהובות וגם כחולות ורכות. קפה, תה, מיצים שונים, ביצים מטוגנות מקושקשות אך ריריות מדי, יחד עם ביצים קשות, שלל לחמניות ועוגות ומיני קרנצ'. ממש נעים לשבת. הכול מרופד, לבן, מכל צד, המפות, הכיסאות והשולחנות. אווירה של שלווה.
לאחר שגומרים ומסתדרים בא אלינו איתן, הבן של אביבה וצבי. אשתו עובדת בשגרירות. איתן לוקח אותנו במכונית שלו לסיבוב קצר במרכז העיר, ואני עדיין זוכר מקומות מביקורנו הראשון במדריד – כמו הרחבה הפתוחה לגן בכניסה לארמון המלך. פלסה מאיור ופוארטו דל סול, שלידו היה המלון שלנו לפני כ-30 שנה, וכן אני זוכר את הכניסה לפראדו.
איתן אוהב מאוד את מדריד ומדבר בשבחיה, שהיא עיר ללא הפסקה כמעט. פחות מכך דעתו נוחה מן הספרדים. הוא טוען שהנחמדות שלהם אינה אמיתית אלא מהפה לחוץ, ושהם גם עצלים ומעדיפים לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד. זאת גם אמר לנו דומני המדריך הראשון שלנו במלגה.
נפרדים מאיתן ועומדים בתור הארוך לקופת הכרטיסים לפראדו, שראשיתו במדרכה מחוץ לחצר הפנימית של המוזיאון. קצת קר למן הבוקר, אבל נעים. אני מצונן מאוד ומשתעל ולוקח אקמול מדי כמה שעות.
אחרי כחצי שעה של עמידה בתור, מסודר ותרבותי מאוד, מגיעים לקניית הכרטיסים אך מתברר שזו עדיין לא הכניסה למוזיאון, (אך דומני שכאן היתה הכניסה הראשית בעבר, כאשר ביקרתי בו פעמיים בשהותנו במדריד לפני שלושים שנה). עכשיו הולכים שמאלה, ודומני מזרחה ודרומה, אל שער שנקרא שער חרונימוס, על שם המנזר הגבוה מימין, שבין עמודיו העתיקים נבנה האגף החדש, המזרחי דומני, של הפראדו.
בגרדרובה, במלתחה, מתברר שאסור להשאיר מים במוצ'ילו, בתרמיל, גם בהפקדה, ואנחנו שותים את שארית הבקבוק ונכנסים. יש מפה של החדרים-האולמות הגבוהים ומיד מחפשים את אל גרקו בחדרים 9א', 10 ו-10א', ומגיעים לשם כדי לראות שוב עד מה גם על אותם נושאים לעוסים-לעייפה של הצליבה והלידה וההתחיות – הציורים של אל גרקו הם מופלאים וממש מעולם אחר. כאילו הוא הראשון שצייר את הנושאים האלה. ואני נזכר כיצד התלהבתי ממנו כבר בגיל שבע-עשרה, ועל ספרון אנגלי שקניתי אז מציוריו, כתבתי שיר לכבודו שלא כללתי בספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" כי אינו בעל ערך אמנותי רב. השיר הוא משנות ה-50 המאוחרות.
סובבים הלאה. רובנס העסיסי עם האישה בשמיים שמשפריצה חלב מדדה וכך נוצר שביל החלב. וגם עם תמונות של אנשים קשי יום. אותו דבר עם גויא. הרבה תמונות של מלכים, שכנראה הכניסו לו כסף רב וגם החניפו למזמינים, ואולי רק את הפנים צייר, ואילו את שאר המלבושים והסוסים והחרבות ציירו שוליות-הציירים שלמדו אצלו. כאילו שמו ראש של מלך או מלכה בתוך תבנית קבועה לצילום, כמו על סוס או בתוך אווירון – וצילמו. ומצד שני תמונות קודרות ונהדרות, ופי כמה יותר מודרניות – של פשוטי עם, מסכנים, קבצנים ומתים. והכול בצבעים קודרים מאוד.
כמו בכל מוזיאון גדול יש גם תערוכות מתחלפות, והפעם זו תערוכה שכולה מהאוספים של הפראדו ושמה "הפר המעופף של גוייה, מעוף, בידור וצחוק" והיא נפתחה רק לפני ימים אחדים ותיסגר ב-3.2.08. לפי התוכנייה הקצרה מדובר ברישומים ובהדפסים מתקופת חייו המאוחרת של גוייה, והם עומדים במעבר מן הסאטירי אל הגרוטסקי. כפי שכתבנו לעיל, וזה נאמר גם בתוכנייה, כאשר צייר גוייה לא לפי הזמנה אלא כאוות ליבו, הוא היה חופשי בנושאים כמו גם בסיגנונות. הציור של השור המעופף שכנפיים לגבו הוא הסמל של התערוכה המעניינת והשובבה הזו. השאיפה לעוף יש בה גם מן החתירה אל האי-רציונאלי, האבסורדי, אל הקוטב המשוחרר ממגבלות העולם שבו שולטים חוקי כוח הכובד ובתקופה שבני אדם טרם עפו במטוסים אלא רק הציפורים עפו.
כהרבה אמנים גדולים, ההצצה אל פנקסי הרישומים שלהם מגלה לעיתים פן משוחרר, מלא חיים והומור, שאינו כבול בכללים המחייבים של הציור בשמן. וגם בציור של המאה ה-20 יש לא פעם ציירים, גם אצלנו בישראל, שהרישומים והאקווארלים שלהם פחות יומרניים ויותר טובים מהסגנון המופשט שאימצו לעצמם בשֶׁמן, לא פעם כדי לעצבן את הצופה התמים המתייחס אליהם בכובד מוגזם.
גומרים סיבוב ראשון, מתיש למדי, אחרי העמידה בתור הארוך, והולכים לקפטריה שגם היא באולם הכניסה החדש, המתפקד כַּפירמידה בלובר, ויש בו הרבה קירות זכוכית ואור. ממנו ישנה פנייה ימינה, לפראדו הישן. זאת אחרי שעוברים בכניסה הראשית נקראת על שם הרונימוס, והיא אפשרית רק למי שעמד קודם בתור הארוך והגיע לקניית הכרטיסים. במבוא הענק, המודרני והשקוף הזה, ישנה גם חנות ספרים וגלויות והדפסים, והקפטריה הגדולה.
קפה וכריך אפשר לקחת לחוד בצד ימין, ליד הדלפק הארוך, ובשעות הלחץ אין צורך לעמוד בתור ולחכות למקום שיתפנה. אנחנו עומדים בתור להגשה עצמית וגם מוצאים שולחן פנוי. תמורת 24 יורו (כ-141 שקל) מקבלים בבחירה עצמית שני מגשים ובהם סלט ירקות טעים עם בקבוקון שמן זית שממש מתחשק לשומרו למזכרת. מנת בשר אחת עם חצילים מאודים ולביבות תפוחי-אדמה. בקבוק משקה קל מוגז גדול. לחם. מנה קוסקוס טעים אם כי היתה קטנה וקרה. וצלחת מרק חם של חומוס ותרד, טעים ביותר, שמתאים לצקת אותו על הקוסקוס. אפשר לקחת מנת מרק, מנה עיקרית של בשר או דג, וכן שתייה או סלט, הכול במחר תפריט קבוע ומעט יותר זול. אנחנו נהנים לשבת לנוח, ולבדוק מה עוד לא ראינו במוזיאון. ספל קפה אספרסו עולה יורו וחצי שזה פחות מתשעה שקלים. לא נורא. לא יקר מתל אביב.
הישיבה בקפטריה מאוד מומלצת למי שמבקר ב"פראדו" בשעות הצהריים. היא פותרת את בעיית הארוחה הקלה, עד לעיקרית בערב. והיא נותנת כוחות חדשים לתור אולמות שטרם ראינו. גם הקהל סביב נראה תרבותי ומעורר עניין. הרבה נערות ונשים, בזוגות וגם בודדות, והרבה זוגות צעירים. מקום גדול מאוד וגדוש.
יוצאים לסיבוב קלאסי נוסף אחרי שקודם גם עלינו לאגף החדש, הנמצא משמאל לכניסה בשער הרונימוס. באגף החדש הזה אין הרבה מה לראות. אבל ביקרנו, פעם נוספת באולמות הציורים של אל גרקו, כי מי יודע מתי ואם בכלל נשוב למדריד להתבונן בהם, בוודאי שלא בעוד שלושים שנה, כזמן שעבר מאז ביקרנו בהם לראשונה.
קיבלנו חומר כתוב רב על הפראדו החדש, שאם איננו טובים נפתח רק לפני שבועות לא רבים, ויכולנו כאן בארץ לערוך מהם ממש כתבה על המוזיאון, ואכן נתפרסמה לפחות אחת כזו לאחר שחזרנו. אבל נראה לי קצת יומרני ומיותר לגלות את הפראדו. הוא ודאי אחד מחמישה המוזיאונים החשובים והעשירים ביותר בעולם, לצד הלובר בפאריס, הנשיונל גלרי בלונדון, והמטרופוליט בניו-יורק והארמיטאז' בפטרבורג, והעצה היחידה שאפשר לתת לכל חובב אמנות היא לבקר בו במשך יום אחד לפחות. דיבורים מיותרים. הוא היהלום בכתר של מדריד.
בתום הסיבוב הקלאסי האחרון יוצאים לרחוב ופונים שמאלה בדרך למוזיאון של המלכה סופיה, כעשרים דקות הליכה, והמוזיאון נמצא אחרי הפנייה ימינה בפרשת כבישים גדולה, אתה רואה אותו מעבר לרחוב, ממש מולך. סימן היכר – שני פירים של מעליות שקופות חיצוניות דבוקים לקיר הבית או הארמון הישן שיש בו קומות אחדות והמעליות עולות ויורדות בהן. היום, שבת, הכניסה חופשית. המעניין ביותר הוא האגף בקומה 2 המוקדש לפיקאסו ברובו, ובמרכזו הגוארניקה שנראית פשוטה ומרשימה כאחת, משנת 1937, חודשי מאי-יוני, פאריס. קצת קשה להקיף את כולה, בייחוד בהליכה, כי היא נמצאת בחלל ארוך וצר יחסית ותמיד עומדים מולה אנשים רבים. גם כאן אין מה להוסיף דברים. יש על אודות הציור הקוביסטי רב-העוצמה הזה הסברים רבים במדריכי התיירים ובעלון המוזיאון המפרט את אוצרותיו, והם רבים. אפשר לבלות בו שעות רבות מול ציוריהם של דאלי, חואן מירו, ג'וג' בראק, פרדיננד לז'ה, חואן גריס, ז'אק ליפשיץ, דייגו ריברה, פרנסיס פיקאביה, ועוד ציירים ספרדיים רבים פחות ידועים, וכמובן שפע של ציורי פיקאסו. אתם במדריד? דבר ראשון הפראדו, דבר שני המלכה סופיה בזכות הגוארניקה.
Museo Nacional Centro de Arte Reina Sofia, Santa Isabel 52, Mo. Atoch.
חוזרים במונית למלון. עייפים, אך לא ישנים. מתברר שלא הגיע שום מכשיר טלפון למלון קפיטל נסרי שהתארחנו בו בגרנאדה, ומתברר אפוא שנגנב או אבד כליל.
יהודית קוראת במהדורת הטיוטה של ספר על מדריד שכתבה אשתו של איתן, והוא הביא לנו הבוקר.
בערב יוצאים לאזור הקרוב למלון לחפש מסעדה. רק בין תשע לעשר הן מתמלאות. עד אז, שקט. נופלים בקרבת המלון ברחוב צדדי על מסעדת בשרים בנוסח ארגנטינה עם אסאדו (גריל) גדול בכניסה, שעליו נצלים כל מיני בשרים ונקניקיות חריפות באינטנסיביות רבה וללא הרף. חגיגה לאוהבי בשרים.
הארוחה:
2 Pan y Mantequilla – תחילה מגישים ממימרח גבינה לבנה טעים במיוחד עם סלסלת לחם מסוגים שונים, לחמניות זעירות אפויות עם קוביות בשר או חמון, או ממולאות עשבי תיבול, טוסטים קטנים של עיגולי לחם בשמן זית. רוטב צ'ימיצ'ורי וכמובן בקבוק שמן זית ירוק וטעים. מה נאמר ומה נדבר, אלה בלבד כמו ארוחה שלמה! – 3.40 יורו לשניים.
2 Agua Vichy – שהם שני בקבוקי סודה גדולים של חצי ליטר כל אחד, 4 יורו.
1 Copa Rioja – גביע יין אדום יבש ליהודית. את יין החרס, השרי המתוק, לא כל כך מכירים במסעדה הזו. 2.9 יורו.
1 Ensalada Cesar – הבשרים הניצלים מעוררים בי ממש רתיעה. די לי בריח הגריל השמנוני כדי להיות שבע. לכן אני מזמין מנה צמחונית, סלט קיסר שהוא כמו סלט ניסואז ומכיל רצועות אנשובי איכותי בשפע, ביצה קשה, מצע של חסה, גבינה צהובה ועגבניות שרי. טעים מאוד. 8.6 יורו.
1 Assado de Tira\Al P – שתי רצועות סטייק עם עצמות על גריל ליהודית. 12.2 יורו.
1 Vigilante – מעדן ארגנטינאי לבן וכתום עשוי מגבינה ובטטה בצורת פודינג נוקשה. אנחנו לוקחים חצי מהמנה הגדולה לחדר ויהודית מחסלת אותה למחרת. אני פחות מתלהב. 4.8 יורו.
1 Copa Helado – מנת גלידה מצויינת בשלושה טעמים: וניל, תות-שדה וריבת חלב. 4.8 יורו. יהודית מתנדבת תמיד לנסות דברים חדשים. אני מעדיף ללכת על בטוח. גלידה.
2 Pan y Mantequilla – 2 מנות לחם וחמאה, הפירוט לעיל.
ס"ה עם 2.85% מס 43.55 יורו. חשבון הארוחה במעוגל הוא כ-50 יורו עם הטיפ, 5 יורו, שהם כ-295 שקל. יש פירוט של כל הארוחה בחשבון.
Parrilla La Pampa Argentina, C\ Preciados, 34 Madrid 28013.
Tel. 91-531-2774.
Gracias por su visita – תודה על ביקורך, כתוב בכל תפריט.
ובשעת הארוחה, שנמשכה כשעתיים, היה מעניין להסתכל סביב במנות שלוקחים הסועדים. יושב זוג נשוי, בסביבות גיל הארבעים, אוכלים מנות ראשונות שנראות כארוחה שלימה, אבל רק אחריהן בא העיקר – גריל פחמים נייד עשוי פח על מגש שמובא לקצה השולחן, הפחמים לקוחים ישירות מהאסאדו הגדול שבחזית המסעדה הפונה לרחוב. עימם מגיעה צלית גדולה שעליה פרוסים נתחי בשר דקים שאולי כבר הושרו קודם במישרה, ואולי לא. הגבר, תמיד הגבר, הבעל, תוך כדי ישיבה, מעביר את הנתחים מחזור אחר מחזור לגריל הניצב לימינו, והשנייה זוללים כמות בשר שנראית דימיונית לישראלי כמוני אבל אצלם זה כמו פופיטס. והעין צדה עוד שולחן, שאליו יושבים חמישה גברים צעירים, והגריל שלהם עובד שעות נוספות, לאחר שסיימו מנות ראשונות גדולות-למדי. וככה גם זוגות צעירים של אוהבים. אוהבים-אוהבים אבל מסיימים בזלילה-רבתי של רצועות הבשר הטרי על הגריל.
רשום למחרת ביומן: "על מסעדת הבשר של אתמול לא אוכל להמליץ לאנשים מסוגי כי רק הריח נעם לי אבל הכמויות הפחידו אותי. זה כמו ליהנות בראיית סרט אירוטי או במציאות, מהצצה (לא ממציצה!) – מבלי שאתה עצמך תצטרך לטרוח בדבר."
חוזרים למלון לישון. האוויר יבש מאוד והרגליים, השוקיים – מגרדות. אני שמח שלא לקחתי בשר. מספיק לי ירקות, גבינות, ביצים וסודה. אחרי יום בהיר של שיטוטים, הרי רק משני בקבוקים של חצי ליטר סודה כל אחד אני ממש משתכר.
הבוקר, כאשר נשאה יהודית ראשה לתקרה, ראתה מקום שבו הסיד מתקלף כמו פרח לארבעה צדדים. היא גם החליטה שהחדר מלא ריח של מעשנים. ובניגוד לדעתי סיכמה עם הקבלה שאנחנו אורזים הכול, והם מעבירים אותנו לחדר חדש וטוב יותר. רק אתמול הגענו, ושוב צריך לארוז הכול.
אך בכך לא מסתיים הסיפור. כאשר חזרנו למלון אחר הצהריים וקיבלנו מפתחות לחדר החדש בקומה השביעית, חשכו עיניי. חדר קטן, מצ'וקמק, ללא שולחן, חדר אמבטיה קטן, אין נוף. בקיצור, סוף-סוף יהודית השתכנעה שהמעבר לא היה כדאי, ולאחר שהטרידה הלוך-וחזור איש שירות נעים-הליכות בבדיקת עוד כמה חדרים, קטנים, הסכימה שנבקש חזרה את חדרנו הקודם שבקומה התשיעית, וכך היה. שוב עלינו, ואחרינו איש-השירות עם המזוודות, והפעם על מנת שלא נארזן שוב אלא לפני הטיסה חזרה ארצה.
החדר בקומה התשיעית היה, אגב, מצויין, והמראה בבוקר, מעל גגות מדריד, כלפי מזרח, כאשר השמש עולה, ממש מרהיב.
תם יום שלושה-עשר בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, והופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!
* * *
ברגע האחרון:
פרסום ראשון של תוצאות אסיפת הבחירות לדירקטוריון אקו"ם, שהתקיימו אתמול, יום ראשון
פזמונאים
תלמה אליגון
חיים קינן
מלחינים
אביהו מדינה
אלי אברמוב
סופרים
מרגלית מתתיהו
מלחינים של מוסיקה קונצרטנטית
יוסי מר חיים
מו"לים למוסיקה
רונלד קול
השמועה אומרת כי לאביהו מדינה יש סיכוי טוב להיבחר בדירקטוריון החדש של אקו"ם ליו"ר הדירקטוריון. "חדשות בן עזר", שליווה את המאבקים הקשים שהתחוללו באקו"ם, ואת המהפך החיובי האחרון, שמח ומברך על ההרכב החדש של שבעה החברים ומאחל לו הצלחה.
* * *
תערוכה חדשה במוזיאון גוטמן בתל-אביב
הנכם מוזמנים לפתיחת התערוכה: "צייר – תייר"
במוזיאון גוטמן, מחר, יום שלישי, 8.7.08 בשעה 20.00
לצערנו לא קיבלנו הזמנה וגם לא פרטים נוספים על התערוכה
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,869 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 353 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל