גיליון מס' 364

תל אביב, אור ליום שני, כ"ה בתמוז תשס"ח, 28 ביולי 2008

עם צרופת עטיפת הרומאן החדש של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב"

וצרופה של עמוד התלם הראשון 1878 מהספר "התלם הראשון" מאת יהודה ראב

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: בן-דרור ימיני: על המאבק הזה, למען חופש הביטוי, אסור לוותר!

דודו פלמה: אור ראשון של בוקר (שיר).

יוסף דוריאל: יש לי תשובה למפכ"ל המשטרה.

אורי הייטנר: פרקליטים כיחצ"נים.

יוסי גמזו: בְּעִנְיַן הַיְּרִיָּה בַּמַּפְגִּין הַכָּפוּת וּקְשוּר-הָעֵינַיִם בַּכְּפָר נַעֲלִין.

יואב אהרוני: מכתב גלוי לשני צדיקים.

מזמור לְפָחִי טָלִימָה מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

רות ירדני כץ: אסתר קל.

בתי הקברות הצבאיים הופכים למשתלות ולדוכנים כמו בשוק הכרמל,  מאת סופרנו לענייני מתים ס. נידח.

ד"ר גיא בכור: שני נזירים ואיום קיומי אחד על המנהיגים הערביים. ומה אומר בשאר? // נעמן כהן: גברת ציפורה שפיצר.

עסקית מצויינת בצהריים ב"אדורה" ת"א ל-3 סועדים ב-428 שקל כולל התשר

מאת ס. גרוּס, סופרנו לענייני גריסת מזון וגם ספרים.

שירת הברבור מאת שמאי גולן, פרק מהספר "ואם אתה מוכרח לאהוב" שראה אור בימים אלה בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן.

מיכל מנין: מהנעשה באוניברסיטת חיפה.

צביקה בּוּלִיס: "כלל לא הופתעתי מהתנהגותו בישיבה שאליה הוזמנתם."

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק 7, הנישואים עם הדסה, הנישואים עם לאה

זה נוסח הכיתוב לאנדרטת המחרשה ל"תלם הראשון" בפתח תקווה

שפרנסי העיר, שאינם יודעים את תולדותיה, מסרבים לקבוע –

אבל ההיסטוריה והספרות של ארץ-ישראל תצחקנה להם על איוולתם

במקום הזה חרש יהודה ראב בן העשרים את התלם הראשון באדמת פתח תקווה ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. אחריו אחזו במחרשה דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר, נתן גרינגארט ואליעזר ראב, אביו של יהודה, ויחדיו המשיכו האב והבן את עבודת החריש בשדה.

בהגיע תורו לתפוס במחרשה התרגש יהושע שטמפפר ופרץ בבכי: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחר התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

כל הנוכחים נרעדו לשמע הדברים, וכשעיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדבקות של יהודים לספר התורה בהקפות של שמחת תורה.

מתוך "התלם הראשון", ספרו של יהודה ראב; מאומת גם בהקלטה שנשתמרה בקולו משידור ב"קול ירושלים" משנת 1943, במלאת 65 שנה לפתח-תקווה.

* * *

בן-דרור ימיני

על המאבק הזה, למען חופש הביטוי, אסור לוותר!

פורסם בתוך טורו בגיליון יום שישי של "מעריב", מיום 25.7.08

כאשר חלק מערוצי התקשורת, בעיקר הממלכתית, מייצגים את האג'נדה של העיתונאים, [והם] שומרים על כוח הביטוי במקום על חופש הביטוי – הולכים ונוצרים אפיקי תקשורת אלטרנטיביים. לפעמים התוצאה גרועה יותר. כך, למשל, עלון אינטרנט מסויים מדווח ש"באנגליה הסירו כל איזכור של השואה מתוכניות הלימוד של בתי הספר, בטענה שהדבר פוגע באוכלוסייה המוסלמית, המכחישה את קיום השואה." מדובר כמובן בהבל גמור.

אבל לעיתים התוצאה קצת יותר רצינית. למשל, העלון "חדשות בן עזר", של הסופר אהוד בן עזר. מדובר בקובץ בעל ניחוח של ארץ ישראל הישנה, הציונית, השמרנית. יש שם פולמוסים מרתקים, פרוזה ושירה, הגיגים חשובים וראויים, שספק אם יהיה להם סיכוי להופיע בערוצי התקשורת הרגילים.

רק שם יש קו ברור ומנומק נגד שחרור "בכל מחיר" של החטופים. אבל דיעה הפוכה תתקבל בברכה. רק שם יש מאמר על שורה של מנהיגים נהנתנים, שחלק גדול מהם, לפחות במערב, דווקא מוצלחים מאוד. כמה שזה שונה ומרענן מול ההיסטריה הטהרנית שמשתלטת עלינו.

אפיקי תקשורת כאלה משקפים איזשהו ייאוש מהתקשורת. וכך, במקום להיאבק על הרחבת חופש הביטוי, יש כאן הרמת ידיים: אג'נדה מסויימת מאוד תשלוט בתקשורת הציבורית, והאחרים ייאלצו לחפש אפיקים אחרים. אסור לתת לייאוש הזה להשתלט עלינו. אסור להרים ידיים. זה יפה שיש אפיקי ביטוי אלטרנטיביים, אבל זה לא תחליף לתקשורת הציבורית. זה לא מספיק ש-2,000 או 5,000 איש כותבים לעצמם. הם ראויים למאות אלפים. על המאבק הזה, למען חופש הביטוי, אסור לוותר.

* * *

פנייה לאהוד אולמרט

למה אתה מקשה על עבודת המשטרה בחקירתה אותך?

למה אתה לא לוקח פסק-זמן מהתפקיד שאליו נבחרת באופן דמוקראטי ושמכוחו אתה אחראי לשלום כולנו – ומקדיש את כל ימיך לשבת בתא החקירות של משטרת ישראל, כי זה הדבר החשוב והחיוני ביותר לעשותו כיום?

למה אתה מונע מהעיתונים הגדולים לספק מדי יום את חומר חקירותיך המודלף להם יחד עם כל הזבל שעורמים עליך מדליפי פרשיות ישנות וחדשות שטרם הוכחו?

למה אתה לא עונד את החבל לצווארך במו ידיך ותולה את עצמך?

פוייה! תתבייש לך! זה לא יפה וגם לא מוסרי!

הטָהרנים

* * *

דודו פלמה / אור ראשון של בוקר

אוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר נוֹגֵעַ

בַּגְּבָעוֹת הַחֲשׁוּפוֹת בְּאֶצְבָּעוֹת

דַּקּוֹת כְּמוֹ רֵיחַ לֶחֶם חַם רוּחַ

עוֹבֵר קָרִיר שׁוֹלֵחַ צִנָּה בְּמוֹרַד

שָׂדֶה מִתְבַּהֵר וְהוֹלֵךְ שׁוֹלֵחַ

בִּרְעָדָה נִבְכֵי לַיְלָה בָּא

בְּגֶזַע אֳרָנִים טְמִירִים מַצִּית

צִפּוֹר דְּרוֹר חוֹלֵף בִּיעָף

נוֹשֵׂא תּוֹלַעַת מְפַרְפֵּר

מִנְחָה לְהַדְלִיק זַהֲרוּרֵי

אוֹר שֶׁמֶשׁ בָּהִיר וְחַד

כְּבַז חוֹלֵף

כְּאִבְחַת עָלֶה

נוֹשֵׁר

לְאַט

לִבְרֹא

עוֹד

יוֹם

חָדָשׁ.

* * *

יוסף דוריאל: יש לי תשובה למפכ"ל המשטרה

"אנחנו לא רואים קשר בין האירועים," טען המפכ"ל לגבי הרציחות בירושלים. פרשנים מלומדים חזרו והסבירו למה אין אפשרות לפצח את קוד הקשר ביניהם. לוּ ניגשו לנושא בשיטה מערכתית – הקשר היה ברור כאור השמש.

התירוצים החביבים של "ייאוש מהמצוקה הכלכלית" או – "זעם על דיכוי החופש'" כמו גם "מקרה של שיגעון זמני" כבר לא תופסים לגבי רצחנותם של שלושת השאהידים האחרונים בירושלים. לעומת זאת, פס הייצור שלהם גלוי לעין, כולל תחנות ההתחלה שלו. חיסול תחנות אלו – באמצעים חוקיים בהחלט, וללא הפעלת כוח צבאי – יכול לצמצם את ייצור השאהידים החדשים למינימום ולטווח ארוך. אז מה מפריע לעשות זאת? משהו שייתכן רק במדינת היהודים: יקירי הממסד הישראלי עומדים כחומה בצורה להגנת אותם פסי ייצור, ואף מתפארים בזה בעולם – כהוכחה לתרבותם "הנאורה והמתקדמת".

מאז הסכמי אוסלו, שנתנו לפלסטינים ערוצי שידור ומערכות תקשורת, שנועדו "לקדם את השלום," מנוצלים אמצעים אלה – להפצת תעמולת זוועה נגד ישראל והעם היהודי. הכול כשר אצלם: דרשות של מטיפים דתיים הקוראים, בשם האסלאם, לרצח יהודים, הסתה בדיבור, בכתב, ובקריקטורות נגד ישראל, הפצת שקרים נבזיים על ישראל, וכמובן – האמצעי הבדוק לאורך ההיסטוריה היהודית – של עלילות דם. גם דו"ח ועדת השופט אור הסביר כיצד עלילת דם כזו ("רצח הילד מוחמד א-דורה") הוציאה המון של ערבים מתפרעים לכביש, וגרמה להריגת 13 מהם. ומערכת זו, של הסתה בלתי מופרעת, חורגת מגבולות הארץ ומגייסת את כל מופרעי העולם לפגוע ביהודים ובישראל, בכל דרך אפשרית.

שום מדינה נורמאלית לא היתה משלימה עם מצב כזה, והיתה מוצאת דרך לחיסול מוקדי ההסתה – בטוב או ברע. אלא שאנחנו החלטנו להיות העם המובחר, ובו שכבות האליטה בפוליטיקה ובתקשורת מחוייבות למנטרות של "חופש ההבעה" ו"חופש הדיבור". וכך הן מגינות על פסי הייצור של השאהידים, שהולכים ומתרחבים.

מניסיון אישי בחשיפת עלילת הדם של מוחמד א-דורה, נוכחתי איך יקירי התקשורת ומערכת המשפט של ישראל נעמדו כחומה בצורה להגנת מפיצי העלילה השפלה. ראינו גם איך שופטת ביהמ"ש העליון נתנה גיבוי למפיץ עלילת הדם בסרט על "הטבח בג'נין", ואין זה מקרה שמכס המשפט היא נחתה ישר לכס נשיאות מועצת העיתונות. ובימים אלה קראנו בעיתון על "ערב הזדהות" עם אותו במאי של סרט ההסתה "ג'נין ג'נין" (שגם ביהמ"ש לא יכול היה להתעלם מהשקרים שבו), בהשתתפות יקירי התקשורת: גל אוחובסקי, איציק ויינגרטן, שמרית אור ויואב גולדרינג. וזה אחרי שבית המשפט מצא דרך מתוחכמת לשלול מהלוחמים שנפגעו מההשמצה – את זכותם לתבוע את המסית-השקרן לדין (כאן המקום להזכיר שחבריהם של אותם לוחמים נהרגו בג'נין בגלל שיטת לחימה שנכפתה עליהם כדי לא לפגוע ב"חפים מפשע").

שלטונות מאלזיה (המוסלמית) לא היססו להתקין מצלמות טלוויזיה במסגדים, כדי למנוע דרשות של הסתה. אך אצלנו – "חופש הדיבור" ו"חופש ההבעה" חוגגים ללא מעצורים. וכל עוד זה יימשך כך, נקבל עוד ועוד שאהידים, שהינם קו-פרודוקציה של תעשיית השנאה האסלאמית ו"הנאורות הפוליטית" של יקירי הממסד בישראל.

אז הנה עצתי למפכ"ל המשטרה: חסוך למשטרה ולשב"כ את המאמץ המודיעיני לגלות את הקשרים הסודיים של השאהידים שנהרגו עם אירגון כזה או אחר. פס הייצור שלהם לא זקוק לאירגון. קבל מאגף המודיעין שלך רשימה של כל מוקדי ההסתה, וארגן פשיטה מתואמת עליהם, בה ייעצרו כל המסיתים המקצועיים, על ציודם, ויועמדו למשפט. גם החוקים הקיימים מאפשרים לשפוט אותם ולהפסיק את חגיגות ההסתה. אתה תציל כך את חייהם של הקורבנות המיועדים של השאהידים העתידיים, אם כי תיאלץ לספוג מטר של גידופים מיקירי התקשורת שלנו. זה אולי לא נעים, אך לא מתים מזה. עובדה: אני נשארתי בחיים גם אחרי שההשמצות עליי הגיעו לפרוטוקולים של הקונגרס האמריקאי.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטראטגי

* * *

אורי הייטנר: פרקליטים כיחצ"נים

המערכה המשפטית שמנהל ראש הממשלה נגד מוריס טלנסקי, מעידה מעל הכול על אולמרט עצמו ועל אופיו הציני. טלנסקי הוא חברו ומיטיבו לאורך שנים רבות – הוא תמך בו, הוא גייס למענו כספים, הוא מימן לו חופשות ונסיעות. והנה, כעת מפעיל אולמרט את כל כוחו, בלי לבחול באמצעים, כדי להשחיר את פניו של טלנסקי.

לכאורה, התנהגותו של אולמרט היא טבעית. כחשוד, כל האמצעים כשרים כדי לחלצו מכתב אישום. ברגע שטלנסקי העיד נגדו, אין הוא חבר אלא אוייב ובמלחמה – כמו במלחמה. במוסר של העולם התחתון, זו גישה נכונה. בקודקס, שבו העבירה הגדולה ביותר היא הלשנה, וערך החברות משמעו – חיפוי, אכן, טלנסקי שבר את הקוד, ומרגע הזה הוא אוייב. השאלה היא, האם ראויה מדינת ישראל לראש ממשלה שהקודקס שלו הוא קודקס העולם התחתון, או לראש ממשלה שהקודקס שלו הוא של אזרח נורמטיבי, של אדם הגון וישר.

אזרח נורמטיבי יצפה מאדם שהמשטרה חוקרת אותו, לשתף עימה פעולה ולסייע לה להגיע לחקר האמת. בקודקס הנורמטיבי, על טלנסקי לספר כל הידוע לו לחוקרי המשטרה, ובעדות בבית המשפט.

גם מתנגדיו של אולמרט, נוהגים לתארו כחבר טוב, כאיש חם, בעל לב רחב. מסתבר, שכאשר הוא חש מאויים, מתחת לד"ר אולמרט מפציע מיסטר אהוד, שמפיל את כל האחריות על מעשיו, על אורי מסר, שבמשך שנים רבות שכב למענו על כל גדר וגנב בעבורו סוסים. כאשר הוא חש מאויים, הוא יעשה הכל כדי להציג את טלנסקי, מיטיבו, מממנו וחברו לאורך שנים, ככלי ריק, כשרלטן.

בחקירת הנגד, ניתן היה לצפות מפרקליטיו של ראש הממשלה שינסו לקעקע את גרסתו של טלנסקי אודות פרשת המעטפות. זה תפקידם. אך הם בחרו בדרך אחרת – בניסיון לחפש בקיעים באמינותו, כדי להציגו כאדם בלתי אמין, אשר על כן אין לסמוך על עדותו.

הדוגמה המוחשית ביותר לטקטיקה הזאת, היא הדלפת קטע עדותו של טלנסקי, בו סיפר על תמיכתו הכספית ביצחק רבין. אין קשר בין הדברים לאשמתו או אי אשמתו של אולמרט. גם אין זה מן הנמנע שהוא דיבר אמת אודות רבין. אבל הנחתם של הפרקליטים, היא שבדעת הקהל יצחק רבין הוא "פרה קדושה", מה שהופך אותו לטפלון האולטימטיבי. שום דבר אינו יכול להידבק אליו. לכן, בהצגת קטע הוידאו הזה, יראה הציבור את טלנסקי כמי שמתרברב בקשריו עם רבין וטופל עליו האשמות בלתי מתקבלות על הדעת, מה שיציג אותו כבלתי אמין. הרי איש לא יחקור כעת, ובצדק, את דבריו על רבין.

הפניה הזאת של הפרקליטים אינה לבית המשפט אלא לדעת הקהל. ובעצם, כך כל טקטיקת ההגנה. הרי מה עשו הפרקליטים? העמידו אדם זקן בחמישה ימי חקירה ארוכים מתישים, בהם הציפו אותו באינספור שאלות על פרטי פרטים. אי אפשר שבחקירה כזאת לא ימצאו אי אלו אי התאמות, סתירות, וסביר שיהיו דברים שישכח. הפרקליטים מבינים, מן הסתם, שהשופטים לא יתרשמו מכך יותר מדי. אבל קהל היעד שלהם אינו השופטים אלא דעת הקהל. לכן, הם ליוו את החקירה בדוברות מתמדת, בה האירו בזרקור ענק והגדילו בזכוכית מגדלת רבתי את כל אותן סתירות ושיכחות, כדי להציגו כשקרן, ומכאן את אולמרט – כדובר אמת וכמי שטפלו עליו עלילות. (מה שהפך את הניסיון הזה למגוחך, היה פרסום סטנוגרמות החקירה, בהן אולמרט, בשעה של חקירה, השמיע הרבה יותר "לא יודע" ו"לא זוכר" מאשר טלנסקי בחמישה ימי עדות).

בכל חמשת ימי החקירה, לא הצליחו פרקליטי אולמרט לקעקע כהוא זה את החשדות נגד מרשם. הם ידעו זאת מראש, אך מטרתם היתה דעת הקהל. למעשה, יותר משהם נוהגים כפרקליטים, הם נוהגים כיח"צנים. האמת היא שאין הם היחידים; בשנים האחרונות נוהגים עורכי הדין הבכירים לנהל מערכה תקשורתית, לצד המערכה המשפטית, בעידודה של התקשורת, רודפת הרייטינג. אך דומה, שעוד לא היה מקרה כזה, שבו האסטרטגיה של הפרקליטים בתוך בית המשפט, מכווננת כולה לדעת הקהל, על מנת לסייע בשרידותו הפוליטית של אולמרט.

עם כל סלידתי מהתנהלותם של אולמרט ואנשיו בפרשה, בנקודה אחת יש צדק בטענותיהם – טענתם נגד ההדלפות מהמשטרה והפרקליטות. כבר עשרות שנים החברה הישראלית מתקשה להתמודד עם נגע ההדלפות, אך דומה שהפעם נפרצו כל הסכרים, בהדלפת סטנוגרמות שלמות מחקירתם של ראש הממשלה ואורי מסר. יש לחקור את הפרשה בכל הרצינות, ולהעניש את האחראי לכך. אני מקווה מאוד שיתברר שמדובר בעשב שוטה בודד, דוגמת עו"ד גלאט-ברקוביץ' בפרשיות שרון, ולא בחלק משיטה מובנית של המשטרה והפרקליטות.

 אהוד: עו"ד גלאט-ברקוביץ היא כיום גיבורת התקשורת, ואילו אתה שותף ברשימתך ל"עליהום" על אולמרט, לקמפיין שקודם סימן אותו כמטרה ללינץ' ציבורי ועתה מגייס כל בדל מידע כדי להרשיע אותו, למרות שיכול להיות שכל "פרשייה" לחוד אינה עומדת במבחן המישפטי הפלילי וכי "המעשים הנוראים" כגון הנקודות של הטיסה הם גם נחלת מרבית הפוליטיקאים הבכירים והזוטרים שלנו. מה אתה מלין על יחצ"נות מצד אולמרט? וכי מיליארדר לא-ישראלי של בתי-הימורים, שמייסד עיתון חינם כדי לתמוך בביבי ולהרוס את אולמרט, עיתון שגם אתה משתתף בו (בהמלצתי, בטרם עמדתי על טיבו של העיתון) – זו עבודת קודש ולא יחצ"נות מהסוג הבוטה והמוטה ביותר?

* * *

יוסי גמזו

בְּעִנְיַן הַיְּרִיָּה בַּמַּפְגִּין הַכָּפוּת וּקְשוּר-הָעֵינַיִם

בַּכְּפָר נַעֲלִין

דַּוְקָא מֵעֶצֶם תֵּעוּבֵנוּ אֶת צִמְאוֹן-הַדָּם

שֶל מְרַצְּחִים שֶאֵין לָהֶם שוּם עֵרֶךְ מְקֻדָּש כָּאן,

דַּוְקָא מִתּוֹךְ שְאַט-הַנֶּפֶש לְחַיּוֹת-אָדָם

הַמְּיַצְּגוֹת מִזְרָח תִּיכוֹן מְאֹד בִּלְתִּי חָדָש כָּאן, –

דַּוְקָא מִשּוּם שֶמּוּל חֻמְרַת הַכֹּרַח לְהוֹדוֹת

"כִּסְדוֹם הָיִינוּ וְלַעֲמוֹרָה דָמִינוּ" יֵש כְּבָר

דַּרְגוֹת שִפְלוּת חָמָא"סִית כֹּה נִקְלוֹת וִירוּדוֹת

כְּמוֹ אֵלּוּ בָּן אֲפִלּוּ אַבּוּ-מַאזֶן מִתְבַּיֵּש כְּבָר, –

אֲבוֹי לָנוּ אִם לֹא נִזְכֹּר בִּזְמַן שֶבּוֹ שֹוֹרְפוֹת

יְדֵי מִתְנַחֲלִים כַּרְמֵי זֵיתִים שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵינוּ

וְאַבְרֵכִים כְּמֵהֵי-נָקָם שוֹלְחִים זְרוֹעוֹת טוֹרְפוֹת

אֶל עַרְבִיִּים חַפִּים, כְּמוֹ הַגְּרוּעִים שֶבְּאוֹיְבֵינוּ –

שֶיֵּש גָּדֵר אַחַת שֶמִּסְּיָגֶיהָ אֵין לָסוּר,

גָּדֵר אַחַת שֶל הַפְרָדָה בָּהּ מִשְתַּחֵק הַבֶּלֶם

וְהִיא הַהַפְרָדָה בֵּין הַמֻּתָּר וְהָאָסוּר,

בֵּין אִבּוּד כֹּחַ-הַרְתָּעָה וּבֵין אִבּוּד הַצֶּלֶם.

אִם טֹהַר-הַנֶּשֶק בְּלָמָיו כָּאן שוֹמֵט

וְאִם בַּבַּקָּרָה הַמּוּסָרִית שֶלּוֹ חָל קֶצֶר

יֵש רַק כִּבּוּש אֶחָד שֶהוּא מֻצְדָּק פֹּה בֶּאֱמֶת

וּשְמוֹ בָּאֶתִיקָה הַיְּהוּדִית:

כִּבּוּש הַיֵּצֶר.

* * *

יואב אהרוני: מכתב גלוי לשני צדיקים

חנן פורת, במאמרו ב"ידיעות אחרונות" על פרשת מטות (24.7.08), עומד על חשיבות העמידה בנדר, דיבור אמת ועמידה בדיבור. מאמר טוב, דיון רציני וכן, אלא שסופו מקלקל קצת את השורה: בפיסקה האחרונה מבהיר לנו פורת כי למפעל ההתיישבות, עם כל חשיבותו, צריכות להתווסף גם אמות מידה אלה של דיבור אמת ועמידה בדיבור.

והלא כל מעשה ההתנחלות (מפעל ההתיישבות בלשונו של פורת) היה כרוך במרמה וכחש לכל אורכו, רוחבו ועומקו! מי כמו חנן פורת יודע, הוא הרי היה שם. הפרת התחייבויות (סבסטיה), קריצות עין ערמומיות (כולנו זוכרים את אותו "פורים שמח") ומה לא. אתה וחבריך, חנן פורת, רימיתם את הערבים, את הממשלה ואת הצבא לכל אורך הדרך. גזלתם, נישלתם, עקרתם עצים, יריתם בדודי שמש (במקרה הטוב), ועוד ועוד. איפה זה ואיפה האמת, הצדק והעמידה בדיבור.

אמות המידה שעליהן אתה מדבר, חנן פורת, חייבות לבוא במקום מעשי השוד והגזל הקרויים "התיישבות" ולא כתוספת חיננית להם. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה.

אורי אורבך, בטורו ב"ידיעות אחרונות" (25.7.08), נדרש לפרשת החייל שירה כדור גומי ברגלו של פלסטינאי כפות שהוחזק בידי המג"ד שלו. המג"ד, גם אם לא יזם את הירייה הזו ולא התכונן לה, היה חייב באותו רגע לעשות אחד משני מעשים: לשפוט מיידית את החייל ל-35 ימי מחבוש או, עוד יותר טוב, להבין ש-35 ימי מחבוש על מעשה כזה הם צחוק מהעבודה, ולהגיש נגדו תלונה לצורך שיפוט בפני בית-דין. משלא עשה אף אחד מאלה, הוא הפך את עצמו לשותף לדבר עבירה. יתר על כן, המג"ד דיווח לחטיבה, ואולי אף הלאה לאוגדה ולפיקוד. כל מי שקיבל את הדיווח ותייק אותו בלי לעשות מעשה, הפך גם הוא שותף לעבירה. והנה, על מה יצא קצפו של אורבך? על המצלמה ועל אלה שחילקו מצלמות לפלסטינאים. הוא גם מנחש, אולי אף מתרעם על כך, שפלסטינאים שקיבלו מצלמות לא ישתמשו בהן כדי לתעד מעשים רעים שעושים הערבים לנו.

יופי, אורבך, שבור את המראה, נדה את יצרני המראות, הוצא עליהם דין רודף, ובא לציון גואל. הרי אין אנו זקוקים לתיעוד של הפלסטינאים כדי לדעת מה הם עושים לנו. כולנו רואים זאת יום יום בחדשות בטלוויזיה ובעיתון ויודעים היטב שיש פלסטינאים רעים, הרבה פלסטינאים רעים, אפילו רעים מאוד. האם זה מתיר לנו לנהוג כמוהם? לזה אתה מייחל? הזהו הכלל של הלל הזקן ששיננו באוזניך מאז ילדותך? השתדל להיות יותר יהודי.

* * *

מזמור לְפָחִי טָלִימָה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

זכרייה זביידי הגיבור שלך זונה

ממש כדברייך

כדי לתקן את הקרנית בעין

וד"ר טיכו כבר מת

יזיינו אותו הרופאים בקרנית חדשה

רופאים מגדוד חללי אל אקצה בג'נין

שבראשו עמד לו

כאשר תינה עימך אהבים בפלסטין

עם דם על הידיים

ואולי גם הסגיר אותך לשב"כּ

כי הוא לא סובל נשים דעתניות

מתרגמות ממושקפות ללא רעלה

שלא אוהבות שיעורים בתחת

שמלמדות אותו מהו כיבוש

שהקנאוּת שלהן לככב בכותרות חשודה

שמקבלות אביונה פוליטית

מתקשורת ישראלית אוהדת

שֶׁהַפּוּסִי שלהן מרטט במחאה פלסטינית

ועכשיו פָחִי היחסים מתערערים

והזונה הפלסטיני גורם לך לחזור לאלמוניות

שמשם באת בטרם נעשית לאישיות

בזכות גבריותו המזויינת והדו-פרצופית

ליבך במזרח ואת בסוף מערב

הו ילדה מסכנה מעדות המזרח

אולי אגי משעול היתה כותבת עלייך שיר טוב ממני

אילו היית ערבייה

* * *

רות ירדני כץ

אסתר קל

אסתר קל סופרת מוכרת וידועה עומדת להוציא ספר חדש שנקרא: "עגורים". דורות של ילדים גדלו על ספריה. בוודאי שבין הקוראים יהיו כאלה שזוכרים את הספרים: "לבת, וגם לבן לא יזיק לדעת" – "דורון ואני" – "איזה מן אנחנו" – "אני משפחתי וכל השאר" ועוד ועוד. עשרים וארבעה ספרים נכתבו על ידה. אסתר אוהבת לאהוב, והיא מחבקת ומעודדת ועוזרת לילדה ולילד והדבר בא לידי ביטוי בספריה.

לאסתר היתה גם תוכנית ברדיו שנקראה: "רגע קל עם אסתר קל", וילדים מכל קצות הארץ פנו אליה בשידור חי וביקשו עצות, או ביקשו משאלות וגם שיתפו אותה במצוקתם.

גם דורות של ילדים שמעו את שמה כאשר היתה סגן עורך של "הארץ שלנו" ו"כולנו", שני עיתוני ילדים שהביאו הרבה שמחה לילדי ישראל. לאסתר קל אני חייבת תודה גדולה כאשר פתחה לי דלת גדולה ורחבה לעיתון "הארץ שלנו". זה היה מזמן, שלחתי סיפור קצר וקיבלתי ממנה תשובה בערך בזו הלשון: "אהבנו, נפרסם, כיתבי לנו עוד." מאותו יום כתבתי הרבה. אסתר עודדה הרבה סופרים, הרבה ילדים שמשכו אז בעט וכיום נחשבים בתחום. חברות אמיצה נוצרה בינינו, ועד היום אנחנו בקשר חם מאוד.

ספרה "עגורים" נוגע בכל אחד מאיתנו, בעצם, היא אומרת לנו מה שאנחנו חושבים ומרגישים, היא מעבירה לנו את היום-יום בסגנונה המיוחד.

אנשים

אנשים מחפשים אנשים

אנשים זקוקים לאנשים.

אנשים עושים למען אנשים.

אנשים חומסים אנשים אחרים.

אנשים עושים ביחד דברים חשובים.

אנשים מולידים אנשים.

אנשים.

אנשים יכולים להרוס אנשים.

אנשים אוהבים אנשים.

אנשים יכולים למות למען אנשים.

אנשים חושבים.

אנשים יודעים לרומם, אם הם רוצים.

אנשים יודעים להיות גיבורים!

אנשים חוטאים, לעצמם ולאחרים.

אנשים מרגישים, לעיתים, בודדים.

אנשים יכולים להרקיע שחקים כשהם רוצים.

אנשים יכולים.

ועוד "שיעור" אחד שאסתר קל מעבירה לנו בהרבה הומור.

מה צריך בחיים?

מה בסך הכול, צריך אדם בחיים.

לא הרבה.

אישה טובה

משרה טובה

מזכירה טובה

משכורת טובה

חברים טובים

ילדים טובים

שכנים טובים.

טוב, אפשר גם:

מכונית טובה

ירושה טובה

מדינה טובה

זכייה טובה.

מה כבר, באמת, אדם צריך בחיים?

הספר, שהוא קובץ של סיפורים קצרים מעלה חיוך על השפתיים, דמעה בקצה העין ומחשבות רבות.

* * *

בתי הקברות הצבאיים הופכים למשתלות ולדוכנים כמו בשוק הכרמל

מאת סופרנו לענייני מתים ס. נידח

נזדמן לנו לאחרונה לבקר בבית הקברות הצבאי בקריית שאול ונחרדנו לנוכח מה שנעשה שם.

אנשים זוכרים בוודאי את הניקיון, ההוד והרצינות של בתי הקברות הצבאיים הבריטיים בארץ ובעולם, את הבולטות של הטקסטים החסכניים על רקע הלובן של המצבות, כמו במיסדר, צלבים וגם מגיני-דוד, מיסדר של אבן הנותן כבוד למתים לנצח.

כך היה גם בבתי הקברות הצבאיים בישראל, עד ש"המשפחות ניצחו" וניתנה להן הרשות להרוס את האחידות המרשימה והנותנת כבוד למתים, ולפעול באופן אינדיווידואלי. פשוט אי אפשר להאמין למראה העיניים. המצבות הצבאיות כמעט נעלמו וכל מה שבולט לעין הוא מה שנוסף ובולט מעליהן ומצדדיהן, ללא שום אחידות, איש הישר בעיניו יעשה, כולל גינון פולשני והבאת כסאות כדי לשבת ליד הקבר כאשר על המצבות מתנוססים בשיש בכל הגוונים והצורות תוספות של בתי נרות זיכרון גדולים כמו על קברות צדיקים. כביכול כל משפחה ניצחה והיא "מנציחה" עתה כמיטב כושר ההמצאה שלה את חלקת הקבר וסביבתו, אבל האמת היא שההוד והשגב והרצינות והצניעות והכרת התודה של האומה לנופלים – כל אלה חוללו ומחוללים עתה על ידי ההתנפלות של המשפחות והייתי אומר אפילו גם מעין תחרות של המצאות לתוספות על ומצידי המצבות הצבאיות הפשוטות והמרשימות כל-כך. כך שמי שלא מצטרף לחילול הקודש הצבאי הזה – מצבת יקירו או יקירתו נשארת מיותמת ונבלעת בין הדוכנים של שוק הכרמל בסגנון של באזאר מזרחי שצומחים על סביבותיה מכל עבר. וחישבו על כך שהמצבות אמורות לעמוד עשרות ומאות שנים, גם כאשר כל בני המשפחות יילכו לעולמם. ומה יישאר מכל התוספות הללו? – מגרש של גרוטאות ולא בית קברות צבאי ממלכתי מכובד, סולידי ונצחי.

* * *

ד"ר גיא בכור

שני נזירים ואיום קיומי אחד על המנהיגים הערביים. ומה אומר בשאר?

מדוע זה אירוע כה דרמטי? כי מדובר בנשיא ערבי מכהן, חלק מן המועדון, וכל מנהיג ערבי, שמסתיר את ארון השלדים שלו, חושש שהוא יהיה הבא בתור. בוודאי נשיא סוריה בשאר אלאסד, שאין מתכוונים לוותר לו על הקמת בית הדין הפלילי בהאג לרצח רפיק אלחרירי (2005). הוא מדבר על נשיא סודאן, ומתכוון לעצמו. אם יוצא צו מעצר בינלאומי כזה נגד פשעיו של אסד הבן, הרי שזהו סוף משטר המיעוט במדינה. או למשל נשיא איראן, שהגיע הזמן לבוא איתו חשבון פלילי בינלאומי, על הצהרותיו ומעשיו. קדימה רוסיננטֶה!

עוד הם שקועים בשיחה זו, והנה הופיעו בדרך שני נזירים ממסדר הבנדיקטינים, רכובים על שתי פרדות גדולות כגמלים. מאחוריהם באה מרכבה ולה ארבעה או חמישה מלווים על סוסים, ושני שמשים הולכי רגל. במרכבה, כך נודע אחר כך, ישבה גבירה ממחוז ויסקאיה, שנסעה לסביליה אל אישה, שהתעתד להפליג לאמריקה, למלא שם תפקיד נכבד מאוד.

"אם אינני טועה זו תהיה ההרפתקה המהוללת ביותר שנראתה אי פעם, כלומר אין ספק, מדובר במכשפים ששבו נסיכה במרכבה הזאת, ושומה עליי לתקן את המעוות בכל כוחי!"

"זה יהיה יותר גרוע מטחנות הרוח," ענה סנצ'ו. "יראה אדוני, אלו נזירים בנדיקטינים, והמרכבה היא בטח של עוברי אורח סתם."

"כבר אמרתי לך, סנצ'ו," השיב דון קיחוטה, "שאתה יודע מעט מאוד בעסקי הרפתקאות. הצדק איתי וכעת תיווכח בכך."

והוא קרא לעבר הנזירים: "בריות שטניות ומפלצתיות, הרפו מיד מן הנסיכות הנעלות שכלאתם במרכבה זו, ולא, היכונו למוות מידי, כעונש צודק על רוע מעלליכם."

עצרו הנזירים את פרדותיהם בתדהמה, וענו: "אדון אביר, איננו בריות שטניות ומפלצתיות, כי אם שני אנשי דת ממיסדר סן בנדיקטוס, ההולכים לדרכם."

"אותי אין מפייסים במתק שפתיים, כי אני מכיר אתכם, בני בליעל שקרנים," אמר דון קיחוטה, ובלי לחכות לתשובה דירבן את רוסיננטה ובחניתו הנטויה הסתער על הנזיר הראשון בזעם ובאומץ כזה, שאלמלא נשמט הנזיר מן הפרדה מרצונו, היה מפילו אפיים ארצה ופוצעו קשות ואולי אף הורגו.

סרוואנטס, דון קיחוטה, כרך ראשון, מספרדית: ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.

אם התרחש בשנים האחרונות אירוע דרמטי מבחינת המנהיגות הערבית הכושלת והעייפה במזרח התיכון, הרי זו החלטת התובע הכללי של בית הדין הפלילי בהאג להוציא צו מעצר בינלאומי נגד נשיא סודאן עומר חסן אלבשיר. התובע הכללי בבית הדין שמושבו בהאג, לואיס מורנו-אוקמפו, טען שנשיא סודאן פתח בקמפיין רצחני לגירוש תושבי דרפור מתוך כוונה "להביא להשמדת חלק גדול מהם," לאחר שנכשל בניסיון לדכא את המרד שפרץ באזור ב- 2003. להערכת האו"ם, קרוב ל-300 אלף נהרגו בעימות, כתוצאה מהתקפות צבא סודאן, ומיליציות ערביות נגד התושבים ממוצא אפריקאי.

מדוע זה אירוע כה דרמטי? כי מדובר בנשיא ערבי מכהן, חלק מן המועדון, וכל מנהיג ערבי, שמסתיר את ארון השלדים שלו, חושש שהוא יהיה הבא בתור. בוודאי נשיא סוריה בשאר אלאסד, שאין מתכוונים לוותר לו על הקמת בית הדין הפלילי בהאג לרצח רפיק אלחרירי (2005). הוא מדבר על נשיא סודאן, ומתכוון לעצמו. אם יוצא צו מעצר בינלאומי כזה נגד פשעיו של אסד הבן, הרי שזהו סוף משטר המיעוט במדינה. או למשל נשיא איראן, שהגיע הזמן לבוא איתו חשבון פלילי על הצהרותיו ומעשיו.

"ניסיון להתגרות בסודאן וחדירה בוטה לענייניה הפנימיים," הגדיר זאת בשאר עצמו, בדאגה שקשה להסתירה. כה גדולה הדאגה, עד שמועצת הליגה הערבית כבר התכנסה לגנות בכל לשון של גינוי את צו המעצר הזה, ואם יהיה צורך, ייפגשו בעניין כל מנהיגי ערב. את האיום הזה הם נחושים לחסל בעודו באיבו. לצורך כך מתכנס המועדון כולו, מתגבש ופועל ביחד.

זהו איום כה מפחיד, עד שהוא חותר תחת אושיות המנהיגות הערבית הקלאסית במזרח התיכון. מדוע?

מדובר בשינוי כללי המשחק, כאשר אין עוד חסינות למנהיגים. יש דין וחשבון, וחובת דיווח נכון. המנהיגים מרגישים פגיעים, חשופים, מתקשים להתגונן נגד איום חמור מכל מה שידעו בעבר. זהו כבר עולם בו המדינה מתכווצת, ואינה מעניקה עוד חסינות לכל דבר. ארגונים חזקים ממדינות וממנהיגים, החלש חזק מן החזק. זהו מצב חסר תקדים העולם הערבי, שבו הכל רוקד לפי חלילו של המנהיג. והמנהיגים האלה יידעו איך לחסל ולמסמס את האיום הזה, ככל יכולתם. טענתם: אם לא אנחנו, תקבלו את האסלאם הפוליטי, שיהיה גרוע יותר.

את איום הדמוקרטיה מבפנים ריסקו כבר המנהיגים הערביים, כאשר ארגוני אופוזיציה גולים לא היו רלבנטיים במשחק האכזרי הזה, וכמובן שלמנהיגים לא אונה כל רע.

אלא שהפעם מדובר באיום חיצוני, המופעל בידי ארגוני גולים ומוסדות בינלאומיים בעלי שיניים, ואשר בו המנהיג עלול להיפגע באופן קיומי. כנגד אותם אירגוני אופוזיציה גולים אין לו הרבה מה לעשות. ההיפך, ככל שיתאכזר אליהם, כך יוציאו דיבתו רעה עוד יותר באותם המוסדות הבינלאומיים. אמנם ארגוני "זכויות אדם" כבר הפגינו בחרטום נגד ההחלטה של בית הדין הבינלאומי, שפוגעת לדעתם בזכויות האדם, אך קשה להתעלם מן התוצאות הקשות של ההעמדה לדין.

אם נשיא סודאן מוחרם, מוחרמת בעצם המדינה כולה, שכן במדינות ערב המנהיג הוא-הוא המדינה.

מאז חזון הדמוקרטיה הערבית של הנשיא בוש, חזון שנכשל, קודם כל כי המנהיגים הערביים הכשילו אותו, לא היה איום כזה על השלטון הערבי, הפעם מבלי ששלטון זה יוכל לעשות הרבה.

מה עשו המנהיגים הערביים? צופפו שורות, לרגע שכחו את המחלוקות הישנות, ויחד הם ילחמו באיום הקיומי המשותף. להתאחד בשל ענייני פנים אין הם יכולים בשום פנים ואופן. אך איום חיצוני כזה, כאן אפשר.

כל עוד היה מדובר בפעילים בתוך שטחם שלהם, בתוך ריבוניות, לא היתה כלל בעייה. אנשי אופוזיציה כאלה בעולם הערבי נוטים להיעלם, או שמתרחשות להם תאונות מוזרות כה רבות, עד שאפילו מדע הסטטיסטיקה אינו יכול להסביר זאת.

ומה אומרים כותבי התגובות באתר אלג'זירה באינטרנט? כיוון שהמנהיגים הערביים הפכו זאת לעניין לאומי בעולם הערבי, המנהיג הוא החברה וההיפך, יש כעס רב על בית הדין הבינלאומי, כאשר רבים טוענים שארצות הברית ,ואנחנו כמובן, מניעים את ההחלטה. אך יש לא מעטים שפשוט נמאס להם מן השקרים, הסתרת האמת, ושיח המנהיגות הערבית, שמתאים במקרה הטוב לחצי השני של המאה העשרים. כותב אחד:

مصير البشير يتسلم بتهمه الأباده لشعبه العزل وياليت يفتحون عن مجزره حماه وغيرها وانشالله ماننسا العقيد المجرم بحق شعبه الليبي

הנשיא אלבשיר מואשם באשמת השמדת עמו החף מפשע, והלוואי והיו פותחים את טבח אלחאמה (שנעשה בשנת 1982 על ידי חאפז אלאסד – ג.ב.) ומעשי הטבח האחרים, וכמובן אין לשכוח מה עשה הקולונל הפושע נגד בני עמו הלובי.

ואחר כותב:

يعني هاذ الرفض من كل الرساء العرب لمعاقبة الرئيس السوداني عمر البشير هل هو فعلا تاييد للرئيس السوداني. ام انه باقي الرؤساء يخشون محاكم مماثلة لهم اذا ما تمت معاقبة الرئيس السوداني على تقصيره؟

הדחייה של החלטת בית הדין הבינלאומי מצד כל השליטים הערביים, האם היא באמת מתוך תמיכה בנשיא הסודאני, או שהשליטים פוחדים מבתי משפט דומים להם עצמם, אם התביעה נגד הנשיא הסודאני תצליח?

והוא פנה אל סנצ'ו ואמר לו:

"סלח לי, ידידי, על כי גרמתי לך להיראות משוגע כמוני, והטעיתי אותך באותה טעות שאני נכשלתי בה עת סברתי שהיו וישנם אבירים נודדים בעולם."

"אַי," ענה סנצ'ו בבכי, "אל נא ימות כבודו, אדוני היקר, אלא ישמע לעצתי ויחיה עוד הרבה שנים, כי מעשה הטירוף הכי גדול שיכול אדם לעשות בחיים – הוא למות סתם ככה!"

24.7.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אהוד: סרוונטס תמיד מרנין וכך גם התרגום החדש, אבל בתור קורא פשוט – פשוט לא כל כך הבנתי מה הקשר כאן לדון קישוט ולסנשו פנסה.

* * *

נעמן כהן

גברת ציפורה שפיצר

בעקבות פרסום הפרק: "נאום האקדח בפני הגברת ציפורה" [גיליון 363] מסיפרו של בן עזר "חנות הבשר שלי", עלו בי כמה הרהורים על השם "גברת ציפורה". השם ציפורה מעלה מיד אסוציאציה של גברת דודתית-טרחנית, שמן הסתם נקראה קודם "דודה פייגה" (ציפורה באידיש). לא צריך להיות מומחה ליחסי ציבור על מנת להבין שאי אפשר להופיע בציבור עם שם שכזה, "גברת ציפורה".

שם המשפחה המקורי של היטלר היה כידוע שיקלגרובר. כל המומחים בטוחים שעם שם כזה לא היה יכול היטלר לעלות לגדולה, שהרי הקריאה "הייל היטלר" היה לה כוח מיסטי. לא ניתן היה לומר "הייל שיקלגרובר!" – כי בעוד שלקריאה "הייל היטלר" נלוותה כידוע נימה מיסטית-מלכדת, הקריאה "הייל שיקלגרובר!" – היתה רק מעוררת גלי צחוק. בלי שינוי השם לא היה היטלר יכול להצליח לבנות את הקרירה הפוליטית שלו.

להבדיל אלפי הבדלות, האם הייתם מתארים לעצמכם ראש ממשלה הנושאת את השם "גברת ציפורה שפיצר"? ללא ספק "ציפורה שפיצר" אינו שם מכובד שניתן בעזרתו לרוץ בבחירות. אין תימה איפה ש"גברת ציפורה שפיצר" אינה משתמשת בשמה המקורי ובוחרת לרוץ על הטיקט של "גברת ציפי לבני". במקום ציפורה הארכאי-דודתי, הנה שם חיבה חביב על החבר'ה – "ציפי".

במקום "שפיצר", שם בעלה, היא בוחרת כמובן לשמור על השם המעוברת של הוריה – "לבני".

האם שינוי השם יעזור לה?

* * *

לאהוד אולמרט

חזק ואמץ!

אל תיתן לפריימריז להפיל אותך

וככה גם לרסק את "קדימה"

אל תתפטר ממשרתך

ולמען ישראל

צא למאבק עד שכמו בבומראנג

כל מה שהוטח בך יחזור ויכה באויביך

ודעת הקהל הזונה, מה לעשות, היא כך

תתחיל לתמוך בך ולבקש את סליחתך!

ממני

אהוד בן עזר

* * *

עסקית מצויינת בצהריים ב"אָדוֹרָה" תל-אביב

 ל-3 סועדים ב-428 שקל כולל התשר

מאת ס. גרוּס, סופרנו לענייני גריסת מזון וגם ספרים

1 מנה של לחם שאור חם אפוי היטב במקום, עם קרום קשה ופריך, מוגש עם 4 צלוחיות עגולות קטנות המכילות: שום קונפי, טפנד זיתי קלמטה ועגבניות מיובשות, חמאה צהובה ומלח גס. הלחם טעים, ממש חלומי, והתוספות הקטנות טעימות גם כן, בייחוד שיני השום, והחמאה, ואילו מממרח הזיתים והעגבניות המיובשות (טפנד?) קצת פחות התפעלתי. היה אפשר לעשותו טעים יותר ופחות חמוץ. 14 שקלים.

שתייה:

1 מרגריטה טקילה קרח בגביע מעוצב.

1 מרטיני מלון בגביע מעוצב מלא קוביות קרח, נמזג מ"שייקר" מתכת קטן.

1 אוזו שקדים – אוזו עם רכז שקדים "רוזטה" ועלי נענע טרייה, מוגש על קרח בכוס גבוהה.

המחיר: 25 שקל כל משקה (בדרך-כלל מחירו 34), ס"ה 75 שקלים.

שלוש פעמים ארוחה עסקית שבסיסה ממש זול – 59 שקל לסועד, והיא כוללת שתי מנות:

מנות ראשונות:

1 פטה כבדים עשוי כבדי עוף בחמאה ומעט קוניאק בליווי מרקחת-פרי וג'לי-יין וצנימים דקים. מעולה. מעולה. מעולה. ממש נמס בפה ויותר טוב מכל פטה כבד אחר שאכלנו עד כה בעיר העברית הראשונה. קוביות הג'לי-יין הן מעדן לעצמו.

1 סביצֶ'ה דגים, תרד ערבי ושמן סומסום. קוביות דגים וסלט של תרד ערבי, בצל סגול וכוסברה. מוגשת על קרם טחינה ויוגורט. אני לא מסוגל לקחת לפה דג נא בתחמיץ אבל המיסתורית – מה זה נהנתה, לא הותירה פרור בצלחת הענקית. אגב, הצלחות לבנות וגדולות מאוד וכפולות לכל מנה וההגשה מאוד אסתטית.

1 לקס סינטה וקונפי תאנים. נתחי סינטה כרושה בוויניגרט של חומץ בלסמי מיושן, מוגשת עם קונפי תאנים וגורגונזולה [גבינה]. תוספת 6 שקל לעסקית אבל בהחלט שווה. אנקל בן לא הפסיק ליהנות ממנה ונתן גם לנו לטעום.

מנות עיקריות:

1 מדליוני פילה בקר בפטריות כמהין ודמי גלס מוגשים בליווי פירה קטיפתי בחמאה בתוספת ירקות אביביים, שתי רצועות גזר ושני תרמילי אפונה לא מבושלים ורוטב חום מעולה חמוץ-מתוק ומפולפל. מעולה. אנקל בן סייע לי לגמור את מנת הפילה הגדולה, והצלחת נותרה ריקה לחלוטין. בכל הסעודה הזו לא הוחזרה למיטבח אף צלחת שלא היתה נקייה ומנוגבת כליל. תוספת 16 שקל לעסקית. אגב, את הפטריות לא מצאתי וגם איני יודע מה זה דמי גלס. אולי הכוונה לרוטב.

1 פילה דג בורי על מצע של פירה קטיפתי עשוי בחמאה. מנת היום שלא פורטה בתפריט הקבוע ולכן יש על אודותיה פחות פרטים. אנקל בן נהנה מאוד. תוספת 9 שקלים.

1 שיפודי בשר לבן על מצע של פירה קטיפתי עשוי בחמאה. מנת היום שגם היא לא פורטה בתפריט הנחמד והמעורר עניין לקרוא בו יותר מכמה ספרי פרוזה עברית. המיסתורית חיסלה כל מה שהיה בצלחת. תוספת 16 שקל.

מנות אחרונות:

1 סוֹרבֶּה מלון, כדור בצבע ירוק בהיר בתוך מרק שקדים שקוף ובו שבבי שקדים קלויים ונענע. מצויין. 29 שקל.

1 שטרויזל פקאן בננות. בננות פקאן וקוקוס אפויים בשטרויזל חמאה מלווים בגלידת ויסקי עטופה בקראנץ' שקדים. המאפה דומה לעוגת תפוחים טרייה עם "ברייזל" למעלה. טעים מאוד, גם הגלידה, אבל קצת כבד אחרי ארוחה גדולה. 36 שקל.

2 המנות האחרונות הספיקו בהחלט ל-3 הסועדים.

סך הכול 378 שקלים, יחד עם 50 שקלים תשר למלצרית גילי ולחברותיה, שכולן הגישו שירות מעולה – 428 שקל שהם 143 שקל לסועד. לא נורא. בסכום הזה או קצת פחות אפשר לאכול ארוחות פחות טובות במקומות הנחשבים יקרים יותר או גם פחות.

יש להזמין מקום מראש והיה לנו מזל ביום שישי בצהריים שלבסוף התפנו 3 מקומות והחזירו לנו טלפון כי היינו בהמתנה. הם מצליחים לקיים בצהריים שתי משמרות, ב-12.30 וב-13.45. המקום מאוד סולידי וסימפאטי. גם הקהל. לא רועש מדי. מִפֶּלָח האוכלוסייה המשתמש בדאודוראנט. אין צעקות של תינוקות. מגישים גם מים קרים עם פלחי לימון, חופשי. מפיות-בד לבנות אישיות לסועדים. סכו"ם וצלחות נעימים במיוחד.

אדורה, ביסטרו. בן יהודה 226, תל אביב (מול מה שהיה לפני שנים רבות סמינר לוינסקי). טל. 03-6050896.

מומלץ ביותר!

* * *

שירת הברבור

מאת: שמאי גולן

פרק מתוך הספר: "ואם אתה מוכרח לאהוב"

שראה אור בימים אלה בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן

א

צליל קולו של החליל הגיע אלי כמו ממרחקים, מעבר לחומת העיר העתיקה, אף כי הרועה ישב ודאי פה ממש לידנו, על כיסוי הספה שלנו הרכה, והצליל מתוק והמתיקות מתפשטת בכל גופי. תקשיב, שמואל, אמרתי וחייכתי אליו בעיני הלחות, תקשיב לנגינת החליל, היא מזכירה לי את הטיול שלנו ביער במדרון ההר ליד הבור, זוכר? אבל שמואל שלי כעס עלי, כמו תמיד בזמן האחרון, הביט בי בעיניו הנרגזות, די, לאורה, תפסיקי עם זה.

הסבלים נכנסו ויצאו ולקחו את קופסאות הקרטון הארוזות. מדי פעם היו חוסמים את קרני השמש הראשונות שליטפו את פני. ליטוף רך של אור ראשון בראשית החורף בשעת בוקר מוקדמת זו. אימצתי את עיני לגלות את החלילן, אף כי לדברי שמואל, הראייה שלי נחלשה מאוד, וגם השמיעה כמובן. הרועה, אמרתי בהיסוס, על הספה שלנו. ניסיתי לעבור מן הכורסה ששמואל הושיב אותי עליה בבוקר אל הספה, להתקרב אל הניגון, אך רגלי כאבו. על כן התחפרתי עמוק יותר בכורסה, כמו לא אכפת לי. רגלי היו זרות לי, משתלשלות כרגלי בובה. סתם כאב פסיכוסומטי, קבע שמואל שלי, שהוא גם רופא מוסמך של קופת חולים. מצאה לה זמן עם כאבי הרגליים שלה, אמר שמואל שלי לסבלים, דווקא היום. הם המשיכו לבוא ולצאת כמו לא שמעו. ליתר ביטחון דיברתי לאט והדגשתי כל מילה, אני לא נוסעת מפה לשום בית אבות בתל אביב.

שמעתי איך שמואל מזהיר את הסבלים שלא ייגעו בי, וידעתי שאני לא צריכה לדאוג עוד. פתאום היה לי קל על הלב. אולי גם בזכותו של פרופסור שימרון. הוא אמר לי, לאורה יקירתי, במצבך כיום ובגילך מוטב להרגיע קצת את הלב שלא ידפוק חזק מדי. ונתן לשמואל אבקה לבנה בשבילי. זה ירגיע, אמר, חדש ויעיל. הוא חשב שאני לא שומעת, אף כי עבדתי אצלו במחלקה כאחות ראשית. הוא ידע שבזמן האחרון אני לא פותחת את מכשיר השמיעה שלי בגלל הרעשים החזקים מבחוץ שאני לא רוצה לשמוע. הוא אמר לשמואל שלי, המעבר מירושלים לתל אביב ועוד ישר לבית אבות, שתק רגע והוסיף, קצת מוגזם ביום אחד, לא? אפילו אם הילדים גרים על יד, וגם הנכדות, ואפילו אם הים קרוב מאוד. הוא דואג לי גם עכשיו המנהל שלי, אף כי עבדתי אצלו לפני זמן רב, עד ששלחו אותי לפנסיה, וגם אז המשכתי לעבוד יום בשבוע.

בינתיים התאספו על כיסוי הספה הברבורים הלבנים, שצוואריהם הגבוהים רקומים בחוטי משי לבנים, הרקדניות הלבנות המרחפות באוויר, הכבשה העטופה צמר צהוב, והרועה השחום שישב על שוקי-רגליו וניגן. עכשיו שמעתי בקול חזק מאוד את נגינת השיר שהיינו מזמרות בסתר בבית הספר הפולני לנערות בסוצק, על החיילים הגיבורים שלנו:

  הוי נערה הוי אומללה

  חיילים קרבים ובאים

  הסתתרי מאחורי החציר!

  הוא ייקחך ויברח

  וייפול בשדה הקרב

  הסתתרי מאחורי החציר!

  אלמנה תישארי

  אלמנה צעירה תהיי

  הסתתרי מאחורי החציר!

  הוי הסתתרי!

בקצב השיר התחלתי להניע את רגלי. וכך ישבתי לי בכורסה, שערי מסורק כבר מהשכמת הבוקר. כי בכל זאת בבוקר שמעתי בקולו של שמואל, שהבטיח כי אלחנן בננו ומירי הנכדה יגיעו אלינו כמעט כל יום, וגם הבטיח שכל יום נצא לבית הקפה מול הים, ונזמין לנו עוגות סברינה גם בשביל מירי. שמואל יודע את אהבתי לים ולסברינה, ולמירה הנקראת על שם אחותי שלא זכתה. ועוד הבטיח שתמיד נוכל לשוב לירושלים. שמואל שלי, בשערו הלבן, הדליל, ובעיניו החומות הלוהטות, היה מאוד משכנע, כמו בימים ההם, כשהגיע אלינו לסוצק כקצין רפואה צעיר בחטיבת הצבא הפולני הנסוג מפני הגרמנים.

אבל כשעמדתי מול המראה, מפדרת את אפי וצובעת את שפתי, אמר שמואל פתאום שלא חייבים כל כך להקפיד על ההופעה, מפני שכבר שילמנו מראש ורק חיכינו שיתפנה המקום. ועכשיו, לאורה, כבר חייבים למהר, כי גם מכרנו את ביתנו.

הרגשתי גל של חום שוטף את גופי, מערפל את ראשי. אני לא זוכרת שחיפשנו בית אחר, אמרתי, והמשכתי להתאפר. ושמואל אמר בכעס, הרבה דברים את לא זוכרת, לאורה, וזה לא טוב, מפני שהבטחתי למנהל הבית שהבריאות של שנינו טובה. עניתי לו מתוך עלבון: כאילו שאני התאוננתי על מחלות.

כל הבוקר שמואל שלי כועס. אני יודעת לפי הגבות שלו היורדות ומכסות את העיניים הגדולות שלו בפרווה לבנה, והן נעלמות בתוך הארובות האפלות. בכל זאת הוספתי לי קצת אבקת פודרה לאף, ללחיים, כי בגיל שבעים ושש יש גם מה להסתיר, לא? הוי נערה הוי אומללה, זימזמתי לי בלב, מבלי להניע את שפתי, כדי ששמואל לא ישמע, מפני שמיד יאמר, את שוב לא בסדר, לאורה, ויצביע על הראש שלי. אמרתי לו, אנחנו נוסעים להיפגש עם אלחנן שלנו ועם דניאלה כלתנו היפה, לכן גם אשתך צריה להיות יפה, שמואל. אפילו הנכדות מבקשות סבתא יפה.

אבל באמת פתאום נבהלתי, מדוע לנסוע לשם? מדוע שלא יבואו אלינו בחגים, ובשבתות, כמו תמיד? לכן אמרתי לשמואל בקול החלטי, שאני שוכבת לי לנמנם בכורסה שלי, ולא אכפת לי משום דבר, ורק שהסבלים לא יפריעו. מיד פרשתי על עצמי את הכיסוי הרקום שאלחנן הביא לי משליחות ההרצאות שלו במקסיקו. הרועה השחום והברבורים הלבנים עשו לי טוב על הלב, וגם הרקדניות בחצאיות האווריריות הבהירות. אבל כשראיתי שוב את הסבלים נכנסים הרגשתי חולשה ברגליים, וגם הכתמים השחורים הופיעו לי שוב לפני העיניים. שמואל מיד הושיב אותי בכורסה, ואמר שאני לא צריכה לעשות שום דבר, רק לשמור על כוחי. כאילו אנחנו שוב במלחמה. הבטתי החוצה וראיתי מבעד לחלון את צמרות הברושים הירוקים התומכים בשמים המעוננים, הנמוכים. בלילה ירד גשם ראשון, לכן ביקשתי משמואל שיוציא מקופסת הקרטון את שמיכת הפוך.

בכל זאת התגנבו לאט אל חלוני קרני השמש, ודאי כבר האירו כהרגלן את כיפת הזהב ואת כיפת הכסף על הר הבית, וגם את הכותל ואת האנשים המתפללים שם תמיד. אפילו שמואל שלי התחיל ללכת כל שבת לכותל. הוא סיפר לי איך הוא יורד ברחוב ממילא ומשם מטפס ועולה לשער יפו, ובדרך לרובע היהודי הוא עובר ליד הכנסייה הארמנית היפה, ממשיך דרך כיכר בתי מחסה ויורד עד לרחוב משגב לדך ועד לכותל. שבת אחת, אפילו סיפר לי, השאיר שם פתק בין האבנים: אל תשליכנו לעת זקנה ורוח קודשך אל תיקח ממנו. אבל שמואל אמר לי, שהוא עם האלוהים גמר...

הברבורים פרשו בינתיים כנפיים לבנות מעל האגם הכחול. אצבעות הרועה ממשיכות לנגן בחליל, אצבעות בהירות ושקופות, והמנגינה זורמת רחבה ונעימה, אף כי לא פתחתי את מכשיר השמיעה שמאחורי האוזן. בכל זאת, אולי שמואל צודק. בגילנו טוב לגור ליד הילדים, וגם בחר בדירה בקומה גבוהה נגד שודדי קשישים. הוא סיפר לי איך נעלה במעלית, שמראות מצוחצחות מקיפות אותנו סביב, ואפשר לתקן את הפנים והשערות, לא כמו בירושלים שצריך לטפס ברגל ארבע-עשרה מדרגות. מזל שיש לנו מעקה חזק. אבל הידיים כבר חלשות. שם יפים החול והים, ואפילו ארובת רידינג מאירה כמו מנורת המדינה בליל העצמאות.

ב

סבל אחד במכנסיים קצרים נכנס פתאום, קיפל במהירות את הרועה עם נגינתו ואת הברבורים במעופם, תחב אותם לקופסת הקרטון החומה, עטף אותה בנייר דבק חום ומיד משך את הקופסה החוצה. גדנקר חושב שלא שמתי לב איך סימן בידו לסבל. עכשיו ידעתי כי שניהם מן הכנופיה. גדנקר אמר בקול של קצין, צריך לנעול את הנעליים, לאורה.

אל תהיה נבל, גדנקר! צעקתי עליו שגם השכנים ישמעו, ואולי יבואו להציל אותי. בינתיים הרמתי את רגלי לכורסה, קיפלתי אותן כמו בתרגיל יוגה, ומשכתי את גופי לשמים.

שלוש שנים חיכינו, לאורה, התחיל שמואל להתחנן, כבר מכרנו את דירתנו כאן וכבר שילמנו שם.

ידעתי את עקשנותו, זו שהצילה את חיינו שם, ובכל זאת קיוויתי. איך אפשר ככה, שמואל, אחרי ארבעים שנה לעזוב הכול?! אבל גדנקר כרע על ברכיו ואצבעות ידיו הנוקשות דחקו את כף רגלי אל נעל-הנסיעות שלי החומה בעלת האבזם המוכסף. חשבתי בלבי, בכל זאת אלה אותן האצבעות שהיו מעבירות בי צמרמורות של עונג כשהיו מלטפות את גופי בכל אותם מקומות שאפילו במקלחת לבדי מול המראה לא העזתי להסתכל. עכשיו אחז גדנקר בכף רגלי באצבעות של צבת. די, לאורה, עם משחקי הברוגז שלך, אלחנן מחכה לנו במכונית, והוא ממהר מאוד לבית המשפט.

הבלרינות בחצאיות הלבנות האווריריות רקדו בקלילות על עטיפת הכרית האחרונה שנותרה על המיטה, שערן קלוע ככתר סביב מצחיהן, ורגליהן הוורודות-גמישות חותרות באוויר.

שוב נכנס סבל לחדר והושיט את ידו אל הרקדניות. קישטה! צעקתי עליו כמו על החתול שלנו, שיסתלק מכאן.

רציתי לבקש משמואל, הנה עבר לו הגשם של הלילה ושוב אפשר לפתוח את החלון אל הברושים שנטענו לפני הרבה שנים, אך ראיתי את פניו חיוורים מאוד, ואת גבותיו מכווצות, וידעתי שהוא כועס. אף על פי כן ביקשתי, אולי נחכה עוד מעט, עד שיגיעו גם אלינו קרני השמש הנעימות, שינשקו את עיני ואת שפתי שאתה שכחת, שמואל – אותן הקרניים שאולי כבר הספיקו ללטף את המצבות הלחות בהר הזיתים, את הכיפות על הר הבית, את אבני הכותל. עכשיו אני בוכה, שמואל, ויודעת שאתה לא אוהב דמעות, אבל מה אני יכולה לעשות, הן יורדות מעצמן. פרופסור שימרון אמר שדמעות בריאות לנפש – וזה מותר האדם מן הבהמה. תן לי נשיקה, יקירי, קר לי כל כך.

אז הגיע אלי פתאום קולו הגבוה, הבכייני של אלחנן: מה היא יושבת לה עוד בכורסה, אבא, תגיד לה! – זה אלחנן שנשאר לנו בחיים בזכותה של אם המנזר, ואחר כך טילטלנו אותו ברגל, ובמשאיות, ובספינת המעפילים. אך קולו המשיך להתלונן: הדרך לתל אביב סתומה, אבא, ועד שנזוז ועד שנעבור את הפקקים, ועד שהמשאית תגיע ונפרוק...

זה מה שמפחיד את עורך הדין שלי שזכה במשרדו של מיכאל לוין ובדניאלה בתו בזכות ההבטחה שמיכאל הבטיח לי שם, בסוצק שלפני המלחמה.

הפקק בעלייה לקסטל, המשיך קולו של אלחנן, ואחר כך בשער הגיא, והמכוניות המתאספות בכניסה לתל אביב מנמל-התעופה בן-גוריון.

ארגון וסדר אוהב אלחנן שלנו, שלא הסכים ללכת יחף אפילו בחול על שפת הים. ביומן המשרדים שלו, המונח על שולחנו החום הכבד של מיכאל לוין, ודאי רשום: העברת הזקנים מירושלים למושב-הזקנים בתל אביב עד השעה אחת-עשרה אפס-אפס.

אם אסגור את עיני אולי לא ישגיחו בי. כמו אלחנן הקטן שהיה מכסה את ראשו בשמיכה וקורא, 'חנן לא פה!'

אך כשפקחתי את עיני, לא אלחנן עמד לידי אלא אחד בשיער מקורזל, בחולצה כחולה ובמכנסי ג'ינס דהויים. גברת, אמר בקול מלטף, מתנצל, עוד צריך לקחת את הכורסה שלך, ולנסוע מהר לתל אביב, מפני שבשתים-עשרה יש לי נסיעה מיוחדת בחזרה לירושלים. הוא שתק רגע, פוסח כמתנצל מרגל לרגל, והוסיף, זה סידור העבודה של היום, גברת, הבוס יכעס עלי, ואין מה לעשות.

כשנשאתי את עיני בחיפושי עזרה, ראיתי מאחוריו את בני בחליפת הקברנים שלו השחורה בת השלושה חלקים שהוא לובש להופעה בבית המשפט, כותונת לבנה מעומלנת ועניבה אדומה זרועה מעוינים בצבע החליפה שקניתי לו ליום הולדתו. עתה התרומם על קצות אצבעותיו מאחורי הראש השחרחר המקורזל, ובימינו הצביע על שעונו שעל ידו השמאלית. לבסוף התקרב אלי ואמר בקול שוודאי הוא משמיע לקליינטים שלו הטרחנים: אנחנו מאחרים, אמא. הוא הניח את כף ידו על אצבעותי כמבקש להתיקן ממסעד הכורסה. יד חזקה לו, שזופה, שאותה היה מאמן במשחק הטניס פעמיים בשבוע. אך אצבעותיו ארוכות ורכות כידיה של אחותי מירה.

אני יודעת שאתה ממהר, אלחנן, לחשתי, מבקשת בלבי להביא שוב את אצבעותיו אל פני. זוכר שהיינו מטיילים יחד בשבת, יורדים במדרגות התלולות מרחוב חרל"פ לדרך עזה, עד לפילבוקס? ובלילות החורף, הוספתי, אחרי שהיינו מכבים את תנור הנפט, היית מגיע אלינו למיטה ומתכרבל ביני לבין שמואל? ארבעים שנה חלפו מאז, אלחנן.

אולי הוא לא שמע אותי, אולי לא השמעתי את קולי, אולי רק חשבתי בלבי. כי פתאום הרגשתי את זרועותיו השריריות נדחקות תחת זרועותי, מנסות לשאת אותי מן הכורסה. רכנתי אל כף ידו ונשקתי לה. כמו בימים ההם כשאצבעותיו היו מלטפות את פני, את אפי, מבקשות לדעת איך תנשום אמא עם נחיר אחד, וכמה שיניים לי בפה, ולמה עפעפי ממצמצים כשהוא מניף את ידו פתאום, ושאפסיק לדגדג את תנוך אוזנו בשפתי.

מה-מה? נסוג לרגע מן הכורסה, מה פתאום נשיקות עכשיו, אמא? צריך לקום ולנסוע! לפיתת כף ידו התהדקה על זרועי.

שלא תיגע בי, אלחנן, לחשתי בקול תקיף באוזנו, לא אתה ולא חליפת הקברן שלך, ולא חברי הכנופיה שלך ושל אביך! וכדי שיניחו לי גם שלפתי את גשר שיני המלאכותיות, נופפתי בו ואמרתי שהיום בשעה חמש חייבים ללכת אל ד"ר מואיס רופא השיניים. כי איך אפשר לנסוע ללא שיניים, מה יאמרו דניאלה והנכדות?

שמעתי את צעדיו הבורחים של אלחנן במדרגות. גדנקר חזר אלי והבטיח רופא שיניים מיד כשנגיע לדירתנו החדשה. התעקשתי ואמרתי, שד"ר מואיס מכיר אותנו כבר שלושים שנה. שבתי וקיפלתי את רגלי תחתי, הידקתי את עפעפי אל עיני, והפניתי את פני אל החלון, מצפה לקרני השמש. אך הנהג בג'ינס ובריח הזעתר הופיע שוב וביקש שלא אדפוק לו את סידור העבודה של היום.

אחר כך היתה דממה חשודה. בזווית עיני ראיתי שוב את אלחנן בחליפת עורכי הדין שקניתי לו בפולגת. עיניו הכועסות היו נעוצות לסירוגין בי ובשעונו, אך יד ימינו נשארה בכיסו. נבהלתי, אולי הוא מסתיר שם את אולר-אלף-הלהבים שהבאתי לו משווייץ? מיהרתי לסגור את עיני, לישון, ולא אכפת לי שום דבר.

כשבכל זאת נשאו אותי זרועות חסונות, חשתי את עצמי לרגע ילדה קטנה בזרועותיו של אבא עם שובו מבית-הכנסת בערב שבת. אך אבא הרי נשאר שם, ואני כאן לבדי, ורגלי מפרפרות באוויר. שמואל, קראתי, איך אתה נותן לבריון הזה אלחנן לפגוע בי! הרמתי את קולי וצעקתי, גנבים! רוצחים! כדי שהשכנים ישמעו ויבואו לעזור לי.

ג

ושוב הייתי חבוקה בכורסה שלי הרכה והטובה, וידיו העדינות של שמואל מסירות את נעלי מכפות רגלי, שפתיו מרחפות על פני, על עיני. איך אפשר ככה? גוער הוא בבריונים. ובאמת, מה אם פתאום יחפש אותי פרופסור שימרון כדי שאבוא מיד למחלקה פנימית גימל – מצב חירום, אולי פיגוע במדרחוב בן-יהודה, אולי תאונת שרשרת בכביש המהיר, ומה עם הילדים מצ'רנוביל? למי יקרא פרופסור שימרון אם לא לאחות הראשית שלו לאורה, שזוכרת אותו סטודנט שנה רביעית, מסתובב במחלקה עם סטטוסקופ כדי שיחשבו שהוא כבר רופא מושלם? הם צריכים אותי במחלקה, לחשתי על אוזנו של שמואל הרכון מעלי, ועכשיו סלק ממני את הבריון הזה עם ידי-הטניס שלו וחליפת הקברנים.

ושמואל הטוב שלי לחש, כמובן, לאורה, אנחנו לעצמנו, רק את ואני. קולו היה רך כמו בימים הרחוקים כשחיזר אחרי בחורשה ליד הנהר בסוצק. הוא המשיך ודיבר אלי בלחש, ואני התערסלתי לי לצלילי קולו הרך, עד שהבנתי שהוא מדבר על הדירה החדשה המחכה לנו בתל אביב, בבניין הגדול, בקומה השביעית, עם שומר בכניסה נגד שודדי קשישים, ורופא ואחות, וכבר שלוש שנים אנחנו מחכים עד שיתפנה שם מקום שכחת, לאורה? הוא שאל.

לא שכחתי, שמואל, עניתי לו באותו לחש והנדתי את ראשי משמאל לימין, שידע שאני זוכרת. אבל, אמרתי לו, אנחנו לא יכולים לנסוע דווקא ביום שאני צריכה את ד"ר מואיס, וגם מחכה לצלצול הטלפון מפרופסור שימרון. אתה יודע שהחלוק הלבן שלי תמיד מוכן.

החלוק שלך כבר במכונית, אמא. היה זה שוב קולו של אלחנן, אבל הפעם הזאת רך ונעים כמו מנגינה מוכרת מימים רחוקים, כמו בן אמיתי הדואג לאמו, וגם הוסיף והציע, נלך יחד ונביא את החלוק. הבטתי אל שמואל שלי, שמיד הניד בראשו להסכמה. הוא מיהר לשים את נעלי על רגלי, ותמך בי עד שקמתי ונשענתי על כתפיהם של שני הגברים האהובים שלי, ולאט ירדנו לנו את ארבע-עשרה המדרגות אל הרחוב.

כשנכנסנו למכונית הם סגרו עלי את הדלת וקשרו אותי בחגורת הבטיחות, למען ביטחונך, אמא, נשק לי אלחנן על שתי לחיי, ומיד התניע. אמרתי בכעס שהרועה והרקדניות נשארו למעלה לבדם, אך שמואל שלי, שישב מאחורי וליטף את כתפי, אמר שהם כבר הקדימו אותנו ונסעו במשאית, ויחכו לנו בבית החדש.

בית אבות – בית-קברות, אמרתי בקול, שידעו שאני יודעת. חגורת הביטחון לחצה לי על הבטן. ביקשתי לעצור ולרדת על יד גן הוורדים של הכנסת, שם אהבנו לטייל עם שמואל בימי החורף הבהירים, בדיוק בעונה זו של השנה. אהבתי שם את פרחי אמנון ותמר הקטיפתיים הסגולים-אדומים. אחר כך דרשתי לעצור ליד בנייני האומה, שם הקימו אנדרטה חדשה ללוחמי ירושלים.

שמואל אמר, שעוד נשוב ונטייל בחוצות ירושלים כבראשונה. דמעות התגלגלו על לחיי. אל תבכי, לאורה, אמר שמואל שלי, ועוד אמר, תישני קצת ותרגישי יותר טוב. את מקטורנו השחור של אלחנן הוא הפך לכרית ושם אותו מאחורי ראשי. לרגע סגרתי את עיני, ריח המקטורן נעם לי, אך בכל זאת דרשתי מאלחנן שיעצור. הוא האט בירידה מן הקסטל ואני ניסיתי לפתוח את החגורה, וגם לחצתי על ידית הדלת. שמואל ליטף את ראשי ולחש: הכול בסדר, יקירתי. שום דבר לא בסדר! צעקתי, מיד אקרא למשטרה! שמואל הגיש לפי קצת מים עם אבקה לבנה שהיה לה הטעם המתקתק המוכר לי. אך לא ויתרתי. אני לא רוצה לנסוע עם שקרנים ושודדים, התחננתי. אנחנו בשבילך, אמא, דיבר אלי אלחנן בקול מסכן, הערב תדליקי אצלנו נר שני של חנוכה והנכדות שלך, אמא... לא אצלכם, אמרתי, רק בביתי בירושלים. את סתם עקשנית, אמא, אמר אלחנן. הפניתי את ראשי לאחור ואמרתי, מעליבים את אשתך, שמואל, ואתה יושב ושותק. עכשיו הוא ליטף את לחיי, לא צריך, לאורה, הכול יסתדר.

הבטתי החוצה וראיתי גבעות עגולות רכות בורחות אחורנית, ורקדניות בחצאיות בלרינה לבנות מרחפות בין הגפנים התלויות על חוטים דקים, וכובע הקצינים המעוין של הצבא הפולני, העטור פסי כסף נוצצים, מחביא את פניו של שמואל שלי, המציץ ונעלם.

התעוררתי לקולותיהם של עורבים שחורים ושחפים לבנים שהתעופפו ונחתו על הר הזבל. סגרתי את עיני. אולי נרדמתי שוב, כי התעוררתי כשחלפנו בשער ברזל. עצרנו ליד בניין גבוה ורחב. משאית ריקה עמדה שם, דופנותיה פתוחות ככנפיים הנכונות להמריא. מאחורינו הרעישו מכוניות שעלו וירדו ברחוב הנטוע דקלים. אמרתי לשמואל שהבית כאן גדול ופרוץ ומסוכן, ועלינו לשוב הביתה תכף ומיד. שמואל אמר, שהקומה שלנו גבוהה מאוד ושער הברזל מבטיח שקט וביטחון. אך קולו היסס, ובלבי התעוררה תקווה.

דף נייר צהוב התעופף ברוח הקרירה. אלחנן רדף אחריו עד שתפס אותו בכף ידו. שמואל הציץ בו והביט בי. לפי הנייר ידעתי שהוא מכתבו של שמואל מן הימים ההם כשהיה כותב לי מנסיעותיו. בימים ההם היה נוסע לגליל, לעמק ולנגב, ומספר להם, וכותב לי במכתביו איך מתו שם החברים מן ההכשרות, ואיך מתו אחיהם ואבותיהם ובני המשפחה; איך הגרמנים לא ריחמו על איש, אפילו לא על הילדים והתינוקות, ופעמים היה מרטיב בדמעותיו את המילים שהיה כותב אלי. ואני פיענחתי את הכתוב, אוספת את המילים המטושטשות, ובוכה גם אני. במכתביו שמואל הבטיח שימשיך לספר עד שכל הארץ תדע, ומי שלא ידע סימן שלא רצה לדעת.

אישה אחת, בעלת שיער מחומצן וקצר, התקרבה אלינו והושיטה לי מפתח קטן בטבעת ברזל. הפניתי את פני ממנה, אך שמואל לקח את המפתח, חייך אליה ואמר, תודה רבה. מיד ידעתי שהיא יחד עם גדנקר זממו את התוכנית. היו לה עיניים ירוקות-שקופות, וחיוך שקרי על שפתיה האדומות. גבוהה היתה ממני בצוואר וראש. דירתכם בקומה שבע, אמרה במבטא רוסי, וגם ניסתה לשלב בזרועי את זרועה, שהיתה בחלוק לבן של אחיות, כאילו אחות היא לי. אך אני משכתי את ידי והודעתי לה מיד, שדירתנו לא בקומה שבע ולא כאן, אלא בקומה השנייה בירושלים, ברחוב הלוחמים. גם הוספתי שבטעות הגענו לכאן, ורק נחכה עד שאלחנן יגמור את התיק שלו בבית המשפט, ומיד נשוב לירושלים. עוד אמרתי שאנחנו לא צריכים אחות שתעזור לנו, מפני שאני בעצמי אחות ראשית במחלקה פנימית גימל. חיפשתי בעיני את שמואל שלי שיגרש אותה מכאן, אך במקומו הופיע אחד שדומה לשמואל שלי, בידו מפתח, ובקול שלא הכרתי אמר, אנחנו עולים הביתה, לאורה. שאלתי אותו אולי ראה את שמואל שלי שפתאום נעלם וגם את קולו אני כבר לא שומעת, אך מיד ראיתי לפי עיניו המבוהלות וההתלחשויות שלו עם הבלונדינית שתפסתי אותם ברמאות.

הם התקרבו אלי משני הצדדים, והגבר אמר בקולו השקרי, אני לידך, יקירתי. הוא אפילו נשק לי במצח עוד לפני שהספקתי להסב את ראשי ממנו. ופתאום היה לו הריח של שמואל, והיה לבוש בבגדי-החג של הבוקר – חולצת תכלת ומכנסיים שחורים ומקטורן אפור. קירבתי את פני אל לחיו הבלתי מגולחת ואמרתי לו, לפי הבגדים אתה באמת שמואל, אז מדוע אתה לא לוקח אותי הביתה? האישה הגבוהה אמרה, כדאי היה לכם לחכות שלוש שנים כדי לקבל את הדירה הזאת בקומה השביעית עם המרפסת והים והגנים הירוקים למטה. ועוד הוסיפה, אני בטוחה שתרגישו אצלנו כמו זוג בירח דבש בבית מלון. עניתי לה בכעס, כבר אמרתי לך שבמחלקה גימל בירושלים מחכה לי פרופסור שימרון, וד"ר מואיס מחכה לי בשעה חמש. כמובן, יקירתי, התערב זה שקורא לעצמו שמואל, רק נעלה ונראה את המקום ונרד.

הם הוליכו-נשאו אותי למעלית דרך פרוזדור ארוך מואר בניאון לבן. פחדתי מפני הגבר הזר עם המפתח ביד, על כן התקרבתי אל האחות ושאלתי אותה בנימוס אם גם היא גרה כאן. היא אמרה, הלוואי, ואני חייכתי אליה, אף כי לא הבנתי את תשובתה.

כשנכנסנו לדירה מיד הכרתי את המקרר הוותיק שלנו מירושלים שעכשיו מילא את המטבח הקטן, ועוד ראיתי מאחוריו חדר גדול יותר מלא בקופסאות קרטון. זה הג'נרל אלקטריק שלנו, הסברתי לאחות, הוא גם מכין לנו קוביות קרח, ומיד התחלתי לשיר את השיר שהמצאתי עם קניית המקרר לפני הרבה שנים:

  איזה פלא

  איזה פלא

  שישנם מקררים כאלה...

ככה שרתי לה לאחות הגבוהה כדי שלא תשאיר אותי עם הגבר הזר, והוספתי להחזיק בזרועה. סיפרתי לה שקנינו אותו בתשלומים בבניין סנסור בכיכר ציון, ועוד שאלתי אותה אם כבר ביקרה בכיכר היפה שלנו בירושלים שקוראים לה כיכר ציון, כי עד שקיבלנו בחזרה את הכותל המערבי היתה הכיכר בלב כולנו.

לקחתי כוס ריקה כדי למלא אותה בקוביות קרח בשביל האחות הבלונדינית, אך המטבח היה צר מאוד, ולא יכולתי לגשת אל דלת המקרר ולא אל כיור המטבח. שמואל לקח את ידי בידו, חיבק את כתפי ואמר, כבר עשרים שנה לא החלפנו את המקרר, יקירתי. הוא התלחש עם הסבלים, והם מיד גררו את המקרר החוצה. עכשיו שוב חיבק אותי ונישק את עיני, כמו שתמיד היה עושה כדי שאפסיק לבכות. הוא הוביל אותי אל הספה שלנו שכבר עמדה ליד הקיר. אל תדאגי, לאורה, הבטיח, נקנה לנו מקרר חדש וקומפקטי.

הוא פתח קופסת קרטון אחת והוציא מתוכה כלי מיטה. שוב אנחנו פליטים, אמרתי ונאנחתי בהשלמה. שלא תדברי ככה, ביקש, אנחנו דיירים חדשים ולא פליטים. והוסיף לדבר על הגן הירוק למטה ועל הים הכחול הנושק לשמים. קולו התלהב, כמו ביקש לסחוף אותי מיד אל החול הרך על שפת הים שלא זכינו לו בירושלים. ידעתי שהוא שמואל שלי עם החיוך היפה שלו המיישר את הקמטים בפניו, וגם את הצלקת שלו על הפנים שהשאיר השוט של אוברשטורמפיהרר קלאוס. שמואל גם אמר שבערב נשב כאן על המרפסת, נדליק נרות חנוכה ונשיר יחד עם מירה וכרמליתה, חנוכה חנוכה חג יפה כל כך.

אבל כשהפסיק לרגע מדיבורו, אמרתי, שמואל, אני חייבת לשוב הביתה. יצאתי במהירות למרפסת, טיפסתי ועליתי על קופסת קרטון וצעקתי בקול: אם לא תיקח אותי מיד הביתה אקפוץ ואסע לבדי. שמואל כרע על ברכיו, אחז בקצה שמלתי הכחולה החדשה שקניתי לחורף, והתחיל להתחנן, לאורה-לאורה, יקירתי, הנכדות הרי מחכות לנו. הוא ידע שאני לא יכולה לעמוד נגד הדמעות שלו ונגד מירה'לה הנקראת על שם אחותי. ישבתי מיואשת על קופסת הקרטון והוא חיבק אותי בשתי ידיו ולחש, לא ניתן לאוברשטורמפיהרר קלאוס לנצח אותנו, לאורה יקירתי, תראי ששנינו עוד נרקוד על קברו. הוא הוסיף מן האבקה הלבנה למים שמזג לי בספל, וגם הבטיח לי חלומות על הרועה והרקדניות והברבורים הלבנים.

ד

בבוקר-בבוקר קמתי בחשאי, משכתי את השמיכה כלפי מעלה, כיסיתי בה את כתפיה הרזות של לאורה, ויצאתי בלאט אל המרפסת. הכוכבים דעכו בדממה, מסתלקים בחשאי לפני שיתחיל יומנו הראשון בעיר החדשה. אולי צדקה לאורה בסירובה. אולי בכל זאת השמים בירושלים גבוהים יותר, וגם הכוכבים שם לא ממהרים להסתלק, ואורם הבהיר נשפך וזורם מבנייני האוניברסיטה הגבוהים והמוצקים במזרח. ואילו כאן הים נחבא עתה בערפילי הבוקר. הזזתי את החפצים במרפסת, פיניתי מקום לכורסה של לאורה, אולי בכל זאת המקום ימצא חן בעיניה, ושבתי לחדר על בהונות רגלי. לאורה זעה במיטה, מגששת בידה על הסדין, מניחה את אצבעותיה הקטנות, הצהובות-שקופות, על עפעפי עיניה, אולי בודקת אם היא רואה מציאות או חלום. אבל סגרתי את דלת הזכוכית הגדולה של המרפסת ואת המפתח החבאתי בכיסי. לאורה נשאה את עפעפיה והביטה בי בעיניה השחורות הלחות. בוקר טוב, בירכתי אותה בקול עליז. אולי עליז מדי. עקבתי בחרדה אחרי אישוני עיניה, האם שוב אני זר לה? נתלבש ונרד לאכול ארוחת בוקר, הצעתי, אף כי ישנו בבגדינו. לפני שנרדמה, לאורה הסבירה לי שהיא תישן בשמלתה הירושלמית כדי להיות נכונה בבוקר לצאת לדרך בחזרה. גם אני נשארתי בלילה במכנסיים ובחולצה מוכן אף אני.

פני-הקלף שלה הקטנים, החרושים, נעו בחרדה. לאן נעלם גדנקר שלי? שאלה בחוסר ביטחון. רכנתי אליה, וכשפני סמוכים אל עיניה המביטות בי באימה אמרתי, אני כאן, יקירתי, והושטתי את ידי לחבקה, לקרב את ראשה אל חזי, ודמעות עולות לגרוני כמו בימי האימה. מי אתה? שבה ושאלה בקול מבוהל כשהיא נעה אל קצה הספה. אני שמואל שלך, אמרתי בקול רך, אנחנו יחד, קרובים עכשיו לילדים. איזה ילדים? שאלה באותה חרדה. אלחנן ודניאלה, יקירתי, אמרתי משתדל לא להרים את קולי, לא להבהילה. הרי ביקשנו לגור על ידם, זוכרת? ניסיתי לדלות מתוך פניה שביב של הכרה, של ידיעה. את המילים הוצאתי לאט כדי לא להחרידה, עדיין מקווה. שלא תעיז להתקרב אלי, שוב הרימה את קולה הזר, הצורם. אני שמואל שלך, חזרתי בקול מתחנן. לקחתי בידי את כף ידה והעברתי את אצבעותיה על פני הצלקת שלי, מן הרקה אל הסנטר. זוכרת שאהבת ללטף את הצלקת? אמרת שקלאוס ייחנק לו ואנחנו נחיה לנו בארץ-ישראל.

ראיתי את מבטה מגשש על פני, ראיתי את קמטי מצחה מתכווצים כמנסים להיזכר מי אני. והרי במרתף אצל קוז'צ'קה היתה מתכרבלת בין זרועותי, לוחשת מילים רכות-מתפנקות בתוך החשכה הקרה, מעבירה את כריות אצבעותיה על גופי, מחליקה עלי בשפתיה, בלשונה, עד שהייתי חודר לתוכה בתאווה פרועה, ידי מגששות בה וגופי ממשיך וחודר עד כלות, ואחר כך נרדמים ללא חלומות, בשכחה מוחלטת מן הגרמנים העלולים להופיע פתאום.

זוכרת במרתף, איך היינו יחד לעצמנו? ניסיתי מחדש, מנסה להחיות את הימים ההם, מקווה להשיבה למציאות. אך היא המשיכה ודחקה בי בשתי זרועותיה להתרחק מן הספה, מבטה הפראי המפוחד נעוץ בפני. לך-לך עם הבלונדינית ההיא, אמרה, רק אותי תחזיר מיד הביתה. היא תחבה את פניה לתוך הכרית, כתפיה רעדו בבכי חרישי, מיואש.

ניסיתי להזכיר לה: את ביקשת לעבור לכאן, לגור ליד הילדים והנכדות, אפילו אהבת את הגנים סביב, את חורשת עצי הזית, את בנייני האוניברסיטה המוקפים עצים ודשאים, את ים-התכלת באופק הרחוק.

עיניה היו עתה יבשות, תובעות: אני רוצה הביתה, גדנקר, תכף ומיד!

שכחת שמכרנו את דירתנו בירושלים כדי לשלם כאן. ניסיתי להזכיר לה שוב, בעצמך חתמת.

פתאום התרוממה וישבה בקצה הספה. ראיתי שהיא מחפשת בכפות רגליה את נעלי הבית שרגילה בהן ומיהרתי להביאן. היא הביטה היישר לתוך עיני. ראיתי את עיניה מצטללות, מכירות ויודעות. עתה דיברה בבהירות: אפשר להביא את הסוס אל השוקת, שמואל, אבל אי-אפשר להכריח אותו לשתות, נכון שכך לימדת אותי? על שפתיה הופיע קצה של חיוך ערמומי. נדמה היה לי שאפילו עיניה מחייכות באותה ערמומיות. התעודדתי ואמרתי, אם כך, אם את מדברת על שוקת, ארד ואביא לנו ארוחת בוקר ונעשה לנו חגיגה של חנוכת הבית.

שתיקתה היתה לי סימן טוב. לפיכך קמתי, בזהירות שבתי ובדקתי את הדלת הסגורה אל המרפסת, ויצאתי. כששבתי עם המגש העמוס, עדיין ישבה בשמלת הדרכים הארוכה שלה, בעלת שורת הכפתורים הכפולה. הבד הכחול, ההדוק סביב מותניה, הבליט את גזרתה הדקה שנותרה עמה כל הימים. הנך יפה רעייתי, קדתי בפניה כמלצר מיומן, המגש בימיני ושמאלי מאחורי גבי. העמדתי את המגש על עגלת התה שלנו הישנה, ונשקתי ללחיה. היא הרימה את מכסה החרס של קומקום הקפה, ותוך הדגשת כל מילה אמרה, כבר הספקת להכניס את הציאנקלי? ומיד קמה וניערה את שמלתה. עכשיו נרד לחדר האוכל, הוסיפה.

כשישבנו אל השולחן לא נשאה את ראשה ולא הביטה אל איש, רק שלפה מארנקה את המראה הקטנה והעבירה את עיפרון-האודם על שפתיה. אך כשהבחינה באישה שליוותה אותנו לדירתנו, מיד קמה ודרשה שנסתלק מכאן. ניסיתי לעכב אותה, להסביר לה את סדרי המקום, להציע לה סיור היכרות עם העובדים ועם הדיירים, אך היא הרימה עלי את קולה בקריאת אזהרה: גדנקר!

כל אותו היום עסקנו בפתיחת האריזות ובסידור הבגדים בארונות. היא מצאה את כיסוי המיטה שאהבה, עם הרועה והברבורים.

בלילה, לאור הירח הצהוב-החיוור שהציץ בנו דרך חלון המרפסת העירום ללא וילון, עמדה פתאום על רגליה ופרצה בזעקת-פחדים: הכנופיה הגיעה! חיבקתי אותה, נשקתי למצחה, לחשתי על אוזנה שאף אחד לא הגיע, תישני, לאורה יקירה, כיסיתי אותה בשמיכה כמו מבקש לגונן עליה. היא שכבה בכיווץ ברכיים, מושכת את השמיכה מעל ראשה, כמשתדלת להעלים את עצמה.

הם באים! רעד קולה החנוק, כמו שם, במרתף! מיד יתפרצו! קמתי וניגשתי אל דלת המרפסת והראיתי לה שהיא סגורה, וכן דלת הכניסה. את רואה?! צעקתי גם אני, הדלתות סגורות ואיש לא ייכנס! אך היא המשיכה באותו קול חנוק, אני רואה אותם, גדנקר, זאת הכנופיה ששילמת להם לרצוח אותי! רכנתי מעליה, מעביר את כף ידי על השמיכה. שלא תיגע בי, זעקה. לאורה, לחשתי, חמישים שנה אנחנו יחד. הנחתי את ידי על כתפה. אני שומעת אותם במדרגות! לחשה, קפצה מן הספה ורצה אל המרפסת. ליד דלת הזכוכית הנעולה היא נחבטה ונפלה כציפור שנפגעה.

אחר כך שוב השקיתי אותה באותה אבקת הרגעה לבנה שידידנו פרופסור שימרון הביא לי, שב ומזכיר לעצמי את אזהרותיו להסתיר את סימני אובדן הזיכרון שלה מפני ההנהלה "כי מקבלים רק את אלה המסוגלים לשרת את עצמם", אמר בלשונו המקצועית.

על הרומאן

שני זוגות ניצבים במרכזו של רומן מרטיט זה, המתרחש לקראת סוף המאה ה-20 בישראל. הזוג האחד – לָאורה ושמואל גֶדָנקר - הם ניצולי שואה שהזקינו. הוא רופא והיא אחות במקצועה, הנמצאים על סף מעברם הכפוי לדיור מוגן, מירושלים לתל-אביב אל קרבתם של הילדים. המעבר מהווה משבר המניע את העלילה, שבמהלכה גדנקר אף חש אחריות כבדה ליידע את כולם על מה שהתרחש בשואה. הזוג האחר – בנם אלחנן ורעייתו דניאלה, שאביה עורך-הדין היה, כפי שעתיד להתברר, אהובה של לאורה בצעירותה. הם נקלעים לסבך היחסים שבין הוריהם וזיכרונותיהם המאיימים מימי השואה, אך המשותף להם הוא הכורח לאהוב.  

זהו רומן מרגש על כוחה של אהבה ועל אכזריותה של המלחמה. הוא כתוב במונולוגים רבי עוצמה, והעלילה סוחפת ונעה בעוצמה בין העל-טבעי, הפנטסטי, להתמודדות יום-יומית.

מן העלילה המרתקת עולות שאלות יסוד על קיומו של האדם: אהבה, זוגיות, הורות והזדקנות, ומידת כפיפותם של בני דור שני לנסיבות חייהם של ההורים. הספר גם בא חשבון עם החברה הישראלית, האטומה, לעתים, למצוקתם של הקורבנות.

"הספר מרתק, בעל משמעות ועומק, ומאכלס דמויות הבנויות במהימנות. ניכרת בגולן הבנה לנפש האנושית, חולשותיה וגדולתה. לשונו שוטפת וציורית."

 פרופ' הלל ברזל                  

שמאי גולן חווה את השואה בילדותו ועלה לארץ מפולין ערב קום המדינה. הוא מהסופרים הוותיקים והבולטים, ואף היה יו"ר אגודת הסופרים העברים ונספח לתרבות במוסקבה. יצירותיו תורגמו לשפות רבות, והוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס עגנון, פרס עקו"ם, פרס ואלנרוד, פרס ברש ופרס רמת גן. מספריו: באשמורת אחרונה, אשמים, מותו של אורי פלד, בריחות למרחקים קצרים, חופה, מסעותי עם ספרים, השואה – פרקי עדות וספרות.

[דבר המו"ל]

* * *

מיכל מנין: מהנעשה באוניברסיטת חיפה

שלום רב!

לא כך דמיינו את חזרתם של חיילינו אהוד גולדווסר ואלדד רגב, אך מעבר לכך לא האמנו שבמוסד אקדמאי במדינת ישראל – אוניברסיטת חיפה, בזמן החזרת גופותיהם של יקירינו לשטחי הארץ, יחולקו ממתקים, פיתות ובלונים על-ידי הסטודנטים הערבים, באישור הדיקן וההנהלה, ומעל הכל יחלקו תמונות מיד ליד של הרוצח השפל סמיר קונטר.

"תא התקווה" מזועזע, כועס וחרד לנוכח מקרה זה שהתרחש אתמול. [מצ"ב תמונות). זוהי עליית מדרגה נוספת מיני רבות של ההסתה החמורה המתנהלת יום יום נגד המדינה בשטח האוניברסיטה על-ידי התאים והסטודנטים הערביים.

אני יכולה להעיד שמרגע היכנסי לאוניברסיטה אתמול עסקתי בטלפונים לכלי התקשורת על מנת שידווחו על הנושא הכאוב והמזעזע, אך לצערי רובם העדיפו לפרסם דברים אחרים. רק ערוץ 9 העלה אותי לשידור על קו הטלפון על מנת שאעיד על הנושא, ומצא לנכון לשדר את העניין בהרחבה.

"תא התקווה" ימשיך לפעול למיתון ולמיגור ההסתה המתחוללת באוניברסיטה וימשיך להתרעם על אוזלת ידה ועל תמיכתה של הנהלת האוניברסיטה בגופים מסיתים אלו.

אני קוראת לכולכם לעזור בגיוס תמיכה וחברים חדשים לתא, עלינו להגדיל את כוחנו, ומעל לכול אני קוראת לכם לבוא לפעילויות, לבוא להפגנות ולהפגין נוכחות, כי אם לא נפעל עכשיו, המצב רק יחמיר.

"תא התקווה" שולח תנחומיו למשפחות האבלות, מצר ומשתתף בכאבן. יהי זכרם ברוך, השם יקום דמם ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

מיכל מנין

"תא התקווה"

אוניברסיטת חיפה. 054-4463327.

[פורסם באינטרנט עם צילומים מתעדים ודי מזעזעים של חלוקת ממתקים וכרוזים, כנראה באותו יום. איננו אחראים לנכונות התוכן, כי ממש קשה לנו להאמין שאירוע כזה התרחש. מחב"ע]

* * *

צביקה בּוּלִיס:

"כלל לא הופתעתי מהתנהגותו בישיבה שאליה הוזמנתם."

אהוד שלום,

לא הופעתי מהתנהגותו של יאיר אסיסקוביץ. [גיליון 363]. הוא העניק לעצמו תואר של היסטוריון, ומתנדב להרצאות על משנתו בבתי ספר. לפי דבריו ומעשיו פ"ת היתה כולה אצ"ל. הוא הציף את רחובות פ"ת בשלטי רחוב על כל מקום שלדבריו הייתה פעילות כלשהי. לדוגמא: מקום בו הכינו את הדבק להדבקת כרוזים. זכור לך המקרה (בזמן שהייתי יושב ראש ארגון ההגנה בפ"ת) שבו הציב שלט ענק מול אנדרטת חללי ההגנה משנת 1921 שהיתה מוצבת בשדרה של רח' חיים עוזר, מול העירייה. השלט (לוח נחושת בגודל מטר רבוע) ובו רשומים כל עולי הגרדום של אצ"ל שלחמו למען הארץ ולא למען פ"ת וגם אלו שלא היו תושבי העיר. השלט הוצב בצורה מתריסה וחצופה מול האנדרטה, באישורו של ראש העיר.

ניסיתי בתוקף מעמדי דאז לגרום לסילוקו של השלט משם ברם ראש העיר התעלם מבקשתי. הדבר הסתיים לאחר שחתמנו – ההגנה ואצ"ל – על שיתוף פעולה כאשר הסעיף הראשון עומד על סילוק השלט המתריס. יאיר מגובה ע"י ראש העיר שנענה כמעט לכל דרישותיו. לכן כלל לא הופתעתי מהתנהגותו בישיבה שאליה הוזמנתם.

אני מחזק ידיך על כל צעד שתעשה למען פתח תקווה.

בברכה,

צביקה בוליס

אהוד: תודה. ורק הבהרה קטנה. האנדרטה של 1921, כ"ז בניסן תרפ"א, אינה לזכר חללי ארגון ה"הגנה", שאינני בטוח אם כבר יוחד אז כאירגון ארצי בשם הזה, ותחת פיקוד מרכזי – אלא לזכר כל חללי ההגנה המקומית על פתח-תקווה, כאשר אצ"ל ולח"י כלל לא היו קיימים עדיין, גם לא עסקן האצ"ל מר אסיסקוביץ.

* * *

אוניברסיטת בת שלמה רבתי

בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר

מכריזה על יום עיון במחקר השוואתי בנושא:

השוואה של ארבעה ראשי ממשלה ישראליים בעבר, בהווה ו/או בעתיד:

שרון, נתניהו, ברק ואולמרט

מבחינה כמותית, איכותית וחריגתית בנושאים:

מימון בחירות כולל גיוס כספים ועמותות-קש וכיסוי הוצאות.

קשרים עם אנשים מפוקפקים ועסקות תמוהות.

נהנתנות בנסיעות לחו"ל ובישראל ושימוש בנקודות טיסה ציבוריות.

התעשרות מהירה מדי.

התעקשות שלא להודות בשום דבר מפליל.

מינוי מקורבים.

קשרים עם מיליונרים ומיליארדרים לא ישראליים.

מסעי תרומות מפלגתיות בארה"ב ושליטה בשפה האנגלית.

כיסויי תחת, וסף שבירה תחת לחץ.

רעיות, זיונים מהצד, כישרון ומנהיגות.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שביעי

הנישואים עם הדסה, הנישואים עם לאה

הדסה היתה צעירה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

*

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה בתור חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

*

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר לי שכאשר יהודה עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. – אב"ע], וכשנולד בנו-בכורו, מנחם-שלמה, כבר היה רחוק וזר לה. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.

*

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש [שיינברגר]. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן (אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות); אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה [סלומון] כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,

תשכון ציפור מרהבת עין,

ירוקות רגליה וכנפיה – שני,

לי תצפה שם,

נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.

את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.

חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב.

*

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!

משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה...

הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד "מגרעותיו" – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.

*

את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.

[לימים הגיעה אלינו כתובתה שנשתמרה אצל משפחתה ב"מאה שערים", ולמרבה הפלא לא נכתב בה כמצופה על לאה בת השש-עשרה – בתולתא אלא מטרכתא, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה"מופקר"? על כך תשובה לא נקבל לעולם כי איש במשפחה בפתח-תקווה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה גם לא ידע].

היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.

יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.

"אביך ואבי, והעי"ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. "החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד."

"מדוע אתה מספר לי זאת?" שאלה לאה.

"אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!"

"מה, רק רב לא תהיה?" ענתה לאה, "יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי..."

"אם אני כזה," הפסיקהּ יהודה, "אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?"

"אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!"

ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.

[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא" בירושלים, והוא אחיינה של סבתי לאה ראב בן עזר, אמר לי, אולי בהומור קצת הונגרי: "כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!"]

*

יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך.

ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

אזרחי ישראל היקרים!

אם במהלך הימים או השבועות הקרובים יתבצע "פוטש" בכנסת ונתניהו ייבחר לראש ממשלה בברית עם "העבודה" ותוך ריסוק "קדימה" לאחר שבטיפשותה תדיח את אולמרט –

חשבו על כך שאולי, אולי אחד הגורמים לכך הוא המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, שחלק גדול מעושרו בא מבתי קזינו להימורים ואשר עיתון החינם העברי שלו הולם באולמרט ותומך בנתניהו.

כן, הוא, ולא קולכם הדמוקראטי, ולא הבחירות שהשתתפתם בהן – יש לו כיום אולי השפעה רבה יותר בנושא מי יהיה ראש הממשלה שלכם!

רשויות החוק עסוקות עדיין ברדיפת אולמרט ואינן יכולות או אינן רוצות להתמודד עם תופעות כמו השפעות אדלסון על מערכת הבחירות, שלמעשה כבר החלה, תופעות שהן חמורות יותר מכל מה שעולה-כביכול מחקירותיו של אולמרט.

אבל מאחר שרובכם לוקחים חלק בציד המכשפות של אולמרט, ואתם אחוזי היסטריה טהרנית כמו אזרחי סאלם בשעתם – ואתם גם נהנים כל-כך למישבתו, אז שיהיה לכם לבריאות!

רק אל תבואו אחר כך בטענות שלא אמרנו לכם!

זאת ועוד –

יש טרור פלסטיני, ויש טרור תקשורתי, ויש טרור משפטי שמושפע מהטרור התקשורתי ולכן הוא מסתבך והולך ופוחד להפסיק הליכים אך גם אינו מסוגל להמשיך בהם מבלי להתבזות או לפחות להודות שלא היה פותח בהם מלכתחילה – אלמלא נמצא תחת הלחצת טרור המצח הנחושה התקשורתית, זו שאין עליה שום אחריות!

מחב"ע

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

* * *

לחברים בפת"ח ובחמאס בע'זה

המשיכו לפוצץ אלה את אלה אהדדי

ארגון נהגי-הדחפורים הערביים המשוגעים במזרח ירושלים

* * *

פיתחו את google באנגלית וכיתבו בחיפוש:

"Girl farting while playing PC game and nearly orgasms!"

וצפוייה לכם חווייה אמנותית מהמדרגה הנמוכה ביותר!

* * *

"מאגר ספרות הקודש" – אתר חיוני ומדהים לכל יהודי משכיל וַבּוּר:

http:/kodesh.snunit.k12.il/

* * *

"מה היא רוצה ממני? יש לי די זוגות מכנסיים נוחים שיספיקו לי עד לבית אבות – והיא רוצה כל פעם שאקנה זוג חדש!"

* * *

בוקר טוב לממליכֵי בִּיבִּי (ומרכז הליכוד) –במהרה בימינו! – בוקר טוב!

למה לא תתלו את עצמכם כבר עכשיו, פוליטיקאים מבריקים מ"העבודה" ומ"קדימה"?

* * *

מבלי לקבוע עמדה, לטוב או לרע,

אנחנו מתרשמים שברק אובמה יהיה הנשיא הבא של ארה"ב

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,900 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 359], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר

 "שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי www.omedia.co.il

וידוע לנו שיש עוד אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

2. כמות ספרים להזמנה _________

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה