| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 365
תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ח בתמוז תשס"ח, 31 ביולי 2008
עם צרופת התמונה של הכנרת אידא הנדל בת 12 בשנת 1937
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (31).
אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לאולמרט. עוד תתחננו אליו שיחזור.
ראובן אדיבי: אַלֵף צִפְעוֹנִי (סיפור).
ביום בו הוחזרו הגופות נערכו בחירות לוועד הסטודנטים הערביים באוניברסיטת חיפה ומצירוף המקרים נבעו כנראה אי הבנות. מתוך תגובת דוברוּת האוניברסיטה.
איליה בר זאב: קֵץ הַפְּלָאוֹת (ואלס אִטִּי).
אלי יזרעאלי: 7 הערות על המצב. // יִשְׂרָאֵל הַר: קטע סאטירי.
אורי הייטנר: 1. פיגוע תרבותי. 2. היכונו לפסח.
יוסי גמזו: מִשִּירֵי אָמֶרִיקָה.
עדינה בר-אל: אידא הנדל – כַּנָּרָה גאונית.
ד"ר גיא בכור: לא יאומן מה קורה בלבנון, והביקורת הנוראה על חיזבאללה ועסקת השבויים.
ס. נידח: על "וקראתי לכך אהבה", שירי אהבה משישים שנות המדינה
בעריכת משה דור.
אירית שושני: חממת המכתב העיתי והמושא שלי להזדהות.
ברוך בואך קיץ: סלט ירקות פתח-תקוואי של משפחת בן עזר.
שיר הגירושין של הוריי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
ליאורה בן יצחק: שקט מדומה (שיר).
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שמיני, חפירת הבאר הראשונה.
ברגע האחרון – אורי הייטנר: מקום לדאגה.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
הַחִפּוּשִׁית יוֹדַעַת דֶּרֶך הַשֶּׁמֶש.
בָּרְכִי אוֹתָנוּ, מַלְכָּתֵנוּ –
הַבּוֹדְדִים וְהָאִלְּמִים.
מתוך המחזור "נגיעות" (31)
* * *
אהוד בן עזר
עוד נתגעגע לאולמרט
אולמרט הולך. גאידמק ואֶדֶלְסוֹן נישארים. וגם ציפי ליבני ושאול מופז ובנימין נתניהו ואהוד ברק, וגם התקשורת הישראלית שעלה לה השתן לראש. אבוי לדמוקרטיה הישראלית. צָפּוּ לתקופות רעות מזו שמסתיימת עם לכתו של אחד מראשי הממשלה הטובים והאחראים ביותר שהיו לנו. ניצחו חורשי הרעה. זכו המנוולים. יעלוז חסן נסראללה, ואנחנו בוכים, כי הפסידו הטובים והורע מעתה מאוד מצבו של עם ישראל. עוד נתגעגע לאולמרט. ככה כתבתי גם על רבין במאמר "עוד נתגעגע לרבין" אשר התפרסם ב"הארץ" חודשים אחדים לפני הירצחו, כאשר הוא הותקף והושמץ לא רק מימין אלא גם משמאל. אתם כבר שכחתם זאת. אני זוכר. עוד נתגעגע לאולמרט בַּסָמָטוֹכָה שתתחולל אחרי לכתו. עוד תתחננו אליו שיחזור.
* * *
ראובן אדיבי
אַלֵף צִפְעוֹנִי
צִיפִּי שְפִיפוֹ הייתה הנדסאית תעשייה וניהול, בעלת ניסיון. לימים גם השתלמה במכללת אודם שבדרום הארץ, וזכתה לתואר ראשון בכלכלה וניהול.
פגשתיה לראשונה בעת ששימשתי כיועץ לוועדת גיוס כוח אדם טכנולוגי-הנדסי במכון הביולוגי הידוע בנס-ציונה.
בהתאם לעצותיי נהגו אותה עת (שנות ה-80) לקיים מבחני מצב לקבוצות של מועמדים לעבודה אשר עברו לפני כן בהצלחה מבחנים פסיכומטריים נרחבים.
ציפי היתה גבוהה וגרומה, בעלת ידיים ארכניות עם אצבעות דקות ומעוקלות. ראשה היה צר יחסית, בחלקו העליון, לסתותיה וסנטרה רחבים ומרובעים.
במבחן המצב בו השתתפה נשמעו דבריה בהירים וחדים כתער. לשונה בצבצה מבין שפתיה בדברה, נכנסה ויצאה מבין שיניה החדות במהירות הברק.
מלכתחילה הרתיעה אותי דמותה הקוצנית-משהו. רק בעלי טעם מיוחד במינו יכלו להגדירה כאישה יפה או לפחות חיננית. נראה לי שאדם שטבעו כשלה יתקשה מאוד להשתלב בצוות עובדים.
אך לא היה אפשר לחמוק ממודעות לציוניה הגבוהים במיוחד, ומההמלצות הכתובות שהגישה מממונים קודמים שלה. אלה היו אמינים על כולנו שאינם חותמים על מכתבים סתם ככה.
בדיון שהתנהל סביב השולחן אמרה דברים של טעם, גם השליטה את מרותה בקלות על עמיתיה למבחן. אלה נראו חרדים משהו ונמנעו מליפול תחת שבט לשונה.
היא הזכירה לי במשהו את הבתולה מרת אגאטה משוודיה, זו שאכסל מונתה ירש מאימו המנוחה, פחד ממנה פחד מוות, ולא העז לשחררה משירותו. (עיין ערך "מגילת סן מיקלה").
באי רצון בולט הצטרפתי לקבוצת הבוחנים שבחרה בה לראיון המסכם, לצידו של גבר נעים הליכות בגיל הביניים. גם זה יצא גבוה מאוד במבחן הכתוב, ושמר על גישה עצמאית ומנומסת בדיונים.
בראיון המכריע כמעט שלא הצגתי שאלות. התעמקתי בעותקי העבודות שהגישו השניים מתקופות לימודיהם ומהמפעלים בהם עבדו בעבר.
עבודותיו של הגבר הרשימו מאוד בגישתן הממצה והיסודית לכל נושא שעסק בו. ניכרה מאוד התמצאותו בכל תחומי הניהול ההנדסי והמדעי. יכולתו להיות אינטגראטור מעולה בכל פרויקט בין-מקצועי הייתה ברורה. אחר כך, לקראת סוף הראיונות, שקעתי במסמך ישן שהגישה ציפי, מסמך שכתבה בעת לימודיה בתיכון המקצועי שליד מדרשת בן-גוריון שבשדה בוקר. מדרשה זו נוהלה בידי אברהם צביון הזכור לטוב. המסמך עסק בתהליך אילופו של הפתן הצהוב, זה שהיה לאחר מכן האטרקציה של פינת החי בקיבוץ שדה-בוקר.
כה התעמקתי בניירת עד שלא הפניתי למועמדים שום שאלה משלי במהלך הראיון. אבל יכולתי לפצל את הקשב ולקלוט את תשובותיהם לשאלות שנשאלו כדי לגבש עמדה סופית.
כאשר הצוות הגיע להצבעה, נחלקו הדעות. שניים בחרו בגבר, שתיים באישה. יו"ר הוועדה, הפרופסור הידוע מְרוֹדַך הֲרוֹנָקִי, טרם הביע את דעתו, וציפה לשמוע את דעתי. ידעתי כי הוא לא ירצה להשתמש בקול הכפול של היו"ר, ולכן יצרף את דעתו לדעתי. מה שלא אצביע, הבחירה תהיה בהכרעה ברורה של ארבעה כנגד שניים.
הרמתי ראשי מהדו"ח "פיתון צהוב" ועניתי בהחלטיות: "ציפי. ציפי היא הבחירה שלי."
וציפי נבחרה. המתחרה נקבע כמועמד מתאים אף הוא, ויוכל להיבחר בעתיד לתפקיד דומה ללא מכרז נוסף.
ציפי עברה את הבדיקה הביטחונית המקיפה ללא קושי. ניסיונה הקרבי ביחידת הכלבנים "עוקץ" והמשוב החיובי משתי שנים של שירות ללא דופי בצבא הקבע עמדו לזכותה.
המועמדת שובצה בענף הזואולוגי שעסק באותו זמן בשתי מטלות מרכזיות. הראשונה: אילוף בעלי חיים מיוחדים למשימות בשדה הקרב. והשנייה: הפקת ארס מנחשים, עקרבים ועכבישים ארסיים כדי לייצר ממנו נסיוב להתנקשויות [על ידי הרעלה? – מחב"ע], ונסיוב נגדי לטיפול באנשים שהוכשו/נעקצו על ידי בעלי חיים דומים.
אני התמניתי כמאמן שלה בתקופת הניסיון, בעיקר במשימותיה המיוחדות כהנדסאית ייעול. המטלות נקבעו בעיקר כדי להתמודד עם האופי המיוחד של הצוות בענף, צוות שהיה מורכב כולו מ"טיפוסים" מיוחדים שכמעט לא תיקשרו זה עם זה. רק עם חיות ידעו אלה לתקשר. מנהלי היחידה, והבכירים הממונים עליהם, פנו אליי כ"מושיע" רחמנא ליצלן. "תעשה משהו, שימע'לה, כדי שכל ה'כוכבים' האלה ישתפו עימה פעולה, וגם ילמדו לשתף פעולה איש עם רעהו."
הוקצבו לי שני ביקורים בשבוע כדי להיפגש עימה ועם אחרים בענף, ולבדוק את המלצותיה ודיווחיה בטרם יוגשו ויאושרו על ידי ההנהלה.
כל פעם כשהגעתי, ידעתי היכן אמצא אותה. בין כלובי הנחשים, עוזרת למאלף הנחשים לטשטש ו"לחלוב" אותם. נהרה עילאית היתה שרויה על פניה בכל פעם שהזדמן לה לגעת בנחש, גדול וארסי ככל שיהיה, בידיים חשופות מכפפות היו אצבעותיה מרפרפות על עורו המחוספס, מלטפות את ראשו בין צדעיו, ואת צווארו הארוך. והנחשים אף הם החזירו לה אהבה. היו נעים קדימה ואחורה בין אצבעותיה, או מצמידים את זנבם לשוקיה ומתחככים בעדינות.
לא יכולתי שלא לזכור את ימי בחרותי והנשים שבנעוריי התחככו בי ואני בהן. היו זמנים...
חרדה עמומה אחזתני כשדימיינתי לעצמי לאן הדברים יכולים להתגלגל כאן.
ואשר יגורתי אכן בא. יום אחד היא הציעה טכנולוגיה חדשה ל"חליבת" נחשים. נסעה לחופשה בפאריז, והביאה חבילה של קונדומים עבים במיוחד. בישיבת מחלקת הזוחלים, שאליה זומנתי גם אני, עמדה להדגים את הצעתה.
מנהל המעבדה ביקשני להגיע כשעה לפני ההדגמה, וביקשני לשמור את הזמנתו בסוד. המתח גבר בי מאוד, אך נעניתי לבקשתו.
משהגעתי לחש לי: "בוא נסתכל בצג ונראה את ההכנות שהיא עושה להדגמה."
נסגרנו בחדר הבקרה וצפינו בצג.
ציפי הסתגרה בחדר הניסויים, וניגשה אל כלוב הנחשים שבפינה. נטלה צפעוני מתבגר אשר טרם "נחלב". עטפה את ראשו בקונדום, ובאחת תחבה את ראשו העטוף עמוק לתוך גרונה. התנשפה בכבדות בעודה מחליקה את ראש הצפע פנימה והחוצה כשלשונה עוטפת ומלטפת. גופו של הנחש רטט. זנבו היה רתוק חזק בין ירכיה.
תוך דקה הסתיים התהליך. ציפי שלפה את הנחש מפיה ובחנה בזהירות קונדום מלא בארס. הכמות הייתה פי שלושה ממה שהיו רגילים להפיק מחליבה קונבנציונאלית של צפע בוגר.
את הנחש, רטוב לכל אורך גופו, החזירה למלונתו והגישה לו כמות הגונה של אפרוחים צהובים בני יומם.
בחדר הבקרה השתררה שתיקה מעיקה. היה ברור שבמחלקת הזוחלים מתחיל עידן חדש. עידן שיחייב את המטפלים ה"ישנים" לפנות את מקומם.
* * *
ביום בו הוחזרו הגופות נערכו בחירות
לוועד הסטודנטים הערביים באוניברסיטת חיפה
ומצירוף המקרים הזה נבעו כנראה אי ההבנות
אהוד שלום,
בתגובה לדבריה של מיכל מנין [גיליון 364], אני חושב שצריך לנקוט נגדה בצעדים משפטיים מיידיים, ואם היא סטודנטית באוניברסיטה, להרחיקה מהלימודים. דברי ההסתה שלה, לא רק מנסים ללבות להבות שאינן, אלא גם פשוט שקריים. היא מפיצה דברי שקר אלו בכל מקום אפשרי, ומסיתה כנגד הסטודנטים הערביים באוניברסיטה.
ניר זינגר
סטודנט למדעי המחשב, אוניברסיטת חיפה
מתוך תגובת דוברוּת האוניברסיטה [20.7.08]
מספר כלי תקשורת, טוקבקיסטים וגורמים אינטרסנטיים שונים מפיצים מאז סוף השבוע האחרון ידיעות הנגועות באי דיוקים רבים, בלבול וחצאי אמיתות בנוגע לאירועים שהתרחשו באוניברסיטת חיפה ביום ד' האחרון – היום בו הוחזרו אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל הביתה.
העובדות הן כדלקמן:
ביום שבו הוחזרו לישראל גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל נערכו באוניברסיטה בחירות לוועד הסטודנטים הערבים. יום הבחירות נקבע זמן רב לפני שהיה ידוע על מועד העסקה להחזרת הבנים. אמנם בכלי תקשורת שונים – שכתביהם כלל לא נכחו באוניברסיטה באותו יום – נטען שהסטודנטים הערבים ערכו "הפנינג" בחירות, אולם בקמפוס עצמו לא היה הפנינג ולא חגיגות, כי אם יום בחירות על כל המשמעויות הקשורות אליו. בתחילתו של היום, ועוד לפני קבלת הבשורה המרה לגבי גורלם של החיילים, חילקו הסטודנטים הערבים ממתקים, כחלק מהניסיון להביא לקלפי את חבריהם. ברגע שהתברר כי אודי גולדווסר ואלדד רגב אינם בין החיים פנה דיקן הסטודנטים למארגני הבחירות וביקש מהם לגלות רגישות ולהפסיק לחלק את דברי המתיקה. המארגנים קיבלו את הבקשה והורו להפסיק את החלוקה.
הושמעו גם טענות כי סטודנטים לבשו חולצות ועליהן תמונתו של סמיר קונטר – לא היה ולא נברא.
בנוסף לכך, בשעה 12:00 הקימו חברי אגודת הסטודנטים פינת זיכרון לאלדד ואודי ז"ל, בה הוצבו תמונותיהם וניתן היה להדליק נרות נשמה. למרות הפוטנציאל הנפיץ, התנהגו מרבית הסטודנטים באופן ראוי לציון וקיימו את האירועים זה לצד זה ומבלי שצד אחד מנסה לתקוף או לערער על הלגיטימיות של צד אחר.
התמונה שהצטיירה בחלק מכלי התקשורת הגיעה מכתבים שכלל לא נכחו בקמפוס והתבססו על דיווחים של סטודנטים בעלי עניין. הכתב היחיד שנכח בקמפוס עזב מבלי לצלם או לדווח דבר. במידה ואכן היו חגיגות, קריאות שמחה או כל התנהגות שניתן היה לשייכה להתנהגות בלתי הולמת של הסטודנטים הערבים, כבר ניתן היה לראותה במהדורות החדשות.
אוניברסיטת חיפה היא הגוף הרשמי היחיד במדינת ישראל שיזם מפעל הנצחה מרגש לזכר כל אחד מחללי מלחמת לבנון השנייה. במסגרת מפעל זה קיבלו 119 סטודנטים מלגות, כל אחת נושאת את שמו של חייל שנפל, במטרה ליצור קשר אישי בינו לבין משפחת החייל. בעקבות אירוע חלוקת המלגות הראשון כבר נקשרו קשרים אישיים רבים בין הסטודנטים למשפחות. זוהי פעילות חינוכית-חברתית אמיתית, המגובה במעשים בשטח המוכיחה ומעידה יותר מאלף כתבות אינטרסנטיות בכלי התקשורת כי אוניברסיטת חיפה נטועה עמוק בקהילת הצפון בפרט ובארץ בכלל.
יותר מדי גורמים בעלי עניין שמחים על ההזדמנות להוציא אירועים מהקשרם, לומר חצאי אמיתות ואפילו לשקר במצח נחושה, כל זאת כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם. דווקא התנהגות זו היא התנהגות שאינה מכבדת במאום את זכרם של אודי ואלדד ז"ל.
* * *
איליה בר זאב
קֵץ הַפְּלָאוֹת*
(ואלס אִטִּי)
לליאונרד כהן
"dance me to the end of love"
עַל פָּנַי יָבוֹא הָרוּחַ
מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת.
בְּתַהְפּוּכוֹת מַרְאוֹת שְׁאוֹן הַנָּהָר
יֵעָלֵב הַמַּבָּט,
יַחֲמֹק עִם עָלֶה רוֹעֵד אֶל מִשְׁבְּרֵי
מַיִם זְעִירִים
וּכְבָר מְנוּחַת הַלּוֹחֵם –
echo נוֹקֵמֶת בָּנַרְקִיסִים.
מוּל שְׁקִיעוֹת אַרְגָּמָן נִרְקֹד
וְאוּלַי נַעֲלֶה בִּסְעָרָה אֶל
שִׁבְעַת צְעִיפִים
וְיַחֲלֹף הַבָּשָׂר.
אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַקֵּץ –
וּבַמַּעְגָּל הַמְּסֻחְרַר
לֹא נֵדַע הֵיכָן הַסּוֹף
הַהַתְחָלָה
וְעוֹד אַהֲבָה חֲדָשָׁה
מַמְתִּינָה לְמַר גּוֹרָלָהּ.
מְיֻלָּל הָרִקּוּד הַמּוּזָר.
קֵץ לַלֵּילוֹת וְלַנִמְלַטִים.
רַק הַנֶּפֶשׁ רְעֵבָה
* כִּנוּי לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ
הֵד (echo) – הנימפה שנקמה בנרקיסוס
* * *
אלי יזרעאלי
7 הערות על המצב
1. מתקרבים לפרשייה האלף
עד כה מצאו כבר 998 פרשיות שחיתות של אולמרט. פלוני נתן לו הלוואה שלא החזיר. אלמוני כיבד אותו בסיגריה. חבר הזמין אותו לפלאפל. כאשר נפגש עם משקיע, העניק לו המשקיע כוס קפה ועוגיות, מבלי שאולמרט שילם עליהן. לאחר מכן המשקיע זכה בהטבות. בטח שזה שוחד. ועל כל "פרשייה" מעין זו, צריך לחקור את אולמרט שבועות, ובוודאי שיהיה כתב אישום, מכריזים חבורת אידיוטים מהמשטרה ומהפרקליטות, עד אשר מסתבר, כי איסתרא בלגינא, קיש קיש קריא (ולאלה שאין זו עבורם גירסא דינקותא, משמעות הדבר, שמטבע בודד בכד עושה הרבה רעש).
2. הייטנר, לך לרפת. תתרום לקיבוץ
מגיליון לגיליון אני מבולבל יותר ויותר. האין גבול לט---ם של אורי הייטנר? ברור לי שהוא ינצל כל במה אפשרית כדי לכתוב וכל רשימה אפשרית כדי להוכיח עד כמה הוא צדקן (להבדיל אלף הבדלות מצדיק). אולם עד כמה הוא יכול להיות א----ט? עד כמה? הלילה אני מקבל את המכתב העיתי של אהוד ושם מופיעים דברי הייטנר:
"אזרח נורמטיבי יצפה מאדם שהמשטרה חוקרת אותו, לשתף עימה פעולה ולסייע לה להגיע לחקר האמת. בקודקס הנורמטיבי, על טלנסקי לספר כל הידוע לו לחוקרי המשטרה, ובעדות בבית המשפט."
האומנם שפוי הכותב? האומנם הוא מצפה שמי שחשוד ועלול להישפט ולהפסיד (כסף, חירות, שם טוב), יאמר את כל הידוע לו? האומנם הוא מצפה שאדם יקריב עצמו למען החברה? ולא זו בלבד, האם הוא מצפה שאדם קשיש ומבולבל יעמוד בלחצם של חוקרי משטרה, שכל מה שהם יודעים זה לאלץ את קורבנם (בתנאי שמדובר בקורבן חסר אופי, כפי שכך הרוב) לומר את מה שרוצים הם לשמוע?
האם אין להייטנר עיסוקים אחרים? מדוע שלא יניח לנו לשבוע או שבועיים?
ובאופן אישי, איני חש כאזרח נורמטיבי ואיני רוצה להיות כזה, ובטח לא ללקק לשוטרים הארורים, שבמקום לשמור על הסדר הציבורי, מתעסקים בחשדות-שווא אוויליים. חבל רק שפוחדים מהם ולא אומדים אותם כערכם.
3. אמת נוסח משטרת ישראל
טלנסקי, העד המרכזי, הודיע שאמר את האמת ואמר שהחוקרים לחצו ואמר להם מה שרצו לשמוע. אז האמת, שהשוטרים חיברו אמת חדשה ואותה הכתיבו לטלנסקי, שחתם עליה רק כדי להיפטר מהטורדנים.
4. אבל יש שוטר (אחד לפחות) ישר
ואותו שוטר ישר (לפחות הפעם), הצהיר כי כמו שזה נראה, ספק רב אם בכלל יהיה משפט. אז אולי במגרשי הקקה של המשטרה ישחקו בתביעות קיקיונריות ולא יטרידו ראש ממשלה מכהן וטוב, אשר הם חוששים ממנו ומשר המשפטים שלו...
5. ברק מנהל את "קדימה"
מפלגת העבודה, אשר ספק רב אם תקבל יותר מתריסר מנדטים בבחירות קרובות, הודיעה כי בממשלה החדשה תתנגד לפרידמן כשר משפטים.
כנראה שכח ברק, שסיכוייו הריאליים להיות ראש ממשלה בעתיד הקרוב הם 0 (אפס)!!!! גם הוא מנסה להיות צדקן. המימיקה שלו מסגירה צביעות. ההערכה הציבורית אליו נמוכה מאוד. כדאי לו לנסות להאריך ככל הניתן את תוחלת 19 המנדטים שלו, פן יתעורר למציאות חדשה ונחותה בהרבה.
6. ברק, לבני, דיכטר – חבורת הזבל חוזרת
אז כולנו זוכרים את המדבקות החביבות של חבורת הזבל. היו בה דמויות בנוסח "ברק-מרק" ו'ציפי-פיפי'. נראה שכיום דמויות בסגנון זה מאיישות את ממשלתו של אולמרט. אין לו ברירה, לצערי. על כן, התחומים שאפסי ארץ אלה מופקדים עליהם, הוא נאלץ להתערב, ובפועל לנהל את העניינים בכוחותיו עם עוזריו.
התנים עטים על הירושה, שככל הנראה לא תיפול בחלקם. את הערכתי לגבי ברק כבר ציינתי בהערה הקודמת. ולגבי "קדימה", או שיתברר כי התקיימה עלילה כנגד אולמרט ובסופו של דבר ימשיך לכהן כראש ממשלה. כך יאה וכך ראוי. אם לא, לבני, מופז ודיכטר יחד, לא יזכו אפילו להתקרב למעמד של מפלגת שלטון.
גם אם יהיו להם תריסר מנדטים, יעדיף ביבי, באם יהיה ראש ממשלה, קואליציה עם העבודה וש"ס ולא עם קדימה. על כן, במקום לתמוך באולמרט ובכך גם בעצמם, הם נוהגים כאותו עקרב לא אמין, העוקץ את הצפרדע, בעת שהיא מעבירה אותו את הנהר.
7. האופציה האחרונה
"מדבר סקר תרחק" נהג לומר מנהיג המפד"ל המנוח, ד"ר יוסף בורג. עדיף להאמין פחות לסקרים, אולם אם חברי העבודה וחברי קדימה יתחילו להאמין לסקרים השונים, עדיף יהיה לאולמרט להוביל מהלך לבחירות חדשות.
כך תהיה כל חבורת הערפדים – ברק, לבני, מופז, דיכטר, בגודל הטבעי המתאים להם. כך, לטובתנו, יישאר אולמרט ראש ממשלת מעבר. אולי אז סוף-סוף יהיה לו שקט מהמשטרה ומהפרקליטות.
* * *
אוניברסיטת בת שלמה רבתי
והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר
חתן פרס התקיעה הגבוה ביותר של האקדמיה ההונגרית "לוֹ פַס שֶׁגֶד בֶּה"
מתכבדים להזמינכם ליום עיון בנושא
חוק המשפיע המתהפך
ובו ייחשף לראשונה גילוי חוק חדש המשלים את סדרת החוקים
שגילה הפרופיסור לשם-כבוד אחרי מותו באוניברסיטת בת שלמה רבתי אלפרד נורת' פרקינסון והוא:
"כל עוד אין לך שום השפעה ומשקל, דרכך קדימה סלולה ומהירה כי איש אינו נתלה בך ומכביד עליך כדי להיעזר בך ולקבל ממך טובות הנאה – אך ככל שהשפעתך גוברת (ואתה נעשה אישיות פוליטית, כלכלית, ציבורית, צבאית וכל כיוצא באלו) – כן נתלים בך יותר ויותר אנשים כדי להיעזר בך ולקבל ממך טובות הנאה – וכובדם מאט אותך עד שעוצר בך כמעט כליל ואינו מאפשר לך להתקדם באותן חופשיות ומהירות כפי שיכולת לעשות בנקל ובבהירות בראשית דרכך."
*
כמו כן אנחנו מכריזים על פתיחת קורס אקדמי מיוחד לכותבים ולעורכים של עיתון "הארץ" ובו ילמדו להימנע משגיאות עברית מביכות כמו "השאלנו מהאמריקאים..." – להבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר, ולהכיר מקרוב את המזרח התיכון שבו הם חיים.
* * *
לשחקנית הטלנובלות הנפלאה הנערצת עלינו ביותר
גָבְּרִיאֵלָה סְפָּאנִיק
שאת תמונת הריונה בעירום שלחנו לכל נמענינו
ותלוייה היא על הקיר מול עינינו
ברכות להולדת בנך הבכור
מי ייתן ותגדלי אותו למצוות ולמעשים טובים קתוליים
אהוד בן עזר
שהקדיש לך את הרומן הנידח "חנות הבשר שלי"
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר / קטע סאטירי
שמעתי ב"חול המוז'יקא" דבריא של חיויתא
ממותא טארטין מנחה פסטיבל בחרופ התחתון
לכבוד שִׂישִׂינוֹ למאה ועשרים מדינות חֶלֶם חלמנוּ
קראה לכל המאזינים ולכם בבית כמובן גם – גם
דומינוקס סקרלטוס בעוד היא מתכווננת לסקרלט
אוהרה שיצטרפו לבימה לריקוד סוחף של שבעה
אחים חורגים עם שבע אחיות הורגות באורווה תחת
חציר וסייחי כפר כלום מקשיבים לקול הגננת הדבירית
ואני תקווה שהקריינית והמגישה הגברת חיותה דביר תקבל הקטע – אם תואילו, אהודים יקרים – להדפיס הנ"ל באחד מגיליונות המכתב עיתי – ברוח טובה לאחר פיזור מושב הכנסת שסיפקה לצופים את רוב הסאטירות בעונה הנוראה שעברה עלינו. וכל טוב לכם עורכי וקוראים יקרים מישראל הר.
* * *
אורי הייטנר
1. פיגוע תרבותי
איך להאהיב את התנ"ך על הילדים, על הנוער? זה אחד האתגרים התרבותיים והחינוכיים החשובים ביותר העומדים בפני החברה הישראלית. התנ"ך הוא התשתית התרבותית, ההיסטורית, המוסרית והקיומית של העם היהודי. הניכור כלפי התנ"ך הוא מצב תרבותי בלתי נסבל, שחובה עלינו להתמודד איתו.
ישנן סיבות רבות לניכור הזה. בתקופת היישוב ושלושים השנים הראשונות למדינה, התנ"ך היה יסוד מרכזי בתרבות הישראלית, אולם הניסיון הא-תרבותי למחוק את הזיקה שלנו ליצירה היהודית האדירה שנוצרה אחרי התנ"ך – המשנה, התלמוד, הפרשנים המסורתיים, הרמב"ם, הוגי ימי הביניים, הספרות החסידית וכו', יצרה נכות תרבותית. קפיצת הדרך בין התנ"ך לימינו מלאכותית ומנוגדת להוליסטיות של תרבות, הבנויה נדבך על גבי נדבך. הפער הזה יצר ריחוק וניכור גם כלפי התנ"ך.
סיבה נוספת לניכור היא אופן הלימוד האקדמי המשמים של התנ"ך במערכת החינוך. ההתמקדות המיותרת בניתוח ספרותי אקדמי וביקורתי של התנ"ך, היא דרך בטוחה להשנאת התנ"ך על התלמידים. לימוד בצורה מרתקת של הסיפור המקראי והתמקדות בלקח שאנו יכולים להפיק ממנו, לימוד ההיסטוריה וידיעת הארץ ואהבת הארץ דרך התנ"ך, לימוד הנביאים כפסגת המוסר האנושי והיהודי עשויים לחולל שינוי.
לימוד התנ"ך באמצעות טיולים ברחבי הארץ עם ספר תנ"ך ביד, שימוש באמצעים אמנותיים כמו משחק, ציור וכו' הן דרכים נוספת. אני, כילד, התאהבתי בתנ"ך, לצד סיפורי התנ"ך שסיפרה לי אימי, באמצעות הספר "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" עליו גדלתי. גם עיבוד סיפורי התנ"ך ללשון ימינו בסיפורים לילדים, כמו למשל בספריהם של מאיר שלו ושל אפרים סידון, הם דרך טובה לחבר את הילדים לתנ"ך ולמשוך אותם לקרוא בו.
כיוון שזאת גישתי, ניתן היה לצפות שאקבל בהתלהבות את הפרוייקט "תנ"ך רם לבתי הספר". מדובר בפרוייקט של הוצאת ספרי התנ"ך "בעברית בת ימינו, פסוק מול פסוק", כפי שנכתב על כריכת הספרים.
אך כפי שמעידה כותרת המאמר, לא זו בלבד שאיני מתלהב מהפרוייקט, הוא מעורר בי זעם וסלידה.
"בתחילת הבריאה, כשברא אלוהים את העולם והארץ היתה שוממה וריקה. והיה חושך מעל מי התהום שכיסו את הארץ, ורוח אלוהים היתה מרחפת על פניהם". כך נפתח התרגום של ספר בראשית. בעיניי זה ממש פיגוע תרבותי.
הפרוייקט הזה מיועד לבתי הספר, על מנת להקל על התלמידים את הבנת העברית המקראית "ולאפשר להם להתענג על יופייה של הלשון המקראית ועל עושר דימוייה", כפי שכתוב בפרוספקט של הפרוייקט. איני כופר בטוהר כוונותיהם של היזמים, אך חוששני שהתוצאה תהיה הפוכה.
העברית התנ"כית היפהפייה היא עברית ברורה, שכל דובר עברית בימינו יכול לקרוא ולהבין. אילו ישעיהו היה קם מקברו ומסתובב בינינו – אולי היה נדרש לכמה שעות כדי להסתגל ל"חבל על הזמן", אך הוא היה מבין אותנו ואנו היינו מבינים אותו; זה הנס הגדול של החייאת השפה העברית, אחד החשובים שבהישגי המהפכה הציונית. כל מי שיטול את התנ"ך לידיו יוכל לקרוא ולהבין את השפה, ואם לא יבין מילה זו או אחרת, כמעט בכל ספר תנ"ך יש פירוש, כולל פירושים עממיים פשוטים שכל עניינם הבהרת מילים לא ברורות.
מי שיטול לידיו את תנ"ך רם, ימצא ספר שבצד ימין של עמודיו הטקסט המקורי, ומולו – טקסט לעוס. קריאת הטקסט הזה מענגת ומהנה כמו אכילת מזון לעוס. הספר שנועד לתלמידים, יגרום להם לחפש את הדרך הקלה להצליח במבחן. הם ידלגו על הטקסט המקורי ויקראו רק את הטקסט הלעוס. כשאני קורא בתלמוד הבבלי, אני קורא ישר את התרגום של שטיינזלץ. אין לי כוח, חשק וזמן להתמודד עם הארמית שוברת השיניים. אך בניגוד לתלמוד, התנ"ך כתוב עברית, עברית מקסימה, ולמה לגרום לתלמיד להשתמט מהתמודדות עימה, כשאנו מגישים לו תחליף עלוב?
"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ויעזקהו, ויסקלהו, ויטעהו שורק, ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו. ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. ועתה, יושב ירושלים ואיש יהודה, שפטו נא ביני ובין כרמי. מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו. מדוע קיוויתי לעשות ענבים ויעש באושים? ועתה אודיע נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי. הסר משוכתו והיה לבער. פרוץ גדרו והיה למרמס. ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר. ועלה שמיר ושית ועל העבים אצווה מהמטיר עליו מטר. כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואיש יהודה נטע שעשועיו. ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה" (ישעיהו ה' א'-ז').
איזה יופי! למעלה משלושים שנה חלפו מאז למדתי את הטקסט המקסים הזה, ועד היום, בכל פעם שאני נתקל בו אני מתרגש מחדש. האם ניתן להתרגש מהטקסט הבא? "הבה אשיר לידידי את שירת ידידי על כרמו. כרם היה לידידי על גבעה דשנה. הוא טיפל בו בנאמנות. הוא עדר אותו, עקר מן הקרקע את האבנים וסילק אותם מן השטח המיועד לכרם, ונטע בו גפנים מזן שורק, ובנה מגדל שמירה בתוכו, וגם יקב חצב בו. וקיווה לגדל בו ענבים, אבל גידל באושים, ענבים גרועים. ועכשיו, יושבי ירושלים ואנשי יהודה, שפטו אתם ביני ובין כרמי. מה יכולתי עוד לעשות לכרמי ולא עשיתי בו? קיוויתי לגדל ענבים; מדוע גידל באושים? עכשיו אגיד לכם מה אעשה לכרמי: אסיר את גדר הקוצים שמעל גדר האבנים סביבו, וגם אפרוץ את הגדר, והבהמות ירעו בו וירמסו אותו..." וכו' וכו' וכו'. אפשר להשוות? אפשר להתאהב בטקסט כזה? ניתן להתרגש מטקסט כזה? וכיוון שברור לי, שרוב הנערים שיטלו את הספר יקראו רק את העמודה השמאלית, אין לי הגדרה מתונה יותר מפיגוע תרבותי, לתיאור הפרוייקט.
"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". צריך לתרגם את זה?
[אהוד: סיפורי המקרא המחורזים של של אפרים סידון הם בעיניי בדיחה גרועה ומעצבנת שמתאימה אולי רק למעריצי סידון וּלְמורות החלשות בעברית. – אב"ע].
2. היכונו לפסח
על טיבו של התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני תדי כ"ץ עמדו כבר בית המשפט וועדת בדיקה מקצועית מטעם אוניברסיטת חיפה, שמצאו שעבודת המאסטר של הנ"ל, בה תאר את ה"טבח" שנעשה כביכול בידי לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת העצמאות, היא זיוף אחד גדול.
עובדה זו לא הפריעה לעיתון "הקיבוץ" לתת לשקרן המדופלם הזה עמוד שלם לתעמולתו האנטי ישראלית והאוטו-אנטישמית. הפעם הוא מיחזר את העלילה האנטישמית הוותיקה אודות הרעלת בארות, בתיאורו את שחרור עכו במלחמה.
לא אופתע, אם לקראת פסח יתפרסם עוד מאמר של האיש, בו יאשים את צה"ל ברצח ילדים פלשתינאים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות.
ושאלה לי למערכת "הקיבוץ" – האם בשם חופש הביטוי תתנו במה גם להכחשת השואה?
* * *
יוסי גמזו
מִשִּירֵי אָמֶרִיקָה
אִם אַתְּ, בְּכַסֶּפֶת הַגִּ'ינְס הֶהָדוּק,
הַבַּנְק הַפֶדֶרָלִי –
אֲנִי אַל קַפּוֹנָה חָמוּש
כִּסּוּפִים שְלוּפִים.
אִם אַתְּ לִינְקוֹלְן-פַּרְק שֶל סוּסֵי-נַדְנֵדָה הַשְּקוּעִים עַד צַוָּאר בַּשֶּלֶג
אֲנִי אֲגַם-מִישִיגֶן חַם
הַנּוֹהֵם לָךְ
אֶת בְּלוּז-דָּמִי.
הַבַּיִת הַגָּבוֹהַ בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם
הוּא Sears, שֶלֹּא נִגְמַר עוֹד, כְּמוֹ אֵש צִמְאוֹנִי אֵלַיִךְ.
הַכְּפוֹר הֶעָמֹק בְּיוֹתֵר בַּ-Midwest
הוּא זֶה, שֶאֵינוֹ מַפְשִיר
כִּי אִם בִּי
שֶבָּךְ.
(נדפּס בּ"הליקון")
* * *
עדינה בר-אל
אידא הנדל – כַּנָּרָה גאונית
קראתי בעיתון שקיבוץ אילון חוגג 70 עם הפסטיבל המסורתי שלו "קשת אילון", ובין המשתתפים תהיה הכנרת אידה הנדל. במסגרת ה"חרישה" שלי את עיתוני "תרבות" שיצאו לאור בוורשה, מצאתי ידיעה בעיתון "עולמי" מתאריך ו' אדר תרצ"ז, 17.2.1937, וזה לשונה:
הֲיָדַעְתָּ את אידא הנדל?
כַּנָּרָה צעירה לימים זו (ילדה יהודית בת שתים-עשרה שנה מפולניה) נתנה קונצרט באולם המלכה אשר בלונדון הבירה. העיתונים הגדולים באנגליה כתבו עליה שהיא כנרה גאונית ועתיד מזהיר צפוי לה.
אידא הנדל התחילה לנגן בהיותה בת שלוש וחצי.
ואכן, ניבאו העיתונים באנגליה את העתיד לבוא, ולאידה הנדל יש קריירה מזהירה במוסיקה. נגינתה וירטואוזית והיא מכונה גם "כנרת אגדית". היא הופיעה ברחבי העולם בנגינת סולו ובהרכבים שונים, (בין השאר הוציאה דיסק עם הפסנתרן ולדימיר אשכנזי), זכתה בפרסים, לימדה מוסיקה ומעבירה "כיתות אמן", ועוד ועוד. המומחים למוסיקה וחובבים יוכלו בוודאי להוסיף פרטים עליה ועל תרומתה הרבה בתחום זה.
אם מישהו מקוראי "חדשות בן עזר" מכיר אותה אישית, או יפגוש בה באחת מהופעותיה, אולי כדאי להעביר לה ידיעה זו ואת התמונה הסרוקה מן העיתון "עולמי", הרצופה בזה
בברכה,
עדינה בר-אל
* * *
ד"ר גיא בכור
לא יאומן מה קורה בלבנון, והביקורת הנוראה על חיזבאללה ועסקת השבויים
המופתי הסוני של הר הלבנון קורע את המסיכה מעל פרצופו של חיזבאללה בביקורת חסרת תקדים, החושפת מה באמת קורה בלבנון. "חיזבאללה מסוכן ללבנון יותר מאשר לישראל, ואל לנו ליפול בפח העדתי (כלומר השיעי) הזה. טכסי קבלת הפנים לאסירים היו מוגזמים, מלאים בתעמולת חיזבאללה, שהוצג כגיבור, כמשחרר, וכמציל, שהשיג לכאורה מה שלא השיגו לפניו."
"העם כולו מריר, פסימי ומודאג מאוד מחיזבאללה, בעוד שטקס החזרת השבויים והגופות היה הצגת תעמולה זולה, הצגה גדולה של חיזבאללה למען מטרותיו הנלוזות והעדתיות." – הדובר הוא המופתי של איזור "הר הלבנון", ומבכירי המנהיגות הדתית הסונית בלבנון, השייח' מוחמד עלי אלג'וזו. הוא הראשון שפותח את הפה על חיזבאללה לאחר עסקת השחרור, ולמעשה חושף את כל תרבות השקר של האירגון השיעי, שאנו האמנו לה. הוא אינו מפחד. מדוע? כי בעקבות היחלשות חיזבאללה, פחות מפחדים ממנו.
בסדרת הודעות רשמיות (הוא מופתי, יש לכך חשיבות דתית רבה) וראיונות קובע השייח' אלג'וזו: "שיחרור אסירים זה דבר יפה, אך שיחררנו כמה אסירים בתמורה לכך שלבנון כולה הפכה עכשיו לאסירה בידי חיזבאללה. בידי הנשק הלא-חוקי של חיזבאללה ובידי ההשפעה האיראנית בלבנון."
והוא ממשיך: "מה פתאום להעביר גופות של אסירים פלסטיניים ללבנון? הרי אנו רוצים לשחרר את פלסטין, ואלה פלסטינים שמתו למען שיחרורה, אז למה להעביר אותם ללבנון? ומה פתאום אנו המוסלמים מנהלים משא ומתן על גופות? למה אנחנו מחקים את היהודים חיקוי עיוור? זוהי בידעה (כפירה) חמורה, שאין לשתוק עליה. זה כבוד לאדם שהוא קבור, והאסלאם אוסר באיסור חמור להוציאו, במיוחד שהם קבורים בפלסטין, שהיא אדמה מבורכת. קובעת סונת הנביא: אין להוציא את הגופה בשום אופן. לא זכור מקרה שהנביא מוחמד הורה לעשות כן, אלא אם כן יש הכרח יוצא מן הכלל" (בכך רומז המופתי הסוני למוסלמיות לקויה של השיעים). "אז למה לא הניחו לגופות להישאר בפלסטין? איזה צורך מיוחד היה להוציאן?"
והוא ממשיך: "חיזבאללה מסוכן ללבנון יותר מאשר לישראל, ואל לנו ליפול בפח העדתי (כלומר השיעי) הזה. טכסי קבלת הפנים היו מוגזמים, מלאים בתעמולת חיזבאללה, שהוצג כגיבור, משחרר, ומציל, שהשיג מה שלא השיגו לפניו."
וההתקפה הקשה על חיזבאללה נמשכת: "על חיזבאללה להחליף את הדגל שלו מצהוב לאדום, בשל הדם הרב ששפך הארגון העדתי (כלומר השיעי) הזה בתוך לבנון, קודם כל ברמה המוסרית. וכי לא מספיק ללבנונים שהם שותתים דם, ועכשיו גם מאירגון מתוך לבנון?"
והוא ממשיך: "אין עוד מוקאוומה (כלומר התנגדות לישראל), אלא מיליציות שפושטות על חפים מפשע עם נשק שנועד לבצע פרובוקציה נגד המדינה, ולהפוך את הדברים מכף רגל ועד ראש (כלומר כוונתו להמליך את השיעים על הסונים, כמו בעיראק). זה אינו עוד נשק המוקאוומה, זהו נשק איראן, נשק עדתי במאה אחוזים, להשליט קבוצה אחת על ייתר הקבוצות. איך נסכים לכך?"
וממשיך אלג'וזו: "אני דוחה דחיה מלאה את הסיסמה של 'הנשק יגן על הנשק!'" (אותה השמיע נסראללה באחד מנאומיו האחרונים, דהיינו נשק חיזבאללה יגן על הנשק של צבא לבנון). "זוהי סיסמה שקרית, שכן הם מבקשים מאיתנו שנכיר בנשק שכוון לצוואר שלנו, ללא כל הצדקה וסיבה שהרשתה להם זאת."
"לא האסירים ולא הגופות ימחו את הקלון על מה שהם (חיזבאללה) עשו בביירות, שכן פצעי ביירות עמוקים מאוד, זה היה הנשק ששחט את כבודנו. השפלה כזו של אנשים לא תישכח בכזו קלות, בצורה כה זולה ללא חשבון. לא יקנו אותנו בטקסי שחרור בטלוויזיה."
ומסיים השייח' אלג'וזו, ממנהיגי הדת הסוניים בלבנון: "אני מזהיר – מי שישחק באש בלבנון, האש הזו תשרוף אותו. יהירות נושא הנשק היום (כוונתו לנסראללה) תמיט קללה על בעליו, כבר בעתיד הקרוב."
מה אנו לומדים מן ההתקפה החריפה מאוד הזו?
פחות מפחדים מחיזבאללה, שכן הוא איבד את תמיכת רוב הלבנונים בכיבוש של מערב ביירות לפני חודשיים; מעמדו בשפל קשה. אנו למדים שהקרקע בוערת תחת השיעים ובעיקר חיזבאללה בלבנון, והם מרגישים זאת, שכן כבר לא כל כך מפחדים מהם ומהנשק שלהם. אנו למדים כי אכן, כמו שחזינו, שיחרור השבויים שלנו היה קודם כל ובעיקר בשל אירועי ביירות, וכי בלבנון לא קונים את ההצגה המבויימת של חגיגות "הניצחון" על שיחרור האסירים. אלו אותם חמישים אלף איש, שחיזבאללה מניידד באוטובוסים מאירוע לאירוע. ממילא אין להם הרבה מה לעשות. אלג'וזו לא מהסס לחדד את ההבדלים בין הסונים, הישרים בעיניו, לבין דרכי ההתנהגות והפרשנות הזרות של השיעים. הוא הרי מופתי, וכאן הוא מנצל את עניין הוצאת הגופות כדי למתוח ביקורת דתית על חיזבאללה ולנגח בכך את השיעים.
האם לבנון מתקרבת למלחמת אזרחים? אני מסופק, שכן חיזבאללה הִפנים את הנזק העצום שהוא גרם לעצמו, והסכים לשורה של עונשים עליו, למשל הנוכחות המצומקת שלו בממשלת האחדות. את סיסמת ה"מוקאוומה", דהיינו פסאדת המלחמה בישראל, כבר פחות ופחות קונים. אלג'וזו הוא אדם פרטי, אך מאות אלפים חייבים לקבל את דבריו, בהיותו מופתי, פוסק הלכה. הנזק שגרם חיזבאללה לעצמו לפני שנתיים במלחמה היה עצום, ועכשיו הוא אוכל את הפירות המרים של רהבתנותו וכישלונו. אכן, זהו "ניצחון אלוהי". כנגד חיזבאללה.
הנושא המרכזי שיעמוד על סדר יומה של הממשלה החדשה בלבנון, וזו שתבוא בעוד שנה: פירוק הארגון מנשקו. מדוע דבריו של אלג'וזו חשובים? כי הם מעניקים לגיטימציה לתבוע בקול רם מן הארגון השיעי ההרסני הזה: התפרק מנשקך!
30.7.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
וקראתי לכך אהבה
שירי אהבה משישים שנות המדינה בעריכת משה דור
טוֹבִּי, הוצאת ספרים, תל אביב, 2008, 147 עמודים
הספרון העבה והכרוך בקפידה עם העטיפה החיצונית בגווני ירוק בהיר וירוק בהיר-מאוד מושך את הלב כשכיית חמדה ביבליופילית ומזכיר קצת את תבנית "ספריית תרמיל" שבה יצא בשעתו הספרון "100 שירים לחייל" בעריכת ישראל הר וחיים גורי.
120 השירים הכלולים בספר, מהם קצרים מאוד ומהם קצת ארוכים מדי, מעוררים תגובות מעורבות שניתן אולי להגדיר אותן ברוב המקרים כ"דלות החומר" גם כשהוא כביכול עשיר. כאילו המשוררים והמשוררות אינם מפרגנים לעצמם, והם מבזבזים את האהבה על שירי אגו יבשים, שכלתניים, עוצרי רגש, קצת אנמיים, מאופקים מדי ועם זאת יהירים ומתיימרים לומר ברמז דברים רבים שלמרבה הצער אינם נאמרים, ויש גם הרבה סתם, מעין שירת אהבה טריוויאלית, שאינה מתעלה אפילו לדרגת שאנסון קליל.
יש ב-120 האלה משוררים מוכרים וטובים, יש שהם כמעט אלמונים, יש שהם מוכּרים וחסרי כישרון, ויש כאלה שאינם בקובץ ואולי יש להם שירי אהבה טובים יותר ממרבית אלה הכלולים בו. אני מכיר אחדים מהם.
מכל מקום, אסופה כזו יש לשפוט לפי מיטבה, ולכן בחרנו לצטט שירי אהבה מצויינים אחדים, אבל להביאם בצורה פרוזאית, כי אין לנו אפשרות להעתיקם עם הניקוד.
דוד אבידן: סיפור אהבים
הו כמה ידעתי למות בעדֵך וכמה / לא ידעתי לחיות בעדך // וסיפרו לי עלייך מזמן שיפה, שמשם את, / שאהבת אותי פעמאוד שאוהבת עודך. / גם אמרו לי אי פעם ששמך כמדומני רוחמה, / ואגב זה הולם לך מאוד, כלומר בגדך. [וכן הלאה, שיר נהדר וארוך, והמעוניינים יקראוהו בספר].
אורי ברנשטיין: שלא היית
אני מתגעגע אלייך את שלא היית. / בלילה את יראה מחלומות, / ששם תראי אותי, / נע בשולי זיקנה וכבר נזהר, / פוסע לקראתך עקב בצד אגודל, / ורק צילי רחב כנפיים, צילי / מוכן לכמון אותך בחשכתו, / באהבה שאין בה כל ממש, שהיא / רק הזייה רעה של מי / שאוהבך ממרחקים, שאוהבך / ברשע הטבעי אליו כבר התרגל.
ע. הלל: ברוח
את של כולם / כַּלבָנה! / וכמוה! / שלי, שלי! / את / כאיילת-בר, / שברוח / דואה בהר / נחיריה חלילים, / יחפת-צוואר, / ילדתי, /את פרחֵי / תפוח!
אגי משעול: [ללא שם]
אתמול עברתי במכונית ליד ביתךָ / וראיתי שהצריף עודנו שם / וחשבתי (צנופה ככה במכונית) / שאיש לא אהב אותי כמו שאהבת אותי אז / בצריף הזה שקראו לו ליפט / שבו לראשונה עישנתי ושתיתי ואיבדתי / (לא בצער) את בתוליי / לתוך הפיציקטו של פגניני / מפטפון / שיכול היה להחליף בעצמו / עשרה תקליטים. // ושאיש לא מרח לי כמוך / אבוקדו על לחם לבן / זורה עליו, לכבוד ההונגריוּת שלי, / פפריקה אדומה וקורא לי: / תפוח.
פנחס שדה: אשכבה
איש שוכב בחושך על מיטתו / עיניו רואות את הנערה ברכיו נוגעות בברכיה / הוא שולח ידו לחבקנה הוא מפשק שפתותיו לנשקנה / הוא נוגע בה היא לבנה היא חמה וענוגה / היא יפה עדי כאב אבל היא איננה / מי ישלם בעד מצוקתו / הוא שוכב בחושך כמו בקבר על מיטתו / בעולם פורחים פרחים נחלים זורמים נערות נאהבות / הוא שוכב בין הסדין והשמיכה ועיניו עצובות / החושך ממלא את חדרו כמו מים את הים / ברכיה נוגעות בברכיו הוא מושיט ידו ללטפנה / שערה נופל על לחיו על חזהו היא ענוגה ואהובה / אבל היא איננה / בעולם פורחים פרחים נחלים זורמים נערות נאהבות / עבים נוהרים כמלאכים קלים כוכבים עולים בלהבות / אבל מי ישלם בעד מצוקתו / ומי יסלח לאלוהים שברא אותו ושכח אותו / שוכב כמו בקבר על מיטתו / שוכב בקבר על קרקע הים / והחושך אופף אותו ובחושך כבִים גווייתו וגם נשמתו / עתה הוא נח בשלום על משכבו עיניו עצומות הוא נרדם
כדאי לשים לב שבשיר, אולי הנפלא ביותר בקובץ, אין כלל סימני פיסוק כי הטקסט אומר את עצמו, מתנגן מעצמו, ואינו זקוק לפיסוקים. ודווקא שדה היה זקוק מאוד לפישׂוקים, ולא פעם התייהר בפניי, בשיחות של אחרי חצות הלילה: "מה הן רוצות ממני, כל אלה שקראו אותי ובאות אליי? הרי אני לא יכול לזיין את כולן!"
ס. נידח
* * *
מודים ומתרגשים
[אך יש גם נעלבים ומתנתקים]
לאהוד החבר היקר,
אני מודה לך עבור ההתמדה במשלוח "חדשות בן עזר".
התרגשתי מאוד כשקראתי את העמוד מתוך הספר "התלם הראשון" של יהודה ראב.
יישר כוח!!!
בברכות,
שלך,
יצחק ג.
*
תודה רבה בעד ניחוחות ארץ ישראל שמעטים בלבד נותרו להיזכר בהם ולהעריכם.
רם ס.
*
אני כבר מחכה ליום שבו אולמרט המושחת יתפטר ואתה תצטרך לאכול את הכובע שלך כמו שהיית אוכל את הציצים שלי!
אגנה ו.
* * *
אירית שושני
חממת המכתב העיתי והמושא שלי להזדהות
בן דרור ימיני השנון והנוקב קורא תיגר על הוויתור על חופש הביטוי ומציאת ניחומים באפיקים מצומצמים כמו המכתב העיתי של "חדשות בן עזר" [גיליון 364].
יש צדק בדבריו כשהוא טוען שאסור לתת לייאוש להשתלט עלינו. אלא שהבחירה לקרוא ולכתוב בעלון הייחודי והמגוון הזה, בעל הניחוח של אהבת מולדת, היא דווקא עונג ולא ייאוש. זוהי כמין הצטנפות בחממה מחשלת, שאליה ודאי לא ימצאו את דרכם יקירי התקשורת, כמו אלה שהשתתפו ב"ערב ההזדהות" עם במאי סרט ההסתה "ג'נין ג'נין" (שהוזכר בכתבה של יוסף דוריאל) – וטוב שכך.
ואם מתעורר בנו צורך אנושי להזדהות כנה ולאמפתיה, אז טבעי והגיוני יותר לאהוֹד איש כמו אבי קוזי מחלץ בעלי החיים מתל אביב, שליבו וביתו פתוחים לכלבים וחתולים פצועים ונכים. לאחרונה התבשרנו שהאיש אציל הנפש אסף אל ביתו כלבה שפניה הושחתו בחומצה והוא דאג לשיקומה. בסרטון קצר ב-YNET ראינו את פניה המרוטשות, ועוד כלבים חסרי גפיים החיים בביתו, שאהבתו הנדירה של האיש משמשת להם מרפא. אני בוחרת באבי קוזי כאיש הראוי לכל הכבוד וההערצה. הלוואי וימצא במאי שיעשה עליו סרט במקום להשמיץ ולהפיץ שקרים על צה"ל.
אהוד: המכתב העיתי הוא חממה לוחמת.
* * *
ברוך בואך קיץ
סלט ירקות פתח-תקוואי של משפחת בן עזר
(לידיעת הנמענים החדשים שלא קראו את הסיפור בגיליונות הישנים)
חלק ראשון
מתכון להכנה מהירה, בין חצי שעה לשעה
מצרכים:
3-4 מלפפונים טריים קשים; או יותר מלפפונים, אם הם קטנים.
2-3 עגבניות בשלות, רצוי כרסתניות.
10 עד 20 עגבניות שרי בטעם חמוץ-מתוק. לטעום עגבנית מכל קופסה לפני שקונים.
1 או חצי פלפל אדום מתוק.
1 או חצי פלפל צהוב או כתום מתוק.
1 או חצי פלפל ירוק-כהה מתוק.
1 או חצי פלפל ירוק-בהיר מתוק.
כחמש טבעות פרוסות מפלפל חריף ירוק או אדום.
2-3 צנוניות בגודל בינוני.
כ-10 זיתים דפוקים עשויים בנוסח ארצישראלי עם מי מלח, לימון ופלפל חריף, בלי שום.
קוביית גבינה צפתית קשה בגודל קופסת גפרורים לערך.
רבע או חצי בצל יבש.
4-5 בצלים ירוקים.
שמיר.
פטרוזיליה.
נענע.
מיץ מחצי לימון.
שמן זית ירוק-כהה לפי הטעם, כרבע כוס.
מלח לפי הטעם.
דרך ההכנה:
חותכים לקוביות זעירות את המלפפונים מבלי לקלפם (אפשר גם קלופים, או חצי-חצי), וכן את הפלפלים לסוגיהם, הצנוניות והבצל היבש.
מוציאים את הליבה הלבנה המחורבנת של העגבניות הגדולות יחד עם הגרעינים והנוזל חסר הטעם וזורקים לפח אשפה, וחותכים את הציפה שנשארה לקוביות קטנות. פעם היו עגבניות שאפשר לקלוף אותן לסלט, לא עוד. העגבניות הגדולות כיום הן חסרות טעם להחריד. לכן חותכים לרבעים ולחתיכות קטנות יותר את עגבניות השרי, שמצילות את הצד העגבנייתי של הסלט הארצישראלי, שהיה מבוסס על עגבניות הבַּלָדִי והמֵרִימֵנְד זיכרונן לברכה, כשהן קלופות, ובלעדן הסלט חסר את הטעם של פעם. עוד עצה: לגרד עגבנייה בשלה אחת בפומפייה כמו לרֶסֶק עגבניות, ולהוסיף לסלט כדי לקבל את הגוון האדום-עגבנייתי וקטיפתי של הרוטב.
חותכים דק את טבעות הפלפל החריף. החריפות שלו נמצאת בגידים הלבנים ולא בבשרו הירוק. לכן אפשר לגרד מקצתם מבפנים החוצה בסיבוב סכין, כדי שהסלט לא יהיה חריף מדי.
מגרענים את הזיתים וחותכים אותם לחתיכות קטנות, גם את הגבינה הצפתית חותכים לקוביות קטנות. מי שחפץ בסלט פרווה יכול לוותר על הגבינה, וגם על הזיתים אם אינם לטעמו.
חותכים דק את הבצל הירוק וכן את השמיר, הפטרוזיליה והנענע – הכמויות, לפי הטעם, אני אוהב הרבה. את השמיר והפטרוזיליה אוגדים לפני החיתוך, מקצרים וזורקים את הגבעולים ומותירים את העלים בלבד. באשר לנענע, תולשים את העלים בלבד, ללא הגבעולים, למעט הקצה הרך-עדיין.
יוצקים לקערת הסלט גם מיץ מחצי לימון סחוט טרי, מוסיפים מלח לפי הטעם, תמיד רצוי פחות מאשר יותר, כי כפי ששמעון פרס אומר: "מביצים אפשר לעשות חביתה אבל מחביתה אי אפשר לעשות ביצים!" – מערבבים, יוצקים את שמן הזית, הכמות גם כן לפי הטעם, ושוב מערבבים.
הסלט מוכן. אפשר לשמור אותו בכלי פלסטיק סגור היטב במקרר גם למחר ולמחרתיים, אך לזכור להוציא כשעה לפני הארוחה (כמו שמוציאים גבינות), כדי ששמן הזית שברוטב יפשיר. אגב, לסובלים מעצירות אין טוב מלהרבות באכילת סלט ירקות.
חלק שני
היסטוריה של הסלט הארצישראלי המשפחתי
מלפפונים: מלפפוני העבר גדלו בגן הירק ולא בחממות, גדלו בעיקר בקיץ, כל אביב ציפינו לביכוריהם, וכל סתיו נפרדנו מאחרוניהם בצער רב כי הם לא ניראו כלל בחורף. הם היו קשים יותר, קליפתם מרירה יותר, וציפתם או בשרם בעלי מרקם עמיד ולא כמו נאדות קטנים רכים מלאים מים, שזה בערך כמו ההבדל בין זרגים של צעירים לזרגים של זקנים.
לכן היה נהוג, לפחות במשפחת ראב בן עזר שמוצאה מהונגריה, לקלף את המלפפונים לפני חיתוכם, לחתוך אותם לקוביות קטנות ולהמליח, בקערה נפרדת, ולהניח עליהם משהו כבד. לאחר שמסיימים את חיתוך שאר הירקות, סוחטים את המים המלוחים עם המרירות שנבעו מהמלפפונים, ומוסיפים את הסחוטים לשאר ירקות הסלט שכבר נחתכו ללא טיפול מיוחד.
בדרך דומה מכינים ההונגרים סלט של טבעות מלפפונים קלופים עם שמיר וחומץ. המתכון בספר המיטבח ההונגרי של לפיד.
כיום כמעט שאין אפשרות לקלף מלפפון כי לא יישאר ממנו כלום. רק מים. ומצד שני הקליפות שלו פחות מרירות ואפשר לאכול מלפפון בקליפתו, מה שנחשב נועז מאוד לפני שישים, שבעים ושמונים שנה.
עגבניות: כאמור, אין יותר עגבניות כרסתניות, שאפשר להאדימן עד להבשלה מלאה על אדן החלון, והן מזני הבלדי והמרימנד, שאפשר לקלף אותן ולחתוך לקוביות יחד עם ליבן, שהיה אדום עסיסי וריחני, ולא לבן, קשה וחסר טעם כמו היום. פני הסלט הריחני מאותן עגבניות קלופות היו נראים כמיקפא כמעט אחיד, ונמס בפה.
הפיתוח של זנים חדשים, נוחים יותר למגדלים, ועמידים יותר באיחסון, הרג כליל את העגבנייה הארצישראלית של דור אבותינו, וזה בעיניי פשע כמו להכחיד בצרפת זני גפנים מסורתיים שמהם נעשים יינות ידועים.
לפני שנים, בפגישה עם הסופר החיפאי חתן פרס ישראל אמיל חביבי, הזכרתי בין השאר את עגבניות הסלט של ילדותנו, שנעלמו. הוא לא ידע על מה אני מדבר. לא הרגיש שום הבדל. זה הפליא וגם לא הפליא אותי כי הוא, כמו חתן פרס ישראל ס. יזהר, הצליח לשבור ולקלקל בפרוזה שלו את הזיכרונות הצלולים של ילדותו ולעשות מהם תבשיל מודרניסטי מייגע, מתייפיֵף ועטוף סמלים.
למרבה המזל באה עגבניית השרי, שלפני שבעים ושמונים שנה היכרנו אותה רק כעגבניית בר שצמחה פרא בצידי דרכים, ללא השקאה, גודל עגבניותיה כדובדבן, וטעמן חמוץ-מתוק ונפלא. נהגו לומר שבכל מקום שערבי מחרבן, צומח שיח עגבניות בר שכזה, אבל האמת שגם איכרים ופועלים עבריים שעבדו חירבנו אז בשדות ובצידי דרכים, למרות שכיום מספרים לכם שכל היהודים בארץ ובגולה נולדו בארמונות וחירבנו באסלות של זהב. מעולם לא היו ליהודים אסלות זהב אלא בישראל המתעשרת מיום ליום ומשעה לשעה.
הצרה עם עגבניות השרי היא שהמראה שלהן לא מעיד על טעמן. לא די שתהיינה טריות, אלא כדאי שתגדלנה על מים מלוחים, או שיקרה להן נס אחר וטעמן יהיה חמוץ מתוק ולא סתמי. בשבוע שעבר, למשל, עברנו את כל דוכני שוק הכרמל וטעמנו מכל אחד מהם עגבניונת עד שמצאנו דוכן עם עגבניות שרי מהנגב שהשביעו את טעמנו.
וכאמור, חותכים אותן על קליפתן ועוקצן ועסיסן, והן משלימות את מה שהעגבניות הנכות הגדולות חסרות. לאחרונה אנחנו מתקינים סלט רק איתן, בלי העגבניות הגדולות.
פלפלים: כאן החגיגה גדולה. לפני שבעים ושמונים שנה היה רק מין אחד של פלפל מתוק, ירוק בהיר, טעים מאוד אבל יחיד. הוא היה דק מאוד ולא כמו הפלפלים הירוקים בהירים כיום שרובם עבים יותר. אחר-כך הופיעה הגמבה האדומה, שלא הצליחה ביותר כי לעיתים קרובות היתה עבשה מבפנים (וכיום כמעט שאין למצוא אותה בשוק או בחנות). ואז חל המהפך הפלפלי, בעיקר כנראה בזכות מושבי הערבה המייצאים הרבה מתוצרתם לאירופה – והתחלנו לראות פלפלים ירוקים כהים, צהובים, כתומים, אדומים (לא גמבות), סגולים-כהים, וגם ירוקים בהירים ארוכים, הקרויים "שִׁישְׁקָה", וגם הם מומלצים לסלט בגלל טעמם העדין. ישר כוחם של מפתחי ומגדלי הפלפלים. אך למה זה בעגבניות הם חוללו הם או מדריכיהם נס הפוך של הפיכת זהב לזבל?
צנוניות: אבי ז"ל, בנימין, לא כלל מימיו צנוניות או צנון בסלט. אלה היו בבחינת נטע זר. ואולם בעלה של בת-דודי מרים, אברהם גיסין, היה מוסיף צנוניות לסלט הפתח-תקוואי שלו, ואני בעקבותיו. אבל חס ושלום לא צנון, לא קולרבי, לא חסה, לא גזר, לא שום (ולא זיתים עשויים בשום, אם נואלתם עד כדי כך לקלקל את טעם הסלט), לא "עלים ירוקים", לא כרוב, לא לפת, לא אבוקדו, לא זעתר (תבלין מצויין לשמן זית ולגבינות לבנות אך מקומו לא יכירנו בסלט הארצישראלי) ולא שום פרי או ירק שלא נכללו כאן במפורש.
בצל: אבי ז"ל לא כלל מימיו בצל ירוק בסלט, רק בצל יבש. למעשה הסלט הבסיסי גם לא כלל פלפלים מתוקים אלא רק מלפפונים, עגבניות, בצל יבש, פטרוזיליה, שמיר, נענע שצומחת ליד הברז הדולף בחצר, מלח, לימון ושמן זית גס. ולעיתים מעשירים את הסלט בזיתים כתותים ובקוביות קטנות גבינת עיזים קשה, שניהם תוצרת בית.
אני לא מפלה לרעה את הבצל הירוק וכולל גם אותו בקערה, אבל בו זמנית אני גם מכין מהזנבות הירוקים של הבצל הירוק סלט גבינת סקי 5% אחוז, ומוסיף גם שמיר, קוביות פלפל אדום, מלח, ושמן זית חריף שאותו אני מחזיק תמיד בצנצנת קטנה במקרר כאשר בתוכו צפים טבעות של פלפל ירוק חריף. מומלץ וגם עדיף בעיניי על סחוג.
שמן זית: יש לחפש את השמן הגס והירוק-כהה ביותר, רצוי שיהיה כתוב על הבקבוק "אקסטרה וירג'ין אוליב אויל"; אפשר להשיג שמן איכותי, והרבה יותר זול, גם ללא תוויות כאלה שמייקרות אותו – אבל אפשר גם ליפול בפח ולקנות מזוייף וגרוע או גרוע ויקר גם מבלי להיות מזוייף אלא סתם פלצני. לפני עשרות שנים לא הכירו אפילו במושבה את שמן הזית הירוק-כהה והשתמשו בשמן זית זך שנמכר בפחיות בצבע ירוק-כתום בהיר של חברת "שמן".
לאחר בדיקות רבות אני משתמש לסלט בשמן הזית הפשוט והזול ביותר של חלבי הדרוזי, מתוצרת דלית אל-כרמל, הנמכר בדוכנו בגן העיר בתל-אביב, 25 שקלים לבקבוק של 650 מ"ל שהם 38.5 שקלים לליטר, מחיר זול למדי [יש לו גם לָבָּנֶה מצויינת]. בשמנים המיוחסים והיקרים יותר, מ-40 שקלים ומעלה הליטר, מתוצרת עברית ומראשית המסיק, אני משתמש לטבול בהם ישירות את הלחם כי חבל לי למהול את טעמם המקורי.
הרוטב של הסלט: בשיטה המהירה להכנה מערבבים את כל מרכיביו יחד עם שאר ירקות, אבל בעלת הבית ברחוב עקיבא 4, שאצלה גרתי בהיותי סטודנט בירושלים (ושם כתבתי את "המחצבה" בסתיו 1961, "עם עובד", 1963) – הלא היא בָּנֵי (בניכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, ולה הקדשתי את קובץ סיפוריי "ערגה" (זב"מ, 1987) – היתה נוהגת קצת אחרת בהכנת הסלט הארצישראלי שלה, הירושלמי –
את כל הירקות אכן היתה חותכת דק-דק בקערה גדולה (אז עוד היו עגבניות ראויות לשמן ולא כמתחזות כיום), אבל בקערה נפרדת היתה מערבבת את הפטרוזיליה, השמיר, הנענע, הבצל, המלח, הפלפל החריף, שמן הזית והחומץ! – כן, היא העדיפה חומץ על פני לימון, וייתכן שהשתמשה בזהירות בשניהם, ורק בעת ההגשה לשולחן היתה יוצקת את הרוטב על קערת הסלט הגדולה, ומערבבת, (היא לא נהגה לכלול בסלט זיתים וגבינה צפתית) – את הריחות המגרים הטריים שהיו עולים ממעשה ערבוב הקסמים הזה, בעיקר בהשפעת החומץ – זוכרים רק אחרוני באֵי מיטבחה הגדול, חלקם הם כיום רופאים שכבר יצאו לפנסיה – גבי ורותי, מוטְץ, ג'וני, דני (שאותו זרקה מפני שהחברות שלו תפסו לה את חדר האמבטיה בבוקר, וככה אני זכיתי בחדרו כדי לכתוב שם את "המחצבה"), ומיכה שבשמיים. בָּנֵי היתה מכינה גם סטייקים מופלאים, ונהגה תמיד לתת את מחציתם כמנה העיקרית, ואחר-כך לכל אחד "תוספת" בגודל שווה, (וזאת שנים רבות בטרם גילתה יעל דיין לראשוני הזרם העז של התיירים הישראליים לפריז את מסעדת "אנטרקוט", שבה מגישים תחילה מחצית מנת הסטיק עם צ'יפס מצויין, ומאוחר יותר את המחצית השנייה. פעם היה כדאי לעמוד בתור בחוץ יותר משעה כדי להיכנס. לאחרונה שמעתי שהרמה ירדה, וחבל).
לערבוב הרוטב בסלט רגע לפני ההגשה, יש מעלה נוספת. מי שרגיש או רגישה לריח העז והמבוצל של הרוטב, יכול לוותר עליו ולהוריד לו מנת ירקות חתוכים "נטו", כי במקרה הזה מותר האדם מן הבהמה אין. ויש לנו חבר חובב סטייקים, שאינו אוהב כלל ירקות, באומרו שהוא מעדיף לאכול את מה שאוכל את הירק ולא את הירק עצמו.
חיתוך: מיותר לומר שצריך סכין חדה בגודל בינוני שחותכת היטב, אבל לאחרונה קנינו "מכונת" חיתוך הדומה בעקרון ל"מכונת" פריסה של ביצים קשות. מורידים ריבוע של ריבועי מתכת חדים על הירק ויוצרים קוביות קטנות שקופצות למעלה כי הסכינים המרובעות נכנסות לבליטות תואמות מלמטה. צריך לפרוס קודם את הירק לפלחים גדולים ולא עבים. מתאים מאוד למלפפונים, פלפלים, בצל יבש, צנוניות, גבינה קשה וכדומה. לא מתאים לעגבניות! – ובכל מקרה קצת משפריץ לצדדים ועושה לכלוך, אבל חוסך זמן. עם זאת, המרקם של הסלט נעשה קצת יותר מדי סטנדרטי, ולכן אני מעדיף את החיתוך האישי.
במה מספיגין? עדיף כמובן פרוסות לחם שחור כפרי לכל סוגיו, ודווקא לא פיתה. יש ששותים בסוף הארוחה את הרוטב שנשאר בסלט, ויש ששולים אותו בכף ישר לפה. הרוצה להיות מקורי יכול לסנן את הרוטב, להוסיף לו קצת וודקה, ולהגיש בכוסית בתור בְּלאדי מרי בַּלַדִי.
אזהרה! לא ייכנסו לסלט: גזר, חסה, כוסברה, כרוב, לפת, צנון, קולורבי, שום!
* * *
שיר הגירושין של הוריי
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כשההורים שלי החליטו להתגרש
הם רק נפרדו
והמשיכו לגור יחד
בדירה אחת
כמו ירושלים
וככה הם ממשיכים לגור
משפחה אחת
* * *
ליאורה בן יצחק
שקט מדומה
הַגַּנָּן מְנַסֵּר אֲוִיר דָּחוּס מִתַּמֵּר מַעֲלָה
עַד גֹּבַהּ צַמֶּרֶת נְטוּשָׁה
"צָפוּי לָרֶדֶת גֶּשֶׁם," מְדַוֵח הַחַזַּאי בָּרַדְיוֹ.
הֵד קַּטְיוּשׁוֹת שׁוֹרְקוֹת
מַרְעִיד רַגְלַיִם עֲיֵפוֹת
בֵּין טִפָּה לְטִפָּה נוֹטֵף
שֶׁקֶט חָלוּל מִתְעַבֶּה לְקוֹל צְעָקָה
מֵעֵבֶר לַהַר,
חֹרֶשׁ שָׂרוּף כָּמֵהַּ לְמַיִם
אוּלַי זֶה הַגֶּשֶׁם
יוֹצֵר חָזוּת רְקוּעָה מִתּוֹךְ תַּבְלִיטִים מְדוּמִים
עַל אֶרֶץ
מִבְּלִי שְׁהִבְחָנוּ יָפְיָה נִסְדַּק
בֵּין קִירוֹת מִתְפּוֹרְרִים
יַד אֱלֹהִים מַבְרִישָׁה אֹדֶם אֲדָמָה
עֲקֵבוֹת מְהֻדָּקִים נִדְבָּקִים עַל דֶּרֶךְ –
עֶצֶב גָּר בְּתוֹךְ צֵּל עָצְמוֹ.
רַק הַזָּוִיּוֹת מִשְׁתַּנוֹת
לְפִי עָצְמַת אוֹר קָּרֵב וְמִּתְרַחֵק מֵאִתָנוּ.
פורסם ב"שבו" מס. 17 2007
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שמיני
חפירת הבאר הראשונה
במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.
שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.
אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.
ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו וידע לדבר ערבית – היה יד-ימינו של ר' דוד במשא-ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.
לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.
עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.
*
בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת "נוּמֶר" (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים-לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.
מה יהיה?
"אל תדאג, לאזאר," אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. "הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו-ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר-רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה. יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו."
גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.
"קראת לי ובאתי." פתח יהודה.
"בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח-תקווה שלנו."
יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף-סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי-הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.
"רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?"
"לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש..."
"ומהי?"
"אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?"
"בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס."
"סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע."
יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.
"כאשר נעלה על אדמתנו," אמר לר' דוד, "תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים 'רפאים', ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה."
"הלוואי בני," אמר ר' דוד לצעיר. "אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה."
"תזכה ותראה , אני בטוח."
*
את ראש השנה [תרמ"ט, שלהי 1878] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ-ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי-עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי-מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו."
אבל בבית-הכנסת נדו לו רבים מבני-ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו-בכורתו לבחור-גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת-נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.
ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני-החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני-העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות-קרקע שאינן בנמצא.
"הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!" – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. "עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבים?"
*
אחרי החגים נפרד יהודה מלאה, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.
ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון-אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.
השניים יצאו מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע-איכרים רחב-שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי-אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום-אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש-אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר.יהודה חזר להיות לבוש כבן-אירופה.
ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית-אבן גבוה שהיה מרובע כקוביה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי-ירייה, כמו במבצר.
"מי גר כאן?" התעניין יהודה.
"אף אחד לא גר כאן," ענה חג' סלאמה. "ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!"
"מה קרה להם?"
"לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ'ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג'ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ-בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!"
[לאחרונה גם נתבשרנו שעמותת "לא שוכחות" מתכוונת לקיים ערב זיכרון חגיגי לגיבורים הפלסטינים ששחטו בצדק את הקולוניאליסט הראשון בתל-אביב שלעתיד-לבוא, חוואג'ה מודל, ואנסו את אשתו הגזענית האירופית היהירה – עד כי נפחה נפשה מעולפת בעודם מזיינים בה נֶקֶב-נקב. – אב"ע].
*
השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.
הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל-אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח-תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים-חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ-ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.
השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי-ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.
"זאת הדרך היחידה?" שאל יהודה בחשד.
חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל-עַסַל (גיא הדבש, לימים – בני-ברק), עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה-יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.
"אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים," אמר יהודה, "הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!"
"הכול מאלוהים!" אמר חג' סלאמה. "כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן-חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל."
"ואם לא?"
"מעליש, מה לעשות? חבל על הסוס!"
*
הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ-אִל-הַוַּה (שפירושו – שער הרוח, ובעתיד – רמת-גן). חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות-הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.
"מה קרה?" שאל יהודה.
"לא עלינו, לא עלינו," מילמל חג' סלאמה, "בגבעות של באב-אל-האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים-בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני-כלבים ארורים!"
"הה!" קרא לפתע יהודה.
"מה קרה?" נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.
"שם דבר. חזור!" קרא לעברו יהודה. "סתם התלוצצתי."
"אתה אל תפתח פה לע'וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג'ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן."
עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ'מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל-שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי-שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק-מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.
כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה-צהובה שהשתרעה לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס (הוא מבצר אפק, החָרב כיום), הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס-אִל-עֵין (ראש העין), והמעיינות שמהם נובע הנחל.
יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני-כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. (הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים, וניצב עליה קיוסק למכירת הגרלות של מפעל הפיס. [מדובר בשנת ,1989 שבה יצא הספר לאור. מאז השתנה המקום ולא לטובה]). מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.
"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."
"מה קרה?" חשש יהודה.
"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."
"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."
"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.
"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."
"כן? ומיהו? מה שמו?"
"הניסיון." השיב יהודה.
וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.
במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.
ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.
[ליד המקום בכיכר המייסדים, שבו חפר יהודה ראב את הבאר הראשונה, ישנה ברזייה מלוכלכת ואולי גם מושתנת, ומולה לוח פליז מלא מלל, חלקו מוטעה מבחינה היסטורית, ואילו שמו של החופר הראשון של הבאר, יהודה ראב, אינו נזכר].
*
לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.
"מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים," ליגלג רגנר וקבע: "אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות."
בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני-טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.
לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי-אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי-אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ-ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.
יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי-העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
המדריך לחברה הישראלית
מאת פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג
בימים אלה עלה לרשת אתר מדעי-פופולארי, "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית". האתר סוקר (בטקסט ותצלומים) את כל מגזרי החברה בישראל, לפרטי פרטים. היכנסו ותגלו עובדות ופרשנויות מרתקות על החינוך, הלבוש, המאכלים, הרגלי הפנאי, משפחה, זוגיות ועוד, של הצברים, עולי מדינות חבר העמים, עולי אתיופיה, דתיים-לאומיים, קיבוצים, חרדים, ערבים, דרוזים ועוד. מדי שבוע נוספים לאתר ערכים חדשים וכן צילומים רבים וקטעי וידאו. האתר, שעיצובו חדשני וידידותי, פתוח למשובים ולתוספות של גולשים. מדריך אנשים ישראל הוקם ביוזמת פרופסור עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג מאוניברסיטת חיפה, כשירות ללא תשלום לציבור הרחב. המדריך מופעל בחסות מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה, הטכניון. אתם מוזמנים להציץ, להתרשם ולהמליץ לכל מי שאתם מכירים. להלן הכתובת:
www.peopleil.org <http://www.peopleil.org
* * *
לפעמים בשבת בשעה אחת-עשרה בבוקר אני מתגעגע מאוד לשמוע ברדיו את קולו של טומי לפיד.
* * *
פיתחו את google באנגלית וכיתבו בחיפוש:
"Girl farting while playing PC game and nearly orgasms!"
וצפוייה לכם חווייה אמנותית מהמדרגה הנמוכה ביותר!
* * *
רשמים מסופרישמן ת"א בשבת האחרונה בבוקר
לא נותנים קוביות קרח. מינימום הזמנה 30 שקל. בתי השימוש מקולקלים, יש להשתמש בציבוריים שעל החוף. רוח הים הקרוב חנוקה בחלקה בחלונות זכוכית גבוהים. מראה הים הקרוב מוסתר בסוככי-חוף גדולים. את הקפה ההפוך המר לא היה אפשר לגמור גם לאחר המתקה חוזרת. יחד עם 1 כוס מילק שיק בינוני – 45 שקלים (אילו שילמנו כל אחד לחוד, היה עולה לנו 60 שקל!)
השירות אדיב כמו הנימוס של אלברט מדג'ה ז"ל במסעדת "טעמי" המיתולוגית שלו בירושלים – אבל בלי החומוס מונטנייה האגדי המוגש בה עד עצם היום הזה במשך כחמישים שנה ללא שינוי – ובלי המעדנים האחרים של חוסר הנימוס – מרק השעועית, מרק העוף עם חתיכות עוף, האורז ועליו שעועית ברוטב אדום, קציצת הבשר ברוטב אדום, ועוד. רק קפה לא היה ואי אפשר להזמין ב"טעמי" כדי שלא לתפוס בה מקום מיותר. ודווקא אליי היה לאלברט יחס לבבי מיוחד ומעולם לא גער בי.
* * *
ברגע האחרון הגיע
אורי הייטנר: מקום לדאגה
החלטתו של אהוד אולמרט שלא להתמודד על ראשות "קדימה" ולהתפטר מתפקידו לאחר הפריימריס מתבקשת, אין ממנה מנוס.
דבריו אודות אחריותו "להביא שלום" מעוררת דאגה – חשש שינסה בכל מחיר להביא ל"הישג" מדיני שירשם על שמו. האופן האובססיבי בו הוא מנהל את המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן בהחלט מעורר דאגה. כאזרח, אני מודאג מאוד, איני סומך על שיקול דעתו, ועל יכולתו לנהל מו"מ אחראי, נקי משיקולים זרים; אני חושש ממכירת חיסול, שגם אם לא תביא להסכם על נסיגה מהגולן בזמן הקצר שנותר, תכלול התחייבויות חסרות אחריות והרות אסון של אולמרט, שעלולות לכבול את ידי ראש הממשלה הבא, או לפחות לתת לו את התירוץ ש"ידיו כבולות", כדי לעשות מעשים שלא יעשו.
אולמרט הוא ברווז צולע בשתי רגליו. הוא עומד לפנות את הזירה ללא אמון ציבורי בו, ביושרו ובהגינותו. אין לו מנדט להוביל הכרעות היסטוריות שנויות במחלוקת נגד רצון העם.
אני חושש מאוד שאולמרט ישאיר אחריו אדמה חרוכה.
אהוד: אל תחשוש. את האדמה יחרכו לנו היטב הברווזים הלא-צולעים שיבואו אחריו, וכולנו נשלם את מחיר האווילות שבהדחתו.
* * *
אתר חדש שמתרגם מעברית לכל שפה שתחפצו בקלות ובמהירות והכי טוב שהכניסה לאתר בחינם.
תירגומצ'יק- http://tirgumchik.appspot.com
העבירו לחבריכם!!!
* * *
קישור (לינק) מומלץ למיטב של שייקה אופיר!!! תתגלגלו מצחוק!!!
http://www.youtube.com/watch?v=7RnzI-S5hA8
* * *
"מאגר ספרות הקודש" – אתר חיוני ומדהים לכל יהודי משכיל וַבּוּר:
http:/kodesh.snunit.k12.il/
* * *
הילדה מן הים
"הילדה מן הים" של אהוד בן עזר עם ציוריה היפהפיים של גילי אלון-קוריאל הוא סיפור נוגע ללב המתרחש בחול שעל שפת הים – אהבתו של ילד, שיש לו רק אימא – לילדה יפה וקצת מרשעת שיש לה אבא ואימא. ספר שזכה לשבחים רבים ואשר ילדים אוהבים לקרוא אותו ולשמוע אותו.
מהדורתו השנייה של הספר טרם אזלה ועדיין אפשר להזמין ממנו עותקים ברשתות הספרים הגדולות או מהוצאת הקיבוץ המאוחד, הירקון 23 בני-ברק 51204. ת.ד. 1432 בני ברק 51114. טל. 03-5785810.
מתאים גם לנכדים!!!
* * *
לממשלת סוריה – אל תוותרו על קבלת כל שעל אדמה עד חוף הכנרת לפי גבולות יוני 1967, וככה נהיה בטוחים כי הגולן יישאר בידינו לעולם ועֵד, שהרי שלום אמת אתכם אף פעם לא יהיה והכול מצידכם הוא מָסְחָרָה וְעָוַנְתָא! – בתקווה לעשות רושם על האמריקאים התמימים!
מחב"ע
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,901 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 359], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל