חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 362

תל אביב, אור ליום שני, י"ח בתמוז תשס"ח, 21 ביולי 2008

עם צרופת תוכנית סדרת המפגשים "ספרות פלוס", באוניברסיטת תל-אביב

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו אנשים ישרים ואיננו ניזונים מהדלפות אלא בפורים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מוּל שְנֵי קִבְרֵיהֶם הַטְּרִיִּים. בּשִבעה להבאת אלדד רגב ואהוּד גולדווסר ז"ל לקבר ישֹראל.

אהוד בן עזר: זיכרו מה שאמרנו מההתחלה: אולמרט לא אשם! אלא מתגלגלת נגדו מזימה שפלה!

יהודה גור-אריה: התזמורת הדוממת.

דודו פלמה: בחג השבועות, במטולה, בארץ צפון.

רות ירדני כץ: להשפיע מבפנים ב"קדימה".

איליה בר זאב: אֶחָד, מִי יוֹדֵעַ מָה? (שיר).

אריה דרוקמן: ומה הלאה?

טל רבינא: זו לא היתה "עסקת מתים".

יִשְׂרָאֵל הַר: זַעֲקַת הַאוֹטִיסְטְ-אִלֵּם.

אורי הייטנר: 1. אי אמון. 2. גיבוי לדיכוי, על נסיעת פרס לאולימפיאדה בביג'ין.

יעקב זמיר: ברצלונה, ברצלונה, והמעשה בשאנל חמש, רשמי ביקור ופנטסיה.

ד"ר גיא בכור: עוף החול האגדי, חידת חיזבאללה ועסקת השבויים. סוף או התחלה? ואולי שניהם?

פלסטינים או פלישתים? – נעמן כהן, אהוד בן עזר.

יוסף דוריאל: יום ההשפלה הלאומית.

משה ברק: זיכרונות מתקופת הפלמ"ח, פרק ו. מהפלמ"ח לחברות בקיבוץ.

 פרק ז. טיול הסיום לאילת. פרק ח. אחרית דבר.

ס. נידח: רוב האנשים שיכלו לתת לנו כבוד, כבר מתו.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שישי, סיפורו של סיטשי, חלק שני.

יוסי גמזו

מוּל שְנֵי קִבְרֵיהֶם הַטְּרִיִּים

בּשִבעה להבאת אלדד רגב ואהוּד גולדווסר ז"ל לקבר ישֹראל

חַרְבָּהּ שֶל אִי-הַוַּדָּאוּת כְּבָר לֹא נִנְעֶצֶת

בַּלֵּב שֶשּוּב לֹא יְקַוֶּה וְלֹא יִכְסֹף

כִּי גֵּיהִנּוֹם אֶחָד נִגְמַר, גַּם אִם בְּעֶצֶם

כָּעֵת נִפְתַּח לוֹ הַשֵּנִי, שֶאֵין לוֹ סוֹף.

שֶכֵּן זְדוֹנָם שֶל עִנּוּיֵי הַצִּפִּיָּה הוּא

הָאִינְקְוִיזִיטוֹר הַבְּרוּטָלִי מִכֻּלָּם,

אַךְ מָה אִירוֹנִי הוּא פְּסוּקוֹ שֶל יִרְמְיָהוּ

בִּדְבַר בָּנֵינוּ שֶיָּשוּבוּ לִגְבוּלָם

אִם הֵם שָבִים אֵלֶינוּ כָּךְ, אֶל אַבָּא-אִמָּא

וְאֶל אֻמָּה שְלֵמָה שֶמִּתְפַּלֵּץ לִבָּהֹּ

בַּדּוּמִיָּה הַזֹּאת שֶבְּלִי סָפֵק הִרְעִימָה

יוֹתֵר מִכָּל מַטְּחֵי כָּבוֹד. לֹא, לֹא כִּבָּה

כָּל יַם-הַדֶּמַע הַנּוֹרָא הַזֶּה אֶת לַהַט

בְּעֵרָתוֹ שֶל הַכְּאֵב הַלֹּא נִרְפָּא

שֶלֹּא יַרְפֶּה עַד סוֹף יָמֵינוּ מִן הַדַּעַת

כְּשֵם שֶעַד הַיּוֹם לְרֶגַע לֹא הִרְפָּה.

מוּל צָהֳלַת הָמוֹן בַּרְבָּרִים שֶל נַסְרָאַלְלַהּ

וּמוּל קוּנְטָאר, מִי שֶטָּבַח יַלְדָּה קְטַנָּה,

אַתָּה רוֹאֶה כֵּיצַד אַלְפֵי דְּרָגוֹת וָמַעְלָה

מֵרַף-חַיּוֹת-אָדָם נִשֵֹּאת לָהּ, אֵיתָנָה,

אֲצִילוּתָן שֶל אֵם וְרַעֲיָה אוֹהֶבֶת

וּשְנֵי אֲבוֹת הַחֲלָלִים, וַאֲחֵיהֶם,

וְאֵיזֶה פַּעַר תְּהוֹמִי כָּרוּי בֵּין אֵבֶל

הַשְּכוֹל שֶלָּנוּ וְהַחַ'אפְלָה שֶלָּהֶם.

כִּי יֵש מְחִיר לְעַרְבוּתוֹ שֶל עַם עֲדַיִן

תְּמוּרַת שִיבַת לוֹחֵם מִשֶּבִי לִגְבוּלוֹ

כּוֹלֵל שִחְרוּר רוֹצְחִים עִם דָּם עַל הַיָּדַיִם

הַמֻּחְזָרִים חַיִּים בְּעוֹד שֶלָּנוּ – לֹא.

וְיֵש מְחִיר לְהַחְזָרַת טוֹבְחֵי אַחֵינוּ

– אִם קָנִיבָּל זוּטָר אוֹ קָנִיבָּל בָּכִיר –

בִּנְחֹת סוֹפְסוֹף שְנֵי אֲרוֹנוֹת עַל סַף פִּתְחֵנוּ,

רַק לְאָבְדָן מֵיטַב בָּנֵינוּ

אֵין מְחִיר.

* * *

זיכרו מה שאמרנו מההתחלה:

אולמרט לא אשם!

אלא מתגלגלת נגדו מזימה שפלה

אהוד בן עזר

* * *

יהודה גור-אריה

התזמורת הדוממת

קראנו לאחרונה בעיתונות את הידיעה המרנינה על הקרנת הסרט "ביקור התזמורת" בקהיר, ש"עברה בהצלחה" כדברי הכתב המדווח.

בידיעה גם צויין שבסרט צפו כמאה איש, "קרוב למחצית מהם מצרים." כלומר, כ-50 מצרים, מתוך אוכלוסיה של 79 מיליון[!] נו, ינסה מישהו לחשב את היחס המתמטי בין שני המיספרים.

כמובן, זאת בשל "החרם התרבותי", המוטל על ישראל, בתור מדינה מוקצה, זדונית, כובשת [שהחזירה את סיני למצרים "עד הסנטימטר האחרון"], ש"השלום הקר" איתה מחייב מינימום של קשר, ומקסימום של ניכור, נידוי וחרם.

ובמסע החרם "הנאור" הזה משתתפת כל האליטה האינטלקטואלית של מצרים: עיתונאים, סופרים, אמנים, עורכי-דין, וסתם "אנשי רוח" [מלבד הסופר הגדול, נגיב מחפוז המנוח, שתמך בקשים תרבותיים עם ישראל].

ברור, הציבור המצרי לא זקוק לידע כלשהו על "מדינת האוייב", שעימה יש למצרים, כאמור, הסכם שלום, ודאי לא ל"השפעה מזיקה" של התרבות "הציונית"-העברית-היהודית המערבית. העם המצרי מסתדר יפה גם בלי זה.

אך אם הייתי אזרח מצרי, משכיל במידה כלשהי, בעל סקרנות אינטלקטואלית, הייתי רוצה לדעת בכל-זאת, מיהו העם היהודי-הישראלי הזה, שתקע פה יתד לפני כ-120 שנה [לפני כ-130 שנה. – אב"ע] בלב המרחב הערבי המזרח-תיכוני, מתוך טענה של חזרה לארץ האבות שממנה גורשו לפני אלפיים שנה?

אולי הייתי לומד שתחילתו ההיסטורית של העם הזה קשורה קשר הדוק למצרים, ליוסף בן יעקב העברי, המשנה למלך. למדבר סיני. לים סוף.

הייתי רוצה לדעת מה חושבים בני העם הזה, מה מעסיק אותם, כעם וכפרטים בו, כיצד הם מתקיימים ב"סביבה עוינת" זו ומה נותן להם את הכוח להמשיך בכך.

הייתי מנסה להבין איך צבאו של העם הקטן הזה הצליח להביס שוב ושוב [1948, 1956, 1967, ואפילו ב-1973] את הצבא המצרי הגדול והמצויד בכלי-נשק מודרניים ואימתניים.

וכיצד זה הם הצליחו לפתח חקלאות פורחת בקנה-מידה עולמי, מכוני מדע, היי-טק, שיגור לוויינים לשמיים, וכן גם חיי תרבות תוססים של מאות כותרי ספרות בשנה, סרטים מעולים, אמנות מגוונת, תזמורת סימפונית מעולה ועוד ועוד.

אולי אפילו הייתי לומד מהם דבר או שניים.

אבל "אנשי הרוח" של מצרים מטילים חרם על העם הזה. ואם יספרו למצרי שלכל יהודי בישראל יש קרניים על הראש וזנב של שד, ודאי יאמין בכך, שהרי אין לי כל אפשרות לבדוק זאת על-ידי ביקור באותה ארץ שכנה נוכחת-נפקדת, קריאת ספר עברי [מתורגם כמובן], או מאמר, או סרט...

אז יכולים המצרים להעלים את קיומה של ישראל ועָמָהּ, לעשות דמוניזציה ליהודים, להימנע מלבקר בה כתיירים, או להשתיק בה תזמורת שבאה להשמיע צלילי תרבות ושלום. יבושם להם.

דומה שבכך נפגע העם המצרי לא פחות מאשר העם ישראל.

אך לא מרפה המחשבה שזו האווירה וזו התחושה השוררת כלפינו, היהודים, במרחב המזרח-תיכוני הערבי-המוסלמי הזה. הם שונאים אותנו שנאה עזה, ואפילו אינם יודעים מדוע.

* * *

דודו פלמה

בחג השבועות, במטולה, בארץ צפון

לפיצ'י יהורם בן מאיר

בחג השבועות, במטולה, בארץ צפון

פיצ'י, יהורם בן מאיר

הקדיש לי שיר בספרו

ונתתי תכלת בחול:

"לדוד –

מזמור

ביום מתן

שירה

פיצ'י

יהורם בן מאיר

בחג השבועות, במטולה, בארץ צפון."

הכותב קד לי וחד בי תמיהה –

לדוד מזמור כמו מזמור לדוד שִׁירוּ

לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה

או כמו מִזְמוֹר לְדָוִד

בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ

או אולי מִזְמוֹר לְדָוִד

בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה

ומי בעצם מאיר לדוד בהיותו

במדבר יהודה,

אני, או יהורם בן מאיר?

ורגע לפני שהדף

בא תהום קצהו,

מה היתה זו באמת

הקדשה או שירה

ושמא הקדשה לשירה.

* * *

רות ירדני כץ: להשפיע מבפנים ב"קדימה"

אהוד שלום,

זה יפה מאוד לשבח, להשמיץ, לבכות וליילל. גם אני נמנית על חבורה זו. קראתי את רשימתו של יואל נץ באשר לבחירת ראש ממשלה [גיליון 361]. טענתו היתה שחברי מפלגת קדימה אינם יכולים למנוע מאולמרט להתמודד. כדי לשנות ולהשפיע, אני מציעה שכולנו נתפקד למפלגות שמתאימות לנו ונשפיע מבפנים. אינני יודעת אם יואל נץ, שכל-כך כועס על חברי קדימה, אמר לעצמו – אני אצטרף למפלגה, אנסה לשכנע את כל חבריי ומכריי גם כן להתפקד, ובסוף החודש נוכל אולי לשנות. אני עשיתי זאת.

כולנו בעלי דעות, כולנו יודעים בדיוק מה ואיך צריך לעשות. אבל רובנו יושבים בבית ולא זזים. אני חושבת שהגיע הזמן שכל אזרח במדינה ישפיע, ולא רק בבחירות הכלליות, שזה מאוחר, כי המועמדים נבחרו ואנחנו חותמת גומי.

אהוד: הצעד שלך נבון מאוד. עוד חבר שלי נהג כך, כדי לתמוך באולמרט בתוך "קדימה". אני עצמי אינני עושה כן משתי סיבות. האחת, כדי שלא ייראה שתמיכתי בו במכתב העיתי נובעת מסיבות מפלגתיות. והשנייה, שאינני מאמין בכוחה-לעתיד של "קדימה", אם תדיח אותו. אם תעשה כן – היא תצטמק ולבסוף תיעלם.

* * *

איליה בר זאב

אֶחָד, מִי יוֹדֵעַ מָה?

בארזי הלבנון

בֹּקֶר טוֹב עַיְישִׁיֵה –

אַרְבַּע אִמָּהוֹת

שְׁלֹשָׁה אָבוֹת

שְׁנֵי מַסּוֹקִים

נַעַר אֶחָד (עוֹד לֹא בֶּן עֶשְׂרִים),

בַּעֲגַלָא –

וְאֵל מָלֵא רַחֲמִים.

    *

עֶרֶב טוֹב סוֹג'וּד –

כַּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִבְכֶּה.

עוֹד לֹא יָדַע אַהֲבָה

רַק חֲגוֹר,

מִגְבַּעַת פְּלָדָה.

    *

בֹּקֶר קְרָב

קָפֶה אַחֲרוֹן

בְּחַיֵּכוֹן וּבְיוֹמֵכוֹן.

   *

לַיְלָה טוֹב גָּדֵר טוֹבָה –

עֶלֶם חֵן, עַלְמָה רְחוֹקָה

וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

* * *

אריה דרוקמן

ומה הלאה?

לאחר שצפינו בארונות המתים של החטופים שנגלו לעינינו "ברגע האחרון" של השנתיים האחרונות והבינונו שאצל רובנו הרגש דחק הצידה את שיקול הדעת. לאחר שהבינונו שהאוייב ממול איננו אכזרי אלא מנצל באופן מחושב וציני ובמשמעת ברזל כל נקודת חולשה אצלנו –טקטית ופסיכולוגית. לאחר שהבינונו שאירוע החזרת החטופים מלבנון הוא תחנה נוספת וחלק בלתי נפרד משרשרת האירועים שהחלה בפתיחתה של מלחמת לבנון השנייה. שרשרת שמציגה לנו פעם אחר פעם את אותה "תמונת ראי" של עצמנו. כעת, הגיעה העת למסקנות אישיות שיובילו לפעילות ממשית.

בעיניי, אנו דומים לחברה שבחיי היומיום סבורה ש "אנחנו בסדר" אך הדו"חות והסיכומים לעומק מכל קצווי המדינה ובנושאים שונים מעידים שרוב הדברים "אינם בסדר" ורוב הדברים "דורשים תיקון", וככל שמשתהים בתיקון כך האבדות שנספוג בגוף ובנפש יהיו חמורים יותר מתמיד.

 הנה מספר מסקנות שאני רואה:

בשיטה הנוכחית אנו לא מצליחים להתמודד מול אויב שפוגע בנו ומצהיר על
 תוכניות מתמשכות לפגוע בנו היום, מחר ובשנים הקרובות.

האוייב שמולנו חדל להיות "גרילה". גרילה היא הטקטיקה אך האוייב התמסד
 מזמן. הוא שולט על שתי מדינות, לבנון ועזה, הגובלות בישראל ומקבל תמיכה חומרית גלויה משתי מדינות: איראן וסוריה.

מישטר הדמוקרטיה והחופש אצלנו, השונה לחלוטין מהמשטר השורר במדינות האוייב ובתומכים בהן, הפך אצל האויב לאמצעי לפגוע בנו. הוא משתמש באופן מושכל בתקשורת ובחופש התנועה ובאוכלוסייה הערבית האוהדת כאמצעי להדק את המצור על ישראל, עד לפיתרון הסופי (צמד מילים שנבחר במכוון).

הדרג הפוליטי הנוכחי והדרג הצבאי הנוכחי – אינו מצליח להטות את הכף לטובתנו. אינו מצליח למנוע (מזה 7 שנים) ירי חופשי על אוכלוסייה אזרחית, אינו מצליח למנוע התחמשות משתי מדינות האויב. ישנה תחושה ברורה של חוסר יכולת ברמה הבכירה.

חוסר היכולת ניכר היה במבחן המתמשך שהמדינה עברה: מלחמת לבנון השנייה. לדעת משתתפים במלחמה בדרגים שונים ולדעת מומחים כגון ועדת וינוגרד – המלחמה הייתה כישלון מהדהד, עם כמה נקודות אור שקרו בדרך כלל למרות הדרג המדיני והצבאי הבכיר.

 גם בטיפול בעורף, בזמן המלחמה ולאחריה, לא הצליחה המדינה לבצע את תפקידה בצורה סבירה. בדיוק כפי שאיננה מצליחה לבצע את תפקידיה בנושאים רבים נוספים – קטנים כגדולים.

לדוגמא, שנתיים לאחר הפינוי של ההתיישבות היהודית ברצועת עזה (ללא ויכוח על הפינוי עצמו) לא הצליחו עדיין גורמי המימשל להסדיר וליישב את המפונים. חוסר יכולת דומה מוצג ברפרטואר של נושאים כך שלא מדובר במקרה אלא ברמת תפקוד לקויה.

גורם ממונה שאיננו מתפקד לאורך זמן בנושאים עליהם הוא מופקד – חייב לפנות את מקומו. בישראל זה לא קורה. הגורם שהוכרז על ידי ועדת בדיקה כנושא באחריות לכשל של מלחמת לבנון השנייה – אינו מוכן לפנות את מקומו.

אותו גורם לא מתפקד, ראש הממשלה, שר הביטחון, שרת החוץ וגלריה נוספת
 של שרים – מתיימרים לטפל בחודשים אלה בארבעה נושאים נוספים כבדי משקל שלאור לקחי העבר, אין לי ספק שאינם מסוגלים להחליט בהם החלטה שקולה. בוודאי שאינם מסוגלים לנהל את ביצועם.

הראשון, קבלת החלטה על שחרור שני של רוצחים בתמורה לגלעד שליט.

השני, שיחות על נושאי הקבע עם הרשות הפלשתינאית – בעצם על נסיגה ופינוי.

השלישי, שיחות שלום עם סוריה. בעצם, על פינוי רמת הגולן.

הרביעי, החלטה על יוזמה התקפית כלפי איראן.

בעיניי, דומה הדבר למתן נשק טעון לאדם שאינו יודע מה לעשות בו אך משים עצמו כמומחה ומבין. בארבעת הנושאים הללו – אין מקום לטעות. ולאור הניסיון העגום בשנתיים האחרונות, אין לאפשר לעומדים כעת ליד הגה השלטון ולדרג המדיני בנושאי חוץ וביטחון להמשיך לתפקד ולו גם יום אחד נוסף.

 מי שלא יעשה זאת בדרך חוקית היום, יצטער על כך בעתיד.

* * *

טל רבינא

זו לא היתה "עסקת מתים"

אודי ואלדד נטמנים היום – שנתיים מאוחר מדי, באדמת נוף הולדתם. אי הוודאות שאפפה את גורלם הוסרה. מלאכת הפקת הלקחים צריכה להתחיל. לא כסטריפטיז פוליטי. לא בהתלהמות אלא באחריות ובחרדת קודש. כי את הלקחים הללו, של התנהלות מושכלת באירוע חטיפה, עלולה מדינת ישראל להצטרך ליישם גם לאחר חזרתו של גלעד שליט, בשלום, הביתה.

בניגוד לאצילות המופלאה שגילו תמי ארד וסמדר הרן, היו כאלו שהזהירו כי החזרת אסירים תקדם את החטיפה הבאה. איש לא יכול לשפוט את כאבן של משפחות השכול, אבל, בכל הכבוד, אין אמירה מוטעית מזו. בו ברגע שהבהרנו – במחדלינו, כי אנו לא נחושים מספיק להילחם על החזרתם של חיילינו, מרגע שבו נכנענו להיקלע למשא ומתן על החזרת שבויים וחטופים – נגזר, שהללו יוחזרו רק תמורת מחבלים שמוחזקים על ידינו. משהחל תהליך של משא ומתן, משול כל המטיף שלא "לשלם" את המחיר הנורא הנדרש, כמי שכקורא בקול גדול לא לשרת בצבא. לא לצאת לקרב. לא להילחם אלא לברוח, כאשר החייל שלידך נפגע. שהרי הסכנה לאבידות בנפש בכל אחת מהסיטואציות הללו, מוחשית הרבה יותר מאשר שיגור מספר מסוים של מנוולים, חזרה למקום ממנו הגיחו.

העסקה עם החיזבאללה לא הייתה "עסקת מתים". אלא עסקה למען החיים; קרנית. מיקי. שלמה. צבי והאחים. ולא רק למענם. העסקה עם החיזבאללה החזירה לא רק את אודי ואלדד. היא החזירה לנו – והרבה בזכות העמדה הערכית הנחרצת של הרמטכ"ל, גם את הבסיס לקיומנו המשותף כחברה. את הסולידריות שהזנחנו, את הערבות ההדדית שהופכת אותנו מהתקבצות של פרטים - לעם. וככל שזה לא פופולארי לקבוע בימים אלו, העסקה החזירה – ולו במעט, גם מכבודם האבוד של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהוביל אותה, ושל השרים (רובם המכריע) שתמכו בה.

מציאות חיינו בארץ הזו מלמדת שהמוטיבציה של הקמים להורגנו לא נזקקת לתוצאות עסקה כזו או אחרת. ולא למחיר מספרי כזה או אחר. פיגועים היו לפני וגם אחרי עסקת ג'יבריל, לפני ואחרי עסקת טננבאום. צריך לומר בקול צלול וברור – אם כבר הגענו לאסוננו, לסיטואציה של "משא ומתן" על מחירים – זה לא בגלל גלעד או אודי או אלדד. זה בגלל שההנהגה שלנו כשלה במחויבותה למצות את כוחה הצבאי של המדינה כדי להגן על תושביה ועל ריבונותה. ואין כל צידוק מוסרי להטיל את האחריות המעשית-תוצאתית על כך, על הקורבנות עצמם – לא על אודי ואלדד ולא על גלעד שליט.

והבעיה היא לא (רק) בראש הממשלה ובשרים. זה קל מדי להטיל עליהם את האחריות. גבירותיי ורבותיי, זה לא הם. זה "אנחנו". "אנחנו" זו החברה החכמה תמיד בדיעבד, אנחנו זו "הציבוריות" שממהרת להעלות את הפוליטיקאי התורן על המוקד, מבלי לדרוש מעצמה, מעצמנו, דין וחשבון, כיצד זה נעדרנו כולנו בזמן אמת ונאלמנו כשנדרש היה לתבוע מההנהגה לגלות נחישות. לא רק המנהיגים אלא גם אנחנו משלימים פעם אחר פעם, משבר אחרי משבר עם שיח ציבורי שממנף סְפִּינִים פוליטיים בזויים, אבל לא מצליחים להתעלות כדי קיום ממוקד ונוקב בחלופות ובמשמעותן.

אנחנו זו התקשורת, שבקיץ 2006 לא חשפה בעוצמה הראויה עד כמה ריקה היתה החלטה 1701 מתוכן, עד כמה רמייה עצמית גלומה בטיעון ה"רגיעה כדי לשחרר את גלעד" ואיזה עלבון לאינטילגנציה היה מלכתחילה אותו מס שפתיים של ציפייה, כביכול, לדו"ח משמעותי כלשהו של החיזבאללה על גורלו של רון ארד.

אבל בעיקר, חשוב לזכור ש"אנחנו" לא גלעד שנמק בכלאו כבר יותר משנתיים. "אנחנו" לא אביבה ונועם שנאבקים בצורה כל כך מעוררת כבוד על שחרור בנם. לכן "אנחנו" ממש לא זכאים לקבוע תג מחיר "כדאי" מרבי, לחייו של גלעד ולחזרתו הביתה.

הנהגה מפוכחת וציבור בוגר חייבים להכיר בעובדה שאת ה"משא ומתן" הזה כבר הפסדנו. ברגע שפתחנו בו, במקום לייצר לחמאס ו/או לגורמים המשפיעים על התנהלותו, אינטרס מובהק להחזיר את גלעד בריא ושלם. ומהר. ביום שאחרי החזרתו של גלעד הביתה, נתכבד כולנו ונחשוב איך מסיימים את פרשת החטיפה הבאה תוך מיצוי יכולותיה של ישראל – ובלי כל דריסת רגל לעסקנות פוליטית, עוד לפני הכניעה לצורך בניהול משא ומתן עם האויב המהתל בנו – כל עוד אנחנו מאפשרים לו זאת.

ואילו "אנחנו" שהוזמנו וגוייסנו ונרתמנו בשנתיים האחרונות להיות שותפים בחייהן של קרנית והמשפחות, אנחנו שתרמנו – כל אחד לפי דרכו, לחזרתם של אודי ואלדד – אנחנו – כולנו – חייבים לזכור שמהבוקר, האבל הציבורי מקבל מימד אישי ומשפחתי מאוד. עלינו לתמוך, לנחם ובעיקר – להניח לקרנית ולבני המשפחה לקום מהשבעה לשגרה שהתקשורת והציבור אינם עוד שותפים פעילים בחייהם.

זה הזמן למקד את כל היכולות וכל דרכי הפעולה הציבוריות המושכלות ולסייע לאביבה ולנועם שליט להחזיר את גלעד הביתה.

אהוד: הבאנו את המאמר בשלמותו כי בעינינו הוא אולי חלק מן הבלבול שנגדו הוא יוצא בשצף-קצף, ולמרבה הפלא הכותב או הכותבת הם גם משרד ליחסי ציבור.

 * * *

יִשְׂרָאֵל הַר

זַעֲקַת הַאוֹטִיסְטְ-אִלֵּם

אוֹי לִי

אוֹי

אוֹר

אוֹרָה אוֹרִיתִי

הַלָכְתְּ

עַל מִי הִשְּׁאַרְתִינִּי

מִי יְלָמְדֵּנִי אוֹר

אֹרַח רַחֲמִים

אַבוֹי לִי אוֹיָה לִּי

מְטַפֶּלֵת

הַרְדִיקַלִים חוֹפְשִׁיִם

הֶם

גַּמָּד

חַטוֹטֵּרֶת לוֹ

גַּם מִלְפָנִים גַּם מֵאָחוֹר

אַבוֹי

לִי עֵץ

נֵפֶל

* * *

מי זוכר את שמונה החללים האחרים?

ביום שבו נחטפו שני חיילינו על ידי החיזבאללה לפני כשנתיים, ומתברר שכמעט מיד הרגו אותם, פשוט כדור אקדח בראש – נהרגו גם שמונה חיילים שלנו, חלקם יחד עם ה"חטופים" וחלקם בניסיון מיידי לשחררם.

מי זוכר מי הם החיילים האלה? מי ריאיין את משפחותיהם ועשה מהם גיבורים לאומיים ופקד את קברותיהם? והלא הם נהרגו אפילו לפני תחילתה של מלחמת לבנון השנייה, שכאילו מטילה כתם על כל מי שנפל בה שלא לצורך, זאת על-פי התקשורת הישראלית המנהלת את המדינה וקובעת בה סדרי עדיפויות ומהלכים מדיניים!

* * *

אורי הייטנר

1. אי אמון

על דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד עברה מפלגת העבודה לסדר היום (אחרי מפגן שרירים פאתטי). על הדו"ח המלא מפלגת העבודה הבליגה. עם פרשת טלנסקי מפלגת העבודה חיה בשלום. פרשת אולמרטורס לא הזיזה למפלגת העבודה.

אבל הסוגיה הלאומית הכבדה, שאלה של חיים ומוות, שאלה שעליה תקום או תיפול מדינת ישראל, מפלגת העבודה לא יכלה להחריש – על דחייה של כמה ימים במתן תפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת לאבישי ברוורמן.

איזה סדר עדיפויות מעוות, חולני.

לאחר התפוצצות פרשת טלנסקי, הכריז אהוד ברק שאולמרט אינו ראוי להיות ראש הממשלה. המעשה המתבקש מהכרזה כזאת היא פרישה מיידית מהממשלה הבלתי ראויה, וניסיון להפילה וללכת לבחירות. במקום זאת, רקח ברק עסקה המאריכה את שלטונו של אולמרט בעוד חודשים רבים. העיקר, להמשיך ולהשתתף בממשלה הגרועה הזאת, לדבוק בשררה, לאפשר ליולי תמיר להמשיך להרוס את החינוך בישראל עוד מיספר חודשים.

אבל בעקבות הסוגיה הקטנה והלא חשובה של מינוי ברוורמן, מפלגת העבודה, כולל שריה, הצביעה אי אמון בממשלה. זוהי התנהגות בלתי ממלכתית, העושה צחוק מהדמוקרטיה הישראלית ומהפרלמנטריזם הישראלי ומדרדרת אותם למקום עוד יותר נמוכים מכפי שהם נמצאים בו.

איך ניתן להיות חברים בממשלה ולהצביע אי אמון בה? הרי השרים הצביעו אי אמון בעצמם. אם אין להם אמון בממשלה, מדוע הם מכהנים בה? אם יש בהם אמון בה, למה הם הצביעו אי אמון?

מי שאין לו אמון בממשלה, חייב לפרוש ממנה לאלתר. שר שהצביע אי אמון ומשום מה לא התפטר – ראש הממשלה חייב לפטר אותו מיד. אבל שרי העבודה ידעו שאולמרט לא יפעל כנדרש מחובת הממלכתיות והמנהיגות, כיוון שהשיקול היחיד המדריך אותו הוא הישרדותו, ולכן הם הרשו לעצמם את המעשה המחפיר – הצבעת אי אמון בממשלה, והמשך כהונה בה.

חרפה!

ואם במפלגת העבודה עסקינן – הבהרה. לפני שבועיים החמאתי מעל דפים אלה למפלגת העבודה על תמיכתה בחוק יסוד משאל עם. משום מה, מערכת עיתון שבו אני משתתף [לא "חדשות בן עזר"] הכתירה את המאמר בכותרת "העבודה עם הגולן". הלוואי והייתי יכול לחתום על כותרת כזאת. אך למרבה הצער והבושה, המציאות היא הפוכה, ולפיכך הצבת כותרת כזאת בפני הציבור, היא הצבת מכשול בפני עיוור.

מפלגת העבודה, למרבה הצער, אינה עם הגולן. אני מאמין שמרבית מצביעיה וחבריה מתנגדים לנסיגה מהגולן, אך נציגיה בכנסת, ברובם המכריע, תומכים בנסיגה.

עם זאת, יש לציין שמפלגת העבודה נהגה באחריות, בהגינות, ובממלכתיות בשאלת משאל העם (אולי מתוך מחוייבות למורשת רבין), ועל כך היא ראויה לשבח.

2. גיבוי לדיכוי

הארגונים והגורמים הבינלאומיים שיצאו למאבק נגד קיום האולימפיאדה בבייג'ין, תרמו תרומה רבה למאבק למען זכויות האדם בעולם. לא, איני תומך בביטול האולימפיאדה. הדבר אינו מעשי בשלב זה, ובכלל – יש להימנע ככל הניתן מעירוב בין פוליטיקה לספורט. עירוב בין פוליטיקה לספורט עלול לשמש תקדים שעלול לפגוע דווקא במדינות דמוקרטיות, הומאניות וליברליות, כמו ישראל, המצויה תדיר תחת מתקפת ארס, שיטנה והסתה מצד גורמים המצדדים במדינות העריצות ביותר ומצד אותן דיקטטורות עצמן, בשם... זכויות האדם, כביכול, ולאמיתו של דבר, מתוך אנטישמיות גרידא.

אך חשיבות המאבק נגד האולימפיאדה, היא בהפניית זרקור על הדיכוי של הדיקטטורה הסינית והפגיעה השיטתית והאכזרית בזכויות האדם במעצמה זו. האולימפיאדה ממקדת את תשומת לב דעת הקהל העולמית לסין, ומשטר העריצות הסיני מנצל זאת לתעמולה ולהסברה שנועדו לשדרג את מעמדו בדעת הקהל העולמית, ולהפגין את הישגיו. התמקדות מתנגדי המשטר הסיני דווקא באולימפיאדה, כדי למחות נגד זוועות המשטר, היא צעד חכם מאוד, כיוון שאין דרך אפקטיבית יותר ואין עיתוי מתאים יותר להעלאת הנושא על סדר היום העולמי.

אני מניח שגם מנהיגי הקמפיין נגד סין לא ציפו שהוא יוביל לביטול האולימפיאדה. אולם ניתן היה לצפות שתהיה לו תועלת מעבר לעצם העלאת הנושא על סדר היום – הימנעות של מנהיגי העולם, לפחות מנהיגי העולם המערבי, מחיבוק המשטר הסיני. למרבה הצער, יעד זה לא הושג.

אין לערב פוליטיקה וספורט – זו התשובה האולטימטיבית למתנגדי האולימפיאדה בבייג'ין. אם כן, אדרבא, תהיה האולימפיאדה אירוע ספורטיבי בלבד. אולם אם היא אירוע ספורטיבי בלבד, מה יש למנהיגי העולם לחפש שם? והנה, מנהיגי העולם עולים לרגל לבייג'ין ומשחרים לפתחו של משטר הדיכוי הסיני, ואינם מוותרים על הכבוד, על החשיפה, על החגיגה הבינלאומית. התנהגותם מכשירה את השרץ ונותנת גיבוי בינלאומי לדיכוי ולרמיסת זכויות האדם בסין.

האכזבה הגדולה ביותר היא משמעון פרס. פרס, נשיא מדינת ישראל, נהנה מיוקרה בינלאומית רבה. חרף היותו נשיאה של מדינה קטנה, הוא נהנה ממעמד של זקן המדינאים ואחד המוערכים שבהם. אילו הודיע שלא ייסע לאולימפיאדה במחאה על הדיכוי בסין, אמירה זו היתה מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו, והיתה לה תרומה אדירה במאבק למען הדמוקרטיה וזכויות האדם בעולם.

כך ראוי היה שינהג האזרח מס' 1 של מדינת היהודים, מדינה שמייסדיה חרטו על דגלה את חזון החירות, השלום והצדק של נביאי ישראל ושאפו להיות אור לגויים. אך פרס אינו האיש שיחמיץ הזדמנות להתחכך בגדולי העולם ולהיות באור זרקורי התקשורת הבינלאומית. וכך, הוא החמיץ הזדמנות להעביר לעולם מסר ישראלי ויהודי בעל משמעות ערכית ומוסרית ממדרגה ראשונה.

מה לפרס ולאולימפיאדה? הרי אין לפרס, בניגוד למנהיגים אחרים (אולמרט, למשל) עניין בספורט ומעולם לא היה לו. הוא עצמו הסביר שהאולימפיאדה היא אירוע מדיני ממדרגה ראשונה, ולכן עליו להיות נוכח בה.

דווקא העובדה שהאולימפיאדה היתה לאירוע מדיני, היתה צריכה להשאירו בבית. בשיטת המימשל הישראלית, תפקידו של הנשיא הוא מוסרי, יותר ממדיני. ובסיטואציה בה האמירה המדינית הראויה היא אמירה מוסרית, ראוי היה שנשיא מדינת ישראל יאמר אותה, בהחרמת האולימפיאדה.

...אולם אם במוסר עסקינן, למה אפשר לצפות מנשיא השומר על זכות השתיקה לנוכח גילויי השחיתות של ראש הממשלה, ואינו נוקט בצעד המתבקש מבחינה מוסרית ויוצא בקריאה דרמטית להתפטרותו של אולמרטורס? יצחק נבון נהג כך כאשר קרא למינוי ועדת חקירה ממלכתית לאחר הטבח בסברה ושתילה, וקריאתו השפיעה מאוד על קבלת ההחלטה. אבל איפה שמעון פרס ואיפה יצחק נבון...

אהוד: באמת יפה מאוד מצידך שאתה משווה את אחריותו של אולמרט לעלילות נגדו בשל שימוש-כביכול בנקודות של משרד הנסיעות ראשונטורס, שמתברר שנחקרו ונסגרו כבר ב-1991 – לאחריותו של שרון לטבח סברה ושתילה, שבסופו של דבר התברר שלא הפריעה לו אחרי שנים להיות ראש-ממשלה לגמרי לא רע לישראל! – קצת צניעות פוליטית אינה מזיקה גם לפובליציסט מוכשר כמוך! – שאל את טלנסקי ויגידך.

* * *

יעקב זמיר

ברצלונה, ברצלונה, והמעשה בשאנל חמש

רשמי ביקור ופנטסיה

הו ברצלונה, כמה אתרים יפים ומעניינים יש בך, כמה מקומות מרתקים את מכילה ואיך לא תשבע העין מלראות ולקלוט את הכול. מאתרים למוזיאונים, לבניינים יפים, לארכיטקטורה מעניינת במיוחד ומרתקת, לארמונות ולפארקים, ממרכזי קניות מודרניים ושווקים קלאסיים, רחובות וטיילות, לאיים מלאכותיים ולמרכזי ספורט מדהימים ביופיים ובגודלם, ומסממני העושר והשפע הניבטים מכל מקום. לא יספיקו גם ימים הרבה לראות את כל שכיות החמדה שמציעה עיר נפלאה זו, הראויה לביקור חובה בהחלט.

לא טעה ג'ו עמאר בשירו על ברצלונה "..עד כי בגדַיי קרעתי וקולי נטשתי.."

היא באמת אחת מפנינות החמדה של אירופה. בנוייה בטעם רב וברוחב לב, ומזכירה את פאריס בתיכנונה העשיר והאלגנטי. ספרד, שהיתה מעצמה עשירה ביותר במשך הרבה מאוד זמן, ניצלה היטב את היותה הראשונה שהגיעה לעולם החדש וידעה ללסטם את אוצרותיו השופעים לרוב. זה גם גבה מחיר של הרבה מאד הוצאות להורג של "הכופרים" הילידים של הארץ החדשה.

בנוסף על כל מה שמציעה העיר היפה ומלאת החיוניות הזו עצמה, גם סביבתה לא תחסר.

על כן, אחרי סיורנו בשפע האתרים היפים מאד והמעניינים של העיר עצמה, קמנו ונסענו לנו למקום שנקרא מונסראט, מין קומפלקס ענק של מנזר וכנסייה, ועוד, השוכן על כיפתו המתנשאת של הר גבוה שהוא אחד משרשרת הרים מלאי הוד והדר ויופי.

מתחנת הרכבת שבכפר אשר למרגלות ההר, עולים ברכבל לצידו השני של העמק עד למעלה, מגיעים ומתחילים ללכת על ההר הזה ולראות את אתריו. כמובן שמסעדות ומזנונים בכל מקום לעזור לתיירים להחזיר הנשימה וגם לרוקן את כיסיהם. אבל הכול יפה נקי ונעים ונחמד ומרגש.

תוך כדי סיור במקום שמתי לב למיספר עלמות חן לבושות הדר וכן נשים מבוגרות יותר עם בגדי חג ותכשיטים יקרים ותסרוקות נפוחות ועוד. כלן הלכו בכיוון אחד והוא הכנסייה המרכזית. עשינו אחד ועוד אחד, וניחשנו שזו חתונה.

אשתי זכרה שבפעם הקודמת שנקלענו למצב דומה היה זה באתונה שביוון. שם אחרי הטקס של הקידושין, חילקה המשפחה לנוכחים ממתקים בתוך חבילות יפות. גם אנו עמדנו בתור וקיבלנו מהן בשמחה. מלאים תקווה שגם כאן יהיה אותו התסריט מיהרנו לתפוס את מקומנו בכנסייה. שני כמרים עמדו על הבמה ופיזרו חיוכים לכאן ולשם, וקבוצת גברים בחליפות שחורות ישבה מאחוריהם, וחוברות של שירי מקהלה בידיהם. המוזמנים החלו לזרום עוד ועוד ולבסוף הגיע גם הזוג המאושר שלא היה כל כך צעיר אבל נראה יפה.

תוך כדי ישיבתי בהיכלו של הצלוב סיירתי במבטי ובחנתי היטב את הנוכחים ועשיתי הערכת מצב מהירה, אם יהיו סוכריות לבסוף או לא. הבנתי שזה שלילי. משהודעתי לאשתי על כך אמרה בהחלטיות שאין לנו עניין לראות נוצרים מתקדשים בצִילָּם של ישו ואמו הבתולה. וכן היא התאכזבה בעיקר משראתה שהנישואין הם אמיתיים בין גבר לאישה ממשיים, ושזה לא טקס של נישואי נזירות עם ישו, שנקרא טקס ההקדשה, שגם אליו מוזמנים אנשים ומקהלה ועוד. כי אז אולי היינו מקבלים איזה בונוס בתור "אנשים מצד החתן".

כך עזבנו את הכנסייה החוצה לסיור כללי באתר. ובין היתר לקח אותנו פוניקולר נוסף למקום הרחק בתוך ההר למרגלות דרך יפהפיה להדהים המובילה לכנסיית הרים קטנה ומבודדת קרובה יותר לאלוהים. המקום מלא הוד ושקט שנאמר: IT IS SO NICE IT MAKES YOU BELIEVE IN GOD!.

מקום אחר אליו נסענו לא הרחק הוא העיירה ג'ירונה, בה ישבו בזמנו הרבה יהודים ביניהם חשובים והוגים ומורי קבלה, אך גורשו משם על ידי הנוצרים הקתוליים במאה החמש עשרה. כעת הקימו שם מוזיאון בו לוקחים כסף על מנת להראות לתייר את שרידי קודשיהם של אותם המגורשים. כלומר גם לקחו את רכושם ואת כספם וגם גירשו אותם וגם רוצים ללסטם את כספנו, אנו צאצאיהם, בסיבוב שני על מנת להראות לנו את שעוללו. לא נכנסנו למוזיאון הזה ורק סיירנו בשכונת היהודים וזה היה מרגש ונוגה. כמובן שמעל לכל זה מתנשאת כנסייה גדולה ורחבת שטח מוקפת גן גדול מאד וחומה והכול משרה אוירה של נכאים ועצב.

כל העיירה הזו ערוכה כמובן היטב לתיירות, כולל חנויותיה ברבעים המרכזיים, וכנ"ל המסעדות שמוכרות אויר ונוטלות מעות הרבה. רק כאשר מצאנו רסטורנט נון טוריסטיק יכולנו לאכול משהו מקומי טעים ומהנה.

עיירת קסם אחרת שפקדנו מחוץ לברצלונה היתה סיטגס SITGES – מקום נופש על שפת הים עם חוף מקסים וטיילת חמודה ונעימה והרבה בתי מלון לאורך החוף. הכל זול ונעים ואנו אימצנו לנו מלון במרכז העיירה שהיה מסביר פנים ועם פאטיו יפה שבתוכו מסעדה בה השמיעו שירי פלמנקו ושירים עצובים של צוענים. בחצר מזרקה קטנה ועצי נוי ואויר נעים ומלטף. גם כאן חיפשנו מסעדה של מקומיים ונתקלנו בכזו של פועלים, גזעית ממדרגה ראשונה, מלאה אדם. פועלים ועובדים שבאו לאכול בהפסקת הצהריים שלהם ארוחה שכללה ארבע מנות ובמחיר סביר מאוד. הכול בספרדית ולא הבנו כלום עד שגאל אותנו מייסורינו סועד נחמד שידע גם אנגלית והוא תירגם לנו את המצב והסביר למלצרית הצעירה בעלת המזג האטומי מה להביא לנו. וזו רצה אצה כמו טיל ממקום למקום עם הצלחות וידיה מלאות עבודה עד להדהים. ברגע מסויים היה נדמה שדחפה הדפה אותי בהגישה לי את המנה הראשונה ואפשר היה לפרש זאת כ"יאללה, תאכל כבר יא חתיכת נודניק!" או משהו מעין זה. אלא שאשתי נתנה לה הרבה קרדיט ואמרה שזה לא אישי ושכך היא בדרך כלל. סוף שהכול היה מעולה וגם חיפשתי אחריה לתת לה תשר והיא נדהמה מזה וחייכה חיוך רחב של תודה שכן הסועדים שם לא מקפידים בכגון אלה הדברים.

אי אפשר שלא להתייחס לנגע שאופף את ברצלונה זו, קרי עניין עשן הסיגריות הממלא אותה. משה שרת אמר שלעולם אל לך לחשוב על דבר מסוים שהוא הכי גרוע שאתה רואה, תמיד תיתקל בגרוע ממנו. הוא ביקר בהודו וראה שם כפרים בהם חיים התושבים בבקתות חימר שגגותיהן עשויים מקרטון של חבילות סיוע של האו"מ. הוא חשב שזה העוני הכי גדול. למחרת ביקר בכפרים בהם חיו אנשים בתוך בקתות חימר שגם קרטון לא היה להם לעשות בו גג לבקתותיהם.

בביקורי בטורקיה ראיתי שכולם שם מעשנים החל מגיל אפס, אז אמרתי לעצמי שזאת המדינה הכי מעושנת. ואף ציירתי קריקטורות בהן נראתה טורקיה כולה בנויה מסיגריות עשֵנות. גם אמרתי בציניות שברגיל כאשר המיילדת עוזרת לאישה ללדת, וראש היילוד יוצא אל אוויר העולם, היא, המיילדת, מחדירה לאפו ולפיו צנורית דקה בעזרתה היא שואבת את הריר וההפרשות מדרכי הנשימה שלו. וזה עוד לפני שכולו יצא לגמרי החוצה. ניחשתי שבטורקיה זה שונה, במקום הצינורית הזו המיילדת הטורקייה מכניסה לפי היילוד הזה סיגריה דולקת כדי שיתרגל לטעם מוקדם ככל האפשר. שנאמר, אם עכשיו לא ילמד לעשן מתי הוא ילמד?

אלא שבבואנו לברצלונה מצאנו שהמצב בטורקיה זהב לעומתה! הטורקים מעשנים, אבל רק הגברים. שכידוע, שם הנשים יוצאות לשדה לעבוד לחרוש ולקצור ולהזיע, ואילו הגברים יושבים בבית הקפה לעשן נרגילה, לרכל, לספר סיפורים ולנוח. וכדי שהנשים לא תתבטלנה בעבודתן, גזרו עליהן איסור מוחלט בעניין העישון. רק שספרד היא ארץ מודרנית ודמוקרטית וידועה בתרבותה האצילית, ובשוויון השורר בחברתה וכו', וזה ניכר קודם כל בעניין העישון. כאן כולם מעשנים ללא הבדל מין דת גזע או גיל. אטאטורק מייסדה של טורקיה המודרנית, התיר רק לגברים לעשן, ואילו פרנקו, שליטה הבלעדי של ספרד במשך שנים הרבה, ביקש להראות עד כמה הוא נאור, והתיר את זה לכולם ללא יוצא מן הכלל.

אם בטורקיה קשה ללכת ברחובות ונחנקים מעשן מכוניות הדיזל, הרי שבספרד לא רואים ברור את הרחוב ותכולתו בגלל הענן של עשן הסיגריות האופף את הכול. ממש כך. כותב השורות הללו נוהג לעשות את הצעדה היומית שלו גם בחו"ל בשעת שחר מוקדמת. אז בדרך כלל אפשר לנשום את אווירו הצח של היום מלוא הריאות. בברצלונה אפשר לנשום במקום זה עשן בלבד. אולי יותר טרי. במדינות רבות הוחלט כבר על איסור העישון במקומות ציבוריים. בספרדים הדבר הזה לא נוגע.

עוד ראיתי שהתינוקות אשר מטויילים על ידי אמהותיהם בברצלונה, כשהם ישובים בעגלות מודרניות בעלות שלושה גלגלים כמו האופניים הראשונים בזמנם, אינם משתמשים במוצץ. רק סיגריה. כזו מיוחדת לתינוקות ומחירה כפל כפליים כמובן, והיא אף נמכרת בחנויות מיוחדות לדברי תינוקות עם מותג וכיו"ב. כי זו ההמלצה, ומי זה יחסוך מתינוקו?

גם סיפרו לי שבגיל שנה או קצת לפני כן, לא מתלהבים שם מכך שילד מתחיל למחוא כפיים למשל. במקום זה מלמדים אותו ללפף סיגריה. גם בלילה, כאשר הוא מצייץ, הוא לא זוכה שיתחבו לו מוצץ לפה, וגם לא איזה בקבוק עם חלב מהול או מי צוקר, במקום זה הוא יירגע רק עם פייתה של נרגילה מפוטמת היטב ומוכנה מבעוד מועד. שכידוע ספרד היא ארץ מודרנית ומתקדמת.

אלא שעל כל חטאיה של עיר מעושנת זו מכַפְּרים היופי והחמדה שהיא מלאה בהן. נראה שאי אפשר לאישה לנסוע לחוץ לארץ ולא להסתובב בחנויות למטרת קניות. אני, לעומת זה, כל מעייניי בחנויות הללו זה להסתובב ולראות את הצעירות היפות הממלאות אותן. מחפש לי איזו פינה בה אוכל להתיישב ומתרווח ונהנה מזיוֹו של עולם. פעם, ביושבי כך בפינת החנות וחולם בהקיץ, (זה היה ביום החופשי שלי לטייל בנפרד...) את מי אני רואה אם לא את אשתי בסקציה של הנעליים. שמחנו על המפגש המרגש ואף התנשקנו בפני כולם. "אם אתה כבר פה, תעזור לי לבחור, הגב שלי כואב ולא יכולה כל פעם להרכיב מחדש את המשקפיים כדי לראות את המספר וגם את המחיר."

בהתיישבה על הדרגש למדוד ניגשה אליה מוכרת חמודת-סבר לעזרה. זו עם הפסים, לא זו עם הנקודות, זו עם הסולייה הרחבה, לא זו עם הסוליה הדקה. שלושים ותשע, שלושים ושמונה. שלושים ושמונה, שלושים ושמונה וחצי. אדום, לא, שחור. שחור, לא, אדום. תני לי גרב למדידה. לא, תני לי שקית פלסטיק למדידה. והמוכרת הסבלנית מאד והעדינה הולכת וחוזרת עוד ועוד.

הטורים שלי לא לקחו חלק בעניין שכן התרכזתי כאמור בגלריית היפהפיות שמילאה את החנות. פתאום אומרת המוכרת סליחה והולכת מאיתנו. עקבתי אחריה וראיתי שהיא ניגשה לפינה השנייה של החנות, שם תלויות להן הרבה חגורות עור, שכידוע מוכרים גם אותן בחנויות הנעליים. היא בחרה לה חגורה ארוכה ועבה, עשתה ממנה לולאה ומדדה וכרכה מסביב לצווארה. הביטה לעברנו וחייכה חיוך מיוחד עם מבט שואל. הבנתי שהיא רוצה לדעת אם זוגתי שתחי כבר החליטה על הנעליים. שאם לא, היא פשוט תעלה על השרפרף שעמד בסמוך תקבֵּע את הלולאה בוו התקוע שם בקיר ותבעט בשרפרף וחסל סדר מכירה..! שנאמר:

IT IS AN ORIGINAL WAY TO END IT ALL!

כאן הסבתי את תשומת ליבה של אשתי למצב, ושיחק לי מזלי שהיא הבינה היטב את שעמד להתרחש. היא הביטה לעבר המוכרת עם חיוך על השפתיים והינהון בראש, כמו זה של הקיסרית הרומית שישבה ביציע האמפיתיאטרון וצפתה בהתגוששות הגלדיאטורים. המוכרת ענתה בחיוך מעושה, החזירה את החגורה למקומה ובאה להשלים את המלאכה. אז גם שמענו צלצול חזק של גונג שבישר שהושלמה עסקה עם אגוז קשה.

אגב זה נפל מבטי על לוח נחושת התלוי על קיר החנות, באותה פינה שם עמד השרפרף הנזכר עם הוו וכו', ובהתקרבי אליו הבנתי שהוא לוח זכרון עליו חקוקים שמותיהן של שתי מוכרות צעירות, האחת קרולינה בת 23 והשניה פטריסיה בת 28, שסיימו את חייהן על אותו וו שנתיים ושלוש שנים לפני כן בגלל סיבות דומות. הן נפלו על מזבח העבודה בקיימן את שנאמר "הקליינטית תמשיך למדוד נעליים והן הולכות לעזאזל!"

קללת עד על ראשם של אלה שעשו שהאדם האומלל שהלך על ארבע ולא התלונן, פתאום קם והחל הולך על שתיים. כי מאז שזקף קומתו החלו להציק לו כאבי הגב. אלה מפרנסים הרבה מאד רופאים, פיסיותרפיסטים, מסג'סטים, בייגלמאכערים ומדקרים סיניים וכל כיוצא בהם, אך גורמים סבל רב לאנושות האומללה הזו ההולכת על שתיים. זה מה שמסבירים לנו הרופאים האורתופדים.

כך קרה שימים אחדים לפני נסיעתנו לחופשה קיבלה זוגתי שתחי' אחד מן ההתקפים הקשים הללו, וכמעט שביטלנו את הנסיעה אלא שהיא קיוותה שאוירה של חוצלארץ תיטיב עימה בעניין זה. ולא היא!

יומיים אחרי הגיענו לברצלונה תקפו אותה כאבים עזים שלא איפשרו לה לזוז, אפילו לא לשרוך את נעליה. באותו לילה נאלצתי להזריק לה זריקה חזקה נגד כאבים כדי לאפשר לה איכשהו להתהפך על משכבה מתנוחה זו לאחרת בלי זעקת שבר. בהזדמנות הראשונה גם טרחנו וקנינו בבית מרקחת ספרדי בקבוק גומי למים חמים (במחיר של בית מרקחת כמובן...) כדי להקל במשהו על הסבל המתמשך.

בבוקר למחרת הרגישה חופשייה ממכאוביה, ולמראה הסחורות המוצגות בחנויות היפות של העיר חזרו להם גם החיוכים על פניה. וכרגיל אצל המין האנושי, אחרי זמן קצר שכחה את שהיה לה ביום האתמול והיתה מעמיסה על עצמה הליכה ארוכה ושיטוטים בחנויות האופנה ועוד.

ביום האחרון לחופשה, עת רד הערב ואנו כבר לקראת סיומו של הטיול, וזוגתי כבר חמושה בכתונת לילה ואף הספיקה למעוך את כדור השינה בעזרת שתי כפיות, ולאט לאט ושלא לעשות שום תנועה לא זהירה, היא משתטחת על יצועה הרך.

פתאום באה לה הארה! חבל שלא קניתי בושם שנל חמש. והלא היינו היום בחנות הבשמים הגדולה והיפה ביותר שקיימת. כן, אבל לא חשבתי על זה אז. ודווקא שנל חמש חסר לי. החברה שלי קנתה כזה והיא מאוד מרוצה ומה חבל שנזכרתי בכך רק עכשיו, כשהחנויות סגורות.

אני אומר ש"באמת התפלאתי כיצד זה נכנסת לחנות בשמים כזו מפתה ולא נדבק לידייך שום בקבוק, אף על פי שהצעתי לרכוש בושם מסוים שניסו לקדם את מכירתו שם."

"מה אתה זורה לי מלח על הפצעים, אתה באמת נדיב גדול דווקא כשכבר אי אפשר לרכוש כלום ומחר בבוקר אנו טסים חזרה."

"מי אמר שמאוחר? הלא השעה רק שמונה ורבע ואת החנויות סוגרים בעשר, כך שעיתותייך עדיין בידייך."

"מה באמת, אתה בטוח? אז אני הולכת."

שתי רגליה של אשתי נותנות זינוק גדול תוך כדי בעיטה במצעים ואחרי חלקיק של דקה היא כבר נמצאה ברחוב בדהרה אדירה, שריצת נמרים אחרי טרפם היא כזחילה לעומתה. למחרת שמעתי מפי ישראלי אחד שהיה עד להתרחשות שזה הזכיר לו את סרט הפרסומת החמוד "הקרב על המילקי".

את החנויות סוגרים בשעה עשר בערב, אלא שבאותו היום עמדה אותה החנות להיסגר מוקדם יותר בגלל שיפוצים. אשתי מגיעה לפתח ורואה את רשת המגן של מיפתח החנות כשהיא מתחילה להתגלגל למטה לכיוון סגירה. היא מיד משתטחת מתחתיה ומצליחה ברגע האחרון להשתחל פנימה. בתירוצים שונים שהיא אמוּנה עליהם, הצליחה לשכנע את המוכרות שכבר סגרו את הקופה שזה עניין של קיפוח נפש ממש. את הקופה לא פתחו מחדש, ורק במקרה היה לאחת המוכרות בארנק האישי בקבוק שנל חמש שאותו קנתה כמתנה עבור חברתה, והיא הואילה למוכרו לאשתי החמודה, כמעשה של "הסבר פניך לתייר."

ולפני שהספקתי לומר כדרלעומר חזרה אשתי לחדרנו במלון כשחיוך של ניצחון על פניה, מנופפת בבקבוק הבושם לאמור, זהו! היעד בידינו!

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

ד"ר גיא בכור

עוף החול האגדי, חידת חיזבאללה ועסקת השבויים.

סוף או התחלה? ואולי שניהם?

באופן האירוני והנורא מכל, היינו אלה אנחנו, שעוררנו לתחייה מחודשת את ציפור החול של המוקאוומה. ראשית במלחמת 1982, אחר כך בשהייה בת 18 שנים בלבנון, שוב במלחמת 2006, ושוב השבוע עם העיסקה לקבלת הגופות. עכשיו אנו מבינים את הטרגדיה האמיתית: מי שנושפים על הציפור כדי להעלות אותה באש – אלה אנחנו. ובאותה מידה אנו נושפים על האש, כדי שהיא תיוולד מחדש. ציפור החול האגדית רבת ההוד, של המוקאוומה הלבנונית – היא מעשה ידינו. היא נולדה בזכותנו, חיה בזכותנו, ומתה בזכותנו.

העולם העתיק הוקסם מאגדה שהתגלגלה אצל כולם על הציפור האגדית הנצחית, החיה אלף שנים, ואז היא עולה באש, ומאפרה היא נולדת מחדש. אין היא מתרבה, בחלק מן האגדות היא נקבה ובחלק זכר. היא פשוט מייצרת את עצמה מחדש, שוב ושוב. אצל היוונים היא נקראה "פויניכס", ובמיתולוגיה היהודית היא נשכרת כ"עוף חול". אפילו בתנ"ך היא נזכרת בספר איוב כ"ט י"ח "עם קִני אגווע וכחול ארבה ימים" או בתהילים ק"ג ה': "תתחדש כנשר נעוריכי" (ביהדות דומה הציפור הפלאית לנשר).

האגדה טוענת שהציפור מציתה את עצמה במודע, ביודעה שמן האפר היא עצמה תקום לחיים; דהיינו גם לנצח יש התחלה וסוף בכל פעם מחדש; גאות ושפל; זמניות שהיא עדיין נצחית. על פי המצרים הקדמונים הציפור שורפת את עצמה גם כאשר היא מאוימת על ידי אויב, והציפור החדשה מפקידה את אפר קודמתה במקדש השמש בעיר המצרית הליופוליס ("עיר השמש").

הרעיון הזה של נצחיות המתעוררת בכל פעם לחיים קסם לאומות רבות. רעיון של תחייה לאומית, במיוחד לתפיסה הפאשיסטית, שטענה כי האומה היא נצחית, אך יש לה לפעמים רגעי שיא ורגעי שפל. זו היתה תפיסתו של מוסוליני לגבי עוצמתה של האומה האיטלקית-רומאית, הקמה ומתעוררת מחדש במסגרת של "מעיין נעורים" נצחי, או של הרייך "השלישי", הנאצי. יוון על גלגוליה השונים מעניקה את "מסדר הפויניכס" עד היום כציון הגבוה ביותר שהיא יכולה להעניק. רעיון הציפור הפלאית אפשר לפוליטיקאים לכל אורך ההיסטוריה להיתלות במחזוריות, ככלי ניחום לאחר כישלונות ומשברים, וכאות אזהרה בעתות של הצלחה מרובה מידי, וגאות.

את רעיון ה"מוקאוומה", דהיינו העמידה הצבאית מול ישראל וצה"ל הגה חיזבאללה מרגע הולדתו בשנת 1982, וכבר ראינו שהיה זה בסך הכל סולם, דרכו טיפס הארגון השיעי הדחוי, של העדה הדחוייה, למעלה בתוך החברה הלבנונית. וכי מי יתנגד למאבק נגד האוייב הישראלי השנוא? מי יתנגד להתעצמות ארגון שחרט על דגלו להילחם בישראל הכובשת את דרום לבנון?

כך טיפס חיזבאללה השיעי, נתמך הפרסים הזרים, מעלה-מעלה במשך 18 שנות האיוולת שלנו בלבנון, כאשר מדם הבחורים שלנו שתתה הציפור, כדי להתעצם יותר ויותר בתוך הפוליטיקה הפנים-לבנונית ופנים-ערבית. חיילי צה"ל היו הסולם עליו טיפסה העדה השיעית מעלה, אנחנו היינו המוביליות החברתית של דחויי המדינה, "המדוכאים עלי אדמות".

בשנת 2000 החלה ציפור המוקאוומה לגסוס. העדר אוייב בתוך לבנון והצורך להיפרד מישראל היו בבחינת מכת מוות לחיזבאללה, שפשוט איבד את זכות הקיום שלו. כדי לשמור את הציפור הגוססת בחיים באופן מלאכותי, חטף נסראללה פעמיים: בשנת 2000 ושנת 2006, כדי לזכות בזכות קיום מחודשת, בזכות ההתעסקות ההכרחית עם ישראל. אם אין ישראל אין חיזבאללה, זאת הוא הבין.

זה הצליח לו, בסך הכול, קודם כל תודות לעניין העצום שאנחנו עוררנו בנושא השבויים. ככל שבישראל עסקו בכך יותר, בכפייתיות אובססיבית, כך נשארה בחיים עוף החול של חיזבאללה; חלשה אך בחיים.

ציפור החול נשארה בחיים גם לאחר מלחמת לבנון האחרונה, אלא שהיא כבר היתה לקראת סיום מחזור החיים הפולחני. פחות ופחות קנו בלבנון את רעיון המוקאוומה, המאבק האלים בישראל, גם משום הכרת כוחה, גם משום הפחד מן השיעים והפרסים, וגם משום שישראל פשוט יצאה מן המדינה. הנזקים לציפור היו עצומים. הרעיון בשנתיים האחרונות מאז המלחמה נמצא בויכוח גדול.

לפני חודשיים, כאשר שגה נסראללה וכבש את מערב ביירות הסונית וחלק מן האיזורים הדרוזיים – מתה עוף החול הפולחנית. היא עלתה באש, ונותר ממנה רק אפר.

מי עוד יאמין בלבנון כי נשק חיזבאללה מופנה כלפי ישראל, כאשר הנשק "הקדוש" הזה הופנה כנגד הלבנונים? מי עוד יאמין לארגון שרימה את ייתר העדות, וכפר בציוויים המקודשים ביותר של לבנון העכשווית: אסור להיכנס לאיזורים של עדות אחרות, אסור לעודד מלחמת אזרחים חדשה.

נסראללה חזה במותה של ציפור החול הזו, של המוקאוומה, בפלצות. הוא הבין שהיא חייבת לקום לתחייה, אחרת אבד עליו כל עולמו. באותו יום שישי של ההשתלטות, אני חשתי שהוא יעשה זאת בעזרת ישראל, דהיינו השבויים. ואכן, באותו כישלון נפתח השער לעסקת חילופי השבויים. נסראללה קיווה להוכיח שרק המוקאוומה תביא לשחרור האסירים, וכך היה. שוב ישראל היתה הכלי החלול דרכו חיים ומתים הרעיונות הערביים הגדולים.

עכשיו אנו מבינים שלשורת הטקסים ברחבי לבנון היתה משמעות פאגאנית: היא היתה אמורה לכונן מחדש את ציפור החול שמתה, ציפור המוקאוומה, ולהוליד אותה מחדש. מן הסיבה הזו הוזמנו כל ראשי המדינה לצפות ברגע הלידה מחדש, ברגע התחייה, שכן המטרה היתה לשכנע קודם כל אותם. קודם כל לעיניים לבנוניות נערכו הטכסים הפאגאניים, הקדמונים, לא לעיניים ישראליות.

זו היתה אמורה להיות תחייתו מחדש של חיזבאללה, על פי התפיסה הפאשיסטית, לאחר שורת הטעויות ממלחמת לבנון ועד מערב ביירות. מן הטכסים באיזורים השיעיים בדרום מערב ביירות ועד לטכס לכבודו של קונטאר בכפרו הדרוזי הקטן, עבייה, שבשוף. זו היתה אמורה להיות מאגיה, כישוף שיחזיר את הגדולה, ולצורך כך הוכנו המחזות, בסגנו העשורא השיעי. קונטאר התבקש ללבוש מדי צבא (של חיזבאללה) ולעלות לבמה עם הודעת קשר: "כאן קונטאר, חזרתי מן המשימה," דהיינו נמחק מימד הזמן של שלושה עשורים, שכן ציפור החול היא נצחית.

אלא שכאן קרתה לציפור ההתנגדות תקלה איומה.

מדוע הגיעו כל ראשי המדינה לטקסי הלאומנות שערך חיבאללה? בראשם הנשיא מישל סולימן, ראש הממשלה שונא-חיזבאללה פואד סניורה, והכוחות שהתנגדו נמרצות לחיזבאללה, למשל סעד אלחרירי?

משום שעכשיו הוקמה ממשלת אחדות לאומית בלבנון, בהשתתפות היסטורית ראשונה בעוצמתה של חיזבאללה, ואשר בה שותפים הכול, כולל הנוצרים, במסגרת רעיון "החיים במשותף". אמנם לחיזבאללה יש רק שר אחד בממשלה הזו (ולכן אין לו שום שליש חוסם) מתוך 30 שרים, אך הוא נושא לראשונה בנטל השלטון והאחריות במדינה. הוא שותף בהסכם דוחה, לאחר שלא היה שותף בהסכם טאיף.

בעצם הנוכחות ביקשו לחזק את הצטרפותו של חיזבאללה לראשונה לנטל השלטון, לקרב אותו. אך זה רחב מכך. השינאה לישראל היא כיום הכוח היחיד שיכול לחבר את כל הלבנונים; היא המכנה המשותף היחיד סביבו הם יכולים להתאחד, ושנאה זו לא תמות לעולם, שכן היא צורך קיומי. השנאה לישראל אינה קשורה כלל בישראל, וישראל לא מעניינת אותם. היא דבק לאומי פנימי, אות לעליבותה של המדינה שרק שנאה לגורם חיצוני יכולה לאחדה; יכול לגבור על כל השנאות הפנימיות.

ומדוע כתבתי שכאן ציפתה לציפור ההתנגדות הנולדת-מחדש תקלה? משום שהמדינה הלבנונית חיבקה את חיזבאללה ואת הטקסים הפגאניים שלו חיבוק דוב; כדי לקשור אותו למדינה, שלא יברח מחדש למערות השיעיות. במילים אחרות מנהיגי המדינה באו לפקח באופן אישי ומקרוב, שציפור המוקאוומה, ההתנגדות האלימה לישראל, לא תיוולד מחדש, למרות שהריעו לה. הם באו לוודא שהיא בשום פנים ואופן לא תקום עוד מעפרה, הם באו לחנוק אותה בטרם תיוולד מחדש. בלפיתה המשותפת את חיזבאללה הם ביקשו לעצור את העוף הנצחי. בפיהם שירי הלל לציפור ובידיהם למטה הם חונקים אותה. תהיה זו הממשלה שתתחיל לדון בפירוק חיזבאללה מנישקו, ובסיום מחזוריות הציפור, והנושא הזה עולה עכשיו במלוא עוצמתו.

הפרדוקס הוא שחיזבאללה מבין זאת היטב. הוא יודע שהחגיגות לתחייה מחדש הם בעצם גם החגיגות לסיום ולקמילה. התחלה מחדש שהיא סוף. האורחים רמי המעלה באו לוודא שהסוף לא יהפוך להתחלה מחדש.

אתם כבר יודעים שלבנון היא פוליטיקה למתקדמים. לעין ישראלית בלתי מיומנת במסתורי לבנון סודותיה האפלים של ציפור החול בלתי מובנים לחלוטין. לא פיתחנו את היכולת להבחין בין רב-עוצמה למתחזה, בין חלש לחזק, ובין סוף להתחלה. כסומא אנו מגששים במדינה זו, שהמלצתי כבר מזמן להתרחק ממנה ככל האפשר, שכן זו פוליטיקה בשפה שאינה מובנת לנו כלל, ולכן אנו נופלים בה שוב ושוב.

וכך, באופן האירוני והנורא מכל, היינו אלה אנחנו, שעוררנו לתחייה מחודשת את ציפור החול של המוקאוומה. ראשית במלחמת 1982, אחר כך בשהייה בת 18 שנים בלבנון, שוב במלחמת 2006, ושוב השבוע עם העיסקה לקבלת הגופות. עכשיו אנו מבינים את הטרגדיה האמיתית: מי שנושפים על הציפור כדי להעלות אותה באש – אלה אנחנו. ובאותה מידה אנו נושפים על האש, כדי שהיא תיוולד מחדש. ציפור החול האגדית רבת ההוד, של המוקאוומה הלבנונית – היא מעשה ידינו. היא נולדה בזכותנו, חיה בזכותנו, ומתה בזכותנו.

ואנו גם נגרום לה להיוולד מחדש.

18.7.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

פלסטינים או פלישתים?

אהוד בן עזר שלום רב,

תודה על פרסום דבריי [גיליון 361]. דא עקא איני מבין מדוע זה תיקנת את המילה "ערבים-פלישתים" כפי שכתבתי בכוונת מכוון, (וגם פירסמתי בזמנו את הסיבות לכך), במילה פלסטינים. מן הראוי היה לפרסם את המקור שהוא גם הנכון היסטורית.

תודה,

 נעמן כהן

לנעמן שלום,

הכתיב שלך פלישתים בקשר לפלסטינים אינו ברור לקורא. אני נוהג לכתוב פלסטינים כל אימת שמדובר בפלסטינים של היום, רובם שונאינו, כמובן. ופלשתינאים כל אימת שמדובר באזרחי פלשתינה-א"י בתקופת המנדט הבריטי ובהיסטוריה של פלשתינה, שגם ראשוני הציונות קראו לה גם בשם הזה, בהתכוונם לשמה הלועזי של ארץ ישראל.

היציר הלשוני שלך ערבים-פלישתים הוא בעיניי התחכמות לא מוצלחת ונותן להם את הכבוד להיות צאצאי הפלישתים העתיקים, שזה כמובן שקר היסטורי גס.

בברכה,

אהוד

אהוד בן עזר שלום,

היציר הלשוני שלי "פלישתים" לא נותן להם שום כבוד, נהפוך הוא – הוא רק מלעיג עליהם, שהרי כל השומע העברי יצחק. אגב המיתוס שלהם גורס שהם אינם צאצאי הפלישתים דווקא, אלא צאצאי היבוסים...

ייתכן שההתחכמות שלי אינה מוצלחת כדבריך, אבל תן לי לפחות את הכבוד לתת לה ביטוי בלי צנזורה.

בשולי הדברים אספר לך שהביטוי שלי ערבים-"פלישתים" שאני משתמש בו רבות נהפך לנפוץ אצל לא מעט אנשים שהחליטו לאמצו.

נעמן

לנעמן שלום,

זו לא היתה צנזורה אלא תיקון כי אני גם חששתי שהיתה לך טעות הקלדה, כל כך מופרך זה נראה בעיניי. להבא אשמור על המינוח שלך, ולקוראים פיתרונים.

אהוד

* * *

יוסף דוריאל

יום ההשפלה הלאומית

המשלימים עם השפלה לאומית מזמינים גם תבוסה לאומית. י"ג בתמוז, בו נפרצה ריבונות ישראל, צריך להיכנס להיסטוריה במקום י"ז בתמוז, בו צמים על פריצת חומת ירושלים לפני חורבן הבית בידי הרומאים.

יום ה-16 ביולי, שצויין כתאריך הסיום הסופי של מלחמת לבנון-2, עם החזרת גופות החיילים שחטיפתם הציתה את המלחמה, נכנס להיסטוריה כיום הניצחון הגדול של החיזבאללה. ניצחון שהיה צפוי מראש, עם פתיחת המלחמה של קברניטים חסרי כישורים, בסיסמאות "עד כאן!" ו"אנו ננצח!" – רק הודות לקברניטוּת מעוותת של ישראל זכה פושע שפל כמו חסאן נסראללה להפוך למושל-על של לבנון ולהגיע לדרגה של גמאל עבדול נאצר חדש, המאחד את העולם הערבי במלחמה נגד מדינת היהודים. הלקח מכישלון זה לא נלמד, ועומדים לחזור עליו גם ב"עסקה" על גלעד שליט, כשאף אחד לא נגעל מעצם השימוש במילה "עסקה", כשמדובר בעניינים של חיים ומוות. או שמא הם רוצים להיות נאמנים לתיאור היהודים בקריקטורות אנטישמיות, החיים מ"עסקות" מפוקפקות של ספסרים בשוק?

שמענו, פעם אחר פעם, את הצהרות קברניטינו שיש לעשות ה-כ-ו-ל כדי להחזיר את שבויינו הביתה. לעשות ה-כ-ו-ל – פירושו לבדוק את כל האפשרויות לשחרור השבויים, אלא שאצלם ה-כ-ו-ל מצטמצם רק לצינוק מחשבתי של מיקוח קטנוני על "עסקות", בלי להתייחס למערכת הכללית, בה יש לנו אינספור אפשרויות להכתיב לאויב את דרישותינו.

מיד לאחר החטיפה טענתי שניתן לשחרר את גלעד שליט תוך 72 שעות, בלי לסכן חיי חייל אחד. היום זה אפשרי תוך שבועיים. אם בין מקבלי ההחלטות מאז החטיפה הראשונה היו מי שלמדו היסטוריה ויחסים בינלאומיים, הם היו צריכים לדעת שצעד ראשון לשחרור החטופים היה צריך להיות אולטימטום שיהדהד בכל העולם, עם איום ברור על הדברים הכי חיוניים לאוייב. ואנחנו יודעים, בדיוק, מה הם. מי שאישר את צדקת המלצתי זו היה נסראללה עצמו, כשהכריז שאילו ידע מה נעשה לו בתגובה לחטיפה – לא היה יוזם אותה. ולאחר שהיא בוצעה – ברור שהיה מחפש דרך להתנער ממנה. במקום זה, שולחו משפחות החטופים, בצורה משפילה, להתחנן לפני ברוני הצביעות של העולם – שיפנו אל החוטפים בבקשות מנומסות, שרק חיזקו את מעמד החיזבאללה והחמאס בעולם. וההתחנפות המשפילה בפני המצרים, "המתווכים בעסקת שליט", נמשכת עד היום.

הדברים הכי חיוניים לחמאס נמצאים בשליטתנו, ולא אפרט כאן לפי איזה סדר יש לאיים עליהם. אזכיר רק שכהקדמה יש להסביר לכל העולם את צדקת השימוש באמצעים שנבחר, ולהזהיר את ברוני ההסתה נגדנו בעולם ובארץ שהם לא ינוקו מאשמת החיפוי על פשעי המלחמה של הטרור האסלאמו-נאצי. נראה אותם מפיצים בעולם את תמונת הרוצח המפוטם, המצדיע במועל יד נאצי, ליד תמונת עינת הרן בת ה-4, שהוא ריסק את גולגולתה בקת אקדחו. את הכבוד בו התקבל הרוצח השפל בלבנון, וזכה לו גם בציבור "החפים מפשע" בעזה. יש להציגו כפי שהוא: הזדהות עם ביצוע פשעי מלחמה מבלי לחשוש מעונש עליהם. ופריבילגיה זו חייבת להיפסק. ייגבה תשלום מתאים על הכול. כבר היום חייב מישהו לשלם לחטוף ולמשפחתו פיצוי על שנתיים מאסר בתנאים מחפירים, ויש להודיע שכל יום נוסף יגדיל את המחיר. כבר היום צריכים האסירים המזוהים עם חוטפי גלעד שליט לקבל את היחס שנותנים שותפיהם לשליט: סוף לתנאי בית ההבראה, סוף לקשר עם החוץ, כולל הצלב האדום, ואי גילוי מקום הכליאה. רשימת אסירים אלה כבר נמצאת בידינו, כי היא סופקה לנו על ידי ראשי החמאס עצמם – בדרישה לשחרורם תמורת גלעד שליט.

ואם בית הדין לפשעי מלחמה בהאג יכול לדרוש את הסגרתו למשפט של נשיא סודאן – על אחריותו לפשעים נגד האנושות בארצו – אין שום סיבה שלא יהיה מי שידרוש את הסגרתם של נסראללה וסמיר קונטאר על פשעי המלחמה שביצעו. למה רק קציני מילואים של ישראל צריכים לפחד מנחיתה בנמלי תעופה אירופיים, שם מחכים להם צווי מעצר, ביוזמת פושעי המלחמה האמיתיים והקוויזלינגים שלנו שמשרתים אותם? ממשלה המשלימה עם השפלה לאומית מתגלגלת למדרון של מפלה. וזה מתחיל בוויתור על זכויותינו כמדינה ריבונית, שכדי להשיג אותם שילמנו בדם מיטב חיילינו. מי שנבחרו לנהל את המדינה נושאים באחריות לשמירה על ריבונותה. הפקרת הריבונות, כדי אולי למצוא חן בעיני כמה פריצים שמעבר לים, כמוה כבגידה במדינה. וזה כבר לא נושא לטיפול של ועדת חקירה אקדמאית אלא – של בית דין לביטחון המדינה.

הכותב התמחה במחקר ובתכנון אסטרטגי.

* * *

צומת ספרים גן העיר

מתכבדת להזמינכם לערב מחווה למשורר

הנס מגנוס אנצנסברגר

לרגל צאת ספרו "עבודות צל" בתרגום אשר רייך

בהשתתפות: זיוה שמיר, אשר רייך, עמוס לויתן ורפי רייכרט

האירוע יתקיים היום, יום שני, 21.7.08, י"ח בתמוז תשס"ח, בשעה 20.00

הכניסה חופשית

גן העיר, אבן גבירול 71, תל-אביב, 03-5292029

* * *

"הכל ב'דבר' משבוע שעבר" – ב"הארץ"

במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" לאנשים חושבים מיום 17.7.08 הופיעה ידיעה: "מנחם רגב, חוקר ומבקר של ספרות ילדים, מת אמש בביתו בירושלים." ובהמשך הופיעו פרטים על אודותיו.

ובכן, מנחם רגב מת בדיוק שבוע קודם, ב-9.7.08!!!

* * *

שירים ופנתרים

"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה!" – סעדיה מרציאנו ז"ל

 ערב שירה ומוזיקה לאות הזדהות עם הקמת תנועת הפנתרים השחורים החדשים, וריצתם למועצת העיר ירושלים. האירוע בשיתוף חברת "הפקות המזרח".

 השירה עוזבת, לפחות לרגע, את המבט המרוחק על העולם, את הסתגרותו של היחיד בתוך עצמו, ומצטרפת לקריאה לשינוי חברתי, לצדק ולשיוויון, בין עשירים לעניים, בין מרכז לפריפריה, בין מזרחים, אשכנזים, אתיופים ורוסים, בין יהודים לערבים, בין נשים לגברים, בין כולם, בזמן של התפרקות חברתית, העמקת פערים כלכליים ומשבר פוליטי ומוסרי.

 לתרבות תפקיד מרכזי בהכרת העבר וההווה, ובקריאה לתיקון עוולות ולניסיון לבנות עתיד חדש.

האירוע יתקיים ב"דילה", רח' שלומציון המלכה 4, ירושלים, יום רביעי, 23.7, בשעה 20:30

 דברים: איילה מרציאנו-סבאג, יו"ר הפנתרים השחורים החדשים.

 יקראו שירה: ארז ביטון, אמירה הס, ברכה סרי, רוני סומק, פרופ' גלית חזן-רוקם, מואיז בן-הראש, שלי אלקיים, יהורם (פיצ'י) בן-מאיר, יוסף עוזר, שמעון בוזגלו, דורית ויסמן, רג'אא נאטור, יחזקאל רחמים, יחזקאל נפשי, רועי צ'יקי ארד, גבריאלה אלישע, רחל דנה פרוכטר, יובל פז, חן כהן, ערן צלגוב, אור דהן, גלית וסקר, איתמר טהר-לב, אוסנת סקובלינסקי, ליאור גרנות, ענבל כהנסקי, קלריס חרבון, אסף מידני, שגיא אלנקוה, נטלי ברוך, נוית בראל, איריס ארגמן, אדמית פרא, קרן קוך, אורן ירמיה, מתי שמואלוף, אלמוג בהר.

 מנחים: מתי שמואלוף ואלמוג בהר.

 מוזיקה: הזמר קוקו מאילת: הפקות המזרח.

 הפייטנים: לירן לוי, יעקב נחמני, רותי נחמני ואילן וינגורט.

 צילום האירוע: גוני ריסקין ומוטי קיקיון. תיעוד (טלוויזיה חברתית קהילתית): יוחאי חדד.

טלפונים: אלמוג בהר 050-7518905; מתי שמואלוף 052-2471270.

 הַמיליונים לַמיליונים! די לשחיתות ולשלטון ההון!

האירוע מפורסם באתרים הבאים:

 דילה: http://www.daila.net/?p=214

 האתר של מתי שמואלוף: http://www.notes.co.il/mati/45778.asp

 האתר של אלמוג בהר: http://notes.co.il/almog/45602.asp

 פייסבוק: http://www.facebook.com/event.php?eid=55171840276&ref=mf

* * *

האם ייתכן שבעשר-עשרים השנים האחרונות לא יָצָא לאור שום ספר שאפשר להחשיבו כנכסי צאן ברזל של הספרות העולמית, ומצד שני חלק ניכר מהספרות הקלאסית התיישן והוא פשוט משעמם – כך שבעצם כמעט שאין מה לקרוא?

מובא משמו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון

* * *

משה ברק

זיכרונות מתקופת הפלמ"ח

פרק ו. מהפלמ"ח לחברות בקיבוץ

פרק ז. טיול הסיום לאילת

פרק ח. אחרית דבר

הזמן חלף כדרכו די מהר וכעבור חצי שנה החלו במזכירות הקיבוץ "לדבר בנו נכבדות." הקיבוץ המאוחד היה מאוד תכליתי ורצה ש"חרמש" תשלים קיבוץ קיים, שהתקשה לגדול. אך אנחנו תבענו להיות ראשונים בהקמת קיבוץ חדש משלנו. כך גם קבוצת "שדמה" מגינוסר, ההכשרה השנייה שהתגייסה יחד איתנו, גם היא רצתה להקים ישוב חדש. אתגר יוקרתי, אך היה ידוע שהבעייה היא הבאת קבוצה נוספת לישוב חדש שהתקרב ל-100 חברים והיה חייב לגדול. לכן נאבקה מזכירות הקיבוץ המאוחד ברעיון הבלבדיות להליכה ליישוב חדש, כדי לאפשר את גידולם של הקיבוצים הקטנים שהיו גם כן חדשים, כי נוסדו רק שנים אחדות לפני כן. לצד שתי הכשרות אלה, היתה בגבעת השלושה הכשרה בת 15 חברים שהתקבצה מתוך הפלמ"ח וגם היא רצתה להקים "יישוב עצמאי". היה ברור שלא יקום יותר מיישוב חדש אחד ושתי הכשרות מן השלוש תצורפנה לקיבוץ קיים לשם חיזוקו.

לאחר חודשים של גישושים, הוחלט לערוך כינוס של שלוש ההכשרות, שהתקיים, אם אינני טועה, בחדר האוכל של קיבוץ החותרים בקריית חיים. נציגי כל אחת מההכשרות הציגו את נימוקיהם לכורח להטיל על קבוצתם את הקמת היישוב החדש.

"חרמש" ו"שדמה" נימקו את רצונן להקים יישוב חדש, בשל גודלן שהגיע עד 50 חבר בקירוב. לעומתן טענה הקבוצה בת 15 החברים מגבעת השלושה שהיא המתאימה יותר, דווקא משום שהצליחה להחזיק מעמד עם מיספר כה קטן של חברים ועוד נימוקים שלא זכורים לי. דובר קבוצה זו היה חבר בשם ישראל גורדון-גור, שהיה בעל כושר ביטוי בלתי רגיל. מכיוון שעמד מול שתי קבוצות חזקות בהרבה מקבוצתו, תימרן בין שתיהן וזכורה לי המימרה "המרכסיסטית" שהשמיע למראה הוויכוח בין השתים לזכות הבכורה:

"אתם עורכים כאן אקרובטיקה דיאלקטית על הבמה..."

אך לבסוף, למרבה הפלא, זכתה דווקא קבוצתו להיות זו שתקים את היישוב החדש, כששתי האחרות יועדו להשלמת קיבוצים קיימים. "שדמה" הופנתה לקיבוץ רביבים ואילו קבוצתנו, "חרמש", יועדה לקיבוץ החותרים. יש להניח שמזכירות התנועה הגיעה למסקנה מוזרה שכזו, מכיוון שלא היתה מסוגלת להחליט מי משתי ההכשרות החזקות שוות הכוח, תזכה להקים התיישבות חדשה. בנסיבות אלה קיבלו את טיעוניו הרהוטים של ישראל גורדון-גור, ובחרו באפשרות השלישית של מתן זכות זו לקבוצה החלשה ואולי הקיקיונית של גבעת השלושה. אך ההיסטוריה "נקמה" את נקמתה. לקבוצה זו הועידו את משגב עם – התיישבות בתנאים הקשים ביותר שהיה אפשר אז להעלות על הדעת. תוך שנים ספורות הגרעיןההתפרק. ה"חלוץ" ישראל גורדון-גור, נושא דבר חזונה התנועתי של קבוצתו, עבר העירה, שם ניהל כתב-עת לענייני תיאטרון, עד יום מותו. [כתב-העת היה "במה", ואני הכרתי את ישראל גור הרווק המושבע בירושלים בשנות ה-60 ואף כתבתי אצלו, אך לא ידעתי את עברו הקיבוצי. – אב"ע].

אט-אט עיכלנו את העובדה שלא נקים קיבוץ חדש משלנו, וודאי לא באילת. אך מזכירות הקיבוץ המאוחד הבטיחה כי אנו מצטרפים לקיבוץ בו נוכל ברצינות לממש את חזון הדיג והימאות, כי יש לו ספינה משלו וזה ייתפתח כשיעלה להתיישבות.

ברוח זו הכנו את מסיבת הפרידה בנען, שהקדשנו למשק. כשהשאור שבעיסה היה שוב הצגת "חרמשינקה". אך בנסיבות שנוצרו, נזקקה האופרטה לשינויים שיציגו את ההצטרפות לקיבוץ קיים כבחירה של העלמה את בחיר ליבה, והוכנס הגבר "החותרים" שבאין מוצא אחר היא שודכה אליו וכך מסתיים שיר ההתקשרות שלהם:

חבר החותרים:

 ...דיג יש שם גם נמל

אין כמונו עוד למפעל

עד חצי מלכות אתן

בואי שמה נתחתן

חרמשינקה:

אני אוותר על מלכות

על הלב ועל האדיבות

ל"החותרים" לא אלך

היה שלום יא אברך

חבר החותרים:

חרמשינקה, אל בציניות

את כופרת בחלוציות

אם תרצי בחלוץ

ישלחך אלי הדוד קיבוץ

אך אותו אורי טהון, שהצטרף לקבוצתנו רק בשל ייעודה הימי, לא הִירפה מנושא היישוב העצמאי של "חרמש". ברוח זו יזם ביטוי לכמיהתנו בטיול למפרץ אילת. בכישרונו האירגוני הצליח להשיג הסכמה שבשתיקה מכל מוסדות הישוב ומפקדת "ההגנה", כי היו אלה ימי "הספר הלבן", והנגב היה אסור לתנועה של יהודים. הסכמנו עם אורי שזו הדרך הסמלית הנכונה ביותר לסיום פרשת הכשרתנו בקיבוץ ובפלמ"ח.

ז. טיול הסיום לאילת

יש לזכור כי אז טיילו בארץ רק במשאית, אך היתה זו נסיעה לשעות מיספר או ליום יומיים, 150-100 ק"מ לכל היותר, שגם אותם עשו בין יישובים בהם היה אפשר להצטייד במים, מזון, ודלק. טיולנו היה מהפך כי נועד להימשך חמישה ימים, במידבר. אמנם טיילנו בעבר במידבר, אך תמיד ברגל, עם כל הציוד על הגב, ובמקרה הנדיר הטוב, נעזרנו בגמלים. מסע כזה של מאות קילומטרים ברכב, בדרכים בלתי סלולות במידבר, עד אילת, חייב לפחות שתי משאיות, למקרה של תקלה ואילוץ להסתפק רק בעזרה של זו לזו. משאית אחת שכרנו על נהגה איצקה מקיבוץ נען, שאהב אתגרים ונענה ברצון למשימה זו. המשאית האחרת היתה כמדומני של עין השופט ולה צירפנו כ-15 תלמידי סמינר "אורנים", שעזרו מאוד בכיסוי הוצאות הטיול.

במידבר לא היה כל מקום לקניית חלקי חילוף, צמיגים, דלק למכונית או מזון למטיילים. גם מים היה קשה להשיג לקבוצה גדולה שכזו. לכן "המצאנו" לקראת הטיול את המשאית המצויידת לטיולי מדבר, שהפכה אחרי הקמת המדינה לכלי הרכב "התקני" לטיול המידברי. למשאית הולחמו עוד מיכל למים ואחד לדלק. את הסולמות סביב ארגז המשא חיזקנו כי בעזרת צפוי בד אברזין (ברזנט) הם הפכו ל"קירות", וביניהם "גג" מבד. כך התקבל "אולם" בו היה אפשר להלך זקוף קומה. מעל לגובה האנשים התקינו בין שני הקירות רצפה נוספת עליה שמו החברים את תרמיליהם האישיים עם שמיכותיהם. את המזון, כלי האכילה והבישול הכניסו לפי ימים לתיבות הדרים מוצקות, שסודרו בארבע שורות: שתיים לאורך קירות "האולם" ושתיים צמודות באמצע. על כל "שורה" שכזו הניחו לוח עץ רחב ששימש ספסל. כך היו ארבעה ספסלים עליהם יכלו לשבת 36-32 איש, ובצפיפות אפילו 40. כן הצטיידנו בלוחות מתכת וחבלים לחילוץ משקיעה בחולות. אך כמובן שלא היה כל טלפון אלחוטי, ושום קשר לעולם מרגע שיצאנו לדרך.

כאחראי לתוכנית, להצגת הנוף בפני המטיילים וכמנווט – הזמנו את שמריהו גוטמן מנען, הגיאוגרף. היחיד מבין הנוסעים שהגיע פעם לעקבה בטיול ברגל. השמועה בדבר הטיול עשתה לה כנפיים, למרות החשאיות, ואני זוכר שהיו חברים ממקומות שונים שרצו להצטרף, אך נדחו והם שבו הביתה ריקם. אך ברגע האחרון לפני זינוק המשאיות החוצה מנען, ראינו את מנשקה בביוף, הטייל והסייר הוותיק, המהולל, שעלה על האוטו ואמר שלא ירד, הפגין כוח רצון ועקשנות, שזו כנראה הפכה אותו לימים לפרופסור מנשה הראל. גם אורי טהון, המארגן האחראי, לא היה יכול לעמד בפניו ולבסוף, מפני כבודו של מנשקה המדריך שלו בתנועת "המחנות העולים", השלים עם הצטרפותו... מאותו רגע הפך מנשקה, באישיותו, למוקד ההווי העליז בטיול, עם סיפוריו על סיורים שערך בארץ ומעבר לגבול, משם (כנראה מדמשק) זכר שיר שהצחיק מאד בהצגת מושגי כפרי ערבי על קולנוע:

"סינימה, סינימה, אוטונוביל – סינימה, סינימה, מכונית

תעלמו אל בנאת, תעלמו אל סיתאת – תכירו את הבנות, תכירו את הנשים

כיף מה תהיזזו , תהיזזו, תהיזו – איך שהן מענטזות

חוד יא ליל" – הא לך לילה...

מנשקה הירבה להשמיע שירים בקולו העמוק המרגש. הוא זכור לי כראשון בארץ שהשמיע כסולן את "מה יפים הלילות בכנען" עם התוספת "הוהו", לה עדיין האזנו אז בערגה, כי רק לאחריו התהפך הגלגל וה"הוהו" הפך כמקור לבדיחה...

יצאנו בלילה וחלפנו בתוך באר שבע הקטנה דאז. יש לזכור שעל הנגב חלו חוקי "הספר הלבן", שאסרו על יהודים להימצא בו. אך מכיוון שזה היה טיול המשאיות הראשון בנגב, עדיין לא העלו השלטונות אפילו על הדעת אפשרות, שמשאיות יהודיות תעבורנה דרך באר שבע דרומה לכן לא היתה שמירה למטרת מניעת חדירות כאלה.

לכן עברנו את העיירה באורות כבויים אך ללא כל בעיות. בבאר שבע שכן אז מטה "משטרת המידבר" שהורכבה משוטרים בידואים רוכבי גמלים, בפיקוד קצינים בריטיים. משטרה זו היתה אמורה להפגין נוכחות שילטונית באזור השומם שהשתרע על מחצית א"י המנדטורית. המטה היה קשור באלחוט לשלוש תחנות המשטרה שלו בכורנוב (ממשית) עין חוסוב (עין חצבה) ואום רשרש (אילת). זמן מה היתה עוד תחנה רביעית בעין רדיאן (יוטבתה), ממנה נותר ביתן בנוי בלב בוסתן התמרים מדרום לקיבוץ כיום.

ביציאה מבאר שבע הסתיים הכביש הסלול ועד אילת היו אלה רק דרכי עפר, חצובות בקטעים הסלעיים. כשחושבים על כך כיום מעורר כושר הניווט של שמריה גוטמן התפעלות עצומה: לנסוע עשרות קילומטרים לפי מפה של 1:250000 בדרך בלתי מסומנת, כמובן שללא כל תמרור, על פי תוואי חריצי הגלגלים של המכוניות הבריטיות הבודדות שעברו בה.

אכן הצלחנו, ועוד בחסות החשיכה, עברנו ליד תחנת משטרת המידבר בכורנוב, שם ראינו אפילו אור בוקע מרחוק. עם אור הבוקר הגענו ל"מעלה עקרבים" בו יורדים מהרי הנגב בגובה 400 מ' מעל פני הים לעין חצבה הנמצאת כ-150 מטר מתחת לפני הים, למפלס עמק הערבה. דרך צרה עם כ-20 עיקולים שנחצבה בסלע על ידי שלטונות המנדט, לאורך שביל הגמלים שעבר כאן. יש להניח שכמה ג'יפים וכלי רכב קטנים של הבריטים עברו כאן בשנות המלחמה בדרך לעקבה, לשם איתור מחצבים או לביקור בתחנות משטרת המידבר בעין חוסוב – חצבה, בעין רדיאן – יוטבתה, ובאום רשרש – אילת.

את מעלה עקרבים עברו שני נהגינו בכישרונם המקצועי, שהתגבר על העיקולים הצרים במיספר רב של תמרוני "הלוך ושוב" של המשאיות והכול על פי התהום, ליתר ביטחון – ללא נוסעים. לאחר כ-3 שעות של תימרונים, כשאנו יורדים את כל המעלה ברגל. במשאיות את המישור שלרגלי ה"מעלה", ותוך 30 דקות עצרנו בעין חוסוב (עין חצבה), בצל עץ השיזף העבות ליד המעיין. אך הגענו למקום, יצאו לעברנו השוטרים שקיבלונו בחביבות גדולה, משום שהיינו גם הפתעה וגם משב רוח של תרבות בשממת היום-יום שלהם.

אך אז יצא מתוך התחנה אריה אבולעפיה, המומחה לבעלי חיים מקבוצת סמינר הקיבוצים, שקידם אותנו בשמחה. מסתבר שהוא לא שקט על שמריו, וכשכולם עסקו בליווי תימרוני המשאיות, הוא פרש הצידה לצפות בבעלי חיים מידבריים, שזו היתה לו הזדמנות ראשונה לראותם בטבע. אריה שקע כל כך בעיקוב, עד כי לא שם לב שיצאנו לדרך, גם קבוצתו לא שמה הבחינה בהיעדרו, כי חשבה שהוא במשאית השנייה. כך בהליכה מהירה ואולי אפילו ריצה של חוסר ברירה, הגיע אריה לעין חוסוב לפנינו. כך נודע לנו שהוא "הלך לאיבוד", אחרי שמצאנו אותו.

אינני זוכר פרטים נוספים לאורך הדרך הארוכה עד אום רשרש, לבד מהעובדה שבוואדי ג'ירפי (נחל פארן) נאלצנו לדחוף את המשאיות 6-4 פעמים לאחר ששקעו בחולות. אמרתי לדחוף, אך למעשה זה היה "למשוך" בחבל... כפי שעשינו ב"משיכת חבל" בתחרות לסיום האימונים. אני זוכר במעורפל שהיה עוד נחל אחד בו שקענו. כן זכורה לי בבירור תפלות המים של עין ווייבה (עין יהב כיום), כשעטנו עליהם להרוות את צימאוננו. המים אינם ראויים לשתייה וכיום הם מנוצלים לרחצה בריאותית .

ההגעה למפרץ אילת ולאום רשרש היתה פסגת החוויה. סוף-סוף ראינו את המקום אליו נשאנו עיניים במחשבה על הקמת יישוב דייגים וימאים. כאן חיכו לנו שוטרי התחנה, שכן הודיעו להם באלחוט על בואנו, ולא היתה להם יכולת למנוע מאיתנו את הנסיעה, גם בהיעדר רכב. לכן החליט המטה לחכות לנו בדרך חזרה.

אני זוכר שבאום רשרש יצאו אורי טהון עם שמריה לעיירה עקבה, לפחות לשם הצטיידות במים, ואולי לקנות עוד משהו. ראינו את ביתו של הגיאולוג ויליאמס בפתח נחל שלמה, שהיה סגור. ייתכן מאד שכבר נודע לו דבר טיולנו והוא בחר לצאת בסירתו לעקבה כדי לא להיתקל בנו, כי היו גם שמועות שהוא מרגל מטעם הבריטים.

על הדרך חזרה איני זוכר דבר. אך עשינו זאת. קבוצת "חרמש" הסיעה את המשאיות העבריות הראשונות למפרץ אילת. עובדה משמעותית שלא מוזכרת בספרי הגיאוגרפיה של האיזור. זו היתה דרך נמלצת להיפרד מחלום ההתיישבות באילת, תוך עמידה באתגר מעניין הקשור למוקד חלומותינו, כשבמשאיות גם מיספר חברי "החותרים", שאל קיבוצם הצטרפנו.

ח. אחרית דבר

בהפוגה שבין השיחרור מהפלמ"ח וההצטרפות ל"החותרים", יצאנו לעבוד בשכירות בקיבוצים אחדים, שנזקקו לעבודה קשה, ושלא הצליחו לשבץ בה חברים מהקיבוץ. קיבוצים אלה נזקקו לעובדים כדי לאייש ענפים אלה, ועשו זאת בתמורה, תוך זהירות שלא לסטות מהעקרונות של העבודה העצמית. לרוב ניתן השכר במשותף כתמיכה לאירגונם, למימון מטרות חיוביות. כך קרה גם כאשר רצינו לממן את הוצאות הטיול, בגללו שקענו בחובות. עתה היה עלינו למצוא מקומות עבודה מאותו סוגי בהם נעבוד ובשכרנו נממן את חובות הטיול. כך ישבה קבוצה גדולה של חברינו בבית אורן, שם עבדו בבית ההבראהי שקשה היה לאייש אותו בעובדים. עמרם נבו, ראובן אסא ואני יצאנו לבית הערבה, לעבוד בהעמסת שקי אשלג על משאיות שהובילו את החומר לתחנת הרכבת בירושלים, שהסיעה אאותו לנמל חיפה, שם הועמס על אוניות הייצוא. חודש של עבודה, אך גם פגישה עם חברי המחנות העולים שהקימו קיבוץ זה וגילו תושייה ויכולת קיום על האדמה המלוחה שהקיפה אותם על גדות הירדן.

הגענו ל"החותרים" כדי לגלות שאורי טהון, שבא אלינו בזכות החזון הימי, עוזב לאחר שמימש את הטיול לאילת שאולי "בזכותו" התפכח מחלום הדיג והים, ונתן לנו גט כריתות, על סף העלייה להתיישבות על שפת הים.

 כאמור, קבוצת "חרמש" הצטרפה כהשלמה לקיבוץ "החותרים", שהיה עדין בפלוגתו הזמנית ששכנה בין קרית חיים לקרית מוצקין. אסור לומר שבחבירה ל"החותרים" נטשנו את חלום הקיבוץ הימי. נראה שההיפך הוא הנכון. דווקא בקיבוץ זה נכנסו חברינו לעבודת הסוורות בנמל חיפה ולדייג על הספינה "נקדימון" שהיתה בבעלותנו.

רצה הגורל שבמלחמת העצמאות התפנו חלקות קרקע לשפת הים התיכון, ובוגרי "חרמש", כחלק מ"החותרים", זכו (כמו מעגן מיכאל ועוד קיבוצים ימיים) למימוש החלום של יישוב ימי, ממש על שפת הים. אך אז הסתבר שאין לשפת הים משמעות עבור הימאות, שכן חייבים לפעול מנמל חיפה, ויש צורך לנסוע רחוק כדי להגיע לספינה. בנמל עבדנו בדיג כ-15 שנים ולא עמדנו בכך. שידרוג העבודה בים מדיג לספנות, נמוג כעבור 15 שנים נוספות. הקיבוץ המאוחד היה מאוד עקבי בחזונו. עוד דוגמה לחזון כובש עם מעוף, מול מציאות מעשית שחיסלה אותו. כי כמו בכל חלום, היה המפגש עם המציאות חווייה פחות נעימה. הדיג חייב עבודה של 4-2 ימים ולילות ברציפות, שהיו כרוכים בהיעדרות מהבית ומהמשפחה. גם ההכנסות מענף זה, חרף המסירות וההתמחות, כיסו אך בקושי את ההוצאות. וכך בא הקץ על חלום קיבוצי עברי זה, בכל קיבוצי הדיג.

גם העבודה בנמל, עם כל ההילה של כיבוש העבודה מידי הערבים, היתה קשה בהרבה מהעבודה במשק, ונמשכה גם מחוץ לשעות העבודה בקיבוץ. לכן פרשו בהדרגה כמעט כל החברים מהעבודה בנמל, בשל מציאות מבוגרת השונה מאד מחלומות נעורים.

מנקודה זו המשיכו בני "חרמש", ככל חברי "החותרים", בדרך המלך הקיבוצית שהגיעה כיום כבר לשלב ההפרטה בדרך העקבית הארוכה ל"שיבה אל המקורות".

נ.ב.

כאמור אין אלה קורות הקבוצה כהילכתם, כי אם רק מה שזכרתי אישית מתוך מכלול ענק של אירועים שאת רובם שכחתי. יש להניח שכל אחד מחברי הקבוצה יש לו זיכרונות שונים והאמת המלאה היא אך ורק בריכוז כל הזיכרונות בצירוף התעודות. אך זאת יעשו אלה שיציבו לעצמם מטרה לכתוב היסטוריה. אני התכוונתי רק לתאר אירועים שמשום מה נחרתו בזיכרוני.

משה ברק

גבת

* * *

יוסי אחימאיר

מכתב גלוי לגורדון בראון

ברוך בואך לישראל, אדוני ראש ממשלת בריטניה מר גורדון בראון. אחרי נשיא ארה"ב ונשיא צרפת, גם אתה מתכבד היום בהופעה מלכותית לפני נבחרי העם בישראל. כחבר-הכנסת לשעבר, הוזמנתי לישיבה החגיגית במליאת בית הנבחרים שלנו, שבה תישא דברים. הם יהיו לבטח ערבים לאוזן ישראלית, לרגל שנת העצמאות השישים של מדינתנו.

אם תעיף מבט אל מעבר לספסלי הח"כים, אל קצווי האולם, בוודאי תראה כמה ח"כלים – לאמור, ח"כים לשעבר, שמוזמנים לכנסת בהזדמנויות חגיגיות שכאלה. לא תראה אותי ביניהם. אין לי, כמובן, שום דבר נגדך, אדוני ראש הממשלה. אתה מייצג מדינה, אימפריה אדירה במאה העשרים, שעד לפני שישים שנה שלטה על ארץ-ישראל.

להזכירך: נדרש מאבק אמיץ של אירגוני המחתרת היהודיים כדי להביא ליציאת בריטניה מארצנו, יציאה שנכפתה עליה בכוח, בלית ברירה, למרות שעל פי כתב המנדט, ועוד קודם לכן על פי הצהרת הלורד בלפור, התחייבה ממשלתך דאז להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. ממשלותיכם, מר בראון, הפרו בזו אחר זו את ההתחייבות. אנשינו עשו מה שכל עם הכמה לחירותו במולדתו עושה – קם מרבצו, נאבק כארי, וכופה על השלטון הזר לקפל את דגלו.

אבי המנוח, היסטוריון והוגה-דעות, היה ראשון המורדים בשלטונכם בארצנו. הוא העריך את בריטניה ותרבותה הפוליטית, אך ביקש לעמו מעמד עצמאי. הוא הושב ל-18 חודשי מאסר בכלא הירושלמי על הנהגת אירגון מחתרת אנטי-בריטי, כפי שנגזרו עליו בבית המשפט של הוד מלכותו.

אבל כמובן – לא על שום כך איעדר היום מהישיבה שבה תישא נאום חגיגי-מדיני לאומתנו. להיפך, זוהי גאווה מאין כמוה לשבת במליאת כנסת ישראל, במדינת היהודים העצמאית, ולראות את נציג המעצמה הכובשת-לשעבר מברך את ישראל, אזרחיה, לרגל שישים שנות עצמאות, שהושגה במחיר דמים כבד, במאבק כפול – בצבא הבריטי תחילה ולאחר מכן בהדיפת צבאות ערב שפלשו לארצנו.

איעדר מן המליאה לא על שום חשבון העבר הרחוק, שכבר מזמן נסגר, אלא על שום ההווה העגום ביחסי בריטניה-ישראל, או ליתר דיוק יחסי שכבות נרחבות בחברה הבריטית כלפי ישראל וכלפי העם היהודי. ובכל זאת – תזכורת מן העבר: יש לנו חשבון היסטורי עם מעצמת המנדט לשעבר. היא עשתה הכול למנוע הגשמת הצהרת בלפור בדרכי שלום, היא נעלה את שערי הארץ לפליטים יהודיים מאירופה, היא ניסתה למנוע הכרזת עצמאות ישראל.

 ובחזרה להווה: אין זה סוד, כי בריטניה, שאתה מנהיגה בימים אלה, מובילה בהסתה האנטישמית שמקבלת ביטוי בעיקר אנטי-ישראלי. מה שהיה בעבר אנטישמיות גרידא, הוא היום גם ובעיקר אנטי-ישראליות. זהו נגע שפושה בכל רחבי היבשת הנאורה, אך במיוחד באנגליה ובלונדון בירתה הגאה.

מה ההסבר לכך? ישנה, מסתבר, לא רק שנאת יהודים מובנית, שחלקה עדיין ניזון מתחושת התבוסה שלכם ב-1948, כאשר אחרוני החיילים הבריטיים נאלצו לעזוב את הארץ. היא מוזנת ממיספר גדל והולך של מוסלמים וערבים שהתאזרחו באנגליה ומפיצים את מורשת השנאה לישראל, את מיתוס "הזכויות" של "העם הפלשתיני" ואת "דיכויו".

האיבה על רקע זה לישראל היא נחלת חוגים רחבים, בעיקר באקדמיה הבריטית, ובתקשורת, שמאז ומתמיד לא הצטיינה באהבת ישראל ובאיזון כלפי הסיכסוך המזרח-תיכוני. מקורה גם בסנטימנטים חבויים וגלויים מאז ומקדם בחברה האנגלית לתרבות האיסלאם והמזרח. אין להאשים בכך את ממשלת בריטניה בוודאי לא את ממשלתך, מר גורדון בראון.

עליי להודות בכאב, שחלק ממפיצי דיבת ישראל בבריטניה הם ישראלים או ישראלים-לשעבר, אכולי שנאה עצמית. ובכל זאת, לבריטניה כתר-בכורה בשנאת ישראל כיום בעולם המערבי, בין השאר מתוך רצון למצוא חן בעיני שליטי ערב.

כאמור, הממשלה שאתה עומד בראשה אינה אשמה בכך, אך יש בכוחה להילחם בתופעה ולנסות לצמצמה. תחת זאת, מאפשרים אצלכם לבתי משפט בריטיים להגיש צווי מאסר כנגד קציני צה"ל על שום "פשעי מלחמה", ר"ל. מה פלא שרבים מאיתנו מדירים רגליהם מאדמת בריטניה באלה הימים?

אז נכון, נשמע היום מפיך, מר גורדון בראון, מילים יפות, פרו-ישראליות, אולי כמה מילות התנצלות על הקולות האנטי-ישראליים שגברו באחרונה ברחבי ארצך, אך אין די בכך. אני את מחאתי הצנועה, היומרנית אולי, עושה בדרכי שלי, בהיעדרותי מן המליאה.

אנחנו לא רוצים לשמוע רק מילים יפות בהזדמנות חגיגית זו. גם לא שוב הכרזות על "שתי מדינות לשני עמים" ו"חלוקת ירושלים". אנו רוצים, כבוד ראש ממשלת בריטניה, יותר הבנה כלפי מצוקות ישראל, פחות חד-צדדיות כלפי הסיכסוך הלא-פתור, ופחות קולות של אנטישמיות שמזכירים ימים אחרים, אפלים, מקומות אחרים, ומעוררים בנו חלחלה ודאגה.

אדוני ראש ממשלת בריטניה מר בראון, אני בוודאי לא אחסר לך במליאת הכנסת, אבל מקווה שהמסר הזה יועבר אליך – אם לא באמצעות שורות אלה, כי אז על ידי בני שיחך בממשלה ובפרלמנט הישראלי. אני מאחל לך ביקור מוצלח בפלשתינה-א"י, שהיא היום מדינת ישראל, גאוות העם היהודי.

* * *

רוב האנשים שיכלו לתת לנו כבוד, כבר מתו

לידיעת הקוראים התוהים מדוע בשפע הפרסים הספרותיים הניתנים לאחרונה גם לסופרים ולמשוררים לא כל כך ידועים – אין מגיע שום פרס אלינו, ברצוננו להודיע שזה כבר עשרות שנים שאיננו מציגים את מועמדותנו וספרינו לשום פרס – למעט מלגת ההתפנות לכתיבה מהקרן על-שם ראש הממשלה לוי אשכול, שאותה קיבלנו במרוצת השנים שלוש פעמים בשמחה, גם משום הערכתנו הרבה למי שעל שמו קרוייה המלגה והיה בימי העלייה השנייה עגלון ומעדרן (פְּיוֹשְׁנִיק) חרוץ בפתח-תקווה והכיר את משפחתנו. סופרים בעלי פרדסים רחבי-ידיים כשלנו, שבאחד מהם צייר נחום גוטמן את הזונה הערבייה הערומה – אינם זקוקים לשום פרס ספרותי, וזאת בין היתר גם משום שרוב האנשים שיכלו לתת לנו כבוד, כבר מתו.

ס. נידח

* * *

הסרת האיום מגיאדמק לעמוד למשפט בצרפת תאפשר לו להיות ראש הממשלה הישראלי הבא במקום אולמרט המושחת ולקחת את טלנסקי בתור שר המשפטים והדתות ואת ציפי ליבני החסודה להשאיר בתפקידה!

* * *

גלריה טובה אוסמן בן יהודה 100 תל אביב

הזמנה למכירה

ממיטב אמני הארץ

250 ₪ – 500 ₪

שעות הגלריה: 12.00-15.00

21 ביולי עד 25 ביולי

* * *

לכולם,

עצומה חדשה יצאה לאוויר העולם נגד השידור הממוחשב האוטומטי שכבר החל בלילות ברשת ב', ושמתוכנן ברשתות א', ג', קול המוסיקה ו-88FM בסופי השבוע מ- 1.8.

חשוב מאוד לחתום ולהפיץ לכמה שיותר אנשים.

תודה!

http://www.atzuma.co.il/petition/sdram/1/0/4

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שישי

סיפורו של סִיטְשִׁי

חלק שני

לודביג, בנו בן התשע של גבריאל דויטש, היה ילד מפונק. הוא שנא מורים. כאשר היו מביאים לאחוזה מורה חדש כדי ללמדו – היה נעשה חולה, מאבד את התיאבון וסובל מנדודי-שינה. לפיכך הוחלט, למן הערב הראשון, שיהודה לא ייקרא בשם "מורה" אלא יוצג כעוזר לאב בעבודות ניהול המשק.

יהודה גר בחדר אחד עם לודביג, התיידד עם הילד והיה לוקח אותו עימו מדי יום בכרכרה אל השדות והיערות של האחוזה, בשליחויות שונות של האב: רישום עצי היער הכרותים והשגחה על העובדים. מהיותו בן-כפר, הסתגל יהודה עד מהרה לתפקיד ונעשה יד-ימינו של דויטש. כמעט לכל מקום היה לודביג נלווה אליו, ויהודה משתדל ללמדו בעקיפין, בעבודה ובטיולים בחיק הטבע; זו היתה השיטה בה לימד אותו, בכפר-מולדתו סנט אישטוואן, בן-דודתו יהושע שטמפפר.

בשנה השנייה להימצאו של יהודה באחוזה מסר דויטש לידיו כמעט את כל הנהלתה. יהודה היה אחראי לעבודתם של שלושים פועלים קבועים, ובעונת הקציר היה גדל מספרם למאה. אף שהיה צעיר מכל העובדים, קיבלו את מרותו לאחר שנוכחו לדעת שהוא בקיא בעבודות הקציר, החריש, הזמירה וההליבה, יודע לדבר בשפתם ומכיר את חייהם מקרוב. הם היו מזמינים אותו, הצעיר, לחגיגותיהם המשפחתיות, ומשתפים אותו בדאגותיהם. דויטש שילם לפועליו ביד רחבה ורק תנאי אחד היתנה עם כל פועל חדש – מי שיימצא שיכור בזמן עבודתו, יפוטר. משראה דויטש את הצלחתו של יהודה, החליט לפרוש בהדרגה מטיפול באחוזה ולהתמסר לתחביבים שלו: נגינה בגיטרה, קריאה, וטיפול בכוורות-הדבורים שטיפח שנים רבות.

יהודה נשם את מרחבי השדות הירוקים, ברוכי-היבול, של צ'סנק, את ריח יערות בַּאקוּנִי העבותים, המשתרעים על מדרונות ההרים; נפשו התפתחה חופשית, באין מפריע, כמוה כאהבתו את הדהירה על גבי סוס. האחריות שהוטלה עליו ביגרה אותו וחישלה את רוחו. הוא הזדהה עם המשפחה ועם האחוזה; זכה להערכה ושאף להצליח. היה נדמה לו כי כבר קשר לעולמים את גורל חייו עם בית האחוזה של דויטש וסיטשי, שממוזגים בו אצילות, תחושה של גאוות-מולדת מדיארית ותרבות גרמנית ששלטה ברחבי הקיסרות ההאבסבורגית – יחד עם אורח-חיים יהודי נאור. כל אלה היו שונים בתכלית מן העיירה העצובה נוגי-מדיאר, שבה התגורר עתה האב לאזאר עם האחיות חנה וטובה ועם האח הקטן משה-שמואל.

ואז, כמו לאחר מות אימו – בא אסון ושינה את מהלך המאורעות. לודביג, בנו היחיד של גבריאל, נדבק במגפת השָׁנית, דיפטריה, שפקדה את האזור. במשך ימים אחדים קדח הילד. גרונו נסתם. כל בני הבית, והמשרתים, הילכו בזהירות ובפנים מלאי דאגה. רופאים הוזעקו מרחוק, אך מאומה לא עזר. לודביג מת.

יהודה עבר, מתחילת מחלתו של הילד, לגור בחדר אחר. הוא נותר, כל אותם ימים, היחיד שעסק בעבודת ניהול האחוזה. דויטש ביקש אותו להישאר, אך האם היתה פורצת בבכי קורע-לב כל פעם שהיתה פוגשת את יהודה. יהודה חש שאינו יכול לחיות עוד בחברת שלושת האנשים הטובים והשכּוּלים הללו, שרואים בו את דמות בניהם המתים, וביקש לעזוב. דויטש כיבד את רצונו ואף נתן לו מאתיים גולדן, שהיו סכום עצום, תשלום בעד עבודתו, וכן מקטרת יקרה, דמויית ראש-אדם, שקנה זמן קצר לפני מות בנו, וטרם הצית בה אש. את רוב הכסף נתן יהודה לאביו, קודש להוצאות העלייה של המשפחה לארץ-ישראל.

גם סטיפן סיטשי העניק ליהודה מתנת-פרידה – אקדח. "אם יעזור לך האל ותיקח חלק בשיחרור המלא של הונגריה או במסע לפלשתינה, דע תמיד לשמור על עצמך וזכור את הכללים שלימדתי אותך, מתי יש להשתמש בנשק: כדי לחיות חופשי, כדי לקיים את השיוויון בין בני-האדם וכדי להגן על האחווה, שתשרור ביניהם!"

אחר עמד זקוף ושר את ההימנון של חבריו-לנשק, שנאלצו לברוח לאחר כישלון המרד של לאיוש קושוט:

"שתי ידיי אושיט ברטט –

ואחבקך, הוי אדמתי,

לארץ רחוקה אדוד לי –

הרחק מני גבולות מולדת,

תחת גל-עפר גם שמה – מדיארי אֶשָׁאר לנצח!"

חיבק את יהודה, היכה בכוח על שכמו ונפרד ממנו בדמעות.

כך עבר על יהודה, בהרהורים ובגעגועים לחופש, הלילה הראשון לשביתתו, לאחר שגנבו קרוביו את בגדיו האירופים. אך למחרת – נשתנו-לכאורה חייו, והוא הסכים סוף-סוף לִלְבּוֹש את בגדי הירושלמים – הַקּאפֶּלוּשׁ, הַקַּפְטן וְהַז'וֹבֶּע – מגבעת הקטיפה השחורה, חלוק הפסים הארוך ועליו המעיל הקצר מבד אטלס.

מה גרם לו לשנות את דעתו? נודע לו שעומדים להשיאו אישה. היא אמנם מבוגרת ממנו במקצת, אלמנה, ולה בת תינוקת – ואולם בנישואיו אלה, כך קיווה, יינתן לו סיכוי לצאת למרחב – טחנת-קמח בחכירה, וסוסים, יש להדסה הרשלר זו, הגרה בקצה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. את בעלה, שהיה קרוב-משפחה ליהודה, רצחו שודדים ערביים שעה שרדף אחריהם, בלילה, לאחר שניסו להתנכל לטחנה.

מעתה, אמר לעצמו יהודה, יוכל לדהור על הסוסים כאוות-נפשו, כמו בצ'סנק, וגם אישה תהיה לו...

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

לידידיי, מכריי וקרובי משפחתי,

בזמן האחרון החלטתי ל"השתדרג" ועל כן פתחתי בלוג ספרותי בבלוגיית בננות. אתם מוזמנים להציץ, לקרוא ולהגיב כרצונכם. כדי להגיע לבלוגיה תזדקקו ללינק:

blogs.bananot.co.il

שלכם,

גיורא לשם

* * *

הנחיות פנימיות לכותבים במערכת העיתון "אל ארד":

לתת בהבלטה ולחזור שוב ושוב על כל חומר עיתונאי נגד אולמרט, בעיקר בכותרות, ומצד שני להצניע ולתת רק פעם אחת ומתוך הסתייגות כל חומר עיתונאי שמשתמע ממנו שאין לתביעה נגדו רגליים!

* * *

מה לכם מתלוננים? – הלוואי שרוצחים ישראליים מכל דת, גזע ומין, שנידונו למאסר עולם בישראל – היו יושבים וגם יֵשבו בעתיד בכלא שלושים שנה לפחות על פשעם כפי שישב סמיר קונטאר!

* * *

"הרצאת ז'בוטינסקי" השנתית של מכון ז'בוטינסקי

תתקיים ביום רביעי, כ"ז בתמוז תשס"ח, 30.7.2008, בשעה 19.00

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

המרצה הפעם יהיה האלוף מיל. יעקב עמידרור, סגן נשיא מכון לנדר בירושלים

 נושא הרצאתו יהיה: תורת ז'בוטינסקי במבחן הזמן

אשתקד נשא את ההרצאה במסגרת זו - ח"כ בנימין נתניהו.

דברי ברכה ישמיע עמירם בוקשפן, סגן יו"ר המכון

וינחה המנכ"ל יוסי אחימאיר

הכניסה ל"הרצאת ז'בוטינסקי" השנתית – חופשית.

למחרת, יום חמישי, בשעה 18.00 תתקיים בהר הרצל בירושלים

האזכרה הממלכתית לזאב ז'בוטינסקי, במלאת 68 שנה לפטירתו.

* * *

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" בשנת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, והופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קוראים בו ולומדים על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!

* * *

לאהוד בן עזר שלום רב,

 נודה לך אם תפרסם את התוכנית שבנספח [ראה צרופה]. מרכז קיפ והחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב עורכים מדי שנה את סדרת המפגשים "ספרות פלוס", שבה משתתפים טובי החוקרים ומאירים את היצירה ואת עולמה, איש איש מזווית הראייה הייחודית שלו. הכנסות הסדרה הן קודש להעסקתם של שני עובדי מחקר שנפלטו מן האוניברסיטה בצוֹק העִתים. נמעני "חדשות בן-עזר" מוזמנים להשתתף בתכנית הרצ"ב במחיר הנחה של 520 ₪ לכל שנת הלימודים תשס"ט, לפי תעריף עובדי האוניברסיטה. לשאלות ובקשות, אנא התקשרו לטל. 03-6409701, (דליה ורון). נשמח לראותכם בינינו.

פרופ' זיוה שמיר ופרופ' עוזי שביט, עורכי הסדרה

* * *

ה"עד המרכזי" טלנסקי הוא לפתע רק "פתיח"!

* ה"עד המרכזי" טלנסקי, שעדותו המוקדמת, שמלכתחילה לא היתה לה כל הצדקה – שפכה ללא הפרעה במשך יום שלם תכולת ג'ורה מסריחה של האשמות על ראש הממשלה וכמעט עירערה כליל את מעמדו בציבור, וכמובן בתקשורת ובפוליטיקה – ה"עד" המפוקפק הזה, שבגללו קילקלו לנו ולראש הממשלה את חגיגות יום העצמאות השישים למדינת ישראל – הז'וליק הזה, ה"מאכער" הזה – הופך לפתע, עם החשש להתערערות עדותו המוקדמת ואמינותו, ועם חשיפת דמותו האמיתית – רק "פתיח" לחקירות נגד אולמרט, בלשון המכובסת של התקשורת – המבטיחה, בשם הפרקליטות והמשטרה, כי מרכז הכובד עובר מעתה לפרשיות נוראות אחרות, אולי הנקודות של "ראשונטורס"? – ואם זו אינה רדיפה אזיי אני קוגלאגר!

* טלנסקי טוען ששליחי אולמרט "איימו להרוג אותו"?! – והרי היה על עורכי-דינו של אולמרט לכסות את טלנסקי בשמיכות, שלא יצטנן ח"ו – ובלבד שישלים את עדותו החושפת את אחת הקנוניות המסלידות והשלומיאליות ביותר שנתגלגלו כמו מאליהן נגד ראש ממשלה מכהן בישראל!

* המשטרה והפרקליטות נוכחו כנראה שלא תהיה אפשרות סבירה להגיש נגד אולמרט כתב אישום שישכנע את השופטים, ומצד שני הן גם לא יכולות לחזור בהן ולהודות שטעו והיטעו מלכתחילה, בעקבות חקירת מבקר המדינה – שעל כן הן נוקטות כיום במדיניות של הדלפת עדויות, חקירות ופרשיות "שחיתות" חדשות-לבקרים לתקשורת הכתובה והמשודרת וזאת בתקווה שקמפיין השינאה וההסתה נגד ראש-הממשלה ימוטט אותו ויכריחו להתפטר עוד בטרם יוגש נגדו אותו כתב אישום (בלתי סביר בעליל) – וכך הן אולי מנסות לנהל את משפטו ולחרוץ את גזר-דינו כבר עכשיו – בשיטות של לינץ' ציבורי!

* או כדברי עו"ד רם כספי אתמול בבוקר ב"קול ישראל": "לראש הממשלה נעשה משׂפח ולא משפט מאחר שהוא כבר נשפט [בלשון עבר] על ידי התקשורת וזאת גם בניגוד מוחלט לחוק הסוב-יודיצה שנרמס בריש-גלי; במדינה מתוקנת כמו בריטניה, רמיסתו של חוק הסוב-יודיצה על ידי תקשורת שלוחת רסן – שימשה עילה ליועץ המשפטי לבטל תיק תביעה דומה!"

אהוד בן עזר

* * *

הנכם מוזמנים לערב על מאיר דיזנגוף

ויחסו למוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים בארץ-ישראל

היום, יום שני, 21.7.08, י"ח בתמוז תשס"ח, בשעה 7 בערב

בית דיזנגוף – מוזיאון התנ"ך

שדרות רוטשילד 16, תל-אביב

מידע בטלפון: 03-6813814

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

* * *

פיתחו את google באנגלית וכיתבו בחיפוש:

Girl farting while playing PC game and nearly orgasms!

וצפוייה לכם חווייה אמנותית מהמדרגה הנמוכה ביותר!

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,879 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 359], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר

 "שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

2. כמות ספרים להזמנה _________

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה