| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 369
תל אביב, אור ליום חמישי י"ג באב תשס"ח, 14 באוגוסט 2008
עם צרופת תמונת "העבד המאושר", איור ל"אלף לילה ולילה" במהדורה גרמנית
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז. מתוך המחזור "נגיעות" (33).
פנייה לממונים על פרסי ישראל לספרות, פרוזה, לשנת תשס"ט, 2009!
גיוס חתימות נגד סגירתה של ההוצאה לאור של משרד הביטחון. –
פרופ' דינה פורת ומערכת "חדשות בן עזר".
יוסי אלקוני: מול הרשימה המפוארת של ד"ר מרדכי נאור אני יכול להעלות רשימה ארוכה של ספרים בנושאים שאין להם כל קשר לייעודו של משרד הביטחון.
ד"ר יוחאי סלע: דרוויש – משורר ההרס והחורבן [ציטוט].
יוסי אחימאיר, פלג תמיר: מכתב לשרת החינוך פרופ' יולי תמיר בנושא הסרת ז'בוטינסקי ממערכת החינוך.
משה ברק : מי מכיר את המכוּנה "קזבלנקה"?
יעקב זמיר: א-פרופו נישוק התחת: ציור "העבד המאושר".
טלי בורסטין: "אני מאחל לְךָ שסופר נידח יכתוב עליך שאתה חכם וחשוב!"
יהודה גור-אריה: מסמך ממוסמס. // אהרון חָבֵר: "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם".
ד"ר גיא בכור: חתיכת נייר או הסכם שלום? כמה כללים קדושים.
יערה בן-דוד: בעקבות "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".
אורי הייטנר: 1. יש עתיד לקיבוץ השיתופי? 2. את אינך אשמה.
יש לי אימא מקועקעת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אהוד בן עזר: אחות קטנה (שיר).
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שנים-עשר, בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק, חלק ראשון.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אֵין לִי תְּשׁוּבוֹת. אֵינִי מַאֲמִין בִּתְשׁוּבוֹת.
הַשְּׁאֵלוֹת תָּמִיד עַתִּיקוֹת. הַשְּׁאֵלוֹת תָּמִיד עֲתִידוֹת.
הַשְּׁאֵלוֹת הֵן אוֹתָן שְׁאֵלוֹת.
וְהֵן כְּאוֹמְרוֹת: תִּחְיֶה אוֹתָנוּ!
מתוך המחזור "נגיעות" (33)
* * *
מערכת "חדשות בן עזר" פונה לשר התרבות
ולממונים על פרסי ישראל לשנת 2009, תשס"ט
בבקשה דחופה הנשלחת בשמנו ובשם
מאות אלפי קוראי ספרות עברית בישראל ובגולה
אנא החליטו על מתן ארבעה פרסי ישראל נפרדים
לפרוזה עברית בשנת תשס"ט, 2009
כדי שיוכלו לקבלם יחדיו הסופרים המבוגרים
חנוך ברטוב, סמי מיכאל, יורם קניוק ונתן שחם
ובחלוף השנים תוכלו להישיר מבטכם אל מול ההיסטוריה של הפרוזה העברית ולומר
לעצמכם – תודה לאל, לא החמצנו איש
ולא עשינו צחוק מעצמנו!
(ובאשר לפרוזאיקנים הצעירים יותר, הבה נקווה כי יאריכו ימים לפחות כמו ארבעה הסופרים האלה, ולא יחמסו מהם את הפרסים בעודם בחיים!)
* * *
גיוס חתימות נגד סגירתה
של ההוצאה לאור של משרד הביטחון
שלום אהוד,
אם מוטקה נאור מגייס חתימות נגד סגירתה של ההוצאה לאור של משרד הביטחון, כי אז ברצוני להצטרף.
בברכות,
פרופ' דינה פורת
אהוד: מוטקה נאור יצא לשבועיים חופשה. "חדשות בן עזר" ימלא ברצון את מקומו. יש לנו אומנם גם ביקורת על ההוצאה לאור של משרד הביטחון (למשל, בשעתו מכרו בשקל העותק את כל עשרות אלפי העותקים של כותרי ספריית תרמיל הנפלאים בעריכת ישראל הר, והקונה מכר הכול לגריסה, ואפילו לא הודיעו על כך מבעוד מועד לסופרים ולקהל הרחב) – אבל אנחנו סבורים שאסור לסגור אותה, ונשמח לפתוח מעל דפי המכתב העיתי רשימת חותמים נגד סגירתה ונדאג שתשלח גם לשר הביטחון!
* * *
יוסי אלקוני
מול הרשימה המפוארת של ד"ר מרדכי נאור אני יכול להעלות רשימה ארוכה של ספרים בנושאים שאין להם כל קשר לייעודו של משרד הביטחון
לאהוד שלום רב,
קראתי בגיליון מס' 368 שלך, שפורסם היום, את מכתבו של ידידי ד"ר מרדכי נאור שנשלח לשר הביטחון, בעניין ההוצאה לאור של משרד הביטחון.
כמי שחיבר בשנת 1959 את התזכיר על הקמת ההוצאה לאור והמיבנה הארגוני שלה, וכמי שעוקב בשנים האחרונות אחר פעילותה של ההוצאה לאור אני מבקש להעיר.
אינני בא לערער על הדברים שכתב ד"ר מרדכי נאור או על הרשימה המרשימה של הספרים שפירט שראו אור בהוצאה לאור, אבל הנושא הרבה יותר מורכב ומעלה סימני שאלה רבים.
ההוצאה לאור הוקמה ב-1959, כדי לטפל בהוצאתם לאור של ספרים וכתבי עת שיוצאים לאור על ידי מערכת הביטחון, וכן לרכז את הטיפול בנושא ההדפסות של מערכת הביטחון – כל זאת במסגרת מינהלית אחת, ולא כפי שהיה עד אותו מועד שכל גוף (קצין חינוך ראשי, "מערכות", חיל האוויר, חיל הים ועוד) פעל בנפרד ומבלי שאחד ידע על תוכניותיו ופעולותיו של האחר.
במשך השנים, ובעיקר בשלושת העשורים האחרונים, עוסקת ההוצאה לאור גם בספרים שאין להם כל קשר ליעדים ולמטרות שלשמם הוקמה.
מול הרשימה המפוארת של ד"ר מרדכי נאור אני יכול להעלות רשימה ארוכה של ספרים בנושאים שאין להם כל קשר לייעודו של משרד הביטחון, ובכללם: תבלינים וצמחי מרפא, שזירת פרחים, מקומות קדושים וקברי צדיקים, אלבום יפה על הגנים של הבהאיים, ספרי ארכיטקטורה, ספר על חברת החשמל, ספרים לעיריות, סדרת ספרים לגיל הרך פיצפונטבע ועוד.
היו מקרים שההוצאה לאור פירסמה ספרים שלא תחת שמה, ובכללם ספרים בעלי אופי פוליטי. היא ודאי חשבה שבכך היא משחררת את עצמה מן התוכן ומן התגובה הציבורית, אבל היא כנראה לא ידעה שהחוק הקיים אינו משחרר אותה מאחריות לכל מה שנכתב בספר שרק מודפס על ידה.
בעבר (אולי גם היום) עסקה ההוצאה לאור בהפצתם של פירסומי הממשלה ובכללם פסקי דין של בתי המשפט. אני לא יודע בכמה מדינות בעולם מפיץ משרד הביטחון (מטעם שר הביטחון) את פסקי הדין של בתי המשפט.
התאחדות הוצאות הספרים ראתה בפעולותיה של ההוצאה לאור תחרות לא הוגנת וקיימה דיונים בנושא.
במבנה הארגוני הקיים – כפי שפועלת היום ההוצאה לאור כיחידה של משרד הביטחון – עולות שאלות רבות בתחום האירגוני, המשפטי הכלכלי והציבורי. השאלה הבסיסית היא – האם שר הביטחון, בנוסף לבעייה האיראנית, לחיזבאללה, לחמאס ולנושאים האחרים, הוא צריך לקחת על עצמו את האחריות (האישית) לתוכנם של הספרים הרואים אור מטעמו בנושאים שאינם כלל בתחום אחריותו?
בדו"ח השנתי של מבקר המדינה מס' 56א', שפורסם בספטמבר 2005, העוסק בהוצאה לאור של משרד הביטחון, והמשתרע על פני עמודים רבים מסכם המבקר:
נוכח הממצאים שפורטו לעיל, ראוי לדעת משרד מבקר המדינה, שמשרד הביטחון יערוך שלוש בדיקות יסודיות של פעילות ההוצאה לאור במגזר הספרים:
א. על תהליכי העבודה של ההוצאה לאור במגזר זה, בהתייחס בין השאר, לאופן קבלת ההחלטות בנוגע להפקת ספרים ולמימונם, לצורך קביעת אמות מידה מתאימות כבסיס להחלטות השונות, ולצורך בתיעודן של ההחלטות. מן הראוי, שתהליכי עבודתה של הוצאה לאור יוסדרו בהוראות משרד הביטחון ובנהלים פנימיים, על פי העניין, בהתאם לתוצאות הבדיקה.
ב. של ייעודה, תפקידיה והמיבנה של ההוצאה לאור בנוגע לפעילותה בנושא זה, בהתייחס לייעוד המשרד ולקיומו של צורך בהוצאה לאור של ספרים על ידי המשרד.
ג. של ההיבט הכלכלי של פעילות ההוצאה לאור במגזר זה מול חלופות אחרות הקיימות בשוק, ובהתייחס לכל ההשלכות שיש לפן הכלכלי על כיווני הפעילות של ההוצאה לאור בענף הספרים, מחד, ועל שמירת הזיקה בין פעילותה לבין מערכת הביטחון מאידך.
לא התייחסתי לכל מה שקשור בעיתונות הצבאית שזו פרשה נפרדת.
בברכה,
יוסי אלקוני
הוצאת "מילוא"
* * *
ד"ר יוחאי סלע
דרוויש – משורר ההרס והחורבן
דרוויש תרם לעיצוב התרבות הפוליטית הערבית ששמה דגש על "המאבק המזוין", ההרס, והפיכת מחולליה ל"קורבנות מקודשים"
[המאמר המעניין פורסם באתר אנוכי והובא באתר אומדיה באדיבות המחבר וממנו ציטטנו אנחנו כפי שמאמרינו מצוטטים באומדיה המומלץ מאוד על ידינו]
באמצע חודש יולי 2007, הגיע מחמוד דרוויש לעיר חיפה, לאחר היעדרות של עשרות שנים, כדי לשאת דברים ולקרוא משיריו בפני קהל אורחים. מחמוד דרוויש מוגדר כ"משורר הלאומי הפלסטיני", בעיקר בפי אוהדיו הרבים הפרוסים במרחביו הגדולים של המזרח-התיכון.
הזיכרון המתעתע כמכשלה לאומית
דרוויש נולד ב-1941 בכפר אל-בירווה (קילומטרים אחדים מזרחית לעיר עכו) – שמו של הכפר הוא כנראה שם משובש מהמילה "בירי" עוד מתקופת הכיבוש הרומאי על ארץ-ישראל. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ופיתוחה הכלכלי, החלה פלישה של ערביי האזור, בעיקר מסוריה ולבנון, לתחומי ארץ-ישראל. במסגרת הזו, התיישבו חמולות אחדות בתחומי הכפר, וכבר ב-1947 התגוררו בו כ-1,500 איש. בחפירות הצלה שנערכו במקום התגלו שרידים דלים ביותר מהתקופה הביזנטית, ואף התגלו שרידים אחדים (גם הם דלים) מהתקופה העות'מנית. בתי הכפר, ברובם, היו בנויים מטיט – שכן מרבית הפולשים הערבים הגיעו בחוסר-כל, כשהמניע הכלכלי היווה את הדחף העיקרי לחדור לתוך הארץ פנימה בחיפוש אחרי עבודה ופרנסה. כך קמו, באופן דומה, "יישובים" ערביים בארץ-ישראל שתכליתם היתה לספק מקום מגורים זול להמוני הערבים שהגיעו לארץ בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.
בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948 הכפר ניטש ובמקומו נוסדו קיבוץ יסעור והמושב אחיהוד, הנקרא על שמו של אחד מנשיאי שבט אשר. וכך הוחזרה האדמה לבעליה החוקיים לאחר שנים רבות של ציפייה.
בהיסטוריוגרפיה הערבית, יישובים ארעיים האלה קיבלו ממדים מיתיים עד כי הפנטזיה הלאומנית האפילה לחלוטין על האמת ההיסטורית. גודל החיזיון של ימים עברו, מתבטא היטב בדבריו של פרופסור הישאם שראבי (שרעבי) מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון. פרופ' שראבי נולד ביפו ב-1927 למשפחה נוצרית מבוססת. ב-1947 שראבי החל את לימודיו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, וב-1953 הוא סיים את לימודי הדוקטורט, באוניברסיטת שיקגו, בתחום ההיסטוריה הרעיונית של אירופה. שראבי פירסם אין-ספור מאמרים וספרים על העולם-הערבי מהיבטים שונים ומגוונים, והוא נחשב לאינטלקטואל מוביל בחוגי האקדמיה בארה"ב ומחוצה לה. ב-1996 נערך בברלין כנס שבמהלכו סיפר שראבי למאזיניו על זיכרונותיו מפלסטין באלה המילים, פחות או יותר:
"פלסטין שעזבתי בצעירותי, ב-1947, היתה ארץ קטנה ויפה על סף המודרניות... בסוף מלחמת העולם השנייה היתה פלסטין הארץ המתקדמת ביותר מבין ארצות-ערב..."
ללא כל ספק, "פלסטין" היתה כבר מעבר לסף המודרניות ב-1947. אבל לאותה "פלסטין", קטנה ויפה, פרי דימיונו של שראבי, לא היה קשר ממשי לערבים.
התכנון, היוזמה, הכלכלה, התרבות, הפיתוח, הבנייה, הכפר, הקיבוץ, העיר, הנמלים, מוסדות הלימוד, הכבישים, בתי-החולים ומוסדות-הסעד, היו פרי המאמצים של יהודי ארץ-ישראל העקשניים, למרות כל האלימות הסביבתית שהופעלה נגדם באופן אכזרי וגזעני. שראבי, בדומה לרבים אחרים, ניכס את הזיכרון היהודי והפך אותו לזיכרון היסטורי ערבי ואישי, בדיוק כפי שהאירגונים הפוליטיים של ערביי-ישראל מנסים לעשות בימים אלה להיסטוריה הישראלית ולתרבותה.
וכך, האוהל הפך לבית רחב-מידות, העץ הפך לפרדס, דלי-המים הפך לנחל של מים זכים, וכל פרי שנקנה בשווקים של תל-אביב וחיפה, כאילו נקטף במטע המשפחתי – שהיה, לכאורה, פרי עמל של דורות. ככל שחלף הזמן, כך הזיכרון נעשה גדול מהחיים עצמם – כל כך גדול, שהחלום עצמו הפך למכשלה העיקרית למימושו, שכן קשה להתפשר מבחינה פוליטית עם החיזיון האישי והלאומי שהתפתח לממדים מיתיים עם חלוף הזמן.
על הגניבה ההיסטורית הזו, כחיזיון לאומי מתעתע, בנה מחמוד דרוויש – ועוד רבים נוספים – את הקריירה הלירית והפוליטית שלו לאורך השנים, בעיקר מאז שעזב את ישראל ב-1971. אולם, למען האמת, דרוויש עצמו אשם – לא פחות מאחרים – במצבם הנוכחי של הפלסטינים, שכן הוא הפך את עצמו למשורר ההרס והחורבן של אלה שהוא דיבר בשמם ולמענם, לאורך השנים שחלפו.
פניו העגומות של דרוויש, באולם רפופורט באודיטוריום חיפה, שיקפו היטב את הקרע בין עזה לרמאללה, ובין החיזיון המתעתע למציאות ההרסנית – זו אותה מציאות שהוא תרם רבות לעיצובה.
לאכול מבשרו של האוייב
ב-1988, בעת שהאינתיפאדה הראשונה היתה בעיצומה, התפרסם בעיתונות הישראלית שירו של מחמוד דרוויש "עוברים... ובטלים". השיר, שתורגם לעברית בגרסאות אחדות, גרם לסערת רגשות רבה בקרב הציבור הישראלי בשל משפטים אחדים שחשפו שוב את הסגנון הלאומני-קיצוני של דרוויש. השיר נכתב כפנייה לישראלים וככזה הוא הפך להיות ההמנון של האינתיפאדה. וכך נכתב באחד מבתי השיר (בתרגומו של אהרון אמיר):
הוי ההולכים בין מילים פורחות
עִמְסוּ שמותיכם על שכם והסתלקו
שִלְפוּ שעותיכם מזמננו והסתלקו
וגִנְבוּ לכם תמונות נוף כרצונכם למען תדעו
כי לא תדעו לעולם
איך תִבֶן אבן מאדמתנו את רקיע השמיים.
בשיריו הלאומניים הנוספים, שהתבססו על אותו חיזיון מתעתע ולא-מציאותי, דרוויש תרם לעיצובה של התרבות הפוליטית הערבית שהפכה לחרב-פִּיפִיּוֹת נוטפת דם. הדגש בפוליטיקה הערבית, שהתבסס בעיקר על "המאבק המזוין", האלימות, ההרס, החורבן והפיכתם של מחולליה ל"קורבנות מקודשים" – כל אלה הלאימו לחלוטין את כל המשאבים למען מטרה אחת ויחידה, עד שלא נותרו משאבים נוספים לבנייתה של אומה אמיתית חיה ותוססת. ובוודאי שלא נוצקו לה תכנים מעבר לאלימות ומעבר לעצמאות-ההחלטה הערבית לפעול באלימות.
דבר זה התבטא, באופן בולט ואכזרי, בתקופתו של יאסר ערפאת בעת שכיהן כראש הרשות הפלסטינית. בשם החיזיון המתעתע, שהיה משותף לרבים, הלאומיות הפכה ללאומנות פאשיסטית-קניבלית. אין תימה איפוא שמחמוד דרוויש נתן לכך ביטוי הולם בשירו "תעודת זהות" במילים האלה (השיר מובא בחלקו בתרגומו של סמי שלום-שטריט):
אֲנִי לֹא שׂוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵשׁ
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָׂרוֹ שֶל הַכּוֹבֵשׁ יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָּהֵר...
הִזָּהֵר...
על רקע הביטויים האלה, ראוי להזכיר את תפקידו של דרוויש בלבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. בשם "הלאומיות הפלסטינית" ירדן כמעט נחרבה באירועי ספטמבר 1970. "הארגון לשחרור פלסטין" ניסה להקים בסיס בסוריה, אך ניסיון זה נקטע בהחלטיות רבה בידי המשטר הסורי לאור ניסיונה המר של הממלכה הירדנית. או אז, אש"ף עבר ללבנון השברירית בחסות "ההחלטה הערבית המשותפת". בתוך פרק זמן קצר, בשם הרעיון הלאומני-הקניבלי, לבנון נחרבה. דרוויש התגורר באותה עת בלבנון, וכ"פלסטיני גולה" הוא עשה בה כבשלו במסגרת פעילותו האינטנסיבית בשורות אש"ף.
בעיני לבנונים רבים, דרוויש נחשב לכובש מר ואכזר. אולם "ההומניסט" הדגול לא חס על לבנון ותושביה, שכן בשם "החיזיון הלאומי המתעתע" מותר להרוס עמים ולהחריב ארצות עד ליסוד. כשסדאם חוסיין פלש לכוויית הקטנה ב-1990, הלאומנות הפלסטינית הריעה לו באופן גלוי ואף העניקה תמיכה גורפת לכיבושה של כוויית בידי העיראקים. כוויית עדיין לא שכחה את הבגידה של "הלאומנות הפלסטינית", פרי התרבות הפוליטית של משוררי ההרס והחורבן – אלה אותם משוררים המציפים גם בימים אלה את מדינות-ערב בשטף של אלימות מילולית חסרת-רסן.
במקומות אחדים בעולם הערבי, אנשי-רוח ליברליים עורכים חשבון-נפש בנוגע ל"תרבות המוות" שכה מאפיינת את הפוליטיקה הערבית בעשורים האחרונים. שכן, לפתע הם גילו כי תרבות זו פוגעת בעיקר ברקמות העדינות ביותר של הקיום הערבי. אולם, את החשבון-הדמים הזה עליהם להגיש למשוררי ההרס והחורבן כדוגמת מחמוד דרוויש, הנחשב, בעיני רבים וטובים, לאחד מהמשוררים החשובים ביותר בקרב ערביי האזור.
ד"ר יוחאי סלע
11.8.08
אהוד: אני מניח שיש קוראים שאין דעתם נוחה מדברים שפורסמו ומתפרסמים אצלנו על מחמוד דרוויש, שנקבר אתמול זמנית ברמאללה. הם יכולים להביע את דעתם ב"חדשות בן עזר".
* * *
מכתב לשרת החינוך יולי תמיר בנושא ז'בוטינסקי
כבוד שרת החינוך,
שמענו בתדהמה בתקשורת על החלטתך להוציא את זאב ז'בוטינסקי והגותו מרשימת מאה המושגים הנלמדים בבתי הספר.
שמענו – ולא האמנו למשמע אוזנינו. נזכרנו כי רק לפני שנה ביקרת במכון ז'בוטינסקי, צפית במצגות ההיסטוריות, ראית מסמכים בארכיון, ובספר האורחים הבעת התרשמותך במילים אלה: "ברכה כנה על עבודת הקודש של שימור ערכי הציונות. דבריו של ז'בוטינסקי היו לי מורה דרך ערכי, חברתי ואנושי. אני בטוחה כי דבריו יהדהדו גם בליבות הדורות הבאים."
והנה עברה אך שנה אחת והקערה מתהפכת על פיה. ב-2007 את משבחת את מורשת ז'בוטינסקי, ואילו ב-2008 את מורה למחוק אותה ממערכת הלימודים. הבן לא נבין – מה המקור הסתירה? מה מקור ההתנערות של השרה המופקדת על מערכת החינוך בישראל מדברים שהיא עצמה כתבה וביטאה?
ראינו בביקורך אשתקד ובדברים שאמרת וכתבת לנו, ביטוי לגישה ממלכתית, לא פוליטית צרה, גישה המכירה בתרומת אישים דגולים ממחנות שונים, וז'בוטינסקי בתוכם, לקידום הציונות והגשמתה, ועל כן מן הראוי שתלמידי בתי הספר יכירו את פועלם והגותם.
כך חשבנו, כך האמנו – עד שבוע שעבר, כאשר התבדינו ואוכזבנו מהחלטתך התמוהה.
כידוע לכבודך, שרי חינוך באים והולכים ותורת ז'בוטינסקי לכל גווניה ומקורותיה תהיה תמיד מקור השראה לרבים בישראל, המדינה שלמען תקומתה ולעיצוב פני חברתה – לחם, חלם ופעל. ועדיין אנו מקווים, כי תכירי בשגגה שנפלה מלפנייך, תעשי חשיבה שנייה לגבי ההחלטה ותחזרי בך ממנה.
ברצוננו להזכיר לך בהזדמנות זאת, שרת החינוך, את חוק ז'בוטינסקי, ציון זכרו ופועלו, שחוקקה כנסת ישראל ב-2005. על פי חוק זה, על מוסדות החינוך כולם להקדיש ביום י"ב בטבת שעה-שעתיים ללימוד על האיש והגותו. עד כה מערכת החינוך לא קיימה את החוק!
אנו מקווים, כי מצב זה לא יחזור על עצמו ביום ז'בוטינסקי הבא, הקרב והולך. אנו במכון ז'בוטינסקי, יחד עם שאר העמותות הפועלות במסגרת המועצה הציבורית להנצחת ז'בוטינסקי, נעמוד על כך, כי על פי חוק המדינה, ז'בוטינסקי אכן יילמד בבתי הספר. ערכות לימוד על אודותיו יופקו, יחולקו לכל מוסדות החינוך. מורים ותלמידים ידונו בתורתו, יתווכחו עליה, אבל לא יעלימו אותה.
אנחנו, במכון ז'בוטינסקי נמשיך, כדברייך מלפני שנה, ב"עבודת הקודש של שימור ערכי הציונות" ונפעל כדי ש"דבריו של ז'בוטינסקי יהדהדו גם בלבות הדורות הבאים".
בכבוד רב,
פלג תמיר, יו"ר הנהלת המכון
יוסי אחימאיר מנכ"ל המכון
אהוד: למיטב ידיעתי אין מדובר רק בז'בוטינסקי. באותו ספרון לכסיקוני ערוך-היטב וקצר של 100 מושגים, שמות, מקומות ומעשים מתחום תולדות הציונות וארץ-ישראל – יש עוד 99 ערכים חשובים לא פחות, שגם אותם הורתה כנראה שרת החינוך להשליך מתוכנית הלימודים. נקווה שבשירי מחמוד דרוויש שנותרו בתוכנית – ינוחמו תלמידי ישראל, ותגבר גם ידיעתם את תולדות מדינתם.
* * *
משה ברק
מי מכיר את המכוּנה "קזבלנקה"?
פנחס רוטנברג מקים חברת החשמל היה בעל חווילה יפה בכרמל, יחידה במינה בנוף היישוב היהודי בארץ. במותו ציווה, משיקולים רעיוניים, את הבית לתנועה הציונית, שהפכה אותו כאכסניה לסמינרים ציוניים מסוגים שונים.
רצה המקרה ותנועת "הנוער העובד" היתה הראשונה שב-1943 קיימה סמינר במקום, ואני השתתפתי בו כתלמיד לצד יפתח זייד, גדעון יבין, ורבים אחרים. בתחילה גם חנה סנש למדה, עד שנעלמה כשיצאה לשליחותה. במחצית השנייה למד גם הנשיא שמעון פרס (פרסקי אז) שכתב, ביים ושיחק במחזה ביקורתי על הווי הסמינר, למסיבת הסיום.
בין המשתתפים הופיע כעבור ימים אחדים בחור צעיר שהגיע ממרוקו, וסיפר שגר בקזבלנקה. ב-1943 לא היו בינינו בארץ יוצאי מרוקו, וכנראה משום כך הוא זכה בפינו לכינוי "קזבלנקה", שהוא ראה בחיוב, כחבר בעל זהות ייחודית. שמו ושם משפחתו לא זכורים לי. נדמה לי, שהוא היה אמור לשוב למרוקו, כדי להקים שם את התנועה. אינני יודע כיצד נהג ולאן הגיע. יש לזכור כי מדובר בפעיל יהודי ציוני, שהגיע ארצה מקזבלנקה ב-1943, בן 80 ומעלה כיום.
אגב, כינוי זה קדם בכ-10 שנים לכינוי "קזבלן" של הגיבור היפואי, שיגאל מוסינזון העניק לגיבור מחזהו.
האם אותו "קזבלנקה" זוכר זאת? אולי יש מי שמכירים אותו?
אשמח למידע כלשהו.
משה ברק
גבת
יעקב זמיר
א-פרופו נישוק התחת: ציור "העבד המאושר"
שלום רב לך אהוד,
סיפורו של אורי הייטנר [גיליון 369] מרגש את מי שנפשו קשורה בתנ"ך (הוא "הארבעה ועשרים" בפי אבותינו). יופי של סיפור וטוב שהבאת אותו לנו. חוויותינו בנדון לא נופלות רחוק מכך.
ובאשר לשיר שלך על נישוק האחוריים שלה, אני מצרף כאן תמונה של "העבד המאושר" [איור ל"אלף לילה ולילה"] בתקווה שאם תפרסם אותה לא ישליכו עליך אבנים...
ברשותי ספר שנקרא THE PERFUMED GARDEN והוא תרגום ספר ערבי עתיק יומין שחובר לפני כמה מאות שנים על ידי שיח' נפאזאווי ומעירים עליו שהוא ARABIAN EROTOLOGY מרתק ויפה עד מאוד וכמובן גם משעשע. ארוטיקה צרופה כיד הדמיון המזרחי הגזעי. בין היתר יש בתוכו כמה וכמה תמונות ואיורים, מציירים שונים, על כולם כתוב שם המאייר או הצייר ואילו על "העבד המאושר" רשום רק שזו אחת האילוסטרציות מתוך הספר "אלף לילה ולילה".
בברכה,
יעקב זמיר
* * *
"אני מאחל לך שסופר נידח יכתוב עליך
שאתה חכם וחשוב!"
לאהוד שלום,
רציתי לשתף אותך במה ששמעתי באקראי משיחה שהתנהלה בין שני פרופסורים במסדרון באחת האוניברסיטאות בארץ:
פרופסור א': "שמעת שסופר נידח כתב עליך שאתה פרופסור חכם וחשוב?"
פרופסור ב': "אוי ואבוי! איפה הוא כתב את זה?"
א': "בעיתון שלו."
ב': "אני כבר מתאר לעצמי איך הקולגות שלי מתפוצצים מצחוק ומהנאה כשהם קוראים מה שהוא עשה לי! אני יודע שזה בדיוק מה שהם אומרים עליי מאחורי הגב!"
א': "אבל הוא כתב עליך שאתה חכם וחשוב!"
ב': "אתה חושב שהוא לא יודע את טכניקת הטקסט החתרני שלנו? מה שהוא התכוון לומר הוא שאני טיפש חסר חשיבות... אוי וֵי, אוי וי לי... יש משהו שאנחנו יכולים לעשות נגדו, לעצור לו משהו... איזו מילגה או קידום או השתתפות קובץ של פרסום מדעי..."
א': "לא. הוא משחק היטב את הנידחות שלו ושׂם עצמו במקום כל כך נמוך, שממש אי אפשר להוריד אותו ממנו!..."
מה דעתך, אהוד?
סטודנטית בראשית דרכה
שטרם איבדה את כבודה העצמי
רק את בתוליה
טלי בורסטין
אהוד: טלי בורסטין היקרה, אני חושב שאת המצאת את הסיפור ולכן לא אגיב עליו. אני רק מאחל לך שמאחר שאֶת בתולייך כבר איבדת, לפחות תשתמשי עכשיו בכל כוחותייך הנותרים כדי לשמור על כבודך העצמי במסלול האקדמי, וכשאת מזדיינת, עשי זאת רק בגלל ההנאה שבדבר ולא לשם קידום או לשם הזדהות עם דיעותיו הפוליטיות של המרצה.
* * *
יהודה גור-אריה
מסמך ממוסמס
ועדת חקירה ממשלתית, בראשותה של השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר, חקרה, בדקה וקבעה כי ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו את הניצולים לאורך שנים, קיפחו אותם, התעלמו מצורכיהם ופגעו בזכויותיהם.
חבל שוועדה נכבדה זו לא הביאה דוגמאות והוכחות כיצד דבר זה נעשה בפועל: אם על-ידי כך שלא דנו בנושא זה בכלל, ואם כבר היתה החלטה ממשלתית להקציב סכום כלשהו לרווחתם של ניצולי השואה, שכה מעטים מהם חיים עדיין עימנו, החלטה זו פשוט לא בוצעה...
והרי, בנושא כזה מעורבים שרים, מנכ"לים, פקידים בכירים במשרדי הממשלה השונים, כולם אנשים חשובים ומכובדים, ולכל איש יש תפקיד וסמכות, ולכל איש יש שם.
אז כיצד זה שבמבחן התוצאה, התוצאה היא: אפס? כלום. נאדה.
והרי הדברים הללו אינם בבחינת תופעת-טבע: בצורת, שיטפון, רעידת-אדמה...
כל אחד מן הפקידים הללו תרם, בפעולתו הכושלת או בהימנעותו מפעולה, למחדל המרכזי הזה. ואולי – גם זו אפשרות סבירה, הם פעלו ככל יכולתם במכוון, כדי לסכל את החלטת הממשלה.
וחבל שהם לא מצויינים בשמם. שנדע מי הם אלה השולטים בתחום כה חשוב בחיינו, ולְמה הם אחראים.
כדי לסבר את האוזן [או העין או הלב] הנה תרחיש דימיוני [ואולי לא כל-כך דמיוני] כיצד עשויה החלטת ממשלה [שכבר יש לה רצון טוב] להתמוסס בדרכה הארוכה והמפותלת, משולחן הממשלה – לחשבון הבנק של ניצולי השואה:
באחת מישיבותיה של הממשלה הוחלט להקצות 167 מיליון שקל לניצולי השואה. מזכיר הממשלה, מסיבות השמורות עימו, לא מיהר להעביר את נוסח ההחלטה לראש לשכתו, חמוטל דבירי, שתדאג להעביר את ההחלטה האמורה למשרד האוצר, לביצוע, לפי הנוהל והשיגרה.
כאשר, כעבור חמישה ימים, המסמך הועבר אל ראש הלשכה, זו לא היתה פנויה לטפל בכך, בהיותה עסוקה בקילוד ובהעברת ההחלטה ל"רשומות", לכן היא לא יכלה להתפנות אותו רגע להעברת ההחלטה והוראה לביצוע, למשרד האוצר, והיא העבירה את המסמך לעוזרת שלה, שרה וייספלד, שזו תטפל בהעברת המסמך בצינורות המקובלים, אל יעדו, כאמור, משרד האוצר.
אבל אותו יום שרה כרעה ללדת, וכמובן, היא לא היתה בעבודה.
הלידה המפתיעה [!] השאירה את המשרד לא רק במבוכה, אלא גם בהיעדר של מזכירה חיונית. בינתיים לא נמצאה לה מחליפה ובמשך שבוע ימים עסק הממונה על משאבי אנוש במשרד, אנוש ברדוגו, בחיפוש מחליפה לשרה היולדת.
אבל המחליפה, דורית שמה, למרות שהועברה ממאגר פקידות המשרד, לא יכלה להיכנס לתפקיד הרם במלוא המרץ והפעילות, ללא חפיפה והדרכה כלשהי. מזכירת המזכיר של מנהל לשכת ראש הממשלה לא היתה פנויה להדרכת העובדת החדשה [זה גם לא תפקידה] והיא הטילה זאת על העוזרת השניה שלה, ליאורה.
ליאורה לא בקיאה כל-כך בסדרי העבודה במשרדה של שרה, וההדרכה שלה היתה חפיפניקית למדי.
אך בכל-זאת, דורית, בחורה נבונה וזריזה, תפסה מהר את הפרינציפ והחלה למלא את תפקידה ביעילות ובזריזות ראויה לציון. עכשיו היה עליה להעביר את החלטת הממשלה למשרד האוצר.
אבל מסיבות של אבטחת מידע מצד אחד, ובשל דרגתה הנמוכה שלה – כך הוסבר לה לדורית, אין היא מוסמכת להעביר את ההוראה במחשב, אלא יש להעבירה ידנית, על-ידי הבלדר של המשרד.
הבלדר האמור, יוני שילוח – התייצב למחרת במשרדה של דורית וקיבל לידיו את המעטפה הירקרקה, עם ציון "סודי" ו"למסירה לידיה של נורית בן-שושן, אישית."
למרבה הצער, בדרכו ממשרד ראש הממשלה למשרד האוצר, הקטנוע של הבלדר החליק על כתם שמן בכביש והתהפך. לבלדר נשברו שתי צלעות והוא קיבל גם זעזוע-מוח, שגרם לו לאמנזיה חלקית. הוא שוחרר מבית-החולים כעבור שבועיים, עם גבס על ידיו ורגליו, כאבים, מוגבלות בתנועה וקשיים בזיכרון.
רק עכשיו נזכר יוני, שהוא היה בדרכו למשרד האוצר עם מסמך דחוף למסירה לידיה של נורית בן-שושן, כאשר קרתה לו התאונה.
בקשיים מרובים הוא הצליח למצוא את התיק עם המסמכים שאותם אמור היה להעביר באותו יום גורלי.
כיוון שלא היה יכול בשום אופן לצאת מן הבית, ודאי לא לנסוע למשרד, הוא ביקש מאחיו שיקפוץ במקומו וימסור את המעטפה האמורה. מה לא עושים בשביל אח, ובשביל מדינה/ממשלה? אז האח, ליאור, נסע למשרד האוצר, למסור את המעטפה.
אך בכניסה לבניין, העטור מטפסים ירוקים על הקיר, מנעו המאבטחים את כניסתו, באין לו אישור כניסה. הש"ג בשער אף לא הסכים לקבל מידו את המעטפה הגדולה, שנראתה בעיניו חשודה, כשהוא נאמן להוראות-ביטחון קפדניות. שליח-המשנה חזר כלעומת שבא והחזיר את המעטפה לידי אחיו.
כעבור שבוע נסע יוני – הפעם במונית – למשרד האוצר, כדי למסור סוף-סוף את המעטפה ליעדה. אך כאן התברר שפג תוקפו השנתי של אישור הכניסה ואין הוא יכול להיכנס לבניין עצמו ולמסור את המעטפה לידיה של בן-שושן. אבל כיוון שהשוער הכיר את יוני שילוח משליחויותיו הקודמות, הוא קיבל מידיו את המעטפה ומסר אותה בהמשך למורן, פקידת הדואר.
אך כיוון שנורית בן-שושן נעדרה מן המשרד בשל חופשה, פקידת הדואר התלבטה לא מעט ואף חשבה להחזיק את המעטפה במגירת שולחנה, עד שובה של נורית מחופשתה, אך לבסוף מסרה את המעטפה לדליה אבני, המכונה דליה א', באגף המחקר, במקום למסור אותה לדליה בדיאן, המכונה דליה ב', באגף החשב הכללי.
וכיוון שהיחסים האישיים בין שתי הדליות לא היו תקינים ביותר, לא הזדרזה דליה א' למסור את המעטפה לדליה ב', אלא כעבור כמה ימים.
בהמשך האודיסיאה הארוכה, המסמך עם החלטת הממשלה וההוראה לביצוע נחתה סוף-סוף על שולחנו של החשב הכללי.
החשב אמנם נמצא במשרדו, אבל הוא היה מוגבל בפעילותו עקב תאונת סקי בשווייץ, שבה שבר את ידו הימנית. לאחר שקרא את החלטת הממשלה וההוראה להקצבת הסכום של 167 מיליון שקל לשרידי ניצולי השואה, הוא מיהר לזמן – כעבור שבוע – את שלושת עוזריו הבכירים, מלבד ממלא מקומו, יואב טימסיט, שנמצא בכנס כלכלי חשוב במיקרונזיה, והארבעה ישבו שעות ארוכות כדי למצוא את הסכום האמור, וכיצד מקזזים אותו עם סעיפים אחרים בתקציב.
לאחר סיום הישיבה הטורדנית ומציאת הפתרון התקציבי, אמור היה החשב הכללי לחתום על הוראה להעברת הכסף לבנקים. אבל בידו הימנית השבורה הוא לא הצליח בשום אופן לשרבט חתימה על המסמך והוא ניסה לחתום בידו השמאלית. אולם היועץ המשפטי מנע זאת ממנו, בהסבירו שיש בכך משום זיוף חתימה ואסור לו לעשות זאת. מי שהיה מוסמך לחתום במקומו של החשב הכללי היה ממלא מקומו כאמור, אבל זה לא נמצא בארץ, כפי שצויין לעיל, ואז נאלץ החשב להאציל סמכותו לאחד מעוזריו האחרים, שיחתום על המסמך כדת וכדין.
אבל עכשיו ניצבה לפני פקידי האוצר בעייה לא פשוטה של בירור, איזה סכומים להעביר לכל בנק, שבו מתנהלים חשבונותיהם של ניצולי השואה. דבר זה הצריך מחקר מעמיק של גורמי איתור שונים במשרד עצמו, וכן שיתוף-פעולה עם הבנקים עצמם, שלא ששו לגלות את צפונותיהם הכספיים מה-גם שחלק מן החשבונות הללו צוינו לאחרונה כ"לא פעילים", "חסומים", "סגורים", בעקבות מותם של בעלי החשבון.
ואכן, במשך תקופה זו של שלושה חודשים, בין החלטת הממשלה לבין ביצועה, נפטרו 1190 ניצולים.
בסיכום הרבעון, שערך אגף התקציבים, התברר שישנו בקופה עודף תקציבי של 167 מיליון שקל.
מתוך הערכה ותודה על ניהול הכספים הקפדני והחסכוני, החליטה הנהלת המשרד להעניק בונוס לעובדי המשרד: סוף-שבוע של כיף בבית-מלון באילת.
* * *
מחב"ע: שלא תהיינה לכם אשליות!
שלא תהיינה לכם אשליות. לא מופז, לא ליבני, לא ברק ולא נתניהו יהיו ראשי ממשלה בכנסת הנוכחית.
אולמרט ימשיך לכהן כראש ממשלה עד לבחירות המוקדמות, שלאחריהן רק לנתניהו יהיה סיכוי כלשהו להרכיב ממשלה צולעת בראשות ברווז צולע כמוהו, שכבר ראינו את יכולת עמידתו בתנאי לחץ, ואשר כמות הפָּרשיות שאפשר להטיח בו כדי למוטטו גדולה פי כמה וכמה מכל מה שגירדו ומגרדים נגד אולמרט (אלא אם כן שלדון אדלסון וחינמונו "ישראל היום" יצליחו לטשטש את הפרשיות נגד נתניהו כשם שהצליח דן מרגלית לעשות בהשחרת אולמרט].
כל זמן שנתניהו טרם מרכיב ממשלה, אולמרט עדיין יכהן כחבר הכנסת הבאה וכראש ממשלת מעבר, וזאת כמובן אחרי הבחירות.
וזמן לא רב לאחר שכבר יכהן נתניהו כראש ממשלה, ייתכן שתקום צעקה ציבורית גדולה להחזיר את אולמרט לתפקידו או ללכת שוב לבחירות חדשות, שבהן גם יתברר שרק אולמרט יכול לשקם את קדימה, שעלולה בינתיים להתפורר לרסיסים בבחירות הקרובות [אנחנו למשל נעדיף להצביע ברק מאשר מופז או לבני].
ובמשך כל התקופה הממושכת, עד לעלייתו של נתניהו בראש קואליציה חדשה, ימשיך ברק לכהן כשר הביטחון, וייתכן שגם אחר-כך. אבל קשה לשער שהוא יהיה שר ביטחון תחת ליבני או מופז – אלא ידחוף לבחירות מיידיות תחת ממשלת המעבר של אולמרט.
לכן כדאי מאוד לפרקליטות להביא עוד פעם את טלנסקי ועוד פעם אחת את טלנסקי ועוד פעם אחת את טלנסקי ועוד פעם אחת את טלנסקי (אם אינו יושב כבר במעצר בארה"ב) – כי העדויות של טלנסקי חשובות מאוד לעתידה של ישראל ויש להמשיך בהן כמו בתקיעת מקל בגלגלים – אלא אם בינתיים ייסגר תיק אולמרט מחוסר הוכחות מספיקות להגשת כתב אשמה.
ובינתיים כדאי מאוד להתפלל ולבקש שאולמרט יהיה בריא וימשיך בתפקידו, כל זמן שאין ממשלה אחרת.
* * *
אהרון חָבֵר
"וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם"
אהוד שלום,
זה עתה קיבלתי בפעם הראשונה את העיתון שלך וכבר אני רוצה להגיב לתגובה שלך. אתה כותב כי גם אם מחבל מחרבן עליך צריך להמשיך במשימה המוטלת עליך. אני מסכים כי יש להמשיך במשימה אך לדעתי חובה עליך להמשיך בה רק לאחר הפסקה קצרה בה עליך לירות, ולא כדור מצופה גומי, אלא באש חיה, בישבן ממנו חירבנו עליך.
לפי בדיחה ישנה, חסרת הומור, תוכל לעשות זאת רק אם לא חירבנו לך על העיניים.
וזכור: קשה לשמור על טוהר, או טוהרה, כאשר אתה טובל בחרא! וסליחה על מילותיי שאינני רגיל להשתמש בהן, אך אצטט משפט אחד מהתנ"ך אשר ייתן לי צידוק לכך:
"הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם, אֶת-הַזֶּרַע, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם; וְנָשָׂא אֶתְכֶם, אֵלָיו." (מלאכי פרק ב' פסוק 3).
בברכה,
אהרון חבר
אהוד: אני סבור שאחת התכונות החכמות והיעילות שמאפיינות את הצבא שלנו וגם את הדרג הפוליטי הממונה על הצבא (למעט התקלות) – היא המידתיות. אפילו מלחמת לבנון השנייה אינה חורגת לדעתי, עם כל הכאב שבדבר – מן המידתיות, וכך חושבים גם בלבנון (ר' דברי ד"ר גיא בכור, הקורא גם עיתונות ערבית ולא רק את יוסי שריד, דן מרגלית וזהבה גלאון והדומים להם) – אך כך כמובן לא חושבים במערכות התקשורת ההיסטריות בישראל.
לכן, כל זמן שהכוח בידי וגם אינני נמצא בסכנת חיים – אני לא הייתי יורה אש חיה בישבנו של מי שחירבן עליי אלא חושב על עונש הולם יותר בנוסח הטביעה במחראה בסרטו המקסים של אמיר קוסטריצה "חתול לבן, חתול שחור" (או אולי היה זה סרט אחר שלו?) – או כמו שמחנכים גור כלבים לא לחרבן בבית כאשר טובלים את אפו בפִּרשו הטרי. מידתיות.
* * *
ד"ר גיא בכור
חתיכת נייר או הסכם שלום? כמה כללים קדושים
היום צפויה סוריה להכיר לראשונה בתולדותיה במדינת לבנון, כאשר שתי המדינות אמורות לסכם על חילופי שגרירים ביניהן, לראשונה אי פעם. זו הזדמנות מבחינתנו להכיר כמה כללים קדושים בעולם ההסכמים של המזרח התיכון. מבחינתנו המאמר הזה הוא קיומי: מתי הסכמים יחזיקו מעמד, מתי ייכשלו, ומתי פשוט עדיף לוותר עליהם. אבוי, הדרך אל המאמר הזה רצופה בחורבות העקומות של ניסיונותינו הכושלים. אז מה לא הבנו?
יכול להיות שפשוט לא הבנו, עד היום, ואי ההבנה הזו היא קטלנית לגבינו? לא הבנו שבמזרח התיכון המציאות היא היוצרת את ההסכמים, ולא ההסכמים את המציאות? שההסכמים הם תמיד כיסוי יפה אך מלאכותי למציאות, אך הם לעולם לא יוכלו לשנות אותה?
מכאן נגזרות שתי מסקנות חשובות, לפחות בעיניי: כל החתירה שלנו ל"הסכם" – "סופי", "מכריע", עם צד ערבי זה או אחר, היא חסרת כל משמעות, שכן מה שיקבע זו תמיד המציאות בשטח, ולא הנייר החתום; ומכאן שלהסכמים אין בעצם הרבה ערך במזרח התיכון. ובכן אני מתקן את עצמי: יש להם ערך, בדרך כלל להסתיר את המציאות הקיימת, וגם זו אמנות בפני עצמה. מכאן שהם תמיד יהיו זמניים, כיוון שהמציאות משתנה, ואיתה גם האינטרסים.
אפשר כבר לנסח כמה כללים, שחייבים להיות מעכשיו נר לרגלינו:
1. מציאות יוצרת הסכם – זה יחזיק. בדרך כלל מדובר בהסכם של עמוד אחד. אלו ההסכמים שעושים הערבים בינם לבין עצמם, והם זוכים ללגיטימציה ציבורית רחב
2. הסכם יוצר מציאות – ייכשל. בדרך כלל מדובר בהסכם עב כרס, וזהו המודל הישראלי של הסכמים. אלו הסכמים מלאכותיים, משוללי לגיטימציה, כפי שכל ההסכמים שלנו כיום עם המשטרים הערביים.
3. מציאות בשטח לעולם לא תוכל להישען רק על הסכם. היא חייבת גיבוי חזק מאחור.
ובכל זאת: אנו חותרים להשיג הסכם עם אבו מאזן; עם חמאס; ועם הסורים! דבר מדהים לכשעצמו, לאור הכישלון המוחלט של כל ההסכמים עליהם חתמנו עד היום. זיכרו את הסכם 17 במאי 1983, "הסכם השלום" שכפינו על לבנון, אשר חודשים התנהל משא ומתן עליו, ולא החזיק מעמד אפילו יום אחד לאחר שנחתם.
וכך נכתב באותו הסכם שנחתם אך לא בוצע:
סעיף 2: הצדדים מאשרים כי מצב המלחמה בין ישראל ובין לבנון הגיע לקצו ואינו קיים עוד. כאילו די אם נסכם כך עם מנהיגות הצד השני, כדי שכך גם יקרה. רק להזכיר לכם שרצועת הביטחון שלנו בדרום לבנון הוכרה ונחתמה בהסכם הזה! איזה יופי, היה לנו הסכם, אך ללא שום גיבוי בשטח.
וכי אני לא זוכר את המשא ומתן הזה להסכם שלום, פומבי ונואש, שאותו ניהל דוד קמחי, איש המוסד לשעבר, ומנכ"ל משרד החוץ אחר כך?
אפילו הסכמים יציבים כמו עם מצרים וירדן, בסך הכל נאכפים ברמה ממוצעת של 30%, ולא יותר. לשנות ממש את המציאות הם כשלו. האם אפשר לומר שיש לנו "שלום" עם מצרים או עם ירדן?
עכשיו קחו את הסכם "הידידות והאחווה" (כך הוא נקרא), שנחתם בין סוריה ולבנון לאחר הסכם הפיוס בטאיף בסוף שנות השמונים. ההסכם הזה הוא בתוקף עד היום, כאשר "ועדה עליונה", שנשלטת כמובן בידי הסורים, אמורה להחליט במסגרתו בכל העניינים המשותפים לשתי המדינות. ההסכם הזה לא יצר שום מציאות, הרי סוריה שלטה בלבנון, למעשה כבשה אותה. אך הוא הסתיר את המציאות, כאשר קרא לה "ידידות ואחווה". הוא ייפה את המציאות, אך לא יצר אותה. וההסכם הזה מחזיק מעמד גם היום.
ובכל זאת, היום [13.8] אמורה להתרחש היסטוריה, כאשר בפעם הראשונה יתדיינו סוריה ולבנון מרמה של שיוויון לכאורה, ולא עוד מעמדה של מדינה שולטת ומדינה נשלטת (פרוטקטוראט). מדוע? שכן לראשונה בתולדות סוריה ולבנון, ולראשונה מאז שנות העשרים של המאה העשרים, אז נוצרו המדינות האלה, נוטה סוריה להסכים לחילופי שגרירים בין דמשק לביירות, דהיינו להכיר משפטית בעצם קיומה של מדינת לבנון.
זה מדהים, אך עד היום לא הכירה סוריה בלבנון, ולכן אין חילופי שגרירים בין שתי המדינות. היה זה נשיא סוריה הקודם, חאפז אלאסד שב"נאום הפלאחים" שלו (1971) הצהיר על רעיון "סוריה הגדולה", שבה כלולים חבל אלכסנדרטה התורכי, ירדן, לבנון, קצת מעיראק וחצי ישראל, בערך עד נתניה.
סוריה התערבה בירדן פעמיים. סוריה התערבה בלבנון עשרות שנים. סוריה מתערבת בעיראק. סוריה מתערבת בנעשה בתחום הפלסטיני.
מדוע?
כי היא רואה בארבע הזירות האלה זכות השייכת לה.
האם זה פשוט לסורים להכיר במדינת לבנון? ממש לא. מבחינתם דרישתו זו של נשיא לבנון החדש, מישל סולימאן, היא חצופה, אך סוריה נחלשה, הקואליציה בלבנון מחזיקה מעמד, ואין ברירה.
כיוון שסוריה תכיר בקיומה של מדינה זרה בשם לבנון, בפעם הראשונה, היא הסכימה לדון גם בשרטוט הגבולות בין שתי המדינות, כאילו לבנון נולדה היום. גם זה אינו פשוט, למשל למי שייך הר דוב, ובכלל, האיזור שהלבנונים מכנים חוות שבעא. ישראל אמנם כבשה את השטח במלחמת ששת הימים, אבל עכשיו חיזבאללה המציא כיבוש חדש, כדי שיתפרנס, והוא דורש את "שחרור" האיזור הזה. אלא, אבוי, גם סוריה טוענת לבעלות עליו! זה הרי עוד לא היה בתולדותינו: שניים נלחמים מי ניהל מאבק "שחרור" על שטח, ויהפוך את ישראל לאוייב-בכוח שלו. לא פשוט.
עוד טענה אותה יעלה הנשיא הלבנוני: דרישה להפסקת הזרמת הנשק מסוריה לקבוצות בלבנון, ביניהן חיזבאללה. לאור הפיוס הלאומי במדינה, הנטייה כרגע היא "להלבין" את הנשק שבידי חיזבאללה כבר עכשיו, ובכך להחליד אותו, אך ליישר קו ולא להסכים להזרמות נוספות של נשק לחיזבאללה. אם סוריה מכירה בריבונות לבנון, היא מחוייבת לקבל את דעתה של המדינה גם בנוגע לנשק.
ולבסוף, הצדדים ידונו האם להמשיך את "הסכם הידידות" עצמו, וביטול "המועצה העליונה", סממנים לימי הכיבוש הסורי של לבנון, אם צבאי ואם פוליטי. האם הצדדים יחתרו להסכמים חדשים בין המדינות? אנחנו כבר מבינים שלא, הרי הסכמים אינם יוצרים מציאות, היא יוצרת אותם. מדוע שלא יפנו להסכמים חדשים? כיוון שהמציאות עדיין לא השתנתה לגמרי לטובת הלבנונים.
בלבנון, זאת לדעת, יושבים גם היום מעל חצי מליון אזרחים סורים, יש אומרים שמונה מאות אלף, הנוגסים בכלכלה הלבנונית השברירית בהיותם עובדים ומעבירים את הרווחים לסוריה ולא מבזבזים אותם בלבנון עצמה. על "המתנחלים" שלנו העולם כולו מדבר, אך על המתנחלים הכובשים של סוריה בלבנון איש אינו מדבר, ספק אם בכלל יודעים עליהם.
מאות אלפי "המתנחלים" האלה נשתלו משנות השבעים על ידי סוריה, כדי להיטיב את שליטתה בלבנון. וכך, הצבא הסורי יצא בעל כורחו מלבנון בשנת 2005, אך דמשק השאירה את צבא העובדים שלה בלבנון. הם עובדים, אך גם משמשים את סוריה ואת האינטרסים שלה לכל דבר בתוך לבנון. אי אפשר לסלקם ואי אפשר להתפטר מהם.
הלבנונים יודעים שאין ערך להסכמים חדשים עם סוריה, כל עוד מאות האלפים האלה נמצאים בקירבם. הם ישאפו לצמצום הנוכחות הסורית הזו בארצם, ואז, רק אז, כאשר המציאות תתחיל להשתנות, יגיע, אולי, גם עידן ההסכמים. רק אז, כאשר המציאות בשטח תשתנה.
מה אנו מפיקים מן הניסיון הלבנוני הזה?
שבלי תמיכה חזקה בשטח, צבאית, פוליטית וציבורית – אין ערך לנייר, וזאת לתשומת לב מי שסבור אצלנו שחתיכת נייר עם הסורים או הפלסטינים תביא לשינוי המציאות, וליציבות שלה אנו כה מייחלים. חתיכת נייר ללא גיבוי תביא, אם כן, לחוסר יציבות.
13.8.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
יערה בן-דוד: בעקבות "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
לאהוד שלום,
תודה על הקובץ הנאה "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שהואלת לשלוח לי [באי מייל]. ניכר כי הוא נכתב בידי משורר חי ובועט, תועה ומחפש ומתמודד ללא הרף עם עולמות החוץ והפנים ועם טלטלות ומערכות יחסים שונות, משורר העושה נפלאות עם המילה הכתובה על רבדיה והשתמעויותיה. יש פנים רבות בשירים, כמו גם בשיר הבודד, הקלידוסקופי.
הנה שירים אחדים ששבו את ליבי: "ערב של ילדות", "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", "חסד אבותיך", "אימי תרנגולת מיוחדת במינה", "רקוויאם לרבין", ועוד.
כבר מן הדוגמאות האלו עולה המגוון הרחב בשירים, שיחדיו יוצרים תיזמור מיוחד מאוד ומעניין. אנא, ראה בתגובתי זו תגובה ראשונית בלבד למקרא ראשון בשירים. הם בהחלט מזמינים לקרוא בהם שוב ושוב.
נהניתי גם ממסתה מאירת העיניים של ש. שפרה.
בברכה,
יערה בן-דוד
* * *
אורי הייטנר / 2 רשימות
1. יש עתיד לקיבוץ השיתופי?
כשיתופניק בלב ובנפש, אני מצר על כל קיבוץ שיתופי שהחליט על הפרטה. כאשר מדובר בקיבוץ גדות, אליו יש לי קשר עמוק – בהיותו אחד הקיבוצים המלווים של אורטל בראשיתה ושההיסטוריה של אורטל ושלו הצטלבו לא אחת (כולל הקמת חברה משותפת שאמורה היתה להקים שותפות בתעשייה, רעיון שבסופו של דבר נפל כאשר כבר הגיע לישורת האחרונה) צר לי שבעתיים. אולם אני מכבד את חברי גדות, ואם זו ההחלטה שקיבלו, אני מאחל להם הצלחה בדרכם החדשה.
ברצוני להתייחס לכמה מן האמירות של חברי גדות שהתראיינו לגיליון הקודם של "על הצפון". שלמה גץ: "השבר הראשון היה לפני שבע-שמונה שנים, כאשר התחלנו בהפרטות והפרדנו את המשק מהקהילה, הפרדה שהיתה לה משמעות מרחיקת לכת מבחינת היותנו קיבוץ שיתופי... הפרדת העסק מהקהילה אומרת שמעתה ואילך המשק מתנהל באופן רציונאלי, לפי כוחות השוק, בעוד הקהילה ממשיכה להתנהל לפי עקרונות שיתופיים, וזה שילוב בעייתי, כי קשה לנהל מערכת שמדברת בשתי שפות, מה גם שברגע שאתה מפריד את העסק מהקהילה, העסק קובע לקהילה כמה כסף היא תקבל, ובמידה רבה גם מה היא תעשה בכסף הזה... הפרדנו בשנת 2001, ואז כבר היה ברור לי, שגדות השיתופי הולך ונפרם."
בטרם אתייחס עקרונית לדברים, אני יכול להעיד על אורטל. אנו התחלנו בהפרטות במערכות הצריכה בשנת 1988, לפני עשרים שנה. ב-1990, לפני 18 שנים, החלטנו על הפרדת העסק מהקהילה, תהליך שהתבצע בהדרגה במשך 15 שנים. והנה, אורטל הוא קיבוץ שיתופי לעילא ולעילא. אם, חלילה, יפסיק אורטל ביום מן הימים להיות שיתופי, אין לי ספק שלא יהיה לכך קשר כלשהו להפרדת העסק מן הקהילה. היום, אין לי ספק שאחת הסיבות המרכזיות לכך שאורטל קיבוץ שיתופי, היא תהליכי השינוי שעברנו לאורך השנים, ובהם ההפרדה בין העסק והקהילה.
אכן, יש הבדל בין שפת עסק לבין שפת קהילה שיתופית. המטרה המרכזית של עסק היא להרוויח כסף, וכמה שיותר כסף. כדי להרוויח כסף יש להתחרות. לסביבת התחרות יש שפה, ומי שנוטל חלק בתחרות, חייב לשלוט היטב בשפת השוק.
המטרה המרכזית של קהילה שיתופית היא חלוקה צודקת ושוויונית של פרי המאמץ של החברים, כאשר חלק ניכר מהמשאבים מופנה לחינוך, לתרבות, לרווחה, לבריאות שהקהילה אחראית עליהם. זו שפה אחרת לגמרי.
ההפרדה בין העסק והקהילה נועדה להגן הן על העסק והן על הקהילה, כדי לאפשר הן לעסק והן לקהילה הצלחה מירבית. השתלטות שפת העסק על הקהילה, לא תאפשר לה להיות קהילה שיתופית לאורך זמן. השתלטות שפת הקהילה השיתופית על העסק, לא תאפשר לו קבלת ההחלטות העסקיות הנדרשות בסביבת התחרות בה הוא פועל. כמובן שאין נתק בין העסק והקהילה ותמיד יש השפעה הדדית בין השפות והערכים של כל גוף, אך ההפרדה מאפשרת את הקיום של שניהם.
אם המציאות בגדות היתה שהעסק קבע את תקציב הקהילה ואת סדרי העדיפויות שלה, הרי שלא הופרדו העסק והקהילה אלא העסק השתלט על הקהילה. זו מציאות הפוכה להפרדה. תקציב הקהילה צריך להיבנות בראש ובראשונה משכר חברי הקיבוץ – העובדים בחוץ, בעסק ובקהילה, מהרווחים של ענפי הקהילה (ילדי חוץ בחינוך, מכירת ארוחות בחדר האוכל לקבוצות תיירים וכו') ומחלוקת רווחים של העסק לבעלי המניות – הקהילה. ייתכן שהמצב מחייב, כשלב ביניים, סבסוד נוסף של העסק לקהילה, ועדיין אל לעסק להתערב בהחלטות הקהילה באשר לסדרי העדיפויות שלה.
מדבריו של שלמה גץ אני לומד על שינוי אחר שנעשה, לכאורה לפני ההחלטה על ההפרטה, אך הוא למעשה עלייה על המדרון החלקלק של ההפרטה – "תשלום עבור עבודה בשבתות במקומות עבודה חיוניים (רפת, שמירת לילה, חדרי אירוח וחדר אוכל)."
קו פרשת המים בין קיבוץ שיתופי לשאר העולם, הוא ההפרדה המוחלטת בין תרומה לתמורה. כאשר משלמים תמורה על העבודה, זה כבר לא קיבוץ שיתופי. בוודאי כאשר התשלום על העבודה אינו הגיוני. תשלום דווקא בעבור עבודה בשבתות במקומות חיוניים, הוא ממש לא הגיוני. יכול חבר בטלן, שהולך בכל יום לעבודה ועושה את המינימום ומטה, הכנסותיו לקופת הקהילה נמוכות מאוד, תרומתו החברתית לקיבוץ אפסית, הוא טראבל-מייקר מכל בחינה, לעבוד בכל שבת בחדר האוכל ולהרוויח משכורת נאה, הרבה יותר מחברו שתרומתו גדולה, שעות עבודתו רבות, השכר שהוא מכניס לקהילה גבוה מאוד והוא גם פעיל בוועדות ובתרבות, והזמן היחיד שיש לו למשפחה הוא בשבת והוא לא יעבוד בשעות הללו. מה ההיגיון בכך? איפה כאן הצדק? צעדים כאלה מרוקנים את הרעיון השיתופי מתוכן, ומובילים בתוך זמן קצר להפרטה מלאה. שהרי אם יש תמורה חומרית אישית על תרומה, מוטב שהיא תהיה אמיתית וריאלית – תמורה דיפרנציאלית על תרומה דיפרנציאלית.
אמירה אחרת אליה ברצוני להתייחס היא של שי סט. בתשובה לשאלה אודות שלושת הקיבוצים השיתופיים האחרונים שנותרו במועצה איזורית הגליל העליון – ברעם, סאסא ויראון, אמר שי: "יש קיבוצים איטיים יותר לשינוי, ויש מהירים יותר... גם הם בדרך לשינוי, רק שהם עוד לא יודעים שהם בדרך לשם או לא רוצים לדעת... יכול להיות שייקח להם עוד 20 שנה, או אולי אפילו יותר, אבל סביר להניח שבסוף גם הם ישתנו. הטבע האנושי יעשה גם שם את שלו."
מאחר שאיני מרקסיסט ואף פעם לא הייתי כזה, איני מאמין בדטרמיניזם היסטורי ובתהליכים סטיכיים. בניגוד לשי, אין לי שום יומרה לדעת מה יעשו ברעם, סאסא ויראון ואפילו מה יעשה קיבוץ אורטל בעוד שנתיים, חמש שנים או עשרים שנה. ייתכן שקיבוצים אלה או חלקם יופרטו. ייתכן מאוד שלא. יתכן גם שבתנועה הקיבוצית תנועת המטוטלת תשתנה וקיבוצים ישובו להיות שיתופיים. אולי גם גדות. מי יודע?
דבר אחד אני יודע – כל קיבוץ ישאר שיתופי אם חבריו ירצו בכך, ויחדל להיות שיתופי אם חבריו לא ירצו עוד בדרך הזו. נכון, יש השפעה לסביבה, וקשה לעמוד מול צונאמי תנועתי של הפרטה. מצד שני, לעיתים דווקא גאוות היחידה ותחושת הסיירת של להיות שונה, מיוחד, עצמאי, מאמין בדרך שלי השונה מהדרך הקונפורמית, חזקות יותר מהשפעת הסביבה.
הטבע האנושי? כבר נאמר שיצר לב האדם רע מנעוריו. ובכל זאת, התרבות האנושית היא התמודדות בלתי פוסקת עם היצרים החייתיים של האדם. הרי זה מותר האדם מן הבהמה.
הקיבוץ השיתופי הוא התארגנות שחבריה נאבקים ביצרי החומרנות ורדיפת הבצע הקיימים בכל אדם, כדי לקיים חברה צודקת יותר, שיוויונית יותר, סולידארית יותר, שאינה מבוססת על הרצון האישי להתעשר, אלא על רצון של קבוצה לבנות חיים יפים יותר, צודקים יותר. אני מאמין בדרך הזאת. אני מאמין שהשיר הזה לא תם, הוא רק מתחיל. אני מאמין בעתיד הרעיון השיתופי.
"כי עוד נפשי דרור שואפת / לא מכרתיה לעגל פז / כי עוד אאמין גם באדם / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי הבל / ירוממנו במתי על / לא ברעב ימות עובד / דרור לנפש פת לדל".
שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין".
2. את אינך אשמה
באתר ynet התפרסם מכתב גלוי אל עקורי גוש קטיף, תחת הכותרת "תושבי גוש קטיף, סליחה שפיניתי".
את המאמר כתבה צעירה בת 24, בת קיבוץ, שבהיותה חיילת, לפני שלוש שנים, השתתפה בעקירת היישובים. במכתבה היא מביעה חרטה עמוקה על מעשיה, מתארת את הפצע העמוק בנפשה כתוצאה מהשתתפותה במעשה, לוקחת אחריות על המעשה ומבקשת סליחה. השורות הבאות הן מכתב גלוי לצעירה הכנה.
ניכרים דברי אמת. המאמר נכתב בדם ליבך, מכתב שכולו כנות והגינות. נכונותך לקחת על עצמך אחריות לסבל שנגרם לעקורים בגין המעשה שהיית שותפה לו, מעידה על רמת מוסר גבוהה, ועל תחושת אחריות מפותחת.
אך אני אומר לך – את אינך אשמה. אינני אומר זאת מתוך רצון להקל על סבלך, או מתוך ניסיון להקטין את רגש האחריות שלך. נהפוך הוא. טענתי היא שאינך אשמה, כיוון שעשית בדיוק את מה שהיה עלייך לעשות, דווקא מתוך תחושת האחריות. עשית את שהיית צריכה לעשות, כיוון שאילו נהגת אחרת, היית נוהגת בחוסר אחריות.
התנגדתי להתנתקות, לעקירת יישובי גוש קטיף. התנגדתי לכך לפני ההתנתקות, התנגדותי התעצמה במהלכה – חשתי שנפשי נפצעת לנוכח המראות הקשים, וההתנגדות גדלה והולכת ככל שהזמן חולף, וברור עד כמה היא היתה חסרת תוחלת. תמורת המחיר הכבד כל כך, הכואב כל כך – חורבן מפעל התיישבות, גירוש אלפי תושבים מבתיהם והרס מפעל חייהם, קרע נורא בעם, ישראל לא השיגה דבר.
היא השיגה המשך הטרור ואף התגברותו. היא אפילו לא השיגה את מטרת המהלך – היא לא התנתקה מעזה. גם כאשר האוייב משגר טילים לעבר אזרחים ישראליים בפשע מלחמה מתמשך, ישראל ממשיכה לספק לו כסף, מזון, חשמל וציוד. העולם כולו רואה בישראל אחראית על עזה כאילו היא עדין כובשת ברצועה, וראינו כיצד כל העולם נזעק כאשר ישראל הקטינה במקצת את אספקת החשמל כגמול על הטרור, והפלשתינאים ביימו הפסקת חשמל.
עקירת היישובים נעשתה בנחישות ובמקצועיות, אך העקורים נעזבו ונזרקו ואף שלוש שנים אחרי, המדינה אינה לוקחת אחריות על תוצאות מעשיה. וכפי שאת מעידה על עצמך, על חברותייך ועל מפקדותייך, המעשה הזה שבר גם אתכן, החיילות שביצעו אותו, ואני משער שגם רבים מן החיילים שהיו שותפים לו.
לכל המעשים הללו יש אשמים. את אינך אחת מהם. אשם ראש הממשלה שרון שקיבל את ההחלטה והוביל את המהלך. אשמים שרי הממשלה הנושאים באחריות להחלטה ולביצועה. אשמים חברי הכנסת שהרימו את ידם והצביעו בעד המהלך. אשמים היח"צנים והספינולוגים שהובילו את שטיפת המוח הציבורית; שהפיקו את תשדיר השירות השקרי אודות "פתרון לכל מתיישב" שעה שלא היה פיתרון לאף מתיישב. אשמה התקשורת שהתייצבה כמעט כאיש אחד בעד העקירה, ללא דיון ציבורי אמיתי ותוך "איתרוג" של ראש הממשלה והלבנה אפריורי של מעשי השחיתות ששמו נקשר בהם. אשם הציבור שברובו תמך במהלך, והעניק בסקרי דעת הקהל רוח גבית לממשלה.
את אינך אשמה. את היית חיילת, ותפקידך היה לבצע את המשימה. היה עלייך לבצע את המשימה לא כראש קטן, בורג במערכת שאינו חושב אלא "רק ממלא פקודות". היה עלייך לבצע את המשימה כראש גדול, המבין שבמדינה דמוקרטית הצבא אינו יכול למרוד במרות הדמוקרטית של הדרג המדיני, והחיילים אינם יכולים לנסות למנוע את ביצועה של משימה שהם מתנגדים לה פוליטית.
היה עלייך לבצע את המשימה, מתוך ראש גדול, מתוך תחושת אחריות לאומית, מתוך התייחסות אל עצמך כמי שאינה מצילה את נפשה, אלא כמי שחושבת מה יקרה אם כולם יסרבו. שהרי אילו את סירבת, וכמוך עוד חיילת ועוד חייל ועוד שוטר והיתה כאן סרבנות המונית, וצה"ל לא היה מבצע את ההחלטה – אף ממשלה לא היתה יכולה להורות לצבא לבצע אף משימה, כיוון שלכל משימה יהיו החיילים שיתנגדו לה. ואם מדינת ישראל לא תוכל לבצע החלטות – לא תהיה מדינה. ואם לעם היהודי לא תהיה מדינה – ספק אם יהיה עוד עם יהודי. כך צריך לראות את הדברים חייל אחראי, חייל שהוא ראש גדול. עליו לראות את עצמו כאילו בו ובמעשיו תלוי קיומו של עם ישראל. לא פחות.
את מכה על חטא על "ציות עיוור לפקודה לא מוסרית". את "מקווה שאף חייל לא יסכים לבצע בעתיד פקודה כזאת". את שואלת "מאיפה העזתי בכלל, אני הקטנה, שלא בנתה מימיה שום דבר, לבוא ולהרוס במו ידי חיים שלמים שאנשים בנו בעמל כל כך רב?" את אינך סולחת לעצמך.
אני מבין את תחושותייך ומזדהה עם כאבך, אך הדרך הזו היא דרך בלתי אחראית. היום את אזרחית, וכאזרחית יש לך דרכים דמוקרטיות להיאבק על דמותה של מדינת ישראל. כאזרחית, מן הראוי שתאבקי שלא תתקבלנה עוד החלטות כאלו בעתיד. כאזרחית, עליך להיאבק נגד עקירת יישובים (ואגב, נגד כל טרנספר, גם לערבים).
שנתיים מחיי אישה ישראלית, שלוש שנים מחיי גבר, מופקעים לשירות צבאי. יש לקוות שלא יעשה עוד שימוש בצה"ל למטרות כאלו. אך החייל עצמו חייב להבין שתפקידו במדינה דמוקרטית הוא לבצע את החלטת המוסדות הנבחרים, כי האלטרנטיבה – הרת אסון.
במלחמת לבנון הראשונה החלה תופעת הסרבנות ונמשכה בעריקה מהמלחמה בטרור בשתי האינתיפאדות. אני מודע להבדל בין סירוב להילחם באויבי המדינה לבין סירוב לפעול נגד אחים, אזרחים נאמנים של המדינה. אך חרף ההבדלים, סרבנות היא סרבנות היא סרבנות, והיא מסכנת את קיום המדינה. לא זו הדרך.
* * *
יש לי אימא מקועקעת
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
יש לי אימא מקועקעת
וגם אבא שלי מקועקע
נחש כחול על הבטן שלה גדל
אני לא יודע
הולך להיות לי אח
או סתם משמינה עם פרח על התחת
פרפר על הציצי
מרשה לי ללטף
וכשאני רוצה קקה אומרים לי
אתה עוד קטן!
אבל אני לא אומר קעקוע
אני אומר יש לי קקה
הם שומעים רק קעקוע כל הזמן
כי הם מקועקעים גם בראש
ככה כשאני רוצה קקאו
קרטושקע ממדורה בחצר
אבא יודע לעשות שרירים
אישה ערומה ורגליים דג
נוגעת באיש עטלף
לאימא יש עוד קעקוע
שאיפה אסור להגיד
הילדים מקנאים בי
שיש לי הורים מקועקעים
אבל אני מסתפק בקקאו וקרטושקעס
חושב שהוריי קצת קוּקוּאים
וצריך לדאוג להם שלא יישבו על
המדרכה ויבקשו נדבות
2006
* * *
לקוחות וחברים יקרים!
רצינו להזכיר לכם את יום העיון המתקרב ובא
יום שישי הקרוב 2008\08\15 בשעה 08:00 בבוקר
בתוכנית הפעם: לימוד והתנסות בהרכבות.
טעימות של גבינות תוצרת בית של ראובנה שגם פותחת אצלנו קורס ומלמדת להכין גבינות משגעות בבית! ואם ישאר לנו זמן היא תדגים לנו איזו גבינה...
טעימות של פירות חדשים וישנים
ארוחת בוקר שכל אחד מהמשתתפים מתבקש לתרום לה ממטבחו שלו איזו פשטידה או מאפה או סלט טוב או מה שבא לכם
וכמובן בסיום נשב ונדבר על טיפולים בגינה, השקייה בימות הקיץ
או כל נושא אחר שמעניין אתכם
לא לשכוח להביא סכין יפאנית עם להב חדש, מזמרה, משהו לארוחת בוקר!
יהיה כיף, תבואו!
משפחת ולך
משתלת עצי פרי אקזוטים
ת.ד 5050 גן שומרון 37915
טל: 04-6372477
פקס 04-6272340
לתאום ביקורים 052-3111107
* * *
אהוד בן עזר / אחות קטנה
יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל
יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,
וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר
קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –
עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,
וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל
וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה
מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –
וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ
וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ
פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –
אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –
וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל
וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –
מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?
יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –
בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם
לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם
אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר
אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?
וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,
הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה
וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –
רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!
אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.
אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה
אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת
וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –
בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק
תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!
נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ
וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!
ינואר 1977
מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר, שיצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2005 בסיוע מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות וקרן רבינוביץ לאמנויות, תל אביב, ולאחרונה אזל כליל. השער האחרון של הספר הוקדש לשירי הילדים שכתב בן עזר. אפשר לקבל באי-מייל חינם את הקובץ של כל ספר השירים ובניקוד מלא. השירים לא מופיעים באנתולוגיות וגם לא בשדרות ועל מכוניות הזבל העירוניות.
השיר "אחות קטנה" מבוסס על סיפור אמיתי והוא נכתב לפני 31 שנים לכבודן של האחיות הקטנות טל ולימור לבית ריינברג, וגם הוקרא במסיבה משפחתית, כמנהגם של ה"ייקים" ושל צאצאיהם.
* * *
שירי משה שפריר
אהוד, אחר שקיבלת תגובות על שירי האהבה שפירסמת בגיליון 367, כתבת כי תשמח למסור את כתובתו של כל משורר שיהיה מוכן לשלוח למבקשים את שיריו. ובכן, אני מוכן ומזומן לכך: כתובתי : רח' פנקס 67, ת"א. כתובת האי מייל למבקשים להתקשר עימי:
* * *
סדנת דודו בוסי
היי,
שמח לבשר שהחלה ההרשמה לסדנת הכתיבה הבאה. לפרטים: 0547790693.
בברכה,
דודו בוסי
* * *
רון וייס: הצעת אולמרט לפלסטינים
סופר נידח שלום,
בעיתון "הארץ" פורסמה ב-12.8.08 הצעת אולמרט לפלסטינים, לפיה ישראל תספח 7% מהגדה ותיתן לרשות 5.5% שטח חלופי בנגב. דברים אלה סותרים את הכתוב במאמרו של אורי הייטנר,"הפיקדון של אולמרט" (גיליון 362) שלפיו אולמרט נכון לסגת מ-98% מהשטחים. ההצעה של אולמרט אינה מתייחסת לירושלים. בלי חלוקת מזרח ירושלים לא יהיה שלום. אלה העובדות הידועות, וחשוב שקוראי הגיליון הספרותי יהיו מודעים להן.
רון וייס
רמת-גן
* * *
האם "אל על" חילצה את "ארקיע"?
זו לא בושה להודות ל"אל על" על חילוץ הישראלים מטביליסי בירת גרוזיה, אבל גם לשאול באותה הזדמנות אם "ארקיע" היא אכן חברת תעופה בינלאומית רצינית ואחראית שאפשר לסמוך עליה בעת צרה?
* * *
צוותא מגישה
בַּמֶּה להמתיק ימים אם לא בשירים
מופעים מיוחדים בגוון אישי על שירה ומוזיקה המפגישה בין משוררים, אנשי רוח, מוסיקאים, זמרים ושחקנים. סדרה שתוקדש לשירה העברית מהקלאסיקה הישראלית ועד לשירה עכשווית.
עריכה וניהול מוסיקלי: אורי לשמן
16 בספטמבר, בשעה 20:30
בתוך הבית
דיאלוג בין מילים למוסיקה על אש קטנה בתנור הדולק במסדרון שבין חדר השינה לסלון, אילו יכלו קירות הבתים לדבר אין ספק שהם היו גדולי המשוררים, אבל פי הקירות מרוח תמיד בסיד, ולשונם שומרת על זכות השתיקה. מה מתרחש בין כתלי הבית, בינו לבינה, בתוך המשפחה. החלומות, האהבות, השנאות והקנאות.
משתתפים: המשורר רוני סומק עם אלון אולארצ'יק,
אבי גרייניק, מירה עווד ומאי ישראלי. נגנים: יובל מסנר (צ'לו) וגיא קריס (כלי נשיפה ואקורדיון)
בין המשוררים ששיריהם יושמעו: אלתרמן, יהודה עמיחי, דוד אבידן, מאיר ויזלטיר לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, יונה וולך, שמעון אדף, רפי וייכרט, ויסלבה שימבורסקה, לאונרד כהן וברכט.
"זו סידרה מחכימה, אינטליגנטית ושופעת חן ואני יכול לראות בעצמי 'שפוט' שלה. לחנים מצויינים ועבודה נפלאה עם שחקנים מאפיינים את סידרת השירה של אורי לשמן בצוותא." יוסי שיפמן, אתר הבמה.
מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" – 75 ש"ח
כרטיסים בקופת צוותא תל אביב טל. 6950156
יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה
* * *
זיכרו את הרמה הנמוכה של הממונים על ההיסטוריה
בעיריית פתח-תקווה בשנת 2008
מאחר שהמכתב העיתי שלנו מיועד גם לדורות הבאים, רצינו לציין שהסופר וההיסטוריון אהוד בן עזר, בן ה-72, נכדו של חורש התלם הראשון יהודה ראב לפני 130 שנה, נאלץ לעזוב בבושה ובטריקת דלת ישיבה של ועדת הנצחת האתרים של העירייה, לאחר שנתקל במטר של חרפות וגידופים, ואפשר לומר שממש גירשו אותו; ועד היום, שבועות אחדים לאחר אותו אירוע מביש – לא זכה להתנצלות או להתייחסות עניינית לנושאים ההיסטוריים שהעלה באותה ישיבה בפני אנשים שיודעים פחות ממנו את תולדות ראשיתה של המושבה.
בושה וחרפה!
הבהרה: דברים אלה אינם מתייחסים כלל לצוות ארכיון פתח-תקווה על שם עודד ירקוני ז"ל ולאחראים על מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ולהיסטוריה, העושים במתחם שלהם בקריית המוזיאונים בארלוזורוב ("יד לבנים" לשעבר), עבודה מסורה מאוד הראוייה לכל הערכה.
* * *
משכן אמנים / הזמנה
פתיחת עונת האמנות והתרבות / "ושמחת וצחקת בחגך"
בואו לחגוג את תום הקיץ בקריצה מחוייכת
ביום א' 31 לאוגוסט בשעה 20.00
בגלריה העירונית, משכן האמנים רחוב ידפת 7, (כניסה מנורדאו 50) הרצליה.
הנכם מוזמנים לערב מהנה ומבדר
עם ד"ר אילנה בן-דב
פסיכולוגית וסטנדאפיסטית
המתבוננת במבט מחוייך על דמויות הקשורות בחגי ישראל.
המופע מבוסס על חומר מקורי של האמנית, ועל טכסטים מן הספרות הישראלית.
דמי כניסה 20 ₪ כולל כיבוד קל
רחוב ידפת 7, הרצליה 46583, טלפון: 9510601 -09
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שנים-עשר
בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק
חלק ראשון
מעתה היה יהודה [רַאבּ] יוצא עם אבו-יוסף ביום ובלילה לשמירת השדות, ולמד ממנו דברים רבים: לנהוג בשכנים הערבים בתקיפות אך גם בהכנסת-אורחים לבבית ובחלקת-לשון, הקרוייה בפיהם סִיַאסֶה, דיפלומטיה. לרכוב על סוס בנוסח ערב. להתפאר במעשי-גבורה, אפילו בדויים, ועם זאת לעשות פעולות נועזות שלא תמיד מתפארים בהן ורצוי אפילו להכחישן. במיוחד היה יהודה אסיר-תודה לאבו-יוסף על שלימדו לדבר היטב ערבית.
יהודה בירך על מזלו הטוב שהפגיש אותו בנעוריו עם סטיפן סיטשי, איש-הצבא ההונגרי – ועתה עם הַפָּרָש הבאגדדי בן החמישים, שמדריך אותו כחבר אמיץ ומנוסה בהלכות שמירה וביחסי שכנים.
ועוד יותר שמח יהודה לאחר שבועות אחדים.
למן היום השני לפגישתם הפציר וחזר והפציר באבו-יוסף להישאר תקופת-זמן בתפקיד שומר-המושבה ולהדריך את המתיישבים חסרי-הניסיון. לאחר תקופה של סירוב – אמיתי או מטעמי נימוס – השיב אבו-יוסף ליהודה בפתגם ערבי:
"מי שחי עם אנשים ארבעים יום, הופך להיות אחד מהם! עכשיו אני רואה שיהודים אמיתיים אתם ולא אגדה כיהודי חייבר. אקח לעצמי זמן של שנה להישאר אתכם. בינתיים אחכה שסוסתי תמליט. ואולי גם אחסוך לי מעט כסף לקראת שובי הביתה."
*
בלילות היו חזירי-בר באים מן הביצה, נוברים בשדות המושבה, תולשים את הקמה ורומסים אותה. אבו-יוסף אהב להתגרות בהם ולהשמידם. יום אחד סייר יהודה עם אבו-יוסף בשדה והנה נקלע מולם חזיר-בר זכר. מיד התחיל אבו-יוסף רודף אחריו, על גבי סוסתו הלבנה, עד לביצה, ויהודה נגרר אחריהם. כאשר הגיע לשפת הביצה, הטיל אבו-יוסף מעל גבי סוסתו את רומחו בחזיר. הרומח נתקע בין כתפי החזיר, ונשבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה. החזיר ניגש אל סוסתו ההרה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. הסוסה, בתגובה, היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הושבו ריקם.
יהודה, על סוסו, הוציא מיד את אקדחו וכיוון אותו אל החזיר, כדי להרגו ולהציל את אבו-יוסף וסוסתו, שהריונה ודאי הכביד עליה מלהתחמק.
"אל תירה!" צעק לעברו אבו-יוסף.
ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים השכיל להימצא משמאלו של החזיר, ואז הניף את ידו הימנית, פגע בו בתנופה אחת של חרבו, וביתק אותו מקצה חוטמו ועד לבין כתפיו.
*
זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.
הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה"מסמר" הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה"מסמר", זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.
נוסף לכך, לשם החריש ב"מסמר" היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה מיכל בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.
*
את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].
ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:
"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"
אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.
הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.
הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.
אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.
ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:
"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:
"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"
וכולם ענו אחריו: "אמן!"
"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"
"אמן!"
ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:
"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?
"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.
"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"
יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.
"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"
וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"888
*
החג עבר. הנשים חזרו ליפו. מזג-האוויר השתנה והחלו ימי חמסין. השדות הבשילו במהירות. באחד הימים החמים המליטה סוסתו של אבו-יוסף סייח. בעוד היצור הרך והרטוב, שהיה נחמד מאין-כמותו, עומד בקושי על רגליו הרכות, ואימו הגבוהה והלבנה מלקקת את גבו הלח, כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח השחור – ולעיני יהודה הביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו.
"מה עשית? אבו-יוסף!" נחרד יהודה.
"ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!"
"אבו-יוסף, במה חטא היצור החמוד הזה?"
"יוּדָה-עַרְבּ, סוסתי לא תלד סייח שאין יודעים מי אביו. בזמן שהיתה בשבי-הגנבים – התעברה. איך אוכל לשמור על שמה, ועל כבודי, אם אחזור לבאגדד עם צאצא שאין מכירים את אילן-הייחוסין שלו? בושה היא!"
דאוד אבו-יוסף היה מסור מאוד לסוסתו. נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום, שׂעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם ביום. היא היתה רזה מאוד, עצמותיה ניראו מבעד לעורה, אבל שמרה על זריזותה ועל כוחה, ממש כאבו-יוסף עצמו, שהיה מסתפק במעט מזון ושומר על כושר גופני מעולה.
*
הגיע מועד קציר השעורים. רגנר בא אל ר' דוד ואל יהושע, שניהלו את המושבה, ואמר להם:
"בעוד ימים אחדים תגיע מהונגריה ליפו מכונת-הקציר שהזמנתי."
"מכונה?" תמהו. "חשבנו שיוצאים לקצור את השעורה בחרמש, כפי שנוהגים שכנינו האיכרים בהונגריה, או במגל – כדרך הפלאחים וכמו שקצרו ודאי אבותינו, העברים הקדמונים."
"אני לא יודע איך נראו ובמה קצרו בתקופת התנ"ך," אמר רגנר, "אבל אני לא צריך משקפיים כדי לראות באיזה מצב עלוב נמצאים שכנינו הערבים כיום. אנחנו נצליח להתקיים על אדמת פתח-תקווה רק אם נאמץ לעצמנו את כל החידושים וההמצאות שנהוגים באירופה, ולא רק במכונות החקלאיות – גם בבתי-המלאכה, בנסיעה בעגלות, בבניית הבתים. אנחנו צריכים לקחת דוגמה מן הכפר הנהדר שהקימו הגרמנים בשָׂרונה."
"ואם ניכשל פעם נוספת," חרד ר' דוד, "כמו שנכשלנו בחריש הראשון עם המחרשות הכבדות? מה יגידו על כך בירושלים?"
"אני בירושלים עוד לא ביקרתי." ענה רגנר. "מהאונייה ביפו הגעתי ישר אליכם, לפי הזמנתו של ר' דוד. אבל שמעתי קצת מיודה על חייהם העלובים של הירושלמים, ואני אומר לכם, רבותיי! – אם אתם מתכוננים להתחשב בדעתם – מוטב לכם ללבוש כבר עכשיו חלוקים מפוספסים, לגדל פיאות ולחזור לחיות על נדבות החלוקה או – "
"או?"
"או שתגיעו למצב של שארית הפלאחים במלאבס, הרובצים נפוחי-בטן בכפר החָרֵב-למחצה. רבותיי, שימעו בקולי. אנחנו צריכים לעבוד על-פי שיטה ולא במכשירי-העבודה הפרימיטיביים של הערבים. ייתכן שבהתחלה נעשה טעויות קשות. ששכר הלימוד שלנו יהיה כבד ויקר. אבל לבסוף נחיה כמו שחיים החקלאים באחוזות הכי משוכללות של אירופה – או שלא נתקיים כאן כלל!"
*
קציר השעורים החל. הובאה מכונת הקצירה החדישה, ראשונה בארץ-ישראל, שהיתה מכונה גדולה וכבדת-תנועה. ארוזה בארגזים הורדה בדי עמל מן האונייה לסירות ביפו, הורכבה בידי בעל-מלאכה גרמני בשרונה, ועתה התקשו הסוסים לגרור אותה על פני שדה התבואה הבשלה, בנחלת קסאר.
השמועה על מכונת הפלא שהביאו הַפְרַאנְגִ'ים, האירופים, מעבר לים, עשתה לה כנפיים בכל כפרי הסביבה. ערבים רבים, בנעריהם ובזקניהם, נאספו לראות בעבודתה. רגנר השמן, נוטף זיעה, מכה על פניו ואוזניו מפני הַבַּרְחָשׁ המציק, ניצח על המלאכה בקולו הדק והדאגני. הסוסים נרתמו למכונת הקצירה, חפרו בפרסותיהם בשדה השעורה הַבְּשֵׁלה, גנחו, צהלו והתקדמו בקושי צעדים אחדים.
השיח' של פג'ה עקב אחרי המכונה הנסחבת בקושי אחר הסוסים ועוד מעט תהרוג אותם בכובדה, והסביר לבני-כפרו, שעמדו סביבו:
"כל זה בא כשיש הרבה כסף ומעט שכל."
דבריו זכו למלמולי הסכמה מפי נתיניו.
"החיפזון, אחיי, בא מן השטן." המשיך והסביר. "מַעְלֵישׁ, אין דבר. אנחנו נמשיך לקצור כפי שקצרו אבותינו ולא נהרוג את הסוסים והפְּרָדוֹת שלנו במכונות שהמציאו הפראנג'ים."
רגנר שלח להביא מהמחפורת שבמרכז המושבה, ליד הבאר, את השוורים, שני זוגות – כדי לגרור את המכונה. היו אלה השוורים האחרונים מאלה שהובאו מדמשק וטרם מתו במגפה. הם היו חלשים. בכל זאת סחבו. המכונה קצרה אך ההספק שלה היה איטי. לאזאר, יהודה, מיכל, יהושע וחברים אחרים, גם רגנר, הפשילו שרוולים, מזיעים, עקוצי בַּרְחַשׁ, השחיזו חרמשים וסייעו להשלים את קציר השעורה והחיטה.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
עוד נתגעגע לאולמרט!
* * *
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,908 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאות
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
[נספח שמשוטט באינטרנט]
Islam
Historical Roots and Contemporary Threat
Adapted from the book by Dr Peter Hammond
Islam is
not a religion, nor is it a cult. In its fullest form, it is a complete, total,
100% system of life.
Islam has religious, legal, political, economic, social and military components.
The religious component is a beard for all of the other components.
Islamisation begins when there are sufficient Muslims in a country to agitate
for their religious rights.
When politically correct, tolerant, and culturally diverse societies agree to
Muslim demands for their religious rights, some of the other components tend to
creep in as well. Here's how it works.
As long as the Muslim population remains around or under 2% in any given
country, they will be for the most part regarded as a peace-loving minority, and
not as a threat to other citizens. This is the case in:
• United States
-- Muslim 0.6%
• Australia
-- Muslim 1.5%
• Canada -- Muslim 1.9%
• China -- Muslim 1.8%
• Italy -- Muslim 1.5%
• Norway --
Muslim 1.8%
At 2% to 5%, they begin to proselytize from other ethnic minorities and
disaffected groups, often with major recruiting from the jails and among street
gangs. This is happening in:
• Denmark -- Muslim 2%
• Germany -- Muslim 3.7%
• United Kingdom
-- Muslim 2.7%
• Spain -- Muslim 4%
• Thailand
-- Muslim 4.6%
>From 5% on, they exercise an inordinate influence in proportion to their
percentage of the population. For example, they will push for the introduction
of Halal (clean by Islamic standards) food, thereby securing food preparation
jobs for Muslims. They will increase pressure on supermarket chains to feature
Halal on their shelves -- along with threats for failure to comply. This is
occurring in:
• France --
Muslim 8%
•
Philippines -- Muslim 5%
• Sweden --
Muslim 5%
•
Switzerland -- Muslim 4.3%
• The Netherlands -- Muslim 5.5%
• Trinidad &
Tobago -- Muslim 5.8%
At this point, they will work to get the ruling government to allow them to rule
themselves (within their ghettos) under Sharia, the Islamic Law. The ultimate
goal of Islamists is to establish Sharia law over the entire world.
When Muslims approach 10% of the population, they tend to increase lawlessness
as a means of complaint about their conditions. In Paris, we are already seeing
car-burnings. Any non-Muslim action offends Islam, and results in uprisings and
threats, such as in Amsterdam , with opposition to Mohammed cartoons and films
about Islam. Such tensions are seen daily, particularly in Muslim sections, in:
• Guyana --
Muslim 10%
• India --
Muslim 13.4%
• Israel --
Muslim 16%
• Kenya --
Muslim 10%
• Russia --
Muslim 15%
After reaching 20%, nations can expect hair-trigger rioting, jihad militia
formations, sporadic killings, and the burnings of Christian churches and Jewish
synagogues, such as in:
• Ethiopia
-- Muslim 32.8%
At 40%, nations experience widespread massacres, chronic terror attacks, and
ongoing militia warfare, such as in:
• Bosnia -- Muslim 40%
• Chad --
Muslim 53.1%
• Lebanon --
Muslim 59.7%
>From 60%, nations experience unfettered persecution of non-believers of all
other religions (including non-conforming Muslims), sporadic ethnic cleansing
(genocide), use of Sharia Law as a weapon, and Jizya, the tax placed on
infidels, such as in:
• Albania --
Muslim 70%
• Malaysia
-- Muslim 60.4%
• Qatar -- Muslim 77.5%
• Sudan --
Muslim 70%
After 80%, expect daily intimidation and violent jihad, some State-run ethnic
cleansing and even some genocide, as these nations drive out the infidels and
move toward 100% Muslim, such as has been experienced and in some ways is
on-going in:
• Bangladesh
-- Muslim 83%
• Egypt --
Muslim 90%
• Gaza
-- Muslim 98.7%
• Indonesia
-- Muslim 86.1 %
• Iran --
Muslim 98%
• Iraq --
Muslim 97%
• Jordan --
Muslim 92%
• Morocco --
Muslim 98.7%
• Pakistan
-- Muslim 97%
• Judea &
Samaria (Israel) -- Muslim 99%
• Syria --
Muslim 90%
• Tajikistan
-- Muslim 90%
• Turkey --
Muslim 99.8%
• United
Arab Emirates -- Muslim 96%
100% will usher in the peace of 'Dar-es-Salaam' -- the Islamic House of Peace.
Here there's supposed to be peace, because everybody is a Muslim, the Madrasses
are the only schools and the Koran is the only word, such as in:
•
Afghanistan -- Muslim 100%
• Saudi
Arabia -- Muslim 100%
• Somalia --
Muslim 100%
• Yemen --
Muslim 100%
Unfortunately, peace is never achieved, as in these 100% states the most radical
Muslims intimidate and spew hatred and satisfy their blood lust by killing less
radical Muslims, for a variety of reasons.
'Before I was nine I had learned the basic canon of Arab life. It was me against
my brother; me and my brother against our father; my family against my cousins
and the clan; the clan against the tribe; the tribe against the world, and all
of us against the infidel. -- Leon Uris, 'The Haj'
It is important to understand that in some countries, with well under 100%
Muslim populations, such as France, the minority Muslim populations live in
ghettos, within which they are 100% Muslim, and within which they live by Sharia
Law. The national police do not even enter these ghettos. There are no national
courts nor schools nor non-Muslim religious facilities. In such situations,
Muslims do not integrate into the community at large. The children attend
madrasses. They learn only the Koran. To even associate with an infidel is a
crime punishable with death.
Therefore, in some areas of certain nations, Muslim Imams and extremists
exercise more power than the national average would indicate. Today's 1.5
billion Muslims make up 22% of the world's population. But their birth rates
dwarf the birth rates of Christians, Hindus, Buddists, and Jews, and all other
believers. Muslims will exceed 50% of the world's population by the end of this
century