| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 372
תל אביב, אור ליום שני כ"ד באב תשס"ח, 25 באוגוסט 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: דודו פלמה: פַּחַד יִצְחָק.
ד"ר גיא בכור: סופה גדולה קרבה. על כעכי החיים והמוות, ועתידו הקודר של המזרח התיכון.
יוסי גמזו: יוֹנִים בְּכִכַּר סַן מַרְקוֹ.
מיקי גולדווסר מגיבה על השיר שהקדיש לה יוסי גמזו.
יהודה גור-אריה: שלוות שישבת (סיפור). // יִשְׂרָאֵל הַר: תָּאֵב בֶּטֶן זוֹלַל.
אביחי פאוזנר: בנימין גיבלי ז"ל. // פנינה פרנקל: הכול היה בה (שיר).
רות ירדני כץ: 1. מדינת האנסים מתחזקת. 2. מדינת החרדים, פרק ב'.
אורי הייטנר: 1. בורות מתלהמת. 2. הש.ג. האידיאלי.
משה ברק: "השומר הצעיר" שומר תמיד... על התנשאותו!
אהוד: לרובם לא שחסֵר בורג אלא תקוע להם עד היום במוח בורג מיותר.
עוז אלמוג: מתהפכים לקראת בחירות.
מנהרת הכרמל בבתוליה, שיר חיפואי מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
שלוש ארוחות קלות בצהריים ב"גיליס" בנמל ת"א, ב-237 שקלים עם טוגני בקון וקאלאמארי, מאת כתבנו הקולינארי ס. גָרוּס.
בעקבות יהושע ילין: תרל"ב (1872) – האם תקום פתח-תקווה בכיכר הירדן? המלביה"ד: דורון גיסין.
נורית גוברין: לדבריו של אהרן חָבֵר על ונציה.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק ארבעה-עשר, יהודה ולאה בירקון.
דודו פלמה
פַּחַד יִצְחָק
דּוֹמֶה שֶׁתָּמִיד הָיְתָה
בֵּינֵיהֶם מַאֲכֶלֶת.
הָאָב הַגָּדוֹל שֶׁהָלַךְ
מֵאַרְצוֹ וּמִמּוֹלַדְתּוֹ
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּמִיד
יֵלְכוּ מִמֶּנָּה בָּנָיו.
שָׂרָה תַּעֲקֹב
בְּעֵינַיִם קָשׁוֹת וּמָרוֹת
אַחַר הַחֲמוֹרִים הַנֶּעֱלָמִים
לְאַט מֵאֲחוֹרֵי הָעִקּוּל,
וּשְׁנֵי נְעָרִים הוֹלְכִים בַּמְּאַסֵּף
וּמִתְקַצְּרִים עַל קַו הָהָר.
כָּל זֶה עוֹד לִפְנֵי
שֶׁפָּאוּלוֹ אוּצֵ'לוֹ הִמְצִיא
אֶת הַפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה.
הוּא הָיָה מְצַיֵּר אוֹתָם כָּךְ:
יָשִׁישׁ שְׁרִירִי מְרֻשָּׁע לְמַרְאֶה
עוֹטֶה גְּלִימָה לְבָנָה
(מַקְפִּיד עַל הַקְּפָלִים בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן)
אוֹחֵז בְּיָד קָשָׁה אֶת
יָדוֹ הָרְפוּיָה שֶׁל הַיֶּלֶד
וְיָדוֹ הָאַחֶרֶת מְלַטֶּפֶת
אֶת חַמּוּקֵי הַמַּאֲכֶלֶת.
אַחֲרֵיהֶם הַחֲמוֹרִים
שֶׁפַּס שֶׁל זֵעָה מִתְאַדֶּה
מִגַּבָּם אֶל תּוֹךְ עֲצֵי הַמּוֹקֵד.
וּשְׁנֵי נְעָרִים מְדַשְׁדְּשִׁים
בְּאַפְלוּלִית הָרֶקַע הַמִּתְעַכֵּר
לְהָעִיד אֶת עִקְבוֹת
צַעַר הֶעָתִיד לָבוֹא
שֶׁדּוֹמֶה תָּמִיד הָיָה בֵּינֵיהֶם
מְאַכֵּל אֶת הַהַבְטָחָה.
פָּאוּלוֹ אוּצֵ'לוֹ יִפְסַע אָז לְאָחוֹר
יִפְשֹׁט זְרוֹעוֹ כְּשֶׁאֲגוּדָלוֹ
זָקוּר לְפָנִים,
יְצַמְצֵם עֵינָיו לִשְׁנֵי סְדָקִים
צָרִים כַּמַּאֲכֶלֶת
וּבְאִבְחָה חַדָּה שֶׁל מִכְחוֹלוֹ
יְצַיֵּר מֵעֲלֵיהֶם אֶת
פַּחַד יִצְחָק.
* * *
ד"ר גיא בכור
סופה גדולה קרבה. על כעכי החיים והמוות, ועתידו הקודר של המזרח התיכון
באופן מוזר ומפתיע, את הכעכע מל-מילה המלוחים אוכלים כשלצידם רחת לקום מתוקים. ועוד: את אותו כעך מגישים באופן מסורתי לא רק בטכס המילה והלידה, אלא גם לאחר פטירתו של אדם; בדיוק אותם כעכי בייגלה! גם בלידה וגם במוות. השבוע נודע שסוריה אינה מסוגלת לספק את אספקת הלחם של המדינה. לבזבז מיליארדים של דולרים לרכישת נשק וציוד צבאי מיותר יש כסף, אך לא לגידולי חיטה.
על אסם התבואה של המזרח התיכון, וגורלו הקודר.
במשך מעל 5,000 שנה, מצרים חיה על הלחם שלה. המשטר היה אחראי לאספקת הלחם האפוי להמונים, וזיכרו איך עד היום אנו מציינים בפסח את עניין המצות, שכן המצרים השתמשו בהתפחה בשמרים, דבר שלקח כמה שעות, זמן שלבני ישראל לא היה, על פי המסופר.
המצרים הקדמונים ראו בלחם אמצעי קיום מרכזי ואמצעי שליטה. בלי הלחם לא היה ניתן לנהל את הממלכות, וזיכרו כיצד יוסף פתר את חלומו של פרעה, והקים ממגורות אדירות של חיטה, לעמוד בפני שנות הרעב הצפוי.
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה. וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן. וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם. וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. [הניקוד המדוייק לקוח מהאתר של "מאגר ספרות הקודש"].
התהליך הממושך של הכנת לחם מחיטת הבר המצרית הקדומה, הלישה, ההתססה, הכנת הצורות (המצרים הקדמונים אפו עשרות סוגי לחם, עם צורות של בעלי חיים, דגים, ובני אדם), תהליך האפייה בגלילים של אבן, כל אלה יצרו תלות של האזרחים בשלטון, והתלות הבסיסית הזו, בלחם כמו גם במלח, יצרה את הבסיס למבנה החברתי. הלחם היה הבסיס לקיום המשטר.
הלחם נתפס כניצחון האדם על הטבע, שכן אפשר לשמר את הגרגרים למשך שנים, בסביבה נקייה ממזיקים ויבשה, ולאפות מהם את הלחם גם אחרי שנים. כך התגברו על גחמות הטבע והבצורות הקשות, וגם על השיטפונות של הנילוס. גם בשנים שחונות, היתה אספקה של חיטה ולחם! וכדי לאגור כמויות אדירות של גרגרים, היה צורך בארגון אדיר וביכולת שלטונית. הלחם נתפס כמעט כמשהו מיסטי: טעים, ומגיע מעולם אחר.
השלטון משמעותו היתה לחם, חיים, שובע, העדר רעב. הלגיטימציה השלטונית המושלמת. יש שלטון יציב, יש אוכל.
בלי ארגון נרחב לא היה אפשר לזרוע חיטה, לקצור אותה, לנהל את המנגנון, לנפות אותה, לטחון, ללוש ולאפות. זה הצריך המוני עובדים, ונתפס כנס, כפלא טעים ומזין. הלחם היה המשטר, המשטר עמד על הלחם.
זו סיבה שברומי הסיסמה היתה "לחם ושעשועים" (panem et circenses) שכן אם הקיסרים רצו לשלוט, הם היו צריכים לספק חינם את הלחם. מי שהגיע למשחקי הגלדיאטורים היה מקבל, כמובן, כיכרות לחם טרי חינם. ואבוי לו לשליט, שלא סיפק לחם.
מי ששלט בתהליך הפקת הלחם – שלט. והמשטרים הערביים סביבנו אינם מסוגלים לספק את אספקת הלחם של האזרחים שלהם. ואם אין קמח – לא יהיה שלטון.
אצל היהודים העיראקיים משמשת החיטה כסמל החיים והמוות, כתיאור פלסטי קטן של המציאות האנושית, עד כדי כך.
בזמן מסיבת ברית המילה נהוג להגיש סוג של בייגלה אפוי וטעים הקרוי "כעכע מל-מילה", דהיינו בייגלה של ברית מילה. הכעכע הזה הוא מלוח, ויש לו טעם ייחודי של הל, אותו תבלין נפלא, שאינו זוכה לכבוד המגיע לו במטבח הישראלי. פשוט עוד לא גילו מה הוא מוסיף לאוכל. הל יש לטחון ביד.
באופן מוזר ובלתי צפוי, את הכעכע מל-מילה המלוחים אוכלים כשלצידם רחת לקום מתוקים. והנה, את אותו כעך מגישים באופן מסורתי גם לאחר פטירתו של אדם, בדיוק אותם כעכי ביגלה! גם בלידה וגם במוות.
איך הם נראים? עגולים ואפויים בתנור. עגולים ומדוייקים, רוצה לומר אילו החיים: ההתחלה היא הסוף, והסוף יביא להתחלה חדשה, הכל מעגלי ומחזורי, ללא התחלה וללא סוף. מתוק ומלוח ביחד, כמו החיים. אם למרסל פרוסט עוגיות מדלן מזכירות את "הזמן האבוד" (A la Recherche du Temps Perdu), אצלי אלו כעכי החיים והמוות, שכמו החיים הם בסך הכול טעימים. מכאן שאין כלל "זמן אבוד". הכול מחזורי, והמשכי.
ולשליטים המזרח תיכוניים סביבנו אין עוד יכולת לספק לחם להמונים שלהם, ועכשיו אנחנו מבינים למה הכוונה. לא מסובך: אם אין לחם, לא יהיה שלטון.
מצרים מתקרבת ל-80 מיליון אזרחים, איראן ל-70 מיליון, עם עוני מחריד בשתי המדינות הללו. קו העוני במצרים הוא נמוך במיוחד: דולר ליום. מי שמרוויח שם שני דולר ליום (!) אינו נחשב במסגרת קו העוני, לתשומת לב המתלוננים הנצחיים אצלנו. באיראן מדובר בשני דולר ביום.
מי יספק לחם לשמונים מליון מצרים? כאשר מחירי הסחורות גבוהים מאוד, הדלק התייקר, ומזג האוויר מכה בגידולים החקלאיים, השלטון מזדעזע. כולנו זוכרים את "מהומות הלחם" מינואר 1977, שבגללן הגיע הנשיא סאדאת לירושלים, כדי לזכות בסיוע חירום אמריקני. התסיסה עכשיו קשה לא פחות, למרות שננקטים צעדים, בוודאי במצרים, שחיה על כיכר הלחם והפיתה שלה.
הנשיא מובארק כבר עירב בעניין את הצבא, שהעמיד את המאפיות הצבאיות שלו לרשות ההמונים, תוך הטלת עונשים קשים על ספסרים; מצרים ממשיכה לסבסד את מחיר הפיתה ל-0.01$ כאשר המחיר האמיתי הוא כמעט פי עשרה. במחיר האחיד הזה לא משתלם למאפיות להמשיך ולאפות, וגם על רקע זה המחסור בלחם. הצבא הציף את השווקים בכיכרות לחם ובפיתות ורמז לבעלי המאפיות שכדאי שיחזר לעבודה.
השבוע נודע שסוריה אינה מסוגלת לספק את אספקת הלחם של המדינה. לבזבז מיליארדים של דולרים לרכישת נשק וציוד צבאי מיותר יש כסף, אך לא לגידולי חיטה, לידיעת הסורים. השנה סוריה תיאלץ לייבא חיטה, לראשונה מזה 15 שנים, 120 אלף טון חיטה באופן מיידי. מאיפה? מקנדה, אוסטרליה וארגנטינה. לסוריה כארץ חקלאית קשה להודות, אך יבול החיטה שלה נופל. 4.7 מיליון טון חיטה השנה, 5.3 מיליון לפני שנה, 4.9 לפני שנתיים. ואם יוסף המשביר הקים ממגורות אחסון אדירות, באיזור שלנו פשוט מייבאים על חשבון החוב התופח. כך קורה גם עם מצרים ואיראן. האיראנים מייבאים 5 מיליון טון קמח לשנה, כאשר המדינה צורכת כ-11 מיליון טון, כך שאיראן מייצרת רק 6 מיליון טון בשנה. לא מספיק. לאן המגמות האלה לוקחות את האיזור שלנו? לכיוונים מדאיגים.
הערבים הגאים דחו כל שיתוף פעולה עם מעצמה חקלאית שכנה להם, שיכולה היתה לעזור להם מאוד, וזו ישראל כמובן. הם יעדיפו לייבש את השדות, ולא להיעזר בה, חלילה. משבר חיטה ולחם, עכשיו אנו מבינים, אינו רק מחסור כלכלי. הוא אמת מידה לקרבת מדינה לאנדרלמוסיה שלטונית, הוא הבסיס שעליו יושבת החברה הערבית כולה. נסתיימו במזרח התיכון השיבולים טובות המראה. מעכשיו אנו בתקופת השיבולים החולות, הבולעות, מה לעשות, את יפות המראה.
22.8.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
* * *
יוסי גמזו
יוֹנִים בְּכִכַּר סַן מַרְקוֹ
אָדָם נוֹרְמָלִי שֶרְאִיָּתוֹ שֵש-שֵש
רוֹאֶה סִיעַת יוֹנִים פְּרוּעָה וּמִתְנַחְשֶלֶת
דּוֹאָה מִפְּיַאצָה אִיטַלְקִית בְּאֵין חוֹשֵש
וְנוֹצָתָן, מַה לַעֲשֹוֹת, צְחוֹרָה כַּשֶּלֶג.
וְהוּא יוֹדֵעַ שֶלִּשְלוּשֵיהֶן פְּסוּלִים
בָּעִיר הַזֹּאת שֶיִּפְעָתָהּ בִּלְתִּי נִשְכַּחַת
וְנֶזֶק בָּם לְשִמּוּרָם שֶל שְלַל פְּסָלִים
בְּעוֹד הַיָּם זוֹמֵם לְהַטְבִּיעָה גַם כָּכָה.
אֲבָל בִּמְקוֹם לִתְלוֹת אָשָם בִּבְנֵי-הָעוֹף
(מַה שֶעוֹשֶֹה אָדָם אַחֵר בְּצֶדֶק לוֹגִי)
הוּא מְתַעֵד אֶת תִּפְאַרְתּוֹ שֶל הַמָּעוֹף
בְּלִי לְפָרֵט אֶת הַסִּכּוּן הָאֶקוֹלוֹגִי
אוֹתוֹ עָתִיד הוּא לְתָאֵר בְּהַרְחָבָה
בֵּין עַמּוּדֵי רוֹמָן מַקִּיף וּרְחַב-יָדַיִם
שֶכָּל כֻּלּוֹ מִין s.o.s שֶל אַהֲבָה
וַחֲרָדָה לְגוֹרָלָהּ שֶל עִיר-הַמַּיִם.(*)
מִי מִשְּנֵיהֶם הוּא רֵאָלִיסְט יוֹתֵר: הַהוּא
שֶרַק כָּתַב אֶת שֶרָאָה, תְמוּנָה נִתְלֶשֶת
מֵאַלְבּוֹמוֹ שֶל הַחֲלוֹף שֶבּוֹ דָאוּ
אוֹתָן יוֹנִים (אֲנִי מַדְגִּיש: צְחוֹרוֹת) אוֹ זֶה שֶ-
אֵינוֹ מֵבִין כִּי שִיר קְצַרְצַר בּוֹ הֻטְבְּעוּ
רַק רִשְמֵי-רֶגַע אֵין בּוֹ כָּל צִבְעֵי הַקֶּשֶת
שֶל אַזְהָרָה מִפְּנֵי חֻרְבָּן בּוֹ יֻפְקְעוּ
שְֹכִיּוֹת וֶנֶצְיָה לַכְּלָיָה הַמִּתְנַקֶּשֶת?
יֵש אֲנָשִים הַמּדַוְּחִים נֶאֱמָנָה אֶת שֶרָאוּ
גַם אִם אֵינָם
תּוֹקְעִים חָטְמָם
רַק בַּלִּשְלֶשֶת...
_____
(*) – "לפני שוונציה שוקעת", רומאן בּכתוּבים העתיד לראות אור.
* * *
מיקי גולדווסר מגיבה על השיר
שהקדיש לה יוסי גמזו
לאהוד היקר,
קראתי את שירו של יוסי גמזו [גיליון 371], לראשונה, ברגע זה. כמה הנאה יש בלקרוא שירה הכתובה בשפה עשירה ובעברית תקנית, מה גם, שהשיר מודפס אחרי המאמר המבטא את התחושה שבקריאת שירה כמעט פורנוגרפית ודוחה את השימוש במילים בוטות. (מאד הזדהיתי עם הכתבה הנ"ל). מכל מקום – עליי לומר ולהדגיש שרבות מאוד, האימהות, שעומדות כמוני לצידה של אביבה. אימהות אשר שכלו את היקר להן מכל. ובתוך כל הכאוס של שפיפות ושחיתות, של אלימות מילולית ופיזית, של פוליטיקה צבועה ומושחתת – ישנה חברה רחבה ומצויינת המגדלת את הדור הבא לתפארת. דור שממנו יצאו ויבואו מנהיגים ראויים. יש לנו חברה מופלאה שאינה קיימת בשום מדינה אחרת. וגם אם יש משתמטים מצה"ל הרי רוב רובו של הנוער הוא מדהים. אני הסתובבתי בארץ וראיתי. לפני כן, חשבתי אחרת, כי ניזונתי מהתקשורת שאינה מבליטה את הטוב אלא את הצהוב. אז כדאי להסתכל קדימה בתקווה. ובאמת. קטונתי אני האחת מהרבה מאוד מאוד.
אנא, העבר רחשי תודה והוקרה ליוסי גמזו וגם את זו הכתובה.
וכמובן, גם לך התודה,
ממני,
מיקי גולדווסר
אימא של אודי
* * *
יהודה גור-אריה
שלוות שישבת
– סיפור –
ריקי הסיטה בידה המקומחת קווצת שיער שגלשה על עינה הימנית ופניה המיוזעים, וזו השאירה שביל לבן-מקומח על פניה. עצמות-לחייה הגבוהים משווים לה ארשת של נחישות וישוב-הדעת, יחד עם יופי של אישה בשלה, במחצית העשור הרביעי שלה. מבלי משים היא מזמזמת לה ללא הרף את השיר "חופים הם לפעמים", שיר שנתקע לה בראש מאז הבוקר והיא חוזרת ומפזמת אותו שוב ושוב, בעוד ידיה עסוקות בזריזות בחיתוך ירקות, טיגון בצל קצוץ, לישת בצק וגילגול כדורי בשר.
וכאשר מתחילים לעלות ריחות-ניחוח של טיגונים ובישולים ואפייה ותבלינים ממטבחה המרווח של ריקי בן-צבי, בקומת הקרקע, יודעים השכנים מן הקומות למעלה, שבנה דרור, חייל בגולני, מגיע לחופשת "שישבת".
מאז שדרור, הבן הבכור, התגייס לצה"ל לפני שנה ועשרה חודשים, ריקי לא מוצאת לעצמה מנוח, לא מצליחה להסיר דאגה מליבה, וכך כמובן, גם האב, אמנון, האחות מורן בת ה-16 והאח הקטן, עופר, בן ה-12.
ויש מקום לדאגה: תחילה, בהיותו בטירונות, הדאגה היתה: האם לא קשה לו? האם הוא עומד במאמץ? האם הוא אוכל לשובע? ישן מספיק? האם הוא מוגן מפני הגשם והקור בחורף? ובקיץ, האם הטירונים יוצאים לאימוני-שטח בעומס-חום כבד? והאם המפקדים הזוטרים לא מתנכלים לו ולחבריו, "מטרטרים" את הטירונים, ולא תמיד אתה יודע אם זה לצורך "התחשלות" או התעללות סתם באלה הנתונים לפיקודם.
הוא הרי בסך-הכל ילד, שיצא מן הקן החם, המרופד, עטוף אהבה ודאגה של ההורים והאחים – וכאן הוא צריך ללחום את מלחמת-הקיום וההישרדות שלו כיחיד, במסגרת של קבוצה, קבוצת נערים כמוהו, ובהיותם כאלה, כמובן שהאינטרס של כל אחד מהם מנוגד לזה של חברו. ודווקא המסגרת הצבאית הנוקשה אמורה לאחד ולגבש את הבודדים, בעלי האינטרסים השונים והמנוגדים, לכדי תלכיד של יחידה צבאית, מגובשת ומלוכדת, למילוי המשימות שהצבא מטיל עליהם.
בבית-הספר הוא היה תלמיד נורמטיבי, לא מצטיין, אבל מעולם לא נתקל בבעיות מסוג זה של "מלחמת קיום" חברתית.
אבל הוא עמד כנראה בהצלחה בקשיים ובמכשולים של הטירונות.
בהמשך, במסלול האימונים המתקדמים – בחלקם בשטחים עוינים – גם באלה עמד דרור, בהצלחה. עובדה: הוא נתקבל ליחידה מובחרת, לסיירת, כאשר כל יומיים-שלושה [בעצם – בלילות] יש היתקלויות – יזומות לרוב – בקסבה של שכם, בג'נין או בעיירות וכפרים בשטחי יהודה ושומרון, במשימות ללכידת מבוקשים, תוך פריצה לבתים, שבהם אנשים מבוהלים, ילדים בוכים ונשים מייללות, ואילו המבוקשים, אשר לא הצליחו להימלט, פותחים באש על החיילים, לפעמים גם פוגעים בהם, עד שהם, המבוקשים, נהרגים – דומה שגם בכך הוא מצליח לעמוד כראוי.
פרטים מדויקים על פעילותו זו אין הוא נוהג לספר להורים וליתר בני-המשפחה והידידים בעת חופשותיו הקצרות [תמיד קצרות מדי] בבית. אבל לא קשה לנחש מה עובר עליו ובמה הוא עוסק, ולאו דווקא מתוך רצון וחדווה. בטלוויזיה מביאים כתבות ובהן נראים חיילי צה"ל לא פעם כמו איזה קלגסים [מעולם לא חינכנו את דרור שלנו להיות קלגס, חולפת אז מחשבה בלב]. החיילים חמושים בכלי-נשק אימתניים, משונים, שהם, ההורים לא הכירו בעת שירותם הצבאי לפני שנות דור; על גופם שכפצים ועל ראשיהם קסדות עמוקות והם נושאים פנסים ומכשירי קשר ועוד כל מיני כלי-משחית שונים ומשונים.
ואז, כאשר בפריים על המסך מופיע פרצופו של חייל כזה, פניו מושחרות בצבע-הסוואה, דומה שהיא מזהה בו את בנה.
חופשותיו של דרור קצרות כאמור, ולעולם לא מספיקות, במיוחד כאשר חלק מהן עובר בשינה. אבל, כמובן, עדיף לראות אותו ישן בבית, בחדרו, במיטתו, מאשר בתפקידו הצבאי, כאשר הוא נאלץ להטריד משנתם אנשים זקנים, אחים ואחיות קטנים, ובני-משפחה אחרים, בחיפושיהם אחר מבוקשים.
אכן, מצב לא קל ולא פשוט. צעירים בני גילו בעולם, באירופה, באמריקה כלל לא יודעים על דברים כאלה.
*
היום, יום שישי, כבר בשעות הבוקר, התקבלה ממנו ב-ס.מ.ס. ההודעה המשמחת: "אבאמא, אני בא לשישבת". ריקי מסתערת ביתר מרץ על ההכנות לקראת בואו של דרור, כלומר, הכנת ארוחת-הערב השבתית, החגיגית.
המטבח רוחש קולות טיגון וביעבוע של סירים וקדרות על האש. ריחות של טיגון ואפייה, בשרים ברוטב וביין, ירקות חתוכים ומוקפצים, שום כתוש, מילויים מתובלים בתבלינים פיקנטיים, פורצים ועולים ועוברים מעבר לחלון המטבח ואכן מודיעים לשכנים: דרור, הבן-החייל של ריקי ואמנון בן-צבי, עומד להגיע הביתה לחופשת שבת.
ריקי אוהבת לבשל, נהנית מן היצירתיות הבשלנית, אף שאיננה שפית מדופלמת. היא אוהבת לשלב מתכונים ורכיבים, הן מתוך ספרי בישול, והן ממתכונים שהיא נוהגת לגזור מתוך עיתונים ומגזינים שונים, וכן גם ממה שלמדה מסבתה האלג'יראית, שהדריכה אותה לבשל נזיד טאג'ין אלג'יראי מקורי, לגלגל כדורי בשר מתובלים חריף בשם קפטה, להכין תבשיל קוסקוס עם בשר, ירקות ורוטב.
אך ביוזמתה היצירתית ובחוש הגסטרונומי שלה, היא משנה ומשלבת מרכיבים שונים, מזרחיים ומערביים כאחת, עד שיוצאים לה מאכלים אחרים, מקומיים, מזרח-תיכוניים-ישראליים, שבני המשפחה מלקקים מהם את האצבעות.
אמנם, כל השבוע אין לה זמן וכוח לבישולים, בהיותה עסוקה בעבודתה כמזכירה רפואית באחת ממחלקות בית-החולים העירוני; אך בימי שישי, כאמור, ובמיוחד כאשר היא יודעת שדרור אמור לבוא, היא מתנפלת על המטבח בחדווה וטורחת פי-כמה, הן כדי להכין לו את המאכלים החביבים עליו, והן למען יתר בני-המשפחה, שארוחה כזאת היא חגיגה לחיך, אך יותר מזה, שמחה על הפגישה עם הבן האח-החייל.
*
דרור הגיע בשעות הצהריים. הוא מתחבק ארוכות עם אימא וזו אומרת לו בחיוך:
"הו כמה אתה מריח מזיעה, חמודי. לך להתקלח, להחליף בגדים, תאכל משהו ותלך לישון."
דרור מלטף ומנשק את לחייה של אחותו מורן, בת ה-16:
"כל פעם שאני בא הביתה, אני מוצא אותך בוגרת יותר, ובעיקר – יפה יותר," הוא מחמיא לה.
ולבסוף הוא פורע את שערו הקוצני של עופר, ומתעניין אצלו במצב הליגה בכלל, ו"הפועל" כפר סבא בפרט.
לפני שהוא נכנס למקלחת הוא דולה מן הסירים כדור-בשר, תפוח-אדמה מן התנור, פרוסת פשטידה ונתח בשר רך, כשהרוטב ניגר על סנטרו.
*
בשעה מאוחרת יותר, כאשר אמנון בא הביתה, לאחר שסגר את המשרד ["בן-צבי הובלות"] מוקדם יותר מהרגיל, הוא כבר מצא את דרור ישן שינה עמוקה. הוא לא יכול להתגבר על רצונו לראותו ופותח בזהירות את הדלת, נכנס על קצה האצבעות ושולח מבט ארוך ורך בבן הישן. נשימותיו שלוות, פניו רגועים, שריריו בולטים מתחת לעורו השזוף. נראה לו קצת מוזר לראות כך את דרור, שבילדותו היה ילד חלשלוש וחולני, מצטנן בקלות, נתקף במחלות שונות. הם רצו איתו כל שבועיים-שלושה לקופ"ח, לרופאים ואף לבתי-חולים. אבל לאחר הבר-מצווה חל שינוי בבריאותו: הוא החלים כליל, החל לצמוח לגובה ולהתחזק מבחינה גופנית, עד שבכיתה י"ב, לקראת הגיוס לצה"ל, הוא השתתף בקורס של אימוני גיבוש שדרשו כוח פיזי רב, והוא עמד בכך לא רע, אמנם תוך מאמץ לא קל, אך ללא קושי מיוחד; לאחר-מכן, בטירונות, כבר לא היו לו קשיים פיזיים בלתי-נסבלים, לא במסעות ארוכים, שטופי זיעה, במסע אלונקות או סחיבת פצוע, ובסוף – מסע הכומתה המפרך.
והנה, כמעט בלי משים, הילד הפך לגבר, חייל, לוחם.
איך ומתי זה קרה?
אבל – תופס את עצמו פתאום האב במחשבה שכלל לא עלתה על דעתו מעולם עד עכשיו: מה אני יודע עליו בעצם, על הבן? מתי הספקתי לשבת איתו בשיחה מלב אל לב, ללמוד ממנו מה מציק לו, מה מטריד אותו? האם הוא שלם עם משימתו? מה הוא חושב על עתידו, לאחר שישתחרר? ומה דעתו באופן כללי, על המדינה, על המנהיגים שלנו, הפוליטיקה שלהם, עתידו של העם? איך הוא רואה את העימות שלנו עם הערבים, זה 130 שנה, מאז תחילת הציונות וההתיישבות בארץ? ומה דעתו, אולי בשמץ של פילוסופיה, על העולם וסדריו, על האדם בו, על צדק ועוול, על פערים כלכליים בין אנשים, בין עמים. ולאן מתקדם העולם, החמוש במחשבי-על, בהיי-טק וכן גם בפצצות אטום אימתניות? על כל אלה אינני יודע שמץ מדעותיו של הבן שלי. תמיד אני עסוק בענייני הפרנסה, בניהול המשרד עם שלוש משאיות ההובלה, עם הזמנות ותיאומים והובלות והעסקת 10 סבלים ונהגים, ותיקונים במוסכים וטסטים וביטוחים וניהול חשבונות וכדומה. אכן, כל אלה דורשים את כל כוחי והתמסרותי, והפרנסה אמנם בשפע, אבל בינתיים חומקים לי הילדים בין האצבעות מבלי שאני מלווה את גידולם והתפתחותם, ופתאום אני מוצא אותם בוגרים, עצמאיים, ובמידה מסוימת זרים לי, מבחינה נפשית.
בו-במקום הוא מחליט שבהזדמנות הקרובה, אולי אפילו מחר, הוא יישב עם הבן לשיחת-רעים מעמיקה, גלויית לב ונפש. ולא רק באופן חד-פעמי, אלא לעיתים קרובות ככל האפשר. ולא רק עם דרור, אלא גם עם מורן ועופר. אולי עוד אצליח לתפוס קצה-קצהו של החוט המקשר אות אל הילדים שלי, לפני שהם נשמטים ממני.
אני יודע: זה לא יכול להתחיל באיזה החלטה לביצוע, לפי תאריך ולוח-זמנים מסויים ומוגדר. אבל איכשהו, זה צריך להתחיל מתישהו. וזה צריך להיות מה שיותר מהר. כמובן, זה צריך להתרחש באופן טבעי, לא מאולץ. אבל במצב הנתון, זה מה שאני צריך – בעצם, חייב! – לעשות, ומיד.
בינתיים הספיקה ריקי לסיים את הבישולים והלכה להתקלח ולנוח, בעוד מורן שוטפת את הכלים ועופר מנגב ומחזיר כל כלי למקומו בארון.
*
משפחת בן-צבי מסבה לשולחן הגדול בסלון, המכוסה מפה לבנה, אגרטל פרחים רעננים ניצב באמצע וסביב קערות וקדרות ותבניות מלאות מאכלים מעוררי תיאבון, וזאת בצד הצלחות האישיות, כלי הסכו"ם, כוסות וכוסיות ליין.
בקצה השולחן דולקים שני נרות שבת חגיגיים. בני משפחת בן-צבי אינם דתיים, לא שומרים על מצוות, אבל מאז שדרור התגייס נוהגת אמו להדליק נרות שבת, ואילו האב שם כיפה על ראשו, קורא קידוש של שבת וקורא קטע מפרשת השבוע.
כולם מנסים לפנק את דרור, לשמוע ממנו סיפורים וחוויות מן הצבא, אך דווקא בתחום זה הוא לא תורם הרבה אינפורמציה מעניינת. בכלל, הוא די שתקן מטבעו. אבל מחלקי משפטים ומחצאי-רמזים מבינים הם, שלמרות הסכנה, למרות המאמץ הגופני ואף הנפשי, וקשיים כאלה ואחרים, הוא מצדיק את מה שהוא עושה: רואה בכך אתגר אישי, וגם משימה לאומית, של מניעת פיגועים באוכלוסייה האזרחית ויש לו סיפוק מכל משימה מבצעית שהשתתף בה וזו נסתיימה בהצלחה, לפי התכנון, והעיקר – ללא נפגעים מצידנו [ואפילו מצידם].
אמנון, האב, ששירת גם הוא בגולני בצעירותו, מחליף עימו חוויות ודעות וזיכרונות, מנסה להשוות בין שני הדורות של לוחמים בחטיבה המהוללת.
כמובן שכולם גאים בו, כולל הסבים והסבתות [שאינם נוכחים הפעם בסעודת השבת], אך במיוחד כרוך אחריו עופר, האח הקטן, שכבר החליט, שבבוא תורו, יתגייס גם הוא לגולני. ["אז כבר לא יהיו מלחמות," מפטירה אימו באימרת האשלייה והתקווה, שחוזרת על עצמה בכל דור ודור, מאז מלחמת השחרור].
*
לאחר הארוחה, בסביבות השעה 10 בערב נוטל דרור את מפתחות הרכב של אבא ונוסע לקחת את חברתו רונית לפגישה אצל חברים, ובהמשך – למועדון-לילה בעיר הסמוכה.
בדרך הוא מסיע את מורן אל החברות שלה, שעומדות לצאת ביחד למועדון ריקודים, שממנו יחזרו בסביבת חצות, במונית.
שלא כמנהגו בלילות שבת אחרים, כאשר גם הוא, עופר יוצא למסיבה אצל חברים, הפעם הוא נשאר בבית.
לאחר שדרור ומורן יצאו מן הבית, עופר ואביו מפנים מהשולחן, שוטפים את הכלים ומשאירים מטבח נקי ומסודר.
עופר מתמקם על הכורסה בסלון, צופה בתוכנית טלוויזיה, אחר-כך מסתגר בחדרו, מול המחשב.
בשעה מאוחרת יותר, ריקי ואמנון פורשים לחדר-השינה, לשכב לישון מוקדם, בתחושה של הקלה, רוגע וחוסר-דאגה, לראשונה זה שבועיים.
גם הסקס שהם חווים יש לו הפעם טעם אחר, מענג יותר, בתחושה של שקט נפשי ובלי להיות מוטרדים באיזו פינה בלב, מה עושה דרור ברגע זה.
וכך, רגועים ונינוחים הם מניחים לעצמם להירדם, לשקוע בשינה עמוקה, שלווה ונטולת דאגות.
...עד שבשעת בוקר מוקדמת, צילצולים עזים בפעמון ונקישות קולניות בדלת מבהילים ומעירים אותם משנתם:
"משפחת בן-צבי, פתחו את הדלת בבקשה. זה משטרה. בבקשה!"
מנומנמים ומבולבלים הם קופצים מן המיטה, פותחים את הדלת ורואים לפניהם פרצופיהם חמורי-הסבר של שני שוטרים ופרמדיק בחולצה לבנה.
"משפחת בן-צבי, אנו מצטערים להודיע לכם שבנכם דרור נפגע בתאונת-דרכים, בדרכו הביתה. הרכב התהפך ונתקע בעמוד-תאורה. דרור היה..."
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
תָּאֵב בֶּטֶן זוֹלַל
תפילת השפחה: אנא סלח לבעלי העבד
זה הגרגרן הזולל וסובא על חשבוני ועל
חשבון ילדיו – כי הוא יודע חשבון וישלם
ריבית דריבית לבעל הבית האמיתי בזה
ובבא ואין בכוח לעזור לעצמו ולתאוות בטנו
כמו אלה הבנקאים העושקים את הגר ואת
התושב התמים שֶׁהֵם הֵמָהּ עַנְוֵי-אָרֶץ מֵעֵין
הֶעָבָר אַיִן, וְהֶעָתִיד עֲדַיִן, וְהַהֹוֶה כְּהֶרֶף-עַיִן
עד כאן הקטע שלי, אהודים עורכים וקוראים יקרים ונאמנים – תבוא ברכה על עיניכם ועל ראשכם
מישראל הר
אהוד עיקר שכחתי ואם תוסיף אודה לכם מאוד
אַלְלָה יְסַאלָם אִידֶּאֶכּוֹן
שמשמעותו, בערך: האל יברך כל מעשה ידיכם
שאתה אהוד יודע משמעות המילים בערבית יותר טוב ממני – ישראל הַר שבילדותי המוקדמת ידעתי ערבית מדוברת היטב, אבל הגיל ו"הצרות" עשו את מה שעושים לַכָּל בַּאָרֶץ
וכל טוב לכם
מישראל הר
* * *
אביחי פאוזנר
בנימין גיבלי ז"ל
ראשית, גילוי נאות, אני מחבב ומעריך את בנימין. אני מכיר את האיש מאז היותי ילד בן שלוש, כשהנער בנימין היה ניצב כל בוקר, יחף, ובידיו כד החלב עשוי מתכת, והמיכסה משמש למדידת הכמות וליציקתה לסיר שבידי אימי המנוחה. או, בעברית פשוטה, הוא שימש כחלבן של הרפת המשפחתית.
נקודת מפגש שנייה בחיי היתה עם בנימין כשהייתי קצין צעיר בתותחנים והוא, כראש מטה פיקוד צפון, היה מפקד על של פעילות בפיקוד.
ופעם שלישית דרכינו נפגשו לפגישה רציפה של שבע שנים, בין השגים 1975-1982, כשבנימין היה מנ"כל "שמן" ומנ"כל "כור מוצרי צריכה". באותה תקופה אני שימשתי בתפקידי מנ"כל "הלן-קרטיס", מנ"כל "עץ הזית" ומנ"כל תטיבת הקוסמטיקה של "כור", בסדר זה.
בנימין כיהן בכל החברות הללו כיו"ר מועצות המנהלים, האיש היה קשה, האיש היה לעיתים חסר סבלנות ולעיתים אף בוטה. אך בנימין היה ללא ספק מנהל מעולה, בעל כושר חשיבה וניתוח מעמיקים, מתייעץ בסובבים ובעיקר מעניק סמכויות, כמובן כשהאחריות בצידן.
אינני ולא הייתי איש פוליטי וקטונתי מלשפוט את מעשיו-מעלליו בתקופת היותו בצמרת הצבא ואולי גם בנבכי הפוליטיקה, וייתכן שפועלו השגוי גרם לקטיעת דרכו זו.
אבל בזכות התפנית שעשה – עולם הכלכלה והתעשייה של ישראל זכו לאחד המוצלחים והמובחרים במנהליו, ובדרג הבכיר ביותר. בנימין היה מורה ומדריך, שלא חסך זמן, מאמץ ובעיקר רצון ללמד ולקדם את דור ההמשך.
רבות נכתב ודובר בו בעבר, אך על הפן הזה באישיותו ובחייו לא התעכבו, כי הוא לא היה פיקנטי, וחבל.
יהיה זכרו ברוך.
* * *
לאהוד אולמרט – חזק ואמץ!
אין שמחה כַּשמחה לאיד!
* * *
פנינה פרנקל
הכול היה בה
הַכֹּל הָיָה בָּהּ
בְּאַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה
נַעַר אוֹהֵב שֶׁיָּדַע לְהוֹפִיעַ בַּזְּמַן
נוֹף, שְׁבִילֵי עָפָר וּפַרְדֵּסִים
לְהִתְאַסֵּף לְתוֹךְ גֻמָּתָם
קִנְאַת הַבָּנוֹת וְהַשְׁלָמָה שֶׁל בָּנִים
חֲגִיגוֹת, טִיּוּלִים מַבָּטִים רְחוֹקִים, כִּלְאַחַר יָד
נְגִיעוֹת כָּתֵף מִקְרִיּוֹת
מַזְרִימֵי רַעַד.
חָסְרָה רַק בַּת קוֹל שֶׁתּוֹדִיעַ –
זוֹ הִיא! וְכָמוֹהָ לֹא תִּהְיֶנָה לָךְ עוֹד
וְחָסְרָה שָׁם פֵיָה חֲכָמָה שֶׁתִּקְרָא –
לִגְמִי מִמֶּנָּה לְאַט יַלְדָּה
וְשִׁמְרִי נָא הֵיטֵב
עַל הַטַּעַם.
* * *
רות ירדני כץ / 2 רשימות
1. מדינת האנסים מתחזקת
רוב מקרי האונס מבוצעים בידי גברים. חלק ניכר מהקורבנות הם נשים. לא מעט מקרי אונס כרוכים בגילוי עריות. הרבה מקרי אונס מבוצעים על ידי גברים מוכרים לנאנסת. תודות לתקשורת ולמדיה (מותר גם לשבח כשצריך), עם השנים חלה עליה בדיווחים על התעללות מינית מצד קרוב משפחה מדרגה ראשונה, הורה, אח או בן.
היבט חוקי (ויקיפדיה)
בחוקי מדינת ישראל, אונס הוא עבירת מין הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מינה של האישה, ללא הסכמתה החופשית. חוק העונשין, סעיף 345 ההגדרה בחוק, פעולת האונס מופנית אך ורק כלפי נשים.
תקיפה מינית של גבר אינה מוגדרת בחוק כאונס אלא כביצוע מעשה סדום (חוק העונשין, סעיף 347). ברובם המכריע של המקרים מבצע האונס הוא זכר, אך נרשמו גם מקרים שבהם נשים אנסו. לפי כמה מחקרים, שיעור הנשים שחוו אונס עולה על עשרה אחוזים. בקרב ילדים שיעור הנאנסים והנאנסות שווה, אולם בקרב מבוגרים נשים נאנסות יותר מגברים. ברבים מהמקרים לא מדווח האונס לרשויות, לעתים בשל היותו של האנס בן זוג קבוע של האישה.
מחקרים מראים כי בישראל רוב מקרי האונס (כ-80 אחוז מהם) אינם מתרחשים על ידי אנשים זרים, כי אם על ידי אנשים המוכרים לקרבן. בפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון (ע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב-7.2.02) נקבע שמצב שבו החלו בני זוג לקיים יחסי מין בהסכמה, ותוך כדי כך דרשה האישה בצורה מפורשת לחדול מכך והגבר לא נענה לדרישה זו, גם הוא אונס.
מדינת האנסים קיבלה לאחרונה אנסים חדשים
למדינה המכוערת התקבלו לאחרונה: ילד בן 12 שאנס ילד בן 7!!! נשמע דימיוני? בלתי נתפס? הילד בן ה-12 כנראה גדל בסביבה ששם אלימות מינית, קיימת שהרי ילדים מחקים, מעתיקים ומתנהגים כפי שמלמדים אותם. הילד בן ה-12 שאנס ילד בן 7 כנראה שראה וחווה חוויה דומה.
צעיר בן 21 תושב אזור, כלא את חברתו לשעבר בביתו ואנס אותה כאשר הודיעה לו שאינה אוהבת אותו יותר.
צעיר בן 21 אנס ילדה בת 15!!
אב שנהג לבצע מעשים מגונים בבתו מגיל 15 כאשר האם לא היתה בבית. הבת נפגעה בנפשה ואושפזה פעמים רבות בבית חולים לבריאות הנפש. האב, למרות זאת, המשיך במעשיו הנוראיים.
מנהל בית-ספר בשומרון נעצר בחשד שנגע באיברי המין של תלמידיו ועשה מעשים מגונים. מנהל בית-ספר, מחנך, מורה, אוטוריטה חינוכית מספק את צרכיו המיניים באמצעות תלמידיו בני 14-12! המנהל נשוי ואב לילדים, ומי מבטיח לנו שהוא לא עשה מעשים מגונים בילדיו שלו?
מחוסר בית חשוד שאנס שלוש נשים ששהו במיבנים נטושים בתל-אביב.
אני בטוחה שכל מי שאיכפת לו מהתופעה המשפילה והמכאיבה פיזית ונפשית, איננו ישן טוב בלילה. רק המחשבה שאב מניאק אונס את בתו, ושנער בן 12 אונס ילד בן שבע, מדירה שינה מעיניי. ל-120 חברי כנסת, ערבים, חרדים, דתיים, שמאל, ימין, אמצע שבכל אחד מהמיגזרים שלהם תופעת האינוס מחרידה, אין זמן לצעוק עד השמיים, כי הם עסוקים במנעמי החיים.
2. מדינת החרדים, פרק ב'
במדינת החרדים יש חידושים. על פי ההלכה אסור לתרום איברים. בן אדם נולד שלם וצריך להיקבר שלם. החליט מי שהחליט לתת ביטוי הולם ומעשי לפסיקה זו. הם הולכים להנפיק כרטיס לכל חרדי שבו יהיה כתוב בערך כך: "אם קורה לי משהו חס-חלילה ואני מת, אסור לקחת ממני שום איבר." בניגוד גמור לכרטיס "אדי" שמציל חיים, ויותר ויותר אנשים נושאים בארנקם את הכרטיס החשוב, שמציל חיים גם של חרדים.
המשמעות היא שהם מעדיפים לתת למות לאחרים, הם לא יצילו אף אחד כי ההלכה לא מרשה. דיברתי עם ידידים חרדים, והם אמרו לי ללא היסוס. "ההלכה קובעת שאסור לתרום איברים, אז אין ויכוח. נקודה."
לחרדים יש כוח אדיר, מה שאין לנו. הציבור שלהם ממושמע וצייתן. אומרים להם לצאת להפגנה והם שם. אומרים להם לא לקנות מוצר זה או אחר, והם לא קונים. אומרים להם להצביע עבור... והם מצביעים לנבחריהם.
ש"ס ויהדות התורה איחדו כוחות. 18 חברי כנסת הכינו מסמך דרישות למי שיבחר בראש "קדימה", או שתהיינה בחירות והם יציגו אותו לראש הממשלה ויאמרו: "את/ה רוצה אותנו בקואליציה? יש מחיר."
המסמך כולל: העלאת קצבאות הילדים, תוספות של מיליונים למוסדות דת וחינוך, לתוספות בנייה בערים חרדיות ועוד ועוד. סך כל הדרישות מיליארדי שקלים על חשבוננו. ומהי תרומתם לחברה, למדינה?
הישארותם בקואליציה!!
ואנחנו? ביום הבחירות לרשויות המקומיות נשב בבית. "כי לא איכפת," וביום הבחירות הכלליות לא נלך להשפיע כי: "ממילא זה לא יעזור, ואין בשביל מי לבחור שהרי כולם מושחתים." והחרדים ירוצו לקלפיות ויבחרו את נבחריהם לכנסת, ושם הם מנצלים את כוחם ומכתיבים למדינה שלמה את רצונותיהם ומשאלותיהם.
מי אשם? רק אנחנו.
ב"ידיעות אחרונות" מיום 15.08.08 הופיעה הידיעה הבאה:
מה עונשה של אישה שחזרה בשאלה וכבר אינה מנהלת אורח חיים חרדי? לפי כתב אישום שהוגש הבוקר (יום ה'), היא הוכתה באכזריות, ספגה איום ברצח, ועיניה נקשרו בזמן שאנשי "משמרות הצניעות" חקרו אותה על יחסיה עם גברים.
לא צריך להוסיף מילה.
* * *
בועז ארד
קישור למאמר מעניין ומקיף על הפרשה ועל בנימין גיבלי ז"ל
שבו מצוטטים במלואם גם דבריו של אהוד בן עזר [גיליון 371]
http://www.anochi.com/index.php?option=com_content&task=view&id=625&Itemid=2
"המאמר נכתב גם למען הצעירים ממני שלא נחשפו לפרשה ולמשמעויותיה אך ממשיכים לשלם את המחיר מבלי לדעת."
* * *
אורי הייטנר
1. בורות מתלהמת
"מאמרו" של אלי יזרעאלי "פתאום" (חב"ע 371) כל כך נמוך, כל כך רדוד, כל כך עלוב וכל כך מתלהם שאין הוא ראוי לתגובה. סגידתו העיוורת לאולמרט פשוט מעוררת רחמים.
ובכל זאת התייחסות נקודתית אחת, לגילוי של בורות מצד הכותב, לצד ההתלהמות:
אלי יזרעאלי מאשים אותי שאני רוצה שאולמרט יספח את הגולן, גם במחיר מלחמה. כנראה שהוא אינו יודע שהגולן כבר סופח לישראל מזמן – ב-14.12.81, לפני 27 שנים. החלטת הסיפוח התקבלה ברוב עצום בכנסת. בכל דמוקרטיה מתוקנת, קבלת ההחלטה היתה מסירה סופית את הוויכוח מסדר היום. אבל אנו, מסתבר, איננו דמוקרטיה מתוקנת. אגב, מתנגדי הסיפוח איימו עלינו אז במלחמה נוראית אם נספח את הגולן, ובפועל, בזכות ישיבתנו על הגולן, הגבול עם סוריה הוא השקט בגבולותינו, גם יותר מאשר גבולות השלום עם מצרים וירדן.
אגב, לא זו בלבד שאהוד אולמרט הצביע בעד חוק הגולן; כראש ממשלה, אחרי מלחמת לבנון השנייה, חודשים ספורים בטרם החל את ניסיונו הנואל להביא לנסיגה מהגולן, הוא הצהיר שכל עוד הוא ראש הממשלה, הגולן ישראלי לנצח. גם אז לא הבנתי האם בכוונתו להיות ראש הממשלה לנצח. מכל מקום, זה עוד ביטוי להפכפכותו של האיש שנבחר על תקן של מפלגת מרכז, והוא מיישם את דרך מרצ.
2. הש.ג. האידיאלי
איני חסיד, בדרך כלל, של ועדות החקירה הממלכתיות. אני רואה בהן חלק מן המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, שיותר מפריעה ממסייעת להתנהלות הראויה של המדינה. אולם אם יש נושא שראוי לוועדת חקירה וטוב עשתה ועדת הכנסת כשהחליטה להקים ועדה ממלכתית לחקירתו, זהו מחדל ההתנתקות.
איני מתכוון לעצם הנסיגה מגוש קטיף ועקירת היישובים. זו החלטה מדינית, שבעיניי אינה שפיטה ואינה נושא לחקירה, אלא לדיון פוליטי ואידיאולוגי, למשפט הציבור ולמשפט ההיסטוריה. כוונתי למחדל החמור של הפקרת העקורים. כאן מדובר בנושא ביצועי מובהק, שאינו אמור להיות קשור להשקפת עולם – האינטרס של מצדדי עקירת היישובים בטיפול נאות בעקורים אמור להיות גדול לפחות כמו של המתנגדים, אם לא יותר. וכאן המדינה כשלה כישלון חרוץ וחמור, בתכנון ובביצוע. זהו כשל קולוסאלי שראוי לוועדת חקירה.
אני אישית נתקלתי בשנה האחרונה בכשל נקודתי, שהוא פרט המעיד על הכלל. בדרך כלל מנהלת סל"ע (סיוע למפוני עזה – המנהלת הממשלתית לטיפול בעקורים) היא הגורם הנחשב אחראי למחדלים. במקרה עליו אני מדבר, דווקא המנהלת פעלה באופן תקין והמחדל היה של משרד החינוך.
מתוך מודעות למצב הקשה של הנוער והילדים של משפחות העקורים, הקצתה מנהלת סל"ע תקציב מכובד לחינוך בלתי פורמלי של ילדים אלה, בכל הרשויות בהן הם נמצאים. מדובר בתקציב לשנת הפעילות תשס"ט – החל ב-1.9.07 עד 31.8.08. במסגרת תקציב זה, מתנ"ס הגולן תוקצב ב-135,000 ₪. הסכום אמור היה לעבור לרשויות השונות באמצעות מנהל חברה ונוער במשרד החינוך בשני תשלומים – הראשון, עד דצמבר, בעבור החודשים 9-12 2007 (אנו אמורים היינו לקבל בתשלום זה 43,000 ₪) והשאר – בתחילת 2008.
אנו נמצאים עתה בשבוע האחרון של אוגוסט. כל הפעילות שהתחייבנו לבצע על פי התוכנית – בוצעה. את כל הסכום שהוקצה לנו – הוצאנו. כבר בתחילת השנה בנינו תוכנית מפורטת, על פי דרישות משרד החינוך, ושלחנו אותה לאישור. התוכנית נבנתה על פי הנחיות מדוייקות של משרד החינוך. ההנחיות הללו היו קשיחות מאוד – אסור לנו להעביר אגורה מסעיף א' לסעיף ב' ומסעיף ב' לסעיף ג'. הרי אנחנו מדינה מסודרת, וצריך שיהיה כאן סדר. וכך עשינו (אוח, כמה אני מתעב את החוברות הללו שאנו נדרשים למלא כדי לקבל תקציב כלשהו ממשרד החינוך. כמה יערות גשם נכרתים על מזבח הבירוקרטיה המיותרת הזאת). על פי התוכנית המפורטת הזאת פעלנו.
אנו נמצאים עתה בשבוע האחרון של אוגוסט. עוד לא קיבלנו אגורה שחוקה אחת. לא אנחנו, ולא רשויות אחרות (יש כאלה שקיבלו את הכסף או את חלקו, אך איננו היחידים שלא קיבלנו). בחודשים האחרונים אני משחית אנרגיה רבה במרדף אחרי הכסף שמגיע לנו. כבר בראשית הבירור הבנתי שמנהלת סל"ע העבירה את הכסף למשרד החינוך ושם הכול נתקע.
במשך חודשים, פקידי משרד החינוך מפנים אותי מאגף לאגף – מהגזברות לאגף חברה ונוער, מהאגף למחוז, מהמחוז לאגף, מהאגף לגזברות וחוזר חלילה. החשב חולה, הגזבר יושב שבעה, פקיד א' יחזור בשבוע הבא מחו"ל, פקיד ב' יוצא מחרתיים לחו"ל, פקיד ג' בסמינר וכן הלאה. כל אחד זורק אותי לאחר, כל אחד זורק אחריות, כל אחד מתנער. ובינתיים, אנו עומדים במחוייבותנו, מבצעים את התכנית, מממנים אותה מכסף שאין לנו, והכסף המגיע לנו שוכב איפשהו במשרד החינוך, כאבן שאין לה הופכין.
בסופו של דבר, ממש בשבועות האחרונים, כל הגורמים הגיעו להסכמה – סוף סוף הם מצאו היכן הכסף נמצא. הכסף כבר הגיע למחוז צפון של מינהל חברה ונוער. שם הוא תקוע.
ולמה הוא תקוע? למה הוא לא עובר? מתי הוא יעבור? "אל תדאג, תקבל את כל הכסף. אנחנו לא מתנערים מאחריות". מתי? התשובה האחרונה שקיבלתי היתה: "בין אמצע אוגוסט לאמצע ספטמברת" אם כי גורמים בלתי רשמיים המליצו לי לשכוח מהכסף עוד חודשים רבים. הרי בניגוד לאזרח המאחר בתשלום כלשהו למדינה, המדינה אינה נקנסת וכסף שהיא אמורה להעביר אינו מוצמד ואין עליו ריבית.
מדוע הכסף לא הגיע? מדוע אינו מגיע? הרי מישהו אחראי. מי אחראי? השרה? המנכ"לית? מנהל האגף? מנהל המחוז? חס וחלילה. חייב להיות איזה ש.ג., האשם במחדל ואחראי לו. ואכן, נמצא הש.ג. – והפעם מדובר בש.ג. האידיאלי: המחשב אשם.
לא, זו אינה בדיחה. אחרי שבמשך שנה הכסף לא הגיע, כעת מספרים לנו שיש איזו תוכנה חדשה, הנקראת "מרכבה", ועמה – נהלים חדשים, ורק דרכה המשרד מעביר כספים. אממה? התוכנה עוד לא הוטמעה. יש עוד כמה פקידים שאינם יודעים בדיוק איך להפעיל אותה. הנהלים עוד לא הופנמו. ולכן זה ייקח "עוד קצת זמן (אבל אל תדאג, הכסף יגיע)."
איזו שערורייה! המחשב אשם. הרי את המחשב מפעילים אנשים. המחשב הוא בסך הכול גולם. כאשר הגולם קם על יוצרו, לא הגולם אחראי לכך. הנהלים קיימים כדי לייעל את העבודה, להקל עליה ולזרז אותה. אם הנהלים מעכבים ומסרבלים ומקשים – אין בהם צורך. אם תוכנת המחשב תוקעת את התיפקוד – מי צריך אותה?
איני חושב שיש כאן התנכלות מכוונת לעקורי גוש קטיף. אולם ניתן היה לצפות מהמשרד להבין את המצוקה ואת המחדל המתמשך, ולפחות בנושא זה לתת קדימות, לקצר תהליכים, לזרז נהלים, לעקוף בירוקרטיה. והנה, קורה בדיוק ההיפך. יתכן שבמקרה הזה אין התעללות מכוונת בעקורים, אלא פשוט מחדל שפגע בהם כמו באחרים, כלומר – במקרה זה מדובר בחלם, לא בסדום. אבל הצטברות החלמאות ותוצאותיה מחייבת את השאלה – לסדום היינו? לעמורה דמינו?
הפרשה הזאת היא סימפטום להתנהלות השערורייתית של משרד החינוך. איני מכיר את כל משרדי הממשלה, אולם במסגרת תפקידי אני עובד עם משרד החינוך ועם משרד התרבות והספורט. אם כל משרדי הממשלה מתפקדים ברמה כזאת, אנו בצרות. משרד החינוך הוא מדמנה של רקב, בעיקר מאז שיולי תמיר עומדת בראשו. זה המשרד האחראי לנושא החשוב ביותר לחברה הישראלית – חינוך ילדינו.
בלית ברירה, אחרי שבמשך שנה אני מטפס על קירות חלקים, פניתי לתקשורת. בשבוע שעבר התפרסמה כתבה בנושא באתר ynet. עכשיו אני בטוח שהכסף יגיע.
אולם הפירסום ב-ynet הציף בעיניי בעיה אחרת. טוקבקים רבים לכתבה השתלחו במתנחלים שקיבלו וילה בחינם, חיו על חשבוננו, קיבלו מיליונים ועדיין המדינה מממנת את החיים שלהם על חשבוננו וכו' וכו'. הנה, אפילו אחרי העקירה ואחרי ההתעללות שבעקבותיה, עדיין ממשיכים להשמיץ אותם ולשנוא אותם. השנאה הזאת היא פרי הבאושים של עשרות שנות הסתה נגד המתנחלים.
כן, אני ידוע שתרבות הטוקבקים היא תרבות האספסוף המתבהם והמתלהם, המסתתר מאחורי האנונימיות של המדיה הזו. ברור לי שזו אינה דעת הקהל. אך האספסוף הזה קיים, ושטיפת המוח בת עשרות השנים ממשיכה לקצור את פירותיה הבאושים.
* * *
אהוד אולמרט עדיין ראש ממשלה ואי אפשר להדיחו
כי כבר הדיחו אותו
ולכן אי אפשר להדיחו
* * *
משה ברק
"השומר הצעיר" שומר תמיד... על התנשאותו!
יש מקום לתמוה על העובדה המשעשעת שתנועה ותיקה חוגגת "יובל" – 5 שנים לפני שמלאו לה 100 שנים. לו היתה זו שיגרה של כינוסי ענק שנתיים או אפילו רצף כינוסים של אחד לחמש שנים, היה הדבר מובן. אך כאן נראה שנמצא במוקד התנועה מישהו ש"אצה לו הדרך", פן לא יספיק במסגרת שליחותו החולפת לבצע "אירוע גדול שכזה".
אך גם עצם המסגרת הבומבסטית של כינוס "יוצאי השומר הצעיר לדורותיהם", מעורר חיוך של ספקנות, משום שרוב המשתתפים לא מילאו אחר הציפיות של התנועה, ומימשו את עצמם דווקא מחוץ למסגרות עליהם "חינכה".
כזכור היתה זו תנועה של בני המעמד הבינוני ומעלה, שדגלה בחזון והשקפות שעמדו ברומו של עולם, ושכולם נמוגו במבחן המציאות. "חזון" אישי של "דיברות השומר" שלא מומשו מעולם עם "חזון" קבוצת החברים בתנועה ליצירת "קיבוץ" כדוגמית של חיי צדק נעלים משלהם. כל זאת כהקדמה למהפכה האדומה בחברה כולה, שכידוע, ידוע שהגיעה למקום שהגיעה... חזון שהיה תמצית תוכן חיי הנוער בתנועה, וננטש כליל כאשר רוב חברי התנועה פרשו ממנה.
היתה כמובן החוויה הציונית ומימושה. אך בכך לא נבדל "השומר הצעיר" משאר תנועות הנוער הציוניות בישראל.
הכינוס הזה מתקיים גם כאשר עתיד הקיבוץ כולו עומד בסימן שאלה בדבר קיומו. מסתבר שהתנועה טיפסה על עץ גבוה מדי. אך מכיוון שלא יודעים איך לרדת ממנו "מתנחמים" ו"מתעודדים" בכינוסים מסוג זה, המתמקדים בעצם החיים בתנועה, אליהם מתגעגעים, אף כי איש אינו מוכן לשוב לאותה תקופה על כל משמעויותיה.
עד כאן ניתן לומר את הדברים גם על תנועות הנוער האחרות במידה זו או אחרת.
אך ל"השומר הצעיר" היתה גם רוח מיוחדת עליה נישאה בהתנשאות מודעת מעל שאר התנועות, כדרך אופיינית לרוחה והווייתה לכל אורך שנות קיומה. "השומר הצעיר" שקלט נוער לומד, משכבות מבוססות, נטה לראות את עצמו מורם מן האחרים. היתה בכך מידה רבה של צדק למעשה, אך חטא חמור להלכה הצדקנית... משך כל השנים, לא היו בתנועה כל חברים מבני השכבות הדלות יותר והנערים העובדים שהתקשו לעמוד בעלויות הגבוהות הנלוות לפעילות.
כך היה באשר לתלבושת האחידה היקרה וההוצאות לטיולים ומחנות, שהתקיימו בחופש מהלימודים מבלי לקחת בחשבון נערים עובדים שאין להם חופשות שכאלה.
אגב כך ראוי לציין כי התלבושת האחידה היתה מאוד מוקפדת ב"השומר הצעיר", ממש כמו מדים על כל תגיהם. משטר של סדר ותרגילי סדר, עם סמלי שכבה המעידים על הגיל (והדרגה). ניתן לחשוב שהמודעות ליופי היתה מאוד חיובית, אך יחד עם זה עשו הסדר, האירגון והאחידות רושם צבאי, כמורשת הצופיות האימפריאליסטית שהיתה דווקא היפוכה הגמור של תורת הגאולה החברתית עליה התחנכו... הווייה זו חייבה התקשטות במערכת סמלים על התלבושת, במועדונים, במצעדים ובאסיפות העם, בהן שלט הרקע האדום הקומוניסטי ותקופה מסויימת שימש גם כרקע לגיבורי הקומוניזם מרכס, אנגלס,לנין וסטאלין. מבלי לעודד ולהשאיר מקום לאילתורים אישיים ולהצגת פנים שונים של הטבע, העבודה ועוד.
אך משטר זה של משמעת וסדר, היה רק מסגרת לפעילות הרעיונית רוחנית של תנועת "השומר הצעיר", שעסקה במטרה המקודשת של "חינוך דור ההמשך" לקראת הגשמת הייעודים התנועתיים. חשוב לציין כי כל התנועות הלכו בכיוון שכזה, אך בתנועה זו היתה גם אחידות רעיונית קיצונית. החינוך היה למעשה מעין "תעמולה", שבוצעה על ידי שטיפת מוח בלתי פוסקת, שאטמה את כל המגמות האחרות בציבור, ו"כפתה" רק כיוון אחד. "השומר הצעיר" היה תנועה מאורגנת ב"סדר מופתי" שבפסגתו ניצבה "הנהגה" שאפילו נקראה "הנהגה היסטורית" לא פחות ולא יותר. גם ברמות הנמוכות יותר, היה המונח "הנהגה" בשימוש. זו היתה התנהלות קיצונית ביחס לרוב התנועות האחרות, שהסתפקו לרוב ב"מזכירות" שבראשה "מזכיר", כתואר בעל משמעות חולפת עם כל בחירה חדשה.
עם משטר ריכוזי בראשות "פוסקי הלכה" שאין עליהם עוררין, האירגון דמה דוויקא לאירגון של תנועת "הצופים" הבורגנית-השמרנית, שקבלה את עולמנו כמות שהוא, ולא התיימרה לחנך אנשים שישנוהו. אך התנועה הדומה ביותר ל"השומר הצעיר" בריכוזיות סביב "ההנהגה" והנחישות ל"חינוך" היתה דווקא "בית"ר", שגיבשה דרך ארגונית וחינוכית להחדרת רעיונותיה למוחותיהם של בני דור ההמשך, במידת הצלחה דומה...
גם בתנועות האחרות היו "מנהיגים" אך לאלה היו סמכויות רוחניות-רעיוניות לליבון הבעיות, אך לא עמדו מעולם בראש פירמידה שהורידה הוראות להמון שמתחתם, כפי שהיה ב"השומר הצעיר" ובבית"ר.
האירגון המופתי של "השומר הצעיר" הוליד גם אוגדנים שלמים ומושלמים של "תוכנית פעולה" אותן חיבר בדקדקנות מאיר יערי. זו היתה מישנה טרחנית שהתקבלה בין החניכים בעיקר בזכות אישיותו וקסמו האישי של יעקב חזן, שותפו של יערי ל"הנהגה ההיסטורית". זו הציגה מישנה סדורה מגמתית שהיה לה קשר רופף בלבד למציאות. "המישנה" שונתה מדי פעם, אך זה נעשה שנים רבות לאחר שפג תוקפה.
המדריכים הצעירים בכל התנועות השתתפו בסמינרים, שם למדו ואימצו את העקרונות בכללותם. אך משהגיע מועד השיחה עם החניכים, היה לכל מדריך גוון ותוכן משלו, בהתאם לניסיונו האישי השונה מזה של עמיתיו. ב"השומר הצעיר" לא היה כך. המידרוג, בשטיפת המוח, שירד מן "ההנהגה", חייב את המדריכים לדרגותיהם. היתה זו תנועה של עילית הנוער המשכיל. מסיבה זו היו השיחות רבות תימוכין שיצרו תחושה של רקע רחב. גאים על כך שלהם יש מישנה סדורה, בעוד התנועות האחרות חסרות דרך רעיונית... אך למעשה היתה המישנה הסדורה שנמסרה מלמעלה עם כל ציטוטי המקורות, כשהמסקנות ידועות מראש כפי ש"ירדו" ממרומי ההנהגה. אנחנו, שפגשנו את פעילי "השומר הצעיר", שמענו אותם מתנבאים בכישרון אך לרוב בקול אחד ולעתים אפילו בתוכיות...
אל נשכח גם את המילים הנמלצות של סיסמאות החזון החברתי של "השומר הצעיר". חלום על עולם של צדק חברתי מוחלט, שעה שהתנועה מעולם לא קלטה אל תוכה את בני השכבות העניות. בבדלנותה המתנשאת גם לא חיפשה דרך להיכנס לשכבות אלה כחלוצים לקידומן מבחינה השכלתית ותרבותית.
אז עכשיו, כינוס במועד "אשר בדו מליבם" בוגרי התנועה לדורותיהם, המתכנסים. לא ברור אם ניתן למצוא משהו משותף ביניהם כיום לבין דרך התנועה בימים ההם. הם פזורים בכל מגזרי החברה, תוך פריצת כל המחויבויות הרעיוניות שדגלו בהן בתנועה, כשבקיבוצים, אפילו כמו שהם כיום, נמצאים רק מעטים מהם. אם יש דבר אחד משותף כיום לכולם, הרי זה רגש הגאווה על "הייתי בהשומר הצעיר", רגש גאווה, שלאור ההישגים מוצדק רק בחלקו, אך מדגיש תמוד את ההתנשאות מעל לאחרים.
אז נותרה העובדה העיקרית שיוצרים הזדמנות ותירוץ לפגוש אנשים "איתם היינו יחד בתנועה". אך כדי למשוך מציינים מסיבות ברורות את הידוענים יוצאי התנועה שישתתפו באירוע. סופרים, אמנים, אנשי ציבור וכדומה, כל אלה "משלנו". מה נעים להתחכך בהם... אך בהזדמנות זו שוכחים שידוענותם נוצרה מחוץ לתנועה ולערכים שהטיפה, ואפילו בניגוד לערכיה. אני בטוח שהפגישות תהיינה משמחות, גם לאחר קריאת דבריי אלה, שכדאי כי ייכנסו אי שם ברקע.
משה ברק
גבת
אהוד: לרובם לא שחסר בורג
אלא תקוע להם עד היום במוח בורג מיותר
אתה צודק בהרגשה שלך. כך גם הרגשתי אני בשעתו, שהייתי בתנועת "הנוער העובד" (ובגרעין "שדמות" שייסד את עין-גדי הקיבוץ), בתקופת הוויכוחים עימם בלימודינו ב"תיכון חדש". כיצד הצדיקו את משפטי פראג ואת העלילה על מרדכי אורן. כבר סיפרתי פעם כיצד בשעת-כיתה עם המחנכת טוני הלה ז"ל, כאשר מרית ליפשיץ, כיום טאוב, חניכת "השומר הצעיר", הצדיקה במאה אחוז את ההאשמות נגד אורן, ניסה לענות לה החבר הנערץ ביותר עלינו, שהיה גאון – אנוש בר-שלום ז"ל, חבר "הנוער העובד" בגבעתיים, ומרוב התרגשות פרץ בבכי: "איך את יכולה לדבר כך על יהודים!"
חלק מן השטחיות והטמטום בתקופתנו הוא שמתייחסים אל כל מה שקרוי "תנועת העבודה" ו"השמאל" כאל מיקשה אחת. אבל אנחנו, המפא"יניקים של "הנוער העובד", מעולם לא הלכנו שולל אחרי "עולם המחר" ו"יונת השלום" והערצת סטאלין וכל השטויות של השמו"צניקים, למרות שמאוד קינאנו בהם כי אצלם היו הנערות הכי יפות וכפות הרגליים עם האצבעות הכי תואמות ומגרות וגם נתנו לך את ההרגשה שהצדק איתם, כמו יהודי דתי שמסתכל עליך מגבוה.
מניסיוני אני גם סבור שכל מי שהיה בנעוריו בבנק"י או בשוה"צ נשאר גם בבגרותו עיוור צבעים במידה מסויימת ולא התפכח מעולם כדי לראות את המציאות שבה הוא חי ועתיד לחיות כל ימיו. הם עדיין חושבים במושגים שתקעו להם בנעוריהם, ולכן הערבים צודקים ואנחנו אשמים והארץ מלאה עניים ורעבים ללחם והעושר הוא שחיתות והציונות אימפריאליסטית או קולוניאליסטית ועוד שטויות כאלה ששום מפא"ניק או "ציוני כללי" מנעוריו לא היה מעלה אותן בדעתו. ככה זה. לרובם לא שחסר בורג אלא תקוע להם עד היום במוח בורג מיותר.
אגב, נועם בר שלום, בנו של אנוש שלא זכה להכיר אותו, הוא היום אחד השדרים העסוקים והמוכשרים ביותר ב"קול ישראל".
* * *
מערכת "חדשות בן עזר" אבֵלה
על מותו של איש פתח-תקווה כל ימיו
אדם ישר-לב וצנוע
יהושע רַאבּ בן-עזר
בנו של יצחק-אייזיק ראב בן-עזר
נכדו של משה-שמואל ראב בן-עזר
ונינו של אליעזר-לאזאר ראב
ממשפחת מייסדי המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל בתרל"ח
והמערכת משתתפת בצער בני משפחתו לכל תפוצותיה
* * *
עוז אלמוג
מתהפכים לקראת בחירות
פורסם לראשונה ב-Y-net מיום 22.08.08
בחברה שבה חווייה חיובית היא "משהו בן זונה חבל על הזמן," כשמשלשלים פתק בקלפי בעצם שמים בכיס פתק החלפה.
משוגעים על המדינה ושונאים את הישראלים. חולמים להגר מהארץ ומתגעגעים הביתה אחרי שבוע בחו"ל. רוצים אמריקה עם נימוסים ים תיכוניים. סטלנים בימים ומענטזים בלילות. עדריים כמו עיזים ושוברים מוסכמות.
מייצרים גאוני מחשב ומאדירים אהבלות בלונדיניות. קוראים לצביקה פיק "המאסטרו" ושורקים בוז לזובין מהטה. קונים ארבע על ארבע וצמודי-קרקע ומתלוננים על קשיים כלכליים. כועסים על הצעירים המפונקים ומלטפים להם את האגו. רוצים מדליות אולימפיות ומרעיבים את הספורטאים.
קוטלים אחרים ונעלבים מביקורת. בולסים מכל הבא ליד ובוכים על עודף משקל. עושים דאווין של שף ומעמיסים לתוך הפיתה עמבה, טחינה וסלט טורקי. מוקפים בחברים ולא רואים את הזולת ממטר. רוצים מנהיג חזק ורודפים פוליטיקאים. מפרגנים למי שתרם למדינה, אבל רק אחרי פרישתו או מותו. מבקרים את תרבות הרייטינג ומכורים לריאליטי ושעשועונים. לא ממלאים פקודות ואוהבים לפקד.
מפיקים חתונות גרנדיוזיות ומתגרשים אחרי המשבר הראשון. נוסעים לסוף העולם לחפש את עצמם ומוצאים ישראלים אחרים. שואלים "מה קורה?" ונענים ב"מה המצב?" חוגגים את החיים עם שירי דיכאון. אוהבים את השירות הצבאי, אבל רק אחרי השחרור. מעניקים לילדים שמות דו-מיניים ומתבדחים על חשבון הומואים ולסביות.
מקרינים "סמוך עלי" ומייחלים ל"עזרת השם". מתפלצים מהשחיתות ומתחמנים את כל העולם ואשתו. מעריצים קשיחות ונחישות ומעודדים קיטורים והגרת דמעות. מתגאים במצליחנים ומייחלים למעידתם. חיים בפזרנות ומתמקחים על כל שקל. שקועים באוברדרפט תמידי וזוכים להלוואות בנקאיות נדיבות. מחפפים במצוות ורצים לבקש את ברכת הרבנים.
שרים את ההמנון בשפתיים רוטטות מבלי לדעת את המילים. בטוחים שביבי, ברק, מופז ולבני נכשלו ומריצים אותם לראשות הממשלה.
ככה זה בחברה שבה חווייה חיובית היא "משהו בן זונה חבל על הזמן" ואפילו הקפה הפוך. לכן, כשהישראלי משלשל פתק בקלפי הוא שם בכיס פתק החלפה.
* * *
פנייה לסופרי ילדים ונוער
כתב העת "על הדרך" מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש שושנה מליק מעוניין לקבל ספרי ילדים ונוער לחשיפה ראשונה. מיטב מבקרי-הספרות יתייחסו אל הספרים בכבוד הראוי להם.
את הספרים יש לשלוח לת.ד. 16377 ת"א 61163
לציין: עבור ביקורת ספרים.
ההודעה על אחריות המציג
* * *
מנהרת הכרמל בבתוליה
שיר חיפואי מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אהבתי את הפופיק הנקי של אהובתי
יצקתי בו דבש ליקקתי עור משי עד בוא
יער מתולתל צהבהב בשיפולי גבעה
(מטעם הממונה על המקומות הקדושים)
הבן-אדם הקטן שלי גלש
משני מגדלי תאומים
עם פנסים אדומי פטמות
כדובדבני אהבה
עד מנהרת הכרמל
שטרם הסתיימה חפירתה
הבן-אדם הקטן שלי
עקף כרמל עד צ'ק פוסט
(ראה בדרך את אֶמִיל חבִּיבִּי צד דגים)
הרטיב מאחור את צ'ק פוסט בדבש לבן
(מטעם הממונה על המקומות הקדושים)
וחזר לַפופיק המתוק של אהובתי
מֵזִינו בדבש החיים
כבימים כשהרתה אותה אימהּ
יושב על דופן בריכת הפופיק
משכשך עטרתו בדבש האוהבים
עייף מיערות וממנהרות
חיכה תשעה חודשים
אבל אהובתי נותרה בתולה
בכרמל שלה סתימות
הכרייה טרם הסתיימה
מכשיר הקידוח שלו חלש
(ראה בדרך את אמיל חבּיבּי צד דגים)
מנהרת הכרמל טרם נחדרה
צריך אבא חושי ופלוגות הפועל
אלה יודעים להכּוֹת
* * *
שלוש ארוחות קלות בצהריים ב"גיליס" בנמל ת"א
ב-237 שקלים עם טוגני בקון וקאלאמארי
מאת כתבנו הקולינארי ס. גרוּס
תפריט ארוחת-הבוקר ב"גיליס" תקף משעה עשר בבוקר עד חמש אחר-הצהריים. כאשר באנו בשעת אחת ושלושים בצהריים היתה המסעדה בפנים מלאה כמעט עד אפס מקום, ואילו בחוץ מול הים היה עדיין חם מדי לשבת באמצע היום, למרות הצל. בכל זאת, בזכות המיסתורית היודעת לדבר עם בני-אדם, נמצא לנו שולחן פנוי בפנים.
תפריט ארוחת הבוקר בצהריים, שמחירה 69 שקלים כל אחת, כלל לשניים:
1 סלסלה גדושה לחמניות משני סוגים וקרואסונים קטנים ולצידה צלוחית ובה קעריות קטנות של זיתים ירוקים דפוקים בטעם מעולה ואמיתי (ללא שום), חמאה, וריבת דובדבנים טעימה ומתוקה מאוד. ואם איני טועה, גם קערית מלח גס.
1 כד מים קרים עם פלחי לימון וכוסות.
2 משקאות קלים או קוקטילים (לבחירה). אני בחרתי שמפניה עם ליקר קסיס והתחלתי להסתבל אחרת על העולם, הנשים המבוגרות שמסביב נראו לי צעירות יותר וציפי שביט, שישבה בסמוך, נראתה לי כאילו היא הבת של עצמה. המיסתורית לקחה דיאט ספרייט ולא היו לה הלוצינאציות.
2 מנות ענקיות של שפע פרוסות בריוש מטוגנות בעטיפת ביצים טרופות בנוסח פרנץ' טוסט יחד עם ערימה מדהימה של פרוסות בקון פריך שטוגן היטב, אולי בשמן עמוק, והיה מלוח וטעים בצורה בלתי רגילה גם לגבי מולדתו אנגליה, והרי לשמו בלבד לקחנו את המנה הזו.
עוד היו בכל צלחת – נגיעה של גבינה לבנה רכה ופרוסה של גבינה צפתית קשה, ועגבניות שרי אחדות מונחות על מצע של עלי רוקט חמצמצים. פרוסות הבריוש היו קצת רכות מדי לטעמי, אולי בגלל העומס מיהרו במיטבח ולא טיגנו אותם מספיק כדי שתהיינה פריכות. התנהל אפוא ויכוח וזאת כי המסתורית טענה שהן צריכות להיות רכות ואילו אני אמרתי שעליהן להיות פריכות וקשות-במקצת. ובאמת היא קיבלה אותן מטוגנות קצת יותר, והחליפה איתי שתי פרוסות. מה אגיד לכם, שלא תהיינה לכם דאגות גדולות יותר בחיים, מה עוד שהבקון היה מעולה. וגם קיבלנו מגבוני נייר חתומים לקינוח, וכך היתה לנו לקראת סיום הארוחה הרגשה של לפני נחיתה במטוס, כאשר מחלקים את המגבונים האלה להתרעננות.
עוד אנו מתגברים על המנות הענקיות, ומתברר שבאותו סכום, 59 שקלים המנה, גם מגיע לנו קפה או תה, ובחרנו בכוסות תה עם נענע טרייה, והתה שטף היטב את הטעם השמנוני-במקצת של הארוחה המאוד לא-דיאטטית הזו, אבל טעימה מאוד. סלסלת הלחמניות היתה כה גדושה, שאת מרביתן שמו לנו בשקית-נייר חומה לקחת הביתה. והיינו כל-כך שבעים עד שוויתרנו בבית על ארוחת-הערב הרגילה.
ס"ה 138 שקלים לפני תשר.
קרובת-המשפחה שסעדה עימנו וגם הזמינה אותנו לארוחה הסתפקה במנה גדושה של קאלאמארי זהבהבים מטוגנים בציפוי פריך, טעימים מאוד, 57 שקלים, ועוד 12 שקלים לכוס לימונדה טרייה, ס"ה 69 שקלים לפני תשר.
ס"ה 205 שקלים (כנראה טעו בחשבון ב-2 שקלים) + 25 שקלים תשר שהם 230 שקלים.
גיליס, בר מסעדה, נמל תל-אביב, האנגר 25, 03-6057777. מומלץ. אמנם יש בעייה קטנה, שמגישים בצלחת פרוסות בקון ובצד גבינה לבנה, שזה ערבוב בשרי בחלבי.
* * *
בעקבות יהושע ילין: תרל"ב (1872) –
האם תקום פתח-תקווה בכיכר הירדן?
המלביה"ד: דורון גיסין
[נינו של יהודה ראב ונכדם של ברוך בן עזר ראב וזלמן גיסין]
בשנה ההיא היא שנת תרל"ב, העמידה הממשלה לממכר פומבי [לכל אשר יוסיף על המחיר, וזה נקרא בערבית "מאזאד"] את שני שלישי אדמת יריחו בכיכר הירדן, המכילים בערך ארבעת אלפים דונם. כל אדמת כיכר-הירדן היא דשנה ופוריה במאד מאד, וכולה משקה כגן ה' בארץ מצרים. כי ישקוה מי המעיינות הרבים והגדולים הנובעים בשפולי ההרים אשר בקצותיה המזרחי [הרי מואב –אשדות הפסגה] והמערבי [הרי יהודה וירושלם] אמנם מי המעינות, בין המזרחיים ובין המערביים, לא יספיקו להשקות כי אם רק חלק מן אדמת הערבה, שהוא לערך ששת אלפים דונם לכל מעיין הרחוק מחברו בערך עשרה קילומטר. ומותר האדמה המכילה רבבות אלפי דונמים, ישאר שממה ובור וכל עשב לא יעלה בו. כי כן טבע האדמה ההיא שלא תצמיח כל ירק ועשב בלי מים, לסיבת אווירה החם מאד המייבש את אדמתה. ולעומת זה כאשר ישקוה, תצמיח ותפרה את נטיעותיה ותבואותיה בכמות מרובה וגדולה מאד, יתר על כל האדמות שבארצנו.
אצל כל המעינות המערבים התיישבו שבטי בדואים שונים אשר החזיקו באדמה מסביב לעבדה ולזרעה. ולאשר השבטים האלה הם עצלים ונרפים וגם עניים ואין ביכולתם ובכוחם לעבד את האדמה בעצמם, נהגו תמיד להשתתף עם הפלחים העשירים מתושבי ההרים שכניהם, באופן שהפלח יעבוד את כל העבודה מתחילת ההשקאה והחרישה והזריעה עד סוף הקציר והדיש. והיה בעת החלק התבואות, יקבל הפלח שני שלישי התבואה חלף זריעתו ועבודתו, הבדואי יקבל שליש תמורת זכותו במים ובאדמה.
עונת ההשקאה נחלקת ביניהם לפי משפחותיהם, ולפי אשר ירשו מאבותיהם הקדמונים. להרב הרבו את נחלת אדמתו, וממילא גם את עונות ההשקאה ולהמעט המעיטו. וכאשר תגיע עונת החרישה שמתחילה אצלם מראש חודש תשרי, עוד טרם שירדו הגשמים, ישקה הראשון את אדמתו בעונות הקצובות לו בירושתו. וכאשר יגמור יקבלנה השני וכן השלישי והרביעי כסדר, עד שיגמרו כולם ואז חוזר חלילה כנזכר. וכן יתמידו להשקות גם את הזרוּע עד בוא עת הקציר. לאשר התבואה תקדים להתבשל בערך שני חודשים קודם מתבואות שאר האדמות. ואז יתחילו להשקות את אדמתם לנטיעות תבואות הקיץ שומשומים ודורה [חיטי תירס]. וכן על זה הסדר ישקוה כמעט כל השנה.
לפי חוקי תוגרמה כל אדמת מדינתה חוץ מאדמת הערים שייכת לממשלה ונקראת בשם אדמת "מירי" ולבעליה יש רק את זכות של "חזקה". וכל זמן שהבעל עובד אותה אין הממשלה יכולה לנשלו מעל אדמתו. וכן יש לבעל הזכות למכר, למשכן ולהוריש את זכות חזקתו. אבל אם יעזב את האדמה שלוש שנים בלי עבודה, אז אבדה זכותו, והאדמה תשוב לקניין הממשלה, שתמכור את זכות החזקה לכל המוסיף למחירה.
לא כן היא אדמת הערים והבנינים, שהיא קניין הבעלים לצמיתות. ובין אם הם הרוסים או עזובים, לא תוכל הממשלה לנשל את בעליהם וזהו הנקרא אדמת "מולך".
בימים הקודמים לא הטילה הממשלה מס על האדמה. רק היתה מקבלת מס גולגולת. כל משפחה היתה חייבת לשלם סכום קצוב לפי מספר נפשותיה הגברים, אך בשנה הנז' שנת תרל'ב, בטלה הממשלה את המס הזה, ותמורתו קבעה מס על האדמה לפי מדתה ולפי ערכה ושוויה. ותשלח פקידים לכל ערי מדינתה למוד את הארץ ולהעריכה, ועפ'י זה לקבוע את המס הנקרא "ורקו". בבוא הפקידים לאדמת יריחו למדדה ולהעריכה, מחאו הבדואים באמרם – הלא אין אנו נהנים מאדמתנו רק משלישיתה כי שני שלישי התבואות לוקחים הפלחים הבאים תמיד לזרעה. ויודיעו הפקידים את טענת הבדואים לקושטא, ותבוא מקושטא פקודת הממשלה למכור את שני שלישי אדמת יריחו לכל אשר יוסיף במכירה. כי אחרי אשר לא נהנו הבדואים כי אם משליש תבואות האדמה, פקעה זכות חזקתם בשני השלישים הנותרים, ועליהם לשוב לזכות הממשלה כפי החוק. וכן העמידה הממשלה בירושלים את שני שלישי אדמת יריחו להקנותה לכל מי שיוסיף במחירה. ויהי בהוודע דבר המכר בעיר, עמדו על המקח שני אנשים. האחד מהם הוא האפנדי מוסא פאשה אל חוסני, עשיר גדול וראש נכבדי העיר המושלמים, והשפעתו רבה וגדולה גם בין שרי הממשלה הגבוהים שבקושטא. ולעומתו עמד להוסיף על המקח עשיר גדול ארמני, תושב מצרים איש זקן מאד וערירי אשר בהודע לו מהעתונים דבר המכר, הודיע לראש עדת הארמנים בירושלים, הבטריק [הפטריאך. – ד.ג.] שרצונו לקנות את המקום ההוא ולהקדישו לטובת עדתו הארמנית שבירושלים.
אז נתעוררו אחדים מבני ציון אשר אש אהבתם וחבתם לאדמת ארץ אבותנו בערה בקרבם והם : ה' בן ציון ליאון ושותפו ה' נתן גרינגארט, בן הגרש'ס ה' בינוש סלאנט, ה' יואל משה סלומון, ה' משה יצחק גאלדשמיד, ה' ליב לאמז'ר המכונה אחי ואנוכי. ונתאגד ונכונן חברת מניות בנות מאה נאפ' כל אחת לקנות מהממשלה את האדמה הנז' להתאחז בה. ויתחברו אלינו גם אחדים מעשירי העיר. הרה'ג מקאליש, הרב ר' מאיר אורבך, ה' יוסף קריגער [שהיה אז מתורגמנו של הפחה]. הר' דוד גוטמן [שהיה אח'כ המיסד הראשון של מושבת פתח תקוה]. הר'ר אברהם מדוברצין [ממונה הראשי של כולל אונגרין שלא על מנת לקבל פרס] ועוד אחדים מנכבדי העיר, בס'ה חמישים איש שהכניסו והשלישו לתחילת פרעון חצי מחיר המניות ביד הסוכן הרה'ג מקאליש הנז'. [ההדגשה של שמות מי שהיו לימים ממייסדי פתח תקווה, היא משלי – ד.ג.].
אז נתאספו כל החברים ויבחרו שלושה אנשים מאתנו לועד הפועל. את הרב'צ ליאון, את הרי'מ סלומון ואותי, לגשת אל הפעולה בהקניה הנז'. וטרם גשתנו להוסיף על המקח הבטחנו להפחה ע"י חברנו ה' י' קריגער מתורגמנו, סך אלף נאפ' למען יעמד על צדנו לטובתנו, בעת הדרושה לחות דעתו. כן גמרנו עם האפנדי מוסה פאשה הנז' שיסלק את ידו אחרי אשר נוסיף על מחירו, ותמורת זה, הבטחנו לתת לו חנם חלק עשירי מהאדמה, כי חשבנו גם להשתמש בו ע"י השפעתו הגדולה על הבדואים בעת שנצטרך לחלק עמהם את האדמה וכדומה.
וכן לא נשאר עלינו רק לפנות את הקונה הארמני מעל דרכנו, שלא יעמוד לשטן לנו, וגם לזה מצאנו תרופה. הלכנו ובקשנו את הר' אריה "נאמן" [כנו אותו כן בהיותו סוכן הכספים בכולל ווילנא] איש בעל הדרת פנים עם זקן גדול, והיה לובש על ראשו כובע של בד שחור וצנופה עליו מצנפת גדולה, כעין שהיו לובשים החכמים הגדולים של הספרדים, ללכת אתנו אל הבטריק הארמני. ונציגהו לפני הבטריק בתור ראש העדה האשכנזית, ויקבלנו בסבר פנים יפות מאד ובכבוד גדול. ואחרי שתית הקהווה ודרישת השלום כנהוג, הצענו לפניו את בקשתנו ונאמר, "הנה עדתנו חפצה לקנות את אדמת יריחו להנחילה לענייה להתפרנס מיגיע כפם. אך באשר שמענו שאחד העשירים מבני עדתך עומד על המקח לקנותה ולתתה מתנה לבני עדתך. ואחרי אשר עדת הארמנים עשירה מאד בשדות ומגרשים וגנות ופרדסים בסביבות ירושלם ויפו, והיא קטנה ומצב בניה טוב מאד, כי כל אחד אומנותו בידו והם מתפרנסים ברוח, ובודאי לא יעזבו את פרנסתם וישיבתם בעיר ללכת להתענות בערבות יריחו, מקום שהאויר רע והחום גדול מאד. לכן באנו להתחנן לפניך כי תואיל ברחמיך ובטוב לבבך להשפיע על בן עדתך הנ"ל שיסלק את ידו מהקניה הנז' לטובת עניי עדתנו, כאשר נסתלק גם האפנדי הגדול מוסה פאשה אל חוסיני ברחמו על עניי עדתנו." כמובן שלא הגדנו לו את הבטחתנו להנז'.
אז ענה לנו הבטריק: "רעיונכם מצא חן בעיני מאד, בחפצכם להתחיל להתנחל בארץ, באדמת יריחו, כאשר התחיל יהושע בן-נון לפני שלושת אלפים שנה לכבוש את הארץ מיריחו. ובצחוק הוסיף לאמר: אמנם זה רעיון אידיאלי יפה מאד, אבל אשאלכם מה תעשו לקללת יהושע בן נון אשר השביע וקלל ב-ארור האיש אשר יקום ויבנה את יריחו בבכורו יסדנה ובצעירו יציב דלתיה?
אז ענינו לו כדרש חז"ל כי יהושע קלל אך את הראשון אשר יבנה, ואחרי שכבר נמלאה קללתו, בחיאל בית האלי ככתוב במלכים א' ט'ז, כבר הופרה הקללה, ונקווה לה' כי ישובנו יהיה לברכה ולא לקללה.
וימצאו דברינו חן בעינו ויבטיחנו למלא את בקשתנו, ונפרד מעליו בתודות ובברכות רבות. ואמנם הוא מלא את הבטחתו כאשר ספר לנו סופרו, כי כתב להעשיר הנז' כי אוויר המקום ההוא הוא חם ורע מאד, ולא יתאים לטובת בני עדתו, ויותר טוב להשתמש בנדבתו לבנות חנויות ובתים בהמגרשים הרבים אשר להם הסמוכים לחומת העיר.
והעשיר הנז' נענה לו וינער את כפיו מהקניה ביריחו. אז הלכנו והוספנו על המחיר אשר קצב ממלא מקום הארמני, והוא הסך אלף ושמנה מאות לירות טורקיות, עוד מאתיים לירה. והאפנדי מוסה פאשה, וגם מ'מ הארמני, חתמו על שטר ההכרזה כי אין חפצם להוסיף עוד והם מסלקים את ידם. וישאר המקח רשום על שמנו בסך אלפיים לירה טורקי. והמכריז התמיד בהכרזתו עד שלושה חדשים כפי החוק, ואז שלח הפחה להודיע לקושטא בפרטיכל חתום מחברי האידרה [המועצה הממשלתית] , כי אחרי ההכרזה במשך שלושה חדשים כדת, נשארנו אנחנו המכריזים האחרונים, וכי שאר המוסיפים נערו את כפיהם, ובכן שואל הוא את רשיונם לגמור את המכר ולתת לנו שטרי מכר כדת.
השקפתנו ומטרתנו בקנייתנו זו היתה רחבה מאד. לא רק לרכוש לנו אלו הארבעת אלפים דונמים היתה מטרתנו. אנחנו קוינו לרכוש לנו ע"י קנייתנו זאת במשך הזמן את רבבות אלפי הדונמים החרבים והשוממים שעל גבולנו עד הירדן, שעל פי החוק יכולנו לזכות בהם חנם, אם נהפכם מאדמת בור לאדמה מעובדה. וזה חשבנו לעשות על ידי שנמשוך אלינו עשירים גדולים בעלי הון באירופה שישתתפו אתנו בסכומים עצומים לקנות בהם מכונות גדולות להעמידן על הירדן לשאוב מימיו, למען השקות בהם את כל, או רוב האדמה השוממה הסמוכה לגבולנו עד שפת הירדן. ואחרי שהאדמה עצמה היא דשנה ופוריה מאד ורק דורשת מים להשקותה, חשבנו שבמקום להשתמש בה לתבואה, אשר עבודתה מרובה וקשה והכנסתה מועטה, נשתמש בה לנטיעת גנים ופרדסים, אשר אפילו חמישים דונם יספיקו לפרנס משפחה גדולה ברוח. כי יתר שאת לאדמת יריחו על כל אדמות שבארצנו בכמות פירותיה ובגדלם ובטיבם. וכך חשבנו שבמשך הזמן היו מוצאות להן אלפי משפחות פרנסה ברוח. ומלבד כל זה עוד חקרנו ומצאנו שכל האדמה אשר על שפת הירדן ושפת ים המלח מכילה בקרבה כמות מרובה של גפרית. וגם מהעסק הזה יכולות להתפרנס עוד משפחות רבות.
אחרי עבור שלושה חדשים, שלח הפחה ע''י מתורגמנו להודיענו, כי שואלים אותו מקושטא להודיעם מי ומי המה הקונים, ואיזה נתינים הם, אם נתיני עותמניה או נתינים זרים. ובכן אספנו את כל החברים להתיעץ מה לענות להפחה, כלומר, להחליט על שם מי נבקש לכתוב את שטרי המכר. אם על שם אחדים מחברינו העותמנים, או הנתינים הזרים. אז נפלגו חברינו לשתי מפלגות. אנחנו שלושת חברי הועד ורבים מחברינו ילידי הארץ שיודעים ומכירים את יחסי הממשלה לנתינים הזרים אמרנו: "מדברי שאלת הממשלה, ניכר כי אין דעת הממשלה נוחה למכור לנתינים זרים. לזאת עלינו לרשום עתה את המכר על שם עותמנים, ולהוציא את האדמה מיד הממשלה הקושטאית, ואחרי כן במשך הזמן ישובו העותמנים וימכרוה לנתינים הזרים, כי אז לא יצטרכו לשאול רשיון מקושטא."
אך רוב החברים החדשים אשר מקרוב באו לא"י התעקשו ואמרו: "בשום אופן לא נאמין למסור כספנו על שם עותמני, אדרבה, עלינו להודיע שהקונים הם נתינים שונים, כדי שבשעת הצורך יהיו לנו הקונסולים השונים למגן, והממשלה בראותה כי אין קונים אחרים בלתנו תסכים סוף סוף לקניתנו."
אחרי משא ומתן ארוך ווכוחים רבים הוחלט לדאבוננו, ברוב דעות, להגיש להפחה רשימה של שמות הקונים שהם: הרה''ג ר' מאיר אוירבך, ור' נתן גרינגראט, הנתינים הרוסים. ור' דוד גוטמן ור' אברהם מדוברוצין, הנתינים האוסטרים, ורב"צ ליאון ואנוכי הנתינים האנגלים, [כי אז עוד הייתי נתין אנגליה], ור' יואל משה סלומון הנתין הגרמני. ונמסר בדאבון לב את הרשימה הנז' ליד הפחה וישלחה לקושטא. ואחרי חודש ימים הודיעו מקושטא להפחה, כי השולטן עבד אל חמיד בחוסו על אדמת ארצו שלא למוסרה לידי נתינים זרים, הואיל בטובו להוסיף על המחיר עוד חמש מאות לירה ולקנותה קנין פרטי לעצמו. ולכן על הפחה לשלוח שטרי מכר רשמיים, שהממשלה מכרה לו את האדמה הנז'.
אז אמרתי בשברון לב ובדאבון נפש: "מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו" ויריחו נשארה סוגרת ומסגרת מפני בני ישראל.
החבילה נתפרדה, לב רבים מהחברים דאב מאד על חבלם כל מעשה ידיהם בשגגה אחת קטנה שיצאה מלפניהם. אך שאיפותיהם לא סרו מלבם, ואחרי שוטם בעולם הדמיונות כנשמות ערטילאיות משך שנים אחדות שבו אחדים מהם וייסדו את המושבה הראשונה באדמת השפלה, ויקראו לה בשם אשר אמרו לתת למושבתם ביריחו, היא מושבת "פתח-תקוה" עד היום הזה.
עד כאן תעתיק מילה במילה של פרק אחד מתוך ספר שמחברו לא טרח להפיצו ברבים, ונותר נחלתם של בני משפחתו בלבד. המדובר בספר זיכרונותיו של יהושע ילין, אביו של דוד ילין. יהושע, יליד ירושלים, כתב את זיכרונותיו לקראת יום הולדתו ה-80, ובנו דוד דאג להדפיסו ולהפיצו אך ורק בין בני המשפחה. הספר הודפס לראשונה בשנת תרפ"ד, 1924, כאמור לקראת יובל שמונים שנה להולדת אביו. המלצתי לקוראים – קראו בין השורות והמילים כי מה שלא נכתב במפורש משנה את מהלך ההיסטוריה ומאיר את אשר לא רצינו להאמין בו ורבים מתוכנו גם מתכחשים לו. רק אנו, צאצאי דורות ראשונים, יודעים את האמת ונאמנים לה. כיבוש הארץ בתקופה ה"מודרנית" לא בא ממניעים "ציוניים" אלא היה הבסיס שבלעדיו לא היתה יכולה הציונות לפרוח. נאחנה איל וואטאנין ערפין איל עוואנטה עאכטאר מינכום. ואידך זיל גמור.
[כלומר, מלכתחילה היו עסקי גאולת הקרקעות בארץ-ישראל מלווים ב"עוואנטה", ניסיונות הערמה, משני הצדדים, אחרת לא היה אפשר לרכוש אדמות, ובייחוד בתקופת התורכים.
אגב, רק לאחרונה התברר לי כי קרובי דורון גיסין, אף הוא חבר בוועדה לשימור אתרים בפתח-תקווה, היה בדרכו לַפגישה שבה השתתפתי בנושא ציון התלם הראשון, אך מגיסין מנעו בכוח להיכנס לַישיבה, בראשותו של שלום קוטלר, והתירו את הכניסה רק לאותו מתלהם צעקני שאינו דובר אמת, אסיסקוביץ, שהתחיל לחרף ולגדף אותי עד שיצאתי מהמשרד בטריקת דלת מהדהדת שכמעט הפילה טיח. קשה להם, לעסקני פתח תקווה, לשמוע את האמת ההיסטורית, מה עוד שעל פי השמועה מישהו מחזיק אותם חזק בביצים. ככה מתקבלות שם החלטות.
אב"ע]
* * *
סיפורי פתח-תקווה
פנייה לִבְנֵי פתח-תקווה הקשורים לעברה
מאחר שחגיגות ה-130 והנצחת היובל גובלות בְּבּוּרוּת ובחובבנות
אנחנו מבקשים מכם לשלוח לנו סיפורי זיכרונות קצרים משפחתיים והיסטוריים
וכך נציל משהו מהשיכחה מהטמטום ומהסילוף
כי אצלנו המקום היחיד שבו מציינים במשך כל שנת תשס"ח 2008
ובמדוייק את מלאת 130 השנה לייסוד פתח-תקווה
* * *
כוס תנחומים לעו"ד אביגדור פלדמן
ביום פטירת הציירת שרה חינסקי ז"ל
שלא תדעו עוד צער ודאבה
בבניין שלום צדק ומשפט ננוחם
שולח: יִשְׂרָאֵל הַר
* * *
אוניברסיטת בת שלמה רבתי
והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר
שמחים להודיע על פתיחת הקורס המשלים לתנ"ך בהנחיית סופרים וידוענים.
מאחר שלאחרונה אין כמעט סופר או סופרת שלא נעשו מומחים להרצות על התנ"ך בעקבות הרומאנים החשובים שכתבו ורבי-המכר שהצליחו לייצר, החליטה אוניברסיטת בת שלמה לעשות צדק עם אותם סופרים וידוענים שמשום מה טרם החלו מרצים על התנ"ך בציבור וטרם התפרסמו כמומחים לו במודעות מאירות עיניים בכל העיתונים.
אצלנו ירצו על התנ"ך: ג. יפית (יחצנ"ך), ארקאדי גאידמק ושלדון אדלסון (רוסית ואנגלית, מוסר הנביאים), פנינה רוזנבלום (בזיכים ונרד), משה טלנסקי (אנגלית ועברית, לא תענה ברעך עד שקר), אריק איינשטיין (החברֶ'ה בתנ"ך), אריה מליניאק (הפה הגדול של הנביאים), חנן חבר (התנ"ך כיצירה ילידית פלסטינית), שרה שילו (בזכות השפה הקלוקלת של התנ"ך), אסי דיין (הנושא בטיפול), טובל'ה (אופתנכל'ה), אסיסקוביץ (אצ"ל בפתח-תקווה בתקופת התנ"ך), לאזאר כגנוביץ (רוסית, הישרדות יהודית אז ועתה), ר'אלב מג'דאלה (שר התרבות, התנ"ך, הקוראן ומחמוד דרוויש), מרגול (עברית תנ"כית בשפת השוק), באבא ברוך (הדלקת נרות לקדושים ופולחנים אליליים אז והיום), צביקה הדר (מדוע ספר הספרים פופולארי) , נתן זהבי (כיצד הציתו ארכיוני פפירוסים בתקופת המקרא), אהוד בן עזר (מי חרש את התלם הראשון בארץ כנען), שמוליק קראוס (אין אלימות בתנ"ך), ברברה, קלריסה ומוניקה (תנ"ך חשוף בשפת הגוף לחרשים וַחרמנים), ועוד כמה וכמה מגדולי הפרשנים והבקיאים בתנ"ך בימינו.
אחרי הבחירות לנשיאות ארה"ב ייתכן שגם ברק אובאמה יצטרף (באנגלית).
אין צורך בידיעה מוקדמת של החומר כדי שלא להעליב את המרצים. ההרשמה במשרדי האוניברסיטה ליד כביש שש. לחסרי תעודת בגרות תינתן הנחה.
* * *
להיכנס לאתר למטה, פשוט משגע, מומלץ לראות פעמיים!
לאמריקאים יש זמן לתס"ח ואצלם הדבר אינו נחשב למיליטריזם
אלא אחד מאושיות הדמוקרטיה, העוצמה והגאווה הלאומית
http://www.whc.net:80/rjones/USN/USN_team.html
* * *
נורית גוברין: לדבריו של אהרן חָבֵר על ונציה
לאהוד שלום רב,
לדבריו של אהרן חבר על ונציה. שירים על ונציה בפרט ועל איטליה בכלל בספרות העברית, אפשר למצוא במחקרי: "איטליה בספרות העברית החדשה" שכונס בספרי: 'כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית', הוצאת כרמל, תשנ"ח/1998, עמ' 247-225. ריכוז השירים על ונציה בעמוד: 244.
בברכה
נורית גוברין
* * *
I believe that banking institutions are more dangerous to our liberties than standing armies.
If the American people ever allow private banks to control the issue of their
currency, first by inflation, then by deflation, the banks and corporations that
will grow up around [the banks] will deprive the people of all property until
their children wake-up homeless on the continent their fathers conquered. The
issuing power should be taken from the banks and restored to the people, to whom
it properly belongs.
Thomas Jefferson, 3rd president of US (1743-1826), Letter to the
Secretary of the Treasury Albert Gallatin (1802)
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק ארבעה-עשר
יהודה ולאה בירקון
כך חלפה שנה ראשונה. את חג הסוכות תר"מ [שלהי 1879] חגגו המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני-משפחה אחרים, שהובאו מיפו. הם הקימו סוכה גדולה, שנתמכה במגרפות ובקלשונים, ולסכך שימשו להם צמחי קנה וסוף שהובאו מוואדי אבו-לִגֶּ'ה הסמוך. שחטו כבשים ואכלו בשר רב, כדרך הערבים הזובחים בחגיהם זבח. חודשים ארוכים לא טעמו המתיישבים בשר, ועתה היו כה רעבים לו, שחלו מאכילה גסה.
היו אלה ימים שלאחר איסוף החיטה מן הגורן, הובלתה לטחינה בטחנת פַרוֹחִיֶה, שעל גדת הירקון, ובטרם חריש להכנת הזריעה של תבואת החורף. למתיישבים היה זמן פנוי והם ניצלוהו כדי לטייל עם נשותיהם, ברכיבה על גבי סוסים, בסביבות המושבה, להראות להן את גבולות הנחלה, ואת הירקון ומבצר אנטיפטרוס.
לאחר שחלף חג הסוכות לא חזרו הנשים ליפו אלא נשארו לגור במושבה החדשה עם בעליהן. לאה ויהודה בנו להם סוכת מחצלאות, ולאזאר התקין לנשים טאבון חדש. במומחיותו לקח שק ומילא אותו חול. הניחו על הקרקע. כיסה אותו בשכבות עבות של טיט. לאחר שהתייבש הטיט הוציא בזהירות את החול היבש ואחריו, דרך הפתח מלמעלה, את השק כולו ששימש כתבנית, ונוצר חלל מקומר של תנור לאפייה. מעל הטאבון בנה, כדרך הפלאחים, בקתה קטנה, מקומרת, עשוייה שלד קנים מרוחים בטיט, לשמש מקלט ללהבה מגשם ורוח.
למחרת החג יצאה לאה, גרזן בידה, לחטוב עצים כדי להסיק את הטאבון. היא חיפשה זמורות וענפים יבשים, התבוננה כֹּה וָכֹה, והנה אין עצים בכל בקעת פתח-תקווה. רק פה ושם, במרחקים, מזדקר עץ סִדְרִיָּה בודד ולידו מלבין קבר שיח' קדוש. לא היתה ברירה בידה אלא לקושש בגרזן שיחי קוצים יבשים, שיָבשו בשדות במשך הקיץ ותפרחתם הגבוהה הגיעה עד לקומתה. ידיה העדינות נפצעו. האבק נכנס לנחיריה. שמש הסתיו היתה עדיין לוהטת, לא כאוויר הירושלמי היבש והקריר, שאליו הורגלה מילדותה, ולא כרוח הים המיטיבה שהיתה חודרת לעיתים אל הסימטה ביפו. חברותיה יושבות בשעה זו בבתיהן הקרירים בירושלים, עוזרות לאימותיהן או מחכות לשוב בעליהן הצעירים, הלומדים בישיבה. הן אינן צריכות להסתובב בשדות ולפצוע את אצבעותיהן, כמוה. אותה שעה נזכרה כי מעתה היא אחראית למזונם של בעלה ואביו. הם עובדים בשדה והיא מבשלת למענם בסוכה. אמנם דלים המאכלים. יום אחד נתנו לה לבשל פולים ועדשים, ולמחרתו עדשים ופולים, ורק פעם בחודש מביאים לכאן, מיפו, בשר טרי משחיטה כשרה שיש לבשלו ולאכלו מיד, פן יתקלקל, אבל – עכשיו אין הם חיים בחסדי תרומות ונדבות! מפרי-עמלם הם אוכלים. לכן אל לה להישבר, ובייחוד אסור לה לגרום נחת-רוח לכל אותם ירושלמים שהזהירו את אביה שלא ישלח אותה לחיות במושבה, וגם לעגו ליהודה, לאביו ולר' דוד הטוב ואמרו שבתיהם יהיו קבריהם.
את גדיש-הקוצים הביאה לאה כשהיא נושאת אותו על ראשה, כדרך הפלאחיות. לשם הבערתו היה עליה לפורר את הגבעולים והקנים במו-ידיה, אחר פיזרה את הקֶצֶץ הזה, שהערבים מכנים בשם קַסַל, על הטַאבּוּן שֶׁבּוֹ עממו עדיין ניצוצות אחדים ברמץ שנותר מהסקתו הקודמת. שלוש הנשים השתמשו בו לפי תור והיה חם תמיד וכך נחסך הדלק להסקתו-מחדש. הקצץ התלקח והעלה עשן סמיך וריח מחניק של בעירה שמילא את הבקתה הקטנה, דבַק בבגדים, בשֵׂיער, בַּכּול. הלהבה לחשה סביב הטאבון והוא החל לספוג חום שנשתמר די צורכּו ברמץ ובאפר. לאה גרפה בזהירות את הרמץ מלמעלה, הסירה בעזרת הידית הארוכה את מכסה הטאבון, הניחה בתוכו את כיכרות הבצק שלשה במו-ידיה, שבה וכיסתה אותו במכסה ועליו הערימה שכבה נוספת של חומר-בעירה. האש התלקחה שוב, רק ידית-הטאבון בלטה החוצה. עיני לאה דמעו מן העשן הסמיך, הקרוב לפניה. האפייה נמשכה זמן רב ובבעירה איטית. בפעמים הראשונות לא היה טעמוֹ של הלחם משובח במיוחד, אבל יהודה ואביו בירכו עליו בהתרגשות ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כי היתה זו להם פעם ראשונה שהלחם שהם אוכלים נאפה מקמח חיטתם.
*
יום אחד פרצו אריסיו של טיאן – פלאחים ממלאבס וממקומות אחרים, שחכרו חלקות בנחלתו רחבת-הידיים – את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמותיו של טיאן. הם תפסו קרוב לשלוש מאות דונם והחלו לחרוש אותם לזריעת התבואה, בטענה שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לאדונם היפואי.
אבו-יוּסֵף בחרב וברומח, יעקב מימון ויהודה חמושים ברובים כפולי-קנה, ועימם שאר המתיישבים – התייצבו מול אריסי טיאן וניסו למנוע מהם את החריש. לצד איכרי פתח-תקווה עמדו הערבים שעבדו עימם בשדות כפועליהם, ה"חָרָאתִים", או היו אריסים על אדמת החברים שנשארו בירושלים. אך הפלאחים לא נרתעו, והמשיכו לחרוש.
לפתע נראו שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששובליהן נסתבכו בקוצים, רצות ויורדות מן הגבעה שעליה עמדה המושבה הקטנה: היו אלה גברת גוטמן ועימה שתי הצעירות, דייכע אשת יהושע שטמפפר, ולאה ראב. הן נקלעו לשעה קשה ביותר. כל רגע עמדה לפרוץ קטטה המונית בין שני מחנות השכנים, שניצבו זה מול זה.
יעקב מימון ויהודה כבר הרימו רוביהם לירות באוויר, לשם אזהרה. אבו-יוסף חיפש תחבולה למנוע את החריש מבלי ששני המחנות יסתבכו בתגרה שתוצאותיה עלולות להיות הרות-אסון לכולם. והנה הופיעו לפני עיניו השלוש. לא רחוק מכאן, בפסח האחרון, רכב להביא להן נוצות של חסידות כמניפות לתנוריהן. – הנשים! – כנגדן לא יעזו הערבים להתקדם עם מחרשותיהם – עלה לפתע בדעתו רעיון נועז. והשלוש, כאילו קראו את מחשבותיו ואת העלול להתרחש בשדה-המערכה – השתטחו מיד על הקרקע, לפני המחרשות של ערביי מלאבס, וצעקו:
"על גבינו תחרשו!"
תופעה כזו טרם ראו הערבים. נשים ההולכות להילחם ראשונה! – ואת המבוכה שנפלה במחנם ניצלו הגברים מפתח-תקווה כדי להיכנס אל בין מסיגי הגבול ולגרשם, מבלי להשתמש ברובים.
לאחר שלא הצליחו להשתלט על האדמה בכוח הזרוע, תבעו אריסי מלאבס את איכרי פתח-תקווה למשפט. גם זו היתה צרה. השלטון היה פרוע. מערכת המשפט מקולקלת. הקונסולים הזרים יכלו אמנם להשפיע ולהגן על חיי נתיניהם ורכושם, אך יכולתם היתה מוגבלת כאשר על הפרק עמדו סכסוכים הקשורים בחוקי קניית קרקעות, שכירת בתים והחכרת שדות. הנימוק היחיד שהיטה את לב השופטים בבואם להכריע בדין לא היה החוק אלא הבקשיש. אם השוחד לא היה גבוה דיו, או שהצד השני שילם יותר – היו קובעים כי לפי החוק העות'מני אין לקבל עדות מיהודי במשפט, כי שבועתו אינה נאמנה. על היהודי להביא עדים לטובתו – רק אם הם מוסלמים כשרים ונאמנים. אך עדים כאלה לא נטו להעיד לטובת יהודי אלא אם כן כובדו במתנת בקשיש נאה, וכך היתה הדרך אל הצדק, כביכול, מרופדת בשלמונים ומרוששת עוד יותר את הצד החלש והעני.
איכרי פתח-תקווה, פועליהם ונשותיהם, הדפו את הפולשים לשדותיהם אבל בכך לא נסתיימה הפרשה. טיאן העשיר היה לא רק שכן המחזיק בקרקעות אלא גם בעל השפעה בבית המשפט, ביפו, שבפניו נתבררו סכסוכי קרקעות. יש אומרים שאף היה אחד השופטים. מכל מקום, כוחו במאבק המשפטי היה גדול בהרבה משל אנשי המושבה. ביוזמתו הגישו האריסים תביעה נגד הפתח-תקוואים והשיגו צו-מדינה האוסר לעבד את השטח, שהבעלות עליו מוטלת בספק, עד שתתקבל הכרעה סופית בבית המשפט. פירוש הדבר היה הקפאת חלק ניכר מנחלת קסאר, קרקעות שברכישתן השקיעו המתיישבים ממיטב כספם ואשר מעיבודן קיוו להיבנות.
השטח שלא עובד כוסה בחורף עשבים והיה למקום מרעה משובח. הערבים לא התמהמהו והעלו עליו את עדריהם. לאבו-יוסף, ליעקב מימון וליהודה היתה עבודה רבה. הסכסוכים לא פסקו. הבקשיש לשופטים ביפו ושאר ההוצאות סביב המשפט רוששו את קופת המושבה הצעירה.
*
יהודה היה בן עשרים ואחת, לאה בת שבע-עשרה. החלה עונת הגשמים של חורף תר"מ, שנת 1880. סוכת המחצלאות דלפה מים רבים. מעל דופנות מיטתם של לאה ויהודה קירקרו תרנגולות אך השניים לא שמו לב לכל אלה. זה היה פחות נוח מאשר בדירה הקטנה, המקושטת עציצי ריחן, נַעְנַע ורוֹטָה, שגרו בה במחצית השנה הראשונה לנישואיהם, ברחוב היהודים שברובע – אבל היו סביבם אנשים כלבבם וכדמותם. כולם מרגישים כבני משפחה אחת. עוזרים זה לזה. מסתפקים במועט ואיש אינו מעלה על דעתו לעזוב את המקום. בני-החבורה חלמו לקנות אדמות נוספות וליישב עוד יהודים. לקיים את מצוות התרומות והמעשרות מיבול שדותיהם. הם עבדו קשה וחיו בפשטות. הרגישו עצמם אנשים חופשיים, בוטחים בקב"ה ובכוח-הם, גאים לחיות על אדמתם, אפילו בדלוּת. הפּשׁטוּת נראתה להם דרך לחיים חדשים, לכן קיבלו על עצמם, באיסור חמור, שאנשי פתח-תקווה, ובעיקר, כמובן, הנשים – לא יענדו תכשיטים!
*
לילה אחד החזיק יהודה בזרועותיו את לאה ונשק לה, כשהם שוכבים שניהם על מיטתם בסוכה, רועדים במקצת מצינת החורף, שהקדים לבוא. שלוש תרנגולות, שחורות אף הן כלילה, ישנו כדרכן, בעמידה, כל מוט שהִציב יהודה במקביל למיטה. סגולה כנגד נמיות ושועלים, שלא יתגנבו לטָרפן בחסות החשיכה.
"לא," דחתה לאה את יהודה מעל פניה. "אסור."
יהודה לא ויתר.
לאה הרימה קול.
"ששש... תעירי את התרנגולות!" היסה אותה. "ואת אבא – "
לאזאר הציע לו משכב לא רחוק מן הסוכה, בפינת חדר, חסר גג עדיין, בבית שטרח בבנייתו.
"לא יכולה. אני אסורה עליך."
"מדוע? התחרטת? רוצה לחזור לירושלים? בבקשה!"
"יודה, מדוע אתה לא מבין? אין כאן מִקְווה! אני מוכרחה לטבול לפני שאניח לך להתקרב!"
"בואי!" הקים אותה. "תלכי לטבול!"
"מה איתך? איפה?"
"בירקון!"
והתחיל מושך אותה חוצה. "נעלה על הסוסים, ונרכב. לילה נהדר בחוץ! הסוס שלי מכיר את הדרך, בעיניים עצומות!"
"יודה!" החלה לצחוק, "עכשיו אני מבינה למה הוּדֶעס עזבה אותך! רק מבחוץ אתה נראה בן-אדם. מבפנים אתה משוגע גמור!"
"טוב. נחכה לבוקר."
היה יום חורף סגרירי. הדרך עברה בביצה, באדמת חמרה שהיתה כעיסה דביקה. בקושי צעדו בה הסוסים. "אולי נחזור?" הציעה לאה.
"לא בא בחשבון. רצית טבילה במקווה. תקבלי."
הגיעו לירקון. יהודה ירד מעל הסוס ועזר ללאה לרדת אף היא מעל סוסה. על העשב, הלח-עדיין, פרש עבאיית צמר גמלים רחבה. אחר בטש בנעליו שביל במורד, בין השיחים, אל הנחל.
"תסתובב!" ביקשה.
"לשחות אַת יודעת?"
"שאלה! ראית בירושלים נהר?"
"אז שאני אסתובב ובינתיים את תטבעי לי? טיפשה!"
לאה החלה לבכות. נערה צעירה היתה, והכול מוטל עליה. אילו אביה היה יודע! להתפשט באמצע היום, בחוץ, על שפת הירקון, כשהגבר הזה, בעלה, מסתכל בה בעיניים ירוקות, רעבות, כעומד לטרוף אותה.
"בסדר." אמר לבסוף יהודה, קשר חבל לגזע שיח עבה, שצמח על גדת הנחל [שום אקליפטוס עוד לא ניטע אז על הירקון], נתן את קצהו האחד בידה, והזהיר אותה: "שלא תעזבי לרגע, לאה!"
והִפנה לה את גבו.
לאה התפשטה מהר משמלותיה, לקחה את קצה החבל וירדה לנחל. המים היו קרים. מי חורף. מי מעיינות רַאס אִל-עֵין ומי גשמים שנקוו מהרי אפריים. פני הנחל הזורמים היו מכוסים חבצלות-מים לבנות, בעלות עלים ירוקים, ענקיים, ששטו להנאתם על מקום אחד. לבסוף אזרה לאה עוז וטבלה. יהודה, למרות הבטחתו לה, הציץ כל הזמן, מחשש שתטבע. הוא עצמו ידע לשחות היטב, מילדותו בחברת נערי הרועים בהונגריה.
ואכן, כפי שחשש, קרה. אך הורידה לאה את ראשה מתחת למים, בין החבצלות, ומיד נשמע בעבוע חשוד. מיד קפץ ומשך אותה החוצה, למרות מחאותיה. היא היתה ערומה, ושיניה נוקשות מקור. יהודה גילגל אותה על העבאייה הרחבה וניגב היטב את גופה הרזה והנערי-עדיין. העננים נתפזרו ושמש חמימה שלחה להם אורה ממעל. הם היו יחידים בכל הבקעה, בסתר שיחי קנה וסוף. רק שני סוסיהם עמדו מעליהם והתבוננו בהם בראש מורכן, לוחכים עשב עסיסי מדיף ריח חמצמץ וחריף בהילעסו בלסתותיהם בקצף הריר הירקרק, שנוזל בהנאה.
"אני לא בטוחה אם זה בסדר," מילמלה הנערה-האישה, שנשתטחה שוב על אדמת פתח-תקווה, הפעם על גבה. "כי אולי עוד לא טבלתי את כל גופי כהלכה!"
"בשבילי את כשרה למהדרין..." מילמל יהודה כששפמו וזקנו מדגדגים את פניה ואת עור גופה הצח.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
אנחנו מסייעים מזה חודשים אחדים לפליטי דרפור (למעלה מ-150) המתגוררים במקלט בשכונת שפירא בתל אביב. לאחרונה הגיעו למקלט פליטים נוספים חסרי כל. קיים מחסור מתמיד במוצרי מזון מכל הסוגים – יבשים, שימורים, ומזון טרי – (פירות, ירקות, ביצים, לחם וכו'). בנוסף לכך חסרים אביזרים שונים כגון כלי בית, כלי אוכל, מגבות, וכן נעליים / סנדלים / כפכפים מכל המידות ובעיקר מן המידות 42-43. אם ברצונכם לסייע ולתרום במישרין, תוכלו להתקשר לבחור בשם יאסין, טל. 052-5629084. יאסין מרכז את קבלת הסיוע וחלוקתו והוא דובר אנגלית.
בנוסף תוכלו להסתייע בנו בהבאת הדברים למקלט:
רונה: 052-3210114 ושלומית: 052-3219181.
* * *
שלא תהיינה לכם אשליות
כאשר יגיע מועד הרְכבת הממשלה הבאה
או הבחירות הבאות (מה שקודם)
הבחירה תהיה בין אולמרט לבין סָמָטוֹכָה
ולמעשה זה מתחיל כבר עכשיו
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,912 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
שימו לב! שימו לב! שימו לב!
הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"
מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008
להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה
לכבוד
הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר
רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212
הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"
1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)
2. כמות ספרים להזמנה _________
3. מצ"ב המחאה בסך _______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"
(להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")
4. פרטי כרטיסי אשראי:
מספר הכרטיס _____________
תוקף הכרטיס _____________
סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______
5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ________________
המחיר כולל דמי משלוח בדואר
הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה