גיליון מס' 373

תל אביב, אור ליום חמישי כ"ז באב תשס"ח, 28 באוגוסט 2008

עם צרופת עטיפת ספרו של פרופ' אבינעם דנין, נינו של יהושע ילין

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (34).

סמדר שיר: "כל יום רגיל של ים / הוא איש טובע".

יוסי גמזו: הָאֹפֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר.

עמוס כרמל: ביזיון בטכניון חשוב מכל מדליה [ציטוט ותגובת בן עזר].

משה גרנות: הנושא השלישי, על מבחר שיריו של הנס מגנוס אנצנסברגר – "עבודות צל", מגרמנית – אשר רייך.

אהוד:  הידד! גם אנו בשורפים! ולא בגרמנית!

יִשְׂרָאֵל הַר: לִכְבוֹד הַמּוּסִיקָה בָּאוֹלִימְּפִּיַאדָה בְּבֵּייגִ'ין.

אלי יזרעאלי: כמה פסקאות לסיום הקיץ הרשמי.

בשמו של אבינעם דנין ותגובת אהוד בן עזר.

דודו פלמה: אמת מטרידה (שיר). // יעקב זמיר: הלכנו לקבל דרכון פולני.

דודו אמיתי: כנס "השומר הצעיר" לדורותיו מוצ"ש 20.9 בגבעת חביבה.

יואל נץ: כאיש השומר הצעיר זקן ובא בימים. / ההגשמה [פרק מרומאן].

אליעזר  פומרנץ: [דְמִתְקַרֵי פּוּמָה] אך! לו היתה לי "קצת" יותר שליטה...

עדינה בר-אל: צדיקים קטנים לפני המבול, על ספרה החדש של אירית קופר

"בטרם בוא המבול".

דודו בוסי: שמח לבשר על צאתו לאור של ספרי החדש, בסמטאות.

ס. נידח: הסרט המתועב "ואלס עם באשיר".

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק חמישה-עשר, המאסר ביפו.

אהוד בן עזר: גם זאת לזיכרו של אייבי נתן זצוק"ל.

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

זֶה מַה שֶּׁטּוֹב כְּשֶׁאַתָּה בְּגֹבַהּ הָאֲדָמָה,

אַתָּה יוֹשֵׁב עַל הַזְּמַן כְּמוֹ פָּרָשׁ עַל סוּס עָצֵל.

מתוך המחזור "נגיעות" (34)

* * *

סמדר שיר

"כל יום רגיל של ים / הוא איש טובע"

שלום אהוד,

שמחה לשתף אותך בצאת הרומן החדש שלי - "עד סוף הים" (הוצאת "ידיעות ספרים"). אומנם אינני נוהגת להשתמש בביטויים נשיים כמו הולדת ספר, צירי לחץ וחבלי לידה קשים ששגורים, משום מה, דווקא בפי הגברים שכותבים, אבל זה באמת מרגש. הספר הזה מיוחד, עבורי, לא רק מפני שהוא איפשר לי לחזור לזיכרונות ילדות שלי בתל אביב, אלא מפני שזו הפעם הראשונה שהסתייעתי במדריכים ובתחקירים כדי להרחיב את היריעה ולברוא דמויות מן העבר על מנת להוליכן ברחובות של לאה גולדברג, רחל, נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר (שהעניקה לי את שם העט שבו אני משתמשת עד עצם היום הזה) וגם פן ובן אמוץ וגודיק ואפילו אסתר ראב מופיעה בכתובים.

אני רוצה להודות לך במיוחד על שתיווכת ביני לבין יצחק אוורבוך-אורפז. במכתב העיתי שלך מצאתי ארבע שורות שלו מתוך המחזור "נגיעות" שאני כה אוהבת ולפעמים אף שומרת.

כמובן שאני מודה מאוד לאוורבוך-אורפז היקר, שהתיר לי לפרסם את ארבע השורות האלה בפתח הספר שעלילתו מתרחשת בעיר העברית הראשונה שהוקמה על שפת הים, ואשר אהבותיו מלוחות כטעם גליו:

"ביום רגיל של ים / אין יום רגיל של ים / כל יום רגיל של ים / הוא איש טובע"

תודה ושנה טובה וקריאה נעימה,

 סמדר שיר

* * *

יוסי גמזו

הָאֹפֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר

הָאֹפֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר, שֶלֹּא כָּמוֹנוּ

הַמֻּפְעָלִים יוֹם-יוֹם בְּסוֹלְלוֹת

חַסְדּוֹ הַמִּתְכַּלֶּה שֶל הַחֲלוֹף שֶהַתּוּגָה הִיא

בִּתּוֹ הָאֲבוּדָה וְהַחֻקִּית

שֶנִּתְיַתְּמָה מִזְּמַן מִן הַבְּדָיָה שֶעוֹד נָכוֹנוּ

לָהּ כָּל אוֹצְרוֹת הַנֵּצַח שֶהִפְקִיד

הָאֵל הַטּוֹב אֶת חֶבֶר מַלְאָכָיו שֶבַּשָּמַיִם

לִנְצֹר אוֹתָם לְמַעֲנָהּ עַד כְּלוֹת

הַפַּחַד הַנּוֹרָא הַזֶּה מִמַּלְתְּעוֹת הָאַיִן

וּמֵאִבְחַת יָדוֹ הָעֲנָקִית

שֶל סְתַו אָפֵל הָעָט לַחְמֹס אֶת עוֹלְלוֹת הַקַּיִץ

בְּצִפָּרְנֵי הָרוּחַ בַּלֵּילוֹת.

הָאֹפֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר וְלֹא תַגַּעְנָה

רַגְלֵינוּ לְעוֹלָם עַד סַף סוֹפוֹ,

סוֹפוֹ שֶהוּא תַּרְמִית, מִקְסַם-עִוְעִים, פָאטָה מוֹרְגָּאנָה

אַךְ שֶלַּמְרוֹת זֹאת, כְּרִיצַת אָמוֹק

אֲנַחְנוּ מַמְשִיכִים, כִּמְסֻמְּמֵי תִּקְוָה נוֹאֶלֶת

אוֹתָהּ שְֹחִיָּה סִיזִיפִית אֶל חוֹפוֹ

שֶל יַם-הָאַכְזָבוֹת אַחַר פִּסָּה קְטַנָּה שֶל תְּכֵלֶת

שֶלֹּא תֶחְדַּל לִבְרֹחַ וְלַחְמֹק.

וְכָךְ מַמָּש חוֹמְדוֹת לָנוּ כָּל הַבְטָחוֹת הָאֹשֶר

לָצוֹן מָרִיר כְּשֶבֶר חֲלוֹמָן

הַמְּנַצְנֵץ כְּאוֹר כּוֹזֵב מִמֶּרְחַקֵּי הַחֹשֶךְ

הַלֹּא נִדְלִים שֶל קְצֵה הַמִּנְהָרָה,    

אֲבָל אֲנַחְנוּ, כְּחֵרְשִים לְהַתְרָאוֹת הַדַּעַת

שֶלֹּא לִשְעוֹת לִבְרַק יַהֲלוֹמָן

שֶל אַּשְלָיוֹת הַכְּמוֹ וְהַכְּאִלּוּ, צַעַד-צַעַד

קְרֵבִים אֶל שְֹפַת הַשֹּקֶת הַשְּבוּרָה.

אָּז לָמָּה זֶה כֻּלָּנוּ מִתְעַקְּשִים כְּמוֹ הַפָקִירִים

לָרוּץ עַל אֲבָנִים מְלֻבָּנוֹת

בְּלִי הֶרֶף, יְחֵפִים, לִקְרַאת אוֹתוֹ הַחָרָקִירִי

שֶל שְטָר שֶפִּרְעוֹנוֹ אֵינוֹ קַיָּם?

מִפְּנֵי שֶאֵין אָדָם יָכוֹל בְּלִי שְנוֹרְקֶל-הַתּוֹחֶלֶת

לִשְֹרֹד שָפוּי מִתַּחַת פְּנֵי הַיָּם

שֶל וַדָּאוּת-מוֹתוֹ בְּעוֹד אֵימַת הַמַּאֲכֶלֶת

תְּלוּיָה בֵּין גְּזַר-הַקֵּץ לְקָרְבָּנוֹ.

וְכָךְ, בְּחָסוּתָהּ שֶל הוֹנָאָה עַצְמִית גְּמוּרָה

אֲנַחְנוּ כָּאן, בְּאֶרֶץ-הַבֵּינְתַּיִם

נוֹשְמִים אֶת אֲוִירָהּ הַקַּמְצָנִי וְהָאוֹזֵל

שֶל אֲחִיזַת-עֵינֵינוּ הַשְּמוּרָה

לְאֵלֶּה הָרוֹדְפִים אוֹתָהּ עַל כְּנַף דִּמְיוֹן הוֹזֶה

בְּרֶשֶת-פַּרְפָּרִים שְלוּחָה לְצַיִד.

נָכוֹן, זֶה לֹא הַרְבֵּה אַךְ גַּם בַּלֹּא-הַרְבֵּה הַזֶּה

לֹא כָּל אֶחָד זוֹכֶה, לַעֲזָאזֵל.

* * *

עמוס כרמל

ביזיון בטכניון חשוב מכל מדליה

שבוע חלף מאז נודעה חרפת העברית בטכניון והחרפה הזאת בעינה עומדת. אין ספק, זה היה שבוע עמוס בריגושים פרובינציאליים. במהלכו היו לנו, למשל, התכתשויות מגוחכות בין שרים ושמחת העניים על מדליית הארד הבודדת של הגולש האולימפי שחר צוברי. אשר על כן, הבשורה שיצאה בשבוע הזה מחיפה על ההסבה הגמורה של ההוראה בפקולטה למינהל עסקים מעברית לאנגלית היתה לכאורה משב רענן מהעולם הגדול והנאור או אליו. אבל מה לעשות וכמה עניינים קטנים מפריעים לתחושה הזאת.

למשל, ההיבט ההיסטורי. הקמת הטכניון בחיפה, שהחלה לפני מלחמת העולם הראשונה, היתה כרוכה ב"מלחמת השפות". שותפים חשובים ליוזמת ההקמה רצו לימודים בגרמנית, שמעמדה הבינלאומי אז היה דומה למדי למעמדה הבינלאומי של האנגלית בימינו. בדומה להרצל בשעתו, הם חשבו שהעברית פרימיטיבית מדי להכשרת מהנדסים וטכנולוגים – ורק מאבק נחוש של אנשי רוח ומנהיגים ציונים, וצירוף מוצלח של נסיבות, הכריעו את הכף לטובת השפה החוזרת לחיים בצעדי ענק. כשנחנך הטכניון, באמצע שנות העשרים, ניתן לכך ביטוי בשמו הרשמי "הטכניון העברי בחיפה", מקבילה של "האוניברסיטה העברית בירושלים". במוסד אקדמי ראוי לשמו, שאינו רואה עצמו רק כפס ייצור של מקבלי דיפלומות, היה די ברכיב השורשי הזה למנוע התנערות משפת האם, קל וחומר משפת אם שהחיוּת והגמישות והרבגוניות שלה אינן זקוקות להוכחה.

ואם כבר נגענו בהיסטוריה של הטכניון, מותר להזכיר קובלנה של המשנה לנשיא המוסד הזה בשנות השישים. "בקשו מהסטודנטים בטכניון לתכנן צינור דם מתל-אביב לחיפה," אמר אז פרופ' חיים חנני, "והם יתחילו מיד במלאכה. בלי לשאול: למה? דם של מי?" האבחנה הקודרת הזאת גרמה לו לפעול להנהגת לימודים כלליים בטכניון – בעברית, כדבר מובן מאליו.

אכן, האנגלית של הסטודנט הישראלי הממוצע איננה רהוטה (ולמרבה הצער, גם העברית שלו עילגת). אבל אם זה נימוק לעבור לשימוש בלעדי באנגלית ("אפילו בטפסים," הבטיחו לנו החדשנים מחיפה, ולא אמרו מה יהיה בקפטריה), מתבקש לשאול: מדוע לחכות עד שהסטודנטים יגיעו לקריית הטכניון? מדוע לא להתחיל בהוראה באנגלית, ובאנגלית בלבד, כבר בבית-הספר התיכון וליתר ביטחון כבר בגן הילדים?

ואם בכל זאת נשארים רק במישור האקדמי – מה ההבדל המהותי בין מינהל עסקים ובין פיסיקה גרעינית, ביולוגיה מולקולרית או סוציולוגיה ואנתרופולוגיה? בכל התחומים האלה ובתחומי לימוד רבים אחרים, שפת המקצוע עמוסה במונחים ובהקשרים שאינם מובנים לאיש ברחוב בלי שום השוואה למה שקורה במינהל עסקים. ועדיין, בתחומים האלה הצליחה האקדמיה הישראלית להכשיר שפע של בוגרים מצליחים באמצעות תוכניות הוראה מלאות בעברית. יתרה מזאת, בלי לגרוע מיכולתם של הבוגרים האלה לקרוא ספרות מקצועית באנגלית ולתרום לספרות הזאת וגם בלי לקצץ ביכולתם להידבר עם עמיתים בעולם הגדול ולעבוד במחיצתם תוך שיתוף-פעולה פורה.

ההנחה שסטודנטים למינהל עסקים במאה ה-21 אינם יכולים ללמוד את סודות המקצוע בעברית ובמקביל לכך את סודות ההתבטאות באנגלית היא מחמאה מפוקפקת מאוד לסטודנטים האלה ולאיכות של מוריהם. הטענה שההוראה הבלעדית באנגלית תמשוך לטכניון גלי סטודנטים זרים נראית הזויה.

ובינתיים רועמת השתיקה – של נשיא המדינה, של ראש הממשלה ושרת החינוך, של ראש האופוזיציה, של האקדמיה הלאומית למדעים וגם של שלושת חבריה שזכו בפרס נובל. הפגיעה בעברית וההתבטלות המתבטאת בה, יוזכר להם, חשובות לכבודנו הלאומי קצת יותר מכל הישג ספורטיבי בבייג'ינג ואפילו ב-2012 בלונדון.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ב-26.8.08.

אהוד: למיטב ידיעתי, גם בתחום חקר הספרות העברית, ומדעי היהדות בכללם, רוב הפרסומים הזוכים כיום להד בעולם ולניקוד במסלול האקדמי הם באנגלית, וזאת גם משום שהאנגלית נעשתה לשפה המשותפת הגדולה והרחבה ביותר של חוכמת ישראל ושל העם היהודי לפזורותיו, כפי שהיתה הגרמנית בשעתה.

חלק ניכר מהעוסקים בספרות העברית, המלמדים ובעיקר הלומדים באוניברסיטאות בחו"ל, כבר מכיר אותה רק מתוך התרגומים וזאת כי רמת ידיעתו בשפה העברית היא במקרה הטוב כשל תלמידי האולפן לפי הספר "אלף מילים" בשעתו. למעשה חלק גדול מאיתנו, גם הסופרים, נמדד לא לפי איכותו העברית אלא לפי מידת הצלחתו לעשות רושם על קוראי האנגלית, הגרמנית והצרפתית. לי, למשל, קשה עד היום לקרוא בשטף אנגלית, כמו למשל את המחקרים שנכתבו על דודתי אסתר ראב באנגלית. ואני מרגיש עצמי פרובינציאלי גמור שיודע רק את שפת התנ"ך, שאין בה שום תועלת ואיש גם אינו מזמין אותך להרצות בה בכנסים חשובים בחו"ל. ובכלל, אם אין לך "כרטיס ביקור" של תרגומים מיצירותיך וממחקריך, אתה כמעט שאינך קיים. ובייחוד לא קיימים הנושאים הארצישראליים אשר לשמם אני רואה שליחות תרבותית ולאומית בהוצאת פעמיים-בשבוע של המכתב העיתי "חדשות בן עזר". אמנם, כאשר אני מקבל משהו לא ארוך וגם קריא וחשוב באנגלית, אני נותן אותו אצלי בשפתו מתוך הנחה שכל הקוראים יודעים אנגלית וגם שאין באפשרותי לתרגם.

מורי הנערץ פרופ' גרשם שלום, במאמרו החשוב "מתוך הרהורים על חוכמת ישראל", קבע כי רק בעברית נוכל לעסוק בחופשיות בחקר עברנו ותרבותנו, ללא הצורך באפולוגטיקה – שאיפיין את חוכמת ישראל בגרמניה, למשל. לכן שלום היה יכול להעלות למקום מרכזי את חקר הקבלה והתנועה המשיחית, שחוקרי תקופת ההשכלה בשפה הגרמנית, התביישו בהן.

והוא כל כך צדק, שהרי היום, חלק ניכר מן המחקרים האקדמאיים בתחומים של מדעי החברה, התרבות וההיסטוריה הנעשים בישראל נכתבים באנגלית וזאת מתוך ליקוק תחת ומידה של אידיוטיזם מוסרי – כדי שימצאו חן להיות מודפסים בבמות "מדעיות" ובהוצאות ספרים חשובות שאינן חשודות על אהבת ישראל. וזוהי בדיוק אותה אפולוגטיקה שמפניה הזהיר גרשם שלום, אלא שהיא מטונפת משום שבמקום להסתיר את מה שנראה לחוקרים היהודים-הגרמנים ההם כפרקים לא-רציונאליים בתולדות היהדות ועם ישראל, כאן הישראלים דווקא חושפים אותם ב"מערומיהם" ומכבירים עליהם שקרים – כדי למצוא חן בעיני הגויים ולעיתים גם כדי ליהנות מקרנות שמקורותיהן מפוקפקים ובוודאי שאינן חשודות על אהבת ישראל!

ואולם אלה אינם העיקר. העיקר הוא שכיום כל משכיל ואקדמאי ישראלי חייב להיות בן-בית בשתי שפות, עברית ואנגלית, כדי לפרסם בשתיהן את מחקריו וספריו. ואם הוא ערבי-ישראלי או "רוסי", הוא אמור להיות בן-בית בשלוש שפות כדי להיות ישראלי משכיל, מיומן ואקדמאי!

* * *

משה גרנות

הנושא השלישי

על מבחר שיריו של הנס מגנוס אנצנסברגר – "עבודות צל" – מגרמנית – אשר רייך

קשב לשירה, 2008, 138 עמ'

בשלושה נושאים עיקריים עסקו משוררים מאז ומעולם: א) בארוס ובאהבה, ב) בעימות עם אלוהים ובריאתו ו-ג) במודעות על מצבו של האדם, בעיקר על היותו בן חלוף. קראתי את מבחר השירים של המשורר הגרמני הנס מגנוס אנצנסברגר, ולא מצאתי בהם את שני הנושאים הראשונים: אין שירי אהבה וארוס (רמז קל וזניח נמצא בשיר "אסון נורמלי", עמ' 127, ואולי גם ב"מזמור 32", עמ' 80 וב"שיר כרית" – עמ' 105); אין שירי עימות עם האל (הגם שהאל מוזכר בשיר "מאוכזב" – עמ' 118 ובשיר "ירושלים" – עמ' 133); אין גם 'הפועל היוצא' של העימות עם האל – אין שירים פוליטיים (הגם שמוזכרים צ'ו-אן לאי – עמ' 71, היטלר – עמ' 76, לנין, עמ' 79, סטלין – עמ' 85, אפילו הקומוניזם מוזכר מבלי להתעמת עמו ממש – עמ' 118) ואין שירים המתרשמים מהבריאה (רסיס תיאור נוף ימצא הקורא בשיר "משקעי אור" – עמ' 108).

מה נותר אפוא? "הנושא השלישי" – מצבו של האדם בעולם (ובתוך זה, כמובן – מצבו של המשורר) והעימות חסר התקווה עם המודעות על ארעיות האדם. יחד עם זאת, למרות הציפיות (שלי), אין במבחר הזה בכלל כל רמז להתמודדות המשורר בחשבון הנפש של "גרמניה האחרת" עם זיכרון השואה. בפתח דבר המפורט למבחר שלפנינו ("אמנות הפזילה של זאבים וכבשים" – עמ' 9-19) מבטיח אשר רייך המתרגם, כי הנושא הזה העסיק את אנצנסברגר, וכתב את טענתו כנגד "הכבשים" ששתקו בימי השואה, אלה ששתיקתם סייעה ל"זאבים", הלא הם הנאצים, לבצע את הזוועות – בספרו "סיכויים למלחמת אזרחים" – 1993; ראו פתח דבר הנ"ל, עמ' 13). מכל מקום, במבחר שלפנינו אין לכך זכר.

כאמור, עניינו של המבחר שלפנינו הוא "הנושא השלישי", ובתחום הזה מדובר, ללא ספק, בעולם שירי ייחודי: העולם כולו אליבא דאנצנסברגר הוא עולם של צללים, ובתוכו נעים צללי האדם – גם מעשי ידיו של המשורר אינם אלא צללים ("תמונת צל" – עמ' 60, "עבודות צל" – עמ' 61, "מלכות צל" – עמ' 62); העולם עומד על עברי פי פחת, והכתובת על הקיר, אבל בניגוד לזו שראה בלשצר במשתהו המפורסם, הכתובת כתובה בכתב ברייל ("כתב ברייל", עמ' 50). בתמונה אחרת מדומה העולם כמי שנמצא ליד לוע הר געש – לעת עתה אין סימן ברור לאסון קרב, אבל גורלה של הציביליזציה המערבית נחרץ לשקיעה ("התפרצות" – עמ' 86). אנשים מתוכנתים כך שמעשיהם התמימים ביותר גורמים לעוול:

אחרי שהכניס את כמות המטבעות לחריץ

הוא מושך חפיסת סיגריות

הוא מושך סרטן

מושך אפרטהייד

הוא מושך טבח רחוק...

"מכונה אוטומטית לסיגריות", עמ' 94

נבואת חורבן מתנוססת מעל האנושות, ואיש איננו רוצה להאמין בה, כפי שלא האמינו בזמנו לקסנדרה האומללה מטרויה:

היחידה שראתה איך זה מגיע,

הייתה היא, רק היא, לגמרי לבד:

כל זה, אמרה, ייגמר ברע. מובן

שאף אחד לא האמין לה....

"קסנדרה האומללה", עמ' 132

בעיקר מעורר את זעמו של המשורר היחס של העולם השבע לעוני, ועל כך הוא כותב בבוטות לא "שירית":

על העוני כבר נאמר הכול.

שהוא דביק, קשוח, קשה עורף,

שאינו מעניין איש

מלבד העניים. העוני משעמם.

פעלתנותו לא מותירה לו זמן

להתלונן על שעמום.

הוא כמו חרא. שם,

בתחתון, שם הוא,

מידבק, מפריע, מסריח....

"צלחת הפח", עמ' 114

מעצמו מובן שמשורר שדעות כאלו לו – עבורו אתרים שבקדושה (כמו ירושלים) הם עוד אבן נגף אל האמת והשלום:

באמצע הדרך

האבן הסתמית הזאת,

שכל אחד חושק בה,

אלוהים יודע מדוע.

היא נראית קשישה,

ועם כל צליין

שדורך עליה,

נוגע בה, מנשק אותה,

מכה בראשה עד זוב דם,

היא נהיית יותר שמנונית....

"בירושלים", עמ' 133

שירים על נושאים מן המין הזה מתנתבים בהכרח אל הנימה הסרקסטית, ואמנם הקורא ייתקל בה בגלוי ובסמוי. הרי דוגמית:

שקיעת הטיטניק נמשכת כמתוכנן.

היא מעוגנת בזכויות יוצרים.

פטורה לגמרי ממס. היא מכרה זהב

למשוררים. הוכחה נוספת שכתביו של

ולדימיר איליץ' לנין נכונים. השקיעה

תשודר תיכף ומייד בחדשות. היא ממש

בלתי נמנעת...

"מזמור 16", עמ' 79; ראו גם "יום שחור", עמ' 72

יש בספר גם שירים אחדים שגולשים מן ההגות הפסימית אל ההתפלספות, שפחות מצאה חן בעיניי ("כוחו של הרגל" – עמ' 30, "רונדאו" – עמ' 41, "שיר על אלה שעליהם חל הכול" – עמ' 42, "האחר" – עמ' 53), אך רוב השירים הם חזקים מאוד, ואינם מותירים את הקורא אדיש.

בספר ימצא הקורא מיספר שירים ארס-פואטיים, שכן "מצבו של המשורר" הוא תמיד אבן יסוד בשירה שעניינה "מצבו של האדם". בעיקר מעיקה על המשורר חולשתה של המילה לתפוס את הרגע בזמן, בחלל ובמקום:

כי הרגע

שבו נאמרה המילה מאושר

אינו רגע מאושר.

כי אין הגווע בצמא

יכול להוציא מפיו את המילה צמא...

"סיבות נוספות לכך שמשוררים משקרים", עמ' 84;

 ראו גם "אפשרויות למשורר", עמ' 21; "מחק את המיותר", עמ' 131

מבחינת הצורה בולטות לעין שתי תכונות עיקריות: כתיבה קולאז'ית ואנאפורית. הרי דוגמה של קולאז':

במיוחד בבקרים האלה בחממות

               מעבר לרחוב

בהן גדלים מלפפונים בשפע, בלא שליטה

על תקיפה ורצח, אני מפהק באושר, הכול בסדר.

מהברז שלי, הקירות אומרים קור, באותיות

גדולות, בשעה שמים חמים זורמים כתמיד.

מעבר לפינה סוחר הגרוטאות מרים את תריס החנות

ברעש. אני רואה אנשים שמטאטאים, אופים תוקעים/מסמרים...

"פעמון זכוכית", עמ' 92

התחושה למקרא השיר הזה היא שהמשורר גזר תמונות ממגזין סוף שבוע, וצירף אותן בלי שטרח על קו מנחה.

והרי דוגמה לאנאפורה:

אלה שאנחנו מניחים להם לבוא לקראתנו

לא מחכים לנו,

לא באים לקראתנו,

לא שבים אלינו,

ניצבים בצד.

לא שייכים לנו,

לא שואלים עלינו,

לא רוצים לדעת מאיתנו,

לא אומרים לנו דבר,

הם לא חובתנו.

"מוזיקת העתיד", עמ' 109

אפשר לומר שחטיבה שלימה של שירים במבחר הזה נוקטת באמצעי הזה (עמ' 26, 32, 42-44, 53, 82, 84, 115, , 128, 129, 130, 131). יש גם שירים שנוקטים באמצעי האפיפורה:

זה לא דַנטֶה

זהו תצלום של דנטה.

זה סרט שבו שחקן מתעתד

להיות דנטה. זהו סרט שבו

דנטה מגלם את דנטה.

זה איש שחולם על דנטה.

זה איש ששמו דנטה ואיננו דנטה...

"בדיקת זהות", עמ' 82

החזרה בסופי הטורים על שמו של דנטה, מחבר "הקומדיה האלוהית", באה אולי לחבר בין גן העדן והגיהנום של משורר התחייה האיטלקית ובין מושא שירתו של אנצנסברגר בקובץ "שקיעת הטיטניק" (ראה אור ב-1978), קובץ הנעגן באירוע ההיסטורי הטראומטי של אסון "הטיטאניק", כאשר גן העדן של אוניית הפאר הפך תוך זמן קצר לשאול הקפואה של האוקיאנוס – בסדר הפוך מהסדר ביצירתו של דנטה.

קריאה במבחר שיריו של אנצנסברגר, שלוקט ותורגם על ידי אשר רייך, מזמנת לקורא התמודדות מרתקת עם בעל אמירה משמעותית בעולמנו המיוסר.

אהוד: הידד! גם אנו בשורפים! ולא בגרמנית!

 משה גרנות היקר, אמנם כתבתי קצת שירים בימי חיי אבל אינני מבין את רוב המושגים שבהם אתה מאפיין את שירתו של אנצנסברגר, ואני סבור שמגיע גם לקורא הדיוט כמוני להבין מה נפלא כל כך בכך ששיר של משורר מתאים לאיפיון מלומד שספק אם היה בתודעתו כאשר כתב את השיר ואשר גם רוב הקוראים אינו מבין מהו אותו האיפיון.

אבל מה שקומם אותי ביותר בספר הוא השיר "עובדות חסויות" שאני מתפלא שלא נגעת בו. בסופו יש הערה של המשורר:

"מי שמתרגם שיר זה ללשונו מתבקש להמיר את שמה של גרמניה בשם ארצו."

וכך זה נראה בעברית:

אסור לשרוף אנשים. / אסור לשרוף אנשים שברשותם רישיון שהיה תקף. / אסור לשרוף אנשים שומרי חוק שלהם רישיון שהיה תקף. / אסור לשרוף אנשים שאינם חשודים בסיכון קיומה / וביטחונה של ישראל. / אסור לשרוף אנשים כל עוד אינם מצדיקים זאת בהתנהגותם. / ובפרט צעירים, חסרי בקיאות בתקנות המתאימות. // נאסר לשרוף אנשים ללא הבחנה. מתוך דאגה / לתדמיתה של ישראל בחו"ל צריך בדחיפות להמליץ / להימנע מזה. / זה לא יפה. / לא מקובל. / לא כדאי לעשות מזה הרגל. / זה לא חייב לקרות. / לא מאלצים לכך איש. / אין לבוא בטענות לאיש בגלל שהוא נמנע לשרוף אנשים. / לכל אחד הזכות לסרב. / בקשות ניתן להגיש למשרד הפנים. (עמ' 129)

אין ספק שהשיר כתוב באירוניה ואולי גם ב"הפוך-על-הפוך", כאשר במקורו הגרמני מופיעה כמובן המילה גרמניה ולא ישראל שבתרגום העברי.

בנעוריי היה רווח בארץ מושג לא מחמיא במיוחד בשם "הומור ייקי". אכן, זה לעיתים טיבו של ההומור הגרמני – יבש, סאדיסטי וקצת טיפש. ואילו ההשוואה בשיר בין ישראל לגרמניה – פשוט מזעזעת כי היא הופכת את כולם, גם אותנו, לנאצים.

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

לִכְבוֹד הַמּוּסִיקָה בָּאוֹלִימְּפִּיַאדָה בְּבֵּייגִ'ין

לִזְמִירָה [לוצקי מקול המוסיקה]

הַקּוֹסֶמֶת

מֵעָנָנִים, חֲגִיגוֹת, סִירֶנוֹת

אֲנִי

שַׁמַעְתִי פַּעַם מִפִּי מַלְחִין חָכָם

דַּלְפוֹן יָשִׁישׁ שֶׁאָמַר לִי

לְאִישׁ

לֹא לִקְּבוּצָה לֹא לְעָם

לֹא לְדַּת

אֵין חֲזָקָה עַל הָאֳמֶת

עַל הַיְּצִירָה עַל הָאָמָּנֻיּוֹת

וּבִּלְבַד שֶׁתְּהֶיֵה נֶאֳמָן לְעָצְמֶךָ

עָסֹק בַּיְצִירָה בֶּאֳמוּנָה

בְּכָל לְבָבֶךָ

עד כאן אהודים יקרים ושלא תדעו עוד צער ודאבה במשפחת ראב – מישראל הר 

* * *

אלי יזרעאלי

כמה פסקאות לסיום הקיץ הרשמי

קשה לי להתמודד עם הגרפומניה של אורי הייטנר. ככל הנראה שהבחור משועמם ומחפש כל ערוץ אינטרנטי לכתוב בו, שכן ככל הנראה, מעבר לביטאון קיבוצו (וגם זה בספק) לא מאפשרים לו להתבטא בהרבה מקומות. נותר לו האתר/פורטל שאחיו מנהל ו"חדשות בן עזר", אשר ככל הנראה עושה עימו חסד ומאפשר לו לשרבט את הבליו.

הייטנר מציין כי "מאמרי" שאותו הקיף במרכאות, כל כך רדוד, עד שאין צורך להגיב. על כן הוא מגיב בכמות מילים גדולה מזו שרבים מהכותבים מקדישים לנושא משל עצמם. לא זו בלבד שהוא מגיב, אלא גם מדבר על "סגידתי" לאולמרט. לו הכיר אותי הלבלר, הרי שהיה מבין כי שיקולי רציונאליים לגמרי ואכן, על פי כל הנתונים, אולמרט ראש ממשלה מעולה. כיום מתחילים גם עיתונאים שתקפו אותו לצאת מחוריהם ולעשות חשבון אמיתי ולא התלהמות גרידא, מסוג הכתיבה התמה של הייטנר.

לגבי הגולן – זה לא מעניין אף אחד מה החליטה הכנסת לפני 27 שנה וזו לא סיבה למלחמה. כדברי ר' שמעון בפרקי אבות, לא המדרש עיקר אלא המעשה. רוצה לדעת, הייטנר חמודי, מה יהא המעשה? המעשה יהיה, שלא משנה אם זו לבני, נתניהו, אולמרט או איזה מפ"איניק יעמוד בראש הממשלה. המעשה יהיה, שכל-כולו של הגולן, עד הסנטימטר האחרון (אולי כולל תיקונים של כמה סנטימטרים בשל התרחבותו של השקע הסורי-אפריקאי) יחזור לסוריה.

גם אני הייתי נהנה שהגולן יישאר ישראלי. גם אני הייתי שמח להחזיק שם בית לנופש. אבל הגולן יחזור לסורים. זאת עובדה. אם אתה רוצה, אורי ילד חמוד, לשגות באשליות ולחשוב שתמשיך לגור באורטל – שיערב לך. אולי כן, אבל בתנאי שאסד (או מי שיבוא אחריו) יאפשר לך זאת. בינתיים אתה יכול לחלום ולקוות, למרות שנראה לי כי גם אתה אינך מאמין בכך.

ומעבר לכך, החופש הגדול מסתיים, הגאלים חוזרים לצרפת, הילדים עפים לבית הספר, הים יחזור להיות נעים ונקי וסוף-סוף, כאשר כמה גלדיאטורים בקדימה רצים לקדמת הבמה, כדי לדעת את מי ישסף ביבי בקרב האמיתי, אולמרט יכול לעבוד בשקט והתוצאות טובות. ישתספו הנאיווים לפנינו ונראה כי אולמרט ימשיך לכהן כראש ממשלה עוד זמן רב.

שבוע טוב.

אהוד: אורי הייטנר כותב גם בעיתונות היומית, כולל ב"ישראל היום", והיקף הנושאים שעליהם הוא כותב, רמתם, מהימנותם וכמותם, מעורר ממש פליאה. אפשר להתווכח איתו, אך לא הייתי מלגלג עליו. והרי גם אתה, אלי, כלל אינך חפץ בהחזרת הגולן אלא פשוט אינך מאמין שישראל תצליח להחזיק בו לאורך ימים.

* * *

בשמו של אבינעם דנין

לאהוד שלום רב,

מכתב זה יוכל להדפס ב"חדשות בן עזר" בשמו של אבינעם דנין, "נינו של יהושע ילין" אשר שלח לדורון גיסין אי אלו ספרים שנכתבו על ידי צאצאי יהושע ילין (אלא אם כן הייחוס המשפחתי מוגבל לצאצאי ראב). הספר שדורון מצטט בלי לנקוב בשמו הוא: "זיכרונות לבן-ירושלים" שאכן הוצא לאור "ע"י בני משפחתו במלאת לו שמונים שנה" ונדפס בדפוס "ציון" של האחים רוהלד ירושלם. באותה עת נכתב שם משפחת ילין "יעלין". מהדורה מצולמת יצאה לאור בירושלים 1991 על ידי הוצאת ספרים אריאל, ירושלים.

בלי קשר – עטיפת ספרי.

בברכות,

אבינעם דנין

אהוד: כמובן שבמכתב העיתי הייחוס המשפחתי איננו מוגבל רק לצאצאי משפחות ראב בן עזר, אבל אני משתדל לעסוק בעיקר בנושאים שאני בקיא בהם, וכמובן שקורות משפחתי ופתח-תקווה הם בראש מעייניי כי אני יכול גם להאיר כל פרט חדש בעזרת הידע שברשותי.

אבל כמובן שבמעגל הרחב הבא של התעניינותי מצויים המשפחות הוותיקות של ארץ-ישראל וצאצאיהם. וכל סיפור טוב שאני מקבל יימצא לו מקום במכתב העיתי. והעדיפות כמובן למושבות הראשונות ולתקופת "היישוב העברי".

לכן יש לי פחות מקום במכתב העיתי לרעב הכבד השורר בארץ, שגרם לחצי מיליון ישראלים לרדת הקיץ חוצה-לארץ לשבור שבר, ולעוד נושאים דמגוגיים ושקריים שמעסיקים חלק ניכר מן האליטה הישראלית החשובה וסופריה.

אני חושב שהציונות היא הצלחה אדירה – שיהושע ילין ולאזאר ראב, שהם סבא-רבא שלך וסבא-רבא שלי (שהיו בחבורה אחת בירושלים) – מעודם לא שיערוה כי אולי לא העזו לקוות שחלומותיהם יתגשמו בפרק זמן כה קצר מבחינה היסטורית, אם כי ארוך יותר ממסלול חייהם של שני דורות לערך בארץ-ישראל, וכן שאנחנו ניניהם נמשיך להתכתב בינינו מתוך אותה תחושת שותפות ארצישראלית.

אגב, נחום גוטמן סיפר לי פעם כי גיבורו גן גנין, שמופיע דומני ב"שביל קליפות התפוזים", הוא דודך דן דנין (סוכובולסקי) שלימים עזב את הארץ. האם אני מדייק?

* * *

הופיע ספר חדש של יהושע קנז

"דירה עם כניסה בחצר" וסיפורים אחרים

ב"ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד"

על תשעה הסיפורים בקובץ נאמר שהם שונים זה מזה ברקעיהם, בנפשות הפועלות שבהם, בתקופתם, ועם זאת אחידים בכתיבה המאופקת והמדוייקת, האופיינית ליהושע קנז, בראייה המיוחדת שהוא רואה את גיבוריו, בחמלה ובעצב הנסוכים עליהם ובהומור הדק המביא להם פורקן.

ספר סיפורים זה, פריין של כעשר שנים, הוא קובץ הסיפורים השני של יהושע קנז, לאחר "מומנט מוסיקלי", שהופיע לפני כחצי יובל שנים וקנה לו מקום של כבוד בספרותנו. אחדים מהסיפורים התפרסמו בכתבי עת וזכו לשבחים רבים. [מתוך הכתוב על העטיפה האחורית]

שמות הסיפורים: בשר פרא, בשר זר. רגע מת בזיכרון. עמרם. חדר מיספר 10. התיק השחור. מקרה שיזף. דירה עם כניסה בחצר. המסיבה. הצגה יומית.

* * *

שלום אהוד,

תודה לדורון גיסין על הרשימה היפה והמעניינת מאד שהופיעה בעיתון 372 בענייני רכישת הקרקעות בארץ ישראל. כה לחי.

בברכה,

יעקב זמיר

* * *

דודו פלמה

אמת מטרידה – An inconvenient truth

אֲבָל קֹדֶם, כְּמַתָּנוֹת קְטַנּוֹת, יֶלֶד, הָאֲדָמָה תִּפְרֹשׂ לְרַגְלֶיךָ

אֶת הַקִּיסוֹס הַמִּזְדַּחֵל וְאֶת הַנֵּרְדְּ וְאֶת הַקּוּלְקָס הַמְזוּגִים

בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל הָאָקַנְתּוֹס.

(ורגיליוס)

מֵאָז הִמְצִיא יוֹהַן גּוּטֶנְבֶּרְג אֶת הַדְּפוּס נִדְפְּסוּ כָּל כָּךְ

הַרְבֵּה סִפְרֵי תָּנָ"ךְ, סִפְרֵי קְרִיאָה, סִפְרֵי הַדְרָכָה, הַסְבָּרָה,

פִּרְסוֹמוֹת, מִסְמְכֵי מְדִינָה, רַבֵּי-מֶכֶר, עִתּוֹנִים, כִּתְבֵי-עֵת,

נִכְתְּבוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שִׁירִים, נִכְתְּבָה כָּל כָּךְ מְעַט שִׁירָה.

גַּם יָדִי שֶׁלִּי הָיְתָה בַּמַּעַל, בְּיַעֲרוֹת הָעַד כָּרְעוּ

גִּזְעֵי הָעֲנָק רוֹמְסִים בְּכָבְדָּם הַמַּצְמִית עֲצֵי

גּ'וּנְגֶל וְחַיְתוֹ יַעַר, בְּחֶבְיוֹן אֳנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת

וּמִתְנַכְּרוֹת שָׁטוּ עַל גַּלֵּי הַיַּמִים וְהָאוֹקְיָנוֹסִים

סוֹפְגִים אֶל תּוֹכָם הַמִּתְכַּלֶּה אֶת שִׁירַת הָרוּחַ

וְדִמְעַת הַסְּעָרוֹת, הַזְּמַן יָבַשׁ בְּעוֹרְקֵיהֶם

הַמִּתְכַּוְּצִים עֵת נִטְחַנּוּ עַד דַּק בְּמַסּוֹרֵי-עֲנָק

וּבְמַעֲגֵלוֹת עַד שֶׁהָיוּ לְדַפֵּי שִׁיר זֶה.

עַכְשָׁו הָעוֹלָם בָּא, בִּצְרִיחַת קַרְחוֹנִים מִתְרַסֶּקֶת

וּבְקִינַת אֶל נִינְיוֹ, לִתְבֹּעַ אֶת עֶלְבּוֹן זַעֲקַת

הַדַּפִּים הַמַּבְאִישָׁה וְלִמְחוֹת אֶת צַחֲנַת עָרֵינוּ

הַמְּעַשְּׁנוֹת עַצְמָן לָדַעַת דֶּרֶךְ הַחוֹר שֶׁבָּאוֹזוֹן.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל חֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁיִּשָׁאֵר יִתְפּוֹרֵר

לְאָבָק בֵּין עָרִים מִתְכַּסּוֹת בְּהַרְרֵי בּוֹץ

בִּדְרוֹם אָמֵרִיקָה לִשְׂרֵפוֹת עֲנָק מִצָּפוֹן

לִנְיוּ-סָאוּת' וֵילְס אוֹסְטְרַלְיָה. מִי שֶׁיִּשָׁאֵר

יִמְצָא עוֹלָם גּוֹסֵס וּמִתְנַוֵּן, מִתְחַמֵּם

וּמִתְקָרֵר, נִשְׂרָף בְּלַהַט אֵשׁ הַשְּׂרֵפוֹת

וּמוּצָף בְּנַחְשׁוֹלֵי מַיִם עֲנָקִיִּים. אֵיזוֹ מַשְׁמָעוּת

לַעֲזָאזֵל תִּהְיֶה אָז לַשִּׁירִים שֶׁל ר' יְהוּדָה

הַלֵּוִי, וֶרְגִּילְיוּס וְצַ'ארְלְס בּוּקוֹבְסְקִי שֶׁיֵּרָקְבוּ

לָהֶם בַּסִּפְרִיּוֹת הַצִּבּוּרִיּוֹת כְּשֶׁהֵם הוֹלְכִים

וְנִסְפָּגִים לְאַט בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים. הַטֶּבַע נָתַן

וְעַכְשָׁו הוּא בָּא לָקַחַת בַּחֲזָרָה אֶת הַדַּפִּים

הַמֻּשְׁחָתִים שֶׁל סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם, לְסָפְגוֹ

אֵלָיו, לְדַשֵּׁן בּוֹ אֶת מְעֵי הָאָרֶץ הַטּוֹבָה שֶׁתָּקִיא

אוֹתָנוּ מִתּוֹכָה וְלֹא תּוֹתִיר לָנוּ כָּל זֵכֶר לְדֵרָאוֹן עוֹלָם.

אֲבָל קֹדֶם, כְּמַתָּנוֹת קְטַנּוֹת, יֶלֶד, הָאֲדָמָה תִּפְרֹשׂ לְרַגְלֶיךָ

אֶת הַקִּיסוֹס הַמִּזְדַּחֵל וְאֶת הַנֵּרְדְּ וְאֶת הַקּוּלְקָס הַמְזוּגִים

בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל הָאָקַנְתּוֹס...

שלום אהוד,

שיר אובדני לכתב העת הלילי.

אגב, השיר האחרון של שפינוזה ["מנהרת הכרמל בבתוליה", גיליון 372] היה טינופת צופים. מסור לו הרבה תודה על הלחוּת.

דודו

* * *

יעקב זמיר

הלכנו לקבל דרכון פולני

שלום רב,

אי אפשר להתעלם מן האופנה, בוודאי לא מן הדברים החשובים שבה. ומה אופנה היום אם לא בקשת דרכון אירופאי עבור צאצאיהם של ילידי אותן הארצות שעתה נקראות האיחוד האירופי?

למרות שפולין הינה ארץ מקוללה בכל זאת לא מדלגים עליה וגם אחרי דרכונה רצים. אומרים שהילדים מאיצים. שמא יצמיח להם הדבר תועלת ברבות הימים.

גם צאצאינו במנדנדים. "לפחות תנסי". סוף שנכנעה אימם ילידת אותה ארץ והבטיחה לעשות מה.

חשבנו שטוב להתייעץ עם חברים שאף הם יוצאי אותה מולדת וניסיונם עימם. הוזמנו ברצון רב לחברינו ברעננה מלכת השרון ושם גם פגשנו מכובדים נוספים מבוגרים יותר שאף הם חלקו גורל דומה בנדודים ובסבל. כך נקרתה לי עוד הזדמנות לשמוע ממקור ראשון על התלאות, כי  אנשים נסחפים מהר לסיפורי זיכרונותיהם. האדון האורח סיפר על מקום הולדתו ואיך נמלט מארץ הגזירה פולין בעת שהגרמנים התקרבו לעיירתו בהיותו בן 16, ואחר כך אותו חלק ממשפחתו ששרד נמלט לסיביר ונדד לטשקנט. והלא זהו המחוז אליו נמלטה גם משפחתה של  המארחת בהיותה ילדונת. ואף חברי, הוא בעל הבית, הגיע במסעות משפחתו לאותו המחוז. גם משפחתה של אשתי נדדה לאותה טשקנט אשר באוזבקיסטן (מהם מצאו את מותם בגלל הרעב שם) כך שהיה לה עניין רב לשמוע את הקורות באותו המקום.

חברי חידש לי בכך שסיפר שגם הוא, חלק מילדותו עברה שם תוך נדודים ורעב ומאבק לחיים. כידוע, אחרי שנים אחדות של שהות בסיביר ובארצות האסיאתיות שנשלטו על ידי הקומוניסטים, הותר ליהודי פולין שהוזזו קודם מזרחה עמוק לסיביר – לחזור לפולין שהקיאה אותם מקירבה בעת המלחמה. החוזרים מצאו את ארץ אבותיהם חרבה והרוסה ואם נותר זכר לרכושם שנטשוהו במנוסתם – הרי שהשתלטו עליו הגויים הפולנים שהביטו על השבים למקומותיהם בעוינות גלויה ואף עשו בהם שפטים ופוגרומים (אחרי המלחמה!)

חברי סיפר ממה שהוא זוכר מן הקורות בתלאותיו שלו ובמקומות אליהם הגיע עם משפחתו. כגון שפעם אחת הם באו אל כפר קטן בו חיפשו מחסה ומעט מזון. מן המראות שזכורים לו משם, מתבן גדול ובעלייתו ערימות של נוצות, המון נוצות. בעלת החווה היתה גוייה פולנייה ובעלה היה יהודי. שאלוֹ אביו של חברי לאותו יהודי כיצד עלתה לו שהתחתן דווקא עם איכרה גוייה? והוא ענה שהיא הסתירה אותו במשך כל ימי המלחמה במשק שלה, ואותה ערימת הנוצות שהוא רואה בעליית המתבן שימשה לו מקום מסתור כל הימים. והאישה האיכרה נהגה לבוא אליו כל יום עם מזון ועוד וכך הוא שרד. משנסתיימה המלחמה ויצא מן הנוצות אמרה לו – תתחתן איתי! והוא אמנם נשא את מצילת חייו לאישה. כך יצא לו לשאת גוייה.

עוד הוא סיפר  שבהיותו רופא-בית מתמחה במחלקה הכירורגית בבית החולים שכב שם איש אחד בשם גֶעצֵל. לאשתו של געצל זה נודע איכשהו שהדוקטור הצעיר במחלקה הינו בנו של פלוני, חברו של בעלה. היא הציגה את עצמה בפני הדוקטור הסימפאטי לאמור הנה היא, אשתו של געצל, ושיידע לו שאביו וגעצל היו חברים טובים עוד מימי המלחמה בפולניה וברוסיה. במקביל סיפר הדוקטור הצעיר לאביו על האיש געצל המאושפז במחלקתו, ואשר לפי דברי אשתו הוא אמור להיות חברו. האב התרגש ושמח להזדמנות שבנו, הדוקטור הנחמד והנמרץ, יוכל לשים עין טובה ולתת יחס מיוחד לחברו מאז הימים, וכמובן שכך ביקש שיהיה. וגעצל בהתוודעותו לחברי סיפר לו מיני סיפורים על הימים ההם וכל קורותיו, ימים בהם היה השומע עול ימים, ילד בן שש.

בין היתר סיפר געצל שהוא היה קצין בדרגת מאיור (רב סרן) בצבא הרוסי בזמן שהתקדמו הגייסות הרוסיים מערבה לכיוון פולניה וגרמניה, ברדפם אחרי הצבא הגרמני הנסוג מן החזית הרוסית בבושת פנים וכלימה. באותה העת הוא הועבר לפקד על יחידה חדשה, ובה נודע לו על שני חיילים גויים רוסיים אשר נהגו להתאנות ולהציק לחיילים היהודיים ששירתו באותה הפלוגה. הוא שם עליהם עין רעה וזכרם בליבו עד תבוא שעתם. זו, כלומר שעתם, באה לו בעת שהסתערה פלוגתו על מוצב גרמני לכבשו, ובמהומת הקרב הוא שילח לעברם שתי יריות מטווח קצר והמיתם סופית.

בכל זאת ראוהו במעשהו והלשינו עליו. הוא הועמד לדין שדה ונגזר עליו עונש מוות. גזר הדין היה אמור להתבצע על ידי שני חיילים ביום מסוים, וגעצל היה אחד מהם. רצה הגורל והנדון השני נפל יום קודם לכן ושבר את ידו. והיות והכבוד של הצבא האדום אמר שאין תולים חייל פצוע, נדחה ביצוע גזר דין המוות מעל ראשו של געצל, שנהנה מן הדחייה. בינתיים הוחלט שהוא יצורף לגדוד עונשין שם יעסוק בכל המטלות המסוכנות ביותר שכן לחייו אין עוד ערך.

והמשיך געצל לומר שיום אחד יצתה בת קול מן המפקד האחראי על הגזרה שיש להתקרב ליחידה הגרמנית הקרובה ולחטוף ממנה חייל אחד לצורך חליבת ידיעות ממנו וכו'. המשימה המסוכנת הוטלה על געצל בן המוות. זה התקרב לאותו מוצב רוסי וחטף את הגרמני הראשון שנקרה בדרכו בעת שהוא, הגרמני, בדיוק היה עם מכנסיים מושפלים וכורע בשדה לצורך בסיסי. כאשר הגיע געצל ליחידתו חזרה כשהוא מוביל את אסירו, נתברר שהשבוי אינו אחר מאשר גנרל גרמני בעל הדרגה הגבוהה ביותר באותה החזית. געצל צויין לשבח על מעשהו, גזר דין המוות עליו בוטל, דרגותיו הוחזרו לו אחר כבוד והוא שב לפקד כקודם.

היהודים הפולנים אשר נדדו מזרחה לכיוון סיביר בתחילת המלחמה וניצלו מכבשניהם של הנאצים ימח שמם, לא רצו בסוף המלחמה להיות תחת שלטונם של הבולשביקים האדומים. גם געצל שלנו לא רצה בכך. ועל כן גמלה ההחלטה בליבו שבהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכו הוא יערוק למערב. ועד הגיעם לאדמת פולין, הצבא הגרמני נכנע כבר והמלחמה הסתיימה. כמובן שהתוהו ובוהו שררו בכול וגעצל שלנו הסתובב לו במדי המאיור שלו וסרק את העיר. והנה לפניו בניין אבן מפואר ומרשים ועליו מתנוסס השלט "בנק" ובפתחו עמד חייל רוסי עם רובה מכודן. שאלוֹ המאיור לוולאדימיר שעמד על משמרתו: "אמור נא לי קומאראד  מה אתה עושה כאן?" –  "אני אמרו לי לשמור ואני שומר, אנחנו לא יודעים מה הבנין הזה." שכן הרוסים לא קראו לשון פולין ולא ידעו עדיין שכאן מקום מרבצם של כספים. אמר געצל, "הנה דרגותיי כפי שאתה רואה, ואני מאיור בצבא המפואר שלנו, על כן אבקש אותך לא למנוע ממני להיכנס."

החיילים הרוסיים ממלאים פקודות, וכן גם ולאדימיר. כך נכנס געצל להיכל. ובסיור החטוף שערך באולמות הבנק מצא כספת מלאה מטילי זהב. חיש מהר הוא הביא שק ומילא אותו בהם. והיות שזהב הינו מתכת כבדה לא היה יכול געצל לסחוב על גבו את השק הכבד וללכת. על כן הוא "גייס" באותה הדרך משאית שתישא בשבילו את השלל.

מרגע זה והלאה הוא הפך לעריק.

נראה שמטילי זהב יכלו לפתוח שערים רבים שהיו סגורים בפניו בדרך כלל, והם אמנם עזרו לו להסיר מלפניו מכשול אחרי מכשול. כך עד הגיעו לברלין המערבית, שהיתה כבושה כבר על ידי צבאות בנות הברית. שם הוא נשם לרווחה את אווירו של העולם החופשי. גם שק מטילי הזהב הספיק להצטמק עד אז. ובעזרת השארית הצליח להגיע ארצה לפלשתינה.

כאן בארץ ישראל הוא שמח להיות מטופל על ידי רופא צעיר ונחמד, בנו של חברו הטוב משכבר הימים.

הרגשתי שסיפורי טשקנט היטיבו עם זוגתי וריגשוה. ראיתיה כמו נישאת על כנפי זיכרונותיה העמומים מאז הימים בהם היא היתה "רעבה, תמיד רעבה." ימים ארוכים ברכבות ובמסעות שנדמה שלא יהיה להם סוף. וחשבתי אל ליבי הנה דברים אלה באים ונוטלים אותה הרחק-הרחק מכאן לנופי ילדותה בארץ ההיא. מן הסתם אף חסרים לה מעט מן הדברים שיקשרו אותה עם אותם נופי ילדות, שהתנתקה מהם בגלל הרבה טעמים. אחד מהם הוא "יציאתה לשמד" על ידי שמצאה לה זיווג אוריינטלי בן אוריינטלי אשר מלעיטה הוא וחבריו בסיפורי בגדאד שאין להם קץ. וגם הביאה לעולם בני תשחורת תרתי משמע שאף לא אחד מהם כחול עיניים או בהיר שיער. וכמו שאמרו ב"פו הדב", "לעולם אין לדעת מה בנפשו של פילנפיל." לא כל שכן. בנפשה של בת פולין, אשכנזייה עם תעודת לידה שעדיין לא הוצאה מבילגוריי אשר בארצו של חמלניצקי זיכרו לשימצה.

מה תעודת לידה?

מזה מיספר שנים, מאז החלה מדינת פולין לחזר על הפתחים של האיחוד האירופי ולנסות להשתייך אף היא למדינותיו ולו במקצת, התעוררו התקוות בליבותיהם של אחינו יוצאי פולין (כלומר אלה ששרדו מהם וחיים עימנו בארץ הקודש), ללכת ולחדש את אזרחותם אשר נגזלה מהם על כרחם. אמרו שאם פולניה תימנה יום אחד על מדינות האיחוד, הרי שמי שיחזיק בדרכון פולני יוכל ליהנות מן היתרונות שהאיחוד מעניק. כגון שילדיו יוכלו ללמוד רפואה באנגליה או באיטליה חינם אין כסף ועוד.

כך רבו הפניות אל הקונסוליה הפולנית בתל אביב, לעמוד בתור למלא הטפסים לשחד את המאכערים לגלגל את העניינים, לתרגם מסמכים ועוד, להמתין כמה חדשים ולבסוף יתקבל הדרכון הנכסף.

לאט-לאט נפוצה השמועה כי הנה פלוני ופלמוני קיבלו הדרכון. "בגלל הלחץ של הילדים" אמרו בהצטדקות. שכן גם הם, בני הדור השני, הבינו שיש בזה משהו רב משמעות אם הקורבן של אתמול רוצה לחזור דווקא אל גיא ההריגה.

גם ילדינו שלנו לחצו על אימם הורתם ללכת לעמוד בתור וכו' ולהשיג דרכון כנ"ל. הם כבר ראו את עצמם נופשים ומסתובבים כבעלי בתים בצפונה של איטליה ובעמק הלואר ובמרחבי ספרד עם חזה נפוח. כי אחרי הכול הם נושאים דרכון של האיחוד האירופי. אלא שבליבה של אשתי נתעוררו ספקות באשר לכל העניין, ולא כל כך אבתה להתעסק בו.

הפניות החוזרות ונשנות מצד הילדים זירזוה. אחרי שהיות ודחיות אין ספור, נסעתי לילה אחד למעונה של שגרירות פולניה בתל אביב על מנת לראות מה כתוב על השלט בעניין זמני קבלת קהל וכו'. אז נטלה אשתי יום חופש מעבודתה הקדושה והשכימה קום על מנת לתפוס מקום בין הפונים לשגרירות.

הנה היא עומדת בתור אשר משתרך מחוץ לגדר גינתו של בית הקונסוליה יחד עם אשכול בני אדם שהקדימוה כמובן. אלה בחלקם עומדים "ליד" אבל "הם יודעים שהם אחריך" ואין לך מה לדאוג. ניסיונות רבים לערוך רשימה של הממתינים לפי סדר הגעתם לא עלו, כי אם יש עשרה יהודים יש חמישים השגות וכולם כמובן רוצים לתחמן והאחד רוצה להיכנס לפני חברו. וכל זה על מנת לקבל טפסים מאותם הערלים שעמדו בחלון של הקומה השנייה וקיללו וירקו והסתכלו בבוז על אותם "הז'ידים" המזוהמים שתודה לאל שהם לא נמצאים עוד על אדמת פולניה הקדושה.

אם ממתינים הרבה זמן הם לא יעמדו בשקט וכל אחת מן הממתינות נאנחת אנחה ארוכה יותר מזו של חברתה. וזה כמובן בגלל הילדים ש"אני לא יודעת מה הם רוצים ממני" ו"אלוהים יודע בשביל מה הם צריכים את זה" ועוד. וזה מה שאמרה שׂוּרָה פַיְיגָה כלומר שרה צפורה, שהשם הראשון שלה הוא על שם הסבתא מצד אימה והשני על שם הסבתא מצד אביה, שכידוע שיוויון זכויות האישה נולד בארץ פולין בין קרָקוב לזָאמוֹשֵץ. וזו, כלומר שׂורה פייגה שלנו, דוברת בדרך כלל חצי עברית וחצי יידיש היא שפת אימה-הורתה ובה דיברו בבית הוריה מאז ומתמיד. ועל ידה עומדת שיינה עַנְטשָה שכל הזמן חוזרת ואומרת "נו, העיקר שיהיו בשורות טובות."

גם סיפורים משונים היו בפיה של דינה הינדה שכנתה של שׂורה פייגה לתור. היא אומרת שאינה יודעת אם הדרכון הפולני אכן יעניק למבקשים אותו את הזכויות שהם חולמים עליהן. הרי שהפולנים יימח שמם וזכרם אף לא מסכימים לתת ליהודים להציץ לבתים שבהם גרו קודם לכן. גם לא במקרים שהבתים הללו עדיין רשומים על שמם בטאבו הפולני ודייריהם משלמים להם, לבעלים היושבים בציון, שכר דירה כחוק. הנה בת דודתה, חסיה ליבה שאף היא עמדה בתור לידה, נסעה עם משפחתה לביקור לפולניה ויצאה נפשה להראות לילדיה את הבית בו נולדה וחיה עד הבריחה. במקרה הבית נשאר שלם ואף הבעלות עדיין על שמם ובאישור השלטונות מקבלים מהדיירים שכר דירה שניים וחצי דולרים לחודש. הם דפקו בדלת ודרך הסדק שנפתח הציץ פרצופה המכוער של הדיירת, גוייה פולנייה עבת בשר ודוחה לאמור – לכו מכאן יהודונים. והדלת נטרקה בפניהם. ועוד כל כיוצא בזה סיפורים דומים. כגון הרעיון של הקמת דיסקוטק ליד הכניסה למחנה אושוויץ.

זה לעומת הגברות שעמדו מאחוריה של שׂורה פייגה. אלה  בּז'יז'ינְיָה, יאנה ג'והנה ומרגרט שאף הן ילידות פולין אבל מווארשה העיר ממש. גם למדו בגימנאזיום ולא באו מן הכפרים אשר במזרח המדינה כמו כל אלה המזרחיים שלא יודעים תרבות ולא מכירים את אדם מיצקביץ ולא קראו את פאן טאדיאוש ולא הלכו להינפש בזאקופאנה ולא שמעו את המאזורקה של שופין, ולא דיברו פולנית כמו בני אדם מתורבתים. וכידוע בזיזיניה זו וחברותיה הסתכלו על כולם תמיד מלמעלה. והנה היא, כלומר בז'יז'יניה, נאלצת כאן לעמוד בתור עם כולם, אלא שקומתה אינה גבוהה דייה כדי לסקור בקלות את הקהל. על כן היא פקדה על זליג בעלה ללכת הביתה "לח'ביא ת'שרפרף חכחול שנמצא במטבח," וזה על מנת שתעמוד עליו ותמשיך להסתכל מלמעלה על האנשים האלה העומדים בתור. וכמובן שהזכירה לו, לזליג בעלה, "שלא ישכח לסגור דלת" כשח'וא יוצא בחזרה. זליג, הוא בעלה, שגר יחד עם האצולה הפולנית ברחוב דובנוב והקפיד תמיד ללכת בנעלי באלי חומות בעלות שפיץ, חגורת עור שחורה על כרסו ותסרוקתו חלקה לאחור, מיהר למלא את בקשתה של אשתו כי לא רצה להרגיזה דווקא באותו חַ'יום שבערבו היא מארחת את ח'חברים שלחֵם לקלאפים במרפסת ביתה.

שמא תחשבו שהתור היה על טהרת האשכנזים והאשכנזיות ששיח ושיג להם עם פולין מפוייחת הפרצוף. לא כי, גם אחינו אלה אשר דם מרוקני זורם בעורקיהם והגֵנים שלהם לא הספיקו עדיין לגמרי להתערבב באלה של הסבתא רבא, היא פאניה ילידת פולין, שאיתרע מזלה ונישאה, לפני שני דורות, ברגע של משוגת נעורים בקיבוץ, לז'וז'ו חלפון, והולידה צאצאים שחרחרים שבין היתר הם חושבים ש"מגיע להם" דרכון פולני בגלל אותה קירבת דם ושהם לא יכולים לסבול חס וחלילה את האפלייה הזו. כך שגם אלה בין העומדים בתור. והם אומרים שמן הסתם חייב להימצא סעיף כלשהו בחוק המאובק של פולין  אשר יַקנה גם להם, כצאצאים מעורבבים (BLENDED) איזו זכות לדרכון או נאמר חצי דרכון.

נכדו זה של חלפון רק באקראי נתגלה בין הקהל. וזה בגלל שהפגין מרץ רב מדי בעשיית סדר בתור ואף הציע להיבחר כוָעַד מטעם הממתינים ללכת ולהתייצב במקומם בפני  הפקיד הממונה על הטפסים.

היות שלכל דבר סוף, הגיע גם תורה של אשתי להיכנס לבניין השגרירות ולהיפגש פנים אל פנים עם יאן, הוא הפקיד הפולני שרק מעט שיער צמח בזקן התיש הדליל שלו ומעטר את פניו החצי חלקלקים. הוא נתן לה שלושה טפסים למילוי, אותם תוכל להגיש אך ורק אחרי שתמציא תעודת לידה מבילגוריי עיר הולדתה.

עוד קודם לכן הבעתי את דעתי שאם יש תורים כאלה עם בירוקרטיה משומנת הרי מן הסתם המכונה עובדת על שוחד. יש מאכערים שתמורת כך וכך דולרים, כלומר תמורת חופן מלא וגדוש של השטרות הנ"ל, יעשו את העבודה עבורכם בקלי קלות תוך שיתחלקו בסכום השוחד עם יאן וחבריו. ואמנם כך הדבר. כבר ישנם מיספר עורכי דין ממולחים ש"מטפלים" בעניין תמורת הרבה מאוד מאות שקלים. הסתבר גם שישנה פקידה יהודייה כשרה שעבדה קודם לכן באותה ח'שגרירות והיא מכירה את הרזים שלהם ואת אופן מילוי הטפסים ואת הפסיקים ואת הנקודות. ותמורת סכום עלוב של שלוש מאות שקלים היא תעשה את המלאכה. אל זו התוודענו בעזרת גברת אחת, אף היא ילידת פולין, שאותה פגשנו באיזה אירוע. וזה לשמחתה של אשתי שששה על ההזדמנות לחסוך כמה מעות .

סיכום ביניים: העניין בטיפול.

חלקם של העומדים בתור, אלה המחרישים, מאזינים לנאמר ומפליגים על כנפי דמיונם. הנה אנו יוצאי פולין וילוּדיהם, מצוידים בדרכוננו החדש, חוזרים לארץ אבותינו מזה מאות בשנים, ויושבים בבתינו שעזבנום בבהלת המלחמה. שוב אנו ממונים על היערות ועל עציהם ועל התבואה ועל היין ובתי הבד וחוכרים היבולים וצוברים ממון. ופוקדים הירידים בלייפציג ובגרמאניא רבתי ועושים עסקאות למכביר ושומעים דברי תורה מאלה שזכו להישלח לישיבות לובלין ועוד. ובימים הנוראים שוב נעלה לחצרותיהם של אדמו"רינו עליהם השלום ונתבשם בדברי תורתם ופלפוליהם ונשמע נעימת קריאתו של החזן מוישה לייבוש בעל רגל (מוישֶה מִיט א פוּס) ונתכבד בלביבותיה של הרבנית אשר אין כמותן בכל ארץ פולין. וכל כיוצא בזה חלומות נעימים שכל המצוי בהם מרגיש כאילו הוא מונח על מצע שכולו פוך עדין משל היה יושב בשעריו של גן העדן.

ואנו בבנין ציון ננוחם.

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיג'אמות

אהוד: הבה נקווה ליום השלום עם עיראק שבו יעמדו יוצאי העדה הבבלית המפוארת בתור בשגרירות עיראק בתל אביב כדי לקבל חזרה את האזרחות העיראקית שנשללה מהם בעלותם ארצה, הם ובניהם עד דור רביעי וחמישי, ומה שיותר חשוב, בזכות האזרחות גם יושב להם הרכוש העצום שנאלצו להשאיר אחריהם או למוכרו באפס מחיר. ואין לכך כל קשר לתביעות הפלסטינים להחזרת רכושם ואדמותיהם בישראל כי זאת הם תובעים באופן מוחלט וללא שום קשר לגורל הרכוש היהודי שהושאר במדינות ערב ולמיספר היהודים שעלו מהן לישראל, שהוא גדול אפילו ממיספר הפלסטינים שברחו בישראל במלחמת 48'.

* * *

כנס "השומר הצעיר" לדורותיו

מוצ"ש 20.9 בגבעת חביבה

תודה למשה ברק (איש גבת כמדומני) ואהוד בן עזר [גיליון 372] על הביטוי הנרחב שנתנו בכתבותיהם חינם אין כסף לכנס המכונן של ארגון בוגרי השוה"צ, "שומר תמיד", אשר יתקיים ברב עם ב-20 לספטמבר בגבעת חביבה.

טוב לראות ש"השומר הצעיר" ממשיכה להתסיס ולעורר גם אחרי 95 שנה (או 97 לדעת המחמירים) ושלמרות הכתוב לא אבדה "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם" (קהלת ט') של העוסקים וההוגים בה וכותבי מכתב עיתי זה בכללם.

את כל הפרטים, השירים, הסרטונים והשאלון למאגר הבוגרים ניתן למצוא באתר המהודר www.shomer.org.il ולהמבקר ינעם.

קוראי "חדשות בן עזר" יתעניינו בוודאי לדעת שבראש קן פ"ת (פעיל עד היום) עמדה בזמנו לא אחרת מאשר בתו של משורר "הגברות עולה", אורי צבי גרינברג (מכאן "קוטב העיצבון" כנראה).

כפי שהגענו לזמן הזה כן נעלוז ביובל ה-100 (2013 – ההכנות כבר החלו) וביובל ה-100 של התנועה הקיבוצית שיחול 3 שנים לפניו. כולם מוזמנים!

חזק ואמץ!

דודו אמיתי

ארכיון השומר הצעיר יד יערי

גבעת חביבה (ביתו של "שומר תמיד")

אהוד: אנחנו בהחלט מפרגנים וגם מברכים.

* * *

יואל נץ

כאיש השומר הצעיר זקן ובא בימים

שלום אהוד,

בגיליון מס' 372 בא משה ברק חשבון עם תנועת השומר הצעיר "האליטיסטית", ואתה החרית החזקת אחריו כהנה וכהנה. כל זאת נוכח המערכה שמנהלים עכשיו ראשיה הנוכחיים לקראת כנס בוגרי התנועה מכל הזמנים.

חשתי כי מן הדין, שכאיש השומר הצעיר זקן ובא בימים אשמיע את דבריי נוכח ההתקפה בחמת זעם זו בשני הקולות. לא שאני חולק על הדברים שכתבתם – אדרבא ואדרבא, עם רובם אני מסכים, אף כי הם כללו גם האשמות שלא כצעקתה; אחת מהן, למשל, היא עניין היותנו תנועה של בני עשירים. בתוקף תפקידי כראש קן (ולא "מנהיג"...) בזמנו, יכול אני להעיד בפה מלא, כי לא ממנו ולא מקצתו.

אבל כאמור, אינני מבקש לא להתנצח ולא לסנגר. פשיטת הרגל האידיאולוגית של השומר הצעיר לאורך כל ההיסטוריה של הציונות וההיסטוריה של הסוציאליזם גם יחד, היא עובדה שהופנמה בכאב גדול מזה דור בלב "בוגריה", להוציא החסידים השוטים שאין להם תקנה. אכן, פשיטת רגל אידיאולוגית – כן, אך כלל וכלל לא כן במעשה הציוני, ההתיישבותי, הביטחוני והשיתופי (עד לשנים האחרונות, לכל הפחות)! כל המילים בנושא זה כבר נאמרו ונלעסו כדבעי עד זרא, וחבל עוד להוסיף ולהכביר עליהן.

שנות נעוריי בשומר הצעיר עברו עליי בדיכוטומיה של התלהבות אין קץ ושל אכזבות כואבות. על כולן מתרפק אני ממרום שנותיי באהבה, בגאווה ובגעגועים.

ידע מה שאמר מי שאמר, כי הוא לא יושיט יד לאדם שלא היה סוציאליסט בצעירותו...

אני משער, מאידך גיסא, כי יש ביכולתי ליישב ולצנן מעט מן התמיהה של משה ברק בעניין היובל "העגול" ה-95 לתנועה:

אחרי שג'ומס נבחר לראש תנועת "מרץ", הוא עושה כמיטב כישרונו להגדיל את מיספר תומכיה ולבלום את הידרדרות תנועתו לקראת הבחירות הממשמשות ובאות. זהו המקור, לעניות דעתי, שממנו נובע הקמפיין לנסות ולקושש באינטרנט ובכל אמצעי אחר מצביעים פוטנציאליים מקרב בוגרי השומר הצעיר בני כל הדורות.

ואידך זיל גמור...

אגב, אהוד – דומני כי מרית, שעליה כתבת בגיליון הקודם, היא אותה מרית אשר נבחרה איתי בצוותא לשמש כצוות עורכי הביטאון של הגרעין שלנו...

יואל נץ

אהוד יקירי,

הייתי מבקש לכלול את הקטע הרלוונטי מתוך הרומן האוטוביוגרפי שלי "שלושה חיים":

ההגשמה

קיץ 1954. באנו לכרמיה, חברי גרעין גדיש ב', להתערות בה במשך הזמן שנותר עוד לפני הגיוס.

ערב-ערב צובא הייתי כחבריי מן הגרעין וכמו החברים הוותיקים וקורא מלוח המודעות את סידור העבודה ליום המחרת. יום העבודה בקיבוץ נמשך תשע שעות, אלא שהיה מחולק לשמונה יחידות זמן עבודה, למען לא לחלל את הישגיו הפוליטיים של הפרולטריון משלהי המאה התשע עשרה להעמיד את יום עבודתו של הפועל על שמונה שעות... לעתים היה סידור יום עבודתו של פלוני מפוצל. היה מוצא שהוא מסודר שש שמיניות ברפת ושתיים הנותרות בהגשת ארוחת הערב. מתנהלים היו חישובים עד לפירוט של רבע שעה או עשר דקות ממשך זמן העבודה.

 אמור אני לחוש שמחה בלב על שהנה מגשים אני את החלום. אני עובד במטעי הבננות, במטבח, במספוא. נושם מלוא ריאותיי את אוויר המרחבים הפתוחים. מהו הדבר שטורד את מנוחתי?

אני משקיע מאמץ גופני ניכר במשך יום העבודה ואף על פי כן אינני מצליח להירדם על יצועי בלילה. האִינְסוֹמְנִיָה שבה ומציקה לי.

אני שוכב ער במיטתי באוהל ושוקע בהרהורים: מזה שלוש שנים מצפה אני בכיליון עיניים למימוש החלום, ולפתע מכרסמים בי הספקות: מניין לי הביטחון שעשיתי את המעשה הנכון והצדק הוא בהכרח איתי? האמונה ברעיון שכנה בליבי כסלע איתן, והנה טופחת המציאות על פרצופי ואני מגלה לפתע שהאידיאל המקודש הוא מפלצת! מדוע מתעקש אני להשכיח ממני את האמת שנחשפה קבל עם ועולם והיא זקנה בלה ומכוערת מן האגדה – שסטאלין, בו כה האמנתי יחד עם אלפי ריבוא בני אנוש על פני כדור הארץ, לא היה "שמש העמים" זוהרת כלל ועיקר, אלא רודן מפלצתי שהשליט משטר של אימים, וידיו מגואלות בדמם של עשרות מיליוני בני אדם?! האומנם, קיימת מטרה – ותהא קדושתה מתנשאת עד אל רום הרקיע – שהיא מקדשת את האמצעים המזוויעים שהשליט הרודן?! האומנם, מותר היה לי – ביודעין או שלא ביודעין – לשקר למען אותה "אמת"?! בסדר – סטאלין איננו חזות כל רעיון הסוציאליזם. בסדר – סטאלין הוא גידול פרא יחיד במינו בגוף הרעיון הזה, בעוד שהרעיון לעצמו הוא נצחי וצודק. משהו התערער בי ללא תקנה בנאמנותי לרעיונות שלמענם מתעתד אני להקדיש את שארית חיי. מי לידי יתקע כי האמונה הבלתי מסויגת בסטאלין היא הנדבך הפגום האחרון שהתמוטט במהלך הקמתו של הגשר המטפורי אשר ברא מאיקובסקי, ההולך ומוקם מעל לתהום הפעורה אל מעבר למרחב של מאה שנים, הישר אל עידן הקומוניזם? אני מדקלם בליבי את השיר "ניט גדייגט" של מאיקובסקי אשר פורסם בתרגומי בעיתון הגרעין, ושמצוי בו הקטע הבא:

"... מֵעַל הַתְּהוֹם

                      אָנַחְנוּ

                             הַיְשֵׁר לְקוֹמוּנִיזְם

גָשַרְנוּ גֶשֶׁר.

               אֹרֶך –

                      מֵאָה שְׁנוֹת לָמֶּרְחָב.

אָז מָה,

        מִזֶּה הַגֶשֶר

                     לְהַשְׁקִיף בְּבוּז נָעֵזָּה?

זָקַרְנוּ חֹטֶם מַעְלָה?

                          יְהִירוּת מָלֵאנוּ?

                                               לָאו! ..."

או אם אוותר על המטפורות: כיצד אדע שאין עוד דבר שעלול להשתבש בעת מימושו הלכה למעשה של הסוציאליזם המדעי, הנובע מן המטריאליזם הדיאלקטי וההיסטורי שביסוד התורה החברתית-הכלכלית של קרל מרקס ופרידריך אנגלס והוא מתבסס על הגיונותיו הפילוסופיים של הגל? הסוציאליזם המדעי נשמע מדעי לעילא ולעילא, ואף על פי כן: מניין לי הביטחון שלא ינועו שוב לפתע פתאום אמות הספים ולא יתנפצו ויקרסו בדרך נדבכים נוספים? מניין לי הביטחון בצדקתו של רעיון הקיבוץ?!

עד כאן. רעיון הקיבוץ לא יכול להכזיב. הקיבוץ הוא העוגן לייצב בו את הספינה המיטלטלת של אמונותיי. מייסדיהם של ראשוני הקיבוצים הם בני גילם של בוני הסוציאליזם בברית המועצות. ככל שהאחרונים מדשדשים עוד ועוד בבוץ של שגיאותיהם – מוכחת לעין כל נכונות דרכם של הוגי רעיון הקיבוץ. דור צאצאים שלישי כבר נולד למייסדי התנועה הקיבוצית והוא ממשיך את מסורת אבותיו. המשק השיתופי בקיבוץ מוכיח את עליונותו הכלכלית לעומת המשק הקפיטליסטי. אין לפקפק כלל בעוצמת חיוניותו. המשק הזה מתנהל בחברה ללא מעמדות, ללא מנצלים ומנוצלים. אמצעי הייצור בו משותפים והם נחלתם של כלל החברים. אוכלוסיית הקיבוצים גדלה בהתמדה, קיבוצים צעירים חדשים עולים על הקרקע חדשות לבקרים. הקיבוץ הוא ההוכחה הניצחת לנכונותה של התורה המרקסיסטית. לא ירחק היום והכול ייווכחו לדעת שהקיבוץ – ולא ברית המועצות – הוא אבן הפינה לבניין הסוציאליזם, שדגלו עתיד להתנוסס על תלי חורבותיו של העולם הישן, הרקוב... עליי להיות מרוצה וגאה מאוד שנטשתי את ביתי הבורגני והייתי לחלק מן העשייה הכבירה הזו!

בנקודה זו עולים במוחי הרהורים מסוג אחר. בית בורגני? נו באמת! נולדתי אמנם בבית בורגני בוורשה. תוך מחסור וסבל הקים אבא יש מאין את "ביתו הבורגני" בעזרת תושייתו, כישרונותיו ועמל קשה. ואז, מרום בורגנותו החל אבא תומך ביד רחבה ואוהבת ביקיריו שנשארו במעמדם הנחות. הוא הבורגני, האמין בלב ונפש כי תיקון העולם ייכון בזכות הרעיונות לקימומה של חברה נטולת מעמדות. אבא תמך בידידיו אשר פעלו במחתרת למען הגשמתם של רעיונות אלה וסיכן את עצמו ואת משפחתו... גם כתום תלאותיו לאורך שנות המלחמה, כחייל וכאסיר מנותק ממשפחתו, הוא איננו חדל מלדבוק בעקרונות הרעיון הסוציאליסטי! – –

כעת, מקבלים הרהוריי תפנית חדשה ומרירה. אבא לא חדל מלהיות פליט גם במדינת ישראל אחרי שהביא את בני ביתו אל הארץ בה "תתגשמנה כל התקוות..." איננו צעיר עוד כל עיקר. אין הפרנסה מצויה מן השותפות בסטודיו לצילום. האיש שהיה במשך שנים ראש, משען ותומך לקרובים ולרחוקים חש כעת כמשענת קנה רצוץ לבני ביתו הוא. אימא – ליבי נכמר מחמלה ויוצא מאהבתי אליה – הולכת וסובבת עם המצלמה בסמטאות עג'מי. בהשוואה אל משכורתה של לושיה עד לגיוסה לצה"ל יחד עם החלק העלוב והמביש שלי בתקופות המעטות שבהן עוד הייתי משתכר כסף, הרי שתרומתה של אימא מהווה את החלק המשמעותי בכלכלת המשפחה. כעת עזבתי את יקיריי לאנחות. לושיה משרתת במחנה השלישות ביפו. היא חוזרת הביתה רעבה לעת ערב ואימא נוזפת בה על שאין היא אוכלת גם את ארוחת הערב בבסיס הצבאי: "את יודעת הרי, כמה קשה להשיג מצרכי מזון בתקופה של צנע!" לושיה מקבלת לארוחת הבוקר בצבא חצי ביצה קשה. בצהריים – תמיד פילה. "כל החברות שלי מוותרות על ארוחת הערב בבסיס ונוסעות הביתה. לא נעים לי ללכת לבד לחדר האוכל..." האם מוסרי הוא לנטוש לאנחות את המשפחה במצבה הנוכחי כדי שאני האנוכי אטול חלק בהגשמתן של אידיאות נשגבות? האם אין בכך משום כפיות טובה כלפי מי שהביאוני לעולם, גידלו אותי והצילו אותי מן התופת – דווקא כאשר בגרתי וכאשר יש לאל ידי להטות שכם בפרנסת המשפחה? אין לי תשובות ראויות שיניחו את דעתי. נחמה פורתא, שלפי שעה פטור אני ממילא מן הלבטים, כי הנה-הנה עומד אני להתגייס לצה"ל למשך שירות של שנתיים וחצי...

אני מוסיף ומתהפך על יצועי, והשינה היא ממני והלאה.

* * *

שמא יש למשה שרון פיתרון יצירתי אחר?

סופר נידח שלום,

במאמרו של המזרחן משה שרון "כיבוש? כיבוש של מי?" (גיליון 371) חסרות מסקנות. לדעתו, ישראל השיבה לעצמה את השליטה הצודקת על השטחים שהוענקו לעם היהודי כביתו הלאומי. ובכן, מה הלאה? האם המסקנה מכך היא לספח את הגדה המערבית ואת רצועת עזה לישראל ולהעניק אזרחות מלאה ושיוויון מלא לתושביהם הפלסטינים תוך יצירת מדינה דו-לאומית בין הים לירדן? או שמא יש למשה שרון פיתרון יצירתי אחר.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מיהו "על הדרך"?

לכתב העת "על הדרך",

שלום וברכה,

ב"מכתב העיתי" של אהוד [372] פורסמה הודעה אל הסופרים לילדים מטעם כתב העת "על הדרך" מיסוד המרכז שלכם, המזמינה אותם לשלוח ספרים לביקורת. האם זה עיתון אינטרנטי או על נייר? איפה ניתן לראות אותו ומי עורכיו?

תודה על המידע. 

נורית יובל

* * *

אליעזר  פומרנץ

[דְמִתְקַרֵי פּוּמָה]

אך! לו היתה לי "קצת" יותר שליטה...

אך! לו רק היתה לי "קצת" יותר שליטה

על תהליך החיים וזמן המיתה,

הייתי מקדים את המוות

ומאחר את הלידה.

אני מבטיח, וזאת בלי נדר

לעשות מהפך ולהחליף את הסדר.

הייתי מתחיל את החיים ממצב של גווייה

שוכב על עגלה של "חברה קדישא"

בראש ההלווייה,

מקשיב להספדים ולדברי התהילה

ועם גאווה ענקית ואגו נפוח

עוזב את בית העלמין מהקבר הפתוח,

ושכוב על העגלה חוזר לדיור המוגן.

ובעצם מה שבאמת חשוב –

מתפטר מהעניין הכי עצוב

– המוות, ההלווייה, וכל הבלגן.

ושם בבית האבות – מצעיר מיום ליום

וגם הנשים שמסביבי מצעירות מהזיקנה

ולי – לשמחת כולן – חוזרת הזיקפה.

והירושה חזרה לבנק וגם לטאבו

"עוד תצטרך את הכסף – אנא אל תגע בו!"

בוקר אחד מחזירים אותי לעיר

"אתה לא מתאים לבית הזה

אתה יותר מדי צעיר."

ענוד שעון זהב ממסיבת הגימלא

מתיישב על מקומי בלי להוציא מילה

ופוגש את כל הצוות שאהבתי

ו-40 שנה אני שוב "וורקוהוליק".

אלא – שכל שנה אני יורד בדרגה

והמשכורת קטנה משנה לשנה

ולבסוף כשחוזר להיות עובד מתחיל

אומר שלום לכולם

עליז וצעיר בגיל

עושה את שרותי הצבאי

מתחיל כרב-סרן ומשתחרר כטוראי,

מוצא עצמי עושה חיים עם כוס של בירה

מרכיב על אופנוע את שולה או את מירה,

והנה אני בתיכון בעממי ובגן

(ובגן – מרגיש ממש כמו ב"דיור מוגן")

ומוצא את עצמי מחותל עם פיפי קצוץ

"אינעל אביו" המוהל המצוץ.

ונולד בחודש התשיעי

אחרי תשעה חודשים של כיף ושקט נפשי

בבריכה ממוזגת, אוכל ושותה חופשי-חופשי

ומוצא עצמי מסיים את הדרך

ממש כך ולא אחרת: –

– זרעון קטן באורגזמה סוערת!!!

אוגוסט 2008

* * *

מומלץ! מומלץ! מומלץ!

קישור למצגת מצויינת של נחום גוטמן ומירה מאיר מהספר "אני אוהב לצייר"

http://www.saritpoetry.co.il/childpoetry.html

קישור נוסף למצגת של דליה רביקוביץ

http://www.saritpoetry.co.il/mazakot.hebrew.html

שרית שץ, החוג לשוחרי שירה, www.saritpoetry.co.il

* * *

עדינה בר-אל

צדיקים קטנים לפני המבול

על ספרה החדש של אירית קופר

"בטרם בוא המבול"

הספר החדש של אירית קופר בטרם בוא המבול (כרמל, ירושלים 2008) הוא ספר חשוב בהיותו מתעד את העולם שהיה ואיננו, משקף חיי יום יום של ילדה יהודיה בפולין ומשפחתה.

הפעם מופנה הזרקור אל פלח מסוים בקרב הקהילה היהודית: עניים מאוד, המתגוררים באחד הכפרים. הסיפור מעניין. הוא מסופר בפי ילדה, ומקיף ארבע שנים בחייה – החל מן היום הראשון בגן הילדים ועד סוף כיתה ג'. למרות היותו כתוב בגוף ראשון, וברור שהוא רובו ככולו אוטוביוגרפי, ניתן לסווג אותו גם כרומן בעל עלילה ומסרים אוניברסאליים. אין בו ציון שם המקום בו חיה המשפחה ואין בו תאריכים. אך לפי אזכורה של ורשה כעיר הגדולה, הדילמה באשר לשפות (יידיש או פולנית) וציון מותו של פילסוצקי, ניתן למקם את העלילה בכפר פולני קטן באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת. למרות החומרים שעוסקים בילדה – משחקים, מוסדות לימוד, יחסים עם הסבתא, ההורים, האחיות, החברים, הגננת והמורים – זהו ספר המיועד גם לנוער ולמבוגרים. ויותר מזה, עבור המבוגרים, שמודעים לחורבן שאירע והפסיק את כל החיים הללו, גזל חיים ושינה חיים של הנותרים לפלטה, התכנים הללו ומסריהם הרבה יותר משמעותיים.

התיאורים בספר – של דמויות, של מקומות, של מזג אוויר, של אווירה חברתית ושל מצבים נפשיים – טובים מאוד. הם כתובים בשפה עשירה, אמינים, לרוב לא חורגים מבעד לעיניה של ילדה.

שני הנושאים המרכזיים בספר הם עוני ולימודים. ואלו שזורים זה בזה יחד עם נושא שלישי – ההשתייכות למיעוט היהודי במדינת פולין.

העוני, שהוא נושא אוניברסאלי, מתבטא פה ברעב של ממש, בבית שאינו משמש מגן מפני הגשמים והקור, במחסור בבגד חם לימות השלג והכפור, במחסור בציוד לבית הספר ועוד. סבתהּ של הילדה מלמדת אותה להתגונן באמצעות הדמיון. הילדה רוכשת כלי זה ומשתמשת בו היטב. היא מדמיינת לעצמה כיצד תהיה בבגרותה עשירה, ותיהנה מכל מה שהילדים העשירים בסביבתה נהנים מהם עכשיו.

סבתא זו, אשר לה מוקדש הספר, "מחזיקה" את הבית כולו, באשר בנה הנכה יושב ומתפלל כל היום בבית הכנסת, כלתה רוכלת בשוק מבוקר עד ערב, וגם בעלה החולה יושב בבית ואינו מתפקד. תרומתה של אישה חזקה זו רבה מאוד לנכדותיה, בעיקר לילדה הדוברת. היא מחזקת את הדימוי העצמי של הילדה. היא משננת לה עד כמה היא יפה וחכמה, והילדה מפנימה זאת. זוהי התחמושת שלה בצוק העתים, והיא מחליטה להיות בעתיד מורה ולא רוכלת בשוק כאימה.

אולם הספר הוא בעצם שיר הלל למוסד החינוכי: לגן הילדים ולבית הספר. היום, כשיש ביקורת חריפה על מערכת החינוך, יש צורך להזכיר, שיש ילדים אשר מקבלים במוסד החינוכי דברים שחסרים להם בבית, הן בחומר והן ברוח.

כבר כתב המשורר על כוחה של ראייה ראשונה בחיינו. יש בספר תיאור נפלא של המפגש הראשון של הילדה הענייה עם כל מה שיש בגן הילדים:

 הבטתי בחפצים ובחלל הרחב, כל דבר היה בשבילי פלא וגילוי ומילא את ליבי התפעלות. [...] פתאום ראיתי מציאות אחרת, חיים אחרים הקיימים מחוץ לחצר שלי. [...] פה נחו בגלוי משחקים אמיתיים, ממשיים, וצעצועים עשויים בבית-מלאכה, יפים ושלמים, נקיים ומסודרים על מדפים. מהר מאוד הבנתי שאוכל לגעת בכל אלה, למשש ולשחק בהם כמה שארצה. [...] לאורך הקירות היו תלויות תמונות של חיות, ציפורים ופרחים. ממרכז התקרה השתלשלה נברשת, החלונות הגבוהים והרחבים היו צבועים בלבן ומקושטים בגזרי נייר צבעוניים. באמצע החדר היה ארגז חול ולידו דליים וכפות למשחק. מבעד לחלונות ניבטו אלי שמים כחולים, בהירים וגבוהים.

"כמה יפה כאן," אמרתי בליבי.

בבית היתה לי בובת סמרטוטים. אחותי טובה, הגדולה ממני בשלוש שנים, תחבה לתוך גרב צמר ישן נסורת עצים, תפרה כפתורים לאף ולעיניים ורקמה בחוט אדום פה עגול יפה. אהבתי את בובת הסמרטוטים שלי, ולא העליתי על דעתי בובות מחרסינה ומאמייל, או בובות שיודעות לפקוח עיניים ולעצום אותן וגם להשמיע קול, ובובות שיש להן לבוש, נעליים, מיטה וארון בגדים."

גם בית הספר תרם רבות לילדים. היה זה בית ספר לילדים יהודים, אשר שפת ההוראה בו היתה פולנית. לדעתי הכוונה למה שכונה "שבסובסקי" – בתי ספר ממלכתיים פולניים עבור ילדים יהודים, בהם לא לימדו בשבת. לימודי הדת התמצו בשעתיים בשבוע של לימודי "דת משה".

ביום הראשון הסתבר לתלמידים החדשים, כולם דוברי יידיש בבית, שהמורה מדברת רק פולנית. הם לא הבינו אף מילה. והנה, הפלא ופלא – בסוף כיתה א' כל התלמידים הבינו פולנית, קראו וכתבו בשפה זו. באותה שנה התמזל מזלם, כי המורה היתה יהודייה. אולם לעיתים לימדו בבית ספר זה מורים פולנים, אשר לא הצליחו להשתבץ בבית ספר לילדים פולנים. 

דוגמא כזו היא המורֶה בכיתה ב'. הוא שנא את הילדים, היכה בהם ללא רחם, אולם בסוף השנה – לאור הישגיהם המעולים בלימודים, הוא "התאהב" בהם ואפילו הזמינם לביתו לפגוש את אימו.

פה המקום לתאר את חוסנם של הילדים היהודים. החבורה של הקטנים הללו, בגיל שבע במקרה זה, לימדה את המורה לקח. באמצע השנה, כאשר הוא המשיך להכות ולפגוע, הם התארגנו והכריזו על "שביתת שתיקה". לא דיברו עימו, לא השתתפו בשיעורים, עד שהמורה "נשבר" ושינה התנהגותו.

עוד התארגנות של הילדים בראשותו של יוסל'ה, שכן וידיד נפש של הילדה המספרת, תרמה לניצחון שלהם על ילדים פולנים במשיכת חבל. וכיצד ניצחו הילדים הללו, שלא אוכלים די ואין להם בגד ללבוש? באמצעות אימון. הם לקחו את המשימה ברצינות והתאמנו לקראת התחרות.

בכלל, ניתן למצוא בספר זה דמויות של מנהיגים בקרב ילדים. יוסל'ה הנזכר הוא אחד מהם. ילד מיוחד במינו: מצד אחד רגיש ומבין לליבה של איטל'ה, שותף לתחושותיה, ומצד שני מלא נחישות, מתכנן ומארגן את חבורתו ביד רמה. מנהיג נוסף הוא אברמל'ה, מן הכיתה המקבילה, אשר מפעיל בעיקר את כוחו הפיסי. שתי הכיתות ושני המנהיגים היו "צהובים" זה לזה, נאבקו ונלחמו; עד אשר היה צורך להתאחד כנגד ילדים פולנים, שהתנפלו עליהם והתנכלו להם בכל בוקר בדרכם לבית הספר. ואכן, האיחוד הזה גרם לכך שהילדים היהודים הצליחו להשיב מלחמה שערה, ("כּוּלָה" היו, כאמור, כבני שבע), ולהפסיק את האלימות נגדם. גם איטל'ה המספרת היתה דמות מנהיגה, לעיתים די מניפולטיבית, בעיקר כנגד ילדה שנחשבה עשירה. אבל זה היה, כנראה, אמצעי התגוננות מפני תחושה של נחיתות.

ועוד נוסיף בעניין היהודים כמיעוט בפולין: יש בספר רמזים לבאות. העיקרי בהם הוא תיאור פוגרום ביישובם, אשר גרם למשפחה לברוח לוורשה עד יעבור זעם. על  יחס המורים הפולנים לתלמידיהם הצעירים ועל התנכלויות של תלמידים פולנים ברחוב כבר נכתב לעיל. הסבתא, שחינכה את הילדה לקוות לטוב, להיות אופטימית, חרגה ממנהגה זה כאשר היה מדובר במורים הפולנים. באחת הפעמים, כאשר הילדה שבה הביתה מכיתה ג' וסיפרה לה שהמורה הפולנייה חייכה אליה, השיבה לה סבתה: "גוי איננו אוהב יהודים גם כשהוא מחייך." 

הספר מסתיים במילים אלו: "ילדים, הביתה," קראה סבתא, "עומד לרדת מבול!"

ואכן, המבול ירד, ומי יודע מי מבֵּין הילדים הללו – יוסל'ה, אברמל'ה, חנה, שיינה, ציפורה  וגם משל'ה ושלמל'ה שביאליק מזכיר בשירו – נותר בחיים. תרומתה של אירית קופר בהחייאת עולם זה שהיה לפני המבול, חשובה ביותר.

לסיום, הערה אחת: חבל שהספר מודפס באותיות קטנות. אותיות גדולות יותר עם רווח  בין השורות היו מקלים על הקורא הצעיר והמבוגר גם יחד; כנאמר בספר חבקוק: "למען ירוץ קורא בו." 

* * *

דודו בוסי

שמח לבשר על צאתו לאור של ספרי החדש, בסמטאות.

בסמטאות מבוסס על הטור השבועי שכתבתי בעיתון "העיר".

בספר ארבעים וארבעה סיפורים קצרים.

פתח דבר

ריאות מפוחמות, אצבעות רועדות, חרדה קיומית, יומיומית, אינסופית, נטייה להתמכרות, בעיקר לסקס ולאלכוהול – לך תסביר לדודה שלך למה אתה כותב. לך תסביר לסבתא מנין הדחף לספר סיפורים בדויים. דחף אני אומר? אובססיה! מהו הכתבן (ואם תרצו – הסופר) אם לא שקרן מקצועי, מי שחי בכתביו את הבדיה, אדם המקיים את הדמיון, ולעתים מדמיין שהוא קיים.

עתליה, למשל (בספר היא מופיעה בשם אחר), כעסה עלי מאוד, וטענה – די בצדק – שלא כך קרו הדברים, שעיוַותי את דמותה, שהמצאתי לה מאפיינים חדשים, ושאני מניאק בן זונה. אחרי שלוש כוסיות ויסקי וסקס אל תוך הלילה נרגעה. אבל לא שכחה. איבדתי אותה. היו לנו חודשיים נפלאים לפני שכתבתי עליה, אבל הדחף להמציא, הרצון העז לבלבל את העובדות, לא להשתעבד להן – כי לעתים הן מקלקלות סיפור טוב – פגעו בה, הבריחו אותה אל זרועותיו של אחר, נורמטיבי יותר. כאב לי מאוד, אבל המשכתי, כי אי אפשר אחרת, השיער מתחיל להאפיר. חוץ מזה, אתה חייב לייצר תשע מאות מילים בשבוע. אין לך את הפריבילגיה לעצור, לבדוק מה קרה, אולי לבכות, להתאבל. ככה זה כשהאלוהים שלך הוא הדֶד לַיין. אליו אתה נושא את תפילותיך שתעמוד בלוח הזמנים, שתיצור סיפור חדש, ושיהיה ראוי, אחרת אתה מאבד את חמשת קוראי הטור הנאמנים.

וההיא, חולת הניקיון שמתגוררת מול דירתי, עושה את הבית פעמיים ביום, מנקה ומצחצחת את הנקי והמצוחצח ממילא. אין ספק שחשבונות המים שלה מרקיעים שחקים, ושבעלה עושה לה את המוות בגלל תחביבה הרטוב – וזה לא שווה סיפור?

וכשאתה במצוקת דמויות, לא מצאת על מי לכתוב – גם זה קורה – תעשה שמיניות באוויר, תיצור סיפור מקרעי דברים על איזה זקן, יושב ראש הוועד בבניין שבו מתגוררת ידידה שלך, ניצול שואה ערירי שהדלק המניע את חייו הוא גינת הנוי שהוא מטפח בפתח הבניין, ושבשום פנים ואופן אינו מוכן לשוחח עם "עיתונאי". תמציא איזה אדון פדרמן אחד, ניצול שואה, שמכהן זה עשרות שנים בתפקיד ראש ועד הבית בבניין שעברת להתגורר בו. אתה מפתח אתו מערכת יחסים מורכבת וטעונה, עוזר לו בקמפיין הבחירות על ראשות הוועד נגד איזה מרקוס אחד ומר מצליח מומצא, ינוקא בן שישים ושבע שמעז להרים את הראש מול הגביר הגרום בן התשעים וארבע. וכשהסיפור יתפרסם תצלצל אליך דוברת רשת מלונות דן ותשאל אם כתבת על מייסד הרשת, ששמו כשם הגיבור של אותו סיפור. ואתה תחייך, כי שבוע קודם לכן התארחת באחד ממלונות דן, ומבלי משים נידבת את שם המייסד לדמות שרקחת בדמיונך.

והמלצר משכונת התקווה, שכל מילה שנייה שלו היא עיוני או כפרה. באחד הימים סיפר שהוא משתתף בחוג משחק במתנ"ס המקומי – והנה לכם סיפור על מלצר מתוסכל שעובד שתי משמרות ביום כדי לפרנס את ארבעת ילדיו, ועל הכתבן שמגיע למסעדה שבה הוא ממלצר ושומע מפיו על חייו שאינם חיים. והכתבן יאמר לו שצריך לעשות משהו בשביל הנשמה, אולי להירשם לאיזה קורס אמנותי, כי החיים הם כמו סירת מפרש, לא נעים בלי רוח. ואשת המלצר מתרגזת על הכתבן, "מאיפה יש זמן לקורסים?" היא שואלת, ובסופו של דבר המלצר תולה את סינרו, נרשם לסדנת משחק ומגלם את המלט בהצגת הסיום. ולא, עיוני, אשתו לא כועסת, אופליה שלו אישה סוכר.  

ובסוף יש גם עצב, אֵבֶל וגעגוע אמיתיים, לא מומצאים, כי פעם היה את אבא שלי.

[דבר המפרסם]

* * *

ס. נידח

הסרט המתועב "ואלס עם באשיר"

ממשיך להיות מוצג בהצלחה בבתי הקולנוע בישראל כדי ללמד אותנו שהטבח שעשו לוחמי הפלנגות הנוצריים בפלסטינים המוסלמיים בשכונות סברה ושתילה – כנקמה על שהללו רצחו במכונית תופת את נשיא לבנון הנוצרי החדש אמין ג'ומאיל ורבים מאנשיו – הוא בעצם טבח שנעשה באשמת הצבא הישראלי, שאינו טוב מן הנאצים שהשמידו שישה מיליון יהודים באירופה. ולראייה – תמונות הנשים הנרצחות.

אין עוד עם בעולם שמזהה כך את חייליו המגינים עליו – עם הנאצים – כמו העם הישראלי המטומטם שממשיך ללכת לסרט הזה, וכנראה גם לומד ממנו את ההיסטוריה. כדאי רק לציין שהפלסטינים טבחו בנוצרים בלבנון לא פחות משהנוצרים טבחו בפלסטינים, וכי אילו הפלסטינים היו משתלטים עלינו, גורלנו לא היה טוב יותר מגורל תושבי סברה ושתילה, וכי רק כוחנו הצבאי עומד בינינו ובין גורל דומה.

אכן, היה עלינו אז כנראה לטבוח בלוחמי הפלנגות הנוצרים, "בני בריתנו", כדי שלא יטבחו בפלסטינים אויבינו, שבתורם טבחו בנוצרים כאשר פוצצו להם למוות את נשיאם אמין ג'ומאיל ובכך שמו קץ לתקווה קצרת הימים שלנו שייכון שלום בין ישראל ללבנון.

ואולי יש עוד פרס בעולם שהסרט המתועב הזה לא קיבל? אזיי כדאי להמליץ עליו כי לא פסו עדיין גופים אנטישמיים ואנטי-ישראליים ובייחוד באירופה המערבית, וזאת במסווים ממסווים שונים, ממש כאגודות הצדקה המוסלמיות שהן כסות למימון הטרור.

כאשר ספרי בן 40 השנה "אנשי סדום" (1968) הופיע בגרמניה, ליוותה את אחת הביקורות תמונת חייל ישראלי מכוון רובהו לפלסטיני חסר-אונים, והכותב שיבח אותי כיצד כבר לפני שנים רבות הרגשתי בצד האכזרי של הצבא הישראלי שעתיד להתבטא בדיכוי ובהתעללות בפלסטינים הכבושים!

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק חמישה-עשר

המאסר ביפו

החורף בשנת תר"מ [1880], השנה השנייה של פתח-תקווה, היה חורף קשה ביותר וקר מאוד. ירדו גשמים מרובים והמושבה כוסתה במשך שעות אחדות במעטה שלג. עם בוקר דמתה לערבת קרח לבנה וריקה – מגבעות בּאבּ-אִל-הַוַּה במערב ועד לרגלי הרי אפרים המכחילים במזרח.

ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין (ראש העין), ועד ל"הר נפוליאון" (הנמצא כיום בתחום רמת-גן). הדרך החורפית, זו שלאורך חולות באב-אל-הַוַּה, אשר נתהדקו למעבר פרסות הסוסים, התפתלה גם היא ליד בּיצה גדולה, בִּרְכֶּת גַ'מוּס שמה, בלב גבעות החול אשר ליד חוֹר-זַרְזוּר (על גבול פתח-תקווה ובני-ברק כיום). דרך זו נסתיימה באפיקו של ואדי מוּסְרַארַה (נחל איילון), אשר בתקופת השיטפונות היה עולה על גדותיו, נעשה רחב יותר מן הירקון, ומנתק את הקשר בין המושבה ליפו.

ההתנכלויות ליבול וההתנפלויות על המתיישבים, לא פסקו. אמנם שמו של אבו-יוּסֵף נתפרסם בכל הסביבה, אך בכך לא היה די כדי להרתיע. השלטון היה חלש ומושחת. תושבי הכפרים הערבים היו עניים ומוכי מחלות. הבּוּרוּת שלטה. מעטים ידעו קרוא וכתוב. דרכים כמעט שלא היו. לא רק פתח-תקווה סבלה. קטטות ומלחמות התנהלו בין שבטי בידואים לכפרי פלאחים ובקרב משפחות שהיו יריבות בגלל פרשיות של גאולת דם. שודדים ארבו להולכים בדרכים. גנבים התעניינו בכל מי שהיה מה לגנוב אצלו, ללא הפלייה.

למתיישבי פתח-תקווה נגרם סבל נוסף בגלל הסכסוכים שלא פסקו על גבולות אדמתם. ערביי מלאבס המשיכו להעלות את עדריהם על אדמת המריבה. מוסתים על-ידי הסוחר היפואי טיאן, שהצליח להעביר לבעלותו את מרבית אדמותיהם לאחר שסיבך אותם בחובות, קינאו למראה אותו חלק מנחלתם שהשממה הסתלקה ממנו והנה הוא עומד בירקותו ומניב תבואה. בראשם עמד אחמד אלחַאמֶד, שהיה בעל חלקת-אדמה במלאבס, והפסיד אותה לסוחר קסאר, ועתה, לאחר שנמכרה ליהודים, לא השלים עם השינוי והפך לגנב ולשודד.

ערביי יָהוּדִיֶּה, מדרום למושבה, היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מהנחלה, בביצות פתח-תקווה. ערביי שְׁוֵּיכֶּה החזקים, מהרי אפרים, נהגו לבוא לרעות את עדריהם על שדות נחלת קסאר. והיו גם אנשי שבט ערב גֶ'רַאמְנֶה, שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על פשיטות שוד וגזל.

*

בוקר אחד יצא אבו-יוסף כדרכו על סוסתו הגבוהה לסיור בשדות המושבה. ממולו הבחין בלהקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה ובראשם השיח' שלהם. חשבון ארוך היה למושבה עימם, לילות של שמירה קשה, חילופי-מהלומות כאשר העלו את עדריהם על שדותיה, ואובדן רכוש כאשר פרצו לגנוב בחצרות.

לאבו-יוסף לא היה ספק לגבי מטרת החבורה ומידת הידידות שהם עתידים לגלות כלפיו. הוא עשה הערכת-מצב מהירה. לבדו, אם יתנפלו עליו, אין לו סיכוי רב לעמוד כנגדם. אבל אבו-יוסף ניחן לא רק באומץ-לב ובזריזות כשד אלא ידע גם להפתיע את אויביו בתכסיסיו. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, הניח את עורפו על ברכיו לפניו, כל זאת בעוד יושב על סוסתו הלבנה – שלף חרב, הידק אותה לצוואר השיח', והודיע לרוכבים המקיפים אותו:

"מי שרק ינסה לזוז מהמקום – דם השיח' על ראשו יחול!"

"יבורך היום שהיקרה אותך כל דרכי, אבו-יוסף!" נאק השיח'. "הלא אנשים אחים אנחנו, כל משפחות האדמה! רק לשֵׁם ידידות באנו לבקר את אחֶיך, הפראנג'ים!"

בני ערב ג'ראמנה נשארו נדהמים, ובטרם הספיקו להחליף ביניהם מבט ולהיוועץ מה לעשות – האם להתנפל על אבו-יוסף, או להעמיד-פנים ולהשתתף במשחק-הכזבים של השיח' – התנפל עליהם בו-ברגע אבו-יוסף שנית, כשהוא מכה בחרבו על ימין ועל שמאל, בידו האחת, ופיזר אותם לכל רוח.

לאחר שברחו, שיחרר את השיח', הניח לו לעלות על סוסתו, ופקד עליו לרכוב לפניו אל המושבה. משהגיעו לסוכתו, ירד אבו-יוסף ועל-פי כל גינוני הטקס הזמין את השיח' להתארח אצלו. לקול העלי הכותש את גרעיני הקפה הקלויים, במכתש, נתאספו ובאו גם יעקב מימון ויהודה והצטרפו, שלובי-רגליים, לישיבה על המחצלת. הם לא הבינו מה מטרת ביקורו של שיח' ערב ג'ראמנה, בבוקר, יחידי, על מחצלתו של אבו-יוסף.

ואולם אבו-יוסף לא הסגיר במילה את אשר קרה. להפך, הוא עשה כבוד גדול לשיח'. ישב לפניו, ניגן ברבאבה ודיקלם לו שיר (שחיברו בו-במקום) המספר על:

"ע'וּלֶת אִל-עוֹגָ'ה, מפלצת הירקון

עיניה נוצצות כפנסים ירוקים

ריחה כביצה סרוחה,

זנבה שחור ומעוקל כנחל אשר על שמו היא נקראת,

היא יוצאת בלילות ונושכת בצוואר אנשים תמימים,

התועים בשדות מלאבס,

כל נשיכה שלה – כנשיכת כלב שוטה, לא עלינו! –

גרועה מן הדַבֶּע, הצבוֹע!

אבל הפראנג'ים הערומים הביאו עימם מעבר-לים

אבקת כַּבְּרִית, גָפרית, צהובה,

אם זורים אותה על זנבה של הע'וּלֶה, המפלצת

סר כוחה ממניה!"

"אח, אח..." נפלטו קריאות התפעלות מגרונו של שיח' ערב ג'ראמנה, כשהוא מחליק ידו בחיבה על צווארו העבה.

לאחר שנסתיימו הזימרה ושתיית הקפה, שילח אבו-יוסף את השיח', בריא ושלם, חזרה אל אנשיו, כשהוא פוקד על יהודה לכבדו בחרוט סוכר, מתנת ידידות של מלאבס לערב ג'ראמנה. רק לאחר שהתרחק השיח', גילה אבו-יוסף לשני חבריו-לשמירה, פרט לפרט, את קורות הבוקר.

באחד הימים שבוּ אריסיו של טיאן, מערביי מלאבס והסביבה, והעלו עדר בקר, שהיה שייך לו, לרעות באדמת המריבה של פתח-תקווה, שהעשב העסיסי צמח בה פרא. המנהג הרוֹוח בארץ היה שבמקרה כזה רשאי בעל השדה לתפוס את הבהמות הרועות באדמתו. אבו-יוסף ויעקב מימון החרימו ארבע בהמות וסגרו אותן באורווה החדשה שנבנתה במושבה, עד שהבעלים יבואו לשלם את הנזק.

טיאן לא העלה כלל על דעתו לבוא, או לשלוח בשמו נציג לפתח-תקווה כדי לשלם את הקנס ולקבל חזרה את הבהמות. במקום זאת הסית את אריסיו להתנפל על המושבה.

חמושים במקלות, ובראשם אחמד אלחאמד, ניסו לשחרר בכוח את הבהמות מן האורווה; ואולם המתיישבים ופועליהם הערביים עמדו נגדם כאיש אחד, ספגו מכות וגם הרביצו, ולא הניחו להם לבצע את זממם.

המתיישבים הקפידו שלא להשתמש בנשק חם, כדי שלא להסתבך בגאולת-דם, שהיתה מסוכנת הרבה יותר מסכסוך רגיל בין שכנים. מוחמד אבו-קישק ביקש מאנשי פתח-תקווה לעזור לו במלחמתו בערביי ואדי חַוַּוארָה. הפועלים והאריסים שעבדו בפתח-תקווה עמדו לצד היהודים כנגד אריסיו של טיאן. זו לא היתה מלחמה בין שני עמים אלא מציאות יומיומית של מצב ביטחון מעורער. שוד בדרכים ו"מלחמות" מקומיות בקרב הערבים. אמנם, בדרך-כלל השתדלו הצדדים שלא להסתבך ברצח ובגאולת-דם, אף כי גם מקרים כאלה לא חסרו, ולעיתים נרקמו וסופרו אגדות עליהם.

*

למחרת יצא מיכל ליב כץ על סוסו ליפו. כאשר רכב ליד מלאבס התנפלו עליו ערבים ובראשם אחמד אלחאמד. הם התחילו מכים אותו במקלות ורוגמים אותו באבנים עד שנפל מן הסוס. אמנם היה מיכל איש חזק וידע להפליא מכותיו במי שפגע בו או ביהודי אחר, ואולם הפעם לא היה בכוחו לעמוד יחידי מול רבים. למזלו עבר בדרך חייל תורכי והציל אותו מידיהם כשהוא כבר פצוע קשה. מיכל הובא למושבה, מוכה וחבול, ומיד נלקח לבית-החולים ביפו.

ההתנפלות האכזרית הטילה פחד במושבה הקטנה אך גם חיזקה את ההחלטה שלא להירתע ולא לוותר בשום פנים ואופן. המתיישבים, שהכירו את שאר עלילותיו של אחמד אלחאמד, התלוננו עליו אצל סגן-הקונסול האוסטרי, מר פּאסגל, ובפני המושל התורכי של יפו. גם יתר סגני-הקונסולים בעיר: אמזלג הבריטי, טִימוֹפְיֶיב הרוסי, לוּסִיַאנָה הצרפתי והַארְדֶג האמריקאי – שבדרכונֵי ארצותיהם החזיקו, מלידה או מקניית-זכות, יהודים רבים מקרב תושבי הארץ – התערבו ותבעו עונש מרתיע כדי להגן על "נתיניהם".

אחמד, ועימו אחדים מן המתנפלים, נאסרו. טיאן התערב לטובתם והם שוחררו עד מהרה בערבותו. טיאן אף התחכם והגיש מיד תביעה נגדית על הנזקים שנגרמו לו ולנחלתו מידי הפתח-תקוואים, כדברי הפתגם הערבי: "דַרַבְּנִי וּבַּכַּא, סַבַּקְנִי וּשְׁתַכַּא!" – היכּני ובכה, השיגני והתלונן!

ואולם כל אותו זמן ניהל טיאן משא-ומתן עם ר' דוד ויואל משה על מכירת נחלתו זו – לפתח-תקוואים! – האיש היה כנראה אמן הערמומיות  והדו-פרצופיות, והצליח להוליך שולל את שני הצדדים.

החלה מלחמת משפטים שבה היתה תחילה ידם של אנשי פתח-תקווה על התחתונה. היה עליהם להשקיע סכומים גדולים מכפי יכולתם בהתדיינות שאין לה סוף, ואפילו עדותו של החייל התורכי, שהציל את מיכל, לא סייעה להכרעת הדין לטובתם. וכמו כדי להרבות גיחוך: מיכל, שהחלים, לא היה יכול לעזוב את בית-החולים משום שהערבים יכלו לטעון כי מי שהוכה מכות מוות – מתהלך בריא ושלם בחוצות העיר. המסכן נאלץ לשכב בבית-החולים עד סיומו של המשפט. ואילו אחמד ברח ולא נודעו עקבותיו. כאילו מפלצת הירקון בלעה אותו ולא נודע כי בא אל קירבּה.

*

שבועיים ימים ירדו גשמים ללא הפוגה. האדמה היתה בּוּצית. הסוכות והבניינים הראשונים – דלפו. אספקה של מזון ותרופות מיפו לא הגיעה. לאה קדחה ונחלשה. אבקת-החינין כמעט אזלה. לאזאר השתעל. נותרו רק עדשים, פולים ומעט קמח. לטחנת פרוחיה, לטחון עוד חיטים, לא היה אפשר להגיע בגלל האדמה הבוצית הכבדה שהשתרעה מן הגבעה ועד לירקון. היה צורך להביא מיפו באופן דחוף קמח. חסרו גם לימונים, קפה, שמן, בשר משחיטה כשרה, סוכר, חומץ, נפט למאור, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים. רפואות כאבקת-חינין נגד הקדחת, אבקת סודה ומלח-לימון לחיזוק הקיבה, שמן-קיק כנגד עצירות, טיפות כחולות לעיניים שנוגעו בגרענת וטיפות וַאלֶרְיַאן כנגד חולשת הלב.

*

יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד, מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף. אליו נלווה גם זרח, על סוסתו. זרח היה מבוגר מיהודה. בתקופת ראשיתה של המושבה ישב בלונדון, שם חסך כסף כדי לחזור ולבנות את ביתו בפתח-תקווה.

כאשר הגיעו השניים למוּסרַארה – נעצרו. הוואדי גאה-שטף כנחל איתן ועלה על גדותיו בזרמי מים עכורים-חומים. יהודה לא היסס. הוא, הצעיר, נפרד מזרח. פשט בגדיו וצרר אותם היטב בחבילה על האוכף. נכנס על גבי הסוס אל המים הגועשים, וכאשר העמיק לתוך השיטפון – עבר לשחייה מאחורי הסוס האיתן במים, כשהוא מחזיק בזנבו.

מה גדול היה כאבו של זרח כאשר חזר לאחר שעות אחדות אל המושבה בידיים ריקות. כשראו אותו דוהר על סוסתו מרחוק – קיוו כולם שהצליח לחזור עם הקמח והחינין – והנה התברר שלא הביא מאומה.

קשה היה לו לראות בצערם של בני-החבורה שנאספו לקראתו. לאה החלה לרעוד, היא חשבה שיהודה טבע. זרח השתדל להרגיע אותה והבטיחהּ נאמנה שלא עזב את שפת המוסרארה עד שלא ראה את יהודה עולה, בריא ושלם, בעבר השני, וממשיך בדרך ליפו. ואולם היו אחדים שהרעב והייאוש התגברו עליהם, והם הטיחו מילים קשות כנגד הרעיון של ההתיישבות. היה על ר' דוד, זרח, ומתיישבים אחרים, להשקיט את התקוממות הרוחות ולחזק את מצב-רוחם של החולים והרעבים.

*

רטוב, שיניו נוקשות מקור, הגיע יהודה ליפו. דבר ראשון קנה קמח ומצרכים ורפואות חיוניים אחרים, בכמות שקיווה כי יצליח להעבירה בשחייה על פני המוסרארה המשתפכת. לא השתהה לשתות משקה חם ולייבש בגדיו אלא מיהר לצעוד חזרה, הוא וסוסו העמוס אחריו. והנה – את מי הוא פוגש, פנים-אל-פנים, בשכונה שבקצה העיר, בדרך לפתח-תקווה?

אחמד אלחאמד, הביריון!

לאחמד לא היו כנראה אשליות לגבי תוצאות המפגש. מיד שלף כנגד יהודה את פיגיונו, השבּרייה. אך יהודה, שזכר את תורת-ההגנה של אבו-יוסף, הקדים את אחמד וחבט בין עיניו מכת אגרוף חזקה אחת ויחידה.

אחמד נפל ונשאר שוכב על החול הרטוב, כבול-עץ.

יהודה חש כאב בכף-ידו הימנית. לאחר זמן נתברר לו שמעוצמת המכה נשברה עצם אחת מאצבעותיו.

מיד התקהלו סביבו ערבים רבים והחלו לצעוק:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

הם הקיפו את יהודה ואת סוסו והובילו אותם בצווחות וביללות לסַרַאיָה, בית הממשלה שבמרכז העיר. להרים יד על יהודה לא העזו, לאחר המכה הקטלנית שבה חיסל את אחמד. יהודה נאסר, הושלך למרתף הסראיה, וסוסו נחבש באורוות סוסי המשטרה התורכית.

יהודה צעד הלוך ושוב בכִלאו כדי שלא לקפוא בקור, ובתוך-תוכו רתח מזעם. קודם-כל רגז על עצמו, שהיה נמהר בתגובתו וגרם בכך נזק לעצמו ולאנשי פתח-תקווה התלויים בו. אבו-יוסף היה מוצא ודאי איזו תחבולה להיפטר מאחמד מבלי להרוג אותו ולהגיע למאסר ולמשפט. לאה חזרה ואמרה לו לא-פעם: "יודָה, אתה והכבוד ההונגרי שלך יביאו עלינו יום אחד אסון! – תפסיק להתנהג כאילו היית הוּסַאר בצבא הקיסר!" – אילו היתה משכילה יותר, הנערה הצעירה מירושלים – היתה בוודאי מכנה אותו בשם דון קישוט הנלחם בטחנות-רוח. אלא שהוא אין לו אפילו סַנְשׁוֹ-פַּנְסָה לצידו.

יהודה ידע שבמושבה הקטנה והמנותקת מחכים בקוצר-רוח לשובו. הקמח אזל. גם החינין. לאה לוהטת בחום גבוה ואין אפילו חומץ לשטוף את מצחהּ. היא ואביו ודאי דואגים לו וחוששים פן טבע במוסרארה בדרכו חזרה, או שאינו יכול לחצותה. הוא ידע שעליו להתקשר מיד עם סגן-הקונסול האוסטרי, מר פַּאסְגַל, כדי שזה יבוא לשחררו. יהודה ואביו, כל משפחתם, היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתור שכאלה אסור היה לתורכים לאסור אותם. זכותם היתה להיאסר ולהישפט רק בפני הקונסול שלהם.

בגדיו של יהודה היו עדיין לחים. אצבעו השבורה התנפחה וכאבה מאוד. היה צורך לחבוש אותה ולקַבּעהּ. מנורת-שמן קטנה היבהבה וצלליו של האסיר ריקדו על קירות המרתף שעה שפסע הלוך-ושוב. למזלו נותר כספו בידו. הוא הרים קולו, קרא לשוטר המתנמנם וביקש ממנו לקורא לשַׁוִּישׁ, זה הסמל. השַׁוִּישׁ הגיע, לכוד עדיין בקורי-השינה ורוגז על שהעירוהו. תמורת בישליקים אחדים הורה להביא ליהודה כּוֹפָח, תנור-ברזל קטן שבו לוהטות גחלים, הבטיח לשלוח מוקדם בבוקר שוטר, שיודיע על מאסרו לסגן-הקונסול האוסטרי, ומיד חזר לישון בחדרו.

יהודה פשט בגדיו והתחיל מייבשם מול הכופח. השוטר המבוגר, שנשאר לשמור עליו, ביקש פתאום להתקרב ולראות את הבּוֹבֶּגִ'י שלו! (קורקבן בתורכית), והיה על יהודה לגעור בו ולאיים שסופו יהיה כשל אחמד אלחאמד – כדי להרתיע את השוטר החמדן. ליתר ביטחון לא עצם יהודה עין כל אותו לילה.

בבוקר האיר המזל ליהודה. חַאפֶז בֶּק, ראש העיר יפו, שהכיר אותו, את ר' דוד ויהושע, ואת ראשי הקהילה היהודית הקטנה ביפו – בא לסראיה. דבר ראשון הרגיע את יהודה. אחמד לא מת. הוא בבית-החולים. לאחר שיחלים יושם במאסר ויעמוד למשפט. חאפז בק פקד לשחרר מיד את יהודה וגער קשות בשַׁוִּישׁ ובזאבּט. גם אם היה אחמד משיב נפשו, נפש גנב ושודד, לאללה – עוברים היו על החוק בכך שעצרו נתין אוסטרי.

יהודה הודה לחאפז בק וביקש ממנו להודיע על קורותיו, ועל מאסרו של אחמד, גם לסגן-הקונסול האוסטרי.

"שמעתי שמצבכם קשה השנה בקוֹלוֹנְיָה." אמר חאפז בק ליהודה בטרם נפרדו. "השדות הפכו לביצה טובענית."

"בעזרת השם, נתגבר."

"מדוע אתם מתעקשים לזרוע חיטה ושעורה על אדמת מלאבס, ולעבוד עבודת-פרך, כפלאחים האומללים – שנה בצורת, שנה שיטפונות, שנה ארבה. שלא לדבר על מס המעשר מן הגורן, והאוויר המורעל שמביא קדחת. הלא אתם, הפְרַאנְגִ'ים, חכמים. יש לכם כסף, ומחרשות מאירופה. מדוע לא תחפרו עוד בארות, תיטעו פרדסים על אדמתכם ותחיו בכבוד כמונו, ביפו?  – תראה את האַפַנְדִים, בעלי הבַּיַּארוֹת. מבלים כל היום בבית-הקפה. הבּוֹיַרְגִ'י משקה את הפרדס בקיץ, ובחורף הפועלים קוטפים עבורם את השַׁמּוּטִי. כולם מהללים את השמוטי של יפו."

"אנחנו מאמינים שעובד אדמתו ישבע לחם. אנחנו מברכים – המוציא לחם מן הארץ. אנחנו לא רוצים לחיות כמו האפנדים עם הבויַרג'ים שלהם. אנחנו – איכרים."

"יהודים – איכרים?"

"כן."

"טוב. אם תשנו יום אחד את דעתכם ותחליטו לקנות פרדס משובח ביפו, בַּקש את ר' דוד לבוא ישירות אליי. לא צריך מתווך."

והם נפרדו לשלום.

האצבע השבורה, בידו של יהודה, התנפחה מאוד וכאבה. יכול היה לגשת לבית-החולים, כדי שיטפלו בו, ובינתיים לבקר את ידידו הטוב מיכל הכלוא שם כל זמן שהמשפט נמשך, ואולי גם להציץ על אחמד אלחאמד... אבל יהודה לא השתהה רגע מיותר אחד ביפו. חלק מהמצרכים והתרופות שהיו במשא הסוס – נעלם. הוא קנה בהקפה והשלים את החסר בחנויות שזה עתה נפתחו, עם בוקר, ומיד המשיך בדרכו לעבר המוסרארה. גשם עדיין ירד. היה עליו שוב לחצותה בשחייה עם סוסו והפעם המשא כבד יותר, בייחוד שק הקמח, וחשוב לשמור שלא יירטב.

רק בשעות הצהריים המאוחרות הגיע יהודה למושבה שהגשמים והבוץ שׂמוּ עליה מצור. הוא גם הביא עימו דואר. מכתבים מבעלי-"נומרים" בירושלים ומידידים וקרובי-משפחה היושבים בירושלים ובהונגריה. עוד באותו ערב אכלו הפתח-תקוואים כיכרות לחם טרי. ריח אפייתם שנתערבּב עם ריח עשן תנורי-הטיט שבהם בערו קוצים וגללי-בהמות מיובשים – בישר תקווה חדשה.

[הערה: כאשר יוציאו את המשורר החשוב מחמוד דרוויש מתוכנית הלימודים של בתי הספר העבריים בישראל אולי יתפנה מקום לפרקים אחדים אלה, ולא רק לתלמידים אלא גם למורות שבין השאר מלמדות את תולדות פתח-תקווה לפי הבלדה של יורם טהר-לב וזה כל מה שהן יודעות].

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

מערכת "חדשות בן עזר" משתתפת בצערם

של המשורר והסופר מירון איזקסון ובני ביתו

על מות אימו הינדה

* * *

השופט שמגר והשר לשעבר דוד לוי – בערב מילמן

נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר וסגן ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר דוד לוי – יהיו הדוברים המרכזיים בערב זיכרון שיקיים מכון ז'בוטינסקי לעו"ד דב מילמן ז"ל, שהלך לעולמו לפני יותר משנה, ועתה זה הוציאו ילדיו את ספרו: "בשבילי חיי".

הערב בעקבות שבילי חייו של עו"ד מילמן ז"ל יתקיים ביום רביעי, י"ז אלול תשס"ח, 17.9.08, בשעה 19.00 במוזיאון ז'בוטינסקי, ברחוב המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

עוד ידברו: השגריר אלי ולק – יו"ר איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל. הדוקטורנט דורון נבות - חוקר השחיתות השלטונית. עו"ד פנחס מילמן ומנכ"ל המכון יוסי אחימאיר.

דב מילמן היה איש האצ"ל ומגולי אריתראה, ח"כ בכנסת השביעית, שגריר בפורטוגל, יו"ר חברת שיכון ופיתוח, ומילא עוד שורת תפקידים ציבוריים נוספים.

הכניסה חופשית. הספר החדש יימכר באותו ערב בהנחה.

* * *

נמענים יקרים

הדוא"ל של המערכת מוצף יומם ולילה בעשרות פניות מעניינות ומרתקות ואין אנו מצליחים לענות על כולן ולטפל בהן. עמכם הסליחה על העיכוב ולעיתים על היעדר התשובה המיידית.

 מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ [זאת עם השדיים הגדולים המפריעים לעורך]

* * *

באיזה נושא תנ"כי יָרְצֶה ברק אובאמה?

ייץ שטרן: באיזה נושא תנ"כי ירצה ברק אובאמה? [הודעת אונ' בת-שלמה רבתי, גל' 372]

הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר משיב: הוא יתייעץ עם אחדים מידידיו, הרועים הרוחניים, אשר בכנסיותיהם התפלל ויתפלל, וקרוב לוודאי שיבחר בנושא: הגר וישמעאל, כיצד הקול היהודי ברח אל הרפובליקאים ודפק לו את הבחירות.

* * *

גם זאת לזיכרו של אייבי נתן זצוק"ל

"ספינת השלום" של אייבי נתן לא שילמה לאקו"ם תמלוגים עבור שידור יצירותיהם של פזמונאים, משוררים ומלחינים ישראליים (וכמובן גם לא של יוצרים ממדינות אחרות שאותם אקו"ם מייצגת). כאשר היה צורך לגייס יוצרים ישראליים שיעידו נגד התחנה במשפט שהתנהל בעקבות התביעה שהגישה אקו"ם נגדה, הובהר מטעם אייבי נתן ליוצרים כי אלה שיעידו – לא תושמענה יצירותיהם ב"קול השלום" אפילו בחינם.

 בסוף ימיה פעלה תחנת "קול השלום" בשיתוף עם ההסתדרות בתוכניות של ראיונות. כאשר ביקשו ממני להשתתף, סירבתי בגלל העושק שעושה "קול השלום" בפרי עמלם של היוצרים הישראליים. זה לא עשה רושם על אף אחד.

בין כל מפעליו הגדולים של אייבי נתן זצוק"ל למען השלום, תיזכר לו אפוא גם התנהגותו זו, לאורך שנים רבות – ניצול ציני ופיראטי של היוצרים הישראליים, וכמובן גם הזרים, שאותם השמיע יומם וליל בתחנת השידור שלו, וגם גייס בשם המוניטין שרכש בזכותם – תרומות ברחבי העולם.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד אולמרט, לך הביתה!

אנחנו לעולם לא נשכח לך

איזה ראש ממשלה מחורבן היית!

שיעור האבטלה הנמוך ביותר בישראל מזה 20 שנה ברבעון השני: 5.9%

האבטלה בישראל ממשיכה לרדת. ברבעון השני של 2008 הגיע שיעור הבלתי מועסקים במשק ל-5.9%, לעומת 6.2% ברבעון השני של 2007. כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס)

חיים ביאור, דה מארקר, הארץ, 27.8.08

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,913 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל