| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 367
תל אביב, אור ליום חמישי ו' באב תשס"ח, 7 באוגוסט 2008
עם צרופת העלון של מלון קסטל פריס שלידו היה שלט שציין את הרצל ו"מדינת היהודים".
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (32).
אהוד בן עזר: סולז'ניצין שהיה שלי.
אורי הייטנר: 1. תשעה באב של כולם. 2. הפיקדון של אולמרט.
אהוד בן עזר: שלושה שירי אהבה.
עמוס גלבוע: פעלתנות שפירושה הרבה רוח, הרבה פגישות, בלי באמת לנוע, זה טוב לכולם. (ציטוט מ"מעריב").
רות ירדני כץ: על המסעדה "אוכלים בשוק" בשוק "מחנה יהודה" בירושלים.
משה שפריר: עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי (פִּזְמוֹן).
ד"ר גיא בכור: אכן, אין גבול לטיפשות שלנו. אז מה באמת קרה עם הבורחים מעזה? // רותי ירדני כץ: מָשׁוּאָה לסלט הארצישראלי.
חנן חֶבֶר: "מראשית", שלוש מסות על שירה עברית ילידית בהוצאת "קשב"
לשירה, 2008, וקטע מסתו הפלסטינית-קולוניאלית של חנן חבר: "המצאת הילידיות בשירת אסתר ראב", מסה הפותחת את הספרון החשוב הזה.
יִשְׂרָאֵל הַר: הַמָרָה הַשְּׁחוֹרָה מֶלַנְכּוֹלְיָה (שיר).
נגה מרון: אני לא נלהבת מן השיבוץ של מילים מצחינות בכתב עת רציני.
חדוה מלמד (קופלינסקי): מסיבת כאילו. בלבול. ט"ו בשבט. (3 שירים).
אריה דרוקמן: למי שאין מענה ענייני – מעדיף לגלוש להגזמות.
גל אבירם: "דנה טָטָה" (סיפור מצוייר של ילדה בכיתה גימ"ל מבני ברק בעקבות "דודו פאפל").
י"ז: עבור המעשנים כל העולם מאפרה...
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק עשירי, התלם העברי הראשון.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אִישִׁית אֲנִי בְּכִוּוּן אַחֵר.
תָּמִיד בְּכִוּוּן אַחֵר.
מִי שֶׁמַּכִּיר אוֹתִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַכִּוּוּן שֶׁלִּי.
מתוך המחזור "נגיעות" (32)
* * *
אהוד בן עזר: סולז'ניצין שהיה שלי
בשנת 1970 זכה אלכסנדר סולז'ניצין (1918-2008) בפרס נובל לספרות אבל בפועל קיבל אותו רק בשנת 1974, לאחר שהוגלה מברית-המועצות לגרמניה המערבית ואזרחותו הרוסית נשללה ממנו.
באותה שנה, ב-27 בפברואר 1974, קישטה תמונתו של הסופר בן ה-56 את שערו של השבועון האמריקאי "טיים" כאשר דיוקנו העטור זקן עבות, כקדוש פראבוסלבי או כנביא קדמון, בשחור-לבן, היתה עטורה במסגרת אדומה ואדומות היו גם האותיות TIME שהודפסו מעל מצחו.
באותה תקופה סולז'ניצין היה אחד הסופרים הנערצים עליי ביותר וסיפור חייו היה בעיניי סמל להתגברות האמת וחריצת הדין ההיסטורית של הסופר על השקרים של והעוולות של הדיקטטור סטאלין. התגברות שהתבטאה אפילו בהחלמה ממחלת הסרטן בכוח קליפת עץ הליבנה הרוסי. גזרתי את תמונה השער ומיסגרתי אותה, והיא תלוייה לנגד עיניי בקיר התמונות שמעל שולחן הכתיבה שלי כבר 34 שנים! – האדום והפך לוורוד בהיר, אבל השחור נותר כשהיה. קראתי אז כל מה שתורגם מסולז'ניצין לעברית ונכתב על אודותיו, וגם הרציתי עליו רבות, בעיקר בקיבוצים. ואילו על "יום אחד בחייו של איוואן דניסוביץ'" דיברתי בצירוף "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל בפני חיילים וגם אסירים בבתי-כלא צבאיים במחצית השנייה של שירותי במילואים, כבר במסגרת קצין חינוך ראשי. הנושא היה "האדם בתנאי לחץ בראי הספרות" וקיוויתי שאני מעודד את שומעיי.
וכמובן ההרצאות בקיבוצים על "אגף הסרטן" ו"המדור הראשון", כשאני מדגיש את הוויכוח שבין קוסטוגלוטוב, בן-דמותו של סולז'ניצין האסיר ברומאן "המדור הראשון", לבין נרז'ין היהודי, בן דמותו של חברו של סולז'יניצין למאסר, המדען היהודי לב קופילב. ותמצית הוויכוח החשוב מאין כמותו היא שנרז'ין היהודי הסובייטי עדיין מאמין ברעיון הקומוניזם האיטרנציונלי, שבו יש מקום גם ליהודים כאזרחים שווי זכויות ב"עולם המחר" של ברית-המועצות, והבעייה נעוצה רק בכך שהאידיאולוגיה הקומוניסטית הנפלאה והצודקת נפלה בידי באנדיטים שסירסו אותה מן היסוד, והם ששמו בכלא את האנשים הלא-נכונים.
ואילו קוסטוגלוטוב, המייצג את השקפת עולמו של סולז'ניצין, טוען כי מלכתחילה היה הקומוניזם נטע זר לעם הרוסי השורשי והפרבוסלאבי, ולכן הוא פסול מיסודו ויש לעקור אותו מהשורש, ובעצם גם אין מקום ברוסיה לגורמים שאינם מזוהים עם הרוסיות בטהרתה. הבעייה אינה הבאנדיטים שבשלטון אלא האידיאולוגיה של השלטון. נרז'ין היהודי, שנותר קומוניסט אדוק גם בכלא הסובייטי (כי באידיאולוגיה לאומנית לא יהיה לו מקום ברוסיה), מודה שעל דיעות כאלה היה כולא את חברו קוסטוגלוטוב.
גישה עקבית זו גרמה לסולז'ניצין לומר, בראיון מאותה תקופה, שעל הרוסים להילחם לשינוי השלטון ולא לברוח מארצם, ורק היהודים, שעוזבים את רוסיה ומהגרים לישראל, פטורים מהחובה הזו כי הם עוברים למקום מסוכן יותר כדי להילחם על עצמאותם ולממש אותם. למעשה הוא קיבל את הניתוח הציוני הקלאסי שאין ליהודים מקום בגולה אלא מקומם במדינה משלהם בארץ-ישראל.
הקסם של סולז'ניצין הלך ופג בעיניי עם פרסום כרכי "ארכיפלג גולאג" והתיאור המרושע של דמויות היהודים המופיעים בו, הגם שהינחתי שהן אמיתיות. למען האמת, כבר בהרצאותיי בקיבוצים בשנות ה-70 היו חברים ותיקים שהזהירו אותי מפני התלהבותי היתירה מסולז'ניצין וראייתי בו סמל מוסרי ומצפוני של לוחם חופש, וזאת מאחר שהוא אנטישמי.
ניסיתי להתעלם מכך כדי שלא לפגוע בדמותו של הסופר הנערץ עליי. גם את ספרו "מאתיים שנה יחד" (2001) המספר על חיי יהודים ורוסים ברוסיה בתקופה הממושכת הזו – לא קראתי, ורק שמעתי שהוא לא אוהד אותנו במיוחד, ופורש את הנזק ש"אנחנו" גרמנו לרוסיה בכך שיהודים היו ממנהיגי המהפכה הרוסית שהעלתה את הקומוניזם לשלטון.
זוהרו הועם בעיניי גם לנוכח הידיעות על תמיכתו הגוברת והולכת בחוגי האורתודוכסיה הפרבוסלאבית ברוסיה. את השפעתם הגוברת והולכת של אלה היה אפשר לחוש מקרוב בביקור ברוסיה לפני שנים לא רבות, כמו גם את געגועיו של סולז'ניצין כבר ב"המדור הראשון" לכנסייה החרבה במוסקבה, והתקווה כי יום אחד תיבנה מחדש. והיא אכן נבנתה. ואכן, אולי גם "המאה השחורה" תחזור יום אחד איתה, אם כי לא חסרה גם אנטישמיות חילונית וסתם חוליגנית כלפי יהודים ברוסיה של ימינו אלה.
אני מרשה לעצמי לשער כי בשנים האחרונות, לאחר שיותר ממיליון יהודים קיבלו את עצתו ועזבו את רוסיה, רובם לישראל, ולאחר שעמעמי רוסיה האסיאטית והמאפיות הרצחניות שלהם מילאו את מוסקבה ללא כל זיקה פרבוסלאבית, סולז'ניצין הזקן אולי בכל זאת התגעגע קצת ליהודים המשכילים דוגמת ידידו לב קופילב, שעם אפלייתם הגוברת והולכת, ועזיבתם – החל תהליך הידרדרותה של רוסיה, שלאחרונה נעצר מעט בזכות עתודות הנפט, ממש מזל דומה לזה של נסיכויות המפרץ, שאינן זקוקות לגניוס היהודי.
* * *
אורי הייטנר / שני מאמרים
1. תשעה באב של כולם
הולך לו ישראלי חילוני ממוצע ברחוב בליל תשעה באב, רואה את עסקי המזון והשעשועים סגורים, ואינו מבין מה רוצים מחייו. אם הוא אדם פתוח וסובלן, הוא אומר לעצמו שכפי שהוא מצפה מהחרדים לכבד את יום הזיכרון "שלנו", כך עלינו לכבד את יום הזיכרון "שלהם". אם הוא קצת פחת סובלן, הוא יכעס על הכפייה הדתית. יש להודות, שעבור רובנו, החילונים, תשעה באב אינו אומר כמעט דבר. תשעה באב, אחד הימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה העברי, מחוק כמעט לחלוטין מלוח השנה החילוני.
זו תופעה שקשה להסביר אותה. תשעה באב, לאורך הדורות, הוא אחד הנדבכים המרכזיים בתרבות היהודית. איך ניתן כך להתנתק מיסוד מרכזי כל כך בתרבות ישראל?
מה הסיבה לניכור הזה? אחד ההסברים הוא שט' באב הוא בחופשת הקיץ, ולכן הילדים אינם לומדים עליו. דור שלישי או רביעי של ילדים שלא למדו על ט' באב, יוצרים חברה שאין בה ט' באב. הסבר אחר הוא התרחקות מט' באב, בטענה שאין הוא רלוונטי עוד לאחר תקומת הבית השלישי – מדינת ישראל.
תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, עם העובדה אי אפשר להתווכח. בעיניי, זו עובדה בעייתית מאוד. אין עם ללא תרבות. תרבות אינה צומחת יש מאין, היא בנוייה על רבדים-רבדים של מורשת, מסורת וערכים, שנוצרו לאורך הדורות. איך עם עתיק יומין כשלנו, עם מורשת תרבותית לאומית עמוקה כשלנו, יכול כך להתנכר למורשתו?
אחד האתגרים החשובים ביותר של החברה הישראלית, היא התמודדות עם הניכור של חלק ניכר מתוכה לתרבות ישראל. אין כמו תשעה באב כדוגמה לניתוק הזה. לכן, ראוי לתקן את הניתוק הזה ולרפא אותו דווקא סביב תשעה באב.
במקומות רבים בארץ, ישנה בשנים האחרונות התחברות של ציבור יהודי חילוני לט' באב, כחלק מתופעה כוללת של התחדשות יהודית. אני אישית יוצר מסורת כזאת בגולן, וכבר שבע שנים מתקיימת התכנסות משמעותית ביותר של חילונים ודתיים בערב תשעה באב.
הניכור מתשעה באב אינו חדש. ב-1934 יצא טיול של "המחנות העולים", דווקא בט' באב. באומרי "דווקא" איני מתכוון לומר בהכרח שהטיול נקבע דווקא, להכעיס, במועד זה. אין זה מן הנמנע, שהוא נקבע מתוך התעלמות מהמועד, שפשוט היה מחוק מתודעת מארגני הטיול. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, שכל חייו עמל לחיבור בין תנועת העבודה לתרבות היהודית, יצא חוצץ נגד הטיול, בשני מאמרים שפירסם באותו שבוע ב"דבר": "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב".
וכך הוא כתב, בין השאר:
"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.
"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'." ("חורבן ותלישות", ברל כצנלסון, "דבר", י' באב תרצ"ד, 1934).
"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו היתה השיכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
"השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השיכחה, והפסוודו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האוייב', אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.
"דור מחדֵש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?
"...אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום עֶברָה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל איבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל'מגילת האש' של ביאליק." (ברל כצנלסון "מקורות לא אכזב", "דבר", י"ד באב תרצ"ד, 1934).
הצורך בתיקון אינו רק בחיבור בין הישראליות למורשת ישראל, אלא גם בין חילונים ודתיים. מצב שבו יום האבל והתענית המשמעותי ביותר עבור שבט אחד בציבור, הוא יום חול רגיל שכלל אינו רלוונטי בעבור שבט אחר, הוא ביטוי לחולי חברתי ממדרגה ראשונה. אני מאמין שמורשת היהדות היא הדבק שיכול לחבר בין חלקי העם. התרבות היהודית היא השפה המשותפת שיכולה ללכד את העם. החוויה התרבותית היא היוצרת את הזהות המשותפת, שבלעדיה אין חברה. ומכיוון שתשעה באב הוא בעיניי סמל לנתק התרבותי בין חלקי העם, אני רוצה לראות בתשעה באב את התיקון לנתק הזה. אין זה רק תיקון למצב הנוכחי, אלא תיקון לשורש החורבן, לגורם לחורבן, לפחות לפי אחת הגרסאות המרכזיות של חז"ל – שנאת החינם.
"מקדש הראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו. עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט', ב'). וראוי לציין ששלוש העבירות השקולות יחד כנגד שנאת חינם, הן העבירות היחידות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור."
יש בחברה הישראלית שנאת חינם בין זרמים, ובעיקר בין חילונים לדתיים. יש ליצור לה אלטרנטיבה של אהבת ישראל, של אחדות לאומית. אני מדגיש – אחדות, לא אחידות. אחדות המחברת שונים ומכבדת את השונות. ואם שנאת החינם היא הגורם לחורבן, האלטרנטיבה שאנו יוצרים היא מסד לתקומה. אם החורבן הוא תוצאה של פילוג ומלחמת אחים, האחדות הלאומית תביא לתקומה.
"וכותל המערבי, שארית מחמדנו מימי קדם, שהשאיר לנו הקב"ה במחמלתו הגדולה, גבוה שתים עשרה קומות איש, כנגד י"ב שבטי ישראל, כדי שיכוון כל אחד מישראל את ליבו לפי שיעור קומתו, ולפי השבט שלו. ואבנים גדולות הוא בנוי, וכל אבן של חמש אמות על שש אמות, ואין כמותן בשום בניין שבעולם. והן מונחות בלא טיט ובלא טיח ביניהן, אף על פי כן הן מחוברות כאחת, ככנסת ישראל שאין לה אפילו שולטנות כל שהיא שתחבר אותה, אף על פי כן היא חטיבה אחת בעולם." (ש"י עגנון).
הכותל המערבי, שריד המקדש, מסמל בעיני ש"י עגנון את אחדות ישראל, וכך ראוי שט' באב, היום בו העם היהודי אבל על החורבן, יהיה יום של אחדות.
אולם מהי תכלית האחדות הזאת? האם יש מטרה מוסכמת על הזרמים בחברה הישראלית היהודית? האם יש חזון משותף? האם, למשל, כולנו מתגעגעים לבית המקדש?
"אני מייחל לבניינו של בית המקדש. כשם שאני מייחל למיגור העוני, להדברת המחלות ולניצחון הצדק, לצידם אני מייחל לבניית בית המקדש. אינני רוצה לבנותו כרגע, ולא רוצה שאחרים יבנו אותו. מצד שני, אינני רוצה לאבד אותו מתודעתי. יתכן, כי אם אאבד את הייחול לבניינו, אעמוד בסכנת אובדן הזיכרון. כיוון שאינני רוצה לאבד את הזיכרון, אני גם לא מאבד את הייחול. מכאן ועד הסקת מסקנות מעשיות, הדרך ארוכה מאוד." (בארי צימרמן, קיבוץ גבעת חיים איחוד).
אני מזדהה עם דבריו של בארי. מהי גאולה? מתי תבוא הגאולה? היא תבוא כשנהיה ראויים לה. מתי נהיה ראויים לה? כשישרור בתוכנו צדק חברתי כפי שהטיפו נביאי ישראל. אבל כשזה יהיה המצב – זאת כבר תהיה הגאולה. האם יהיה עוד צורך בבית מקדש? או שמא עצם הגאולה הזאת היא-היא בית המקדש המהותי? כך או כך, עצם החתירה לגאולה, לתיקון עולם, היא יסוד מוסד ביהדות, והיא יכולה בהחלט להיות מכנה משותף בין היהודים, גם אם קיימים הבדלים בין הזרמים השונים אודות דמותה של הגאולה.
על פי מדרשי חז"ל שונים, בית המקדש חרב בשל עוולות חברתיים. בתוספתא נאמר שבית המקדש חרב מפני שהיו "אוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו." אם בעוול לקינו, בתיקונו נירפא: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה היא? גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח' (הושע ו', ו')." (אבות דרבי נתן, פרק רביעי).
על גאולה מסוג זה, אין סיבה למחלוקת בין דתיים וחילונים, ותשעה באב עשוי להיות ביטוי למחוייבות משותפת לתיקון עולם וליצירת חברה צודקת יותר, שיוויונית יותר, סולידארית יותר.
על פי המסורת, האסון הראשון שקרה לעם ישראל בתשעה באב היה חטא המרגלים. אז, כאשר בני ישראל בכו ונהו אחרי המרגלים שמאסו בארץ-ישראל, אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות." (תלמוד בבלי, תענית כ"ט, ע"א). הסברם של חכמי ארץ ישראל לחורבן, להבדיל מחכמי בבל, לא היה שנאת החינם, אלא הניכור לארץ-ישראל. הם האשימו את רוב העם היהודי שנשאר בגולה בתקופת שיבת ציון, ולא עלה חזרה לארץ-ישראל, באחריות לחורבן. הפניית העורף לארץ-ישראל, בחטא המרגלים, היה אב טיפוס להפניית עורף לארץ-ישראל לאורך הדורות. היום, מול הגל העכור של הפוסט-ציונות, של ירידה גדולה מן הארץ ולגיטימציה ל"הגירה" הזאת, של ניכור לארץ ישראל והפיכתה למושג השייך לדתיים – מן הראוי לחזק את זיקתנו לארץ, ותשעה באב הוא יום ראוי להיות הסמל של השינוי הזה.
ערב תשעה באב, נייחל שתתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי (1), וצום החמישי (2) וצום השביעי (3) וצום העשירי (4) יהיה לבית יהודה לששון ושמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט).
(1) צום י"ז בתמוז. תמוז – החודש הרביעי (בספירה המקראית, הנפתחת בניסן).
(2) צום ט' באב. אב – החודש החמישי.
(3) צום גדליה, בג' בתשרי – החודש השביעי.
(4) צום עשרה בטבת – החודש העשירי.
2. הפיקדון של אולמרט
דרך אוסלו, הדרך בה הוביל יצחק רבין את ישראל, הוכחה לאחר מעשה כשגיאה היסטורית נוראה, שעד היום אנו משלמים את מחירה. עם זאת, השיפוט הזה הוא חוכמה שלאחר מעשה. ניתן בהחלט לשפוט את דרכו של רבין כניסיון הירואי לחולל שינוי היסטורי, עם מי שנראה כפרטנר הריאלי היחיד, שהתחייב לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. התהליך היה מודולארי, ואיפשר לישראל לבחון את תוצאותיו ולהפסיק אותו, אם הצד השני לא יעמוד בהתחייבויותיו. אני מאמין, שאילו היה נשאר בחיים, רבין היה עוצר בשלב זה או אחר את המהלך, ולא משלים לאורך זמן עם המשך הטרור, כפי שהשלים בתחילת הדרך.
עם זאת, היו לרבין שתי שגיאות בלתי נסלחות, ששיפוטן הוא בהחלט לא רק חוכמה שלאחר מעשה. האחד הוא "הפיקדון" שהעביר לידי האמריקאים (ושבניגוד להבטחתו המפורשת של מזכיר המדינה כריסטופר הועברו מיד לידי הסורים) לסגת מכל הגולן אם יענו דרישות ישראל בנושאים השונים. אני שולל ערכית ועקרונית כל נסיגה מהגולן, אולם גם בניסיון לחשוב בהיגיון המוביל לנסיגה, אין כל הסבר לטעות הקריטית של פיקדון "היפותטי" הנותן לצד השני את כל מבוקשו, עוד בטרם ביטא נכונות כלשהי ללכת במשהו לקראת ישראל. הפיקדון הזה גרם לנזק מדיני מתמשך, ועד היום הסורים רואים בו את נקודת ההתחלה בכל מו"מ.
השגיאה הגדולה השנייה של רבין היתה נכונותו להגדיר את סוגיית "הפליטים" כאחד מארבעת הנושאים שיידונו בהסדר הקבע. סוגיית "הפליטים" היא שפה מכובסת ל"זכות" השיבה, כלומר לשלילת צדקת הקמת וזכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל. ברגע שישראל הסכימה שהנושא הזה יידון במו"מ על הסדר קבע לשלום (!) – היא הכירה בלגיטימיות של שלילת זכות קיומה. אני מניח, שרבין האמין שהמבנה המודולארי של התהליך ירוקן את הסוגיה הזאת מתוכן. הוא האמין, כנראה, שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד – רשות עצמאית ומדינה בדרך בחלק מן השטחים, הם יתפשרו בנושאים השונים כמו הגבולות, ירושלים ובוודאי "זכות" השיבה, שהינה אמירה דקלרטיבית, מין עז שהוכנסה לתהליך כדי להוציאה בהמשך תמורת ויתורים ישראליים אלה או אחרים. כפי שהוכח בהמשך הדרך, ובעיקר בוועידת קמפ-דיוויד, הפלשתינאים אינם מוכנים לוותר בנושא כמלוא הנימה.
הגישה הישראלית לסוגיית הפליטים צריכה להיות עקרונית. עם קבלת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, העם היהודי קיבל את ההצעה, אף שמדובר היה בהקמת מדינה בלתי אפשרית מבחינת שטחה וגבולותיה. הפלשתינאים דחו את ההצעה על הסף, פתחו במלחמת דמים להשמדת היישוב היהודי וביום הקמת המדינה, מדינות ערב פלשו לארץ-ישראל כדי להחריב את המדינה שאך קמה. אין תוקפנות נואלת יותר מזו. אין כל סיבה שבעולם לראות בישראל אחראית לתוצאות הטראגיות, עבור הפלשתינאים, מהמלחמה הזאת. כל האחריות ל"בעיית הפליטים" היא אך ורק על הפלשתינאים ועל הערבים. הם גרמו למלחמה, הם אחראים לתוצאותיה ואין לישראל אפילו אחוז אחד של אחריות לתוצאות. לכן, אל לישראל לדון אפילו על כניסת פליט אחד למדינת ישראל. בעצם נכונותו של רבין להכניס את הנושא למו"מ, יש ויתור על עמדה עקרונית חשובה ביותר. זו בכייה לדורות.
היום, כאשר אהוד אולמרט נמצא בדמדומי כהונתו כראש הממשלה, חוששני שהוא עומד לחולל בכייה לדורות חמורה הרבה יותר – שילוב של שתי השגיאות הגדולות של רבין. בתקופה שנשארה עד תום כהונתו, אולמרט לא יצליח להשלים את המו"מ ולחתום על הסכם עם הפלשתינאים או הסורים. אך באובססיה שלו להגיע בכל מחיר ל"הישג" מדיני, על מנת שלא להיזכר אך ורק כראש הממשלה שבתקופתו צה"ל נכשל במלחמה מול אירגון טרור קטן, והוא-עצמו נאלץ ללכת הביתה בשל פרשיות שחיתות וחשד לפלילים – הוא עלול למסור לסורים ולפלשתינאים "פיקדונות" עם ויתורים מרחיקי לכת, שיכבלו את ידיהם ואת חופש הפעולה של מנהיגי ישראל בעתיד.
במאמרו "מין הדא אולמרט?" ("הארץ" 1.8.08) מציג צבי בראל את מתווה הסדרי העקרונות המתגבשים עם הפלשתינאים והסורים, אותם הוא מכנה "פיקדון אולמרט". במסלול הסורי מדובר בנסיגה מלאה מהגולן. במסלול הפלשתינאי מדובר לא רק בנסיגה מלאה, אלא גם בהכרה, למעשה, ב"זכות" השיבה.
אולמרט מסביר שבנושאי הגבולות והפליטים הצדדים קרובים להסכמה. מהי הנכונות הישראלית לנסיגה? מספר אבו מאזן בראיון לעיתונים ערביים: "אנחנו מסכימים להחליף קרקע בקרקע, וזאת בהיקף מוגבל וקטן שלא ישפיע על רציפות השטח הפלשתיני. הם מציעים לנו להחליף 2% מהשטח ויש ויכוח בינינו על כך." משמעות הדברים, שאולמרט מקבל את התביעה הערבית לנסיגה מוחלטת מן השטחים, תוך התעלמות מכך שמדובר בשטחים שישראל כבשה במלחמת מגן צודקת; מתעלם מהזיקה הלאומית לשטחי ארץ-ישראל, מהחשיבות הביטחונית שלהם וממפעל ההתיישבות הקיים בהם. בפועל, הוא נכון לסגת מ-98% מהשטחים, ועל פחות מכבשת הרש – 2% מהשטח שבידינו, הוא מציע להם נתח ממדינת ישראל הריבונית. זאת כשלעצמה שערורייה של ממש.
מה שחמור עוד יותר הוא ההסכמה המסתמנת בנושא הפליטים. אם הנסיגה מרחיקת הלכת מוסברת ברצון להבטיח שמדינת ישראל תהיה יהודית, ניתן היה לצפות שתמורת נסיגה כזאת כל סוגיית הפליטים ו"זכות" השיבה תרד סופית מן הפרק. אך לא זה המצב. התביעה נותרת בעיניה ואולמרט נכנע כאן לתובענות הפלשתינאית. אבו מאזן: "אני לא יכול להציע שחמישה מיליון פליטים ישובו לישראל, משום שאז הישראלים יאמרו לי שאני רוצה לחסל את המדינה. אבל מצד שני, לא ייתכן שאומר שאף אחד מהם לא יחזור. צריך לשלם פיצויים למי שחוזר ולמי שאינו חוזר, ולמדינות שאירחו את הפליטים."
זאת ההסכמה העקרונית המסתמנת. ישראל מכירה, למעשה, בצדקת התביעה הפלשתינאית, תמורת נכונות לוותר על חזרתם המלאה של כל הפלשתינאים. הנסיגה אינה תמורת ויתור על "זכות" השיבה, אלא היא עומדת בפני עצמה, מעין הסכמה לטענת "האדמות הנגזלות החוזרות לבעליהן" ולא פשרה במו"מ מדיני. נושא הפליטים עומד בפני עצמו, כשגם כאן, כמו בבדיחה המפורסמת על ברנרד שואו, העיקרון כבר נקבע, נותר להתמקח על מספר ה"שבים".
חלק מן הפליטים יוכלו לחזור לתוך מדינת ישראל, במהלך שנועד, במכבסת המילים, להבטיח שתישאר יהודית. כמו כן, על ישראל לפצות את כל חמשת המיליונים הללו, בין אם יחזרו לישראל ובין אם לאו, ואת המדינות המארחות. במילים אחרות, ישראל מכירה בצדקת התוקפן שניסה להשמיד אותה, ואף מוכנה לשלם לו פיצויים על כך.
זאת, תמורת מה? מן הסתם תמורת מיחזור בפעם העשירית של ההתחייבות שניתנה בהסכם אוסלו א' ובכל ההסכמים שאחריו, להפסיק את הטרור. כמו בהסכמים הקודמים, הפלשתינאים לא יעמדו בדברתם, אך הפיקדון של אולמרט, יהיה נקודת הפתיחה להמשך סחיטת הוויתורים תוך שימוש מושכל בטרור, בהמשך התהליך.
בחודשים שנותרו עד סיום כהונתו, אהוד אולמרט הינו אדם מסוכן יותר מכפי שהיה לכל אורך הקדנציה. בירידתו מבמת ההיסטוריה הוא עלול להשאיר לנו אדמה חרוכה.
* * *
אהוד בן עזר
שלושה שירי אהבה
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ
יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ
יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ
אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:
אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.
מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ
וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ
בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,
וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,
סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת
כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת
שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.
אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית
מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה
הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת
וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:
בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.
לִפְנֵי כִּכְלוֹת כֹּחֵךְ
מַכְאוֹבֵךְ לְנֶגְדִּי תָּמִיד. אֵינֵךְ בּוֹכָה? לֹא בִּגְלָלִי.
שָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת
בִּצְחוֹקִים וּפַחַד גְּבוּלוֹתַיִךְ, שָׁנִים מִנֶּגֶד
רָאִיתִי תַּבְנִיתֵךְ כְּתוּבָה בַּחֲלוֹמִי
"רַבָּה סַבְלָנוּתְךָ עִמִּי," אָמַרְתְּ, "חַכֵּה
עוֹד קְצָת, עוֹד בִּקְצוֹת הָעֲצַבִּים
כְּאֵבָר שֶׁנִּגְדַּע, כּוֹאֵב בִּי אָדָם שֶׁהָלַךְ – "
שָׁוְא תְּדַבְּרִי, עֲרִירִית, נְשׂוּאָה לִנְגָעַיִךְ,
הוּא בָּא וְהָלַךְ וּבִי לֹא מָצָאת בַּיִת –
וּבִצְחוֹקִים וּפַחַד גַּם בִּסְתָוֵךְ לֹא נִפְקְחוּ עֵינַיִךְ
עוֹד לא נוֹאַשְׁתְּ מִלֶּכֶת אַחַר תַּעְתּוּעֵי לִבֵּךְ –
עַכְשָׁו, רֶגַע שֶׁל לִפְנֵי כִּכְלוֹת כֹּחֵךְ, דִּבְרֵי
יָדִיד לִקְצוֹת הָעֶצֶב, בְּטֶרֶם סָגַר דַּלְתּוֹ אַחַר לֶכְתֵּךְ.
מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" שיצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2005 בסיוע מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות וקרן רבינוביץ לאמנויות, תל אביב, ולאחרונה אזל כליל. אפשר לקבל באי-מייל חינם את הקובץ של כל ספר השירים ובניקוד מלא.
השירים לא מופיעים באנתולוגיות וגם לא בשדרות ועל מכוניות הזבל העירוניות.
* * *
עמוס גלבוע
פעלתנות שפירושה הרבה רוח, הרבה פגישות, בלי באמת לנוע, זה טוב לכולם
בנאום האחרון של ראש הממשלה הוא אמר, בין השאר, את הדברים הבאים בהקשר למו"מ להסדרים המדיניים: "אנחנו קרובים יותר מתמיד להבנות מוצקות שעשויות להוות בסיס להסכמים בשני צירי ההדברות – הפלסטיני והסורי. ביום בו יתממש חלום השלום נעמוד כולנו משתאים: כיצד לא הגענו לכך מוקדם יותר? כל עוד אכהן בתפקידי – לא ארפה מן הניסיון להמשיך ולהביא את המו"מ בינינו לבין שכנינו לקראת סיום מוצלח שיש בו תקווה."
לכאורה בא ראש הממשלה ואומר לנו שהשלום מחכה לנו ממש מאחורי הדלת, עם הפלסטינים ועם הסורים ביחד, והוא עשוי לקטוף אותו. באורח טבעי נמצאו כבר פרשנים המתנבאים שייתכן וכך יהיה, וזאת מכיוון שראש הממשלה ירצה להשאיר מורשת, לרשום עצמו בדפי ההיסטוריה וכיוצא באלו. הכול יכול להיות, וגם תרחיש כזה עלול להתרחש. אולם, אני מטיל בכך ספק ברגע זה. מדוע?
נקדים ונאמר שמדינת ישראל מנהלת מזה זמן רב מו"מ מדיני (ועם הסורים טרום מו"מ), אבל עד עכשיו, למעט אמירות כלליות ומעורפלות , עם ישראל לא זכה לשמוע – על מה מדברים בעצם? מה היא האסטרטגיה הישראלית כלפי הפלסטינים? מה הן עמדות/עקרונות היסוד בסוגיות היסוד מול הפלסטינים, ואפילו מול הסורים?
לא מדובר בשיחות חשאיות, אלא בשיחות גלויות! את הטקטיקות, את גבולות הגמישויות שלנו צריך לשמור כמובן בחשאיות, אבל מה הסודיות לגבי עמדות היסוד? לעם ישראל, בשם זכותו לדעת, מדווחים מדי יום ביומו קשקושי סבתא פוליטיים והדלפות אין ספור (חלקן סתם שקרים), ולא אומרים לו מילה אחת רשמית מה היה, למשל, ב-4 שיחות עם הסורים. זה סוד מארץ הסודות?
למזלנו השכנים שלנו חוזרים ואומרים בפומבי, ללא הרף, מה הן עמדות היסוד שלהם ומה האסטרטגיה שלהם. ביתר דיוק הם כל הזמן חוזרים על הדרישות שלהם מישראל, ובקושי, אם בכלל, מדברים על התמורה. הניסיון הממושך עם שכנינו לימד (את מי שרצה ללמוד) כי מה שקובע בסופו של יום הם לא דברי המתק הנאמרים בחדרי דיונים על-ידי נציגי שכנינו, אלא קרוב מאוד למה שההנהגות שלהם חוזרות ואומרות בפומבי.
ועכשיו, בואו ונבחן את המציאות, ונתחיל בפלסטינים. האם מישהו חושב שאבו-מאזן יכול לתת ידו לנייר שממנו עשוי רק להשתמע, למשל, שהוא מוותר על הדרישה שישראל תכיר באחריותה לבעיית הפליטים? או על הריבונות הפלסטינית בכל מזרח ירושלים ובהר הבית? זה מתכון ודאי לנפילתו ולעליית החמאס! אם אולמרט יחליט לעשות "מכירת חיסול" בנושאים אלו ואחרים, דֵי ודאי שירד מכיסאו לא רק כמושחת אלא גם כבוגד. אני מסופק אם הוא ירצה בכך.
אז האם צפוי לנו עם הפלסטינים נייר אנמי, כללי שבכללי? מבחינת אולמרט זה בהחלט אפשרי ורצוי, אבל מבחינת אבו מאזן, מול הרחוב הפלסטיני והחמאס? לדעתי בוודאי שלא.
לגבי הסורים, הנושא פשוט יחסית. הם מחכים לנשיא האמריקאי החדש, ומקווים שאז תאולץ ישראל להתחייב לסגת מכל רמת הגולן, בלי שסוריה תתחייב לפני כן לאיזה שהוא דבר. האם ראש ממשלתנו ייתן להם זאת במתנה עוד בזמנו של בוש? אם עד עכשיו הוא לא נתן, אני מעריך שהוא לא ייתן.
אז מה צפוי לנו? מה צריך ראש ממשלתנו לעשות? להפסיק את המו"מים כדרישת כמה פוליטיקאים? לא ולא! להמשיך בפעלתנות של מו"מ, בעיקר עם הפלסטינים. פעלתנות שפירושה הרבה גז, הרבה רוח, הרבה פגישות, בלי באמת לנוע. זה טוב לכולם.
פורסם לראשונה ב"מעריב" 4.8.08.
* * *
רות ירדני כץ
על "אוכלים בשוק" בשוק "מחנה יהודה"
אהוד שלום, עוד מסעדה ששווה התייחסות.
שם המסעדה, "אוכלים בשוק" – ואני חשבתי שאני מכירה את שוק "מחנה יהודה". טעיתי. במקרה נתקלתי בשם, ושאלתי כמובן את משה ידידי, איש השוק, והוא התפלא מאוד.
"מה את לא מכירה את המסעדה? היא רצה כבר ארבע שנים, ולעיתים קרובות אני לוקח את אורחיי אליהם."
"ומה הם מגישים?" שאלתי, ומשה השיב: "הבסיס הוא אוכל פרסי מקורי, אבל לא רק."
"שווה?" ותשובתו של משה היתה: "בואי נלך, ותחליטי לבד." וחייך חיוך שאמר בלי לומר: "סימכי עליי."
"אוכלים בשוק" ממוקמת ברחוב התפוח 8, בלב השוק, סימטה שמשני צידיה יש דוכני ירקות, חנות של פיצוחים, שלוש חנויות לעופות בשר ומה שרוצים, והכול נקי ומסודר, וצבעוני.
הבעלים נעמי ואהרון יעקובי. אהרון עלה לארץ מפרס בשנת 1951, כאשר התגייס לצה"ל כבר היה לו תואר של טכנאי מטוסים, ושירת הרבה שנים בקבע, לאחר שיחרורו הפך לקבלן שיפוצים. רעייתו גם כן פרסייה שעלתה לארץ בערך באותו זמן, הוכשרה להיות מטפלת בוויצ"ו. היא הכירה את אהרון כאן והם ביחד הרבה שנים.
לפני ארבע שנים, והם כבר לא צעירים, החליטו לעשות שינוי גדול בחייהם. היא יודעת לבשל, הוא יודע לנהל, וכך פתחו את המסעדה שמבוססת על אוכל ביתי על פתיליות, ועל מאכלים פרסיים מקוריים. זו המסעדה השלישית שאני מכירה בשוק שחוזרת לעבר, ומבשלת על פתיליות תבשילים ארוכים, והסועדים מצביעים ברגליים. נעמי הכשירה בחור בשם נדי, ולימדה אותו את רזי הבישול, והוא מאושר מכל רגע שהוא במיטבח. מה זה מאושר? זה לא יתואר. האווירה נעימה ביותר, הבעלים ונדי מטפלים בכל סועד כאילו הוזמן לביתם.
הגענו ארבעה בשעת צהריים ועל השולחן נחתו פתיחות. מחית תפוחי-אדמה עם שמן זית, שום ולימון. סחוק ביתי, טחינה, חומוס לבנוני, סלט ערבי, סינייה לבנונית עם בשר טחון, בצל ושקדים, סלט מטבוחה חריף אבל לא מדי, ופיתות. כל פתיחה מעוררת תיאבון. מהסירים שעל עשר הפתיליות קיבלנו טעימות כמעט מכל דבר. אתעכב על המנות הפרסיות:
גולש פרסי ירוק. בשר + שעועית ירוקה, כוסברה פטרוזיליה וסלרי.
גונדי. מנה שקיבלה את התואר "מלך השולחן", מאכל פרסי ידוע שהוא מרק עוף צח (קונסמה) עם פרוסות תפוחי-אדמה, גרגירי חומוס קלויים וקציצת עוף. פעם הוא נחשב למאכל של עניים.
מנה נוספת שמאוד אהבתי היא: באלו-בגילי. מה זה? אורז עם פול מתובל בזעפרן ובקינמון.
מאלובה או מקלובה, זה אותו דבר. אורז וחלקי עוף שמתבשלים לאט לאט וכאשר הוא מוכן, הופכים את כל הסיר לקערה גדולה ואז הכל שחום, ורק מהריח אפשר להתעלף. מנה לא כל-כך פרסית אבל מהאיזור, והם מאוד מתגאים בה. [האם אין גם פלחי תפוא"ד בתבשיל? – אב"ע].
כמובן שיש על האש: קבב הבית, פרגיות, שישליק, כבד וסטיק אנטרקוט וגם סוגי דגים שונים ביניהם דג בנוסח מרוקו, חריף.
ישבנו ושתינו בירה גולדסטאר, וטעמנו וטעמנו והכול טרי, באיכות מרשימה, וטעים. הסתכלתי סביבי, המסעדה מתמלאת בסועדים, והסועדים מתחלפים וקצב העבודה מחמיא לצוות.
הם פתוחים כל יום, מראשון עד שישי מ-10 בבוקר עד חמש אחר הצהריים. בימי שישי התור הוא ארוך, קונים הביתה. למה להתאמץ אם יש מסעדה שעושה את העבודה בשבילך?
שילמנו 200 שקלים, לא כולל שירות. עוד מסעדה שנכנסה לרשימת המסעדות ששווה לאכול בהן.
* * *
משה שפריר
עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי
(פִּזְמוֹן)
לְרַגְלֵי הֶהָרִים, בְּעִמְקֵי אֲרָזִים
שָׁם אֲנִי בַּיֶּרֶק טוֹבֶלֶת.
בּוֹא-נָא עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי:
תַּפּוּחִים מְרַפְּדִים אֶת חָזִי,
תַּפּוּחִים מְרַפְּדִים אֶת חָזִי.
שִׁפּוּלֵי הַגְּבָעוֹת בַּשְׁפֵלָה שֶׁל הַחוֹף,
שָׁם אֲנִי לְךָ עוֹד עוֹרֶגֶת.
בּוֹא-נָא עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי
וְנַגִּיעַ לְעֵמֶק-שָׁוֶה,
וְנַגִּיעַ לְעֵמֶק-שָׁוֶה.
חֲמוּקֵי עֲרוּצִים בַּישִׁימוֹן הַלּוֹהֵט,
שָׁם אֲנִי לְךָ עוֹד שׁוֹקֶקֶת.
בּוֹא-נָא עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי
לְפַכּוֹת בְּחֵיקִי הַצָּמֵא,
לְפַכּוֹת בְּחֵיקִי הַצָּמֵא.
מוּל רָאשֵׁי הֶהָרִים עֲטוּרֵי הַטְּרָשִׁים
שָׁם אֲנִי לְךָ כְּבָר יוֹלֶדֶת.
בּוֹא-נָא עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁלִּי
אֶת יוֹצֵא-חֲלָצֶיךָָ רְאֵה,
אֶת יוֹצֵא-חֲלָצֶיךָָ רְאֵה.
האתר של משה שפריר: shafrir.somee.com
* * *
ד"ר גיא בכור
אכן, אין גבול לטיפשות שלנו. אז מה באמת קרה עם הבורחים מעזה?
הסיפור שלא ייאמן: לפנות בוקר החל להתחוור לאבו מאזן גודל הבְרוך, שכן אם יתירו לחמולת חילס להימלט בתחבולה מעזה, מחר יטען כל תושב בעזה שחמאס מתנכל לו, ואנה הוא בא? כמו פליטי אפריקה: נתתם לאחד להיכנס, מחר יגיעו אלפים. והוא ממש לא רוצה עשרות אלפי פליטים מעזה אצלו ברמאללה. בבוקר ניתנה ההוראה לישראל: אנחנו לא מכניסים אותם ליו"ש! שיוחזרו לעזה. ואיפה הטבח? הסכנה ההומניטארית? הטיפשות שלנו? והערב עתירה לבג"ץ של "האגודה לזכויות האזרח", להשאיר אותם בישראל.
"גטו נוצרי בלבנון", "רעב והשמדה בדיר אלקמר", "הנוצרים מושמדים בעיירה הלבנונית" זעקו הכותרות הראשיות בעיתוני הצהרים שלנו בחורף 1983, כאשר צה"ל על עשרות אלפי חייליו כבר נסוג מן השוף ובתוך כך מן העיירה הנוצרית דיר אלקמר שבהרי השוף בלבנון, עיירה נוצרית-מארונית, המוקפת עיירות דרוזיות. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שהרבה הבנה על המזרח התיכון לא היתה לו, מסתבר, הודיע כי ממשלת ישראל לא תרשה שואה שנייה, וכי "לא נחריש" אם ייטבחו נוצרים בידי הדרוזים שבלבנון.
מי שנלכדו בכפר הציורי דיר אלקמר היו לוחמים של "הפלנגות" שהגיעו לשם מביירות, בחסות הכיבוש של צה"ל, וכאשר צה"ל נסוג, לא היו מסוגלים להגן על עצמם מפני הדרוזים שנואי נפשם. קמה צעקה גדולה שישראל שתציל אותם, אלא שישראל כבר יצאה מן האיזור הזה.
ראש הממשלה מנחם בגין החליט: ישראל לא תעמוד מנגד לנוכח "גטו" דיר אלקמר, ובעיתונות היומית בארץ התפרסמו מידי יום דיווחים קשים על "הרעב הכבד" בדיר אלקמר, ועל ההרעבה של נשים וילדים.
ואכן, ניתנה פקודה למשלחת של נגמ"שים ומשאיות של צה"ל לצאת צפונה, כדי לחלץ את לוחמי הפלנגות מן הכפר, ובכך להסיר את המצור, ההרעבה והטבח הנוראי הצפוי.
כך, לבנונים נלחמו בלבנונים, ערבים בערבים, ואנחנו בסכלותנו נכנסנו פנימה.
הזדמן לי ולערד ניר (כיום בערוץ 2) להצטרף ככתבי גלי צה"ל אל השיירה הזו, שיצאה צפונה וצפונה, בכבישים הציוריים של הרי השוף עוצרי הנשימה. דיר אלקמר שוכנת דרומית מזרחית לביירות, בקו ישר עם עיירת החוף דאמור. היה חורף, והנסיעה ארכה שעות, עם כלים כבדים, בפיתולים הרריים, ואני זוכר שלפעמים הדרכים כוסו בעננות קשה, כשמידי פעם מגיח הנוף הנפלא. עברנו בכפרים דרוזיים רבים, וראיתי את השינאה שם לנוצרים, כאשר הגברים עמדו ברחוב הראשי, מביטים בזעם אל שיירת צה"ל, ויורים לפעמים באוויר. הם עשו סימנים ברורים מסביב לצואר, רומזים מה יקרה כאשר יירדו הפלנגות למטה, עם שיירת צה"ל. מדי פעם קצינים של צה"ל ירדו להרגיע אותם, ולעיתים נדמה היה שפורצת שם תגרה.
זה לא היה טיול. היה צורך לעבור את כל דרום לבנון, איזור מלא במחבלים פלסטינים, מ"אמל" השיעית ומחיזבאללה.
לאחר נסיעה ארוכה בת יומיים, ותקלות בדרך, נכנסנו סוף סוף אל תוך העיירה הציורית דיר אלקמר, כאשר ערד מצלם אותי בכניסה לעיירה, כפי שאתם רואים בצילום ההיסטורי הזה [באתר של ד"ר גיא בכור].
השיירה, מכוסהבפלסטיקים אדומים לזיהוי מן האוויר במקרה צרה, עם דגלי ישראל "המצילה", נכנסה לעיירה, ואני ציפיתי, כמובן, לראות את מראות הזוועה. בדרך חשבתי שאראה תמונות נוסח השואה, של שלדי אדם רעבים ללחם, והרי אנו במשלחת הומניטארית! מדינת ישראל שאינה יכול לעמוד מנגד לנוכח שואה נוספת במזרח התיכון.
כבר בהתחלה התמיהה אותי העובדה שלא היה שום מתרס בכניסה לכפר, שום מחסום. שום דבר. זה לא נראה כמו מצור!
לתדהמתי הגענו לעיירה שלווה, מנומנמת, שתושביה מרוצים וחביבים, שמנמנים ודשנים, לא נראה שום מצור סביב, שום רעב לא היה בסביבה, ואני זוכר שעצרנו בדרך לקנות כיכרות לחם טרי ונהדר שזה עתה נאפה שם. נשארו לי לא מעט לירות לבנוניות מביקורים קודמים במדינה.
ואז הבנתי את המלכודת, ואת המזימה. הכל היה המצאה של הפלנגות, כדי שצה"ל שלנו יעשה עבורם את המלאכה להסתלק מן הכפר הזה. הם לא רצו לקחת שום סיכון, שמא יפגשו דרוזים נזעמים למטה, ומה יותר טוב מצה"ל שיפנה אותם עם "המוניות"-חינם שלו אל מחוץ לכפר? אני זוכר את התדהמה שאחזה בי כאשר הבנתי מה קרה כאן. אנחנו שלחנו את החיילים שלנו (ואותי) למשימה מסוכנת ביותר, ללא שום צורך ישראלי או אחר, כאשר הברית שלנו עם הנוצרים כבר הסתיימה פחות או יותר, וכל זאת בגלל הטעייה, ובגלל הצורך שלנו להיות "הומאניים" במדינה שאין בה שום אנושיות, היא לבנון! באיזור שאין בו שום חמלה.
הייתי מריר וזועם. אני לא אוהב שמסדרים אותי, ונצרתי את הלקח הזה בליבי. זה היה לקח עבורי כמתחיל, שלבנון לעולם לא תהיה כפי שאנחנו חושבים. שהמזרח התיכון אינו דומה לחלוטין להזיות שלנו.
במאמר האחרון של Gplanet Prime כבר כתבתי מה הלקח החשוב ביותר שלי מ-28 שנות סיקור של המזרח התיכון, ואני ממליץ לקרוא את המאמר הזה, שיראה לכם את עצמכם, ואת האיזור שלנו, באור אחר לגמרי ממה שחשבתם. חשוב לי שתֵרשמו ל-Gplanet Prime ותקראו, גם במנוי של חודש אחד בלבד.
מה אני מנסה לומר? ששום דבר לא השתנה.
מי שראה את העיתונים שלנו היום [3.8], שדיברו על "טבח" באנשי פתח בידי אנשי חמאס, מבין שדבר לא השתנה אצלנו, ואנחנו עדיין מקובעים באותה תפיסה אווילית של "סיוע הומניטארי". אגב, לנו איש לא יעזור, אם חלילה יקרה לנו אסון באיזור, זיכרו זאת היטב.
בשכונת סג'עיה שבעזה, בחמולת חילס, היו מאוימים בסוף השבוע אולי עשרה אנשים במקרה הטוב ביותר. אלא שכמאתיים נוספים לקחו טרמפ על "ההומאניות" של ישראל, והחליטו לנטוש את עזה לטובת גן העדן של יו"ש. הם לא היו מאוימים, לא היתה סכנת טבח, וכל זאת מבלי להמעיט מאכזריות חמאס.
מבחינת רובם זו היתה הזדמנות להימלט מהחור הנורא ביותר בעולם, עזה. נכון הוא שאבו מאזן ביקש ממשרד הביטחון ומשר הביטחון אהוד ברק, לסייע לאותם בודדים מאנשיו שאויימו בעזה, אך הוא לא התכוון לנדידה דמוגרפית אליו! חסרות לו צרות?
לפנות בוקר החל להתחוור לאבו מאזן גודל הבְּרוך, שכן אם יתירו לחמולת חילס להימלט בתחבולה מעזה, מחר יטען כל תושב שם שחמאס מתנכל לו, ואנה הוא בא? כמו פליטי אפריקה: נתתם לאחד להיכנס מחר יגיעו אלפים.
בבוקר ניתנה ההוראה לישראל, אנחנו לא מכניסים אותם ליו"ש! שיחזרו לעזה. ואיפה הטבח? הסכנה ההומניטארית? הטיפשות שלנו? ואכן, סוכם שהם יחזרו לעזה. והם חוזרים.
כרגיל, אין לנו מושג במה שקורה מטר מאיתנו, ועכשיו האגודה "לזכויות האזרח" (הערבי) כבר מגישה עתירה לבג"ץ, שלא להחזירם לעזה! אתם מבינים? אם לא יגורשו לעזה, וברשות לא רוצים אותם, שיישארו בישראל? בסופו של דבר אנחנו הרי נסתבך בכל העניין הזה!
אנשי פתח הופשטו מסיבות ביטחוניות בטרם ניתן להם להיכנס לישראל, והם צולמו בתחתונים בלבד, ידיהם מורמות מעלה, והתמונות האלה התפרסמו בכל העולם הערבי. זו היתה מבחינת הערבים השפלה לא רק של אנשי הפתח, אלא של הלאומיות הפלסטינית והערבית כולה. תמונות נוראיות, בחברה שבה אין זה מקובל להתפשט. אנחנו בתמימותנו חשבנו שיגידו לנו תודה על המחווה ההומניטארית. מה שקרה הוא ההיפך, העולם הערבי רותח עלינו בשל ההשפלה הסימבולית, ומבחינתנו הנזק הוא אדיר.
כך המחווה "ההומאניטרית" לא שיפרה כלל את התדמית שלנו בעולם הערבי, אלא ההיפך הרעה אותה, וכל זאת מבלי שיש לנו מושג קלוש מה מתרחש סביבנו. אתם חייבים להודות: מדיר אלקמר לשכונת סג'עייה שבעזה: אוטוסטראדה של טיפשות.
3.8.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
רותי ירדני כץ: מָשׁוּאָה לסלט הארצישראלי
אני רות ירדני כץ, ילידת ירושלים,
מדליקה משואה לכבוד אהוד בן עזר ויהודה אטלס.
לכבוד: שני סופרים חשובים.
לכבוד: היותם מעורבים בחברה הישראלית.
לכבוד: בקיאותם בהכנת סלטים וכבושים.
לכבוד: ההתפלספות איזה סלט טוב יותר עם חסה או בלי חסה, עם שום או בלי שום. עם סויה או לימון.
לכבוד: העקיצות והזיתים הכבושים עם שום או בלי שום.
ולתפארת הכנת הסלט המושלם.
אהוד: הנושא חשוב הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך. מה היה נשאר מהצרפתים, למשל, אם היו לוקחים מהם את המיטבח הצרפתי? לכן גם התיעוד הקולינארי ב"חדשות בן עזר" הוא חלק מן התרבות העברית, שזה שישים שנה ויותר מותקפת על ידי גח"ליֵצים אבל מתמודדת יפה עם כולם וסופחת אותם אליה תוך שהיא גם נהנית מהעושר הקולינארי הרב-גוני ש"אבק האדם" הביאו עימם מכל תפוצות הגולה.
הרצל בפריס
שלום אהוד,
מסור נא לוורד בפריס את תודתי על טירחתה ועל המידע – וחבל שהוא כזה. אני מצרפת קטע מעלון הפירסומת של המלון, מאותה תקופה שבה ראיתי את השלט וצילמתי אותו. סימנתי על העלון את מיקומו של השלט הנעלם.
בברכה,
ניצה וולפנזון
* * *
חנן חֶבֶר: "מראשית", שלוש מסות על שירה עברית ילידית
בהוצאת "קשב" לשירה, 2008
השירה העברית הילידית שנכתבה במאה העשרים בארץ ישראל ובמדינת ישראל נטלה על עצמה תפקיד מרכזי במימוש הפרויקט של התרבות הציונית: התנחלות במרחב והקמת ישות לאומית. אבל המסע לקראת מימושה של המטרה הקולקטיבית-לאומית של יישוב הארץ מתגלה בשיריהם של אסתר ראב, חיים גורי ומשה דור לא כזרימה חלקה נטולת מכשלות, טבעית ומובנת מאליה, אלא כניסיון של השירה הילידית להסוות את היותו של מסע זה רצוף מעקפים ובלמים.
בספר "מראשית" עוקב חנן חֶבֶר אחר המאמצים שהשקיעה השירה הילידית בהתגברות על המכשולים העולים מהסתירה הפנימית שבלב השירה המקומית, המבליטה את הקשר הקולוניאלי הארצישראלי והישראלי למרחב בעוד טוענת לקשר טבעי ובלתי אמצעי עם המקום. אל מול הסיפור הכרונולוגי של התפתחות השירה כרצף אחדותי, שהשירה הילידית היא אבן יסוד בה, מציע חבר לחשוף את האנרגיה המושקעת בייצור אשליית הרצף האחדותי של תרבות שהיא בו זמנית המשך של ילידיות קדומה, שבר חריף מן העבר וייצור של ילידיות חדשה במקום היהודי החדש.
[דבר המו"ל על העטיפה האחורית]
קטע מתוך מסתו המלומדת של פרופ' חנן חבר: "המצאת הילידיות בשירת אסתר ראב", מסה הפותחת את הספרון:
"במסגרת התרבות הציונית החדשה בפלסטינה, התפקיד הדיסקורסיבי של הילידיות של אסתר ראב הוא להצדיק, ולהפוך למובנת מאליה, ל'טבעית', את עצם הנוכחות היהודית במרחב הפלסטיני-ארץ-ישראלי (צמיר, 2006; חבר [2002] 2007] תוך מאמץ למחוק את אופייה הקולוניאלי. זהו מרחב נתון במחלוקת עזה ועקובה מדם בין כוחות הטוענים לבעלות עליה ואין במרחב הזה בהירות ניכרת לעין ומובנת מאליה של הזהות הלאומית שכביכול שייכת אליו באופן אורגני. תפקיד הילידיות להתגבר דרך התרבות על היעדרו של המראה הטבעי, האורגני, של הנוכחות היהודית הקולוניאלית במרחב ולהפכה לכזו. וכך, כמו כל ילידיות המתקיימת במסגרתה של תרבות לאומית, שורשיה של הילידיות של אסתר ראב – נעוצים בפרדוקס העולה מן הניגוד שבין הטענה לשייכות אורגנית למקום ובין אירגונה ואישושה של טענה זו בשדה התרבות." ( עמ' 14).
אהוד: מזלה של אסתר ראב שנפטרה לפני 27 שנים ולא זכתה לקרוא את דברי החוכמה המפליאים על אודות שירתה במסתו האנטי-קולוניאלית של פרופ' חנן חבר, שנכתבה כנראה מתוך נקודת מוצא פלסטינית. ספק רב אם היתה בכלל מבינה את דבריו, והיא לא היתה טיפשה.
מתברר שאסתר ראב כלל לא היתה משוררת עברית ילידית, מושפעת מנופי הארץ שבה נולדה, ומהתנ"ך – אלא היתה משוררת קולוניאלית, על כל הזרות והמלאכותיות המשתמעות מהמושג הזה, ואילו הילידים האמיתיים בארץ-ישראל היו מאות ואלפי המשוררים הפלסטינים בני-דורה, שאמנם חלק ניכר מהם היו אנאלפאבתים שטרם ידעו שהם משוררים ושהם פלסטינים תחת הכיבוש הציוני-קולוניאלי, אבל מסתו של פרופ' חנן חבר באה לתקן להם את המעוות ההיסטורי. ונשאלת השאלה מה סיכויי ההתקדמות האקדמית של סטודנטים שלו לספרות, שאינם רואים עין בעין את המציאות הארצישראלית מבעד למשקפיים של פרופסור אנטי-קולוניאליסטי ופרו-פלסטיני, וכנראה גם לא חכם ביותר?
כמחזיק בזכויות יצירותיה של אסתר ראב נתתי למו"ל את כל העזרה וההרשאות לשימוש בשיריה בספרון, ועל כך גם מודה לי פרופ' חבֶר בפתיחה. יש אצלי הפרדה גמורה בין פולמוס עם חוקרים, גם חכמים מדופלמים כפרופ' חנן חבר, לבין מתן כל עזרה והרשאה אפשרית לכל מי שכותב על אסתר ראב ותהיינה דיעותיו אשר תהיינה.
אני כבר שמעתי את דברי החוכמה של פרופ' חֶבֶר ביום העיון לאסתר ראב שנערך בדצמבר 2006 באוניברסיטה העברית בירושלים. שם צעק עליי וניסה לגרש אותי כאשר העזתי להפריע בקריאות ביניים למלומד חכם גדול אחר, פרופ' ישראל ברטל, שטוען ברצינות כי פתח-תקווה בראשיתה לא היתה מושבה אלא אחוזה שהקימו יהודים דתיים מירושלים לצורך מילוי מצוות התלויות בארץ, וכי הם, ה"איכרים"-כביכול, כלל לא עבדו את אדמתה, רק פועליהם הערבים!
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
הַמָרָה הַשְּׁחוֹרָה מֶלַנְכּוֹלְיָה
רְדוּמַת שִׁמָּמוֹן
בְּמַצַב אֵיתָן
לֹא אֵין כָּל בְּדָל מַר גַּל
וְהָרַךְ? – – יְפֵהפִיָּה
כָּרְגִילָה
אָמְרָה הַרוֹפְאָה הַמְנַחֵם
לַאָב
כִּי
שֶׁקֶר הַרֵי אָסוּר
תַּגִּיד אֶמֱת – אַף
לֹא הֶגֶה
– – – – – – – –
הָבִיאוּ רוֹסְמָרִין – לַחֲשָׁה
הַמוּבֶסֶת מְחֻתֶּלֶת רְתוּקָה
לְמִטָּה סְמוּכָה
עד כאן השיר של ישראל הר
שלום וברכה לכם עורכי גיליונות מכתב עיתי ולקוראים הנאמנים
* * *
נגה מרון: אני לא נלהבת מן השיבוץ של מילים מצחינות בכתב-עת רציני
אהוד יקירי,
גם אני לא חסה על חסה בסלט. אמנם לא נולדתי בפתח תקווה אבל גם ירושלים היתה פעם עיר ואם בישראל, ובמטבחי כמעט שאין שום תבשיל שאין בו שום, ובמינון הראוי, כמובן.
אבל האמת ניתנה להיאמר כי גם לטעמי מינון הראב במכתב העתי ראב מדי, אם כי על כך איני מעזה להתלונן, כי אני מתייחסת אליו כאל בלוג אישי, שכוחו בהיותו פֶּה ליוצרו.
אולם כאשר בקולינריה עסקינן עליי להתוודות שאני לא נלהבת מן השיבוץ של מילים מצחינות בכתב-עת רציני כח.ב.ע... אולם כל עוד אנחנו חיים במדינה חופשית ולא סותמים לנו את הפה, עדיין אפשר לסתום את האף, וזכותו של כל בעל בלוג לבלג וללהג לפי צרכיו האישיים.
יישר כוחך!
נגה מרון
אהוד: כמה פעמים עליי להסביר ש"חדשות בן עזר" אינו בלוג ואינו אתר אלא מכתב עיתי שנשלח אישית לנמעניו, כמו עיתון בוקר, פעמיים בשבוע אחרי חצות לילה. כפי שאת רואה הוא פתוח לדיעות רבות ומגוונות, אפילו משורר ביזארי כמו חיימקה שפינוזה מוצא בו במה לשיריו המופרעים, או קוראת חצופה כאגנה וגנר, לתלונותיה הגובלות בהוצאת שם רע על העורך.
מינון הראבּ במכתב העיתי עומד ביחס הפוך לאי מינון הראב בכל במה תקשורתית וציבורית אחרת בישראל, כולל היחס המחפיר של עיריית פתח תקווה לציון תלם הראשון שחפר לפני 130 שנה. גם אסתר ראב לא היתה זוכה כיום להתייחסות כה רבה לולא מישהו הוציא את כרכי כל שיריה וכל הפרוזה שלה וגם כתב עליה ביוגראפיה בת 600 עמוד וגם העמיד את כל הארכיון המוקלד של לרשות המחקר, ולא ראיתי שמישהו התלונן שזה יותר מדי. אני מניח שחלק מקוראי המכתב העיתי אינו שמח על גודש הראב ואולי גם מבקש להפסיק לשלוח לו (בקשה הנענית מיד וברצון כי רשימות התפוצה עמוסות מאוד והצינורות כמעט מתפוצצים מהלחץ), ואילו חלק אחר חי כל פיסת מידע שלנו מימי העליות הראשונות כאילו היו צפיחיות בדבש.
אני גם מנחש שאילו היינו סופר חשוב שנולדנו בירושלים – לא הייתם שבעים מלבלוע כל מילה שלנו על אודותינו ועל אודות משפחותינו וגם רצים לשמוע את הרצאותינו המרתקות על ילדותנו בירושלים.
"חדשות בן עזר" מבשר אולי תקופה חדשה בכך שהוא מאפשר קשר ישיר ומיידי בין סופר לקוראיו ללא תיווך של הוצאות ספרים וחנויות ספרים. לכן יש להתייחס לכל גיליון גם כמו אל יצירה קולקטיבית של העורך ושל כל העושים עימו במלאכה ומפרסמים דרכו את דבריהם. אמנם העורך הוא סופר נידח אך הוא נמצא בדיאלוג יומיומי עם עשרות ומאות קוראים עבריים מתקופת ההשכלה, ואינו תלוי בעיתון שיואיל לפרסם לו רשימה מקוצרת ומצונזרת, או ברשתות השיווק שתואלנה להפיץ ספר חדש שלו, בתקווה שיגיע לקוראים, ואחד מרבבה יגיב במכתב.
"חדשות בן עזר" גם לא נכתב רק למען קוראיו בהווה אלא למען הקוראים והחוקרים בדורות הבאים (בספרייה הענקית של אגף היודאיקה באוניברסיטת הארווארד מדפיס פרופ' צ'ארלס ברלין כל גיליון חדש שלנו ואוצר אותו בארכיוניו הענקיים), ולכן אנו מצהירים כאן שאנחנו אוהבים מאוד שום בקציצות-בשר ובמרק עדשים ובטחינה ובסלט חצילים קלויים ובעוד הרבה תבשילים חמים ומאכלים קרים, אבל, אבל, אבל – לא בסלט הירקות הארצישראלי ולא בהכנת הזיתים הדפוקים שעוד מעט תחל עונתם, ואנחנו גם נחזור וניתן כאן את המתכון האמיתי!
* * *
חדוה מלמד (קופלינסקי) / 3 שירים
מסיבת כאילו
לָבַשְׁתִּי מַחְלְצוֹת
"שָׁחוֹר אֵלֵגַנְט"
שֶׁל יָגוֹן.
בִּקְפֵדָה נִמְתַּח הַשֵּׂעָר לְאָחוֹר
לְגַלּוֹת אֶת לֹבֶן עוֹר הַפָּנִים
הֲחֲלָבִי,
שָׁקוּף וּמַאֲפִיר קִמְעָה,
מִן הַשְּׁחוֹר הַמֻּקְרָן מִתַּחְתָּיו.
קִדַּמְתִּי פְּנֵי
הָאוֹרְחִים –
הַיָּמִים שֶׁזִּמַּנְתִּי
לִמְסִבַּת הַכְּאִלּוּ
לַחֲגֹג בְּשָׁחוֹר אֵלֵגַנְט
צַעַר שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם.
אוגוסט 2003
בלבול
הָאֶתְמֹל שֶׁל עוֹד יוֹמַיִם
כְּבָר יִהְיֶה אַחֵר
דִּמְעָה תִּיבַשׁ
בֶּגֶד יָחְלַק
הַזִּכָּרוֹן יַתְחִיל לִמְחֹק אֶת עַצְמוֹ.
אֲבָל הַיּוֹם,
בַּיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי,
אָבְדָה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר
פברואר 2004
ט"ו בשבט
ט"וּ בִּשְׁבָט אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים
גַּן זִיוָה.
בַּת אַרְבַּע,
שָׁתִיל בְּיָדָהּ
צוֹעֶדֶת לִשְׁתֹּל
מְדִינָה.
אַבָּא הִבְטִיחַ
שֶׁהוּא דּוֹר אַחֲרוֹן
לַמִּלְחָמָה.
אִמָּא אָמְרָה:
"אוּלַי תִּהְיֶה לָךְ
בֻּבָּה
חֲדָשָׁה"
(זֶה מֵעוֹלָם לֹא קָרָה),
אֶת הֶחָצֵר הֵחֵלוּ לְבַשֵּׂם פִּרְחֵי הַבָּר הַמְּנִצִּים.
ט"וּ בִּשְׁבָט אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע
גַּן אוֹרְלִי
בִּשְׁבִיתָה.
טַנְקִים יִשְׂרְאֵלִיִּים
הוֹרְסִים
בָּתִים בְּעַזָּה.
גַּם הַנֶּכֶד שֶׁל אַבָּא
חַיָּל.
לַנִּינָה שֶׁל אִמָּא
יֵשׁ בַּרְבִּי חֲדָשָׁה –
הַתְּשִׁיעִית בַּסִּדְרָה
וּבֶחָצֵר הַמְּעֻצֶּבֶת
בָּרֶוַח שֶׁבֵּין "אַקֶרְשְׁטֵין"
שְׁחוֹרָה לַאֲדֻמָּה
שָׁתַל הַגַּנָּן
נַרְקִיס "מְתֻרְבָּת"
חֲסַר רֵיחַ.
ט"וּ בִּשְׁבָט אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע
בֵּית הֶעָלְמִין
אֵזוֹר הַתַּעֲשִׂיָּה סְגֻלָּה
פֶּתַח תִּקְוָה
גּוּשׁ...
חֶלְקָה...
שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה –
אִמָּא וְאַבָּא
מִתְהַפְּכִים עַל מִשְׁכָּבָם.
פברואר 2004
* * *
המלצה על העיתון "דו-עט"
לאודי בן עזר שלום,
תודה על כתב העת החי והדינאמי שלך שאני קוראת בו בקביעות. אני רוצה להפנות את תשומת הלב שלך לעיתון "דו-עט" היוצא לאור מטעם העמותה – "הפורום להסכמה אזרחית בין יהודים לערבים בישראל". דו-עט מס' 11 חותר להגברת ההיכרות עם המגזר הערבי בציבור היהודי. הדגש הוא על בחינת המוביליות של המגזר הערבי, היכרות עם המשפיעים, אנשי התרבות, אנשי העסקים ועוד.
נשמח מאד אם תהיה תגובה לנאמר בעיתון בכתב העת שלך. אני מאמינה שיש לכך חשיבות. המהדורה הדיגיטלית של העיתון מופיעה ב-www.caf.org.il.
בתודה מראש,
נחמה אוריין
דו-עט
* * *
אריה דרוקמן
מי שאין לו מענה ענייני – מעדיף לגלוש להגזמות
שלום לך אהוד,
כנראה שהרגזתי אותך [גיליון 366] כך נראה היה לי מתגובתך החריפה. לא התכוונתי לכך.
לתגובתך אעיר שלוש הערות:
לדעתי, למי שאין מענה ענייני – מעדיף לגלוש להגזמות. (אולמרט אשם בכל...).
לא ענית לי מהי דעתך על נושא נרדפי הנאצים. על ההיערכות לנושא המחסור למים.
אם בכל אלה ראש הממשלה איננו אמור לשאול מראש שאלות ולנקוט בפעולות כדי להקטין חיכוכים וסיכונים, אזי אין פלא שיצא למלחמה (הוא ורוב חברי הממשלה והכנסת) מבלי לשאול שאלות. אני לא הייתי נוהג כך. אבל אני רק ילד קטן ואולמרט אדם כה נכבד.
אני אמור רק לבחור בו אך לא לחטט בשיקוליו. אם אני מחטט – אני פופוליסט... רעיון מעניין.
כתבתי פעם, ומצאת לנכון לפרסם זאת, מה דעתי על המצב לאחר החזרת השבויים מלבנון. אינני חושב שהגלריה הניצבת היום לבחירה יכולה למלא תפקיד של ראש ממשלה. לא לבני לא מופז, גם לא נתניהו (מקסימום בתפקיד שר אוצר או שר חוץ) וגם לא ברק. כלומר: אף לא אחד. אני לא בוחר מתוך המבחר הלא טוב שכבר היה בתפקיד ממשלתי ולא הרשים בביצוע. ממש לא.
לידיעתך, לבני או מופז יהיו ראשי ממשלה רק אם לא יתקיימו בחירות. זה אומר שמי שיבחר בהם לתפקיד יהיו לא יותר מ-20,000 איש, בפריימריס של קדימה. פחות ממנדט אחד לכנסת. עוד דילמה שיצר אולמרט שיכול היה להוביל מהלך של הליכה לבחירות אך בחר (כדרכו) בדרך השגויה.
ומה אני מציע? כתבתי כבר על כך. להערכתי צריכה לקום קבוצת אנשים חדשה שתתקבץ מחוגי התעשייה והמסחר, ללא זיקה למפלגה קיימת. שבעה אנשים בעלי יכולת מוכחת בפעילותם האזרחית. הם יתגייסו למשימה הלאומית בדיוק כמו שמתגייסים למילואים. מילואים בתנאי קבע לארבע וחצי שנים. בשכר מלא. אם זה לא יקרה, לא אצביע. לא נורא! ממילא אינך מייחס לדעתי חשיבות כלשהי.
בברכה,
אריה דרוקמן
אהוד: לדיעותיך אני מתייחס ברצינות, אחרת לא הייתי מפרסם אותן. אבל ההצעה שלך לשלטון שבעת המופלאים הזוייה לחלוטין כמו שבשעתו פינטזו רבים על יגאל ידין או על יצחק נבון שיהיו ראשי ממשלה משכמם ומעלה, והתברר שלא קורצו מהחומר הזה. פוליטיקה, בחירות ודמוקרטיה הן עסק לא הכי נקי, ולפעמים גם מסריח – אצלנו וגם בעולם (למשל, הגשת כתב אישום נגד פוליטיקאי חודשיים לפני הבחירות תוך ידיעה ברורה שאין לו שום אפשרות להוכיח את חפותו בזמן הקצר הזה!) – ולדעתי הלכלוך בפרשה של הדחת אולמרט עולה על כל מה שטופלים עליו וטרם הוכח. וזו הסכנה האמיתית לדמוקרטיה, שמדיחים ראש ממשלה או כל פוליטיקאי אחר – לא בבחירות אלא בצעדים משטרתיים, תקשורתיים ומשפטיים מפוקפקים שהורסים את שמו הטוב וחורצים את גורלו לשבט (עדותו המוקדמת של טלנסקי, למשל, חרצה את דינו של אולמרט למרות שהאיש התברר כשקרן וכמבולבל בחקירה הנגדית).
* * *
גל אבירם בעקבות דודו פאפל
בשנת 2008, תשס"ח, שנת השישים למדינה, נבחרו ספרי ילדים ונוער ל"מצעד הספרים", ועותקיהם הופצו בבתי הספר בארץ עם הצעות הפעלה לקריאה בהן. אחת ההצעות היתה שהקוראים הצעירים יכתבו ספר בעקבות הספר שנבחר למצעד, ושאותו קראו. הרעיון היה מוצלח ואכן ילדים הפיקו ספרונים רבים בעקבות הספרים שקראו, ובזכות אמצעי המיחשוב הם ניראו ממש כעותקים מודפסים, וגם מעוטרים בצילומים ובתמונות.
אחד מהם היה הסיפור "דנה טטה" שכתבה גל אבירם, תלמידת כיתה ג' בבית-הספר "מקור-חיים בבני ברק, ושעליו אף זכתה בפרס שניתן לה בטקס שנערך לפני זמן לא רב בתיאטרון חולון ועליו כתבנו.
"דודו פאפל" מספּר על ילד קטנטן שהוריו סוחבים אותו מעיר לעיר באירופה אבל הוא רוצה כל הזמן "דודו פאפל!" – עד שחוזרים לתל אביב ומתברר שכל מה שעניין אותו בטיול היה הגעגועים לפלאפל. כתבתי את הספר בגלל ההורים שסוחבים ילדים לחו"ל בגילים צעירים מדי ולמקומות שכלל לא מעניינים את הילדים. לבסוף יצא שכתבתי ספר בשבחי ארץ-ישראל!
ובעקבות אותה עלילה משעשעת כתבה גל את הספרון שלה, ועיטרה אותו בתצלומים ובציורים מרהיבים, וגם שלחה לי עותק, שהגיע רק לאחרונה, ואני מביא כאן רק את הטקסט, ללא התמונות.
עמ' 1
גל אבירם
דנה טָטָה
עמ' 2
פעם היתה ילדה ושמה דנה.
דנה גדלה בקיבוץ יד-מרדכי שליד אשקלון.
הוא נקרא בשם זה לזכר מרדכי אנילביץ
שעשה מעשה גבורה בזמן השואה.
[צילום הפסל של מרדכי אנילביץ על רקע בריכת המים הפגועה]
עמ' 3
הוריה של דנה החליטו להכיר לה קצת את ארץ ישראל.
אביה אמר: "דנה, מחר נצא לטייל בארץ ישראל
התחנה הראשונה שלנו תהיה אילת!"
אבא הסביר לדנה שאילת היא עיר תיירות והיא נמצאת בדרום הארץ.
[ציורים של מכונית עמוסה, סמל אילת ומטיילים]
עמ' 4
למחרת בבוקר קמה כל המשפחה, ארזה תיקים ונכנסה למכונית ויצאה לחופשה.
ואז אמרה דנה: "דנה טטה, דנה טטה."
"נכון מתוקה," אמר אבא, "בדרך לאילת נעצור ביטבתה.
זה קיבוץ ששוכן על הכביש המוליך לאילת."
[צילום הפונדק הגדול של יטבתה על אם הדרך לאילת]
עמ' 5
אבא מאוד התרשם שבתו כל כך קטנה וכבר יודעת על קיבוץ יוטבתה.
"הנה, הגענו לאן שרצית."
אך דנה החמיצה פנים ואמרה שוב בבכי: "דנה טטה, דנה טטה."
אמא אמרה: ""אולי דנה רוצה את סבתא?"
סבתא של דנה גרה בחיפה שבצפון הארץ.
המשפחה נכנסה שוב לרכבם ונסעו צפונה, הישר לסבתא של דנה.
[ציור מקורי של שמש, שמיים, בתים ועצים ואדמה בקיבוץ].
עמ' 6
לאחר מספר שעות של נסיעה, עייפים ותשושים
הגיעו אבא, אמא ודנה לסבתא.
יחד יצאו לבקר בגנים הבהאים.
גנים אלה עוצבו בהשראת האמונה הבהאית.
הגן שימש כמקום תפילה ועלייה לרגל לבני הדת.
הגנים המרהיבים את העין שוכנים ממרגלות הכרמל ועד פסגתו.
[צילום צבעוני של הגנים הבהאים].
עמ' 7
עכשיו כולם מרוצים היות וחשבו שדנה קיבלה את מה שרצתה.
לפתע דנה צעקה: "דנה טטה, דנה טטה."
אבא ואמא כבר היו מיואשים מכך שלא הצליחו לספק לבתם את מה שהיא כל כך רצתה.
"עכשיו הבנתי," אמרה אמא, "דנה רוצה שיט ביאכטה.
בואו ניסע לכנרת שבטבריה ונשוט ביאכטה!"
[צילום צבעוני של יאכטה על רקע ים כחול].
עמ' 8
אמא הסבירה שהכנרת היא אגם מים מתוקים
והיא אחד משלושת מקורות המים העיקריים של מדינת ישראל.
היא נקראת בשמה עקב צורתה המזכירה "כינור דוד".
אבל דנה המשיכה: "דנה טטה, דנה טטה."
[ציור צבעוני של אגם הכנרת בצורת חציל כפול בעל שני עוקצים].
עמ' 9
אבא המשיך לנסות: "אולי היא מתכוונת ל'סלטה'?
יש היום תחרות אתלטיקה קלה באיצטדיון של מכון וינגייט."
מכון וינגייט הוא המרכז הלאומי להכשרת ספורטאים ישראליים,
מדריכים ומורים לחינוך גופני. המכון ממוקם בדרום נתניה.
נתניה היא העיר הגדולה ביותר באזור השרון ולכן נקראת:
"בירת השרון".
[תמונת הסמל של מכון וינגייט].
עמ' 10
אבא ואמא נסעו היישר מטבריה למכון וינגייט.
[ציור של אב, אם וילדה במכונית כתומה על רקע כפרי צהוב וירוק].
עמ' 11
אך דנה בשלה ממשיכה לצעוק: "דנה טטה, דנטה טטה."
ההורים המיואשים החליטו לחזור הביתה לקיבוץ "יד-מרדכי".
דנה נכנסה לחדר האוכל והחלה לצעוק: "דנה טטה, דנה טטה."
אבא ואמא התפרצו בצחוק, בחדר האוכל הגישו לארוחת הערב לא אחרת מאשר "בטטה".
אבא ואמא חייכו כשראו את דנה אוכלת בהנאה ואמרו:
"אין כמו הבית בארץ ישראל המקסימה והיפה."
[ציור צבעוני של תבשיל פלחי בטטות].
* * *
י"ז: עבור המעשנים כל העולם מאפרה...
שלום רב לך אהוד,
לעניין המקטרות. שאלתי פעם איך מזהים ארכיאולוג ונעניתי שזה איש שהולך במכנסי חאקי קצרים עם גרביים ארוכים עד מתחת לברך וכן כובע לבד, בידו מחזיק מטאטא קטן לסלק בעזרתו בזהירות את העפר מעל חרסים שטמנו הבדווים כדי שיחשוב שזה מלפני בית ראשון, ובעיקר מקטרת בפיו, שמדי פעם הוא מוציאה, מרים רגל אחת ומכה בה על עקבו כדי לסלק ממנה את הטבק המשומש. הוא שאמר לנו המורה בבית הספר – שעבור המעשנים כל העולם מאפרה...
מעשה פעם נשלחנו בעת מלחמת ההתשה למחנה רפידים ולכל אחד פריטי ציוד אין-סופיים כולל חגור תרמיל עזרה ראשונה, נשק אישי וארגז אב"כ. לאחד מאיתנו היה בנוסף תיק עור בגודל בינוני שלא נפרד ממנו אף לרגע בכל העיתים והמצבים. תמהנו מה אוצָר מכיל התיק המסתורי הזה. אחרי מעקב מתמיד התברר שהנ"ל סחב איתו את כל אוסף מקטרותיו ושמר עליו כבבת עינו.
עליך אני באמת מצר על כי כבר אין הזמן מתאים יותר להרשים עלמות צעירות במקטרתך ואף לא במכתב שכתב לך עגנון בכתב ידו.
כן אני מקווה שבינתיים נגמלת מן הטבק הארור שחוץ מאשר הנזקים של הניקוטין ועשיית רושם של איש חשוב כביכול, לא הביא לאנושות כלום (סליחה שכחתי את סרטן הריאות..)
בברכה
י"ז
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק עשירי
התלם העברי הראשון
בהתקרבם למושבה החל לרדת הגשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.
הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.
ובכך היה. בסוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.
בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש (שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878).
רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.
ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.
ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:
"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.
יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.
ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי. בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.
"אבא," אמר יהודה. "המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר. ככה לא היה מעולם, בהונגריה!"
"סוף מעשה במחשבה תחילה." אמר לאזאר. "עכשיו, שנשארנו לבד, ואין חשש שנקלקל את השמחה – בוא ננוח רגע ונבדוק אם טעינו, והיכן."
"ראה," התכופף יהודה וחפן רגב של אדמה שחורה כשהוא מפורר אותו בין אצבעותיו. "האדמה קשה כאילו מעולם לא פלחו אותה לעומק. הפלחים מכנים אותה בשם אדמת סַלָג – כבדה, שחורה ורזה מאוד. אין בה שום רקבובית ולחות. טעינו, אבא. בהונגריה האדמה השחורה היא העידית, פריכה ודשנה, הגשמים שיורדים בקיץ מדשיאים אותה והחריש העמוק בא להצניע את הצמיחה ולהשביח באמצעותה את הקרקע. וכאן – אקלים אחר."
"אתה צודק, בני. הלא האדמה הזו עודנה יבשה-למחצה. כל הקיץ נאפתה בשמש ונסדקה. הגשם שירד לא הספיק לרככה. אי-אפר להמשיך כך בחריש!"
"ובכל זאת הערבים חורשים אותה. מדוע?"
"ראשית, הם עדיין לא חורשים, ושנית – איך אפשר להשוות את המחרשה הקלה שלהם, העשוייה עץ ולהבה חד ודק, ולכן היא קרוייה 'מסמר' – למחרשת-הכנף האירופית הכבדה שלנו, זו שקנה רגנר בשָׁרונה, שחודרת לעומק ומהפכת את הקרקע? השוורים עוד מעט יתפגרו בגלל השיטה של רגנר!"
"אבל איכרי שרונה חורשים במחרשות האלה."
"ראית את האדמה שם? היא חומה-צהבהבת, ממש פריכה, ונמצאת על גבול החולות המפרידים בין המושבה לים. אדמה שנשפכת ומתפוררת מאחורי להב-המחרשה. קסאר לא מכר לנו, כנראה, את האדמות הכי טובות של מלאבס."
"מה נעשה?"
"אין ברירה, יודה, וגם חבל על השוורים. תביט בהם – אני חושש שבשוק של רמלה מכרו לכם סחורה פגומה, ואולי הריר של הגמלים פגע אז בעיניים שלך... השוורים האלה נראים חלשים וחולים אחרי המאמץ. שמע, עכשיו אנחנו חוזרים ומלמדים את רגנר שיעור בחקלאות של ארץ-ישראל. עוד היום תיסע לשרונה ותביא משם זוג של פרדות חזקות, ואת מיכל נשלח עד דמשק כדי שיביא לנו שוורים דמשקאיים וגולניים. שמעתי כי הם נחשבים לחזקים ולבריאים יותר מאלה שבשפלה."
*
יהודה הביא משרונה פרדות, ולמחרת התחדשה העבודה בשלוש מחרשות. יהודה חרש בזוג פרדות אחד, פועל ערבי שאותו לימד לנהוג בפרדות – בזוג השני. לאזאר, עם זוג פרדות שלישי – חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, והיה הולך וזורע לפניהם חלקות של חיטה ושעורה.
במשך כשבועיים נזרעה כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-ליג'ה. בינתיים חזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.
גשמים רבים לא ירדו בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק הצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים.
השדות הוריקו וגבעולי התבואה הרכים החלו להרים ראשיהם ולפתח שיבולים שהיו עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חגגו הגברים כשהם יורים באוויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שלא היה עדיין אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו הובאו, בדרך החול שבין גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים. השמחה היתה רבה. ר' דוד הבטיח:
"בשנה הבאה נציג בפורים אוֹפֶּרֶטָה שלמה, מעשה-ידינו, עם תלבושות, שירים וכלי-זמר!"
ככל שהוריקו השדות ויפו, כן רבו דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו ניסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה היה צורך לשמור על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו היתה תקופת האביב, רַבִּיעַ בלשון הפלאחים, עונָה שבּה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לראות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!
וכך, עוד בטרם הבשילה התבואה, היה צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.
עבודתו בחריש ובזריעה נסתיימה ועל יהודה, צעיר המתיישבים, הוטלה מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום ובלילות סייר, רוכב על סוסו, בשדות; הגיע עד גדת ואדי אבו-לִגֶּ'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קסאר. בלילות כללה השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה השתתפו בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותה היה מזעיק כאשר חשש מפני פריצה או התנפלות.
כמעט מדי יום היו ניסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שנתמלאו קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שְׁוֵּיכֶּה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה, שמאהלם היה ליד הירקון והם התקיימו על שוד בדרכים וגנבות. בשעות היום היו השכנים מתנכלים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות.
יהודה וחבריו הפעילו לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד הועילו. השודדים ידעו שהמתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש.
לא היתה ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבּוּטים, האלות, בתגרות פנים-אל-פנים עם התוקפים. כל החברים היו קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה. וכדי לעודד את עצמם, אם היה עובר לילה ללא אזעקה ומכות, נהגו להתאונן בבוקר על כך שהלילות בפתח-תקווה נעשו משעממים...
רק אחד היה בחבורה אשר לא אהב מלחמות. זה היה רגנר. על אף היותו ענק ובעל כוח רב, היה האיש טוב-לב, בעל קול רך ולבבי, שפם צהבהב ופני ירח, אוהב ארוחה טובה וכוס יין משובח, וכנראה גם חושש מאוד לפגוע, אפילו באוייב.
באחד מלילות החורף, שהיה אפל וחשוך, שמע יהודה רעש חשוד בסביבת הרפת. לא היה טעם להסתכן יחידי, בעוד כל השאר ישנים, לפיכך נכנס בחשאי לבית לבני-הטיט שבו ישנו החברים, העיר את אביו ואת השאר, וכולם יצאו יחד, בחשאי, כדי להפתיע את השודדים ברגע המתאים.
רגנר קם אף הוא והלך עימם... רק עד הפתח. שם עמד, ובלחש, ביידיש ההונגרית הרכה והמתנגנת שלו, קרא אחר לאזאר בקול של אם אוהבת:
"לך כבר, לאזאר, לך לקראת הגזלנים האלה! אל תפחד – לי יש שיטה כיצד מתגברים עליהם. לֵך, הלא אני עומד כאן ומשגיח עליך..."
*
יהודה אהב את הגירוי של ההסתכנות, נעים ומפחיד כאחד, ואת השוטטות ברכיבה על גבי הסוס. בסוף החורף היתה בקעת פתח-תקווה הירוקה דומה במקצת לאחוזה בצֶ'סְנֶק ולכרי-המירעה בכפר-הולדתו. הביצה הגדולה, שהשתרעה מגדתו הדרומית ועד סמוך לגבול הנחלה [כיום זהו בית הקברות ירקון שכולו בנוי על סוללת עפר מוגבהת] – הזכירה לעיתים את סביבת אגם בַּלַטוֹן, שבקרבתו נמצא הכפר סנט אישטוואן. חסידות שוטטו בשולי הביצה, וג'מוּסים רבצו בה.
מדי שבועיים היה יהודה רוכב ליפו, לעשות בה את השבת יחד עם לאה הצעירה. היא היתה מכבסת את בגדיו, מטליאה את החולצות ומציידת אותו בתבשילים, שהכינה יחד עם שאר הנשים, לכל בני-החבורה.
התקופה שעשה בירושלים נראתה עתה ליהודה כסיוט רחוק של חיים בגלות מנוונת, כהפסקה כפוייה בין תקופות ילדות ונעורים מאושרות שעברו עליו בהונגריה רחבת-הידיים – לבין החיים החופשיים שהחלו עתה על אדמת פתח-תקווה. לעיתים היה מהרהר בבנו-בכורו מנחם שלמה, הגדל אצל הדסה. לא מכבר מלאה שנה להולדתו. אך הקשר עם הדסה ניתק ויהודה לא ראה את בנו מאז עזב את ירושלים.
עבודת השמירה, יום ולילה, היתה מעבר לכוחו של אדם אחד. הורגש צורך בשומר נוסף, מקצועי, שגם יודע על בוריים את שפת הערבים ואת מנהגיהם, ויוכל למנוע לעיתים את הגנבות ואת הסכסוכים על זכות המירעה בשדות המעובדים. אדם מקומי, שיֵדע להשתמש בסִיַאסֶה, זו הדרך המזרחית למשא-ומתן שיש בה העמדת-פנים, ערמומיות ונימוס נמלץ על-פי כל כללי-הטקס של הכנסת-אורחים.
*
ביפו גר בימים ההם יהודי יליד העיר, ממשפחה מרוקאית, יעקב מימון שמו, שהיה מפורסם בכוחו ובאומץ-ליבו, גם סוּפר עליו כי מימיו לא היה חולה. הוא נהג לעבור ברגל את מידבר סיני, נוהג מארץ-ישראל למצרים שיירות של פרדים למכירה, זאת בתקופה בה היתה הדרך מידבר שממה. ועוד היה נודד יחידי במשך חודשים רצופים ברחבי מידבר סוריה, אי-שם הרחק מעבר להרי לבנון, חודר לבין שבטי בידואים פראים כדי לקנות מידיהם סוסות אצילות מן המובחר. ותמיד חוזר מן המקומות המסוכנים כשהוא שלם, בריא ורענן, כאילו שב מטיול מהנה.
כאשר שמע יעקב על קשייהם של מתיישבי פתח-תקווה – עזב את קשריו עם שבטי הבידואים הפראיים, ויתר על המסחר בפרדים ובסוסות, ובא אל ר' דוד כדי להציע עצמו לעזרה בשמירת המושבה. ר' דוד קיבלו בשמחה, בהסכמת כל החברים, ששמעוּ בסימטאות יפו רק טובות על אודת מימון. יעקב היה מבוגר כפליים מיהודה, כבן ארבעים, והשניים, רכובים על סוסיהם וחמושים ברובים, התחלקו מעתה בעבודת השמירה ומצאו עד מהרה שפה משותפת.
ואולם ההתנכלויות למושבה הקטנה לא פסקו. בעיני השכנים נחשבו מתיישביה לפראנג'ים, זרים, אירופיים, אנשים שאפשר להתל בהם ולהתעלם מהם ואין להתייחס אליהם ברצינות. יום אחד חזר אחד מבני-החבורה, זרח, מיפו, ועימו – עבד ערבי, שחור כלילה!
"השתגעת, זרח!" – לעגו לו החברים. "לא שמעת כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל כבר לפני שנים רבות?"
"סעיד הוא ממש מציאה." השיב להם זרח. "בחאן ביפו ניגשו אליי כמה סוחרים ערבים והתעניינו איך מתקדמת העבודה אצלנו. סיפרתי להם כי חסרים לנו פועלים ואז אמרו שיש להם כאן אחד עבד – עַבֶּד, והציעו למכור לי אותו במחיר מציאה – שישה-עשר נפוליאונים זהב בלבד! ודעו לכם – לא קניתי חתול בשק! הציגו את השחור בפניי – ראיתי בחור כהלכה, שרירים, קומה! הוא יהיה פועל כהלכה!"
זרח לא שם לב למחאות חבריו, שחששו לפגיעה בשמה הטוב של המושבה הצעירה אם יתפרסם שקיימת בה – עבדוּת! הוא היה אדם אמיד. מרוסיה הגיע בשעתו ללונדון, עבד וחסך, עלה לארץ-ישראל, השתתף בקניית אדמת המושבה, חזר ללונדון לתקופת-זמן ושב עתה ועימו סכום כסף נוסף, לבנות בית על חלקת אדמתו. סעיד עבד שבועות אחדים באמונה את אדוניו. היה עומד ושואב בדלי מים מן הבאר, מסיע אבנים לבניין, מרבה לצחוק, שיניו הצחורות מאירות, והוא משתדל להתחבב על כולם.
יום אחד נסע כדרכו בעגלה הרתומה לפרדה של זרח, להביא אבני כֻּרְכַּאר מן הגבעות של באב-אל-הַוַּה, ולא חזר.
ביום ראשון הקרוב, בטרם צאתו על סוסו ברכיבה לפתח-תקווה לאחר חופשת השבת עם אשתו, ניגש יהודה לחאן ביפו, לחקור מעט על אודות ה"עבד".
עד מהרה התבררה לו התעלומה. הסוחרים הפיקחים, שנוהגים לשבת דרך-קבע בחאן ואשר "מכרו" את סעיד לזרח – שילמו עוד באותו יום לסעיד את מחצית הסכום, שמונה נאפוליונים זהב, תמורת הסכמתו לשמש בתור "עבד". בתמורה קיבלו ממנו עתה את הטיפול בפִּרדה ובעגלה הגנובות, שאותן ניסו עכשיו למכור ליהודה. גם זאת, כנראה, מתוך כוונה שיחלקו ברווחים מחצה על מחצה עם סעיד; שמו, כך מתברר, לא היה סעיד אלא סתם עַבֶּד – כך קראו בדרך-כלל הבידואים לאדם שחור ששירת אותם כעבד, בתקופה בה היתה עדיין העבדות נהוגה בשבטיהם.
יהודה רתם מזעם. לא היה טעם לתבוע את הכנופייה למשפט. שוחד לשופטים, כדי לזכות בדין, יעלה יותר ממחיר הפרדה והעגלה של זרח התם, ואילו המושבה תהיה לצחוק בפי כל.
"נחוצה איזו דרך אחרת," אמר לעצמו יהודה ברכבו חזרה למושבה, "כדי להתערות בסביבה העויינת, בכוח אך גם בשכל. והעיקר לא לחזור שוב על טיפשות שכזו!"
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
אהוד ידידי הצעיר,
מה לך נזעק ומתרגז כל כך בעניין התלם הראשון שחרש סבך יהודה? (שאותו היכרתי היטב והייתי מביא בימי חמישי לסבתא שלך דגים טריים שצדתי בירקון). חבל, חבל על בריאותך! וכי אינך יודע שפתח-תקווה של היום היא רק קריקטורה של מה שהיתה פתח-תקווה של פעם?
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, חי על גדת הירקון הדרומית.
* * *
סרט קצר על הסופרת רות כץ ירדני
ביום שישי הקרוב, 8.8.08 [מחר], בשעה שלוש [15.00] אחר הצהריים, יוקרן סרט קצר בערוץ 98 בטלוויזיה על הסופרת רות כץ ירדני [זאת שגם כותבת על מסעדות בירושלים!]
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,902 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל