| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 371
תל אביב, אור ליום חמישי כ' באב תשס"ח, 21 באוגוסט 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (33).
אהוד בן עזר: הפגישה עם בנימין גיבלי, או – מדוע לא ערכתי את הביוגראפיה שלו? – (מתוך היומן).
אורי הייטנר: 1. צעדי אווז ועור של ברווז. 2. דמי החיים. 3. את גופך השביעו נחת. 4. אולמרט וטלנסקי. // אלי יזרעאלי: ופתאום.
ראובן ארגוב: הסכסוך: ממושך כן, ממאיר לא.
צפירה יונתן: דברי טעם של דודו אמיתי. // משה גרנות: אמינסקו בעברית.
איליה בר-זאב: הערה למשה גרנות. // אבי גרפינקל: הנאום האמיתי של אולמרט, זה הנאום שאולמרט רצה לתת, אבל לא העז [ציטוט].
ירון רוזנטל: ביטול ערב הוקרה לדוד המלך בשל מלחמות היהודים [ציטוט].
יוסי גמזו: שפת אם. למיקי גולדווסר, אימו של אוּדִי ז"ל.
אהרון חָבֵר: אלפי היונים המטנפות את ונציה.
משה שרון: כיבוש ? – כיבוש של מי? [ציטוט]
קזימיר: סיפור חינוכי על המצב הקשה של ילדים בישראל.
דינה ק.ב.: איך כותב כמוך משתעשע בהתגססויות? // ראובן ארגוב: שיריך.
משה ברק: מָשָה מִנִּבְכֵי חוּלְשוֹנוֹ, פרק י', מֶחְרָז – מקאמה.
עדינה בר-אל: הצילו! בנקים!
עמוס גלבוע: תופעת הבורות בתקשורת [ציטוט].
שגיא קופר ורן בוק: מָנְצֶ'גוֹ – הגבינה של דון קישוט [ציטוט].
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שלושה-עשר, ביכורים ראשונים בירושלים. // מכתב מישראל הר לסטנלי פישר.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אוֹמְרִים "לָלֶכֶת עַד הַסּוֹף" – וְאָכֵן
אֵיךְ תּוּכַל לָדַעַת עַד כַּמָּה רָחוֹק אַתָּה יָכוֹל לָלֶכֶת
אִם לֹא תֵּלֵךְ עַד הַסּוֹף?
נִשְׁאֶרֶת הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ חוֹזְרִים מִשָּׁם?
מתוך המחזור "נגיעות" (33)
* * *
אהוד בן עזר
הפגישה עם בנימין גיבלי
או – מדוע לא ערכתי את הביוגראפיה שלו?
פרקים מתוך היומן
29.6.04. יום שלישי. תל אביב. פגישה עם בנימין גיבלי בחזית קפה "אצל יהודית" בגן העיר, בנושא הספר האוטוביוגראפי שהוא רוצה לכתוב או כבר כתב את חלקו. הוא כבר נראה גרוטאה די רצינית, אינו יכול לרדת במדרגות, צועד בקושי עם מקל לאחר שתי נפילות שבמהלכן שהה חודשים ארוכים בבית-חולים ועבר ניתוחים ויש לו שתל בירך. היו לו כאבים כה חזקים שממש בכה, וקרא לאימו. הוא כבר בן שמונים וחמש. סובל מאקזמה קשה ועור יבש ומסוקס מאוד. ועם זאת הוא לבוש בקפידה ומתנהג כג'נטלמן. אולי בגלל מצב עורו הוא לבוש חולצה בעלת שרוולים ארוכים. הכפתור בשרוולו השמאלי לא היה רכוס, ובהמשך השיחה ניסה פעם או פעמיים לרכוס אותו ולא הצליח. הוא עשה זאת כבדרך-אגב, ולא היה נעים לי להציע את עזרתי אלא התעלמתי.
החלפנו רשמים על פתח-תקווה. הוא ואהרון (ארון) בן עזר ראב בן-דודי למדו יחד בגן הילדים של אלישבע גיסין, אחותם של זלמן ומשה גיסין, שבעלה היה דוד של בנימין, ממשפחת שטרויט, אם אינני טועה. כך שאנחנו אפילו קרובים-רחוקים כי אברהם גיסין היה בעלה של בת-דודי מרים. פעם בנימין וארון רבו, כילדים, ובנימין היכה אותו באבן במצח וגרם לו צלקת, ושנים התייסר על כך. אביו של בנימין החל כתופר גפות של נעליים, כעובד בסנדלרייה של שוסטר ברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון. לימים היתה להם רפת, ובנימין ואחיו היו מחלקים בבוקר את החלב לבתי התושבים. הם גרו ברחוב קיטרוני, ליד הגורן, לא רחוק מבית הוריו של חנוך ברטוב, ולדבריו לאביו של חנוך היתה חנות-מכולת קטנה. אם אינני טועה, מתואר הדבר בספריו של חנוך.
בנימין נשוי זה שנים לאישה בשם אלישבע, צעירה ממנו בחמש-עשרה שנים, ועליה דיבר בהערכה רבה. לאחרונה סיימה לימודי משפטים והיא עתידה להיות עורך-דין ולפתוח משרד. יש לה בת, ונכדות, שהוא רואה אותן כנכדותיו. בתו תמי, חברתה של צילה בת-דודתי, היא מאשתו הראשונה אסתר, ממשפחת פנחסי-פנחסוביץ מעין-גנים.
יש לו כתב-יד של שלוש מאות עמודים, שיש להקלידו מחדש כי איבד את הדיסקט, שאותו כתב אריה קרישק, עימו הסתכסך, שילם לו סכום מסויים, והלה ויתר על כל זכויותיו בכתב-היד. יש שם לא רק מגיבלי עצמו אלא גם ראיונות עם בני-משפחה ואנשים קרובים, בעקבות תחקיר. כמו כן יש לו סטנוגרמות של תוכנית הטלוויזייה "הפרשה" שבה הופיע, וראיון לסרט שהפיקה קהילת המודיעין.
הסברתי לו את דרך עבודתי, ואת הקשיים. החשש מתביעת דיבה. לדבריו הוא לא סבור שיש חשש כזה בספרו כי הדברים אירעו לפני זמן רב. מכל מקום, כתב-היד יעבור בדיקה של עורך-דין לפני שיצא לאור. מדובר בספריית "מעריב" כי יש לו קשרים טובים עם נמרודי האב, שלדברי גיבלי התעשר בזכותו, לאחר התפקיד שמילא באיראן.
סיכמנו שהוא ייתן להקלדה מחודשת את כתב-היד של קרישק (נראה לי שקרישק בכוונה לא העביר לגיבלי את הדיסקט), ויעביר אליי את כל החומר, גם הקלטות עם הראיונות שלו, כדי שאקרא ואתרשם, ואני אתן לו חוות-דעת על החומר, מה יש עוד לעשות, וגם הצעת מחיר. נראה לי שלא כתב הרבה על ילדותו ונעוריו, והוא שאל אותי אם אני אוכל לראיין אותו או מישהו אחר. כמובן שמדובר ב"סופר רפאים" (גוֹסט רַייטֶר), ורק שמו שלו יתנוסס על הספר.
נראה לי שמדובר בפרוייקט שהוא מעבר לעריכה רגילה של כתב-יד מוכן, ובכל מקרה עליי לנקוב סכום רציני, כי ייתכן שצריך לכתוב את הספר מחדש, וגם יכול להיות שמצב בריאותו יתערער תוך כדי העבודה, והיא לא תושלם. מחצית התשלום, שאני לוקח עם תחילת העבודה, צריכה להלום את מרבית העבודה גם אם הספר לא יושלם.
הבאתי איתי שלושה ספרים להראות לו. את הרומאן של עדי בן עזר, נכדתו של ארון, "אפרודיטה 25". את הספר של י. ש. כדי להסביר לו את הבעייתיות של תביעה נגד העורך. וכן את "אומץ" (ספרי על משה דיין), שבו מצא מיד את הדפים המתייחסים אליו, ואף הביע סקרנות לקרוא את הספר ונתתי לו אותו בהקדשה: "לבנימין גיבלי, בן פתח-תקווה, בברכת ידידות, אהוד בן עזר, ת"א, יוני 2004."
ניראה לי סמלי שכמו ששנים רבות אחרי "המחצבה" כתבתי את "שרגא נצר", כך שנים רבות לאחר "לא לגיבורים המלחמה" אני אכתוב אולי, אמנם בחשאי, את הביוגראפיה של גיבלי, השופט של טוביאנסקי וגיבור ה"פרשה", שני הנושאים שמשגעים את גיבור ספרי, פוליק שומרון. כאילו עשיתי את כל הדרך מהצד האחד של המפה הספרותית-פוליטית אל הצד השני, מצד ה"סובלים" אל צד ה"מְענים".
על ה"עסק ביש" דיבר בקצרה. "זה היה ויכוח על תאריכים. אני טענתי (ניסוח זהיר) שהייתי אצל לבון בשבת, ה-17 לחודש, והוא אישר את ההוראה, ולוי-יצחק הירושלמי טען בשם לבון שכלל לא הייתי באותה שבת אצל לבון, וההוכחה היא יומן שניהלה לוסי, אשתו של לבון, ובו לא מופיעה הפגישה איתי. לא ראיתי את היומן ואינני יודע מה כתוב בו."
עוד סיפר כיצד אשכול ניסה ללחוץ עליו שיוותר על דרישתו לוועדת חקירה משפטית, ושלח אותו לשר המשפטים פנחס רוזן, שגם הוא דיבר על ליבו. גיבלי אמר לו שהוא בן-הארץ ואינו רגיל לכך שאדם נסוג בו מתלונתו. וכי משר המשפטים היה מצפה לגישה אחרת. כאשר חזר הנושא לאשכול, הוא דיבר עם גיבלי ברכות ובאיום כאחת. באזהרות מפני "תיבת פנדורה" ובפיתויים שעתידו של גיבלי לפניו והוא ודאי ישתלב.
עד כאן, בינתיים. האמת שהספר הזה קורץ לי בגלל הסקרנות. אף שלא מילא תפקיד מדיני מכריע ורם-מעלה, גיבלי הוא היום אחד האנשים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה של מדינת ישראל.
*
6.7.04. יום שלישי. בצהריים מטלפן אליי בנימין גיבלי ומודיע לי קצרות כי מצא מישהו אחר זולתי כדי לערוך לו את הספר. נשמע מאוד לקוני. אינני יודע מה השפיע עליו. אולי הקריאה ב"אומץ", סיפורו של משה דיין, שנתתי לו. ספר שוודאי לא תאם את הגירסה שלו ל"עסק ביש" ול"פרשה". מכל מקום, אני מאוד שמחתי שהשתחררתי מהפרוייקט המיותר הזה. שמח גם שהיתה לי הזדמנות לשיחה עם גיבלי. הייתי יותר שמח אילו לפחות היה נותן לי לקרוא את כל החומר. אבל אולי גם נבהל מכך שחוות הדעת שלי תעלה לו 500 שקל.
חבל שבאותה הזדמנות לא שאלתי אותו כיצד, מעבר לשאלה מי נתן את ההוראה – עלה בכלל בדעתם לתכנן ולהוציא לפועל מבצע סהרורי שכזה, תוך סיכון יהודים צעירים ובלתי-מנוסים בארץ אוייב?
[ביומן המקורי שלי יש עוד השערה מדוע בוטלה ההצעה לעריכה, ומן הסתם בבוא היום ייוודעו פרטים חדשים בעיתונים על גורלו של כתב-היד ושל גיבורו, בן פתח-תקווה, שהלך לעולמו שלשום ונקבר בחיפה]
* * *
אורי הייטנר / 4 רשימות
1. צעדי אווז ועור של ברווז
פרשת הזיוף בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין – העמדתה של לי מיאוקה היפהפיה בת ה-9 כ"תזמורת בצורת", המניעה את שפתיה לקול הפלייבק של של יאנג פיאיי בת ה-7, שהיא בעלת קול נפלא אך, מה לעשות, קצת מכוערת, יכול להזכר כפרשיונת איזוטרית בשולי האולימפיאדה הגדולה, אך למעשה הוא התגלמות סיפורה של אולימפיאדת בייג'ין.
כאשר אני מדבר על התגלמות סיפורה של האולימפיאדה, איני מתכוון לסיפור הספורטיבי – אין ספק שאולימפיאדה זאת תיזכר כאחת הגדולות ביותר, ולו בזכות גיבורי ספורט כמעט אל-אנושיים, כמו מייקל פלפס ואוסיין בולט. אני מתכוון להתגלמות הסיפור הסיני. תמצית הסיפור הסיני באולימפיאדה, הוא טקס הפתיחה.
כל כך הרבה סופרלטיבים נקשרו לטקס הזה, אך בעיניי, פרשת הזיוף היא כל הסיפור כולו – פאר המכסה על כיעור. הרבה פאר היה בטקס הפתיחה, אין ספק. העולם עוד לא ראה טקס כזה. אך הפאר הזה הוא חלון הראווה, שאינו מציג את המרכולת האמיתית, אלא מסתיר אותה. הפאר של הטקס, מסתיר מציאות של דיקטטורה חשוכה, המשעבדת את אזרחיה, הפוגעת קשות בזכויות האזרח, המדכאת את המיעוטים בתוכה, המשתמשת במתנגדי המשטר כאובייקט לגיוס איברים לצרכי סחר.
איזה סבל היה כרוך באולימפיאדה הזו – כמה המוני סינים נאלצו להיעקר ממקומם ולגלות מבתיהם כדי לאפשר את ההצגה הזו. לי קשה להתרשם מפאר המסתיר כיעור כזה.
ואני מודה, גם הטקס עצמו לא עשה לי את זה. באחת מסצנות השיא בטקס, שבהם האלפים הרבים של המשתתפים פעלו כמכונה משומנת כדי ליצור את האפקט הוויזואלי המרתק, העיר בני שצפה בטקס לצדי: "מעניין מה יעשו למי שחס וחלילה יטעה. בטח יהרגו אותו!" הוא לא אמר זאת כבדיחה. יתכן שגזר דינו קצת מחמיר, אך גם בכך איני משוכנע.
לא, איני מתלהב כאשר אני רואה מכונה אנושית משומנת ואחידה בת אלפי זרועות הפועלות כאיש אחד בלי לסטות ימין ושמאל. ליבי ליבי לילדים ולמבוגרים שנטלו חלק במפגן הזה, כדי להגיע לתוצאה הזו. כמה סבל הם חוו. ולשם מה? בניגוד לספורטאים שהמאמץ שהם עושים הוא לביטויים האישי, לביטוי כישרונם, אם בתחרות אישית ואם בשיתוף פעולה במשחקים קבוצתיים ובתחרויות קבוצתיות, אותם סטאטיסטים עברו אימונים מפרכים כדי לקחת חלק במפגן של מחיקת האישיות האינדיבידואלית, של רמיסת הביטוי האישי. בעיניי, היה זה מפגן פאשיסטי, במלוא מובן המילה. קשה לי להתרשם מכך ובוודאי לא ליהנות מסוג כזה של אסתטיקה.
כאשר אני רואה חיילים צועדים בצעדי אווז, עורי נהיה עור של ברווז. הגן היהודי הטבוע בי, מציף אותי באסוציאציות לא סימפטיות במיוחד.
2. דמי החיים
שירו של דודו פלמה "בדמנו חיים" ("חדשות בן עזר" 370) נכתב כתגובה לשירו של יוסי גמזו "בדמנו חיי", אך הוא מתכתב עם דברי ההספד של משה דיין על קברו של רועי רוטברג, המהדהד כמעט בכל בית בשיר:
מֵעֵבֶר לְגֶלֶד הַגְּבוּל גָּאָה / יַם שִׂנְאָה וּמַאֲוָיֵי נָקָם... מְצַפֶּה בְּעֶרְגָּה לַיּוֹם בּוֹ / תַּקְהֶה הַשַּׁלְוָה אֶת דְּרִיכוּתֵנוּ... מְעַוֵּר אֶת עֵינֵינוּ בְּרַק מַאֲכֶלֶת... שַׁעֲרֵי עַזָּה / מַה לְפֶתַע כָּבְדוּ עַל כְּתֵפֵינוּ.
פלמה עשה שימוש יפה במטפורות שבשירתו, דיין (כן, זו אינה פליטת מקלדת, ההספד של דיין הוא בעיניי שירה) והפליג עימן הלאה; עם המאכלת – לעקידת יצחק וישמעאל; הוא מחבר את המיתוס היהודי אודות עקדת יצחק עם המיתוס המוסלמי אודות עקידת ישמעאל כדי לתאר את הגורל המשותף הנעקד במאבק על ירושלים, על הר המוריה "מַאֲכֶלֶת מֻנֶּפֶת אֶל / עָל שְׁנֵי בָּנִים עֲקֻדִּים עַל הַר מוֹרִיָּה אֶחָד." העקדה הזו היא גם עקדת החלום, וכאן משאיר פלמה לקורא לבחור את החלום אליו מכוונים המילים – חלום השלום? החלום היהודי אודות ירושלים היהודית? החלום הפלשתינאי אודות ירושלים המוסלמית? מן הסתם, העקדה המשולשת היא של שלושת החלומות.
שיר יפה.
אך ראוי לזכור דבר אחד – המציאות של העקדה המתמשכת, שסופה אינו נראה באופק, אינה תוצאה של שחרור ירושלים ולכן אין סיבה לחשוב ש"לוּ הָיָה מִפְלָט אַחֵר מֵחֲלוֹמֵנוּ" התוצאה היתה שונה. כדאי לזכור, שאת ההספד שלו, נשא דיין ב-1955, 12 שנים לפני מלחמת ששת הימים. האמת אותה הוא אמר אז, תקפה עד היום: "מאות אלפי עיניים וידיים מתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו... זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו."
אם היתה לנו אשלייה שהמציאות הזו השתנתה, שהסכסוך מתמקד בשטחים אלה או אחרים שנסיגה מהם תביא לסיומו, הרי שהמציאות אחרי ההתנתקות מעידה שדבר לא השתנה; לב הסכסוך נותר כשהיה, סירובם של הערבים לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל.
מתוך הבנת המציאות הזאת, עלינו למנוע מן האור שבילבנו לעוור את עינינו כך שלא נראה את ברק המאכלת. אל לנו לתת לערגה לשלום להחריש את אוזנינו, כך שלא נשמע את קול הרצח האורב.
אם נשכיל לנתח נכונה את מציאות חיינו, נוכל לראות בפרספקטיבה אחרת, לא רק את היש האדיר שהצלחנו ליצור כאן, חרף הניסיון הבלתי פוסק של האוייב להשמיד את המדינה, אלא גם את מחיר הדמים שנאלצנו לשפוך כדי להבטיח את הקיום.
דמים, תרתי משמע – הדם ששפכנו ועוד נאלץ לשפוך, הוא דמי החיים שלנו בארץ הזו. ביום בו לא נהיה נכונים לשלם את המחיר, נאבד את הקיום.
אם ניתן לאשליות השלום לסנוור את עינינו, לא יהיה לנו קיום. מוכים בסנוורים – ודאי שלא נוכל לשערי עזה. וכבר לפני קרוב ל-40 כתב נתן אלתרמן נבואת זעם, אודות השטן שיכהה את עינינו, ויגרום לנו לשכוח שעימנו הצדק. הנשק הסודי היחיד שעלול להצליח בניסיון להשמיד את מדינת ישראל, הוא אבדן האמונה בצדקת הציונות.
3. את גופך השביעו נחת*
לפני 25 שנה, כאשר האלבום של דיוויד ברוזה "האישה שאיתי" היה הלהיט ההיסטרי ביותר, תחנות הרדיו השתיקו ב"פיפס" צורמני את המילה "זיונים" שהופיעה בשירו של יהונתן גפן "השירים, המשחקים, הזיונים, על הכול ויתרתי."
כבר אז, ובוודאי גם היום, הפיפס הזה נשמע פאתטי, ארכאי, סותם פיות ולכן א-תרבותי. אז, כחייל צעיר, סלדתי מההשתקה הזאת, וגם היום, אני שולל אותה.
ואף על פי כן, אני סבור שראוי שהיוצרים יגלו ריסון עצמי בתיאוריהם המיניים. בראש ובראשונה אני מצפה לכך מהם מסיבות אמנותיות ותרבותיות.
"ובלילות הכי קרים / היו ודאי גם אחרים / שאת גופך השביעו נחת" כתבה נעמי שמר בגירסתה העברית לשירו של ז'אק ברל "אהבה בת עשרים". כל נער יודע היטב מה פירוש "את גופך השביעו נחת." אבל איזה הבדל! דווקא העידון, הרמז, הוא העושה את השיר ליפה, למסתורי, ולא פחות מכך – למגרה. הביטוי הישיר, הגס, הלעוס, הוא לא רק בלתי אסתטי, הוא בעיקר משעמם.
נעמי שמר כתבה גם את "החטא השביעי": "החטא שלי הוא פדבה פדבדבדה / אני אוהבת פדבה פדבדבדה / ואף על פי שפדבה / בכל זאת אני פדיפדובדבדה באופן רציני... כי זה החטא הכי פלילי / מכל החטאים שלי / מכל החטאים שעליהם אני חושבת / פדיפדובדה אני הכי אוהבת / כי למרות הכל / בסך הכל / פדיבדובדבדבדה זה חטא גדול." אין צורך בהסברים מיותרים. ברור מהו החטא ומהו הפדבדה. לא צריך להגיש את האוכל הזה לעוס. הוא מובן גם ככה, אך הוא הרבה יותר יפה.
אין כל יופי וכל טעם בסגנונו של שלומי שבן. שבן הוא מוסיקאי מצויין, פסנתרן מחונן, אך הביטוי הבוטה והגס בטקסטים שלו מקלקל את השורה. "ועכשיו ת'אמת / תגידי לי באמת / מי מזיין יותר טוב / אריק או אני? / – מה זאת אומרת כל אחד אחרת? / – דברי בציונים גברת, דברי במספרים" (מתוך השיר "אריק"). יש משהו מאוד אלים בבוטות הזאת. אך זו בעיקר אלימות כלפי האמנות, כלפי התרבות, כלפי השפה.
לצורך השוואה, איזה יופי יש בשורות כמו: וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, / אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. / פִּזַּזְנוּ, שַׁרְנוּ וַנְּהִי כִילָדִים, / וּכְמוֹ הִתְעָרְבוּ בְשִׂמְחָתִי / גַּם בְּנֵי הַשִּׁיר וּפְרִי הַמְּגָדִים. / וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, / אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. (ביאליק, "בשל תפוח").
ועוד משל ביאליק: תיאור כמעט פורנוגרפי, אבל כדי להגיע אליו יש צורך לאמץ את הדימיון, לא לקבל אוכל לעוס. השיר "יש לי גן": יש לי גן ובאר יש לי / ועלי בארי תלוי דלי / מדי שבת בא מחמדי / מים זכים ישת מכדי // כל העולם ישן – הס! / נם תפוח ואגס / אימי נמה, נרדם אבי / ערים רק אני ולבבי. // והדלי כלבבי ער / נוטף פז אל פי הבאר / נוטף פז ונוטף בדולח: / דודי הולך, דודי הולך. // הס, בגן נזדעזע נוף – / דודי בא אם פרכס עוף? / דודי, דודי! – חוש מחמדי / אין בחצר איש מלבדי.
* מוגש כטיפ של קורא וכחומר למחשבה עבור חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
חיימקה: אני חושב שגם כּוּס היא מילה נהדרת ויש לה משמעות שעירה מאוד אבל גם חלקה וטובה לנשיקות, והשירים שאני כותב מוכיחים שאין לשירה גבולות וגם לתחת מגיע קצת פיוט. ביאליק הוא אמנם ביאליק, שפתיים יישק! – לכן גם ביקש שיקברו אותו על הבטן! – אבל אני אהבתי לא פחות את הצ'יפצ'ימון של לילך הרמוטק (וראה את השפה האירוטית ברומאן "הנאהבים והנעימים" של א. בן עזר).
אהוד: אנשים כמוך, אורי, אוהבים לכתוב שכבר אין טעם לכתוב "גסויות" כי הכול כבר מותר וכבר נאמר, או נאמר בעדינות רבה. אך לא. אין אתה יכול לתאר לעצמך עד כמה השמרנות, בייחוד מצד הנשים, חוגגת וקובעת את הטעם, שהוא הטעם הרע בעיניי. המקום הפרוע האמיתי היחיד שהיה בעיתונות העברית, "השער האחורי" של שבועון "העיר", נסגר משום שהטעם השמרני והצבוע של קוראי וקוראות "העיר" גבר על העזתם של עורכיו ושל כותבו עוזי וייל, שיצר פליאדה מופלאה של גיבורים ובהם: שלום טוקשה, דוב הכותל, הילדה הגסה אפרת ניצן בת השש שיושבת על גברים מבוגרים, חזי ושמעון מניקור-פדיקור, רונית כרמלי רווקה, הרב המוטורי הראשון לציון משה דויד חי בוסקילה, ועוד רבים אחרים; ומאז – שבועון "העיר" שממה, ואין עוד מדור נועז שכזה (ולא מטומטם) בשום עיתון עברי אחר.
אגב, בשעתו פנינו לעוזי וייל והצענו לו לפרסם דבריו אצלנו ללא שום צנזורה, אך הוא מעדיף כנראה לתיתם רק באתר שלו באינטרנט, וחבל. כי אנחנו פתוחים לגסויות, לפורנוגראפיה ולכל טקסט עברי פיקאנטי אבל בתנאי אחד, שתהיה בו מידה ראוייה של הומור וסאטירה.
ידידה שלנו, שסבורה שספרות עברית היא בעיקרה ספרות פמיניסטית, מתקשה לקרוא את ספרינו והיא מכנה אותם, בסלידה אקדמית מסויימת, "ספרות של בנים"; רמז לכתובות הגסות ("גרפיטי") בבתי השימוש, שאותן כידוע נשים לא כותבות כי הן לא משתינות בעמידה (חוץ מאשר במקלחת) ולכן אין להן אפשרות לקרוא את הקירות.
4. אולמרט וטלנסקי [המשך הייטנר]
כל אלה שתקפו את פרקליט המדינה על העדות המוקדמת של טלנסקי, היו אמורים לאכול את הכובע כאשר טלנסקי פתאום החליט (סופית?) להבריז. הרי זו בדיוק הסיבה לעדות המוקדמת, והתנהגותו של טלנסקי מוכיחה זאת.
ולכל חסידי אולמרט, כמו אהוד בן עזר, החוגגים על כך שטלנסקי עצמו הוא מושחת וכנראה שחשוד בארה"ב בפלילים:
אהוד, לא אתה ולא אני בחרנו לחסות בצילו של טלנסקי. לא אתה ולא אני בחרנו בו כפטרון ומממן. לא אותך ולא אותי הוא מימן במשך שנים. הוא היה מיטיבו ומממנו של אולמרט, שלא חסך במחמאות ודברי חנופה כל עוד הוא מימן, ופתאום החל להפוך אותו לאוייב הציבור מיספר אחת כאשר... המשטרה עלתה על הקשר המושחת. פתאום אולמרט זורק את מיטיבו לכלבים, כמו גם את "חברו" אורי מסר שבמשך שנים שכב למענו על כל גדר. העיקר – להציל את עורו.
הנביא עמוס (ה"טהרן" וה"חשפן") כבר התייחס לקשר בין אולמרט וטלנסקי: "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו?" (עמוס ג', ג').
"טהרן" ו"חשפן" אחר, ממש "צדקן", היה רבי אליעזר, שהתייחס אף הוא לקשר בין השניים: "לא לחינם הלך זרזיר וישב אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו` (בבלי, בבא קמא צב ע"ב).
המקור לאמרת השפר הבאה אינו מוכר לי, אך עוד מישהו התייחס לקשר הזה: מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא אם יתעורר עם פרעושים.
* * *
אלי יזרעאלי
ופתאום
ופתאום (כמעט ו) אין שחיתויות.
ופתאום כמעט ואין בעיות עם ראש הממשלה אהוד אולמרט
ופתאום כבר לא רוצים לערוף את ראשו של ראש הממשלה
וכל כך למה?
בואו וננסה להבין.
ראש הממשלה הודיע כי לא יתמודד עוד בפריימריס הקרובים ב"קדימה".
אם כן, הוא לא מסכן את הפרקליטות
ולא את היועץ המשפטי
ולא את תביעה המשטרתית....
אז יורדים ממנו.
כי לא הוא הבעייה אלא פרידמן. פרידמן, אשר אכן דואג לצדק החברתי בהיבט השיפוטי, הוא מקור הדאגה לאוליגרכיה השיפוטית במשרד המשפטים.
מי שמינה את פרידמן הוא אולמרט. הורידו את אולמרט ונשמרים האינטרסים של מזוז ושל הפרקליטות.
אין עוד התקפות על פרידמן.
אבל...
יש עדיין עדר. יש עדיין מתלהמים. יש עדיין צדקנים. יש עדיין זבי חוטם המאמינים כי הנה, הגיע תורם....
וטעות בידם.
כי לא זבי החוטם ולא המתלהמים ולא ההולכים בחושך, הם אלה שיכתיבו לנו את הלכות חיינו.
כי...
הייטנר ניסה. ניסה אבל לא הצליח. וכשביקרתי אותו בפורטל BSH אויימתי על ידי הייטנר, לא אורי, כי אם אמיר, שימחק את תגובותיי לדברי הייטנר, שכן אין הפורטל "זירת אגרוף", כך לדבריו.
ומה מתברר? כי אמיר הייטנר הינו מנהל הפורטל (הדמוקרטי.... האומנם?) שבו כותב אורי הייטנר את הבליו. אולם הייטנר (אמיר, כמובן) הצהיר לשם הגילוי הנאות (ובאיחור ניכר ונראה שלא מרצונו ומיוזמתו, אלא רק לאחר שהתעניין בכך אחד מעורכי הפורטל), שאכן הוא אחיו של הייטנר (אורי), אשר הצעתי לו, לאור רשימתו בעניין החדרת התנ"ך לנוער, שפשוט יחזור בתשובה...
הייטנר (אמיר כמובן) הודיע לי שימחק את משובי (לדברי הייטנר).
ואני שואל את הייטנר, מתי כבר תפסיק את התקפותיך הפרועות והלא הגיוניות על ראש הממשלה אולמרט, שהוא היה ראש הממשלה, עדיין ראש הממשלה ויש לי אמונה, כי ימשיך להיות ראש ממשלה בשנה הקרובה.
כן, אולמרט ימשיך להיות ראש ממשלה. והוא ימשיך, לא כי אתה מסרב ואני רוצה. הוא ימשיך, לא כי עדר העיזים המתלהמות מסרב וברי הדעת רוצים. אולמרט ימשיך להיות ראש ממשלה, כיוון שכיום, עד כמה שהדבר נשמע עצוב, אין לו אלטרנטיבה.
אולמרט אינו ראש ממשלה טוב. הוא ראש ממשלה מעולה. אולי הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם. נכון שאינו עונה על הקריטריונים הפופוליסטיים של ביבי וברק (שהודחו בשל חידלונם). נכון שהוא אינו עונה על הקריטריונים של הייטנר, המעוניין שיספח את הגולן, גם במחיר מלחמה. נכון שאינו עונה על רצון העם על פי סקרים, במדגם של 500-1000, אשר מתיימר לייצג את כלל העם. אולמרט הוא ראש ממשלה מעולה, כיוון שהוא חושב על טובת המדינה, טובת העם ומדבר לעם בגובה העיניים.
האמנם קיים פיתרון אידיאלי, המתאים לכולם? לא ולא. אבל אם קיים סיכוי לדבר הקרוב לכך, הרי שאהוד אולמרט הינו ראש הממשלה היחיד, אשר יש לו יכולת ורצון להגיע לכך.
על כן אולמרט הינו הטוב במירבו, בעוד שהיתר, גם למיעוטו של הטוב אינם מגיעים.
וקצת על דברים שמעבר –
לכו לראות. כמעט בטוח שטרם ביקרתם. לכו לראות את תערוכת הצעצועים במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. לכו ולא תצטערו. לכו ותגלו, שלא רק פוליטיקה כאן, אלא ארץ כאן ועבר לה.
* * *
ראובן ארגוב
הסכסוך: ממושך כן, ממאיר לא
לאהוד שלום,
במכתב העיתי מספר 370 קראתי שלוש שורות מתומצתות של דודו אמיתי מגבעת עדה הכותב "תשובה למשתלחים במחמוד דרוויש" – כאשר עיקרם של הדברים הוא לינק למאמר של חיים גורי שהתפרסם במוסף השבועי של עיתון "הארץ" זמן קצר אחרי מותו של המשורר הפלשתינאי ביוסטון טכסס ארה"ב.
לא דרוויש או שירתו (שאותה איני מכיר) הם שגררו אותי לכתוב בעקבות המאמר אלא שתי מילים בהן בוחר גורי להגדיר את הסכסוך התמשך בינינו לפלשתינאים.
גורי כותב על הסכסוך כממאיר ומתמשך. אינני יודע מדוע דווקא עכשיו נבטה בי ההבנה שבעצם אני שומע וקורא את המילים האלו בווריאציה כזו או אחרת כבר שנים אין ספור אבל ההתנגדות (שאותה לא הסברתי לעצמי) להגדרת הסכסוך כממאיר באה לידי ביטוי בכתיבה ובהבנה דווקא עכשיו, ואסביר זאת בכמה שורות:
הסכסוך הנו ארוך זה ברור אבל עדיין בהיסטוריה העולמית היו ארוכים ממנו.
הסכסוך עמוק אך אינו ממאיר.
אני לא רואה את הסכסוך כממאיר אלא כסכסוך רגיל, נורמלי, רב צער, כאבים ושכול אך נורמלי לחלוטין.
הסתכלו על היסודות המרכיבים את הסכסוך והם אדמה, דת, קנאה, רצון לקידמה, שוני בשיטות השלטון ובטיפול באנשים, היסטוריה, אחיזת עיניים, רמאות, שונוי באמצעים להשפיע על אנשים ועוד – כל אלה היו קיימים בכל הסכסוכים הידועים משכבר הימים. וכשאני זוכר איך דובר ונכתב על הסכסוך האירי ועל התהילה שקצר טוני בלייר כשעזר לפותרו – ליבי מיצר על האיש הטוב הזה שחשב בעקבות הצלחתו בסכסוך הפעוט ההוא – יוכל להתיר את הקשר הגורדי הישראלי-פלסטיני, והגיע לכאן, התיישב בארמון הנציב וכעבור חודשים אחדים נמוג ונמוגה גם שליחותו.
אנחנו היינו כאן לפני 3500 שנה עם תחילת האמונה באל אחד ובתקופת האבות. הם היו כאן לפני 1300 שנה לכל היותר.
אנחנו שבנו מאין מקום, מעיר ההרגה, מההשמדה, מעומק התהומות אל התקווה היחידה וקיבלנו את תכנית החלוקה והם לא.
הם יצאו לכל המלחמות והפסידו.
הם חוזרים ומקווים שבאחת המלחמות ינצחו אותנו ויעיפו אותנו מהמפה – זכותם.
הביטו וראו: הם עושים דברים מקובלים רגילים ונורמאליים כדי לסיים את הסכסוך לטובתם ועדיין לא הצליחו ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו להתגונן מפניהם. כך עושים כולם.
אני לא אומר שאנחנו צריכים להחזיק כל חלק מארץ-ישראל אך במאבק הזה האם יקום מישהו שאינו שוטה גמור ושיציע שנקום ונעזוב את הירדן ואת השליטה ביהודה ושומרון כך סתם ללא הסכם שלום לדורות?
אנחנו רוצים שלום אבל שלום ללא סדק ויהיה זה הזעיר ביותר – אבל הם, מתוך חוסר הבנה למהותו של האופי האנושי וההיסטוריה האנושית, מקווים להתעורר יום אחד בבוקר בחיפה באשדוד ביפו ברמלה בלוד כאילו שהחיים הם אוטוסטראדה של בילויים או תוכנית רדיו של המנגינות היפות ביותר.
הממאירות של הסכסוך הינה אולי רק בחוסר ההבנה הפשוטה מצידם שככה לא חיים וככה לא נלחמים וככה לא עושים שלום אבל לא הייתי מכנה את הסכסוך כממאיר משום סיבה אחרת. הוא בעל תכונות רגילות לרוב הסכסוכים אף כי מעורבים בו כוחות אדירים משני הצדדים כאשר מצידם הנפט (תארו לכם מה היה שווה המאבק הפלשתינאי בלי הנפט הערבי) ומצידנו האמונה האדירה והרצון בשלום.
על רקע זה ובלי שום נטיות משיחיות אני רואה את ישיבתנו ביהודה ושומרון ובגולן ואם אוסיף לזה את שגיאת ההתנתקות ומה שקבלנו בעבורה אני אומר שאין לזוז מיהודה ושומרון.
אם לא נהייה חזקים מהם, אבוי לנו.
אנחנו בטח לא ניילל כאויבנו חסרי הכבוד שיצאו לכל המלחמות והפסידו בכולן כשלא לקחו בחשבון עובדה אחת והיא כשאתה נכנס למלחמה אתה עלול להפסיד ולא תיוותר לך הזכות המותרת לילדים לומר שלא התכוונת, שלא חשבת וכיו"ב.
ולכן אני חוזר אל נושא מאמרי : הסכסוך הינו רגיל לחלוטין אף כי גורלי לגבנו, ינצח בו החזק או ששתי הצדדים יתפשרו על גבולות שונים אך לא על מילימטר אחד של שלום אמיתי ובטוח ועד אז לא זזים משום מקום.
אהוד: כדאי לך לקרוא את מאמרו של ד"ר גיא בכור מלפני שני גיליונות על חוסר התיכלה וחוסר האמון בכל הסכם שלום כתוב עם הערבים או הפלסטינים, שלעולם אינם מתכוונים לקיימו. לכן שלום לא יהיה אלא דה פאקטו, כמו המצב עם הסורים בגולן או ההסכמים השבריריים והבלתי ממולאים ברובם עם מצרים וירדן.
* * *
דברי טעם של דודו אמיתי
לאהוד שלום לך.
אברך על דבריו של דודו אמיתי בגיליונך מס. 370.
דברי תרבות וטעם, דברים אמיצים.
כל טוב,
צפירה יונתן
קיבוץ שריד
* * *
משה גרנות
אמינסקו בעברית
מיכאי אמניסקו, כוכב הערב – רומנית ועברית
תרגום – טומי סיגלר, הקדמה – אנדרי פישהוף
הוצאת אוניקס, 2008 (ללא מספור עמודים)
אני מניח שהמתרגם "נכנע" לתוכן הפואמה הגדולה של מיכאי אמניסקו, ותירגם את השם הרומני Luceafarul ל"כוכב הערב", כאשר באמת מדובר בכוכב נוגה, הוא הילל בן שחר, או איילת השחר, או בשפת המשנה – "לוציפֵר". הפואמה (בת 98 הבתים!) מספרת על בת מלכים שהתאהבה בכוכב, והוא התאהב בה, ירד על פני האדמה בדמות עלם יפהפה (אך בעל פני מת), והפציר בה לעלות עמו לשמיים וליהפך לבת אלמוות. למרות אהבתה העזה, היא מסרבת, ואז הוא מתחנן בפני "הוריו" שיניחו לו להיות בן תמותה, כי עבור רגע של אהבה – הוא מוכן לוותר על חיי הנצח שלו; אך משאלה זאת איננה מתממשת. הסוף – בת המלכים מתנה אהבים עם עלם בשר ודם, והכוכב ממשיך להאיר בשמיים הנצחיים. כיוון ש"העלילה" מתרחשת בעיקר בערבים, העניק המתרגם לפואמה את השם הלא ממש מדויק – "כוכב הערב".
מיכאי אמינסקו (1950-1889) נחשב ברומניה למשורר הלאומי. הוא אמנם קיבל השכלה גרמנית (נולד בבוקובינה, ולמד פילוסופיה באוניברסיטה של וינה; מבקרים מצביעים על השפעה חזקה של התרבות הגרמנית, ובעיקר של שופנהאואר, היינה, שילר, הלדרלין), אך לשונו הרומנית הקולחת וחרוזיו המדהימים ביופיים הכתירו אותו כ"מיילד" של הרומנית המודרנית. הפואמה "לוצֵ'אָפָארוּל" – הוא "איילת השחר" – היה עבור שוחרי הספרות הרומנית כמו "הבריכה" של ביאליק עבור שוחרי הספרות העברית, ובזמנו לא היה נער רומני שלא ידע בעל-פה לפחות עשרה בתים ממנה. אמניסקו חי חיים קצרים וסוערים מאוד. מעולם לא נישא, אך היו לו מספר מאהבות, ואחת מהן, ורוניקה מיקלֶה, שהיתה אישה נשואה – אף התאבדה לאחר מותו. סופו היה טראגי מאוד – הוא חלה בעגבת, ואת השנתיים האחרונות של חייו עשה בבית חולים לחולי נפש.
אמניסקו והיהודים? ובכן, הגאון הזה, כמו גאוני ספרות אחרים באירופה, היה לאומן קיצוני (בין השאר – ערך את עיתונם של החוגים השמרניים) ואנטישמי "שרוף". חיבה מסויימת הראה כלפי היהודים הספרדים (כן, היה מיעוט של יהודים ספרדים ברומניה!) – אך את היהודים האשכנזים תיעב ממש, ונתן לכך ביטוי במאמריו, ואף ביצירותיו הבלטריסטיות. בכך הוא מצטרף לגלריה "מכובדת" של גאוני ספרות אנטישמית, הלא הם שקספיר, דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי, סולז'ניצין ואחרים; אך ללא ספק, אמינסקו היה הקיצוני שבהם. צחוק הגורל הוא שאת פרס אמינסקו קיבל בשנת 1998 המשורר הישראלי, שכותב בשפה הרומנית – שאול כרמל!
כשם שלא נחדל לקרוא את "המלט" משום ששקספיר צייר את שיילוק כצמא דם, והביא ל"האפי אנד" בכך שניצר את בתו, וכשם שלא נחדל לקרוא את "החטא ועונשו" משום הערות האנטישמיות שדוסטוייבסקי שיבץ בכתביו – כך, לדעתי, אסור להחרים את אמינסקו בגלל דעותיו האטאוויסטיות. מדוע ההמון המטומטם, וגם גאוני עולם שונאים אותנו שנאה כל כך עזה – לאלוהים פתרונים.
ועתה נתייחס לתרגום הנוכחי (התרגום הקודם הוא של אידוב כהן מלפני למעלה משישים שנה; ראו את ההקדמה הקצרה והעניינית של אנדרי פישהוף):
הזכרתי כבר את בחירת השם לפואמה, שאיננו תואם בדיוק את המקור, וניסיתי לתת לכך הסבר. הפואמה של אמינסקו כתובה כולה בבתים בני 4 שורות, כולה חרוזה (א-ג, ב-ד) ושקולה במשקל היאמבוס. מי שקורא רומנית, נפעם מהקלילות שבה זורמים החרוזים ובה נשמר המקצב. קשה לומר זאת על החרוז והמשקל של התרגום.
הרי דוגמה:
היה הייתה כבספרים,
כמות עוד לא הייתה,
מדם שושלת מלכים
עלמת חן יפיפייה.
והיא הייתה בת יחידה
מופת כל מעשיה,
כמו מריה הבתולה
בקרב קדושיה.
(עמ' 1 *)
כפי שניתן להתרשם, המתרגם "ויתר" בבית הראשון על חרוז ב-ד, ובבית השני – על חרוז א-ג. בשלוש השורות הראשונות של הבית הראשון נשמר איכשהו המשקל היאמבי, אבל בשורה הרביעית הוא נעלם לחלוטין. המילה "כמות" מופיעה תמיד בסמיכות ("כמות שהוא"), או בנטייה ("כמותו"), אך לעולם לא בנפרד. מבחינת התוכן הייתה מתאימה כאן המילה "כמותה", אך היא לא הייתה מסתדרת עם המקצב, והפתרון "כמות" הוא לא ממש מוצלח.
זאת ועוד, לעיתים המתרגם חורז מילים בעלות הטעמה שונה:
בתנומתה פונה אליו,
קול אנחה משמיעה:
– הו, אדון לילי הנשגב,
למה אינך מופיע?
(עמ' 3)
במילה "משמיעה" ההטעמה היא מלרעית, ואילו במילה "מופיע" ההטעמה היא מלעילית, ולא ניתן לחרוז ביניהן, למרות דמיון הצלילים.
התופעה הזאת חוזרת על עצמה:
אט מדלג כלא חזוי
על קצה אשנב השער
ובידו מוט עץ עדוי
בקנה סוף מן הנהר.
(עמ' 4)
שוב, במילה "השער" הטעם הוא מלעיל, ואילו במילה "הנהר" הטעם הוא מלרע (ראו גם עמ' 5 בית 2; עמ' 6, בית 4)
התרגום פורש בפני הקורא את עלילת הפואמה בצורה מהימנה, וגם משרה על הקורא אווירה אגדית, עליה שקד המשורר. במקומות די רבים חש הקורא את הזרימה "הקלה" של החרוזים, המזכירה בהחלט את האופי הייחודי של כתיבתו של אמניסקו. מי שהתנסה במשימה מן המין הזה יודע להעריך את ההצלחות ולסלוח על "ההחלקות".
*) העמודים אינם ממוספרים, לכן, כדי שניתן יהיה לאתר את המקומות, אותם אני מזכיר ברשימה זאת, מיספרתי בעצמי רק את הטקסט העברי של הפואמה, בלי לכלול את ההקדמה.
* * *
איליה בר-זאב: הערה למשה גרנות
במאמר על ספרו של רפי ויכרט – "רזים" צויין בקשר לאחד השירים כי "חוט השדרה בנוי מחוליות בודדות... ומצליח לייצב בן אדם "שלם". חוט השדרה הוא רקמה עדינה המוליכה את העצבים, והחוליות מהוות רק מסגרת חיצונית המגינה עליה. כל שינוי בחולייה זו או אחרת עלול לשמש מוקד לכאבים, שכן לחץ על עצב מסויים כתוצאה מתזוזה בחולייה יגרום לעינוי במקום שאליו העצב מוליך את התחושות. אכן, העצב מוליך הכול, וחשוב לשמור על החוליות כשהן יציבות גם שנופלים ממטוס באמצע הלילה, וחוץ מזה ראוי לקרוא את "רזים" ויותר מפעם אחת, כי בעצב יולדו שירים.
* * *
אבי גרפינקל
מבקר הספרות של עכבר העיר, ציטוט
הנאום האמיתי של אולמרט
זה הנאום שאולמרט רצה לתת, אבל לא העז
אזרחי ישראל,
אני מודיע בזאת על החלטתי להתפטר בקרוב מתפקידי כראש הממשלה. רבים מכם, כולל כאלה שמסכימים עם דרכי המדינית, חיכו לרגע הזה משתי סיבות עיקריות: מלחמת לבנון והחשדות נגדי בשחיתות. אלה סיבות גרועות מאוד.
באשר למלחמת לבנון
הביקורת עליי נגועה בצביעות. שיעור התמיכה במלחמה, בוודאי בקרב היהודים, היה גדול מ-90%. אפילו עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן תמכו במלחמה, לפחות עד שלביה האחרונים. כך גם העיתונאים, כולל אלה שקראו עד עכשיו להחלפתי. רק מעטים שבמעטים כתבו נגד המלחמה בזמן אמת. למעלה מ-95% מהטוקבקים לרשימות שלהם תקפו אותם בחריפות. גם נתניהו, ברק, מופז ולבני תמכו במלחמה לאורך כל הדרך. אתם יודעים היטב שאילו מישהו מהם היה ראש ממשלה בזמן המלחמה, היא היתה מתנהלת בדיוק באותו האופן. אם טעיתי בניהול המלחמה, מה שבכלל לא בטוח, זו היתה טעות משותפת לכולנו.
הביקורת העיקרית נגדי בנוגע למלחמה היתה על ההחלטה לצאת למהלך קרקעי גדול ביומיים האחרונים של המלחמה, מהלך שבו נהרגו 33 חיילים. אינני מתכוון להיתלות בוועדת וינוגרד שזיכתה אותי מההאשמה הזאת. אני מתכוון להזכיר לכם שבכל מלחמה, על המנהיג לקבל עשרות החלטות מדי יום, וברור שאחדות מהן יהיו שגויות. לא היתה מלחמה בתולדות ישראל, ואני מעז לומר שגם לא בתולדות האנושות, שהיתה נקייה מהחלטות שגויות. מי שמכיר את ההיסטוריה יודע היטב כי הן במלחמת השחרור והן במלחמת ששת הימים היו קרבות הרבה יותר מיותרים, שגבו הרבה יותר קורבנות משגבה המהלך האחרון של מלחמת לבנון השנייה. גם כאן, כמעט איש מהמועמדים להחליפי לא מתח ביקורת פומבית על המהלך הקרקעי האחרון – לא בזמן אמת, ואפילו לא בשבועות שלאחר המלחמה. רק בחלוף הזמן, כשאופורטוניסטים כמו שאול מופז התחילו להבין לאן נושבת הרוח הציבורית, הם נזכרו בהתנגדותם למהלך.
אגב, גם היום – למרות המחיר הכבד – אינני משוכנע שהמהלך הזה היה מוטעה. מלחמות אינן מוכרעות בשדה הקרב, אלא בתודעות המנהיגים והעמים שמשתתפים בהן. לכן היה חשוב להטביע בתודעת החיזבאללה את העובדה שצה"ל הוא צבא שנלחם עד הרגע האחרון, עד השנייה שבה הפסקת האש נכנסת לתוקפה, ולא יושב מפוחד ופאסיבי בזמן שתוקפים אותו. מטרת המלחמה הזו לא היתה השמדה פיסית של החיזבאללה, אלא הרתעתו. השקט המוחלט ששורר בצפון בשנתיים שמאז המלחמה מוכיח שהמטרה החשובה הזאת הושגה.
באשר לחשדות נגדי בשחיתות
כידוע לכם, אני מכחיש את החשדות נגדי. אבל נניח, רק לצורך הדיון, שחלק מהחשדות נכונים. מי שמתנגד לתפישת עולמי, כמו המתנחלים, יכול וצריך להשתמש בחשדות האלה כמנוף להדחתי. אבל אני לא מצליח להבין את ההתנהגות של מי שתומכים בדרכי המדינית. תרשו לי לצטט את נעם חומסקי – לא בדיוק תומך מובהק של הממסד – שאמר כי הוא מעדיף מנהיגים מושחתים ונהנתנים על פני מנהיגים אידיאולוגים ופנאטים. חומסקי הסביר שדווקא הפנאטים המסתפקים במועט, הוא נתן את הדוגמה של היטלר, מסוכנים לעמיהם הרבה יותר מאנשים שאוהבים את החיים הטובים ומתרכזים בהווה. במלים אחרות: היושרה האישית הנזירית והאובססיביות לאידיאולוגיה מביאות הרבה יותר הרס מנסיעה במחלקה ראשונה.
הנזק העיקרי שגורמת שחיתות אישית היא כאשר השליט מוכר בזול את נכסי המדינה לחברים או לנותני שוחד. דברים כאלה דווקא קרו לא פעם במדינת ישראל, בעיקר בשנותיה הראשונות, כשראשי מפא"י – אלה שכל כך מתגעגעים אליהם עכשיו – חילקו את משאבי המדינה למקורביהם. אלא שאפילו לפי החשדות נגדי, אני מעולם לא עשיתי דבר כזה. לא מכרתי אף חברה ממשלתית בחצי מחיר, לא הוריתי על קניית מערכת נשק פחות טובה שתסכן את חיילנו ולא גזלתי מיליונים מהקופה הציבורית. יכול להיות שחילקתי ג'וב פה וג'וב שם (את זה כולם עשו), עקפתי חוק בחירות כזה או אחר (גם את זה כולנו עשינו, כי לא היתה לנו ברירה), או שידרגתי מחלקה בטיסה. הנזק בפועל שנגרם למדינה מהתחמונים הקטנים האלה הוא בערך אפס.
באשר למי שיבוא במקומי
אילו מי שהיו מועמדים להחליף אותי היו למשל בני בגין או יוסי שריד, ניחא. אולי טוהר מידות מושלם באמת יותר חשוב מביטחון ישראל או משלום עם הפלשתינאים. אבל מי שעומד להחליף אותי הוא ביבי, האיש והסיגר, האיש ואשתו, האיש והחשבונות המטורפים במלונות היוקרה של לונדון. הרי בהתנחלות אחת שהוא יבנה, הוא יגרום יותר נזק מוסרי, כלכלי וביטחוני מכל התחמונים שלי ביחד. אז אם אתם תומכים בכיבוש, שיהיה לכם לבריאות. אבל אם לא, אז יש לי להגיד לכם רק דבר אחד:
אתם עוד תתגעגעו אליי.
* * *
מחב"ע: אנחנו אמרנו לכם את זה מההתחלה ואתם ליקקתם את התחת לגאידמק והערצתם אותו ואמרתם לנו שהוא דואג לאזרחים יותר טוב מהממשלה המחורבנת שלנו ושאתם תצביעו עבורו בבחירות! אז בבקשה, בקשו מאיתנו סליחה, אידיוטים!!!
נראה שהטעות של גאידמק היתה שהוא נכנס לבורסה. לולא זה, מעולם לא היינו יודעים שמדובר בבועה. הוא היה יכול להמשיך לדברר את עצמו לדעת, לתרום כאן חצי מיליון ושם מיליון ולזכות לאהדה גדולה.
בבית"ר ירושלים זה יכול לעבוד, ואולי גם בפוליטיקה, אבל לא בשוק ההון. כאן רוצים לראות מיספרים וביצועים. ככה זה עם הבורסה – היא שקופה, כמו רנטגן. מי שנכנס צריך לדעת שבמוקדם או במאוחר כל ההתנהלות העסקית שלו תיחשף והכול יידעו אם יש לפנינו בעל בית רציני שיודע לנהל עסקים, או סתם מיליונר ששופך כסף בלי כיוון ובלי מיקוד עסקי.
בפעם הבאה שינחת כאן כוכב חדש ויצהיר שהוא "אחר" ושעוד מעט הוא ייקח את המשקיעים שלו ויטיס אותם לירח, כדאי לספר לו את הסיפור המוזר על היעלמותו העסקית של ארקדי גאידמק.
רותם שטרקמן: "מה קרה לאיש שרצה להיות לבייב?", "הארץ", "דה מארקר", 18.8.08.
* * *
ביטול ערב הוקרה לדוד המלך בשל מלחמות היהודים
ביום רביעי הקרוב [אתמול] היה אמור להיערך במאהל בבית ספר שדה כפר עציון ערב על דוד המלך. בערב היו אמורים לספר אישי ציבור, אנשי רוח ואנשי מעשה על הקשר המיוחד שלהם למלך הכי גדול של התנ"ך.
בין המשתתפים היה גם האלוף גרשון הכהן, מפקד המכללות בצבא הגנה לישראל.
לאחר פרסום התוכנית הגיעו אל בית ספר שדה מחאות רבות על כך שאנו מזמינים להופיע בבית ספר שדה, קצין, אשר השתתף בפינוי יהודי גוש קטיף. איימו עלינו ש"יפוצצו את האירוע" וכן שיחרימו את פעילות בית ספר שדה כפר עציון.
לאחר שהובא לידיעתו של האלוף הכהן דבר המהומה שהתעוררה הוא הודיע שהוא מוותר על השתתפות באירוע ואנו החלטנו לבטל את האירוע.
אנו, בבית ספר שדה כפר עציון מעריכים את מאות החיילים, אשר שומרים על היישובים והמסלולים בהם אנו מטיילים, על אף שאינם מסכימים עם ישיבתנו ביהודה ושומרון, ולכן איננו יכולים לקבל חרמות ואיומים כלפי קצינים אשר ביצעו פקודות קשות וכואבות ככל שיהיו.
לכן, לא נקיים תוכנית אשר נמנע מאלוף בצה"ל להגיע אליה.
בפעילות בית ספר שדה כפר עציון נערכים מפגשים רבים בין כל חלקי העם ואנו מנסים לתרום את התרומה הצנועה שלנו על מנת להרבות אהבה לעם ישראל ולהיסטוריה המיוחדת שלו בארץ ישראל על כל חלקיה.
אנו מאמינים שבשל העובדה שאיננו עוסקים בשאלות פוליטיות הקשורות לעתיד שטחי יהודה ושומרון ואיננו עוסקים בהחרמות, אלא רק בניסיון להכיר לעם ישראל את ארץ ישראל, אנו פונים לכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית.
בדרך זו הלכנו כל השנים ובדרך זו נמשיך להלך גם בעתיד. כי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה."
לדוד בעת נדודיו, ניתנה הזדמנות לפגוע בשאול, אשר רדף אחריו בניסיון להרוג אותו, אולם הוא סירב לפגוע בו ואף קונן עליו לאחר מותו בקרב בגלבוע.
לנו, המהלכים יומיום בעקבותיו של דוד בארץ יהודה, מצעירותו בבית לחם ובמדבר יהודה, דרך המלכתו בחברון ועד למותו בירושלים בעיר דוד, נותר לנסות ולהלך בדרכו של דוד גם בתחום אחדות העם.
אנו דוחים בשאט נפש את הניסיונות הלא דמוקרטים להחרים קצין בצה"ל, אשר שירת כל חייו את המולדת, ומודעים לכך שהקיטוב בעם המתרחש לנגד עינינו אינו "גזירת גורל" וכי עלינו לעשות הכול כדי למנוע הקמת שתי מדינות לעם אחד, מציאות שנוצרה כחמישים שנה לאחר מלכותו של המלך דוד.
ירון רוזנטל
מנהל בית ספר שדה כפר עציון
* * *
עוד יוצרת יהודייה חוגגת על הדם
סרטה של נינה מנקס "טבח" על סברה ושתילה
במסווה "דוקומנטארי" עדויות זוועה על חיילינו
צפּו לקבלת פנים אוהדת לסרט בישראל מצד
הקהילייה הקובעת את הטעם התרבותי בישראל
על בסיס של אידיוטיזם מוסרי
עיתון "הארץ" כבר החל בכך ["גלריה", 19.8]
* * *
יוסי גמזו
שְֹפַת אֵם
"כּעת המשֹימה החשוּבה בּיותר שלי
היא לעשֹות מה שנִדרש לשיחרוּרו של גלעד שליט."
(מיקי גולדווסר, אימו של אוּדִי ז"ל, בּראיון בּ"גלי צה"ל", השבוּע)
כְּשֶהַפּוֹלִיטִיקָה הִיא בַּאסְטָה מֶרְקַנְטִילִית
וְשוּב שְכוּחִים פְּלִיטֵי שוֹאָה שֶנִּשְכְּחוּ
וּכְשֶרָמַת הַמַּנְהִיגִים הִיא אִינְפַנְטִילִית
(נֹסַח "צִפּוֹרָה" וְ"קָטָן עָלַי" וְכוּ'), –
כְּשֶנִּטְרָקוֹת דְּלָתוֹת בִּפְנֵי הַפָלַשְמוּרָה
אַךְ עֲרֵלִים רַבִּים מֵחֶבֶר-הָעַמִּים
כָּאן נִקְלָטִים בְּלִי הַגְבָּלָה וּבְלִי צֶנְזוּרָה
וְאֵין בָּנוּ קֻרְטוֹב בּוּשָה אוֹ רַחֲמִים, –
כְּשֶרַף-הַצִּינִּיּוּת, הַהִשְתַּמְּטוּת מִצַּהַ"ל
וְהַשְּחִיתוּת הַמִּמְסָדִית נוֹסְקִים אֶל עָל
בְּעוֹד מִפְלַס-הַמַּיִם שָח לוֹ עַל כָּל שַעַל
מִקַּו אָדֹם עַד קַו שָחֹר וְעַד בִּכְלָל, –
וּכְשֶאֵינֶנּוּ מַצְלִיחִים לִצְבֹּר מֶדַלְיוֹת
בְּמִשְֹחָקִים אוֹלִימְפִּיִּים בְּבִירַת סִין
אֲבָל שוֹבְרִים יוֹם-יוֹם שִֹיאִים בְּוַכְּחָנַלְיוֹת
וּבְשִֹנְאוֹת-חִנָּם יוֹקְדוֹת כְּיוֹם חַמְסִין, –
אַתָּה נִתְקָף כֻּלְּךָ בְּתַדְהֵמָה וָהֶלֶם
בְּשָמְעֲךָ מֵעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר אֵיךְ
אֵם שַכּוּלָה אַחַת כָּאן מַחְזִירָה לְצֶלֶם-
אָדָם שֶבָּנוּ, שֶנִּדְמָה כְּבָר כְּדוֹעֵךְ,
אֶת כָּל עוֹלַם הָאֲצִילוּת) הֲלֹא נִמְדֶּדֶת
לֹא בִּמְלִיצוֹת רֵיקוֹת וְלֹא בְּסִסְמָאוֹת)
שֶל אַהֲבַת הָעַם וְאַהֲבַת מוֹלֶדֶת
הַנֶּחְלָצוֹת פִּתְאֹם מִשְּבִי הַמֵּרְכָאוֹת.
אַתָּה נִדְהָם לִמְצֹא בִּיוֵן שִגְרַת-הַקֶּבַע
שֶל עַוְלוֹתָיו שֶל עָם שָסוּעַ וְחָצוּי
דַּוְקָא בִּתְהוֹם הַיִּסּוּרִים שְמוּרָה שֶל טֶבַע
שֶל אֵיזֶה טֹהַר מוּסָרִי בִּלְתִּי מָצוּי.
וְאַתָּה חָש, בַּהֲרִימְךָ מַבָּט אֶל גֹּבַהּ
שֶאִי אֶפְשָר מִמֶּנּוּ לֹא לְהִתְפָּעֵל,
פִּתְאֹם מִין צֹרֶךְ לְהָסִיר פֹּה אֶת הַכֹּבַע
בִּפְנֵי אִשָּה וְאֵם דְּגוּלָה בְּיִשְֹרָאֵל.
* * *
אהרון חָבֵר
אלפי היונים המטנפות את ונציה
שלום אהוד,
יש מי שיאמין במקריות ויש מי שיאמין בצרוף מקרים ויש מי שיאמין באיזה כוח עליון או יד מכוונת.
ממש בימים אלה אני כותב ומפרסם סידרת כתבות על ונציה. הכתבות מתפרסמות באתר שלי, אך גם באתרים "אימגו" ו"מאמרים". בכתבה הראשונה "ונציה, דימוי או מציאות" אני מתייחס גם לשירה שנכתבה על ונציה או בהשראת ונציה. על ידי משוררים ישראלים, גם בשנים רחוקות יותר וגם בשנים האחרונות. בדבריי אני מציין כי לעיתים נראה כי הכותבים כלל לא היו בוונציה, או שראו אותה בעיני התיירים שבאו לרגע.
אולם, מי אנחנו שננסה להבין שירה או משוררים, הרי כבר נשאלה השאלה אלפי פעמים "למה התכוון המשורר?" – כולנו יודעים כי למשוררים עומדת הפריווילגיה לראות את העולם בעיניים עצומות, או לעוות מראות כדי שיתאימו למה שראו בעיני רוחם, או ליצור אותם מחדש. והמציאות? מה להם ולמציאות? הם, לדעת עצמם, הם מעבר למציאות.
בין השירים שעברו תחת ידי היה גם שירו של יוסי גמזו מתוך "ארצות הצמאון" בו הוא כותב על "היונים היפות של סן מרקו" ובבית האחרון של השיר, ליבו עולה על גדותיו:
וּפִתְאֹם,
בְּמַשָּק,
בָּאֲוִיר הַמְּסֻמָּר כֹּה,
בְּשִכְרוֹן-הָעֲצַלְתַּיִם הַדִּבְשִי שֶלֹּא זָע:
הַיּוֹנִים,
הַיּוֹנִים הַיָּפוֹת שֶל סַן מַרְקוֹ –
כְּנִצַּת-שְקֵדִיּוֹת
שֶהֻתְּזָה.
אכן, ליריקה מדהימה! אולם המציאות היא כל כך שונה.
אחת הברכות/הקללות של ונציה הן היונים. אלפי יונים המטנפות את העיר. יונים שהחומציות של הלשלשת שלהן לא רק מלכלכת את אוצרות הפיסול והארכיטקטורה של העיר, אלא מביאה להתפוררותם. כערים רבות באירופה, גם ונציה היתה "שמחה" להיפטר מהיונים. ואכן העירייה קיבלה חוק האוסר על האכלתן. אין הם מעיזים לפעול להשמדת היונים והם משלים את עצמם כי אי-האכלתן יביא לצימצום מספרן. מאידך, היונים הן אחד המרכיבים המושכים את התיירים אל העיר, והתיירים? בשבילם אחת האטרקציות המרגשות ביותר היא האכלת היונים, במיוחד שהיונים האלה כבר מזמן חדלו לפחד מבני האדם והן ממהרות לאכול מידיהם של המאכילים.
כאן, בעיתון היומי, מופיע שירו של יוסי גמזו, שגם הוא חוטא באי ראיית המציאות. גם אני אוהב יונים, וגם אני רואה בהן בעל כנף יפה, רק יש לדעת כי בין אלפי היונים היפות האלה המכסות את העיר ולא רק את כיכר סן-מרקו, קשה עד כמעט אי אפשר לראות יונה לבנה או צבעונית, רובן ככולן הן יונים אפורות ו/או שחורות. על אף רצוני העז ועל אף ניסיוני לגייס את כל הדימיון שלי, קשה לראות אותן "כניצת-שקדיות שהותזה."
מה לעשות, אני לא משורר.
* * *
מדוע חלה ירידה דראסטית במיספר העניים בישראל בחודש אוגוסט?
כי חצי מיליון ישראלים נמצאים בחו"ל!
* * *
משה שרון
כיבוש? – כיבוש של מי?
במילה "כיבוש" משתמשים זה שנים רבות לתאר את שלטון ישראל ביהודה ושומרון (אזור הנודע בשם "הגדה המערבית") ובחבל עזה אשר כבשה ישראל בשנת 1967 במהלך מלחמת ששת הימים מידי ממלכת ירדן ההאשמית וממצרים, בהתאמה. בלשון המעוותת של התקשורת ושל הפוליטיקאים, הן בישראל והן ברוב חלקי העולם, שני שטחים אלה מתוארים כ"השטחים הפלסטיניים הכבושים", כאילו כבשה ישראל ב-1967 ארץ בשם "פלסטין" ונטלה לעצמה אדמות פלסטיניות. לדאבוני, רק מעטים מצרכני התקשורת במערב ובמזרח מודעים לשקר הניצב מאחורי השימוש במונחים אלה.
נסקור תחילה את העובדות הפשוטות בנוגע ל"כיבוש" זה. ישראל כבשה את "הגדה המערבית" מירדן ולא מישות "פלסטינית" שבפועל איננה קיימת כלל; ואת עזה היא כבשה מידי מצרים. שתי מדינות אלה, ירדן ומצרים, כבשו את השטחים הללו במהלך מלחמת השחרור של 1948 ושלטו בהם שלטון בלתי-חוקי. הירדנים אפילו סיפחו את השטח מערבה לנהר הירדן וכינו אותו "הגדה המערבית". מצרים כוננה בעזה מנהל משלה. שני השטחים הללו היו, אפוא, בידיים ערביות למשך תשע עשרה שנים, אך במהלך שנים אלה של שלטון כיבוש ירדני ומצרי לא העלה איש על דעתו את דבר הקמתה של מדינה פלסטינית בהם, למרות שניתן היה להקים מדינה כזאת בקלות והיא היתה זוכה להכרה, אפילו מידי ישראל.
נוסף על כך, הכיבוש הירדני של "הגדה המערבית" והשלטון המצרי בעזה לא זכו להכרה בינלאומית מהסיבה הפשוטה ששתי מדינות אלה כבשו שטחים אשר, על-פיהם של הסכמים בינלאומיים, החלטות בינלאומיות והמשפט הבינלאומי, היו חלקים של הבית הלאומי היהודי. למעשה, זכות הריבונות היחידה על שטחים אלה היתה ועודנה שייכת למדינת ישראל.
המעמד המשפטי
של כל ארץ-ישראל הוגדר הגדר היטב במספר הסכמים בינלאומיים.
החשוב ביותר הוא ההסכמה שאומצה בוועידת השלום בסן-רמו (בעקבות התפוררותה של הקיסרות
העות'מנית במהלך מלחמת העולם הראשונה); הסכם זה, החלטה זו קבעה – ב-24 לאפריל 1920
– שיש להעניק לבריטניה את המנדט על ארץ-ישראל, שיאושר על-ידי חבר הלאומים. טכסט
מוסכם של כתב המנדט אמנם אושר על-ידי מועצת חבר הלאומים ב-24 ליולי 1922, ונכנס
לתוקפו בספטמבר 1923.
במבוא למסמך הזה נאמר כי "מעצמות ההסכמה העיקריות הסכימו ביניהן גם שהמעצמה המנדטורית תהיה אחראית ליישום ההצהרה שהושמעה תחילה ב-2 לנובמבר 1917, על-ידי ממשלת הוד מלכותו הבריטי, ואומצה על-ידי המעצמות הללו לטובת הקמתו בארץ-ישראל של בית לאומי לעם היהודי." הצהרת ה-2 לנובמבר 1917 היא הצהרת בלפור המפורסמת, ובמסמך זה היא זכתה לאשרור בינלאומי.
יתרה מזו, בסעיף 2 של המסמך, מצהיר חבר הלאומים ש"המעצמה המנדטורית תהיה אחראית להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא."
במבוא נקבע גם בבהירות, ש"ההכרה ניתנת בזאת לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל ולסיבות לשיקום ביתו היהודי בארץ זו."
על-יסוד זה נוסד המנדט הבריטי. אך בריטניה מעלה באמון שניתן בה, ובמקום לדבוק בהתחייבויותיה, עשתה את הכול לסכן את הקמתו של הבית הלאומי היהודי והחליטה בסופו של דבר, ב-1947, לסיים את המנדט באופן חד-צדדי, ויצאה מארץ-ישראל ב-15 למאי 1948.
בינתיים, ארגון האומות המאוחדות (האו"ם), שבא במקום חבר הלאומים, החליט לחלק את מערב ארץ-ישראל לשתי מדינות, האחת יהודית והאחרת ערבית, אולם החלטה זו מה-29 בנובמבר 1947, לא רק שנדחתה על הסף על-ידי הערבים, אלא ששבעה צבאות ערביים פלשו לארץ-ישראל כדי לשים קץ למדינת ישראל הצעירה שהוקמה ב-14 למאי 1948.
מלחמת 1948 נסתיימה בהסכם שביתת-נשק. קו שורטט על-גבי המפה, קו שציין את מקומם של הצבאות הלוחמים בשתי החזיתות, המזרחית והדרומית בעת הפסקת-האש. זהו "הקו הירוק". קו זה איננו גבול, ולא מדינת ישראל ולא הערבים לא התייחסו אליו כאל יותר ממה שהוא באמת: קו המגדיר את מיקום הצבאות השונים בתום שלב אחד במעשי האיבה; ניתן היה להזיז אותו לכאן או לכאן, אם תתחדש המלחמה – כפי שאירע בפועל בשנת 1967. כתוצאה ממלחמת 1948, חלקים של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל נותרו כבושים בידי ירדן ומצרים, כיון שזכות הריבונות היחידה על השטחים הללו היתה של העם היהודי או, במילים אחרות, למדינת ישראל, ולא לערבים ובוודאי לא ל"פלסטינים" שאיש לא העלה את שמם באותו הזמן על דל שפתותיו.
מלחמת 1967 יצרה מצב חדש באזור: קו שביתת הנשק משנות 1949-1948, אשר צוייר על המפות בצבע ירוק, הוזז כתוצאה ממלחמה שנייה זו מזרחה לנהר הירדן, ובשנת 1994 מקומו אושר כגבול בינלאומי על-ידי הסכם השלום עם ירדן. בדרום, הקו הירוק זז כתוצאה מניצחון ישראל על המצרים וב-1979 הוא הוכר כגבול בינלאומי בהסכם השלום בין ישראל למצרים. אין עוד קו ירוק! הוא בוטל על-ידי מלחמה חדשה והומר בסופו של דבר ב"קו סגול" על-ידי הסכמי השלום. המקדשים את הקו הירוק עובדים לאליל מדומה. הם יצרו עם פלסטיני ומדינה פלסטינית מאחורי הקו המקודש הזה, אבל אין הם מעוניינים בטובת הפלסטינים כפי שהם רוצים ליצור תנאים שיקלו על חיסול הבית הלאומי היהודי.
ארבעים וחמש שנים אחרי ההחלטה שנתקבלה בסן-רמו, ישראל השיבה לעצמה את השליטה הצודקת על השטחים שהוענקו לעם היהודי כביתו הלאומי. כיצד ניתן לכנות כ"כיבוש שטחים פלסטיניים" את החזקתה במולדתה-שלה הוא מעבר לכל היגיון. מה שטראגי הוא שהיהודים עצמם אימצו את הכינוי הזה והפכו אותו לאבן-פינה במדיניות הלאומית שלהם.
כל העובדות הללו מוכרות היטב, אך נוטים בקלות לשכוח אותן. לכן חיוני לחזור עליהן שוב ושוב לא פחות ממיספר הפעמים שמשמיעים ללא-סוף את השקרים בעניין הכיבוש המדומה.
הוא הדין גם לגבי הדרישה להחזיר לסוריה את רמת הגולן "הכבושה" כ"מחיר השלום". גם במקרה זה מוכרות העובדות היטב, אך צריך לחזור ולהשמיע אותן שוב ושוב. סוריה הפסידה את רמת הגולן כתוצאה משתי מלחמת שהיא יזמה וניהלה נגד ישראל ב-1967 וב-1973, וכן אחרי שנים רבות שבהן ניצלה את רמת הגולן כבסיס יציאה צבאי לביצוע מעשי תוקפנות אינסופיים נגד כפרים ישראליים תמימים בעמק החולה. כיון שהפסידה שטח זה על-ידי תוקפנותה, אין סוריה זכאית לקבל אותו שוב לידיה, בדיוק כפי שגרמניה אינה יכולה לקבל חזרה את השטח שהיא הפסידה במלחמת העולם השנייה.
דבר אחרון על "כיבוש". אם קיים כיבוש הרלבנטי מבחינה היסטורית למזרח התיכון ולצפון אפריקה, הוא הכיבוש האסלאמי. בכוח החרב, פרצו צבאות האיסלאם מחצי האי הערבי במאה השביעית, כבשו שטחים עצומים, דיכאו עמים, השמידו תרבויות ושפות – והכל בשם אללה ונביאו, והם עומדים היום על סף כיבוש אירופה.
משה שרון הוא פרופסור-אמריטוס להיסטוריה איסלאמית באוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר מסתובב באינטרנט
* * *
סיפור חינוכי על המצב הקשה של ילדים בישראל
מאת קזימיר
לפני ימים אחדים עברתי ברחוב והנה מבעד לסורגי ברזל של גדר של – איך אומרים – דֶטְסְקִי-סַאד (גן ילדים) מִשקפה אליי ילדה קטנה יפה ובוכה (ממש מציעה לפדופיל) והיא החזיקה בכפות-ידיים בסורגים זועקת לחופש (כמו מחנות ברוסיה). עמדתי קרוב במדרכה ושאלתי אותה:
"מה יש לך, ילדה, את רעבה?"
"לא!"
"את חולה?"
"לא!"
"הרביצו לך?"
"לא!"
"את ענייה?"
"לא!"
"את עולה חדשה?"
"לא!"
"את זקוקה להשלמת הכנסה?"
"לא!"
"מישהו אנס אותך?"
"לא!"
"אז למה את מיללת?"
"כי ההורים החראים שלי נסעו לחוץ-לארץ והשאירו אותי כאן לבד בקייטנה! אאאאההה... אאאאההה... אתה בכלל מסוגל להבין את זה? – אאאאההה..."
ופתאום מתוך הבכי נשאה אליי עיניים ואמרה: "דוֹד, למה אתה שמן כל כך?"
"אני? קיבינימאט!" עניתי לה – "כדי שיהיה לי מקום לאכול ילדות מפונקות שכמוך!"
מיד נפסק הבכי שלה והיא ברחה בבהלה בפנימה לתוך הכניסה של הַדֶּטְסְקִי-סַאד או איך אתם אומרים זה בעברית – ילד גנים.
* * *
דינה ק.ב.: איך כותב כמוך משתעשע בהתגססויות?
לאהוד שלום רב,
תודה רבה על הקובץ "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". קראתי בעניין ובהנאה רבה. שירים רבים, כ-15 מהם, רשמתי לעצמי – לשוב ולקרוא בהם. הם דיברו אליי בשפה הקרובה ביותר לנפשי – שפת המורכבות, זו של מודעות לאוקסימורון כחוויה קיומית הצובעת את כל הנראה, המוחש והנחווה באור פרדוכס המושל בחיים ובמחשבה עליהם. באחרית הדבר של ש. שפרה מצאתי ניסוח יפה ומעמיק של חווית הקריאה שלי גם כן.
אך נשארתי תוהה, איך כותב כמוך, שמביע בדרך כלל דעות כל כך נחרצות על מציאות חיינו ולא אחת משתעשע בהתגססויות, הוא גם המשורר המעמיק של שירי האהבה המרתקים שבקובץ הזה?
בתודה,
דינה ק. ב.
[משוררת]
אהוד: אני כלל לא "המשורר המעמיק של שירי האהבה המרתקים שבקובץ," כדברייך. כתב לי אותם המשורר חיימקה שפינוזה, ואני שילמתי לו עבורם כולל הזכות לשים את שמי עליהם. ואני משער שגם כאשר חיימקה כתב אותם בכאב כה גדול הוא פשוט התגעגע נורא לַכּוּס של אהובתו (שאגב מתה בינתיים) וראה בו את תכלית חייו. אני כיום, כפי שהבחנת, אדם פשוט וגס שמסוגל לכתוב רק גסויות ואולמרט, כפי שאכן את רואה מהמכתב העיתי, שהרי לא הגיוני שאותו אדם יכתוב שירים מאיגרא רם וגם מבירא עמיקתא.
* * *
ראובן ארגוב: על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
לאהוד,
קראתי את ספרך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" ולא החסרתי מילה עד שהשלמתיו. קראתי גם את ביקורתה של ש.שפרה, שעזרה לי להבין טוב יותר. קשה לי עם השינויים שעוברים אנשים ולכן אני נתפס יותר לתכונות שאני מעריץ והם קביעת מטרה חיובית והגשמתה (המכתב העיתי האינטרנטי, למשל). חשובה לי מאוד תכונת הגבורה האישית שתמיד קשה איתה עד שהחלטת שלא לוותר מתוך אי-מוכנות לחיות עם הפחד על כל גילויו, כולל היצמדות שמקסימה אותי לאמת, וחשיפה של כל מה שנראה צביעות, כפל לשון וראיית דברים שזועקים לשמיים בטמטומם תוך רדיפה נואלת אחרי הכרה מזויפת כלשהי שלעולם גם לא מגיעה באמת.
אני מבין בך יותר את התכונות האחרונות שהזכרתי מאשר את שלל הגילויים המטאפוריים בשירתך, שכמו שמציינת שפרה. לא תמיד חייבים להבינם כדי ליהנות מהם.
יש לי הרגשה שהמכתב העיתי האינטרנטי הוא הנמל האמיתי שלך ואפילו בהיותו נמל הוא מייצר סערות שאתה מתמודד איתן בצורה מעוררת כבוד רב בליבי .
תודה רבה לך על משלוח הספר באינטרנט. מהיר, אפקטיבי, ולא כורת יערות, כדבריך, ועם קונוטציה לחיים ברלב ערב מלחמת יום כיפור.
אצטרך לקרוא פעם נוספת אבל יעבור זמן עד שאתפנה.
תהיה בריא ושמור על נפשך ועצמך.
ראובן ארגוב
* * *
למכור לכל המרבה במחיר את הדיונה הגדולה מול סמר
שלום אהוד,
פנו אליי אוהבי הטבע ומשמריו וביקשו שאעביר הלאה את חרדתם לנוכח כוונתה של זרוע ממשלתית למכור לכל המרבה במחיר את הדיונה הגדולה מול סמר. מתברר שבמרחק לא רב יש המון חול, וממשלת ירדן מוכרת אותו ברצון. שאלתי, ומדוע מנהל מקרקעי ישראל אינו ממליץ על החלופה הזאת? ונעניתי, מפני שבמקרה כזה הם [המנהל] לא מרוויחים פרוטה.
מה דעתך?
יחיעם פדן
הלינק: http://www.arava-dune.org
אשמח אם תעביר אותו הלאה!
* * *
משה ברק: מָשָה מִנִּבְכֵי חוּלְשוֹנוֹ
פרק י'
מֶחְרָז – מקאמה
המקאמה היא סיפור קצר מחורז בעניני דיומא. כדברי דן וקפאי פינס במילון הלועזי שלהם, היא עוסקת ב"דברי מוסר ופילוסופיה, ביקורת דברי ספרות, חידוש, שעשועי לשון, הלצות מוסריות ובלתי מוסריות." אני מודע ל"זכויות ההיסטוריות" של המונח מקאמה, שמקורו ב"מחברת" בערבית. ידוע כי משוררי ישראל הגדולים, התכבדו לאמץ מונח זה, ב"תור הזהב" העברי בספרד, בתקופה בה היה קשר מפרה ביותר עם התרבות הערבית.
אך מה לעשות?! המונח מקאמה לא חדר לדקדוק העברי, ונותר כנטע זר עם אל"ף לאחר הקו"ף כפי שנכתב בערבית. הניסיון לתת לו צורה עברית על ידי הסרת האל"ף סוטה בעברית ממשמעותו ומדביק אותו לשורש "קום", "מקום", וכו'.
לכן אני מציע את המונח "מֶחְרָז" צירוף מחורז שאינו שיר, פזמון או זמר, והדגש בו הוא על החריזה המדוברת, על משקל מחדל; מחקר; מחלף וכו'. בדרך זו נוכל סוף-סוף להפריד בין לשורר – ככתיבת שיר, ולחרוז – ככתיבת מחרז. כך נחשוף מהגנזים את ה"חרזן" העוסק, שלא כ"משורר" – בחריזת חרוזים לעת מצוא.
משה ברק
גבת
* * *
לשוחרי מוזיקה קלסית
ביום חמישי, 21 באוגוסט, בשעה 21.20 (בערך)
קול המוזיקה ישמיע שניים ממחזורי יצירותיו המולחנות
של המשורר יעקב ברזילי:
"תמונות מאוספו הפרטי של אלוהים", מלחין – אהרון חרל"פ
"ספינת אהבה", מלחין – יוסף ברדנשווילי
בביצוע זמרת האופרה ההונגרית: מריה טרזה אוריבה
האזנה נעימה
* * *
עדינה בר-אל
הצילו! בנקים!
בעקבות אגרתו של ישראל הר אודות הבנקים
חבר'ה, מה עושים עם הבנקים? די. הגיעו מים עד נפש! הם מרוויחים עלינו, הם לא מתייחסים אלינו. אם אני, שתמיד אומרים עליי "עדינה שהיא באמת עדינה," התעצבנתי והרמתי קולי בבנק... לא שזה עזר הרבה.
הפעם זה התחיל ממייל שקיבלתי מחברה. מסתבר שאם יש לבני זוג חשבון משותף והוא קיים כבר למעלה מעשרים שנה, הרי שבמקרה – חס וחלילה, חלילה וחס – שאחד מבני הזוג נפטר, החשבון המשותף נחסם עבור בן/בת הזוג ומתחיל סיפור. כדי למנוע זאת צריך להיכנס לסניף הבנק ולחדש את החתימות. ומה עוד? הבנק לא טורח להודיע את זה לקליינטים הנאמנים מאוד מאוד שלו – במקרה שלנו כמעט 40 שנה.
ועוד הסתבר לי, שעל כל כרטיס אשראי צריך לשלם 19 שקל לחודש, גם אם יש לבני הזוג שני כרטיסים על אותו חשבון. ומה עם ההבטחה שקיבלנו בעת הוצאת הכרטיס, שאם נשתמש מעל סכום מסויים, לא נחויב? הצחקתם אותם. זה ממש סיפור היסטורי. לאחר גביית דמי ביטוח, דמי שימוש, דמי פריסה ועוד דמים, עכשיו הוחלטה החלטה זו. ועוד גונב לאוזניי (מפי פקידת בנק) שהם עומדים להכפיל את הסכום בשנה הבאה.
ואיך לא מאפשרים לנו לחסוך פרוטותינו? אם אתה רוצה לחסוך, יציעו לך משהו כמו שניים-שלושה אחוזים במקרה הטוב. ולמי שמתמקח בקול ענות חלושה – עוד איזה רבע אחוז. אבל אם אתה באוברדרפט או זקוק להלוואה – בלי למצמץ יתחילו בריבית של תשעה אחוזים ויותר ויותר, כי פתאום נזכרים שיש ריבית פריים ועוד מרעין בישין.
ועדיין לא הזכרתי את דמי השימוש, את הדמים שצריך לשלם על כל מיני פעולות, ביניהן על כל הפקדת צ'ק ועל כל משיכה מהכספומט, שאם הוא לא של הבנק שלך, בכלל שוחטים אותך...
בקיצור, אני מכירה פנסיונר שהיה בעבר מנהל סניף של אחד הבנקים הגדולים במדינה; ועתה הוא עובד רק עם מזומנים. והוא בוודאי יודע למה. אבל, כאמור, גם על משיכת מזומנים צריך לשלם. מה עושים???
שיהיה רק טוב,
עדינה בר-אל
* * *
עמוס גלבוע
תופעת הבורות בתקשורת
האולימפיאדה מעניקה חווית ספורט נדירה אחת לארבע שנים, ובו בזמן היא חושפת, כמעט בזמן אמת, את עיוותי הדיווח והפרשנות התקשורתית. כאשר אנו שומעים דיווחים ופרשנויות על הקרבות בגאורגיה, אין לנו כמעט שום יכולת שיפוט; מה שנאמר ופורשן נקלט במוחנו כעובדה קיימת המעצבת בהמשך את השקפתנו. אבל, מול בריכת השחייה האולימפית, למשל, קשה למכור לנו "לוקשים", כי יש לנו יכולת שיפוט. אני רוצה להציג כמה דוגמאות של דיווח ופרשנות ישראליים מהבריכה האולימפית, המשקפים לדעתי בצורה נאמנה את תחלואי חלק מהתקשורת שלנו במשך כל ימות השנה.
דוגמה ראשונה: סיבוב אחרון בגמר 100x4 חופשי שליחים גברים. הצרפתים מובילים והאמריקאים מפגרים אחריהם. הדרמה בשיאה, והשדר הישראלי מוציא מפיו משפט "אלמותי": "צרפת תכה את ארה"ב שוק על ירך. אני חותם!" עוברות פחות מ-10 שניות ודווקא ארה"ב מנצחת, וחותמת במדליית זהב. לפנינו המחשה מאירת עיניים לפסקנות, לביטחון העצמי המופרז, להיעדר טיפה של ספקנות, המאפיינים מדי ערב בערבו ובוקר בבוקרו את כלי התקשורת שלנו. אבל, לפנינו משהו עקרוני עמוק יותר: הדינאמיות של המציאות. מה שהיה נכון, לכאורה, לפני רגע, כבר אינו נכון כעבור רגע. המצב אינו קופא על שמריו, אבל המוח האנושי חושב כנראה במונחים סטאטיים, מתקשה לעכל את השינויים המהירים הצפויים. כיוון שכך, לא פלא הוא שהחלק הארי של הפרשנויות מתייחסות לעבר, ורואות לנגד עיניהן רק אפשרות אחת לעתיד.
דוגמה שנייה: השחיין האמריקאי פלפס ניצח בגמר 200 מטר פרפר, תוך שהוא קובע שיא עולם חדש, אך נצחונו לא הושג בקלות. והנה, זכינו מפי פרשנינו לשלל הסברים: "הוא (פלפס) יודע שהיה קשה," אמר האחד; השני הסביר שהעייפות מתחילה לתת בו את אותותיה לאחר ניצחונותיו הקודמים; ושניהם הסכימו שישנם "סדקים" בחומה הזו של כוכב העל.
ועכשיו תסבירו לי: איך ידע איש התקשורת שלנו בביג'ין מה יודע פלפס באותו רגע? לאלוהים התשובות, אך זה בדיוק מה שאנחנו התרגלנו אליו: המראיין/הפרשן יודע הכי טוב; הוא יודע מה עובר בראש של המרואיין או של גדולי עולם. ובכלל, על בסיס איזו עובדה נקבע שפלפס מתחיל להיחלש, ולכן בקושי ניצח? על בסיס של כלום, אפס עובדות! ואין דבר שיותר אופייני מזה למחוזות התקשורת שלנו: אוקיאנוס של פרשנויות על בסיס של כמעט אפס מידע עובדתי.
קחו את גיאורגיה. איש עוד לא ידע מה בדיוק קורה שם, היכן הרוסים, איזו עוצמה הם מפעילים ועוד כהנה וכהנה עובדות פשוטות – וכבר מלאה ארצנו בשלל פרשנויות. ודרך אגב, מה היתה הסיבה העובדתית שפלפס נתקל בקשיים במשחה הנ"ל? פשוט, משקפת השחייה שלו התקלקלה, ומים חדרו לעיניו! זה נודע זמן קצר מאוחר יותר.
ודוגמה שלישית: כתב אחת מתחנת השידור שלנו דיווח מביג'ין שפלפס ניצח לפני דקות "ב-800 מעורב", והמנחה בתחנה הודה לו, ולא תיקן אותו. דוגמה מובהקת לבורות שפשתה אצלנו. אין שחייה כזאת של "800 מעורב". מה שהיה הוא משחה גמר שליחים חופשי 200x4 גברים!
אנחנו נתקלים בתקשורת (בחלקה לפחות) בתופעת הבורות על כל צעד ושעל. במקרה אני קצת בקיא בשחייה, אבל אם הייתי שומע דיווחים שגויים בנושאים שאיני בקיא בהם, איך הייתי יכול לדעת שהדיווח הוא שגוי?
זאת תמונת המציאות של זמננו. צרפו לזה את דברי ההבל של פוליטיקאים, "מקורבים", ופרקליטים המופיעים בתקשורת, והרי לכם סלט אחד גדול של מציאות.
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 18.8.08
אהוד: אני מתפלא עליך, עמוס, שלא שמת לב שבכל התקלות הללו אשם אולמרט. רק ניפטר ממנו והכול יהיה בסדר.
* * *
מָנְצֶ'גוֹ – הגבינה של דון קישוט
שגיא קופר ורן בוק
פורסם בY-NET- 18.08.08
שורשיה של ה"מנצ'גו", הגבינה הספרדית הידועה ביותר, מגיעים עד לזמן הכיבוש הרומאי בספרד. שגיא קופר ורן בוק מספרים על הגבינה עם הקרום המקושט
מנצ'גו היא גבינת הכבשים הידועה והחשובה ביותר שמגיעה מספרד. בספרד מיוצרים כיום כ-100 סוגי גבינה שונים, אך נראה שהיא עדיין לא מוערכת מספיק, לפחות לא בישראל, כיצרנית של גבינות ברמה עולמית. ב"לה מנצ'ה" למשל, האזור עליו נדבר היום (שמשם הגיע דון קישוט, אגב), כבר יצרו גבינה כמאתיים שנה לפנה"ס. הרומאים כתבו על הכבשים והעיזים הגדלות באזור, ושיבחו הן את הצמר והן את הגבינה שלהם. כיום מייצאת ספרד כמויות גדולות למדי של גבינה במגוון טעמים ומרקמים: מגבינות עדינות ביותר, ועד לגבינות קשות ועזות טעם.
אחד המאפיינים המוכרים של המנצ'גו הוא "קישוט" הקרום הקשה שלה. תוך כדי תהליך העשייה שלה מניחים את הגבן בתבנית עשויה עשב, וזו נותנת לגבינה קרום שנראה כמו מקלעת שתי וערב. החלקים העליונים והתחתונים של הגבינה מיוצרים קצת אחרת, ועליהם קווים מקבילים דקים, שמזכירים את הזיפים הארוכים של שיבולי החיטה.
אם אתם מסיירים בספרד, כדאי שתדעו שלא כל גבינה שנראית כך היא בהכרח מנצ'גו. גם מחוץ ללה מנצ'ה משתמשים בתבניות דומות להכנת גבינות כבשים, כך שמתקבלות גבינות "בסגנון" מנצ'גו. באזורי הייצור של הגבינה האמיתית (טולדו, קונאסה, סיודד ריאל ואלבסטה, שנמצאים דרום מזרחית למדריד), משתמשים אך ורק בחלב שמקורו בכבשים מקומיות, וזה עושה את כל ההבדל: הכבשים רועות בשדות חיטה ובאזורי מירעה טבעי אחרים, האקלים באזור שנמצא בגובה 600 מטר מעל פני הים, לערך, קיצוני למדי: קר מאוד בחורף, חם ויבש בקיץ. את הגבינה מייצרים הן מחלב מפוסטר והן מחלב טרי, אך מה שמיועד ליצוא מיוצר כמובן מחלב מפוסטר.
ההיסטוריה והחשיבות של המנצ'גו
השם "מנצ'גו" מקורו כאמור בשם אזור הגידול והייצור – לה מנצ'ה. המוסלמים שהתיישבו באזור במאה ה-8, ואיכלסו אותו עד המאה ה-11, כינו אותו "מאניה" – ארץ ללא מים. במשך השנים עוות ושובש הכינוי הזה, והפך ל"מנקלה", ולבסוף, במאה ה-13, ל-"מאנצ'ה".
במהלך המאות השונות התחוללו באזור קרבות בין המוסלמים מהדרום לנוצרים שבצפון. הרועים הגנו על עצמם והפכו למעין רועים-לוחמים שנעלמו רק באמצע המאה ה-19. אז, כחלק מתהליך של תיעוש ושכלול, ושינויים במאזן הכלכלי באירופה קטנו עדרי הכבשים שגודלו לטובת הצמר, והחקלאים הספרדים פנו בלית ברירה לייצור בשר כבשים וגבינה. כך עלתה החשיבות של המנצ'גו, ובתחילת המאה ה-20 היא הפכה למוצר העיקרי של בעלי עדרי הכבשים באזור.
בשנת 1984 קיבלה הגבינה מעמד של DOP: מותר לייצר אותה אך ורק מחלב כבשים מגזע מנצ'גה, ועל הגבינה להתיישן במשך 60 יום לפחות. כחלק מתהליך ייצור הגבינה מייבשים וממליחים את הגבן וממצקים אותו. למרות ההמלחה, אסור שתכולת המלח בגבינה תעלה על כ-2.5%. בנוסף לתרומתה לתהליך הייבוש, ההמלחה גורמת גם לפירוק של חלבוני הגבינה לשרשרות קצרות יותר, שנותנות את הטעמים והארומות. בשנים האחרונות נעשים ניסיונות להאיץ את התהליך שמחוללת ההמלחה שהוא תהליך איטי מאוד, על ידי שמירת הגבינה במי מלח בוואקום. זה לא כל כך עובד העניין הזה: פנים הגבינה אמנם מצליח להראות את השינויים הדרושים והמבוקשים, אבל החלק החיצוני – החשוף לרוב לאוויר – לא "משתכנע". שם חשובה כנראה פעילות אורגנית שלא מתחוללת בתנאים התעשייתיים. תודה לאל, לא בכל מקום אפשר להחליף את הטבע.
המנצ'גו מגיעה בכיכרות עגולים, טבועים כמו שהזכרנו בצורה שמזכירה מקלעת עשב, כשבחלקים העליון והתחתון הטבעה שונה. הגבינה בעלת גוון צהבהב עד חום בהיר, מוצקה וכבדה: אין בה כמעט חורים או סדקים. טעמה עדין, כיאה לגבינה מחלב כבשים, והיא חמאתית ומעט פיקנטית. כיכרות הגבינה שוקלים בין 2 ל-3.5 ק"ג, בהתאם להעדפה של היצרן, אבל רוב הגבינות מגיעות בכיכרות שמשקלן 3 ק"ג.
המנצ'גו היא גבינה אידיאלית ל"כרסום" כמו שהיא: היא מעט מתפוררת ויש לה טעם אופייני. לחם חמצמץ טוב יעשה איתה חסד, אבל היא תהיה מהנה מאוד גם חתוכה לקוביות או לפרוסות משולשות, לצד כוס יין רִיוֹחָה. הספרדים אוהבים להגיש אותה עם עגבניות מיובשות, זיתים ויין שרי – מעין טַאפָּה לא מחייב אך מהנה מאוד. בנוסף, היא תצטיין עם פירות מיובשים ובמיוחד עם "עוגה" אופיינית של פירות מיובשים שאותה אופים בספרד (אפשר להשיג גם בארץ, בחנויות גבינה ובמחלקות גבינה מתמחות). כשאתם בספרד, נסו אותה עם יין מנזנילה, ותראו איך עולם שלם של ריחות פרחים, אגוזים ולבנדר עולה מהיין והגבינה.
רן בוק הוא הבעלים של "27.6 – מרתף הגבינות של רן בוק", ומחבר הספר "גבינות", בהוצאת כתר.
הנמענים הוותיקים זוכרים ודאי את "יומן אנדלוסיה ומדריד" שלנו, שבו היללנו את גבינת מנצ'גו הספרדית וגם הבאנו כמה וכמה חריצים ממנה בשובנו הביתה לתל-אביב. זו הסיבה שציטטנו כאן במלואה את הרשימה של שגיא קופר ורן בוק. בינתיים גילינו שני מקומות שבהם אפשר לקנות גבינת מנצ'גו בעירנו. בשוק האיכרים מדי יום שישי בנמל תל-אביב, מייצור עצמי מקומי, ובמעדנייה דליקטס ברחוב השל"ה (שוק באזל לשעבר) מייבוא מספרד. המחירים אינם זולים. 26 שקל ל-100 גרם.
* * *
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שלושה-עשר
ביכורים ראשונים בירושלים
התבואה של השנה הראשונה עלתה יפה. מתיישבי פתח-תקווה החליטו להעלות ממנה מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, וכן להביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם התגוררו בגופם-ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם עוּבּדו בה כפי שעובדו אותה שנה, במשותף, כל חלקות הקרקע של נחלת קסאר.
זה היה לקראת חג השבועות, חג הביכורים. שיירה של גמלים, עמוסים כל אחד, משני צידי דבשתו, שׂקיים גדולים גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים, העלתה אבק בעשותה דרכה מפתח-תקווה לירושלים. הגמלים קושטו בפעמונים, כפות תמרים וגדילי-צמר צבעוניים. שקי התבואה נשאו כולם את הכתובת:
"פתח-תקווה"
בראש השיירה, על גבי חמורים, רכבו אחדים מבני-החבורה; שזופי-פנים, לבושים בגדי איכרים ונראים כאילו נולדו לעבודת השדה וכבר הרגילו גופם לשמש ולרוח, לגשם ולקור – וחיוורון הפנים הירושלמי, זה תפארת האברכים של "כולל אונגארן" וישיבות אחרות, נעלם מהם כלא היה.
בשכונה החדשה מאה שערים, שהיתה בנוייה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, פינו בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשׂרות. יהודים רבים יצאו מבין חומות הרובע, בעיר העתיקה, לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים שבה שבים ומביאים, לראשונה מאז נחרב בית המקדש, איכרים עבריים מעשׂר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.
השיירה פסעה לאיטה לעבר הבית, החמָּרים השמיעו קול חרחור, הגמלים נענו והוברכו בזה אחר זה ליד בור המים הגדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סקרו בהשתאות את שפעת היהודים שחבשו מגבעות שחורות, עגולות וגדולות, והיו לבושים בחלוקים מפוספסים וכהים. הללו סבבו את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, בדקו ומישמשו במטענם, כלא-מאמינים. השׂקים הגדולים הוכנסו פנימה על כפיים, בזמרה ובריקודים, כאילו היו ספרי-תורה.
עוד קודם לכן שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים:
"קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח-תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!"
עתה קיבל כל חבר וחבר, מאלה שנשארו לגור בירושלים והיו בעלי "נוּמֶרִים", אלה החלקות של אדמת פתח-תקווה – את חלקו היחסי בתבואות. היו שהחזיקו ב"נומרים" אחדים, וקיבלו יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאו ונתאספו בעקבות הכרוז, חולקו המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה"נומֶרִים".
לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היתה אחרת מכּל ה"חלוקות" שידעה ירושלים אצל תקיפי ה"כוללים", נערכה סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן ישבו המארחים, ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, והוזמנו אליה הרבה מנכבדי העדה בירושלים. בחוץ נקהלו יהודים רבים שלא נמצא להם מקום בתוך הבית, והאזינו, כשהם מסתפקים בלעיסת השיריים מן הכֵּרה שערכו המתיישבים, או, כפי שנקראו – "אחינו הקולוניסטים".
שלושה ימים רצופים נמשכה החגיגה, הושמעו ברכות, אך היתה להתכנסות גם מטרה מעשית: ר' דוד וחבריו לא ויתרו עדיין על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, זו נחלת טַיַּאן המשתרעת מן הגבעה עד לירקון. הם ידעו כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו למייסדים, כי ההתיישבות כדאית וגם אפשרית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספים בקניית האדמות. הצלחת היבול של השנה הראשונה היתה התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.
כיצד התייחסו עתה יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיו אותן שנים בעוני רב. כספי החלוקה ניתנו בצמצום ורק הקרובים לקערתה יכלו להתקיים בכבוד. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה נטעה עכשיו תקוות גדולות בלב ירושלמים רבים – שהנה נמצאה להם דרך-פלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה היו רחוקים קודם-לכן מרעיון יישוב ארץ-ישראל, חסרי ידע וניסיון בחקלאות; חלקם, לפני חודשים לא רבים, אף השתתף בטקס החרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.
אבל עתה, לאחר שהודיעו מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי-קדימה צנועים, הצטופפו אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי-האמצעים, ונרשמו לקניית ה"נומרים", ומי שנכלל ברשימה היה בעיני עצמו כמוצא שלל רב.
שמחים וטובי-לב חזרו המתיישבים, אחרי החג, לפתח-תקווה. הם לא שיערו לעצמם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה בתוך שנתיים ימים בלבד.
*
יהודה לא השתתף בשיירת הביכורים שעלתה לירושלים. הוא נשאר, יחד עם אבו-יוּסֵף, לשמור במושבה הקטנה על מקשת האבטיחים ועל תבואות הקיץ: שדות השומשומין והדורה. דומה שהיתה בליבו התנגדות לאותם ירושלמים אשר אמנם קנו חלקות במושבה אך לא באו לגור בה ולחרוש את אדמתם במו-ידיהם אלא הסתפקו בעיבודה על-ידי קומץ המתיישבים, בעזרת פועלים ערבים, ועתה חיכו שחלקם ביבול יובא להם מן המוכן. אמנם גם חותנו, מנחם מאניש שיינברגר, היה אחד מבעלי החלקות שנשארו בינתיים בירושלים.
לפנות בוקר, למחרת חג השבועות, רכב יהודה יחד עם אבו-יוסף לאורך ואדי אבּוּ-לִגֶּ'ה שבצפון המושבה.
מכיוון דַהְרֶת אִל-עַדַשׂ, היא גבעת העדשים שלימים הוקדשה לבית-הקברות של פתח-תקווה – ירדה לקראתם קבוצה של חמישה רוכבים בידואים, ואלה פתחו ביריות על השניים.
"שכב מיד ארצה! עשה עצמך כמת ואל תעז לירות אפילו ירייה אחת!" צעק לעברו אבו-יוסף.
יהודה עשה כדבריו, ועד מהרה נמצאו השניים נופלים-שוכבים על פני הקרקע, ללא תנועה. את חרבו הסתיר אבו-יוסף מתחתיו. לסוסים הניחו לברוח.
המתנפלים התקרבו אל השניים, בטוחים שעתה יוכלו לשדוד את בגדיהם וכל אשר עליהם. אבו-יוסף הניח להם להתקרב אליו עד למרחק צעדים אחדים, ואז קפץ על רגליו, נמוך-קומה ורחב-כתפיים, חרבו שלופה בידו, עיניו השחורות, הגדולות, מבריקות ופיו מלא גערות – ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות אחדות פצע את כל החמישה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. הוא נזהר, כדרכו, מלפצוע פצעי-מוות, והניח למתנפלים להימלט על נפשם.
"חבל," אמר יהודה. "הם ניסו להרוג אותנו. מותר היה לנו להרוג אותם, או לפחות היה אפשר לתפוס אחד או שניים מהם, לקשור ולהוליך ליפו, למאסר אצל מושל העיר."
"כך יותר טוב, יודה-עַרְבּ," השיב לו אבו-יוסף. "למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? למה לנו משפטים שעולים כסף רב? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם – מי הוא אבו-יוסף!"
והוא ניגב בשלווה את חרבו בעשב היבש, שקניו הצהובים האדימו מעט, והחזיר אותה לנדנה. סוסתו הלבנה חיכתה לו במרחק-מה וסוסו של יהודה על ידה. השניים עלו ורכבו חזרה למושבה, כשאבו-יוסף שב ומנחם את ידידו הצעיר על שהשאיר אותו "מחוסר עבודה".
*
שנת תרל"ט, 1879, קרבה לקִיצהּ. למרות רושם ההצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, היה מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צריך לנכות את ה"עֻשֻׁר", מס המעשׂר לממשלה התורכית. לשחד את המַאְ'מוּרִים המושחתים, אלה הפקידים שהיו חוכרים את גביית המס, מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר – וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא יִשהו זמן רב מיד במושבה, כי מנהגם היה להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.
דרכם של המא'מורים היתה להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחלת הקציר ועד ליום לקיחת ה"עֻשֻׁר" – נהגו לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה ולא יעלימו מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת-אפיהם – היה לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את כל צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח ש"המשגיחים" הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.
ליד המא'מורים היו פועלים סרסורים שהיו באים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, וָלא – לא ירשו חוכרי-המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.
כך היו המא'מורים מרוויחים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהיו שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהיו לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר היה גורלם של אותם פלאחים קשי-יום, שלא השתוו עם קבלני-המס ולא שיחדו אותם. עליהם היה לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שהיו מוכנים לבלות בכפר עד התחלת ימי הגשמים.
איכרי המושבה הגרמנית שׂרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא'מורים. כאשר תבואתם היתה מוכנה לדיש – היו מודיעים למא'מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן במושבה. אם סירבו המא'מורים להסדר – היה הקונסול הגרמני מזהיר אותם, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.
ר' דוד החליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משׂרונה. הוא הזמין את המא'מורים למושבה. כאשר הגיעו, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח'ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – קיבלו הפתח-תקוואים את פניהם בכבוד, האכילום והשקום.
באמצע הסעודה, קם ר' דוד ואמר: "ברוכים הבאים בצל קורתנו. מכירים אתם אותנו, הפראנג'ים, שבאנו מאירופה והננו נתיניו של סגן-הקונסול האוסטרי ביפו, מר פַּאסְגַל ירום-הודו, ויש לנהוג עימנו במס ה'עֻשֻׁר' כשם שאתם נוהגים עם הגרמנים בשרונה."
שני המא'מורים עזי-המצח, הם וסרסוריהם, הודיעו מיד שאין הדבר בא בחשבון, יש לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ואם לא – לא ירשו לפתח-תקוואים לדוש, ויהא עליהם להתענות עד בוא הגשמים.
אך יצא הדבר מפיהם, והנה עמד ר' דוד בן החמישים ושתיים על רגליו, הרעים בקולו עליהם וצעק:
"בקשיש אתם מבקשים ממני! הוֹי נבלים! הבה ואראה לכם בקשיש!" – ובדברו תפס את הכיסא שישב עליו, והתחיל מנופף בו לעברם, כמבקש לרוצץ את גולגלוֹתיהם.
המא'מורים, שלא ציפו לתשובה מוזרה כזו – נבהלו מאוד בראותם את אומץ-רוחו ודרך דיבורו בקול מושל. הם שאלו את יואל משה, שהיה באותו מעמד ותירגם עבורם את דברי ר' דוד לערבית: "מי האיש הזה אשר מעֵז להתנהג כך?"
"מה אתם שואלים אותי?" ענה להם. "שַׁאלו את כל השיח'ים והמוכתרים, היושבים סביבנו, והם יספרו ויגידו לכם. האיש הזה מכובד מאוד בעיני כל הקונסולים ביפו ובירושלים. הוא עשיר גדול ואדם ישר, וממשלת אוסטריה מכבדת אותו בכבוד גדול. שאלו את כל השיח'ים על הכבוד שחלק לו סגן-הקונסול מר פאסגל מיפו, והקונסול הכללי גראף קאבוגה מירושלים, כשבאו לבקר אותו."
הדברים עשו את שלהם. המא'מורים, שחשבו תחילה לאסור את ר' דוד ולהובילו עימם ליפו, כדרכם עם כל השיח'ים הממים את פיהם, כבשו את כעסם והחלו לדון בשקט וביראת-כבוד על הסדר תשלום המס. רק לאחר שהשתוו עימו על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, האיר להם ר' דוד פניו והם נפרדו לשלום.
*
צרה נוספת ליוותה את המתיישבים כמעט מתחילת עלייתם על הקרקע. ערביי מלאבס לא השלימו עם מכירת נחלת קסאר ליהודים, נחלה שאדמותיה עמדו קודם לכן לרשותם, לזריעה ולמרעה. הם עצמם היו אריסים על אדמת הסוחר היפואי טיאן. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה, שקנו את נחלת קסאר ולא את אדמתו, הרגיזה את טיאן. הוא ידע שברצונם לקנות גם את שאר חלקות הכפר מלאבס, שהצליח להעביר לבעלותו. אדם ערמומי ורב-השפעה היה, הסית את אריסיו במלאבס להציק למתיישבים, ופעל בשני כיוונים שהיו מנוגדים-לכאורה: מצד אחד חיפש תואנות לסלק את המתיישבים מעל אדמת קסאר וניסה להוכיח שאין להם בעלות מלאה על חלקים ממנה, מצד שני רצה לדרבן אותם שירכשו את אדמותיו, והשתדל להעלות ככל האפשר את מחירן.
*
התקוות הטובות נתבדו. המתיישבים הפסידו את הכסף המזומן שהשקיעו בשנה הראשונה. לקראת העונה החקלאית השנייה, בשנת תר"מ, שלהי 1879, נתפרדה החבורה והתבטל העיבוד המשותף של אדמות המושבה. הקרקע חולקה חלקות-חלקות וכל איכר החליט להמשיך בעבודה על חשבונו הפרטי. חלקותיהם של השותפים מן החוץ, שלא באו להתיישב במושבה, נותרו לא-מעובדות או הוחכרו לאריסים ערביים ממלאבס ומכפרים אחרים בסביבה. התוצאה היתה שהוחרפה בעיית הגניבות וסכסוכי הגבולות בין האיכרים שעיבדו את אדמתם לבין האריסים שעיבדו אדמת אחרים.
גם לאזאר הפסיד את מעט הכסף שהשקיע בשותפות לעיבוד הקרקע, בשנה הראשונה. הוא נותר ללא שדה לחריש ולזריעה. רק מגרש לשם בניין ביתו נשאר בידיו, לא רחוק מן הבאר, צפונה (היכן שעתיד להיסלל בבוא היום רחוב פינסקר). למרות צערו על המזל הרע שפוקד אותו מדי פעם, לאזאר לא התייאש. במשך הקיץ והסתיו הכין לבנים רבות עשויות טיט ותבן בלולים במים, ייבשן בשמש והחל לבנות מהן על מגרשו בית לו ולבניו.
את יהודה קיבל ר' דוד מאיר גוטמן לעבוד במשקו, כפי שהבטיח לו מלכתחילה.
במשקו של ר' דוד, ה"גביר" של היישוב הקטן, היו ארבעה זוגות שוורים, זוג סוסים, סוס רכיבה, פועלים ערבים שנקראו בשם "חַרָאתִים", ואדמה לרוב. ר' דוד עצמו לא היה בקיא בעבודות החקלאיות, וסמך בכול על יהודה.
האחריות החדשה לא הפחידה את יהודה. להפך, צעיר המתיישבים היה, מוצק גוף וחרוץ. אשתו הצעירה, אותה ביקר מדי שבועיים-שלושה, בעשותו את השבת ביפו, עתידה היתה להצטרף אליו בקרוב ולגור במושבה. הוא הבריא והתחזק מיום ליום. לקדחת, שהחלה לפגוע בסוף הקיץ בפתח-תקוואים, לא היתה כל שליטה עליו ולא הזיקה לו כלל. הוא חש עצמו במיטבו ובעוצם כוחו, ממש כבימים בהם הניח לו גבריאל דויטש לנהל את אחוזתו בצ'סנק שבהונגריה.
במרכז המושבה, על צלעות הריבוע שפאתו הדרומית-מערבית היתה הבאר הראשונה (ואשר לימים נקרא בשם כיכר המייסדים), החלו להיבנות עתה בתי המתיישבים הראשונים. הבתים היו עתידים להתחבר יחד, ליצור מעין חומה ולבצר את היישוב הקטן, כטירה.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
42 שנה למותו של בנימין בן עזר (בן יהודה ראב)
בכ' באב תשכ"ו, 1966
* * *
הילדה מן הים
"הילדה מן הים" של אהוד בן עזר עם ציוריה היפהפיים של גילי אלון-קוריאל הוא סיפור נוגע ללב המתרחש בחול שעל שפת הים – אהבתו של ילד, שיש לו רק אימא – לילדה יפה וקצת מרשעת שיש לה אבא ואימא. ספר שזכה לשבחים רבים ואשר ילדים אוהבים לקרוא אותו ולשמוע אותו.
מהדורתו השנייה של הספר טרם אזלה ועדיין אפשר להזמין ממנו עותקים ברשתות הספרים הגדולות או מהוצאת הקיבוץ המאוחד, הירקון 23 בני-ברק 51204. ת.ד. 1432 בני ברק 51114. טל. 03-5785810. מתאים גם לנכדים!!!
* * *
האם "קול המוסיקה" חוסל-למעשה?
שלשום בלילה ניסיתי כהרגלי לכוון את מקלט הרדיו ל"קול המוסיקה" ולא הצלחתי למצוא אותו. במקומו עלתה, בתדר בעל עוצמה חזקה ביותר – תחנת רדיו דתית או חרדית מחורבנת, מן הסתם פיראטית, עם הטפות פרימיטיביות מעוררות גועל-נפש, תחנה קולנית בסגנון השוק – שלא איפשרה לשמוע שום דבר אחר בתדר של "קול המוסיקה". ככה זה, כשנותנים לקוזאקים של הקב"ה להשתלט. נותרתי בלי מוסיקה.
* * *
המצב המשטרתי והמשפטי בחקר הפשיעה במדינת ישראל
יצחק אברג'יל – זכאי, חופשי, אין כתב אישום
אהוד אולמרט – חשוד, תחת חקירה באזהרה, יוגש כתב אישום
מוריס טלנסקי – הפרקליטות פועלת לחלצו מהרשעה בארה"ב
* * *
מכתב מישראל הר לסטנלי פישר
לחדשות בן עזר / מכתב עיתי – אהוד יקר זה אני ישראל הר המבקש שתואילו בטובכם לפרסם את פנייתי זו לנגיד בנק ישראל מר סטנלי פישר אתה כנראה מועל בתפקידך כנאמן הציבור ושאני אזרח ותיק ותושב ת"א אני מבקש להביא לידיעתך מה שקרה לי לפני שעות אחדות – הכנסתי המחאה ע"ס 110 ש"ח בבנק לאומי סניף 811 לפי כל הכללים כרבע השעה עבדתי, עד שפרקי אצבעותיי כואבים ברגע זה, ולא קיבלתי אישור מהבנק נכנסתי פנימה לספר זאת לאחת הפקידות המטפלת בחשבוני היא הבטיחה לי שתטפל בעניין ועוד הפקידה הנ"ל אמרה לי שהיא החזירה לחשבוני סכום קטן שגבתה ממני תמורת העמלה ביום שהשיטה החדשה החלה לפעול. ואנחנו אמרה הפקידה יודעים על התקלה במכשירים של הבנק אני אישית מבטיחה לך לטפל בעניין והנה נכנס עוד לקוח של סניף הבנק וקובל שגם לו אירעה אותה תקלה... ואני שואל אותך מר פישר המכובד, מי יפצה אותי איש זקן וחולני על הרפורמה ועל עמלות שהואלת לתת להם רשות להעלות ועכשיו אני שומע בעוד חודשיים או שלושה תבטל את העמלות... ומי יפצה אותי על הטירחה שנגרמה לי ועל הנזק ואיבוד הממון, בעצם בשביל הבנקים זה פרוטות אך בשבילי זה ממון. תודה
עד כאן אהודים יקרים מכתבי היום לנגיד בנק ישראל כנאמן הציבור ושאני – ישראל הר – אולי לא נחשב בעיני הבנקים כחלק מהציבור, אלא כטמבלים שאפשר לסחוטם, אז אני מודיע לכולם – שאני לא טמבל ואותי אי אפשר לסחוט, ואם אין בכוחי אלא לזעוק – אזעק עד שמישהו ישמע, באמצעות גיליונות המכתב עיתי / חדשות בן עזר
תודה לכם עורכי וקוראים יקרים
מישראל הר
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,911 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה