חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 361

תל אביב, אור ליום חמישי, י"ד בתמוז תשס"ח, 17 ביולי 2008

עם צרופת הזמנה לערב של סרטים שהוקרנו בקולנוע "עדן" המיתולוגי, שייערך בסינימטק תל-אביב, יום חמישי, 31.7, בשעה 21.00, בהפקת חוני המעגל

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מבחן כניסה, מתוך המחזור "נגיעות" (29).

יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל אַבְשָלוֹם פַיְנְבֶּרְג.

שלומית: מסע הרכבת בין ורשה ללובלין – במסע לפולין, אביב 2008.

אולמרט, שולה זקן ו"ראשונטורס": ההיסטוריה חוזרת, מאת אורי בלאו, הופיע ב"הארץ און-ליין" למשך כחצי שבת האחרונה בלבד.

ד"ר גיא בכור: עשר הפתעות מתוקות כלענה: ומסתורי הדו"ח על רון ארד.

ראובן ארגוב: "הסיכויים למחיקת ישראל"?

אלי יזרעאלי: א. היו זמנים. ב. על המתים ועל החיים.

תזכורת: פרופ' חיים הררי: מַבָּט מתוך עֵין הסערה [2004].

נעמן כהן: נקרופיליה. // יואל נץ: מי אמור לבחור את ראש הממשלה?

המיליארדר מהמר נגד המגמה של עצמו! מאת ס. גָרוּס, סופרנו לענייני הימורים.

המחלקים את עור הדוב בטרם ניצוד, מאת סופרנו לענייני חלוקת עור הדוב בטרם ניצוד ס. גָרוּס.

מאיר ריבקין: מה דעתך לגבי השקפותיו המדיניות של ראש הממשלה?

דניה עמיחי-מיכלין: כל החשבון עוד לא נגמר...

אורי הייטנר: 1. בני חושך. 2. מי מאמין לחיזבאללה?

קונצרט סיום העונה בפילהרמונית: "עבודת הקודש" של ארנסט בלוך עם הבריטון הנהדר תומס המפסון, מאת מבקרנו המוסיקלי ס. נידח.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שישי, סיפורו של סיטשי, חלק ראשון.

יצחק אוורבוך-אורפז

מבחן כניסה

אִם הִתְגַּלָּה לְךָ

גִּבְעֹל יָרֹק מֵצִיץ מִתּוֹך חָרִיץ בָּאֶבֶן

וְלֹא חָשַׁבְתָּ עַל בֵּית תְּפִלָּה

מתוך המחזור "נגיעות" (29)

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל אַבְשָלוֹם פַיְנְבֶּרְג

זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר: עוֹד פּוֹרֵחַ

הָאָבָק שֶכִּסָּה וְהֵלִיט

בְּלֵילוֹת שִכּוֹרִים מִיָּרֵחַ

אֶת חָרְבוֹת הַמִּבְצָר שֶל עַתְלִית,

הוּא דָהַר מוּל הַיָּם הַגּוֹנֵחַ

בְּכָפִיָּה צְחוֹרָה כְּטַלִּית.

זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר: עוֹד פּוֹרֵחַ

הָאָבָק שֶכִּסָּה וְהֵלִיט.

הוּא קֵרֵב אֶת סוּסוֹ אֶל הַמַּיִם

וְדָרַךְ אֶת נִשְקוֹ בִּגְנֵבָה

וְנָשַק לָהּ עַל שְתֵּי הָעֵינַיִם

הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר בַּסְּבִיבָה

וְתָסַס בָּהּ, כִּבְיֶקֶב הַיַּיִן,

אֵיזֶה בְּכִי שֶלָּעַד לֹא כָּבָה.

הוּא קֵרַב אֶת סוּסוֹ אֶל הַמַּיִם

וְדָרַךְ אֶת נִשְקוֹ בִּגְנֵבָה.

שָֹרָה, שָֹרָה,

אַל תֹּאמְרִי, אַל תֹּאמְרִי לִי שָלוֹם,

כִּי הַלַּיְלָה אֶדְהַר הַמִּדְבָּרָה

וְהַלַּיְלָה יָפֶה כַּחֲלוֹם.

אַךְ אֲנִי עוֹד אָשוּב, שָֹרָה, שָֹרָה,

כִּי לָנֶצַח יָשוּב אַבְשָלוֹם.

הוּא אָבַד בַּחוֹלוֹת שֶל רָפִיחַ

וּפְרִי-תֹמֶר טָמוּן בַּחֲגוֹר

כְּמוֹ שִירִים שֶכָּתַב וְהִבְטִיחַ

שֶיִּקְרָא לָהּ בַּיּוֹם שֶיַּחְזֹר,

וְהַבֶּדְוִּי יָרָה – וְהִצְנִיחַ

אֶת הָאִיש מִסּוּסוֹ לְאָחוֹר.

הוּא אָבַד בַּחוֹלוֹת שֶל רָפִיחַ

וּפְרִי-תֹמֶר טָמוּן בַּחֲגוֹר.

הִיא חִכְּתָה לוֹ, דְמוּעָה וְנֶחְנֶקֶת

בֵּין צְלִיפוֹת מְעַנֶּיהָ, עַד תּוֹם

וְאֶקְדָּח כְּשֶהָיְתָה מְהַדֶּקֶת

אֶל גּוּפָהּ עוֹד הָגְתָה: "אַבְשָלוֹם!"

אַךְ גּוּפוֹ עִם גַּלְעִין פְּרִי-הַדֶּקֶל

נֶעֱלַם בַּחוֹלוֹת, וַיִּדֹּם.

הִיא חִכְּתָה לוֹ, דְמוּעָה וְנֶחְנֶקֶת

בֵּין צְלִיפוֹת מְעַנֶּיהָ, עַד תּוֹם.

זֶה הָיָה יוֹם שֶל יוּנִי: שְֹדוֹת שֶלֶף

וְעֵץ-דֶּקֶל מַמְתִּין מֵרָחוֹק.

הֵם פָּרְצוּ, חוֹרְקֵי-שֵן-וְשַלְשֶלֶת

לְרָפִיחַ, כִּשְאַר הַכֹּחוֹת.

וְאָמַר הַגַּשָּש: יֵש כָּאן שֶלֶד

וְהַתֹּמֶר צָמַח מִתּוֹכוֹ...

זֶה הָיָה יוֹם שֶל יוּנִי: שְֹדוֹת שֶלֶף

וְעֵץ-דֶּקֶל מַמְתִּין מֵרָחוֹק.

הֵם עָמְדוּ שָם שוֹתְקִים, עַל הַדֶּרֶךְ,

לְמוּלוֹ שֶל הַדֶּקֶל הַזָּר

וְהָרוּחַ עָלִים מְבַדֶּרֶת

כְּמוֹ אֶת שְֹעַר אַבְשָלוֹם, וּמוּזָר:

הֵם עָמְדוּ שָם שוֹתְקִים, עַל הַדֶּרֶךְ,

לְמוּלוֹ שֶל הַדֶּקֶל הַזָּר

וְשָמְעוּ אֶת הָרוּחַ אוֹמֶרֶת:

"הוּא הִבְטִיחַ לַחְזֹר– וְחָזַר..."

שָֹרָה, שָֹרָה,

אַל תֹּאמְרִי, אַל תֹּאמְרִי לִי שָלוֹם,

כִּי הַלַּיְלָה אֶדְהַר הַמִּדְבָּרָה

וְהַלַּיְלָה יָפֶה כַּחֲלוֹם.

אַךְ אֲנִי עוֹד אָשוּב, שָֹרָה, שָֹרָה,

כִּי לָנֶצַח יָשוּב אַבְשָלוֹם.

אהוד: למען האמת ההיסטורית, את לילו האחרון בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית העביר אבשלום בוויכוח קשה ומר עם דודי ברוך ראב בן עזר, שהיה מבוגר ממנו ומנהל תחנת הניסיונות מטעם אהרן אהרונסון, שכבר לא היה אז בארץ. דודי ניסה להניא את אבשלום מתוכניתו לצאת למצרים. ואילו את לילו האחרון לפני צאתו למסע בילה אבשלום בבית סבי יהודה ראב בן עזר ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה, וגם סבי ניסה להניא אותו מתוכניתו. סבי היה ידיד-בנפש לישראל לוליק פיינברג, אביו של אבשלום, וסבי גם היה נתין אוסטרו-הונגרי, כרבים מיהודי הארץ באותה תקופה, והוא התנגד לכל פעולה שתפגע באוסטריה, בת בריתם של תורכיה וגרמניה במלחמה, וזאת מאחר שהקונסוליה האוסטרית בארץ-ישראל פרשה את חסותה על נתיניה היהודים וגם עזרה להם בימי המלחמה עצמם. אבל פרשת האהבה בין שרה אברהם (אהרונסון) הנשואה לבין אבשלום פיינברג שהיה מאורס לאחותה הצעירה רבקה – נכונה. ובסיורי ההיסטורי עם אבי בנימין, אשר בשנים 1915-1916 לערך ביקר כנער אצל ברוך, אחיו המבוגר ממנו, בעתלית, הראה לי אבי את החדר האמצעי באחד הבניינים, בקומה השנייה, שבו התגוררו אבשלום ושרה, ואמר שזו היתה העזה עצומה באותם ימים, שאישה נשואה תחיה באופן חופשי עם גבר אחר! – חלק מהפרטים מצויים ביומנו של דודי ברוך, שאותו פירסמתי בעיתון "מעריב" בשעתו, אך לצערי אין לי אותו מוקלד ואשמח אם מישהו יתנדב לעשות זאת.

* * *

שלומית

מסע הרכבת בין ורשה ללובלין – במסע לפולין, אביב 2008

כל מי שמכיר אותי יודע כי הגעתי למסע לפולין במשיכה בצווארון חולצתי. עם כאב גב וכתף שאיפשרו לי להחזיק משא בידי השמאלית רק לאחר לקיחת כדורים נגד כאבים, סיבה טובה לוותר על הנסיעה בכלל...

עשיתי את כל מה שידוע בתור work avoidance כדי שלא אצא, אם על ידי רישום מאוחר ככל האפשר, אם על ידי כך שלא באמת התכוננתי למסע, איחרתי לפגישות הטרום-מסע, ולא דיברתי באף מפגש טלפוני טרנסאטלנטי. כל אלה העידו על כך שאין בי את הכוח להיות פרו-אקטיבית, כפי שאני נוהגת תמיד בפעילויותיי השונות, אם בחיי המקצועיים ואם בחיי הפרטיים.

כשעלה הרעיון לאחר המסע להעביר לחברינו את החווית האישיות מהמסע, הצעתי לחבריי למסע כי אדבר על נושא הקשור בידיעותיי המקצועיות, מה שנקרא – איזור הנוחות שלי. אולם כולם ביקשו כי אדבר על חווייה אחרת שחוויתי בעת המסע והיא מתמצית בנסיעה בת כשעתיים בקרון רכבת עם ארבעה רבנים, או יותר נכון – עם שלושה רבנים ורבּה.

ביום רביעי בבוקר עזבנו את וארשה לכיוון לובלין בנסיעה ברכבת. יהודי שנוסע באירופה, ובעיקר במזרח אירופה, ברכבת, לפחות בפעמים הראשונות מרגיש את תחושת המחנק של העבר: התחנה אותה התחנה, האנשים אותם האנשים, רק הזמן אחר... כאן אספו את היהודים, כאן העלו אותם על הרכבת – רכבת רגילה, רכבת משא, רכבת צבאית או כל סוג אחר, כאן עמדו אזרחים והסיטו את מבטם מהאומללים כאילו אינם קיימים כדי שלא יצרכו לתת דין וחשבון לעצמם ולסביבתם לגבי חובתם האזרחית לאנשים אלו.

המדריכה הפולנייה הודיעה שיכולים לשבת היכן שרוצים, למעט קרון מס 17– למה?

המחשבות מתחילות לרוץ: האם הוא מיועד למכובדים? האם הוא מיועד למצורעים? האם הוא מיועד לאסירים? האם כך עשו זאת גם אז???

כל אלה יצרו אצלי, באותם רגעים, לחץ נפשי קשה והביאו לכך שלא חיפשתי מקום להתיישב באופן מיידי, וכשתפסתי שהרכבת כבר נוסעת, התחלתי לעבור בין הקרונות ולחפש מקום לשבת. התאים היו מיועדים לשישה אנשים, ורוב רובם כבר נתפסו, והשיחות קלחו, ואיכשהו לא מצאתי את עצמי.

ותוך כדי כך, מהחלון, חולפת העיר. יוצאים אל השטחים הפתוחים, אל האיזורים חקלאיים שלא השתנו עשרות, אם לא מאות שנים, חוות קטנות, עיבודים חקלאיים עד לגבול היערות הסובבים, יערות נשירים שרק עתה יצאו מתקופת החורף, ועדיין לא ירוקי-עד כפי שהיה אפשר היה לצפות שיהיו. ובראש שוב רצה המחשבה: האם כשברחו, אם ברחו מן הרכבות, האם אלו הם היערות שברחו אליהם? איך אפשר להסתתר ביער כזה? לאלו חוות פנו לעזרה? מי מהאנשים הגרים היום בחוות החקלאיות היה צריך להחליט או ראה את הוריו או סבו וסבתו מסתודדים ומחשבים חישובים אם לתת עזרה גדולה או קטנה תוך סיכון עצמי?

ובעוד המחשבות עוברות אני עדיין מחפשת את המקום שאוכל להרגיש בו נוח בנסיעה הלא-ארוכה שלפנינו לכיוון לובלין.

פעמיים עברתי את התא שבו ישבו ארבעה חברים מהקבוצה שהגיעו מארה"ב ונותרו שני מקומות נוספים. מי שמכיר אותי יודע שאני ממש, אבל ממש לא אוהבת להיות צפופה ליד אנשים, המרחב הדמיוני סביבי צריך להיות גדול ואין מצב שאשב במקום שמישהו שאני לא מכירה ייגע בי.

בסופו של דבר החלטתי, כי למרות שאין לי באמת מה לדבר עם החבורה, שהיתה כבר שקועה בדיבור באנגלית שוטפת, ובוודאי בנושאים שרחוקים ממני, אין ברירה, צריך להיכנס ולבקש רשות להצטרף, בהבטחה שלא אפריע... נדמה היה לי שגם להם זה לא היה מי יודע נוח לומר כן, אבל הנימוס האמריקאי, אתם יודעים...

בינתיים נכנס לקרון גם עזרא המדריך, שמצאתי אליו פינה חמה בליבי, בהיותו כל כך פתוח, נחמד, עדין, ועוסק בעבודת הקודש של הבאת קבוצות של בורים כמוני למסע יהודי חשוב כל-כך. היה ברור שיהיה צפוף אבל לא נותרה ברירה רבה בידי.

החלטי ביני לביני שלא אפתח בשיחה אלא אעצום את עיניי, שכן רכבת תמיד עושה לי את זה, ואקטין את עצמי אף יותר ממה שאני וכך אביך את החבורה של הרבנים פחות ככל הניתן. ועוד אני מבקשת למצוא את התנוחה הנוחה האפשרית שבה אהיה הכי פחות נראית, והחבורה – שלושה רבנים: אורתודוכסי, קונסרבטיבי ורפורמי, ורבה, ששמעו את התנצלותי ואת הבטחתי שאין ברצוני כלל להפריע להם אלא להפך, לצפות בפלא המדהים הזה של רבנים מזרמים שונים יושבים זה ליד זה בתא רכבת ומשוחחים ביניהם על הדרך שבה הם מתכוונים להעביר את דבר התורה שהוטל עליהם, או את הטכס שהבטיחו כי ינהלו בימים הבאים.

 ובאמת למשך דקות ארוכות הרגשתי כמו שהרבה פעמים רציתי להרגיש, כזבוב על הקיר במקום שבו נעשית היסטוריה. אף פעם לא ישבתי בדל"ת אמות של רבנים, מעטות הפעמים שנתקלתי ברבנים פנים אל פנים ובוודאי שאף פעם לא יצא לי לנהל עם רבנים שיחה ומעבר לכך, לשמוע שיח בין רבנים לגבי נושאים המעניינים אותם, על ההדגשים השונים החשובים להם, על השוני ו/או הדומה בהתנהלותם לגבי התפקיד שהם נטלו על עצמם בהיותם רבנים ומורי דרך רוחניים.

לא עברו דקות ספורות, והשיח ביניהם, שהיה קשור בחלוקת העבודה לגבי הניהול של הטכסים השונים שלקחו על עצמם לאורך המסע, מיצה כנראה את עצמו, ובלא לשים לב, כמו שרבנים יודעים לעשות, הפכתי אני לנושא לשאלות ולעניין, דבר שממש לא התכוונתי אליו.

 עוד אני מספרת להם על כך שלא ביקרתי בבית כנסת למעט בבר המצווה של אחד מאחיי ובחתונתי שלי, וסיפרתי קצת על המהלך שנקט הרב הרפורמי של בית הכנסת בסינסינטי (רב שלבש בפגישה איתנו, כדי לברר אם אנחנו – בן זוגי הגוי ואני, בת למייסדי פתח תקוה – ראויים להינשא, ב-11 בלילה במלון ירושלמי – בבגדי טניס) עד שהחליט להשיא אותי לגוי בבית הכנסת שלו עצמו.

ואז החלה מתפתחת שיחה מרתקת בין הרבנים עצמם לגבי הדרך שהם נוקטים בשיחות עם זוגות העומדים להינשא ולגבי החתונות שהם מנהלים. סופרו שם כמה סיפורים שרק מי סיפר מותר לו לחזור עליהם, ניתנו הסברים והשוואות ודוגמאות לגבי החלטות לחתן או לדחות זוגות, בעיקר זוגות מעורבים.

תוך פחות מחצי שעה – שמעתי את נבכי ההתלבטות של הזרמים השונים של היהדות בנושא של נישואי הזוגות המעורבים. זה לא היה מחקר, זה היה מהחיים. האהבה לאדם, לקהילה, שכל אחד מדריך ומנהל, האמונה כי אפשר להגמיש את הכללים ולמצוא צידוק ודרך נאותה כדי להביא אנשים בברית הנישואין היהודית עבור אהבת אמת, ההתלבטות והמסקנות והדרישות לגבי גידול הילדים מאוחר יותר, התהייה לגבי המסר לדורות הבאים – כל אלה עמדו וצויירו בפניי באותו תא קטן תוך ויכוח ארצי מאוד אם לפתוח או לסגור את החלון, והאם זה ישנה את הטמפרטורה בפנים או בחוץ...

בכל אותה עת עברו חברים רבים למסע מקרב הקבוצה, והציצו אל התא וחשבו לעצמם מה שאני הייתי חושבת אם הייתי במקומם – מה זו יש לה לחפש בתא הזה, או מה מוזר המחזה... האם יש סיכוי שאצא מהקרון רבנית? הכול לאור תרועות הצחוק שחלק גדול מן הזמן יצאו התא שלנו אל העוברים ושבים לאורך המסדרון.

אהבתי את הישיבה באותו התא ברכבת מוארשה ללובלין. אני אסירת תודה לרבנים המקסימים שלא הדירו אותי ואת עצמם אלא פתחו לי צוהר נפלא לעבודתם ולדרך המחשבה שלהם, בהומור, בשמחה, כמו שרק דון בנג'י אלקה וליאון יכולים לעשות.

תודה לכם מוריי היקרים שמצאתם נתיב למי שלא גדלה ולא האמינה בחלומותיה שתהיה לה שפה משותפת עם אנשים כמוכם.

המסקנה העיקרית שלי מכל אלה, אם בכלל צריך מסקנות, שכולנו, כולנו, גם אם השפה שלנו מהפה אל החוץ שונה, הרי ששם עמוק בפנים כולנו עונים לאותו הדיבור היהודי.

אסור שאנטישמיות או מסעי שואה כמו אלה יהיו הגורם העיקרי ו/או היחיד המלכד אותנו והמחבר אותנו, דווקא החזון והעתיד שלנו כאומה הוא זה שצריך להיות הנתיב והמסלול לדיבור בינינו, ואם שוב היה צריך להוכיח זאת, הרי שרב מאוד המחבר על המפריד.

שלומית היא נינתו של יהודה ראב, חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה.

* * *

אולמרט, שולה זקן ו"ראשונטורס":

ההיסטוריה חוזרת

מאת אורי בלאו

הופיע ב"הארץ און-ליין" למשך כחצי שבת בלבד

החשדות לפיהם מומנה נסיעה פרטית של בני משפחת אולמרט מכספי ציבור, במקרה זה מפלגת "הליכוד", נחקרו כבר ב-1991. אז לא יצא מזה כלום.

המשטרה חקרה כבר בשנת 1991 חשד כי גורמים חיצוניים מימנו נסיעה פרטית של בני משפחתו של אהוד אולמרט לחו"ל דרך חברת "ראשון טורס" – כך נחשף שלשום (שישי) ב"הארץ". החקירה בזמנו הסתיימה ללא הגשת כתב אישום בעניין, לאחר שנקבע כי אין מספיק ראיות. החשד היה כי מרבית המימון לטיסה של עליזה אולמרט ובתה מיכל נעשה במזומן, באמצעות כספים שנתרמו לסיעת הליכוד לצורך מערכת הבחירות של 1988, בה שימש אולמרט כגזבר המפלגה. אתמול פורסם כי ראש הממשלה נחקר בחשד שמימן טיסות למשפחתו מכספי ציבור שהושגו במרמה.

בדיוק כמו בחקירה החדשה, גם החקירה שנוהלה בתחילת העשור הקודם נוהלה על-ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה). יתרה מכך, גם אז – כמו היום – נחקרו בעניין אולמרט עצמו והעוזרת הקרובה שלו, שולה זקן. החקירה בזמנו היתה ספיח לפרשת "החשבוניות הפיקטיביות" בסיעת הליכוד שנחשפה בשנת 1989 והובילה כעבור שנים להעמדתו לדין של אולמרט אך הסתיימה בזיכויו.

על פי החקירה, בחודש נובמבר 1988 טסה עליזה אולמרט לניו יורק ביחד עם בתה מיכל לתערוכת תמונות בה הציגה מיצירותיה. היתה זו טיסה פרטית שעלותה 4,078 דולר ושהכרטיס עבורה נרכש מחברת "ראשונטורס". החשד היה כאמור, כי הטיסות שולמו על-ידי כספים שנתרמו לסיעת הליכוד.

בחקירה הסתבר כי זקן פעלה מול חברת הנסיעות בנושא נסיעותיו בתפקיד של אולמרט וכן בנושא הנסיעות הפרטיות שלו ושל בני משפחתו. בעדותה של זקן במשטרה ביוני 1991 היא נשאלה מדוע היא פועלת דווקא מול "ראשונטורס" והשיבה כי "זאת חברה שאני רגילה לעבוד איתה מזה שנים רבות, עוד כאשר לשר היה משרד עורכי דין. המשרד נותן שירות מעולה... הקשר איתם הוא לפחות של 7 שנים."

זקן הוסיפה כי "השר נוסע הרבה לחו"ל ובמסגרת תפקידו הוא נוסע בשליחות מספר גופים כגון המגבית, קרן היסוד או בשליחות משרדו.

זקן: "כנראה טעות של משרד הנסיעות"

היא הסבירה שכשהשר או משפחתו נוסעים בצורה פרטית היא מעבירה אליהם צ'ק פרטי של אולמרט. זקן זכרה את נסיעתם של עליזה אולמרט ובתה לניו יורק אך אמרה כי "לא ידוע לי על שום תשלום במזומן ובוודאי שלא נעשה על ידי." בסיום חקירתה אמרה זקן כי היא מעריכה שכיסוי התשלום על הכרטיס מכספי הליכוד הוא טעות של משרד הנסיעות.

המשטרה חקרה בזמנו גם את ג'ני וורגן, עוזרתו של מנכ"ל "ראשונטורס", עמנואל באומלשפינר, שהיתה זו שטיפלה במרבית נסיעותיו של אולמרט. "בדרך כלל אני שואלת את שולה על חשבון מי נסיעה זו או אחרת ולמי להגיש את החשבונית," סיפרה אז.

אולמרט, שהיה אז ראש עיריית ירושלים, נחקר בזמנו על הנושא בלשכתו על-ידי מפקד יאח"ה דאז, תת-ניצב זכריה בנאי. כשנשאל האם הליכוד מימן את נסיעת אשתו ובתו השיב:

"אני נדהם מהשאלה. מעולם לא טיפלתי בצד הטכני של תשלום נסיעותיי. עושה את זה תמיד העוזרת שלי, שולה זקן... מעולם לא ביקשתי שישולם מכספי הליכוד עבור נסיעה שלי באופן פרטי או של מישהו מבני משפחתי."

אולמרט טען כי "ייתכן מאוד שסכום ששולם עבור נסיעות אחרות יוחס בטעות לנסיעה של אשתי ובתי." הוא הוסיף כי "פשוט נפלא מבינתי" איך השתרבבה נסיעת משפחתו לתשלום שהועבר מהליכוד.

החקירה הזו, שלא כמו חקירת החשבוניות הפיקטיביות, נסגרה על-ידי היועץ המשפטי דאז, מיכאל בן יאיר, שקבע כי בתיק "אין מספיק ראיות ולכן הוחלט לא להגיש כתב אישום."

הכתבה הזו הופיעה לשעות אחדות ב"הארץ און-ליין" בשבת לפני הצהריים, 12.7 – ונעלמה כליל מהאתר לאחר שנבהלו כנראה מכך שהיא פרו-אולמרט, ולמיטב ידיעתנו גם לא הופיעה למחרת, יום ראשון, 13.7, בעיתון הנייר של "הארץ". הקורא אהוד זמיר ממלבורן עשה עבורנו עבודת תחקיר ובזכותו יכולנו לצטט לכם את המאמר הנעלם לעיל.

אהוד זמיר: הנה הלינק –

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1001279.html

הפטנט: הולכים לגוגל, עושים advanced search ושם מכניסים את מילות החיפוש. בסוף הגיליון מכניסים בשם הדומיין את האתר haaretz.co.il וככה מוצאים כל כתבה מהשנים האחרונות. העיתון לאנשים חושבים מחייב לדעתי תשלום על קניית מאמרים וכתבות מהארכיון שלו, אבל בצורה האמורה אפשר למצוא כתבות ישנות ללא תשלום. פעם ניסיתי לכתוב את זה באיזה טוקבק של עיתון הארץ לאנשים חושבים, אבל בגלל שבעיתון לאנשים חושבים לא רצו שאנשים חושבים יחשבו שהם יכולים למצוא כתבות ישנות בחינם, צינזרו אותי.

* * *

ד"ר גיא בכור

עשר הפתעות מתוקות כלענה:

 ומסתורי הדו"ח על רון ארד

הדו"ח והתמונות נועדו לייאש את תושבי מדינת ישראל, להראות לנו שאצלם צוהלים ואצלנו תמיד בוכים, וכרגיל חיזבאללה סומך על התקשורת שלנו שתעשה בשבילו את העבודה. מה פירוש המילה "טרור"? להטיל אימה, להפחיד לייאש. וזה בדיוק מה שעשה עכשיו חיזבאללה, כאשר בפרסום התמונות והדו"ח – נקם את נקמת עימאד מורנייה. הוא הטיל אימה על מדינה שלמה, ייאש אותה, והצליח בכך! אל תיפול רוחכם, תושבי מדינת ישראל, אלה תרגילים של ח'ודה. שאלה שלא נשאלה: האם יכולה להיות פעולת טרור במסווה של דו"ח מכובד? זה בדיוק מה שקרה כאן. גאוני מבחינתם.

בלי להתייחס לשאלה האם יש לעצור את שחרור הרוצח קונטאר בשלב כה מתקדם, אין ספק שהדו"ח שקיבלנו מחיזבאללה על גורלו של רון ארד – בלתי אמין, ואפילו שקרי, מלאכת מחשבת של בדיות, לוחמה פסיכולוגית, בסגנון הטיל האיראני ששופץ בתוכנת פוטושופ. מי שהיה אחראי לגורלו של רון ארד בשלבים מתקדמים היה הארגון השיעי "אמל". הקשרים בין חיזבאללה לבין אמל מצויינים היום, יש אינטרסים משותפים, כל הפעילים של אמל שהיו אחראים לארד עדיין בעניינים, אין מדובר באירגונים גדולים, כך שלא ייתכן שהם אינם יודעים מה עלה בגורלו. פשוט לא מתקבל על הדעת. מדובר בנכס עצום מבחינתם, אולי הגדול ביותר בתולדות הארגון הזה, כאשר הם יודעים, כבר בהיותו בשבי, שישראל מתייחסת לסוגייה כראשונה במעלה, וכך העולם כולו. רון ארד לא היה סתם חייל, הוא היה סמל, עניין בינלאומי עצום, סימבוליקה, פוליטיקה, הישגים, היהלום שבכתר, ומה לא. אדם כזה, נכס עצום כזה אינו נעלם סתם כך. וגם אם נעלם, לא יכול להיות שהבכירים והאחראים לא תיחקרו אחר כך מה עלה בגורלו.

מצטער, אני לא קונה את זה. זכותם של האחראים שלנו לקנות כל שטות, אני לא.

ועוד דבר. בחיזבאללה יודעים שבשלב כה מתקדם ישראל לא תפיל את העיסקה הנרקמת בגלל הדו"ח. במילים אחרות, גם אם היו כותבים שרון ארד נחטף בידי חייזרים ממערכת השמש התיכונה – העיסקה היתה יוצאת לדרך. את הדו"ח היו צריכים לכתוב המתווכים הגרמנים, אז, אולי היה לזה ערך, והרבה יותר מוקדם.

הטענה בדו"ח שהעביר חיזבאללה כי הם "חפרו" בכל מיני מקומות באדמה, כדי לחפש את הגופה, היתה יכולה להיות משעשעת, אלמלא היא כה טראגית. זה חיקוי מלגלג של דרך הפעולה הישראלית, היורה באפילה, חופרים פה, חופרים שם, העיקר להראות שעשינו משהו. לא. בחיזבאללה אין עובדים כך, ואם הם רוצים להוציא מידע ממישהו, יש להם שיטות "מצויינות" לעשות את זה, לידיעת אירגוני "זכויות האדם". במילים אחרות, ניכר שמישהו הפעיל בדו"ח הזה חשיבה אחורה, טייח ובנה נרטיב, שייראה כאילו הארגון הפעיל מחשבה ועניין. אלא שכך לא עובדים בעולם הערבי, בוודאי לא באירגון אלים, טרוריסטי ונוקשה כמו חיזבאללה. זה נועד לעיניים ישראליות.

הדו"ח מנקה את האיראנים לחלוטין ממעורבות בפרשת רון ארד, ועושה להם כמובן שירות מצוין. כך הם, שהיו מעורבים בעניין עד צוואר, נוקו ממנו, בעוד ישראל הולכת ומסתבכת בחטיפה-לכאורה של כמה דיפלומטים איראנים בידי הפלנגות בשנת 1982. לנו לא היה קשר לכך, ואף לא ידענו על כך, ואנו מסתבכים; בעוד שמי שפשע – מנוקה. זה יפה מאוד, אנחנו נותנים לכך יד. לא יכול להיות שעל הדו"ח הזה "משמרות המהפכה" האיראנים לא עברו והכניסו את הערותיהם ותיקוניהם, לפני שהועבר אלינו, דרך הגרמנים, פשוט לא יכול להיות. באותן שנים של החטיפה משמרות המהפכה היו פעילים מאוד בלבנון, כך שחייבת להיות להם שייכות כלשהי, שעכשיו מנוקה.

ועוד דבר, בתמונה שהועברה אלינו עכשיו, עם הדו"ח, נראה ארד לבוש פיג'מה ומאחוריו פסוקים. ממה שהצלחתי לזהות, חלק מן הכיתוב חלקו בערבית, וחלק בפרסית. אלו טקסטים ליריים, דתיים-שיעיים-פרסיים. מי שנוהגים להלביש את האסירים שלהם בפיג'מה אלה דווקא האיראנים. אני הייתי דורש מחיזבאללה, לפני האישורים החפוזים, לדעת איפה נמצא השטיח עם הפסוקים, באיזה מקום נתלה, ועדויות מהימנות לכך. שיביאו צילום שלו עם זיהוי מקומו. ואולי זה עוד פוטומונטאז'? אכן, לא פשוט בממלכת החולות הנודדים והאילוזיות.

חיזבאללה מצייר את עצמו באמצעות הדו"ח כארגון רציני, כמעט תאגיד, מה אתם יודעים, הפועל לפי שיטות ניהול, דיווח רציני, יש לו דו"חות ואמינות, הוא מהימן ומכבד את התחייבויותיו. כל הדו"ח הזה הוא מניפולציה לשיקום תדמית הארגון, לאחר שורת הטעויות שלו בחודשים האחרונים, ואין כמו ישראל התמימה, כדי לתת לכך יד.

הדו"ח הזה הוא מלאכת מחשבת של לוחמה פסיכולוגית, קודם כל נגד טייסי חיל האוויר. בעולם הערבי מבינים שהזרוע האסטרטגית של צה"ל היא חיל האוויר, למעשה הגורם המרכזי שלחם במלחמת לבנון האחרונה. בו ובטייסיו רוצים לפגוע. בתמונות הנואשות של ארד רוצים לומר: אתם רואים מה יכול לקרות לכם אם תיפלו בשבי? זה נועד להפחיד ולהרתיע. ואנחנו כמובן פירסמנו את התמונות הללו, שנבחרו בקפידה על ידי האוייב, בעמודים הראשונים, בתמונות ענק. פוסטרים!

אלא שמימד ההפחדה הפסיכולוגי רחב הרבה יותר. הדו"ח והתמונות נועדו לייאש את תושבי מדינת ישראל, להראות לנו שאצלם צוהלים ואצלנו תמיד בוכים, וכרגיל חיזבאללה סומך על התקשורת שלנו שתעשה בשבילו את העבודה. מה פירוש המילה "טרור"? להטיל אימה, להפחיד, לייאש. וזה בדיוק מה שעשה עכשיו חיזבאללה, כאשר בפרסום התמונות והדו"ח נקם את נקמת עימאד מורנייה. הוא הטיל אימה על מדינה שלמה, ייאש אותה, והצליח בכך! אל תיפול רוחכם, תושבי מדינת ישראל, אלה תרגילים של ח'ודה. שאלה שלא נשאלה: האם יכולה להיות פעולת טרור במסווה של דו"ח מכובד? זה בדיוק מה שקרה כאן. גאוני מבחינתם.

חיזבאללה וחמאס, באמצעות החטופים, הם כיום ארגוני טרור שיש להם מדינה, היא ישראל. שליטתם בתקשורת שלנו, בדעת הקהל ולכן ברגשות שלנו, היא מוחלטת. כל קשקוש שלהם בנושא השבויים זוכה פה להבלטה עצומה; כל רבע ידיעה בעיתון ערבי קיקיוני, כל פעולה של מחלקת הלוחמה הפסיכולוגית, זוכים לכותרות ענק. אנו כבר ממשיכים עבורם את עבודת ההפחדה העצמית. הנה, היום, בעיתון גדול, בעמוד הראשון ובהבלטה עצומה כותבת מישהי: "גבר רזה, עטור זקן, כחוש, לבוש בפיג'מה, כתפו פגועה, שמוטה למטה, מבטו מבוהל, מיואש, מיוסר. אולי מוטב לאימו שכבר איננה בחיים. אף אימא לא יכולה לראות את התמונות הללו של בנה בשבי. צל אדם, פצוע, כואב, בודד."

צריך יותר מזה?

ברור לנו גם שחיוני מבחינת הארגונים האלה להצטייד תמיד במלאי של שבויים ישראליים, אחרת איך ישלטו בנשמותינו?

ואכן, לחטוף ישראלים זו, שוב ושוב מתברר, ההשקעה הטובה ביותר. תעזבו את הבורסה, היא נופלת, או את הדולר הקורס, רק שבויים. גם אחרי 20 שנה הם מניבים, צריך רק לחכות, כמו כל משקיע טוב. שבויים ישראלים או מה שנשאר מהם, הם השקעה לטווח ארוך, ואפשר להעמיס עליהם מכל טוב: לגיטימציה בינלאומית, הכרה, פירות פוליטיים, הישגים, כסף, מלוא הטנא. הטמבלים תמיד ישלמו. הוכח: קרנות הנאמנות של פדיון שבויים הן הרווחיות ביותר. לכו על זה.

פרשת רון ארד פירנסה תעשיה שלימה של מתווכים, סרסורים לרגע, מדליפי מידע, דורשי שלמונים, מוכרי חלקי תמונות, קורצי עיניים, דיסקיות, ומה לא, הכול בדולר, כאשר מדינת ישראל הוציאה מיליונים רבים של דולרים עבור כל מיני רמאים, מאחזי עיניים, עוזרי סוכנים, ועוד. זה כל כך עגום, אבל כמעט כל ממזר היה מלך בבזאר הזה של רון ארד. תארו לעצמכם שהדו"ח היה חותם את הפרשה הזו, אז איך היו ממשיכים להתפרנס כל אותם מאחזי עיניים? נו, מזל שזה עדיין נשאר פתוח.

ולבסוף, כמו שבפרשת רגב וגולדווסר קבענו תקדים שאנו מוכנים לקנות כרטיס הגרלה, כאשר אולי נזכה ואולי לא, אך את הכרטיס קנינו במחיר הגבוה ביותר, עכשיו, בפרשת הדו"ח של רון ארד, נקבע תקדים חמור הרבה יותר, אם כי אנו כמובן לא מבחינים בכך. אנו כבר לא דורשים שהשבוי שלנו יהיה חי, מזה כבר ירדנו. אנו כבר לא דורשים גופה, גם מזה כבר ירדנו עם רון. אנחנו לא דורשים חלקי גופות, בזה כבר היינו. במקום לקבל את שבוייה, הדבר הרגיל והנורמאלי בעולם כולו, מדינת ישראל, זו ש"ערך האדם" עולה אצלה לכאורה מעל לכל שיקול אחר, מדינת ישראל הזו, מסתפקת כבר – בדו"ח.

14.7.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

ראובן ארגוב: "הסיכויים למחיקת ישראל"?

לאהוד שלום, 

כתבת תסריט [גיליון 360] אותו כינית "הסיכויים למחיקת ישראל אינם גרועים כל כך" ובמילים ספורות ואיומות אלו פתחת כדרכך (החיובית לטעמי) בור ענק שלא נניחנו עד שייסגר.

אהוד, אם לא הייתי מכירך מכתביך למבוגרים וילדים כאדם רציני יעיל הגון ויסודי הבורח מכל כפל לשון ומחשבה ובעיקר מצביעות, שהיא כל כך נפוצה היום בגלל הסבל שמקורו באבדן הדר,ך הייתי אומר: הנה שוב השובב, וכו'. אבל כאמור הדברים נראים לי רציניים מדי ואני חושב שאני יודע את מטרתך האמיתית בפרסומם.

דעתי היא, אם לקצר, שאם ימשיכו הדברים להתנהל כפי שהם מתנהלים היום עם רמטכ"ל מדהים כמו אשכנזי, עם נשיא כמו שמעון פרס שנתן לנו להבין שנשיא אין עניינו רק בחנינות, עם מערכת אכיפת החוק שעושה כל מאמץ לעקור משורש את השחיתות בחיינו– המנהיגותית וזו של העם – עם נכונות לחיות בארץ הזאת תחת איומים של פטריות צהובות, עם הישגים אדירים במדע, בספרות – כל זה ואלף דברים נוספים – אינו משאיר סדק של סיכוי שאנחנו נמחק.

הסיכוי הזה אינו קיים. אינני אומר שאין להעלות מצב מעין זה על בדל הלשון, אבל אם אני צודק בקשר למניעיך, אהוד, אזיי אולי יהיה לי לכבוד להגיב ראשון ומקווה שתגובות נוספות (והרי זוהי מטרתך לפי דעתי), יבואו.

* * *

הלוחם השבוי שלנו, רון ארד,

נרצח בדם קר על ידי בני עוולה!!

אני קורא לכל ידידיו ומוקירי זכרו להפגין ולדרוש מהממשלה לנקום את דמו. האם דמנו הפקר? האם הרוצחים יצאו נקיים? לא יעלה על הדעת! עד אנה נבליג? אויבינו תופסים ההבלגה שלנו כחולשה (אולי בצדק) ומתעודדים במעשי הרצח שלהם. לכן אסור לנו להבליג על רצח בדם קר של לוחם שבוי, מעשה ברברי הנוגד כל נורמה בינלאומית ואנושית, אך למרבה הצער "בעלי המצפון" בעולם הנאור מבקרים רק את פעולות צה"ל ולא את אלו של ארגוני הטרור. עלינו להגן על עצמנו, לרבות ענישת רוצחים בדם קר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי יזרעאלי

א. היו זמנים

תפקידו של העיתונאי, הינו לסקר באובייקטיביות, או להביע דעתו, אשר אינה אובייקטיבית, אך יציבה. כך נהגו דורות רבים של עיתונאים ו"הארץ", קשיש מכל כותביו, עוד שנה בן 90.

היו זמנים שבימי שלישי ושישי הייתי פותח את עיתון "הארץ", על מנת לקרוא את רשימתו של יואל מרקוס. על פי רוב זו היתה רשימה מקורית ובעלת אופני מבט, השונים מאלה השגורים, מעשה יום ביומו, בעיתונים.

חלפו השנים, ומאז ימי רבין המנוח, חשתי במין תזוזה לא נעימה אצל הכותב הנכבד. הוא חדל לכתוב את דעתו, אלא התאים אותה לדעת הקהל, אשר מן הסתם מדווחת בעיתונות. שכח יואל מרקוס, כי תפקידו (וכך גם מעמדו הבלתי תלוי) כעיתונאי, מחייב אותו לשמור על עקיבות מסוימת בדבריו ולא לנוע כשבשבת, אחר קול ההמון.

ואין קול ההמון כקול שדי, אלא לכל היותר כקולה של פרוצה מעוכת שדיים וחסרת תבונה. המון ההדיוטות והאידיוטים, אשר אינו מבין את המתרחש, נתפס לסיסמאות דלוחות ומשמיץ (או מהלל) דמויות שונות בהווי הציבורי שלנו, כאשר הסופרלטיבים שמעלים את פלוני, הם הסופרלטיבים שמורידים את פלמוני.

כבר תיארתי כיצד חברים (כן. חברים שלי) הכריזו, עוד קודם הבירה ששתינו, כי "מה שעשה אולמרט, באמת כבר יותר מדי!" – הם הגדירו זאת כשחיתות ואף כמרמה. הגענו כבר לספסלי העץ של פאב השופטים (לזונות לא היה טובורג מהחבית באותו ערב), כששאלתי אותם, האומנם ראש ממשלה ואף שר זוטר, מנהל לעצמו את רכישות כרטיסי הטיסה? שאלה כל כך פשוטה, אשר סכרה את פיהם ושוב לא חזרו לדוש ב"רמאי", "הנוכל" ו"המושחת" (כשהכול לכאורה) המכהן כראש ממשלה.

מה שהבינו אנשים שאינם שוחים בים המידע, בו צף לו בנחת מרקוס, לא הבין האחרון. האם נחשפו לעיניו מסמכים מהחקירה? האומנם סעד בארבע עיניים עם היועץ מזוז? לא כי. הוא כבר תקף בעבר את אולמרט, בעת שאווירת העליהום כנגדו היתה באחד משיאיה. הוא כבר חזר לשבח אותו כשהאווירה בציבור נעה לטובתו של אולמרט. הוא כבר קרא להניח לראש הממשלה לעשות את עבודתו, ובין לבין התלהם כנגדו. חקירות כנגד אולמרט היו גם תוך כדי רצף התהפוכות, אשר חלו בדברי מרקוס.

אולם מרקוס, במקום לעצב דעת קהל (ואין זה משנה לאיזה כיוון), הוא נגרר ונשרך אחר הציבור. רוחות רעות, הן שמעצבות את דעתו של העיתונאי הבכיר ולא הוא זה שניצב, ללא מורא וללא משוא פנים, כנגד אותן רוחות.

מרקוס מתיימר, ברשימתו מתאריך 15 ליולי, לשאת את נס הצדק והיושרה, כלוחם בשחיתות. אם נעקוב אחר רשימותיו, ולו אלה מהשנה האחרונה, כבר נבחין בדעות סותרות המתפרסמות מעת לעת, אשר ככל הנראה נשענות על זיכרונו הדל של קהל הקוראים. מרקוס כבר הקדים ונהג כך, גם בימיהם של רבין, נתניהו, ברק, שרון וכעת אולמרט. אין חדש תחת השמש.

אינני מאמין למרקוס. זו דעתי. איני מכנה אותו בשמות גנאי, על מנת שלא יטפול עלי אשמת דיבה, אולם זכותי לא להאמין לו – הן כמי שמתיימר להיות בעל דעה מקורית והן כמי שנושא את נס המאבק בשחיתות. רשימותיו לוקות ברגשנות יתירה, התחושה היא שהוא מתייחס לעצמו כאמן, אולם אין זה מתפקידו של עיתונאי להיות אמן. עליו להיות נושא דגל וראוי שהדגל ייתפר על פי עקרונותיו ולא על פי דעת הקהל.

צר לי על מרקוס, אשר זקנתו מביישת את נעוריו וראוי שיחשוב שוב על עיסוקו, אשר לצערי מעוור עיני פיקחים ואולי מדיר שינה מעיני צדיקים (או סתם שוחרי עיתונות טובה ועצמאית).

[נשלח למערכת "הארץ" ללא סיכוי של פרסום]

ב. על המתים ועל החיים

1. מגיפה

איני יודע אם זה החל עם מותו של מאיר אריאל, אולם זה הזמן (לערך) שממנו ואילך אני זוכר מין מכת בכורות, אשר בה כל בכירי התרבות (לפחות על פי טעמי ולמרבה הפלא, גם טעמה של סביבתי) נפרדים מאיתנו בן לילה או בן רגע.

לאחרונה, בערב יום העצמאות שבק חיים, ללא הודעה מוקדמת, עורך הדין והשחמטאי מיכאל לב. שלושה שבועות אחריו נמצא על רצפת ביתו צבי אלגת, וכעת מנחם רגב. מעבר לפחד שמעוררת התופעה, לא שמעתי שהסתלק כך מי מהטיפוסים המיותרים, או הכמעט מיותרים שבעולמנו. לו הייתי מאמין באלוהים, הייתי מספק לו רשימה התחלתית די ארוכה, אולם כעת, לא נותר אלא לשאול "למה?"

2. מנחם רגב

ישנם רבים העוסקים בארצנו בספרות ילדים ואין בכך כל תמה. מה שאין בכל אלה, כבכל תחום אחר, שרק מעטים ובודדים נכנסו לפנתיאון של ענף זה. ישראל התברכה בשלושה חוקרים משכמם ומעלה, שעסקו בספרות הילדים. הראשונה היתה לאה גולדברג, שהלכה לעולמה ב-1970. אחריה אוריאל אופק שנפטר ב-1987. כעת נפרד מאתנו האחרון שבהם – מנחם רגב. חבל. כל מי שעוסק או יעסוק בספרות הילדים בשנים הקרובות, ייתקל בלא מעט ספריו ומאמריו.

3. טמטום

טמטום זה כמובן קשור למשטרה. הרי למצוא שוטר חכם, כמוהו כמו למצוא יהלום בן 100 קראט במזבלה. השוטרים, שטיעוניהם מטומטמים כמותם, מאשימים את אולמרט, ומנהלים כנגדו מסע יחסי ציבור, אשר לא היה מבייש מדינת משטרה המחזיקה בבובה כראש הממשלה.

מדוע מתאפשר הדבר? כי העם מטומטם כמו המשטרה. חבורת אפסים מתלהמת. וכל כך למה?

ראשית, ברמה העקרונית, לא ייתכן שאנשי אכיפת החוק, בין אם מדובר בשוטרים או בפרקליטים, ירוצו לעיתונות, כמו הנחוּת שבמשתתפי האודישנים של "כוכב נולד", ויצהירו על כך ש"אולמרט שקוע עד הצוואר". עדיף לשוטרים (כבר ציינתי שהם אווילים?) שיסכרו את פיהם (עבור השוטרים, שממילא אינם מבינים שפה זו, הכוונה היא שיסתמו את הג'ורה המצחינה שלהם) ולא יפרטו מה קורה עם נחקריהם. לשם כך יש עורכי דין, אשר עומדים מולם. ובמדינה בה נמשיך להילחם על הבעת דעתנו, אלה שמנועים מכך הם אנשי הצבא, המשטרה והפרקליטות. הם אלה המשרתים אותנו והם אלה החיים על חשבון המיסים הבאים מעמלנו. מילא שאינם יצרנים וגם אינם מועילים, שלא יפגעו בהתנהלות הסבירה של המדינה.

ועיבורו של הטמטום, בטענה כי אולמרט טס וגבה מספר פעמים את עלות טיסותיו. צא ולמד. אולמרט היה שר התמ"ת – עיסוק נכבד ותובעני בפני עצמו. בנוסף נשא בממשלת שרון בתיקים לא מעטים נוספים. בנוסף היה אולמרט ממלא מקום ראש הממשלה. האם מי ממשמיציו וממאשימיו יכול לראותו מחנה את הרכב בראשל"צ, קופץ עם כרטיס האשראי למנהל של "ראשון טורס", מקמבן איתו חבילת החזרים על טיסה אחת וממשיך לשאר קימבוניו??? ואולי הנהג מחכה בחוץ, ככל אנשי העולם התחתון, ואולמרט מתרוצץ בין עסקיו השונים????

הרי כל נסיעה של שר, שלא לדבר ממלא על מקום ראש ממשלה, כרוכה בעלויות אבטחה ובלוגיסטיקה כזו, אשר ברור כי אחרים מטפלים בנסיעות השר. האם מי מעלה על דעתו, כי אולמרט מתחיל לספור את המיילים? דברים מתנהלים במערכת, גם כשאין זה תפקידו. כאשר העליתי שאלה זו אמש, לפני שלושה שהשמיצו בחדווה (שהרי בספורט לאומי עסקינן) את אולמרט ושחיתויותיו ו"גניבת הכספים" שביצע מעמותות שונות, נאלמו שלושה אנשים אלה (אשר בדרך כלל מוכרים לי כאינטליגנטים וברי דעת) והעבירו נושא.

מאידך גיסא, כל אנשי העמותות שעבורן נסע, גמרו את ההלל על תרומתו להם ועל הכספים שגייס עבורם. גם אם כולם שלמו את הנסיעה, הרי הדבר נעשה למענם, ובודאי שלא אולמרט הוא זה שניהל את כל הבוכהלטריה שמסביב.

נכון, שלו היתה מזדמנת לי אפשרות לנסוע בשליחות מוסדות אחדים לחו"ל ולזכות במימון כולם, למרות שרק אחד היה נדרש לתשלום, הייתי עושה זאת. אבל הייתי עושה זאת באופן פרטי, בעוד אולמרט היה מנוע מלעשות זאת ולו רק מסיבה לוגיסטית.

4. רשמים מפסטיבל הקולנוע בירושלים

ההנאה מערב הפתיחה של הפסטיבל היתה מרובה, אם כי הסרט WALL-E היה ארוך מדי, טרחני ומעייף. הקוקטייל במלון המלך דוד, לעומת זאת, היה שיפור רציני. נתנחם בפסטיבל תיאטרוני הבובות הנפתח הערב בחולון.

5. בהדונס – מומלץ מאוד

"בהדונס" הינה אשקובית המצויה בפאתיה של רמת גן, על רחוב ביאליק, סמוך למכללת שנקר. כל שמוגש שם זה חומוס, פול וסלט וכמובן שתייה קרה. בעל המקום (טיפוס ייחודי וססגוני) מגדיר עצמו כפרופסור לחומוס. נראה שאינו טועה. אכן החומוס שלו לעילא וב-30-40 שקל, כולל שתייה, ניתן ליהנות במקום מארוחה טעימה ומשביעה.

נ.ב. מומלץ לבוא בשעות הבוקר, שכן מסביבות השעה אחת עשרה וחצי, משתרך תור ארוך לפני האשקובית, למנת החומוס היומית.

נ.ב. 2. בעל המקום טוען, כי אם לא יימצא מקום ישיבה למי שקיבל את מנתו, יהא הלה פטור מתשלום, אולם הדבר טרם התרחש.

נ.ב.3 . לאחרונה התבשרתי שנפתחו מיספר סניפי "בהדונס" במקומות נוספים בעיר, ובכללם בדיזינגוף. טרם ניסיתי להשוות בין איכות החומוס אצלן ובמקור, אך נשאיר זאת לקוראים.

* * *

תזכורת

ההרצאה התפרסמה בשעתה גם אצלנו

פרופ' חיים הררי

מַבָּט מתוך עֵין הסערה [2004]

הרצאה שניתנה ע"י פרופ' חיים הררי בכינוס חבר היועצים הבינלאומי של תאגיד רב-לאומי גדול באפריל 2004.

פרופ' חיים הררי, פיזיקאי תיאורטיקן, הוא היו"ר של מכון דוידסון להוראה מדעית, והיה נשיא מכון וויצמן למדע בין השנים 1988-2001. באותה תקופה נכנס המכון למספר תחומים ופרויקטים חדשים, הקים 47 בניינים חדשים, גייס תרומות בהיקף של מיליארד דולר, שכר יותר ממחצית הפרופסורים הקבועים שלו כיום, והיה לאחד מהמוסדות מקבלי התמלוגים המובילים בעולם.

משך כל חייו הבוגרים הרים פרופ' הררי את תרומתו בשלושה תחומים עיקריים: המחקר העולמי בפיזיקת חלקיקים, הוראה מדעית במערכת החינוך בישראל, וניהול מדעי וקביעת מדיניות מדעית.

כידוע לָכֶם, אני הוא זה שבד"כ מספק את ה"בידור" המדעי והטכנולוגי במפגשים שלנו. אך הפעם הציע היו"ר שלנו שאציג את דעתי האישית על המתרחש באותו אזור בעולם שממנו באתי. מעולם לא הייתי וגם לא אהיה פקיד ממשלתי, ואין בידי כל מידע מסווג. השקפתי מתבססת כולה על מה שעיני רואות, על מה שאני קורא ועל העובדה שמשפחתי חיה שם כבר כמעט 200 שנה. אתם רשאים להתייחס לדעתי כאל זו של נהג מונית בעל אוצר מימרות, אותו אתם חוקרים בבקרכם בארץ זרה.

יכולתי לחלוק עימכם כמה עובדות מרתקות וכמה הגיגים אישיים אודות הסכסוך הישראלי-ערבי. אולם באלה אגע רק ברפרוף; אני מעדיף להקדיש את מרבית הערותיי לתמונה הרחבה יותר, של האזור והמקום שהוא תופס באירועים העולמיים. כוונתי היא לכל האזור שבין פקיסטן למרוקו, שרובו המכריע הינו ערבי ומוסלמי, אבל כולל מיעוטים לא-ערביים רבים וכן כמה מיעוטים לא-מוסלמיים ראויים לציון.

מדוע זה אינני מתייחס ישירות לישראל ושכנותיה הקרובות? זאת מפני שישראל וכל הבעיות הקשורות בה – למרות כל מה שאתם קוראים או שומעים מן התקשורת העולמית – איננה הנושא המרכזי, ומעולם לא היתה הנושא המרכזי בכל התהפוכות שעברו על האזור הזה. נכון שישנו סכסוך ישראלי-ערבי בן 100 שנה, אך לא כאן מתרחש המופע המרכזי.

למיליונים שמתו במלחמת אירן-עירק אין שום קשר עם ישראל; הרצח ההמוני המתרחש בימים אלה בסודן, כשהשלטון הערבי-מוסלמי טובח באזרחים השחורים הנוצריים, אין לו שום קשר לישראל; הדיווחים הרבים מאלג'יר, אודות רציחות של מאות אזרחים בכפר זה או אחר בידי אלג'יראים אחרים, אין לו דבר וחצי דבר עם ישראל; סדאם חוסיין לא פלש לכוויית, איים על ערב הסעודית ושחט בבני עמו בגלל ישראל; מצרים לא השתמשה בגז רעיל נגד תימן בשנות השישים בגלל ישראל; אסד האב לא הרג עשרות אלפים מאזרחי ארצו בשבוע אחד באל-חמה שבסוריה בגלל ישראל; לאחיזה של הטליבאן באפגניסטן ולמלחמת האזרחים שם אין כל קשר לישראל; החבלה הלובית במטוס פאן-אמריקן איננה קשורה לישראל, והייתי יכול להמשיך כך עוד ועוד.

שורש הבעייה טמון בכך שכל המרחב המוסלמי איננו מתפקד, תהא אשר תהא משמעותה של מילה זו, והדבר היה קורה גם אילו הצטרפה ישראל לליגה הערבית ופלשתין העצמאית היתה קיימת כבר מזה מאה שנה. 22 המדינות החברות בליגה, ממאוריטניה ועד נסיכויות המפרץ, מחזיקות אוכלוסיה של 300 מיליון בני-אדם – יותר מזו של ארה"ב, וכמעט כמו של האיחוד האירופי לפני התרחבותו. המרחב היבשתי שלהן גדול יותר מארה"ב או מאירופה כולה. ל-22 המדינות האלה, עם כל הנפט ואוצרות הטבע שלהן, יש תוצר לאומי גולמי קטן מזה של הולנד ובלגיה יחד, ובשיעור של מחצית התל"ג של קליפורניה לבדה. בתוך התל"ג העלוב הזה יש פערים שלא יאומנו בין עשירים לעניים, כשרבים מדי מהעשירים עשו את הונם לא הודות להצלחה בעסקים, כי אם בעזרת שלטון מושחת; מצבן החברתי של הנשים גרוע בהרבה מזה שהיה בעולם המערבי לפני 150 שנה; זכויות האדם נמצאות מתחת לכל תקן סביר, על אף העובדה המגוחכת שלוב נבחרה כיושבת-ראש ועדת האו"ם לזכויות האדם; לפי דו"ח שהכינה ועדת אינטלקטואלים ערביים, ואשר פורסם בחסות האו"ם, כמות הספרים שתורגמו בכל העולם הערבי, קטנה בהרבה מאלה שתורגמו ביוון הקטנה לבדה; סך כל הפרסומים המדעיים שהפיקו 300 מליון ערבים קטן מזה של 6 מליון ישראלים; שיעורי הילודה באזור גבוהים מאוד, ומגבירים את העוני, את הפערים החברתיים ואת ההתדרדרות התרבותית. וכל זה קורה באזור שרק לפני 30 שנה נחשב לאזור השני בעולם מבחינת עושרו, ואשר בשלב מסוים בהיסטוריה היווה אחת מהתרבויות המתקדמות בעולם.

אפשר בהחלט לקבוע שכל זה יוצר בית-גידול חסר-תקדים לרודנים אכזריים, רשתות טרור, קנאות, הסתה, רוצחים מתאבדים והתדרדרות כללית. עובדה נוספת היא שבאזור זה כמעט כולם מאשימים בכך את ארה"ב, את ישראל, את תרבות המערב, את היהדות ואת הנצרות, ואת כל אחד וכל דבר – מלבד את עצמם.

האם אני אומר את כל זאת בתחושת סיפוק של מי שדן בכישלונותיהם של אויביו? לא ולא; אני מאמין בהחלט שהעולם היה מקום הרבה יותר טוב, ושהסביבה הקרובה שלי היתה הרבה יותר נעימה ושלווה, לו פני הדברים היו אחרת.

ועליי גם לומר מילה טובה על מיליוני האנשים הטובים, ההגונים והישרים, שביניהם מוסלמים אדוקים, וגם כאלה שאינם כה דתיים אך גדלו במשפחות מוסלמיות. הריהם קורבנות כפולים: גם של האיסלמופוביה שהעולם החיצון מפתח כיום, וגם של סביבתם הקרובה, שחוסר התפקוד שלה שובר את ליבם. הבעייה היא שהרוב הדומם של המוסלמים הללו איננו נוטל חלק בטרור ובהסתה, אולם גם אינו יוצא חוצץ כנגדה. מחדל זה שלהם עושה אותם למשתפי פעולה, וביניהם יש מנהיגים פוליטיים, אינטלקטואלים, אנשי-עסקים ורבים נוספים. מרביתם יודעים להבדיל בין טוב לרע, אבל חוששים להביע את דעתם.

אירועי השנים האחרונות העצימו ארבעה נושאים, שהתקיימו מאז ומתמיד אך מעולם לא היו כה שלוחי-רסן כמו בתהפוכות המתרחשות כיום באזור. אלה הם ארבעת העמודים עליהם נשען הסכסוך העולמי העכשווי, ושמא עלינו להתייחס אליו כבר כ'מלחמת-העולם השלישית שטרם הוכרזה'? אין לי כינוי טוב יותר למצב הנוכחי. יתכן שתעבורנה עוד מיספר שנים בטרם יכירו בו כולם כבמלחמת-עולם, אולם אנחנו כבר נתונים עמוק בתוכו.

המרכיב הראשון הוא המחבל המתאבד

מחבלים מתאבדים אינם המצאה חדשה, אולם הם נעשו פופולאריים – אם אני רשאי להשתמש בביטוי זה – רק לאחרונה. נראה שאף אחרי ה-11 בספטמבר, רוב העולם המערבי איננו מבין עדיין נשק זה. זהו נשק פסיכולוגי רב-עוצמה. לפגיעתו הממשית והישירה חשיבות משנית: סך כל האבידות ממאות הפיגועים בשלוש השנים האחרונות בישראל קטן בהרבה ממספר הרוגי תאונות הדרכים; כמותית, ה-11 בספטמבר היה פחות קטלני מרעידות אדמה רבות; בתוך יום אחד מתים מאיידס באפריקה בני-אדם רבים יותר מכל הרוסים שנהרגו מידי מחבלים מתאבדים צ'צ'נים-מוסלמים, מאז החל שם הקונפליקט; סדאם הרג מידי חודש יותר אנשים מאשר כל אלה שמתו בגלל מחבלים מתאבדים מאז כיבושה של עירק ע"י כוחות הקואליציה.

אז מה כל הרעש סביב המחבלים המתאבדים? זה יוצר כותרות; זה מרשים; זה מפחיד; זהו מוות אכזרי ביותר, עם חלקי גופות ופצעים איומים שרבים מהנפגעים יסבלו מהם עד סוף ימיהם. תמיד מראים את זה בטלוויזיה בפרטי-פרטים. פיגוע אחד כזה, בסיוע הכיסוי התקשורתי ההיסטרי, עלול להרוס לכל מדינה את תעשיית התיירות לפרק זמן ממושך, כפי שקרה בבאלי ובטורקיה.

אולם הפחד האמיתי נובע מן העובדה שאין להכחישה, ששום הגנה ושום אמצעי-מנע אין בכוחם לעצור רוצח מתאבד נחוש בדעתו. דבר זה טרם חילחל לתוך החשיבה המערבית. ארה"ב ואירופה משכללות ללא הרף את הגנותיהן נגד המחבל האחרון, אך לא נגד המחבל הבא. באפשרותנו לדאוג להגנה הטובה ביותר בעולם על נמלי-תעופה, אך אם ברצונך לבצע פיגוע התאבדות, אינך צריך לעלות על מטוס כדי לפוצץ עצמך ולהרוג בני-אדם רבים; מי יכול לעצור מחבל מתאבד, העומד בלב התור הצפוף שלפני גלאי-המתכות? ומה בדבר התורים שלפני דלפקי הבידוק בעונת נסיעות עמוסה? שימו גלאי-מתכות לפני כל תחנת רכבת בספרד, והטרוריסטים יפגעו באוטובוסים; הגנו על האוטובוסים – והם יתפוצצו בבתי-הקולנוע, באולמות הקונצרטים, בסופרמרקטים, בבתי-הספר ובבתי החולים; הציבו שומר בפתח כל אולם קונצרטים ותקבלו תור של אנשים הממתינים להיבדק על ידיו, והתור עצמו יהיה המטרה, שלא לדבר על הפגיעה בשומרים עצמם. באפשרותכם להקטין במידה מסוימת את פגיעותיכם ע"י אמצעי מנע והגנה, ובעזרת ביקורת גבולות קפדנית, אך לא תוכלו לסלק את הסכנה, וּודאי שלא תוכלו לנצח כך במלחמה זו; וזוהי אכן מלחמה!

מה עומד מאחורי המחבל המתאבד? כסף, כוח והסתה רצחנית בדם קר. זה הכול. אין שום קשר לאמונות-אמת דתיות וקנאיות. שום מטיף מוסלמי לא פוצץ עצמו מעולם. אף לא אחד מבניהם של המדינאים והמנהיגים הדתיים הערביים לא פוצץ עצמו. אין שאר-בשר של מישהו בעמדת השפעה שעשה זאת. האם לא הייתם מצפים שכמה מהמנהיגים הדתיים יעשו זאת בעצמם, או ישכנעו את בניהם לעשות זאת, אם באמת ובתמים מדובר באקט נשגב של להט דתי? האין הם מעוניינים ביתרונות שמציע גן העדן? תחת זאת הם שולחים נשים מנודות, ילדים תמימים, אנשים מפגרים וצעירים חמומי-מוח ומוסתים. הם מבטיחים להם את התענוגות –המיניים ברובם – של העולם הבא, ומשלמים למשפחותיהם בעין יפה אחרי שהאקט הנשגב הוצא לפועל ונהרגו מספיק בני-אדם תמימים.

כמו כן, אין שום קשר בין המחבל המתאבד לעוני וייאוש. האזור העני ביותר בעולם הוא אפריקה, ושם זה מעולם לא קרה.

בכל העולם, ובתרבויות, ארצות ויבשות שונות, ישנם מיואשים רבים. אך הייאוש אינו מספק לאיש חומרי-נפץ, אמצעי סיור ותובלה. אין ספק שבעיראק של סדאם שרר יותר ייאוש מאשר בעיראק של פול ברמר, אולם איש לא פוצץ עצמו אז. המחבל המתאבד הוא פשוט נשק איום וזדוני של טרוריסטים אכזריים, בלתי-אנושיים, ציניים ובעלי מימון מצוין, שלחיי אדם אין בעיניהם כל ערך – ובכלל זה חייהם של בני ארצם שלהם – אבל לעומת זאת הם מייחסים ערך רב מאד לעושרם ולרווחתם שלהם, ולצימאונם לכוח.

הדרך היחידה להילחם בנשק חדש ו"פופולארי" זה, היא אותה דרך בה יש להילחם בפשע מאורגן או בשודדי-ים, והיא הדרך ההתקפית. כמו במלחמה בפשע המאורגן, חיוני שהכוחות התוקפים יהיו מאוחדים, וחיוני שיגיעו לראשה של פירמידת הפשע. אינך יכול לסלק את הפשע המאורגן באמצעות מעצרם של סוחרי הסמים הקטנים שבקרן הרחוב. עליך לצוד את ראש ה"פמיליה".

אם חלק מן הציבור תומך בהם, אם אחרים סובלים בשקט, אם רבים חוששים מהם ואם יש המנסים לתרץ את מעשיהם בתואנות של עוני או של ילדות עשוקה, הפשע המאורגן ישגשג – וכן גם הטרור. היום, אחרי ה-11 בספטמבר, ארה"ב מבינה זאת. רוסיה מתחילה להבין זאת. טורקיה מבינה זאת היטב. אני חושש מאד שרובה המכריע של אירופה איננו מבין זאת עדיין. למרבה הצער, אירופה כנראה תבין זאת רק לאחר שהמחבלים המתאבדים יגיעו אליה בגדול. ולעניות דעתי, זה אכן יקרה. הרכבות בספרד והפיגועים באיסטנבול הם רק ההתחלה. במלחמה בטרור, יש בהחלט ערך עליון לכך שתתקיים אחדות בקרב העולם התרבותי, ואחדות זו לא תושג בטרם תתעורר אירופה.

המרכיב השני הינו מילים, וביתר דיוק – שקרים

המילים בכוחן להרוג, והן אכן הורגות בני-אדם. נהוג לומר שפוליטיקאים, דיפלומטים ואולי גם עורכי-דין מוכרחים לעתים לשקר, כחלק מחייהם המקצועיים. אבל הנורמות של הפוליטיקה והדיפלומטיה הן ילדותיות, בהשוואה לרמת ההסתה ולשקרים המוחלטים, הנאמרים במצח נחושה, ואשר הגיעו באזור עליו אנו מדברים לשיאים חדשים. מספר לא-ייאמן של בני-אדם בעולם המערבי מאמינים כי ה-11 בספטמבר לא התרחש מעולם, או שהוא פרובוקציה אמריקאית, או – טוב מזה – מזימה יהודית.

כולכם זוכרים את שר ההסברה העיראקי, מוחמד סעיד אל-סחאף, ואת מסיבות העיתונאים שערך כשכוחות ארה"ב כבר נכחו בבגדד. דיסאינפורמציה בעיתות מלחמה היא טקטיקה מקובלת; אבל לעמוד כך, יום אחר יום, ולהשמיע הצהרות מגוחכות כאלה, כשכולם יודעים שהן שקרים, ואף מבלי שיצחקו לך בין מקורביך-אתה, הריהו דבר שיכול לקרות רק בחלק זה של העולם. בסופו של דבר נעשה מר סחאף ליצן חצר פופולארי, אולם הדבר לא מנע מעיתונים מכובדים לכאורה להמשיך ולהעניק לו אותה תשומת לב כמקודם. אין זה גם מונע מן העיתונות המערבית להאמין מדי יום ביומו בדבריהם של שקרנים נוספים מסוגו. אחרי הכול, אם ברצונך להיות אנטישמי, יש דרכים מעודנות לעשות זאת; אינך מוכרח לטעון שהשואה לא אירעה וכי הר-הבית מעולם לא היה קיים.

אלא שמנהיגיהם של מיליוני מוסלמים אומרים להם כך.

וכשאותם מנהיגים משמיעים הצהרות אחרות, התקשורת המערבית מפרסמת אותן כאילו מדובר באמת לאמיתה.

עניין שבשגרה הוא, שאותם אלה שמממנים, מחמשים ומשגרים מחבלים מתאבדים, מגנים את המעשה באנגלית, מול מצלמות הטלוויזיה המערבית, בהפנותם את דבריהם לעולם הצופה בהם, ובחלקו – גם מאמין להם. אנו רגילים לשמוע את אותו מנהיג משמיע הצהרות הפוכות: בערבית – לבני-עמו, ובאנגלית – לשאר העולם. ההסתה בטלוויזיה הערבית, בלוויית תמונות-זוועה של גופות שעברו התעללות, הפכה לנשק רב-עוצמה בידיהם של אלה שמשקרים, מעוותים את המציאות ושואפים להשמיד הכול. הם מגדלים ילדים רכים על דיאטה של שנאה ושל הערצת קדושים-לכאורה, והעולם המערבי אינו משגיח בכך, מפני שמקלטי הטלוויזיה שלו מכוונים בעיקר לערוצי אופרות סבון ומשחקי גלגל-המזל. גם אם מרביתכם אינכם מבינים ערבית, אני ממליץ לכם לצפות מדי פעם באל-ג'זירה. לא תאמינו למראה עיניכם.

אך המילים פועלות בדרכים אחרות, מעודנות יותר. הפגנה בברלין, עם שלטי תמיכה במשטרו של סדאם ותינוקות בני שלוש הלבושים כמחבלים מתאבדים, זוכה בפי העיתונות ומנהיגי העולם להגדרה של "הפגנה למען השלום". בין אם אתם תומכים במלחמה נגד עירק או מתנגדים לה, אם אתם אכן רואים באוהדיהם של סדאם, ערפאת או בן-לאדן פעילי-שלום, הרי שזה קצת עובר את הגבול. באמצע היום, נכנסת אישה למסעדה בישראל, אוכלת, צופה במשפחות עם זקנים וילדים האוכלים ארוחת צהרים בשולחנות הסמוכים ומשלמת את החשבון. אח"כ היא מפוצצת את עצמה והורגת 20 בני-אדם, ביניהם ילדים רבים, והראשים וחלקי הזרועות מתגוללים במסעדה. מנהיגים ערביים מכנים אותה "קדושה", ובעיתונות האירופית היא זוכה לתואר "אקטיביסטית". נכבדים מגנים את המעשה, אבל מבקרים את משפחתה השכולה, והכסף זורם. יש משחק חדש בשכונה: לרוצחים האמיתיים קוראים "הזרוע הצבאית", ומפקד המבצע מכונה "מנהיג רוחני". יש עוד דוגמאות לסוג זה של מינוח אורווליאני, ומשתמשים בו מדי יום ביומו לא רק מנהיגי הטרור, אלא גם כלי התקשורת המערביים. מילים אלה מסוכנות הרבה יותר ממה שרבים תופשים; הן מספקות את התשתית הרגשית להצדקת מעשי הזוועה. היה זה יוזף גבלס שאמר, שאחרי שחוזרים על דבר-שקר מספיק פעמים, אנשים יתחילו להאמין בו. יורשיו מאפילים עליו בביצועיהם.

ההיבט השלישי הוא כסף

כמויות אדירות של כסף, שיכולות היו לפתור בעיות חברתיות רבות באותו חלק בלתי-מתפקד של העולם, מתועלות לתוך שלושה מעגלים קונצנטריים המספקים תמיכה למוות ולרצח.

במעגל הפנימי מצויים הטרוריסטים עצמם. הכסף מממן עבורם נסיעות, חומרי-נפץ, מקומות מסתור וחיפוש בלתי-נלאה אחר מטרות קלות ופגיעות.

מקיף אותם המעגל הבא של תומכים ישירים, מתכננים, מפקדים ומטיפים שכולם מתפרנסים – ובד"כ מתפרנסים יפה מאוד – מתשתית הטרור שהם מספקים.

ולבסוף אנו מוצאים את המעגל השלישי של האירגונים הקרויים אירגוני דת, חינוך ורווחה, אשר למעשה עושים כמה חסדים, כמו להאכיל את הרעבים ולספק מידה כלשהי של חינוך, אך שוטפים את מוחו של הדור הצעיר בשנאה, שקרים ובערות. מעגל זה פועל בעיקר דרך מסגדים, מדרשות דתיות ומוסדות דת נוספים, אך גם ע"י הסתה באמצעים אלקטרוניים וחומר מודפס. מעגל זה הוא שמבטיח שהנשים תישארנה נחותות, שהדמוקרטיה תישאר בגדר חלום מרוחק ושהחשיפה לעולם החיצון תהיה מזערית. כמו-כן, מעגל זה הוא שמוביל את הנטייה להטיל את האשם בעוולות המשטר על כל מי שמחוץ לעולם המוסלמי.

מבחינה גראפית, מעגל זה הוא השומר, והוא מבטיח שהעם יתבונן ויקשיב פנימה, כלפי המעגל הפנימי של טרור והסתה, במקום להקשיב החוצה לעולם. למעשה, חלקים מסוימים באותו מעגל חיצוני פועלים מתוך פחד או כבני ערובה של המעגלים הפנימיים.

הגורם המאיים הנוסף שיש להתחשב בו הוא שיעור הילודה הגבוה. מחצית מאוכלוסיית העולם הערבי מצויה מתחת לגיל 20, שהוא הגיל הקל ביותר להסתה; דבר זה מבטיח שני דורות נוספים של שנאה עיוורת.

מבין שלושת המעגלים שתיארתי לעיל, המימון לשני המעגלים הפנימיים מגיע בעיקר ממדינות טרוריסטיות כאיראן וסוריה, עד לאחרונה גם מעיראק ולוב, ולפני כן – גם מכמה מן המשטרים הקומוניסטיים. מדינות אלה, כמו גם הרשות הפלשתינאית, הן נותנות החסות לסוחרי המוות. המעגל החיצוני ממומן בעיקר ע"י ערב הסעודית, אך גם בעזרת תרומות של קהילות מוסלמיות מסוימות בארה"ב ובאירופה, ובמידה קטנה יותר – מתרומות אירופיות לאירגונים לא-ממשלתיים ומאירגונים מסוימים של האו"ם, שמטרותיהם אולי נאצלות, אבל הם שורצים סוכנים של המעגל החיצוני המנצלים אותם לרעה. ברור שהמשטר הסעודי יהיה הקורבן הבא לטרור, כאשר המעגל הפנימי יתפוצץ ויפלוש אל תוך החיצוני. הסעודים מתחילים להבין זאת, אך הם נלחמים במעגל הפנימי בעודם מממנים את התשתית של המעגל החיצוני.

כמה ממנהיגיהם של המעגלים השונים האלה חיים בנוחות רבה על שללם. את ילדיהם תוכלו לפגוש במיטב בתי-הספר הפרטיים באירופה, לאו דווקא במחנות האימונים של המחבלים המתאבדים. ל"חיילי" הג'יהאד נכונו טיולי מוות מאורגנים לעיראק ולאתרים חמים נוספים, בעוד אחדים ממנהיגיהם עוסקים בסקי בשווייץ. הגב' ערפאת, המתגוררת עם בתה בפאריס, מקבלת מידי חודש בחודשו עשרות אלפי דולרים מן הרשות הפלשתינית המרוששת-לכאורה, וזאת בעוד מפקד תא מקומי של גדודי אל אקצא, הכפוף לערפאת, מקבל במזומן רק כמה מאות דולרים תמורת ביצוע פיגועים סיטונאיים.

הרכיב הרביעי בקונפליקט העולמי הנוכחי

הוא ההפרה המוחלטת של כל הכללים

 העולם התרבותי מאמין בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובחוק הבינלאומי, בזכויות האדם, בחופש הדיבור והעיתונות, ובחירויות נוספות כדוגמת אלה. יש לנו ההרגלים הנאיביים הישנים-נושנים, כגון כבוד למקומות ולסמלים קדושים, אי-שימוש באמבולנסים ובתי-חולים לצורך מעשי-לוחמה, הימנעות מהתעללות בגופות ובניצול ילדים כמגינים חיים או כפצצות חיות. מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, ואף בתקופת הנאצים, לא היתה התעלמות גמורה מכל שצויין לעיל, כמו שאנו רואים כיום. כל סטודנט של מדעי המדינה מתחבט בסוגייה איך למנוע מצב בו כוח אנטי-דמוקרטי יזכה בבחירות דמוקרטיות ויבטל את הדמוקרטיה. ישנם היבטים נוספים של חברה תרבותית בהם יש להציב גבולות. האם רשאי שוטר לפתוח באש על אדם המנסה להורגו? האם הממשלה רשאית לצותת לשיחת-טלפון בין טרוריסטים וסוחרי-סמים? האם חופש הדיבור מגן עליך אם תצעק "שריפה!" באולם תיאטרון מלא מפה-לפה? האם צריך להטיל עונש מוות על רוצחים סדרתיים? אלו הן הדילמות הישנות. אלא שעכשיו יש לפנינו מערכת חדשה לגמרי של בעיות.

האם תפשוט על מסגד המשמש כמחסן תחמושת של טרוריסטים? אם יירו עליך מתוך בית-חולים, האם תשיב אש? האם תפרוץ לכנסיה שהשתלטו עליה טרוריסטים, ולקחו את הכמרים כבני-ערובה? האם צריך לערוך חיפוש בכל אמבולנס, אחרי שכמה מחבלים מתאבדים השתמשו באמבולנסים כדי להגיע ליעדיהם? האם תפשיטו כל אישה בגלל שאחת העמידה פנים שהיא בהריון, בעודה נושאת פצצה על בטנה? האם תשיבו אש על מישהו שמנסה להרוג אתכם, ועומד בכוונה תחילה מאחורי קבוצת ילדים? האם תפשטו על מפקדת טרוריסטים המוסתרת בבית-חולים לחולי-נפש? האם מותר לירות ברב-מחבלים, העובר ממקום למקום כשהוא תמיד מוקף בכוונה תחילה בחבורת ילדים? כל אלה קורים מידי יום בעיראק ובמקומות פלשתיניים. מה באפשרותכם לעשות? נכון; אינכם רוצים להתעמת עם בעייה זו. אך לא ניתן להימנע ממנה.

הבה נניח, לצורך הדיון, שישנו אדם השוכן בגלוי ובכתובת ידועה בטהראן, כאורחה של ממשלת איראן ובמימונה, והוא מוציא לפועל מעשי-זוועה בזה אחר זה בספרד או בצרפת, הורג מאות חפים מפשע, נוטל את האחריות לפשעיו, מבטיח בראיונות טלוויזיוניים ממלכתיים להמשיך בכך, בעוד ממשלת איראן מפרסת גינויים רשמיים לפעולותיו אך ממשיכה לארח אותו, להזמינו לאירועים רשמיים ולהתייחס אליו בכבוד גדול. אני משאיר לכם זאת, כשיעורי-בית, לחשוב ולמצוא מה היו ספרד או צרפת עושות במצב כזה.

הבעייה היא שהעולם התרבותי עדיין נתון באשליות אודות שלטון-חוק, במצב נטול כל חוקים. משל הדבר להכנסת מחליקה על הקרח לזירת הוקי-קרח, או לניסיון להציב שחקן שחמט מול מתאגרף במשקל כבד. בדיוק כפי שאין בשום מדינה חוק שימנע מקניבלים לאכול את ראש הממשלה, מפני שזהו מעשה שאין להעלותו על הדעת, כך גם אין החוק הבינלאומי ערוך נגד רוצחים היורים מתוך בתי-חולים, מסגדים ואמבולנסים, בעודם נתונים להגנת מדינתם או עמם. החוק הבינלאומי איננו יודע כיצד להתמודד עם מי ששולח ילדים להשליך אבנים, ואז עומד מאחוריהם ויורה כשהוא מוגן תחת חסינותה של ממשלה, ולא ניתן לעצור אותו. החוק הבינלאומי איננו יודע מה לעשות במנהיג מרצחים שחי ברוב נוחות תחת האירוח המלכותי של מדינה, המתיימרת לגנות את מעשיו, או פשוט טוענת שהיא חלשה מכדי לכלוא אותו. המדהים הוא, שכל הפושעים האלה תובעים את הגנת החוק הבינלאומי, ומגדירים את כל מתקיפיהם כפושעי מלחמה, וישנם אמצעי תקשורת מערביים שחוזרים על האשמות אלה. החדשות הטובות הן שכל זה הוא זמני, מכיוון שהחוק הבינלאומי ידע תמיד להתאים עצמו למציאות. העונש למחבלים מתאבדים צריך להיות מוות או כלא לפני ביצוע הפיגוע; לא במהלכו ולא אחריו. אחרי כל מלחמת-עולם השתנה החוק הבינלאומי וכך גם יקרה אחרי זו הנוכחית. אלא שבתקופת הדמדומים עלול להיגרם נזק רב.

התמונה המתוארת כאן אינה נעימה.

מה באפשרותנו לעשות בקשר אליה?

בטווח הקצר – רק להילחם ולנצח. בטווח הארוך? רק לחנך את הדור הבא ולפתוח אותו לעולם. את המעגלים הפנימיים ניתן להרוס באמצעות כוח, והכרחי לעשות זאת. את המעגל החיצוני לא ניתן למחוק ע"י שימוש בכוח. כאן עלינו להרעיב פיננסית את העילית הארגונית, לתת יותר כוח לנשים, לחנך יותר, להפעיל תעמולת-נגד, להטיל חרם ככל האפשר ולחשוף לתקשורת המערבית, לאינטרנט ולסצנה הבינלאומית. מעל לכל נחוצות אחדות ונחישות מוחלטות של העולם התרבותי מול שלושת מעגלי הרוע.

הרשו לי לנטוש לרגע את הזהות המדומה של נהג המונית, ולחזור לעולם המדע. כשיש גידול ממאיר, אפשר לסלק אותו עצמו באמצעות ניתוח, ואפשר להרעיבו ע"י עצירת זרימת הדם מחלקים אחרים של הגוף אליו, ובכך למנוע ש"אספקה" חדשה תגדיל אותו. אם רוצים להיות בטוחים, מוטב לעשות את שני הדברים.

אך בטרם תילחמו ותנצחו – בשימוש בכוח או בכל צורה אחרת – עליכם להבין שאתם נתונים במלחמה, ולאירופה יידרשו לכך עוד כמה שנים.

בכדי לנצח, צריך לנטרל קודם כל את משטרי הטרור, כך ששום ממשלה בעולם לא תעניק מקלט לאנשים אלה. אינני רוצה להתייחס כאן לשאלה האם המתקפה שהובילה אמריקה על עיראק היתה מוצדקת לאור שאלת הנשק להשמדה המונית, או מכל בחינה אחרת של הסוגיות הטרום-מלחמתיות. אולם אני יכול להתבונן במפת מערב-אסיה של אחרי המלחמה: כעת, כשאפגניסטן, עיראק ולוב הוצאו מהמשחק, נותרו שתיים וחצי מדינות טרוריסטיות: איראן, סוריה ולבנון, שהיא מושבה סורית. אולי יש לצרף לרשימה את סודן. כתוצאה מכיבוש אפגניסטן ועיראק, הן איראן והן סוריה מוקפות עכשיו בטריטוריות בלתי-ידידותיות להן. איראן מוקפת באפגניסטן, נסיכויות המפרץ, עיראק והרפובליקות המוסלמיות של מה שהיה בריה"מ. סוריה מוקפת ע"י טורקיה, עיראק, ירדן וישראל. מבחינה אסטרטגית זהו שינוי משמעותי, והוא יוצר לחץ רב על המדינות התומכות בטרור. אין זה מפתיע שאיראן כה פעילה בניסיונות להסית להתקוממות שיעית בעיראק. אינני יודע אם האמריקאים אכן תיכננו לכתר הן את איראן והן את סוריה, אבל זה המצב שנוצר.

לעניות דעתי, האיום מיספר אחד על העולם כיום הוא איראן והמשטר שלה. יש לה שאיפות ברורות להשתלט על שטחים גדולים ולהתרחב לכל הכיוונים; יש לה אידיאולוגיה הטוענת לעליונות על תרבות המערב; היא נטולת מעצורים; היא הוכיחה כבר שביכולתה להוציא לפועל פעולות טרור מורכבות, מבלי להותיר יותר מדי עקבות, תוך הפעלת שגרירויות איראניות; ברור שהיא מנסה לפתח נשק גרעיני; המתונים והשמרנים שלה משחקים, מצידם, משחק וירטואוזי של 'השוטר הטוב והשוטר הרע'. איראן מממנת את הטרור הסורי, היא עומדת בוודאות מאחורי רוב הפעילות בעיראק, היא מספקת מימון מלא לחיזבאללה, ודרכו – לחמאס ולג'יהאד האיסלמי; לפחות באירופה ובדרום אמריקה היא מבצעת פעולות טרור, וכנראה שגם באוזבקיסטן ובסעודיה, והיא למעשה עומדת בראש קבוצת טרור רב-לאומית, שבה כלולות – כשחקניות משנה – סוריה, לבנון ואלמנטים שיעיים מסוימים בעיראק. מרבית מדינות אירופה מקיימות עדיין קשרי מסחר עם איראן, מנסות למצוא חן בעיניה ומסרבות לראות את הסימנים הברורים.

על-מנת לנצח במלחמה צריך גם לייבש את הבאר הפיננסית של תאגיד הטרור. אין טעם לנסות ולהבין את ההבדלים הדקים בין הטרור הסוני של אל-קעידה והחמאס, לבין הטרור השיעי של החיזבאללה, סאדר ואירגונים אחרים המושפעים מאיראן. כשהדבר משרת את האינטרסים שלהם, כל אלה משתפים פעולה יפה מאוד.

עצירת המימון מסעודיה וממקורות אחרים, המגיע למעגל החיצוני, שהוא הקרקע הפורייה של הטרור, היא עניין קריטי. חשוב לנטר את כל התרומות הזורמות מן העולם המערבי לארגונים מוסלמיים, לבדוק את ענייני הכספים של ארגוני רווחה בינלאומיים, ולהגיב בצעדים כלכליים קשים מול כל סימן קטן של סיוע כספי לשלושת מעגלי הטרור. חשוב גם לפעול בהחלטיות נגד מסע השקרים וההכפשות, ולהשגיח על אותם אמצעי תקשורת מערביים אשר משתפים איתם פעולה מתוך תמימות, אינטרס כספי או בורות.

ומעל לכל, לעולם אין להיכנע לטרור. אין לדעת אם הבחירות האחרונות בספרד היו מתפתחות אחרת, אילולא הפיגועים ברכבות ימים ספורים לפני כן. אך אין זה משנה; מה שחשוב הוא שהטרוריסטים מאמינים שהם גרמו לתוצאה זו ושהם ניצחו, בכך שגירשו את הספרדים מעיראק. הפרשה הספרדית תעלה ודאי ביוקר למדינות אירופיות אחרות, ובתוכן צרפת, שמגרשת כעת מטיפים-מסיתים ואוסרת על שימוש ברעלות, וכן למדינות אחרות ששלחו גייסות לעיראק. בטווח הארוך, ספרד עצמה תשלם אפילו יותר.

האם הפתרון הוא עולם ערבי דמוקרטי? אם באומרנו 'דמוקרטיה' כוונתנו לבחירות חופשיות, אך גם חופש עיתונות, חופש דיבור, מערכת משפטית מתפקדת, חירויות פרט, שוויון לנשים, גבולות פתוחים, חשיפה לתקשורת מערבית ולרעיונות מערביים, חוקים נגד הסתה על רקע גזעני ונגד השמצה, ומניעת התנהגות פורעת חוק בכל הנוגע לבתי-חולים, לאתרי תפילה ולילדים, כי אז – כן; דמוקרטיה הינה הפתרון. אם הדמוקרטיה תתבטא רק בבחירות חופשיות, סביר שהמשטר הקנאי ביותר הוא שייבחר, זה שההסתה והשקרים שיפיץ יהיו המשלהבים יותר. ראינו זאת כבר באלג'יר, ובמידה מסוימת גם בטורקיה. אם הקרקע לא תוכן בקפידה רבה, זה יקרה שוב. מאידך, דמוקרטית-מעבר כלשהי, כמו בירדן, עשויה להוות פתרון זמני טוב יותר, והיא תכין את הדרך לדבר האמיתי. אולי כמו שדמוקרטיה מיידית ופתאומית לא הצליחה ברוסיה, ולא היתה מצליחה בסין.

אין בליבי ספק כי העולם המערבי ינצח. אבל ככל שיארך הזמן עד שנבין את התמונה החדשה של המלחמה הזו, כך גם יהיה הניצחון יקר וכואב. אירופה, יותר מכל אזור אחר בעולם, היא המפתח לכך. רתיעתה המובנת מפני מלחמה, לאור איימי מלחמת העולם השנייה, עלולה לעלות בחייהם של עוד אלפי חפים מפשע, בטרם ייסוב הגלגל.

* * *

נעמן כהן

נקרופיליה

(נקרופיליה ביוונית nekros – מת, phils – אוהב)

החברה הישראלית חולה. עולם הערכים של החברה הישראלית השתבש לחלוטין. אהבת הגופות של החברה הישראלית והפולחן סביבן יביאו בהכרח ליצירת גופות נוספות.

ניתן בהחלט היה להבין את שאיפתה של קרנית גולדווסר לשקם את חייה, למצוא אהבה, ולהקים משפחה. אבל ניתן היה לממש את שאיפתה גם ללא המאבק למען החזרת הגופות.

מאחר שידוע היה בוודאות, גם לה, שבעלה אינו יותר בין החיים, ניתן היה להתיר את עגינותה ולאפשר לה חיים חדשים על-ידי החלטה הלכתית. פרנסתה ממילא מובטחת לכל חייה על-ידי המדינה, ובדין.

עצם השימוש במושג החזרת "הבנים" במקום החזרת "הגופות" מקומם.

בתיה ארד ז"ל, האצילה וההומניסטית, אמרה שמעניין אותה בנה החי ולא גופתו.

אסור להחליף את עולם הערכים ההומניסטי. החיים הם המטרה ולא המתים. המלחמה היא למען החיים ולא למען המתים. למען החיים אין ברירה לעתים אלא להקריב חיים. למען המתים אסור.

עם כל ההשתתפות הכנה בצערה של קרנית גולדווסר, מאבקה היה מקומם ומסוכן. קרנית, שידעה בוודאות שבעלה אינו בין החיים, אמרה: "אני רוצה להשיב לעצמי את החיים." למען החיים וודאי שראוי היה להקריב קורבנות קשים, אבל הקרבה למען גופות מסוכנת. הנקרופיליה האגואיסטית של קרנית תוביל למרבה הצער למתים רבים.

חנינה על תנאי – כל רוצח שייתפס יוחזר לכלא

מתן חנינה לרוצחים על-פי הסכם חילופי שבויים על-ידי נשיא המדינה, שמה ללעג את שלטון החוק. אכן, לנשיא אין ברירה, אלא לחתום.

כאן המקום לשנות את החוק. הנה הצעה לחבר כנסת בעל יוזמה:

כל אסיר שקיבל חנינה כתוצאה מעסקת חילופי שבויים עם האוייב, במידה שייתפס על-ידי רשויות המדינה, ייכנס לכלא וירצה את שארית עונשו.

כדאי לזכור כי בארץ מסתובבים חופשי רוצחים רבים ששוחררו בעסקות חילופי שבויים וביניהם גם "ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל" (אזרחי ישראל בכפייה – על-פי הנוסח הערבי הפוליטקלי קורקט). לא יעלה על הדעת שתהיה לקונה בחוק במקרים כאלו, והרוצחים יסתובבו בחופשיות בארץ. פרסום חוק כזה (וביצועו) ישמש גורם מרתיע נגד מעשי החטיפה.

דימיון תיאטרלי

נסראללה מומחה בהעמדה תיאטרלית. המיצגים שלו הם יצירת מופת שמטרתה שילהוב ההמון הערבי. המצגת הפשיסטית שקיים בלבנון עם דהירות הסוסים והחיילים המצדיעים במועל היד הנאצי, עשתה רושם רב על העולם הערבי כולו. אין ספק, נסראללה הוא תלמידו הנאמן של לני ריפנשטאהל הקולנוענית של היטלר, ואף עולה עליה. בהתחשב בכך שעוד קודם לכן נבחר נסראללה כמנהיג הערבי הפופולארי ביותר – ישנן דרכים להיאבק מולו במישור שלו, המישור התדמיתי. בקצת דמיון יוצר ניתן היה לייצר מצגת שתשנה את ההצגה. והנה כמה רעיונות:

* לצבוע את ידיו של קונטר בצבע אדום שאינו יורד, ולצלם זאת: "הנה הרוצח הדרוזי – הכופר על-פי השיעה..."

* לא לתת למסוקים עם קונטר להמריא ולחייב אותם להגיע באיחור בדרך היבשה.

* לשלוח מזל"ט שיפזר צבע אדום על המפגינים בדחייה ויוריד כרזות תעמולה.

כמובן תמיד יהיו כאלה כמו זהבה גלאון שיטענו שמדינה תרבותית לא עושה כן... אבל במאבק על התודעה, ניצחון תדמיתי חוסך דם. "המגוחך – הורג", אומרים בצרפתית. עשיית נסראללה למגוחך היהה הורג אותו גם ללא שפיכת דמו.

* * *

יואל נץ: מי אמור לבחור את ראש הממשלה?

מידת שחיתותו או ניקיון כפיו של אהוד אולמרט עתידה להיחתך במערכות המשפט בישראל בעתיד הלא רחוק. אבל מזה זמן שדינו כבר נחתך לחובה בקיטונות של צבע על פני העמודים הראשיים של העיתונים, מסכי הטלוויזיה ועל גבי צגי המחשבים.

מן הראוי לציין עם זאת, כי בתוך שפע האישומים שבאינספור "הפשקווילים" הללו אין מי שחולק על יכולתו ועל כישוריו של אהוד אולמרט לתפקד כראש ממשלה ולהנהיג את המדינה בדרך הראויה. מזה זמן שנדם אפילו הד קולן של הביקורות הקשות ביותר שהושמעו כנגדו, בנוגע להחלטתו הפזיזה כביכול, לאסור מלחמה על חיזבאללה, בעקבות חטיפתם של רגב וגולדווסר. אדרבא ואדרבא: הולכים ורבים אנשים ישרי לב, אשר מעיזים להשמיע את קולם ולטעון בריש גלי, כי אהוד אולמרט נמנה על המעולים שבראשי הממשלה אשר שירתו את מדינת ישראל לכל אורך 60 שנות קיומה.

אפשר וגם לגיטימי לתבוע ולדרוש התפטרות, פיטורין, השעייה, נבצרות, חופשה מרצון או מאונס ועוד כהנה וכהנה. אבל הדרישה כלפי מפלגת קדימה לבל תכלול את אהוד אולמרט ברשימת מועמדיה לראשות רשימתה בבחירות המקדימות – כמוה כעזות מצח נחושה שטרם נבראה! את הדרישה הזו מעלים לא אחרים, אלא מי שאך רגע קודם לכן, הייתה רוממות עליונותו של משפט הציבור לעין השמש בגרונם!

מי, אם לא בוחרי מפלגת קדימה סוברנים לשקול ולהחליט את מי להציב בראש רשימתם? בוחרים אלה רשאים גם רשאים, אם רצונם בכך, לבחור במועמד שהוא הראוי בעיניהם, אם תלויה לו, אולי, על גבו קופת שרצים, וגם אם אולי איננה תלויה לו שם, על פני מועמד זולתו, שהוא, אולי, זך כשלג, אבל יכולתו להנהיג מוטלת עדיין, לכל הפחות, בספק.

מי, אם לא המוני הבוחרים הם מי שאמורים לבחור את המועמדים שלהם לראשות הממשלה במשטר דמוקרטי? שלי יחימוביץ'?!...

אהוד: כן. וגם שרת החוץ החצופה מפריס ציפי ליבני.

* * *

המיליארדר מהמר נגד המגמה שלו עצמו!!!

מאת ס. גָרוּס, סופרנו לענייני הימורים

לכתבנו נודע כי בבתי ההימורים של המושבה קקאו נפוץ עתה הימור חדש ומסעיר והוא: האם מיליארדר שאינו אזרח מדינה יכול בעזרת עיתון חינם שהקים להדיח ראש ממשלה נבחר באופן דמוקראטי? מרבית המהמרים, המושפעים מעיתונו של המיליארדר ומכלי תקשורת נוספים של אותה מדינה, מהמרים בסכומים גדולים על כך שהמיליארדר יצליח להדיח את ראש הממשלה, אך למרבה הפלא מתברר שהמיליארדר עצמו מהמר נגד המגמה!!! – ואם יצליח, יכפיל את הונו לא רק פי 17, כפי שקרה מאז יסד את בתי ההימורים באי קקאו, אלא פי 24, כמיספר ספרי התנ"ך!

* * *

המחלקים את עור הדוב בטרם ניצוד

מאת סופרנו לענייני חלוקת עור הדוב בטרם ניצוד ס. גָרוּס

ראשי המפלגה הזו ששמה "קדימה", שכבר מתקוטטים ביניהם על חלוקת עור הדוב בטרם ניצוד אולמרט, ומתבסמים במישאלי פופולאריות בקרב "מצביעיהם" – אינם יודעים כי אולי אין עתיד למפלגה הזו אחרי אולמרט, וכי בבחירות הבאות היא תתפורר ותיעלם כמו "שינוי" של טומי לפיד ז"ל, "צומת" של רפול ז"ל, וכפי שמנבאים הסקרים למפלגת הגימלאים.

חלק ניכר ממצביעיה של "שינוי" יחזור ל"ליכוד", חלק ל"עבודה", חלק אולי למר"צ, והנותרים יתחלקו בין מפלגות חדשות ו"טהורות" אשר בקושי תעבורנה את אחוז החסימה, או שהמצביעים יישארו בבית ולא ילכו לקלפי כי אין בשביל מי (זו בעייתי אם אולמרט יודח).

אחרי השחיטה שעשו לאולמרט, משוגע מי שהולך להיות ראש ממשלה. אכן, כל אויבינו יכולים לשמוח על הדרך שבה ישראל הורסת את ראשי הממשלה הטובים והמוכשרים שהיו לה.

* * *

מאיר ריבקין: מה דעתך לגבי השקפותיו המדיניות של ראש הממשלה?

לאהוד העורך שלום רב!

לאורך כל גיליונות מכתבך העיתי אתה נוקט קו של סנגוריה מוחלטת, וללא כל עוררין, בפרשות של אהוד השני (אולמרט) ואני חושש שבסופו של דבר אתה עלול מאוד "לבלוע את כובעך". בוא ניתן לדברים להתבהר במישור המשפטי.

אבל אותי מעניינת דעתך לגבי השקפותיו המדיניות של ראש הממשלה, שבשנים האחרונות עבר התפתחות הדרגתית (לא מהפך) ומוביל את הקו המפוכח לפשרה ולהסדר עם השכנים. כמובן שבמצבו הנוכחי, ביחסי הכוחות בכנסת הזו, אין כל סיכוי לממש אפילו קמצוץ לקראת הסדר, ובעיקר את יישומו. אותי כאזרח העומד ומתבונן במתרחש, וזוכר היטב את משנתה של "המשפחה הלוחמת" שצמחה על ברכי התנועה הרוויזיוניסטית, חלק ניכר ממנהיגיה כיום בני הדור השני והשלישי הגיעו גם הם להכרה שלא ניתן להמשיך יותר בדרך הקודמת ויש לחפש ולפעול להשגת מוצא מסבך הקזת הדמים. היום הם הגיעו לאותן דעות שהשמאל דגל בהן כבר מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אני חושב שאתה כסופר ותיק, כאיש רוח, חייב להתייחס בעיקר לפן המדיני הזה. אכזבות מן הצד השני יש לכולנו למכביר, אבל אסור שירפו את ידנו, גם אצלם יש כוחות שונים שעולים או ויורדים. אבל בסופו של תהליך אנחנו נשארים ביחד בחלק הזה של העולם, ולא ניתן גם להם גם לנו להחליף את השכנים.

אהוד: בסיפא אתה טועה, להם ניתן, אמנם לא בקלות, "להחליף את השכנים", אותנו, על ידי השמדתנו בבת אחת או בשלבים. ועל החלום הזה הם טרם ויתרו. לכן, צר לי לאכזב אותך. אני תומך בראש הממשלה כראש הממשלה נגד הניסיונות להדיחו, אבל בין אם יישאר ובין אם יודח או שגורלו יהיה ח"ו כשל שרון, אין זה משנה כהוא זה לגבי חוסר כל סיכוי לשלום עם סוריה או עם הפלסטינים. אולמרט פשוט למד, ודי בכישרון, את מה שד"ר גיא בכור מכנה בשם "ניהול הסכסוך" מתוך ידיעה שאין כל סיכוי לשלום, והוא עושה זאת לא רע, את העוואנטה הזו, כמו שכנינו, שמתחתיה מסתתר הכורח שלנו להשמיד את הגרעין האיראני ואת מוקדי הכוח החדשים של חיזבאללה בלבנון וכמובן את הטרור ברצועת עזה. אז אל תהיה נאיבי ואל תתמוך באולמרט רק מפני שנדמה לך שהוא נעשה מר"צ! – אתם, השמאל, טעיתם לאורך כל הדרך וטרם התפכחתם! ואולמרט הוא "שמאל" ומאמין ב"שלום" כשם שאני קוגלאגר! – אבל אינו טיפש.

* * *

כל החשבון עוד לא נגמר...

אהוד שלום רב,

הקטעים מ"מכאן ומכאן" שאתה משבץ מפעם לפעם, היו יפים לשעתם והם אקטואליים גם היום, אבל האוזניים, אהוד, האוזניים כיום ערלות, עובדות על תדרים אחרים, אוהבות מנגינות אחרות. ואף על פי כן כל החשבון עוד לא נגמר...

בברכה,

דניה עמיחי-מיכלין

* * *

אורי הייטנר

1. בני חושך

לעיתים, אירוע נקודתי מצביע על מציאות שלמה. עסקת החילופין, בה הוחזרו לישראל גופותיהם של אלדד רגב ואודי גולדווסר תמורת המחבל הרוצח סמיר קונטאר, ארבעה שבויים וגופות מחבלים שהיו בידי ישראל.

מלחמה היא מצב נורא, אך גם במלחמה יש חוקים. יש עמים ומדינות הפועלים על פי חוקי המלחמה ויש הרומסים חוקים אלה ברגל גסה. על פי חוקי המלחמה, חובה לדווח על מצבם של שבויים, לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקר אותם, לתת אות חיים מהם. חיזבאללה חטף שני חיילים, ובמשך שנתיים לא איפשר לאף גורם לראות אותם, לא מסר כל מידע על מצבם, הסתיר את העובדה שהם מתים, ניהל באכזריות מקפיאת דם סחר בגופותיהם כאילו היו בחיים, כדי לקבל מחיר של החזרת שבויים חיים. עד הרגע האחרון חיזבאללה התעלל במשפחות השכולות ושנייה בטרם הציג את הארונות, נציגו עדיין שמר על עמימות. זוהי אכזריות שאין כדוגמתה, המעידה יותר מכל על הברבריות של אותם אנשים.

הספק אודות מצבם של רגב וגולדווסר הוסר, אך לא אודות נסיבות מותם. האם הם נהרגו בקרב? האם הם נתפסו חיים ופצועים ונהרגו מחוסר טיפול? האם הם דיממו אל מותם לנוכח עיני שוביהם שעמדו על דמם? האם הם נרצחו בידי שוביהם?

בעוד ישראל מתעטפת באבל, עם שובם של החללים, בלבנון – חגיגה גדולה. על מה החגיגה? על שיחרורו של גיבור לאומי – סמיר קונטאר. מיהו אותו גיבור לאומי?

באפריל 1979 השתתף קונטאר בפיגוע רצחני בנהריה. הוא וחבריו חדרו בסירה מלבנון. אחרי שהרגו שוטר, פרצו לביתה של משפחת הרן, חטפו אב ובתו כבני ערובה. סמיר קונטאר רצח ביריות את האב, דן, לעיני ילדתו בת הארבע, עינת. לאחר מכן רוצץ את גולגולתה של עינת הקטנה בכת של רובהו, אל הסלע.

והרוצח הנתעב הזה הוא הגיבור הלאומי של לבנון. נשיא לבנון מקבל אותו בקבלת פנים ממלכתית. חזרתו מהכלא היא חג בלבנון. שיחרורו הוא חג ברשות הפלשתינאית. התקשורת הערבית כולה חוגגת, ללא מילת ביקורת על האיש ועברו.

עם שאדם כזה הוא גיבורו הלאומי הוא עם ברברי.

פשע המלחמה כלפי השבויים וקבלת סמיר קונטאר כגיבור לאומי, מאירים כזרקור על אמת החיים במזרח התיכון ועל מהות הסכסוך. אין זה רק סכסוך בין העם היהודי והעם הפלשתינאי על ארץ-ישראל. אין זה רק סכסוך בין מדינת ישראל למדינות ערב על זכות קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. לא פחות מכל אלה, זה סכסוך בין בני תרבות לברברים; בין בני אור ובני חושך. זו מלחמה בין טוב לרע.

לאחר אירוע 11 בספטמבר 2001, ניתן היה לצפות שהעולם החופשי כולו יתייצב למלחמת חורמה בציר הרשע. והנה, רק השבוע נשיא צרפת הרעיף כבוד מלכים על נשיא סוריה בשאר אסד, מעמודי התווך של ציר הרשע. המסר הכפול של המערב כלפי ציר הרשע, מחזק את הרע ומחליש את הטוב.

המציאות הזאת הופכת את העולם למקום הרבה פחות טוב, הרבה פחות בטוח, מקום שהרבה פחות טוב לחיות בו.

2. מי מאמין לחיזבאללה?

רון ארד לא נעלם. אין מצב שהוא ייעלם. חייל ישראלי שבוי הוא נכס שלא יסולא מפז בעבור שוביו, ובמיוחד כאשר בטייס או נווט בחיל האוויר עסקינן. הארגון המחזיק בו שומר עליו כעל בבת עינו, ופשוט לא יתכן שהוא יעלם לפתע.

רון ארד אינו שבוי חי. אין לאף ארגון לבנוני או לאיראן כל אינטרס להחזיקו חי. עלות אבטחתו, הבטחת הסוד, כלכלתו וכו' גדולה מאוד, ואם אין משתמשים בו עוד כקלף מיקוח לעסקאות חליפין עם ישראל, אין בו כל צורך לשוביו. הרי לא ייתכן שבבוקר בהיר אחד שוביו יכנסו מסיבת עיתונאים, יציגו אותו חי ויאמרו ששיקרו במשך עשרות שנים כאשר טענו שאינם יודעים מה עלה בגורלו. פשוט, אין כל סבירות לאופציה הזאת.

נותרת אופציה אחת, שקשה מאוד לסתור אותה – רון ארד נרצח בידי שוביו, והם מעלימים את העובדה הזו. האם הוא נרצח בידי "אמל"? בידי חיזבאללה? בידי איראן? איני יודע. אך אין ספק שחיזבאללה יודעים. כאשר הם טוענים שאינם יודעים מה עלה בגורלו, הם פשוט משקרים, וכל מי שעיניו בראשו יודע שהם משקרים. מי שידע כיצד להגיע למכתבים ולתמונות שנמסרו השבוע לישראל, יודע היטב את האמת על גורלו.

לכן, כל סיפור המסמך אודות רון ארד, אינו אלא ריטואל שנועד לאפשר את שחרורו של סאמיר קונטאר, במצג שווא של מימוש שלב ב' בעסקת טננבוים וחטופי הר דב, בו התחייב חיזבאללה לספק את המידע על רון ארד תמורת שחרור קונטאר.

לאחרונה נשמעו קריאות "לסגור את תיק רון ארד". ישראל השקיעה בניסיונות לאתרו אלף מונים יותר ממה שמדינה כלשהי השקיעה אי פעם בחיפושים אחרי חייל שלה, ומאחר ואין סבירות לכך שהוא חי, טוענים מציעי ההצעה שיש לרדת מן הסיפור. אני מסכים שיש להכריז על ארד כעל חלל שמקום קבורתו לא נודע, ולו כדי לשחרר את אלמנתו מעגינותה, אך גם כדי להסיר את חוסר הוודאות בנושא. אך בשום אופן אין לסגור את התיק.

יש להמשיך ולעשות כל מאמץ מודיעיני ומבצעי כדאי למצוא את רוצחיו ולהעמידם לדין על פשע המלחמה הנורא.

*

אהוד,

הופתעתי לגלות שגם אתה מתחיל להבין את גודל המחדל של ממשלת אולמרט במלחמת לבנון. בוודאי שהמחדל לא היה בהחלטה המוצדקת לצאת למלחמה, אלא באופן בו היא נוהלה – חוסר נחישות, חוסר רצון אמיתי לנצח, היעדר נכונות לשלם את מחיר המלחמה כשהתבררה מופרכותה של הקונספציה שניתן לנצח גם בלי להילחם ובעיקר – הפסקת האש האומללה, שהעניקה לחיזבאללה ניצחון וכבלה את ידינו מלהתמודד עם התעצמותו.

אהוד: לא הבנת אותי נכון. אני נגד החזרתה של רמת הגולן ולא מאמין בשלום עם סוריה, אבל לדעתי אחת הבעיות של תוצאות מלחמת לבנון השנייה היא ועדת וינוגרד ולא ניהול המלחמה עצמה. גם אם היינו שומעים לעצות האסטרטגיות וכובשים תחילה ציר על הליטני, זה לא היה מקטין במאום את הצורך בקרבות דמים לכיבוש כל כפר וכל עיירה ששימשו בסיס לכוחות הגרילה האזרחיים-למחצה של החיזבאללה, והיינו מגיעים לאותן תוצאות עם הרבה יותר קורבנות מצידנו ועם אי מיצוי יכולתנו האווירית שהיא עליונותנו במלחמה. גם אין לנו שום חוזה עם הקב"ה שאנחנו ננצח תמיד בכל קרב ובכל מערכה, לכן זה טמטום להאשים במחדל תמיד את העומדים בראש הצבא והמדינה ולא את הסכנות האמיתיות הרובצות לפתחנו.

ועדת וינוגרד והתקשורת הישראלית, המשרתת בחלקה את אוייבינו – סירסו את יכולת ההחלטה של המנהיגות הצבאית והאזרחית שלנו לצאת למלחמה נוספת גם כאשר ברור שחזרנו בצפון כמעט לאותו מצב שבו היינו לפני שנתיים. ואם וכאשר יופצצו הכורים הגרעיניים באיראן, אנחנו בעורף עתידים לספוג שוב את המנה של אז, ויש רק נחמה אחת, כפי שאומר אחד מידידיי הטובים: "זה בסך הכול יהיה פחות נורא מתוצאות רעידת האדמה הגדולה העומדת לפקוד אותנו בשנים הקרובות, שגם בעקבותיה תוקם ודאי ועדת וינוגרד לחקר אחריותו של אלוהים המזעזע את מוסדות הארץ."

* * *

לצילה היקרה

ברכות חמות ליום הולדתך

מקרובי-משפחתך במערכת "חדשות בן עזר"

* * *

קונצרט סיום העונה בפילהרמונית:

"עבודת הקודש" של ארנסט בלוך

עם הבריטון הנהדר תומס המפסון

מאת מבקרנו המוסיקלי ס. נידח

כדרכו סגר זובין מהטה את העונה בקונצרט חגיגי ורב-משתתפים. בחלקו הראשון נוגנה הקנטטה מס' 140 של יוהן סבסטיאן באך, "התעוררו, קורא לנו הקול" עם חלק ממקהלת "קוליג'יאט כורל" מניו-יורק וסולנים. לא יצאנו מגדרנו לשמע הביצוע אף כי אין לנו די ניסיון במוסיקה של באך כדי לשפוט. דומה שגם הקהל לא התלהב ביותר.

החלק החזק והממושך-יותר של הקונצרט היה הביצוע המרשים של "עבודת הקודש" לארנסט בלוך, עם מאות חברי המקהלה ועם הפילהרמונית בהרכב מלא, אבל מי שהעלה את המוסיקה הקולית לגבהים היה זמר הטנור האמריקאי (הגבוה) תומס המפסון בעל הקול האדיר והצלול שכבש את אוזני כל שומעיו בהיכל.

את "עבודת הקודש" שרים בעברית בהברה אשכנזית, והתמליל הוא מתוך סידור התפילות של הקהילה הרפורמית בארה"ב. וכמו שאין מזכירים את שמו של ישו, ג'יזוס, בביצועים ובתרגומים ישראליים בפילהרמונית – אלא ישוע או המושיע, ככה אין משמיעים את שם אדוני ב"עבודת הקודש" אלא זה נשמע כך, ובהברה אשכנזית:

"ברכו את אדושֵם המבורך. ברוך אדושם המבורך לעולם ועד."

ועוד כהנה וכהנה. אינני יודע אם גם בהיכל הטמפלרי, סליחה, הרפורמי, בארה"ב, אין אומרים אדוני אלא אדושם, או שרק בביצוע חילוני ר"ל מסרסים את היצירה. וכך, למרות קולו האדיר והמהנה של תומס המפסון, אני התעצבנתי מה"אדושם" שלו ושל המקהלה שחזר על עצמו עשרות פעמים, וגם מההברה האשכנזית המלאכותית של התפילות, (ואם כבר ככה, הלא יכלו לשיר "אוֹידוֹנַיי" באידיש!) – אמנם ההברה התאימה כי זמרתו של המפסון היתה בסגנון ובהשפעה מוסיקלית של תפילות המושרות על ידי חזנים, אבל עדיין היה משהו "גלותי", מנוכר לאוזן הישראלית, ביצירה הנהדרת הזו, שכמו באה להוכיח שלא רק הנוצרים יודעים לעבוד את האל במוסיקה כנסייתית שהיא משיאי המוסיקה העולמית – אלא גם היהודים הרפורמים.

אפשר גם לומר שהביצוע של "עבודת הקודש" בהיכל התרבות היה בו הרבה מן הסמליות. המקהלה הניו-יורקית עמדה בסימן "קיבוץ גלויות" אמריקאי: שחורים, לבנים, היספאנים, יפאניות, (בייחוד סוליסטית יפאנית קטנה אחת, שקולה הנהדר מילא את ההיכל מירכתי הבמה), מלחין יהודי, תפילה עברית שמלווה את עבודת הקודש בבית הכנסת בסגנון של חזנות, תזמורת ישראלית (חסר היה רק הבחור מכלי-ההקשה בעל הכיפה והפיאות הארוכות, שאולי לא רצה לקחת חלק בביצוע טקס תפילה רפורמי שיש בו ממנהגי עכו"ם), מנצח הודי שהוא גם פטריוט ישראלי מובהק, ועל כולם הגוי הגבוה והמקסים תומס המפסון, יליד אלקהרט, אינדיאנה, שגדל בספוקיין, וושינגטון, ואשר קולו העברי הרם היה בוקע שחקים ומעלה את היצירה לגבהים ועם זאת שומר כל הזמן על נמיכות הרוח של המתפלל העניו אל האל הכול-יכול.

בתוכנייה לא נכתב באיזו שנה נוצרה "עבודת הקודש", לפני השואה או לאחריה, אבל אותי קוממו הדברים הנקראים לקראת הסוף על ידי קריין (רפאל פרידר) ובאנגלית דווקא, שתרגומם העברי הוא: "כי אל צדיק ונבון ורחום הוא בכל אשר יעשה, ואין אדם יודע הליכותיו. בסדר המקודש של היקום משרתים גם החיים וגם המוות, ששון ויגון כאחד, את היעד המבורך. ובקץ העיתים הבן נבין מדוע יוסרנו ומדוע אהבתנו מוליכה אל היגון כשם שהיא מוליכה לאושר."

זה, אחרי אושוויץ, קצת פטפוט של דרשה ליום ראשון של גויים, ומבחינה חילונית – אולי גם חילול שם שמיים. לעניות דעתי, ודומני שכך היה סבור גם מורי ורבי פרופ' גרשם שלום – מבחינה דתית, אמונתית – אין הסבר למעמדו של אלוהים באושוויץ, ואולי גם לא יהיה לעולם.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שישי

סיפורו של סִיטְשִׁי

חלק ראשון

[החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קצבת "חלוקה", שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יוייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מן היהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשחור-לבן, והז'ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזרה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.

עד כאן סוף הפרק הקודם].

*

בלילה נדדה שנתו של יהודה [רַאבּ]. הוא היה עתה כבן תשע-עשרה. האם לשם כך עליתי לארץ הקדושה? – שאל את עצמו במחשבותיו, – להיות כאחד הירושלמים הללו, החיוורים, הנפחדים, השונאים את עבודת-האדמה וחיים כקבצנים על מתנות-חסד?

הוא נזכר בערגה בשנתיים המאושרות שבילה באחוזה בְּצֶ'סְנֵק, בחברת ידידו-ומורו ההונגרי סטיפן סִיטְשִׁי, אשר השפיע על חייו כה הרבה. לאחר מות אימו לא מצא יהודה מקום לעצמו בבית לאזאר אביו, שעבר לגור בעיירה נוֹגי-מַדְיָאר [כיום צֶ'לוֹבוֹ בסלובקיה. – אב"ע], היה מטופל ביתומיו הקטנים ומצבו הכלכלי רע. יהודה נדד מעיירה לעיירה. למד שנתיים בבית-ספר הונגרי בעיירה פַּאלוֹטָה. אחר נדד בדרכים, בעוני, עד שהגיע אל דודו, אחי-אימו, שגר, יהודי כמעט יחיד, בעיירה זִירְץ שנמצאה בהונגריה אך כל תושביה היו גרמנים. הדוד היה אדם עשיר, בעל חנות סיטונאית גדולה לאריגי-צמר, ברחוב הראשי. יהודה התקבל אצלו לעבודה, תחילה בתור שולייה, אחר כך התקדם, ובזכות כתב-ידו הנאה הוטל עליו לכתוב את מכתבי בית-המסחר – תפקיד שאותו למד בהנאה רבה משום שתאם את חוש הסדר והדייקנות שהיה טבוע בו.

ואולם, משפחת הדוד היתה מתבוללת, מושפעת מהשכנים הגרמניים. שתי משרתות דוברות גרמנית חינכו את הילדים ברוח אגדות על קדושים נוצריים. אחת מהן, הצעירה מרתה, היתה מצטלבת בכל הזדמנות – כגון עיטוש של אחד מילדי הבית או בציעת כיכר לחם.

יום אחד נתקל בה במקרה יהודה במסדרון החשוך ובאותה הזדמנות צבט בחוזקה את ירכה. מיד הוציאה קול-בהלה מפיה וקראה בשם ישו, כאילו פגע בה שד משחת! – יהודה לא הסתפק בכך וקומם נגד השתיים את בת-דודו הצעירה קֶטִי, ובתגובה התחילה דודתו לועגת לו ומכנה אותו בפני כולם בשם "היהודי מארץ-ישראל!"

בעקבות הדודה, שהיתה אישה תקיפה ומשלה בכל בני-הבית, החלו ללעוג לו המשרתים והפקידים בחנות הגדולה של דודו, כולם לא-יהודים. פעם אף הפכו, כאילו שלא-בכוונה, קסת מלאה דיו על ערמת מכתבים שהכין למשלוח. ליהודה נמאסו החיים האלה, וכבר התכונן לעזוב ולשוב לנדודיו.

והנה, למזלו, הופיע יום אחד אצל הדוד יהודי עשיר, גבריאל דויטש שמו, בעל אחוזה גדולה בכפר צֶ'סְנֵק, שבאותה סביבה. דויטש חיפש צעיר יהודי שיהיה מחנך לבנו היחיד, ועוזר בניהול המשק הגדול. הדוד, שהיה ידידו-בנפש של דויטש, המליץ בפניו על יהודה, אך גם הזהיר אותו שהנער שובב גדול. לאחר שבחן אותו קצרות, נשא יהודה חן בעיני דויטש, ומיד הודיע כי ייקח אותו עימו לאחוזתו. בטרם יצאו לדרך קנה דויטש ליהודה שתי חליפות בגדים נאות, לבנים, נעליים ועניבות, כדי שיבוא לבית-האחוזה בלבוש הולם.

*

הכפר צ'סנק והאחוזה, שניגלו לעיני יהודה בעת הנסיעה הנוחה בכרכרה המצוחצחת של גבריאל דויטש, נמצאו בלב יערות עצי אלון חסונים וכבדים. הבתים טיפסו על צלע הר שבראשו התנוססה טירה ענקית, עתיקה והרוסה-למחצה. מצידו השני של ההר זרם נחל בגיא עמוק, ונוצרו אגמים קטנים שמימיהם צלולים וקרירים.

בערב הראשון לבש יהודה את בגדיו הטובים וישב לסעוד עם בני-המשפחה. על המפה היו ערוכות צלחות חרסינה לבנה ששוליהן מוזהבים, ומערכות סכו"ם מכסף טהור. השולחן הגדול, הסגלגל, היה עשוי עץ מהגוני חום-כהה, כמעט שחור. הכיסאות היו מאותה מערכת, גבוהי מסעד, ממורקים היטב. אור הנרות הרבים, בנברשת הגדולה ממעל, התנוצץ ברהיטים ונשקף מן המראות, וממסגרות התמונות שעל הקירות הגבוהים סביב. בתמונות נראו דיוקנאות עתיקים של בני משפחת אצולה הונגרית, לא-יהודים: גברים כהי-שיער, בעלי שפמים, לחיים שקועות, עיניים יוקדות, לבושים בחליפות-ציידים; נשים עגלגלות וורודות-פנים. הכול כפי שמתארים בספרים ובציורים את מנהגי העשירים בטירות. אפילו שני משרתים, במדים מיוחדים, ניצבו זקופים כחיילים בפתח אולם-האוכל וקידמו בקידה פני כל אחד מן הבאים.

יהודה, שכבר התרגל במקצת למנהגי האכילה החדשים בביתו העשיר של דודו המתבולל, בזירץ, לא הבין תחילה מדוע משפחת דויטש, שלא נראתה כלל פחות יהודית ממשפחת הדוד, זקוקה לגינוני אצולה הונגריים כגון אלה. עודו מתפלא, ואל האולם נכנס בצעדים נמרצים אדם זקן, בעל פנים שהביעו עוז ואצילות אך גם קדרות רבה. צנום היה והליכתו עצבנית, כאילו הוא חושש מפני אוייב הבא בעקבותיו. המשרת קד והכריז על שמו:

"סִיטְשִׁי סטיפן!"

ההונגרים נוהגים להקדים את שם-המשפחה לשם הפרטי. סטיפן סיטשי התקרב בפסיעות קפדניות ומדודות, כשל איש-צבא, אל מקומו ליד גבריאל דויטש, שישב בראש השולחן. בהמשך, לצד סיטשי, הוקצה מקום ליהודה, וממולם ישבו אשתו של דויטש ובנו בן התשע, לודביג, אשר בפניו הוצג יהודה לא כמורה אלא כעוזרו החדש של האב בעבודות המשק.

אחד המשרתים עזב את משמרתו בפתח ועמד עתה מאחורי סיטשי, כשהוא מוזג לו יין טוֹקַאי אדום ומוּסְקָדֶה זהבהב, הכול לפי מנות הארוחה, שהיו עשויות רובן בפפריקה חריפה, אדומה. מרק, דגים, חביתיות, כופתאות ובשר, אך לא בכמויות מוגזמות. סיטשי, מצידו, דאג להשקות את שכנו-הצעיר-לשולחן ביין מדיארי ישן וטוב שנוצר ביקב האחוזה ונשתמר במרתפיה שנים רבות.

לאחר האורחה פרשו דויטש וסיטשי לחדר הספרייה הענקית, לעשן, לשתות קפה מוקה ולבלות במשחק השח האהוב עליהם. סיטשי, למרות מראהו הקפדן והעצבני, היה איש טוב-לב ושואף להיטיב. הוא הזמין פנימה גם את יהודה, ועד שסידר דויטש את כלי-המשחק על הלוח, הראה לו כרכים מאוצרות ספרייתו שהכילה ספרים בהונגרית, גרמנית, לטינית ואנגלית, במקצועות החקלאות, הכלכלה, המדע הכללי והספרות הקלאסית, והבטיח ליהודה שיוכל לקרוא בהם כאוות-נפשו.

יהודה היה נבוך. למי אפוא שייכת האחוזה? לדויטש היהודי או לסיטשי המדיארי?

מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שסיים את משחק השח, פרש סיטשי לחדרו לישון. דויטש נשאר עם יהודה לדבר על עבודת יום המחר, ובינתיים החל לספר לו על פרשת היחסים המיוחדת שנתרקמה במשך השנים בין משפחתו לבין סטיפן סיטשי.

בשנת 1848, כאשר פרץ המרד של לאיוֹש קושוט, הגיבור ההונגרי שלחם לשחרור ארצו משלטון הכיבוש של האוסטרים – גייס סיטשי את כל אנשי אחוזתו ואימן אותם ביחידת רוכבים שנלחמה, לצד קושוט, נגד הצבא האוסטרי. לאחר שנכשל המרד, ומנהיגיו, וקושוט בכללם, הוכרחו להימלט ממולדתם, ברח גם סיטשי וחי שנים רבות בארצות-הברית כחוואי. ומפני שהיה לוחם-לחופש מטבעו, השתתף שם במלחמת האזרחים שהביאה לשחרור העבדים השחורים במדינות הדרום.

בארץ החדשה נשא סיטשי אישה הונגרייה, שהיתה ממוצא פשוט, לא בת-אצילים, ונולדו להם שני בנים. הוא התרגל לחיי חוואי אמריקאי, אך לימים, כאשר קיבלו המורדים של שנת 1848 רשות לחזור למולדתם, הופיע לפתע עם אשתו ובניו.

בני משפחתו האצילה, משפחת סיטשי, שנשארו בהונגריה, טענו שאינם יכולים לשאת את הדיעות החופשיות שהביא עימו סטיפן מאמריקה. הם גם סירבו להכיר באשתו, בטענה שהיא ממוצא לא אצילי. אך ייתכן שבעיקר הפריע להם, לאחר שיבתו של בן-משפחתם הגולה, החשש שיתבע מידיהם את רכושו הרב. לפיכך מיהרו ונישלו אותו מכל אחוזותיו, וגם הצליחו לשלול ממנו את תואר האצולה שלו. לסיטשי נותרה רק האחוזה בצ'סנק, שהיתה ירושה מצד אימו. האחוזה היתה מסורה כל אותן שנים לחכירה בידיו הנאמנות של גבריאל דויטש. גבריאל סיכן נפשו ועזר לסיטשי לברוח, לאחר כישלון המרד, אל מחוץ לגבולות הונגריה.

סיטשי ביקש מדויטש שימשיך לנהל את האחוזה, ואילו הוא-עצמו בנה לו בית ביער, על גבעה מרוחקת, והמשיך בחיי חוואי פשוט, יחד עם אשתו ובניו, כפי שלמד באמריקה. יום אחד, כשהיה בשדה, פרצה אש בבית, לכדה את כל בני-משפחתו ושרפה אותם.

מאותו יום הפך סיטשי לאדם אחר. עצבות קשה ירדה עליו. הוא נעשה קפדן ועצבני ומחשבה אחת לא הרפתה ממנו – שקרוביו חששו פן יבוא לדרוש מידיהם את רכושו הרב ולכן שרפו את ביתו ואת בני-משפחתו. הוא הסתגר ונמנע ממגע עם בני-האדם, לא נתן אמון באיש וחשש לאכול על שולחן של זרים פן יורעל. רק בגבריאל דויטש המשיך לתת אמון, ועד מהרה מסר לו במתנה את האחוזה בתנאי שהוא, סיטשי, יישאר לגור בה עד סוף ימיו, יקבל משכורת מסויימת ויאכל על שולחנו של דויטש. דויטש כיבד את רצונו ואת מעמדו של האציל ההונגרי. זה פשר הסעודה החגיגית, הנהוגה מדי ערב.

*

עולם חדש נגלה מעתה בפני יהודה. הוא אהב לטייל אל האגמים, לפסוע ביער הגדול על מרבדי עלים שנשרו. לשבת בחום היום בצל העצים שכיסו על פני המים, להתבונן, לחלום בהקיץ, לשמוע את קולות הציפורים שרוחשות בין הענפים, ולא לפגוש בשום אדם.

האחוזה הכילה כרי-מרעה, כרמי ענבים, גני תפוחים, אגסים ושזיפים, שדות תבואה, חלקת יער גדולה, עדר פרות, שוורים לעבודת החריש, סוסים ואפילו חמורים אחדים. בהונגריה היתה החקלאות מקצוע שעוסקים בו יהודים רבים; חוכרים אחוזות של אצילים הונגריים ומעבדים אותן בעזרת פועלים מבני-הארץ. אחוזת דויטש היתה מודרנית ביותר. בעבודתו החל יהודה ללמוד שיטות-עיבוד חדשות ושימוש בכלי-עבודה משוכללים בכל מקצועות החקלאות – החל בחריש ובקציר, בטיפול בסוסים, בפרות ובעצי הפרי, וגמור בתעשיית היין וביערנות.

*

יהודה מצא חן בעיני סיטשי. אולי עורר בו הנער היהודי המוצק, שאוהב לעבוד בשדה – את זכר אחד מבניו?

לא עברו ימים רבים והמדיארי הזקן פרש עליו את חסותו והפך להיות מורו, ובמידה רבה גם אביו הרוחני. יהודה הגיע לאחוזה בחורף, ימים שהשמש שוקעת מוקדם, הערבים מתארכים והלילות קרים ומשעממים. למרות מוזרותו היה סיטשי אדם טוב-לב, ודאג להעסיק את יהודה. מדי ערב ישב עימו בספרייתו הגדולה, לימד אותו לשחק בשח, ויחד קראו השניים בספרים.

תחילה קרא סיטשי בפני יהודה את הרומאן "דון קישוט". הוא תיאר בפניו כיצד יצא האביר הספרדי, מתוך אמונה עזה ובכוחות דלים, להגן על אנשים נדכאים ועלמות שפגעו בכבודן; וכיצד, גם כאשר נסחף אחר דימיונותיו, ולעיתים גרם בלבול ונזק – תמיד היו כוונותיו טובות ומוסריות.

סיטשי ניצב באמצע החדר, הספר בידו, וקולו רועם כאילו הוא דוהר אל מול אוייב נעלם, האורב בפינת האולם המרוחקת והחשוכה. יהודה ראה מעתה את דון קישוט בדמות סטיפן סיטשי הצנום שרוכב על רוֹסִינַנְטֵי. הוא-עצמו, יהודה – סַנְשׁוֹ פַּנְסָה על החמור מאחוריו. דוּלְצִינֵיָה בת טוֹבּוֹסוֹ – קטי בת-דודו הנחמדה מזירץ. ושלושתם נלחמים למען העניין הצודק – שיחרורה המלא של הונגריה מעול הקיסר האוסטרי פראנץ-יוסף. סיטשי כה התלהב בשעת הקריאה – דמעות זלגו מעיניו, ובעקבותיו בכה גם יהודה. הזקן הקפדן פשט את הארשת הזעופה שלו והתגלה בשעות אלה כאיש-שיחה מלבב ומחנך. עיניו נצצו. פניו, שהיו מוארים מול נברשת הנרות, נראו כפני נביא קדמון. צילו התנודד על הקיר, כהד לקריאתו בספר.

לאחר שסיימו את "דון קישוט", החל סיטשי לקרוא בפני יהודה את "אוהל הדוד תום", המספר על חיי הכושים באמריקה. בשעת הקריאה סיפר לחברו הצעיר על הרפתקאותיו במלחמה לשחרור העבדים ועל עקרונות החירות והדמוקרטיה שנהוגים בעולם החדש. הוא הסביר שבני העם ההונגרי משועבדים וסובלים לא רק בגלל האוסטרים אלא גם תחת שלטון האצילים המושחתים מבני-עמם. סיטשי האמין בשיוויון כל בני-האדם, ונאומיו עשו רושם עז על יהודה.

"אבי," גילה יהודה לידידו המבוגר, "חולם כבר שנים אחדות לעלות עם אחי ואחיותיי למולדת העתיקה של עמנו, לפלשתינה. הוא אומר שיום אחד יכירו כל מדינות אירופה בזכות שלנו, כמו שהכירו האוסטרים בזכות של ההונגרים לקיים בחירות לפרלמנט בבודפשט."

"אל תחשוב לרגע," השיב לו סיטשי, "שמישהו יעניק לך במתנה חופש, שיוויון ומולדת – רק בזכות עיניך היפות או חוכמתך או כספך! אם לא תדע להילחם, להגן על עצמך ביושר מפני כל אוייב – אין ערך לשום זכות שיעניקו לך ולעמך, כי לאמיתו-של-דבר תישאר תמיד עבד ולא אדם חופשי!"

למחרת היום החל סיטשי ללמד את יהודה לרכוב על סוס. ולא סתם, אלא כדרך האצילים הפרשים, אשר השימוש בנשק ובתכסיסי-צבא מעל גבי האוכף, הם אצלם תורה מורכבת מכללים ומטקסים, שכל המצטיין בהם זוכה להערכה רבה. הוא לימד את יהודה להשתמש בחרב, לטפל ברובה ובאקדח. וכשהתקדם – ערך לו מטווח של קליעה-למטרה, וכל אלה על חשבונו, ומכלי-הנשק שהיו ברשותו. אולי חש שההשקעה בנער היהודי, תאב-הדעת, השובב במקצת, בעל הכוח ותבונת הכפיים – עתידה לשאת פירות בעתיד, מי יודע היכן? – כאן במולדת, הזקוקה לצעירים מסורים כמוהו, או שיצטרף לבני-עמו וינהיג אותם לארץ החדשה-ישנה, פלשתינה; ארץ שתהא חופשית, שלא תתקיים בה עבדות ולא יאבד בה האדם צלם אנוש, אף אם תהא נחוצה מלחמת אזרחים לשם כך, כמו באמריקה!

לילה אחד הביא סיטשי לספרייה את תיבת הסיוּף שלו, והמסכות, הוציא סיף אחד לו ואחד ליהודה, והתחיל מסביר לצעיר היהודי את תורת הדו-קרב בסיוף, על-פי הכללים הצבאיים של אנשי-האצולה, שהיו פותרים, בדרך זו, מריבות ביניהם.

בגובה שווה היו יהודה, שקומתו ממוצעת, והזקן ההונגרי שהצרות כפפוהו אך לא איבד את גמישותו ועירנותו. שפמו המלבין של סיטשי היה רוטט כאשר התלהב. בשימו על פניו את מסכת-הסיוף היו נעלמים תווי פניו הקודרים, חרושי הקמטים, שערות-הפרא האפורות שהזדקרו מגבּותיו, אפו, אוזניו, וכמובן שפמו. הוא היה נראה כבחור צעיר, מורה לריקוד המקפץ כשגבו אל ארונות הספרים העמוסים. פיו פוקד, בהונגרית, הוראות סיוף לתלמידו. ורק הד קולו וצליל המתכות, המתחככות סיף בסיף, נשמע בחלל הספרייה.

כאשר עייפו מן הסיוף, פתח סיטשי בקריאת "שלושת המוסקטרים". יהודה נכבש בקסמו של הספר הנפלא. הוא ראה עצמו בדמות דְ'אַרְטִינְיַאן, ממוצע-הקומה. מעתה, בהעפיל יהודה אל הטירה ענקית, ההרוסה-למחצה, שבראש ההר מעל צ'סנק, בשוטטו על מרבדי העלים הרקובים ביער, בשבתו בצל, בין שיחים, על שפת הנחל הצלול שבגיא העמוק – היה חולם-בהקיץ שהנה-הנה יופיעו מולו שלושה חברים אבירים גבוהי-קומה רכובים על סוסיהם ועימם אישה מסתורית אחת ויחד יֵצאו למסעות מסוכנים אל ארצות שמעבר-לים. ים שאותו טרם ראה מעודו.

גם את ספר האוֹדִיסֵיאָה של הומרוס ויצירות אחרות מן הקלאסיקה של יוון ורומי, וממיטב הספרות הגרמנית, קראו השניים. לא רק לבדם נהגו לבלות. גבריאל דויטש אהב לנגן בגיטרה, ולעיתים היו מתאספים בערב, לאחד הסעודה, כל בני-הבית, שותים יין, מנעימים זמנם בהאזנה לנגינתו של דויטש ומצטרפים אליו בשירים של הונגרים, צוענים וגם יהודים. אווירה נעימה של שלווה ותרבות שררה בבית האחוזה.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

ב"מכבסת המילים" לא היו "גופות"

בעוד אנחנו עסוקים בזיהוי גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב – חגיגות חיזבאללה בלבנון לשובו של מרטש גולגולתה של ילדה יהודייה בקת רובה הן כבר בשיאן (וגם בברכת ממשלת לבנון)! – ללמדנו מול איזה חיתו-אדם פרימיטיביים, ערמומיים, מנוולים ורצחניים אנחנו נאבקים, גם בלבנון הנחשבת משום מה ל"מערבית" יותר –

ואצלנו – "מכבסת המילים" פעלה והתקשורת כתבה ודיברה, ממש עד הרגע האחרון – רק על שני "חיילים" ולא על שתי גופות – כאילו אין הבדל אם הם חיים עדיין או מתים כבר כשנתיים!

לוּ אני במקום משפחות ההרוגים הייתי דורש, מתוך גאווה של קורבן על מזבח ביטחונה של ישראל – להשאיר לנצח את גופותיהם בידי סוחרי המוות של החיזבאללה ולא להחזיר אף לא גופה או אסיר אחד שלהם תמורתן! וגם לא מגיב לשום רשרוש מצידם בנושא. כי כולנו נשלם ביוקר על הכניעה המבישה של הממשלה לדעת הקהל ולתקשורת הישראלית, תקשורת שבדיעבד סייעה לחיזבאללה גם במלחמותיו הבאות נגד ישראל, תקשורת מטומטמת שעוד מתגאה, אתמול, על חלקה בלחץ להחזרת הגופות!

מצד שני, חסר היה לה לממשלה החבוטה הזו ולעומד בראשה – שלא היו חותמים על העסקה להחזרת הגופות! אפילו המן הרשע היה יוצא צדיק לעומתם בציבור ובתקשורת המתלהמת!

אגב, "שתי ארונות" – "תשע-עשרה ארונות" – כדאי שדובר צה"ל תא"ל אבי בניהו הנפוח ילמד לדבר עברית לפני שהוא מופיע בתקשורת!

ועוד דבר: בעוד כל העולם מנשק את התחת של חיזבאללה ומעביר את חגיגות ה"ניצחון" של "שחרור" רוצץ מוחה של ילדה קטנה והורג אביה­ – ראוי היה שאנחנו לפחות, ועימנו גם דובר צה"ל עילג הלשון – נשדר ללא הפסק את תיעוד המעשים ההם שבגינם שכנינו השיעים הרצחנים וצמאי הדם עושים ממנו גיבור לאומי כלל-לבנוני! המפלצת הזו היה ראוי לתלייה, ויש רק לקוות שעוד יקרה לו משהו בעתיד והוא לא ימות במיטתו אלא אם בעקבות פיצוץ עז מאין כמותו. כי נקמה שכזו, נקמת ילדה קטנה...

כן, לבנון כולה מזוהמת מעתה בהיותה מזוהה עם מרוצץ מוחה של ילדה ישראלית על חוף ימה של נהריה.

"נשיא לבנון, גנרל מישל סולימאן, שולח את מסוקו האישי כדי שיעביר את סמיר קונטאר וארבעת פעילי חיזבאללה, ששוחררו על ידי ישראל, אל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. בנמל התעופה תיערך קבלת פנים רשמית לחמישה, בראשה יעמוד הנשיא סולימאן!"

הלוואי שתישרפו חיים כולכם, כל העושים גיבור מקונטאר! – אין בפי מילים אחרות.

אב"ע

* * *

ה"נגיעות" של אוורבוך-אורפז משודרות ב"קול ישראל"

שלום אהוד,

ברצוני לדווח אל אירוע מיוחד במינו – האזנתי עכשיו [יום רביעי בבוקר] לשידורי רשת א', והשמיעו משיריו של יצחק אורפז. הקריינית ציינה שהשירים הללו טרם נאספו בספר והם מתפרסמים בעיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר. הנה, הגיליונות שלך מגיעים עד גלי הרדיו.

ניצה וולפנזון

* * *

ברוך תירוש: על דמוגראפיה ועל שבת בקניון

לאהוד הנמרץ שלום מניו יורק,

מה לך נסער [גיליון 360] בהקשר לשיעור מספר היהודים והערבים בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20, כפי שנשלפו על ידי ללא הכנה, כמשל מול השנינה במספרים המוגזמים שהוטחו בנו מעל הבמה, וגם בכמה כתבות המתפרסמות אצלך. להערכתי, כלאחר יד, שהיהודים מנו כמה עשרות אלפים והערבים הרבה מאות אלפים, ובכל זאת בן-גוריון ועמיתיו, וגם קודמיו בעלייה הראשונה לא חששו מאימי הדמוגרפיה שהועלו גם בשעתו על-ידי יושבי קרנות.

מלחמת העצמאות 'הסדירה' את הדמוגרפיה, ובעוונותינו לא סייע העם היהודי ליישוב משמעותי של מרחבי גבולות 1949, כפי שלא התנדב ליישב את "הבית הלאומי" בארץ-ישראל על שתי גדות הירדן אשר הוקצו לכך על-ידי חבר הלאומים. אני חושש שהנהגת הערבים כיום, בדומה לחג' אמין ואחמד שוקיירי בשנות ה-40, מובילה את ערביי ישראל לנכבא נוספת שאולי תאפשר תיחום גבולות סביר ושלום בר-קיימא.

מאידך, בהקשר לקניון המהודר ברמת אביב, האתר נרכש ישירות על-ידי לבייב, ומיד בהתחלת הבנייה הודיע לתושבי רמת אביב ונוה אביבים, שנדאגו מן המהומה שתתחולל בשכונה בשבתות, כי הקניון יהיה סגור בשבת. הבעלים של מקדונלד דרש במפגיע, גם באמצעות תביעה משפטית, להפעיל את הקניון בשבת, ונדחה על-ידי בית המשפט. כך שהקניון ואולמות הקולנוע לא הופעלו אף פעם בשבת. ומי שמעוניין יכול לבנות ולהפעיל בית קולנוע, אם הרשות המקומית תרשה לו זאת במסגרת הכפייה הדתית שכולנו כרכנו על כתפינו.

אהוד: למיטב ידיעתי וזיכרוני היה קולנוע שפעל בקניון רמת אביב והוא נסגר בשל איסור ההקרנות בשבתות שכפה עליו המהגר היהודי החי כיום בלונדון, לב לבייב.

* * *

"הזרם החדש" המשלב "חינוך דתי וחילוני" יהיה עוד מסמר בארון הקבורה של הזרם הממלכתי ובייחוד של הזרם הממלכתי-הדתי, ועוד אפיק להשתלטות דתית וחרדית על

החינוך הממלכתי בישראל! היכן אתה, אדושם, למנוע חילול השם?

* * *

אוניברסיטת בת שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר

מודיעים על יום עיון קרוב בנושא

ספרים וסופרים עבריים

שמעולם לא שימשו נושא למחקר באקדמיה ובחמוריאדה

אבל הם כמו אינג'יל, ואין ולא תהיה ארץ-ישראל בספרות בלעדיהם

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

* * *

פיתחו את google באנגלית וכיתבו בחיפוש:

Girl farting while playing PC game and nearly orgasms!

וצפוייה לכם חווייה אמנותית מהמדרגה הנמוכה ביותר!

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,875 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 359], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר

 "שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל