| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 360
תל אביב, אור ליום שני, י"א בתמוז תשס"ח, 14 ביולי 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: באבל על פטירתו של מנחם רגב ז"ל: יפה ברלוביץ, ישראל הר, עדינה בר-אל, ומכתבו האחרון של מנחם רגב שנכתב ליפה ברלוביץ ביום שלישי, 8.7, בערב, יום לפני מותו, לאחר ששב מפגישה עימה בקפה ברחוב שינקין בת"א.
ס. נידח: הסיכויים למחיקת ישראל אינם גרועים כל כך.
יוסף דוריאל: איכות תיכנון מלחמת לבנון הפכה לנורמה.
אהוד בן עזר: תופעת הבומראנג בעקבות חקירת הז'וליק תשנה את התמונה הציבורית לטובת אולמרט?
יוסי גמזו: שָלוֹש הֲצָצוֹת בִּרְחוֹב צְדָדִי.
אורי הייטנר: במה להסתה נגד המדינה.
יעקב זמיר: באנו חושך לגרש, בעקבות הכתבה שהופיעה בעיתון "הארץ" ביום 9.7.08 – "משרד החינוך לבית ספר חרדי: הסבירו ההפרדה על בסיס מוצא".
משה גרנות: על ספר של מנחם מ' פאלק "הציידים החדשים, 10 סיפורי פרוזאק"
ד"ר גיא בכור: ראיון עם נסראללה, שלא תקראו בשום מקום אחר: שנתיים למלחמה. הוא מסתתר?
ליאורה בן יצחק: תהפוכות (שיר). // יִשְׂרָאֵל הַר: שלושה שירים.
"אתה היית מוכן לתקוע לה גם כשהיא שמנה כמו פרה," מכתב מאֲגָנָה וַגְנֵר.
Joshua S. Raab: a poem.
ברוך תירוש: על דמוגראפיה ושמירת השבת. // איליה בר זאב: "כָּרִיּוֹת". (שיר).
משה ברק: זיכרונות מתקופת הפלמ"ח, פרק ה. חיי רוח והווי בהכשרה, חלק 2.
אהוד בן עזר: יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד, יום 15. מדריד / יום 16. מדריד-תל-אביב. סוף.
* * *
חברי סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל
ועימם הציבור הקשור לספרות הילדים והנוער – במחקר, בספריות ובהוראה, ועימם ציבור הסופרים העברי
מרכינים ראש באבל עמוק
על פטירתו של מנחם רגב ז"ל
אחד מחשובי החוקרים של ספרות הילדים העברית
שהיה במשך שנים רבות מרצה בתחומו בסמינר ע"ד דוד ילין בירושלים
הקים בו את המכון לספרות ילדים
ומאמריו הרבים המשיכו להתפרסם בכתבי עת עד השבוע האחרון לחייו
הלווייתו התקיימה ביום חמישי, ה-10.7
בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים
* * *
לאודי שלום,
לפני יומיים היה אצלי מנחם רגב וישבנו בבית קפה בשינקין. עכשיו [יום חמישי] מצלצלת אליי אשתו ואומרת שהוא נפטר בשנתו. הלך לישון אתמול [יום רביעי] ולא קם וגם לא סבל משום דבר. מת כמו צדיק. אני כותבת לך גם כדי להודיע לך כי אתה וודאי מכיר אותו וכן כדי להודיע לסופרי הילדים בארץ במכתב העיתי שלך על פטירתו. זה לא עניין להלוויה כי בירושלים ממהרים לקבור, אבל אולי שהחברים והחברות יצלצלו או יבואו לבקר את אשתו וילדיו. אפשר להוסיף להודעה את כתובתו ואת מספר הטלפון: הפלמ"ח 12, ירושלים 92542. 02-5663993.
דרישת שלום ורק בשורות טובות,
יפה ברלוביץ
* * *
ישראל הַר
מביע צערו הרב על פטירתו של חוקר ספרות הילדים
מנחם רגב ז"ל
מדליק נר נשמה לזיכרו ומגיש כוס תנחומים לאשתו ולילדיו מי ייתן – ולא תדעו עוד דאבה ובבניין ירושלים – שאותה מנחם אהב כל כך – ואבלי ציון תנוחמו.
ת. נ. צ. ב. ה. ותשמעו בשורות טובות ישועות ונחמות. אכי"ר
* * *
עדינה בר-אל
לגעת באדם – מנחם רגב ז"ל
[1931-2008]
"אמור לי מי חברך, ואומר לך מי אתה," כך נאמר. מנחם רגב – חוקר ספרות הילדים והנוער, האיש רב הפעלים – בחר להיות חבר של... יאנוש קורצ'אק.
וכך הוא כתב בפתח ספרו קורצ'אק בישראל: סיפורים אמתיים שלא היו ולא נבראו (קסת, ירושלים 1992):
"שנים רבות אני משוחח עם אדם שאף פעם לא פגשתי אותו, עם יאנוש קורצ'אק. בילדותי דיברתי איתו דרך ספרי הילדים שלו, ואחר כך נפתחו לפניי כתביו בענייני חינוך, זיכרונותיהם של אלה שהִכִּירוהו, מאמרים ומחקרים עליו. הרציתי וכתבתי עליו ועל יצירתו, וניסיתי להבין נושאים שהעסיקו אותו. ניסיתי להכיר את מורשתו הרוחנית ולהעבירה, בדרכי שלי, לאחרים. [הדגשה שלי – ע.ב.]. ככל שאני חוזר אל כתביו אני מגלה דברים חדשים, רבדים נוספים בדרכי החשיבה שלו ובאישיותו המורכבת ורבת-הפנים."
הספר מעניין ביותר בתבניתו וברעיון המנחה אותו: סופר מדמיין מפגשים אישיים שלו עם דמות מן העבר, ומעלה אותם על הכתב באופן מפורט, עם תיאורי מציאות והווי, כולל דיאלוגים בין שניהם. בבסיסו של הספר יש, כמובן, גרעין אמת עובדתי, מתוך הביוגרפיה של הדמות. וכך מספר לנו רגב על "מפגשיו" ו"שיחותיו" עם קורצ'אק בארץ-ישראל. וכך הוא כאילו שמע מפיו את הסיפור על מות הציפור שלו, הכנרית; וכך שמע ממנו על יחסו לילדיו, דרי בית היתומים; וכך היתה לו אפשרות לשאול את קורצ'אק מדוע לא הוליד ילדים, ואפילו ניסה לדלות פרטים על יחסיו עם סטפה. בטכניקה הזו השתמשו גם סופרים אחרים. אבל עצם הבחירה של מנחם רגב בקורצ'אק, שמשנתו החינוכית היתה מבוססת על העיקרון של כבוד לילד, שדאג לגופו לנפשו של הילד היתום ו/או העני, מלמדת גם על הכותב ולא רק על מושא כתיבתו. גם כותר של ספר אחר שלו – תחושתו של אדם המתגנב אל ילדותו (אסופת מאמרים על ספרות ילדים ונוער, כרמל, ירושלים תשס"ב) – מעידה במשהו על רגב עצמו.
עבודתו התמקדה בעיקר בחקר ספרות הילדים ובסקירתה. במשך שנים רבות הוא סקר ספרים חדשים וחיווה דעתו עליהם בפירסומים רשמיים של משרד החינוך, בכתבי עת למורים ולגננות ועוד ועוד. הוא כתב על הקלאסיקה העולמית ועל ספרות הילדים העברית לדורותיה. הוא עסק בעיתונות ילדים. הוא עמד על השתקפות החברה בספרות הילדים. הוא בדק ערכים ומסרים ביצירות ספרות ואת השפעותיהן הביבליותרפיות של היצירות על ילדים ונוער. מלבד הכתיבה היו לו שיחות רדיו על ספרות והרצאות בפני קהלים מגוונים.
היה לו ידע רב. תמיד נדמה היה לי שמנחם רגב יודע על כל ספר שיוצא לאור בארץ ומכיר כל יוצר ויוצר.
הקשר ביני לבינו התחיל, (לאחר שנים אחדות שכתב סקירות על ספריי בלי להכירני), באוניברסיטה העברית. אני למדתי ספרנות לתואר שני, ומנחם לימד אותנו "ספרות ילדים". לאחר מכן, בעת לימודיי לדוקטורט, הוא היה אחד משלושת אנשי הוועדה המלווה לתזה שלי, יחד עם פרופ' שמואל ורסס וד"ר נתי כהן. כבר בפגישה הראשונה של הוועדה הוא יעץ לי כמה עצות חשובות.
מאז היינו בקשר. בכל פעם שפירסמתי מאמר בכתב-עת כלשהו, הוא היה מתקשר בטלפון לחוות דעתו. לאחר המחמאות הוא היה מעיר את הערותיו, תמיד הערות ענייניות וטובות, "ביקורת בונה", כפי שקוראים לזה. ובסוף השיחה הוא היה שואל אם יש לי שתי דקות לשמוע בדיחה חדשה... אגב, אם במקרה לא הייתי בבית, הוא לא היה מוותר, "חוטף" שיחה עם בעלי ומספר לו את בדיחותיו.
פעמיים או שלוש השתתף עימנו מנחם רגב בימי עיון שערכנו יחד עם "סומליון" – אגודת הסופרים והמאיירים לילדים ולנוער – שחבריה שמחו על הצטרפותו לפעילותנו. זו השנה השלישית שמנחם רגב משתתף ככותב בכתב-עת בעריכתי: מסד: מאסף לענייני ספרות והוראתה, שיוצא לאור במכללה האקדמית לחינוך "אחווה". זה היה ביוזמתו. הוא פנה אליי והציע לי את מאמריו. מובן שזה החמיא לנו מאוד. במסגרת זו נוכחתי לדעת כמה רציני היה בעבודתו. ראשית כל, שנה מראש הוא דן עימי בנושא מאמרו. בדרך כלל הוא היה מציע שתיים-שלוש אלטרנטיבות. לאחר מכן הוא הקפיד על כל תג ותו. דן עימי בשינויים ובתיקונים, ועקב אחר שלבי ההוצאה לאור. הגיליון האחרון של מסד (מס' 6) היה מוקדש ל"דמותו של המורה בספרות ובמציאות". השתתפו בו גם סופרי ילדים ונוער. מנחם כתב מאמר יפה, ארוך, ובו סקירות דמויות של מורים בספרות, רובן מבוססות על זיכרונות אישיים של הכותבים.
לפני כשבועיים הוא התקשר לשאול, ואני סיפרתי לו שהחוברת בדפוס. והנה, החוברת הושלמה בשבוע שעבר ונשלחה ביום שני, קודם כל אל כותבי המאמרים.
בסוף אותו שבוע, כאשר שמעתי על מותו הפתאומי בליל יום רביעי, הייתי בהלם. יחד עם זאת קיוויתי בסתר לבי שהחוברת כבר הגיעה אליו. ואכן, אלמנתו זינה סיפרה לי, שהוא קיבל את החוברת יום לפני מותו וזכה לראות את המאמר האחרון שלו מודפס. ויש בכך מעט מעט ניחומים.
לסיום, באותו מאמר ציטט רגב משפט מתוך ספר של ישראל לרנר. אחד התלמידים אומר שם למורהו באופן נוגע ללב: "היית לנו מורה טוב."
ואכן, מנחם רגב היה לכולנו מורה טוב. הוא לימד אותנו מהי ספרות ילדים טובה; הוא לימד אותנו מי הוא המורה הטוב; הוא לימד אותנו כל כך הרבה באמצעות פירסומיו על ספרים ועל כתיבה, על סופרים ומשוררים, על ילדים, על רגשות ועוד ועוד.
התחלנו בקורצ'אק ונסיים בו. באחד מספריו ליקט רגב ציטוטים מתוך כתביו של קורצ'אק ומכתבי אחרים עליו, ערך אותם והוסיף עליהן מבואות, תובנות, הערות והארות משלו. הספר נקרא: לגעת באדם: דמותו והגותו של יאנוש קורצ'אק (אקדמון, ירושלים תשנ"ו).
מנחם רגב אכן ידע לגעת באדם.
יהי זכרו ברוך.
* * *
מכתבו האחרון של מנחם רגב ז"ל שנכתב לפרופ' יפה ברלוביץ ביום שלישי, 8.7, בערב, יום לפני מותו, לאחר ששב מפגישה עימה בקפה ברחוב שינקין בתל-אביב
ירושלים, 8.7.08
ליפה שלום רב,
היתה לי שעה של קורת-רוח לשבת בחברתך ולדבר, בקצרה, על נושאים שונים מתחומי התעניינותנו. כאן אני רוצה להודות לך על שני ספרייך המרתקים ["הטקסט המוסף", להתקבלותה של רצנזיה. אורעם. 1992. "שאני אדמה ואדם", סיפורי נשים עד קום המדינה. ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד, 2003]. בינתיים קראתי בעיון את ההקדמה הקצרה שלך, את הביוגראפיות הקצרות של הסופרות ואת "אחרית הדבר" מאירת העיניים, שלמדתי ממנה רבות! חן חן!
(האם את מכירה את שני ספריי האחרים: "בדרכי הספרות לילדים", אפיק, אורנים, 1985; וכן "ספרות ילדים, השתקפויות", אופיר 1992, ת"א – ? בהם נגעתי פה ושם בנושאים שמעניינים את שנינו.)
בניתוח היחס המתעלם והמתנכר כלפי "ספרות נשים", הייתי רוצה להוסיף עוד משהו: האישה – גם באומות העולם – נתפסה ונתפסת כמי שעוסקת בכתיבה לילדים קטנים, בשירי-ערש וכו'*. האם תוכל לכתוב "ברצינות" על בעיות חשובות?
* כמובן, שחלו שינויים רבים ביחס לנשים כותבות! [הערה בשולי עמ' 1 למטה]
כך שהמעטת הערך של הכותבות הופנמה על-ידי חלק מהן וכך נשארו בפינתן.
כדי לא להאריך הרי שתי דוגמאות להסתכלות אחרת או תוספת-מבט להסבר של התופעה.
א. אליעזר שמאלי, מחבר "אנשי בראשית", שטיבל, תרצ"ט, מהדורה שנייה בפרק העשירי, שבו מתוארת לידתה של תקווה חרמוני (אגב, ערבי זקן הוא שמיילד אותה!) – העיקר הוא בעמוד 157:
"כשהגיע חרמוני לקבוצה מצא את תקוה שוכבת במיטה לבנה ושקועה בשינה עמוקה ושקטה. על ידה עמד סל-נצרים גדול ובתוכו התינוק...
ה'מטפלת' גערה בו בנזיפה וגירשה אותו מהחדר." וכאן העיקר: "זוהי מנת גורלנו... – רטנה ברוגזה – לעבוד כבהמה וללדת כחיה... סע לך לביתך!"
זו ביקורת קשה ביותר על היחס לאישה המלווה את בעלה השומר באשר יילך. היא הסובלת ולו כל התהילה...
ב. מרים ילן-שטקליס, "חיים ומילים" (זיכרונות, שירה, פרוזה, תרגום), קרית ספר, ירושלים, 1978. הסופרת והמשוררת סירבה להיענות להגדתרה כ"סופרת ילדים". בערוב ימיה היא עבדה על יצירותיה האחרות, שלא לילדים, 493 עמ'. האם חששה ששמה יוזכר רק בהקשרים של "ספרות ילדים"? האם רצתה להשאיר חותם על מורשתה הרוחנית?
בניגוד לה הרי לאה גולדברג זכתה בשני העולמות. אבל כפי שתראי מן הספר יש בו הרבה מהארת הבדידות, למשל, של היוצרת.
ג. כיוון שעסקתי בכתבי-עת לילדים (אגב, טעיתי וכמובן מדובר על פסח גינזבורג הסופר והמתרגם), הרי בהם יש עולם ומלואו, ובוודאי גם השתקפות של הילדים והאישה בסיפורים ובשירים.
זהו, בקיצור נמרץ.
בברכת שלום,
מנחם
זינה קוראת בקובץ "סיפורי הנשים" וביקשה למסור לך שהיא נהנית מאוד.
* * *
ס. נידח
הסיכויים למחיקת ישראל אינם גרועים כל כך
אם נכון המידע על ארסנל הטילים שהכינה איראן בלבנון נגד ישראל, להפעלה ישירה או בידי החיזבאללה, הרי שהסיכויים שלהם למחיקת ישראל מהמפה אינם גרועים כל כך, זאת גם בהתחשב בעובדה שהאיראנים מתקרבים יותר ויותר להשגת האופציה הגרעינית שעלולה לשתק כל פעילות ישראלית הגנתית ו/או נתקפית בדרום לבנון ובזירות אחרות.
המסקנה הנוראה היא שמלחמת לבנון השנייה לא רק שלא היתה מחדל אלא המחדל הוא שממשלת ישראל פוחדת מדעת הקהל, מהתקשורת ומוועדות החקירה ועל כן לא יצאה למלחמת לבנון שלישית, לפעולת השמדה רחבת היקף של כל מאגר הטילים המחודש וזאת כבר לפני שנה ושנתיים!
על רקע זה גם לא ברור מה המרוץ המטורף של פוליטיקאים מרמה בינונית ומטה, חלקם בעלי קופות שרצים וָתיקות – אחר תפקיד ראש הממשלה?! זהו תפקיד בעל אחריות נוראה, כמעט חסרת סיכוי, בדרך של אין ברירה העלולה להוליך אלי תהום. ואם כך – האם כל אויבי אולמרט עובדים-למעשה בשירות איראן והחיזבאללה – בכך שהם מונעים ממנו וממשלתו את ההחלטה החשובה ביותר, זו שתמנע פעולת-נגד איראנית מדרום-לבנון אם וכאשר תפציץ ישראל את הכורים האיראניים? – בכך שהם מונעים את אפשרות התגובה, את ההחלטה על מלחמת לבנון השלישית הנחוצה כאוויר לנשימהכדי להסיר את איום הטילים הטרוריסטי מדרום לבנון על ישראל?
מביתך המוגן-יחסית [בינתיים, עד שיעופו טילים מהגדה, ואנחנו בצד המזרחי של הבניין] בתל-אביב – זה נורא לומר שאם אחוז קטן מלוחמינו לא ייפגע בעוד מלחמה שבעתיד הקרוב, הרי אחוז גדול מאוד מאזרחי ישראל ייפגע ואולי גם ייהרג בעתיד הלא רחוק, אפילו בלי הכרזת מלחמה. כפי שכתב פרופ' חיים הררי לפני כארבע שנים על הטרור האיסלאמי: "רתיעתה המובנת [של אירופה] מפני מלחמה, לאור אימֵי מלחמת העולם השנייה, עלולה לעלות בחייהם של עוד אלפי חפים מפשע, בטרם ייסוב הגלגל." ("מַבָּט מתוך עֵין הסערה", 2004).
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
* * *
יוסף דוריאל
איכות תיכנון מלחמת לבנון הפכה לנורמה
"שבע תחשוב ופעם תעשה," פירושה – בדוק את כל האלטרנטיבות לפני קבלת ההחלטה. את זה לא עשו בתכנון מלחמת לבנון 2 ולא עושים גם כעת, אחרי דו"ח וינוגרד 1 ו-2.
בספרו "הסמכות המנהלית" קבע פרופ' יצחק זמיר, לשעבר שופט בביהמ"ש העליון, את אחריותו של גוף שלטוני לבחור בין אפשרויות שונות לפני קבלת החלטה. ללא בירור האפשרויות השונות תיחשב החלטת הרשות השלטונית כשרירותית. ולפי הגדרתו של זמיר – "שרירות היא סוג של שחיתות. יש בה חומרה קיצונית." על חומרה זו, של החלטות לא מקצועיות במלחמת לבנון 2, לא עמדה ועדת וינוגרד, שגם לא בדקה את האלטרנטיבות שעמדו בפני קברניטי המדינה – לשחרר את חיילינו החטופים ולחסל את איום החיזבאללה על צפון המדינה. וכך, קבלת החלטות אסטרטגיות ללא בחינת כל האלטרנטיבות הפכה לנורמה גם בפעילות הנוכחית להחזרת חיילינו החטופים הביתה. החשיבה האסטרטגית של קברניטינו נשארה כלואה בקופסה של "עיסקה לחילופי שבויים", שאת כללי המשחק בה מכתיב הפושע הבינלאומי חסאן נסראללה.
לא אחזור כאן על ההמלצות שפירסמתי, במועדן, לשיחרור השבויים, שקברניטי המדינה לא טרחו לבדוק. ההמלצה המעודכנת להיום נובעת משינוי שחל במערכת השלטון בלבנון בימים אלה, ההופכת את שבויינו שם – במקום קלף מיקוח מנצח בידי החיזבאללה – לנכס אסטרטגי בידי ישראל (עם כל ההתנצלויות שלי בפני משפחותיהם – על פגיעה אפשרית ברגשותיהם).
נכון להיום – החיזבאללה הפך לחלק של ממשלת לבנון, ומנקודה זו ואילך אין לה יותר אפשרות להסתתר מאחורי התירוץ שהשבויים נמצאים בידי גוף מחתרתי שהשלטון הרשמי לא אחראי לו. התירוץ שהיה נכון אז איננו תופס יותר, ומכאן – שממשלת ישראל צריכה להפסיק מיד את פעילות המתווכים המפוקפקים עם החיזבאללה, ולדרוש מממשלת לבנון לפעול לפי החוק הבינלאומי הקובע את חובת המחזיק בשבויים לאפשר ביקור נציגי הצלב האדום אצלם ולדווח על מצבם.
אם דרישה זו לא תיענה, יש לפעול מייד במישור הבינלאומי המתאים – להחיל על לבנון את הדרישה המוצגת לסרביה, להסגרת פושעי המלחמה לבית המשפט הבינלאומי לפושעים אלה. ונסראללה הוא, לצורך זה, פושע מלחמה עם קבלות. לא רק בחטיפה וברצח שבויים ובהסתרת מצבם, אלא גם כמי שמשתמש במגינים אנושיים חיים (ובמקרה הנוכחי – כל תושבי לבנון) – להפצצה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית בישראל. ואם לקהילייה הבינלאומית אין כוח לאכוף החלטה כזו על לבנון, יש לדרוש שתעניק לישראל את הסמכות להפעיל מטעמה את הכוח הדרוש למטרה זו.
אין זה אומר שלמחרת פרסום הדרישה הישראלית יתחילו לנוע הטנקים לשטח לבנון. בעניין זה אפשר להרגיע את שוחרי המנטרה של "פתרון מדיני ולא צבאי". מדיניות היא גם איום בכוח צבאי. סירובה של ממשלת לבנון לפעול לפי החוק הבינלאומי תשלול ממנה את ההכרה בריבונותה, ואת זה צריכה ישראל להבהיר, בתוקף ובעקביות, בפני כל פורום בינלאומי וכל אמצעי התקשורת העולמיים. ואם לבנון תמשיך להתנהג כמשוללת ריבונות, יש מקום לדון, ברצינות, עם סוריה – על הטלת שלטון סורי, אחראי, על אוטונומיה מקומית של צפון לבנון ושלטון ישראלי על אוטונומיה זמנית בדרומה, עם מנדט ברור – לחסל כל כנופייה הפועלת שם בניגוד לחוק ולהחלטות האו"ם.
הנה יש לנו גם על מה לדבר עם הסורים, ובנושא החשוב להם בהרבה מהתשוקה לטבול רגליים בכינרת. אני יודע שצעד כזה יהיה קשה מאוד למי שכלוא בקופסה של עסקות משפילות, שאולי התאימו לעסקני יהדות הגולה, מחוסר ברירה אחרת שם, אך אין להן שום הצדקה אחרי 60 שנות ריבונות של מדינת העם היהודי, "עם הצבא הכי חזק במזרח התיכון." אז אחרי 100* שנות ציונות שהוציאו יהודים מהגולה, אולי הגיע הזמן להוציא את הגולה מישראל?
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי
* ליתר דיוק – 130 שנה, מאז ייסוד פתח-תקווה ב-1878. אב"ע.
* * *
אהוד בן עזר
תופעת הבומראנג בעקבות חקירת הז'וליק
תשנה את התמונה הציבורית לטובת אולמרט?
עם תחילת החקירה הנגדית של אזרח ארה"ב משה מוריס טלנסקי בידי עורכי דינו של אולמרט, כאשר יתברר שהעד המרשיע המרכזי שיש לחוקרים של רה"מ – יש לו קופה של שרצים מתים וחיים בעברו שבגולה, וכי אמינותו שואפת לאפס ["אתה לא היית קונה ממנו מכונית משומשת!"] – יתמוטט כל מגדל הקלפים שבנו רודפיו של ראש הממשלה, המגובים על ידי תקשורת היסטרית (שחלקה במימון מיליארדרי, גם כן מאותה גולה שמתבררת כחצופה למדיי), ועל ידי דעת קהל מוסתת ועל ידי פוליטיקאים ששכחו את גושי החמאה על ראשיהם – ופתאום יתברר שמזלו של אולמרט הוא שה"מאכער" טלנסקי הוא העד המרכזי נגדו – משום שאפילו עורך-דין מתחיל, ולא שועל ותיק כאלי זוהר, היה ממוטט בקלות בכל בית משפט את עדותו של הז'וליק הזה, שהיכה את רופאו כי הרופא, לדבריו, לא הסכים לשתף עימו פעולה בזיוף תביעה נגד חברת ביטוח!
אבל בינתיים עושים לאולמרט בית דין של שדה באמצעות ההדלפות לתקשורת, וכל הצדיקים – שותקים
"לקראת ערב האדמה תרעד!" – "בצהרי היום... יחדל אהוד אולמרט לכהן כראש הממשלה, רשמית עוד יישארו הליכים מסויימים שנחוץ לסדר, למען העברה תקינה של השלטון למנהיג שיבוא אחריו..." – "אם אולמרט לא היה רה"מ, הוא כבר היה נעצר!" –
הכותרות האלה בעמוד הראשון של "הארץ" ביום שישי האחרון, 11.7 – שבישרו בביטחון "משפטי" גמור את קץ כהונתו של ראש הממשלה בצהרי אותו יום, לאחר אחרי חקירתו השלישית – היו כותרות מרושעות. אין בפי מילה אחרת. אולי כן – מרושעות וגם מגמתיות. אם זוהי עיתונות מקצועית – אני קוגלאגר! זו אינה עיתונות מקצועית אלא ניראית דומה יותר להזנייה של מקצוע העיתונות!
ובאשר ל"פרשיות" החדשות, הן מחזקות את התחושה שאישיותו המפוקפקת של טלנסקי מתחילה להתברר כמכשול להמשך מחול השדים נגד אולמרט – וכך כל אלה שמלכתחילה "סימנו" את אולמרט כמי שכל האמצעים כשרים כדי לשבור אותו באופן מוראלי וכדי שייוואש ויתפטר, גם אם לא יצליחו להגיש נגדו כתב אישום ולהרשיעו – אלה עכשיו הופכים כל אבן בעברו, שנים לאחור בתפקידים קודמים, במטרה להרשיעו – וזאת מתוך דבקות ערפדית במטרה וכדי להצדיק את הבוץ שזרקו בו עד כה גם בפרשיות, שלפי שפורסם בעיתונות, נסגרו (הבית ברחוב כרמייה) – ויש להתפלא על הציבור שאינו חש בעוול הנורא שנעשה לאולמרט ואשר עולה ממנו גם ריח של מזימה פוליטית! – ככה בער למשטרה ולפרקליטות לקלקל לו ולנו את חגיגות יום העצמאות ה-60, וככה רוצים לדפוק לו, בהדלפות מ"חקירה חדשה" – את כותרות היום שבו תתפורר לטובתו המהימנות של עדות טלנסקי!
זה מזכיר לי מאוד חקירות של מס הכנסה, שבהן ככל שהנחקר איננו מעלים, כן עולה זעמם של החוקרים והם דורשים ממנו "משהו" כדי להצדיק את השקעת זמנם בו וכדי שיוכלו להראות "תוצאות"! אני עצמי עמדתי במצבים קשים כאלה וכתוצאה בריאותית מהם שוב אינני מגיש ישירות את הצהרת השומה השנתית שלי אלא באמצעות רואה חשבון מנוסה וסמכותי. מי בכם אשר לא חטא יקום ויידה באולמרט את האבן הראשונה! – איזו שערורייה היא כל הבוץ והשטויות וחשבונות העבר שמטילים בו – בעוד הפשע גואה ברחובות באין מפריע! – וחוקי מימון הבחירות נרמסים בריש-גלי ברגליהם ובממונם של אויביו!
אב"ע
* * *
יוסי גמזו / שָלוֹש הֲצָצוֹת בִּרְחוֹב צְדָדִי
1.
גַּנִּים כָּאֵלֶּה, כְּמוֹ בְּצִבְעֵי-שֶמֶן,
כְּמוֹ בַּיַּלְדוּת,
אֲפִלוּ לֹא כְּמוֹ שָם –
אֶלָּא אַחֶרֶת, הִסְתַּבְּרוּת אַחֶרֶת,
רָוָה יוֹתֵר, כְּמוֹ וָרִיאַצְיָה עַל נוֹשֵֹא:
פְּרִיחָה וַן-גּוֹכִית שֶל עֲצֵי שָקֵד בַּשֶּמֶש
חֲגִיגִיִּים כָּאֵלֶּה, עַד כְּדֵי חֻצְפָּה
שֶרַק נָשִים יָפוֹת מְאֹד יוֹצְאוֹת מִמֶּנָּה
פְּטוּרוֹת מִגְּנַאי, מֵחֵטְא מָתֹק אֲבָל מֻצְפָּן
בְּקִפּוּלֵי כָּל זֶה. מָרִיָה מַגְדָּלֶנָה
וְהַבְּתוּלָה, בִּבְלִיל אֶחָד. כָּל-כָּךְ כּוֹסֵף
אֵיזֶה חֲלִיל-רוֹעִים בַּלֵּב, עָמֹק בַּכֶּרֶם
בְּתוֹך רִגְעֵי מוּסְקָט צְלוּלִים. תִּישַן, תִּישַן.
פְּרִיחָה וַן-גּוֹכִית שֶל עֲצֵי שָקֵד בַּשֶּמֶש
וּשְמֵי Dufy(*) כְּחֻלִּים שֶאֵין בָּהֶם אָשָם.
אֲנִי רוֹצֶה פִּתאוֹם לְשָם,
כָּל-כָּךְ לְשָם – – –
2.
עַצְלוּת חַמָּה וַחֲרוּצָה כָּזֹאת, כְּמוֹ דֶשֶא
מֻשְקֶה שָהוּת רַכָּה, וּפְנַאי פַּזְרָן, וָאוֹר.
וּפִּיצִיקָטוֹ כִּנּוֹרִי שֶל דְּבוֹרֵי-צוּף
אוֹ אֵיזוֹ וְיוֹלָה חֲרִישִית, צִרְעָה נוֹאֶשֶת.
וְרַק פְּסַנְתֵּר נִדָּח חָסֵר, נוֹרָא חָסֵר
שֶיְּגַמְגֵּם פִּתְאוֹם
כְּזֵכֶר שֶנֵּעוֹר
בִּרְחוֹב צְדָדִי נִכְלָם, עָמֹק בְּצֵל הַפִיקוּס
אֵיזֶה אָקוֹרְד צוֹבֵט מִשְּנוֹת הָאַרְבָּעִים.
וְהַיַּלְדָּה, שֶאֶצְבְּעוֹת בַּת חֶחָמֵש שֶלָּהּ הֵפִיקוּ
אֶת הַצָּלוּל-צָלוּל הַזֶּה, אֶת הַבָּהִיר
כְּבָר לֹא זוֹכֶרת, תֵּרָגַע, כְּבָר לֹא זוֹכֶרת
מַה שֶּפִּלַּח אוֹתְךָ כָּל-כָּך,
מַה שֶּנִּסֵר.
עַכְשָו אַתָּה בְּעִיר אַחֶרֶת, מְאֻחֶרֶת.
הַזְּמַן הוּא מַיִם, לֹא לִשְֹחוֹת בּוֹ
רַק לָצוּף.
3.
שֶקֶט סָמִיךְ כִּדְבַש כַּפְרִי. כְּמוֹ בַּבָּלָדוֹת
גּוֹלֵש שְֹעַר הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת, זָהָב נוֹגֵן.
וּבַפִּנָּה מִמּוּל – הָאֹשֶר גָּר. רַק צַעַד.
כָּל הָעוֹלָם פִּתְאוֹם עַל פִּתְחֲךָ עוֹגֵן.
אָז אֵיפֹה, אֵיפֹה אַתְּ, אִשְתִּי הַלֹּא-נוֹדַעַת?
הֵיכָן, הֵיכָן אַתָּה, יַלְדִּי
שֶלֹּא נוֹלַד עוֹד?
_______
(*) הצייר הצרפתי רָאוּל דוּפִי
(נדפּס בּ"הליקון")
* * *
אורי הייטנר
במה להסתה נגד המדינה
לאחר הטבח בחברון, הופיע בכלי התקשורת תושב הגולן, הכהניסט הוותיק מיכאל בן חורין, הילל ושיבח את הרוצח. הוא אף ערך את ספר ההלל למחבל – "ברוך הגבר". באותם הימים ערכתי את העיתון הגולני "הרי גולן". אחת לכמה שבועות הגיע לידי מאמר פרי עטו של בן חורין. אני כלל לא הוצאתי את המאמר מהמעטפה. השבתי לו תמיד באותו נוסח: "או 'ברוך הגבר' או 'הרי גולן'. אתה בחרת." כמובן שלא העליתי על דעתי פרסום מאמר שלו.
בן חורין תקף אותי בחריפות על סתימת פיות ועל התנהגות דיקטטורית. הוא דיבר בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי. אני האמנתי ומאמין גם היום בעקרון הדמוקרטיה המתגוננת, שאינה נותנת לאויביה מבית לנצל אותה לרעה – נגדה. אם בעתיד אערוך עוד עיתונים, ברור לי שלעולם לא אכניס מאמר התומך ברצח רבין, למשל. ברור לי שלא אפרסם מאמר גזעני נגד ערבים, נגד "רוסים" וכו'. לא אפרסם מאמר ניאו-נאצי או כל סוג של מאמר אנטישמי. לא אפרסם לעולם מאמר הסתה נגד מדינת ישראל או מאמר השולל את זכות קיומה או קורא לחורבנה. חופש הביטוי? ערך חשוב, אך לא מוחלט.
לצערי הרב, העיתונות הקיבוצית הפכה לאחרונה מדמנה לפירסום מאמרי שטנה והסתה נגד מדינת ישראל, הקוראים להשמדתה, או כפי שזה קרוי בשפה מכובסת – למימוש "זכות" השיבה של הפלשתינאים. רק בחודש האחרון הוקדש עמוד שלם בעיתון "הקיבוץ" לכתבת תדמית מפרגנת לארגון האנטי-ישראלי הקיצוני "זוכרות" והשבוע – עמוד שלם למאמר הסתה נגד מדינת ישראל, מאת אחד הגרועים שבתועמלנים האנטי ישראליים והאנטי ציוניים, תדי כ"ץ.
למה עיתון התנועה הקיבוצית צריך לשמש במה להסתה נגד מדינת ישראל? אילו אני עורך העיתון, גבולות חופש הביטוי שהייתי מציב לא היו כוללים תעמולה אנטי ישראלית. אבל במקרה של תדי כ"ץ, אין המדובר רק בהסתה אנטי ישראלית. במקרה זה מדובר באדם הפסול לעדות, בשל היותו שקרן מדופלם. למה מדופלם? כיוון שאפילו בית המשפט קבע זאת. באובססיה שלו להסית נגד מדינת ישראל, אין לאיש כל מעצורים. לשקר? למען המטרה הקדושה של תעמולה אנטי ישראלית אין לו כל בעיה להוציא כל דבר שקר, מתועב ככל שיהיה.
לפני שנים אחדות פירסם "מעריב" כתבת שער ענקית במוסף השבת שלו, בו תיאר טבח שביצעו לוחמי "אלכסנדרוני" בטנטורה במלחמת העצמאות. הכתבה עוררה סערה ציבורית גדולה. הכתבה התבססה על מחקר היסטורי במסגרת תזה לתואר מוסמך להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, שערך תדי כ"ץ.
לוחמי "אלכסנדרוני" הכחישו את הטענה מכל וכל וטענו שזו עלילת דם. הם הגישו תביעת דיבה לבית המשפט נגד תדי כ"ץ. קשה מאוד לזכות בתביעת דיבה, כיוון שאין די בהוכחת השקר, יש להוכיח שהוא נעשה בכוונת מכוון. במקרה זה קשה במיוחד לנצח, כיוון שמדובר בעבודה אקדמית, ובית המשפט נוטה שלא להתערב בכך.
ובכל זאת, העותרים ניצחו במשפט. בית המשפט עמד על הכשלים המתודולוגיים, הסילופים והעיוותים שנתגלו בעבודה. כ"ץ סרב, בראשית המשפט, למסור את הקלטות העדויות שהקליט במהלך מחקרו, והוא ידע היטב מדוע. כאשר נאלץ למסור את החומר, בצו בית המשפט, התברר שאין כל משקל מחקרי לתזה שלו. כ"ץ התנצל בבית המשפט, אך לאחר מכן לא מילא את תנאי ההתנצלות (הוא אף חזר בו מההתנצלות, באיזו טענה מוזרה שכאב לו הראש כאשר התנצל או משהו ברמה הזאת. כנראה ששולחיו/מממניו לחצו עליו לחזור בו).
בעקבות המשפט, הקימה אוניברסיטת חיפה ועדת מומחים לשפה הערבית ולהיסטוריה של המזרח התיכון, וזו בדקה את העבודה פעם נוספת. היא מצאה בה דוגמאות רבות לרשלנות, סילוף, עיוות והתעלמות. בבדיקה התברר כי המחבר שיבש ציטוטים באופן ששינה את משמעותם, הציג רשימות משלו כציטוטים מדברי עדים, סילף את דבריהם של עדים והתעלם מעובדות שלא תאמו את ציפיותיו.
ונשאלת השאלה, מה גורם לו לשקר כך? אם היה משקר כדי לייפות את ההיסטוריה של מדינתו, של עמו, ניתן היה להבין זאת, גם אם לא לקבל זאת. אבל מה גורם לו לשקר כדי להשחיר את ההיסטוריה של מדינתו. אני מודה, אין לי הכלים המקצועיים להסביר זאת.
האיש אובססיבי במלחמתו בציונות ובניסיונו להשחיר את ההיסטוריה הציונית. לפני שנים אחדות השתתפתי ביום עיון של מכון "שיטים" לקראת יום העצמאות. ישבתי שם בין רכזי תרבות ורכזי חג ממספר קיבוצים. הופתעתי למצוא שם את כ"ץ (ודומני שאני היחיד במעגל שידע מי האיש). בתום סבב בו הוצגו רעיונות שונים, הציג כ"ץ את מרכולתו. הוא הציע להזמין ביום העצמאות, לשיחה בקיבוצים, את האנשים שישבו לפני 48' על האדמות עליהן קמו הקיבוצים. במילים האחרות, הוא ניסה להפוך את יום העצמאות, החג הגדול של מדינת ישראל, ליום הנכבה = יום האסון, כמו הגרועים שבאויבינו.
כחבר קיבוץ,
אני בוש ונכלם לנוכח הבמה שהעיתונות הקיבוצית נותנת לתועמלן אנטי ישראלי מן הרמה
הירודה ביותר, ולשקרן סידרתי כמו תדי כ"ץ, לדברי שטנה והסתה נגד ישראל.
* * *
יעקב זמיר: באנו חושך לגרש
ראשית, הכתבה שהופיעה בעיתון "הארץ" ביום 9.7.08
"משרד החינוך לבית ספר חרדי: הסבירו ההפרדה על בסיס מוצא"
משרד החינוך מאיים בשלילת רישיונו של בית הספר "בית יעקב" בעמנואל אם לא תבוטל ההפרדה המונהגת בו בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות. בכך יש שינוי בעמדת המשרד, שעד עתה נטה לקבל את עמדתו של מרכז החינוך העצמאי, שאליו משתייך בית הספר, כי ההפרדה הינה "מגמה חדשה" על בסיס לימודי ודתי, ולא גזעני.
בפברואר האחרון הגישה העמותה החרדית "נער כהלכה" בג"ץ נגד משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי בטענה לאפלייה בוטה בבית הספר. לפי העתירה, בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, החליטה הנהלת המוסד לפצל אותו ולהעביר את רוב התלמידות האשכנזיות לכיתות נפרדות. מבנה בית הספר חולק לשניים, נקבעו כניסות שונות לבנות ממוצא אשכנזי ומזרחי. כמו כן הונהגה תלבושת אחידה שונה.
מנכ"לית משרד החינוך שולמית עמיחי דורשת כעת מרשת החינוך העצמאי להחזיר את המצב בבית-הספר לקדמותו, אלא אם כן מרכז החינוך העצמאי יציג תוכנית לימודים וקריטריונים ברורים לאותה "מגמה חדשה". המכתב, שנשלח לפני כשבועיים, לא זכה עד כה לתגובה של החינוך העצמאי.
עד כאן לשון הכתבה.
ואני רוצה להוסיף שבילדותי בבגדאד לא שרתי את "באנו חושך לגרש". נכדַיי כאן הם ששרים את זה. (אחד מהם אמר לי שחנוכה זה חג בגלל שהיוונים היו רעים ובאו הכבאים וניצחו אותם).
ורק עתה אני מבין על איזה חושך מדובר. על החושך שהביאו המזרח-אירופאים לכאן עם האפלייה והשינאה לאחֵר והמחלוקת שאין לה סוף בין האדמ"ור מפסיק לאדמ"ור מגרשיים. וחוסר הסובלנות בין אנשי תנועות שונות ששתיהן ציוניות. וכבר סופר לנו על המריבות והמכות שהיו על האונייה שהביאה קבוצות יהודים משני זרמים שונים. מסתבר שהחושך הזה ממשיך ומתעצם. והאפלייה חוגגת בריש גלי. שימו לב "כניסה נפרדת". וזה כמנהג השיעים באיראן. זה מזכיר לי סיפור בגדאדי:
יהודי אחד הלך בשוק וראה רוכל יושב ומולו סל מלא ענבים. שואל היהודי: "אדוני, בכמה הענבים?"
עונה לו המוסלמי השיעי: "זה לא בשבילך, אתה יהודי מלוכלך!"
והיהודי: "אם אני מלוכלך, אלך לנהר וארחץ."
"זה לא יעזור, אתה שורשיך מלוכלכים!" – YOU ARE BAD TO THE BONE
גם כאן כמסתבר ישנם השיעים שלנו.
מעניין היכן היתה מנכ"לית משרד החינוך לפני שהוגש הבג"צ. יש להניח שתלונות בעניין הגיעו וגם הגיעו אליה.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן
* * *
משה גרנות
תנועה למגע – על ספרו של מנחם מ' פאלק
"הציידים החדשים – עשרה סיפורי פרוזאק"
צור-אות, 2008 , 128 עמ'
הסיבה עיקרית לכך שאנשים בוגרים ורציניים קוראים סיפורים היא בתשוקה לחוות חוויות מסעירות מבלי להיענש. גם האדוקים שבדתיים יודעים בסתר ליבם שהחיים הם חד-פעמיים, וכי מה שאין מספיקים בשנים "הטובות" – לא יגיע לעולם לכלל מימוש; וכמה כבר אפשר להספיק, ודווקא מה שמאוד חפצים בו הוא מעבר לכוחות, והניסיון להשיגו כרוך בעונשים חמורים שהחברה מטילה על הפרט, או שהפרט מטיל על עצמו. בא הסיפור ומאפשר לקורא להתנתק מחדרו המרובע ומחייו המרובעים ולהפליג אל "עלילות גבורה ושלל קרבות," להניח לגיבור לחטוא, ללעוג לכישלונותיו, וליהנות מהצלחותיו. זאת אולי הסיבה שכתיבה אבסורדית וסוריאליסטית מעולם לא כבשה את ליבותיהם של המוני הקוראים, והייתה מנת חלקם של אניני טעם בלבד.
ב"הציידים החדשים" ימצא הקורא את אותו הפורקן אליו הוא כמה בקריאת סיפורת – יש שם תנועות למגע של צעירים וצעירות זה אל זה במעגלים הנכלוליים של המשיכה-דחייה שבין המינים; יש שם סוטים, יש נשים מתוסכלות הצדות גברים, וגברים חסרי שיווי משקל נפשי הצדים נשים; יש נקמה על בגידה ומעשים אובססיביים להחזרת האהוב; יש המבקשים, ואף מצליחים, לשנות דימוי ולצאת אל העולם במסווה, ויש המגלים את המסווה.
רוב הנשים בסיפורים הן אסרטיביות, יוזמות סקס והרפתקאות אהבים נועזות, ורוב הגברים הם בעלי עכבות נפשיות ופיזיות. הכול נעים למגע, אך המגע איננו מתקיים, הכול מבקשים אינטימיות, וכשזאת כמעט מתממשת – הם בורחים ממנה כמו ממגיפה. רוב הגיבורים בודדים חסרי יכולת להתקרב ממש אל הזולת, והתקשורת הכנה היחידה היא עם הפסיכולוג. הגיבורים נזקקים לתמריצים כמו יין, כדורי פרוזאק, סמים. הספר מאשר בסיפוריו את האימרה הרומית הידועה שכגודל העיר – כן גודל הבדידות.
אחד המאפיינים של הסיפורים הוא הפרטנות שבה נוהג המחבר ביחס למספר תחומים – הבקיאות שהוא מגלה באשר למקטרות, עטים, שעונים, בשמים, יינות ליקרים, בתי קפה ועוגותיהם, מסעדות ומנותיהן – כל אלו עשויים לעורר קנאה אף במספר מומחה כמו רם אורן!
מנחם פאלק, המפיק המסור של שני הלקסיקונים של אגודת הסופרים (לקסיקון "ההווה" והלקסיקון "ההיסטורי"), ידוע כמשורר, וזהו קובץ הסיפורים הראשון שלו, לכן לא מפתיעה היא העובדה שבחלק מן הסיפורים הוא גולש לכתיבה פיוטית, והסיפור האחרון "הקשקשים של אלוהים – אחרית", הסוגר מעגל עם הסיפור הראשון "הקשקשים של אלוהים – ראשית", ועם חלק מהסיפורים האחרים בתוך הקובץ, כתוב כולו בלשון שירית.
כמשורר האמון על אקלקטיות של ההרצאה ועל היגדים ספונטאניים, שלא בהכרח נפגשים הגיונית אלה עם אלה – אין המספר כאן מצטיין בבניית דיאלוגים אמינים. לדוגמה אביא את הדיאלוג בין דני הגיבור של הסיפור "דוכן הגורלות" ובין גיבור אחר – שולם, בעל חנות המקטרות הדתי: מסתבר שהם מספרים זה לזה סיפורים, ולא רק זאת – שולם מספר בפרוטרוט איך בתיה – אישתו בהווה, ומושא תשוקתו בעבר, אוננה בצריף שליד שפת הים (עמ' 62-63). כל הקירבה בין דני ושולם איננה הרבה מעבר לזו שבין קונה לזבן – לכן הווידוי הזה הוא בלתי סביר בעליל, ושולם לא היה מגלה סוד כזה אפילו לרב. וידוי כזה – אולי אפשרי (וגם זה בספק) בין אנשי מילואים באחת ההמתנות שלפני פעולה קרבית.
דיבור לא טבעי מן המין הזה שם המחבר גם בפיה של אימו של דני (עמ' 70), ובפי דני עצמו כשהוא נמצא בקן אהבים במלון בתל-אביב (עמ' 83-85).
למרות ההתחלקות הזאת, ולמרות שהעריכה הלשונית איננה מוקפדת כדבעי – ראוי הספר לעיון, ולו בשל ההתחקות הכנה של הסופר אחר התנועה למגע של האדם המודרני אל הזולת. הכמיהה אל לב רגש נוחלת בספר כישלון אחר כישלון, כי היא נתקלת בזולת מקובע. מסתבר שבני האדם אינם דומים לסין וגרז, אלא לצורות גיאומטריות שרק משיקות זו לזו, אך אינן משתלבות זו בזו.
* * *
ד"ר גיא בכור
ראיון עם נסראללה, שלא תקראו בשום מקום אחר: שנתיים למלחמה. הוא מסתתר?
בחיי, ביום הראשון והשני מאוד נבהלתי, אין מה להגיד. כשחיסלתם לנו תוך יום את כל מלאי הטילים ארוכי הטווח, באמת נלחצנו. אבל בערך ביום הרביעי קלטתי דבר לא יאומן: אתם פועלים בלי שום תוכנית! זה הדהים אותנו, כי פחדנו שיש לכם תוכנית שאנחנו לא מבינים, כמו בששת הימים... אפילו (המנהיג הרוחני) שייח' פדלאללה, שהוא תמיד זהיר, שם לזה לב מיד. הוא אמר לי ביום העשירי: "הם לא יודעים מה לעשות, אין להם תוכנית. ודו"ח וינוגרד... וההתפטרויות... אוי זה היה מצחיק. נקרענו.
נסראללה: שב בבקשה, אַהְלָא וַסַהְלָא. אתה יודע שאנחנו השיעים לא לוחצים ידיי ליהודים ולנוצרים, אתה לא צריך להיעלב, אלה כללי הטומאה שלנו. שב, הנה יש פה תמרים מאיראן, אלה הכי טובים...
# אתה יודע, מר נסראללה, אני ממש מופתע, כי חשבתי שאתה מסתתר ויהיה קשה מאוד להגיע אליך, והנה, אתה בסך הכו בדירה רגילה על החוף ודווקא בשכונת חמרא, לא מתאים לך. נכון שיש פה הרבה שומרים, אבל הייתי בטוח שאתה מוגן טוב יותר.
נסראללה: אה, אתה חושב ש"המוסד" שלכם לא יודע איפה אני? הוא יודע. ביירות מלאה מרגלים מכל העולם.
# אז אתה כן מסתתר, או לא מסתתר?
נ. לא מסתתר, הנה תיראה (מיישר את הטורבאן שעל ראשו).
# אם כך מדוע לא רואים אותך בנאומים. רואים רק וידאו שלך, שהוקלט מראש?
נ. את זה אגלה לך רק בסוף הראיון.
# טוב. אגב, אני רואה בספרייה שלך הרבה מאוד ספרים על ישראל. ביוגרפיות, מה זה, מנחם בגין, יצחק רבין, פרס, ספרות ישראלית. "דע את האויב", מה?
נ. אם אנחנו כבר בראיון גלוי, האמת היא שאני מעריץ את המדינה שלכם, חי אותה כל יום. בחיי, הייתי רוצה לבקר בה פעם. אבל אתם הפכתם אותי לשטן, לדמון, ואני לא כזה. היה לנו סכסוך, וכרגע לא ממש מתחשק לי להמשיך אותו. הסברתי להם בטהראן.
# אבל רק לפני שנתיים פתחת במלחמה נגדנו, הפגזת ערים בכל הצפון, ואפילו "אחרי חיפה", אתה זוכר.
נ. א-נ-י פתחתי במלחמה?? סליחה, אתם נפלתם על הראש, והכרחתם אותי להגיב, מה חשבתם שאשתוק? אבל מי בכלל רצה את כל זה. גרמתם לעצמכם ולי נזק כבד. חבל. עשיתם מעצמכם צחוק, עם שר ביטחון מגוחך, ולא שיש לכם עכשיו מישהו הרבה יותר טוב (צוחק).
# אז כל המלחמה היתה מיותרת לדעתך.
נ. ברור, בזקנו של הנשיא, הנה רק בשבוע שעבר אמר את זה השייח' פדלאללה (המנהיג הרוחני של חיזבאללה). בסוף ממילא תחזירו את מה שביקשתי כבר אז.
# גב וגולדווסר חיים?
נ. אוי, אתם כאלה תמימים, לפעמים בא לי ממש לקחת אתכם הצידה וללמד אתכם קצת מה קורה באיזור הזה. אין לכם מושג בניהול משא ומתן, שילמתם מחיר מלא בלי לדעת שום דבר. בעצם קניתם כרטיס הגרלה, אולי תזכו, אולי חלק, ואולי בכלל לא. אם אגלה לך עכשיו כל המתח יילך. אז אני לא מגלה. ניפחתם את הכול, עכשיו תסבלו.
# מה בעצם אתה רוצה מאיתנו?
נ. מכם? שום דבר, מה יש לי איתכם?! בסך הכל ניצלנו אתכם 18 שנה, "כאילו" אנחנו באמת נלחמים בכם, ובעצם קידמנו את השיעים שלנו בלבנון. אתם נהרגתם ואנחנו התקדמנו, זו היתה עסקה לא רעה. אחח... אלה היו ימים יפים, עם הפיגועים בדרום לבנון. מסכנים, הייתם אבודים, כמו ברווזים במטווח. בשלב מסוים קצת ריחמתי עליכם. והאימהות אצלכם, אלוהים ישמור, איזה פה. אצלנו אומרים: "אלנִסוָואן חבאיל אלשַיטָאן" ("הנשים – חבלי השטן"). והפוליטיקאים, והתקשורת. אללה יוסתור. אולי תהיו קצת גברים, מה יש? בואו תראו איזה מחנה אימונים אנחנו עושים ללוחמים שלנו.
# אבל אתם ארגון פשיסטי, טרוריסטי, לא דמוקרטי...
נ. דמוקרטי... (פורץ בצחוק), אוי זה טוב (מסתובב, אומר משהו לא ברור לאחד העוזרים שלו. העוזר צוחק).
# אמרת פעם שהתקשורת הישראלית היא בעלת הברית הטובה ביותר שלך...
נ. נו, ברור, חוץ מ"אלמנאר" מי עוד הראה את הנאומים שלי בשידור חי? אם כי בחודשים האחרונים התקשורת שלכם התחילה ללכלך. גם עליי, גם על חיזבאללה. אצלנו באלמנאר התקשורת מדייקת. את ההנחיות היא מקבלת רק ממני, ולא מאף אחד אחר. יש לנו באלמנאר מחלקת הפקות, שיגעון. אבל למה רק ערוץ 10 שלכם מראה את התעמולה והקליפים שלנו? זה לא יפה. אנחנו עושים עבודה קשה. והפרשנים שלכם? אין להם מושג ירוק מה קורה אצלנו. בכלל לא הבינו איך אכלתי אותה בשטות שעשיתי במערב ביירות. מזל שיש לכם את Gplanet.
# זאת אומרת שאתה עדיין רואה אותנו כקורי עכביש...
נ. תשמע, פה בעניין הזה בניתי תיאוריה, אבל הפוליטיקאים שלכם התחילו להסית בזכות זה. אני לא ממש התכוונתי, הרי אתם אימפריה, אבל זה נשמע יפה ברחוב הערבי. אני תיארתי לעצמי שתיקחו את זה ברצינות? מה, אם מישהו אומר שאתה כלב, אז אתה מתחיל להאמין שאתה כלב? נפלתם לגמרי על הראש. אתם אימפריה, ואתם זקוקים שאני אגיד לכם את זה? לאן נגיע? חבר'ה, אתם איבדתם את הביטחון שלכם לגמרי. אני צריך אתכם מתפקדים.
# אז אתה מתכנן התקפות חדשות בדרום לבנון?
נ. יַא וָורָדִי, באמת זז לכם משהו במוח. אני אמרתי שאתקוף? אמרתי שאני לא רוצה עוד מלחמה. אמרתי או לא?
# אמרת.
נ. נו, אז למה אי אפשר לקבל את זה ככה? פעם אמרתם שאני אמין. בגללך, הפסיקו להאמין לי. תשמע, בדרום לבנון הגעתי למה שרציתי. השיעים חיים טוב, מצבם טוב, אנחנו שולטים מצפון לליטאני, ואזרחית מדרום, מה רע לי. אתם אל תתקפו ואני לא אתקוף. תמסור את זה למנהיגים שלך, וגם איזה ד"ש קטן לעמיר פרץ. מזמן לא התראינו. באמת, מה הוא עושה היום, עמיר פרץ? תגיד לו: "אילי מא בִערפש אלסבאחה, אַם בלאזם יתרוכ אלמלאחה" ("מי שלא יודע לשחות, עדיף שיוותר על הספנות"). ככה תגיד לו.
# איך אתה באמת רואה את המלחמה האחרונה, כשאנו מציינים שנתיים?
נ. בחיי, ביום הראשון והשני מאוד נבהלתי, אין מה להגיד. כשחיסלתם לנו תוך יום את כל מלאי הטילים ארוכי הטווח, באמת נלחצנו. אבל אנחנו תמיד סומכים על התקשורת שלכם, שתעשה לנו את העבודה, ועל הפוליטיקאים ההיסטריים שלכם. אבל בערך ביום הרביעי קלטתי דבר לא יאומן: אתם פועלים בלי שום תוכנית! זה הדהים אותנו, כי פחדנו שיש לכם תוכנית שאנחנו לא מבינים, כמו בששת הימים... אפילו (המנהיג הרוחני) שייח' פדלאללה, שהוא תמיד זהיר, שם לזה לב מיד. הוא אמר לי ביום העשירי: הם לא יודעים מה לעשות, אין להם תוכנית. ודו"ח וינוגרד... וההתפטרויות... אוי זה היה מצחיק. נקרענו. אתה רוצה שאני אגיד לך משהו? לא נעים, אבל אתם המדינה הראשונה בהיסטוריה האנושית, שנלחמה אחרי המלחמה להוכיח – שהיא הפסידה. אתם באמת משהו, אבל אני עדיין מחבב אתכם. ככה, שלומיאלים, כמו שאתם...
# אתה מדבר? ואת מאות ההרוגים שלך במלחמה, קברת בלילה, שלא יידעו כמה נפגעים יש לך...
נ. יַא חַ'בַר אַבְיָיד, ומה לו? גם האיראנים עשו כך שמונה שנים, במלחמה שלהם מול עיראק; במלחמה כמו במלחמה. מה אני כמוכם? מצטער, אני לא תבוסתן. אתם מדינה ענקית, יש לכם גרעין, אני בסך הכל ארגון קטן וזעיר. (בשלב הזה נסראללה יוצא מהחדר, ומצית סיגריה בחוץ. הוא מציע לי אחת, אך אני איני מעשן). למה? תיקח, זה טוב לבריאות, זה ינפח לך את הריאות. זה יעשה לך טוב. (אני שם לב שאלה סיגריות מלבורו אמריקניות). כן, כן, הממזרים האמריקנים האלה, אין עליהם, אין.
# טוב, נמשיך בראיון. ממשלת ישראל דורשת מסוריה להתנתק ממך, במסגרת משא ומתן מדיני. אז תתנתק מדמשק?
נ. (פורץ בצחוק) אתה יודע מה יפה אצלכם? שאתם טיפשים מוחלטים. אין לכם שום מושג. שאני אתנתק מסוריה? למה מה קרה? הם החברים והתומכים הכי גדולים שלנו. ראית איזה קלצ'ניקוב מזהב נתנו לי הסורים לפני שיצאו מלבנון? הנה, יפה לא? זה ממוסטפא טלאס. "אהלכ וַלָא תהלכ, יא חביבי". מי שיש לו משפחה אף פעם לא יהיה אבוד.
# אז לא מתנתקים מסוריה? מאיראן? כי אמרו אצלנו ש –
(מסתובב אל אחד העוזרים, ואומר לו משהו בשקט, צוחק). כשאתם תתנתקו מאמריקה, אנחנו נתנתק מאיראן. עשינו עסק? לא לא, יש לי משהו יותר טוב. אתם תתנתקו מאמריקה, ורק אז נגלה לכם אם נתנתק מאיראן או לא. חה חה...
# שנתיים למלחמה האחרונה, איזה מסר יש לך לעם בישראל? אני יודע שאתה אוהב לפנות אל הישראלים.
נ. (מרצין) תראה, בעיקרון לנו לשיעים אין משהו מהותי נגדכם, אבל, לא נעים, ניצלנו אתכם. כרגע אין לנו ממש חיכוך, וככה זה צריך להישאר. זהו. אני לא חבר שלכם ולא אויב שלכם. ברור שבחוץ אומר דברים אחרים, אבל אל תתרשמו מזה יותר מדי.
# בקיצור, קצת נרגעת?
נ. רק לך אני יכול להגיד שכן, אבל כלפי חוץ אני אמשיך לעשות את ההצגה. אל תגלה.
# בוא תסביר לי, אם אתה לא מפחד מחיסול, למה אתה ממשיך להסתתר? אני חייב להגיד לך, שזה עושה רושם רע מאוד.
נ. טוב, אגלה לך. גיליתי שעדיף ש"איעלם", ואופיע רק במסכי ענק. ככה אני יותר מסתורי, גדול מהחיים כזה. ענק! לא עוד פוליטיקאי לבנוני עלוב, כמו כל הכלומניקים האלה מסביב. מה אני סניורה? אני נסראללה הגדול, לא עוד מלחך פינכה עלוב. אמרתם שאני רוצה להיות מלך העולם הערבי? מה פתאום. למה רק מלך. קיסר!
# ובכן, אתה מעדיף להיות דמות וירטואלית, ולא בשר ודם? רק למען התדמית שלך?
נ. תשמע יא גיא. אני כבר לא סתם בן אדם, אני רעיון ששייך לנֵצח. אני חי בלבנון רק מעל למסכי הטלוויזיה.
# אז אתה בעצם דמות מדומיינת...
נ. מדומיינת? לא יפה, למה אתה אומר ככה. אני חי, ועוד איך! בסיוטים שלכם. בוו!!!
11.7.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
ליאורה בן יצחק
תהפוכות
שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ נִמְתַח הַסְּתָו אֶל תּוֹךְ הַחֹרֶף.
תְּפִלָּתִי לַגֶשֶׁם נָמַסָּה.
אוֹתִּיוֹת נוֹשְׁרוֹת כְּלְאַחַר קִלּוּף
מוֹתִירוֹת מִרְוָחִים לְלֹא קָצֶה.
שִׁבֳּלִים שׁדוּפוֹת שֶׁמֶשׁ
מְהֻדָּקוֹת אֶל אַדְמַת מִרְעֶה רֵיקָה –
מִתְחַנֶּנֶת לְטִפּוֹת מִתּוֹךְ אֹבֶךְ
הוֹ אַרְצִי,
רוֹאָה אֶת הַזְּמַן מִתְהַפֵּך בָּךְ אֶל קִיצוֹ.
הַכִּנֶּרֶת אוֹגֶרֶת בְּצָמָא כֹּל טִפָּה,
וּבְעִירִי, סִילוֹנֵי מַיִם שׁוֹטְפִים בָּתִּים נְמוּכִים,
חֲפְצֵיהֶם נֶאֱסָפִים אֶל יַרְכְּתֵי סִירָה
מַפְלִיגָה לְשׁוּם מָקוֹם.
צַמְּרוֹת רוֹחַשׁוֹת דִּבּוּרֵי סְרָק –
מִתְפּוֹגֵגִים בְּאֵין-אָב
וִילָדִים רְעֵבִים לְלֶחֶם.
לַיְלָה, קוֹר עַז סוֹגֵר עִיר עַל יוֹשׁבֵיהָ.
אִישׁ שֶׁאִבֵּד דָּרְכוּ בְּמָּבוֹךְ לְלֹא דֶּלֶת
מְבַקֵּשׁ נֶחָמָה.
צֶ'לּוֹ נוֹדֵד מֵעַל גַּגּוֹת הַעִיר, רוּחוֹ
עַל מִפְתָנִי
נוֹתֶנֶת לִי סִבָּה לַגַעַת.
התפרסם ב"גג", כתב עת לספרות מס. 16 של איגוד הסופרים
* * *
בית דין שדה של עיתון "אל-ארד"
החליט לשבור את אולמרט מוראלית ופיסית
ואם לא יתפטר על פי פסק הדין המאפיוזי שהוציאו עליו
אזיי שייגרם לו התקף לב או שבץ-מוח רק מהכותרות
כדי שיגמור כמו שרון
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר / שלושה שירים
הַדָּחָה
בָּאֲגַם הַגָּדוֹל שֶׁל מִישִׁיגֶן –אֶחָד מֵחֵמֵשֶׁת הָאֲגַמִּים
בַּמַּעֲרָב
שֶׁרַגְלֵי טָבְלוּ בּוֹ לִפְנֵי שֶׁהוֹרֶיךָ חָשְׁבוּ עַל – – אֵין עֹמֶק
לִטְמֹן
דִּבְרֵי הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ
שֶׁאַתָּה
מְשׁוֹרֵר נֶחְשָׁב פַּעָם
אֲנִי מַאֲשִׁים אוֹתְךָ
אַחֲרַאי לָהֶם
בְּגִלּוּי דַּעַת הַמֻּדְפָּס פֹּה
אֲנִי מַדִּיחַ אוֹתְךָ בָּזֶה
מֵחֶלְקַת הַמְשׁוֹרֵר
וְעַד שֶׁלֹּא תָּנוּח דַּעְתִּי אֲנִי
אוֹמֵר לְךָ
שְׁבֹק שִׁירָה
מאי 1956-יולי 2006
גֵּלֶר
כַּמָּה שָׂנֵאתִי בְּיַלְדוּתִי אֶת
הַמִּלָּה מִבְּלִי לָדַעַת פֵּרוּשָׁהּ
כְּשֶׁאַבָּא קָרָא לִי פַּעַם בָּהּ
עָלָה בִּי הַחֹם
כִּמְעַט שְׁבוּעַיִם קָדַחְתִּי
רָזִיתִי; שְׁלָחוּנִי לְעִיר
אַחֶרֶת – וּבָהּ הִתְאַהַבְתִּי
בֶּן שִׁבְעִים אֲנִי הַיּוֹם
יוֹדֵעַ אֶת פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה
כַּמָּה מִידִידַי הֵם גֵּלֶרְ'ס
וּשְׂנוּאִים יוֹתֵר מִשְּׂפָמִי
שֶׁלֶט קָטוּם
רֶכֶב הַמָּשִׁיחַ – אוֹפְנֵי מָשִׁיחַ
מִרְכָּב מָשִׁיחַ – וַאֲנִי
פַּעַם
קָרָאתִּי שֶׁהַמָּשִׁיחַ רוֹכֵב עַל
הַחֲמוֹר
עד כאן שלושה השירים ואני מקווה שתביאם, אהוד יקר, באחד מגיליונות המכתב עיתי – לתועלת אוהבי שירה וכל טוב לכם כל העוסקים במלאכה הקשה
מישראל הר
* * *
י"ז מבין עניין
לאהוד שלום רב,
תודה על התמונה היפה שצירפת לעיתון היום [גבריאלה ספניק ערומה בחודש השמיני להריונה, 10.7]
חכה חכה ותראה איזה לינץ' יעשו לך כל יפהפיות הנפש למיניהן... כלומר עוד מעט תתחיל לצרף גם תמונות פורנו, מה?
בברכה,
י"ז
* * *
אתה היית מוכן לתקוע לה גם כשהיא שמנה כמו פרה
לאהוד בן עזר המתעלק על תמונות ערום של נשים הרות שלום לך, לַשמוק החי בקלון,
אכן, כפי שנוכחתי להוותי במשך השנים, אתה הולך ונסוג לאחור (אף כי באחוריי דווקא אהבת קדימה ולא בגלל התמיכה באולמרט אלא מפני האופי העות'מני ים-תיכוני שלך) ועכשיו אני מתארת לי איך אתה שוטף בעיניך את הבטן הענקית ואת האחוריים ואת השדיים הגדולים של "אהובתך" גבריאלה ספניק, ואתה לא רואה שהיא כבר זקנה וכל חמוקיה הם עבודת ריטוש של המחשב, אפילו נקודת חן אחת או קמט אין בכל החודש השמיני האכסהיביציוניסטי הוורוד שלה, אבל כפי שאני מכירה אותך, אתה היית מוכן לתקוע לה גם כשהיא שמנה כמו פרה וזה אפילו מגרה אותך יותר וגם היית מת לחלוב את שדיה השופעים כמו שהיית חולב את העז במושבה וגם מספר לי על כך כשהיית חולב אותי ומחליק לתוכי. אני מתפלאת על הקוראים ובייחוד על הקוראות שלך, שלא השליכו בגועל נפש את תמונת הפרה המפוטמת בַּצרופה ששלחת להם ולא ביקשו למחוק אותן מרשימת הנמענות הנאנסות לקרוא את גסויותיך. פויה לְךָ. בושה. אני מאחלת לך שתצליץ לך גבריאלה ספניק בפנים ואז תראה מה זה להעריץ פרה ורודה מעוברת ערומה בחודש השמיני להריונה!
ממני אם ילדתך הנידחה שתודה לאל גם לא זכתה לשום ליטוף ממך,
אֲגָנָה וַגְנֵר
אני המארחת שלך מליל הזיונים בחדר האורחים בקיבוץ בערבה אחרי ההרצאה על דמות הערבי בספרות העברית לפני שנים רבות בעוד שדיי זקופים.
* * *
משה ברק משיב למגיביו על התקשובת
לחדשות בן עזר, שלום,
שיח בדבר עיברות לשוננו, הוא בעל חשיבות חיובית, שכן הוא עשוי לתת בפי העברית את יכולת ההיענות לכל צרכינו, על פי אופייה ומסורתה.
על כך תודתי.
להצעתי ל"תקשובת" עברית במקום "אודישן" נוכרי היו שתי הערות מכובדות [גיליון 359], עליהן עליי להוסיף:
לבנדלה – כתיבת קשב בשני קמצים היתה פליטת קולמוס או טעות דפוס. הצדק איתך.
באשר להערה על תוכן הקישוב – המשמעות שלו היא היום רחבה בהרבה מהאזנה בלבד באוזניים. כיום קשובים גם למצב רוח, למשאלות הזולת וכו'. אגב כך, אם כל העולם מסתפק ב"אודישן" הרי שקישוב הוא צורה עברית מהימנה שלו.
ליואל נץ – כל הכבוד. מקשביים, זו הצעה נהדרת הבאה לפתור, בזכות מבנה מסורת לשוננו, בצורה מאוד יעילה את המונח המסורבל "מכשיר שמיעה" שאימצנו מלשונות אירופה המתקשות לעשות זאת בקלות במילה אחת, כשלפעמים מצרפים שתי מילים למילה אחת מסורבלת כגון AIR PLANE = מטוס; = EYE GLASSES משקפים; ועוד רבות.
* * *
Joshua S. Raab: a poem
You can tell how someone views life,
By how they look at the stars.
Some will say,
“There aren’t many out…”
“It’s not pretty when there is only a few …”
or,
they simply sit and wait in silence for a shooting star, and only an
instant of pleasure, finding little console in the search itself.
No,
If you really saw the stars,
One star would do,
It would imply so many things,
Eternity solitude expanses eternity
And then, when you see a sky littered with light, You realize, We’re
all, all alone,
It isn’t just a dot in the sky,
It’s you.
ג'ושוע (יהושע) רַאאבּ, הוא סטודנט צעיר באוניברסיטת ניו-יורק, נכדם של אלכס וג'נין ראאב, שתרמו רבות לישראל ובייחוד למכללת אריאל. לאחרונה נערך בקמפוס טקס חנוכת הקפטריה במיתחם הספורט, שאותה תרמה כלתם דיאנה, אשת בנם סימון ואימו של ג'ושוע.
בביקורו של סבי יהודה רַאבּ (בן עזר) בעיר קוֹמָרוֹן שבהונגריה בחודש מאי 1901 הוא פגש שם, לפי יומניו, את קרובו דוד ראאב, שמתברר שהוא סבו של אלכס (שנדור) ראאב. (הם כותבים את שם משפחתם בפעמיים a, כפי שנהגו תחילה גם אבי-סבי אליעזר ראאב, אלא שבמרוצת השנים הלכו אחר הצורה העברית ראב ורובם החליפוה בשם המשפחה בן עזר. יהושע הוא שם שקיים גם במשפחת ראב בן עזר בארץ, וכמובן היה גם שמו של בן-דודתו של יהודה (בן אחות אביו), יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה.
* * *
ימי חג לכוחות הרֶשע והעולם התחתון!
משטרת ישראל והפרקליטות משְׁעות את רוב חקירות הפשע המאורגן עקב גיוס מיטב כוחות החקירה לחשיפת שחיתותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט!
והפעם, במושבה השנייה של העלייה הראשונה
ראשון לציון!
* * *
ברוך תירוש
על דמוגראפיה ושמירת השבת
לאהוד הנמרץ והחרוץ, שלום מניו יורק הרחוקה,
ברשותך אעיר ואאיר שני היבטים שהועלו על ידך בקובץ האחרון [גיליון 359].
ראשית, נושא התחזית הדמוגרפית לירושלים בשנת 2028, שבודאי נובעת מהתרסה עקב התסכול שכולנו נתונים בו, באשמתנו, דהיינו הסכמתנו לכפייה הדתית החשוכה ש'נמכרנו לה אני ועמי' באורח המאכל כל תקווה לחיים נאורים במדינה. אולם התחזית שהעלית מזכירה לי את פעילותו של אחד מראשי המדינה שבשלהי שנות ה-70, בכדי לאשש את קריאתו ל'וויתורים כואבים', העלה מלומד נחרץ, שהציג על לוח תחזית לשנת 2000. במהלכה, לדבריו, אם לא נתכנס בגבולות 1949 הטובים, יתהווה רוב ערבי גדול מהירדן ועד הים. במסגרת השאלות מהציבור, שכלל ותיקים רבים, שאלתי באם התחזית מבוססת על הרהורי נפשו או הינה מדעית. הוא השיב שהתחזית מבוססת על חישוב מדעי וכי תיתכן בה טעות של כאחוז פחות או יותר.
על כך הערתי: "מדוע עלינו להתנבא על העתיד, בא ו'נלביש' את התוכנית על העבר. ולדוגמא – בשנת 1900 היו בארץ כ-50,000 יהודים מול כ-1,000,000 ערבים. מה יהיה לפי תוכניתך הרכב האוכלוסיה בשנים – 1910, 1920, 1930, 1940, 1950, 1960, 1970, 1980?" – ועדיין לא חלמנו אז על עליית מיליון מיהודי ברה"מ.
המלומד הנחוש חייך וירד מהבמה.
כך שייתכן ובאם ניתן תמיכה לאנשים כמו ברקת[?] ויעלון, תתעצם ירושלים העברית לתפארת, בצד מיעוט חרדים וערבים שיחיו באמונתם מבלי להטריד ולכפותה על האחרים.
באשר לקניון המהודר ברמת אביב, האתר היה שמם ומלא אשפה עד שנרכש על-ידי אותו לבייב במטרה לבנות עליו את הקניון. תושבי רמת אביב הוותיקה והחדשה, רבים ביניהם מתוארים כשמאל עויין, בכתבתו של גדי טאוב, הרימו קול זעקה נגד הקידמה העשוייה להתקרב למעונם, ובעיקר הזעיקו נגד המהומה שתתחולל והרעש בשבתות ובחגים כאשר אלפי מכוניות תחפשנה חנייה ברחובות נווה אביבים. גם תביעה נגד הבנייה הוגשה לבית המשפט, ולבייב זכה במשפט ונפסקו לו פצויים מאנשי רמת אביב בעשרות מיליונים עקב הנזק שנגרם לו תוך עיכוב הבנייה. האיש ויתר באצילות על הפיצויים והחל בבנייה. כאשר התברר שהוא אינו מתכוון לפתוה את הקניון בשבתות ובחגים – או אז התעוררו 'צדיקי' הדור, אלה שהזהירו בשעתו מפני המהומה בשבתות, ועכשיו הפגינו ברחובות למען פתיחת הקניון גם בשבת. זאת הם אינם דורשים משאר החנויות באיזור, רק מהאדם שאינו רוצה להפעיל את רכושו בשבת דורשים זאת במפגיע.
אהוד: אינני בטוח בנכונות נתוני המיספרים של היהודים והערבים בירושלים בראשית המאה העשרים, שאתה מביא, וגם לא בתחזיתך האופטימית. הנה, גם מיליון עולים שרובם לא-חרדים מרוסיה לא שינו את המאזן הדמוגראפי בירושלים ואת הבריחה החילונית ממה. ואגב, דומני שאכן כבר עומד להיות רוב ערבי בין הירדן לים, או לפחות מתקרב לשיוויון עם היהודים.
ובאשר לדבריך על קניון רמת-אביב, אולי יתקנו אותנו הקוראים אבל למיטב זיכרוני כל עניין הסגירה של בתי הקולנוע בקניון בשבתות החל רק לאחר שלב לבייב רכש את הבעלות והשליטה על הקניון, שהרי אם הוא היה בונה אותו אזיי מלכתחילה לא היו אלה נפתחים בשבת. אולי מדובר בשלב שבו הוא רכש את חברת אפריקה ישראל שבנתה כנראה את הקניון, ואז כפה את חרדיותו על בתי הקולנוע, שללא ההפעלה בשבת לא היו מסוגלים כלכלית לפעול בימי החול.
יתקנונו הקוראים.
* * *
איליה בר זאב
"כָּרִיּוֹת"
בעקבות ביקור באנדרטת הלוחם הבדואי בצומת "המוביל" 2008
130 "כריות מצבה" לזכר חללי הלוחמים הבדואים
"בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁבְּמוּזִיקָה מוֹדֶרְנִית
אֵין הַרְמוֹנְיָה, כָּךְ, בְּמִלְחָמָה מוֹדֶרְנִית
אֵין מָוֶת"*
קָבַע סַארְטְר בֵּין כָּל הַזִיּוּנִים
וּמִכְתְּבֵי הָרוּחַ הָאִינְטֶלֶּקְטוּאָלִים –
רַק נוֹפְלִים.לֹא מֵתִים.
("תַּרְגִּילִים בִּכְתִיבָה סִפְרוּתִית לוֹהֶטֶת") **
"לָה גֶר"! לְכָל הַנּוֹפְלִים –
בַּקְּרָב,
בַּדֶּרֶךְ אֶל
וּמִשָּׁם.
"לָה גֶר"! נוֹפְלִים וּמַמְתִּינִים בְּכוּר מַצְרֵף בֵּין קֶסֶם
עֲרוּגוֹת הַגָּן לְשַׁעֲרֵי גֵּיהִנּוֹם
וּבְיָמִים כְּתִקּוּנָם זוֹכִים לְ"כָּרִיּוֹת" –
לוּחוֹת אֶבֶן לְכָל חַיָּל לוֹחֵם שֶׁלֹּא קָם.
יָד אֻמָּן רוֹשֶׁמֶת אֶת סִפּוּר חַיָּיו בִּשְׂפַת הָאֲבָנִים,
בִּגְבוּלוֹת הַמֻּתָּר, לְיָּמִים שֶׁכֻּלָּם נֶאֱסָפִים,
לְבַל נִטְעֶה בַּהֲבָנַת הַנִּקְרָא בַּהֲבָנַת הַנִּקְרִים
לַעֲבֹר בַּשַּׁעַר.
"אָ לָה גֶר comme אָ לָה גֶר"!
מִשְׁעֶנֶת לְכָל רֹאשׁ בְּכָל עֶצֶב –
בֵּין כָּרֵי הדֶּשֶׁא
וְהַפְּרָחִים.
* "בארבע עיניים" – הייזל רולי, עמ' 108
** עמ' 121
אהוד: מה זה הייזל רולי?
שלום אהוד, קשה ואין צורך להתעלם מהאתר המרשים שהוקם לזכר חללי הבדואים, לאותם שלוקחים חלק בלחימה הלא נגמרת בארץ. הביקור נערך עם סיום קטע 14 ב"שביל ישראל", ליד צומת יפתחאל (ליד צומת המוביל), בקבוצה של דני גספר מטעם מכון אבשלום.
ולשאלתך, הייזל רולי היא כותבת הספר "בארבע עינייים" – ספר מרתק על סארטר וסימון דה בובואר, על פי כל המכתבים שהם כתבו זה לזה ואל אחרים ועל פי ראיונות עם דמויות הקשורות בחייהם. ישנם ציטוטים לרוב ואחד מהם, שמובא בפתח השיר, נאמר על ידי סארטר כאשר גוייס במלחמת העולם השנייה, ואנו יודעים את חלקם המהולל של הצרפתים אז. בדיוק באותו יום שבו ביקרתי באתר הלוחם הבדואי קראתי את הספר וזה יצר את תגובת הנגד לאמירה שלו. סארטר חיפש ומצא זיונים למרות יופיו הלא משגע ואורח חייו – ואפילו דיעותיו המחפות על עוולות המשטרים הקומוניסטים בשנות ה-50, כאשר כל אחד כבר הבין מה קורה שם – הושפעו מחיפוש אחר האישה.
שווה קריאה,
כל טוב,
איליה
* * *
משה ברק
זיכרונות מתקופת הפלמ"ח
פרק ה. חיי רוח והווי בהכשרה, חלק שני
חוויה רוחנית אחרת, אף גדולה יותר כנראה, היה יום הלימודים החודשי, אותו השלימו גם בחוגים בערבים. יום לימודים זה ניתן לנו כחלק מעיצוב הכרתנו הרעיונית, ואם תרצו "שטיפת מוח" רעיונית בתירוץ של "לימוד מדעי". כך היו הרצאותיו הרהוטות של איש הרוח הסוציאליסטי יוסקה רבינוביץ בנבכי הקומוניזם והמרקסיזם. סידרת הרצאותיו "איך היה המטריאליזם מאוטופיה למדע" נועדה לתת לנו תחושה שאנחנו לומדים מדע מדוייק, אף כי שם הסידרה מעיד על אופייה. אך יוסקה הגיש אותה בצורה כה רהוטה ונאה, שאני השתכנעתי בכול מעמקי ליבי באמינותה המדעית. עוד שנים רבות אחר כך, סברתי שיש למטריאליזם תשובה הולמת מדעית לכל בעיות העולם. תשובה שהתגלתה כנהדרת בניתוח העבר ורק במקרים מאוד נדירים קלעה בתצפית לעתיד...
סידרה אחרת של הרצאות, על "תנועת הפועלים הארץ ישראלית", הגיש משה ברסלבסקי, שחקר אותה ופירסם את סיכומיו בכמה ספרים בנושא, שתוכנן עוצב כמו ספרי הגמרא, בשיטת "מקרא" במרכז וה"פירוש" מסביבו.
קשה להאמין כיצד התייחסתי ברצינות לדקויות אלה של התפתחות "התנועה", וכפי שקראנו לה – "תנועת העבודה", שאיש כיום אינו יודע להגדיר מהי מהותה ומהו מקומה. משה ויוסקה עסקו ב"מלאכת הוראה" זו שהיתה גם להם תבלין רוחני חיוני בתוך העבודה המשקית שלהם. אצלנו היא אמורה היתה להעמיק את הנאמנות הרעיונית, והם, כחברי התנועה, ביצעו את תפקידם גם כמילוי מצווה, שהשיגה את יעדיה במקרים רבים. ההזדהות המילולית עם הרעיון חגגה, כדברי ראובן אסא: "תנועתנו לא קיבלה לוחות חרותים ומקודשים מסיני ולא היתה לנו תורה כתובה מלמעלה, כי אם בעצם חיינו, בכאבנו ובדמנו חצבנוה..." – בין אם אלה דבריו, או דברי מנהיג ששמע, רואים את עוצמת "החינוך" שוטף המוח שמטרתו היתה להפוך אותנו לחברי קיבוץ. עובדה שחלק ניכר מאיתנו נשאר בקיבוץ...
חנה גרוס-קרלינר, מאלה שהפנימו את המסר של מדריכינו, וחיה שנים רבות בקיבוץ החותרים, אמרה וכתבה: "אדם שעוזב את הקבוצה, הרי שזו נסיגה בחייו..."
אך ייתכן שגם המרצים לא כל כך השלימו עם בלבדיות עיסוק זה, שכן לצד ההרצאות ה"מעמיקות את ההכרה התנועתית" הגישו בהתלהבות "פרפראות" נוספות שלא שייכות ל"עניין", אך הרנינו במקצת את חומרת מעשה הלימוד ההלכתי של תורת הציונות הסוציאליסטית המרכסיסטית...
משה ברסלבסקי הכניס אותנו ביוזמתו לעובי הקורה של המקורות הקמאיים של הלשון העברית. אני זוכר איך גילה לנו שכל המושגים העבריים על אוכל קשורים במלחמה ובציד: ציד – צידה; לחם – מלחמה; אוכל – מאכלת; מטבח – טבח; סכין – סכנה; בשר – בשורה (על ציד שצלח); שבר – משבר, שלא שיכנע, ואז "שלף" את ה"שיבריה" בערבית. טבילה ראשונה שלי בים הלשון ובין שורשיה, שהפכה אצלי לתחביב עד היום.
יוסקה רבינוביץ, מצידו, כבש את ליבנו דווקא כאשר עשה הפוגה בבעיות "המטריאליזם" כדי להוציא לנו אלבום של הפסל רודן, וזאת בתקופה שפריז היתה תחת הכיבוש הנאצי, ובימי המלחמה נראתה לנו כעיר שמעבר לאופק. אך יוסקה הצליח בצורה כה כובשת להכניס אותנו לדקויות האמנותיות בפיסול של רודן, שהפך עבורי ועוד רבים אחרים כ"דגימה" של אמנות אירופה. כך, מבלי דעת, נדמה לי, "הוכיח" העיון המדעי באמנות רודן שהעיסוק ב"מטריאליזם" אינו סתם שטיפת מוח רעיונית, כי אם חלק מלימוד מדעי התרבות המערבית בכללותה. זה הושג אף כי אינני זוכר שהגענו לציירים רבים מעבר לרודן. בכך הפך רודן עבור כולנו לציון דרך בפגישה עם האמנות; ואף שחווינו לימים חוויות אמנותיות בארץ ובחו"ל אני חושב שאצל מאזיני הרצאותיו של יוסקה רבינוביץ – נותר אוגוסט רודן במקומו הבכיר הראשוני, שהיה כנראה גדול בהרבה מערכו האמיתי.
לימי הלימודים גוייס גם שמריה גוטמן, שהתפנה ליום מהפלחה ובא להרצות לנו על היסטוריה, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. בכישרונו ובנועם קולו ובחיוכו חיבב עלינו את ידע הארץ והשפיע, לפחות עליי – לראות בתחום זה את התחביב העיקרי של חיי, כפי שאכן היה.
כן השתתף החשמלאי המלחין דוד זהבי, עימו ישבנו במועדון כשהוא ליד הפסנתר, מקיש באצבעותיו המיובלות מעבודת כפיים את נעימותיו המרנינות, כליווי לשירתנו. כך לימד אותנו משיריו, כי זו היתה למעשה הדרך היחידה להפצתם. כך למדנו מפיו את: "שועלים קטנים"; "ימין ושמאל"; "שתלתם הבונים" ועוד רבים משיריו הידועים כבר כיום לכול, להוציא שיר אחד, הזכור לי היטב היטב ולא נקלט בארץ.
"לפרי הגפן שירו שיר
לאשכול הריעו בזמר
בלהט חמה של ימות החמה
...עד אין גמר
העירונו בשיר לכרמים הנמים
מזמרות מזמרות בתרמיל הבאנו
שועלים קטנים מחבלי כרמים
הישמרו הישמרו מנוטרי כרמנו."
את חג הפסח באותה שנה חגגנו במשק. לראשונה חוויתי "סדר פסח" מחוץ לבית. במסגרת ליל הסדר ציבורי של קיבוץ נען, בו השתתפו למעלה מאלף איש. חווינו "הגדה של פסח" מקומית, שעיצב אריה פק, העורך הגראפי של העלון והממונה על הפרסום, לוח המודעות והקישוט. הגדה קיבוצית, ששמה לה למטרה להדגיש את הטבע והחקלאות כרקע וכרכיב של החג, לצד ציון המסורות ההיסטוריות של יציאת מצרים, כשהפכנו לעם. אך כמובן שמתוך שיכנוע פנימי מטריאליסטי אישי, הדגישו יוצרי ההגדה והחג את האדם, יצירתו ומעשיו, והתעלמו כליל מאלוהים, שהוא לפי המסורת אבי כל ההתרחשויות... משה רבנו, שנעלם מההגדה של פסח המסורתית, הוחזר בהגדת נען, כמנהיג שבראשותו נוצרה האומה, אף כי נמנעו מאיזכור המעמד הדתי של קבלת התורה בהר סיני. אך זה היה חג מרשים שנכנס אל הלב. בו באו לכלל ביטוי הכוחות היוצרים בנען, חיים קיוה ועוד בציור ובעיטור האולם וההגדה, דוד זהבי ויהודה קיפר-אורן בשירה. ובמיוחד שבשנת היותנו בנען ביצעה חיה'לה ב"סדר" את השמעת הבכורה של השיר הידוע:
"בוא ואשק לך בני האדם" של משה טבנקין [טעות, המילים הן של המשורר ש. שלום, ובשמו המלא: שלום שפירא, ואם איני טועה הן מתוך הפואמה שלו "און בן פלא". – אב"ע] בלחנו של יהודה אורן.
היו אלה ימי השיא של סדר הפסח החילוני שבהדרגה החל לשוב למסורת ולהשיל מעליו את כל סממני לוח השנה החקלאי. תהליך שהחל באותם ימים ובהדרגה "חזר בתשובה" לסדר הפסח המסורתי ואותו ייחוד יהודי, חדשני, נעלם.
כן השתתפנו בהרצאות בחדר האוכל של נען, שהיו רכיב די קבוע בהתכנסויות של לילות השבת. לעתים זכינו לסקירה מדינית של ישראל גלילי, חבר הקיבוץ ומראשי "ההגנה", ששיתף אותנו בפרטים רבים על הנעשה מאחורי הקלעים של פעילות ההנהגה הציונית, ונתן לנו הרגשה שאנחנו מאנשי סודם של מנהיגי האומה.
במרוצת השנים שכחתי איזה מרצים והרצאות היו בקיבוץ. אך הרצאה אחת אינני יכול לשכוח עד עצם היום הזה. היה זה יעקב זרובבל, ממנהיגיה של המפלגה הקטנה "פועלי ציון-שמאל", שלא היו לה כמעט חברים בנען. האיש בעל הזקן הארוך, שהיקנה לו את התואר "זרבובל מיט דעם בורד" (זורובבל עם הזקן), היה מרצה בחסד עליון ובעל קסם אישי כובש, אף שהיה אז כבר כבן שישים [אכן, גיל מופלג. כידוע מרבית האנשים המאריכים ימים עד לגיל שישים חולים בשיטיון. – אב"ע]. היו אלה הימים בהם החלו להגיע הדים של מרד גיטו וארשה. מיברק [?] ראשון משם קיבל דווקא יעקב זרובבל, כי השולח היה ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, איש מפלגתו בווארשה, שכתב:"אנו נלחמים עם נשק ביד, הבו לנו נשק, הצילו את הילדים."
זרובבל אמר שהוא מתכוון לדבר על המרד, על גיטו וארשה וההשמדה. ושאל:"האם רוצים שאדבר עברית או יידיש?"
בשתי השפות ידע להתבטא באותה מידה. אך בהתרגשות של מרד גטו וארשה, ולאור ההזדהות עם המעשה הכביר של המורדים, שדיברו וניהלו את כל חייהם ביידיש, קראו החברים בהתלהבות: "ביידיש" – וזאת אף כי בנען, כקיבוץ של "הנוער העובד" בארץ, היו חברים רבים מעדות המזרח.
בנאום הזה שבמרכזו עמד אותו מיברק מהגיטו, הצליח זרובבל לשלב דברים של תבונה, קריאות בקול שלובות באמירות מלחששות ובתנועות ידיים וגוף קצביות. כל אלה חדרו עמוק ללבבות. תוך כדי הנאום השמיע גם שירים. במיוחד זכור לי השיר "ויר וועלען אלע איבערלעבען" (שמובנו: אנחנו נזכה לחיות אחריהם – אחרי הנאצים).
היה קשב מוחלט באולם, בלא רשרוש ובלי שום לחשוש. יש לזכור כי הדברים נאמרו בפני שש מאות, שבע מאות, מאזינים בחדר האוכל של נען משך קרוב לשעתיים, ללא מיקרופון – וכולם נשארו פעורי פה.
כהוכחה לעוצמה הקסם הכריזמטי של דבריו, אצטט כמה מנערי חברת הנוער הסורית, שכמובן לא ידעו יידיש, שישבו לצידי באולם, שאמרו לי בסוף הופעתו: "אף שלא הבנו מילה, לא שמענו מעולם הרצאה כה יפה..."
סיפורים אלה על המרד והשואה, נודעו בישראל ממש באותה שנה שלנו בפלמ"ח. התחלנו להפנים את חשיבות גיוסנו ואת הצורך להיות מוכן, כפי שבאו הדברים לביטוי בדברי חיים גמזו, שכאמור המשיך מתוך הכרה עוד שנתיים בפלמ"ח כמפקד מחלקה: "נקים בית שייכון על בסיסים איתנים. בית עברי חלוצי לנו ומקום מבטחים שאנן לטרופי הסער."
על התגובה הרגשית לשואה ניתן ללמוד מבית אחד בשיר קטן שכתב:
"קומה בני, קום חפש המאכלת
וצאה לקרב עם שחור השטן,
ותקע לליבו בזעם וחרון
את הלהב עד תומו עד הנדן."
מסיבות ליל השבת ב"חרמש" וגם בנען היו תמיד שילוב תרבותי של מסכת רצינית במקראות פרוזה, שירים וזימרה על פי נושא, שהיו אמורים להסעיר אותנו בחווייה רוחנית-רגשית של תרבות במיטבה. זה כמובן לא כלל הומור, אליו התייחסו כ"תרבות זולה".
כהוכחה נציין את העובדה, שתיאטרון "הבימה" ו"אוהל", הוזמנו גם בימי הצנע [למיטב ידיעתי מושג הצנע בא רק אחרי קום המדינה. – אב"ע] של שנות ה-30 וה-40 לקיבוצים ולבמות האזוריות. אך לא ידועה לי הופעה כלשהי של תיאטרון ההומור והסאטירה המעולה "המטאטא", שהצגותיו נחשבו בקיבוצים ב"זילות תרבותית" שאינה ראויה להשקעה... כמובן שגישה זו לא היתה נכונה, אך היא נבעה מהרצון של ההנהגה לנתב את ההווייה התרבותית הקיבוצית בכיוון הרציני והנלהב, תוך הימנעות מראייה ביקורתית ומגחכת המאפיינת תיאטרון סאטירי.
אך מתח החווייה הרוחנית-הרגשית שנוצרה בחג ובמסיבה לכבודו, חייב פורקן כלשהו. נאמנים להשקפת העולם, אולי גם על שום מוצאם הפולני של מרבית החלוצים (ולא גרמני, למשל) – שהמתח לא נפרק על ידי בדיחה ומעשה קונדס, כי אם על ידי הורה סוערת. במעגל של ידיים על הכתפיים. ריקוד אכסטטי שאמור היה לפרוק מתח, בעזרת תנועות גוף קצביות, בלא להזדקק לחיוך. מעגל שהגביר את קצבו עד קרוב לאובדן חושים, ללא צריכת משקה חריף, שנחשב לבלתי הולם. לזה נוסף "דו-שיח" קולי קצבי בין "סולן" מטעם עצמו הקורא קריאה, לרוקדים במעגל האומרים את ההיפך...
"לא תזיע..." –"כן תזיע..."
"זיע, זיע, פנטזיה..."
ונדמה לי שבשנה זו נכנסו בהורה עוד משחקי מילים:
"בא-אמא; אמא-אבא; אבאִמא-אמאַבא
אבא אמא, לביבות."
דיקלום עוד בוטה יותר היה:
"אבא מגרש את אימא, (2) הילדים קופצים [צועקים – אב"ע] קדימה. הי!!"
כן נולד כשיר להורה דקלום משותף של השורה הראשונה בסיפור על "אלדין ומנורת הקסמים" מהספר המקובל הראשון: READER ONE ללימוד האנגלית בבתי הספר העממיים באימפריה הבריטית, באלה המלים:
"ONCE THERE WAS A WIZARD
HE LIVED IN AFRICA,
HE WENT TO CHINA
TO GET A LAMP!..."
תרגום: "היֹה היה מכשף, שחי באפריקה, הוא נסע לסין, למצוא מנורה!..." – יש להניח שפרקנו הרבה מתח בריקוד ההורה הזה [אכן, גם בדורנו, ילידי 1936, שעדיין התחלנו את לימודי האנגלית לפי הספר הזה, היו חוזרים, בייחוד הבנים, על ארבע השורות בדקלום-ריקוד מתמשך עד כדי אכסטזה. – אב"ע], ועייפים אך עמוסי סיפוק ירדנו לנוח.
אך כנראה שרצינו יותר מכך, להנאתנו. כי חכינו לרגע שבו נתחיל לרקוד בזוגות עם בנות המין האחר. תענוג אמיתי ורב ציפיות, שגם הוא הותר לשם פריקת מתח והעיקר שלא יהיה צחוק מוקצה [?] ואולי גם מסוכן. חברי נען, כבוגרי תנועת הנוער ב-15-10 שנים מבוגרים מאיתנו, היו גם בעלי ניסיון רב יותר בריקוד ובנגינה במפוחית פה ובמפוחית יד. זכורים לי איצקה, יאבא, וזאב גדול, שכגברים בני 35 ששו ליהנות מריקוד עם בנות ההכשרה הצעירות שלנו... שכן הם עדיין עשו רושם עליהן, והן נענו בחשק לרקוד איתם – ואנחנו הבנים, קינאנו...
אחת החוויות המרגשות ביותר בחיי התרבות בשנת היותנו בנען, היתה העלאת הצגת "בגדי המלך החדשים" כאופרטה בלחנים של יהודה קיפר-אורן ובבימויו של הבמאי הקולנוען גדעון אוקו. היתה זו הצגה קלילה ומלבבת, בה השתתפו רבים מחברי נען, וביניהם גם דוד זהבי המלחין שהיה אחד משני "החייטים" שתפרו למלך בגדים ש"רק חכם יכול לראות אותם..."
ואני זוכר איך השניים שרו:
"את בגדי המלך, אנחנו מכינים,
לא היו כאלה מזה אלפי שנים..."
"ההעזה" הרעיונית והעקרונית בהצגה, נעצרה בתמונה הסופית, כשהילד אמור היה לצעוק:"המלך עירום!" הבמאי של אז לא העז להציג את "המלך" בעירום והסתפק בתחתונים, כשהילד קורא: "המלך הוא בתחתונים!!"
מענין שאינני זוכר כמעט פגישות עם שאר המחלקות הוותיקות של פלוגה ב', שהורכבו מ"בודדניקים", אלה יוצאי תנועות נוער וקיבוצים שהתגייסו כמקובל אישית ביוזמתם. היתה הסתייגות מתנשאת כלשהי בשני הכיוונים. הם ראו בנו פלמ"חניקים בלתי מושלמים מפני שהראש היה נתון לענייני ההכשרה והקיבוץ, בעוד אנחנו ראינו בהם פלמ"חניקים טובים אך חסרי חזון "הגשמה" התיישבותית-קיבוצית. אינני זוכר מה היו הנסיבות והסיבות למסיבה משותפת, שאינני זוכר אפילו אם התקיימה בבסיס שלנו בנען או בבסיס שלהם בגבעת ברנר. היא נותרה חקוקה בזיכרוני בעיקר בזכות פזמון שהם שרו לפי הלחן של "לה דונה מובילה" מהאופרה "ריגולטו" באלה המלים:
"זורק רימונו
נועץ כידונו
חופר קלשונו..."
שכחתי שורה)2), ועתה בא הבית החוזר:
"כמה טוב כמה נעים
להיות טוראים
עזי כתפים ורחבי הגב
כי עליהם מותר לרכַּב."
כבר במסיבה ההיא סיפרו שמחבר הפזמון הוא "מישהו מיוחד", ולימים כשהופיעו בעיתונות תצלומי משה שמיר כסופר, גיליתי שהוא דמה מאוד לאותו מחבר שזימר... ואכן, הגיאוגרף יהודה זיו מאשר כי בעת היותו בפלמ"ח, משה שמיר היה באותה פלוגה יחד איתו.
באותם ימים כינו אותנו "הוותיקים", ותיקי הפלמ"ח, הבודדניקים, מתוךהתנשאות – "צנחנים", שם שפירושו היה בשתי צורות. "אלה שצנחו או הוצנחו לפתע לפלמ"ח," או "פלמ"חניקים הצונחים במסעות מרוב עייפות!"
גם אנחנו בתורנו התיימרנו להיות גדולים. "גאוות היחידה" שלנו דחפה אותנו, ללא יסוד במציאות, לראות את הבאים אחרינו, בבדיחות הדעת, כקטנים וכחלשלושים... קראנו להם "קילומטרים" שכל אחד מהם הוא "קילו-מטר", כי משקלו "קילו" וגובהו "מטר".
ואכן, זכינו לערוך קבלת פנים בנאום ברכה לקבוצת "קילומטרים" שבאה במקומנו לנען, שם נוכחנו עד כמה יש מרחק בין פולקלור למציאות. קבוצה שנוצרה מאיחוד מחזור בוגרי מקווה ישראל ובוגרות חוות הלימוד בשכונת בורוכוב. במסיבת הפרידה הציגו בנות אלה ריקוד חסידי לפני השיר "אנשי קורצ'וב" והנה קטע ממנו:
"...אצל גויים אפיקורסים יין משקה ואישה
אך אצלנו אנשי קורצ'וב אחרת היא הבקשה
כוס של שרי ברנדי אישה חסידית צנועה..." וגו'
רק כעבור שנים הופיע השיר הזה בתוכנית של שלישיית "הגשש החיוור". תמהתי, מפני שהשיר לא היה ידוע לחובבי הזמר החסידי. אז נפתרה התעלומה. את השיר למדו בנות חוות הלימוד בשכונת בורוכוב מפי מדריכם משה נובופרוצקי, שהכיר שיר זה מבית הוריו בגולה. משה זה נשלח כמדריך חברתי ורעיוני לחווה מטעם קיבוצו. הסתבר כי לאחר סיום תפקידו בחווה, שב לעין כרמל והיה מדריך חברת הנוער הארץ-ישראלית בקיבוצו, שכללה גם בחור בשם שייקה, שלימים היה אחד משלישיית "הגשש החיוור" ונפתרה הבעיה...
המשך יבוא
* * *
אהוד בן עזר
יומן נסיעה לאנדלוסיה ולמדריד
אוקטובר-נובמבר 2007
יום 15. מדריד / יום 16. מדריד-תל-אביב
12.11.07. יום שני. מדריד. מלון אמפראדור.
יומן מורחב
ארוחת-בוקר כרגיל. יום אחרון במדריד לפני מחר, יום הנסיעה חזרה. יוצאים ברגל לחנויות של קורט אנגלס וקונים פנס כיס, מכונה חשמלית לתספורת (כי את הסופר מספרים כל השנים כשהוא יושב ערום על הדופן האמבטיה בביתו, זאת כדי שלא יסבול מעקצוצי השיער הקצוץ בדרכו הביתה מן הספר, שאותו לא פגש כבר זה כ-34 שנים) וקונים גם ז'קט סריג מבית טוב ליהודית. מסע הקניות מתפרש על פני שתי חנויות הרשת שבמרכז העיר. בסיבוב הראשון קונים בעיקר מצרכי מזון מקומיים שאין כמותם בארץ: חמון סרנו (זה ז'מבון, או פרושוטו) וגבינה – קְוֵוסוֹ מָנְצֶ'גוֹ, אלה חריצי גבינה ממש חלומיים וכדאי לנסוע בשבילם ובשביל הפראדו פעם נוספת למדריד.
[לאחרונה מצאנו דוכן ב"שוק האיכרים" בימי שישי לפני-הצהריים בנמל תל-אביב המתמחה בייצור גבינת מנצ'גו לפי המתכון הספרדי, לא זול אבל טעים כמו המקור!]
חוזרים לחדר במלון כדי לאחסן את דברי המזון בתא המקרר הקטן, ורק אז יורדים שנית וקונים את הסוודר ליהודית. אני, חוץ מפנס הכיס, לא היה נחוץ לי דבר לקנותו בספרד, בייחוד לא בביגוד ובהנעלה. ממילא אנחנו הולכים כל הזמן בנעלי ספורט של מותגים בינלאומיים.
מגיעה שעת צהריים ואנו נופלים, במרכז מדריד, באזור הפוארטה דל סול – על "מוזיאו דה חמון", מוזיאון החמון, ברחוב מאיור 7. אתמול ראינו את חזיתו גדושת קותלי חזיר ענקיים תלויים באוויר – קורצת לנו כמעט ממול לתיאטרון שבו ביקרנו בערב.
מחכים קצת בתור כי המקום גדוש ומלא, עד שמתפנה שולחן בקומה השנייה הצופה למטה אל הראשונה, שהיא קומת האיטליז. וכרגיל, נופלים בפח בארוחה גדולה מדי בצהריים למרות שמחפשים רק לאנץ'.
קונסומה: מרק צח עבורי מבשר חזיר. סוֹפָּה קשטלנה: מרק קשטליאני ליהודית, חתיכות נקניקים, חמון, מרק וביצה שנראית כביצת עין לא מבושלת דייה.
אחר כך Pollo asado: תרנגולת או פרגית, לא יאומן – שלימה במחיר של מנה לא יקרה אחת, מטוגנת בשמן עמוק כך שכל בדל עור טעים לנו כשוויסק, גריבנז. אנחנו לא מתגברים על הכמות הענקית של המנה, שלא ציפינו לשכמותה (למרות שעכשיו עולה ריר בפי לזכר השוויסקים שהותרתי בצלחת ולא יכולתי להתגבר עליהם!) – ובנוסף, שני בקבוקי סודה של חצי ליטר, מזכוכית שקופה וכבדה, ושתי לחמניות גדולות, פריכות וטריות.
הכול יחד 18 יורו (כ-106 שקל) ללא הטיפ. הנה דוגמה לחשבון ביורו, ובספרדית:
Consome 1.80
Sopa castellana 4.30
Pollo asado 7.90
2 Agva 3.00
2 Pan 1.00
Total E 18.00
הכתובת: Museo del Jamon, CL Mayor, 7, 28013 Madrid
בצהריים צריך לחכות קצת בתור למקום פנוי. השירות לא מי-יודע-מה. אבל אם רעבים מאוד, מומלץ, טעים וגם זול. ובעיקר האווירה!
אחרי הארוחה אנחנו יורדים מקומת היציע הפנימי, שעכשיו היא כבר פחות גדושה ואין עומדים בתור להיכנס לאכול בה – אל קומת הקרקע, שם עומדים בתור עשרות אנשים לקנות פרוסות דקות של חמון במשקל. יש לחמון טעם גן עדן של חזירים מעושנים, ורק לי יש בעייה איתו. אמנם כל השיניים שלי עדיין בפי בגיל שבעים ושתיים, מחוץ לשן בינה אחת מיותרת שנעקרה – ויש לי כוח לעיסה, לפחות זה – אבל החמון, אפילו הוא דק ושקוף כנייר חום-אדמדם, נלעס לי בטוחנות המקוריות כמו מסטיק ואינו נגמר והוא לעיתים לא לפלוט ולא לבלוע.
לוקחים פתק של מיספרים לתור, כמו בבית מרקחת של קופת חולים. אבל עכשיו, כשאנחנו יורדים, כבר שקט יותר. אחרי שלוש בצהריים. יהודית קונה לבן הגרגרן שלנו פרוסות של חמון טרי, הוא לא מסתפק בחמון באריזת ואקום שקנינו במחלקת המזון המדהימה של ה"קורט אנגלס". גם קודם היה הדלפק נתון בשדה הראייה שלנו מלמעלה, וממש היה מרתק לראות את המוכרים פורסים את קותל החזיר המעושן, כאשר מלמעלה, עד לתקרה, עשרות אם לא מאות קותלי חזיר בעלי אותה צורה תלויים כתפאורה. לדעתי רק אלה שליד דלפק-הפריסה הם אמיתיים, וכל השאר התלויים למעלה – ממולאים קש, אבל התפאורה יפה מאוד, ברויגליאנית. וכל כמה שקונים, ולא יקר, זה מתברר פחות מדי כאשר מגיעים ארצה. "למה לא הבאתם יותר?"
חוזרים לישון במלון. לא רק מפני שעייפים באמצע היום אלא שממילא אין מה לעשות בשעת הסייאסטה. רוב המקומות סגורים, מחוץ לחנויות הכלבו הגדולות.
לפנות ערב טיול לרובע ששכחתי את שמו, שנאמר לנו שמעניין לבקר שם ובעצם אין מה לראות, הכול חנויות של נעליים ובשׂמים.
משם, הכול ברגל, קילומטרים, אבל זה יום אחרון, וגומעים את העיר – לפלאסה סנטה אנה, כיכר אנה הקדושה, מעבר לפוארטו דל סול, שבו מתקיימת אותה שעה הפגנה כלשהי שגורמת ליהודית לרצות להתרחק מהר ככל האפשר. אני דווקא סקרן להידחק ולראות. אם איני טועה מדובר במחאה על זיהום האוויר. הרבה שוטרים אבל לא בעלי מראה מאיים. רחוק מאוד מהתקופה של פראנקו.
עוברים מכיכר פנימית אחת לבאה אחריה (ראה ההסברים מיום אתמול), ונופלים על מסעדה נעימה וטעימה בשם ויניָא פ' – Vina p. – הכתובת, מדריד, כיכר סנטה אנה:
Vina P, Restaurante Taberna, Plaza de Santa Ana 3, Madrid 28012
זו מסעדה! דומה שלא יכולנו למצוא טובה ממנה לחגוג את הערב האחרון במדריד! מומלץ! מומלץ! מומלץ! – ולא יקר!
מקבלים סלסלת חלקי באגט טרי פריך, בקבוק שמן זית. מבקשים זיתים ומקבלים אותם שחורים מתובלים ברוזמרין.
יהודית לוקחת מנה של גבעולי אספרגוס בגריל עם שום ומלח ושמן זית. קריספי, כלומר פריך, מהטיגון. עם גבעת מיונז קטנה בטעם ביתי, שעליה מפוזרת אבקת פלפל לבן-אפור. מעולה. יהודית הרבה יותר נועזת במנות שהיא מזמינה ואילו אני משתדל ללכת "על בטוח" מחשש שלא אוכל לאכול את התבשיל שאינני יודע כלל מה טיבו.
מנה זנב שור, קולה דה תורו, או רָבּוֹ תורו, טעים מאוד ועשוי כמו באנדלוסיה. עם צ'יפסים. הבשר ממש מתפורר ברוטב חום מבושל היטב וטעים מאוד. זו מנת הדגל שלנו בבשרים בספרד. מומלצת מאוד!
כוס יין שרי מתוק ממלגה, יין הבית. 2 בקבוקי סודה של חצי ליטר כל אחד, עשויים זכוכית שקופה ועבה, כמו פעם.
מנה אחרונה משקה לבן של סורבה לימון עם שמפניה ספרדית –cava con – ואפשר לקבל את המנה גם עם וודקה. מעולה. שותים בכוסית גבוהה. יחד 29.26 יורו, לפני הטיפ שהוא בדרך כלל עוד 4 או יורו. כ-196 שקל.
זוג מולי, יפהפייה מהמזרח הרחוק עם עור שחום, אולי בת תערובת. מקבלים גריל על השולחן, ומהו? קערת עץ גדולה ועליה מניחים קערת אבן או חרס שחוממה היטב במיטבח, ומעליה שמים הסועדים, בדרך כלל הגבר, נתחי בשר בפרוסות דקות שכמעט מיד נעשות ראויות לאכילה. ודאי היו קודם בתחמיץ אם כי נראים טריים לגמרי. סוגי הגריל-שולחן במסעדות הם ממש מרתקים, וכל זוג שסועד זוהי סצינה נוספת בתיאטרון האוכלים. והסעודה מגרה את יצר המציצנות אפילו יותר מהשדיים של הסועדות. מי שכבר אינו יכול ללעוס בשר מסתכל בזוללי הבשרים כמו בסרט פורנו או בתצוגה חיה.
החשבון (כולל 7% מיסים בסך 1.91 יורו ועליו נוסף הטיפ של כ-4 יורו):
Rabo toro 10.00
Pericos esparragos trigueros 8.00
2 pan 1.50
Aguas y gaseosas 1.50
Copa de vino de la casa 2.10
Sorbete cava 4.25
Toal euros 29.26
חוזרים ברגל למלון.
אני מחפש תנ"ך ספרדי בחנות לספרים ישנים וגם בחנות הספרים של קורט אנגלס, ואין. [לבסוף מצאנו בארץ, בחנות של מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, ספרון תהילים קטן דו-לשוני עברית וספרדית].
רושם ביומן: מחשבות על שיחה עם סרוונטס על דון קישוט. עוד חלומות ומחשבות רבות אבל העיניים נעצמות כל ערב, וגם בספרדית לא התקדמתי כלל ואפילו נסוגותי. מחר במטוס אשלים רשמים.
[אגב, בשובנו ארצה אני מנסה להתקין את המשקה הנהדר סורבטה קאוָה ומערבב סורבה לימון עם וודקה, ולא מצליח להגיע לסמיכות של המשקה הספרדי, כי הסורבה הישראלי כולו מים קפואים וכאשר מערבבים אותו עם הוודקה הוא פשוט נמס, ומה ששותים יש לו טעם של וודקה עם לימון מהולה בקצת מים].
תם יום חמישה-עשר בספרד.
ט.ל.ח.
* * *
יום 16. מדריד-תל-אביב
פרטים סידוריים
13.11.07. יום שלישי. מדריד-נתב"ג. טיסת אל על 0396, מושבים: 18e, 18d [זמני]. 12.30 בצהריים ממדריד, נחיתה בנתב"ג 17.50 זמן מקומי.
כרטיס אהוד 1142486616367. כרטיס יהודית 1142486616368.
יומן מורחב
נרשם כבר באוויר, בין מדריד לתל-אביב. קמים מוקדם בבוקר ואוכלים ארוחה צנועה יחסית. אני לא טועם מהבייקון המטוגן כדי שלא להכביד על מערכת העיכול בטיסה.
מטיילים עוד חצי שעה עד לכיכר היספניה הסמוכה, יורדים משמאל למלון בגראנד ויה, וחזרה. יהודית קונה תיק בד "מדריד" בעשרה יורו ברחוב ומצטערת שלא קנתה יותר למתנות לחברותיה. חוזרים למלון ועולים עם המזוודות, שכבר נמצאות למטה, למונית, שמביאה אותנו לנמל התעופה החדש של מדריד. כשעה וחצי נמשכים הסידורים ולא נותר זמן רב לקניות אחרונות בדיוטי פרי.
פוגשים את הצלם-הגרפיקאי האמן צביקה זליקוביץ עם אשתו גילה היפה, שמתברר שכל ניסיונותיהם לפגוש אותנו, כולל שלשום כאשר עברו במלון והשאירו לנו הודעה כתובה, לא צלחו. מתברר גם שבעלת-הבית בדירה שהם שכרו ניתקה את הטלפון, וכך לא קיבלו את ההודעות שלנו. (אני זוכר מנעוריי בביתנו ברחוב פיק"א את גילה היפה שחורת השיער הארוך עולה, לעיתים עם המדריך איציק נשרי האגדי, מקיבוץ ארז – ממערב, מה"קומונה" של "הנוער העובד" בצריף אצל ספקטור ברחוב בורוכוב, לכיוון מרכז המושבה ואולי גם לסניף "הנוער העובד".
המטוס של אל על ממריא בזמן. משני עיתונים שמגיעים לידיי, "מקור ראשון" ו"הארץ", אני למד שלא התחדש הרבה בעת היעדרנו. ארוחת הצהריים של "אל על" ממש מזעזעת. חומוס תעשייתי עם קצת סלט חצילים מֵימי ופיתות קטנות שחוממו ומיד התקררו ונעשו קשות כאבן. פלטה זעירה של חמוצים ממקור לא מזוהה. כוסית מים ומנה בשרית בלתי-אכילה, לפחות לטעמי, עוף מבושל עם ירקות ואורז בטעם קרי. היתה גם עוגת שוקולד יבשה, שבלית ברירה אכלתי אותה עם התה הבהיר. אפילו פחית הגולדסטאר, שהיא בעיניי בירה מצויינת, היתה בעלת טעם מוזר כאילו עמדה שנה במרתפי "אל על" בטרם נתנו אותה לשתייה לנוסעים.
מקרינים את הסרט "נודלס".
כללים שהפקנו מן הנסיעה: לא לעשות ביטוח בריאות וחפצים בחברה שעימה קשורה חברת ויזה אלא אצל סוכן הביטוח הפרטי שלנו. הסיבה – כאשר ניסינו להתקשר טלפונית לחברה, להודיע על אבידת הטלפון הסלולרי, זה היה בלתי אפשרי.
וכן, לא לישון בספרד במלונות שני כוכבים, בייחוד לא במרכזי הערים. גם מלונות שלושה כוכבים אינם מומלצים. אמנם כולם נקיים, ואולם החדרים קטנים, אין אמבטיות ובקושי אפשר להתקלח, בייחוד אנשים קשישים ושמנים. הכי טוב מלונות ארבעה כוכבים, או שלושה שיש עליהם מידע מדוייק.
מחצית זמן הטיסה עובר עליי בשינה. המקומות טובים. שורה 28. גם הנחיתה עוברת בשלום ובשלווה לעומת המהומה הענקית הבלתי פוסקת בנמל התעופה של מדריד. חידוש: כאשר מתקבלות המזוודות מהמסוע, עובר הלוך ושוב איש בתלבושת חצי-רשמית עם כלב שמרחרח את האנשים ואת המזוודות גם יחד, לגלות סמים. נתקלנו בכך לפני שנים רבות בניו-יורק, כאשר נחתנו מהטיסה ממקסיקו-סיטי לאחר קונגרס פא"ן בגוודאלחרה.
למחרת בבוקר מתברר כי משקל הנטו שלי (ערום על המאזניים) מאה קילו ושלוש מאות גרם. ממש רזיתי בקילו וחצי בטיול, למרות שלא שמרתי על דיאטה, אלא שצעדנו הרבה קילומטרים ושרפנו קלוריות.
סוף
ט.ל.ח.
* * *
בגיליון הבא: המשך פירסום פרקי "התלם הראשון"
המספרים את האמת על ייסודה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה – ולא כמסופר בבלדה היפה-מאוד של יורם טהר-לב, שחלקה בלבול היסטורי חינני וחלקה בדייה ספרותית, זאת גם לפי מחברה, הקורא לה "אגדה" בגוף השיר. אבל אנשי פתח-תקווה לא יודעים על עברם כמעט דבר מעבר לבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו, ועל פיה הם גם חוגגים את יובל ה-130, מלמדים "היסטוריה" בבתי-הספר וגם מציבים מונומנטים המזכירים את תקופת האבן. אתם, קוראי "חדשות בן עזר", כמעט רק אתם יודעים ותדעו את ההיסטוריה האמיתית של פתח תקווה.
* * *
גוש החמאה על ראשה של הצדקת
ח"כ שלי יחימוביץ' גדול במיוחד
– כי בלהט תביעתה בקיץ להתפטרות אולמרט היא שכחה כיצד ריפדה את דרכו של מנהיג העבודה עמיר פרץ לתוכנית הטלוויזיה שלה וזאת כאשר ריפד הוא את דרכה לאחד המקומות הראשונים ברשימת מפלגתו לכנסת! – ועל כך כבר הוכיח אותה, ללא הועיל, פרופ' אמנון רובינשטיין בשעתו.
* אגב, עד לפני שנים אחדות הנוהג היה שכל מי שטס בשליחות ציבורית או ממלכתית רשאי להשתמש בנקודות-הטיסה לזכות טיסותיו הפרטיות. אם זו עבירה אזיי ייתכן שיש לתבוע גם אותי על שתי טיסות "אל על" במימון משרד החוץ למקסיקו ולרוסיה, אותי – יחד עם עשרות אלפי ישראלים אחרים שטסו אמנם לא על חשבונם אבל הכרטיסים על שמם ולכן זכו בנקודות.
* * *
תעלומת הכתבה הפרו-אולמרטית שצצה ונעלמה בשבת מאתר "הארץ" און-ליין!!!
שלשום, שבת בבוקר, הופתענו למצוא באתר "הארץ" און-ליין כתבה חתומה לפיה כל פרשת הכרטיסים ב"ראשון טורס" כבר נחקרה לפני 17 שנה (!) – בשנת 1991, במסגרת מה שנקרא אז "החשבוניות המזוייפות של הליכוד" [כן, כן, אתם השוטים, מפללי נתניהו לראשות הממשלה – מרבית ההאשמות נגד אולמרט קשורות לתקופת היותו חלק בלתי-נפרד מכם, מהליכוד!] – ועוד נאמר בכתבה כי היועץ המשפטי של הממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, הורה אז לסגור את החקירה מחוסר עניין לציבור או מהיעדר הוכחות. כך בפירוש נכתב.
איננו יכולים לבדוק ולצטט זאת במדוייק, גם לא לאמת את שם העיתונאי – כי כבר בשבת לפנות-ערב נעלמה הכתבה הזו מהאתר לבלי שוב, והיא גם אינה מופיעה ב"הארץ" מאתמול! תופעה מוזרה מאוד, אלא אם כן כבר אין הבדל גדול בין "הארץ" העיתון לבין "ישראל היום" החינמון, הממומן מהגולה, שכזכור את טורֵנו הקבוע בו עזבנו בשעתו לאחר שהמערכת לא הסכימה לפרסם רשימה שלנו שהשתמעה ממנה תמיכה באולמרט!
* * *
למי שייכות נקודות הַשְּׁוִיסָקִים?
שאלה: משרד ממשלתי, שמטעמי ביטחון איננו יכולים לנקוב בשמו, הזמין אצלנו משלוח גדול של שוויסקים (גְרִיבֶנֶז בלע"ז), שאותם רכשה עבורם מזכירת-המערכת הדדנית המגּורה והמתרגזת שלנו ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ מִחֶברת הקיטרינג "השוויסק העשירי" באמצעות כרטיס האשראי שלנו ויזה אלומיניום; הנקודות שצברנו בקנייה עברו באופן אוטומאטי לחשבון "הנוסע המתמיד" שלנו ב"אל על" ואנחנו מתכוונים לנסוע בזכותן בקרוב יחד עם האישה לוואדוז לבדוק את סכומי חשבון הבנק שלנו, שאותם העלמנו ממס הכנסה, והשאלה היא למי שייכות הנקודות הללו? למשרד הממשלתי שהזמין אצלנו את השוויסקים – אוי לנו?
* * *
דרוש חוף לחומר מערבי
הי אהוד היקר,
נעשיתי בימים אלה עורכת המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" היוצא כל סוף שבוע בלוס אנג'לס והחוף המערבי. העיתון מופץ חינם ב-15,000 עותקים ומיועד לקהל הישראלי הגולה באמריקה.
האם תהיה מוכן לפרסם בעיתונך בקשה פלוס מייל שלי, וכמובן בראש ובראשונה אתה מוזמן, לשלוח שירים או סיפורים בהקשר של ארצות הברית. נכון שאנחנו כותבים על אנשים ועל פילוסופיה, והמקום לרוב איננו הנושא המרכזי, ומספיק לי גם דימויי מקום, אבל זו הדרישה שנדרשתי. חוויות של כותבים בעברית מאמריקה. על רקע נופיה ועל דימוייה.
תודה מראש,
דורית זילברמן
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
ואני מצידי לא הייתי מסכים ללחוץ את ידו של בשאר אסד החצוף בפריס. הגולן וחוף הכינרת לעולם לא יהיו שלו.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,874 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 359], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל