גיליון מס' 366

תל אביב, אור ליום שני, ג' באב תשס"ח, 4 באוגוסט 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: דודו פלמה: אידי קיץ (שיר).

ורד מפריס: השלט ברחוב קמבון 37 כבר לא קיים!

אביחי פאוזנר: אין מצב בעולם שמר אולמרט היה נשאר על כנו וגם הוא הבין זאת, אם כי בדרך הקשה.

אורי הייטנר: פילדלפי רבתי.

יִשְׂרָאֵל הַר: מְקוֹמִי הַבּוֹדֵּד לִכְבוֹד שַׁבָּת.

אלי יזרעאלי: זה מתחיל (הגעגועים לאולמרט).

רות ירדני כץ: "שלוש עשרה מקטרות" לאיליה ארנבורג.

יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל כֶּלֶא קְצִיעוֹת.

יהודה אטלס: כותרת: נשבר לי הזית ממך, אהוד.

שלומית: הסלט של סבא ברוך ראב.

אורי הייטנר: נורמטיביות נוסח יזרעאלי.

קובי בילר: הלוחש לנחשים.

משה הכהן: מחלה חשוכת מרפא.

אריה דרוקמן: אנא הסבר נא לי כאילו הייתי ילד בן 10.

פנינה פרנקל / 2 שירים: מזוודות. ימי חול.

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק מ"ט, בימי ה"פרהוד",

הריבה של סבתא נוזלת מן הגג ושליחת הבנים הבוגרים לפלשתינה.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק תשיעי, קוצי-צבר בריר-גמלים.

ראובן ארגוב: אני איתך גם בעניין אולמרט.

ברכות לממשלת גרמניה

על אישור עסקת הגז עם טהרן

אתם הרי מומחים בגז

ותוכלו ללמוד וגם ללמֵד הרבה את האיראנים

שלא יצטרכו פצצה גרעינית כדי להשמיד אותנו

* * *

דודו פלמה

אידי קיץ

אֶל חַלּוֹנִי הַנִּפְעָר

כַּצְּעָקָה

שֶׁל אֶדְוַארְד מוּנְק

נִשְׁפָּך שָׂדֶה צָהֹב

מְבַשֵּׂר נְשִׁימָה חַמָּה

וְיוֹקֶדֶת שֶׁל קַיִץ

זוֹעֵם וְשׁוֹצֵף כְּפִגּוּעַ

כְּמוֹ מִתְנַקֵּשׁ אָפֵל

תּוֹסֵס נַחֲשֵׁי צֶפַע

בְּאַפְלוּלִית קוֹצִים

וְסַלְעֵי בַּזֶּלֶת

הֶבְזֵק סַכִּין נוֹשֵׁךְ

בִּבְשַׂר הַקַּיִץ

צִפֳּרִים נִסְעָרוֹת שׂוֹרְטוֹת

עָרַבֶּסְקוֹת בִּזְכוּכִית הָרָקִיעַ

מִתְנַפְּצוֹת בִּצְוָחָה מָרָה

אֶל צוּקֵי יַרְדֵּן הֲרָרִי

חוֹתֵר בְּלֵאוּת

נִצְחִי כְּמוֹ הַזְּמַן

כְּמוֹ קְלָלָה עַתִּיקָה

אֶל

יַם הַמָּוֶת.

18.4.06

* * *

וֶרֶד מִפָּרִיס: השלט ברחוב קמבון 37 כבר לא קיים!

שלום לך אהוד, 

אני כותבת לך מפריס. כמו שהבטחתי, הלכתי לרחוב קמבון 37, ראיתי אכן את בית המלון, אבל לא הבחנתי בשום שלט.

מדוע? מה קרה? 

אין לי שום מושג!

בכל אופן, הסתכלתי היטב בין המספרים 35-39, ראיתי את המלון, אבל לא ראיתי שום שלט...

חבל...

 זוהי בכל אופן התשובה לצערי,

מאחלת לך שבת שלום,

ורד

אהוד: גיליון 363 הופיע עם צרופת השלט המקובע על הבית בפריס שבו כתב הרצל את "מדינת היהודים", וזאת בכתבתה הקצרה של ניצה וולפנזון, שביקרה בפריס בשנת 1986 וצילמה את השלט. מעניין מדוע הוא אינו קיים יותר והאם יש לכך סיבות פוליטיות.

* * *

רמי מאירי

הקשר בין תקשורת להון –

מדוע לא כותבים על זה?

יושב לו, בערוץ 10, העיתונאי הוותיק מדושן עונג: רוה"מ הודיע על התפטרותו. הוא מאוד מרוצה כי היה ידיד של המתפטר, עשה פליק-פלק לאחור ומאז ירד על אקס-ידידו בלי להתבייש וגם עם הטיות קלות של הצגת נתונים. הוא נשאל לדעתו על האירוע ומציג אותה בממלכתיות נאורה.

אחר-כך הוא הולך הביתה וכותב מאמר בחינמון של המדינה הממומן על-ידי מיליונר, שגם הוא צ'ילבה של רוה"מ, מאמר מלא שיטנה, שהרי בעבור זאת הוא, העיתונאי, מקבל את שכרו (ובוודאי שלא נחטא ונגיד: במעטפות, כי העיתונאי לא יעשה כזאת) מהמיליונר.

ואם לא די בכך, הרי הוא משרבב את הרהוריו על רוה"מ לכל מאמר נוסף המופיע (היום, 31.7) בחינמון של המדינה, כפי שעשה גם בימים הקודמים: רוה"מ אשם במבול, רוה"מ אשם בצליבתו של ישו ובכלל, עם כמות כזו של חשדות, איך הוא מעז לדרוש את חזקת החפות... (אלא שנגד רוה"מ לא הוגש עדיין שום כתב אישום. את הבמפרים ברחוב של הבן של טלנסקי העיתונאי כבר שכח) ועוד ועוד.

ואף אחד לא אומר לו לסתום סוף-סוף, כי כולנו הבנו מדוע הפליק-פלק ומי משלם עבורו. אז די, תן למשטרה ולפרקליטות לעשות את עבודתן ואל תביא דוגמאות מרפי "המסריח". גם לו יש קופה לא קטנה מאחוריו.

ובהזדמנות זו, עם או בלי קשר, צריך לבדוק איך ולמה שלי "הפה הגדול" יחימוביץ נתקבלה בתרועות צהלה כשהחליקה בדרך המאוד לא מוסרית לפוליטיקה הישראלית. וזאת רק, כי למי שיש חמאה על הראש, שלא ישב בבית של זכוכית [שקופה, חשוף לשמש!]. 

רמי מאירי

הוד-השרון 

* * *

אביחי פאוזנר

אין מצב בעולם שמר אולמרט היה נשאר על כנו וגם הוא הבין זאת, אם כי בדרך הקשה

ראש הממשלה הולך כי אי אפשר להיות ראש ממשלת ישראל, התפקיד הקשה והמסובך בתבל, ובו זמנית להילחם על חפותו. המדינה צריכה להתנהל. הממשלה לנהל והכנסת לקבוע מדיניות.

אכן לא כך הדברים וכפי הנראה לא יהיו, הדרך לפתרון זה החלה עם הודעתו של מר אולמרט ביום רביעי. ההמשך הוא בחירות חדשות ומהירות, וכאן טעה ראש הממשלה, פעם נוספת , כשלא התפטר לאלתר.

אהוד ידידי, אתה לא נשאר עם החבורה שציינת, אתה נשאר עם מי שאתה מאמין שיכול ויש לו את הזמן המלא להנהיג את המדינה, בחר בו ודאג ותרום לבחירתו במלוא אונך ומרצך.

אין מצב בעולם שמר אולמרט היה נשאר על כנו וגם הוא הבין זאת, אם כי בדרך הקשה.

צר לי שלכך הגענו, אבל בדוק בסבלנות ובדייקנות מי הביאנו ואיך הגענו למצב זה. העם רצה בתזוזתו של ראש הממשלה, אם כי לא פה אחד אבל ודאי ברוב מרשים, והפעם אתה ואחרים, שמחזיקים בדעה שונה מזו, נשארתם במיעוט, וזה היפה והמרתק בדמוקרטיה שביום נתון דעתך מתקבלת ואתה נמצא בצד הרוב ולמחרת היום דעתך נדחית ונשארת בצד המיעוט שהביע את דעתו, וטוב שעשה כך, ואף נלחם עליה עד לנקודת ההכרעה.

הייתי לא פעם בדעת המיעוט, לא עלזתי אך קיבלתי זאת בהבנה ובכבוד. האמן לי אהוד, הרוב רצה בכך, ואם מר אולמרט הבין זאת, אז אנא נסה גם אתה לקבל הכרעה זו הקשה, ולדעתי הנכונה.

ולסיכום: אם צעד נכון זה של מר אולמרט לא יביא לבחירות מיידיות, הרי שכרנו יצא בהפסדנו. בואו נקווה שהעם והמדינה יצאו לדרך חדשה הוגנת וישרה כי המטלות כה רבות, הזמן דוחק, ואני תקווה שה"פועלים"לא עצלים.

אהוד: אולמרט לא הודח בדרך דמוקראטית ואפילו לא משפטית. נעשה בו לינץ' ציבורי, כל אויביו הסיתו נגדו את הציבור מבלי שהדברים ילובנו ותינתן לו זכות החפות וההגנה. אם זו דמוקרטיה, אני קוגלאגר, ואני ממשיך להגן עליו כמו שהגנתי קודם מפני שעיקר הגנתי הוא על מעמד ראש הממשלה בישראל, שהוכפש ונרמס בידי גורמים, חלקם עוינים, חלקם לא-ישראליים, שאין להם שום אחריות להנהגת המדינה ולהגנתה ושום חלק בהישגי ממשלתו.

אני אמשיך להגן עליו כי בכך אני מגן גם על מעמדו של כל ראש ממשלה שיבוא אחריו, ואגיד לך את האמת, כרגע אני לא רואה איש מתאים ממנו לתפקיד, ואם תהיינה בחירות אינני יודע אפילו עבור מי אצביע, אם בכלל. אלה שעשו לו לינץ' ציבורי פגעו במידה רבה באמונתי בחוסנו של התהליך הדמוקראטי. אני מקווה שההיסטוריה תשפוט אותו טוב יותר ותחזיר לו את כבודו האבוד. מה שאין כן לגבי הפרקליטות, המשטרה והעיתונות, המושחתת בחלקה הגדול. ראה את ה"אוני סונו" של "הארץ" כלפיו. אף לא מילה אחת בזכותו. אבל הם אינם יודעים שאמנם הם בחזית מכובדת-לשמצה אחת עם חינמונו של אדלסון אבל הוא ידפוק גם אותם כמו את "מעריב".

מה שברור לי שבלי אולמרט בראש לא אצביע ל"קדימה", ולהערכתי המפלגה הזו תתפורר עוד בכנסת הנוכחית ותיעלם בבחירות הבאות או תיעשה למפלגה חסרת חשיבות. גם לליכוד לא אצביע, כי ביבי אמנם מתאים להיות שר חוץ רהוט או שר אוצר אבל זה יהיה אסון לאומי אם הוא יחזור להיות ראש ממשלה.

לכן ייתכן שבתור ברירת-מחדל אצביע ל"עבודה" בראשות אהוד ברק, ולא מפני שגם שמו כשמי אהוד, ולא שמגיעה לו מדליה על חלקו האידיוטי בהפלת אולמרט – אלא שהוא הרע במיעוטו ואולי יצטרפו אליו כמה אנשים טובים מ"קדימה", וגם ב"עבודה" יש עדיין לא מעט מנהיגים שאני סומך עליהם כמו מתן וילנאי. כמובן שלא שלי יחימוביץ ואפילו לא אבישי ברוורמן, שתי הרכישות האומללות של עמיר פרץ לקראת הבחירות הקודמות.

* * *

אורי הייטנר

פילדלפי רבתי

החלטת הממשלה להפשיר 20 יח"ד במשכיות שבצפון בקעת הירדן, עוררה ביקורת חריפה וגינויים לישראל בעולם, ובקרב גורמים במערכת הפוליטית בישראל.

גם אני שותף לביקורת על ההחלטה הזאת. היא אפילו מכעיסה אותי מאוד. 20 דירות... 20?! זה אפילו לא לעג לרש. זו החלטה מטומטמת, כיוון שבעטיה "הרווחנו" את מלוא הביקורת שהיתה מנת חלקנו אילו החלטנו על הקמת 200 יח"ד, 500 יח"ד. ככה זה כשחושבים בקטן ועושים בקטן.

ההחלטה הפחות ממינימלית הזאת עוררה ויכוח על עתיד בקעת הירדן. ושוב שמענו את החוכמולוגים המסבירים לנו, שאין כל נחיצות לבקעת הירדן, כיוון שבימינו אין ערך לשטח, ויישובי בקעת הירדן לא יעצרו את הדיוויזיות הירדניות – לשם כך יש את חיל האוויר, ושטילים מאיראן לא יתחשבו בבקעת הירדן ושאר הבלים.

איני זקוק לטיעונים ביטחוניים כדי לחתור לריבונות ישראל על בקעת הירדן. אני מסתפק בטיעונים הציוניים, כדי להסביר מדוע התיישבות וריבונות ישראליים על בקעת הירדן הם יעד לאומי. בקעת הירדן היא חבל בארץ ישראל, שאין בו כמעט אוכלוסייה פלשתינאית, ולכן עלינו לממש בו את זכותנו על הארץ, ללא חשש לסיכון צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. הגולן [התכוונת ודאי לבקעת הירדן. – מחב"ע] היא ליבת השידרה המזרחית של ארץ-ישראל המערבית; השידרה שבין החרמון והגולן בצפון לערבה ואילת בדרום, המבטיחה שישראל לא תהיה מדינת תל-אביב קרתנית, ושתהיה לה היכולת לקלוט מיליוני יהודים וליישבם ברווחה. הבקעה חשובה לישראל מעבר לכל שאלה ביטחונית.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהחשיבות הביטחונית הגדולה של בקעת הירדן. קשה לי להבין איך אנשים, המחזיקים מעצמם מומחים, לא הפנימו את לקח מלחמת הלבנון השנייה. במלחמה זו הוכחה בעליל חשיבות השטח. במלחמה זו חיל האוויר הפעיל את מלוא עוצמתו, וכנ"ל הארטילריה הישראלית, מהיבשה ומהים. חיל האוויר השיג הישג אדיר, כאשר השמיד את הטילים לטווח בינוני, שאיימו על תל-אביב, ודי בכך כדי להצדיק את עצם המלחמה הזו, חרף הכישלון שנחלנו בה. אבל הכישלון שנחלנו בה נובע מכך שהיינו שבויים בקונספציה, שאין עוד משמעות לשטח. לכן, לא ניסינו להשתלט על השטח שממנו נורו אלפי קטיושות ששיתקו במשך למעלה מחודש את צפון הארץ.

המציאות הדמוגראפית בגב ההר ביהודה ובשומרון, שם חיים למעלה ממיליון פלשתינאים שסיפוחם יסכן את יהדותה של המדינה, יחייב אותנו להיפרד מחבלים אלה. הפרדה זו טומנת בחובה סיכון ביטחוני משמעותי. את טרור המתאבדים ניתן לצמצם מאוד באמצעות גדר הביטחון. אולם את הקסאמים, הגראדים והקטיושות לא תעצור הגדר.

איך ניתן למנוע את הפיכת קלקיליה, טול כרם, שכם וג'נין ל"שמורות טבע" כמו לאורך גבולנו עם לבנון? איך ניתן למנוע את הפיכתן של תל-אביב ובנותיה ושל כל ערי מישור החוף לשדרות רבתי? איך ניתן למנוע את הפיכת נתב"ג למטווח קסאמים?

רק ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, במובנה הרחב ביותר (כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון), יכולה ליצור חיץ שימנע היווצרות מציאות הרת אסון כזו. בימינו, הסכנה האמיתית אינה בהכרח חציית דיוויזיה ירדנית, אלא מעבר משאית ירקות תמימה למראה, שמסתירה מתחת לעגבניות ולמלפפונים קטיושות. די במשאית אחת ליום, כדי להפוך את החיים במדינת ישראל לגיהינום.

אם איננו רוצים להפוך את בקעת הירדן לציר פילדלפי רבתי – ציר הברחת טילים ואמל"ח מירדן לרשות הפלשתינאית, כפי שציר פילדפי הינו ציר הברחת האמל"ח ממצרים לעזה, ואיננו רוצים בשדרותיזציה של תל-אביב עלינו לספח את בקעת הירדן וליישב אותה כראוי, כדי להבטיח שתהיה השידרה המזרחית של מדינת ישראל. עלינו לבנות גדר הפרדה מזרחית, המפרידה בין בקעת הירדן לאזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

ואם קיים איום גרעיני על ישראל, יש ליצור מרחבים לפיזור אוכלוסין, בנגב, ובשידרה המזרחית רבתי.

 * * *

יִשְׂרָאֵל הַר

מְקוֹמִי הַבּוֹדֵּד לִכְבוֹד שַׁבָּת

בנסיעה באוטובוס היום ישבה למולי כנגדי

נערה צעירה מאוד על צווארה רביד זהב

דק ואותיות שמה – ש.י.ר.ה. בזהב רחב

ושני שדיה האגסִיִּים נִרְאִים יופי תוססים

בפרדס תפוחים ונרתיק אישה שחור גדול

תלוי על שכם שְׂמֹלָאהּ אינו מצליח להסתיר

את ירֵכֵיה מלאי שריר שחצאית או מכנסיים

קצרצרים כיסו אותן עד האגן ועל אצבעה

המטופחת המבדלת בין זוג לבין זוג טבעת

זהב שחותם נשר גם הוא זהב – רק אז

אמרתי לי בלבי: כמה פִּרְקֵי שירה הייתי יכול

לכתוב לכבוד מראה עֵינֵי בָּךְ... נאלצתי לרדת

כי יום שישי הארוך קצר – ערב שבת קרב אל

בית מקומי ואני בודד בחדרי בלעדיך הלילה

עד כאן אהודים יקרים לתועלת קוראי מכתב עיתי/חדשות בן עזר שבת שלום ומנוחה לכם ולכל המתענגים על פרדסי שירה בעונג גוף נפש ונשמה יתרה – שלכם יִשְׂרָאֵל הַר המכבדכם עד מאוד.

אהוד: זה שנים שאני סובל מכאבי ביצים וָלב דומים לשלך בנסיעות באוטובוסים. אבל הריכוז הכי צפוף של יפהפיות צעירות בעירנו הוא בקניון רמת אביב. אין תרגילים טובים מאלה לשיפור הראייה, בייחוד לקשישים כמונו.

והכי מצחיק הוא שיש צעירות שמסתובבות או יושבות בנסיעה כאשר מרבית השדיים בחוץ ובלי חזייה כך שגם הפיטמות מזדקרות מבעד לבד הדק עד כדי יכולת לאמוד את הקוטר שלהן – אבל אם אתה מעיף מבט לעברן הן מיד מותחות בצניעות מעושה את החולצה שאינה מכסה, כאילו באמת יש להן במה להסתיר את ערוות האגסיים.

* * *

אלי יזרעאלי

זה מתחיל

הרבה מתייחסים למצב כעידן הפוסט-אולמרטי. לכאורה חדשות עצובות, אולם אל דרגה. יש בי יותר מאשר תחושה, כי עם הכרזתו של אולמרט, כי לא יתמודד, הכל רק מתחיל. מתחיל עידן חדש. עידן שאולמרט כן עומד, לפחות בטווח הנראה לעין, במרכזו. במקביל מתחילים הגעגועים לאולמרט.

הנה מה שכותב, בין השאר, יוסי ורטר ב"הארץ" (השבוע, 1.8.2008, עמ' 1):

"...נאומו שלשום בערב, במעון ראש הממשלה, כבר היה מאופק, ממלכתי, מכובד. זה היה נאום התבוסה שלו. המשטרה, הפרקליטות, אך מה שחשוב מכל, הציבור העוין, השונא והמנוכר – כל אלה הביסו אותו ב-30 ביולי 2008. בקול מריר פירט אולמרט את רשימת הישגיו. סביר להניח שבמאות אלפי בתים נשמעה נחרת בוז. העיקר שהוא הולך, אמרו הבריות. אבל אם משתחררים מהמטען הרגשי, צריך להודות שהוא משאיר מאחוריו מדינה במצב לא רע: ביטחון סביר, כלכלה יציבה, אבטלה נמוכה, אהדה עולמית שהתבטאה בביקוריהם כאן בחודשים האחרונים של חשובי המנהיגים..."

הנה, מתחילים הגעגועים. זו רק סנונית ראשונה. לי, כאדם ביקורתי שמעולם לא אהב אף מנהיג, אף שלטון, אף סגנון משטר, היה כיף לחיות כאן! אולמרט עמד בהבטחתו. זה נכון. לי לפחות, לא זכור ראש ממשלה טוב ממנו ואף לא כזה שהתקרב להישגיו.

הוא באמת בא לעבוד כראש ממשלה ולא לטייל או לעשות לעצמו יחסי ציבור (ואולי דווקא בכך כישלונו).

באמת היה לו איכפת מהמדינה, מהחברה, מהכלכלה, מהחינוך, מכל מה שצריך להיות איכפת לראש ממשלה, ומעולם אינו קורה. זה קרה כשאולמרט עמד בראש.

ולמרות הסיסמאות הנבובות, שבמצבנו היום אנו חייבים ממשלת אחדות, ראש ממשלה במשרה מלאה וכו' – סיסמאות נדושות שאותן אני שומע מאז ילדותי, הנובעות מתסמונת המצור שטרם חלפה... למרות סיסמאות אלו, אני מרגיש, כי מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. מעולם, כאזרח בישראל, לא ישנתי טוב יותר. כשאולמרט יפרוש, אתחיל לדאוג.

חכו. דבריו של ורטר אינם, אלא טיפה בים, שעד אשר יפרוש אולמרט, כבר יתגעגעו אליו והאיש יחזור לתפקיד ראש הממשלה, בפופולאריות שרק שרון ידע כמותה.

אין צורך להתאמץ. די אם נביט ברשימת מחליפיו הדלים. לבני ומופז לעולם לא יוכלו להקים קואליציה. הם אינם בנויים מהחומר המנהיגותי. מופז היה כישלון כרמטכ"ל וכשר ביטחון. הוא לא יהיה ראש ממשלה, ואם יצליח להקים קואליציה, היא תתפרק בתוך חודשיים. לבני גם חודשיים לא תשרוד. הסקרים שמנבאים לה סיכוי גדול לנצח את נתניהו – כבר ציינתי לא מכבר את דברי ד"ר בורג המנוח, שקבע: "מדבר סקר תרחק". אל תשכחו גם את טעות הדגימה: 4.5%. אם את פרס הביס ביבי ב-1996, את לבני הוא יסיט הצידה מבלי להרגיש.

לגבי ברק, אמנע ברשות הקוראים הנכבדים מלדון בו. חבל על האנרגיה שבכתיבה, על זמן הקריאה ועל המקום בדף. הוא אינו שווה את זה.

ביבי הוא בחור מוכשר. אם לא אולמרט, ככל הנראה שהוא יהיה זה, שכראש ממשלה יחזיר לאסד הבן את הגולן ויחתום על הסכם שלום עם סוריה. ינסו לרצוח אותו, ינסו להתנכל לו, מנהיגי הימין יאיירו אותו עם צלבי קרס וכאפיות, אך מחויבותו לאובמה או למקיין תגבר. גם הוא כשרון יאמר: "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם."

ועד אז, ימשיך אולמרט לנהל את ממשלתו. ללא הפרעות וללא מכשולים. ממילא החיצים יושחזו לעבר הנבחר הבא מ"קדימה" ולעבר נתניהו. ט----ם כאורי הייטנר ודומיו יחגגו יומיים, יגלו ששמחתם האווילית מוקדמת ויקבלו, עוד שנה, את המכה מביבי אהובם ויחזרו להתגעגע לאולמרט יחד עם חלקים גוברים בעם.

החגיגה רק מתחילה!

* * *

רות ירדני כץ

"שלוש עשרה מקטרות" לאיליה ארנבורג

כל פעם שאני רואה את אוסף המקטרות של גיסי, שאיננו איתנו יותר לצערי הגדול, אני נזכרת ב"שלוש עשרה מקטרות" של הסופר איליה ארנבורג. באוסף של גיסי ישנן הרבה מקטרות מכל מיני מקומות בעולם, והוא אהב לעשן כל פעם מקטרת אחרת, והטבק שבה פיטם אותה נקרא "אֶרִינְמוֹר", שריחו הנהדר מילא את כל החדר. גם לגיסי, לכל מקטרת היה סיפור משלה. כמו באוסף סיפוריו של ארנבורג.

מי שמעשן מקטרת מצטייר כאיש מיוחד, חשוב ורציני. הדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא שרלוק הולמס. גיסי היה משעשע, בעל הומור, אהב לצלם, שזה היה מקצועו, לבשל, ולהתעסק במקטרות שלו, שזה עיסוק שדורש זמן. ארנבורג גם כן אסף מקטרות. הוא אמר שהמקטרת איננה סתם חפץ. יש לה נשמה משלה, והיא מתארת את חייו של האדם שנעץ בה את שיניו.

העץ, החימר, האבן והעצם שמהם עשוייה אותה מקטרת, ספגו את כל חולשותיו, זיכרונותיו ואת רוח נשימתו. הנשימה היא הרוח, הנפש, רגשות ומאוויים. כך מתאר ארנבורג את המקטרת.

בין כל 13 הסיפורים שכתב בגוף ראשון, אתעכב על סיפור אחד – המקטרת השביעית.

הגיבור שלנו מגיע בהיותו בן-שבע עשרה להולנד, ושוכר חדר אצל מר פון-בראוט, בעל אחוזה. "גבר כבן שישים, מלא חיים וזקיפות קומה." אותו בעל אחוזה, אלמן, יש לו תריסר בנות שדומות זו לזו כטיפות מים. לבכורה קראו וילהלמינה.

החיים בחווה היו די משעממים, אף פעם לא היו מבקרים, ורק ביום ראשון היה שינוי. פון-בראוט, בנותיו ופועלים אחדים שעבדו והתגוררו בחווה, התאספו יחד ושרו הימנוני תפילה בהתלהבות רבה. בעל האחוזה היה איש דתי אדוק.

הגיבור הצעיר שלנו, נער תמים, מתאהב נואשות בבת הבכורה. יום אחד הוא רואה אותה יוצאת מהרפת, ובלי לחשוב הוא תופס בידה ונושק את כף ידה. היא לא התרשמה כלל וכלל מהמחווה שלו, הוציאה את ידה מידו והמשיכה בדרכה. אביה ראה מה שקרה, קרא לצעיר והטיף לו מוסר במשך שעה ארוכה על חוצפתו, וביקש ממנו לא להתקרב לבתו לעולם. וכך היה. הגיבור המיוסר, שההורמונים שלו עבדו שעות נוספות, וכך גם כמיהתו לאהובתו האסורה, מרגיע את עצמו בטיולים ובמקלחות קרות.

ערב אחד יצא לשאוף אוויר, ועבר ליד חלונה של אהובתו והוא שמע קולות. הוא לא התאפק והציץ פנימה וראה את גופה הלבן עירום שרוע על המיטה ודמות גבר גוחנת עליה, ובחשיכה הוא רואה מקטרת הולנדית, עשוייה חרס, דלוקה. הוא לא היה יכול להבחין בתויי פניהם של השניים אבל ראה את אקט האהבה שהתרחש ביניהם. הוא גם שם לב שהיא ממלמלת דברים, והיה בטוח שהיא אומרת למי ששוכב מעליה דברי אהבה.

הסקרנות של הגיבור שלנו גברה והוא הצמיד אוזנו קרוב יותר ושמע קול מוכר של גבר שאומר: "מחירו של החלב עלה בשישים סנטימים לכל דלי."

המום מהתגלית הנוראה, פורצת מגרונו קריאת צער, ומפיה של וילהלמינה נשמעה צעקה, ומקטרת החרס הבוערת נופלת ונשברת, והיא מושלכת דרך החלון החוצה בכעס רב. ארנבורג הצעיר אוסף אותה.

כן, האב שכב עם בתו. אותו אב דתי מאוד, שכל יום ראשון הוא וכל מי שנמצא בחווה התפללו באדיקות לאלוהים, הטיף מוסר ודרש דרשות. אותו איש שוכב עם בתו.

הנה סיבה לא להאמין באלוהים, כי אלוהים משמש כיסוי לחוטאים והצבועים.

איליה ארנבורג, הסופר היהודי הרוסי, חי בין השנים 1891-1967. "שלוש-עשרה מקטרות", קובץ סיפורים שתורגם לעברית כבר בוורשה בשנת 1928 וביפו בשנת 1949. הופיע במיספר מהדורות בהוצאת תמוז, ובתרגומו של אליעזר כרמי בשנת 1966 בספריית תרמיל.

אהוד: ארינמור הוא גם הטבק האהוב עליי ואולם אני מערבב אותו שליש ארינמור, שליש אמפורה אדום-כתום ושליש פליינג דאטשמן (ההולנדי המעופף, שאמנם קשה מאוד להשיגו בשנים האחרונות). את התערובת הזו לימד אותי אדון פס שהיתה לו חנות טבק ברחוב אלנבי ליד כיכר מגן דוד בתל-אביב, והוא היה אביה של אשת-הספרות הירושלמית פנינה נווה, שהיתה שכנתו, בית ליד בית, של פרופ' גרשם שלום ברחוב אברבנאל בירושלים. בתה מימי סיפרה לי שהיה מסתכל באימה מבעד לחלון. יסלח לי מורי הנערץ, שהיה גאון ומבין גדול בהיסטוריה יהודית ובתורת הסוד בקבלה, ובשוקולד מריר, ובנשים – על הרכילות הקטנה הזו.

והרי זה כלום לעומת מה שהיה מספר לנו הפרופיסור-לעתיד ע"צ על פרופ' ש"ה המנוח, שראה אותו מבעד לחלון חדרה של הסטודנטית (והפרופיסורית-לעתיד) היפה ר"ק כשהיא יושבת והוא כורע ברך לרגליה וקורא לה שיר שהקדיש לה! אלה היו ימים! כולנו היינו מאוהבים, כותבים שירים לסטודנטיות כדי שתרשינה לנו למזמז אותן ואולי גם קצת יותר, ולי היה חומר פיתוי מיוחד בחדרי – להראות מכתב ששלח לי עגנון בכתב ידו לאחר שקרא את ספרי הראשון "המחצבה", והוא עדיין טמון בגנזכיי, רק שאין כבר למי להראות וליהנות, כמו שהיה הנשיא הקודם נהנה להראות.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל כֶּלֶא קְצִיעוֹת

"חוֹמַת-הַכֶּלֶא סָבְבָה עַל שְנֵינוּ, הַדְּווּיִים,

הַמְּנוּדִים מִלֵּב-עוֹלָם וְחֶסֶד-אֱלֹהִים,

כִּי פַח-לוֹכֵד יָקַש הַחֵטְא לְנֶפֶש הַתּוֹעִים."

(אוסקר ויילד: "הַבָּלָדָה מִכֶּלֶא רֶדִינְג", עברית: יעקב אורלנד)

בְּכֶלֶא קְצִיעוֹת, בַּאֲגַף-הַנָּשִים, כְּצִפּוֹר בִּכְלוּבָהּ, לְלֹא נִיעַ

מֻטֶּלֶת אִשָּה צְעִירָה בְּחָדְשֵי הֶרְיוֹנָהּ עַל רִצְפַּת הַבֶּטוֹן,

שְמָהּ אַגְנֶס וְהִיא מִפְּלִיטֵי רֶצַח-עַם שֶמַּצְפּוּן-הָעוֹלָם לֹא הִכְנִיעַ

עַד עֶצֶם הָרֶגַע הַזֶּה אֶת עוֹשָֹיו הַטּוֹבְחִים בּוֹ מִשָֹּב עַד קָטֹן.   

אַךְ אֵין בְּעֵינֶיהָ וְלוּא גַם דִּמְעָה שֶתַּסְגִּיר אֶת סִבְלָהּ וּפְחָדֶיהָ,

יוֹקְדוֹת וּצְחִיחוֹת הֵן כְּחוֹל מִדְבַּר נוּבְּיָה, שֶבּוֹ, בְּבָרְחָהּ מִכְּפָרָהּ

עִם קְלֶמֶנְט אִישָהּ לִגְבוּלָהּ שֶל מִצְרַיִם, גִלְּתָה כִּי חָבוּק בֵּין יָדֶיהָ

לֹא בְּנָהּ הַתִּינוֹק הַגּוֹסֵס מֵרָעָב כִּי אִם רַק גְּוִיָּתוֹ הַקָּרָה.

הַרְחֵק מֵאָחוֹר עוֹד הִבְלִיחוּ תִּמְרוֹת הֶעָשָן וְהָאֵש שֶהוֹתִירוּ

דְלֵקוֹת בִּקְתּוֹתָיו שֶל הַכְּפָר שֶהִבְעִירוּ עַל רֹב יוֹשְבֵיהֶן הַנָּמִים

מִילִיצְיוֹת-הַדָּם שֶל חַיּוֹת-הָאָדָם הַקְּרוּיוֹת "גִ'ינְגָּ'וָּאד", כִּי הִתִּירוּ

לָהֶן שוֹלְחֵיהֶן בְּמֶמְשֶלֶת חַרְטוּם יָד חָפְשִית בְּמֶרְחַץ-הַדָּמִים.

וְחֹפֶש הַיָּד הַטּוֹבַחַת הַזֹּאת לֹא מִתְּמוֹל הוּא מֵמִיט אֵימַת-רֶצַח

כְּאוֹת וּמוֹפֵת לְדִבְרֵי יִרְמְיָה: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה"

עַל בְּנֵי דְּרוֹם סוּדָאן הַשְּדוּדָה שֶדּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת הִיא שוֹתֶתֶת כְּפֶצַע

מִמֶּנּוּ מִלְּטוּ עַצְמָם אַגְנֶס וּקְלֶמֶנְט בְּנֵס מִשּוֹאָה נוֹרָאָה.

כִּי זֶה כְּמֵאָה שְנוֹת גִּ'יהָאד וְיוֹתֵר מֵאָז צָצָה, עָלְתָה וְהֵנֵצָה

שִֹנְאַת הַצָּפוֹן הָעַרְבִי לַדָּרוֹם שְחוֹר-הָעוֹר הַנִּלְפָּת בְּרִשְתּוֹ

וְרַק שֶכָּעֵת נִתְוַסֵּף לוֹ לַפֶּצַע אַרְסוֹ הַמַּמְאִיר שֶל הַבֶּצַע

הָעָט וְדוֹרֵס אֶת בֵּיתָם הַקּוֹרֵס שֶל שְחוּטָיו וְזוֹמֵם לְרִשְתּוֹ.

וְאַף שֶכִּבְרַת-עֲזוּבָה שְכוּחַת-אֵל זוֹ, הִיא חֶבֶל דַּרְפוּר, מֻכַּת-עֹנִי

כְּבָר עוֹף הַשָּמַיִם הוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל כִּי אֶפְשָר שֶתּוֹכָהּ הֶעָלוּם

אוֹצֵר בּוֹ מִתַּחַת לִפְנֵי קַרְקָעָהּ שְלַל גָּלוֹנִים שֶל נֵפְטְ בְּמִילְיוֹנִים

וְאִם תִּתְאַמֵּת הַשְּמוּעָה יְנֻשְּלוּ בְּנֵי עַמָּהּ מֵעָשְרוֹ הַבָּלוּם.

וְכָךְ, כְּשֶאֻתַּר בְּחֻבָּהּ הַנִּסְתָּר שֶל אַרְצָם הַנִּכְבֶּשֶת בְּכֹרַח      

אֵימַת הַטּוֹבְחִים הַשֹּוֹרְפִים וְהוֹפְכִים בָּהּ כָּל כְּפָר לְעִיֵּי-חֳרָבוֹת

בִּגְרֹף בָּהּ סִילוֹן הַנּוֹזֵל הֶעָכוֹר, הַזָּהָב הַשָּחוֹר, אוֹצְרוֹת קֹרַח,

הָיָה אוֹתוֹ חֶבֶל לְגֵיא-הֲרֵגָה שְטוּף קְלִיעִים וְאִבְחַת חֲרָבוֹת.

וּמִי שֶיָּרַש אֶת הָרָש שֶגֹּרַש וְהָפַךְ אֶת בֵּיתוֹ לְתֵל אֵפֶר

וּמִי שֶשָּטַף בְּדָמוֹ שֶל הַטַּף אֶת יָדָיו שֶעוֹדָן בּוֹזְזוֹת

מוֹסִיף גַּם הַיּוֹם לְצַפְצֵף עַל מַצְפּוּן הָעוֹלָם הַמַּטִּיף אִמְרֵי שֶפֶר

בִּמְקוֹם לְקַפֵּד בְּאֶמְבַּרְגּוֹ גְלוֹבָּלִי אֶת כַּת הַוַּנְדָּלִים הַזֹּאת.

וְסִין הַגְּדוֹלָה שֶצִּדְקַת עֲשוּקָיו שֶל הַהוֹן לְעוֹלָם עַל שְֹפָתֶיהָ        

(וּשְלַל זִכְיוֹנוֹת מִמֶּמְשֶלֶת סוּדָאן עַל אוֹתָם שְֹדוֹת הַנֵּפְטְ בְּכִיסָהּ)

רוֹאָה אֵיךְ מְלַאכְתָּהּ נַעֲשֵֹית בִּידֵיהֶם שֶל אוֹתָם צַדִּיקִים שֶפְּלִיטֶיהָ

שֶל אֶרֶץ הַטֶּבַח צוֹפֶנֶת הָרֶוַח בּוֹרְחִים מִפְּנֵיהֶם בִּמְנוּסָה.

כִּי אֶרֶץ הַסִּינִים הַצִּינִים הַזֹּאת מַזְרִימָה כָּל שָנָה, כַּמֻּסְכָּם שָם,

לְמַעְלָה מִשְּנֵי בִּילְיוֹן דּוֹלָר לְכַת עַרְפְּדֵי הַשִּלְטוֹן בְּחַרְטוּם

וְהִיא רִאשוֹנָה לְטַרְפֵּד בּוֹ בָּאוּ"ם כָּל יָזְמָה לִמְנִיעַת רֶצַח-עַם שָם

פֶּן חַס וְשָלוֹם, כְּמֵקִיץ מֵחֲלוֹם, יִתְעוֹרֵר הָעוֹלָם הָאָטוּם.

הִנֵּה מִשּוּם מָה נָסוּ אַגְנֶס וּקְלֶמֶנְט וּשְאַר בְּנֵי גִּזְעָם מִן הַתֹּפֶת

שֶבּוֹ יוֹם וָלַיְלָה נִרְצָח עַל לֹא עָוֶל כָּל חַי שֶעוֹדֶנּוּ נוֹשֵם

וּבוֹ אֲשֵמָה לֹא רַק סִין מַזְרִימַת הַבִּילְיוֹנִים לְחוּנְטַת-הָאֹפֶל

כִּי אִם גַּם מַצְפּוּן הָעוֹלָם שֶאֵינוֹ נוֹקֵף אֶצְבַּע לִבְלֹם זֹאת אָשֵם.

עֻבְדָּה: הוּא רוֹאֶה זֹאת, רוֹאֶה וְשוֹתֵק, אַךְ נוֹתָר שְלוּב-יָדַיִם מִנֶּגֶד.

עֻבְדָּה: הוּא יוֹדֵעַ הֵיטֵב מַה קּוֹרֶה שָם וְיֵש בְּכֹחוֹ לַעֲצֹר.

עֻבְדָּה: הוּא אֵינֶנּוּ מֵפִיר אֶת חֶרְפַּת קַרְנָבַל הַצְּבִיעוּת הַחוֹגֶגֶת

בְּעוֹד הָרוֹצְחִים מְפִיקִים אֶת זְמָמָם וְנִשְקָם לֹא חָדֵל מִלִּקְצֹר.

כָּךְ חָל, בְּלִי לַחְדֹּל, הַטִּהוּר הַגָּדוֹל שֶאֲפִלּוּ חַיּוֹת-בַּר-וָטֶרֶף

לְפֶתַע נִדְמוֹת כַּשֵֹּיוֹת הַתְּמִימוֹת מוּל שִֹיאָיו שֶל זְדוֹנוֹ הַיִּצְרִי

בָּאָרֶץ הַזֹּאת שֶיָּדְעָה מַחֲזוֹת פַּלָּצוּת וּזְוָעָה לִבְלִי הֶרֶף

וְאַגְנֶס וּקְלֶמֶנְט, יַלְדָּם בְּיָדָם, נִמְלְטוּ אֶל הַגְּבוּל הַמִּצְרִי.

רַק רֶגַע קָצָר שֶל אֶתְנָח שוֹבֵר-לֵב נֶעֱצְרוּ בְּדַרְכָּם הַנִּפְתֶּלֶת

בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּקָבְרָם בְּחָפְזָה אֶת מֵתָם אֲבָל לֹא אֶת אֶבְלָם.

בְּאֵיזוֹ שוּחָה חֲשוּכָה שֶל עָפָר הֵם טָמְנוּ אֶת פִּגְרוֹ שֶל הַיֶּלֶד

בְּעֹמֶק הַחוֹל וְהַשְּכוֹל לֹא נֵדַע וְאַף הֵם לֹא יֵדְעוּ לְעוֹלָם.

אוּלָם בְּחָדְרָם לִתְחוּמֶיהָ שֶל אֶרֶץ-הַנִּילוּס כִּנְחֹת הַטּוֹבֵעַ

עַל חוֹף-מִבְטָחִים מְיֻחָל וְרָחִים נִסְתַּבֵּר לָהֶם פְּרָט לֹא מֻכָּר:

כִּי טֶרֶם בּוֹאָם, בַּעֲלוֹת קוֹל שַוְעָם שֶל פְּלִיטִים בְּנֵי אַרְצָם בְּאָזְנֶיהָ

יָרְתָה מִשְטַרְתָּהּ שֶל קָהִיר בִּשְלוֹשִים מַפְגִּינִים בְּנֵי עַמָּם בְּדָם קַר.

וְכָךְ, בְּסִבְלָם, טִלְטְלָם גּוֹרָלָם כְּכַדּוּר הַנִּבְעָט בְּכָל רֶגֶל

אֶל גְּבוּל מַבְרִיחֵי הַסַּמִּים וְהַנֶּשֶק אֵי שָם בְּסִינַי הַפְּרוּזָה

לְחֶסֶד פּוֹשְטֵי עוֹר הַנָּס עַל נַפְשוֹ בִּמְצוּקַת יֵאוּשוֹ הָעוֹרֶגֶת

כְּעֵץ כְּרוּת שָרְשוֹ לְהָנִיחַ רֹאשוֹ בְּמִקְלָט חַף מִדָּם וּבִזָּה.

אַךְ כְּבָר לְאַחַר שֶנָּטַל לוֹ שָֹכָר וְחָמַק לוֹ כְּתַן זֶה אֵי-אָנָה

הַהוּא, הַמַּבְרִיחַ הַבֶּדְוִּי, בְּטֶרֶם הֵחֵלוּ אַט-אַט מַפְצִיעוֹת

קַרְנֵי הַזְּרִיחָה בַּמִּשְעוֹל שֶבֵּין וָאדִי-אֶל-עַמְר לְצֹמֶת נִצָּנָה

לָכַד אוֹתָם כֹּחַ סִיּוּר שֶל מַגָּ"ב וּגְרָרָם עַד לְכֶלֶא קְצִיעוֹת.

כִּי לֹא יִפָּלֵא אִם שָעָה שֶכָּל לַיְלָה, בִּגְבוּל יִשְֹרָאֵל וּמִצְרַיִם

חוֹמֵק לוֹ בַּחֹשֶךְ אַט-אַט מִסְתַּנֵּן וּמַבְרִיחַ-כְּלֵי-נֶשֶק-עַרְבִים

הַשָֹּם אֶת הַחֹק לִשְנִינָה וְלִשְֹחוֹק, נֶחְשְבוּ כַּצָפוּי גַּם הַשְּנַיִם

הַלָּלוּ בְּעֵין לוֹכְדֵיהֶם הַשּוֹלְפִים מוּל פְּנֵיהֶם אֶת קְנֵיהֶם, כְּאוֹיְבִים.

וְלֹא יִפָּלֵא אִם שָעָה שֶפְּלִיטִים לְאֵין סְפוֹר מִתְדַּפְּקִים עַל פְּתָחֶיהָ

שֶל כָּל מְדִינָה שֶהָעֹנִי פָּחוּת בָּהּ מִזֶּה שֶבִּשְֹדוֹת הָרָעָב

שֶל אַפְרִיקָה זֹאת שֶיּוֹם-יוֹם מִתְבַּזּוֹת בָּהּ חֶמְלַת לֵב אָדָם וּדְרָכֶיהָ

שֶל כָּל אַחֲוַת בְּנֵי אֱנוֹש זֶה לָזֶה, גַּם הַצֶּדֶק מֻכְתָּם וּמוּעָב.

וְכָך, בֵּין מֵאוֹת חֲשוּדֵי-גְּנֵבַת-גְּבוּל שֶכְּצֹאן וּבָקָר הֻקְהֲלוּ שָם

אֶל תּוֹךְ מִכְלְאוֹת מְפִירָיו שֶל הַחֹק בְּלִי לִבְחֹן אִם פְּלִיטִים הֵם אוֹ אִם

מִצְרִים מִתְחַזִּים שֶבַּלָּאט הֻשְתְּלוּ שָם, גַּם אַגְנֶס וּקְלֶמֶנְט הוּטְלוּ שָם

מִיָּד, כָּל אֶחָד מִשְּנֵיהֶם לִכְלוּבוֹ בַּאֲגַף בְּנֵי מִינוֹ הַכְּלוּאִים.

וְאַף שֶכְּבָר אַגְנֶס הָרָה בַּשֵּנִית מֵאָז בָּאוּ אֶל אֶרֶץ-הַנִּילוּס

וּכְאֵב נִתּוּקָהּ מֵעַל קְלֶמֶנְט צוֹרֵב בָּהּ כְּזֵכֶר הַיֶּלֶד הַמֵּת

מֻרְשִים הֵם לִפְגֹּש זֶה אֶת זוֹ רַק אַחַת בַּשָּבוּעַ וּכְלוּם לֹא הוֹעִילוּ

עֱנוּת תְּחִינָתָם וְכֵנוּת הֱיוֹתָם בְּנֵי דַּרְפוּר נִמְלָטִים בֶּאֱמֶת.

וּמְאוּם לֹא עָזַר, לֹא סִפּוּר בּוֹר-הַחוֹל בּוֹ הִטְמִינוּ הָאֵם וְהָאָב אֶת

גְּוִיַּת תִּינוֹקָם שֶשָּבַק בְּחֵיקָם וְאַף לֹא הָעֻבְדָּה הַבְּדוּקָה

כִּי מִי שֶשּוֹהֶה בִּמְדִינַת הַיָּאהוּד וּמֻחְזָר לְסוּדָאן דִּינוֹ מָוֶת

וְלוּא גַם שָהָה בָּהּ זְמַנִּית כְּפָלִיט שֶנִּמְלַט מֵאֵזוֹר-מְצוּקָה.

וְכָל זֶה קוֹרֶה בִּמְדִינָה שֶלִּפְנֵי כְּשִשִּים שְנוֹת מוֹלֶדֶת וּבַיִת

הָיוּ בָּהּ מַרְבִּית תּוֹשָבֶיהָ אַף הֵם פְּלִיטֵי-חֶרֶב נָסִים עַל נַפְשָם.

כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶשָּכַחְנוּ מִנַּיִן בָּרַחְנוּ אֲנַחְנוּ וּמָה אִם

נָעֵז לְהָצִיץ בְּעֵינֶיהָ שֶל אַגְנֶס:

כְּלוּם לֹא נִתְמַלֵּא

בְּאָשָם?

אהוד: לא. כי אנחנו נותנים מקלט ומטפלים בבתי החולים שלנו גם ברוצחינו מאתמול, אנשי הפתח הנמלטים מרצועת עזה. תראה לי עוד מדינה הומאנית כזו בעולם! – גבולות שוויץ למשל, במלחמת העולם השנייה? ארה"ב בשנות ה-30 כלפי פליטים יהודים מאירופה? שלא לדבר על שוטרי פריס, שהסגירו את יהודיה למשלוחים ברכבות לאושוויץ.

* * *

יהודה אטלס

כותרת: נשבר לי הזית ממך, אהוד

אהוד יקירי,

עוצמתה ונחרצותה של המלחמה שהכרזת על השום יכולה להשתוות רק למלחמת הבלימה שניהלת להישרדותו של אולמרט כראש ממשלה. בשני המקרים, צריך לומר, היית עקבי ונאמן לדרכך. אך כשם שנכשלת בעניין אולמרט, כך יש לקוות שתיכשל בעניין השום. ריבונו של פתח-תקווה, מה יש לך נגד שום בזיתים כבושים. האם בילדותך היה השום כה יקר עד שמשפחת ראב לא יכלה להרשות לעצמה לכלול אותו בין מרכיבי מטבחה? הרי גידלו והביאו אותו אחינו הערביאים, ובזול, והוא זול עד היום, ארבעה ראשים בשישה שקלים. כשם שהפלפל והמלח ופלחי הלימון וכל שאר המרכיבים שבצנצנת משביחים את טעמו, כך השום מעניק לו פיניש סופי ניחוחי והופך אותו למעדן שאין גוברין יהודאין יכולים לסרב לו. רשאי אתה לא לאהוב שום, אבל לאסור על צאן מרעיתך לתבל את זיתיו בשום הרי זה ניסיון נואל לדיקטטורה קולינארית, ואתה הרי טוען לחיבתך להליך הדמוקרטי. הם עוד עלולים לשמוע בקולך, רחמנא ליצלן, וההפסד יהיה כולו שלהם. אני חוזר ואומר: שום בזיתים כבושים לא רק תענוג אלא גם מיצווה מדאורייתא וכל המחסירו מכיבושיו הריהו ככופר בעיקר, ואתה הקהה את שיניו.

ועוד משהו: מה לך כי תגזור על קוראי איגרתך להדיר את מזלגם מחסה בסלט. חסה בסלט – תענוג, שאין להחמיצו. ושנו רבותינו: כל המחסר סלטו מחסה – כאילו עובד עבודה זרה. חסה וחלילה. חסה בסלט, רצוי אמריקאית (היא בלי חול) או העלים הפנימיים העדינים של החסה הקרויה ערבית, הרי זה מעדן, שהופך את הסלט לכליל השלמות. ובהזדמנות זו, אם גם תקלף שן קטנה של שום ותגרד אותה פנימה, הרי כשתאכל את הסלט המוגמר (בתנאי שתיבלת אותו היטב בלימון ובשמן זית משובח ובטיפ-טיפה של רוטב סויה, ואני מוסיף לו גם קורטוב של חומץ בלסמי בן 8 שנים שהבאתי מאיטליה, אבל יש גם פה בחנויות בלסמי משובח למדי) נשמתך תבקש לפרוח מרוב מתיקות (בעצם, מחמיצות) מופלאה. ואגב, אל תנסה להשהות סלט מתובל, בעיקר עם מלח, במקרר למשך יותר משעה. הוא ייבול, יתקפל לתוך עצמו ויהפוך, במטותא, לסמרטוט. זו הסיבה אולי שאותה ריבה שכתבת עליה היתה מתבלת אותו רק ברגע האחרון. ובא לציון גואל.

ועוד משהו, לא בענייני אוכל. אמת, שהמכתב העיתי הוא שלך ורק שלך ואתה רשאי לעשות בו כעולה על רוחך. יחד עם זאת, כיוון שכבר הפך למעין נכס ציבורי (אגב, כמה מנויים?), הרי יורשה לעבדך לומר שכדאי לצמצם מעט – אם לא לסלק לחלוטין – את מינוני אסתר ראב, יהודה ראב, פתח תקווה וכל זה. הקהל נלאה מהם, אם איני טועה. כמה אפשר? יא ראב אוי יא ראב, דחיל ראבאק, אודי. הרי על זה כתב ביאליק את שירו "מה ראב, הוי מה ראב." גם יבבות האוי-למה-פתח-תקווה-עושה-לי-את-זה, מין הראוי להשקיט מעט את להבותיהן. אפשר, אודי יקירי, שהצדק איתך ורחמיך העצמיים מוצדקים בהחלט (אחרת, איך היית מכריז על עצמך כעל סופר נידח), אלא, שאולי הגיע הזמן שתתרגל לכך, בגילך המתקדם, שפשוט אין צדק בעולם, ואידך זיל גמור (היום צריך לומר זיל סיים!)

ואחרי הכול, כל הכבוד על ההתמדה בהוצאת העיתון הווירטואלי, שהפך, כך נראה, ללוז של חייך ואף נותן לך את הזדמנות הצעקה.

שלך,

יהודה אטלס

אהוד: יהודה היקר, יש סלט חסה בצורות שונות וכבודו במקומו מונח, ויש סלטי כרוב וגזר טעימים כמו "קול סלאו", ויש סלט וָלדורף המצויין (שאני תמיד מעדיף אותו על פשטידות ושאר מיני תקרובת בלתי אכילים לי], ושניהם במיונז, ויש סלטים מתובלים ברוטב סוייה, אבל הסלט שאתה מדבר עליו, ומתבל אותו בשום! – הוא לא הסלט הארצישראלי המקורי, כך שאלמלא ידעתי שנולדת בארץ-ישראל הייתי חושב שאתה עולה חדש.

אגב, אם קראת בגיליונות קודמים את מתכון הכנת המלפפונים החמוצים, הרי ששם השום מככב, אבל עליו לדעת את מקומו ולא לקלקל זיתים וסלטי ירקות עשויים מלפפונים ועגבניות טריים.

ובאשר לשאלת כמה מנויים יש למכתב העיתי, הרי אם היית קורא אותו בעיון היית רואה שמיספרם מופיע במדוייק בסוף כל גיליון לאחר הציון של הזכויות השמורות.

ובאשר לשאר דבריך, הרי שאם המינון של אסתר ראב, יהודה ראב וראשית פתח תקווה היה מפריע לקוראים, לא היה "חדשות בן עזר" מתקרב לאלפיים נמענים ולא היו מצטרפים מדי שבוע נמענים חדשים ולא היה המכתב העיתי מצוטט במלואו באתרי אינטרנט אחדים וגם נשלח בתורו על ידי קוראיו לרשימות התפוצה שלהם וכך תפוצתו הולכת וגדלה מגיליון לגיליון.

מה לעשות, הלא כדבריך: "פשוט אין צדק בעולם" – ולכן במושב עין עירון ובכרכור הסמוכה לא נולדו משורר או משוררת בשיעור קומתה של אסתר ראב, ולכן אין הרבה מה לכתוב עליהם.

ולבסוף, ממה שלא פסלת במכתב העיתי אני מבין שהסקס או המילים ה"גסות", ה"סירחון" ו"הפגיעה בדתיים", שמאפיינים אותו בעיני חלק מהקוראים האנינים – דווקא אלה אינם פוגעים בטעמך וייתכן אפילו שהיית מבקש שארבה בהם ממש כמו שאתה מרבה בצריכת שום.

* * *

שלומית: הסלט של סבא ברוך ראב

אודי יקר,

זו לא פעם ראשונה שאתה כותב על הסלט הארצישראלי. עוד אני קוראת, וכל בלוטות הטעם משתוללות בפה ויש לי חשק פשוט לעזוב הכול ולרוץ לעשות סלט...

אני זוכרת היטב את הסלט של אבא שלי – אברהם, שהיה בדיוק כפי שאתה מתאר, מלאכת מחשבת, וריח הירקות הטריים שהיה בוחר במיוחד במסעיו בשוק של פתח תקווה, על פי הוראותיה של אימא – היה מופץ בכל הבית.  

רק שהיה עושה את מלאכת החיתוך מעל הכיור ומוציא את אימי מדעתה מהמחשבה שמשהו יפול לפח ומשם שוב יוכנס בדרך לא דרך לסלט. אבל אבא שלי היה חסכן בכלים וסירב לחתוך על קרש אלא על השיש בצד הכיור ובעיקר – מעל השיש, במין מומחיות כזו של מעשה להטוטים באוויר, ולהוריד עם סכין את הירקות החתוכים, אם נשרו כאלה על השיש – אל הקערה הגדולה.

עוד סלט אחד מיוחד אני זוכרת, וזה סלט שעשה הסבא ברוך בבית ברחוב רוטשילד בשנת חייו האחרונה, אני הייתי בת שש וההורים נסעו והשאירו אותי פעם יחידה עם סבא וסבתא, אני זוכרת שחזר מה"שטח" בטנדר ויליס שלו, והתיישב לעשות ארוחת בוקר אל השולחן שעמד במרכז המטבח העצום (בזיכרון של ילדה) בבית הבאוהאוס המדהים שהיה להם על הגבעה ברח' רוטשילד.

ארוחת הבוקר היתה בנוייה מסלט של – מלפפונים, בצל, פטרוזיליה, שמיר והרבה לימון, וזאת לצד סרדינים כאלה מקופסא – גם עליהם סחוט לימון טרי באהבה (כן אני מודעת לכך שהיום הלימון שווה משקלו בזהב..) – מלח, פלפל, ושמן זית כמובן. 

אינני יודעת למה אני זוכרת את ארוחת הבוקר המסויימת הזו, אבל היא חוזרת אליי מדי פעם, כולל התמונות המעטות של המפגשים שלי עם סבא ברוך, שבחוץ היה מסתובב עם חליפות מרומניה או בגדי ספארי כאלה – ובבית עם ג'לביה בצבע אדמת חמרה מצמר [גמלים].

עד היום כשאני לבד בבית, וברור שלא עומדת להיפגש עם איש, אני חוזרת לאותה הארוחה בתוספת לחם טרי, לאסוף את המיץ הרב שנוצר ולא מתאכזבת.

שלך

שלומית

אודי: החיית את נפשי. אני זוכר פרט לפרט את המיטבח הכפרי הפשוט ששימש עשרות שנים את סבא יהודה, אשתו לאה, והבנים שטרם נישאו, ולימים אתכם שבאתם לגור עם הסבא ולדאוג לו בשנותיו האחרונות, כל זה התרחש בבית ברחוב ביל"ו שגבל עם ביתנו שברחוב פיק"א. ואחר-כך בערב אתם יושבים תחת עץ התות הענק, עם אגס חשמלי תלוי בחוט, בוהק מעליכם, ואוכלים את הסלט סביב שולחן העץ הגדול, הפשוט. אפילו תיארתי זאת באחד מסיפוריי.

וכמובן שאני זוכר את סבך, הוא דודי ברוך ההדור וגבה הקומה, הבן-זכר הראשון של פתח-תקווה וסמל ה"צבריות" של הדור החדש במושבות, שנשים אהבוהו מאוד כי היה גבר מקסים, אם כי לא קל באופיו. המיטבח, בקומה הראשונה בבית בן שתי הקומות ברחוב רוטשילד למעלה, אכן היה ענק. לא ראיתי מיטבח גדול כזה במושבה באותם ימים, והוא גם היה די ריק, כי לא מילאו אז מיטבחים במכשירים. ואני זוכר את סבך-דודי ברוך יוצק שמן זית על הסלט, אבל את המתכון המיוחד ששימרת בזיכרונך מגיל שש לא ידעתי, ובקרוב מאוד אני מתכוון לנסות אותו ולהכניסו לרפרטואר בתור "הסלט של ברוך ראב (בן עזר)" [אני מתאר לעצמי שהוא קילף את המלפפונים, מה שלא כל כך נחוץ היום כי הם יותר עדינים, וכשקולפים אותם נשארים ביד כמעט רק מים ירוקים]. אגב, את החרוסת לפסח מכינה עד היום אחותי לאה על פי המתכון שלו, שעבר בירושה לאימא שלך מרים.

וחגיגות מוצאי יום העצמאות של ארגון ותיקי ההגנה בפתח-תקווה שבהן היו מתאספים ובאים מאות גברים ונשים מחוגי האיכרים והשמאל גם יחד לחצר הגן הגדולה של ברוך ראב (משום-מה לא ראו שם את אלפי ותיקי האצ"ל של פתח-תקווה).

את רואה, טוב שיש לנו עיתון שהוא גם משפחתי. אני בטוח שיש עוד המון אוצרות כאלה בזיכרונם של צאצאי העליות הראשונות, ואני תמיד שמח לארח אותם בתיבת נוח הווירטואלית שלנו, זיכרונות וגם מתכונים, בעיקר מהתקופה העות'מנית!

* * *

אורי הייטנר: נורמטיביות נוסח יזרעאלי

(תגובה ל"הייטנר, לך לרפת", חב"ע 365)

א. אדם נורמטיבי אינו חשוד, ואם הוא חשוד בחשד שווא, הוא יעשה הכול כדי לסייע לחוקריו להגיע לחקר האמת, כדי להוכיח את חפותו.

מי שיש לו מה להסתיר, יעשה הכול כדי להסתיר, אבל אז אין המדובר באדם נורמטיבי. גם ממי שיש לו מה להסתיר, ניתן לצפות לנורמות מסויימות. למשל, לא כל מי שיש לו מה להסתיר, ינסה להפיל את תיקו על מי ששכב למענו על כל גדר לאורך שנים רבות, או לעשות רצח אופי למיטיבו ומממנו לאורך שנים. אך כאמור, יש נורמות ויש נורמות.

כן, אני מבין שהנורמות של יזרעאלי אינן נורמות של הגינות, של שמירת חוק, של יושרה. לפיכך, אדם נורמטיבי, על פי יזרעאלי, הוא אדם נורמטיבי על פי הנורמות של יזרעאלי. לכן, אך טבעי שיזרעאלי יראה באדם עם נורמות כשל אולמרט דמות ראויה לראשות הממשלה.

ב. שלמה באום ז"ל נהג להצביע על שני סוגים של טימטום: מטומטם מבחינת השכל, ומטומטם מבחינת האופי. יש אנשים, הוא נהג לומר, שלא חסר להם שכל, אבל האופי... כתיבתו של יזרעאלי אינה מעידה על חוכמה יתרה, אבל חמור מזה... האופי, האופי.

* * *

קובי בילר: הלוחש לנחשים

תודה לראובן אדיבי על מאמרו אַלֵף צִפְעוֹנִי, בו סיפר על היכרותו עם ציפי "שפיפו". הכותב ניסה לשמור את דיעותיו אך ניכר שהן קוטביות, ואת מסקנותיו הסופיות שמר לעצמו. אין אני חשוד באהבת נשוא הכתבה, ומעולם לא נחשדתי באהדת הימין גם בימיו הסוחפים ביותר.

המסקנה שלי, שכתבה זו באה לברך ולא לקלל.

בימים אלה של ליקויי מאורות, ראוי ורצוי שיהיה בינינו אדם היודע ללחוש לנחשים ולרוקן אותם מארסם. רבים הם הנחשים מבפנים, אך אלה אינם ארסיים וניתנים לטיפול בקלות. מדאיגים אותי מאוד הנחשים שמסביבנו בני המידבר מטיפי הארס וסוחרי הדם, ואדם בעל קבלות בחליבת נחשים זוכה על פועלו זה בנקודות שלי לתפקיד המנהיג, כי חפץ חיים אני.

קובי בילר

רחובות

אהוד: "אַלֵף צִפְעוֹנִי" הוא סיפור, לא מאמר. הוא נשלח למערכת כבר לפני זמן רב והיה אמור להיכלל בגיליון האחרון (365) ללא קשר לשום מאורע חיצוני, ורק אירוניה היא שהעיתוי שבו פורסם העניק לו לפתע מעין משמעות אקטואליות – בעוד שלמיטב ידיעתי מחברו לא התכוון לשום ציפי שהיא. אגב, ראובן אדיבי הוא סופר ולא כינוי של מישהו אחר.

* * *

משה הכהן: מחלה חשוכת מרפא

 מר בן עזר הנכבד,

האמן לי אני אדם תרבותי והומאני ואינני צמא דם. אך מצבנו הביטחוני הולך ומחמיר ואני נאלץ לכתוב דברים קשים.

התסמונת שההתסמינים שלה הם יפוּת הנפש, הלקאה עצמית וחולשת הדעת (קרי לא לפגוע בחפים מפשע) מלובה במרץ על ידי התקשורת והפכה למחלה חשוכת מרפא. היא פרצה ב- 1982 במלחמת לבנון ומאז באדיבות התקשורת הלכה והחמירה. היא הפכה לנורמה בלתי מעורערת וכעת כולם עוסקים בהלקאה עצמית על שפתחנו במלחמה (חטא היוהרה, החלטה חפוזה).

פסה רוח הקרב.

אויבינו הם אירגוני טרור נחושים נטולי מעצורים ונורמות, הפועלים מתוך האוכלוסייה, ואין לנו שום סיכוי להילחם בהם על פי נורמות נעלות מתייפיפות (קרי "טוהר הנשק"). לא לחינם כותב הסופר המקראי – הקם להרגך השכם להרגו. חוששני שמי שמתכחש לצו הזה אין לו תקומה. נכון הוא ייכחד זחוח, צח כשלג ובמצפון נקי שלא פגע בחפים מפשע, אך ייכחד. האם חפצי חיים אנחנו או מצפון נקי המוביל לאבדון? ועוד כותב המקרא, ובחרת בחיים. הגיעה העת שנעשה זאת ויפה שעה אחת קודם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אריה דרוקמן

אנא הסבר נא לי כאילו הייתי ילד בן 10

לאהוד בן עזר,

מגיב אני על טרונייתך (?) על לכתו של אהוד אולמרט. קראת לו אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו. תמהני. הייתכן שאנו עוסקים באותו אדם?!

אני יודע שעולמנו יחסי ואין לחפש את המושלם. אבל כדאי לתור אחר הסביר. אולמרט אינו עונה על הדרישה הזו, לטעמי. ואנוכי סתם איש הנוהג להצביע בבחירות. לא יותר. לא פחות.  אולמרט הוא איש חריף ומשכיל. יש לו תכונות רבות וטובות. אך המכלול שלהן אינו מספיק  כדי להנהיג ממשלה בישראל או בכל מקום אחר. אדגים:

האיש אינו נושא דברים אל המפקפקים ביכולתו. לא פונה אל הבוחרים, אחת לרבעון, שנה. אינו מסביר את מעשיו. רק נותן להם כותרות כלליות מעורפלות, ללא המחשה. כך הוא נהפך לבלתי פופולרי. כיוון שאיננו מסביר, אני מסיק שאין לו מענה. יש לי גם ניחוש  נוסף: האיש יהיר. אינו סובל ביקורת. אינו מוכן להתמודד עימה, אלא אם הוא חייב.

האיש אינו עירני לרחשי הציבור. לו היה עירני היה שם את הדגש על בעיות מרגיזות ומטיל את פתרונן על שריו. גם מוודא שזה נעשה בפועל בזמן סביר. וכי אין זה תפקידו?

דוגמאות? כיצד חולפת לה שנת 2008 ללא מענה לנושא הגדלת הקצבאות לנרדפי הנאצים. מדוע לא ביצע את המלצות הועדה מחודש יוני השנה – תוך שבוע, חודש?

הנה מתחילה כעת בעיית הנכים. מדוע היא לא נפתרת? בשנה שעברה היו שתי שביתות גדולות: באוניברסיטאות ובבתי הספר. היכן היה ראש הממשלה?

האיש אינו מסוגל להפעיל את שריו. הייתכן שישנם אנשים בעיירה שדרות שביתם נפגע מרקטה ולאחר 6 חודשים טרם נבנה? משפחת עמר. זו שלחורבות ביתם מגיעים כל המבקרים מחו"ל. האם לא קרה משהו דומה לנפגעי מלחמת לבנון השנייה בשנה שלאחר המלחמה? בכל הצפון?

האם ראש הממשלה אינו שולט במשרד האוצר? בפיקוד העורף?

ולנושא אחר. הייתכן שמדי חודשיים אנו שומעים על משפחות הפשע ומעלליהם עם נפגעים
מקרב הציבור שנזדמן למקום באקראי ואיש לא מקדש מלחמת חורמה עליהם כדי למנוע זאת?

האם ראש הממשלה אינו שולט במשרד לביטחון פנים? אישית אני מאמין שהמשטרה חוששת מהעברינים הרציניים במקום להיפך.

הייתכן כי משפט בישראל יכול להימשך עשר שנים והחשודים ישוחררו עקב התיישנות? האם לא ברור שצריך להכפיל את מספר השופטים ולתת לכל שופט להתמודד עם רבע מהמשפטים
בהם הוא מטופל כעת? מדוע ראש הממשלה אינו מסייע לשר המשפטים בניסיונו הדון קישוטי מול ממלכת המשפט בישראל. שר המשפטים מנסה. אך לבד אינו יכול. לא ראיתי את ראש הממשלה מסביר זאת לציבור. זה כל כך פשוט: משפט צריך להיגמר תוך שנתיים. מקסימום.

עוד נושא: הייתכן כי שנתיים וחצי לאחר ההינתקות – רוב המשפחות שגורשו/יצאו מרצועת עזה וחפצו לגור יחדיו בישוב קהילתי (כפי שהתגוררו לפני הגירוש) טרם רואים התחלת בנייה כזו?

האם ראש הממשלה אינו שולט במינהלת סל"ע ובמי שמתפעל אותה?

האיש אינו מסוגל לצפות מראש אירועים אלמנטאריים. הוא מגיב להם רק לאחר שהם מתרחשים. לאחר שישנה קטסטרופה. דוגמאות? נעזוב לרגע את מלחמת לבנון השנייה שעליה הוא הכריז. נעזוב את המינוי המשונה של שר הביטחון. הרבה אנשים יכלו לומר לו שזה מינוי לא סביר. הבה ונעסוק במשהו שקרה השנה: מצוקת המים. ישראל מצוייה במחסור של מים. הייתכן כי תרחיש זה נעלם מעיניו. האם לפיכך לא נערכנו להתפלה לפני שנתיים? הייתכן כי ראש הממשלה לא מצליח לצפות דברים חשובים כאלה?

לאור כל הדוגמאות שהבאתי כאן, הריני סבור כי הבחירה באהוד אולמרט לתפקיד ראש הממשלה היתה בחירה שגוייה (גם שלי). הוא לא מתאים לתפקיד לא בשל החשדות נגדו אלא בשל סיבה פשוטה יותר: הוא לא ניחן בכישורים המתאימים. הוא לא היחיד שנושא באחריות. כל השרים המכהנים נכללים בקטרוג שלי.

האם אתה רואה זאת אחרת? אנא הסבר נא לי כאילו הייתי ילד בן 10. עם דוגמאות.

בברכה,

אריה דרוקמן

אהוד:  אסביר לך כאילו אתה כבר בן 11 – אני מתפלא עליך שלא הבחנת שאולמרט אחראי גם לבצורת, גם לרעידת האדמה הגדולה שתבוא בקרוב, ולכך שספורטאינו עתידים לחזור מהאולימפיאדה בביג'ין ללא מדליות, וגם שאין בארץ מספיק זונות על רמה לכל הקונים אהבה בכסף. אולמרט גם לא מטפל מספיק בדמגוגיה החברתית של "נפגעי הנאצים", שתשעים וחמישה אחוז או יותר מהם, גם הדור השני והשלישי – הם מהשכבות המבוססות ביותר בישראל ובנו את הארץ, וכל המדבר בשם מיסכנותם הוא, בלשון המעטה – אדם לא-ישר או פופוליסט.

אולמרט, כפי שאתה אומר, עושה הכול כדי לטרפד את שר המשפטים פרידמן בעוד אשר כל שאר הגופים הציבוריים, כולל העליון, תומכים בו. אולמרט גם לא יכול לקדש מלחמה על משפחות הפשע כי כידוע לך הוא הפושע החשוב ביותר, ומיטב כוחות החקירה המשטרתיים בארץ ובעולם מושקעים בחשיפת מעלליו הנוראים. אולמרט גם אשם בכך שהאיראנים מבקשים להשמיד אותנו ומשתמשים בחיזבאללה כאיום מצפון במלחמת התשה חוזרת ונשנית.

בקיצור, רק יבוא במקומו מופז הטיפש ויקפיץ בהבל פיו את מחירי הנפט העולמיים, או ציפורה שפיצר, השבשבת הלאומי, שמצד אחד קראה להתפטרותו של אולמרט פעם ועוד פעם כדי להיות בסדר עם הרחוב, האספסוף והתקשורת – ומצד שני נשארה לכהן בממשלתו, אבל במפגש הבינלאומי האחרון בפריס התחרתה עם נשיא סוריה בשאר אסאד בהפניית הגב ובהתנכרות לראש הממשלה שלה!!! – היא או מופז יהיו לנו לראש ממשלה? – ומיד נירפא מכל הדברים הנוראים שאתה מונה ואשר כולם כמובן נובעים מחוסר מיומנותו של אולמרט לכהן כראש ממשלה בישראל – גם אם לא היה מושחת כאחרון הפושעים, אלה הרוצחים באקדחיהם אנשים חפים מפשע על שפת הים, ואשר אותם המשטרה לא מצליחה לערער ולהרוס כמו את אולמרט!

ישר כוח לך. אנשים כמוך עוזרים למוטט את הדמוקרטיה שלנו ולהרוס כל פוליטיקאי שמבקש להקדיש את עצמו ואת כישרונותיו לחיים הציבוריים בישראל.

* * *

אל המלאבסי

 דרישת שלום, 

מאת אִיבּן בָּאבּ אִל הָא-וָה. 

ולאלה שהולכים להקים, ומקימים ומקבעים שלטים על מיני מקומות שהיו בהם ערבים פעם, כדאי גם לשים את שלטיהם על כל אותם המקומות שבאלכסנדריה ובבגדאד ובדמשק ובחלב שהיו של יהודים והמה נושלו מהם.

י"ז

אהוד: כאשר יגיעו ימות משיח וישרור שלום אמיתי בינינו לבין כל מדינות ערב – יתלו שם בשמחה את השלטים האלה ואפילו יתחננו אלינו שנחזור ונעזור קצת לכלכלת המדינות האלה, שירדו מגדולתן הכלכלית והתרבותית מאז גירשו את אזרחיהן היהודים, וכשייגמר להן הנפט הן עלולות לחזור לימי הג'אהלייה.

* * *

פנינה פרנקל / 2 שירים

מזוודות

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ מִזְוָדוֹת אֲבוּדוֹת.

עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת הֵן נֶעֶרְמוּ בְּפִנַּת הַחֶדֶר.

נָגַעְתִּי בְּכַף יָדִי בְּזוֹ הָחוּמָה – וְהִיא הִתְכַּוְּצָה.

מָשַׁכְתִּי לְאָחוֹר בַּיָּדִית הַשְּׁחֹרָה – וְהִיא הִתְפָּרְקָה

דָּחַפְתִּי אֶת הַיְּרֻקָּה שֶׁפָּרְצָה מִיָּד בַּצְּעָקָה:

"מִי אַתְּ? מָה אִתָּךְ? מָה אַתְּ עוֹשָׂה?

מַהֵר לַמִּטָּה יָלְדָה לֹא טוֹבָה!

בְּאֶרֶץ הַצְּלָלִים הָאֲדֻמָּה

אָסוּר לָךְ לְחוֹלֵל

מְהוּמָה"

ימי חול

בָּלוֹנִים, כּוֹבְעֵי פַּרְוָה,

קוֹלוֹת שֶׁל בָּלָלַיְקָה וְבָּבּוּשְׁקוֹת

נִמְכָּרִים עַל דּוּכְנֵי הַשּׁוּק

בְּכִּכָּר הָאֲדֻמָּה.

"מַהֵר, מַהֵר! חֲבֵרִים! בְּזוֹל! בְּזוֹל!

כָּל הַמַּהְפֵּכוֹת נִגְמְרוּ אֶתְמוֹל

וְקָשֶׁה, לִחְיוֹת כָּאן

בִּימֵי הַחוֹל."

* * *

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק מ"ט

בימי ה"פרהוד", הריבה של סבתא נוזלת מן הגג

ושליחת הבנים הבוגרים לפלשתינה

בבית שמולנו, גר מוכתר השכונה, מוסלמי כמובן, ושמו היה אבּוּ-גְ'בּוּרִי. זה היה בחלקו הקיצוני של קומפלקס מבנים שהיוו בזמנם מסגד (על שם "פַרָאג' אַלְלָּה"), שבמשך הזמן ננטש משום מה. בחלקיו האחרים של המתחם הזה גרו משפחות נוספות. מהם משפחה אחת יהודית שאלוהים השפיע עליה בנות ככוכבי השמיים לרוב, ורק בערוב ימיה של פוריות האישה, היא לוּלוּ בִּינְתְּ גְּרֵייגִ'י, בירך אותה האלוהים וזכתה בבן זכר שקראה את שמו פוּאּד. זה פונק כמובן ללא קץ והפך לשובב שהסתובב כל היום בשכונה ושיחק עם ילדי הרחוב. אני זוכר אותו במיוחד, כי באמצעו של המשחק היה מפסיק מדי פעם, ורץ לאימו, שישבה לא הרחק ממנו כדי לשמור עליו מפני מזיקים שונים, חולץ לה שד ומתחיל לינוק. והוא אז כבן שבע או שמונה שנים.

בצמוד לביתה של זו, אימו הורתו של הילד הזכר היונק הנצחי, עמד בית המלאכה של מלבין הסירים, הוא ה"מבייד'". עליו ועל נעריו העוזרים לידו כתבתי בסיפורי בגדאד שלי הקודמים.

המוכתר המוזכר כיכב יותר מאוחר בפוגרום שנחת על יהודי עיראק ביוני 1941, כפי שיסופר להלן.

שם בבית הזה, שכאמור נקרא בפינו "הבית הקטן", ביליתי את ילדותי המוקדמת עד גיל שש וחצי בערך. ואני זוכר הרבה ממראותיו.

במרחק בתים אחדים מביתנו היתה גם רפת גדולה ובה פרות אחדות שהניבו תוצרת שפירנסה את בעליה. בית עם חצר גדולה, אשר בחלקו התגוררו דיירים שונים ובפאתי אותה חצר שכנה הרפת באין מפריע. והלא ניסיוננו מלמד שקל להסתדר במגורים משותפים עם פרות מאשר עם בני אדם. הפרה לא עושה מַנְגל ולא מעשנת את הסביבה, לא פותחת רדיו בקולי קולות, לא מקבלת אורחים מרעישים באישון לילה ועוד. לכל היותר געייה פה, געייה שם. על מכירת החלב ומעללי החלבנים לדורותיהם כתבתי בסיפורי בגדאד הקודמים.

רבים היו אז בעלי המלאכה שעסקם שכָן יחד עם מגוריהם. בשכנותנו הקרובה היה גם "בֵּית אִל עָאגְ'מִי", כלומר הבית של הפרסי, שהיה שייך לאדון אחד שבא לבגדאד מארץ פרס. היתה לו חזות של איש סיני עם זקן ארוך לבן ומחודד, ומשום מה הטיל בנו הילדים פחד במראהו זה ותמיד ברחנו משאך ראינוהו מתקרב, כי בינינו התהלכה השמועה שהוא מכה ילדים קטנים. והיינו גם מתחרים מי מאיתנו יגלה גבורה וייכנס כמה שיותר עמוק לחצר ביתו ויספיק לברוח משם לפני שיקבל גערה ויינזף על ידו.

בבית המלאכה הזה היו מכונות גדולות מאד שטוו חוטים ובדים והן עבדו ברעש מיכני ומונוטוני גדול.

לידו בפינתה של הסימטה ממש, היה בית גדול אחר שם גרה בין היתר משפחת אָגָאיִי. תרגום השם הוא "אדוני". מוצא השם הוא פרסי. אדון אָגָאיִי היה משופע בהרבה בנים ובנות, בחלקם נשואים, והם גרו כמקובל יחד עם הוריהם. דבר זה גרם כמובן לאין ספור סכסוכים ורכילויות.

מכלתו הבכירה שמענו את הטרוניות על קמצנותו כלפי ילדיו וכלפי בעלה וילדיה שלה. בין היתר אמרה שהוא היה עולה על יצועו יום-יום כאשר כספו מוחבא בתוך הכרית אשר למראשותיו. כיוצא בזה מעלליה של אשתו, החמות, שמיררה את חיי הכלות בסיועה של בתה הרווקה המבוגרת שנקראה סיניורה. האחרונה היתה בחורה כעורה ורעה שפרצה את הגדר, הלכה ולמדה בבית הספר למורים והפכה למורה מן השורה בבגדאד. כך גם אחיה, אחד בשם נָאגִי שמצא לנכון תדיר להתערב בסכסוכי הכלות-אחיות-חמות ולתפוס מקום חשוב באותה הקלחת.

כלה זו, שנהגה לבכות באוזנינו כל העת, באה בעצמה מבית עני מלא יתמות ומחסור. יען כי שני הוריה נפטרו בצעירותם בהשאירם אשכול של ילדים ללא מפרנס. כך שלא היה לה משענת ו"גב" להגן עליה מפני המתעללים. במעומעם אני זוכר שפעם באה והתחננה בפני אבי שיתערב ויאמר מילה טובה לטובתה אצל אותו מורה מעונב, נאג'י, הוא גיסה הסכסכן. אבי התכוון להזמין את הנ"ל לשיחת פיוס, אלא שאימא היתה מלאה כעס על הנאג'י הזה, ועל כן סירבה לקבלו לאירוח בביתנו ואמרה את המשפט המפורסם, שהיה שגור בפינו הילדים שנים הרבה אחר כך ואפילו עד היום הזה: "מה, להאכיל את נאג'י הסכסכן במטעמים שלי? אני מוכנה להאכיל אותו בזִימָּאג'!" – כלומר ברעל חריף. ועד היום הזה כאשר מי מאיתנו האחים (וגם היתר שנכנסו למשפחתנו), אומר על מישהו את המשפט של אימא "נאכיל אותו זִימָּאג'" ברור לנו מהי כוונת המשורר.

הייתי בן ארבע כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, ואני זוכר במעומעם את המתח ששרר בבית ואיך שכלם דיברו ואמרו "חַרבְּ, חרבּ" כלומר מלחמה. והרבה זמן אחר כך לא הורגשה זו במקומותינו בכלל עד שבא מאורע הפוגרום ביוני 1941 הוא "הפרהוד".

באותה שנה של פרוץ המלחמה גם נהרג/חוסל מלכה הפרו-נאצי של עיראק, ג'אזי, בנו של המלך הראשון, הוא פייסל, שהומלך על ידי האנגלים אחרי מלחמת העולם הראשונה, עת חילקו אלה את השטחים שכבשו מידי האימפריה העותומאנית שפשטה רגל. הם המליכו את עבדאללה אחיו על עבר-הירדן ואותו המליכו על עיראק. הכוונה היתה כמובן שכל הממלכות המלאכותיות האלה יסורו למשמעתה של האימפריה הבריטית שחבקה אז את כל כדור הארץ סביב-סביב.

כך אמנם היה עד עלותו לשלטון של ג'אזי זה, שנטה לכיוונה של גרמניה הנאצית, דבר שלא היה לרוחם של האנגלים, כמובן. וכמו שנעשה מאז שחר ההיסטוריה, חוסל זה בתאונה מבויימת וסולק מעל במת המלוכה העיראקית. במקומו הומלך בנו הצעיר פייסל השני בהיותו בן 4 שנים, וכיורש העצר מונה דודו אחי אימו. האחרון, הוא עַבְּד אִל אִילָאהְּ, נשאר על כנו עד מהפכת הקצינים השמאלנים בשנת 1958 עת נתפס יחד עם המלך, נקשר עם חבל למכונית ונגרר ברחבי העיר, מנהג ערבי "אצילי" מאז ועד ימינו אנו.

גם ממותו/חיסולו של המלך ג'אזי האמור אני זוכר משהו. כל הממלכה התאבלה והעיר לבשה שחורים, בכי ונהי וקינות לרוב. מובן שאירוע כזה כשלעצמו מכניס חרדה בליבותיהם של היהודים, כמו בכל מקום בגולה, שכן כל זעזוע מסוג זה, בדרך כלל, התהפך ופנה בסופו של דבר כלפיהם, ותמיד לרעה. ודוגמאות לכך נמצא בכל ספרי ההיסטוריה של עמנו. איש כמובן לא האמין להודעה הרשמית שהמלך הצעיר מצא את מותו בתאונת דרכים בה התנגשה מכוניתו הפתוחה בעמוד חשמל. כולם קראו נכונה את האמת, שהאנגלים הם שחיסלוהו בראותם את נטיותיו הפרו-נאציות. ובכלל מאז ומתמיד הבינו בני עמנו שכל הקורה בפוליטיקה ובממלכה לכאן או לכאן, עומדים מאחוריו האנגלים, "אִל אִנְגלֵיזִי", שדאגו שהעניינים ילכו אך ורק לפי האינטרסים שלהם. ובמעומעם, כזיכרון ילדות רחוקה, זכורות לי התלחשויותיהם של המבוגרים שצריכים לשבת בבית בימים ההם שמא חס וחלילה כל ההמון שיצא לרחובות וימרוט את שערותיו ויצעק ויבכה ויעשה את כל ההצגה, ישוסה ויופנה ברגע מסויים כלפי אל יאהוּד ויעשה בהם שפטים, וזה אמנם קרה שנתיים אחר כך כפי שיסופר בהמשך.

מותו של המלך עשה כאב ראש גדול גם לממשלה העיראקית וגם לצבא הבריטי שחנה לא הרחק מעיר הבירה בגדאד, בגלל אותם החששות. שמא אלמנטים אנטי בריטיים ינצלו את ההזדמנות של ההתקהלויות ויתנו את האות לעלות על מוסדות הממשלה והצבא וישתרר תוהו ובוהו עם סכנה שהשלטון יישמט מידי בעליו.

המוני אדם הלכו בתהלוכות אבל ברחובות עם תופים שתופפו בקצב של הליכה אבלה, כמו מארש האבל, בדיוק כפי שרואים בתמונות התחריטים מימי הביניים שציירו את מלאך המוות הולך ברחוב עם תוף ביד בעת הדבר הגדול. העיראקים קראו לזה "טַבִּל חָזָאנִי" כלומר תיפוף האבל. ושירים מיוחדים לזכר הנפטר חוברו על המקום "אִרְתִּיגָ'אלִי", וכלם שרו את בתי השיר האלה, גם הרבה מאד ימים אחרי הלוייה. בחלקם עדיין רשומים בזיכרוני, ויותר בזיכרונם של אחיי הגדולים ממני. הסדר היה שאחד בקבוצת הצועדים יקרא בקול את המילים ובסופם יצעקו- יענו אחריו כל היתר צעקות-אבל רמות תוך כדי הכאה על חזותיהם ומריטת שערותיהם וזריית אפר על ראשיהם. וזה כמנהג האבלות של המזרח מאז ימי קדם. על כך כתבתי בהרחבה בסיפורי בגדאד שלי הקודמים.

חיסולו של המלך הפרו-נאצי, לא מנע מהתנועה הנאצית להמשיך ולהכות שורשים באינטליגנציה ובשורות הצבא. וביוני 1941 בעת היותו של ראשיד עאלי אל כַּיְילָאנִי ראש ממשלה בבגדאד, הוא תכנן הפיכה וניסיון לתפוס את השלטון. בית-המלוכה ברח אל מחוץ לעיר הבירה. ועד שהצבא האנגלי שחנה במערב הממלכה החיש את גדודיו להשליט סדר ולהחזיר הכול למקומו, ולמגר את ההפיכה, עברו שלושה ימים. לימים, עם שחרורם לפרסום של מסמכים שונים של אותם ימים, שהיו בארכיוני הממלכה הבריטית, הסתבר שהמפקד האנגלי במתכוון לא נקט אצבע כדי למנוע או להפסיק את הביזה, וזאת מטעמי נוחיות אישית, אף על פי שהפקודות שקיבל מן המפקדה בארצו היו אחרות.

בשלושת הימים האלה עלה ההמון על בתי היהודים וביצע בהם הרג ביזה אונס שוד והתעללות. זה קרה בערב חג השבועות ביום האחד ביוני שנת 1941. באותו הערב אבי יצא לבלות עם חברו, הוא המורה עזרא מנחם דוד, שנקרא בפינו עזרא אפנדי, וכן עם אחי השני. תוך כדי היותם מחוץ לבית הרגישו באווירה מחושמלת והחליטו לשוב הביתה ללא דיחוי.

הם עלו על זוטובוס בכיוון הנסיעה הביתה אך באמצע הדרך ראו שהמוני מתפרעים מילאו את הרחובות. אנשי ההמון המתפרעים עצרו את הזוטובוס ופקדו על היהודים שבין הנוסעים לרדת. אבי השתטח על רצפת המכונית בשכבו על אחי לגונן עליו תוך שהוא אוחז ברגלי המושבים. אך את עזרא חברו הצליחו לגרור החוצה ומייד היכוהו למוות. גופתו גם לא נמצאה לאחר מכן, ומקום קבורתו לא נודע. על כך כתבתי במקום אחר בסיפורי בגדאד שלי.

אבי ואחי ניצלו בכך שנהג מכונית הזוטובוס לא אבה להתעכב יותר מדי עד שההמון ייפרע דיו מן היהודים שבמכוניתו ונסע הלאה. הם הגיעו הביתה מרוטים ושרוטים ונרגשים ביותר ואבא אמר ש"עזרא נעדר". מלים אלה למעשה סימנו את תחילתו של מעשה הפוגרום.

באותו הערב החלה ביזת בתי היהודים. ובין הראשונים שנבזזו בשכונתנו, היה ביתם של סבא וסבתא, עימם גר גם הדוד סאלח ומשפחתו, ואצלם התארח באותה העת גם אחי הגדול. איש כמובן לא העז באותו הערב, או למחרת היום, לצאת מביתו, וכך גם לא היה קשר בין האנשים, ולא ידענו דבר אחד על השני.

גרנו בשכונה מעורבת, ומולנו היה ביתו של מוכתר השכונה, מוסלמי כמובן, ושמו היה אבּוּ גְ'בּוּרִי, שהתגורר למעשה במה שהיה קודם לכן מסגד. "בית אל גִ'ימֵע". שכנתנו משמאל עמדה ליד חלון ביתה לנסות ולדעת מה הולך ברחוב. והנה היא שומעת את המוכתר, משוחח עם חברו מתחת לחלונה ממש. מן השיחה הבינה, שהמוכתר זומם להרוג את כולנו ולבזוז את ביתנו, כחלקו בסצנריו הכללי של אותו היום. דרך גג ביתה, היא מיהרה לשכנה הישירה שלנו ומסרה את הדבר. וזו האחרונה, רצה לאבא והידיעה בפיה.

אחרי התייעצות קצרה, גם עם אמא, סוכם שאבא ילך לשכן המוכתר, ויבקש ממנו להגן עלינו, לפרוש את חסותו. כלומר שאבא ומשפחתו יהיו "דח'יל" שלו. לפי מסורת האיסלאם, חובה על בעל הבית להגן על ה"דח'יל" שלו, זה שנכנס לביתו וביקש את חסותו. אחרי רגעים אחדים הלך אליו אבא ובידו מפתח ביתנו לאמור: "הנה, קח לך את כל תכולת הבית, ורק על נפשותינו שמור." וזה אחרי שכנות טובה של שנים ארוכות.

למוכתר אבו ג'בורי לא היתה ברירה והזמיננו לביתו. קיבלנו חדר אחד די גדול ובו מיטת אפריון, עליה ישנה אמא עם התינוק בין זרועותיה (אחי הקטן ממני). אנחנו היתר ישנו על הריצפה. והנה מה רואות עינינו? מתחת למיטה היו מסודרים כדי חרס גדולים שפיותיהם מכוסים במכסה בד, וקשורים בחוט שזור, ועליהם כתוב בערבית באותיות כתב רש"י, הוא כתב ידה של סבתא לוּלוּ, את סוג הריבה שהוצקה לשם במו ידיה. משמע, שביתם של סבא וסבתא נבזז כבר, ושלמוכתר הארור הזה הגיע חלק מן הביזה, או שאף היתה לו יד במעשה עצמו.

כולנו נמלאנו שוב בחרדה מחודשת. אז אמרה אימא לאבי, שעדיף שהוא ילווה את המוכתר לביתנו, ויציע לו כמענק ממשי, את כל הדברים היקרים בו במקום. וכך היה. השרץ לא סירב להצעתו של אבא, והוא קיבל את מלאי המזון היקר שהיה שם, אורז סוכר שמן ריבות ועוד, וכן דברים יקרים אחרים מכלי הבית, כולל מערכות כלי חרסינה יקרות, כלי מיטה משובחים ושני שטיחים פרסיים חדשים, שאבא הביאם הביתה ימים אחדים קודם לכן, ועוד לא היה בידינו סיפק לפרוש אותם על הרצפה, ועדיין היו מגולגלים ועמדו בפינת הסלון.

אחרי יומיים הוחזר הסדר על כנו, לא לפני שהספיקו המוסלמים להרוג לאנוס לבתר ולבזוז ביהודים ללא רחם. ובין היתר, דודתי אחות אימי, חזתה בשחיטתם של שני בניה בחצר ביתה על ידי ההמון הפרוע. הפורעים נכנסו לביתה עם סכינים שלופים, אחזו בשני ילדיה ושאלו אותה על מי מהם היא מוכנה לוותר. היא פרצה בצעקות בכי ותחנונים, אלא שתוך כדי כך הם דקרו את שניהם למוות מול עיניה.

בנה השלישי של הדודה הזו שהה באותה העת אצל קרוביו ולא ידע מה לעשות. על כן הוא החליט להגיע לבית הוריו. בדרך ראה שבסמטה אחת התקהלו שוטרים ו"אנשי חוק", (בדרך כלל אלה עשו יד אחת עם הבוזזים), כשהם מקבלים שירות של משקאות וקפה מאיש יהודי אחד שגר באותו מקום. זה קיווה שעל ידי כך יינצל. אלא שאחרי שכילו את השתייה הם דקרו אותו למוות. הבחור, בנה של הדודה, אף הוא חטף מכות ונפצע, ובדרכו הלאה נאסף על ידי איזה אמבולנס שאמור היה להובילו לבית החולים לקבלת עזרה. והנה הוא רואה לזוועתו את שני אחיו השחוטים מוטלים על רצפת האמבולנס. המלווים שאלו אותו מה, אתה מכיר את אלה שאתה מסתכל עליהם? והוא ענה בשלילה כמובן.

קרוב אחר, בן-דודי אחי-אמי, לא היה בביתו בעת הפוגרום. ובדרכו הביתה, ממש על סף ביתו, השיגוהו הפורעים ופילחו את ראשו במכת קופיץ, היא הסכין הכבדה של הקצבים. אנשי הבית לא ידעו על כך מאומה ורק שלושה ימים אחר כך, כאשר העיזו לצאת מפתח ביתם, ראו את גופתו של בנם מוטלת בשלולית הדם הקרוש.

כאשר ניסה אבא לצאת מן הבית בחלוף שלושה ימים, ופנה לעבר בית הוריו, הוא "בית יִמָּה", מצא כמובן את הדלת שבורה והבית פרוץ ובזוז וכל מה שנשאר מפוזר מלמעלה למטה. אנשי הבית נמצאו אצל השכנים לשם ברחו דרך הגג, ודודי שבר את רגלו במנוסתו מפני היריות שנורו לעברו מן הרחוב.

מן המראות שנחרתו בזיכרוני מן הימים ההם, היו אלפי פיסות נייר הסיגריות הפזורות בכל הבית, זוהי הסחורה של העסק המשפחתי שאוחסנה במרתף, וכן כלים שונים שבורים ומרוסקים ו... סירופ של הריבה שירד מן הגג העילי דרך המרזב לקומה השנייה ומשם לחצר הבית. בעת הביזה היו מונחים על הגג כלי חרס גדולים מכוסים בד רשת (טוּל) שהכילו ריבת מישמש שהושארה על ידי סבתי בשמש כדי להשלים את הכנתה. הבוזזים לא יכלו ליטול את הכלי השטוח עם תכולתו, ועל כן הם שברו אותו ושפכו את תכנו על ריצפת הגג, וזו מצאה את דרכה למטה.

כן זכור לי מראיה של דלת הבית המטולאת בקרשים גסים, שסבי סירב להחליפה לאחר מכן, ותמיד אמר בעברית : "למען תזכור את אשר עשה לנו עמלק."

לימים, כאשר סיפרנו הילדים, בבית הספר, כל אחד את קורותיו העגומים של אותו היום, ואני סיפרתי את עניין הריבה שירדה דרך המרזבים לחצר הבית, כולם היו מתלוצצים בשמעם את התיאור המצחיק הזה.

(אצבע אלוהים היא, שבדיוק ארבעים שנים לאחר מכן הופצץ הכור האטומי של עיראק על ידי מפציצים ישראליים והוא נהרס כליל. זה קרה בערב חג השבועות, ביוני 1981, בשעה שש בערב!)

הבוזזים של בית סבא לא היו אחרים מאשר המוסלמים השכנים שישבו ממול: חוּסֵיין אָבּוּ עָאלִי הטוּטוּנְגִ'י הוא מוכר הטבק והסיגריות. הוא שהדריך את הבוזזים והובילם לבית. כך הוא גמל לנו על יחסי שכנוּת טובה ומסבירה פנים ואוהדת של הרבה מאוד שנים. את הרהיטים של בית סבא ראינו בחלקם אחר-כך בחנותו: כורסת קטיפה מרופדת עם קפיצים, רחבת מימדים, שהיה מתפרקד עליה ומרגיש כאדם גדול. ראינו וחרקנו שיניים. דודי סיפר לי לפני מותו, שהנ"ל, מרוב קללות שקיללנוהו, לקה אחר כך בשיתוק ומת מיתת כלב עזוב. ובנו, יימח שמו וזכרו, הוא עָאלִי, בחור מגודל ובריא בשר, שאני זוכר אותו מסתובב כל היום בחנות (לימים מכר גם גלידה), עם גלימה מזרחית (דִישְדָאשָה) מגרד בביצים ומתחרמן כל אימת שעברה בחורה יהודיה עם רגליים חשופות ובלי רעלה לכיסוי פנים כדרכן של המוסלמיות. ואני חושב שגם היה משגל כמה מהן בהזדמנות. שכן היה לו וילון-מחיצה בחנות, לפי האופנה, ולבטח היה גם מנצל ילדים ועושה בהם מעשי סדום, תחביב נפוץ ביותר בעולם (פֶּדוֹפִילְיָה).

בתקופה שאחרי אותו פוגרום, ליקקו היהודים את פצעיהם תוך ההלם והתדהמה שאחזו בהם מעצם קרות הדבר הזה. היו משפחות שאיבדו, בנוסף על יקיריהם, גם את כל רכושם וכלי ביתם, ונותרו אף ללא דברי מיטה או דברים אלמנטאריים אחרים. החלו מגביות מאורגנות ולא מאורגנות. ואבא לקח חלק פעיל בזה וכן גם ילדיו, אחי הגדולים ממני.

אבי אהב יותר מכל את העזרה לזולת. אפילו יעלה לו הדבר מאמצים מרובים או כסף. גם אהב להכיר ולהתוודע לאנשים שונים, מהם בעלי שררה ועמדה זו או אחרת. שמו נודע בקהילה ורבים היו הפונים אליו בעת מצוקה כי ידעו שלא יידחו על ידו ושהוא יעשה את המירב כדי לסייע בידם.

כך "עלו עליו" השליחים מארץ ישראל שבאו לעיראק אחרי אותו פוגרום והחלו לעשות נפשות לעלייה למדינה-שבדרך. כפי שהזכרתי קודם הוא נתפס לרעיון של עליית הנוער של המשפחות, שישמשו ראש גשר לבאים אחריהם. וכך קרה ששלח את שני בניו הגדולים לפלשתינה ועל כך סופר כבר בפרק קודם של סיפורי בגדאד שלי.

בהיותם צעירים לא נמשכו חבלי קליטתם הרבה ימים, ותוך זמן לא ארוך הם נקלטו ומצאו את מקומם בחיי הארץ. אבי ניהל להם את מסלולם בשיטת "שלט-רחוק". כתב להם אין סוף איגרות עם הוראות מדוייקות מה עליהם לעשות ואיך לנהוג בכל שלב ושלב. הוא היה בקשר הדוק עם מוריהם בבית-הספר ובכפר הנוער שפייה, שם שהה אחי הצעיר. וכדרישתו אף הם ענו באין ספור מכתבים לבגדאד בהם סיפרו תחילה על סבלם וגעגועיהם. אחר כך באו כבר מכתבים ורודים יותר. את כל מה ששלחו שרפנו לפני עלייתנו ארצה בתקופה העגומה בה התאנו שלטונות עיראק ליהודים ללא רחם. מכתביו של אבא לאחי הצעיר נמצאו כולם בשלמותם מתוייקים לפי סדר הגעתם משנת 1942 ועד 1948, עת נפסק הקשר בין יהודי שתי הארצות. מהעיון בהם מתגלה תמונת יריעה רחבה של כל הקורות בבגדאד ובמידה מסויימת בפלשתינה במשך אותן השנים, שכן אבא לא חסך בפרטים ובפרטי פרטים וכתב הכול לאחיי. כמו כן, לפי תשובותיו של אבא, היה אפשר לדעת מה אחַיי כתבו לו. כגון מי נישא ומי התארס, ואיך החידקל עלה על גדותיו והציף רובע פלוני של העיר, מי מן הילדים עלה לכיתה ג' ומי מצליח בלימודים. מה המצב הכלכלי של היהודים, ואיך מלחמת העולם השנייה שהשתוללה באותן השנים השפיעה על מה שקורה.

בין המכתבים מצאתי גם מכתב מסבי לאחי הצעיר, כתוב בכתב רש"י /אשורי (מה שנקרא בפי היהודים "סוּקי" כלומר מסחרי, וגם נקרא "חצי קולמוס"). היהודים בארצות הגולה נהגו לנהל את עסקיהם והתכתבויותיהם בלשונות שונות ובכתב עברי וזה מטעמים מובנים. למרות שהאותיות הראשונות שלמדתי מן המלמד בהיותי בן ארבע היו בכתב הזה, בכל זאת לא יכולתי לקרוא את מכתבו של סבא כי הספקתי לשכוח חלק מן האותיות. הצטערתי על כך מאד ועשיתי מאמצים גדולים וממושכים עד שמצאתי מי שיכול לפענח לי את הכתב וגם לתת לי רשימה של כל האלף בית הזה.

באותן השנים אירחנו בביתנו שליחים מישראל. אחד שאני זוכר היה גבוה בלונדיני ויפה תואר, שקיבל אצלנו חדר גדול אך החלונות כוסו בוילונות ולא ידענו מה מאחורי זה. היה יוצא בבוקר וחוזר מאוחר בערב ויושב עוד בחדרו שעות נוספות. כנראה שעסק בהברחת יהודים שסומנו על ידי השלטונות ובערה האדמה מתחתם. כן אני זוכר שהיה שותה תה בכוסות גדולות שאצלנו הם שימשו לשתיית מים, ואילו את התה שתינו בכוסיות קטנות כנהוג באוריינט. אנו הילדים הסתכלנו על זה בפליאה גמורה, כמובן.

כמו כן היו בקשרים עם אבא שליחים אחרים שהיכרנו היטב. נסיונותיי בשנים האחרונות לאתר מישהו מהם לא צלחו. על אותו בלונדיני גבוה נודע לי שכנראה נהרג בפיצוץ כלשהו ברכבת, אותו ביצעה אחת מתנועות המחתרת העבריות.

במכתב אחד של אבא לאחי הצעיר הוא כתב שהוא שלח בדואר מתנה למורה-המחנך שלו, שי להולדת בתו. המתנה היתה שמלת תינוקת יפה ומקושטת שנקראת במזרח בשם "נפנוף". "מסור ברכות למורה שלך ואמור לו שהמתנה עבור בתו נורית NURIT." (אבי כתב את השם של הילדה באותיות לועזיות.) עלה בדעתי להתחקות אחר עקבותיו של מי מהמורים שהיו נערצים על אחי. כגון המורה המחנך אדון כלב או המורה המדריכה גב' שולמית לבית כצנלסון.

זו האחרונה, בסיימה את הסמינר למורות, הוצבה להיות מדריכה ומורה לקבוצת הנוער החדש שבא אל כפר הנוער מחו"ל. היא היתה מסורה ביותר נדיבה ואצילת נפש, והשקיעה מלוא מרצה בעבודתה ואהבה את אחי מאוד. אבי נהג לכתוב לה מכתבים כדי לברר את מצב בנו בלימודים ובכלל.

קיוויתי גם שאולי אצליח לאתר את אותה הגברת שבהיותה תינוקת נשלח עבורה אותו ה"נפנוף". אחרי הרבה מאמצים ושיחות טלפון אין ספור עלה הדבר בידי. הנה היא על קו הטלפון, מלאה התפעלות ונפעמת מעצם הרעיון לחפש אותה אחרי יותר משישים שנה.

"אני מחפש גברת בשם נורית אשר נולדה בשנת 1943 בכפר הנוער שפייה והיא מוזכרת במכתבו של אבי לאחי שהתחנך שם כמי שנשלחה עבורה מתנה וכו'."

"אכן אני היא נורית שאתה מחפש, ואני זוכרת את אותה השמלה שרבות דובר בה בביתנו. שכן הוריי קיבלו אותה מתנה מחוץ לארץ ממשפחתו של אחד החניכים... באלבום המשפחתי שלנו מצויה תמונה שלי כילדה פעוטה לבושה באותה שמלה לבנה וחגיגית. אם תרצה אשלח לך התמונה." שפייה זכורה לה כמקום בו בילתה את המאושרות בשנות ילדותה.

שוחחתי כמובן גם עם האב, שהוא כיום בן 84 שנים. איש נעים מאד ומתורבת. הוא שמח מאוד ליצירת הקשר איתו אחרי יותר משנות יובל. בין היתר סיפר לי ששימש אז מורה לחינוך גופני ומחנך. הוא בא לארץ מצ'כיה, שם קיבל מלגה ללמוד חינוך גופני בארה"ב אלא שהתעכב בשוויץ ועשה שם את השתלמותו. בשוויץ גם הכיר את חברתו לחיים, שנאלצה לחכות שלוש שנים עד שקיבלה סרטיפיקאט כדי להצטרף אליו לפלשתינה, אליה דווקא הוא החליט להגר ובה הם נישאו. בשנות ההמתנה האלה הם התכתבו. והעלמה, כדי שתוכל להגיע לארץ בעת מלחמת העולם השנייה, בעת היות הקשרים בין הארצות משובשים, נסעה משוויץ לפורטוגל, שם עלתה על אניית מלחמה, אשר הביאה אותה לאפריקה. משם היא נאלצה לעשות דרך ארוכה סביב כֵף התקווה הטובה, ואחר כך צפונה עד מצרים וארץ ישראל, מסע שארך שבעה חדשים. וזה כי בכל ארץ אליה הגיעה שהתה תקופת מה עד קבלת אישור לצאת ממנה.

ביום נישואיה בארץ נתקבל מברק ברכה מאימה שבשוויץ, בעקבותיו זומן החתן לבוא לצנזור האנגלי בחיפה "כדי להסביר אי אילו דברים לא ברורים במברק." הצנזור שאל לשלום חברתו זו, שאיתה התכתב במשך שנים, כי חליפת המכתבים מאוד עניינה אותו והוא קרא את כולם, משני הכיוונים!

גם אירגנתי מפגש בין המורה, אשתו, בתו נורית ואחי, שהיה כמובן מאוד מרגש. בין היתר נזכרה האישה כיצד נראו הילדים הרכים שהובאו ארצה במסגרת עליית הנוער, מסכנים ועקורים. היא סיפרה כיצד טיפלו למשל בילָדות התימניות שהגיעו לבית הספר. הן הוכנסו לצריף בו קוצצו להן מקלעות השיער, הורידו מעליהן את השמלות הארוכות שאיתן באו, סיפרו אותן קצר והלבישו אותן במכנסיים קצרים, וכך הן יצאו מהדלת השנייה של הצריף עם דמות חדשה וזרה בעיניהן. כעצים אשר נגדעו בגובה פני האדמה כשהם משאירים את שורשיהם למטה ואמורים להצמיח חדשים ומיד! להפוך אותם ציונים אינסטנט!

אותו אח בוגר שפייה עשה לאחר מכן תקופת הכשרה בקיבוץ אפיקים, תוך שירותו בפלמ"ח, והיה לאחד ממקימי קיבוץ חצרים, אחד מאחת עשרה הנקודות שעלו על הקרקע במוצאי יום הכיפורים בשנת 1946 בנגב הצפון מערבי.

כאמור הקשר עם הענף שלנו בארץ נותק בשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל וחוּדָש במפגש הפיזי שקרה אחרי עלותנו ארצה ב-1951.

אז יכולנו לומר "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

תם בינתיים ונקווה לראות את כל הפרקים הללו גם בספר

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק תשיעי

קוצי-צבר בריר-גמלים

ר' דוד מאיר גוטמן הטיל על יהודה ועל חבר נוסף, מיכל ליב כ"ץ, לנסוע ליום השוק בעיירה רמלה ולקנות בהמות-עבודה למשק המושבה החדשה, בעיקר שוורים.

בטרם נפרדו ויצאו לדרך, הוסיף רֶגְנֶר:

"מיכל, יוּדָה, אנחנו צריכים לעבּד את האדמה על-פי שיטה, ולא במחרשות העלובות של שכנינו הערבים. לכן השתדלו לבחור שוורים חזקים, כי בהם תלויה הצלחת החריש הראשון שלנו!"

מיכל היה מבוגר מיהודה בתריסר שנים, ועלה לארץ-ישראל מהונגריה שנים אחדות לפניו. הוא היה בעל כוח גופני רב ואופי סוער. בנעוריו השתתף לא פעם בקרבות אגרופים עם מדיארים שהעליבו את בני-עמו. כתפיו הרחבות וגופו החסון חייבו אותו בגיוס לצבא ההונגרי. אז החליט שמוטב לו לעלות לארץ-ישראל ולהשתמש בכוחו ובחריצותו למען יישובה.

כאשר ירד מיכל מהאונייה הגדולה אל הסירה בחוף יפו, בשנת 1867, החלו הספנים הערבים, כדרכם בימים ההם, בעת העברת נוסעים מבני-אירופה שאינם מכירים את תעלולי המזרח – לדרוש תשלום נוסף, בקשיש. הם איימו כי אם לא תתמלא דרישתם יחזירו את הנוסעים לאונייה או – ישליכום הימה! – מיכל פעל במהירות. הוא קם וחטף מידי אחד הספנים את המשוט, ובהניפו אותו סביב ראשו הכריז:

"המשיכו לחתור! – או שהמשוט יפתח את ראשיכם..."

הספנים נשתתקו, המשיכו לחתור אל החוף ושם הורידו את הנוסעים מבלי לדרוש מהם תשלום נוסף.

בטרם עלה על אדמת פתח-תקווה התגורר מיכל עם אשתו בירושלים. יום אחד פגש בו יהושע בסימטה שעה שעמד והחליף מכות בידו האחת עם שלושה חיילים תורכיים, שהעליבו בעלת-חנות יהודייה. תחת זרועו השנייה של מיכל היו הטלית והתפילין. יהושע הזדרז להוציאם מתחת ידו של מיכל וכך שיחרר אותה להמשך הקטטה. לבסוף הניס מיכל את שלושת החיילים כשהם מוכים ופצועים. בעקבות הפגישה נתיידדו שניהם, ויהושע גייס את מיכל לחבורת המייסדים.

*

ביום שלישי בערב יצאו יהודה ומיכל, רכובים על סוסיהם, במטרה להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות ברמלה, שנערך בכל יום רביעי בשבוע, ולבחור את הבהמות הטובות ביותר. בידי מיכל היה צרור הכסף שנתן לו ר' דוד. בידי יהודה היה רובה דו-קני, טעון אבקת שריפה וברד (גולות-מתכת קטנות).

בדרך, לפני הכפר לוד, פגשו בהם שישה ערבים, חמושים ברובים, וחסמו את דרכם:

"הרכוש או הנפש!" תבעו השודדים.

חושך גמור שרר מסביב. מיכל היסס ולחש ליהודה: "אולי מוטב להשליך להם את הכסף, כדרישתם, כדי להציל את עצמנו?"

"לא!" אמר לו יהודה. "כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים..."

אז שיגר יהודה בקול רם, לאוויר הלילה החשוך, קללה הונגרית ארוכה וגסה מאוד הקשורה בסוסים ובבני-אדם, שאותה למד מנערי הרועים בכפרו סנט אישטוואן, ואשר מעודו לא העז לחזור עליה בנוכחות בני-משפחתו. מיכל הצטרף אליו ברוב-התלהבות, דפק בכוח את סוסו – הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, ויהודה אחריו.

[כאן אני יכול לפרט את הקללה, אשר בספר המקורי לא נכללה: "לוֹ פָס שֶׁגֶד בֶּה!" שפירושה בהונגרית – זין של סוס בתחת שלך!]

הערבים, שהופתעו בראשונה ממטר הקללות הבלתי-מובן שניתך עליהם, החלו לרדוף אחר השניים. לרוע-מזלו של יהודה נפל עם סוסו לתוך מהמורה. עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפסו. יהודה ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס שלו וברח כשהוא רץ אחר סוסו של מיכל. מיכל המשיך לדהור כשהוא בטוח כי השודדים הם היורים אחריהם, ואילו יהודה דוהר סמוך לו.

כאשר הגיע מיכל לכפר לוד, עצר, ומה רבה היתה חרדתו כאשר ראה כי יהודה אינו רוכב על הסוס, שהופיע לבדו והקצף נוזל מפיו. מיד ביקש מיכל שיביאו אותו בפני המושל התורכי התורכי של עיירת-המחוז הסמוכה, רמלה. הוא העיר אותו משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר יהודה, המוטל כנראה פצוע, או גרוע מכך, הרוג, באחד הפחתים.

כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים בסביבת הכפר לוד – וליהודה אין זכר.

לאחר שפצע יהודה את אחד השודדים, זרק עצמו על משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך הם לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהחלו להתרחק ממנו, הבין שכנראה פגע שוב באחד מהם וגרם להם לסגת, בינתיים.

יהודה לא איבד זמן. מצבו-שלו היה גרוע למדי. עליו להימלט בטרם יחזרו. כאשר הצליח לבסוף להיחלץ מבין קוצי הצבר, בער עליו עורו כאילו נכווה באש, כולו חבּורות ופצעים. בשארית כוחותיו הגיע יהודה למאהל של בידואים. למזלו כבר שמעו הללו על ה"קוֹמְבַּנִיֶּה" (הקוֹמְפָּנִי), זו קבוצת היהודים הפְרַאנְגִ'ים (האירופאיים) ממלאבס, הלובשים בגדי-עבודה פשוטים ואשר אצלם המשק, הסעודות, סוכת המחצלאות, ומי יודע מה עוד – הכול במשותף.

הבידואים קיבלו אותו בידידות, וכאשר הראה וסיפר להם מה קרה לו – ריפאו אותו במהירות בתרופה מקורית מאוד: הם מרחו את כל גופו, פעמים אחדות, בריר-גמלים. הגמלים, כידוע, אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש – בזכות הריר שלהם, שמסוגל לרכך את הקוצים.

לפנות-בוקר, אור ליום רביעי, יצא יהודה עם שיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה צנח מעל הדבשת, גופו נודף ריח ריר-גמלים יבש – היישר אל זרועותיו של מיכל אשר חזר אותה שעה נואש, בלוויית החיילים, לאחר שחיפש כל הלילה, לשווא, את גופת חברו.

השניים, עייפים כהוגן אך רוב הכסף עדיין בידיהם, לבד ממה שהיה עליהם להפריש למושל התורכי של רמלה – המשיכו אותו בוקר בשליחותו של ר' דוד. הם קנו שוורים, חמורים וגם סוסים נוספים. חזרו בערב עם כל הכבודה לפתח-תקווה – ואיש לא העז להפריע להם בדרך.

בימים הבאים המשיכו במסעותיהם. קנו בכפר גַ'לְג'וּלְיָה חיטה לזריעה, וזרעי שעורה – במאהל של השבט הבידואי אַבּוּ-קִישְׁק, ששכן על גבעה גבוהה, מצפון-מערב למושבה, מעבר לירקון.

*

החיים היו קשים, העבודה נמשכה מבוקר עד ערב. מראה ערביי כפר מלאבס הסמוך, שהחושות, אלה הבקתות הקודרות שלהם, טיפסו על תל בצפון אדמת המושבה – לא עורר שמחה בלב. הם הילכו כצללים מתנוונים ממחלת המאלאריה, וילדיהם העלובים, שבטניהם נפוחות משתיית מי הירקון, הסתובבו יחפים וערומים-למחצה.

בלילות נשמעה רק יללת תנים. החשיכה היתה מעובה. הדרך היחידה אל העולם החיצון, ליפו או ללוד ורמלה, כרוכה ברכיבה שהיתה ממושכת ומסוכנת בגלל השודדים ששרצו בדרכים.

חבורת הגברים התגוררה ליד הבאר, באוהל, ובבניין האחד שגגו חימר בלול בקש. הם אפו לעצמם את לחמם והכינו את ארוחותיהם. היו להם מים טריים וזכים לשתייה, ולא נאלצו לשתות ממי הירקון המביאים מחלות-מעיים קשות. הם שמרו על השוורים, הסוסים והחמורים שבמחפורת האורווה, על מעט הרכוש והציוד החקלאי, ועל אוצר הגרעינים שרכשו לשם זריעת התבואה.

החיים היום קשים – אבל יהודה חש כאילו נולד מחדש. בקעת פתח-תקווה הרחבה השתרעה לכל מלוא העין, מגבעות החול והכורכר של בּאבּ-אל-הַוַּה במערב, דרך אוהלי אַבּוּ-קִישְׁק מעבר לירקון, הביצה, שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה, טחנת-הקמח של אַבּוּ-רַבַּאח על מעברות הירקון, והכפר מלאבס, שיצרו קשת רחבה צפונה לאדמת המושבה, והכפרים פֶגֶ'ה במזרח ויָהוּדִיֶּה בדרום. יהודה כמו חזר לימי נעוריו המאושרים בסנט אישטוואן ובצ'סנק (שבהונגריה), בלב השדות. שוב לא נשא עליו זכר לתלבושת הירושלמית השנואה אלא היה לבוש בגדי-עבודה פשוטים.

לעת ערב היה יושב עם חבריו ליד הבאר והמקטרת בפיו. העשן גירש את היתושים המציקים והעוקצים. לפעמים נתן יהודה קולו בשירי-יין הונגריים שאהב מאוד אלא שזמן רב נחנקו בגרונו, בין חומות ירושלים:

"יונתי בת-בקבוק הקלועה בקש,

על ברכַּיי אכרע לפנייך.

את צווארך הקט אחבק,

אשתה את מתקך משפתייך!"

ואם לא נמצא בקבוק יין, די היה ליהודה באִיבְּרִיק (שבטעות מכנים אותו בשם גַ'רָה, והיא כד-חרס ממין אחר, גדול, לאיחסון מזונות), שאותו ליכסן, כדרך הערבים, כלפי מעלה וגמע זרזיף של מים קרירים – היישר לחלל הפה, ומבלי געת בפיית-הכד.

"יודה, איפה שמעת שיר שכזה?" שאלו החברים. רובם ידעו לדבר הונגרית והבינו שהכוונה בשיר אינה לשפתי נערה אלא לבקבוק יין

"כשהייתי באחוזה בְּצֶ'סְנֵק," סיפר יהודה, "התיידדתי עם פועל גוי בשם יָאנוּש. הוא היה בן-איכרים חסר השכלה אבל לא היה שני לו בסיפורי דימיון ובגוזמאות. בימי ראשון, בפונדק, היו איכרי הכפר משקים אותו יין כדי שיפתח את פיו וישעשע אותם בהרפתקאותיו. יאנוש שירת בתור חייל במקסיקו, בצבא של מַקְסִימִילְיַאן לבית הַבְּסְבּוּרְג, אחיו הצעיר וחסר-המזל של הקיסק פראנץ-יוסף. מקסימיליאן נתמנה למלך על מקסיקו ושם נהרג בידי מורדים. ליאנוש היה אוצר עלילות ומעשי-גבורה ומאותה תקופה, והאיכרים, כדי לגרותו, היו מטילים ספק בסיפוריו.

"עכשיו, תארו לעצמכם את יאנוש קופץ ממקומו, עולה על השולחן ומודיע לחבורת השותים:

"'האם אתם מעזים להטיל ספק בדברֵי חייל אשר רגליו מיששו את חלל האפס?'

"קולות צחוק. האיכרים מכים על השולחן באגרופיהם, ולועגים לו בפניו.

"יאנוש, כצפוי, חוזר ומתאר בפעם המאה כיצד הוא וחבריו-לפלוגה נלחמו בהרי מקסיקו, הגבוהים עד לשמיים. הוא מספר: 'שם, בדרך, בהרים, תעיתי ואיבדתי את חבריי. (גיהוק). הלכתי, הלכתי עד עד שהגעתי לבסוף אל הפסגה של ההר הגבוה ביותר. האוויר היה דליל. הייתי עייף נורא. מה יכולתי לעשות? התיישבתי סחוט-לגמרי על קצה ההר. (גיהוק) נו, ישבתי-ישבתי, אתם מבינים – עד שהתחת התחיל לכאוב לי, הרגליים קפאו, הדם חדל לזרום. נו, מה עושים? הבקבוק היה ריק. (גיהוק). לבן-אדם היה קר. התחלתי לנענע את הרגליים שהיו תלויות באוויר... פתאום, מה אני מרגיש – שהרגליים, הרגליים שלי! – נתקלות בחלל האפס... כן, ככה, ממשות את הרִיק... ותרמיל הצבא שלי, העשוי עור-עגל וכבר מסריח מזיעה – הוא, מתחכּך ברקיע! ... (גיהוק) תאמינו לי, ככה... ככה...'"

כדי להמחיש זאת לחבריו קם יהודה בעודו מספר, הרים רגל אחת, גישש בה באוויר וחיקה עמידת שיכור המתנודד על השולחן כעל סיפון אונייה סוערת. גבו של יהודה, הנושא תרמיל דימיוני, כמו התכופף תחת כובד הרקיע.

"האיכרים," המשיך יהודה לספר, "פורצים בתרועות-צחוק מפני שהם כבר מכירים את הסיפור. יאנוש נעלב. אין בכוחו לסבול את הדבר. מוחו כבר מעורפל לגמרי. הוא קופץ-נופל מעל השולחן, חוטף בקבוק ובורח החוצה, שיכור כלוט. שם הוא יושב תחת העץ בגן, בוכה ושר ככה, מעמקי ליבו:

"'יונתי בת-בקבוק הקלועה בקש...'

"יאנוש הופך את הבקבוק אל פיו ומנשק אותו בדמעות ואילו האיכרים בפונדק ממשיכים להתהולל סביב השולחן ולשיר את הפזמון החוזר:

"'נשתה ונשתה עד שיתססו המעיים –

ועד שנחירינו יצמיחו ענבים!

הוי, הוי – רק עוד פעם אחת

אנחנו רוצים לשתות "לחיים"! –

"לחיים" – מדיארים, "לחיים" –

משאול תחתיות הן לא נימלט –

רק שם ינוחו עצמותינו העייפות!'"

כך ישבה החבורה הקטנה של הגברים ליד הבאר וסיפרו כל אחד ממאורעות חייו. הלילות נעשו קרירים, סוף הסתיו, חלפו המחסינים ואולם החורף איחר לבוא. רוחות עזות נשבו ועירבלו את אבק הקיץ על פני השדות היבשים. לעיתים היו השמיים מתכסים עננים. הכול היה מוכן בפתח-תקווה לעונת החריש והזריעה – אך הגשם טרם ירד.

*

דבר אחד העיב על אושרו של יהודה.

הוא התגעגע ללאה, אשתו בת השש-עשרה, שהשאיר בבית הוריה בירושלים יחד עם עציצי הריחן, הנענע והרוטה, שאותם העבירה מדירתם הקטנה שברחוב היהודים. דירה שנתבטלה עם צאתו של יהודה למושבה החדשה.

"אל תהיה עצוב, יודה." אמר לו ר' דוד, שהבחין בצערו. "אם ירצה השם יבואו הנשים ועוד בני-משפחה שלנו ליפו לקראת חנוכה. אשתי, דייכע של יהושע, ולאה שלך – תישארנה לגור ביפו, בדירה שאשכור עבורן, ואנחנו ניסע לבקרן, כל אחד בתורו, מדי שבועיים-שלושה."

*

שנה לפני עלותם של המתיישבים על אדמת מלאבס התחולל קרב קשה בין השבט של שיח' אבו-קִישְׁק, שאדמותיו השתרעו מצפון-מערב למושבה, סביב לגבעה שמעבר לירקון – לבין ערביי חַוַּארָת (יושבי ואדי אל-חווארת, לימים עמק חפר). בדקירות-חרב, ביריות ובמהלומות, נהרגו כמאה לוחמים משני הצדיים. הבידואים של אבו-קישק, בראשות השיח' מוחמד, התכוננו לסיבוב שני במלחמה. השיח' פנה אל מתיישבי פתח-תקווה בבקשת עזרה. לדעתו ראוי ששכניו יילחמו לצידו כנגד אויביו.

ר' דוד מאיר גוטמן התייעץ עם יהושע שטמפפר ואמר: "אסור לנו להסתבך בעזרה גלוייה לשבט אבו-קישק, כדי שלא נקים עלינו לאוייב את ערביי חווארת."

"אבל יחסי השכנות הנהוגים במזרח מחייבים אותנו, כנראה, לבוא לעזרתו של השיח' מוחמד, ולא – אנחנו מזמינים לעצמנו צרות בעתיד." השיב יהושע.

שניהם היו מנהלי המושבה הקטנה, ועליהם להחליט כיצד לנהוג. השלטון התורכי מושחת וחלש. למושלים, לשופטים ולקצינים ניתן כוח לקחת שוחד, לאסור ולענות, אך לא להשליט סדר ולשפר את התנאים. הדרכים רעועות, הפקר לשודדים; פגעי-טבע כמו הארבה והבצורת, מגפות של חולירע, דֶבֶר וכלבת, ומחלות קבועות כגרענת (טְרָאכוֹמָה), וקדחת (מאלאריה) לסוגיה – הן תופעות-קבע; אין ביטחון לחיים ולרכוש; והצרות האלה מציקות לא רק ליהודים אלא לרוב תושבי הארץ.

"מה נעשה?" שאל ר' דוד.

"נעזור לאבו-קישק, אבל בסתר, כדי שלא להיות מעורבים בסכסוך." ענה יהושע.

"ואיך עושים זאת?"

"נשלח את יהודה על הסוס ליפו. ניתן לו כסף לקנות אבקת-שריפה. והוא כבר ידע להעביר בחשאי את המטען לאוהלו אל אבו-קישק."

את המשימה שהטילו עליו מילא יהודה בחשכת הלילה, כדי לשמור על הסודיות. הוא הוליך את המטען צפונה, אל מאהל השבט הבידואי, מעבר לירקון. השיח' מוחמד אבו-קישק נעשה מאז לידיד המושבה למשך שנים רבות, וכך נהגו גם בניו ויורשיו אחריו. על אודות יהודה הופצה מעתה שמועה, בקרב ערביי הסביבה, כי השתתף בקרב עם ערביי חווארת בפועל-ממש, כשפניו מוסתרים היטב בכאפיה. תחילה השתדל יהודה להכחיש את השמועה, אך כאשר נוכח לדעת כי היא מוסיפה כבוד וכוח-הרתעה למושבה, בקרב ערביי הסביבה, חדל להכחיש את הדבר.

החריש הראשון התמהמה. ימי החנוכה קרבו והגשמים טרם ירדו. גם הפלאחים הערבים שבכפרי הסביבה טרם חרשו וזרעו את אדמותיהם, אך זאת לא רק בגלל הבצורת אלא מפחד הארבה הכבד שעלה על הארץ בשנה הקודמת והשחית את רוב יבולה.

רגנר, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה יצאו לסייר בשדות החרבים שהשתרעו צפונה ומזרחה מן הבאר, עד לגדות ואדי אַבּוּ-לִגֶּ'ה.

"האם נוכל לזרוע השנה?" חשש ר' דוד. "הפלאחים טרם יצאו לחרוש."

"בשיטות שלהם, במחרשת-העץ בעלת ה'מסמר' האחד, הם רק מגרדים את פני הקרקע, ומרבית הזריעה שלהם הולכת לאיבוד אם אין יורדים גשמים חזקים מיד אחריה. אבל אנחנו נחרוש את האדמה השחורה והטובה הזו לעומק, כמו שעשינו בהונגרי, ונזרע בה – מיד אחרי הגשם הראשון."

*

להדלקת נר ראשון של חנוכה [דצמבר 1878, כסלו תרל"ט] הגיעו הנשים ועימן בני-משפחה נוספים; הן הביאו תבשילים ומיני-מאפה מירושלים ליפו, והשתכנו בחדרים אחדים, בסימטה אפלה, סמוך לנמל. ר' דוד, יהושע, לאזאר ויהודה נסעו במיוחד ליפו כדי לקבל את פני הבאים ולהכין עבורם את המקום למגורים.

לאה היתה נרגשת. מאז הורדה, בגיל שלוש, מן האונייה בחוף יפו, לא יצאה את סביבות ירושלים. היא ליטפה בעיניה את יהודה, שהשתנה כולו. לבושו האיכרי, פניו השזופים, דרך דיבורו, הרובה שנשא דרך חירות על גבו, ידיו הנאות, בעלות האצבעות העדינות והחזקות, נראו אתה חרוצות ומסוקסות כידי עובד-במעדר או בנאי.

"שמעתי שאתה מרוח בריר-גמלים!"

"לאה, זה לא ריר-גמלים. סתם לכלוך. אני זקוק לרחצה טובה."

"ולא התרחצת בדלי מהבאר שלך, גיבור גדול? הלא כמעט הרגו אותך!"

"לאה..."

"תראה לי, לא נשארו קוצים בידיים שלך, ועל הפנים?" בדקה אותו.

"כבר לא. חוץ מזה, אנחנו מתרחצים בשוקת של הבהמות, אך המים קרים. עכשיו נראה אם אפשר להרתיח כאן מים ולמלא גיגית!"

"בירושלים אומרים שבתיכם יהיו קבריכם! אבא חושש..." לחשה.

"ובפתח-תקווה אומרים ששדות הנותנים לחם חשובים מקברי-אבות ואפילו מכותל מערבי!" השיב בקול רם.

ביפו טרם היה אז יישוב יהודי נפרד, ומעט היהודים שגרו בעיר היו ספרדים ברובם. אותו ערב, כאשר נישאו קולות "מעוז צור ישועתי" ושירי חנוכה אחרים, חלקם מושרים למנגינת ההימנון האוסטרי, וכאשר החנוכייה האירה מאדן-החלון הרחב, בסימטה החשוכה – הסתכלו השכנים המוסלמים והספרדים בפליאה בדירתם של מתיישבי פתח-תקווה. תדהמתם גברה כאשר לאזאר, יהודה, יהושע ור' דוד נתנו קולם בשירי המרד של קושוט, בהונגרית! – ולאחריהם נתן יהודה קולו, לבד, בקטע מתוך האוֹרַאטוֹרְיָה "יהודה המכּבּי" של הנדל, כפי שזכרוֹ משמיעת גבריאל דויטש, המלווה עצמו בגיטרה, בליל החנוכה באחוזתו שבצ'סנק.

יהודה הצטער על כך שמפני הצפיפות לא היתה ללאה ולו מידה של פרטיות כפי שהורגלו לה בחדרם שברחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים. יפו היתה עיר מזרחית צפופת סימטאות, מלוכלכלת, רעשנית ביום, חשוכה ומאיימת לאחר שקיעת החמה. מדי ערב היו הכול נסגרים בבתיהם, אין יוצא ואין בא.

אור הנר הראשון היבהב וכמעט כבה. נשבה רוח מזרחית עזה. מאוחר יותר נתחלפה ברוח מערבית. רעמים עמומים נשמעו ממרחק. ריח ברק, חריף, נתערבב במליחות הים וברסס גלים. יהודה שכב ער ליד לאה וחש כאילו בשכבם יחד נבקעת הבצורת ומתחולל השינוי המיוחל באיתני הטבע. האוויר נעשה אחר. רווי כובד העומד להתפרק, מבשר סערה וגשמים.

למחרת בבוקר זרחה השמש אך שולי השמיים במערב, מעל הים, האפירו-השחירו וקול הרעמים גבר. הגברים התפללו בחטף, מיהרו לאכוף את סוסיהם והעמיסו עליהם מצרכי-מזון לכל השבוע. לאזאר נפרד לשלום מבתו ומבנו הצעיר, משה-שמואל, שעמדו לחזור בקרוב לירושלים; יהודה נפרד מלאה; ויחד עם ר' דוד ויהושע, כשהעננים בגבם, יצאו ברכיבה מהירה מזרחה, אל המושבה החדשה, כדי שיספיקו להגיע בטרם יתחיל הגשם, נחל המוּסרַארה יגאה, והדרך הצפונית למלאבס תיעשה כולה ביצה טובענית.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

ראובן ארגוב: אני איתך גם בעניין אולמרט

לאהוד,

קראתי את הפרק השמיני של "פרשים על הירקון" [גיליון 365] והיות שאינני מלומד מספיק תגובתי היחידה היא – "איזה יופי!"

אתה מצטער לעיתים (כך נדמה לי) כי כתיבתך אינה מגיעה אולי לרמה הקנונית של אחדים מסופרי התקופה אבל אומר לך מה שאני מרגיש:

ספריך הם כַּציורים האימפרסיוניסטים אשר נצמדים למה שהעיניים רואות ויש בהם צלילים של תוגה עמוקה וגעגועים אשר (אל תדאג) טרם פסו מהארץ.

אהוד,

אם אתה מרגיש לעיתים כחייל בשדה הקרב אני מבקש לאמץ את ידיך,

אין טובים ממך בארץ הזאת,

לא בכתיבת תולדותיה, לא בכתיבת מוראיה, מראותיה ומאורעותיה,

אני איתך,

(גם בעניין אהוד אולמרט),

ראובן ארגוב 

* * *

הירושימה: "עיר גזורה על פי מידות האהבה."

ישראל: "חשיפת 'פרשיות השחיתות' גזורה על פי מידת הקירבה לבחירות לרשויות המקומיות ולכנסת."

קוראי "חדשות בן עזר" יקרים,

מאחר שמועד הבחירות לרשויות המקומיות הולך ומתקרב, ובאופק כבר מסתמנות הבחירות המוקדמות לכנסת, אני מציע לכם לעקוב בתשומת-לב ובחשדנות רבה אחר העיתוי שבהעלאתן של "פרשיות שחיתות" חדשות ומחודשות – ואחר האינטרסים והאינטרסנטים העומדים מאחוריהן.

מחב"ע

* * *

על הרומאן החדש "ואם אתה מוכרח לאהוב"

מאת שמאי גולן

שני זוגות ניצבים במרכזו של רומן מרטיט זה, המתרחש לקראת סוף המאה ה-20 בישראל. הזוג האחד – לָאורה ושמואל גֶדָנקר – הם ניצולי שואה שהזקינו. הוא רופא והיא אחות במקצועה, הנמצאים על סף מעברם הכפוי לדיור מוגן, מירושלים לתל-אביב אל קרבתם של הילדים. המעבר מהווה משבר המניע את העלילה, שבמהלכה גדנקר אף חש אחריות כבדה ליידע את כולם על מה שהתרחש בשואה. הזוג האחר – בנם אלחנן ורעייתו דניאלה, שאביה עורך-הדין היה, כפי שעתיד להתברר, אהובה של לאורה בצעירותה. הם נקלעים לסבך היחסים שבין הוריהם וזיכרונותיהם המאיימים מימי השואה, אך המשותף להם הוא הכורח לאהוב.  

זהו רומן מרגש על כוחה של אהבה ועל אכזריותה של המלחמה. הוא כתוב במונולוגים רבי עוצמה, והעלילה סוחפת ונעה בעוצמה בין העל-טבעי, הפנטסטי, להתמודדות יום-יומית.

מן העלילה המרתקת עולות שאלות יסוד על קיומו של האדם: אהבה, זוגיות, הורות והזדקנות, ומידת כפיפותם של בני דור שני לנסיבות חייהם של ההורים. הספר גם בא חשבון עם החברה הישראלית, האטומה, לעתים, למצוקתם של הקורבנות.

[דבר המו"ל]

"הספר מרתק, בעל משמעות ועומק, ומאכלס דמויות הבנויות במהימנות. ניכרת בגולן הבנה לנפש האנושית, חולשותיה וגדולתה. לשונו שוטפת וציורית."

מדברי  פרופ' הלל ברזל על העטיפה האחורית                  

הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן וניתן להשיגו בחנויות הספרים המובחרות וברשתות.

* * *

הילדה מן הים

"הילדה מן הים" של אהוד בן עזר עם ציוריה היפהפיים של גילי אלון-קוריאל, סיפור נוגע ללב המתרחש בחול על שפת הים – אהבתו של ילד, שיש לו רק אימא – לילדה יפה וקצת מרשעת שיש לה אבא ואימא. ספר שזכה לשבחים רבים ואשר ילדים אוהבים לקרוא אותו ולשמוע אותו.

מהדורתו השנייה של הספר טרם אזלה ועדיין אפשר להזמין ממנו עותקים ברשתות הספרים או ישירות מהוצאת הקיבוץ המאוחד, הפצה, הירקון 23 בני-ברק 51204. ת.ד. 1432 בני ברק 51114. טל. 03-5785810.

* * *

אתם חושבים שקיבלנו תשובה רשמית כלשהי בעניין הכיתוב על הלוח של יהודה ראב חורש התלם הראשון בפתח-תקווה ב-1878 ובעניין ההתנהגות הביריונית שבה נתקלנו בבואנו לעירייה ואשר הבריחה אותנו משם? שום דבר!

איזו עיר אומללה שאינה יודעת לאשורו אפילו את עברה.

* * *

המצב קשה. המצב נורא. בעקבות ראש הממשלה וראש האופוזיציה המושחתים הטסים ומתארחים על חשבון אחרים, גם 52,000 ישראלים המריאו אתמול מנתב"ג לאתרי נופש ברחבי העולם! כן, גם הם אוספים נקודות ומקבלים הוצאות טיסה כפולות ומכופלות, אחרת איך אפשר להבין איך גם עניים ונרדפי נאצים דור שני ושלישי טסים, ואיך מאבדים ילדים בנתב"ג בזכות הביטוח הלאומי שמאפשר לטסים עודף ילדים? בכו, בכו קוּטֶרִים, מעולם לא היה לכם רע כל כך! ודרך אגב, איך אתם עם מס הכנסה ומע"מ? – לא העלמתם קצת בשביל הטיול המשפחתי וההימורים?

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,904 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל