| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 359
תל אביב, אור ליום חמישי, ז' בתמוז תשס"ח, 10 ביולי 2008
עם צרופת אהובתנו שחקנית הטלנובלות גבּריאלה סְפָּנִיק ערומה בחודש השמיני להריונה, ולשומרי צניעות לא מומלץ לפתוח את הצרופה, ראו הזהרנוכם!
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מבחן כניסה למסדר הירוקים, "נגיעות" 28.
עו"ד גדעון רוזנבלום: החזרת החטופים מלבנון (רץ באינטרנט).
"תנובה" תחלק גושי חמאה לצדיקים בשמש המטיפים מוסר לאולמרט!
על ספר שיריה של רות רמות "בשעה לא מיוחדת" ושניים משיריה.
דוד מלמד: נאום הנשיא הנבחר בפני השדולה בארה"ב.
משה גרנות: התפרצות לדלת פתוחה? ותגובתה החשובה של פרופ' ניצה בן דב.
אהוד בן עזר: מחפשים את המטבע תחת הפנס.
איליה בר זאב: עיר קטנה (שיר). // ישראל הַר: לֹא, תּוֹדָה.
סיפורים מן העולם / איתמר לוי: איפה יוסק'ה?
חמדה אביב קאלש: כל העולמות "בְּמִיפְתַּאח" אחד (שיר).
יורם וולמן: שתי מחשבות על אלימות. 1. הכבוד הערבי. 2. טיבט, טיבט.
יוסי גמזו: לְזִכְרוֹ שֶל זִיקוֹ גְרַצְיָאנִי, בּמלאות חמש שנים למותו.
אריה דרוקמן: אל תתעסקו עם הזוהאן – קומדיה קייצית עם אדם סנדלר.
רות ירדני כץ: במדינת האנסים. // יואל נץ: מקשביים כמו משקפיים.
גדי טאוב: נרקיסיזם ואטימות מוסרית, ציטוט מ"דעות מעריב" Nrg .
בֶּנְדָלֶה: תגובה להצעתו הלשונית של משה ברק.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"ח, אוצרות "מֵיזְ אִל מַרְמַר"
(שולחן השיש) של אבא.
אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 14. מדריד.
יצחק אוורבוך-אורפז
מבחן כניסה למסדר הירוקים
אִם רָאִיתָ חִפּוּשִׁית עַל גַּבָּהּ מְנַעְנַעַת אֶת גַּפֶּיהָ
וְלֹא הִתְפַּתֵּיתָ לְהַעֲמִידָהּ יָשָׁר.
מתוך המחזור "נגיעות" (28)
* * *
עו"ד גדעון רוזנבלום
החזרת החטופים מלבנון
"ליבי עלי דווי," כתב המשורר. בדיוק כך אני חש ערב החזרת השבויים אהוד גולדווסר ואלדד רגב מלבנון. 'שבויים' מכריזים אמצעי התקשורת. 'שבויים?' אני שואל, או שמא ארונות עץ. כלום ניתן להשלים עם כך שאיש מהמופקדים על החזרת החטופים לא השכיל לגלות אם הם בין החיים.
השלטונות שלנו מגיבים: מה יכולנו לעשות? הרי עומד ממולנו גוף ממודר שאין לחדור לקירבו. אולם, בכך אנו משחררים את עצמנו, בהבל פה, מאחריות ומטילים את כל האשם על החיזבאללה. שמא, איננו חייבים להאשים, במידת מה, את עצמנו במחדל.
מאז קום המדינה, לא השכלנו להבין כי אי אפשר לתקשר עם אוייבינו במזרח התיכון מבלי להבין את המנטאליות שלהם. אלא, שהם השכילו להבין את המנטאליות שלנו; הם מנצלים בערמומיות את החולשה המבורכת שלנו, שאין משאירים שבוי או חטוף בשטח האוייב. אולם, אנחנו, לעומת זאת, איננו יודעים להחזיר להם, לאוייבינו, כגמולם: איננו דוברים ערבית, איננו קוראים עיתון ערבי, איננו מסוגלים להאזין לרדיו בערבית, איננו מסוגלים לשוחח עם ערבי בשפתו ואנו נזקקים לשם כך למתווכים. לא רק את השפה איננו מדברים אלא שאיננו יודעים מה מעליב אותם ואיננו יודעים על מה גאוותם. איננו מבינים את המנטאליות שלהם, לטוב ולרע. צודקים המקטרגים הגורסים שאנו נטע זר בין המדינות המוסלמיות הסובבות אותנו במזרח התיכון וכי איננו עושים מאומה כדי להיטיב את המצב. תמיד נזקקנו ותמיד ניזקק למתווכים.
בכל המו"מ שניהלנו עם הערבים, מאז קום המדינה, ידם היתה על העליונה. התופעה החלה בהחזרת טאבה למצרים וכך בכל מו"מ שניהלנו עמם על החזרת שבויים או חטופים. תמיד הם 'סידרו' אותנו. רוצים הוכחה אקטואלית? אך לפני חמש שנים, בעיסקת טננבוים, החזרנו לאוייב מאות מחבלים וקיבלנו בתמורה סוחר סמים חי אחד ואת עצמותיהם של שלושת חיילינו שנפלו בהר דב.
עד מלחמת יום כיפור האמנתי בחכמתם של מנהיגינו. מאז אותו יום מר ונימהר, אני חשדן ואינני מקבל כל הצהרה ממשלתית כאילו יצאה מפי הגבורה עצמה. במיוחד, החשדנות שלי מתעוררת ביתר שאת, כאשר המנהיגים שלנו אופפים כל מו"מ על החזרת שבויים או חטופים במעטה עבה של מידור. נדמה, לפרקים, שאנחנו מנהלים מו"מ עם מוחצנים. לא נהיר לי ממי אנו מסתירים את העובדות. הרי האוייב שלנו יודע לאשורן את העובדות שאנו מבקשים לדלות ממנו. מפני מי ממדרים, איפוא, את העובדות. מתעורר החשד שמא המידור לא נועד אלא כדי למנוע לחץ על הממשלה. במה עזר לנו, עד כה, המידור המוגזם שאפף את פרשת רון ארד? מאומה. נהפוך הוא: אולי לחץ מסיבי של הציבור על הממשלה, בזמן אמת, היה עוזר להחזרתו בחיים. ואם ישאל השואל איזה נזק גרם המידור המוגזם בעיסקת החזרתו של טננבוים מהמעצר בחיזבאללה, הרי ההוכחה: גורמי הביטחון שלנו, לא רק שהסתירו מידע חשוב מפני הציבור בישראל אלא אפילו משלטונות צה"ל: הם לא גילו לצה"ל על פעילותו הפלילית של טננבוים בלבנון, מחדל חמור שמבקר המדינה אליעזר גולדברג עמד עליו בדו"ח מיוחד בשנת 2005. אולי מוטב שהציבור היה יודע את העובדות ומביע את דעתו, מראש, על טיב העיסקה.
המנהיג הלבנוני אמין גומאייל הכריז במרץ 2007, ששה חודשים לאחר חטיפת השבויים כי חטופים בחיים. מה עשתה הממשלה עם המידע הזה?
אינני מוכן לקבל את האקסיומה שאי אפשר היה לגלות עד כה אם שבויינו, אהוד גולודוסר ואלדד רגב הם בחיים, אם לאו. אנשי החיזבאללה אמנם מהתלים בנו, אולם למרות שלא בורכנו בערמומיות מזרחית, אין לומר שהיינו נטולי נשק נגדי: לא הייתי נוטש את לבנון לאחר מלחמת לבנון ב' מבלי לגרום לכך שגוף ניטראלי יבקר את השבויים. אך מי אני שאשיא עצות; הרי בממשלה יושבים אנשים נבונים ממני.
ומה לגבי העתיד. הרי גזירה היא שהכול יחזור על עצמו: ברור הדבר שפרשת חטופים ישראליים תלווה אותנו בעתיד; החולשה שגילינו בעבר הוא פיתוי שאויבינו האכזריים אינם יכולים לעמוד בו, ומבחינתם, בצדק. אל נשלה את עצמנו. הוכחה: מאז עיסקת ג'יבריל ואילך הם חוטפים את חיילינו. הם יודעים כי לעולם הם יצאו מהעיסקה וידם על העליונה. הם יודעים שלא נשכיל להבין את המנטאליות הערבית ולכן לא ננהג עוד לפי הכתוב בספר משלי: "בתחבולות תעשה לך מלחמה."
מנהיגינו צריכים לעבור קורס בדיפלומטיה מזרחית ובניהול מו"מ ערמומי אצל חסאן נסראללה, מנהיג החיזבאללה: לפני חודשים אחדים הוא זעק מעל במה באסיפת המונים: "סמיר קונטאר יחזור בקרוב הביתה וגם אחיו יחזור הביתה. האסירים הם התחייבות שלנו וההבטחה שלנו: סמיר קונטאר וחבריו יהיו בקרוב מאוד בלבנון."
לא מידור ולא 'בטיח'. בנאומו בכיכר הוא פנה, לכאורה, לבני עמו אך למעשה היפנה את מבטו כלפי ממשלת ישראל ויצר עליה לחץ כבד באמצעות משפחות החטופים. במקרים אחרים, הוא השכיל לפנות למשפחות מעל ראשה של ממשלת ישראל.
הצעירים שבינינו שכחו, בודאי, מיהו סמיר קונטאר, אותו עומדים להחזיר ללבנון. בהתקפת מחבלים על בית בנהריה, שנערכה בשנת 1979, סמיר קונטר תפס את דני הרן ובתו בת הארבע והוליכם לשפת הים. שם הוא הרג בירייה את האב ולאחר מכן ריסק את גולגולתה של עינת הפעוטה בקת רובה.
אם אקום מחר בבוקר ואשמע כי החזרנו את רוצח הילדים הנתעב, שלגבי דידי הוא בן מוות, לחיקה החם של משפחתו בלבנון ותמורתו קיבלנו ארונות עץ בלבד, אמשיך ללכת כשגבי שחוח. אני מקווה שתנהגו בתבונה ולא תעשו את ישראל ללעג וקלס בעינינו ובעיני אויבינו!
[רץ באינטרנט]
* * *
"תנובה" תחלק גושי חמאה לצדיקים!
לנוכח ההאשמות החמורות האחרונות שהתגלו בארה"ב נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט על התארחות (שהוכחה) בבתי-מלון וקבלת תמיכה שם מאגודות פרו-ישראליות – תקיים בקרוב "תנובה" מבצע ענק של חלוקת גושי חמאה לכל הפוליטיקאים, אנשי הציבור והסופרים הישראליים שזכו לאירוח-חינם בארה"ב, לעיתים גם מגופים אנטי-ישראליים – כדי שיוכלו ללכת איתם בשמש וללמד לקח מוסרי את ראש הממשלה המושחת!
* * *
על ספר שיריה של רות רמות
בשעה לא מיוחדת
בהוצאת "מבע"
טקסט על העטיפה האחורית:
"בשעה לא מיוחדת" הוא ספרה השלישי של רות רמות, זוכת פרס טשרניחובסקי על ספרה הראשון, "פרוסות השמיים". בשירים גלומה התבוננות דקה מן הדקה בחוויות הקיום האנושי הסמויות מן העין אך מכמירות את הלב. לפעמים הן "חבל עבה מחוספס חורץ צלקות," לפעמים "חוט שני מלפף חיוכים חבויים," לפעמים "קוּרים בלתי נראים שחשים בהם רק בהיקרעם." ובין אם התיאור הוא "עצוב ונפלא מֵראות" ובין אם "גשם מתנפל לפתע על הקרקע נועץ עצמו אל פתחי רגביה," הלשון תמיד מדויקת, מצמצמת, ממעיטה. דומה כי המשוררת משהה את מבטה המהורהר – נוקב ורך כאחד – על המוחשי והפשוט, החמקמק והשברירי, ומזככת אותם בלשונה המתכנסת לכדי שקיפות צלולה ומטלטלת.
על "פרוסות השמיים": תיאור של רגע מקרי הופך לקומפוזיציה הדוקה ומאורגנת. [...] אם קיים בספרה של רמות מתח בין הצנעת ה"אני" להבלטתו, קיים בו גם מתח מעניין בין השיר הבודד – כיחידה סגורה – לבין המחזור כולו, הפורש צל של קו עלילתי. מיכאל גלוזמן, "הארץ" ספרים, 1994.
על "גלים נעולים": הקול השר כמו הכריז מבראשית על מחוייבות לקוד של אצילות הן בלשון השירים והן בהתייחסות אל המצבים האנושיים מושאי השירים. [...] רות רמות מצליחה להתיכם [את האלוזיות והמקורות] מפני שהיא מיטיבה לנצל את העושר השמור לבעליו בלשון העברית [...] ויודעת לצרפם ללא התהדרות וללא התייפייפות במשחקי מלים. ש. שפרה, "הארץ", "ספרים", 1998.
שירים מתוך הספר החדש של רות רמות
בשעה לא מיוחדת
נודדת מאוד
אֲנִי עַכְשָׁו נוֹדֶדֶת מְאוֹד,
אָמַרְתִּי בְּבֵית הַקָּפֶה.
וְהוּא אָמַר, הֲרֵי זֶה
שִׁיר.
יָשַׁבְתִּי מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ,
רַגְלַי מְמַהֲרוֹת לָלֶכֶת,
שֶׁמָּא לֹא יֹאמַר
עוֹד.
שֶׁהֲרֵי נְדוּדַי הַקָּשִׁים מְאוֹד
הִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי אֶת
מַפַּח הַנֶּפֶשׁ עַל שֶׁאֵינִי
כּוֹתֶבֶת שִׁירִים
וְצַר לִי עַד מְאוֹד
עַל שֶׁאֵין בִּי עוֹד
מַפַּח הַנֶּפֶשׁ
הַמּוֹלִיד שִׁירִים
גַּם כְּשֶׁאֵינָם
נוֹלָדִים בְּדֶרֶךְ
הַטֶּבַע.
היום נודע לי
הַיּוֹם נוֹדַע לִי שאֱלֹהִים הָיָה
בַּגַּן שֶׁלִּי.
בַּמָּעוֹן שֶׁל אִרְגּוּן אִמָּהוֹת עוֹבְדוֹת.
בִּרְחוֹב הֶרְצְל בְּרָמַת גַּן.
מִסְתַּבֵּר שֶׁהוּא הָיָה שָׁם בְּדִיּוּק
בְּאוֹתָן שָׁנִים.
וּכְשֶׁאֲנִי הָיִיתִי נִתְלֵית עַל
יָדֶיהָ הַמִּתְנַתְּקוֹת שֶׁל אִמִּי,
הוּא
כְּבָר יָשַׁב בְּיָדַיִם
שְׁלוּבוֹת בַּחֲדַר הָאֹכֶל
שֶׁאֵלָיו נִקְרָעִים הָיוּ הַיְּלָדִים
מֵהַחִבּוּק הָאַחֲרוֹן.
וּכְשֶׁאֲנִי הָיִיתִי סוֹגֶרֶת אֶת פִּי
חָזָק חָזָק מוּל
כַּף שֶׁמֶן דָּגִים מַסְרִיחָה,
הוּא
כְּבָר הָיָה מֵסֵב לַשֻּׁלְחָן
אוֹכֵל בְּתֵאָבוֹן
אֶת תַּבְשִׁיל רִבּוּעֵי הֶחָצִיל
הַמְּעוּכִים הַמְּיֻחָד
לִימֵי הַצֶּנַע.
וּכְשֶׁאֲנִי הָיִיתִי מִתְפַּתֶּלֶת
בִּשְׁעַת הַמִּפְלָצוֹת
שֶׁל שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם
עַל הַמִּטָּה הַמִּתְקַפֶּלֶת
שֶׁשָּׂנְאָה אוֹתִי בְּכָל מְאוֹדָהּ,
הוּא
כְּבָר הָיָה יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים
מַפְלִיג בַּחֲלוֹמוֹתָיו.
שׁוּם בֶּכִי לֹא
הֵעִיר אוֹתוֹ.
* * *
דוד מלמד
נאום הנשיא הנבחר בפני השדולה בארה"ב
דיר פרנדס,
ביסמיללה אל רחמן אל רחים (מחיאות כפיים).
אני שמח להופיע בפניכם הערב ואני מרגיש כמו בבית (מחיאות כפיים ממושכות).
הבטחתי צ'יינג' ואני מקיים. עד לפני זמן קצר הופיעו נשיאים אמריקאים בפני השדולה היהודית בארצות-הברית והשמיעו נאומים חד-צדדיים מקוממים לטובת ישראל.
לכן אני כאן כדי לבקש סליחה על העוול הזה, בשמי ובשם נשיאי ארצות-הברית לדורותיהם, מכם וממיליוני הערבים בארצנו ובעולם.
עליי לומר לכם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שהמדינות הערביות הן ידידותיה ובעלות-בריתה ההיסטוריות של ארצות-הברית (מחיאות כפיים קצובות).
לארצות-הברית יש מחוייבות עמוקה לביטחונן של כל המדינות הערביות במזרח-התיכון, והמימשל בראשותי יטפח מחוייבות זו בעתיד.
אנחנו נפסיק את המדיניות התוקפנית הבלתי-מוצדקת כלפי איראן וכלפי אירגונים איסלאמיים שונים בעולם.
מדינות ערביות חזקות הן לא רק אינטרס איסטראטגי של ארצות-הברית, הן גם השותפות הטבעיות שלנו לחלום האמריקאי.
פלשתין, אלג'יריה, סודן, סעודיה, אבו-דאבי, לוב וסוריה מסמלות עבורנו את רוח החופש, הדמוקארטיה, הליברליזם והקידמה כפי שחזו אותה אבות האומה האמריקאית אברהם לינקולן וג'ורג' וושינגטון (הקהל קם על רגליו ומוחא כפיים).
הבטחתי לכם צ'יינג' ואני מקיים.
ALLAH, BLESS AMERICA!
* * *
גאידמק לסטודנט ששאל אותו על עסקיו באנגולה:
"סתום את הפה ולך קיבינימט!"
* * *
משה גרנות
התפרצות לדלת פתוחה?
על ספרה של ניצה בן-דב, "והיא תהילתך", שוקן 2006, 336 עמ'
על פניה, נראית כתיבת רשימה על ספרה של ניצה בן-דב כהתפרצות לדלת פתוחה – וזאת משני טעמים: הראשון – הספר מטפל בשלושה ענקים של הספרות העברית – עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, שעל כל אחד מהם נכתבו אלפי עבודות, וכל שורה מכתביהם נותחה ופורשה לאותיותיה ופסיקיה – מה הוא כבר יכול לחדש? והשני – על ספרה זה של ניצה בן-דב נכתבו מאמרי ביקורת רבים וטובים מעטיהם (סליחה – ממקלדותיהם) של מור אלטשולר, דורון ב' כהן, פניה זלצברגר-עוז, שי רודין, אורי אלטר ואחרים *).
ובכן, התפרצות לדלת פתוחה? לאו דווקא. כשם שיצירת מופת איננה מתמצית לעולם בפרשנותם של חוקרים ומבקרים – ותמיד יימצאו עוד סוד ועוד חידה הראויים לעיון, כך גם ספר פרשנות וביקורת מעולה איננו מתמצה על ידי מספר רצנזיות בכתבי עת ובמוספים ספרותיים.
ואמנם ספרה זה של ניצה בן-דב הוא ספר פרשנות מעולה. קודם כול – הלשון הנפלאה של ניצה בן-דב, נושא עליו דנו בפרוטרוט קודמיי, ואני רק ארשה לעצמי להביא כאן דוגמית, ודווקא מחתימת הספר:
"והמשפט החותם את הפרק האחרון של 'סיפור על אהבה וחושך' מספר על ציפור אליז, שקראה מבין ענפי הפיקוס בגן בית החולים בתימהון לאם השקועה בתרדמה עקשנית, 'וחזרה וקראה וקראה לה לשווא...' הציפור, שמתפקדת ברומן כמקהלה יוונית, היא כאן נציגתו של הבן שקרא לאימו בתימהון וחזר וקרא לה לשווא ובכל זאת ניסה שוב ושוב, ועדיין היא מנסה לפעמים. פרי ההילולים של קריאתו האחרונה הוא הרומן 'סיפור על אהבה וחושך', ואפילו עתה, כשאנחנו מסיימים את החיבור הזה, המתפעל מן היצירה הבשלה, הצער אינו מסתיים." (עמ' 297).
כדי לכתוב כך צריך כישרון, אך גם תובנה שלא ייתכן לכתוב בלשון הקרה של חוקר הספרות, בעל הז'רגון האינדיפרנטי, כשעוסקים בשלושה אשפי לשון כמו עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז. הקורא בספר של ניצה בן-דב טועה לחשוב לעיתים שהיא עצמה כותבת סיפורת, ולא ספר מחקר ופרשנות.
מבלי להצטנע, אני מבקש לציין שאני מחשיב עצמי בר-הכי בשלושת הסופרים – על הראשון כתבתי בשניים מספריי **), ועל השניים האחרים כתבתי מאמרים, ואף ראיינתי אותם על מכלול יצירתם ***). אף על פי כן, הספר הזה אילפני דעת והצביע על פינות נסתרות ביצירותיהם של השלושה, שלכל היותר התערסלו לטנטית במחשבותיי.
לדוגמה, ההשוואה הפרודית שבין "הקרקס הקטן" של הלל הקבצן בסיפור "כיסוי הדם" ובין חזון המרכבה של יחזקאל הנביא (עמ' 97); למשל, העובדה שהגיבורה שירה ברומן "שירה" היא בעלת אתוס נוצרי (עמ' 127); למשל, הטענה הנכונה כי ברוב ספריו של א"ב יהושע מופיעה אישה "השופטת" את הגבר בחייה – כך הדבר מסיפורו הראשון – "מות הזקן" – בו מככבת גברת עשתור הדנה לקבורה בחייו את הזקן המאריך לחיות, ועד חגית ריבלין מ"הכלה המשחררת" שהיא במקצועה שופטת ודנה תדיר את בעלה המזרחן לכף חובה (עמ' 153-175); למשל, ששמואל אלבז, הנער מהרומן "מסע אל תום האלף", הוא מעין נציג של הצבר הישראלי שאיננו מוכן לקחת חלק במאבק האתני שבין אשכנזים לספרדים (עמ' 208); למשל, הדמיון שמוצא הספר בין "סיפור על אהבה וחושך" ובין "מקדמות" של ס' יזהר (עמ' 249); למשל, ההצבעה על הסבירות הגבוהה ש"חבלים" של חיים באר השפיע על עמוס עוז לכתוב את הרומן האוטוביוגרפי הגדול "סיפור על אהבה וחושך" (עמ' 287).
אבל גם נושאים "ידועים", כגון ההצהרות של א"ב יהושע ועמוס עוז בדבר ההשפעה שהם ספגו מעגנון, החוב הגדול שלהם כלפיו, הנימים המקשרות בין יצירותיו ויצירותיהם – כל אלה מובאים בספר בצורה סדורה ותוך גילוי ידע המעורר השתאות.
בדרך הטבע, לא כל הכתוב בספר סביר בעיניי: למשל, הטענה ש"הרופא וגרושתו" בנוי על פי תבנית הסיפור המקראי על אונס דינה בת יעקב. אמנם שמה של הגיבורה – אחות בית-החולים – הוא דינה, ושמו של הגיבור – הרופא – הוא קובה (יעקב) – וכידוע לעולם שמות הגיבורים אצל עגנון אינם מקריים – אך צריך אקרובטיקה לא קטנה כדי להחליט שמדובר באותה תבנית, ושכביכול בקובה ממוזגות כל הדמויות הגבריות מסיפור אונס דינה משכם בן חמור, ועד יעקב ושני בניו חמומי המוח (עמ' 78-90); למשל שיש זיקה מוכחת בין "אדיפוס המלך" ו"אדיפוס בקולונוס" של סופוקלס ובין "לדעת אישה" של עמוס עוז (עמ' 253-265); למשל שיש איזו אנאלוגיה בין מעשי האב לאחר התאבדות אישתו ב"סיפור על אהבה וחושך" ובין השואה (עמ' 289-290).
בספרו האוטוביוגרפי של איתמר יעוז-קסט "שני צדי הסף" (עקד, 2000) מתואר ביקור אצל הסופר אביגדור המאירי המצביע על ערימה של גזירי עיתונים, ובהם מאמרים, שלפי דעתו היו צריכים להזכיר את יצירתו – ולא עשו כן. מי שקרוב למילייה של יוצרי הספרות – מודע לכישלונות האתיים והאסתטיים אליהם מנתבם האגו ועד כמה מגוחכים עלולים להיות אף הגדולים שבהם כשאינם זוכים לתשומת הלב שהם ראויים לה לפי דעתם. הטענה שכולנו מדברים "פרוזה" (על פי השנינה המפורסמת של מולייר), כלומר, שהתעלמות מיוצר היא בבחינת "דרכו של עולם", ולאו דווקא תקלה ייחודית כלפי החש עצמו נפגע – לעולם, אבל לעולם, איננה מנחמת.
כנגד מה נאמרו הדברים? כנגד התחושה הקשה שלי שאני הולך לנעול את נעליו של אביגדור המאירי. כאמור, כתבתי בזמנו שני ספרים העוסקים בעגנון, ובשניהם ("עגנון ללא מסווה" ו"אדיפוס ואבשלום" – ראו הערה שנייה למטה), ובהם קטרוג קשה על המסרים הערכיים והאסתטיים של יצירת עגנון. תיארתי בספרים אלה בין השאר את הגישה הדתית החשוכה והאטאוויסטית שלו, "המוכרת" לקורא את טענות הסרק של המקרא בדבר תורת גמול צודקת של האל בסיפור "תהילה"; את עלילת הדם המהופכת המזוויעה שבסיפור "האדונית והרוכל"; את ההסבר הסאטמרי לשאלה התהומית שמעוררת השואה אצל היהודי המאמין בסיפור "כיסוי הדם"; את ההתעלמות הכמעט מוחלטת מתקומת העם בארצו ומהעלייה ההמונית שאחריה – להוציא את הסאטירה הרדודה "ספר המדינה", הוא לא כתב בנדון כמעט דבר – כי על פי השקפתו לא ייתכן שהגאולה תבוא על ידי חלוצים חילוניים, ומאחר שזה לא מסתדר עם התבנית שהוא יצר – הוא פשוט התעלם מהאירוע החשוב ביותר שקרה לעם ישראל; תיארתי ללא כחל וסרק את משחקי "חפש את המטמון" הכפויים על הקורא בסיפורי "ספר המעשים" ו"עידו ועינם", משחקי תשבץ שפרשנים הוגיעו את מוחם כדי לפרש כל אות, ובסופו של דבר כשהחידה פוענחה – הפתרון היה טריוויאלי להדהים!
ובכן, בכל הספר הגדול הזה, תרתי משמע, של ניצה בן-דב, אין אפילו איזכור אחד של דבריי, כאילו לא באו לעולם. ואל יעלה על דעתו של הקורא שלא היו הזדמנויות: למשל, בעמ' 67-68 מטפלת ניצה בן-דב בשמות הסמליים שביצירת עגנון, והלא על התכסיס הבלתי מתוחכם הזה כתבתי בספרי פרק שלם! – למשל, בעמ' 97-104, בדיון על הסיפור "כיסוי הדם" מתעכבת ניצה בן-דב בעניינים שדנתי בספרי כגון התעלמות מקום המדינה, וטיפול מוזר בנושא השואה – וגם שם אין כל איזכור.
תאמרו, אולי פרופ' ניצה בן-דב לא ידעה על קיומם של שני הספרים?
ובכן, קודם כול, כחוקרת – שהידע שלה מעורר השתאות באמת ובתמים – היא היתה אמורה לדעת. אבל לא רק זאת – אני יודע בוודאות (ואל תשאלו אותי איך!), שהיא קראה את דבריי, והסכימה עם חלק לא מבוטל מהם.
ובכן מה קרה?
יש לי ניחוש, אך לא אומר אותו. אספר במקום זאת מעשה שהיה: חבר לעבודה סיפר לי שהגיש עבודה סמינריונית על עגנון לפרופסור ידוע ומכובד, חתן פרס ישראל. הפרופסור החזיר לו את העבודה בלי ציון, ואמר לו שאם הוא לא מבקש לקבל ציון "נכשל", עליו למחוק את כל הציטוטים שציטט מספרי "עגנון ללא מסווה"!
בזמנו קיבלתי דברים אלה כמחמאה.
יש גם נחמה: הספר של ניצה בן-דב הוא באמת מעולה, מעניין ומחכים, והעובדה שלא איזכר את ספריי לא גרע מערכו מאומה.
*) ולא רק זאת, כאשר אורן קקון פרסם ב"הארץ" (9.2.2007) מאמר מלעיג על הספר, שלדעתו טוחן קמח טחון – קמו מיטב חוקרי הספרות ומבקריה (זיוה שמיר, ששון סומך, מור אלטשולר, יהודית אוריין וטובה רוזן) והגנו בחירוף נפש על הספר ועל המחברת ("הארץ", 16.2.2007).
**) "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991; "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996
***) "שיחות עם סופרים", קווים, 2007
תגובתה של פרופ' ניצה בן-דב שהובאה ברשות על ידי גרנות:
משה יקר,
הדברים שכתבת על ספרי יפים ונכונים. אתה בהחלט צריך לפרסמם. חבל מאוד שלא הזכרתי את ספריך. זה לא נכון, זה לא מקצועי והדוגמאות שבהן הייתי יכולה וצריכה להזכירך ולא עשיתי זאת (כמו נושא ההתעלמות של עגנון מקום המדינה ב"כיסוי הדם") הן מאלפות.
הדברים הטובים שכתבת על "והיא תהילתך" ריגשו אותי מאוד ועוד יותר התרגשתי מההצלפות. אין כל ספק שדבריך הכאובים שהפכו למכאיבים ראויים לפרסום לא פחות מהמחמאות. אתה עושה בכך חסד איתי ואיתך. עם פרסום דבריך על ספרי – גם לדבריך בשלושת הספרים יהיה ייצוג. וגם לדמותך האצילית והאינטליגנטית יהיה ייצוג.
רק שתדע שלבושתי אני מכירה רק את "עגנון ללא מסווה". עכשיו אני יודעת על שני ספרים נוספים שלך. מבטיחה שבהזדמנות ראשונה אנסה לתקן, ולו במעט, את המעוות.
שלך מאוד,
ניצה
* * *
אהוד בן עזר: מחפשים את המטבע תחת הפנס
מבלי להכיר את ספרה החשוב מאוד-מאוד של פרופ' ניצה בן-דב, אשר בתבונתה כי רבה מעולם לא התייחסה לספריי שלי או אליי כסופר (אף טענה שאינני ראוי להיות מוזמן לדיונים על סופרים שערכה בשעתו בחיפה) – הנה יש בי תחושה שספרה, כמו גם דבריו של משה גרנות, מעידים על התופעה הנפוצה ביותר בספרות העברית ובמחקריה והיא – שמחפשים את המטבע רק תחת הפנס.
יבושם לכם. אני מעולם לא הושפעתי מעגנון אף כי אהבתי מאוד חלק מיצירתו, בייחוד את החלק הארצישראלי – אבל נמאס לי מהאפיגונים ומהאפיגונים של האפיגונים של עגנון, ולא תאמינו – התופעה הזו החלה כבר לפני כיובל שנים, עם ראשית דרכם של כמה וכמה מגאוני הספרות העברית החשובים והצעירים שלנו. בתקופה בה היינו כולנו סטודנטים בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים, (ורבים נהגו אז לצטט את דבריו של בולי, הלא הוא אברהם ב. יהושע, שאמר: "אחרי שקראתי את 'ספר המעשים' החלטתי שגם אני יכול להיות סופר!")
בסוף שנות ה-50 למאה שעברה ובראשית שנות ה-60, כאשר המשמרת שלנו (רובנו ילידי 1935-1939) החלה את דרכה, הרי שחוץ ממני (אני בכוונה מעולם לא למדתי ספרות באוניברסיטה, די היה לי במה שלמדתי בשביעית-שמינית המעצבות של חיי אצל יעקב בהט וטוני הלה ב"תיכון חדש"), ומסופרים דוגמת יהושע קנז, גדעון תלפז, יהואש ביבר, ומאוחר יותר ישעיהו קורן, ואולי שכחתי שמות אחדים – עמד רוב-רובו של דור הסופרים החדש בסימן הרומאן שבין עגנון לקורצוויל, ובמידה מסויימת גם בין עגנון לדב סדן ולמשולם טוכנר ("ידל ידל וה פה מה – יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו!").
להיות סופר עברי חדש פירושו היה אז לא לכתוב ישירות לקהל אלא לקורצווייל שלך, כלומר, בעיקר – לגרשון שקד, והוא יסביר את כל צפונותיך וסמליך ויציבך על כן גבוה מאוד כפי שעשה קורצווייל לעגנון.
נזק ניכר נגרם לספרות העברית בתקופת המדינה בגלל צמדי החקיינים בפרוזה ובביקורת. ונראה שגם במשך יובל השנים שחלף היא לא נרפאה מכך ולא נרפאו חוקריה. יבושם להם. מעניין עד כמה תשרוד מרבית הקלאסיקה המשעממת הזו, סיפורת ומחקר, בעוד יובל שנים.
* * *
איליה בר זאב
עיר קטנה
קְלֶמְסון. טְבוּעָה בִּיעָרוֹת.
עִיר קְטַנָּה.
שֶׁקֶט בַּפְּתָחִים
כְּחֵטְא נֶחֱשָׁק,
שִׁגְרָה בַּאֲגַמִּים,
שַׁלְוָה בַּצִפֳּרִים –
אֵין אַדְוָה בְּנַחַל
יְרַקְרַק
וְאֵין אֵשׁ בַּצַּמָּרוֹת.
עִיר קְטַנָּה –
מִמִּדְבָּר הַיְּעָרוֹת
מִתְגַּלְגֵּל
הָרַעַש
כִּכְבָרָה.
קלמסון, דרום קרולינה
* * *
ישראל הַר
לֹא, תּוֹדָה
בכיכר מלכי ישראל עמד קרון ניידת לתרומת דם. בכל ערוצי המדיה מקריינים ומקרינים כדי להציל את נילי דרושה רק מנת דם אחת. טיפסתי שלוש מדרגות לפתח הקרון: "שלום," אמרתי.
שתי צעירות סידרו דפי מחשבים בגבן אליי.
"שלום גברת!" צעקתי.
אחת רמזה לחברתה באצבעותיה עליי. "כן, אדוני?"
"אני רוצה לתרום דם."
"בן כמה אתה, אדוני?"
"שבעים ושש."
"לא, תודה."
עד כאן אהודים יקרים, וכל טוב לעורכי ולקוראי גיליונות מכתב עיתי.
* * *
סיפורים מן העולם / איתמר לוי
איפה יוסק'ה?
לפני שבועות אחדים נפתח האתר האנגלי שלנו לספרים בנושא ארץ ישראל ויהדות – The Promised Book Land – יכולנו לשער מי ימצא בו חפץ: יהודים, וישראלים, וגויים, וחוקרים, ותיירים, וסקרנים, ואספנים, אשר לכולם מכנה משותף – עניין בארץ ישראל וביהדות. ידענו כי אתר המכיל בתוכו ספרים באנגלית, גרמנית ואידיש על יהדות, והיסטוריה, ומלחמות ישראל, והשואה – ימשוך אליו אנשים רבים. אבל שום דבר מהידיעה הזו לא הכין אותנו לסיפור על עדיאל – בחור תימני מנס ציונה – שיחפש אצלנו ספר באנגלית של יעל דיין על מלחמת ששת הימים, עבור חייל מצרי שחי בארה"ב.
בשנת 1967 הצטרפה יעל דיין לגדודו של אריק שרון, ועברה איתו את כל המלחמה. בסיומה הוציאה לאור את שכתבה בספר "סיני, יוני 1967". הספר – יומן אישי, שנכתב במקורו אנגלית, תורגם גם לעברית בידי ארנון בן נחום, ויצא לאור בהוצאת עם עובד, 1967.
"...הנה קבוצת שבויים. מישהו מוכר שמר עליהם. השבויים היו קצינים, קשישים יותר ודוממים כגויות... אחד השבויים נשא עיניו אליי. הישרתי מבטי אליו. עיניו היו שחורות, סקרניות ומתחננות. הנה אפוא כל זה לפניי. כל ההבטחות הרברבניות של נאצר, המציאות הפוליטית המחניקה שבאיומיו, מיליוני הדולרים שהושקעו בצבא שלנו, שירי המלחמה והנשק – וכאן אני רואה בשל מה היה הכול. זהו האוייב. האם הבטיחו לו ביזה ונשים בתל אביב? האם סיפרו לו על נחיתותנו? האם יצא למלחמה כמונו, מתוך אמונה בניצחון?"
בין החיילים בצבא המצרי היה החייל א', אזרח פקיסטני, שהגיע כמה שנים קודם לכן לקהיר בחיפוש אחר פרנסה. כאשר פרצה המלחמה גויס א' לצבא ומצא עצמו נלחם נגד "האויב הציוני" בסיני. בסיומם של הקרבות נטל א' את משפחתו הקטנה ויצא לחפש את אושרו באמריקה. כאן ישב שנים רבות, כאן גדלו ילדיו ונולדו לו נכדים רבים. כבר בימיו הראשונים בארץ הגדולה נתקל א' בספרה של יעל דיין, בתו של הגנרל הנועז, ששמו היה לאגדה בקרב חבריו בצבא המצרי. הוא רכש את הספר, וקרא בשקיקה את תיאור המלחמה בצד השני.
באמצע שנת 2008 הגיע עדיאל מנס ציונה לביקור בארצות הברית. יום-יום הוא היה מגיע לפאב הקטן השייך לקרובת משפחתו, שם פגש את הבחור האמריקאי הגר ממול הפאב, אשר היה מגיע כל ערב לפאב. קשרי ידידות נוצרו בין השניים, ורק כאשר נפרד ממנו עדיאל כמה שעות לפני חזרתו ארצה, הפתיע אותו ידידו החדש וסיפר לו על מוצאו המצרי. הוא ביקש מעדיאל לעשות כל מאמץ למצוא לסבו א', אותו חייל מצרי, את ספרה של יעל דיין שאבד לו באחד ממעברי הדירה ברחבי ארצות הברית.
עדיאל שב ארצה, והתקשר אליי עם הבקשה המיוחדת.
בין הספרים, באתר החדש שלנו, נמצאו באותו זמן שני עותקים של הספר המבוקש. על אחד מהם, בחלקו האחורי הופיע כיתוב בעט, שמשך את תשומת לבנו: "05/07/1970 – יום ראשון של חופש של יוסק'ה בדרך מת-א לחברון-ירושלים."
איני יודע מדוע, אבל משהו במשפט הזה הנכתב בעברית על עותק אנגלי של ספרה של יעל דיין, על רקע סיפורו המיוחד של החייל המצרי המתגעגע לאותו ספר על מלחמת ששת הימים, עורר את סקרנותנו, ודחף אותנו לפנות אליכם במשימה הקשה ביותר: עזרו לנו למצוא את יוס'קה! מי הוא? לאיזו חופשה יצא? מה עשה בתל אביב, ולאן הוא נוסע באזור חברון-ירושלים? מה קורה איתו היום? היכן הוא חי? מדוע קרא את המהדורה האנגלית של הספר, כאשר היה יכול למצוא את המהדורה העברית בכל חנות? האם אנגלית היתה שפת אימו?
בפעם הראשונה נעשה ניסיון למצוא אדם בעזרת רשת האינטרנט, מבלי שיש עליו כל מידע, לבד משמו. השיטה פשוטה – הפיצו את הבקשה ברבים, גם בארץ וגם בחו"ל – כמה שיותר אנשים ייחשפו לסיפור – כך גדל הסיכוי שמישהו יידע את התשובה לשאלה:
איפה יוסק'ה?
רוצים לעזור? האם אתם מכירים מישהו ששמו יוסק'ה, ואשר בשנת 1970 היה בדרכו מתל-אביב לחברון-ירושלים, וקרא ספרים באנגלית? כתבו לנו לכאן. אם אינכם מכירים, הפיצו את המכתב ברבים, בסוף נגיע למי שיודע. אנו נעדכן על כל התפתחות משמעותית בחיפוש בפורום של האתר החדש.
The Promised Book Land – http://www.promised-book.com
* * *
חמדה אביב קאלש
כל העולמות "בְּמִיפְתַּאח" אחד
חַוָאגָ'ה מוּסָא
הָיָה פּוֹסֵעַ כָּל בֹּקֶר אֶל שׁוּק אִלְחַמָּדִיָּה
לְיַד הָרֹבַע בְּדַמֶשֶׁק –
לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם חֲנֻיּוֹתָיו.
צְרוֹר מַפְתְּחוֹת בְּאַבְנֵט מִכְנָסָיו
מְצַלְצֵל מֵרָחוֹק בְּשׂוֹרַת בּוֹאוֹ,
שֶׁמֶשׁ מִשְׁתַּקֶּפֶת בְּנַעֲלָיו הָרַכּוֹת,
וַחֲלִיפַת הַפַּסִּים שָׁחֹר-לָבָן
"מוֹדָה" אַחֲרוֹנָה מִפָּרִיז
מְתוּחָה עַל גּוּפוֹ –
כְּמוֹ תְּמוּנָה מִתּוֹךְ
ז'וּרְנָל.
גַּם פָּנָיו שֶׁל פַארָג' מֵחֲנוּת הַבַּדִּים
מְתוּחִים מְאֹד –
כְּבָר חָדְשַׁיִם לֹא שִׁלֵּם
שְׂכַר דִּירָה לַחַוָאגָ'ה
וּ"בַבַּית אִשָּׁה וְתִשְׁעָה יְלָדִים
שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיאִים"
וְהוּא, מַה יִּהְיֶה עָלָיו?
עוֹבְרִים וְשָׁבִים קָדִים לִקְרָאתוֹ
מִצְטַנְּפִים אֶל קִירוֹת הָאֶבֶן,
עוֹקְבִים אַחַר מַקְלוֹ הַמְּגֻלָּף
מוּנָף מַעְלָה וּמַטָּה –
וּמְנַצֵּח עַל דֹּפֶק לִבָּם.
אַחַר-כָּך –
שׁוֹאֲפִים בִּמְהִירוּת שֹׁבֶל אוֹדֶקוֹלוֹן
לִפְנֵי שֶׁיִּתְעַרְבֵּל בְּקִנָּמוֹן וּבְזַעְתָּר.
חַוָאגָ'ה מוּסָא
לוֹגֵם "תָּמָר הִינְדִי"
מְמַשֵּׁשׁ בַּדֵּי מֶשִׁי,
אוֹכֵל בְּתַאֲוָה תּוּת "שָׁאמִי"
מִתּוֹךְ קַעֲרַת חֶרֶס
וְטוֹעֵם בְּאֶצְבָּעוֹ מִרְקַחַת דְּלַעַת
עִם מֵי וְרָדִים.
"אַח, חַוָאגָ'ה מוּסָא,"
מְלַחֲשִׁים אַחֲרָיו בַּשּׁוּק:
"יֵשׁ לוֹ מִפְתָּאח לְכָל דָּבָר"
וְסַבָּא שֶׁלִּי דָהוּד עָלָיו הַשָּׁלוֹם
מְגַחֵךְ בְּבִטּוּל
נוֹטֵל מַפְתֵּחַ נְחֹשֶׁת גָּדוֹל
וְהוֹלֵךְ לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי הַגּ'וּבָּאר
"שָׁם!" – אוֹמֵר סָבִי,
"שָׁם, כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּמִפְתָּאח אֶחָד."
*
"מִיפְתַּאח" – מפתח בערבית.
שאמי – דמשקאי.
ג'ובאר – בית כנסת עתיק בפאתי דמשק עוד מהתקופה שלפני גירוש ספרד, בתוך בית הכנסת מערת אליהו הנביא.
* * *
יורם וולמן
שתי מחשבות על אלימות
1. הכבוד הערבי
אין ספק בכך, כולנו משתוממים לנוכח מחול השדים שמתרחש (או שהתרחש, אם ההחלטה לביצוע כבר נפלה בממשלה עד שהדברים האלה מתפרסמים) ממש לנגד עינינו ואוזנינו בעניין הדיונים וההחלטות שנוגעות להחזרת החיילים החטופים שליט רגב וגולדווסר הביתה. הדיונים בכך הפכו פומביים במידה שלא היכרנו עד כה, עד כדי כך שנדמה שמי שאינו משתתף בהם אינו נחשב... בעלי הטורים שופכים דיו לרוב וקוראים רבים כל כך ממלאים את המדור "מכתבים למערכת", וכלי התקשורת אינם נחים לרגע ומגדיל לעשות בכך "קול ישראל" כמיטב המסורת המוזרה שהתפתחה בשירות הציבורי הזה להרביץ בנו חדשות כל חצי שעה. אפילו מדינות ונשיאיהן מעורבים בכך, דבר שלא היה בעבר. כל כך הרבה ידיים בוחשות בעניין, בג"ץ כבר אמרנו? כל כך הרבה עצות מתעופפות באוויר בחינם, כל כך הרבה רגשות כל כך הרבה דמעות כל כך הרבה מחאות והפגנות. מהומת אלוהים ממש .
הדים מכל המהומה הזו הגיעו גם אל המכתב העיתי "חדשות בן עזר" [גיליון 355]: למשל, מר משה כהן כותב שאנו אשמים במה שקרה, ומר אורי הייטנר מציג סטטיסטיקה של כל האסירים הפלסטינים ושואל רטורית מה היינו עושים אילו הם ביקשו לשחרר את כולם ולא רק כמה מאות?
ובכן, הרבה מאמרים, הרבה מכתבים והרבה דיבורים. ומכל אלה הערה אחת בכתבה שהתפרסמה באיזה מוסף עיתון שולי שאיני מכיר כלל ושמצאתיו מונח באיזו פינה באיזה סופרמרקט נראתה לי חשובה ומפתיעה ברעננותה:
"היכן הכבוד הערבי?" שאלה הכותבת שקוראת לעצמה ג'ינג'ית, ומוסיפה: "ארבע מאות אסירים ערבים תמורת אסיר יהודי אחד?!"
האם עד כדי כך התדרדר מעמדו של הגבר הערבי וכל כך ירד ערכו בעיני עצמו וחמולתו לעומת הגבר היהודי, אויבו בנפש? וממשלות ישראל ממש עוזרות להם, לערבים, בכך. אך הסתיימה חטיפתו של חייל או של אזרח ישראלי, מיד נערכת ממשלתנו ושואלת את עצמה: כמה אסירים ערביים נשחרר עתה תמורת אסיר יהודי אחד? ובכך מיד מכניסים את כולנו לסחרור גדול ומביש. הכול בסדר: הם חוטפים ואנו נערכים לשחרור אסירים. בבקשה, כמה? עם דם או בלי דם על הידיים? רוצחי ילדים או רוצחי נשים? אנו מוכנים להגמיש את כל הקריטריונים, רק תגידו.
במשך עשרות השנים פמפמו לנו המבינים שעלינו להתחשב בכבודו של האדם הערבי בכל מגע אפשרי איתו ושרק אם נבין את המנטאליות שלו ייטב לנו. ( מעניין כמה מבינים כאלו היו בסביבתו של גנרל חמישה כוכבים דאגלאס מקארתור בשנת 1946, שקרע לגזרים את המנטאליות היפנית האימפריאלית האכזרית והכתיב להם את החוקה הדמוקרטית החדשה שלהם, שהם כלל לא הכירו ועל כך הם מכירים לו תודה עד היום!)
ובכן , בני דודינו , היכן כבודכם המהולל?
והנה, כותב יואל מרקוס ב"הארץ" שכאשר המסחר הנוכחי יסתיים יהיה צורך בהנחת יסודות ליחסים חדשים כשבאים לדון בחילופי אסירים עם הערבים: "...אם הם חוטפים לך, אתה חוטף להם אנשים ברמות שיקפיצו אותם לשמיים. להביא אותם למצב שהם יהיו המבקשים ואנו הנענים... שהם ישחקו לפי הכללים שלנו."
צודק מרקוס. צריך להניח יסודות חדשים ולהפסיק את הטמטום הזה שנמשך שנים. אלא שגישתו, שממליצה על חטיפות נוספות של VIP שלהם, בוודאי מסכנת שלא לצורך את חייהם של חיילי הקומנדו הישראלי.
ומדוע שלא נחזור לעסוק בכבוד הערבי?
אירגוני הטרור אינם קוראים לאנשיהם הניקלים, במיוחד הכלואים בישראל, טרוריסטים או מחבלים. הם נקראים לוחמי חופש, לוחמים, מתנגדים, מיליטנטים ועוד תארים שונים. לא רק הם, גם רשתות שידור מערביות וערביות מבנות כך את הרוצחים. נכון שהם רוצחים אזרחים ותינוקות ישראליים, אך בעיניהם רצח של יהודי, היכן שלא יהיה, הינו כשר למהדרין. יהא כך.
ולכן , הבה נקבל את "הדין" ונתייחס אליהם כאל לוחמים. ואם כך, אז לוחם מול לוחם. אם הם חוטפים לנו שני לוחמים (או אזרחים), הם יקבלו תמורתם שני "לוחמים" שלהם. ואם אירגון צבאי פאשיסטי כמו חיזבאללה או ממשלת חמאס עוינת מדינת ישראל שולחים את לוחמיהם לחטוף ישראלים והם אינם מניחים לנציגי הצלב האדום לבקר את החטופים ואין אנו יודעים דבר וחצי דבר עליהם בהיותם בשבי, תבחר ישראל מתוך אסיריה כמספר הנחטפים שלה ותכריז על כך ברבים שבזאת נמנע מהם כל מגע עם העולם החיצון. המסחר בגופות אן בחלקי גופות תמורת חטופים חיים ייפסק . כך ייגמר הסיפור והסחר המביש כל כך של אחד יהודי כנגד מאות ערבים. אולי בכך נציל את ה"כבוד" הערבי המושפל.
2. טיבט, טיבט
רעידת האדמה הקשה כל כך שקרתה בסין ממש לאחרונה, שבה נהרגו ועדיין נעדרים עשרות אלפים אזרחים וילדים, הסיטה את תשומת הלב הציבורית מהאירועים הקשים פחות שקדמו לה, דהיינו המאבק הבינלאומי נגד סין על יחסה הברוטאלי לטיבטים בטיבט. נדמה שממשלת סין חרדה כל כך להצלחת המשחקים האולימפיים בבייג'ין, שבעניין טיבט היא הראתה סימני התרככות פה ושם, אך ברור שהיא לא תוותר על שליטתה בשטח טיבט. האהדה שרבים מאיתנו רוחשים לטיבטים עברה לפתע לסינים הסובלים ולממשלתם.
הדלאי לאמה הגולה היה זה שהצליח לעורר אצלנו במערב אהדה גדולה למאבקם של בני עמו בכובש הסיני. כשהמאבק של הטיבטים בממשלת סין הפך להיות אלים נזכרתי במה שלמדנו בהיסטוריה שלנו על המרד הגדול של היהודים בכובש הרומי. ונזכרתי גם בשאלה שהעלה בשעתו המזרחן האלוף (מיל.) יהושפט הרכבי ז"ל, אם הכרזת המרד ועצם ניהולו בפיקודו של שמעון בר כוכבא ובתמיכתו של איש הרוח המהולל רבי עקיבא, היו הכרחיים לנוכח האסון הנורא שפקד את עמנו עם כשלון המרד.
אכן המרד המזוין ברומי היה ביטוי לרצון בחופש של היהודים. גם יהודי רוסיה הסובייטית היו כלואים בה ולא הורשו לעזוב אותה, וסבלו רדיפות קשות בימי סטאלין (ופחות מכך בידי יורשיו). אך יציאתם לחופשי בהמוניהם התאפשרה רק עם נפילת המשטר הסובייטי . כך יכול היה להיות גורל יהודי ארץ ישראל בימי רומי . נכון שהיו אז גם מרידות של עמים אחרים ברומי, אלא שזה לא העלה ולא הוריד בעיני השלטון הרומי האימפריאלי: לאימפריה זמן וכוח עצום משלה. לעם קטן אין יכולת להצליח מולה.
כך הסינים היום. הם אימפריה ולטיבטים אין סיכוי להצליח במרד מזוין נגדה. טוב יעשה מנהיגם אם ינהג בחוכמה ולא יעורר אחרי המשחקים האולימפיים את בני עמו למרד גלוי בממשלת סין, אפילו עם תמיכה מהמערב. רק שינוי משמעותי בצורת המשטר בסין יכול לחולל מפנה כזה שלאחריו יחושו הטיבטים יותר עצמאיים ואולי יוכלו להכריז על עצמאותם, ממש כשם שהעמים שהיו כלואים תחת שלטון הקרמלין הכריזו על עצמאותם עם נפילת השלטון הסובייטי הריכוזי.
אהוד: אני חושב שאתה לא מעריך נכונה את המנטאליות של הערבים ושל הפלסטינים. הם מוכנים שמאות מהם ייחטפו, ייאסרו או גם ייהרגו על ידינו ועדיין לא יחזירו תמורתם אפילו שבוי ישראלי אחד כי הם רואים בכך ניצחון עלינו והשפלה שלנו.
ובאשר לטיבטים, אם היינו נוהגים כמותם מלכתחילה מול האימפריה הגדולה של הערבים במזרח-התיכון ובארץ-ישראל – כבר היו שוחטים את כולנו, ומדינת ישראל לא היתה קמה. מקסימום היינו, שארית הפליטה כאן, חיים כיהודי חסות תחת השלטון המוסלמי, ובין היתר עם האיסור ללבוש ירוק. צר לי לומר לך אבל אתה קצת נאיבי.
* * *
יוסי גמזו
לְזִכְרוֹ שֶל זִיקוֹ גְרַצְיָאנִי
בּמלאות חמש שנים למותו
הָיֹה הָיָה אֵי-פַּעַם עֶלֶם מִבּוּלְגַּרְיָה
אֵי-שָם בְּיָפוֹ שֶל רֵאשִית הָעַצְמָאוּת,
שֶלֹּא הָיוּ סִימְפוֹנְיָה, סְוִּיטָה, מַארְש אוֹ אַרְיָה
שֶלֹּא עָנוּ לוֹ בִּבְרָוִיסִימוֹ לָהוּט.
וּכְמוֹ גַלֵּי הַיָּם שֶיּוֹם וָלַיְלָה צָפוּ
מוּל חַסַן בֶּק, הַמִּגְדַּלּוֹר וְהַנָּמָל
הָיוּ צְלִילֵי מַקְהֵלַת צַדִּיקוֹב שֶל יָפוֹ
צָפִים לְקֶצֶב שַרְבִיטוֹ כְּמוֹ גַל מוּל גַּל.
לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְזִיקוֹ,
לְשַרְבִיט-הַמְּנַצְּחִים שִיר מִזְמוֹר,
כִּי צְלִילֶיךָ, מָאֶסְטְרוֹ, הִבְזִיקוּ
וְהֶחְזִיקוּ יוֹתֵר מִשְּנוֹת דּוֹר
אֶת רוּחוֹ שֶל הָעָם הַזֶּה, זִיקוֹ,
בְּשִֹמְחָה, בְּתוֹחֶלֶת, בְּאוֹר
וְעַל כָּךְ שוּם מִלִּים לֹא יַסְפִּיקוּ
לְהוֹדוֹת, אַךְ אֲנַחְנוּ נִזְכֹּר.
הָיֹה הָיָה כָּאן אִיש שֶהָאוֹקְטָבוֹת עָפוּ
מִן הַתָּוִים אֵלָיו, יוֹם-יוֹם, לְהִתְיַצְּבוּת
וּכְמוֹ רַגְלֵי כָּל סְפּוֹרְטָאֵי "מַכַּבִּי יָפוֹ"
הָיוּ צְלִילָיו תּוֹקְעִים כָּאן "גּוֹל" לְכָל עַצְבוּת.
וּבְלוֹרִיתוֹ הַמִּתְנַחְשֶלֶת כָּךְ, מִמַּעַל
וּשְתֵּי יָדָיו הָעַלִּיזוֹת וְהָעַזּוֹת
שֶרִחֲפוּ עַל נַגָּנֵי תִּזְמֹרֶת צַהַ"ל
הָיוּ זְרִיקַת אַדְרֶנָלִין לְאֶרֶץ זֹאת.
הָיֹה הָיוּ יָמִים שֶל חֹשֶךְ וְשֶל צַעַר,
הָיֹה יִהְיוּ יָמִים שֶל אוֹר וְשֶל רִנָּה,
אַךְ עַד הַיּוֹם, בְּאָזְנֵיהֶם שֶל סָב וָנַעַר,
הַשֵּם "גְּרַצְיָאנִי" מְצַלְצֵל כְּמַנְגִּינָה.
וְעַם שָלֵם שֶצְּלִיל הַשֵּם הַזֶּה הֵרִים
אֶת הַמּוֹרָאל שֶלּוֹ זוֹכֵר זֹאת בְּחִבָּה.
בְּבוּלְגָּרִית אוֹמְרִים עַל זֶה "בֶּלְגּוּדָרִי"
אַךְ בְּעִבְרִית, מָאֶסְטְרוֹ, זֶה "תוֹדָה רַבָּה!"
לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְזִיקוֹ,
לְשַרְבִיט-הַמְּנַצְּחִים שִיר מִזְמוֹר,
כִּי צְלִילֶיךָ, מָאֶסְטְרוֹ, הִבְזִיקוּ
וְהֶחְזִיקוּ יוֹתֵר מִשְּנוֹת דּוֹר
אֶת רוּחוֹ שֶל הָעָם הַזֶּה, זִיקוֹ,
בְּשִֹמְחָה, בְּתוֹחֶלֶת, בְּאוֹר
וְעַל כָּךְ שוּם מִלִּים לֹא יַסְפִּיקוּ
לְהוֹדוֹת, אַךְ אֲנַחְנוּ נִזְכֹּר.
(הלחן: נעמי לוי-דה מאיו, מי שהיתה ילדת-הפּלא של מקהלת צדיקוב).
* * *
אריה דרוקמן: אל תתעסקו עם הזוהאן –
קומדיה קייצית עם אדם סנדלר
כדי לראות סרט זה אתם צריכים להיות מצוידים בשתי תכונות: הראשונה, חוש הומור מפותח הכולל יכולת לצחוק על עצמנו. השנייה, ידיעה מראש שמדובר בסרט קיץ לצחוק משוחרר. זוהי לא דרמה. אדם סנדלר כתב קומדיה הזוייה של מצבים הממוקדת בסכסוך המזרח תיכוני. הנתונים די מעודכנים. למרות שהסרט מצולם, הוא דומה יותר לקומיקס מצוייר, עם הרבה קולות של בווום, טראח וזבנג. הרעיון הוא שכדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חייבים לייצא אותו לניו-יורק, שם ישנה נציגות לשני הצדדים. כעת, צריך להמציא סיפור של רומאו ויוליה, להוסיף אדם מרושע שיגרום לשני הצדדים לשלב ידיים מולו. חשבתי שיבחרו בבנק, אבל הם בחרו בכריש נדלן. אותו דבר. לסיפור העלילה יש להוסיף ענייני מין בשפע ופנטזיות פורנוגראפיות ידועות, ובדיחות שנלקחו מסטאנד-אפ קומדי. הערבוב עובד. הצופים צחקו יחד עימי. הציבור הישראלי יאהב את הסרט. הוא שזור באוסף מוזר של מילים בעברית, יידיש וג'יבריש. יש אפילו פס קול של שירים בעברית, ואנו מוצגים שם כסופרמנים והצד הנגדי כאוסף של מפגרים נלעגים. אם חשקתם במוטיבציה להמשיך ולגור במדינה המוזרה שלנו, אדם סנדלר יספק לכם מלוא החופן. מי שישים לב, יגלה כי בתפקיד האויב הפלסטיניי "הכול יכול, כביכול" משחק ג'ון טורטורו, בכישרון הולם לדמות המגוחכת.
אהוד: ואם לא, אז חכו עד שיושלם ויצא לאקרנים סרטו החדש של סשה ברון כהן על הסכסוך במזרח התיכון! – נראה לי שזה עתיד להיות שנון, מטורף ומצחיק יותר מ"בוראט".
* * *
קבלת שבת בצוותא, יום שישי, 25.7.08, ב-12.30
פרשת השבוע היא פרשת "מטות" שבתוכנה שני נושאים אקטואליים מאוד. הנושא המרכזי הראשון עניינו דינם של מי שלקחו שלל ובזזו את אויבי ישראל. האם לכל חייל מותר לבזוז ולקחת שלל ככל העולה על רוחו? הנושא השני הוא פנייתם ובקשתם של השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה להתיישב בעבר הירדן המזרחי. הניתן להיות יהודי ללא קשר לארץ-ישראל?
שלושה אורחים ב"קבלת שבת".הגב' גאולה כהן, חברת הכנסת לשעבר ופעילת ציבור משך שנים רבות, המפרסמת את ספרה "אין לי כוח להיות עייפה". עשרות הסיפורים בספר מציירים דמות של אישה בעלת אישיות סוערת, נלהבת ומיוחדת, מנהיגה פוליטית שהיתה מעורבת באופן פעיל במערכות הציבור המרכזיות של מדינת ישראל. אורחת נוספת היא הסופרת המצליחה יוכי ברנדס, שספרה "מלכים ג'" מציג גירסה חדשה לסיפור התנכ"י. הפרופ' זאב צחור, נשיא מכללת "ספיר", יספר על חיים בצל קאסמים ועל משמעותו של המושג 'ישראליות'.
על הפסנתר: גילה חסיד. קטעי קריאה: צבי סלטון
מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 35 שקל, כולל קפה ועוגה בכניסה. הזמנת כרטיסים בקופת צוותא טל. 03-6950156. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה.
* * *
רות ירדני כץ
במדינת האנסים
אהוד שלום,
זה נכון שמאז ומעולם הגברים התייחסו לנשים כאל שפחות וכאובייקט מיני. זה לא חדש. זה גם נכון שהגברים מרגישים שהם בעלי הנשים היום ועכשיו ובכל מקום. ישנם מקומות בעולם שהמצב הוא עוד יותר גרוע מאשר אצלנו וזה לא מנחם. למשל, בכפרים בדרום אפריקה היכן שמחלות האיידס, מלריה ושחפת הורגות מאות אלפים כל שנה, לכל גבר מותר לאנוס אישה, אם היא נשואה או רווקה, חלק ממנהגי החיים. שם, בכפרים, אישה שפונה לגבר צריכה לכרוע על ברכיה. עצוב מאוד. נתרץ את המצב המשפיל הזה בכך שנאמר שהם נמצאים אי-שם בימי החושך.
יותר עצוב שהמדינה שלנו, ששייכת לעולם המפותח ואנחנו נמצאים במאה ה-21 וקרו לנו המון דברים טובים ונפלאים בתחומים רבים במשך שנות קיומנו, ובכל זאת העובדות הן שאינוס אצלנו הוא חלק מחיי היום-יום. מדובר באנשים חכמים, משכילים, בעלי עמדה וכוח, שמעמדם רם ונישא והם אונסים! לא, לא רק אנשים חשובים ומפורסמים. סבא אנס את נכדותיו!!! שני אחים אנסו את אחיותיהם!!! אב אנס את בנותיו!!! אב אנס את בתו החורגת!!! בן 17 אנס את חברתו בת ה-16!!! המחבל, שהרג שלושה אנשים ופצע עשרות בירושלים, ישב בכלא עשרים חודשים על אינוס חברתו היהודייה!!! בוודאי שתופעת האינוס היא הרבה יותר גדולה כי הנשים, הנערות והילדות פוחדות להיחשף. תופעה מדאיגה ומכאיבה שממדיה מבהילים אותי, וכנראה שאין תשובה ופיתרון, וכל עונש שהם קיבלו או יקבלו איננו מרתיע אחרים.
אהוד: שלום רותי, אני מסכים במאה אחוז עם מה שכתבת – אבל נדמה לי שיש מקרים לא מעטים שבהם אמנם "היתה חדירה ויחסי מין מלאים", בלשון התקיעה של מכונת האמת של א' מבית הנשיא, ובכל זאת הבוס לא אנס את המזכירה, והמפקד לא קרע בכוח את בתולי החיילת-הפקידה, אלא כל זה לא היה אלא מערכה ראשונה בדרך לגירושיו של הבוס-המפקד מאשתו הראשונה – ונישואיו המאושרים למזכירה-החיילת-הפקידה הצעירה. ולעיתים הקשר הזה לא הסתיים בגירושין ובנישואים שניים, אלא היה מבוא סוער וחרמני לרומאן קצר או ארוך של אישה צעירה עם גבר נשוי. ואם גם אלה נחשבים למעשי אונס ולאינוסים אזיי אני קוּגֶלָאגֶר.
* * *
גדי טאוב: נרקיסיזם ואטימות מוסרית
ציטוט מ"דעות מעריב" Nrg מיום 6.7.08
גדי טאוב טוען כי שיבת הפליטים עפ"י חזון עמותת "זוכרות" תסתום הגולל על הארץ ותוביל אותנו לנהר דם נוסח בוסניה
במה שנקרא השמאל הקיצוני פורחים אירגונים שדוברים בשפת זכויות האזרח ומבקשים, לפי עדותם על עצמם, לדאוג לזכויות הפלשתינים. אחד מהאירגונים האלה הוא עמותה בשם "זוכרות". יש לשער שהשם בנקבה אף הוא מחאה בשם זכויות המדוכאות, נגד ההטייה העברית הזכרית הנהוגה. כך מסבירה העמותה את שליחותה: "עמותת זוכרות פועלת להעלאת המודעות של הציבור בישראל לנכבה, אסון החרבת היישובים הפלשתיניים וגירוש תושביהם ב-1948 אשר מושתק ואינו נוכח בנוף הפיסי והתרבותי של ישראל."
העמותה מאמינה שהנכחת הנקבה [הנכבה?] בשיח הישראלי "תאפשר התקדמות לקראת פתרון פוליטי צודק." מהו הפתרון הצודק הזה, לשיטת העמותה, וזה המאפיין של החוגים האופנתיים המכונים "שמאל רדיקלי"? – ביטול המדינה היהודית הוא חלק הכרחי מפתרון צודק. במקרה של "זוכרות", שיבת פליטי 1948 וצאצאיהם לתוך גבולות הקו הירוק הוא שלב הכרחי בדרך לצדק הזה.
אי לכך ובהתאם לזאת אירגנו אנשי/אנשות זוכרות ותומכיהם/ן באחרונה כנס, שכותרתו "לקראת שיבת הפליטים הפלשתינים". הכנס התמקם לו, ברוב אירוניה מודעת לעצמה, בבית ציוני אמריקה בתל אביב. וזאת אירוניה כפולה. משום שיהדות אמריקה – לאו דווקא אירגון ציוני אמריקה, שהוא אחד הגופים היותר ימניים במפה הפוליטית היהודית אמריקנית – מממנת חלק ניכר מהעמותות האלה וסבורה, לתומה, שהיא מקדמת את חזון השלום והדו קיום ("זוכרות" ממומן על ידי אירופים דווקא). פילנטרופים בכל העולם קונים את המילים המכובסות, שמאחוריהן אג'נדה שאינה משתמעת לשתי פנים: חיסול המדינה היהודית.
כמו אחיותיה בשמאל הרדיקלי, גם "זוכרות" היא מפגן של נרקיסיזם ואטימות מוסרית: גם מי שאינו ציוני יכול לשער ששיבת מיליוני פליטים לתוך ישראל תסתום את הגולל על חלוקת הארץ, ותוביל אותנו לנהר של דם נוסח בוסניה. בצד האדישות המוסרית המסווה כרגישות, ובצד האג'נדה מחרחרת המלחמה המתכבסת בלשון זכויות האדם, יש כאן גם מאמץ עצום המושקע באי ראיית האחר, מאמץ המוסווה כקשב לאחר, כמובן.
דמוקרטיה ישראלית היא שיא הרוע
האחר של השמאל הרדיקלי מופשט מפניו הממשיים ועליו מציירים לו אינטלקטואלים ישראלים את דיוקן עצמם: הוא רגיש מאין כמוהו לזכויות אדם, דמוקרט בכל נימי נפשו, שוחר שיוויון שלום ואחווה. או במילים אחרות הוא השמאל הרדיקלי במערב. צריך לעצום עין, אם לא את שתיהן, כדי לומר לעצמך שהדמוקרטיה הישראלית היא שיא הרוע, ואם רק יהיו כאן 14 מיליון פלשתינים עם מיעוט יהודי בתוכם, ישכנו השלום, השוויון והצדק.
מיעוטים בעולם הערבי, גם כשאינם נתפסים כאוייב, גורלם רע ומר פי כמה מזה של ערביי ישראל. אם יש משהו שכל זה לא יקדם, הרי זה זכויות אדם.
שפע מחכמי השמאל הרדיקלי באו ללטף את עצמם ולשאת דברים בכנס: חיים דעואל לוסקי – מרצה, אוצר ופילוסוף, בני ציפר, עורך מדור "תרבות וספרות" ב"הארץ", עדי אופיר מאוניברסיטת תל אביב, ועוד. כל זה לא חדש, וכנסים כאלה יש אינסוף. זה הבון טון. אבל הפעם התוכניה צדה את עיני מפני שנתקלתי בכותרת הרצאתה של אריאלה אזולאי – מרצה, תיאורטיקנית, אוצרת, לדברי התוכנייה, וכותרת הרצאתה שברה את שיאי הקיטש המוסרי אפילו בקנה המידה של הנרקיסיסטים הרדיקלים. היא קראה להרצאתה: "האם תסכימו לשוב?" – אני מקווה שזה בא עם דמעה, פרח, קצת אפר על הראש, והציור ההוא של הילד הבוכה, שמוכרים בתחנה המרכזית.
* * *
בֶּנְדָלֶה: תגובה להצעתו הלשונית של משה ברק
המילה אודישן (למרות מקורה מ"אודיו" – הקשור בהשמעת קולות) מציינת לא רק את מי שמקשיב, אלא גם את מי שבוחן ריקוד, קריאה או משחק. בעצם, כל בחינה לליהוק צוות להופעה איזו שהיא. שחקנים הולכים לאודישן כדי להראות את כישרונם והתאמתם במשחק. כנ"ל גם רקדנים. הבוחנים בודקים כישורים רבים, ולא רק בשמיעה. לכן הפועל קשב, לא נראה לי מתאים. ואם כבר אתה מציע את הפעל ק.ש.ב לבעל המקצוע הבודק, הרי שיש לנקד אותו בפתח בהתחלה, עם דגש חזק בש', וקמץ מתחת לש'. קַשָּב על משקל בעלי מקצוע. כמו נַגָּר, סַפָּר וכו'. (ולא כמו שנדפס בעיתון עם שני קמצים).
ועם קצת לחלוחית: מה דעתך על השם פּוֹעֶה מלשון הופעה?
בנדלה [רות קדרי]
* * *
יואל נץ: מקשביים כמו משקפיים
שלום אהוד,
אני מבקש להעיר לחולשונו של משה ברק בעניין הרעיון הנאה שלו עבור המונח Audition. הניתוח שלו מעניין ומחכים וגם ראוי לתשומת לב. אני מבקש עם זאת, להסב את תשומת ליבו לעובדה, שעל סדר יומה של האקדמיה ללשון העברית מצויה בשלב דיונים מתקדם הצעתי למונח עברי חדש שצלילו קרוב לרעיונו של משה ברק. המונח הוא 'מִקְשַב' והוא בא לפטור אותנו מן הכינוי המשפיל 'מכשיר שמיעה'. מקשבים לשתי האוזניים הלא הם 'מִקְשַׁבַיִם' ובלא ניקוד: 'מקשביים'. בכך באה אל קיצה האפליה לרעה של הליקוי בשמיעה לעומת הליקוי בראייה, שאין הלוקים בה נעזרים ב'מכשירי ראייה', אלא מרכיבים 'משקפיים', שהם אפילו מקובלים על הבריות כאביזרי אופנה.
ובבניין ארצנו וגו',
יואל נץ
* * *
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק מ"ח
אוצרות "מֵיזְ אִל מַרְמַר" (שולחן השיש) של אבא
הבית בו נולדתי נקרא בפינו "הבית הקטן" (חוֹש אִל זְעָ'איִיר), ומראות ילדותי המוקדמת קשורים בו.
לשם באו הנשים הבדואיות שמכרו לנו קופסאות לבן טרי מעשה יום יום, בנושאן על ראשן כל אחת מספר קופסאות כאלה מונחות אחת על השנייה, והן הלכו זקופות קומה ומסתובבות בשכונה כדי למכור את סחורתן שהביאו מן המאהל שלהן מחוץ לעיר.
וכן הידעונים שהסתובבו ברחוב וקראו "פָאל..פָאל..פַוָּואל..פַתָּאח פָאל..".
ומספרי הסיפורים והנגנים ב"רַבָּאבָּה", הוא כלי הנגינה עם מיתר אחד, שנושאו מלווה את נגינתו בשירה בדואית עצובה ונוגה. או שהיה מוסיף ומספר מסיפורי ערב ומרתק את השומעים בנפלאותיהם ובגוזמאותיהם.
ולא נפקד מקומה של הזקנה שהסתובבה עם סל קלוע ובתוכו מיני צנצנות וקופסאות שהכילו מרקחות שונות כדי לייפות בהן את הבנות. את כל אלה כבר הזכרתי בסיפורי בגדאד שלי הקודמים.
בית עם הרבה ילדים שבחלקם פָספוסים, לא יכול להתנהל בלי עזרה וסיוע הדדיים. אף הזאטוט נרתם לסייע בידי הקטן ממנו. וכך למשל אני בן החמש נדנדתי את נדנדתו של אחי התינוק. כמו כן הייתי מנפנף ועושה רוח על אבא שישן על המחצלת, עם מניפת היד עשויה מרפיה וזה בצהריו הלוהטים של האוריינט. וכמובן, באותה העת, הס מלצייץ או להשתעל שמא נפריע את שנתו של אבינו. וגם על זה היו בדיחות. כגון על הילד שהוטרד על ידי זבוב שחזר ובא למרות סילוקו, והילד ניסה לארוב לו ולהכותו נפש. עד שראהו מתיישב על פניו של אביו הישן, ו..טראח! היכה הילד את הזבוב עם המניפה והתקין לאביו פנס כחול על עינו השמאלית בשנתו, ואילו הזבוב נס על נפשו.
גם לא היה לנו מאוורר חשמלי בביתנו, ורק אחר כך הביא אבי מאוורר אחד מתוצרת "סינגר", גדול ויפה ויעיל, לקרר לנו את הבית בימי הקיץ הלוהטים של בגדאד.
גם מכשיר רדיו לא קנה אבא. זה היה מצוי במעט בתים אז. לדודי שנישא זמן לא רב לפני כן, ,ואשתו דרשה את כל המודרניזציה, אכן היה מקלט רדיו יפה וחדיש. גראמופון היה לשכנים, מכשיר עם מנואלה ורמקול פח גדול, עם התמונה של הכלב המאזין לקול אדוניו.HIS MASTERS VOICE – אני עדיין זוכר את מילות השיר בתקליט "דֶקָה", אותן שמענו בוקעות מחלון ביתם.
סימטאותיה של בגדאד, שנבנו לפני מאות שנים, הכילו גם פינות ועיקולים פה ושם. וזה על ידי כך שכל מי שרצה לשפץ את ביתו היה חייב להפריש חלק מן השטח לסימטה לשם הרחבתה, כפי שבימינו מפקיעה העירייה עבור המדרכה. פינות אלה שימשו תדיר מקום מפגש לנאהבים. נפגשו שם זוגות ונצמדו זה לזה למשך זמן בלתי מוגבל, כאשר היא עטוייה ב"עבאייה" היא הגלימה השחורה שגם רעלת פנים מתווספת לה, שנאמר "והיו לגוף אחד". ויש לומר לכל אלה הנדים בראשם ל"מיסכנותן" של הנשים בארצות המחייבות נשים להופיע עם רעלה, שלזו האחרונה יש גם יתרונות מענגים מאוד.
התורכים היו, והינם, ידועים באכזריותם, לא כל שכן בעתות מלחמה, עת כל האימפריה, שבה שלטו כחמש מאות שנה, עמדה על נפשה. כך היה המצב בשנות מלחמת העולם הראשונה, בה התורכים צברו הפסדים רבים ואוצר ממלכתם התדלדל. קמו והטילו גזרות כלכליות רבות על האוכלוסין. וראשית לכל על הסוחרים ואנשי העסקים והחלפנים והעוסקים בכספים.
בין היתר, בשנת 1917, הם הוציאו צו שחייב את כל הסוחרים במדינה להחליף את מטבעות הכסף והזהב שברשותם בשטרי-ערך טורקיים. ואף שלחו שוטרי חרש לבדוק מי מבין הסוחרים לא קיים חוק זה. ומשלא נמצאו כאלה, הם העלילו על שבעה עשר סוחרים וחלפנים יהודים חפים מפשע, שעסקו כביכול במסחר לא חוקי בכספים שלא כפי שחייב החוק.
בין העצורים היה סבי, אבי אמי, ר' יחזקאל ברוך דנגור (אחיו של הרב עזרא ראובן דנגור שנתמנה אחר כך לחכם באשי בבגדאד). סבי היה אז בן שמונים וחמש, איש תם, ישר וצנוע, ובעת ההיא כבר ישב בביתו ולא עסק אלא בתורה. כן עצרו את בנו יוסף שהיה בן ארבעים. וזה למרות ששנתיים קודם לכן הם נטשו את עסקי החלפנות ועסקו בסחר טקסטיל. התורכים התעללו בהם באכזריות רבה, חתכו את אפם, קיצצו את אוזניהם, עקרו את עיניהם, דפקו מסמרים בקודקודיהם וחתכו את בשרם לנתחים, ואחר שמום בשקים עם אבנים כבדות והטילום לנהר החידקל. רק שק אחד מאלה שהוטלו לנהר צף ועלה בכל זאת לאחר ימים רבים, ונמצא במורד הנהר מרחק כשעה מבגדאד. חלל זה היה היחיד שהובא לקבר ישראל.
אימי סיפרה שתחילה נעצר רק חלפן יהודי אחד, ובעת חקירתו החליט "שתמות נפשו עם פלישתים" הלך ומסר רשימה שמית של אלה שחשב שגם הם יזכו באותו גורל וייעצרו.
בת שלוש-עשרה היתה אימי כאשר מצאה את עצמה יתומה מאב ושכולת אח יקר ובעל משפחה. היא התאבלה על כך ימים רבים, וצערה על האובדן הזה ליווה אותה הרבה מאוד שנים אחר כך. היא היתה הצעירה בין אחיה ואחיותיה המרובים, ועקב כך זכתה כמובן למנת פינוק ואהדה מאחֶיה הגדולים.
ערב אחד היא הוזמנה על ידם להצגת ראינוע, שהיה אז בחיתוליו. אחיה הגדול עסק כמשכונאי, אליו היו מביאים דברי ערך שונים למשכון, ובין היתר גם תכשיטים. לקראת בילוי הערב הוא פישפש במגירותיו והוציא עדי זהב יפה, סיכת ראש מגולפת ומקושטת בצבעי אמאייל, מעשי ידי הצורפים בני כת ה"סַבָּא", אנשים אומנים שמוצאם מפרס ומומחיותם היתה במלאכה העדינה הזו. הוא השאיל את התכשיט לאחותו שתשימו על מחלפותיה להידור ולנוי.
בתום ההצגה כאשר קמו הנוכחים ועמדו ללכת, שמה העלמה לב שהעדי אינו על שערותיה. מן הסתם נפל היכן שהוא ואבד. דאגתם שלה ושל אחיה היתה רבה והם החלו מחפשים בחשכה היחסית של האולם. מיד קפץ ובא בחור צעיר לבוש הדר עם חליפה מחוייטת, לסוטה ונעלי עור גבוהות, ואמר, "אל נא תדאג הגברת, אני מיד ימצא את האבידה!" – הוא הוציא מכיסו קופסת גפרורים להארה, התכופף אל בין שורת הכיסאות בה ישבה היא קודם, חיפש וחיפש, ושוב קם ועבר אל השורה השנייה והשלישית. לבסוף הוא הזדקף, ועם חיוך על שפתיו הושיט לה את התכשיט בשאלו אם זהו הדבר שאבד לה... אמנם כן. והוא זכה לתודות הרבה מהקבוצה.
מסתבר שבעת ההצגה הוא ישב בשורה מאחוריהם, ובראותו את הנערה היפה והתמירה עם שערה הארוך והשופע שגלש עמוק לגבה, הוא הוכה בברק! הוא לא גרע את עינו ממנה כל הערב, ויותר ממה שראה מן ההצגה הוא התבונן בנערה החיננית שישבה בשורה שלפניו. כך ששמח מאוד עת נפלה לו ההזדמנות להראות לה את פועלו בהתנדבו לעשות שירות כלשהו למענה, בחפשו את תכשיטה שאבד.
ביציאה הוא עקב אחרי האחים והאחות עד הרחוב, והמתין בצד עד שהזמינו עגלת דיליג'נס שתסיעם לביתם. מיד הוא קפץ לתוך עגלה אחרת, כשהוא פוקד על הרכָּב לנסוע בעקבותיהם. בהגיעם למחוז חפצם ירד אף הוא והלך במרחק-מה מהם כדי להיוודע מהי כתובתם.
בחוזרו לביתו בישר לאימו שהנה הוא מצא את שחשקה נפשו. הוא פגש בחורה יפה בתיאטרון כשהיא מלווה על ידי שני אחיה והוא כבר יודע גם את כתובתה המדוייקת. עוד קודם לכן הביע בחורנו את רצונו לשאת אישה ולהקים משפחה. הוא היה כבר בן עשרים ועבד בעסק המשפחתי, כולו מלא מרץ ואון, תקיף ואמיץ ויודע היטב את חפצו. ואימו החלה להתעניין אצל השדכניות והמכרות על מנת למצוא לבנה השני זיווג ראוי.
שלחה האם את אחותה הצעירה ממנה לכתובת שנמסרה לה והחלו הגישושים. שאלות ותשובות, מי המשפחה ומי הבחור, מה עיסוקו ומה ייחוסו וכל כיוצא בזה. וגם שאלות שכנגד. על משפחת העלמה, גובה המוהר התנאים ועוד. בשלב מסויים הביעה משפחתה של אימי היסוסים לגבי כל העסקה. אלא שבחורנו גילה עקשנות מתמדת ולא הרפה עד שניתנה הסכמת המשפחה לשידוך.
לא זכורים לי הרבה פרטים שסופרו על חתונתם של הוריי. אבל מפי אימי שמעתי שעוד בתחילת הדרך גילה אבי תקיפות בכל הנוגע לענייניו האישיים. ראשית לכול הוא שילח לביתה בליל החתונה את ה"מַאשְטִי", היא האישה המדריכה שהיו מזמינים להדריך את הזוגות בעניינים הצנועים ומה יש לעשות בליל הכלולות בעת ההתייחדות. שכן, אבי כבר לא נזקק בעת ההיא להדרכה כלשהי בעניינים הללו, ותכף עם הופעתה של המדריכה פקד עליה ללכת לביתה, אחרי שמסר לה את התשר, באומרו שאינו מוכן שמישהי תתערב לו בחייו האינטימיים.
לאחר מכן דרש אבא לעזוב את בית הוריו וללכת לגור בדירה נפרדת, וזה בניגוד גמור למה שהיה מקובל אז, שהבנים הנישאים גרים עם הורי החתן (ואחר-כך התחילו הרכילות והרינונים שהשביעו הרבה מרורים את הכלות בכל הדורות). דרש וקיבל. בלית ברירה מימן אביו את המעבר לדירה נפרדת כדרוש.
בחדר השינה של הוריי עמדה כמובן מיטת אפיריון גדולה מברונזה מבריקה שבצידה האחד, ליד אימא, עמדה עריסת הגומא בה שכב אחי, הקטן ממני, בהיותו תינוק. וכן עמד שם בחדר, בין היתר, ארון עץ מפואר בן ארבע דלתות עם מראות, גילופים, מגירות וגם כותרת מוזהבת. במרכז הכותרת היה תבליט עם התאריך 1922 בספרות גדולות ומוזהבות. בעיני מצאו חן בעיקר הספרות של ה-2 שדימיתין לברבורים. אמא הסבירה לי שזהו תאריך הנישואין שלה. (כתוּבתם של הוריי מצויה בידי והיא כְּתוּבָה ארמית בכתב רש"י).
אבא הזמין את הארון זמן רב לאחר נישואיו, לא לפני שווידא אצל הנגר שזהו עץ מעולה שכבר סיים את ה"התייבשות", כלומר שהיה מונח די זמן במחסן של הנגרייה, הספיק להתייבש וגמר "לעבוד", ולא יתעקם יותר או ישנה צורה אחרי שייעשה לרהיט. כך, ידע אבא, מטפלים בעץ המיועד להיעשות לכלי נגינה כגון פסנתר, וכך רצה לרהיטים בביתו.
כרהיט נלווה היה לאבא גם שולחן-מגירות עם לוח שיש לבן יפהפה, ומראָה אובלית מוקפת במסגרת מגולפת אף היא. בפינו הוא נקרא "מֵיזְ אִל מַרְמַר" כלומר שולחן השיש. היו לו מגירות עיליות ותחתונות שאת חלקן נעל אבא במנעול, ואת המפתח שמר אצלו.
למרות זה יכולנו בתחבולות ובשיטות שונות להגיע לאותן המגירות הנעולות ולהציץ אל תכולתן, וזה על ידי שליפתו של לוח השיש ממקומו והחזרתו אחר כך לתנוחתו הקודמת. כך קראתי במכתבים שונים שנשלחו לאבא מחו"ל, מיששתי מיני חפצים אישיים ומיוחדים שרק ידיו נגעו בהם, וכן דיפדפתי באוסף תמונות עירום אמנותי של נשים על גבי גלויות שהיו נפוצות בימים ההם. כך גם מצאנו שם את שעון היד של אחותי הבכירה יושב לו בנחת בפינת המגירה, בעוד אבא מייסר אותה היאך זה לא שמרה היטב על השעון היקר שקנה לה, והיא המסכנה נמלאה חרדה שמא אבד או נגנב, חיפשה וחיפשה בכל מקום וכמובן לשווא. להזכירכם על מין מסע חינוכי כזה נוסח אבא!!
המשך יבוא
* * *
תיאטרון צוותא תל אביב
בשיתוף: משרד המדע, התרבות והספורט, מינהל התרבות, המחלקה לספרות.
קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב
פרקי אהרון מגד
מופע ספרות מיצירותיו של אהרון מגד
בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל
בהשתתפות אהרון מגד וכן: מרים זוהר, משה טימור, איילה זילברמן, נלי תגר, אלעד רביב, אלה תדמור, איילת כוגן, עופר יוגב, יוסי כרמון, שמואל שילה מתיאטרון הנגב, ועוד.
הרומנים: "החי על המת", "מחברות אביתר", "יום האור של ענת", "חדווה ואני", "פויגלמן", "עשאל" ועוד רבים; המחזות: "איי לייק מייק", "בראשית", "חמש חמש", "חנה סנש" ועוד; כולם יצירתו של אהרון מגד, חתן פרס ישראל לספרות ולאחרונה גם ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן. במופע נטעם מיצירותיו הספרותיות בהגשה בימתית על ידי שחקנים וסופרים, כמו כן יועלו
קטעים קצרים ממחזותיו, וכן שירים מתוך מחזותיו.
צוותא, רח' אבן גבירול 30 תל אביב
יום שלישי, י"ב בתמוז תשס"ח, 15-07-2008 בשעה 20:30
להזמנת כרטיסים: קופות צוותא, טלפון 03-6950157.
המחיר 80 ₪. למקבלי הודעה זו: 40 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד 708
מותר ורצוי להעביר הודעה זו כולל זכות ההנחה לכל מי שנראה לכם מתאים ומעוניין
* * *
חברים, ידידים ומכותבים שלי יקרים:
רגע לפני יציאה לחופשה
"קונצרט בית" בבית משפחת זק
רח' שרת 62 תל אביב
"אושר אחר" – שנסונים ושירי משוררים צרפתיים
ביום שני, 14 ביולי – יום הבסטיליה, בשעה 20:30
כרטיסים בטלפון 6023958 ת"א
(המקום הוא קטן ומספר הכיסאות מוגבל)
אשמח מאד לראותכם
אורה זיטנר
* * *
ברגע האחרון: בשנת 2028 בירושלים, בירת הנצח של ישראל, יימצאו – 50% ערבים, 49% חרדים
ו-1% יהודים חילוניים – מחציתם חנוטים במוזיאון ארצות המקרא, אחרת היו עוזבים גם הם!
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 14. מדריד
11.11.07. יום ראשון. מדריד. מלון אמפראדור.
יומן מורחב
ארוחת-בוקר מצויינת כמו אתמול. אני מתרכז בביקון המטוגן, אם כי לא מספיק מטוגן כי אינו פריך וחום דיו, ומסתפק בגבינה רכה לבנה שניתנת יותר כקישוט בקערית עגולה קטנה אשר נמצאת בתווך וסביבה שושנה של פרוסות גבינת פטה לבנה ללא מלח וללא טעם. פלחי אננס טרי וגם פלחי אשכולית אדומה קלופים, ומיץ תפוזים טרי, ולחמניות טריות ופריכות. וכמובן שמן זית. ירקות אין.
יוצאים ברגל לטיול שווקים ועוד, מאחר שיום ראשון הוא יום השוק. מגיעים ל"פוארטה של סול", לא רחוק משם גרנו במלון "קרלוס v" לפני כשלושים שנה. ה"פוארטה דל סול" הוא הלב והמרכז של העיר ושל ספרד, ממנו מודדים מרחקים לכל מקום אחר מחוץ למדריד.
"הכיכר נקראת 'שער השמש' כיוון שהיתה הנקודה המזרחית ביותר של העיר וממנה חדרו קרני השמש הראשונות. היא מהווה את 'נקודת האפס' למיספור הרחובות בעיר ולמדידת מרחקים בספרד. נקודה זו מצויינת ביציאה מתחנת המטרו בחזית בניין ממשלת החבל האוטונומי של מדריד. המקום, שהיה שער כבר בחומת העיר ההבסבורגית ונהרס במאה ה-16, נהנה מפיתוח בנייה בעיקר במאה ה-18. הבניין הראשון שנבנה הוא בניין הדואר, שמשמש כיום את ממשלת אוטונומיית מדריד. שאר הבתים ששרדו הם מראשית המאה ה-19.
"במרכזה פסל של המלך קרלוס הרביעי, שבימיו התפתחו הכיכר והעיר והוא נחשב למי שתרם במיוחד למדריד. כאן התחילו מרידות והתקוממויות רבות ובהן המרד בחיילי נפוליאון בליל ה-2.5.1808 שהסתיים בטבח המוני באותו לילה, שהונצח על-ידי הצייר גוייה בתמונה האנטי-מלחמתית הראשונה בהיסטוריה, ומוצגת בפראדו. המאבק הסתיים חמש שנים מאוחר יותר עם נסיגת הכוחות הצרפתיים, שהספרדים טוענים שהיתה תוצאה של המרד אך ההיסטוריה מצביעה על נסיגה מרצון בשל הצורך בחיילים אלו בחזית הרוסית.
"עוד בכיכר פסל קטן עם סמלה של העיר, דוב הנוגס מעץ המדרוניו. באזור הכיכר שתלה העירייה מיספר עצים כאלו. יש גירסאות שונות לגבי מקור הסמל. יש הטוענים שמקורו בעצי המדרוניו ובדובים הרבים שהסתובבו באזור בעבר או אפילו בשלדי דובים מהתקופה בה עדיין לא היה יישוב במקום, שנתגלו באזו ומייצגים למעשה את 'המתיישבים הראשונים'. אחרים רואים בסמל מאבק בין הבורגנות, המיוצגת על-ידי הדוב, לכנסייה, המיוצגת על-ידי העץ. אין מקום מתאים יותר להציבו מאשר כיכר זו המהווה את לב העיר ובסמיכות לפיסלו של קרלוס הרביעי, יריק מדריד."
מתוך "מדריד בקצב אישי", מהדורת דמה ראשונה לספרה של אלונה פ. שטרם מצא לו מו"ל ומומלץ מאוד להוציאו לאור.
אנחנו ממשיכים ל"פלאסה מיור" היפה. כאן מתנהל שוק ער של מטבעות ובולים אך אין גלויות עתיקות שאותן אני אוסף. נראה שהבולים והמטבעות מעניינים רק ספרדים קשישים בגילי וקצת צעירים ממני, שעדיין מחליפים ביניהם וגם קונים בולים ומטבעות, ואינם שקועים לגמרי בצגי המחשבים שלהם. ההתעניינות כאן ערה מאוד. דוכנים מעניינים אחרים, אין.
"פלאסה מאיור וסיבותיה: המלך פליפה השלישי היה יוזם בניית הכיכר, ופסלו נמצא במרכזה, אך בנו פליפה הרביעי, חובב האמנות והנשים, יהיה זה שיחנוך אותה ב-1619 כשוק העיר, כזירת שוורים ולפעמים גם כמוקד הוצאה להורג של האינקוויזיציה. במקום התקיימו גם טקסי ההכתרה של חלק ממלכי ספרד של חלק ממלכי ספרד. זו למעשה, הבנייה הראשונה החשובה בעיר. הבניינים מסביב היו במקור בני ארבע קומות אולם כיום אנו רואים בנייה מחודשת ניאו-קלאסית לאחר שהבניינים המקוריים נשרפו במאה ה-18. שני הבתים החשובים בכיכר היו בית המאפייה שעטור היום ציורי קיר מהמאה העשרים ודגלים, שבמרפסתו ישב בית המלוכה לצפות במלחמות השוורים, ובית הקצבים בדיוק מולו, בו ישבה המאהבת התורנית של המלך, כך שיוכל לצפות גם בה. בסך הכול ההערכה היא שלפליפה הרביעי היו כשלושים ילדים לא חוקיים. כצפוי, השוק היה מרכז החיים של העיר, אך שכן מחוץ לחומה. אליו התנקזו כל הדרכים מהאזורים החקלאיים והערים מסביב, ורוב השמות נותרו עד היום. כך תוכלו למצוא בסביבותיו רחובות כמו סגוביה, טולדו או אלקלה. רחובות אלה היו מלאי בארים, פנסיונים ובתי בושת ונחשבו מסוכנים בשעות הלילה.
"ומדוע אנחנו מציינים זאת? אם תרדו במדרגות לכיוון רחוב סגוביה שמדרום לכיכר, תיתקלו בכיכר שוקקת בשם Puerta Cerrada או בעברית: "השער הסגור". כאן עומד אחד מחמשת שערי העיר העתיקה עוד בחומה של המאה ה-12, אך המיבנה הזיגזגי של הרחובות שהובילו אליו הפכו אותו למוקד שדידות ופשע וכך נאלצו לנעול אותו.
"האגדה מספרת כי בכיכר גרה אלמנה יפה. השכנים החלו להבחין כי בשעות הלילה מתגנב גבר מחופש, נוקש בדלת ונכנס. הם הלשינו למפקח של העיר וזה החליט לבלוש אחר האלמנה וגילה כי אכן בלילה מתגנב זר לבית. הוא דפק בדלת וערך חיפוש בדירה. עם הגיעו לחדר השינה הבחין בתזוזת הווילון ושאל את האלמנה לפשר התזוזה. זו השיבה לו בביטחון כי בחלון מונחת תמונה של המלך פיליפה הרביעי. המפקח פתח את הווילון וגילה לתדהמתו את... המלך בשר ושם. מיד סגר את הווילון ואמר: 'מעולם לא ראיתי תמונה כה ריאליסטית של המלך.' (כבר אמרנו שהמלך היה חובב נשים ואמנות."
מתוך "מדריד בקצב אישי", כנ"ל.
יוצאים והולכים כלפי מטה, ואם איני טועה, זורמים דרומה, לכיוון רחובות השוק ושער טולדו. אנחנו לא מוצאים כל זכר לשוק היפה שבו ביקרנו לפני 30 שנה, ואשר בו היית עובר ממבוא למבוא, חוצה בתוך שורה של בניינים צמודים עתיקים, שבחצרות או במרווחים ביניהם התנהל השוק, ורובו היה של חפצים ישנים.
מה שקורה עתה הוא קצת כמו שוק הכרמל, רק גדול פי מאה ואולי פי חמש מאות. דוחק עצום, לא להאמין, והכול מוצרים חדשים והכול מכוון לתיירים ולספרדים עניים.
נכנסים למסעדה פינתית ואני שותה כוס קולה קרה, והולכים לשירותים. הדלפק מלא מנות קטנות של תבשילים שונים, טאפאס, כדי לאכול מהם עם הבירה. אנחנו מצליחים בהמשך לקנות 2 מניפות לא יקרות, 2 מאפרות כחולות יפות של קרמיקה עבודת יד, כאשר אותו פרצוף מצוייר באמצע אך אין לו אותו מבט. וגם צלחת-מגשית קטנה. הכול קרמיקה מקומית. אין עמידה על המקח. יש מיגוון גדול של צלחות, קעריות, ספלים והגוונים השולטים הם כחול עמוק, לבן וצהוב. מכל דוגמה יש פריטים רבים ואולם לרוב הם אינם זהים, מה שמוכיח שהם עבודת-יד לפי אותה דוגמה אבל בשינויים קלים הנותנים לכ כלי חותם אישי. ולכן יפה לקחת כמה מאותה דוגמה, כי אז השינויים הקלים מחיים את המערכת.
מגיעים לפיאצה טולידו מול שער טולידו. בקצה הזה של השוק יש גם קצת ספרים וחפצים ישנים אך לא משהו מיוחד שמעורר עניין לקנותו. היריד בכיכר דיזנגוף בתל-אביב בימי שישי לפני הצהריים יותר מעניין מבחינה זו. גם בגודל וגם במיבחר.
הולכים ברגל ברחוב סן פרנסיסקו לכנסיית סן פרנסיסקו. שומעים חלק של מיסה עם מקהלה, ואילו בחלק אחר, של דיבורים, נואמת אישה, והמעמד נראה יותר כאסיפה ציבורית של עובדים, אף כי הקהל רובו נשים קשישות לבושות שחורים, תיירים, וכמעט שאין צעירים מקומיים.
בכנסייה מצוייה יצירה של גוייה מימי צעירותו ולפני שהתפרסם (1781). זהו ציור קיר גדול המתאר את ברנרדינו הקדוש לפני מלך אראגון, שבו גם דיוקן עצמי של גוייה כאחת הדמויות.
ממשיכים ברחוב ביילן ובמיספר 19 נכנסים לבר רסטורנט נחמד שעליו אני כותב בו-במקום רשימה קצרה בפנקס הקטן. 14.5 יורו לפני הטיפ. יש להעתיק ואפשר להמליץ.
בפנקס: צלחת ענקית של טבעות קלמרי מטוגן, וקולה בכוס קולה מעוצבת מיוחדת, עם קרח, והפחית לחוד. בירה 5% חזקה. לשולחן: 15 זיתים ירוקים, ממש גדולים, שבורים, בשמן זית, רצועות בצל יבש, פלחי גזר ופלפל ירוק, אולי חריף. מצויין. שמן זית חופשי לשולחן. 2 לחמניות גדולות לבנות נפוחות טריות. אי אפשר להישאר רעב מארוחה כזו בצהריים. מינוס – מעשנים. פלוס – זוגות מחובקים מתלטפים על זיתים ובירה במצב רוח מרומם. לגברים צלקות אדומות טריות על הצוואר. אולי מפני שהנערות לא נותנות להגיע ליותר מכך.
1 Calamary 9.50
2 Pan 1
1 botelln 1.50
1 Cold Cola 2.50
Total 14.50
Le Ventorrillo, Bar-Restaurante Terrazah, Bailen, 14, 28005 Madrid. Tel. 91-366-35-78
בית שימוש: אם תשב יותר מדי זמן, ייכבה האור עליך.
עולה בדעתי לנסות גם בבית את הצירוף של זיתים מוכנים כבר עם שמן זית, בצל, גזר ופלפל ירוק.
ממשיכים לעבר הארמון. לפני שלושים שנה היה השטח המרוצף בין הארמון לכנסייה כמעט נטוש, ריק, והיתה אפשרות לכל אחד להסתובב שם ולהגיע עד למעקה הצופה אל הנוף הירוק למטה. היום הכניסה בתשלום, 8 יורו לאדם, ואין תעריף לקשישים אם אינם אזרחי האיחוד האירופי. החלק הגדול של החצר מגודר. ובפנים הארמון מתקיימת תערוכה של ציור צרפתי שלא נשמעת מלהיבה ביותר.
עוברים ברחוב על פני הארמון והגן שמולו, וחלק הגן בהמשכו שפתוח לציבור, ובו עצים טבעיים ועצים גזומים בצורות גיאומטריות, אך אנחנו כבר עייפים ולא יורדים אלא פונים ימינה. אגב, לפני שלושים שנה עבר הכביש עם תנועת המכוניות לאורך הארמון. כיום הורד הכביש למנהרה רחבה וארוכה למטה, במקביל לארמון ולכנסייה, ואילו למעלה נוצר מדרחוב גדול לקהל, ולמיצגים של אנשים "קפואים" כמו שלגיה, שצילמנו אותה ב"הפסקת עבודה", יושבת בגלימתה הלבנה, שערותיה הלבנות ואיפור פניה הלבן על ההדום הלבן שעליו היא עומדת בעת ה"הצגה", ומעשנת סיגריה. כשהיא מתנועעת היא נחה.
בדרכנו הלאה ימינה, בניצב לארמון המלך, אנחנו פוגשים לשמאלנו, בכיכר דשא קטנה, פסל על כן שיש גבוה, מרובע, אדום-סיגים עם לבן בבסיס כן למטה, שיש לבן למעלה, וגם נבל משיש, ומעליו כתוב השם של לוּפָּה דֶה וֶגָה (1562-1635) ומעליו ניצב פסלו של המחזאי, המשורר, ההרפתקן ואביר הנשים הספרדי, לבוש גלימה, מחזיק את מעילו בידו הימנית ואילו כף-ידו השמאלית פרושה מול פניו ומחזיקה בספר פתוח שהוא קורא מתוכו.
אני מצטלם איתו (מי שלא מאמין יכול לקבל ממני בצרופה לאי-מייל את התמונה), ובינתיים מספר לו על ההצגה השערורייתית של מחזהו "מעיין הכבשים" (נכתב 1610) בתל אביב ועל שני המעוותים, אם לא למעלה מזה, הבמאי והמתרגם הפרו-פלסטינים...
אני רואה שהוא לא כל כך מבין את דבריי, ולא בגלל קשיי השפה, ולכן מסתמך על היומן שלי, שלקחתי איתי לטיול בתקווה לפגוש בו.
"לוּפָּה," אני אומר לו, "שמע, בחודש יוני, לפני חמש שנים, התקיימה בתיאטרון הקאמרי בעירי תל אביב שבמדינה החדשה של היהודים שנקראת בשם ישראל – הצגת המחזה שלך 'מעיין הכבשים'. אילו הוצג המחזה כפשוטו, ללא הניסיון להפוך את אנשי הכפר לפלסטינים הנאנקים תחת עולו של עריץ, וללהק בהם שחקנים ערבים-ישראלים מוכשרים כמו מכרם חורי ונורמן עיסא – אזיי היתה ההצגה משרתת מסר של סיפור אוניברסאלי של מאבק נגד העריצות – אבל משעה שבהצגה הפך הכפר הנוצרי-הספרדי לכפר מוסלמי פלסטיני – כבר אין זה משל אוניברסאלי אלא אמירה פוליטית אקטואלית ובגללה איבדה ההצגה את ערכה האוניברסאלי והפכה להתרסה פוליטית שמעוררת התנגדות אצל מי שאינו אידיוט לחשוב שכך כתבת אותה במקור ואצל מי שגם אינו חושב שהפלסטינים הם המסכנים ומייצגי הטוב והמוסר ואילו הישראלים הם העריצים והנבלים.
"ואם באמת רצו לעשות אקטואליזציה, אז בבקשה, שהמחזה שלך יתרחש במחנה פליטים פלסטיני, גומֶס העריץ יהיה קצין או מושל צבאי ישראלי, ונראה אז אם יריעת המחזה תחזיק בכלל מעמד ותהיה מסוגלת להתמודד עם המורכבות של הקונפליקט הערבי-ישראלי. ודאי שלא! אבל כך לתפוס טרמפ על חשבון עיוות הקלאסיקה? כך לשרבב פלח, מוכתר, כיבוש שטחים ועוד כל מיני שטויות וסילופים שאין להם שייכות וקשר לתקופה ההיסטורית שבה מתרחש המחזה שלך?
"אולי לכן דווקא הדמות המרושעת ביותר, זו של גומס שלך, הצליחה להפיק משחקן טוב שלנו, יגאל נאור, את מיטבו, בעוד אשר כמעט כל שאר השחקנים ניראו לעיתים, צר לי לומר לך – כהפקה בגימנסיה. מדקלמים תרגום פסודיו-קלאסי של משורר מפונק אחד שלנו, ויזלטיר, שבוודאי לא תירגם אותך מהמקור הספרדי. מה שלא צויין כלל בתוכנייה. שם הוא רק 'מתרגם'."
"באמת ליהודים יש מדינה?" שואל אותי לופה. "הם עזבו אותנו שבעים שנה לפני שנולדתי ואני כמעט לא יודע איך הם נראים. ומתי זה קרה? ומדוע הם לא חיים בשלום עם המוסלמים, שגם אותם גירשנו עוד לפני שנולדתי? וגם בצי שבו שירתתי במלחמה באיים האזוריים ופעם נוספת עם הארמדה הספרדית נגד הבריטים – לא ראיתי יהודים וגם לא מוסלמים."
"זה סיפור ארוך, לופה," אני עונה לו, "ויש בו הרבה אסונות לעם היהודי, עד שקמה מדינתו, ישראל, שלוש מאות ושלוש עשרה שנים לאחר שתמו חייך הגשמיים. אבל אני התחלתי ללמוד ספרדית במכון סרוונטס..."
"סרוונטס!" החל פתאום צורח עליי, "בעל הדם היהודי הזה? הנוכל הזה? שאחיותיו מכרו את עצמן לזנות כדי לפדותו מהשבי באלג'יר? הלא הוא בילה בשבי ובבתי הסוהר הרבה יותר שנים ממני, ואלמלא כן – לא היה לו גם מה ועל מה לכתוב! – דולסינאה, טפו! דולסינאה... בטח הכיר אותה בבית בושת!"
שתקתי. הבנתי שנגעתי בנקודה רגישה מאוד אצל לופה, שהרי שניהם חיו באותה תקופה, אמנם סרוונטס נולד בספרד כחמש-עשרה שנים לפניו. ככה הרגזתי בשעתו את עגנון כאשר שיבחתי בפניו את בשביס-זינגר, ועגנון כעס עליי וכינה את בשביס-זינגר "עוכר ישראל" ואת כתיבתו "שׁוּנְד", שזה "ספרות צהובה" באידיש.
חיכיתי שלוּפָּה יירגע והמשכתי בדבריי כשאני חושש פן הפסל הרוגש וחורק יתפרק לפתע לנגד עיניי מרוב קנאת סופרים, ועיריית מדריד תאשים בכך, אותי!
"חקרתי אצל חברים שמכירים היטב את יצירותיך, והם הבטיחו לי נאמנה כי במחזה שלך אין שום זכר למוסלמים, וכי כל עלילתו נסבה על החברה הפיאודלית הנוצרית, שבה המעמד העליון מתעלל בכפריים הפשוטים.
"דבריהם רק חיזקו בי את התחושה שבייסוד העיבוד שעשו למחזה שלך הבמאי והמתרגם שלנו, אילן רונן ומאיר ויזלטיר – עומדים אידיוטיזם מוסרי ופשע אמנותי. לא היה אפשר להבין מהתוכנייה העברית שכל עניין האיסלאמיזאציה של המחזה הוא המצאה שלהם, שמתהדרת כאילו זה המחזה שאתה כתבת! – צופים חשבו אולי שהם הכניסו כמה סממנים פלסטיניים – אבל איש מהישראלים, כולל מבקרי התיאטרון המלומדים שלנו, כולל שר התרבות שלנו, שדיבר לימים בהתפלאות על האקטואליות של המחזה – לא תיאר לעצמו שכל אנשי הכפר אצלך הם נוצרים במקור.
"ואתה לא תאמין, כך כתבה על המחזה שלך אחת המבקרות בעיתון הנפוץ ביותר אצלנו: 'יחידה של נוצרים צמאי-כוח, ודם בראשותו של המפקד הראשי של המיסדר, יגאל נאור, מתיישבת לה בכפר מוסלמי שקט ומתחילה לעשות צרות לאיכרים, לשדוד, לאנוס ובעיקר – להשפיל...'
"לופה, ההצגה שלך בקאמרי היתה חסרת כל היגיון – שהרי מדוע, אם יש בה מוסלמים – המלחמה היא בין שני מחנות נוצריים שאנשי האחד מהם לבושים כפלחים? ומדוע המוסלמים הם נתיניו הנאמנים של המלך הנוצרי? ומדוע בכל הטקסים שלהם, אף שיש רמזים ל'כיבוש שטחים' ולעוד אמירות אקטואליות אנטי-ישראליות, ואף שהביגוד והמחרוזות ותואר המוכתר וכל השאר הם מהפולקלור הערבי הפלסטיני – אין בטקסט המקורי שלך אפילו ביטוי מוסלמי אחד, אפילו רמז לדתם המוסלמית-כביכול של אנשי הכפר, אין רמז להבדל הדתות והתרבות בינם הכפריים לבין הנוצרים? אין כלום, לופה, כלום! – כי כל זה לא קיים במחזה שלך! לא יכולת לעשות משהו... אין לך כבר זכויות יוצרים? לפחות זכויות מוסריות!"
אני שם לב שלופה כבר קצת עייף ושאשתי מסמנת לי, קצרת רוח, שמספיק לבלבל לו את המוח, ממש כמו שפולה בן-גוריון קצרת הרוח ביקשה מבן-גוריון שאסתלק כבר כאשר ריאיינתי אותו מאוחר בלילה בסוויטה שלהם בקינג דייוויד בירושלים.
ואכן, לופה מתחיל פתאום לענות לי בקול מונוטוני כאילו היתה לו הצתה מאוחרת אבל הוא כלל לא מתייחס לזיוף שעשו בו אילן רונן ומאיר ויזלטיר, שספק גם אם קלט את שמותיהם, אלא מתחיל לספר לי, ומתברר שהוא גם כבד-שמיעה – כיצד נאלץ לצאת לגלות כשהוא מלווה בנערה בת שש-עשרה, איזבל דה אורבינה, בתו של יועץ בכיר בחצר המלך פיליפ השני, שאותה גם נאלץ לשאת לאישה, וכיצד שבועות אחדים לאחר הנישואין, זה היה בשנת 1588 והוא כבר כבן עשרים ושש – הצטרף לתקופת שירות נוספת בצי כאשר הארמדה הספרדית נערכה לפלישה לאנגליה. מזלו שיחק לו וספינתו, סן חואן, היתה בין המעטות ששבו לנמל לאחר טביעת הארמדה.
קולו של לופה נחלש כשהוא מונה במעורבב את שמות מאות מחזותיו ועשרות נשותיו עד שנדם בעצב רב והוא שב להיות הפסל כמו הקומנדטורה ב"דון ג'יובאני" של מוצארט, אני מקווה שהוא לא חשב שטוב שגירשו את היהודים ואת המוסלמים מספרד – שאחרת האינטלקטואלים היהודיים בתל אביב היו תובעים להחזיר את המוסלמים לא רק לעיר בתי הבאר והארמונות הפלסטיניים, הקרוייה תל-אביב-יפו – אלא גם למדריד! –
ואני יכולתי כבר לשמוע בגינונת הירוקה הקטנה לרגלי הפסל וגדר הברזל כיצד העילית האינטלקטואלית הפרו-פלסטינית של עולם התיאטרון הישראלי קוראת אחריי בבוז: "סופר ימני! פאשיסט! מלשין! מלקק את התחת לאולמרט!"
חוזרים למלון אמפראדור גם כן ברגל, לפי המפה. יהודית מנווטת לא רע. מגיעים עייפים ואני מתקלח ומיד נרדם. גם יהודית. אין לי שום בעייה להירדם במשך הטיול, ובכלל אין לי בעייה כזו. ברגע שעיניי נעצמות קצת, אני נשכב במיטה ונרדם.
לפנות ערב מתכוננים לצאת לפגוש את אלונה ואיתן, להצגת פלמנקו בתיאטרון ארנאל שברחוב מאיור 6. אני מספיק לשתות קודם אספרסו כפול כדי שלא להירדם בהצגה.
Teatro del Arenal, c/Mayor, 6, Madrid, Tel. 902-022-832
אלונה אישה צעירה, שקטה מאוד וצנועה בכל הליכותיה ובלבושה. בלי שום שואו-אוף. נכנסים לאולם התיאטרון. יש מרחק בין הבמה לאולם, שבו כיסאות בלבד, בלי שולחנות לאוכל. אווירה של תיאטרון, לא של מועדון, כמו בסבילייה. אני קצת מאוכזב. הלהקה אמנם גדולה יותר מזו שבסבילייה, והבחורות חלקן יפות יותר, אבל חלק מהמופע הוא ריקודי בלט, של הנשים. וישנה גם גברת אחת, מבוגרת, שהיא כנראה הבמאית והכוריאוגראפית של הלהקה – והיא רוקדת כמו שרקדה המבוגרת בסבילייה. כאילו היא לוקחת בכוח את המגיע לה מכוח מעמדה, ואנשים אמנם הריעו לה אבל אני לא יצאתי מגידרי.
קבוצת הגברים היתה טובה יותר משל הנשים. כולם דקי גיזרה להחריד. בלי בטן כלל. ומתנועעים קצת כהומואים. אבל רוקדים היטב. במחצית התוכנית מצטרפים גיטריסט, זמר ומתופף על פח או כד. כל הזמן הם ברקע החשוך. יש רק קטע סולו אחד של רקדן, שאמנם מיטיב לרקוד אך לא מצליח להפנט, לפחות לא אותי, כמו שהצליח הרקדן הצעיר, המתולתל והנמוך, מסביליה.
שעה וחצי נמשך המופע. אני מצליח לא להירדם. יש גם שירה. הגברת הזקנה או הזמר. תלבושות מרהיבות אבל לאחת הרקדניות יש שני כתמים על החצאית הלבנה. בקיצור, יותר פאר, אבל לא מבטל את הרושם הראשוני החזק דווקא מההופעה בסבילייה.
אחרי ההצגה משוטטים בסימטאות ומגיעים לבאר של טאפאס ויושבים על כסאות גבוהים סביב חבית גבוהה. שותים יין. אני בירה. מקבלים מנות קטנות טעימות. פטה כבד על צנים. פלטה נקניקים. פשטידת תפוחי-אדמה עם בצל. טוסט גבינת עיזים רכה. לא ממש ארוחה אלא לטעום על קצה הלשון. הישיבה לא נוחה, ולי הבטן מלאה גזים כך שאני לא נהנה ביותר. משוחחים. אלונה די שתקנית. אולי נזהרת מתוקף תפקידה. רק מאוחר יותר היא נפתחת כאשר מדברים על הספר, המדריך, "מדריד בקצב אישי", שעדיין לא יצא לאור, שאותו כתבה על מדריד ואשר איתן הביא לנו עותק זמני שלו בהדפסת מחשב עם תמונות.
כתובת הבאר של הטאמפאס:
Vinoteca Barbechera, C/ Principe, 27. Tel. 91-420-04-78
אנחנו מזמינים, וכל המנות, כולל Tort Ceboll שזה עוגת בצל – יחד עם השתייה, עולות 32.9 יורו, לפני הטיפ.
משוטטים אחר כך בסימטאות האזור שבו גרו לדבריה סרוונטס ודה ווגה, שהיו אויבים. רואים שלטים של נחושת עם שמות של סופרים על הקירות של בתים שבהם גרו, גם ביתו של לופה, וציטוטי דברים של הסופרים חרותים במדרכות. [ישנו קיר עם ציטוטים מספרי סמי מיכאל ואמיל חביבי בוואדי ניסנאס בחיפה. אני לא מתאר לעצמי שיהיו קיר או מדרכה על אודותיי במושבת ילדותי. גם דודתי אסתר ראב לא זכתה לכך].
הסימטאות שקטות כי במוצאי יום ראשון כבר לא מבלים עד מאוחר. אלונה ואיתן מחזירים אותנו למלון. אלונה מרשה לי לצטט ליומן או למכתב העיתי קטעים מספרה. קראתי בו קטעים-קטעים, עדיין לא ביסודיות. זאת אעשה כשאחזור ארצה.
"פלאסה סנטה אנה ורובע הספרות: הכיכר והרחובות הסמוכים התפתחו בעיקר בראשית המאה העשרים עם הקמת שני מלונות היוקרה הראשונים בעיר, "פאלאס" ו"ריץ", ופתיחת התאטראות שסביב הכיכר ובהם Teatro Espanol שעומד עדיין על תילו. האזור מרשים ושוקק במהלך היום אך מחייב ביקור נוסף גם בלילה, שכן מהווה אחד ממקומות הבילוי המרכזיים של העיר.
"בתקופת תור הזהב הספרותי של המאה ה-17 היה האזור משכן של הסופרים והמחזאים הספרדיים הגדולים. השכן הידוע ביותר לנו הוא סרוונטס, שחי ברחוב הנקרא על שמו, ביתו במיספר 2 [מה שמטיל בספק את סיפורו של ידידי הצייר א"א שמצא את רחוב סרוונטס דווקא ליד הפראדו, בקצה אחר של העיר! – אב"ע] וקבור בכנסייה בשכונה. אך בכל השכונה תוכלו למצוא שלטים המזכירים ציוני דרך בחייו וביצירתו של סרוונטס, כמו גם אנשי רוח וסופרים אחרים ובהם לופה דה-וגה (שחי דווקא ברחוב הנקרא על שם יריבו סרוונטס), קלדרון, שפיסלו מצוי בכיכר סנטה-אנה, קבדו ויריבו לואיס דה-גונגורה.
"למה דווקא ברובע זה התרכזו כל המי ומי הספרותי והתיאטרלי של התקופה? בשכונה פעלו שני התיאטראות של העיר, שהיו למעשה בנייני מגורים עם חצר פנימית, פטיו, בהם העלו המחזאים הצגות אליהן נהרו כל אנשי העיר. ההצגות שהחלו ב-12.00 בצהריים נמשכו עד רדת החשיכה והמחזאים היו מעוניינים לצפות תמידית בהצגותיהם ובתגובות הקהל כמו גם בהצגות יריביהם ולהיות 'בעניינים'.
"הפטיו הראשון, פרינסיפה, שכן בכיכר עצמה, במקום בו מצוי היום תיאטרו אספניול הניאו-קלאסי, שבחזיתו דיוקנאות של המחזאים הגדולים. ואילו השני, דה-לה קרוז, שכן ברחוב דה לה קרוז במקום בו מצוי היום ציור קיר ענק. בחלקו הימני של הציור תבחינו בכיתוב הקשור לתיאטרון ולזיקה שבין אשלייה למציאות הן בהקשר התיאטרוני והן בהקשר של הציור. לצידו נראה המלך פיליפה השני, אורח קבוע בתיאטרון, פחות בשל המחזות ויותר בזכות השחקנית הראשית שהיתה מאהבתו.
"מבקרי התיאטרון באותה עת היו הסנדלרים שכונו 'אנשי המתכת' כיוון שהגיעו להצגות עם חלקי מתכת בעזרתם השמיעו רעש נורא והפסיקו את ההצגה אם זו לא מצאה חן בעיניהם. באותם הימים נחשב המשחק מקצוע מסוכן לא רק בשל האינקוויזיציה שהטילה צנזורה, אלא בשל ההזדהות הטוטאלית של הקהל עד כדי פציעת 'האיש הרע' ואף הריגתו על-ידי זריקות סכינים על הבמה. אולם הנוהג הנפוץ ביותר היה להשליך עגבניות להבעת מחאה מצד הקהל, ועד היום, אם תחפשו היטב, תוכלו למצוא תיאטראות אלטרנאטיביים בהם מקובל הנוהג. לכל פטיו היו אוהדים משלו וכמו בכדורגל היום, אלה זוהו במדי אוהדים ולא פעם נרשמו תגרות.
"לאורך רחוב Huertas תמצאו על המדרכה ציטוטים מיצירות גדולי הספרות בשכונה, ובקיר לצידם הסברים עליהם ועל יצירותיהם. לופה דה-וגה קבור בכנסיית San Sebastian שבקצה הרחוב. ברחוב זה, מעל הטברנה Casa Alberto חי סרוונטס תקופה קצרה ובה כתב את החלק השני של דון קישוט.
"בהליכה לאורך רחוב יפה זה תיתקלו גם בכיכר Matue הקטנה, בה הבניין המודרניסטי (בסגנון גאודי) היחיד בשכונה. כן תחצו את רחוב Leon שבפינתו חי לואיס דה גונגורה. יריבו קבדו הצליח להסית את השכנים למרד נגדו והוא גורש מהבניין. כאשר מאוחר יותר עבר קבדו לגור באותו בניין הוא טיהר את כולו כדי שחס וחלילה לא ינשום את האוויר שנשם גונגורה... [למרבה בורותנו אין אנו יודעים דבר על השניים האלה. – אב"ע].
"יריבות יותר מקצועית ומתורבתת שררה בין סרוונטס ללופה דה-וגה, שגרו שניהם באותו רחוב. סרוונטס התקנא תמיד בהצלחתו של לופה, שנחשב הגאון בה"א הידיעה של התיאטרון הספרדי (מיספר יצירותיו התיאטראליות נאמד בין 400 ל-1,200). אך אם לופה דה-וגה חי ברחוב סרוונטס, לפחות סרוונטס קבוא בכנסייה ברחוב לופה דה-וגה... המקום המדוייק של הקבר אינו ידוע אך ניתן לבקר בכנסייה בעת המיסה ביום ראשון בין 12.00 ל-14.00 בלבד.
"דה-וגה היה גם הדמות הציורית ביותר בשכונה. הוא חי בגלוי עם מיספר נשים ואינספור ילדים, קיים יחסים עם נשים נשואות מכל מעמדות החברה, ואף בסוף חייו, לאחר שהחליט להפוך לכומר כדי לכפר על עוונותיו, עבר לחיות עם אישה נשואה והוליד בת.
"בקצה רחוב סרוונטס תבחינו בכנסייה המכונה 'שלוש המריות' ולא על-שם מריה הקדושה אלא דווקא בשל שלוש השחקניות היפות בעיר באותה עת, שנשאו כולן את השם מריה, ושהגעתן הקבועה למיסה מילאה את הכנסייה בהמוני גברים."
מתוך "מדריד בקצב אישי", מהדורת דמה ראשונה לספרה של אלונה.
כולם אומרים לנו שעלינו לבקר גם במוזיאון השלישי בחשיבותו במדריד, הלא הוא מוזיאון טייסן-בורנמיצה. מאחר שלא נראה לי שנספיק, אני מרשה לעצמי להביא על אודותיו את מה שכותבת אלונה בספרה-שבכתובים:
"אמנם מדובר במוזיאון עם יצירות נהדרות ומפורסמות, אך מי שמכיר מוזיאונים אירופאיים גדולים אחרים וזמנו מוגבל, יוכל לדלג על ביקור בו בהיעדר יצירות ספרדיות, שכן האמנים המוצגים בו זוכים לחשיפה גם במוזיאונים בפריס, לונדון, רומא או ניו-יורק.
היצירות בו נאספו על-ידי משפחת טיסן-בורנומיסזה במשך שני דורות והוא נחשב לאוסף האמנות הפרטי הטוב בעולם. הוא למעשה, כולל שני אוספים של המשפחה המחולקים כאן בין האגף הישן של הארמון לאגף החדש, שנבנה במיוחד. החלק המרכזי באוסף נרכש על-ידי המדינה ביולי 1993. האוסף כולל כ-800 יצירות. תצוגת התמונות היא באופן כרונולוגי, כאשר הקומה השנייה מוקדשת לרנסאנס, לתקופה הניאו-קלאסית ועד הציור הוונציאני של המאה ה-18 עם דגש איטלקי בולט, ואילו הקומה הראשונה מתחילה מהריאליזם של המאה ה-17 ועד ראשית המאה ה-20, כולל האימפרסיוניזם, פוסט אימפרסיוניזם, אמנות אמריקאית של המאה ה-19 ואקספרסיוניזם גרמני. קומת הקרקע מוקדשת למאה ה-20 עם דגש על קוביזם ופופ. הארמון המשמש כמוזיאון הוקם במאה ה-18 בסיגנון ניאו-קלאסי של מדריד. יש במוזיאון אגף תערוכות מתחלפות, בדרך-כלל טובות ומומלצות. סגור ביום שני."
Museo Thyssen-Bornemisza, Paseo del Prado 8, Mo. Banco de Espana.
תם יום ארבעה-עשר בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
* * *
האם רכישת הקניון ברמת אביב על ידי קבוצת עזריאלי תחזיר לתושבי השכונה החילונית את בתי הקולנוע בשבת (ובימי חול) – שנמנעו מהם בגלל הגחמות הדתיות של הבעלים היהודי, המתגורר ברובע יוקרה בלונדון, הלא הוא המחנך המיליארדר מר לב לבייב – שהעז להכתיב להם את אורחות חייהם!?!?
* * *
עוברים
מאדום
לשחור?
כן, שלטי הענק בחוצות המדינה הם פרסומת סמוייה לסדרת מוצרי יוגורט חדשים שיתחרו באריזות האדומות של "יוֹפְּלִי"!
* * *
תודה לגיליון ה-100 של "ויווה פלוס" מחודש יולי 2008,
שממנו נלקחה תמונת העירום של שחקנית הטלנובלות היפהפייה גבריאלה ספניק בחודש השמיני להריונה.
* * *
מי הז'וליק שעליו ביסס הקהל הישראלי הטיפש והמוסת את הרשעתו-מראש של אהוד אולמרט?!
ובכן –
בדרך לארץ / החקירה שהצילה את טלנסקי
מתוך: "ידיעות אחרונות", 9.7.08, ניב חלילי, שליח העיתון בניו יורק
הגעתו הצפוייה של מוריס טלנסקי לישראל מחר [היום] הצילה אותו בפעם השנייה מעימות משפטי מול מי שהיה חברו הטוב וגם רופא השיניים שלו, ליאוניד ברשיק.
את הדיון הראשון במשפט, שהתקיים בחודש שעבר, החמיץ טלנסקי מכיוון ששהה בישראל. הפעם הזהיר השופט את פרקליטיו של טלנסקי כי אם לא יתייצב בבית המשפט הוא צפוי להיעצר, אך פרקליטיו הסבירו את סיבת הגעתו לישראל, ואמש [שלשום] הסכים השופט לדחות את הדיון.
ברשיק תובע את טלנסקי בבית המשפט המחוזי בהמפסטד, לונג איילנד, בגין תקיפה וגרימת חבלות קשות. לטענתו חבט בו טלנסקי והטיח אותו אל הקיר לאחר שדרש ממנו לשלם את דמי הטיפול הרפואי. ברשיק אף טוען ששלנסקי ניסה לבצע באמצעותו מעשי מרמה ולסחוט כספים מחברות ביטוח.
"הוא בא לקליניקה והבטיח לי 200 אלף דולר אם אחתום על שני מסמכים שבאמצעותם יסחט חברות ביטוח," אמר ברשיק. "טיפלתי בו, באשתו הראשונה, באשתו השנייה ובילדיו," סיפר. "בתחילת חברותנו הוא היה עני. אבל פתאום הוא הפך למיליונר. שכבתי בגללו שבועיים בבית החולים עם שברים, פצעים וכאבים. ויש בידיי תמונות המוכיחות זאת."
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,873 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 353 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל