| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 368
תל אביב, אור ליום שני י' באב תשס"ח, 11 באוגוסט 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אֲבָל לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה? מכתב גלוי לשר הביטחון, אהוד ברק מאת ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות א"י. // משה כהן: כדור גומי אחד.
רון בן ישי: חכמים על מפקדים, ציטוט מ"ידיעות אחרונות" באינטרנט 7.8.08.
אהוד בן עזר: מה אמר משה דיין?
ד"ר רבקה גירון: נפרדים מלאה חובב ז"ל. / ביום זה, שיר מאת לאה גולדברג.
אורי הייטנר: תמונות התנ"ך שלי.
התחת עִברי אַת? מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
ערן גרף: סיפור הלחם והדגים הפרטי שלי.
יוסי גמזו: קְוַרְטֶט יָשָן שֶל זִכְרוֹנוֹת חַמִּים עַל סַבָּא.
יִשְׂרָאֵל הַר שולח לכם מכינא פינת חלם טקס השידורים מבייג'ינג.
יהודה גור-אריה: הו, דסדמונה! (סיפור). // איליה בר זאב: חָמֵשׁ טַבָּעוֹת (שיר).
משה גרנות: רבים מגאוני הספרות בעולם היו אנטישמים.
היונה הצחורה עפה מערבה, שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד. ערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר].
ס. נידח: מעשה שתחילתו מילוי ללוח שולחן [קָלֶנְדֶר] וסופו שתי כתובות קעקע שלושים סנטימטר מתחת לתחת של בחורה צעירה.
דוד מלמד: בתשעה באב יהיו סניפי הבנקים סגורים.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק אחד-עשר, הפגישה עם אבו-יוסף.
יעקב זמיר: "עד שלא תקטין את כמות הפלפל השחור, ימשיך המלפפון שלי להתקדם..!" // לאה ספיר: הדאגה לגאורגיה.
אהוד בן עזר: יש לקבור את דרוויש ליד ערפאת, גם זו "פלסטין".
אֲבָל לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה?
מכתב גלוי לשר הביטחון, אהוד ברק
מאת ד"ר מרדכי נאור
סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל
אדוני שר הביטחון,
כותב מכתב זה הוא אזרח המדינה, אפילו אזרח ותיק, שהתמזל מזלו לעסוק רוב ימיו במילה הכתובה והמשודרת. עיסוק זה הביא אותי לקשירת קשרים הדוקים עם מוסד חשוב הנמצא בממלכה שלך – ההוצאה לאור של משרד הביטחון.
בשבועות האחרונים נודע כי הוחלט לסגור את הוצאת הספרים הזאת וכבר ננקטו צעדים להוצאתה לפועל של החלטה זו. יש אומרים שאין זו החלטה בדרג גבוה, אלא פקיד או פקידים בדרג בינוני הם שמינו עצמם להפעיל את הגיליוטינה הספרותית הזו.
אני פונה אליך, כפי שמקובל לומר בעולם הספורט, בדקה ה-90: מנע את המעשה הרע הזה! בטל את ההוראה!
את ההוצאה לאור של משרד הביטחון הקים ב-1958 שר הביטחון דוד בן-גוריון. הוא הגיע למסקנה שיש לכנס תחת קורת-גג אחת את כל הגופים העוסקים בהוצאת ספרים, חוברות, חומר הסברה לצבא והפצת העיתונות הצבאית. זו הייתה, כמובן, המצאה ישראלית שאין דומות לה בעולם: מערכת הביטחון עוסקת במו"לות. אך אנחנו, כידוע, שונים ומקוריים, וכל השנים רבים בארץ ובעולם הצביעו על ההוצאה לאור של משרד הביטחון כעל גוף ייחודי ומקורי.
לא פעם נשמעו ערעורים על עצם קיום ההוצאה, אך שרי הביטחון בן-גוריון, אשכול, דיין, רבין, בגין ואחרים דחו אותם. אל תהיה אתה, מר ברק, שתחליט נגד דעתם של בן-גוריון, בגין ורבין. ראוי לשמור על ההוצאה ולטפחה דווקא.
אומרים שההוצאה אינה מאוזנת מבחינה כלכלית. זה דבר הניתן לתיקון ולא לסגירה. ובכלל, גם חינוך והסברה הם נשק ולא שמענו שמבקשים מגוף צה"לי או ביטחוני להיות מאוזן ממבחינה כלכלית.
במהלך חמישים שנותיה הופיעו מטעם ההוצאה לאור של משרד הביטחון למעלה מ-1,500 ספרים [כותרים], ביניהם יצירות קנוניות, כגון האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ-ישראל, עשרות ספרי-יסוד בתולדות הארץ, ספרים ביהדות ובנושאים צבאיים. מפעל ראשון במעלה הוא פרסום עד כה של יותר מ-300 ספרים של "האוניברסיטה המשודרת", שהיה לי חלק-מה בהולדת התוכנית וסידרת הספרים, בעת שכיהנתי כמפקד גלי-צה"ל. זכורים לי היטב דברי השבח שלך לספרים אלה, בערב שנערך לא מכבר, במלאות 30 שנה ל"אוניברסיטה המשודרת". והרי לך עוד נקודת זכות לטובת ההוצאה לאור, בתקווה שאורה לא יחשיך.
טובי הסופרים, המתרגמים והחוקרים תרמו מאונם ומהונם השכלי להוצאה, ואני גאה על כך שלא מעטים מספריי ראו אור במסגרתה. האיום לסגור אותה חייב להתבטל, אחרת אבוי לכולנו. השממה הרוחנית האופפת אותנו גדולה ועצומה ויש בה עדיין נאות-מדבר מעטות. ההוצאה לאור של משרד הביטחון היא נאת-מדבר שכזו. שמור עליה!
ציניקנים יגידו בוודאי: מה זה משנה? החיים הרי יימשכו גם לאחר סגירת ההוצאה. החיים אכן יימשכו, אבל טעמם יהיה פגום, ואתה יכול למנוע זאת. אחרת תצטרך אתה ונצטרך כולנו לקונן כמו המשורר נתן אלתרמן:
לַנִּשְׁכָּחִים יִרְוַח. וְלַחַיִים יִרְפָּא.
וְאֶרֶץ עוֹד תַּחְלִיף קֵיצָהּ וְגַם חָרְפָהּ.
וְתִמָּלֵא קוֹל אֵבֶל וּנְגִינוֹת חֻפָּה.
אֲבָל לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה?
* * *
משה כהן: כדור גומי אחד
מר בן עזר הנכבד,
לית מאן דפליג שפגיעה בעצור היא פסולה ובלתי חוקית. אך מכאן ועד הפסטיבל של הלקאה עצמית שמתחולל בתקשורת סביב כדור הגומי שנורה בעצור בנעלין המרחק רב. איני יכול שלא לחוש בהנאה החולנית של התקשורת לחטט ולנבור בכל פצע שלנו. איפה הפרופורציה? מדובר בסך הכל בכדור גומי אחד בסוליה של הנעל. לא בטבח המונים כמו בדרפור שממנו דעת הקהל העולמית פחות נסערת.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
אהוד: אתה טועה. החטא המוסרי הכבד שביריית כדור גומי בעקב נעלו על עצור פלסטיני, שייתכן מאוד שהוא גם מחבל שהיה או שיהיה בעוד רגע מוכן לפוצץ אותנו ואת שוביו – הוא חטא כבד מאין נשוא וכתם על ההיסטוריה היהודית והישראלית לדורותיה, וכמובן גם סיבה ברורה לכך שאין שלום בינינו לבין הפלסטינים כי איך הם יעשו שלום עם אנשים כל כך לא מוסריים כמונו?
זוהי שערורייה שלחייל היורה וגם לקצין לא היו עורכי-דין צמודים בשעת הפעולה, וגם נציג מטעם מבקר המדינה, בחליפות משוריינות, כמובן – כדי לעקוב ולוודא שהחיילים הישראליים הקרביים, העייפים והצמאים לשעות שינה ומנוחה, בסדיר, בקבע ובמילואים, שעליהם מוטל כל עול המלחמה בטרור – לא יעשו שום מעשה שמכתים את המוסר היהודי הטהור לדורותיו.
גם כאשר מחבל פלסטיני מחרבן עליך אתה צריך להבליג ולהמשיך במשימה הצבאית שהוטלה עליך כשם שאתה מבליג וממשיך גם כאשר מרבית התקשורת הישראלית מחרבנת עליך, קושרת כתרים של יושר לטרור הפלסטיני והחיזבאללי, תקשורת שרק מחכה להזדמנות לעשות לינץ' בך בחבריך, חיילי ומפקדי צה"ל, אלה אשר באמת לעולם לא ישתוו למוסריות וליושר המכובסים של התקשורת הישראלית, כי הם ברובם אנשים מוסריים וישרים העובדים בפרך למען ביטחוננו וביטחון מערכות העיתונים שבהם יושבים מקקי המוסריות הישראלית המכובסת החדשה המתיימרת לשפוט אותם על פי קריטריונים הזויים של טוב ורע.
* * *
רון בן ישי
חכמים על מפקדים
ציטוט מ"ידיעות אחרונות" באינטרנט 7.8.08
כשבאים לנקוט נגדם הליכים משפטיים ומשמעתיים, חייבים לשקלל גם את תרומתם ארוכת השנים, את נכונותם לסכן את נפשם וגם – כן, גם זה שיקול רלוונטי – את המחסור הכבד הקיים בצה''ל במפקדי שדה מקצועיים, מנוסים וחדורי מוטיבציה."
את אותה סלחנות, שמוענקת ביד רחבה לפוליטיקאים שסרחו ולעבריינים סדרתיים, אנו שוללים ממפקדי צה"ל, אשר שוכבים למעננו על הגדר בעזה ובנעלין.
אנחנו דורשים מהם להיות אגרסיביים, ממזריים, לחשוב "מחוץ לקופסה" ולקחת סיכונים. אבל כשהם טועים ומקדיחים את התבשיל בדיוק בגלל תכונות אלו, דורשים עיתונאים שצה"ל ימצה עמם את הדין, ואירגונים "הומניטריים" ומשפטנים מתייחסים אליהם כאל פושעים לכל דבר. את אותן סלחנות וענישה מידתית, שמערכת אכיפת החוק והחברה בישראל מעניקים ברחמנות ובטוב לב תמוהים לפוליטיקאים שסרחו ואפילו לעבריינים סדרתיים, איננו מוכנים לגלות כלפי מפקדי השדה של צה"ל. כלפי אותם אנשים, שמסכנים את חייהם יום-יום ולילה-לילה ושוכבים למעננו על הגדר, תרתי משמע. בין אם זו גדר המערכת בעזה ובין אם זו גדר הביטחון בנעלין.
ההליכים הננקטים כעת נגד שני מפקדי שדה בכירים בצה"ל הם דוגמה לכך: מפקד גדוד 71 בשריון, סגן-אלוף עמיר בורברג, כבר הודח על-ידי הרמטכ"ל ויעמוד למשפט באשמת "התנהגות לא הולמת", בגלל כדור גומי שירה חייל בפיקודו ברגלו של מתפרע פלסטיני כפות.
המקרה השני הוא של מפקד אוגדת עזה, תת-אלוף משה (צ'יקו) תמיר, שהפרקליטות ומצ"ח מנהלות נגדו חקירה בחשד שהתיר לבנו הקטין לנהוג ברכב צבאי בלא רישיון ובניגוד לנהלים. תמיר גם חשוד בכך שניסה להעלים משלטונות צה"ל את העובדה, שאותו בן היה מעורב בתאונה תוך כדי הנהיגה.
במקרה של המג"ד ברור לגמרי מחומר החקירה, כי הוא לא ממש נתן פקודה לחייל לירות – אלא רק התכוון להפחיד את הפלסטיני, שעשה עצמו כמי שאינו דובר עברית והתנגד למעצר. החייל לא הבין את כוונת מפקדו – וירה. היה כאן כנראה ניסוח לא בהיר ואפילו מביך, היה גם שימוש פסול ב"טריק" להפחדת הפלסטיני – אבל בוודאי לא פקודה בדם קר לירות בעציר כפות, כפי שהאירוע הוצג בציבור.
מנסיבות האירוע, שבגללו נחקר תא"ל תמיר, עולה אמנם חשד סביר כי מפקד האוגדה הפר ביודעין נהלים של הצבא, ובכך ביצע לכאורה עבירות משמעת. אך העבירות שבהן מדובר – אם אמנם יוכח שנעברו – אינן מצדיקות את חומרת ההליכים החקירתיים המתנהלים בעניינו; את המחיר הציבורי שהוא כבר משלם עקב הפרסום הרב שניתן לפרשה; ואת האיום הנשקף לקידומו במסלול הפיקוד בצה"ל.
למען הגילוי הנאות, אציין שאני מכיר אישית את שני הקצינים. את תא"ל תמיר ראיתי מתפקד בצורה מעוררת הערכה בנסיבות מבצעיות בלבנון; את סא"ל בורברג ראיתי לאחרונה מפקד במקצועיות על גדוד הטנקים שלו באימון מסובך ברמת הגולן. אף-על-פי-כן, איני מקל ראש בעבירות המיוחסות לשניים; רק שיש לשים דברים בפרופורציה. אף כי בשני המקרים פעלו שני המפקדים בניגוד לפקודות ולערכי הצבא, כמעט שאין ספק שלא הייתה כוונה פלילית מצידם. שניהם עשו את שעשו כנראה מתוך שיקול דעת מוטעה ואינסטינקט, גם כשניסו בתחבולה כזו או אחרת להשתיק את הפרשה. לכן הם ראויים לעונש ול"תקופת צינון" מסויימת בתפקידי מטה. אבל העונש חייב להיות מידתי וכזה שלא יפגע ביכולתם להעמיד בעתיד הלא-רחוק את כישוריהם וניסיונם לשירות צה"ל וביטחון המדינה. כשבאים לנקוט נגדם הליכים משפטיים ומשמעתיים, חייבים לשקלל גם את תרומתם ארוכת השנים, את נכונותם לסכן את נפשם וגם – כן, גם זה שיקול רלוונטי – את המחסור הכבד הקיים בצה"ל במפקדי שדה מקצועיים, מנוסים וחדורי מוטיבציה. מחסור שתוצאותיו ההרסניות ניכרו היטב במלחמה האחרונה.
לרסן סוסים אבירים
אינני מנסה חלילה לטעון, שלא צריך למצות את הדין עם מפקדים וקצינים שביצעו במזיד ובאופן מתמשך עבירות חמורות על טוהר המידות, או שפגעו בביטחון ישראל ואזרחיה. עם אלה, ייקוב הדין את ההר. השאלה היא אם ראוי להדיח מפקד שדה ולוחם מנוסה, בעל יכולות מקצועיות, רק בגלל התנהגות חריגה – אך לא פושעת; התנהגות שמניעיה נעוצים באותו מבנה נפשי, העושה את המפקד שסרח למנהיג רב-ערך בשדה הקרב.
ההתלבטות בשאלות אלו אינה חדשה. ההיסטוריה, הספרות והקולנוע מלאים בדמויות של אנשי צבא ולוחמים, שהעמידו את הממונים עליהם בדילמות מהסוג הזה. בן-גוריון למשל היה מוכן להעלים עין מאי-אמירת אמת סדרתית והתנהגות מבצעית פרועה של אריק שרון, רק מפני שראה בו לוחם ומנהיג צבאי מבריק. הוא הדין ביחסו למשה דיין, אותו מינה והשאיר כרמטכ"ל חרף התנהגות אישית שערורייתית. כמוהו עשו נשיאים אמריקנים, שהותירו ואף קידמו בתקופות לחימה את הגנרל פטון ומקארתור, אף שאלה נהגו בניגוד לפקודות ולנהלים. כך גם בצבאות אחרים, למן ימי התנ"ך ועד ימינו.
אבל ראש הממשלה, שר הביטחון והפיקוד הבכיר של צה"ל דהיום אינם מוכנים לקחת אחריות ולהעניק הזדמנות שנייה ושלישית לקצינים ומפקדים משובחים, שכשלו בהתנהגותם האישית והמינהלית.
סיבה אחת לכך היא כנראה עודף לגליזציה ונוקדנות משפטית, הניכר לאחרונה בחיים הציבוריים בישראל בכלל ובמערכת הביטחון בפרט.
סיבה אחרת היא המורא המשתק, שמטילים התקשורת והפוליטיקאים על הדרג המדיני והצבאי הבכיר – החל מראש הממשלה וגמור בפרקליט הצבאי הראשי. בגלל כל אלה נוהג לעיתים הצבא בחומרה יתירה ועושה אי-צדק עם מפקדים מוכשרים, בעלי מוטיבציה ומוסר לחימה גבוהים, שתרמו רבות לביטחוננו תוך סיכון עצמי.
בנוסף לכך – ההליכים המשפטיים המבזים וה"זובור" התקשורתי, שעוברים אותם מפקדים, מכרסמים באמון הכללי שרוחשים הלוחמים כלפי שדרת המפקדים המוליכה אותם לקרב, ופוגעים במשמעת. חל כרסום גם באמון הציבור ומשפחות החיילים בצה"ל ובמפקדיו, וכתוצאה מכך נפגעים ישירות כושר פעולתו של הצבא ונכונות הדרג המדיני להפעילו בשעת הצורך.
ראוי לכן ששר הביטחון, הרמטכ"ל ואלופי הפיקודים ישקלו פעמיים, לפני שהם מדיחים או מעכבים את קידומם של מפקדי שדה שמעדו. יש בידם אמצעים פחות דרקוניים, באמצעותם ניתן להחדיר משמעת במפקדים-לוחמים בעלי אופי סוער ופה גדול. אפילו כאלה שטועים לחשוב שהם יודעים לכופף את החוק ולצאת בלי נזק. אם אינני טועה, היה זה דיין שאמר פעם כי הוא "מעדיף לרסן סוסים אבירים, מאשר לדרבן פרדות עצלות."
* * *
אהוד בן עזר: מה אמר משה דיין?
בצהרי יום רביעי, 31 באוקטובר [1956], יוצא צוות-קרב גדודי, בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור, לסייר במעבר המיתלה. הצוות מונה שתי פלוגות נח"ל מוצנח על זחל"מים, שלושה טנקים, יחידת סיור על משאיות וסוללת מרגמות כבדות. עם כניסתו למעבר נפתחת על הסיור אש מהרכסים, משני צידיו. ככל שהוא מעמיק גוברת האש, וחיילים נפצעים ונהרגים. מטוסי "מטאור" מצריים משמידים מכוניות של דלק ותחמושת, ומרגמות, בחלק העורפי של הסיור.
כדי לחלץ את כוח החוד, המרותק בלב המעבר, מוטלים לקרב סיירת החטיבה וכוחות נוספים. הקרב הקשה נמשך שעות רבות, גם בלילה. הצנחנים עוקפים את עמדות המצרים, עולים על הרכסים ויורדים אל הכוכים, המסתתרים בצלעות ההרים, וכובשים אותם עמדה אחר עמדה.
בקרב נהרגים כ-260 מצרים. אבידות הצנחנים הן 38 הרוגים ו-120 פצועים. שמונה מחיילי החטיבה עתידים לקבל צל"ש מהרמטכ"ל על חלקם בקרב, אך בעקבותיו מתעורר ויכוח קשה בצמרת צה"ל. הוא לא היה מתעורר, כמובן, אילו היו החיילים המצריים במיתלה בורחים ללא קרב, כמו במקומות רבים אחרים, ונודדים ברחבי המידבר ללא מים ומזון, בחיפוש דרך לחזור למצרים או להסגיר עצמם בשבי.
משה מאשים את מח"ט 202, אריק שרון, בהפרת פקודה. אריק קיבל אישור לסיור בלבד, ולמעשה ביצע התקפה. משה סבור, שחרף אומץ הלב וההעזה של מפקדי הצנחנים, לא היה צורך לתקוף את היחידה המצרית, שנערכה בפתחו המערבי של מעבר המיתלה, כדי להגן על המבוא הדרומי של התעלה והעיר סואץ. תפקידה של החטיבה לא היה לפנות מערבה לכיוון העיר, אלא לעוקפה ולהמשיך דרומה, לאורך החוף המערבי של מפרץ סואץ, לכבוש את עיירות החוף ראס-סודר, אבו-זניימה וא-טור, ולחבור בשארם א-שיח' לחטיבה 9, היורדת מאילת דרך נואיבה ודהב.
משה: "התרעומת הכבדה שיש בליבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא על שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטכ"ל כינו את פעולתם בשם 'סיור'. חורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה, שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותיי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי."
נאמן לגישתו, ש"מוטב להיאבק עם סוסים אבירים כדי לבולמם," אין משה מדיח ואף אינו מעמיד לדין את שרון, בעל המנהיגות הלוחמנית, אלא קובע: "החלטתם של מפקדי הצנחנים להתקיף את מעבר המיתלה בניגוד להוראה אמנם מכעיסה אותי, אבל אני יכול להבין כי מפקד יניח בתום-לב, כי קציני המטכ"ל לא היו בשטח ואינם יודעים את התנאים, ורק הוא, המפקד שבמקום, מסוגל להעריך את המצב ולקבל החלטה נכונה. אך המישגה העיקרי היה טקטי. מפקדת היחידה שיערה, שבמיתלה אין כוח מצרי גדול, ולכן הרשתה לעצמה להתקדם בשטח טופוגראפי נחות בוואדי, כשהאנשים מרוכזים ברכב בטור עורפי. הצנחנים חשבו, כי גם אם ייתקלו בכוחו אוייב, יצליחו להתפרס ולהיערך בעוד מועד להתקפה.
"על השיקולים המוטעים ועל המישגים שילמה יחידת הצנחנים מחיר כבד בדמה. אשר להפרת הוראותיי, האמת היא שאני רואה בעייה חמורה לצבא ביחידות, שאינן ממלאות את משימותיהן הקרביות, ולא ביחידות החורגות ופועלות מעבר למה שהוטל עליהן."
אהוד בן עזר: "אומץ", סיפורו של משה דיין. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997, 336 עמ'. עמ' 152-153. כן, יש ספר כזה. אפילו לא אזל. והוא הביוגרפיה היחידה שמספרת על דיין מלידתו ועד למותו.
* * *
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל
חברי סומליו"ן
אבלים על מותה של חוקרת ספרות הילדים והנוער
ד"ר לאה חובב
* * *
ד"ר רבקה גירון
נפרדים מלאה חובב ז"ל
ד"ר לאה חובב איננה – אמת כואבת זו מנסרת עדיין באוויר מרגע התרחש האסון, בלא יכולת להבינה.
ואכן, קולה של ד"ר לאה חובב, אשת האנרגיות הבלתי נדלית, פעילה ויוצרת ללא הפסק, נדם.
כמה עצוב וכמה חבל!!!
ד"ר לאה חובב, אחת מאושיות המחקר בתחום ספרות הילדים בארץ, שהעמידה את ספרות הילדים בצד הספרות למבוגרים ובחנה אותה על פי הנורמות של כל מחקר ספרותי טהור, שכן ביצירה ספרותית עסקינן. מאידך גיסא, הדגישה החוקרת את ההיבטים הפסיכולוגיים של כל יצירה ספרותית לילדים, לפי שהצירוף שבין "ספרות" ו"ילדים" תבע התייחסות כזו.
מאותה נקודת מוצא, שראתה בספרות הילדים ספרות לכל דבר, בחנה לאה חובב שאלות עקרוניות הנוגעות לפרובלמטיקה שבסיווג לז'אנרים בספרות ילדים בכלל ובשירת ילדים בפרט, כגון:
* מה מקומה של הליריקה בשירת ילדים, שכן בז'אנר זה, יותר מבכל ז'אנר אחר, מצטמצם הריחוק בין חוויה להבעה (ל. חובב, "יסודות בשירת ילדים", עמ' 50) – לעומת השיר הסיפורי כז'אנר הקרוב ביותר לילד.
* מהן התמות הרווחות ביותר בספרות ילדים בכלל, כשהיא מציינת בין היתר את "הילד והחלום", "היחסים בין ילדים למבוגרים","דמיון וקסם בעולם הילד" ועוד.
* מהם אמצעי העיצוב התואמים אותה תמאטיקה הנטולה מעולם הילד, ועוד כהנה וכהנה.
* כל אלו מלווים בדיונים על הזיקה שבין התקופה והמאורעות ובין ספרות הילדים הנכתבת באותה תקופה, השפעתם של היוצרים והיצירות שנכתבו באותה תקופה וכיו"ב.
חובב עסקה גם בכינוס פזורי יצירתה של לאה גולדברג ובפרסום עיזבונה בתחומי ספרות הילדים, בחקר מאפייני יצירתה של ל. גולדברג ובעריכת האנתולוגיה "כשהיינו ילדים" לשנת הארבעים של המדינה. בצד עיסוקים אלו, עסקה לאה חובב שנים רבות גם בהוראה ובהכשרת מורים במכללת "אפרתה", שהביאה אותה להעלאת שאלות מעשיות בנידון, כגון:
* מהם אותם מטענים ערכיים-אידיאיים ומוסריים-התנהגותיים הגלומים ביצירות לילדים?
* כיצד הם משודרים ומתוקשרים בשפת הספרות?
* כיצד הם מכשירים את הילדים לחיים עצמאיים?
* כיצד יש להכשיר את המורים לעתיד לקראת אתגר זה?
להדגמת ההתמודדות עם שאלות אלו, הוציאה לאה חובב בשנת תשנ"ג חוברת הדרכה למורים בנושא: " יוצר ויצירותיו – הדגמות מיצירות לאה גולדברג", בהוצאת מכון "מופת", מכללת לוינסקי. ד"ר לאה חובב איננה. זאת עובדה. אך המסורת, שהיא השאירה אחריה, מסורת שתפרנס דורות אחריה – גם היא עובדה, ועל כך אנו מודים לה.
יהי זכרה ברוך!!!
אסיים בשירה של לאה גולדברג, התואם את יום הסתלקותה:
ביום זה / לאה גולדברג
בְּיוֹם זֶה פּוֹרְסִים אֶת הַלֶּחֶם
וְאוֹסְפִים אֶת הַפְּרִי אֶל הַטֶּנֶא.
בְּיוֹם זֶה חוֹזְרִים הַבָּנִים הַבַּיְתָה
וְהַבָּנוֹת מַמְתִּינוֹת בַּפֶּתַח.
בְּיוֹם זֶה הוֹלְכִים עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם
לְבַשֵּׂר מָטָר שֶׁל בְּרָכָה לִשְׁדֵמָה וָגָן.
וּבָעִיר, בִּמְבוֹאֵי הַשְּׁוָקִים,
עוֹלִים רֵיחוֹת שֶׁל חֶמְאָה וָשֶׁמֶן,
מַבְרִיקִים קַשְׂקַשֵּׂי הַדָּגִים,
שׁוֹצֵף הַיַּיִן.
אֵיכָה תָּמוּתִי, נַפְשִׁי, בַּיּוֹם הַזֶּה?
שֶׁהוּא יָפֶה וּמָלֵא!
שֶׁהוּא גָּדוּשׁ וּפָשׁוּט,
שֶׁהוּא אוֹר,
שֶׁהוּא יוֹם.
שֶׁהוּא יוֹם כְּכָל הַיָּמִים!
אֵיכָה תֵּרְדִי לִמְנוּחוֹת
בְּטֶרֶם יִשְׂקַע שְׁאוֹנוֹ,
אֵיכָה תֹּאמְרִי לוֹ שָׁלוֹם
בְּטֶרֶם יִדֹּם הֲמוֹנוֹ,
אֵיכָה תֵּלְכִי אֲבֵלָה
בְּטֶרֶם יוּעַם שְׂשׂוֹנוֹ,
אֵיכָה תִּפְקְדִי לֵילֵךְ הַנִּצְחִי
בְּטֶרֶם נָשַׁקְתְּ לְכּוֹכָב רִאשׁוֹן?
מתוך "מוקדם ומאוחר", ספריית פועלים 2003
* * *
"חדשות בן עזר" אבל על מותו
של המשורר שמואל שתל
ושולח ניחומים למשפחתו
* * *
אורי הייטנר
תמונות התנ"ך שלי
כשאני קורא בתנ"ך, ואני מרבה לעשות כן, תמונותיהם של גיבורי התנ"ך נגלות לעיניי כדמויות מוחשיות, עם גוף ופנים. התמונות שנצרבו בתודעתי, הן הגירסה דינקותא שלי, תמונות מתוך ספר התנ"ך שאהבתי לקרוא בו בילדותי – "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים".
כשאני קורא בתנ"ך, אני רואה את דמותו של משה ופניו הקורנות, וקרני האור היוצאות כאנטנות מראשו. הרי את משה אני מכיר מאז שהיה תינוק בתיבה, ועקבתי אחרי התפתחותו עם השנים. אני רואה את יעקב הנאבק במלאך, את יוסף עומד לפני פרעה ומפענח את חלומו, את קורח ועדתו נבלעים באדמה הבוערת, את רחב הזונה המסתירה בערימות קש את המרגלים. אני רואה את שמשון הנער פוער בידיו החשופות את לועו של האריה, ואת שמשון הבוגר, העיוור, הממוטט בידיו החסונות את עמודי התווך בבית דגון, אלוהי הפלישתים; את שמואל הנער המתפלל אל מול קרני השכינה המאירות עליו בעוד עלי ישן בחדר הסמוך ואת שמואל הזקן המושח את דוד, הנער האדמוני, למלכות. אני רואה לנגד עיניי את תמונת דוד וגולית, את דוד ויונתן, את שאול המיידה את חניתו לעבר דוד המנגן בנבל, את נתן הנביא מוכיח את דוד המלך ההמום ואת יואב מכה את אבשלום התלוי במחלפות ראשו בענף העץ. את אליהו העולה בסערה השמימה ואת דניאל בגוב האריות. וכל התמונות הללו, הן התמונות מתוך אותו הספר.
אני מכיר את התיאוריה החינוכית, לפיה טוב שילד יקרא ספר לפני שהוא רואה את הגירסה הקולנועית שלו, כדי לתת דרור לדימיונו, ולא להיות מקובע בדמויות הקולנועיות. ובכל זאת, העובדה שדמויות סיפורי התנ"ך קורמות עור וגידים בתודעתי, על פי ספר ציורים שנהגתי לקרוא בילדותי, היא כנראה אחת הסיבות למשיכתי אל התנ"ך כבר משחר ילדותי ועד היום. ומה יותר מכך, כדי לזכור ולציין לטובה את הספר הזה?
כשבני הבכור הגיע, לפני כחמש שנים, לגיל הגן, התחלתי לספר לו את סיפורי התנ"ך, ולשמחתי הוא גילה בהם עניין רב. נסעתי לבית אבי על מנת לקחת את הספר הזה ולתיתו לבני. הפכתי את הבית לפני ולפנים פעם ועוד פעם, אך לאכזבתי המרה, הספר לא נמצא, כאילו בלעה אותו האדמה. שבתי וחיפשתי בכל ביקור, יגעתי ושוב – לא מצאתי.
מה עושים? רציתי את הספר מאוד, אך ידעתי שהוא אינו בנמצא. הפתרון, הוא לפנות למאתר הספרים, איתמר לוי. והנה, לפני שהתקשרתי לאיתמר, קראתי שצפויה הרצאה שלו בגולן. אסע להרצאה, חשבתי, אשאל אותו על הספר ואזמין אותו.
בטרם החלה ההרצאה, שאלתי את איתמר לוי האם ניתן גם להזמין ספרים באירוע זה. הוא השיב בחיוב, אך ביקש לדחות זאת לאחרי ההרצאה. ההרצאה היתה מרתקת. האזנתי לה בקשב רב. בין הסיפורים שסיפר אודות איתור הספרים, סיפורי בלש מרתקים, הוא סיפר לפתע סיפור שעניין אותי במיוחד.
בשנות השישים, כך סיפר, באזור רמת גן, גבעתיים ובני ברק, נפוץ מאוד ספר תנ"ך מצוייר, "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" מאת דיופורט. הספר יצא בארה"ב בשנות השישים, והוא מכיל בתוכו את סיפורי התנ"ך, מלווים בציורים מקסימים בצבע. "מאות אנשים ביקשו ממני את הספר הזה. לכולם אני מסביר כי החיפוש אחריו ימשך זמן רב."
מתוך ספרו של איתמר לוי, "מיומנו של מאתר ספרים" (ע' 53): "יום אחד הוזמנתי לדירה בר"ג, ברחוב קטן ליד בסיס השלישות. בחור צעיר קיבל את פניי. הוא סיפר לי כי אביו היה בשנות החמישים מפיץ ספרים באזור בני ברק ור"ג. את העבודה ניהל האב מהבית. בכל המרפסות והחדרים היו ארונות פח אפורים אשר שימשו לאחסנת הספרים לפני שליחתם לחנויות. האב נפטר לפני שנים רבות, ועכשיו החליטה המשפחה לפנות את הארונות מהבית.
"התחלתי לעבור על הארונות. הבחור הצעיר שהלך אחרי בחדרים החזיק צרור מפתחות עצום בידיו. בבית היו כמעט שלושים ארונות. לכל ארון היה מפתח קטן ועליו מדבקה. כל ארון היה מוקדש לסוג אחר של ספרים. מפתח 'עץ הדעת' פתח את ארון ספרי הלימוד לבתי ספר דתיים. מפתח 'תפילות' פער את דלתות ארון סידורי התפילה. על אחד המפתחות היה כתוב 'סאן'. מה זה 'סאן'? פתחתי את דלתות הפח. הארון היה מלא כולו בספר 'סיפורי התנ"ך' עם ציורים של דיופורט, בהוצאת 'סאן' בניו יורק.
"כמעט 80 מלקוחותיי קיבלו בבת אחת את הספר המבוקש."
איתמר סיפר את הסיפור, והתרגשותי גאתה. לא היכרתי או לא זכרתי את השם דיופורט ואת שם הספר, אבל היה ברור לי שמדובר בספר אותו אני מחפש. איתמר סיים את הסיפור, ושלף מתיקו את הספר גדול המידות, והציג כמה מדפיו. כמעט התעלפתי מרוב התרגשות. מיותר לציין, שלהמשך ההרצאה כבר לא היתה לי סבלנות. רציתי רק שתסתיים, שאוכל לדפדף בספר וכמובן, להזמין אותו.
כשרק התחלתי בחיפושיי אחרי הספר, שאלתי את עצמי האם לא אתאכזב כשאראה אותו. האם הרושם הרב שעשה עליי הספר בילדותי, לא יצטמצם ויקטן כשאראה אותו בבגרותי? האם התמונות שכה הלהיבו אותי כילד, לא תיראנה בעיניי כקיטש דביק כמבוגר?
אחזתי את הספר בהתרגשות ודיפדפתי בו. התמונות הזכורות לי היטב מן הילדות נגלו לנגד עיניי, ועוררו בי זיכרונות יפים. לא, הספר לא איכזב אותי כלל. להיפך. הוא רק הגדיל את התשוקה להשיגו, ולהנחיל באמצעותו לילדיי את האהבה לתנ"ך ולסיפוריו.
הזמנתי את הספר. איתמר סיפר לי, שבארון הוא מצא 80 עותקים. 79 הוא מכר מיד ועותק אחד הוא שומר לעצמו. הוא רשם את הזמנתי, אך הודיע לי שיש עוד עשרות לקוחות שהזמינו לפניי, כך שאאלץ להמתין עוד זמן רב.
זכרתי את עקרונות עבודתו, אותם הסביר בהרצאה. "כל ספר שמזמינים אצלי," הוא הבטיח, "אני מוצא. לא יקרה מצב שלא אמצא ספר. זה יכול לקחת יום. זה יכול לקחת יומיים. זה יכול לקחת שנה, 10 שנים, אולי 20 שנה, אבל בסוף אמצא אותו."
דבר נוסף שאיתמר הסביר, הוא שאין טעם לנדנד לו. אם הזמנתי ספר פעם אחת, זה מספיק. בסופו של דבר הוא ימצא את הספר ואני אקבל אותו. אבל אין צורך להזכיר לו. זה לא יקדם את מציאת הספר ולו ביום אחד. אם אתקשר להזכיר ולנדנד, רק אבזבז את זמנו ואת זמני.
וכך, חמש שנים אני ממתין לאיתמר. מדי פעם מתקשה להתאפק ורוצה להתקשר לתזכורת קטנה, אך אני נשאר נאמן לעקרונות עבודתו של איתמר, כפי שלמדתי מפיו בהרצאה.
לפני שבועיים הופתעתי מטלפון מחנות הספרים של איתמר לוי. הספר נמצא. מסתבר שאיתמר לוי הוציא את הספר לאור בהוצאת "עופרים", במסגרת פרוייקט לחידוש ספרים ישנים.
וכך, לפני למעלה משבוע, כמו פגשתי בן משפחה אובד שחזר לחיק משפחתי. הכריכה שונה, אך הספר הוא בדיוק אותו הספר. הציורים – אותם הציורים. הסיפורים – אותם הסיפורים. ההתלהבות הילדותית שלי – אותה ההתלהבות. ומה שמשמח אותי במיוחד – גם התלהבותם של ילדיי.
* * *
התחת עִברי אַת?
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני קורא את התנ"ך במקור
ואני מנשק לָך את התחת
ואני מרגיש נהדר בשניהם
כי כמה אנשים בעולם
קוראים את התנ"ך במקור
ועוד הרבה פחות
מנשקים לָך את התחת
אהובתי
רק אני
תוּסִיקֵך
תוּסִיקִי
תוּסִיקֵנוּ
תני לי אות
תני לי פּוּק מדאורייתא
ואקרא עלייך
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה
הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ
הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ
כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב
וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה
כי אני לאחורייךְ
ואחורייךְ לי
כי רק אני מנשק וקורא אותך
בשפת המקור
* * *
ערן גרף
סיפור הלחם והדגים הפרטי שלי
ח' תמוז תשס"ח, 11.7.08
המעשה בלחם והדגים הינו סיפור מימות עלומיי, ראשית ימיי בירושלים כעלם רך באוניברסיטה.
יום אחד, הקיבוץ כמעט נתרוקן מיושביו. אימת עזה נגולה עם תום מבצע קדש, המרגמות נדמו, גדלו המרווחים בין מגדלי השמירה, ופגה תחושת האחריות ההדדית.
אף אני מצאתי עצמי מתבונן בשילוט הקרן הקיימת "נחל עוז" ההולך ומתרחק.
מחוזק בנבואתו של המורה ישעיהו כי ממני לא יצא כלום לעולם, נסעתי לירושלים להירשם לאוניברסיטה (היחידה בארץ דאז). במהלך הנסיעה באוטובוס תלשתי בזה אחר זה את כל עלי זר פרחי המרגנית (אשר הצטיידה בו שכנתי לספסל לצורך הלוויה אליה היתה נוסעת, מצויידת בפני בוכים). תולש הייתי עלה-עלה ומפטיר: "ספרות", "כימיה", "מקרא", "גיאוגרפיה", "כלכלה"... וכשנכנס האוטובוס הגונח בשערי ירושלים, בין בית חינוך עיוורים לבית היתומות וינגרטן, נתלש העלה האחרון מן הזר בעודי ממלמל "מתמטיקה-פיסיקה", וכך היה.
הגב' אורה פשיגודה רשמה אותי ביבושת, שקלתי על ידה את 90 הלירות לדמי הלימוד לשנה א', והנה, סטודנט אני (וגם סטודנט עני).
לא שמְנַת אביונים מנתי, אלא שכלה ונחרצה עמדי להיות מתפרנס מיגיע כפיי. לפיכך, שׂם הייתי פעמיי אל לשכת העבודה. גברת פרופה, רעולה ושְׁבוּסָת שביס, שאלתני בקול מאנפף שאלות רבות אשר בסיכום התשובות להן נתברר כי הריני ללא הופכין שכן פרט לכישורי הישרדות בסיסיים, מומחיות בחליבת פרות ורישיון נהיגה למשאית כבדה, אין אני נושא עימי שום דבר מועיל נוסף. הוחלט שאהיה מְנַהֵג אבטומוביל כלשהו ולצורך זה נשלחתי לעיריית ירושלים אשר כמה וכמה אבטומובילים משמשים היו בשירותה.
מחלקת התברואה נפלה עליי כעל מוצא שלל רב. בימים ההם, מעטים היו האוטומובילים ועוד מעטים מהם – היודעים למשוך בהגה. מיד שַׂמוּני להיות מְנַהֵג משאית אשפה גדולה מאוד ועתיקה מאד מסוג "Bedford" אשר נודעה לשמצה על שום אופייה הרע ודרכיה הנלוזות להתעמר בנוהגיה. בוויתקה של המשאית התחרה בהצלחה רק ניחוחה אשר הדיפה, פרי עמל רב שנים בשירות ההיגיינה של אזרחי העיר, ותחזוקה התואמת את משכורת הזבלנים והנהגים.
מדי בוקר, בטרם שחר, נפגשים היינו, צוות הזבלנים, המשאית ואני – אחינו הנהג, בחצר מוסך "שרי ישראל". שומר הלילה היה מתקין לנו תה דלוח וחם ויוצאים היינו אל מחוזות חפצנו – שכונת הבוכרים ושכונת המוגרבים, צפופות היו הסימטאות הצרות. מה הרב עובדיה בהיותו מהלך בין שני חמורים, נבצר היה ממנו המעבר בהן, לֵית מאן דְפַלִיג להוליך בַּן משאית גדולה, ויתרה על כך להיות סובב בין נפתולי דרכיה. אמנם, הנהג לבדד ישכון במאורתו המתנייעת, אשר הנה מעשה חוֹרָי מרב ימים וחלודה, ומרוחק הוא מן האשפה, כמות שנאמר – באה אשפה עד נפש אך הנפש בה לא באה. האמת כי המשאית עצמה רב היה ניחוחה ההולך לפניה, יותר מכל אשפה. כל עונת שנה וצחנתה עימה. לשחוק היתה לי נעמי שמר בהיותה משוררת על התרנגול העוגב על יעלות הכרבולת במרומי גל הזבל. גל הזבל כהשראה רומנטית? נעמי... נעמי... להתעורר!!! הרבה סיפורים אגורים בִּמְעָי מן הימים הללו ולכך אייחד מועדים בנפרד.
מרחק רב הפריד בין עולמי המקצועי כמוליך את אשפת השכונה למקום מנוחתה האחרונה בגבעת שאול, לבין עולם הלימודים שפזור היה בכל מני מעונות זמניים ומעופשים ברחבי העיר (קריית האוניברסיטה העתידה עודה עומדת היתה בבניינה). הגשר בין שני העולמות צר למדי היה ואמור היה לכלול מקלחת חובה בטרם אבוא בין הבריות המעודנות שבאקדמיה.
דע-עקא, בעלות הבית הירושלמיות, תלי-תלים של אגדות מהלכות היו אודותן. זו שלי נתברכה כמעט בכל ברכה שבהן. צרת עין, חטטנית ופטפטנית, מנורותיה חשוכות, המקרר שלה – מחוץ לתחום, אורחיי לה לצנינים, ומבין הַעֲלָמוֹת, שׂוּמָה היתה עליי לחמוד רק את החסונות ביותר אשר הכבירו מספיק אונים על מנת להשתרבב לחדרי ומחוצה לו דרך החלון בחסות האפלה.
מורגלא היתה אצל בעלת הבית, כדרך בעלות בית ירושלמיות בוגרות המצור של מלחמת השחרור, כי מים חמים וטכס הרחצה יפים הם לימות ו' בלבד, אחת לשבוע. ביתר הימים, מי הדחת הכלים מוחזרו לצורך הכביסה בגיגית, משם לשטיפת הרצפות ובתחתית סולם מחזור המים בטבע – ה"מים אחרונים" להדחת בית השימוש (לאחר מעשי "דבר גדול" בלבד. תמיד בִּעֲיתוּנִי הלבטים באם ה"דבר הגדול" הוא מספיק גדול להצדקת בזבוז "מים אחרונים").
כאמור לעיל, מלאכת משאית האשפה, וחבישת ספסל האוניברסיטה, יָאוֹת היו שמקלחת של רותחין תחצוץ ביניהן, אלא מאי? מקלחת שלא בעיתה נחשבה לפשע של ממש, וחימום מים באמצע השבוע היה "קאזוס בֶּלִי". נותרה ברירת המקלחת הקרה, אשר בירושלים הגיעה למלוא המיצוי של המושג "קרה". לעולם לא אבינה מדוע בוחרים הלפיטוטין בגהינום לייסר את החוטאים ברותחין. הצוננין אכזריים פי כמה וכמה, חסכוניים בהרבה והטרחה בהם מרובה פחות. כל עצם מְעֲצַמָיי הייתה זועקת, בעוד אני נושך בשרי בשיניי ומחשה פן אתפס עובר על ה"ייהרג ובל יעבור", ולהגנתי אצטרך לסבר את אוזניה הבוערות מזעם של בעלת הבית באשר לנזקקוּת היגיינית שלי. את הסקנדל והבושה הזו – היא לא תשרוד. נהג אוטוזבל בחצריה??? בזבוז המים הנורא ?? ללא ספק אהיה מוצא עצמי ברחוב.
השנה היא שנת העשור למדינת ישראל ובעלות הבית הירושלמיות קופצות את חדריהן המפורסמים מפני הסטודנטים למען המוני התיירים מן התפוצות שיעלו לחגוג בירושלים בחג העשור (הוותיקות שבהן זכרו את ימי המחולות בכרמי שילה ואת המוני עולי הרגל לירושלים בימים בהם בית המקדש היה קיים, צובאים על אכסניותיהן). הסטודנטים נדחו בנִחרור של בוז, ועבורם נותרו חדרים רק מעט ומן הזיבורית שבהם. סופו של דבר, לא נהרו התיירים בהמוניהם יותר משֶׁנָהוּ אחרי תפארת חגיגות ה-60 בהפקת רוחמה אברהם, נותרו החדרים בשיממונם ובעלות הבית שפכו זעמן על הסטודנטים שנאלצות היו להתנחם בהם.
כל המסופר בתלאות מקלחת הבוקר בימות השבוע, כאין וכאפס הוא לעומת ההמשך כדלקמן:
בבוקרי ימות השישי, שב הייתי מעמלי, נחפז אל בית אולפנא שלי, (פרופ' עמירה מתקלס היה וסונט במאחרים) וכמובן שפַּניי אל בית האמבט תחילה. כמדי יום שישי, משייטים היו במי האמבט (מים זכים שמחזור המים בבית הפטרונית שלי עוד לפניהם) שני דגי שיבוטה עבי כרס בפרצופים מדושני עונג כברבורי האגם אשר בסטרטפורד שעל נהר האבון בארצם של בני אלביון. פתותי לחם צפים להיות להם לאכלה. להתקלח עימם יחדיו? אם אדליח את מימיהם בבורית שארחץ בה, וכלתה אליי הרעה. מנהג קפנדריה הייתי עושה לי: ממלא הייתי מים בכיור הרחצה ומציע לשיבוטאים: אני באמבטיה ואתם, בינתיים, – בכיור.
הממלאים פיהם מים, החלקלקים והקרים, נתנו בי מבטים של בעלי בתים, וחזרו בבוז לשייט להם בשלווה. לבסוף, ניצודו במאבק איתנים ונותן הייתי אותם בכיור, אלא שמקפצים היו משם אל הרצפה וכל בית האמבטיה נראה היה כבית המקוואות בסיומו של ערב חג. כשנכנעו אלה, הייתי לוכד את פתותי הלחם הרטובים (שנִתְנוּ שמה מעשה "שלח לחמך על פני המים, כי ברבות ימים תמצאנו...רטוב!") סוחט אותם ומציין שלא לשכוח להחזירם ליעודם. סוף סוף הייתי מתקלח, מרטיט בקרה כמי שכְּפָאוֹ שד, ובמקרה זה כְפָאוֹ גם קפאוֹ אותו השד, וכשצח ואדום ומדיף ניחוח בורית ומנוגב באלונטית ועולה מן הרחצה הייתי, מילאתי מים באמבטיה בגובה המקורי, ויוצא לדיג על מנת להשיב עטרה לישנה.
הדגים המטומטמים שוב יצאו כנגדי למלחמת חרמה בכל רירניותם. הו, עלובי הנפש, בי הם נלחמים? הרי בעלת הבית כבר לוטשת את הקופיץ במטבחה ובעוד שעה קלה, לאחר פרכוס אחרון, יבוצע בהם פשע המטבח הנורא מכל, בסופו ינוחו, מנותחים ל-12 חלקים, כפילגש בגבעה בשעתה, תפארת שרירי בטנם היתה לעיסה אפרפרת ודסקית גזר (שגורלו לא היה טוב יותר) מכסה על תורפתם. בוססים בציר צמיג, ומוצגים לראווה על גבי טס מפלסטיק דמוי "קריסטל".
בסיום המקלחת והניקיון והחזרת הסדר על כנו, יוצא היה שנתחלף ניחוח הזבלן שהלך לפניי בניחוחו של תגרן שוק הדגים, ועל כן מה הועילו חכמים בתקנתם?
לא יצאו ימים רבים וקצתי הן במלאכתי וכן במגוריי. מצאתי לי מגורים בחדר כביסה בחצרו של בית ישן בטלביה, לא בעלת בית לראשי ולא מקלחת משום סוג. מגרעת זו לא היתה כה חמורה, שכן בד בבד, נמצאה לי עבודת תורן לילה במעבדות בית החולים הדסה ושם מזומנה היתה בכל עת מקלחת חמה.
עד לאותה העת היתה המעבדה הרפואית מוכרת לי מסניף קופת החולים, בה מבעד לדלפק עמוס צלוחיות נוטפות של מבחר הנוזלים הביולוגיים של חברי הסתדרות העובדים הכללית, נשקפו שתי עובדות המעבדה רעות המזג, נעלי צנחנים לבנות לרגליהן וזורקות מרה בכל הקרב אל הדלפק.
בתקופת עבודתי במעבדות הדסה בירושלים, למדתי דברים נוספים על מקצוע זה ולאחר שהשלמתי את התואר השלישי, בחרתי בו להיות לי לעיסוק ובו כמעט והשלמתי 40 שנות עבודה, מרביתן בביה"ח איכילוב , בו ניתן למצוא אותי, עד היום (בדרכי לקראת יום הולדתי ה-73).
כמה אנשים יוכלו לספר כי אל מקצועם הגיעו רכובים על גבי אוטו זבל??
* * *
לאנשים מסויימים במקומות מסויימים:
לא רציתם את חיים רמון בתור שר המשפטים
ועונשכם שקיבלתם את פרופ' דניאל פרידמן במקומו
נראה אתכם דופקים מלמטה גם את חתן פרס ישראל!!!
* * *
יוסי גמזו
קְוַרְטֶט יָשָן שֶל זִכְרוֹנוֹת חַמִּים עַל סַבָּא
1.
זְכוֹר אוֹתוֹ מִבֵּין סוֹרְגֵי גָּדֵר:
חֲצַר בֵּית-הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי. רְחוֹב בַּלְפוּר. בֹּקֶר.
סַפְסָל נָטוּש. שַבָּת. שְעַת-בִּקּוּר.
צְמִיחָה אָנֶמִית, רְהוּיָה
שֶל אַסְפָּרָגוּס.
רֵיחַ לִיזוֹל נוֹאָש. פְּרוֹזְדּוֹרִים. מִרְקָקוֹת. שְמוּעוֹת
וְאֵיפֹה ד"ר בְּרֶגְמָן, ד"ר בְּרֶגְמָן?
צָנוּם מְאֹד.
כָּבוּי. מֻכֵּה צַהֶבֶת.
אָסוּף בְּרַחֲמִים גְּדוֹלִים, כִּבְחִסָּכוֹן זָהִיר
אֶל תּוֹךְ חֲלוּק-פְרוֹטֵי תְּכַלְכַל, עִם מוֹנוֹגְרָמָה
(יֶלֶד שֶל פִּינְסְק שְלוּגָה. שֶל אֶלֶף-שְמוֹנֶה-מֵאוֹת-וְכַמָּה)
מַחְלָקָה פְּנִימִית.
2.
תָּמִיד שְחוּם-צִפָּרְנַיִם
לֹא מֵעִשּוּן, מִפִילְמִים.
תְּמִסּוֹת-פִּתּוּחַ. נְדָפִים שֶל אָמוֹנְיָק.
עֵינַיִם עֲצוּבוֹת שֶל חַדְרֵי-חֹשֶךְ.
תָּמִיד תְּמוּנוֹת-מַחְזוֹר.
תָּמִיד פַּסְפּוֹרְטִים.
3.
מִצְמַח זִיפֵי זְקַנְקָן
שֶעִקְצְצוּ, כְּשֶנָּשַק.
"מַחְזוֹר" מָעוּךְ וּמְיֻזָּע
זֵעָה חֲמוּצָה
שֶל מֵילֶא.
צְרִיף בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַיָּשָן, בִּשְכוּנַת בְּרֶנֶר.
יַעבֵץ שֶל חוֹל.
מוֹהוֹלִיבֶר שֶל אַלְטֶע זַאכְן.
פַּעַם אַחַת, בָּרַכֶּבֶת מֵהוֹמֶל. לְמוֹסְקְבָה. מַמָּש.
אַ סָךְ יוֹנִים אִיז דָארְטְן, אִין דִי כִּכָּר הָאֲדֻמָּה – –
וּכְמוֹ פִּזְמוֹן סָדוּק, נִחָר, שֶל קָטֶרִינְקָה:
סְגִינִים.
דֶנִיקִין.
בּוֹלְשֶבִיקִים.
תָּמִיד פּוֹגְרוֹמִים.
4.
יָפוֹ שֶל דִּילִיזַ'נְסִים. תֵּה מִצַּלְחִית-קְרִיסְטָל
מוּצָן בַּהֲבֵל-פֶּה,
עִם קֻבִּיּוֹת-סֻכָּר חֲצָצִיּוֹת
בֵּין הַשִּנַּיִם.
אַף פַּעַם לֹא דֵי חֲגִיגִי וּמְעֻמְלָן
לְהִקָּרֵא גַם "סַבָּא"
וְלֹא "זֵידֶע".
לִזְכֹּר אוֹתוֹ שֶלֹּא בַּהֲבָרָה אַשְכְּנָזִית –
הוּא חִלּוּל-הַקֹּדֶש.
(מתוך "ארצות הצימאון")
* * *
כוס תנחומים לעליזה ציגלר והילדים
על מותו של ראובן הבעל והאב
מי ייתן ולא תדעו עוד צער
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים
ישראל הר
* * *
למכתב עיתי / חדשות בן עזר
יִשְׂרָאֵל הַר שולח לכם אהודים יקרים מכינא פינת חלם
טקס השידורים מבייג'ינג
והנשִׁיר שִׁמְעוֹ פְּרֶז והשר לתרבות מדע והספורט
החבר גאלב מג'אדלה אליהם נלווים ספורטאים ונושאי
כֵּילִים אורחיהם של נשיא סין הוֹ באיצטדיון בייג'ין – ג
לא חדל מלדבר על אודות המדע הננומטרי [מיזעורי] של
מדינת היהודים הרבתרבותית הישראלית החפץ להצטרף
ליבשת הכינאים הקרויה בימינו המודרני יבשת מיליארדְ
יִם סִינוֹלֶּזִיּים שנערותיהם היפות בתבל מלבד היחצ"נית
המלכה של בית הנשיר בירושלים שזה עתה נישאה וְכָּתַבְ
נוּ לכבוד זה שיר ורקדנו הורה משולשת – היא ובעלה
ואנחנו.... אדוני הוֹ הנשיא של שִׁין האם גם אתם כותבים
ליחצ"ניותכם בתרבות שלכם עודכם שיר לנישואיה ואף
רוקדים עם הדרקוניות הבתולות הברקודות?... הערפיח
והמסך חשכו... המטריות נפתחו.... תם טקס הפתיחה של
האולימפיאדה והעברת השידורים... כאן טום... כאן ג'רי
עד כאן לכבוד הנשיאים ולכבוד ט' באב ה תשסח
מי. צ'ין ההוא מחלם
* * *
אוניברסיטת בת שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר
שמחים להודיע על פתיחת ההרשמה לבית ספר מיוחד
לאידיוטים ולאידיוטים מוסריים
אשר מהם ייבחרו ראשי ממשלות ישראל בשנים הבאות
אין הגבלת מינימום לדרגת המישכל של המיועד לראש ממשלה
חשובה רק התנהגותו המוסרית ללא רבב לאורך כל השנים
וכן קבלת ציון על התנהגות טובה מח"כ שלי יחימוביץ
וכן שהעיתונאי יואב יצחק יצהיר שאין לו שום תיק נגדו, שכן לאחרונה התברר כי למר יצחק יש כוח חיזוי חזק לגבי סיכויי הישרדותו של ראש ממשלה בישראל וראוי שעל פיו יישק דבר
* * *
יהודה גור-אריה
הו, דסדמונה!
– סיפור –
מונולוג [ארוך] עם סיום של דיאלוג [קצר]
הדמויות: אבינועם בר-יואל – שחקן תיאטרון ותיק.
פקד יזהר נבון – קצין-משטרה, חוקר.
המקום: תחנת משטרה.
השחקן [בנימה כועסת]: תגיד לי, אדוני הקצין, מה זה הדבר הזה? מה פתאום הבאתם אותי, אזרח תמים ושומר-חוק, שלפתם אותי ממיטתי השכם בבוקר והבאתם אותי לכאן, אסור באזיקים, לחקירה במשטרה, כאילו הייתי איזה עבריין מועד? מה אני, סוחר סמים? אנס? רוצח?
אתה, אדוני הקצין, מי אתה? מה שמך? תראה את הדיסקית שלך עם השם. הא, יזהר נבון, פקד יזהר נבון. אני דורש הסבר. והתנצלות. ושיחרור מיידי הביתה!
אתה יודע מי אני, איש צעיר? אולי שמי ומעמדי לא מוכרים לך. אינך חייב לדעת. אני אבינועם בר-יואל, שחקן-תיאטרון ותיק ומוערך. אין עליי שום תעודה או מסמך מזהה, אבל אם אתה זקוק, אני יכול להביא לך מן הבית: תעודת-זהות, דרכון, רישיון-נהיגה – מה עוד? לגבי עיסוקי שחקן בתיאטרון אין לי שום מסמך רשמי, פרט לתלוש המשכורת, וכן אלבומים מלאים עם ביקורות, פרסים, תמונות וכדומה.
אני לא יודע, אדוני הקצין, לשם מה הבאתם אותי לכאן, ואני סקרן לשמוע מה אתם רוצים ממני. אך יותר מזה, ארצה לשמוע הסבר על הטירטור שאתם מטרטרים אותי, פתאום, בשעת-בוקר מוקדמת – בשבילי תשע ושלושים זו שעה מוקדמת – כרעם ביום בהיר.
ובכן, כפי שכבר אמרתי לך, אני שחקן, – לא של כדורגל, לא של כדורסל, – שחקן תיאטרון, אחד השחקנים הוותיקים בתיאטרון הרפרטוארי, הממוסד, המיושב, לא פרינג', תיאטרון-שוליים, לא תיאטרון כזה צעיר, ניסיוני, תזזיתי. לא שאני שולל תיאטרון כזה, אבל מעמדי המקצועי נרכש במשך שנים רבות של הופעה על הבמה, בתיאטרונים הוותיקים והמושרשים בארץ.
בן שישים ושש אני כיום. וכאילו נולדתי על קרשי הבמה. אמנם הוריי לא היו שחקנים בַּפועל, אבל הם היו שוחרי אמנות זו, ורבים מהשחקנים הוותיקים של "הבימה", "התיאטרון הארץ-ישראלי", "האוהל", מאוחר יותר – גם "הקאמרי" היו נכנסים לבית הוריי לכוס תה ולשיחה, ואני התרוצצתי בין רגליהם.
מגיל עשרים ואחת אני משחק בתיאטרון. מעולם לא עסקתי בשום מקצוע אחר. לאחר לימודים בסטודיו למשחק התחלתי בתפקידים של ניצב, או משרת שיוצא לבמה ומודיע לנוכחים את הרפליקה הידועה: "רבותי, הארוחה מוכנה..."
חיידק התיאטרון שוכן עמוק בתוכי. בעברי המקצועי ידעתי לא מעט אכזבות, כמו שקורה לכל אדם, בדרך-כלל, בכל תחום אחר של פעילות אנושית. אך בהמשך רכשתי לי ניסיון בימתי רב, מיומנות וביטחון; הופעתי במחזות רבים – אם אינני טועה: כשלושים ושבעה תפקידים, חלקם משניים, אך עם הזמן זכיתי בתפקידים חשובים ויוקרתיים יותר ויותר. והנה עכשיו, בגילי הנכבד, שישים ושש, רחוק עדיין מפרישה, הגעתי לשיא הקריירה שלי כשחקן תיאטרון: אותלו! מה יש פה להסביר יותר?
פקד נבון, אינני יודע אם אתה מכיר בכלל את התחום הזה של התיאטרון על כל מורכבותו, בעיותיו, שמחותיו המעטות של השחקן ורגעי התסכול והצער הרבים; אבל מי שהוא שחקן בכל נימי נפשו, לכוד בקסם הזה כמו עבד נרצע, ללא כל רצון להשתחרר. זהו כל עולמו. ושחקן, שמגיע בהמשך לקריירה ארוכה ומפותלת על קרשי הבמה, לשחק תפקיד מרכזי במחזה של שייקספיר, אין מאושר ממנו בעולם!
נו, בל נגזים. לא בדיוק אושר. הגעה לטופ. אתגר. פיצוי על אכזבות ותסכולים רבים. לשחק את אותלו!
פקד נבון, תאר לך את הרגשתו של קצין-משטרה ותיק, שמתמנה לדרגת ניצב [לא על הבמה כמובן...] מפקד מחוז, או אפילו רב-ניצב, מפכ"ל.
אז תשאל ודאי: אם אתה שחקן כזה ותיק ומפורסם, איך זה שאתה בעצם לא מפורסם, לא מוכר בציבור?
הו-הו, על זה יש לי תשובה פשוטה וברורה: ב"ברנז'ה" שלנו, של שחקני תיאטרון, ובין שוחרי תיאטרון מובהקים אני אמנם ידוע ומוכר, ואף מוערך. אבל כיוון שאינני בדרן או זמר, או ראפר-סטנדאפיסט, וכדומה, אינני מופיע לפני קהל של אלפים באיצטדיונים גדושי אדם, צעירים לרוב, עם אורות לייזר מרצדים ורמקולים רועמים, מחרישי-אוזניים.
אז ההמונים לא מכירים אותי, ושמי לא מופיע במדורי הרכילות בעיתונים. כלומר, אינני נחשב ל"סֶלֶבּ". מה כבר שווה שחקן כזה, שמופיע באולם תיאטרון לפני כמה מאות צופים בלבד, כאלה שתיאטרון בשבילם איננו בידור, אלא אמנות צרופה.
וזה בדיוק מה שאני עושה, ואוהב, ומתמסר לכך ורואה בזה את ייעודי בחיים.
תשמע, פקד נבון: אחד הנושאים – בעצם הנושא העיקרי במקצוע שלנו, השחקנים, זה עניין ההזדהות עם הדמות המגולמת במחזה; כלומר, כיצד אני, אבינועם בר-יואל עומד על הבמה ומשכנע את הקהל שמולי, שאני מישהו אחר לגמרי: אני אקאקי אקאקייביץ', הפקיד הממשלתי העלוב, שמאמין כי באמצעות האדרת החדשה שהחייט תופר לו, חייו ישתנו לגמרי, לטובה. לא זו בלבד שיזכה בהכרה וכבוד מצד החברה, אלא ישודרג מעמדו גם בעיני עצמו.
אני – הסוכן הנוסע וילי לומן, הנכשל על כל צעד ושעל בחייו, במחזהו של ארתור מילר, או אסטרגון, המצפה, עם חברו, עד בוש לבואו של גודו, המושיע, שאינו בא, כמובן.
וכעת, אני אותלו הכושי [בעצם – מַאוּרִי, כפי שקראו אז, בימי הביניים, לערבים כהי-העור בספרד ובדרום אירופה]. ובכן, אני אבינועם בר-יואל, היהודי, הישראלי, בן המאה העברים והעשרים ואחת, הופך על הבמה לאותלו, האציל, המצביא ידוע קרבות וניצחונות לרוב, אך הפעם הוא נקרע בין אהבתו הרכושנית לאשתו דסדמונה, לבין הקנאה הקשה כשאול שעורר בו שלישו הבוגדני, יאגו. הוא, הגבר המנוסה והנבון, מתפתה בתמימות, אפילו באידיוטיות ללחישותיו הארסיות של יאגו הנוכל, שדסדמונה בוגדת בו עם קאסיו סגנו, של אותלו, וכל עניין המטפחת האבודה-הגנובה, כהוכחה כביכול לבוגדנותה של דסדמונה, שנתנה אותה כביכול לקאסיו, מתוך אהבתה, האסורה, אליו.
מבקר תיאטרון כתב עליי פעם, שאף שלא למדתי משחק אצל סטניסלבסקי ברוסיה של תחילת המאה העשרים, ולא אצל לי סטרסברג בשנות הארבעים באמריקה, החדירה שלי לדמות המגולמת היא טוטאלית, כלומר, הזדהות מלאה, מוחלטת, תוך ויתור על ה"אני" כשחקן, כבן-אדם שמחוץ למחזה.
ואכן, כך באמת אני מרגיש. אני חושב שהוא צדק, אותו מבקר. רק הייתי אומר שהדמות הבידיונית היא שחודרת אל תוך יישותי, עד שאני מאבד את עצמיותי כאדם והופך לאדם אחר, אדם שחי ופועל רק במחזה, על הבמה. ואחר-כך קשה לי להשתחרר ממנה, שעות וימים לאחר סיום ההצגה.
את השורשים לתחושתי זאת מוצא אני בצעירותי, כאשר ראיתי הצגה על-פי "טוביה החולב" של שלום עליכם. לא רבים יודעים שהוא לא כתב את "טוביה החולב" כמחזה. ישנם עיבודים שונים לסיפור הזה, כולל המחזמר "כנר הגג", אבל לא על כך אני מדבר. כבר אינני זוכר מי היה אז השחקן – האם היה זה שמואל רודנסקי, או מישהו אחר מן "הגווראדיה הוותיקה" של "הבימה"; על הבמה ראיתי וחשתי ממש בכל חושיי את האיש טוביה, לא השחקן שמגלם אותו. והאיש הזה, הגיבור הטרגי כל-כך, העביר לקהל הצופים את כל רגשות הכאב והצער שלו על גורלו, על בנותיו שהכזיבו אותו, שהתרחקו מן המסורת [ואחת מהן, שעזבה את היהדות בכלל, בנישואיה לגוי]. טוביה רואה בהתפוררות משפחתו, הרס עולמו כולו, על כל מורשת הדורות של היהדות. האיש הזה, על הבמה, רעד ובכה וזעק ונמס מכאב. וקהל הצופים – ואני בתוכו – שכחנו שאנו רואים הצגה, רואים את רודנסקי; אנו ראינו את טוביה עצמו עומד ומשוחח איתנו מלב אל לב, ופורש לפנינו את נפשו הדוויה, ונוגע בליבנו, בכל אחד מאיתנו לחוד.
ובכן, כך אני מרגיש בתור שחקן. מתרחשת בי מעין מטמורפוזה, שבה נמחק כליל ה"אני" שלי כאדם, כשחקן, ואני הופך להיות, – לא דמות בדיונית, דימיונית, וירטואלית, אלא האיש החי שבמחזה.
הבעייה היא לא לימוד הטקסט, שזה החלק הקל ביותר. הבמאי יושב איתך שעות, מקדיש זמן רב ומאמץ אינטלקטואלי והסברתי כיצד הוא רואה את המחזה, וכיצד הוא רוצה לראות אותי מגלם את דמות הגיבור על הבמה.
זו כמובן תפיסתו האישית של הבמאי, וכמובן, יש לו זכות-יתר לקבוע ולתבוע מכל שחקן לבצע את תפקידו, לפי תפיסתו זו, כי הוא הרי רואה את המכלול, את ההצגה כולה. אך לא תמיד יש תואם בין תפיסתו שלו את הדמות, לבין הדמות שאני מתאר אותה לעצמי בעיני רוחי, בדימיוני. נכון יותר: אני חש אותה בנשמתי. ממש כך!
כמובן, בדרך-כלל וכמקובל, השחקן מקבל את הדרכתו ותפיסתו של הבמאי. אך בכל-זאת עוד נשאר לו לשחקן די מרחב לעצב לעצמו את הדמות כפי שהוא מבין וחש אותה.
וכיוון שאני שחקן ותיק ומוערך, ואינני אומר זאת לשם התפארות, אני זוכה בהרבה יותר חופש, למעשה, חופש כמעט מוחלט, לעצב את הדמות לפי הבנתי ותפיסתי האישית, בעצם, כפי שכבר אמרתי לך, לפי התחושה שלי, שפירושה כאמור, הזדהות מוחלטת עם הדמות.
מישהו – שחקן כמובן – הגדיר פעם את הקהל שיושב מולו באולם, כ"מפלצת רבת-ראשים". אני לא מרגיש כך. לא מפלצת ולא פֶיָה. רק מעין חלל ריק אמורפי. כאשר אני נמצא על הבמה, אינני רואה כלל מה שנעשה סביבי, מלבד ההתרחשות על הבמה והשחקנים שנמצאים יחד איתי באותה סצנה. כל היתר, כאילו לא קיים בעיני. אם היתה פורצת שריפה באולם והצופים היו יוצאים בהולים ממנו, אני לא הייתי מרגיש בכך, בהיותי שקוע בתפקידי, במשחקי, בעצם, לא משחק אלא מסכת חיי הדמות, הנגללת על הבמה באותו רגע.
וכאשר ההצגה נגמרת פתאום, אצלי זה תמיד "פתאום", ואנו עומדים על הבמה בשרשרת, אוחזים ידיים וקדים לקהל המריע, אני תופס פתאום כאילו מישהו חיצוני, זר, בא והפר את הקסם שבו הייתי שרוי רגע לפני-כן. אני מבין לפתע, ברגע זה, שמחיאות הכפיים מכוונות – לא אל הדמויות שבמחזה, אלא לשחקנים בשר-ודם: אבינועם, וריקי, ועמנואל, ואליאנה ושירלי, – ולי קשה להשלים עם כך. אני שרוי עדיין בתוך העולם של המחזה עצמו.
אחרי ההצגה, כאשר השחקנים יוצאים למסעדה לילית, להרים כוסית לכבוד ביצוע מוצלח נוסף של ההצגה; לאכול, להתפרק מן המתח, אני מעדיף בדרך-כלל לבוא ישר הביתה, לשכב מיד לישון, מותש גופנית ורוחנית. בלילה כזה, לאחר הצגה, אני ישן שינה עמוקה וכבדה, ורק כשאר אני מתעורר למחרת בבוקר, אני חוזר להיות אותו אבינועם בר-יואל, האיש, ואני מתפקד כרגיל בחיי היום-יום.
אגב, כאשר אני חוזר הביתה בלילות, בשתיים-שלוש אחר חצות, אשתי נעמה כבר ישנה מזמן, בחדרה. לפני כמה שנים עברנו לישון בחדרים נפרדים, בעיקר בשל אילוצי המקצוע שלי, כך שאני לא מפריע לה, וכאשר אני קם למחרת, בשעות הבוקר המאוחרות, היא כבר עסוקה בענייניה, לרוב בסטודיו הציור שלה. היא ציירת. כאשר היכרנו, היא היתה ציירת תפאורות. היא גם מורה לציור, ומרצה לאמנות הרנסנס במכללה בעיר. עבודותיה הוצגו בתערוכות חשובות וציורים שלה נמכרים בגלריות באלפי דולרים.
אנחנו נשואים כבר יותר מעשרים שנה, שנינו בפעם השנייה, לאחר גירושין. הילדים – שניים שלה ושניים שלי – כבר בגרו ועזבו את הבית. ואנו מנהלים לנו את חיינו על מי-מנוחות, כמו שאומרים. מצאנו לעצמנו את "עמק השווה" בחיי הזוגיות שלנו, כאשר לכל אחד מאיתנו ישנו מרחב המחייה ותחום העיסוק שלו, מבלי להתנגש ובלי להפריע זה לזה.
ולמרות ההבדל הניכר בגיל בינינו, שלוש-עשרה שנה, זה לא מפריע לנו. לי – ודאי שלא. יש בינינו אהבה והבנה ורעות ונאמנות זה לזו, עד-כדי-כך שידידינו מקנאים בנו על כך.
היי, אבל מה אני יושב כאן ומבלבל לך את המוח עם העניינים שלי, ומעביר לך קורס קצר על אמנות הבמה, בעוד שאני בכלל לא יודע למה אני נמצא כאן, במשטרה. אפשר לקבל כוס מים?
[שוטר נכנס ומביא לו]. תודה.
ועוד משהו, פקד נבון: במשך חיי המקצועיים על הבמה צברתי לי כל-כך הרבה תחושות של צער וחמלה, וכאב וזעם על העולם ועל מה שמתרחש בו: על חוסר הצדק, על הגורל האדיש, המטלטל אנשים בתוך מערבולות שאינם יכולים להיחלץ מהן, חמלה על האנשים הקטנים, לא רק מלכים ושליטים, כמו במחזות הקלאסיים אצל היוונים העתיקים, שנשחקים בידי כוחות עלומים, גדולים מהם לאין ערוך, קרא להם גורל, קרא להם הנהגה אלוהית, קרא לזה מקריות – בכל-אופן, תחושות אלה עלולות להתפרץ ממני לפעמים כמו מהר געש, בלי שליטה, בלי בקרה, מבלי שאהיה מודע לכך.
הסתכל עליי, פקד נבון: אני נראה אמנם גדל-גוף, חסון, אולי אפילו גמלוני במקצת, כמעט בריון, והקול שלי, קול באס עמוק, מפחיד לפעמים. אבל מי שמכיר אותי מקרוב יודע עד כמה אני רגיש ועדין-נפש, לא פוגע בזבוב.
אמנם קרה לי לאחרונה, שבעת ביצוע תפקידי על הבמה, ובמיוחד במחזה זה שאני משתתף בו כעת, במערכה האחרונה, כאשר אני – אותלו – משחק את חניקתה של דסדמונה, התברר שלחצתי יותר מדי חזק על צווארה... השחקנית נבהלה מאוד, החלה להשתעל, כל השחקנים רצו אליה לראות מה קרה, להרגיע אותה. ואילו אני, הבמאי גער בי ודרש הסבר.
מה יכולתי להסביר? להתנצל. ודאי שזה לא היה בכוונה. לא הייתי מודע לכך כלל. ידוע לי שדבר דומה קרה בתיאטרון אחר, כאשר שחקן על הבמה סטר בעוצמה יתרה לשחקנית, עד שזו נזקקה לטיפול רפואי, כשהיא מבוהלת עד אימה. והשחקן, עד כמה שידוע לי, פוטר מן ההצגה, אולי מהתיאטרון בכלל. אתה רואה, פקד נבון, זו מעין תקלה, שקורה לפעמים בתחום הפעילות שלנו.
נו, אני רואה שכבר פיטפטתי די והותר, בעוד שאתה בוחר בשתיקה... אבל בעצם, לא הגענו לעיקר: מה אני עושה פה? ומדוע?
החוקר: מר בר-יואל, איך היחסים ביניכם, בינך לבין רעייתך. כלומר, מבחינת הזוגיות. יש הבדל די גדול בגיל ביניכם. איך אתה מתפקד כבעל, אם אתה מבין אותי. יש לכם בעיות בתחום הזה? האישה מסתפקת בחיי האישות ביניכם? שוררת ביניכם השלמה זה עם זו, נאמנות?
השחקן: [בתרעומת] מה זה, רכילות זולה? זה מה שאתה רוצה לשמוע ממני? אני, אנחנו, אבינועם ונעמה בר-יואל לא מככבים במדורי הרכילות בעיתונים.
החוקר [בנימה רשמית]: אדון אבינועם בר-יואל, אתה רוצה לדעת למה הובאת לכאן? כי הבוקר נמצאה אשתך, נעמה בר-יואל מתה במיטתה, מטפחת משי בידה וסימני חניקה על צווארה. כך מצאה אותה העוזרת בבוקר, בעת שאתה ישנת בחדר השני.
השחקן [בצעקה רמה]: מה-ה-ה?! [מתעלף].
שבועות תשס"ח – 25.6.08
* * *
איליה בר זאב
חָמֵשׁ טַבָּעוֹת
בְּכִכַּר טְיֵן-אַן-מֵן עוֹבְרִים הַשָּׁבִים
בֵּינוֹת שְׂרִידִים שֶׁבְּשָׂרָם עוֹד לַח.
חַיּוֹת אֶרֶץ מְכַרְסְמוֹת
בִּכְבֵדָם שֶׁל אַחֵרִים בְּ"קֵן הַצִּפּוֹר",
כַּנְּשָׁרִים רָצִים וְחוֹזְרִים לְצוּקֵי הַסְּלָעִים
בִּקְצֵה הָעוֹלָם.
קוֹלוֹת חוֹגְגִים נִבְלָעִים בְּאֵשׁ הַמִּשְׂחָקִים,
מִתְפַּתְּלִים בִּקְנוֹקְנוֹת הַמַּתֶּכֶת.
אַצּוֹת וְזִיהוּם מְנַצֵּחַ עַל שִׁפְעַת הַפְּרָחִים-
כּוֹכְבֵי לֶכֶת קְטַנִּים נְמַסִּים מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ.
בְּמֵי הַיָּם הָאַחֲרוֹן מְחַפֵּשׂ כּוֹכָב צֶדֶק
אֶת אִיקָרוֹס
הַמְּפַרְפֵּר בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ וְאוּלַי מְשַׁכְשֵׁךְ-
בֶּן רֶשֶׁף חָשׁ לְהַגְבִּיהַּ עוּף
וּכְבָר אֵינוֹ זוֹכֵר לָמָּה זֶּה, מֵאַיִן וּלְאָן,
הָאִם שָׂמֵחַ הוּא
אוֹ עָצוּב?
בְּרוּכִים הַבָּאִים!
הוּא לוֹחֵשׁ
לְכָל הָאָצִים לַגַּעַת בַּתְּהִילָּה בְּאַרְמוֹנוֹת הַבַּרְזֶל הַגָּנוּב.
חָמֵשׁ טַבָּעוֹת אֲזוּקוֹת בַּנֶּעְלָם וְהָאָסוּר.
בָּעֵמֶק הַשָּׁלֵו רוֹחֲפוֹת צִפֳּרִים,
מְצַיְּצוֹת בְּחֵן שֶׁל אַחֲרִית הַיָּמִים.
אִכָּר מַשְׁכִּים לַעֲבוֹדוֹת הַיּוֹם.
פורסם לראשונה ב"עיין ערך שירה" מס' 21
* * *
משה גרנות
רבים מגאוני הספרות בעולם היו אנטישמים
אהוד היקר,
קראתי את הרשימה שלך על אלכסנדר סולז'ניצין [גיליון 367], בה הבעת אכזבה מהסופר הגדול בשל ההתבטאויות האנטישמיות שלו. מסתבר שרבים מגאוני הספרות בעולם היו אנטישמים –שקספיר, דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי, גינטר גראס, וגם טולסטוי הגדול הביע רתיעה ממגע עם יהודים. זה בהחלט מייאש שהנטייה האטאוויסטית המפלצתית הזאת נוגעת לא רק בהמון המטומטם, אלא גם בעילית שבין הגויים. נשתברו על עניין זה הרבה קולמוסים – והסבר מתקבל על הדעת לא קיבלנו.
שלך,
משה גרנות
אהוד: לי יש הסבר. כל זה נובע מהיחס המחפיר שלנו ככובשים לפלסטינים, ועוד יותר מכך בגלל השחיתות של אהוד אולמרט. זאת ועוד, השנאה ליהודים, או במסווה אחר, כביכול רק לישראל ולממשלתה – מאפיינת גם כמה מגדולי הסופרים והמחזאים היהודיים, גם בישראל, ובהם גם זוכי פרס נובל וגם מי שמקווים לזכות בו.
* * *
היונה הצחורה עפה מערבה
שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד
מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
היונה הצחורה עפה מערבה מעל האדמה החרֵבה
מחרבּנת על היהודים
מזבֶּלֶת את התקווה שהכוח לא ינצח
גם לא הצדק שגורש גם לא החֶרב
על הר שגבעול אחד נובט הבקיע בו סדק
היונה הצחורה של השלום עפה
אל בתי הספר של היהודים
נכנסת למקראות שלהם ומחרבנת עליהם
מלקקים לָשְׁלֶשֶׁת אומרים אַת כמו ביאליק
שלום רב שובך יונה של צדק
אל מערכת לימודים עברית מתרפסת
בטרם אל ארצות הקור של אירופה תשלחִינוּ
להתחמם בכבשנים
היונה הצחורה עפה אל אהובתי היָפָה
ומחרבנת על פניה
כי היפָה היא אדמתי הגזולה וככה יאה לה
אני רואה את השמיים שם, בהישג יד
כנף יונה לבנה נושאת אותי אל הילדוּת
ונושאת לכם פספורט אל הלא-נודע
לכו תשתו את הים, בני-דודים!
נכתב ב-17.6.06 בעקבות שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מחמוד דרוויש, רמאללה, שפורסם ב"ידיעות", 16.6.06. אומרים כי מחמוד דרוויש מועמד לפרס נובל יחד עם סופר ישראלי ידוע שהשתתף בחיבור הפואמה המודעתית "האף תספה צדיק עם רשע?" ("הארץ", 15.6.06). השיר שכאן, שהוא מעין פאראפרזה על שירו של דרוויש – פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 151, מיום 19.6.06, ונדפס עתה מחדש לזיכרו של מחמוד דרוויש, שבמותו שלשום ביוסטון, טקסס, הקטין את סיכוייהם של סופרים עבריים אחדים לזכות בפרס נובל יחד עימו.
* * *
ס. נידח
מעשה שתחילתו מילוי ללוח שולחן [קָלֶנְדֶר]
וסופו שתי כתובות קעקע שלושים סנטימטר מתחת לתחת של בחורה צעירה
מדי שנה אנחנו מחפשים בנרות מילוי ללוח שולחן מהסוג הישן שנמצא על שולחן הכתיבה שלנו מזה עשרות שנים. ומתברר שהמקום היחיד שבו ניתן לקנותו הוא בחנות "ארטא" ברחוב נחלת בנימין 83, ת"א, בהוצאת "יומן איכות" והמחיר 22.90 שקל. החנות הגדולה מפתיעה ברבגוניותה ובשמישותה לציירים, לכותבים, לעושים עבודות נייר, ועוד, וראינו בה דברים שלא ראינו בחנויות אחרות.
בדרך חזרה צעדנו ברגל בנחלת בנימין צפונה, לעבר המדרחוב. השיגה אותנו בחורה צעירה, דקה יחסית, שחורת שיער, לבושה בחולצה צבעונית תפוחה מתנפנפת מלפנים, כך שעל ציציה איננו יכולים לחוות דיעה, אבל הדבר המרתק ביותר בה נתגלה בה כאשר הסתכלת בה מאחור. על שני שוקיה, מאחור, שהיו חלקים, משיים ומושלמים מבחינת התואמות והיופי, ממש לנשקן לכל אורכן, היו שתי כתובות קעקע שכיסו את מרביתו של כל שוק, והן תואמות להפליא ועשויות במקצועיות וביופי מדהים.
על השוק השמאלי מאחור היה עוגן יפה גדול מלופף בציור חבלים, בצבעי כחול ואדום על רקע העור החלק והשחום רק מעט, ומעל לעוגן נכתב בקשת:
Built to last
ואילו באחורי השוק הימני היה ציור גדול של גלגל הצלה יפה, גם הוא בצבעי כחול ואדום, מלופף בציור חבלים, וממש באותן אותיות ובאותה קשת ובאותו גובה היה כתוב מעל לגלגל:
Young till I die
ותשאלו איך קראתי בשוקיים והעתקתי כל זאת במדוייק? ובכן, בגילי ובמעמדי (72 שנים על 98 קילו) מיהרתי אחריה, מבלי ששמה לב, מרחק שלושה רמזורים, שבמהלך עצירתה בהם השלמתי את העתקת הכיתוביות בפנקס הצמוד אליי תמיד בכיס חולצתי יחד עם העט, ואשר בעטיו כועסת המיסתורית ואומרת שאני נראה כמו פקיד מההסתדרות. נכון, רק שההם לא רדפו אחר צעירות ברחוב להעתיק כתובות קעקע שלושים סנטימטר מתחת לתחת וטוב שיש לי עדיין ראייה טובה אף כי שמיעתי כבדה ולולא ד"ר סאבו הטובה היתה שואבת ומנקה לי את האוזניים פעמיים בשנה, הייתי חדל לגמרי לשמוע את תוכחות המיסתורית, וניצב בפני הברירה האכזרית: נשיאת מכשיר שמיעה או הגלייה לדיור מוגן – כמו גיבורת ספרו של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב".
* * *
בעקבות פרסום "שלושה שירי אהבה" [גיליון 367]
מתוך הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
אהוד,
איזה שיריים יפהפיים.
כן, אני רוצה לקרוא עוד בקובץ המייל.
נשיקות,
לייקה ב.
אהוד שלום,
שלושת שירי האהבה שפירסמת בגיליון זה (הראשון כבר פורסם גם בגיליונות אחרים) יפים בעיניי ומרגשים.
בברכה, וסוף שבוע נעים,
שישי מ.
בן עזר,
לחשוב ששכבת איתי אותו לילה בקיבוץ והכנסת אותי עמוק להריון שממנו נולדה לי בתנו שאתה מתכחש לה – וכל זאת עשית בזמן שאהבת את ההיא שכתבת לה את שירי האהבה הלוהטים האלה, סוטֶה! מנוול! סובבתני בכחש!
אֲגָנָה וַגְנֵר
אהוד יקר,
ברצוני לומר לך שוב – כי זה חשוב: השירים שלך מספרך, המונח כאן לצידי, הם ממש נפלאים, וטוב אתה עושה שאתה מפרסם מהם בעיתונך, ונותן להם הזדמנות להגיע לרבים.
שלך,
מיכל ס.
אהוד: משעה שספר שלנו אזל וכנראה לא יודפס פעם נוספת, יש לנו כל הזכות לפרסם אותו חינם באינטרנט ולשלוח אותו בקובץ וורד לכל המבקש לקרוא בו, ובייחוד אם המדובר בספר שירים. מי שמחפש תמורה כספית לכתיבתו, יותר טוב שלא יעסוק בספרות אלא ימצא לעצמו מקצוע מכניס יותר; ומצד שני אין לך הרגשת שפע מהנה יותר מאשר לחלק חינם חלקים נרחבים מיצירתך ולהגיע עימם ישירות לקוראים החפצים בהם.
אני מוכן לפרסם ב"חדשות בן עזר" כתובת של כל משורר או סופר, שבתשובה לפנייה ישירה אליו מצד הקוראים מוכן לשלוח, כמובן לקריאה-בלבד, את קובצי ספריו בצרופות בדוא"ל.
* * *
דוד מלמד
ברצוני להביא לקוראי "חדשות בן עזר"
הודעה שהגיעה לידי זה עתה:
הנהלות הבנקים מודיעות כי ביום ראשון הקרוב, תשעה באב, יהיו סניפי הבנקים סגורים.
ביום זה מתאבלים עובדי הבנקים על חורבן בית-המקדש, והם כולם צמים, אומרים קינות ומרבים בסיגופים.
ולפי שנאמר "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה," אנו מודיעים לציבור כבר מעתה כי ביום שבו ייבנה בית-המקדש, עובדי הבנקים יהיו הראשונים שיזכו לעלות לירושלים ולהשתתף בחנוכתו, ועל-כן, באותו יום יהיו סניפי הבנקים בכל הארץ – סגורים.
[בגלל טעות המערכת לא נכנסה הודעה זו לגיליון הקודם, 367]
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק אחד-עשר
הפגישה עם אבו-יוסף
באחד מימי סוף החורף [תרמ"ט, 1879], למחרת ליל שמירה קשה וקר, הרגיש עצמו יהודה עייף במקצת וגם קודח. זה היה יום שמש רך, נעים, ויהודה ישב ליד קיר אחד הבתים שהלכו וניבנו בתחילת רחוב המושבה היחיד, והתחמם.
ממזרח, מכיוון הכפר הערבי פֶגֶּ'ה, הלך וקרב אליו רוכב בידואי על סוסה לבנה שטרם ראה כמותה לגודל. חָזֶהָּ היה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא בה היה מן החן הרגיל של הסוסות הערביות האצילות. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות.
הַפָּרש לא היה גבה-קומה. רגליו, בתוך הארכּוּבּוֹת, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח ועל ירכו השמאלית התנדנדה חרב ענקית. פניו היו מכוערים. אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי אל הנמצא מולו.
הוא קרב על גבי סוסתו אל יהודה, עצר כאילו ציפה לדבר-מה, אחר מדד את יהודה במבטו החריף ובירך אותו בקרירות:
"נְהַארַכּ סַעִיד!" – כלומר, בוקר טוב.
מיבטאו הערבי היה זר והעיד על כך שאינו מקומי.
"סַעִיד וּמְבַּארַכּ!" השיב לו יהודה את הברכה המקובלת, והוסיף כנהוג:
"תְּפַדָּל!" – כלומר, בבקשה, אתה מוזמן.
ואולם הפרש הודה לו בריטון ופנה הלאה לדרכו ועד מהרה נעלם ופניו מזרחה, לכיוון ממנו בא.
יהודה השתדל לחרות היטב בזיכרונו את מראה פניו של הבידואי. הסביבה רוחשת גנבים ושודדים. כל אורח זר, חשוד. אולי בא לרגל את היישוב הקטן, ובכוונתו לחזור בלילה?
*
למחרת חזר יהודה, רכוב על סוסו, מן השמירה בשדות. עיניו כמעט נעצמו מעייפות. לפתע הבחין במטושטש, מול השמש העולה, במראה שנדמה תחילה לתעתוע-מידבר: הפרש הבידואי המוזר דוהר בשנית, ממזרח, מכיוון הכפר פֶגֶ'ה, לעבר המושבה.
יהודה היפנה את סוסו לקראת הזר. הוא התכוון לשוב ולהזמינו לפגישת היכרות, לפי הנימוס המקובל במזרח כלפי אורחים. אם יסכים לבוא – יהיה אפשר לגשש מיהו ואולי לגלות מה כוונותיו. אם יסרב – ירמוז לו יהודה כי מוטב שיסתלק מסביבה זו.
להפתעתו של יהודה בירך אותו הפעם הפרש הבידואי ביתר ידידות וגם קיבל מיד את הזמנתו להתארח אצלו.
יהודה הישיר אליו מבט, בוחן אותו היטב כמבקש שוב לעמוד על טיבו.
פתאום קרא הזר: "אַנַא אִסְרַאִילִי!"
יהודה נדהם, והבידואי, שביקש להוכיח את אמיתות דבריו, נשא עיניו אל שמיהָ הכחולים, החורפיים, של בקעת פתח-תקווה, והמשיך:
"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"
מהיכן הגיע הבידואי היהודי המיסתורי, בעל המיבטא הנוכרי? – התפלא יהודה. אמנם, עוד בהיותו בירושלים שמע על שבט יָהוּד-חֵיבַּר, יהודי חייבּר, המתגוררים הרחק במידבר ערב, בדרך לערים הקדושות למוסלמים, מַכֶּה ומַדִינֶה. היהודים המידבריים האלה ידועים בגבורתם, הם מטילים פחדם על השיירות העוברות במידבר, אבל איש לא ראה אותם בעיניו. הכול שמועות ואגדות. לך תדע. לא-מעט אנשים מוזרים פגש יהודה בירושלים. למשל – אהרון פְרַאנְצוֹיז (כלומר – הצרפתי), שראה במו-עיניו את נפוליאון בונאפרטה. בצעירותו היה פראנצויז קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף בכל מלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו. כאשר פגש בו יהודה, כבר היה האיש ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של נפוליאון. ידיו של החייל הוותיק היו דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כמי שחזר לתקופת הילדות. כאשר נפרד ממנו יהודה, בלחיצת-יד, חש כאילו דרכו הוא נוגע, ממרחק הדורות, בנפוליאון.
באחד הימים הגיעה אוניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו. רב-החובל ועימו קציניו עלו לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לבש אהרון פראנצויז את מדי-הצבא העתיקים שלו, בכחול, אדום ולבן, ואלה הלמו שוב את גופו, שרזה מאוד בזקנוּתו. הקצינים ערכו טקס צבאי לפני חדרו הדל; הניפו דגל, תקעו בחצוצרה, ניגנו את ההימנון, הצדיעו בחרבותיהם והשאירו לו מתנת-כסף נאה. הוא מצידו סיפר להם בקול חלוש, ובצרפתית, שפת-אימו, הוא נולד באלזאס – כיצד צעד עם נפוליאון עד לחומות עכו ובדרך הפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-מקדשם, והבטיח לו שבני-עמו, מתוך הכרת תודה לנפוליאון, יהיו נאמנים ביותר לצרפת.
חייל שראה במו-עיניו את נפוליאון, פגש יהודה – אך טרם נקלע על דרכו, עד עצם הרגע הזה, יהודי מיהוד אל-חייבר או מישהו שסיפר כי פגש אחד מבני השבט האגדי. ועתה – הייתכן כי הפָּרש המתפלל הוא השליח של יהודי חייבר אל מתיישבי פתח-תקווה? כיצד מיהרה להגיע השמועה אל לב מידבריות-ערב הרחוקים?
יהודה הזמין את אורחו להיכנס לאוהל שנמצא ליד הבאר ואשר שימש כְּמַדַאפֶה, מקום-האירוח על-פי המנהג הערבי. כאשר נכנסו השניים לאוהל – הסיר מעליו הפרש הגוץ את העַקַאל והַכַּפִיֶּה, וראשו נשאר חבוש רק בַּטַאקִיֶּה, כיפה הנהוגה אצל המוסלמים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, שנדמה ליהודה כמצחו של יהודי למדן.
"שמי יהודה רַאבּ," הציג עצמו יהודה בעת שהחל להתקין את הקפה השחור. "והערבים החלו לקרוא לי – יוּדָה-עַרְבּ. אני חי כאן עם אבי, הנני הצעיר מכל המתיישבים כאן, כבן עשרים ואחת, ולכן מינו אותי לשומר הנחלה."
"שמי דוד, ובערבית –דאוד. דַאוּד אבּוּ-יוּסֶף, על שם בני הבכור, יוסף, שהוא בן-גילך, ואותו השארתי עם כל משפחתי, בבגדאד."
"אתה מארצו של אברהם אבינו?" התפעל יהודה.
"ומאיפה חשבת שאני בא?"
"לרגע חשבתי שבאת ממידבר ערב, משבט יהוד אל-חייבר."
"יהוד אל-חייבר? כן, פעם באה אלינו משלחת של מלומדים אנגליים לבגדאד ומשם ביקשו לצאת למסע כדי לחקור את מידבר ערב ובמיוחד לחפש את השבט הזה. האנגלים שכרו אותי לבוא עימם. עברנו ברכיבה את נַגְ'ד, חצר-מות ועוד מקומות נידחים ורחוקים שאיש טרם ביקר בהם עד עצם היום הזה. פגשנו יהודים בארץ תימן, אבל ליהודי חייבר לא מצאנו סימן."
דאוד אבו-יוסף ישב בשיכול-רגליים על המחצלת וגמע מן הקפה שהכין לו יהודה, כמנהג המארח אצל הערבים. אף ששניהם היו יהודים, הורגשה עדיין זרות בחלל האוהל, ורק שיחת-הנימוס קשרה ביניהם.
"אבו-יוסף," העז יהודה לבסוף להעלות את השאלה, שנוהגים לדחותה לאחר שעות ארוכות של שיחה, "מה הביא אותך אלינו?"
אבו-יוסף לא נעלב, ונראה שמח להסביר סוף-וף את השתלשלות ביקורו במושבה הצעירה.
"אני בן לאחת המשפחות הבגדאדיות שעוסקות במסחר עם הבידואים הגרים במידבר. אנחנו קונים מהם צמר וחלב. זה דבר רגיל שאנו מתגוררים אצלם כשמונה-תשעה חודשים בשנה. אני מגיע אל השבטים הרחוקים ביותר. שבילי המידבר מוכרים לי היטב ואני בן-בית בו.
"באחד הלילות, כאשר ישנתי במאהל בידואי, נגנבה ממני סוסתי היקרה, זו שאתה רואה עומדת בחוץ, ליד השוקת שלכם. מיד יצאתי בעקבותיה. לא נחתי ולא עצרתי בשום מקום, עד שהגעתי לדמשק, שם אבדו עקבותיה.
"בְּחַאן אִל-בַּאשָׁא, בלב העיר, הצלחתי לגלות בעָרמה את מקומה. כיצד? – הצגתי שם את עצמי כמשרתו של סוחר בגדאדי עשיר, הבא בשליחות אדונו לקנות סוסה אצילה. הראו לי סוסות רבות. מצאתי בהן פגמים. היתה לי סבלנות. לבסוף הציעו לי את סוסתי – מיד הכירה אותי והתחילה צוהלת. המוכרים נבהלו וברחו, וטוב עשו, האמן לי, יוּדה-ערב, הם נמלטו בזמן!
"יצאתי מהעיר לכיוון מזרח, רוכב על גב סוסתי. אמרתי לעצמי: למה ייגרע חלקי מכל מוסלמי, שמצווה עליו לעלות לרגל, לפחות פעם בחייו, למכה? – והלא דמשק היא מחצית הדרך מבגדאד לירושלים. מדוע לא אמשיך ואראה גם אני, פעם אחת בחיי, את עיר הקודש ואתפלל בכותל המערבי, ליד המקום שעמד עליו בית-המקדש, בעיר בה חנה המלך דוד, זה שעל שמו אני קרא?
"מיד הפניתי את סוסתי דרומה, לארץ-ישראל. לאחר ימי רכיבה אחדים הגעתי לירושלים. שלשום יצאתי לדרך, חזרה לביתי, דרך דמשק. לפנות ערב עצרתי אצל השכנים שלכם, בפג'ה, ונשארתי לישון בבית השיח' של הכפר. שם שמעתי עליכם."
"השיח' סיפר לך עלינו?"
"כאשר נודע לו שאני יהודי, גילה לי כי מהלך רגעים אחדים מערבה מכפרו נמצא את כפר של יהודים מבני-עמי! שמחתי והחלטתי ללכת לראות אתכם. כאשר הגעתי אתמול לכאן וראיתי אותך יושב בשמש, ואת חבריך עובדים בבניית הבתים יחד עם פועליהם הערבים, לא האמנתי שאתם יהודים. מימיי לא ראיתי יהודים לבושים בגדים כשלכם ובעלי עור פנים בהיר כמוכם. הבנתי שהשיח' טעה, והייתי בטוח שאתם פְרַאנְגִ'ים, באתם מאירופה, כמו הגרמנים שראיתי במושבה רפאים בירושלים.
"חזרתי לשיח' של פג'ה. ישבנו בביתו ושתינו קפה. צחקתי וסיפרתי לו כיצד פגשתי אותך וכציד טעה לחשוב שאתה וחבריך – יהודים! אבל השיח' לא ויתר. הוא קם וניצב בחדר, כשהוא מבטיח לי בשם אללה ונשבע במוחמד נביאו – כי אתם, הפראנג'ים שראיתי לפני-הצהריים – יהודים הנכם!
"לכן יצאתי הבוקר פעם שנייה אליכם, והנה אני כאן. כבר הייתי קרוב להאמין שאמצא את יהודי אל-חייבר אבל מעודי לא חשבתי שאפגוש אדם שרוכב על סוס ונראה פראנג'י, כמוך – והוא מבִני-עמי!"
צחק דאוד אבו-יוסף.
יהודה נזכר ב"עֶבֶד" של זרח, בניסיונות הגניבה וההתנפלויות של השכנים הערבים בלילות, הסבורים כי רכוש היהודים הפקר הוא, ואמר לאבו-יוסף:
"למה לך לחזור ללון אצל השיח' של פג'ה? הישאר אצלנו כמה שתרצה."
"למה לכם אורח כמוני? רק אכביד עליכם. בני-משפחתי מחכים לי בבגדאד, לחג-הפסח. הם ידאגו מאוד אם לא אחזור."
אותה שעה נכנס לאוהל יעקב מימון, שעמד להחליף את יהודה ולצאת על סוסו לסיור היומי בשדות-המושבה. יהודה הציג בפניו את אבו-יוסף.
"זה השומר החדש?" שאל מימון.
"עדיין לא." ענה יהודה.
"אתם צריכים שומר נוסף?" שאל אבו-יוסף.
"כן." אמר יהודה. "קשה לנו מאוד להסתדר עם השכנים. הם חושבים שהאדמות שלנו הן שטח הפקר. מנסים מזלם יום ולילה. קטטות ומהלומות. לבסוף לא תהיה לנו ברירה אלא להשתמש כנגדם ברובים."
"רובים?" חייך אבו-יוסף. "רואים מיד שעדיין אין אתם בעלי ניסיון רב. אין חוכמה ואין תועלת בנשק-אש. חרפה היא בעיניי להשתמש ברובה אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. טוב. אשאר אתכם ימים אחדים, אולי אוכל להועיל במשהו." השיב אבו-יוסף לשני השומרים.
*
במשך היום הקים לו אבו-יוסף, ליד הבאר, סוכה עשוייה מחצלות, והוציא את מיטלטליו מן השקיים שעל סוסתו: כלים אחדים להכנת הקפה. עבאיה עשוייה צמר-גמלים, להתעטף בה למגן מפני הקור, ביום ובלילה. רַבַּאבַּה, כינור ערבי, בעל מיתר אחד עשוי שער-סוסים, שמנגנים עליו בקשת-עץ פשוטה, גבנונית. שקית תפילין וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות.
כאשר התקרב ובא יהודה, עם חשיכה, לקחת את אבו-יוסף לעבודת השמירה, שמע אותו שר-מדקלם ומלווה עצמו בצלילים חדגוניים ועגומים שאותם הפיק המיתר היחיד של הרבּאבה. אבו-יוסף ישב בשיכול-רגליים בפתח סוכתו ושר בהתמכרות רבה ובקול עָרֵב – חליפות בערבית על אודות הגיבורים הקדומים של מידבר ערב, ובעברית – פיוטים עתיקים, תפילות, וכולם באותו נוסח של דקלום מזרחי, מלא ערגה.
יהודה חש שבשירה העצובה מביע האורח את כל נפשו וגעגועיו למשפחתו ולעירו הרחוקים ממנו מהלך ימים רבים. לרגע היה נדמה לו שראה גם דמעה בעיני הזר הרגשני, שהיה מבוגר ממנו כפליים ויותר, והוא שאל עצמו אם טוב עשה שביקש את הבגדאדי להישאר.
ירד לילה. אבו-יוסף רכב על סוסתו, פניו עטופים בכּאפיה, מחוזקת בעקאל שעוטר לראשו. רק שפמו, ועיניו הבוערות, הציצו החוצה. לצידו רכב יהודה על סוסו, חבוש כובע-בוקרים רחב-שוליים שקנה ביפו. השניים רכבו בשדות המושבה. החשיכה היתה כבדה. יהודה האיץ את סוסו, ואחריו אבו-יוסף, לעבר אחת החלקות הצפוניות של המושבה. על גבולה ניסה להניס, בלילה שעבר, חבורה של ערבים שבאו לקצור, בחסות החשיכה, את גבעולי החיטה הירוקים עדיין, כדי לתיתם מאכל לבהמותיהם. לצערו לא הצליח לגרשם. הקוצרים היו חמושים, והחלו לירות ברוביהם כאשר שמעו את צהלת סוסו.
עתה עצר יהודה והציע לאבו-יוסף תכסיס נועז, כפי שלמד באחוזה ממורו המדיארי, אמיץ-הלב, סטיפן סיטשי.
"נארוב להם בקצה החלקה ונסתער עליהם בבת-אחת, ביריות, כאשר תישמענה אבחות מגליהם בקמה!"
"יודה-ערב," לחש לו אבו-יוסף, "אתה יודע שאני לא נושא עימי רובה. לי די בחרבי. זו חרב דמשק עתיקה הקרוייה ג'וֹהְר. קיבלתי אותה בירושה מדורי-דורות במשפחתי. הנה, החזק בה!"
הוא העביר בחשיכה את החרב ליהודה. יהודה מישש אותה, עובי להבה היה כאצבע, ובקושי הצליח להניפה, ואולם כאשר החזירה לאבו-יוסף, שיחק בה הלה במהירות הבזק ונשמעה אבחתה החדה בחשכת הליל, כשהיא חותכת באוויר.
"אתה שמע לי מה נעשה פה. נניח באמצע השדה את השקיים ושאר המיטלטלים שעל סוסינו, נעלה מדורה קטנה..."
"מדורה?" לא האמין יהודה למשמע-אוזניו, "הלא מיד יגלו אותנו ויירו לעברנו!"
"זה הדבר! אנחנו לא נהיה שם אלא נחכה, יושבים על סוסינו, הרחק המדורה."
"ומה יקרה?"
"אתה תראה."
השניים עשו כדברי אבו-יוסף. המדורה הקטנה בערה. צללי השקיים נראו מרחוק כדמות אדם אחד או יותר השפופים לעומת האש. שעה ארוכה ישבו השניים על סוסיהם. הקור הציק. החשיכה מסביב היתה כקיר מעובה. הרגליים כמעט קפאו.
ואז החלו להישמע לפתע היריות, ממש לידם – אך לא לכיוונים אלא אל המדורה. הערבים שבאו לקצור את הקמה הירוקה חשבו שמצאו להם טרף קל: שומר שנרדם בקור, ליד המדורה העוממת. אך עתה, על-פי נצנוצי יריותיהם, חשפו עצמם וניתן לקבוע בנקל היכן הם מצויים.
יהודה ביקש להסתער עליהם מיד, אך אבו-יוסף עצר בעדו. "חכה, חכה עד שיירו כל אחד מהם לפחות פעמיים."
הרובים באותה תקופה היו פשוטים מאוד. היה צורך למלא אותם באבקת-שריפה ובברד לאחר כל ירייה. המשוכללים ביותר – היו דו-קניים. אבו-יוסף חישב וידע היטב שלאחר מטח-היריות הראשון לא יהיו בידי השודדים רובים טעונים. זה הרגע המתאים להפתיעם.
"אבל בלי מעשי-גבורה מיותרים!" הזהיר אבו-יוסף את יהודה, הצעיר ממנו, "רק לפצוע. ואל תשתמש ברובה."
ואכן, אך נסתיים מטח היריות, ובעוד הערבים מעודדים מחוסר התגובה מכיוון המדורה, ומתכוננים לגשת לשם, לאסוף שלל – והנה מעורפם התנפלו עליהם שני פרשים והפליאו בהם את מכותיהם, אבו-יוסף משתמש בצד הקהה של חרבו, ויהודה בנבוט.
הערבים הנדהמים, שלא שיערו מהיכן נפלו עליהם לפתע שני השדים הרוכבים הללו, ברחו בצעקות-פחד כשהם מותירים אחריהם צלצולי-מתכת של המגָלים ושל הרובים, שנשמטו מידיהם במהלומות.
"עכשיו נאסוף את השלל, ואת השקיים ושאר החפצים שהשארנו ליד המדורה, ונחזור למושבה." אמר אבו-יוסף.
"והשדות? מי ישמור עליהם הלילה?" שאל יהודה. "אני נוהג להסתובב עד אור הבוקר על גבול המושבה."
"אל תדאג, יודה-ערב, הלילה הזה, ועוד הרבה לילות – לא יעז איש משכנינו לבוא לקצור בשדות של יהודים. וכדי להפחידם – נדליק בלילות הבאים עוד פעם-פעמיים מדורות שכאלה. הסיפור על מה שבא להם מידינו הלילה, יעשה כנפיים. ומחר, אתה תראה, יבואו זקני שבט ג'ראמנה לבקש מאיתנו חזרה את הרובים והמגלים של בניהם – השובבים, כך יאמרו, ואתה תשב לידי ותלמד כיצד מנהלים עימם משא-ומתן."
*
אדמות הביצה בצפון המושבה, על גדת הירקון הדרומית, היו שייכות לממשלה, ובאביב היו נשלחים אליהן סוסי-הצבא, חופשיים, למרעה. חיילים אחדים ובראשם קצין, המכונה בתורכית בשם זַאבֶּט, היו שומרים על העדר. השנה גבלו בביצה שדותיה המוריקים של המושבה החדשה, והחיילים התורכיים חמדו אותם. באחד הימים החלו להעלות את סוסיהם, ללחוך את גבעולי החיטה והשעורה.
אבו-יוסף נזעק על סוסתו למקום ופגש את התורכים רוכבים בנעימים בלב הקמה הירוקה וגבוהת-הקומה. הוא פקד עליהם להסתלק מיד עם סוסיהם. הם סירבו. התפתחה מריבה בינו לבין הזאבט.
"אתם!" אמר לו הקצין המשופם בקול יהיר ובעיניים שהיו מצועפות מהשפעת החשיש, "צריכים להודות לַשׂוּלְטַאן עַבְּדֶל מַגִ'יד ירום-הודו שהואיל לשלוח את סוסיו לחרבן בשדותיהם, ובחינם!"
אבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר לזאבט על לחיו.
מיד פקד הקצין על חייליו לתפוס אותו.
בלי לחשוב פעמיים הִפנה אבו-יוסף לאחור את סוסתו בעלת הרגליים הארוכות והחזה הרחב – וברח, והחיילים אחריו. בתוך רגעים אחדים הגיע לוואדי אַבּוּ-לִגֶּ'ה, הנשפך בהמשכו לירקון. הוא עבר את הוואדי העמוק בקפיצה על גבי סוסתו, דרומה. החיילים נעצרו על הגדה הצפונית של הוואדי, שהמים זרמו בו בעונה זו של השנה, והיססו לעָברו.
"תפאדל, בבקשה, תעברו!" ישב אבו-יוסף זקוף על סוסתו הגבוהה וקרא לעברם: "ותגידו לזאבט שלכם שיספר לשולטאן עבדול-מג'יד ירום-הודו בקונסטנטינופול שיש במלאבס הרבה אבנים שתספקנה כדי לנגב את התחת של הסוסים שיבואו לחרבן על השדות של היהודים, והכול בחינם! – טוּזְזְזְ..."
יהודה, שנשאר צופה במחזה על סוסו, מרחוק, לפי פקודתו של אבו-יוסף, שאל אותו בשובו:
"מדוע ברחת? הרי הצדק היה לצידנו באופן ברור. אפשר לתבוע אותם למשפט."
"הערבים אומרים: אִלְשַׁרַאד תִּלְתֵּין אִל מַרַאגֶ'ל, הבריחה היא שני-שלישים של הגבורה. אני לא אוהב עסקים עם השלטונות. מה יעזור לכם, יודה-ערב, שהצדק לצידכם?"
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
לאה ספיר: הדאגה לגאורגיה
מר אהוד בן עזר היקר,
תבין כמה כאבי גדול כאשר אני שומעת שגאורגיה שלי שותתת דם. היא היתה כמו אם מחנכת שלי בילדותי עד גיל ארבע-עשרה. שנים רבות גאורגיה התמודדה ונילחמה על נפשה כדי לשרוד נגד התקפותיהם ושילטונם הכוחני וההרסני של אויבייה האירנים ושל השלטון הרוסי חסר הרחמים, שתמיד שלטו בגאורגיה ביד רמה ובזרוע נטוייה. תחת השלטון הזה חייתי בימי ילדותי בארץ האגדית גאורגיה, גרוזיה לשעבר.
אבי ז"ל היה ציוני דגול ששבת במוסקבה שביתת רעב עם חבריו ונלחם להביא אותנו לארץ אבותינו כדי להבטיח שלווה ורוגע לנו ולצאצאינו. כך עלינו לארץ ישראל בשנת 1971, חודשים ספורים לאחר השביתה שעליה דיבר כל העולם.
סוכומי, עיר הבירה של אבחזיה, שם נולדתי והתחנכתי בימי ילדותי, עיר הנקראת בפי התיירים הרבים שביקרו במקום "אירופה הקטנה", גן עדן על פני האדמה.
עשה ה' ויישמע קולי ששפיכות הדמים המיותרת הזו תיגמר, שחפים מפשע יינצלו ושגאורגיה תחזור לחיים פוריים, לשמחה אהבה ועושר שידעה בשנותיה השקטות.
לאה ספיר
סופרת
* * *
יעקב זמיר
"עד שלא תקטין את כמות הפלפל השחור, ימשיך המלפפון שלי להתקדם..!"
לאהוד שלום רב,
הערות אחדות למה שהופיע בעיתון 367. כמה שעשעתני מלחמת ה"ש" ב"ש" , השום של בן עזר בשום של יהודה אטלס. מדי פעם מצרף בן עזר לעיתונו תמונה כלשהי או מסמך בעל עניין מיוחד. ואני אומר שתודה לאל שאינו יכול לצרף את ריחן של כמויות השום הענקיות שהוא שם בסלטים הטעימים שלו ובזיתים הכבושים. [שאתה תטעה כך?! לא קראת בעיון את המתכונים שלי לשני אלה ששום לא נכנס בהם! – אהוד].
ובנושא הטרוניות על המינון של ענייני אסתר ראב התלם הראשון פתח תקווה וכדומה: קשה לי לרדת לסוף דעתם של הדורשים קיצוץ במינון הנ"ל. וכי את העיתון היומי הם קוראים בלי לדלג על אף פסוק בו, או שמא כן מדלגים על מה שלא מעניין אותם? ולמה זה לא ידלגו על קטעים שמציקים להם גם בעיתון של בן עזר? והלא הגיוון בעיתון הוא רב – משירים ועד הלצות ועד סיפורי בגדאד ורומניה וסיפורי צ'יזבאטים ומחשבות זימה והרפתקאות על הירקון (שרק בצחוק אפשר לקרוא לו נהר) ועוד.
ולא רק זה, כל יום מציק להם משהו אחר. פעם מילים גסות ופעם נאמנותו של בן עזר לאולמרט (חזרנו לשנות החמישים שבן קם על אביו בקיבוצים ולא יכלו לדור בכפיפה אחת בגלל האידיאולוגיה המזוייפת? והפילוג וכל שיצא מזה..). וכי אי אפשר לצפות למעט סובלנות מבני ישראל החכמים?
ואגב מינון יתר. יושבים להם שני בגדאדים בבית הקפה השכונתי על נרגילה וכוסית עראק ומפליגים בגוזמאותיהם כיד הדמיון המזרחי הטובה עליהם. מוסטפה הוא טבח בארמונו של גביר מפורסם . הוא מספר שהוא מבשל כל יום כל כך הרבה מאכלים עד כי אפילו שק שלם של חמישים קילוגרמים פלפל שחור לא מספיק לו לתיבול.
עונה לו איבראהים, שהיה גנן באחוזתו של השיח', "ואללאהי, זרעתי בבוסתן של אדוני מלפפונים וכל בוקר קטפתי את אלה שהגיעה שעתם. אלא ששכחתי מלפפון אחד. וזה הלך וגדל וגדל. תחילה כדי שלושה מטרים ואחר כך ליותר מעשרה ועבר את חלקתו של השכן ומשם המשיך ועלה על הגשר והתקדם צפונה לכיוון קירקוק והלאה לאנטוליה עד אנקרה ומשם..."
וכאן מפסיקו מוסטפה הטבח לאמור: "מה זה, מאות קילומטרים של מלפפון? תקצר קצת באורך..."
ומשיב איבראהים: "עד שלא תקטין את כמות הפלפל השחור, ימשיך המלפפון שלי להתקדם..!"
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
* * *
יש לקבור את דרוויש ליד ערפאת, גם זו "פלסטין"
מחמוד דרוויש היה יכול להישאר בישראל ולהיות כוח ספרותי ופוליטי בלתי-רגיל ביחסים שבין ערבים ליהודים ובין כל אזרחי ישראל לעולם הערבי, ולהיות, מה שהבטיחו לנו הוא וחבריו כל השנים – גשר לשלום בין שני העמים. אמיל חביבי היה דמות שכזו, משכמו ומעלה.
אבל בשנת 1970 מחמוד דרוויש בחר דרך אחרת. הוא נטש את אזרחותו הישראלית ואת חלקו בתרבות הישראלית והצטרף לאירגון הטרור אש"ף (שהוקם כדי להרוג אותנו, למחוק את ישראל ולהקים על מקומה את פלסטין) וכך גם זכה לפרסום עולמי כמשורר ההתנגדות לישראל, (גם כשהיא רק בגבולות הקו הירוק). הוא נישא על גלי השינאה לנו, וסבור היה שזוהי הצלחה ספרותית (שמן הסתם גם שכרה היה בצידה) – וזאת כאשר רעל השינאה לישראל מפעפע במרבית יצירתו, גם זו הלירית כביכול (שאותה מלמדים בבתי הספר העבריים בישראל!)
יש על כך פרקים נוגעים ללב ברומאן "חסות" של סמי מיכאל, שבעצם מתארים, בשמות בדויים, את הוויכוח בין סמיח אל-קאסם, המשורר שנשאר בישראל, לבין רעו הטוב, המשורר מחמוד דרוויש, שנטש.
עכשיו, על פי צוואתו החצופה, הוא ביקש להיקבר בפלסטין. לא בישראל. בפלסטין. באדמת כפר הולדתו ברווה שבגליל (שאינו קיים עוד ועל מקומו קם היישוב העברי אחיהוד) – קבר אשר יהפוך ל"יד ושם" פלסטיני בעידודנו – אם יוּתר לו להיקבר שם, כי בכך יסמֵל לכל העם הערבי שהוא ניצח אותנו, וכי בקרוב נחיה כולנו בפלסטין או, קרוב לוודאי, כבר לא נהיה.
אבל האידיוטים המוסריים שלנו, ששולטים בחלק גדול מהתקשורת ומהתרבות, וגם מהלכים אימים על הפוליטיקאים ועל קוראי הספרות העברית, הם ודאי ינצחו, ודרוויש ייקבר בטקס לאומני פלסטיני, שישודר ברשתות הטלוויזיה ברחבי תבל ובכל העולם הערבי. הוא ייקבר באדמת ברווה או בכפר שבו גרה משפחתו, ג'דידה, אף הוא בגליל המערבי.
אם כך יקרה, כולנו נשלם את מחיר האיוולת, את מחיר הטמטום וחוסר הכבוד הלאומי שביריית אבן הפינה למאוזולאום הפלסטיני של משורר ההטפה לזריקתנו לים! – וכל העולם יבין זאת היטב, שהנה הוכחה ניצחת גם מצידנו – שהמולדת היא שלו, היא פלסטין, ואילו ישראל היא יצור מלאכותי וזמני שסופו להיעלם! שום אומה בעולם לא היתה משפילה עצמה עד כדי כך בפני בוגדיה ואויביה!
אהוד בן עזר
* * *
עוד בית בשיר של דרוויש
בתגובה על "המצור, פרק שני" מאת דני רובינשטיין ("הארץ", 5.3.)
התגובה נדפסה במדור "מכתבים למערכת", "הארץ", 12 במרס 2002
בשיר החדש של מחמוד דרוויש, ""מצב של מצור", שדני רובינשטיין מביא ציטוט ממנו, נכתב, בין היתר: "(להורג) אם היית מתבונן בפני הקורבן / והיית חושב, היית נזכר באימך בתא / הגז, היית משתחרר מחוכמת הרובה / ומשנה את דעתך: לא כך תושב הזהות."
חשוב להציע את התוספת הזאת לשיריו של דרוויש הנלמדים בתוכנית לימודי הספרות בבתי הספר העבריים בישראל, כדי שהילדים שלנו ירחיבו אופקים ויבינו, שישראל מתנהגת כלפי הערבים בדיוק כפי שהנאצים התנהגו כלפי היהודים במחנות ההשמדה באירופה.
עמירה הס, בכתבתה האוהדת "איך נהפכה נסיגה מפני צה"ל לסיפור של גבורה" מאותו היום, מספרת, שהגברים הפלסטינים החמושים החליטו לצאת ממחנה הפליטים בלאטה והשאירו בו לחסדיהם של חיילי צה"ל את נשותיהם וילדיהם. אני מניח שההומניסטים האלה ידעו היטב, שחיילי צה"ל ייזהרו ככל האפשר שלא לפגוע בנשותיהם ובילדיהם. אך מעניין מה היה קורה לנשים ולילדים שלנו, אילו היו גברינו החמושים נאלצים לעזוב אותם לחסדי לוחמים וכובשים ערביים? אולי היו קוראים את ד. ג. לפני האונס והרצח?
אהוד בן עזר, תל אביב
* * *
ברצוננו להודיע שלמיטב ידיעתנו אין למשפחות בן עזר ראב שום קשר משפחתי לשלמה ראב מחיפה שהמית המתת חסד, לפי הכתוב העיתונים, את אימו צביה.
* * *
אין אנו נביאים אך לא נתפלא אם בוקר אחד נתעורר לידיעה שארקדי גאידמק פשט את הרגל ונמלט מן הארץ מאימת הנושים. השאלה רק – לאן?
* * *
מה זה שלא שומעים יותר בתקשורת על מוריס טלנסקי? והרי הוא אחד הכוחות החזקים ביותר בדמוקרטיה הישראלית, והרי בגלל עדותו המוקדמת של האיש המבולבל, השקרן וחובט-הרופאים הזה נפל ראש ממשלה בישראל? מה קרה לו בשובו הביתה? האם זימנו אותו למשפט שהגיש נגדו רופא-השיניים המוכה שלו? האם מס ההכנסה האמריקאי לא התעניין בו? ואולי קורים לו שם דברים נוראים אשר התקשורת האנטי-אולמרטית אינה רוצה שנדע כדי שלא להפחית מהלחץ על ראש הממשלה המתפטר אך עדיין מכהן מי-יודע-כמה זמן עד שיימצא לו מחליף?
* * *
לרוסים הידד! אלף בתים הרוסים בגרוזיה שווים פחות מבית הרוס אחד בע'זה שעליו אתם מטיפים לנו מוסר! אלף ילדים ונשים הרוגים בגרוזיה שווים פחות מילד פלסטיני הרוג אחד בע'זה שעליו אתם מטיפים לנו מוסר! ובאשר לאיראן...
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,909 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאות
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל