| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 370
תל אביב, אור ליום שני י"ז באב תשס"ח, 18 באוגוסט 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: השוֹאה אינה מרפה מניצוליה דור אחר דור –
על הרומאן החדש של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב".
ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
לרגל חגיגת אי-שובו של טלנסקי וההתפוררות הצפוייה של עדותו בבית המשפט ייתכן שתופסקנה חגיגות חלוקת עור הדוב בטרם ניצוד.
אורי הייטנר: 1. לקחי אינדיק. 2. פרץ של פטריוטיות, (על "תרבות וספרות" של מחמוד דרוויש). 3. מצטרף למחצית תפילה.
דודו אמיתי: הבינוניות סרת הטעם של חזרזירי העט, תשובה למשתלחים במחמוד דרוויש.
משה שפריר: שְׁמֵךְ (פִּזְמוֹן לט"ו באב). // חנוך ברטוב: על המפריסים.
מרגלית מתתיהו: האוסף (סיפור). // יוסי גמזו: מִשִּירֵי אִיטַלְיָה.
משה גרנות: כיצד מתמחרים מילים? על ספר שיריו של רפי וייכרט "רזים".
דודו פלמה: בדמנו חיים, שיר תגובה לשירו של יוסי גמזו "בדמנו חיי".
ד"ר ערן גרף: אינתיפאדת הגננות קיץ 2008. // ליאורה בן יצחק: תשקיף (שיר).
משה ברק: הֵסרת את "החרם" על המילים הגסות.
מי שלא שכב איתי– שיקום, שיר לט"ו באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אגרת מישראל הר.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שנים-עשר, בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק, חלק שני, עם ציור של דאוד אבו-יוסף מאת יהודה ראב בן עזר.
איילת לסלי על שירתה של אסתר ראב [ציטוט].
ארכיון רשות השידור יישמר בהארוורד, מאת מירב קריסטל [ציטוט].
אהוד בן עזר
השוֹאה אינה מרפה מניצוליה דור אחר דור
על הרומאן החדש של שמאי גולן
"ואם אתה מוכרח לאהוב"
כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור בע"מ, אור יהודה 2008, 224 עמ'
אני לא אובייקטיבי בהתייחסותי לרומאן החדש של שמאי גולן וזאת מסיבות אחדות. מתקיימת בינינו ידידות רבת שנים, שבמהלכה נגולו בפניי יותר מפעם אחת, בשיחות וגם בכתובים, קורות חייו כילד יהודי-פולני יתום ברוסיה האסיאטית בימי מלחמת העולם השנייה, עלייתו כמעפיל צעיר ארצה, מחנה המעצר בקפריסין, החיים בקיבוץ רמת הכובש, השירות הממושך בצבא, הלימודים באוניברסיטה הירושלמית, הקמת בית הסופר ברובע היהודי בירושלים, היותו יו"ר אגודת הסופרים העברים, שליח למקסיקו ולארגנטינה, וגולת הכותרת, רוסיה. פגשתי אותו במוסקבה בתפקידו כנספח התרבות בשגרירות ישראל, ואשתו ד"ר ארנה גולן עובדת עימו. שם, ברחוב ארבאט, עומד במעיל כהה, בשפם ובשיער שחורים, ובמשקפיים עבי מסגרת כהה, הוא נראה, האמינו לי – כדמות מרגל ותיק מהסרטים (הרבה יותר משכנע ממוחמד באסיוני). וכך, במדינה שבה לפני עשרות שנים, בעודו ילד – הרימו עליו מגף וכמעט דרסו אותו לארץ – הוא היה עכשיו כמלך, נציג ישראל העשירה, המודרנית והמבוּססת, מול רוסיה הענייה, הקבצנית, שבה הדולר פועל נפלאות. וכל המכיר את מציאות השנים ההן ברוסיה, ואולי גם כיום – יודע על מה אני מדבר.
ולא רק זאת. אני גם מכיר בזכותו את סיפורם של קרובי משפחתו, (מהם אף הבאתי פרקים מדהימים בהמשכים בגיליונות הקודמים) וזאת מתוך ספר הזיכרון לזוג הרופאים חשוכי הילדים "טניה ופליקס גולדשטיין" שיצא לאור בעריכת "שמאי גולן (גולדשטיין)" ובו סיפוריו של פליקס, בצד עדויותיהם של טניה ופליקס בראיונות שערך שמאי עימם, וכן דברים עליהם מאת בני משפחתם, תעודות מתחנות מכריעות בחייהם, ותמונות המנציחות פרקים בהם. סביר להניח כי דמויות טניה ופליקס שימשו במידה מסויימת מעין אימומים לשתי הדמויות הראשיות ברומאן החדש – כלומר לשני ניצולי השואה המבוגרים החיים בירושלים, הרופא שמואל גדנקר ואשתו האחות הראשית לאורה. אך גם קטעים מהשנים שבהן שימש שמאי בשליחויות במקסיקו ובארגנטינה, אפשר למצוא בקורות חייו של השליח-לעת-מצוא, עורך הדין אלחנן, בנם של שמואל ולאורה, בשיטוטיו בשתי ארצות אלה.
מכל החומרים הללו, שהיה עלינו לשימם שוב ושוב בסוגריים כדי להתרכז בעלילת הספר ולא במחוזות הנילווים אליה וודאי גם משפיעים עליה – רקם שמאי גולן רומאן בעל ניגון אחיד ומיבנה מעגלי, כלומר, כל פעם מתגלים עוד פרטים על אותם גיבורים ואותן התרחשויות עד למעמד הדרמטי האחרון שבו, כמו בעלילה בלשית – מתגלה הסוד, עליו כבר נרמזנו בהתחלה, וחייהם המתפרקים של הזוג הצעיר, אלחנן ודניאלה, מתאחים מחדש במשפט שבו מסתיים הרומאן, וזאת מנקודת מבטו של אלחנן:
"הבחנתי אף בעיניו של גדנקר שהביטו בי בחמלה ובאהבה, קרוב לי יותר מאי-פעם, וחשתי לפתע את כפות ידיה של דניאלה המלטפות את ידי והיא לוחשת, אבל אצלי אינך יתום, אלחנן." (עמ' 224).
ממש כבסיפורם של פליקס וטניה גולדשטיין, נחבאים בתקופת המלחמה שמואל ולאורה גדנקר בסליק-מרתף מחניק מתחת למיטבחה של פולנייה תאבת בצע, שהסכימה להסתירם חרף הסכנה הגדולה. מומחיותם כרופאים עומדת להם לשרוד בתקופה הנוראה, כולל הפלה שעוברת לאורה בידי שמואל, כי אין להם אפשרות לגדל תינוק בסליק.
אפשר לומר שחייהם, כחיי מרבית בני דורם ששרדו, מתחלקים לארבע תקופות מכוננות ומכריעות:
ראשונה – החיים המאושרים לפני חלוקת פולין בין גרמניה לרוסיה, ובתוך זמן לא רב כיבוש כל פולין וחלק ניכר מרוסיה בידי הגרמנים. חיים נורמאליים אלה מצטיירים כגן עדן, אם כי בצל איום גובר והולך.
שנייה – החיים הקשים בתקופת הכיבוש הרוסי שלאחר חלוקת פולין ב-1939 – והחיים הנוראים בתקופת הכיבוש הגרמני, תקופה שרק מעטים הצליחו לשרוד את נוראותיה; ובעיקר שרדו אלה שהסתתרו, חלקם כלא-יהודים, או צעירים שבסלקציות נשלחו לעבודה במפעלים של הגרמנים, וכך נותרה מקצתם בחיים בעוד אשר היתר, בני-משפחותיהם, הילדים ואלה המבוגרים יותר – רובם שולחו ישר למישרפות.
שלישית – החיים אחרי השואה שעמדו בצל מאבק קשה של נקם חלקי בגרמנים, של העפלה ושל בניית חיים חדשים ומשפחות חדשות בארץ-ישראל ובישראל. התאוששות מדהימה של אנשים שעברו את הגרוע מכול ואשר חרף הקשיים בנפש ובגוף הצליחו להתבסס בארץ ולקחת חלק חשוב בבניינה. וכל שלושה השלבים הראשונים האלה עברו על הזוג גדנקר, ואנו מתוודעים אליהם במהלכו המעגלי של הרומאן הפורש כל פעם שכבות חדשות באותו סיפור ובאותן דמויות.
ואז בא השלב הרביעי, הזיקנה, התגברות העבר המפלצתי על חיי היומיום שכבר נחשבו שהגיעו לדרגת הווה "נורמאלי" ומשוחרר מסיוטים. כך כלפי חוץ, אך למעשה הסיוטים והאובססיות לא נפסקו לרגע, והם גם חלק חשוב במיבנה או בסגנון הסוריאלסטי-בחלקו של הרומאן. שמואל גדנקר אינו משתחרר מהאידאה פיקס שלו לנקום בקצין הנאצי קלאוס, שנמצא על כל פרשת דרכים שאותה עבר בעבר, אך שמואל אינו מצליח להביא להרשעתו של קלאוס הזקן במשפט, שמתנהל בגרמניה, משפט שהוא ספק מציאות וספק סיפור הזוי המתרחש בדימיונו בלבד.
אהוב-ליבה הראשון של לאורה, מיכאל לוין, שנמלט מפולניה לאחר פרוץ המלחמה בזכות דרכונו הארצישראלי (הפלשתינאי) "פספורט" ממשלת המנדאט הבריטי – אינו מצליח לשכנע את חבריו ואת מוסדות הציבור בארץ-ישראל בנוראוֹת המלחמה שחזה, ברצח השיטתי של היהודים המתרחש בכל מקום שאותו כבשו הגרמנים – והוא נתפס בעיני חבריו-בארץ כמעורר בהלה וכפוגע במאמצי היישוב העברי לבנות ולהיבנות, והוא נחשב כמעט לבוגד ולסוכן זר המבקש לערער את המוראל בארץ. לימים הוא עוזב את הפעילות-השליחות הציבורית הזו מטעם-עצמו ונעשה לעורך-דין מצליח, אבל האידאה-פיקס שלו, והעובדה שלא שמעו לו, ממוטטים אותו, למרות שכלפי חוץ הוא נתפס כגבר חזק וסמכותי. ברקע מצוי כמובן רגש האשמה שלו על שנטש את אהובתו לאורה ואת חבריו בפולניה והציל את נפשו, בעוד רובם נשמדו.
אני חולק על התיאור ההיסטורי של שמאי גולן ברומאן. הארץ עמדה אז ערב התקדמות הגרמנים באל-עלמיין, גאולייטרים הוכנו במחנהו של רומל, לא היה חסר הרבה שגורלנו יהיה כגורל יהודי אירופה, ועם זאת היישוב העברי לא שקט על שמריו, שיתף פעולה עם הבריטים כנגד אפשרות כיבוש הארץ בידי הגרמנים, מאות ואלפים, גברים ונשים, התנדבו לצבא הבריטי, לבריגאדה, וכמובן גם למסגרות ההגנה העברית בתוך ארץ-ישראל. כמעט שלא היתה משפחה שלא היו לה קרובים נרצחים באירופה, וידעו זאת די מוקדם אף כי כל אחד קיווה שאולי לא בני-משפחתו הם הנרצחים. כדאי לקרוא עיתונים מאותה תקופה. אפילו עיתוני ילדים. לכן להציג את מיכאל לוין כמי שנחשד בשיתוף פעולה עם האוייב וזורע פאניקה בספּרו בארץ על רצח יהודי אירופה, זה אולי קצת מוגזם. אנחנו חיינו כאן אז. שמאי רק שמע זאת מכלי שני כי לא היה אז בארץ, וממחקר ההיסטוריה, (שמע ודאי דיעות שככל שחלפו השנים נעשו יותר זדוניות ומרשיעות כלפי היישוב העברי, כאילו הוא אשם ברצח ששת המיליונים כי לא עשה די להצילם – באותה תאווה של האשמה-עצמית המפרנסת חלק מן הסנוורים הלאומיים שלנו עד ימינו אלה, ימים רוויים בהאשמה-עצמית מוסרית-כביכול במאבקנו לשרוד מול מכונת ההשמדה הערבית-האיסלאמית, שאחת לה אם נהיה המושחתים באדם או צדיקים גמורים).
וכמובן לאורה, שעימה פותח הרומאן בפרק הראשון, (שאותו הבאנו בגיליון 364 מיום 28 ביולי 2008), והוא אחד הפרקים החזקים ביותר בספר, פרק המעיד על העצב הכבד ששורר בספר. לאורה אינה מוכנה לעזוב את הדירה בירושלים, זו שהיתה שיא השלב השלישי של ההתערות וההשתקמות, בארץ, ובעבודה בעלת ערך – ולעבור לבית אבות בתל-אביב. העקירה נראית בעיניה כחזרה על אימי תקופת הנדודים, ההסתתרות והגירוש בימי המלחמה העולמית, והיא חיה רק חצייה במציאות, וחצייה בדמיון. מחלת התשישות הגופנית משפיעה גם על כוחותיה השכליים, וכל חייה צפים ועולים בשני מימדיהם, הנורמאלי והמזוויע, עד אשר גם דמות בעלה האוהב, שמואל, ניראית בעיניה כשל אחד מאויביה דורשי רעתה.
אל הרומאן, שבמרכזו זוג המבוגרים הדועך, מצורף הרומאן של זוג הצעירים-יחסית. עו"ד אלחנן, בנם של לאורה ושמואל, נישא לדניאלה, בתו של מיכאל לוין, ובכך כאילו משלימים שני הצעירים את האהבה שנמנעה מהוריהם, לאורה שנותרה בפולין ונישאה לשמואל, ומיכאל, שעזב לארץ-ישראל. פרשת החיים של אלחנן ודניאהל, והמהפכים הנילווים עליה, פחות מרתקת, כי היא משמשת העיקר מעין "ראי" לגורלם של ההורים מכל צד, אבל – חרף היותם כבר ישראלים במאה אחוז, דניאלה מלידה, לאם ממשפחה ספרדית בת דורות רבים בארץ, ואלחנן שהובא עם לאורה ושמואל בעוד ילד קטן בעלייתם מפולין – אין הם משתחררים מירושת או מתורשת העבר של שמואל, לאורה ומיכאל – וגם חייהם הולכים ונסדקים, הולכים ומתפוררים. רק הסוף העצוב, הטראגי, שבו מתברר לאלחנן סוד הולדתו, מביא גם לתקווה שיחסיו עם דניאלה יחזרו להיות כשהיו, ואהבתם תשרוד, הגם שכביכול לא היתה להם ברירה אלא להינשא זה לזה כדי לכפר על כישלונות הוריהם.
הרומאן של שמאי גולן נחרת מאוד בזיכרון אף כי אינו קל בקריאה. אך אין זה הקושי המביא לכך שכמה מהרומאנים ה"חשובים" ביותר בספרות העברית בימינו הם בלתי-קריאים כי כותביהם, חרף גדולתם כי רבה, פשוט אינם יודעים לכתוב רומאן – אלא משום ששמאי גולן לא עושה פשרות של בידור ופיקנטריה וקלילות אלא משקיע את הקורא שוב ושוב באותו עולם של לפני, בתוך ואחרי השואה, העולם שמפרנס גם חלק ניכר מכתיבתו הספרותית הקודמת, והוא כאילו אינו רק סופר של עצמו אלא נציג של כל הדורות וכל בני המשפחה של עירו פולטוסק, שהושמדו, ולכן אינו יכול להרשות לעצמו להתבדח. אני חש עצמי כל כך שונה ממנו. אולי משום כך אנחנו חברים טובים. אני לא הייתי מסוגל לכתוב רומאן כל כך רציני וכואב. הייתי מיד בורח למחזות אחרים, גרוטסקיים, אירוטיים, רוויי פיקאנטריה – מנסה למצוא גם היבטים אחרים כדי לשעשע במקצת את הקורא, כדי שלא להיות רציני כל כך. אבל זה ודאי גם ההבדל בין הביוגראפיה הארצישראלית שלי, שחוץ מאהבותיי הנכזבות היתה די מאושרת, לבין פרשת חייו של שמאי גולן. ואולי ללא מוזר ששנינו, כל אחד נאמן לעולמו, חשים מחוייבות כה עזה לעבר המשפחתי שלנו. רק שאצלי מדובר בשֶׁלט-אבן לחריש התלם הראשון ואצל שמאי בהשמדת מרבית בני משפחתו.
אני מניח שאילו היה שמאי גולן משכיל לשלב בספרו את המשוואה האהובה כל כך על הרבה גרמנים ועל סופרים וסופרות מלקקי-תחת לגרמנים בישראל – והיא שהאכזריות של הצבא הישראלי הכובש דומה לזו של הצבא הנאצי – היה לו סיכוי מצויין להיתרגם לגרמנית ולהתקבל שם בברכה ובכבוד רב בחוגים הקובעים את הטעם הספרותי. מה יותר פשוט היה מלעשות את הילד-הניצול-מן-השואה סא"ל מיל. אלחנן גדנקר גם למי שבתור קצין ישראלי היה בשעתו אחראי למעשי זוועות או נישול כלפי הפלסטינים הכבושים – וכך להעמידו מול קצין ה-אס.אס. קלאוס, שאותו רודף כל ימיו ללא הצלחה האב שמואל גדנקר? והרי זה ממש מתבקש! איך אפשר שלא להיתפס לבכיינות מוסרית על חטאינו ולהאשמת עצמנו וממשלתנו – ברומאן עברי? הרי זה ברור שהישראלים החדשים אינם שונים מן הנאצים!
אלא ששמאי גולן הוא סופר מן הדור הישן, מצפוני, ציוני, ניצול שואה, ישראלי גאה שגם כיום אינו מוכן לקבל דבר מן הגרמנים, מטוב ועד רע, והוא האדם האחרון שילקק להם את התחת בכתיבתו הספרותית כדי להשחיר את עצמנו ולמצוא חן בעיניהם. ובכל זאת, אילו הייתי מו"ל גרמני בעל מצפון, הייתי מעדיף לתרגם קודם-כל את ספרו ולא את ספרי החנפים. אולי גם כדי להמחיש לגרמנים המסכנים, שכל כך סבלו במלחמת העולם השנייה – כי השואה אצלנו טרם תמה והיא חיה עדיין בסיוטיו של הדור הגווע ובגורלם של בניו ונכדיו, היא תורשתית כמו גורלם של פגועי הקרינה הרדיואקטיבית מהירושימה ומנגסקי וצאצאיהם.
ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש
איחלת לנו בשיריך שניזרק כולנו לים
מלאתָ שינאה ונקם כלפינו "שודדי" מולדתך
ואילו אנחנו עורכים ערב חגיגי לכבודך בחיפה
בשעה שבני עמך טובחים אלה באלה
ואין להם עתיד כי הפלסטינים אחֶיךָ
שוחטים תמיד את העתיד שלהם
אבל אנחנו אין גבול לסובלנותנו
לא נעיפך באוויר מחמוּד גם אם תרצה
לא נטבילך בים ליד החכות המיותמות
של אמיל חבִּיבִּי גם אם תרצה
ולא נפוצץ אותך מחמוּד כמו את ע'אסן כנאפני
בביירות אלא נחייך ונחבק אותך
בַּצביעות הדמוקראטית שלנו בברכת ברוך הבא
כי באמת דפקנו אותך מחמוּד
מיליון מאיתנו בהם גם ערביי ישראל ימריאו
הקיץ מעל הים לטייל ברחבי עולם
זו התשובה שלנו לנבואות הזעם בשיריך
לעומת הצלחתה של ישראל אתה חגב מחמוּד
הפסדת את עולמך כאשר נפרדת מאיתנו
ומן העברית והדו-קיום, זוכר מחמוּד?
והצטרפת לרוצחים שכיום רוצחים
אלה את אלה ואיכפת להם משיריך
כמו שאיכפת להם לזרוק את בני עמם
מחלונות בניינים גבוהים בעזה ולרוצץ
את גולגולותיהם על המרצפות הקדושות
של פלסטין מולדת פיוטי השנאה שלך
נדפס בגיליון 258 של "חדשות בן עזר", מיום 5.7.07,
לרגל ביקורו המתוקשר של המשורר בחיפה
לרגל חגיגת אי-שובו של טלנסקי
והתפוררות צפוייה של עדותו בבית המשפט
ייתכן שתופסקנה חגיגות חלוקת עור הדוב בטרם ניצוד
כפי שכבר כתבנו וחזרנו וכתבנו מעל דפים אלה – הז'וליק טלנסקי, שעדותו המוקדמת עומדת להפיל ראש ממשלה מהטובים שהיו לישראל – לא יחזור אלינו כדי לעמוד בחקירה הנגדית, וזאת לאחר שכבר הוצג בראשית החקירה הנגדית כאיש מבולבל ולא דובר אמת – ומדוע טלנסקי אינו חוזר? – משום החשש להפללתו בארה"ב בעקבות עדויותיו כאן!
הידד לפרקליטות ולמשטרת ישראל, שגם לאחר שנפלה האבן הראשה בחקירתם, עדות שחירבנה לעם ישראל את חגיגות יובל השישים ביום העצמאות [ונא לא לשכוח את שיכרון הכוח של בית המשפט העליון שהירשה מתן-עדות שערורייתי זה בטרם הוגש כתב אישום כלשהו!] – הם ממשיכים לאסוף עדויות נגד אולמרט כדי לחפות על קלישות העדוּת המרכזית של הז'וליק טלנסקי, שאותה הציגו תחילה כחשובה ביותר, וכל זאת מבלי שניתנה עדיין לאולמרט ההזדמנות המשפטית להוכיח את חפותו! רק חקירות והדלפות! רק חקירות והדלפות!
אורי הייטנר / 3 רשימות
1. לקחי אינדיק
בינואר 2009 ייצא לאור ספרו של מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל ויועץ בכיר של הנשיא קלינטון לנושא המזרח-התיכון: "Innocent Abroad, The inside story of the last serious attempt to resolve the middle east conflict".
ב-8.8 התפרסם ב"ידיעות אחרונות" הפרק העוסק במו"מ עם סוריה בתקופת כהונתו של רוה"מ ברק. עיקרי הדברים ידועים ואין בפרק הפתעות גדולות. ואף על פי כן, הפרטים החדשים וכן הסיפור במלואו (מזווית הראיה הסובייקטיבית, יש לציין, של אינדיק) מחדדים תובנות, הראויות ללימוד לקראת האתגרים הצפויים לנו בעתיד הקרוב.
"הסטרטר של התהליך"
התהליך המתואר, כמו התהליכים שקדמו לו ושבאו אחריו, מבוסס על נסיגה ישראלית עד קווי 4.6.67 כתנאי לנכונות הסורית לשמוע את תביעות ישראל בנוגע לסוגיות אחרות כמו שאלות הביטחון ודמות השלום. בלשונו של אינדיק, התחייבות ישראלית כזו היא "הסטרטר של התהליך". הנושא הזה אינו נתון, מבחינתם של הסורים, למו"מ. כל עוד ההתחייבות בנושא הזה אינה חד משמעית, המו"מ אינו אלא גישוש מצדם לוודא שתהיה התחייבות ישראלית כזו.
ברק, כמו ראשי ממשלה ישראליים, היה קרוב מאוד להתחייבות כזו, הביע נכונות עקרונית לכך, אך הסורים לא הסתפקו בפחות מהתחייבות חד משמעית, ומשזו לא באה, המו"מ נכשל.
המסקנה מכך, היא שאם מתקיים מו"מ, או אפילו מו"מ מקדים או גישושים למו"מ, משמעות הדבר שראש ממשלת ישראל הסכים, לפחות עקרונית, לנסיגה לקווי 4.6.67. ייתכן שלא היתה התחייבות מוחלטת וייתכן שלא ייצא דבר מהמו"מ, אך בלי הנכונות הזו, לא היה מו"מ. כך עלינו להבין את המו"מ שאולמרט מנהל, וכך עלינו להבין מו"מ שינהל, אם ינהל, ראש הממשלה הבא, תהיה זהותו אשר תהיה. ואם יספרו לנו שמדובר במו"מ "ללא תנאים מוקדמים", עלינו להבין שמדובר בשקר.
מסקנה נוספת מכך, היא מופרכות הטענה אודות קדושת הגבול הבינלאומי. מצדדי הנסיגה מהגולן טוענים, שהעולם לא יכיר לעולם בישיבתנו בגולן, כיוון בעיני העולם רק הגבול הבינלאומי לגיטימי. והנה, סוריה מצפצפת על הגבול הבינלאומי, דורשת נסיגה ישראלית משטחים שעל פי הגבול הבינלאומי הם ישראליים, והעולם אינו מזדעזע, ארה"ב אינה נופלת מהכיסא, ואפילו ראשי ממשלות ישראליים מוכנים לכך. מדוע? בשל הנחישות הסורית. כיוון שסוריה נחושה שלא להכיר בגבול הבינלאומי, שהוא בעיניה גבול קולוניאליסטי שנקבע בין שתי מעצמות קולוניאליסטיות (בריטניה וצרפת), ומאחר שסוריה עומדת על שלה ללא פשרות וללא נכונות לפתוח דיון על כך, העולם מתרגל, משלים ומקבל. מאחר שאין קדושה בגבול הבינלאומי, ויש משמעות רבה להתעקשות מדינית, אם ישראל תתעקש על ריבונותה על הגולן, לא תהיה מוכנה לשום דיון עליו ותגלה עמדה נחושה, העולם יתרגל וישלים. כמובן, שכאשר מול הנחישות הסורית רואה עולם רפיסות ישראלית כנועה, אין הוא סופר את ישראל. העולם יכבד את ריבונותה של ישראל, אם ישראל תכבד את עצמה ואת ריבונותה.
פיתיון סורי
בפסגת וושינגטון בדצמבר 1999 עמדו הסורים על כך שראש הממשלה אהוד ברק – הוא ולא אחר, ייצג את ישראל. הם, לעומת זאת, שלחו את שר החוץ שלהם פארוק א-שרע.
כך, כל ויתור ישראלי יהיה מהמקור הבכיר ביותר, שמילה שלו היא המילה האחרונה והיא מחייבת, שהרי אין לו סמכות גבוהה יותר לקבל את אישורה. לעומת זאת, כל ויתור סורי יהיה מפיו של פקיד הזקוק לאישורו של הנשיא.
וכך, כדי לגרור את ברק להתחייב לנסיגה עד קווי 4.6.67 – איפשר אסד לא-שרע לזרוק כמה פיתיונות, כמה עצמות שברק יוכל להתהדר בהן כ"הישגים", כביכול, כמו הסכמה להשאיר את קיבוץ שניר, ליד הבניאס, בישראל, ולהציב תחנת התרעה אמריקאית-צרפתית בגולן תוך רמז "שלעולם לא ייאמר במפורש – שישראלים בעלי אזרחות כפולה יוכלו לקבל גישה למקום..." כמובן שכל ה"הישגים" האלה נעלמו כאשר א-שרע חזר לדמשק.
גדולת הדמוקרטיה
מקובל לחשוב שברק הסכים לנסיגה מלאה, אך לא הגיע להסכם בשל נחישותו ש"רגליים סוריות לא תשתכשכנה בכינרת." כלומר, היה לו קו אדום עקרוני.
אינדיק מספר שברק התנצל בפני הסורים על האמירה הזו. אך הוא באמת התעקש לא לאפשר גישה סורית לכינרת.
למה? כך מסביר זאת אינדיק:
"אני לא יכול לעשות את זה [התחייבות לנסיגה ל-4.6.67 א.ה.], כי המצב הפוליטי שלי השתנה... ה'מצב' היה חוק הגולן, שנדון בכנסת, ושדרש שכל ויתור טריטוריאלי בגולן יתקבל ברוב מוחלט של קולות הבוחרים, ולא רק ברוב של המצביעים במשאל עם. אנשי הסקרים של ברק הזהירו אותו שלא תהיה לו תמיכה ציבורית שכזו, ושהוא חייב למצוא דרך לשנות את האווירה השלילית בציבור. ברק הסביר שבעוד שהוא לא מתנגד לוויתור על רמת הגולן, הדרך שבה ייעשה המהלך היא קריטית. 'אם אתחייב לנסיגה מלאה כבר עכשיו, בישראל יחשבו שאני מוותר על הכול לפני שאני יודע מה אקבל בתמורה... אני לא יכול להיראות פראייר בעיני האנשים שלי'..."
"האכזבה בציבור הישראלי [מהתנהגות א-שרע בפסגת וושינגטון – אי לחיצת ידו של ברק ונאום אנטי ישראלי לוחמני א.ה.] היתה מהירה ומוחשית, וזה חיזק עוד יותר את האמונה של ברק שהוא חייב לדעת אילו ויתורים הסורים מוכנים לעשות לפני שהוא מציע ויתורים מצידו..."
וכך, עוד ועוד ציטוטים המעידים שמה שבלם את ברק היה הפחד מדעת הקהל ומהפסד במשאל העם. כך במפורש נכתב גם בספרו של רביב דרוקר "חריקירי", על תקופת שלטונו של ברק, ובספריהם של איתמר רבינוביץ' ("סף השלום") ואורי שגיא ("אורות בערפל") על המו"מ שניהל רבין.
חשוב מאוד שנבין זאת. דעת הקהל היא שהצילה את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. המחוייבות של המנהיגים למשאל עם (שבקרוב, אם לא תהיה תקלה בלתי צפויה, יעוגן סופית בחוק), נתנה כוח אדיר לציבור. המאבק שניהל ועד יישובי הגולן הוא שביצר את התנגדות הציבור לנסיגה והניע את הציבור להפגין את עמדתו (סטיקרים, שלטי חוצות, נוכחות תקשורתית וכו' שיצרו את האווירה שגרמה לסקרים להיות חד משמעיים).
חשוב שנבין זאת, כיוון שכבעבר גם היום ובעתיד – מי שיבלום את מנהיגי המדינה מפני טירוף הנסיגה, זו דעת הקהל. חובתנו להיות חכמים כדי לדעת כיצד להגיע לדעת הקהל, כדי לחבר את הציבור אלינו, כיצד לא להרחיק מאיתנו את הציבור.
זו גדולתה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה עשויה להגן על המדינה מפני מנהיגיה.
לא מודה. לא עוזב?
אינדיק מזכיר בספרו גם את המו"מ שניהל נתניהו עם אסד, באמצעות ידידו, איל ההון, רון לאודר.
".. לאודר אמר עכשיו לקלינטון שאסד ונתניהו הסכימו לקו נסיגה שיהיה מבוסס על קווי 4 ביוני." אינדיק אומר שעובדה זו היתה קריטית בעבור ברק. "ברק היה מכוסה," הגדיר זאת אינדיק.
נתניהו מכחיש, אם כי גם הוא מודה שהסכים לנסיגה עמוקה עד קו המצוק. למי אתם מאמינים?
...מודה ועוזב ירוחם. נתניהו נשבע היום אמונים לגולן. אילו היה מודה במה שעולל במו"מ הקודם, מודה בטעותו וחוזר בו, שבועת האמונים שלו היתה הרבה יותר אמינה בעיניי.
יד לביוב
אינדיק מתאר את הדרמה, בעת נחיתתו של ברק בשדה התעופה, בבואו לפסגת וושינגטון: "בדרך כלל, כשנפתחת דלת מטוס רשמי, נשיא המדינה או ראש הממשלה הוא הראשון שיוצא ממנו. אבל הישראלים כל כך בזים לכללים בכלל ולכללי הטקס במיוחד, שאצלם אינני יודע אף פעם מי יהיה הראשון שיירד בכבש המטוס. לכן לא הופתעתי כשחבורה של ישראלים הקדימה את ראש הממשלה בדרך למטה. ההפתעה באה שכשמנכ"ל משרדו ביקש ממני לעלות למטוס ולדבר איתו. ראיתי את ברק יושב על כסא בחלק השמאלי של המטוס. הוא הזמין אותי לשבת מולו. חשבתי על שורת מקבלי הפנים שחיכתה על המסלול, והתיישבתי חסר סבלנות על משענת המושב. 'אני לא יכול לעשות את זה,' אמר ברק."
"את זה," פירושו אישרור "הפיקדון" של רבין לנסיגה לקווי 4.6.67 כדרישת הסורים, שהיא להבנת מנהלי התהליך "המצת של התהליך."
ברק הגיע לארה"ב בטיסה ישירה מנתב"ג. הפגישה האחרונה שלו לפני הטיסה היתה עם נציגות ועד יישובי הגולן. היתה זו שיחה קשה ביותר, בה נאמרו לברק דברים קשים ביותר אודות האחריות ההיסטורית הנוראה שהוא נוטל על עצמו בצעד הזה. ברק ישב קפוא, כמוכה הלם.
האם ועד כמה השיחה הזאת השפיעה על התנהגותו של ברק בהגיעו לשדה התעופה בוושינגטון? – לא נדע לעולם. אני מאמין שהקשר בין מה שקרה לפני השיחה למה שקרה אחריה הוא חד משמעי.
שמעתי לאחרונה את אחד ממשתתפי הפגישה עם ברק מתבטא באופן החלטי נגד פגישה של ועד יישובי הגולן עם אולמרט. "גם עם מקל באורך עשרה מטר אני לא אלחץ את ידו של האיש הזה," הוא אמר בשאט נפש.
אני מבין אותו, אבל האחריות לגולן מחייבת. ואם כדי לפתוח את הסתימה יש צורך להכניס את היד לביוב, נעשה גם את זה.
הלקח המרכזי
כמו בזמן ברק, כך גם היום הסכנה היא אמיתית. כמו בזמן ברק, כך גם היום המפתח למניעת נסיגה מהגולן נמצא בידינו.
אהוד: לשונך המשולחת כלפי ראש הממשלה פוגעת בצדקת המאבק על השארת הגולן בידי ישראל, וזאת בעיקר משום שרובנו איננו מאמינים בשלום עם סוריה, ויש לי הרגשה שגם ראש הממשלה לא מאמין בשלום ולכן הוא יכול להפגין ג'סטות כלפי הסורים.
אתם בגולן אינכם מדינה לחוד, ואם ראש הממשלה הוא בעיניכם ביוב, אזיי תסלח לי – אתם לא נמצאים שם למעלה ברמה אלא עמוק למטה, בג'ורה. וחבל. אני במקומך הייתי מתנצל.
2. פרץ של פטריוטיות (על מחמוד דרוויש)
אם נערוך משאל בקרב קוראי "הארץ", ונבקש אותם להגדיר את שלושת הערכים המובילים את העיתון, קרוב לוודאי שאף אחד מן הנסקרים לא יגדיר ככאלה את הערכים פטריוטיות, לאומיות ובוודאי שלא אהבת מולדת.
אם כך בעיתון בכללותו, לא כל שכן במוסף התרבות וספרות שלו. מוסף זה, בעריכתו של בני ציפר, היה למעוז של פוסט ציונות, וערכים אלה הם מושא ללעג ולביקורת מעל דפיו.
בעיקר מבוקר כל קשר שלהם לספרות ולשירה. שירה לאומית היא בהכרח "פלקטית", "אינדוקטרינרית" ולכן אינה ראויה. אהבת מולדת הוא ערך פשיסטי ופטישיסטי, והוא מוזכר בעיקר בביקורת ולעג על "מיתוסים של דם ואדמה".
והנה, גיליון המוסף הספרותי מ-15.8 היה כל כולו פרץ של פטריוטיות, ושיר הלל ללאומיות בכלל ולשירה לאומית בפרט, שיר הלל לאהבת מולדת. היה זה גיליון מיוחד לזכרו של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלשתינאי; מוסף שכותרתו "הוא כתב גם בשבילנו: מחמוד דרוויש, 1941-2008".
הגיליון הוא שיר תהילה למשורר, תוך העלאה על נס את ערכי הפטריוטיות, הלאומיות ואהבת המולדת שהוא גילם בביוגרפיה שלו ובשירתו. לפתע, כאשר מדובר במשורר לאומי פלשתינאי, הביטוי "משורר לאומי" אינו מושא לגנאי אלא למופת, וערכים של פטריוטיות ולאומיות אינם עוד ערכים ארכאיים ונלעגים, אלא הם הנשגבים, האציליים והטהורים בערכים. ולאורך כל הגיליון, אין ולו מילה של ביקורת על המשורר, שום סייג, בעיתון שהביקורת היא הדגל שלו, וניפוץ מיתוסים הוא הדת שלו.
לצורך השוואה, אציין את התייחסות עיתון "הארץ" למותה של נעמי שמר. האבל הלאומי עם מותה לא מצא כל ביטוי ב"הארץ". מותה של נעמי שמר, שכבש את הכותרות הראשיות בכל כלי התקשורת האחרים, הוצנע ב"הארץ". כעבור חודשים אחדים סוף סוף הגיעה נעמי שמר לכותרת הראשית של העיתון. היה זה לנוכח החשיפה שלו, שמנגינת "ירושלים של זהב" היתה, כביכול, פלגיאט. הקונסנזוס הלאומי סביב נעמי שמר, הוצג באור נלעג, בטון מזלזל ובשיפוט מתנשא.
והנה כל הלעג והזילזול נעלמו כלא היו כאשר מדובר במשורר הלאומי הפלשתינאי, ומה שחמור יותר, כל ביטוי ביקורתי לא מצא מקום בגיליון הזה, ולו כדי לאזן במעט את הטון המוביל שבו, ולו כעלה תאנה.
אין ספק שמבחינה אמנותית גרידא היה דרוויש משורר גדול. אין ספק שמקומו בשירה הערבית בכלל והפלשתינאית בפרט, עיצב את מעמדו כמשורר חשוב. וראוי שיהיה לכך ביטוי במוסף ספרותי של כתב עת ישראלי. אולם מן הראוי שיהיה זה ביטוי ביקורתי, המתמודד עם מנהיג רוחני של אוייב, עם משורר לאומני וגזעני שהטיף לגירוש היהודים מן הארץ, ודרש מן היהודים לקחת עימם גם את מתיהם בהסתלקם מן הארץ, שאיים לאכול את הכבד של חיילי הכובש. לא, אין ולו שמץ של נימה ביקורתית בגיליון. כל כולו גיליון פלקאטי, תשדיר שירות לאיש ולערכים שהוא מסמל; כאמור, ערכים של פטריוטיות, לאומיות ואהבת מולדת, הערכים הנלעגים ביותר באותו עיתון, כאשר הם עוסקים בהגות ושירה של יהודים.
ההתייחסות היחידה בעיתון לביקורת אפשרית על דרוויש, היא ברשימה קצרה של העורך, בה הוא יוצא בשצף קצף נגד כל אפשרות לביקורת כזאת. הוא עושה זאת בהשתלחות על העיתונאי דן מרגלית, שבמאמר ב"ישראל היום" העז לבקר את המשורר. בני ציפר אינו חוסך בביטויי דה-לגיטימציה לביקורת הזאת: מרגלית "מתנפל על אלה המעזים לייחד לדרוויש שונא ישראל מקום כלשהו בליבם... מה שמקומם ברשימה... נימתה, נימה של ביטחון גמור בתמיכה האוטומטית שיקבל מעם עצום ורב של קוראים מנומנמים המדפדף בעיתון שמחולק חינם עם בוקר באוטובוסים וברכבות. עם עצום ורב, שאין דבר קל יותר מאשר לקנות את ליבו בשינאה לדבר שאין לו מושג בו, לדבר שאינו מכיר, לדבר המסתורי והמוזר ממילא ושמו שירה, הנעשית מוזרה שבעתיים כשהיא בערבית והיא פלשתינאית."
ועוד מטיח ציפר במרגלית "גסות", "סוג של מניפולציה החביבה על אינטלקטואלים שמכרו את נשמתם לשטן ההמונים," ועוד. הוא סונט במרגלית על שהוא "מתאמץ לעשות בפרהסיה וידוא הריגה לגופת משורר מת." מעבר להתנשאות האופיינית על הציבור הישראלי, להבדיל מהכבוד להמונים הפלשתינאים, שדרוויש הוא סמלם הלאומי, יש כאן שלילת כל לגיטימציה לביקורת על דרוויש ועל מה שהוא מייצג. מאחר ודן מרגלית, במאמרו, ביקר את הדרתו של ז'בוטינסקי מתכנית הלימודים של משרד החינוך, טוען כנגדו ציפר, שז'בוטינסקי, אילו חי היום, "היה מסיר את כובעו לפני ארונו של דרויש כלפני יריב הוגן."
הלוואי שציפר עצמו היה מתייחס בגיליון אל דרוויש, אם לא כאל אוייב, לפחות כאל יריב. כן, ראוי להתייחס גם אל אוייב ובוודאי אל יריב בכבוד. אך אין לשכוח שמדובר באוייב וביריב. ההתייחסות היחידה בגיליון לאוייב, היא אל האוייב הישראלי, או כפי שהוא מוגדר במאמר של יעל לרר "ההורסים והרוצחים". יצחק לאור, למשל, תוקף במאמרו את ערפאת ואת התנועה הפלשתינאית על כך שנתנה אמון לאוייב שלה.
ספק רב אם לאורך כל העשור האחרון, הופיעה במוסף הספרותי של "הארץ" המילה "מולדת" מספר רב כל כך של פעמים, כמו בגיליון לזכרו של דרוויש. רק במאמרו של סלמאן מצאלחה היא מופיעה 19 פעמים, וכך גם בכל שאר המאמרים. "מאוהבת במולדת" מתפייטת עמירה הס אודות דרוויש, ובנימה דומה מחרים מחזיקים אחריה כל שאר הכותבים.
ומהי המולדת? אם מישהו משלה את עצמו שמדובר בשטחי יהודה ושומרון, למשל, שבמסגרת פתרון של "שתי מדינות לשני עמים" יתנו סיפוק לשאיפה הפלשתינאית למולדת, הכותבים מבהירים באופן חד משמעי שלא בכך מדובר.
יצחק לאור מספר על ניסיונו ליצור לובי שיביא לקבורתו של דרוויש בגליל. בסופו של דבר, לאור השלים עם החלטת הרשות הפלשתינאית לקבור את המשורר ברמאללה, אך הוא מתנחם בכך שזו בסך הכל קבורה זמנית שהרי "בעצם גם ערפאת נקבר בינתיים ברמאללה, וגם ז'בוטינסקי נקבר באופן זמני בארצות הברית." אבל מעניין לא פחות האתר בו ראוי דרוויש להיקבר בגליל. לא הכפר ג'דידה בגליל, בו הוא התגורר בנעוריו, אלא "הרי לבד מהאדמה של אל בירווה, הכפר שבו נולד וממנו גורש כשהיה ילד בן שבע, הכפר המחוק הזה, שעל שטחו ניטע יער אחיהוד, אין מקום ראוי לקבורתו של דרוויש. בכל מקום אחר, גם בג'דידה, גם ברמאללה, היה גולה," כותב לאור ומוסיף "לא היה לו בית זולת הבית שממנו גורש כשהיה בן שבע."
הדברים ברורים. כאשר יתגשם חלומו של דרוויש, וכולנו, היהודים, נסתלק מן הארץ וניקח עמנו גם את מתינו, או אז יתגשם חלומו של לאור, ודרוויש יועבר מאתר קבורתו הזמנית אל המקום הראוי לקבורתו.
את ההסבר האידיאולוגי לחלום הזה, נותן סלמאן מצאלחה במאמרו "נדודי שירה". הוא מסביר מהי המולדת: "הוראת המונח מולדת בתרבות הערבית צרה מאוד והיא מצטמצמת לתחום הכפר." מצאלחה מצטט ראיון שנתן דרוויש להלית ישורון, בו הסביר ש"לא ירצה לגור בעזה, שאינו אוהב את עזה ועזה איננה מולדתו."
אך לא רק עזה איננה מולדת בעיניו, אלא גם רמאללה, שאליה חזר בעקבות הסכמי אוסלו. שוב חש שהוא חי בגלות ב'מולדת הפוליטית', וכך התוודה דרוויש באוזני אדם שץ בראיון ל'ניו יורק טיימס' ב-2001: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, ולכן היא איננה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו." אין לפלשתינאים מולדת, אלא אדמת הכפר בה חיו אבותיהם, ולכן מי שסבור שחלוקת הארץ בין העמים תיתן מענה לשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים, טועה ומטעה. על פחות מחזרתם לכפרים שעליהם שוכנים היום מרבית היישובים הישראליים, הפלשתינאים אינם מוכנים לשמוע.
מחמוד דרוויש התנגד להסכמי אוסלו וראה בהם כניעה של הפלשתינאים לישראל, ולאחר החתימה עליהם הוא התפטר מכל תפקידיו באש"ף. כיצד מתייחס לכך יצחק לאור? כמו דרוויש, גם הוא מתנגד להסכמי אוסלו וגם הוא רואה בהם כניעה. הוא מצטט את עצמו בשיחה שקיים עם דרויש ב-1994, חודשים ספורים לאחר חתימת הסכמי אוסלו: "'ביקשתי ממנו להסביר לי את ההיגיון הפלשתינאי של החתימה על המלכודת: איך הם מאמינים למי שלא מפסיקים להתנחל לרגע, ולא מתחייבים אפילו להפסיק להתנחל, ולא מקיימים התחייבויות, וממשיכים לנגוס באדמות, לגזול מים, לסלול כבישים עוקפים, להקים מחסומים וכו'."
כעבור שנים חזר לאור על השאלה הזו, והפעם קיבל תשובה מדרויש: "'הם האמינו לרבין,' אמר, והתכוון בעיקר לערפאת." וכך מתייחס לדברים לאור: "זה נשמע לי מזעזע, כמובן, שתנועה לאומית נופלת בפח בגלל הערצה לאוייב שלה, וצריך לראות את מפעל ההתנחלויות והדרכים והכבישים והמחסומים והאין מוצא מהסבך, כדי להבין כמה טמטום היה כרוך לא רק במפעל ההתנחלויות אלא גם ב'אמון' ההוא."
השירים הקוראים לנו להסתלק ולקחת עמנו את מתינו או המבטיחים לאכול את הכבד של הכובש לא הובאו בגיליון, שהרי דרוויש הוא משורר של שלום. כך הוא נראה בעיני יעל לרר. הנה, התייחסות שלה לאירוע בינואר 2002, התקופה בה מידי יום פוצצו את עצמם מחבלים פלשתינאים באוטובוסים, קניונים ומסעדות בישראל וזרעו הרג ברחובותיה, עוד טרם מבצע "חומת מגן", כאשר המדיניות של ישראל היתה עדין "איפוק הוא כוח". "בינואר 2002, בעיצומו של המצור, כשהטנקים חורשים ברחובות רמאללה, מעט אחרי שחיילים ישראליים זרעו שם הרס וירו על התמונות בגלריה שבמרכז ח'ליל אל סכאכיני, שם שוכן משרדו של דרוויש, והפכו את מגירות שולחן הכתיבה שלו, כותב דרוויש על המצור. בפואמה היפהפייה הזאת הוא כותב על ההרס, על המוות, אבל גם על השלום, על העתיד המשותף שאנחנו מתאמצים כל כך לסכל, על האפשרות. מתוך ההרס הוא מבקש 'לגדל את התקווה,' ומזמין אותנו – ההורסים והרוצחים – להיכנס, לשתות קפה, אבל 'לצאת מהבקרים שלנו.' הוא פונה אלינו, אבל אנחנו לא רוצים להקשיב. אנחנו לא מצליחים להיפטר ממנטאליות הכובש."
לפני שבועות אחדים, המאמר הראשי במוסף הספרותי של "הארץ", היה מאמר של לאור, בו הוא חשף הסכם שבו נדרשים סופרים ואמנים היוצאים בשליחות משרד החוץ ומקבלים מימון, להתחייב להסביר את מדינת ישראל. הוא תקף את החוזה הזה בשצף קצף ושפך עליו תועפות של זעם ולעג, שהרי לדידו על משלם המסים הישראלי לממן תועמלן אנטי ישראלי קיצוני כמותו. והנה, כיצד מתייחס לאור לעובדה שמחמוד דרוויש נהנה כל חייו, גם בשהותו בפאריס, מדירה ומכונית על חשבון אש"ף, אף שכמות מכירות יצירותיו איפשרה לו חיים בכבוד? מסתבר שאין זו נהנתנות או נוחות, אלא הקרבה של המשורר, המבטאת את "האי יכולת שלו להיות אדם פרטי... היתה זו מין אי יכולת לפנות עורף לעם הנרמס, זו היתה האחריות של הפליט, שאנשי כפרו עוד לא מצאו את מקומם... כאן, בדיוק כאן, היה קולו האישי, זיכרון ילדותו, זיכרון ההשפלה בתוך מדינת ישראל, עד שעזב, מוראות הכיבוש של ביירות בידי ישראל, ואחר כך רמאללה והמחסומים והפשיטות והירי, כאן היו חייו וקולו והדימויים שלו וזיכרונותיו – כאן היה הקשר שלו עם המוני העם."
מעניינת במיוחד הטרמינולוגיה של המוסף. למשל, אין מצב שבו נמצא בו מונחים כמו "מלחמת השחרור", "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות" או "מלחמת תש"ח". ששון סומך, במאמרו "רגע של שותפות עם הקורא העברי" מכנה את המלחמה "מלחמת 1948" כפי שנוהגים לכנות אותה הערבים. אך אם ניתן לראות בביטוי זה טרמינולוגיה נייטראלית, סלמן מצאלחה מפורש הרבה יותר "יציאת פלשתין הראשונה שלו אירעה בשנת הנכבה." "הנכבה", כלומר האסון, כפי שמכנים הפלשתינאים את הקמת מדינת ישראל. אך אם מישהו יבין מכך שהמילים "שחרור" ו"עצמאות" נעדרות מן המוסף, טעות בידו. הן מופיעות גם מופיעות. במאמרו של מצאלחה ניתן לקרוא על "חלום שחרור פלשתין" ובמאמרה של עמירה הס - על "חלום השחרור והעצמאות".
גם המושג שלמות הארץ אינו נפקד מן המוסף. עמירה הס מציינת "שיש עם פלשתינאי אחד גם כשהוא קרוע, ושהארץ שלמה גם כשהיא קרועה, ומאדמתה הערבית מדברת." כאשר מתייחס מצאלחה למסתננים הפלשתינאים למדינת ישראל בשנות החמישים, הוא אינו שוכח לשים את המילה במרכאות, "מסתנן". כך גם את רשויות החוק בישראל: "כ'מסתנן' היה לא חוקי בעיני 'אנשי החוק' החדש ששלט בארץ."
"החוק החדש ששלט בארץ", הוא מדינת ישראל.
בני ציפר בונה את מעמדו לאורך שנים כנציג האליטיזם התרבותי ואינו מסתיר את הסתייגותו ורתיעתו מן ההמונים, מן "העם" – ביטוי מוקצה בעיניו. כל אלה הם בעבורו התגלמות הקיטש. אולם כאשר בפלשתינאים מדובר, יש מקום לקיטש לאומי דביק, כמו שורות הסיום של מאמרה של עמירה הס: "מחמוד דרוויש אינו סמל או משל. מחמוד דרוויש אינו נציג. הוא כל אחד מבני העם שלו".
3. מצטרף למחצית תפילה
ברשימתו "הצעת אולמרט לפלשתינאים" (חב"ע 369) מצביע רון וייס על הפער בין ההצעות כפי שהצגתי אותן במאמרי "הפיקדון של אולמרט" לבין ההצעות עצמן. אני טענתי שאולמרט מציע נסיגה מ-98% ואילו ההצעות הן 93%.
אני התבססתי ברשימתי על דברים שאמר אבו מאזן בראיונות לתקשורת הערבית. אבו מאזן אמר שאולמרט דורש לספח 2% מהשטחים ולתת תמורתן אדמה חלופית. רון וייס מתבסס על חשיפה של אלוף בן ב"הארץ". איני יודע איזו גרסה היא הנכונה, ויתכן שהאמת היא היכן שהוא באמצע. אבל בשתי הגירסאות העיקרון הוא אותו עיקרון.
בשתי הגירסאות, אולמרט מאמץ את ההשקפה הערבית, שממשלות ישראל לדורותיהן התנגדו לה בכל תוקף, לפיה אין לישראל זכות להחזיק ולו חלק מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, אף שהיתה מלחמת מגן צודקת, ואף שמדובר בחבלי ארץ-ישראל. מאחר והוא מאמץ את הגישה הערבית מצד אחד, אך מצד שני הוא מבין שאין ביכולתו לעקור את גושי ההתיישבות הגדולים ועתירי האוכלוסיה הישראלית, הוא מציע תחתם שטחים בנגב, במסגרת חילופי שטחים. בכך הוא עלול לקבוע תקדים של נסיגה משטח ריבוני של ישראל, ומתן לגיטימציה לכרסום בשטחים שבידי ישראל מאז 1948.
ועוד, בשתי הגרסאות ברור שמדובר בהסכם שאינו יכול להתבצע באופן מיידי, כיוון שאין פרטנר פלשתינאי. משמעות ההסכם, אם כן, היא רק הוויתור הישראלי, שיכבול ידי כל ממשלה שתנהל מו"מ בעתיד.
את זה מוביל ראש ממשלה בדמדומי שלטונו, העומד לרדת מהבמה בשל שחיתות וחשד לפלילים, שאיבד את אמון העם.
את זה מוביל ראש ממשלה שעלה לשלטון כנציג ה"מרכז" (!), כביכול.
החדשות הטובות, הן שלמחרת פרסום הכתבה של אלוף בן ב"הארץ", התפרסמה בעיתון כתבה המדווחת על דחיית ההצעות בידי הפלשתינאים. החדשות הרעות, הן שהניסיון מלמד שכאשר הפלשתינאים דוחים, ישראל נלחצת ומציעה להם הצעה טובה יותר בעבורם, רעה יותר בעבורה.
בינתיים מחב"ע מבקשת מאיתנו להתפלל שאולמרט יהיה בריא ויכהן בתפקידו. אני מצטרף בכל לבי לחלקה הראשון של התפילה, ומייחל בכל לבי שחלקה השני לא יתקיים. למרבה הצער, כל יום שאולמרט מכהן בו כראש הממשלה, הוא יום של פגיעה באינטרסים החיוניים למדינת ישראל.
דודו אמיתי
הבינוניות סרת הטעם של חזרזירי העט
תשובה למשתלחים במחמוד דרוויש
אחרי כל הבלי הפה המשתלח, הבינוניות סרת הטעם של חזרזירי העט היראים מבדל צילה של האופציה שאולי בכ"ז מדובר במשורר אמיתי שמותר לחלוק עליו ואיתו, אולי כדאי לבלום את חרצובות הלשון הזריזות תמיד לטחון ולפנות מקום לקריאה קשובה של דבריו החודרים של משורר אחר, חיים גורי, שאינו חושש לבוא חשבון עם דרוויש ואיתנו ואף לקוות, בחתימת מאמרו, שזכות השיבה (!) תוענק לגופתו.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1011658.html
שקט בבקשה.
דודו אמיתי
גבעת עדה
משה שפריר
שְׁמֵךְ
(פִּזְמוֹן לט"ו באב)
שְׁמֵךְ נִשָּׂא עַל כָּל שְׂפָתַיִם,
שְׁמֵךְ אֵינוֹ מֻבָּע לַשָּׁוְא,
שְׁמֵךְ הוֹלֵךְ כְּבָר לְפָנַיךְ,
שְׁמֵךְ בְּפִי כָּל בֵּן וָאָב.
שְׁמֵךְ בּוֹקֵעַ לַשָּׁמַיִם,
שְׁמֵךְ נִבָּט מִכָּל כּוֹכָב,
שְׁמֵךְ מוּבָא אֶל פְּנִים הַבַּיִת,
שְׁמֵךְ גָּנוּז בְּסוֹד כְּתָלָיו.
שְׁמֵךְ נִשָּׂא עַל גַּל הָאֶתֶר,
שְׁמֵךְ יוֹצֵא לְמֵרָחוֹק,
שְׁמֵךְ מֻכָּר לְכָל הַיֶּתֶר,
שְׁמֵךְ הוֹפֵךְ לְלֶחֶם-חֹק.
אַתְּ שֵׁם-עֶצֶם, אַתְּ מֻפְשֶׁטֶת,
גַּם מוּחֶשֶׁת וְחַיָּה,
אַתְּ קְרוֹבָה וְגַם מֻרְגֶּשֶׁת,
אַתְּ בְּכָל הַהֲוָיָה.
פּזמוֹן חוֹזר:
(לאחר כּל 2 בּתים)
שְׁמֵךְ אֵינוֹ רַק שֵׁם בִּלְבַד,
שְׁמֵךְ הוּא שֵם-דָּבָר אֶחָד:
אַהֲבָה.
חנוך ברטוב: על המפריסים
[בעקבות פנייתנו לשופטי פרס ישראל 2009, בגיליון הקודם 369]
לאהוד לבית בן-עזר ראב, מראשי הראשונים בבוני פתח-תקווה מכורתנו, השלום והברכה,
תודה לך על קולך, החוזר וקורא, קול קורא במידבר.
ולעצם הקריאה באוזני המשימים עצמם לגבוהים מעל כל גבוה, אוסיף רק זאת: כבר לפני שנים גזרתי על עצמי שתיקה בכל הנוגע לנותני הפרסים, מקבליהם, המושכים בחוטים והצדיקים הנודעים ביהודה, הרוחצים בניקיון כפיהם.
במידה שגיבשה לעצמי דעה, אקחנה עימי למקום שאליו הולך אני, הולכים כולנו, זה המכונה בלע"ז THE GREAT EQUALIZER (ובלשוננו, המשווה קטון עם גדול).
בידידות,
חנוך ברטוב
* * *
הצעה לשינוי שיטת המימשל בישראל
הכנסת הבאה תורכב מחשפנים
חשפני שחיתות, כמובן
וזאת על פי אחוזי הצלחתם לחשוף
והם ירכיבו את הממשלה הבאה
שתהיה נקייה ואחראית כמותם
מרגלית מתתיהו
האוסף
א
את אוסף שקיות הניילון שלה שמרה בתא התחתון של ארון הבגדים, מקופלות ומונחות אחת על השנייה בסדר מופתי. שמרה עליהן בקנאות, על הצבעוניות ועל החלקות, על הגדולות, הקטנות והבינוניות שנאספו בקניות בבתי מסחר גדולים ובחנויות קטנות.
היא אספה שקיות רבות שהביאה עמה מחו"ל. אלו נאספו בקפידה אל תוך שקית גדולה ואוחסנו אחר כבוד בתא מיוחד בארון, המדף המיוחס.
כאשר נבחרה אחת מן השקיות להתלוות אליה אל הרחוב, ידעה שבנקל יוכלו העוברים והשבים לזהות את מקורה, ולהבין שהיא היתה שם – בלונדון או פריס. הכתובות בלטו על השקיות הלבנות באותיותיהן האדומות – "טופ שופ" – או בירוק – "בנטון" – ו"מרקס אנד ספנסר".
היא בחרה תמיד את שקית הניילון המתאימה ביותר לבגדיה, כזו שהיו בה מצבעי החצאית או החולצה. בבוא עונת החורף היתה מתאימה אותן למעילה השחור והארוך.
כשנתבקשה לתת אחת למי מבני המשפחה לשימושים שונים, היתה נוברת בערימת השקיות המקופלות ומנסה לברור מתוכה שקית שעלו בה קמטים, או אחת שצבעיה כבר דהויים ושהידיות בה כבר עייפו מן המשא והיו בשלבי ניתוק משפת גופן. היא לא נתנה להם כזו שחייה עוד לפניה ושהלחיים שבה מחייכות בצבעים ססגוניים. בעודה כפופה מעל השקיות שרישרשו בין אצבעותיה היו העומדים סביבה ממתינים ומביטים בלבטיה – לאילו מן השקיות יינתן אישור ההתחמקות מידה.
איך דבק בה השיגעון הזה? כשנישאה לו, נימלטה מאופיו הכפייתי של אביה, חשבה שתוכל למלא את שהחסירה, חלמה על קשר נפש שלא בא, והגוף התעייף. בלילות צימצמה את גופה בפינת המיטה, ובכוח הנפשי שנותר לה ניסתה לחפש ערוץ אל עצמה. הקשר ביניהם הלך והתנתק, השתיקה בבית הופרה רק בצעקותיו, היא הסתגרה בחדרה, מסדרת שוב ושוב את שקיות הניילון המסודרות וליטפה אותן כבקסם.
ב
אוסף השקיות של אימה שכן עדיין בזיכרונה. היא זכרה את שקיות הנייר החומות המקופלות אחת-אחת מעל ארון-האוויר במיטבח. ארון האוויר היה תלוי על הקיר, דפנותיו עשויות רשת דקה וצפופה, מעין מסך שקוף, מדפי העץ הדקים נתמכו בדפנות, שתי דלתות רשת קטנות נפתחו מן המרכז לצדדים, וו קטן נעל אותן בהיסגרן.
לפעמים שימשו השקיות את אימה כמקום מיקלט לניירות התשלומים. החשבונות נחו שם עד שנזדמנו המזומנים. לפעמים נלקחה שקית מן האוסף לצורך איחסונן של תמונות שלא סודרו באלבומים. היו שקיות שבתוכן נשמרו גלויות ישנות ומכתבים. כשגברו על אימה הגעגועים, נפתחו פיותיהן והן פלטו מתוכן רסיסים מן העבר.
רגעי פינוק מעורבבים בחרדה עלו מתוך העבר, זיכרונות שהחזירו אותה אל אימה. צליל שמה של חנות הבגדים "אופנת ג'רסי", הצמיח על לשונה מתיקות שוקולד, רשרוש שקיות, קורטוב של חשיבות עצמית ומיד אחריה – צמרמורת הבושה.
עם פתיחת מכירות סוף העונה של הקיץ או החורף היתה נלווית אל אימה. בארנקה הריק מכסף היתה מקופלת רשימת חנויות מורשות קנייה שנתן בידיה סוכן המלווה בריבית קצוצה. אחת לחודש היה בא אל אימי לגבות את הלירות המיוזעות שנרשמו בפנקס ההלואות עבור קניית הבגדים. אביה תמיד קבל על פיזור הלירות המועטות שבאו מיזע כפיו. לירות שמבוזבזות על ה"סמרטוטים" של בעלת החנות שמצליחה לקחת מהן במירמה את כספו ומתיימרת למכור להן בגדים אופנתיים.
בחנות "אופנת ג'רסי" שברחוב אלנבי עמד ריח מיוחד של בגדים חדשים. החנות נבחרה מתוך הרשימה כי זכו בה ליחס חם. הבגדים היו תפורים לפי מיטב האופנה. זה היה מקום שהביא להן הרגשת שמחה, גם אם היתה קצרה.
הבגדים נמדדו, חצאית או שמלה, סיכות ננעצו בהם לסימון המכפלת ולהצרת קו המותן. זרם המחמאות כבר נשפך מפיה של הזבנית המחייכת בלחיים תפוחות וסמוקות מאיפור מוגזם, ובנוסף היא מרימה את גבותיה המודגשות בצבע שחור בהבעה של תדהמה על יופיו של הבגד המתאים ככפפה ושחובה לקנותו... אז החל המקח והמימכר. לאחר שהוחלט איזה מן הבגדים הן קונות, הוציאה אימה מתוך ארנקה את האישור המקנה לה זכות קניה ללא תשלום מידי במזומנים.
היא אספה אז את כל כוחותיה, בתרגילי הסחה ניסתה להתרחק מאימה ומהזבנית שהיפנתה אותן אל בעלת החנות כשבעיניה תערובת של כעס מוסווה, רחמים ודחייה.
בעלת החנות היתה אישה נעימה עם פנים טובות ועיניים בהירות וחמות. במנוד ראש של כיבוד ההסכם לקחה את השובר שעליו חתמה אימה לאישור סכום הקנייה.
בעת ההמתנה לתיקון הבגדים כובדו בטבליות שוקולד מובחרות שזכר טעמן נשאר על לשונה עד לקנייה הבאה. כשחזרו הבגדים מהתיקון, הגיע הרגע בו נשלפה השקית הגדולה הלבנהי עשויה נייר משובח, מרשרש, שהיו בה לפעמים פסים צבעוניים מבריקים. אל תוכה קופלו הבגדים בכבוד ובשימת לב כמו היו אלה ילדיה של בעלת החנות שהגיעו לפירקם ויצאו אל דרך חייהם העצמאית.
משהגיעו הביתה הוצאו הבגדים מתוך שקית הנייר הגדולה והחגיגית, ואימה קיפלה אותה בקיפולים מדוייקים שלא תתקמט ושמה אותה למשמרת בתוך מאגר השקיות שפיותיהן אפופי הסוד נפתחים, נסגרים, מעלים ישרושי קסם להזדמנות מיוחדת שתבוא.
ג
"אופה השקיות", כך כינתה את מיפעל המיני לשקיות נייר. פתח החנות נפער אל המידרכה, שקיות חומות, קטנות, בינוניות וגדולות. לא היה סוף לאפלולית שבחלל החנות אולי בגלל גובה התיקרה וצבעה הכהה. אדי ריח הדבק גלשו החוצה ודגדגו את נחיריה כשעמדה מול הפתח, בוהה אל תוך החנות ואל אוצר השקיות המסודרות לפי גודלן.
האיש שבחנות חבש מיצנפת לבנה לראשו וסינר עכור מלא גושי דבק יבשים, כיסה את בגדיו הכחולים. משהו מיסתורי היה במקום.
לו רק היתה יכולה להביא מעט אושר לאימה עם כמה שקיות נייר חדשות, חלקות, מכל הגדלים, במקום הישנות שנאספו אחת לאחת, מקומטות, או כאלה שהושמו לייבוש על אדן החלון כשעליהן אבן, ואחר קופלו למשמרת. כל כך רצתה לשמח אותה. לו רק ידעה אימה, שנחה על משכב עולם, כמה שקיות ניילון, יפות, חלקות, צבעוניות, שמורת כעת עימה.
ד
ילדיה נולדו זה אחר זה. כאשר גדלו נוספו ליומה שעות פנאי. הלכה לחוג קרמיקה שם לשה את הגודש שנצטבר בתוכה. קלה כנוצה היה בדרכה לביתה.
פעם ישבה בחברת אחדות מחברותיה לקפה של אחר צהריים ועיני חברותיה בורקות. עברו מעניין רכילותי אחד למשנהו. היא ישבה בשקט מביטה בהן, מדי פעם מנסה להוציא מילים מפיה והן, ממשיכות וממשיכות... ושקית הניילון באה אליה, עטפה אותה בענן קסם, והרחיקה אותה לאי-שם... אל חברת אנשים אחרים, וקולה צלול ודבריה נשמעים, וכולם קשובים, ועיניהם מחייכות וגם היא מחייכת אליהם וספל הקפה מתקרב לפיה ללגימה קלה, וצלילי המוסיקה מתערבבים עם הקולות הקסומים והיא בתוכם מהלכת ומחייכת, מחייכת... לפתע הכול נקטע והשתרר שקט... חברותיה נועצות בה עיניים ואינן מבינות מה פשר החיוכים שלא מעניינה של השיחה, ואז היא קמה, מודה על הקפה ומבקשת את רשותן לפרוש. שעה ארוכה הלכה, סובבה ברחובות עד חושך.
כאשר בנה השלישי עמד לעזוב את הבית, החל להעביר את חפציו מחדרו אל המכונית. גם היא נרתמה להלוך וחזור מן החדר לסייע בהעברת החפצים, במין בולמוס שלא היה מובן לה. אחר כך מצאה את עצמה עומדת בוהה מול דלתות חדרי הילדים שנותרו בהם מעט חפצים מיותמים והשיממון נח עליהם.
השקט כבש את החדרים בבית וגם העליזות נשתכחה מהם.
הלכה לחדרה, עמדה מול המראה, התספורת הקצרה החזירה לה משהו מבבואת ימי נעוריה. דחף פתאומי אחז בה למדוד שמלות ישנות שהיו תלויות בארון. השמלות הישנות נערמו על היכסא עד שבחרה אחת מהן שהחמיאה לגופה, אחר איפרה את פניה, צללית רכה על העפעפיים ושפתון ורדרד הדגיש את שפתיה.
יצאה אל הרחוב, בחנה חלונות ראווה, ראתה את בבואתה הנשקפת בהם, זקפה את כתפיה, כיווצה את תפיחת ביטנה הרופפת, והמשיכה ללכת. קנתה לה שתי שמלות, חצאית ונעליים, והכול הוכנס אל תוך שקיות ניילון יפות, צבעוניות, חלקות, מרשרשות, ואצבעותיה מיששו אותן ברכות. משהו פיזם בתוכה, חיכתה לעת ערב לשובו של בעלה – להפתיעו.
מה קרה לה? מאיפה באה לה השמחה? הילדים עזבו את הבית והיא מפזמת, קונה בגדים ונעליים ו... המילים נחתו עליה כשוט. קול בעלה רעם. גופה התקפל. בתנועות מיכניות היא אספה את הבגדים החדשים ובלעה את ההסברים שלא ניתנה להם הזדמנות להיאמר, התרחקה ממנו והסתגרה בחדרה. היא הסתובבה בחדרה כמו בתוך ענן ובצעדי ריקוד התקרבה אל דלת הארון פתחה והוציאה את כל שקיות הניילון מן המדף, זרועותיה עטפו אותן בתנועות חיבוק, אימצה אותן אל חזה, ואחר פרשה אותן על ריצפת החדר כשטיח ססגוני רך ומבריק, השתרעה על מצען, מתפלשת ברכותן הקרה והחלקה, לופתת אותן אל חיקה ובוכה אל תוכן.
ה
הקיץ נשרך והגיע אל סופו, מותיר אחריו ימים כבדים של דממה בין כותלי הבית. הקיץ פינה מקום לחורף הנכנס שסגר חלונות על חלל שבו קפאו חייה.
הימים נקפו. באחד הבקרים, יצאה מביתה בשעה מוקדמת ושבה רק בשעות המאוחרות של אחר-הצהריים כשעל זרועה תלויה שקית ניילון צבעונית, חדשה. היא פתחה את הדלת וגופה קפא. היא עמדה בפתח ומכת ברק היכתה את עיניה, רעד אחז בגופה, היא ראתה במרכז החדר הר של רצועות צבעוניות, רכות ומבריקות, נעות מאליהן, כמו גוף חי, והרצועות היו לזרועות נשלחות לקראתה קוראות לה...
היא עמדה מול שקיות הניילון שלה, הן קראו לה מן הקרעים והיא נעתקת מן המציאות אל אין מקום, מרחפת בחלל, מכורבלת בין הרצועות הנעות, כמו בין שכבות צמר גפן, אוטמות... ואחר בבת אחת נחתה כאבן אל מציאות ריצפת החדר.
עמדה בדקה של דומייה. אחר שלחה מבט אחרון על הר הרצועות הצבעוניות שניטלו מהן החיים והניחה עליהן את השקית החדשה שעל זרועה.
אספה את צילה, והלכה.
יוסי גמזו
מִשִּירֵי אִיטַלְיָה
הַיּוֹנִים הַיָּפוֹת שֶל סַן מַרְקוֹ.
הָאֲוִיר מְבֻשַֹּם-הַנְּגִינוֹת. הֵרָדְמִי.
הִנֵּה כָּךְ:
לְרַגְלַיִךְ הַשְּזוּפוֹת סָמַר כֹּה
הַפַּנְתֵּר הֶעָצֵל
שֶל דָּמִי.
הַגּוֹנְדּוֹלָה רַכָּה, מִתְעַרְסֶלֶת. כַּצֹאן אֶת
הֶעָבִים רוֹעָה שֶמֶש.
בֵּין יַרְכֵי הַגְּשָרִים
דּוּמִיָּה מַרְתֵּפִית. מֶתֶק טַחַב. קַנְצוֹנֶה.
וְהַכֹּל אֶפְשָרִי.
בִּסְפְּלֶנְדּידוֹ הוֹטֶל:
בַּקְבּוּקוֹן נִינָה רִיצִ'י.
וּמַרְאָה.
וְקוֹלָב.
וְשִֹפְתוֹן-שָשָר.
מִכְּתֵפַיִךְ וָמַעְלָה כֻּלֵּךְ בֵּיאַטְרִיצֶ'ה
וְלוּקְרֶצְיה בּוֹרְגִּיָה –
כָּל הַשְּאָר.
וּפִתְאֹם,
בְּמַשָּק,
בָּאֲוִיר הַמְּסֻמָּר כֹּה,
בְּשִכְרוֹן-הָעֲצַלְתַּיִם הַדִּבְשִי שֶלֹּא זָע:
הַיּוֹנִים,
הַיּוֹנִים הַיָּפוֹת שֶל סַן מַרְקוֹ –
כְּנִצַּת-שְקֵדִיּוֹת
שֶהֻתְּזָה.
(מתוך "ארצות הצמאון")
קריאות למנוע את סגירת
ההוצאה לאור של משרד הביטחון
בעקבות קריאתו של ד"ר מרדכי נאור
אהוד,
בלי קשר למר נאור, שהוא "מומחה לכל", שמעוות לעתים את ההיסטוריה – למשל, בספר החדש "איזו מדינה", שבו השמיץ כמו בימים עברו את אצ"ל ולח"י (למשל: "האצ"ל פעל כאירגון טרור והוציא להורג חיילים בריטיים"!) – ספר שראה אור בהוצאה לאור של משרד הביטחון – אני מצרף קולי לקריאה נגד סגירת ההוצאה.
יוסי אחימאיר
מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
אהוד: מה לעשות, אנחנו, שעדיין זוכרים את השנים שלפני קום המדינה, זוכרים גם שביישוב העברי כונו אצ"ל ולח"י בשם טרוריסטים, או במילה רכה יותר אך שלילית לא פחות – "פורשים".
אהוד ידידי,
אודה לך אם תצרף את שמי לרשימת החותמים על העצומה, המוחה על סגירתה של ההוצאה לאור של משרד הביטחון. כל הוצאת ספרים שנסגרת היא מכה קשה לסופרים, לא כל שכן הוצאת משרד הביטחון, שיש לה זכויות רבות, ביניהן גם קיומה לשעבר של הוצאת הספרים "תרמיל" שבעריכתו של ישראל הר.
בהצלחה,
שמאי גולן
אהוד: אנחנו מתפלאים שלא נתקבלו קולות מחאה נוספים. זיכרו שכל הוצאה לאור עדיפה על אי-הוצאה לאור.
משה גרנות
כיצד מתמחרים מילים?
על ספר שיריו של רפי וייכרט "רזים"
בהוצאת קשב לשירה, 2008, 99 עמ'
"רזים" הוא ספר שיריו השביעי של רפי וייכרט, הידוע בקריית ספר גם כעורך הקפדן של הוצאת "קשב לשירה", בה ראו אור במקור ובתרגום כמאה ועשרים ספרי שירה ומסה. הוא גם מן המתרגמים הנאמנים של השירה הפולנית (ויסלבה שימבורסקה, אווה ליפסקה, תדיאוש רוז'ביץ' ואחרים). האיש הוא פרפקציוניסט גדול באשר ליצירותיהם של אחרים, אותן הוא מוציא לאור בהפקה כלילת יופי – וקל וחומר לגבי יצירתו שלו. מפעל ההוצאה לאור שבו רפי וייכרט הוא העורך הראשי, המוביל והמפיק, מעורר השתאות לנוכח העובדה (המצערת!) שמפעלו המבורך ורחב היריעה הזה (120 כותרים בפחות מ-9 שנים!) איננו זוכה לשום תמיכה ציבורית; וכל זאת לנוכח הביקוש הדל לשירה בקהל הקוראים.
מי שאיננו מודה בירידת קרנה של השירה בדור האחרון – פשוט טומן את ראשו בחול – "בבורסת השירה" אין כמעט קונים, "המוכרים" מתרבים בקצב מסחרר, ו"המדד" יורד ויורד. מן המפורסמות הוא שכוח המשיכה של השירה איננו דווקא ב"מה", מה שנהגו לכנות בבית הספר – "התוכן", כי בתחום הזה אין כמעט אפשרות לחדש – מה שמושך באמת הוא "האיך", כלומר, הווירטואוזיות של המשורר, אותה הפתעה שהתמונות הלשוניות מזמנות לקורא, אותה חגיגה צלילית, שהנפש כל כך משתוקקת אליה. כל זה נעלם כמעט לחלוטין מהשירה החדשה: השפה רזתה – רזון שגובל באנורקטיות, המצלול והמקצב שבקו חיים, ועל הרוב נותר בשיר איזה הגיג חבוט מרוב שימוש. צר לי, אבל האמת צריכה להיאמר: כשאני קורא ספרי שירה שראו אור בשנים האחרונות, אינני יכול להשתחרר מהתחושה שאני מסוגל לכתוב שירים כאלה, ואולי יותר טובים, למרות שאני רחוק מהיומרה להיחשב כמשורר.
"רזים" של רפי וייכרט זימן לי אכזבה נעימה (ביאליק לא יקפיד עימי על השימוש שעשיתי במטבע הלשון שלו): מסתבר שהכותר מטעה – לא מדובר בשירים הכתובים בלשון רזה, או שתוכנם רזה (כפי שמצפים משירים עכשוויים), אלא בתבנית צורנית ייחודית – כל השירים בספר הם "סונטות מילה", סוגה שחידש המשורר היהודי-קנדי סימור מיין (ראו "בשולי הרזים", עמ' 99). כלומר, מדובר בשירים שבכל שורה יש מילה אחת בלבד – ובסך הכול – 14 מילים בשיר. סוגה כזאת מחייבת את הכותב לאחריות גדולה, שכן כל מילה שלא במקומה בולטת מיד לעין. הסוגה הזאת מחייבת גם משמעת עצמית של הכותב, ואם מדובר בכותב בעל אמירה ובעל כישרון – אני מאמין שהצמצום במילים יכול להיות רק לברכה.
לטעמי, "רזים" עומד בציפיות שעשוי לפתח הקורא, והן – למצוא שירים מלאים וגדושים הכתובים בדחיסות מקסימלית. למשל, יש בספר סדרה שלימה של שירים על אישים, בעיקר בתחום השירה, אך גם בסיפורת, בביקורת ובאמנות הפלסטית – המאופיינים בצורה משכנעת בהיקף המצומצם של 14 שורות. מדובר ב-24 אישים (ביניהם – דוד אבידן, שלמה אביו, פרץ-דרור בנאי, משה בן-שאול, יעקב בסר, יורם ברונובסקי, אבות ישורון, רפי לביא, יהודה עמיחי, טוביה ריבנר, פנחס שדה ואחרים), ולסדרה קוראים "דיוקנאות". כל יוצר כזה הוא הרי עולם שלם, והמשורר פותח אל עולמות אלה צוהר במילים מבוררות בקפידה.
הרי דוגמה:
משה בן-שאול
"הנה / אני / /משתטח / על / קברי / צדיקים" // חייך / והצביע / על / תצלום / קבר / רמבו // "אחי הצעיר" (עמ' 41).
מי שהכיר את יצירתו העניפה של משה בן-שאול ז"ל (שירה, סיפורת, תרגום, איור) ומי שהכיר את אישיותו, יודע להעריך את "הקליעה בול" של השיר הזה, החושף את ההומור הסרקסטי שלו ואת אהבתו הגדולה לתרבות הצרפתית בכלל ולרמבו בפרט, אותו הוא גם תרגם.
ועוד דוגמה:
עזריאל קאופמן
גם / ברמת / אביב / גרר / את / ערימות / השלג / וזינוק / גא / של / סוס / לקראת / אביב / ופדות. (עמ' 55).
עד שזכה עזריאל קאופמן ז"ל להגיע לישראל (לפדות), הוא עבר עשרה מדורי גיהינום בסיביר ובמחוזות נידחים אחרים בברית המועצות המבהילה. שם היה לו שיח ושיג (לעיתים לחיים ולמוות) עם סוסים. אלה מצטיירים ביצירתו כלוז החיים, כחיים עצמם. באחד משיריו הוא כתב: "אני אוהב סוסים / שמא יש בהם אכן דבר / ממני..." ("זמן בולע את עצמו", 2004, עמ' 115). השיר הקצרצר של וייכרט נוגע בשורש נשמתו של עזריאל קאופמן – השלג המקפיא והממית – מזה, והסוסים החיוניים והמחיים – מזה.
חטיבה גדולה אחרת בספר – הגם שאיננה אסופה בפרק אחד, אלא מפוזרת בכל הספר – היא חטיבת השירים הארס-פואטיים. הספר מתחיל בשיר מן המין הזה ("הערה, עמ' 8), ולכל אורכו ניתן להיתקל בשירים שחוזרים ותוהים על מעשה היצירה. בעיקר נחשפת חרדתו של הכותב, שמא בחירתו בסוגה המיוחדת הזאת לא תמצא נתיבים לליבות הקוראים, נתיבים שבלעדיהם אין לשירה חיים:
מחשבה
אתם / סבורים / בוודאי / שקל / לכתוב / שירים / רזים / אבל / חשבו / עליהם / כעל / חוט / שדרה / למחשבה (עמ' 63).
ההשוואה בין שיר דק, שיר רזה, לחוט שדרה – היא השוואה מפתיעה, אבל בהחלט משכנעת, כי חוט השדרה בנוי הרי מחוליות בודדות, ובכל זאת הוא מצליח לייצב בן אדם שלם. שלא לדבר על כך שחוט שדרה בעולם הדימויים הפרוזאי משמעותו גם יציבות רוחנית ואמינות (ראו שירים ארס-פואטיים נוספים בעמ' 52, 67, 68, 73, 76).
ועוד דוגמה:
כיתוב
את / הספר / הזה / צריך / לתמחר / בזול / כי / אנשים / חושבים / שמעט / מילים / שוות / פחות / כסף (עמ' 69).
היו ימים שמשוררים היו מקבלים שכר סופרים על שיריהם (היום הם משלמים כדי ששיריהם יראו אור בדפוס), והשכר היה נמדד על פי מספר השורות, או מספר המילים – כך שמשורר כמו אורי צבי גרינברג קיבל שכר פי כמה יותר גבוה ממשוררת כמו רחל. בתחילת השיר הזה יש רושם שהכותב מסכים עם דרך התמחור הזאת של ספרי שירה, ורק שתי מילים מבהירות על דרך ההומור שתמחור מן המין הזה הוא מגוחך; והמילים הן "אנשים חושבים". אגב, לא רבים הם המשוררים שמרשים לעצמם לגלוש להיגדים הומוריסטיים, כביכול השירה נועדה לכובד ראש בלבד, והרי טשרניחובסקי הוכיח לנו שכלום לא נגרע מטיב השירה אם יש בה רסיס הומור. בשירים שלפנינו ניתן למצוא רסיסים כאלה (ראו לדוגמה – "עורבים", עמ' 89).
רפי וייכרט מתאר בצורה מכמירת לב את האושר שאוחז במשורר ברגעים של הכרה מצד הממסד הספרותי:
פרסום ראשון
כשיוסי / קריים / הודיע / שיפרסם / שלושה / שירים / ב"פרוזה" // יצאתי / ממרתף / המערכת / וצעדתי / שלושה / מטרים / באוויר (עמ' 75).
ניתן למצוא ב"רזים" שירים בתחומים ההגותיים הקלאסיים של הסונטה, כגון הבעת הכמיהה לחדור אל עולמו של הזולת ("מכתבים", עמ' 14); כגון המודעות המבהילה בדבר ארעיותנו על פני האדמה ("עקבות", עמ' 18). בקטגוריה הזאת נגע בליבי במיוחד השיר המתאר את התחושות העמוקות שבחוויית ההורות:
האכלה
כשבתי / פוערת / לקראתי / את / פיה / הרעב / בכיסא / הילדים / הכחול / פתאום / צומח / בפי / מקור / ירוק (עמ' 29).
משחק הצבעים (כיסא ילדים כחול ומקור ירוק), וכן הדימוי של ההורה לציפור (מבעלי החיים ששני המינים מסורים לצאצאיהם) מזכירים לקוראים בצורה נאמנה את אותן נימים סמויות שמחברות את ההורים אל הרכים חסרי הישע.
יש כאן ניסיון מעניין, ולדעתי, מאוד ראוי, להביא בפני הקורא מכמנים שיריים עמוקים ומרתקים באמצעים מינימליסטיים.
מתוך שירו של יוסי גמזו "בדמנו חיי"
"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ. / צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פְּרָאִי / לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקְלָע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִךְ / בְּדָמֵנוּ חַיִּי, בְּדָמֵנוּ חַיִּי..."
יוסי גמזו
ארבעים שנה לכיבוש ירושלים
דודו פלמה
בדמנו חיים
שיר תגובה לשירו של יוסי גמזו "בדמנו חיי"
– – לוּ הָיָה מִפְלָט אַחֵר מֵחֲלוֹמֵנוּ
לְאַט הִרְחַקְנוּ בַּתֶּלֶם עַד קָצֵהוּ הֶחָם
נוֹסְקִים בִּשְׁמֵי הַתִּקְוָה הַתְּכֻלִּים
לִבְרֹא נֶחָמָה פּוּרְתָּא שֶׁל שִׁלֵּם וְנָקָם.
בְּדֶרֶךְ חַתְחַתִּים הָלְכוּ וְכָבְדוּ צְעָדֵינוּ
עֵינֵינוּ נֶעֱצָמוֹת מִכְּאֵב חֲלוֹם יְרוּשָׁלֵם
הָיִינוּ נִטְרָפִים בְּיֵאוּשׁ זְהָבָהּ הָעוֹמֵם.
מֵעֵבֶר לְגֶלֶד הַגְּבוּל גָּאָה
יַם שִׂנְאָה וּמַאֲוָיֵי נָקָם
מִתְנַפֵּץ לִרְסִיסִים דַּקִּים
וְצוֹרְבִים שֶׁל עֶלְבּוֹן תּוֹסֵס
מְצַפֶּה בְּעֶרְגָּה לַיּוֹם בּוֹ
תַּקְהֶה הַשַּׁלְוָה אֶת דְּרִיכוּתֵנוּ.
מִגּוּף רַחְמֵנוּ הַקָּרוּעַ מִבַּעַד
לִסְדָקִים רְטֻבִּים חָמוּץ מִדָּם
נִגַּר חֲלוֹם הַתְּאֵנָה וְהַזַּיִת.
הָאִישׁ תַּחַת גֶּפֶן הַפְּלָדָה
זָחַל לְאַט לְבֵיתוֹ עִם רֶדֶת עֶרֶב,
בִּשְׂדֵה שִׁבֳּלִים חַדּוֹת כְּחֶרֶב
נִגְזַרְנוּ לְנֶצַח נְצָחִים
לִהְיוֹת נְכוֹנִים וַחֲזָקִים
לִהְיוֹת בְּדָמֵנוּ חַיִּים.
אוֹר יְקָרוֹת יְרוּשָׁלֵם מְעַוֵּר
אֶת עֵינֵינוּ בְּרַק מַאֲכֶלֶת מֻנֶּפֶת אֶל
עָל שְׁנֵי בָּנִים עֲקֻדִּים עַל הַר מוֹרִיָּה אֶחָד
מְפֻכָּחִים וּמָרִים הֵקַצְנוּ מֵעֲקֵדַת הַחֲלוֹם – –
הַזְּמַן נֶחְמַץ וְנִגַּר עַל פָּנֵינוּ
שַׁעֲרֵי עַזָּה
מַה לְפֶתַע כָּבְדוּ עַל כְּתֵפֵינוּ.
15.5.07
ד"ר ערן גרף
אינתיפאדת הגננות, קיץ 2008
מוקדש באהבה והערצה לאמם ולסבתם של נכדי, לקוזינות האמיצות ולחברותינו אשר על משמרתן באשר הן
מורגלא לבריות להיות שומטים מדי בוקר, את צאצאיהם האהובים בחיק הנשים אשר אומנותן היא ניהול ילדים, במקומות שונים הנקראים גן ילדים, בתי ספר ושאר פורשי חסות על ילדים. ברגע הפרידה, מזדקפת קומת ההורים, והם דצים בגיל אל עמל יומם. גן הילדים הוא בדרך כלל דירת קרקע, קרפיף קטן לה מסביב ועץ מצל צומח בו. במוסד זה מתקיימת שגרת חיים ברוכה, המשתבשת עם בוא ימות הקיץ.
או-אז, משנה הגן את טעמו ומתחיל להתקרא "קייטנה".
בד בבד צצות מכל עבר קייטנות שונות ומשונות. המקייטנים, מטעימים את טעוני הקִיְטוּן בשיוט, פיוט, טיווח, טיבוח, שח-מט, שח-פץ, מדעים, בדאים, דודאים, סוסים, נסים, הגעלת כלים, וכו'. פעולות קיוט אלה מתבצעות בחורשות, בחופים, בחצרות בתי ספר נטושים בקיני יתושים ובבתי יבחושים. חרף כל השמות המצודדים, במרבית הקייטנות סרוחים הקייטנים על מחטי אורן יבשות בצל סככות יוטה, טורחים באריגת חפצי חן כעורים מחוטי רפיה, לוחכים קצה לחמנית עבשה ומתרגזים על שקית השוקו המזרזפת את ברכתה הישר אל תוך מפתח החולצה.
בראשית אוגוסט, או מקסימום שבוע לאחר מכן, (ההורים כבר שילמו שכר לימוד לכל משכו של אוגוסט), פורצת "אינתיפאדת הגננות", בצורת פגרת הקיץ, המקיפה את הגננות בגני חובה וטרום חובה, פעוטונים וגנונים, מטפלות פרטיות וביבי סיטרים לסוגיהם, קייטנות ושאר מעונות.
זו הזדמנות הפז של תושבי המדינה להתוודע אל דור העתיד הגדל בחיקם, לבלות בצוותא ולזכות סוף סוף בזמן האיכות המיוחל כל השנה.
(בהזדמנות זו, מגיעים כולם למסקנה כי כנראה שהגננות והמורות נוקטות בשיטות של מאגיה שחורה לצרכי הישרדותן. בלית הסבר אחר לעובדה שבסיומו של כל יום בחברת "המלאכים הקטנים שלנו" ו"המפלצות המרושעות של השכנים", עודן נותרות חייכניות ונפרדות בחיבה בעודן מחלקות את הילדים לדורשיהם, מבעד לדלת הגואלת).
והואיל: וגם לאחר שהאדם נחת על הירח, המציא את מכונת הכביסה ומדיח הכלים ומכונת הקפה "מקיאטו", התהליך שמסתיים בילד, היה ונותר מפליא ומופלא בעיני כל. אין תימה שההורים רואים בילדיהם בני אֵלִים לכל דבר ועובדים אותם בכל מאודם.
מפאת מופלאות הילדים בעיני הוריהם, כדי לרצות אותם מראש ולהפיס דעתם, מקריבים ההורים לפני המופלאים מִנְחוֹת, עוֹלוֹת וּשְׁלַמִים. מנת ריצוי בסיסית כוללת בדרך כלל: ביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה, (הסדר לא קובע, אך רצוי את הכול ביחד).
והואיל: – ופרנסי משרד החינוך, בדרכיהם הנאורות ורצונם הטוב והכן להזיק, הקלו על לימודי התנ"ך. מחד, הילדים אמנם זכו להעשיר את עולמם הרוחני בכמה אמרות מופת של ז'בוטינסקי, אך מאידך, כפיצוי, הסתפקו בלימוד נוסח מקוצר של עשרת הדיברות, רק את המילה או השתיים הראשונות מכל דִּיבֵּר, והרי הן לפניכם מותאמות למידותיהם של תלמידי דהיום:
1. "אנוכי" – במגוון וריאציות של אני, שלי, לי, בשבילי...
2. "לא יהיה לך" – דהיינו, הכול יהיה שלי ולך לא יהיה (מצב תוך משפחתי, מקובל בין אחים).
3. "לא תישא" – בשביל זה יש אימא, סבתא וכל קרוב אחר, הם יסחבו את התיק בדרך לאוטו לבית הספר וחזרה (הילד עייף ...)
4. "זכור" זכור מי הילדים שאבא שלך צריך להרביץ להם מכות.
5. "כַּבֵּד" – זוהי מצווה החלה על הזולת, כלומר צו על פיו חייב הילד האחר לכבד את זולתו בממתקיו ושאר רכושו, ללא שעקרון ההדדיות מוזכר.
6. "לא תרצח" – מקובל ומוסכם, לא תמיד כולל חיות מחמד של השכנים.
7. (7-10), "לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד" – חכה עד שתגיע להיות שר או חבר כנסת.
למעשה, הפכו עשרת הדיברות לא מכבר, כמעט ללא שינוי , למגילת זכויות הדרדק.
אותן גננות תמימות אורח, הצנועות והענוגות מ"בוא אלי פרפר", "היום יום הולדת", "אימא יקרה לי" וכו', בעצה אחת עם שאר מקייטני הַרָפְיָה לסוגיהם, פורצים בשבוע השני של ירח אוגוסט ב"אינתיפאדת הגננות". על פי צו המועבר על ידי הפורטות עלי אקורדיון הסובבות מגן לגן, הן משביתות את המדינה, מתישות את בריאותה ומערערות את חוסנה הערכי, הנפשי והכלכלי.
ו...הארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום.
הולכים ובאים הימים הנוראים
10.8.2008 בוקר יום ראשון. השמש זרחה בכל עוזה, הלחות עוברת את נקודת הטל. כל הילדים נשארו בבית. כל האימהות נשארו בבית. כל הילדים הלכו עם כל האימהות לים, לקניון, לסרט. כל הילדים קבלו את הכלול במגילת הזכויות שלהם: ביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה.
ויהי ערב, ויהי בוקר, יום ראשון.
11.8.2008, ביום השני, אישה לאישה לחשה, סבתא לסבא סיפרה בסבּבּה, שחולון זה עולם הילדים. הידיעה עברה כמו אש בקוצים ותוך דקות החלו אלפי מכוניות זעירות נהוגות על ידי סבתות פעלתניות דוהרות עמוסות נכדים ניצים ומצווחים, עוברות על גשרי המוסררה בואכה חולון. המוזיאון, התיאטרון, התזמורון, הזירהטרון, כולם המו טף, אף לאף. היה באמת נפלא. גם קנו לילדים ביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה. מחלקת השיקום הגריאטרי באיכילוב עוברת למצב כוננות עליונה. עד חצות הלילה, המשטרה גמרה להשיב להוריהם את אחרוני הילדים האבודים.
ויהי בוקר ויהי ערב, יום שני.
12.8.2008, ביום השלישי אבא לקח יום חופש. שיחקו ארץ-עיר, נתנו קולם בשיר, ירדו למרכז, אכלו במבה ופיצה, שיחקו קצת כדורגל, כולם קיבלו מכות וכולם הלכו לספארי ברמת גן. נמסר כי הפיל "מותק" אשר לפני שבוע מעך עד נזק את נכדתו של השר בן-אליעזר, נמחץ תחת ערימות של ביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה ורגלי מאות מבקרים בגיל הרך. הילדים והחיות קיבלו כולם ביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה. לילדים שלום. הספארי נסגר לרגל שיפוצים.
ויהי בוקר ויהי ערב, יום שלישי.
13.8.2008, ביום הרביעי החל המצוד הגדול אחרי בייבי סיטר. כנופייה ידועת שם ממרכז הארץ הצליחה לשים יד על רשימות תלמידות כתה ט' בבית הספר בית יעקב. בשכונה נפתח ציד אדם מן הגדולים שידעה ההיסטוריה. השמות עברו מפה לאוזן, השכר הרקיע שחקים. כל ילדה משמרטפת כבר הוחתמה על חוזה לחמש השנים הבאות ועל חוזה הקלטות, דוגמנות ומועמדות לכוכב נולד וגם זכתה לחבילת שי של ביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה.
ויהי בוקר ויהי ערב, יום רביעי.
14.8.2008, ביום חמישי ברחו כל הילדות המשמרטפות לפסטיבל הר וגבע בבאר שבע. עוד טרם צהרי היום שלחה יד בנפשה הבייבי סיטר האחרונה. בשכונה נפתח סחר חליפין – החלפות ילדים בין שכנים לקבלת חבילות אוכלוסין הומוגניות מבחינת גיל. גברים צעירים רבים נעלמו מן העיר בזה אחר זה. יודעי ח"ן ידעו לספר כי צווי 8 נשלחו בחשאי לאבות צעירים אשר גויסו ונשלחו להתנחלויות לסייע בטיפול בילדים במשפחות מרובות הילדים.
המצוקה מגיעה עד לסף של כאוס מוחלט. הממשלה הכריזה על תוכנית חירום לאומית. בנתב"ג הותרה היציאה מן הארץ רק לסבים-סבתות ואילך, ורק לאלה המציגים אישור נוטריוני מן הנכדים המתירים את יציאתם. לבודדים אשר הצליחו להשיג אישור זה, סיפורים מסמרי שיער על התלאות שעברו להשגתו ועל המחירים המופקעים שנאלצו לשלם עבורו, (ביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה).
לעת ערבו של היום, נראו השכנות שזכו בקבוצות ההומוגניות של הילדים, כמו הישראלית שנחתה בנתב"ג במבצע הגבורה לחילוץ הישראלים הלכודים בטיביליסי, כשהיא ישובה על כנף המטוס, ביד אחת אוחזת במנוע ובשנייה בשק בקבוקוני הבושם מן הדיוטי-פרי של טביליסי. מנתב"ג היא הוסעה ישירות אל משמרתה בחיק נכדיה, שכבר יומיים לא היה מי שיאכיל אותם. (היא זכתה להחיאת נפשה במנה כפולה של ביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה).
ויהי בוקר ויהי ערב, יום חמישי.
15.8.2008, בבוקר יום השישי, התגלו כמה מאות סבתות בכותנות לילה, מכבנות בשערן ודרדסים לרגליהן כשהן מתחבאות, מרטיטות מאימה, במרתף של מועדון "צוותא" בתל אביב. הסבתות המבועתות הורגעו בביצי קינדר, ארטיק, במבה, ביג מק עם צ'יפס וקולה, פופקורן, מרשמלו ופיצה והעברו למקום מבטחים תחת השגחת עובדות סוציאליות.
ויהי בוקר ויהי ערב, יום שישי.
16.8.2008, משעות הבוקר המוקדמות של יום השבת מגיעות ידיעות על המוני זקנות שנחטפו מבתי אבות על מנת לשמש כשפחות טיפול בילדים.
משעות הצהריים נפוצה שמועה כי דברים מדהימים מתרחשים בעצם הרגע הזה וכי הודעה דרמטית מפי ראש הממשלה צפויה לפני כניסת השבת.
האומה צפתה, דרוכה, קרועת לב, בנשימה עצורה. ראש הממשלה הישיר מבט זך אל מול פני האומה ובארשת דרמטית מסר, במבט עשוי ללא חת, כי סיירת מטכ"ל, מתוגברת בפיקוד הבכיר של שר התחבורה, שר הביטחון וראש האופוזיציה, (שלושתם מוותיקי הסיירת, עתירי עלילות גבורה), יצאה בשלושה מטוסי הרקולס לחבל דרפור שבסודן, לחטוף פליטים ולהביאם לישראל כעובדי כפייה לטיפול בילדים.
ויהי ערב ויהי בוקר והארץ היתה תוהו ובוהו והיום רק 17.08.2008.
ליאורה בן יצחק
תשקיף
מִבַּעַד תַּשְׁקִיף הַמֹּחַ –
עֹדֶף זַרְחָן נִצְמָד לְעַצְמוֹתַי
וְיָדַעְתִּי כִּי הַגְּרָף טָעוּת בִּיסוֹדוֹ.
פָּנָסֵי הָרְחוֹב דּוֹלְקִים.
חֲשֵׁכָה מְרֻמֶּזֶת פּוֹלֶשֶׁת לְתוֹךְ בָּתִּים נוֹשְׁמִים,
יוֹם שׁוֹקֵעַ וּבֵין יְסוֹדוֹת מְכֻסִּים אֲדָמָה
חָבוּי סוֹד –
מוּקְיוֹן מִזְדַּקֵּף מוּל פְּחָדַי
וְרַגְלַי כֹּה כְּבֵדוֹת
אֲנִי יְכוֹלָה לָהֶם –
שַׁרְבִיט מְנַצְּחִים בְּיָדִי.
התפרסם ב"מִטען" גליון 13 קיץ 2008
משה ברק: הֵסרתָ את "החרם" על המילים הגסות
אני מתפעל מן העובדה, שהסרת את "החרם" על מה שתרבות הסלון שלנו קראה "מילים גסות" ואתה מוכן לפרסם אפילו דברים בהם נטפלים אליך, בלשון בוטה זו. לכן יפה גם שאתה משיב להם באותה לשון, מידה כנגד מידה.
משה ברק
יפעת
סופר נידח: מִשְפל המדרגה שלי כסופר דחוי בספרות ובאקדמיה העברית (בעיני מרבית הפוצים והפוצות שם) – אני יכול לכתוב אצלי מה שאני רוצה ושוב דבר לא יפגע בכבודי האבוד. לכן אני אדם חופשי – וכתיבתי משמשת אולי נייר לקמוס לצבועים. אבל אם תשים לב, דומני שאין במכתב העיתי שלי שמץ של וולגאריות או של גראפומניות. על כך אני מקפיד מאוד.
מי שלא שכב איתי – שֶׁיקוּם
שיר לט"ו באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני הייתי ילדה מזדיינת
שלחו אותי לשיקום
עכשיו אני רק מאוננת
ומי שלא שכב איתי – שיקום
אני הייתי ילדה מזיינת
ממש כמו בחור שאוהב לדפוק
מה איכפת לכם במה אני מתעניינת
אתם אלופי הביצועים של השמוק!
אני לא מופרעת ולא מתחננת
רק חושבת שסקס זה כמו לחם ומים
ואני בכלל לא אחת שנותנת
אני רק לוקחת לוקחת לוקחת
כי אני מדגדג לי מהפות עד התחת
2006
איך פועלת השיטה? חפש תחת פנסי התקשורת!
קודם כל איזה מנוול או מנוולת, סחטן או סחטנית, נאנס או נאנסת – מתלוננים עליך ומיד נפתחת נגדך חקירה עם הדלפות מכאן ועד הודעה חדשה ושמך הטוב נפגם כמעט ללא תקנה. לעיתים אתה גם נתון במעצר וגם נדרש להשעות את עצמך מתפקידיך הציבוריים.
אחר-כך מתברר שהמנוול או המנוולת הם באמת מנוול או מנוולת עם קבלות ועדויות שקר – ואין אפשרות להגיש נגדך כתב אישום בהתבסס על עדותם המפוקפקת.
אבל מאחר שאתה כבר בחזקת נאשם, וצריך להצדיק את השם הרע שדבק בך ואת הרס אישיותך והקריירה שלך בידי המשטרה והפרקליטות, כדי שחס ושלום לא יתברר שהן טעו, וגם הושפעו מההיסטריה התקשורתית סביבך – מתחיל להתנהל מצוד אחר עדויות נוספות נגדך, גם פרשיות שמזמן התיישנו או שאי אפשר להוכיח שבכלל היו – ובלבד שיצדיקו את הלינץ' הציבורי שבו הוחל נגדך על בסיס עדי השקר והטענות הכוזבות.
ולא מדובר רק באולמרט. לכל אחד מכם, הצדקנים, זה יכול לקרות!
ומה יוצא מכל זה? ההיתול המקאברי של פרקליטי קצב – ביועץ המשפטי ובמערכת המשפט. אפילו נגדו לא מצליחים להגיש כתב אישום!
ובינתיים אבירי הפשע המאורגן, הרוצחים, סוחרי הסמים הגדולים, גובי דמי החסות ודומיהם – חוגגים, כי המשטרה והפרקליטות אינם מחפשים באפלה אלא בעיקר תחת פנסי התאורה של התקשורת. כמובן שיש הרבה מקרים, אולי רובם, שהם תלונות אמיתיות על פשיעה חמורה, אבל גם שם אין בעייה למשטרה ולפרקליטות כי הפושעים מאיימים על העדים ולעיתים גם רוצחים אותם וככה אין צורך להגיש כתבי אישום כמו שמגישים נגד נבחרי ציבור מסכנים.
איגרת מישראל הר
הוא קטן עליי – אמרה שרת החוץ בכותרת ובגוף הידיעה "זה קטן עליי, קטן עלינו וקטן על קדימה" זה התקשורת או [ה]ברק אחי אבי נועם או הציפורה הכושית אשת משה המכונֶה "רבינו" שאחותו, מרים הנביאה, נענשה על הולכת רכיל. ואנו הקוראים והשומעים שאינם תמימים למי עלינו להאמין... ועוד דבר אהודים יקרים: לכבוד נגיד בנק ישראל מר סטנלי פישר – לפני חודשים אחדים שלחתי לך מכתב – ולמרבה האירוניה קיבלתי מכתב תשובה שמכתבי נתקבל ובקרוב אקבל תשובה וחתום ע"י המפקח על הבנקים ועד הרגע הזה – לא קיבלתי תשובה ואני אזרח ותושב ותיק – ומסחטת עמלות הבנקים גובה ממני – ומשכמותי – כל חודש 10 שקלים דמי ניהול קבועים ובנוסף דמי רישום עבור הוראות קבע... ואתה מר סטנלי פישר הנכבד, חייב להפסיק את זה כי דמי העמלות החדשים באישור הממשלה הם מסחטה לגביית כסף מהציבור ובעיקר ממני – אזרח ותושב ותיק. בכבוד הראוי ישראל הרשקוביץ ת"ז. 009041989 רח' רופין 14/א' תל אביב מיקוד 63576 עד כאן למכתב עיתי / חדשות בן עזר שבוודאי אחרי שתפרסמו קובלנה זו אקבל תשובה ראויה למוסד הנגידות ולתועלת הקוראים בגיליונות מכתב עיתי / חדשות בן עזר וכל טוב לכם בצהרי יום חמישי 14/08/2008
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שנים-עשר
בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק
חלק שני
בינתיים התפרסם שמו של השומר הנועז אבּוּ-יוּסֵף בכל הסביבה. איש מהשכנים לא העז לגעת בתבואה הקצורה שנאספה לגורן הראשונה של פתח-תקווה. רגנר וחבריו המתיישבים לא ויתרו על החלטתם לכונן במושבה העברית הראשונה חקלאות מודרנית. אצל הטמפלרים בשרונה שכרו מכונת-דיש, מוּנעת בכוחות סוסים, וזו הגיעה יחד עם מדריך גרמני. את השעורה הצליחו לדוש בה אך החיטה יצאה ממנה גרוסה לגמרי, והיה צורך להפסיק ולפזר את התבואה בעיגול רחב, בגורן, ולעבור עליה במורג רתום לפִרדָה או לסוס, כדרך הערבים, וכפי שנהגו אבותינו בתקופת המקרא. ולאחר הדַיִש – לזרות עם רוח הבוקר את התבואה כדי להפריד את המוץ והתבן מגרעיני החיטה.
השיח'ים של הכפרים והשבטים סביב למושבה החלו באים לבקר את אבו-יוסף באוהלו, ואבו-יוסף, בלוויית יהודה, החזירו להם ביקורים, רכובים על סוסיהם. אותו קיץ חיתן השיח' של שבט אבו-קִישְׁק את אחד מבניו, ואבו-יוסף ויהודה היו מוזמנים לחתונה בתור נציגי המושבה. הם באו ועימם מתנות – שק אורז, חרוטי סוכר וגליל בד משובח, שניקנו ביפו על דעת ר' דוד גוטמן ויהושע שטמפפר. היתה זו עצתו של אבו-יוסף – להפגין לא רק תקיפות בשמירה אלא גם נדיבות רבה ביחסי-שכנות. נדיבות שאינה נובעת מתוך חולשה וכניעה אלא מעמדת-כוח, והיא השקעה לעתיד-לבוא – בין אם יצטרכו לעזרתו של השיח' בגילוי פגיעות ברכוש ובנפש, בתיווך וביישוב סכסוכי שכנים, ובין אם כדי לפרסם את חוסנה ועושרה של המושבה בכל האזור. שהרי ידוע – אצל התורכים, בעל המאה הוא גם בעל הדיעה, והוא זה שיזכה בכל התדיינות ומשפט.
לאחר שהגישו את המתנות, הושבו אבו-יוסף ויהודה באוהלו של השיח', שניצב בראש גבעה נישאה, הצופה דרומה על בקעת הירקון. [לימים נבנה על הגבעה ביתו של השיח', והבניין הדו-קומתי ניצב עד היום בלב האזור המזרחי-הדרומי של מפעל התעשייה הצבאית, וניתן אפילו לראותו מהכביש ההולך מזרחה לעבר צומת ירקונים]. מכל קצות הארץ התאספו ובאו נכבדי השיח'ים הערביים להילולת החתונה. בני השבט אבו-קישק זבחו כבשים רבים ובישלו הרבה אורז והגישו את התקרובת בגיגיות גדולות יחד עם פיתות דקות וטריות שנאפו בו-במקום, ללפת בהן את המנה. אבו-יוסף טעם רק כזית מכל מאכל, כמו לשם נימוס בלבד, והמליץ ברמז גם ליהודה לנהוג כך.
שיאה של חגיגת-הנישואין היתה ה"פַנְטַזִיֶּה", תחרות המירוץ של טובי הפרשים, מבּין האורחים והמקומיים, על סוסותיהם האצילות. תחרות שהיתה מלווה ביריות-שמחה שגם נסתיימו לא-פעם באסון, כי היו שניצלו את המהומה החגיגית ביריות-שמחה לחיסול חשבונות עתיקים של נקמת-דם וכבוד המשפחה.
[דיוקן דאוד אבו-יוסף בשנת 1879, כפי שצוייר מהזיכרון בידי יהודה ראב בן עזר בן ה-86 בשנת 1944, וניתן לידידו יצחק רוקח. לאחר שנים רבות מסר רוקח את המקור למוזיאון "יד לבנים" בפתח-תקווה, וכמובן שהמקור הלך שם לאיבוד (שהרי מדובר בפתח-תקווה, ששם, במוזיאון "יד לבנים" בגילגולו הקודם – הלך לאיבוד גם כל ארכיונו של ברוך ראב בן עזר, שנזרק למיזבלה לאחר שעכברים אכלו בו) – ונותר רק הצילום של הציור, שאותו שלח מנהלו דאז של "יד לבנים", ברוך אורן, לאהוד בן עזר].
כאשר הגיעה שעת ה"פנטזיה" הפציר השיח' מוחמד אבו-קישק באבו-יוסף להשתתף גם הוא, על גב סוסתו המפורסמת, ולעשות לו בכך כבוד גדול. אבל אבו-יוסף סירב לו בתירוצים שונים ומשונים.
רק ליהודה גילה עוד קודם לכן, ברָכבם לאורך הביצה, על גדת הירקון, והרבּאבּה בידיו, בנוסף לרומח ולחרב, את הסיבה האמיתית מדוע לא יסכים לתחרות. בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים, שסוסותיהם נופלות משלו וניסיונם אינו משתווה לו – אך מטעמי שלום הוא מעדיף שלא להעליבם, כי מכך עלולות לצמוח תוצאות לא טובות, של עוינות, למושבה.
"החזק," הסביר אבו-יוסף ליהודה, שגילו היה כבנו, "יודע להרתיע, אך עושה זאת בחוכמה, ברמז, ולעולם אינו משפיל ומעליב שלא לצורך את יריבו, אפילו הוא יריב חלש. וגם להפך: למשל, אם אתה מעביד חבורת פועלים ביום עידור או קציר או בציר, ורוצה שלא יתבטלו, כדרכם של פועלים כאשר אין משגיח תקיף עליהם, דע – אסור לך לגעור ולהסתכסך עם התקיף שבהם, כי תאבד את כבודך בעיניהם אם תפסיד. מוטב לך להתאנות, עם תחילת העבודה, בבוקר – לאחר הפועלים החלשים, לביישו, לגעור בו ולהוכיח אותו על בטלנותו. הרמז יספיק לכל השאר, ויפחיד אותם."
"כאשר השגחתי על עבודת הפועלים בשדות האחוזה, בהונגריה, לא היה לי מעולם צורך להשתמש בשיטות כאלה." התקומם יהודה.
"יוּדָה-עַרְבּ חברי הצעיר," השיב לו אבו-יוסף, "במזרח אתה נמצא – ולא אצל הפראנג'ים, מעבר לים הגדול. ואם לא תנהג בתקיפות ובחוכמה גם יחד – אתה יכול לחזור למקום שממנו באת." וכמו נהנה להקיץ את יהודה מתמימותו, הוסיף, "ואם ייצא לך לתפוס גנב ולהכות אותו, השתדל להכות כך שלא יישארו עליו סימנים."
"מדוע?"
"כך יותר בטוח. שלא יוכל להתלונן ולהעליל עליך. למה לך להסתבך במשפטים יקרים ובמתן בקשיש לשופטים? די לך בכך שהגנב לא יבוא פעם נוספת, וגם יזהיר את חבריו מפניך."
לבסוף הסכים אבו-יוסף להראות לנאספים בגבעה את כוחו, אבל בתנאי שיהיה יחידי ב"מִדַאן", אלה משחקי הזריזות שמראים ביום חג הרוכבים המנוסים, מעל סוסיהם.
דבר ראשון חלף בכיכר על פני החוגגים – רכוב על גב סוסתו הלבנה שהתבלטה בגובהה וברזונה, הכאפיה הצחורה מתעופפת אחיו ברוח ורק העקאל מהדקה לראשו – כשהוא זורק את הרומח שלו קדימה ושב ותופס אותו בעוד באוויר.
אחר כך ביקש להניח על הקרקע אבטיח גדול, הדהיר את סוסתו לעברו, והתכופף מעט – ותוך כדי מרוצתו, פניו לא נראו כלל – ביתק בחרבו השלופה את האבטיח לשני חלקים שווים, ומבלי שהללו ייתפרדו כלל.
האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו, אולם התלהבותם גברה פי כמה כאשר חזר אבו-יוסף, נמוך-הקומה ורחב-הכתפיים, ונכנס אל אוהל החגיגה, הרבּאבּה בידו, והתחיל שר לפניהם ומלווה את עצמו. שעות ארוכות ישבו סביבו ברגליים משוכלות והאזינו לקולו הערב שהיה רווי ערגה והתמזג עם צליליו החדגוניים והעגומים של כלי-הנגינה בעל המיתר האחד. הוא סיפר על גיבורי ערב הקדומים, על מלחמותיהם ואהבותיהם. בפניו המכוערים, מעל אפו הבשרני שהיה מכוסה חטטים של מחלת אבעבועות ישנה, בערו עיניו השחורות, הגדולות, במבט גלוי נכחן, כשהן מביעות היטב את תוכנם של השירים.
ספלוני הקפה הוגשו על גבי טס נחושת. כל אחד מן המסובים שם ידו הימנית על ליבו ועל מצחו לאות תודה, ובסיימו לשתות לא הניח את הספלון מידו עד אשר בא העבד הכושי לקבלו ולמלאו שוב. המים נתבּעבּעו בנרגילות שפוטמו בטוּמְבַּאק עַגַ'אמִי, הוא הטבק הפרסי המשובח ביותר, ומן השפופרות ינקו את העשן נכבדי האורחים.
"אח... אח..." נפלטו קריאות התפעלות מפי כל הקרואים, דמעות עמדו בעיניהם, והם התמוגגו בתחושת מתיקות ועצב גם יחד.
הרושם שהותיר אבו-יוסף בשבט אבו-קישק באותו יום היה כה עז עד כי למחרת התעקש השיח' מוחמד לנסוע עימו ליפו ושם קנה לו והלביש אותו ואת סוסתו – בגדים, אוכף ושמיכות עשויים צמר ומשי, וקישוטים וכלים מנחושת וכסף. כל אלה עלו הון רב – שנים-עשר נפוליאונים זהב, כמחירם של כמה וכמה גמלים, הרבה יותר מערך המתנות שהביאו לו אבו-יוסף ויהודה בשם המושבה פתח-תקווה. שמע המעשה של מוחמד אבו-קישק נתפרסם בכל הסביבה, הִירבּה את כבודו של אבו-יוסף והוציא לשומרי-המושבה שֵׁם של אנשים המעוֹרים במנהגי המזרח.
[הערה: בבוא היום בו שר החינוך הישראלי יהיה אדם עברי ולא מתרפס, יכניסו את פרקי דאוד אבו-יוסף אלה לתוכנית הלימודים בבתי-הספר העבריים במקום שיריו של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש. נראה לכם דמיוני? גם "חדשות בן עזר" הוא מפעל דמיוני המתעקש להעמיד את ההיסטוריה והספרות של העליות הראשונות במרכז התרבות הישראלית לדורותיה, בהווה וגם בעתיד. אנחנו מאמינים כי הזמן החולף הוא בן-ברית לנו, כמו שהוכח כבר לגבי שיריה הארצישראליים בני תשעים השנה של אסתר ראב; והיינו אנחנו כמסתתים אבנים של העבר למען ההווה ולמען העתיד. נקודה].
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
איילת לסלי על שירתה של אסתר ראב
ברשת בה אני כותבת: "קפה דה מרקר", יש בחורה בשם איילת לסלי שמפרסמת רשימות על שירתה של אסתר ראב.
הנה קישור: http://cafe.themarker.com/view.php?t=574415
לדעתי כל הרשימות על יצירותיה של אסתר ראב, מצויינות, אתה חייב לקרוא. אתה יכול להקליד בגוגל את השם אסתר ראב ולקרוא את מה שנכתב עליה. הדרך הנוספת היא להירשם ל"דה מארקר קפה" ולהגיב לה לתוך הרשימות. אני נהנית מאוד.
יום אהבה שמח,
יהודית ש.
אהוד: סליחה, יודה, שאנחנו שוב מקדישים מקום לאסתר וליהודה ראב.
סליחה שצדקנו כאשר הגנו בפומבי בעיתונות הכללית וגם ב"חדשות בן עזר" על ידידנו פרופ' צ'ארלס ברלין – כנגד המטומטמים, הדמגוגים, הבורים ועמי הארצות – שהציגו אותו כמי שבא לחמוס את אוצרות ארכיוני רשות השידור! נראה אותם מבקשים ממנו סליחה!
למי שאינו מבין: מרגע שהארכיון נסרק ונשמר באופן דיגיטאלי, וזה מבצע מאוד יקר ואחראי – כבר אין חשיבות למקור כי החומר יכול להימצא בו-זמנית בכל מקום בעולם.
ארכיון רשות השידור יישמר בהארוורד
רשות השידור ואוניברסיטת הארוורד חתמו על הסכם להמרת החומרים בארכיוני הטלוויזיה והרדיו לקבצים דיגיטאליים, לטובת שימור בארכיון היודאיקה של המוסד האקדמי
מאת מירב קריסטל
פורסם ביום 17.08.08 במהדורת האינטרנט של "ידיעות אחרונות"
שרידיהם של ארכיוני הרדיו והטלוויזיה של רשות השידור לא ילכו לאבדון – ארכיון היודאיקה של אוניברסיטת הארוורד בבוסטון יממן את המרת ההיסטוריה המשודרת של המדיה הישראלית לקבצים דיגיטאליים, זאת בעקבות הסכם שנחתם בין רשות השידור לבין האוניברסיטה בשבוע שעבר לאחר תקופה ארוכה של משא ומתן.
לפי ההסכם, אותו יזם מוטי אמיר, מנהל חטיבת הביצוע בקול ישראל הממונה על ארכיון הרדיו, את ההמרה תבצע חברת דנטק בע"מ, קבלנית משנה של הארוורד, על פי מאפיינים שתקבע רשות השידור. תהליך העבודה להמרת הארכיונים יגובש בשבועות הבאים ועלויותיו נאמדות בכעשרה מיליון דולר.
אוניברסיטת הארוורד תשמור עותק דיגיטלי של חומרי הארכיונים לשם שימוש במחקרים אקדמיים ולשימור בארכיון היודאיקה שלה. ארכיון היודאיקה, בראשותו של צ'ארלס ברלין, הוא הארכיון הגדול מסוגו בעולם ומשמש למחקר אקדמי. בארכיון הרדיו ניתן למצוא הקלטות נדירות (כ-70,000 שעות) של יומני חדשות, סדרות, תוכניות ואירועי תרבות והיסטוריה מראשית הרדיו ב-1936 ועד ימינו. ארכיון הטלוויזיה הוא אוצר מידע מצולם בן 40 שנה, הכולל את כל התרחישים החשובים במדינה, ויש בו כ-130,000 שעות פילם ווידיאו (בפורמטים שונים), הכוללים ז'אנרים שונים כמו משדרי אקטואליה, סרטי תעודה וסדרות.
אהוד: אבל מה שיחסר לפרופ' ברלין הוא התקליט החד-פעמי משנת 1943 שבו הקליט "קול ירושלים" את קולו של יהודה ראב בחגיגת מלאת 65 שנה לחריש התלם הראשון בפתח-תקווה בדצמבר 1878. מ"קול ירושלים" שלחו את התקליט החד-פעמי למשפחת ראב, ואנחנו העלינו אותו על תקליטור, אלא שעיריית פתח-תקווה ויתרה על השימוש בו באתר הזיכרון שהם בונים לציון התלם הראשון, מחשש שיבליט את העובדה שיהודה ראב חרש את התלם הראשון, מה שלא מוצא חן בעיני אלה שבבורותם ובסכלותם שולטים בשכתוב ההיסטוריה של המושבה.
* * *
פתאים! עוד נתגעגע לאולמרט!
* * *
המוסר הוא נערה פלסטינית
המוסר הישראלי מבוסס על מצלמת וידאו בידי נערה פלסטינית שמתעדת באופן חופשי חיילים ישראליים בעת פעילותם להגן על ישראל מפני הטרור הפלסטיני.
המוסר הפלסטיני מבוסס על פצצה בידי נערה פלסטינית "שאהידית" שמתאבדת באופן חופשי בקניון ישראלי כדי להרוג בפעולת הטרור כמה שיותר ישראלים.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,911 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל