| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 374
תל אביב, אור ליום שני א' באלול תשס"ח, 1 בספטמבר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" אינו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: איליה בר זאב: שָׂפוֹת (שיר).
שושנה ויג: מַה הֶגְיוֹנִי? (שיר).
אהרון חָבֵר: אהבת טבע – יונים (פרק סיפור).
אהוד בן עזר: קובץ מדהים ביופיו, על "דירה עם כניסה בחצר" מאת יהושע קנז.
דוד מלמד: מסקנות ועדת-החקירה הממלכתית שמונתה לחקור את הסיבות לכישלון ספורטאי ישראל בהשגת מדליות באולימפיאדה.
משה ברק: "שומר תמיד על התנשאותו" [המשך פולמוס שוה"צ].
משה גרנות: אם אני מכיר היטב את אשר רייך, הוא לא היה שומע לעצה ממין זו.
אורי הייטנר: 1. למה נכשל פרידמן? 2. תגובה.
אלי יזרעאלי: בין כתיבה עיתונאית לכתבות תדמית.
יואב אהרוני: הרהורים על רציונאליות ועל נאצות [ותגובת אהוד בן עזר].
סבינה מסג: כִּנרת בצורת / מחזור שירים.
על "שער הרחמים": ספרה החדש של דורית זילברמן [דבר המפרסם].
שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לזכר הילדה רוז פיזאם בת הארבע וחצי שסבה האמיתי, שהיה גם אביה החורג, רוני רון, הרג אותה במזוודה.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שישה-עשר, עזיבת אבו-יוסף.
יוסי גמזו: יוֹסֵף, יוֹסֵף, לנשמת אייבּי נתן ז"ל.
אייבי נתן – צדיק או לא? – צפירה יונתן, אהוד בן עזר.
אסתר ראב: שיר לאייבי נתן, 1980.
יעקב זמיר: בבוא השלום – הפולנים יסדרו את העיראקים.
* * *
איליה בר זאב
שָׂפוֹת
אַתְּ לוֹמֶדֶת
מַהֵר אֶת שְׂפַת הָרְחוֹב:
מָטוֹס שׁוֹאֵג,
חֲתוּלָה מְיַּלֶּלֶת,
עוֹרְבִים מֻרְעָבִים בְּסִבְכֵי צַמָּרוֹת.
אוֹר שֶׁנִדְלַק,
רִשְׁרוּשׁ עֲנָפִים,
מְדַבְּרִים אֵלַיִךְ
וְאַתְּ מַחֲזִירָה רְחָשִׁים.
אוֹצ'וֹ, הַכֶּלֶב הַגָּדוֹל בַּחֲצַר הַבַּיִת –
קוֹל קוֹרֵא
אַחֲרֵי כָּל זָר.
כֻּלֵּךְ שָׁרָה שָׂפוֹת.
בְּעוֹד יָמִים מְעַטִּים
שְׂפַת אֵם.
קְרִיאוֹת עַל דַּל שְׂפָתַיִךְ
נוֹגְעוֹת –
פְּתִיתֵי אֲמִירוֹת.
אַתְּ תְּדַבְּרִי אֵלֵינוּ –
אָנוּ נָבִין הַרְבֵּה מְאֹד.
מתוך: שירים לנטע 2007
* * *
שושנה ויג
מַה הֶגְיוֹנִי?
כָּל הַיּוֹם שָאַלְתָּ אוֹתִי
מַה הֶגְיוֹנִי?
וְנִסִּינוּ לְחַפֵּש בַּמִּלּוֹנִים
וּבַחוּגִים לְפִילוֹסוֹפְיָה
מַה הֶגְיוֹנִי?
הֶגְיוֹנִי...
שֶיֵּרֵד גֶּשֶם בְּסוֹף אוֹגוּסְט...
כַּדּוּר הָאָרֶץ מִתְחַמֵּם...
וְהָאוֹזוֹן מִתְפּוֹרֵר
חִפַּשְנוּ
בְּסֵפֶר הַחָכְמָה
וּמָצָאנוּ דַפִּים
חֲלָקִים לְגַמְרֵי
בְּלֹא טִפַּת אֵפֶר מְזֹהָם
בְּלֹא דָּם
בְּלֹא סִימָן
עַל הַנָּהָר
קַיִן קַדְמוֹנִי
חִפַּשְנוּ
יַּלְדָּה
אֲבוּדָה
* * *
אהרון חבר
אהבת טבע – יונים
תמיד רציתי שיהיו לי יונים משלי. יונים שאוכל לאחוז בכפות ידיי, יונים שאוכל לעקוב אחרי התפתחותן מהטלת הביצים ועד לבגרות, שובך יונים, להקת יונים, יונים צחורות שאוכל לקרוא להן, שינחתו מן השמיים, שיעמדו על ראשי וכתפי, שיאכלו מכף ידי.
היה זה נושא למחלוקת ארוכת שנים ביני לבין אבי. אני הייתי מבקש חוזר ומבקש ואבי היה דוחה וחוזר ודוחה את בקשותיי. אבי לא אהב יונים. הן היו גורם מפריע, גורם מלכלך, גורם לעבודה רבה ומפרכת. אפשר לומר כי תמיד חיינו ב"צל" היונים מבלי שתהיה לנו שליטה עליהן. בגג הרעפים של ביתנו שכנו תמיד יוני בר (יונת הסלעים) אפורות-שחורות. הייתי יושב בגינה וצופה בהן מרחוק, מקשיב להמיית גרגורן. למדתי להבחין בין גרגור-חיזור היונים הבוגרות, בין המיית גרגור הנקבות לבין גרגורם של הזכרים בעת החיזור ובעת המאבק בין הזכרים לבין עצמם. אוזני היתה קולטת את המייתן החרישית של הנקבות בגישתן אל הגוזלים או בעת שהיו מתרצות לחיזורם התוקפני של הזכרים. הייתי מתמלא שמחה כאשר הייתי מזהה את ציוצם-צווחתם של הגוזלים רואה בעיני דימיוני את הסתערותם פעורת המקור לקראת הוריהם מלאי הזפק. הייתי שומע את טפיפת ציפורני רגליהן על פח מרזב הגג.
כאן היה שורש הרע. מרזב הגג. כבתים רבים-רבים של ירושלים של הימים ההם היה גם ביתנו מצויד בבור מי גשמים. מי הגשמים היו מקור המים היחיד לשימוש בביתנו והדבר חייב טיפול שוטף ואחזקה מתאימה של כל המערכת החל בגג הבית אשר היווה את "אגן הניקוז", דרך מערכת מרזבי הפח אשר הובילו את המים מהגג לבור וכמובן בור המים עצמו בו היו המים נאגרים בימי החורף ומשמשים את צריכת הבית במשך כל עונת הקיץ.
אויבה העיקרי והמוחשי ביותר של המערכת היו היונים. הן היו מטנפות בלשלשת את גג הבית. הן היו בונות מידי פעם קן זרדים במשפך הצינורות היורדים מהגג אל הבור, הן היו צרה צרורה. את הגג היה צריך לשטוף ממילא מאבק הקיץ המצטבר, אולם לא הרי שטיפת אבק כשטיפת לשלשת טרייה ו/או יבשה. עם התקרב החורף היה אבי מפנה את פתח הצינור היורד מהגג הרחק מפתח הכניסה של הבור. הגשמים הראשונים היו שוטפים את הגג. המים היו מתנקזים אל הצינור היורד מן המרזב ושוטפים אל הגינה ביוצרם דלתא של אבק, עלים יבשים, לשלשת ונוצות יונים, ועוד. תהליך פשוט לכאורה, אך לא כן הוא הדבר כשיונים מקננות על הגג. אם היה קן בנוי במשפך הצינורות היה הדבר מתגלה מיד. המים היורדים מהגג היו נשפכים כאשד מגובה שתי קומות. סולם ארוך-ארוך היה מוצב, נשען על קיר הבית, אבי היה מטפס בו עד אל מתחת לכרכוב הגג, מנקה בידיו את הסתימה בצינור, הזרדים, הלשלשת, וכל השאר היו נזרקים מטה. יש ובכך היה מסתיים העניין, ויש שבתהליך בניית הקן היו חומרי הבנייה נופלים פנימה לתוך הצינור ובכך היתה מתהווה סתימה אי שם לאורך הצינור, ואותה היה צריך לפנות.
חוט ברזל ארוך ומגולגל בקפידה היה מצוי תמיד במחסן שמתחת למדרגות, שמור למטרה זו. החוט היה מושחל בצינור המרזב מלמעלה למטה דרך הסתימה. כשהיה קצה החוט מבצבץ בצידו התחתון של צינור המרזב היה אבי קושר בקצהו העליון של החוט כדור עשוי סמרטוטים. כאן הייתי נכנס אני לתמונה, תפקידי היה למשוך את החוט אל מחוץ למרזב בתקוה שכדור הסמרטוטים יעבור דרך הצינור ויוציא איתו את הזרדים. המלאכה היתה קשה. לא תמיד עלה בידי להתגבר על הסתימה. אבי היה יורד בסולם יחד היינו מושכים בחוט להוצאת הסתימה. מכיון שהדרך היחידה לבדוק באם עלה הדבר בידינו, היתה לראות אם מי הגשמים עוברים בצינור, היתה כל העבודה חייבת להתבצע בגשם ומתחת לאשד המים היורד ממשפך המרזב. בהחלט לא נעים! קצה הצינור היה נשאר מחוץ לפתח הבור עד אשר נשטפו הגג והצינור פעמים מיספר ועד כי ברור היה כי החורף יציב. אז היה אבי ניגש לניקוי הבור עצמו.
כל מיכל אפשרי שהיה בבית היה מתמלא במים, האמבטיה, גיגיות, פחים ריקים. המים היו נאגרים בכמות אשר תספיק לימים מיספר. אבי היה מוריד את סולם העץ לתוך בור המים. צינור גומי היה מחובר לפי משאבת היד המותקנת בחוץ לפתח הבור. אבי, מצויד במטאטא זרדים וקצה הצינור בידוי היה יורד לתוך הבור. אני הייתי עומד בחוץ ושואב במשאבה, שואב ושואב ושואב. קירות הבור היו משופשפים במטאטא ונשטפים במים. כשהייתה מלאכת שפשוף הקירות מסתיימת היה קצה הצינור מוצא מהבור ונמתח לאורך החצר עד לגבול השדה שליד ביתנו. השאיבה הייה נמשכת. היה צורך לרוקן את כל המים הישנים והמלוכלכים שבבור. שעות על שעות היינו שואבים אבי ואני לסירוגין, הייתה זו עבודה קשה, חדגונית ומשעממת. נחמתי היחידה בעת השאיבה היתה להקשיב להמיית היונים על הגג. כשהיו קולות חרחור עולים מהבור ידענו כי הבור ריק וקצה צנור המשאבה עלה מעל לפני המים. מיד היה קצה המרזב מוכנס חזרה לפי הבור, והציפייה לגשם רציני אשר ימלא מחדש את הבור הייתה מתחילה.
תוצאות מלחמותיו של אבי כנגד היונים שעל הגג היו תמיד זמניות, היונים היו פורחות להן, לעתים היו נוטשות את הגג לימים מיספר. אולם תמיד היו חוזרות.
מערכת המים היה רק אחת הסיבות להתנגדותו של אבי לגידול יונים. הסיבה השנייה היו התרנגולות. בחצר ביתנו היה לול תרנגולות. היה זה לול גדול. כלוב-רשת רחב ידיים וגובהו כקומת אדם. בקצהו האחד היה מיבנה לבנים בו היו התרנגולות מתכנסות לשנת הלילה על סולמות עץ ובו היו גם תאי ההטלה. "מינהרת" רשת הובילה מהלול אל השדה כשבפיתחה דלת עץ קטנה. מדי בוקר היתה דלת העץ נפתחת ולהקת תרנגולות ה"בָּלָדי", חומות-אדומות ומנוקדות בשחור-לבן, היתה פורצת אל השדה, מנקדת אותו בנקודות צבעוניות החופרות ברגליהן בעפר, מלקטות זרעוני צמחי בר. צדות חרקים למיניהם או לחילופין, בימי החורף, אוכלות עשב וחופרות אחר שלשולים. בראשן תמיד היה תרנגול צבעוני זקוף ראש בעל כרבולת אדומה וזנב צבעוני בכל צבעי הקשת.
הלול היה גאוותו של אבי. תמיד היה ביתנו משופע בביצים טריות שחלמונן צהוב-כתום עז. לקראת הערב היה אבי ממלא מיכלים קטנים בזרעוני דוּרָה (סוֹרגוּם) שהיו מאוכסנים בשקים במחסן שמתחת למדרגות. קריאות "טיָא, טיָא, טיָא" רמות היו מזעיקות את התרנגולות חזרה אל הלול. דלת העץ היתה נסגרת למשך שעות הלילה. כל חורף, כשהיו תרנגולות מצטננות ומתחילות לקרוא ולהשתעל בקול צווחני, היה אבי משקה אותן אחת לאחת בשמן דגים.
בכל אביב היו תרנגולות אחדות מתחילות לקרקר ולנפח נוצותיהן ולחפש מקום לדגירה. אבי היה בוחר ביצים גדולות ויפות, מתקין תאי דגירה מרופדים ומושיב תרנגולות אחדות על הביצים עליהן היו דוגרות כשלושה שבועות, עד לבקיעת אפרוחים. אין דבר משובב נפש יותר מלראות להקות-להקות של אפרוחים זעירים כשגופם עודנו צהבהב ורק קצות כנפיהם וזנבם מתחילים לגדל נוצות צבעוניות, כשהם רצים סביב אימם הדוגרת ההולכת ומשמיעה קרקורים נמוכים, חופרת ברגליה וקוראת לאפרוחיה. עם כל מציאה של דבר מאכל היו הללו מסתערים בציוצים אל רגליה של האם, כל אחד מנסה לחטוף מחברו את האוכל. לא הייתי יכול לעצור בצחוקי בהתבונני בהם רודפים כולם אחרי אחד אשר האוכל בפיו, או עוסקים ב"משיכת חבל" כששנים אוחזים כל אחד במקורו בקצה שלשול וכל אחד מושך לצידו ומנסה להוציא את האוכל מפיו של אחיו.
עם כל אהבתי לאפרוחים והבנתי את התועלת שבגידול תרנגולות, לא הִרפה ממני רצוני ליונים. בכל פעם שהעליתי את הנושא היה אבי מציב בפני את השאלות: איפה נגדל אותן? מי יקנה להן אוכל? מי יטפל בהן? ברור היה כי האחריות צריכה להיות שלי וברור היה כי אבי אינו מוכן לשאת בהוצאות האכלתן. התרנגולות היו חשובות יותר ולי לא היו מקורות כלשהם. אולם תמיד ישנה תקווה וגם ההזדמנות הגיעה.
הבית היה נקי ומסודר, השולחן ערוך ומוכן. חזרנו מבית הכנסת, ערב ליל הסדר. ישבנו לשולחן לערוך את הסדר, טכס מסורתי לכל כלליו ודקדוקיו. הגיע זמן נטילת ידיים. רצתי מהר, חזרתי וגנבתי את האפיקומן. ישבתי עליו. אבי חזר מנטילת הידיים כשחיוך על פניו. כללי המשחק היו ידועים. הארוחה הגיעה לסיומה. אבי מגלה בתמיהה מעושה כי האפיקומן איננו. הוא קם לחפשו: בלעדיו אין לסיים את הסדר. האפיקומן אינו במחבואו. אבי מציץ לכל הפינות המקובלות, האפיקומן לא נמצא. מתחיל משא ומתן ואני מבקש יונים. אבי מרצין. מעולם לא הרחקתי לכת עד כדי כך. "לא בא בחשבון," אומר אבי.
"אין יונים, אין אפיקומן," החצפתי פנים.
אבי התחיל לכעוס, אני הפרתי את כללי המשחק. אבי חוזר לחיפושים אחר האפיקומן, הוא לא ייכנע בקלות. אני יושב על מקומי מפחד לזוז פן תתגלה קצה המפית העוטפת את האפיקומן או פן ישמיע רעש האפיקומן המתפורר תחת משקל גופי. אבי חוזר לשולחן, הכעס בפניו. אימי מניחה ידה על זרועי מבט מבקש בעיניה. לא כדאי לקלקל הכול בגלל בקשתי. אבי שוקל בעניין, מבטי נעוץ בפניו. הוא מתרכך. הוא הסכים. בשמחה הוצאתי את האפיקומן מתחתי. אבי נדהם. זה כמעט חילול קודש. סיום ליל הסדר לא היה חגיגי כבכל שנה.
חסר סבלנות חיכיתי לחול המועד כדי לקבל את היונים. הימים עברו. אבי לא הזכיר את היונים ואני חששתי להעלות את הנושא.
היתה שעה שלאחר ארוחת הערב. ישבתי ליד השולחן הגדול שבחדר הקידמי מנסה להכין את שיעורי הבית. אבי ואימי ישבו בפינה שליד הרדיו משוחחים ביניהם בלחש. "אתה עוד חושב שמגיע לך לקבל יונים?" שאל אבי לפתע. הפניתי מבטי אליהם "כן!" עניתי."טוב, לך וקח אותן. הן על אדן החלון". קפצתי ממקומי. על אדן החלון, מוסתרות ע"י קופסת התפירה של אימי, היו מונחות שתי יונים. כנפיהן סבוכות האחת בשנייה ורגליהן קשורות בחוט. הן היו קרובות אליי כל הזמן ואני כלל לא שמעתי אותן, כה שקטות היו. האחת לבנה כשלג והשנייה לבנה עם קצות כנפים שחורות. יפות ועדינות. קווי ראשיהן כה מושלמים, המקור קצר, בהיר וורדרד. עיניהן עגולות ושחורות. כשלקחתי את האחת בידי היא פירפרה וניסתה להשתחרר, ניסיון חסר תקווה. רצתי החוצה, בחושך מצאתי בגינה ארגז עץ וחתיכת רשת לולים, רצתי למחסן. פטיש ומסמרים היו מסודרים על המדפים. תוך דקות אחדות היה הכלוב מוכן בשבילן. קופסת מים וקופסת זירעוני דורה הונחו לפניהן. הן מתחו את כנפיהן המשוחררות על רגליהן הנוקשות לאחר שהיו קשורות זמן רב. שיעורי הבית נשכחו ממני, ישבתי מול הכלוב וחיכיתי לראותן אוכלות ושותות. הן לא אכלו. האחת ניגשה בהיסוס אל כלי המים. היא טבלה את קצה מקורה במים והרימה את ראשה. תנועות גליות גלשו במורד צווארה. היא טבלה שנית את מקורה במים. חברתה הצטרפה אליה טובלות ומרימות את ראשן לסירוגין. לא ידעתי מי הזכר ומי הנקבה. ליוויתי את גמיעותיהן בבליעת רוקי בפי. הן גמרו לשתות והתכנסו בקצה הרחוק של הארגז. זמן ללכת לישון. סיימתי בחפזון את שעורי והלכתי לישון חולם על יוני הנפלאות.
למחרת, אך חזרתי מבית הספר הסתערתי על העבודה. קרשים ומסמרים וחתיכות רשת, משור ופטיש. אבי הקצה לי וליוניי חלק קטן מהלול. עד לשעות הערב הושלמה המלאכה. מחיצת רשת נמתחה לרוחב הלול ויצרה חלל נפרד. ארגז ישן משופץ בקרשים היווה את תאי השובך. ענף עץ יבש הוצב ממול הקצה השני של החלל, אליו יוכלו היונים לעוף. קופסאות פח היו כלי האוכל. היונים התאקלמו מיד בביתן החדש. הן עפו מצד לצד, מהתאים לענף וחזור לתאים. הן ירדו לרצפה ואכלו זירעונים מקופסתן, לגמו מהמים ושוב התעופפו הלוך וחזור.
ישבתי מחוץ לשובך-לול מתחת לעץ הערבה הגדול אשר ינק את מימיו מבור השופכין, מתבונן באהבה ובפליאה ביוניי. בידי הרמתי זרד דק ויבש וזרקתיו פנימה מבעד לרשת המפרידה ביני לבינן. הן כאילו חיכו לאות והסתובבו סביב הזרד, בוחנות אותו, הומות ומגרגרות. האחת לקחה את הזרד בפיה ועפה לכוון התאים. השלכתי פנימה זרד שני. שוב בחנו את הזרד האחת לקחה אותו בפיה ועפה אל התא. המשכתי להשליך פנימה זרדים והן המשיכו לאסוף אותם. ידעתי, הן בונות קן. כעבור זמן הן הזדווגו. הלבן היה הזכר והלבנה עם קצות הכנפיים השחורות היתה הנקבה. אני המשכתי בהשלכת הזרדים והן המשיכו בבניית הקן. הנקבה נשארה בתא והזכר היה מביא לה זרד אחר זרד. הוא היה לוקח זרד בפיו, עף אל פתח התא ומשאיר את הזרד בתא. הנקבה היתה מסדרת את הזרדים בצורה הנוחה לה. ביום הרביעי לבואם הוטלה הביצה הראשונה. אני הייתי מאושר.
ההתחלה הייתה צנועה. ההמשך היה שוטף. לדודו היה שובך יונים "מצריות" בצבע חום שוקולד, גדולות, כבדות ומגושמות. עשר "פורֶרות" הוחלפו בזוג יונים. היה זה מחיר כבד, אולם כדאי. לזר (אליעזר), נער-בחור מבחורי השכונה, נתן לי זוג נוסף, תמורת שירותי בהעברת פתקאות אהבה לחברתו רבקה. לתאומים היה שובך יונים. התשלום היה מלפפונים חמוצים (אבי היה מומחה מאין כמוהו בשימור ירקות ופירות. בכל עונה היה כובש פחים של ירקות ופירות בהתאם לעונה. מלפפונים ועגבניות ירוקות בקיץ, זיתים בתקופת ראש השנה. כרוב וכרובית בימי החורף). המלפפונים היו תאוותם של התאומים. מלפפונים אחדים היו תשלום עבור זוג יונים נוסף, ובהמשך עבור כמויות הולכות וגדלות של זירעוני דורה. עוד באותו הקיץ היה השובך הומה עשרות יונים. חלל השובך הלך וגדל וחלל הלול הלך וקטן. שעות רבות הייתי יושב מתחת לעץ הערבה ועוקב אחר הנעשה בשובך. בעיית אספקת המזון הלכה והחמירה. פחדתי לשחרר את יוניי פן ילכו לאיבוד, פן ייטרפו על-ידי חתולים. אולם בסופו של דבר לא היתה לי ברירה. לא יכולתי לעמוד בקצב אספקת המזון. מלאי המלפפונים ההולך ומתדלדל עורר את חשדו של אבי.
בניתי צוהר קטן לשובך. היונים היו חופשיות. הן היו חגות מעל לביתנו נוחתות בשדה הסמוך מלקטות מזון וחוזרות לשובך שבעות ובריאות. למזלי, לא נהגו לנחות על גג ביתנו, דבר אשר היה מעורר את זעמו של אבי.
כשהייתי חוזר מבית הספר הייתי ממלא כיסי בזירעוני דורה יוצא אל השדה ושורק. יוני היו באות מכל הכוונים. הלהקה שהיתה בחוץ היתה מגיחה מאי-אן. יונים אשר שהו בשובך היו ממהרות לצאת ולעוף אל השדה. הייתי עומד ומפזר סביבי זירעונים. בכל פעם כמות קטנה, מרחף הייתי בענן יונים שסובבו את רגליי, אצות רצות לאכול את הזירעונים, מכות טופחות בכנף, מנתרות מצד לצד, רבות בינן לבין עצמן.
יונתי הראשונה שמרה לי אמונים יותר מכל היונים האחרות. היא היתה חוששת ממערבולת היונים. הייתי כורע על ברכיי וקורא לה. היא היתה אצה-רצה, מנווטת את דרכה בתנועות חדות, ובנפנוף כנפיים עומדת לידי ואוכלת מידי. כל היונים האחרות היו מיד מתקנאות בה. הן היו קופצות עליי, עומדות על גבי, כתפי, ראשי וברכיי, טופחות ומנפנפות בכנפיהן, חובטות על פניי. אני הייתי כורע כך בשדה, מוצלף ונרמס ברגלי יוניי, צוחק בהנאה וקורא קריאות גיל.
תאי השובך הלכו ורבו. ארגזים ישנים היו נאספים על ידי, משופצים ומותקנים קומות-קומות לאורך "קירות" הרשת. בתאים רבים היו יונים צעירות. הייתי עורך ביקורות תכופות. מציץ מתא לתא, רואה את היונים הדוגרות התוקפות את ידי המושטת. הגוזלים מכוסי פלומה צהובה דלילה, הקטנים בני יומם אשר בקושי היו נושאים את ראשם מתנדנד מצד לצד בחוסר אונים מעורר רחמים; הגדולים יותר, תוקפים את היד המושטת בהטחת ראש קדימה ונקישת מקור מגוחך, חסר פרופורציה.
קצב גידולם היה מדהים. תוך ימים היו הופכים מגוזל חסר אונים לגוזל תוקפני. הם היו מקבלים את פני הוריהם בציוצי צווחה תובעניים בלתי פוסקים. ההורים היו אצים רצים למלא את זפקם כדי להקיא לתוך מקורם הפעור של הגוזלים ולמלא את זפקם של הללו. עוד ימים מספר ונוצות זעירות היו מופיעות בקצות הכנפיים והזנב. הקטנים כבר הם רצים אחרי הוריהם בדרישה תוקפנית לעוד ועוד מזון. עוד ימים מספר והרי לפניך יונה זעירה. שרידי פלומה צהובה עוד מופיעים באיזור הצוואר, וזוויות המקור עודן רכות. לא חלפו שלושה שבועות והגוזל כבר בדרכו אל מחוץ לתא והוריו שוב בתהליך הכנה להטלת ביצים נוספת, אולם הוא אינו מרפה, כבר למד לעוף והריהו רץ אחר כל יונה בוגרת הנקרית בדרכו על רצפת השובך בדרישה "אוכל אוכל". היונים האחרות דוחות אותו אולם הגוזל אינו מרפה. רק הוריו חסרי הברירה נכנעים לדרישותיו. בתנועות עווית הם מריקים את זפקם לתוך מקורו הפעור של הגוזל שאינו יודע שבעה. עוד ימים מספר, ביצה חדשה מופיעה בתא. הגוזלים המסכנים, שאך זה למדו לעוף, מגורשים מהתא ויוצאים לחיים עצמאיים. מחזור חדש מתחיל.
אויביהם העיקריים של היונים היו החתולים. פעמים רבות הייתי עד למחזות שהילכו עליי אימים. שקט ושלווה, יוניי פזורות מלקטות את מזונן. לפתע טפיחות כנפיים, נוצות מתעופפות. חתול בורח כשבפיו יונה מפרפרת חד וחלק. כהרף עין. כמה שנאתי את החתולים. הייתי מסתובב בגינה או בשדה כשבידי אבנים. כל חתול אשר היה נראה, היה מגורש מיד, אולם הדבר היה ללא הועיל. לא היה אפשר לשמור כל היום, ובייחוד לא על מיספר כה רב של יונים.
החתולים היוו סכנה, אולם הסכנה הרבה יותר באה מכוון אחר לגמרי. אבי לא היה יכול לשאת את חוסר התועלת שבגידול יוניי, מה גם שחשקה נפשו במאכלי העדנים של יונים צלויות ממולאות בכל טוב של אורז, צנובר, ובשר טחון. באחד הימים, כשחזרתי לביתי, ראיתי את סל הבד תלוי על ידית דלת המטבח. היה זה סימן של השוחט. הצצתי בסל לראות מי המיועד לשחיטה. נשמתי נעצרה. בסל היו מונחות יונים אחדות כשכנפיהן סבוכות זו בזו. הקרב היה קצר ומר והסתכם באיום רציני וחמור מצידי כי באם יישָחַטו היונים אני מזמין את חבריי לקומזיץ מתרנגולותיו של אבי. הייתי כה רציני באיומי עד כי אבי הבין כי אכן אני מתכוון לממש את איומי. הגזרה בוטלה.
ברבות הימים אכן היה גורלן של יוני מר, אולם על כך יסופר בהמשך. שמחתי כי האיום הוסר ויצאתי לבקר את היונים. יונתי הראשונה הלכה והזקינה. כנראה היתה כבר מבוגרת בעת שנקנתה על-ידי אבי. תחילה היו בוקעים מביציה שני גוזלים בריאים ונאים. במשך הזמן הפכו ביציה לבלתי פוריות. מכל הטלה היה בוקע רק גוזל אחד. חיוניותה הלכה ופחתה. יונים צעירות ממנה היו מתנכלות לה ומנסות לגרשה מתאה. הזכר היה מגרשן ונלחם את מלחמתם לבדו בעוד היא נסוגה ומסתתרת בתוך התא. באחד הימים, כשיצאתי לשדה וכיסי מלאים זירעונים, לא ראיתיה בים היונים הסובב אותי. הלכתי אל השובך מצאתיה שוכבת בתאה. התא הראשון אשר בניתי עבורה. היא היתה קרה ונוקשה, רגליה פשוטות לאחור. קברתיה מתחת לעץ הערבה הגדול במקום בו הייתי נוהג לשבת ולהתבונן ביונים.
שלום אהוד,
בהמשך לאי-מייל קודם בו שאלתי אותך אם יש ברצונך לפרסם פרק מספרי "נעורים עד תום" העוסק ביונים, אני שולח אליך את הפרק. שם הפרק "אהבת טבע – יונים" והוא מופיע בספרי "נעורים עד תום" עמודים 65 עד 72. הספר נכתב לפני שנים רבות אך ראה אור רק בשנת 2001 בהוצאת "גוונים".
אהרן חבר
לאהרן שלום,
הפרק שלך החזיר אותי לילדותי ולשובך היונים הגדול שלנו בחצר בפתח-תקווה, שהיה ניצב על עץ זית עתיק, שמסעף ענפי-גזעו נוסר אופקית לשם כך. כמוך הייתי מפזר בחצר ליונים גרגירי דורה למאכל, ואני גם זוכר את ריח שמן הדגים המסריח שהייתי בולל ב"תערובת" למאכל התרנגולות. תודה.
בשעתו כתבתי סיפור על יונים בשם "יונים עפות בחזרה" שמבוסס על מה שסיפר לי הצייר אורי ליפשיץ. הוא נולד בקיבוץ גבעת השלושה המקורי [לאחרונה מוסד מלב"ן מול "יד לבנים" בפתח-תקווה], וגדל שם ליד המשק הנהדר של קרובי משפחתי צבי שכטמן-שוחט ואשתו שמחה (לבית ראב בן עזר), ממערב לקיבוץ. לצבי היה שובך יונים ענק וגם היה אספן בולים נלהב. אורי חשק מאוד ביונים וצבי הסכים לתת לו אחדות תמורת בולים. בדרכים-לא-דרכים גם לא כשרות אסף אורי כמות של בולים וקיבל תמורתן יונים. ואולם, ברגע ששיחרר אותן מהשובך הקטן שבנה להן, הן עפו חזרה ללול של צבי. כאשר בא בתלונות לצבי, אמר לו: "מה, לא ידעת שיונים עפות בחזרה?"
במשך כל תקופת הקיצוב והצנע היינו אוכלים לשבתות צלי של גוזלי יונים ממולאים בכבדיהם הקטנים ובקמח, שהכינה אימי. כמויות זעירות אך טעימות מאוד, ובייחוד הרוטב השמנוני שבו היה אפשר לטבול את פרוסות החלה. שני גוזלים ממולאים הספיקו למשפחה של ארבע נפשות.
אגב, אני מעודי לא ריחמתי על הגוזלים, שאותם אכלנו. היינו שוחטים גם את הגדיים הזכרים שנולדו מדי שנה לעז הלבנה שלנו, ושאיתם שיחקנו הרבה והשתובבנו, והיינו אוכלים את בשרם תקופה ארוכה וגם ממליחים ומייבשים בשמש את פרוותם להיותה שטיח לרגליים בחדר השינה. את הגדיות לא היו שוחטים אלא מוכרים כדי שתהיינה עיזים חולבות.
אבל, כפי שמסבירים לי היום חוקרי החברה והספרות מבית מדרשו של הומיי באבא – בעצם היתה לי ילדות קולוניאלית, ולכן האכזריות היתה טבועה באופיי ובאופיים של בני-משפחתי נוגשי העבדים מהקולוניה (המושבה) בפלשתינה. אנחנו היינו גם אונסים בנעורינו את משרתות-הבית שלנו, והעבדים שלנו היו נושאים אותנו כל בוקר באפיריון לבית הספר, אם לא היה במושבה פיל פנוי להובלה.
ושוב תודה,
אהוד
* * *
אנחנו מציעים למשטרת ישראל לשלוח צוות חקירה מיוּמן מגדות הירקון לארה"ב כדי לחקור גם את העד המהימן מוריס-משה טלנסקי – אולי יש ביכולתו לזרוע אור פלילי נוסף גם על נסיבות חייו המיסתוריות של רוני רון החשוד ברצח רוז פיזאם נכדתו האומללה הקטנה שהיתה גם בתו החורגת? שהרי טלנסקי היה ונשאר אחד המקורות האמינים ביותר לחקירות פשע חמור בישראל, וביושרו כי רב גם הצליח בסיוע הפרקליטות לקלקל לנו ולרה"מ את חגיגות השישים למדינה!!!
* * *
אהוד בן עזר
קובץ מדהים ביופיו
על "דירה עם כניסה בחצר" וסיפורים אחרים
מאת יהושע קנז
ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2008, 211 עמ'
קובץ סיפוריו החדש של יהושע קנז מתחיל בקו כמעט ישר מאחד מסיפוריו הטובים ביותר, ומן הטובים שבספרות העברית, "מומנט מוסיקלי" (1995, בקובץ הסיפורים הנושא את השם הזה). הסיפור הראשון בקובץ החדש, "בשר פרא, בשר זר", מתרחש אף הוא על רקע המושבה, שהיא בעיניי עד היום המצע החזק ביותר בכל יצירתו של קנז, למרות שהוא, משום-מה, מתכחש לרומאן הראשון שלו שנכתב על רקע המושבה,"אחרי החגים" (1964) ודומני שגם אינו מניח להדפיסו מחדש.
"אחרי החגים" החל כמחרוזת "סיפורי מושבה" שפורסמו בנפרד, רובם ב"קשת" וב"משא", ונארגו יחד לכדי ראשיתו של הרומאן, ואילו הספר "דירה עם כניסה בחצר" פותח במחרוזת סיפורים על רקע המושבה, וקשרי-הקשרים ביניהם נותנים להם מעין אופי של רומאן בסיפורים, אף כי בהמשך עוברת זירת ההתרחשויות לעיר הגדולה, תל אביב, והרקע משתנה וקרוב יותר לרומאנים ה"עירוניים" של קנז דוגמת "בדרך אל החתולים" ו"מחזיר אהבות קודמות".
ב"בשר פרא, בשר זר" עומדות כביכול במרכז הסיפור שתי נשים, האחת היא אימו של הילד יאיר והשנייה אורחת צעירה קרובת-משפחה ניצולת שואה ומופרעת. קנז הוא אמן האריגה של הסיפור הקצר. הוא נוסך בו תערובת של ריאליזם מדוייק, דווחני, צמוד לכל פרט, ועם זאת, כמו ישְׁנה בסיפור מין מפלצת אפלה שמסתתרת מתחת לכל הקיום המושבתי הפרובינציאלי והתמים לכאורה, ומתברר לבסוף שהעלילה שחשבנו שאנחנו קוראים בסיפור היא לא העלילה האמיתית. אמנם, האם הדאגנית הולכת ושוקעת בעצמה במעין שיגעון רדיפה, ומסתבר שהיא אולי יותר פסיכית מהאורחת הפסיכית הצעירה והיפה, ניצולת השואה, אבל העלילה האמיתית מתבררת רק בשורה האחרונה של הסיפור, והיא גם הסיבה לכך שהילד יאיר החליט להפסיק לנגן בפסנתר כמו שהילד ב"מומנט מוסיקלי" מחליט להפסיק לנגן בכינור, ושני הסיפורים מתקבלים כסיפורי התבגרות וחניכה, על רקע אירוטי או אנטי-אירוטי עז ונסתר, והם אולי גם מן הסיפורים החושפניים ביותר של קנז עצמו, שבנעוריו במושבה ניגן בכינור. ואפשר ללמוד מהם גם על הרתיעה מהשואה, שהיא בסיפור כמחלה מדבקת מגעילה וכמוה הבובקעס והציורים הגסים על דפי הספרים הנשאלים מהספרייה שבמושבה, וכל זה חלק מן הרצון שלו שלא לקחת חלק בצד האפל והמגעיל שבחיים, הצד המאקאברי, אם כי הוא נמשך אליו בעבותות של סקרנות וחרדה.
הסיפור השני, "רגע מת בזיכרון", מתאר דמות שמטילה אימה על חבורת נערים, ובהם גם יאיר מהסיפור הקודם. הפרדסים שעל גבול הבית אינם גן-עדן של ילדוּת, כמו אצל סופרים אחרים – אלא מקום של אימה ורצח, וזאת גם משום הקירבה לכפר הערבי הסמוך. (אם אינני טועה מדובר באיזור שבין קצה רחוב הרצל, שבו גרה משפחתו של יהושע ושבסמוך ניצב עד היום בית-הכנסת של סבו הרב הלר – והלאה מזרחה מעבר לרחוב של עין גנים בואכה הכפר הערבי פג'ה, וזאת לפני 48'). היצור הדמוני בסיפור הוא דאסה אליהו, המטיל חיתיתו על חבורת הנערים, והדמות המדהימה היא הנער המפגר אבשלום, שאינו נפרד מאופניו החדשים למרות שאינו יודע עדיין לרכוב עליהם. הסיפור ממש מפחיד. אולי גם מרוב תרגומים של ספרי סימנון, קנז מצליח ליצור אווירה של אימה וחרדה על רקע כאילו אידילי ופסטוראלי של הפרדסים.
"עמרם" הוא סיפור שתחילתו פחד וסופו מכה כואבת והוא מדגיש את שני הקטבים שביניהם נמתחות הנפש וגם האימה בסיפוריו של קנז. מצד אחד עמרם הילד האלים, התובע, הדחוי, מצד שני שוב אותו יאיר, האיסטניס, שבהתברר לו במאוחר שינק מדדיה של אימו של עמרם, מעורר בו הדבר גועל עמוק. זה חלק מהצד ה"מלוכלך" של החיים. יאיר העדין גם לא מוכן להתכתש עם עמרם הגברתן, שלא רק שונא אותו ומקנא בו אלא בעצם רוצה להיות לו כאח. הרי זו עלילת התבגרות מצמררת, שאולי גם מוסיפה קווים נוספים להתבגרותו ולאופיו של אותו ילד מ"מומנט מוסיקלי" ומ"בשר פרא, בשר זר". אני חוזר ואומר, הסיפורים האלה הם אולי המפתח הגלוי ביותר, המפורש, לסיפור חיים אפשרי של הסופר-עצמו, שוודאי יעסיק הרבה את המחקר הספרותי גם בדורות הבאים, אף כי אין בו סודות, שהרי רוב המרכיבים של הילדוּת מסופרים בנאמנות ובעיצוב ביוגראפי-בידיוני מעולה.
בסיפור "חדר מיספר 10" לא יכולתי שלא לראות את דמותו הנהדרת, האצילית, של אביו של יהושע, צבי הרמן גלס, וכאן מתאר הבן ביד אמן את חודשי חייו האחרונים של האב. האימה זוחלת ועולה כבר מראשיתו של הסיפור – השיתוק החלקי האוחז באב, ועד סופו של הסיפור, שבו עתיד האב למות בבית חולים "השרון" (לשעבר בית היולדות של ד"ר רֶמֶן) שבו נולד, לדבריו, המספר.
את "התיק השחור" פירסם קנז בעיתון, כמו גם אחדים מסיפוריו האחרים. הוא מזכיר לי את סיפורה הטוב ביותר של דליה רביקוביץ, "הטריבונל של החופש הגדול". אצל קנז ילד, אצל רביקוביץ' ילדה – שניהם דחויים, כל אחד בסביבתו, ושני הסיפורים מסתיימים בהתייחסות חומלת של מבוגר, של זר, שמשחרר את הבכי בילדה ובילד, האוצרים בתוכם את האנרגיה השלילית, הגאה, של גורלם המר. כי אכן, סיפוריו של קנז טעונים אנרגיה כאילו חיברו אותם למטעֵן חשמלי לפני שיצאו לשוטט לבדם בעולם. האנרגיה הזו היא גם אנרגיה אפלה, מיסתורית, היא מתקיימת במחוזות הרמז, אבל היא המנוע, החלק המוביל, של עלילות הסיפורים גם כאשר המספר משחק עימה מחבואים וכאילו דוחק אותה מקדמת הבמה לירכתיה, שלא להראות את ה"מפלצת".
"מקרה שיזף" הוא כמין המשך לסאגת ההתבגרות שמצוייה ב"עמרם". למספר נגרם בבחרותו בצבא עוול גדול בגלל מקרה קטן. לכאורה זה לא צריך להיות איכפת לו כי הוא הולך ללמוד באוניברסיטה. בכל זאת יש לו מין הנאה שטנית, דמונית, על כך שמי שהיה אמור לעזור לו בצבא ובגד בו, מסיים את חייו כמלקט פחיות ריקות כדי לפדות את ערכן. יש כאן מעין "נקמת החלש", דווקא הילד העדין, או החייל הדחוי – שהוא לא בדיוק אחד מן החברֶ'ה, הוא שבסוף מגשים את עצמו, ואילו האהבלים שמיררו את חייו והפחידו אותו, גומרים באשפתות.
אותו מיסתורין שבו המשוגע משגע את העוקבים אחריו עד שגם הם נראים משוגעים – קיים בסיפור הארוך, שגם נתן את שמו לספר – "דירה עם כניסה בחצר". הסיפור מלא מהפכים, ממש סיפור בלשי, וכל פעם משתנות זוויות הראייה שלנו, וגם ההזדהות עם גיבור זה או אחר, והאנרגיה השלילית, המשתוללת, כמו פורצת מן הדירה הסגורה שבחצר והופכת פינת שכנוּת שקטה בין שני בתי קומות עירוניים – לזירה של סיפור שמעניק מימדים גרוטסקיים, קריקטוריים וכמובן מיסתוריים לכל משתתפיו; אלא שהפעם הוא מסתיים במין אנחה נמוגה של תליית כבסים בידי איש זקן, כמו יצירה מוזיקאלית שבמהלך ביצועה זיעזעה את אמות הסיפים, וסופה באין-צליל.
שני הסיפורים האחרונים, העירוניים אף הם, המסיימים את הקובץ, "המסיבה" ו"הצגה יומית" – הם חגיגה פרועה של מוזריות ואימה כאשר הכול מוגש כביכול בסגנון נקי וריאליסטי ביותר. וכמו בהצגה בורלסקית נותנת כל דמות בתורה, מאופיינת היטב – את חלקה; כל פעם נכנסת דמות מפריעה חדשה, ושני הסיומים – אָיוּמים. קנז ממש יודע להפחיד. וייזכרו לטוב השוטר סרדינס מהסיפור "הצגה יומית" והסכין היפנית מתחילת "המסיבה", שמתגלה בסוף.
"דירה עם כניסה בחצר" הוא אחד מספריו הטובים ביותר של קנז והוא מציב רף גבוה ביותר לדור הסופרים היוצרים בתקופתו. אינני יודע אם מישהו עולה עליו, בייחוד בתחום כתיבת הסיפור הקצר. הכתיבה שלו היא קריסטלית, גבישית, מוקפדת עד לפרט האחרון, אין אצלו "סתם כתיבה" כפי שיש אצל רבים מהסופרים החשובים הגאונים שלנו, ששופכים מילים ללא אחריות וסומכים על המוניטין שלהם וגם על כך שאיש לא יקרא אותם עד הסוף. קנז עובד שנים ארוכות על כל סיפור וספר. רק האיכות קובעת אצלו ולא הכמות. אלה הם סטנדארטים של ספרות עולמית במיטבה. את הספר החדש של קנז אי אפשר להניח מהיד עד שמסיימים את קריאתו.
* * *
יד יצחק בן-צבי / מסיבה ספרותית לרגל צאת הספר
קריאת הדורות / ספרות עברית במעגליה / כרכים ג', ד'
מאת: נורית גוברין
בהוצאת כרמל
תתקיים ביום ראשון, י"ד באלול תשס"ח, 14.9.06
בשעה 18.30, ביד יצחק בן-צבי, רח' אברבנאל 12, ירושלים
מנחה פרופ' דן לאור
משתתפים: המשורר ישראל אלירז, המשורר חיים גורי,
פרופ' אבנר הולצמן, המשוררת רבקה מרים, הסופר אלי עמיר,
ד"ר מלכה שקד
דברים: פרופ' נורית גוברין
הכניסה חופשית / הספרים יימכרו בהנחה במהלך הערב
* * *
דוד מלמד
מסקנות ועדת-החקירה הממלכתית שמונתה לחקור את הסיבות לכישלון ספורטאי ישראל בהשגת מדליות באולימפיאדה
להלן תמצית מסקנות הוועדה שמונתה לחקור את הנושא. הוועדה סבורה שמיעוט הישגי הספורטאים הישראלים לא היה בשל מחדלים ספורטיביים אלא בשל סיבות מינהליות גרידא.
הסיבות:
א. הנוהל הדרקוני שאינו מאפשר לספורטאים-גברים להתמודד מול ספורטאיות-נשים. הוועדה סבורה שאילו היה ניתן לספורטאי ישראל הגברים להתמודד מול ספורטאיות-נשים, למשל מתאגרפות ומתאבקות – היתה ישראל זוכה במספר מדליות נכבד.
ב. הנוהל המרושע לפיו מוענקות מדליות רק לשלושת הזוכים הראשונים: זהב, כסף וארד. הוועדה סבורה שאם היו מחולקות מדליות גם עבור המקומות הרביעי, החמישי והשישי, (מדליית ברזל, מדליית פורמייקה ומדליית קלקר – בהתאמה), היו ספורטאי ישראל משיגים מספר מדליות ניכר.
ג. הנוהל האבסורדי שאינו מאפשר למדינה שזכתה במספר רב של מדליות, להעניק מדליות משלה למדינה ידידותית אחרת, מתוך מאגר המדליות שלה. כך, למשל, נמנע מארה"ב להעביר לישראל מדלייה אחת או שתיים משלה במסגרת סיוע-החוץ השנתי שהיא מעניקה לישראל, דבר שמנע מספורטאי ישראל לחזור הביתה עם עוד מדליות.
ד. הנהלים הקשוחים של חברות-התעופה הגובות תשלום עבור משקל עודף במזוודות הרתיעו את הספורטאים הישראלים שחששו להגיע לשדה-התעופה עם כבודה עודפת של מדליות שעליהן יצטרכו לשלם קנס גבוה.
ה. היעדר נוהל המונע הצבת ספורטאים אנטישמיים מול ספורטאים ישראלים, הן באולימפיאדה והן בתחרויות באירופה. כך, למשל, אולצו כדורגלני בית"ר-ירושלים להתמודד מול ויסלה-קרקוב הפולנית במשחק שבו הביסו הפולנים את בית"ר-ירושלים בתוצאה 5:0. ברור שהפולנים יכלו להסתפק בניצחון של 1:0, אך הפולנים בעלי המסורת האנטישמית ארוכת-השנים הבקיעו לרשתה של בית"ר-ירושלים עוד ארבעה שערים שלא היה בהם צורך, ונבעו אך ורק מתוך מניעים אנטישמיים מובהקים.
ו. הוועדה ממליצה לנציגי ישראל באיגודי-הספורט הבינלאומיים לפעול לביטול הנהלים הבלתי-צודקים המפורטים בסעיפים א. עד ד. וליישום הנוהל כמפורט בסעיף ה.
* * *
"על הדרך"
כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית
מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש שושנה מליק
מי שמעוניין לראותו יכול באמצעות הלינק הזה:
או להכנס לאתר: www.bat-or.com
בסרגל הכלים האדום נמצא הגיליון הנוכחי בנושא: "אהבה"
ניתן לראות את שאר הגיליונות בסרגל הכלים האדום
בלחיצה על "המרכז לכתיבה יוצרת
שנה טובה
יהודית מליק-שירן
* * *
משה ברק
"שומר תמיד על התנשאותו"
בתגובה לעמיתים שנכנסו אתי לוויכוח [גיליון 373], אני מסכים איתם שיש דברים חשובים יותר בעולמנו כיום. אך כאן מדובר על אירוע תרבותי שוויכוח על מהותו אינו מחבל בריקמת חיינו. אדרבה, אני חושב שהוא עשוי אפילו להעשיר.
כמו כולם גם אני מכיר את הישגיו הגדולים של השומר הצעיר בבנין הארץ, כמו כל יתר התנועות החלוציות וזאת ציינתי גם בכתבתי.
לכן אין צורך לזעוק ולהזכיר כהצדקה את הדברים החיוביים הידועים לכול.
כי כתבתי באה כדי להדגיש את הפן של ההתנשאות על כל התנועות האחרות, מטעמים של ייחוד עקרוני, שהיה לו על מה לסמוך, אך התגלה כחלום באספמיה, ששונה אינספור פעמים ומעולם לא התממש. כל זאת שעה שהתנועות האחרות היו מחוברות גם למציאות.
א. מה הגאווה הזאת בתנועת נוער בחברה דמוקרטית עם מסגרת הירארכית כפייתית שכל אחד כפוף לזה שמעליו?
ב. מה הגאווה על המסגרת הצופית/הצבאית (שמקורה אימפריאליסטי) ועל האחידות המוחלטת בהופעה בתלבושת המחייבת?
ג. מה הגאווה הזאת על "תורת התנועה" שהוצגה כמישנה סדורה שיש לה תשובות לכל תופעות החיים האישיות והחברתיות, כשאנו האחרים הוצגנו כפרגמאטיים, מאלתרים, מכיוון ששפטנו כל דבר לגופו ובזמנו ?
ד. מה הגאווה על "המוסד החינוכי", שהיה לא רק "חינוך משותף" ששבק חיים בכל התנועות, כי אם גם שכונה מבודדת שתפקידה היה לנתק באופן מוחלט את הילדים מהשפעת הוריהם, כדי שמחנכיהם יוכלו לבטח להכינם לעולם המחר?
ה. מה הגאווה שהשקענו בכל התנועות כמאה שנים ביצירת קיבוץ, שהתגלה לבסוף כדרך הסותרת את אופיו של האדם.
ו. מה הגאווה בהמצאת "עשרת הדיברות של השומר", שהפכו מליצות נבובות העוברות מדור לדור כהלכה למשה בסיני ללא שינוי ועידכון?
ז. מה הגאווה הדמוקראטית, בכך שנהו אחרי מנהיג, שהיה בחזקת "רבי" שעל פיו יישק דבר. מנהיג שרק מותו הפריד בינו לבינם ?
ח. מה הגאווה בכך שלאחרים "אין דרך" ורק "השומר הצעיר" הוא בעל השקפת עולם מחייבת, ששונתה בכל פעם, שנים לאחר שכשלה.
* * *
משה גרנות
אם אני מכיר היטב את אשר רייך,
הוא לא היה שומע לעצה ממין זו
אהוד היקר,
קראתי את ההערה שלך בסוף מאמרי על תרגומו של אשר רייך לשירי אנצנסברגר [גיליון 373], ואנא, הרשה לי להגיב:
א. אני פשוט לא מאמין שאתה מתקשה להבין מונחים כמו "קולאז'", "אנאפורה", "אפיפורה". בבקשה, אל תעבוד עליי. ועוד דבר, כשמשורר חוזר על תבנית שירית אינספור פעמים – המבקר צריך להתייחס לזה – האם אתה עדיין חושב שזה היה מיותר?
ב. אתה צודק בעניין השיר "עובדות חסויות" – זה באמת מקומם שאשר רייך נכנע ל"הנחיות" של המשורר, ותירגם "ישראל" במקום "גרמניה", מבלי לחוש אילו קונוטציות נוראות זה מעורר. לדעתי, זה הנו"ן של המתרגם, ורציתי בהחלט לכתוב על זה, אבל חשבתי שאזדקק לעוד 2-3 עמודים, ומאחר שעברתי על המכסה – ויתרתי. אתה צודק שזאת טעות מצידי – הייתי צריך לכתוב, ולהשאיר את מלאכת העריכה והגזירה בידיך. מכל מקום, בפתיח אני מציין שאין בכל הקובץ הזה זכר לתחושה לא נעימה של המשורר לנוכח עברו של עמו (אני כבר לא מעז לדבר על הכאה על חטא). לפחות הוא לא אנטישמי כמו גינטר גראס, שאם קוראים בין השורות של כתביו, נדמה לך שהיהודים אשמים באסונות שנחתו על גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה.
אני, לעומת זאת, מכה על חטא: הייתי צריך להצליף באשר רייך על חוסר הרגישות שלו. מוטב אם היה כותב בשיר "גרמניה", ובכוכבית למטה מציין שהתנגד להנחיות של אנצנסברגר לכתוב במקום "גרמניה" – "ישראל". אבל אם אני מכיר היטב את אשר רייך, הוא לא היה שומע לעצה ממין זו.
שלך,
משה גרנות
אהוד: אני לא "עובד" עליך. אני באמת לא למדתי ספרות באוניברסיטה, וגם כאשר למדתי ספרות ב"תיכון חדש" אצל יעקב בהט וטוני הלה, התרכזנו בתוכן ולא בצורות, ואני באמת לא מבין דבר בכל הצורות הללו שאתה מזכיר, וכמה שניסו להסביר לי, (למשל בני, כשלמד בתיכון ופיטמו אותו במונחים האלה) – זה לא נקלט אצלי, אולי משום שאני אדם קצת פרימיטיבי בקריאת ספרות. שְׁאל אותי על חליבת עיזים ואני מבין בה יותר.
נדמה לי שגם ידיעותיה של דודתי אחות-אבי אסתר ראב לא היו מרובות משלי בתחומים האלה, ואת מרבית המחקרים הנכתבים עליה בשנים האחרונות, חלקם על פי תיאוריות מוזרות, היא לא היתה מבינה, או שהיתה מבינה רק באופן כללי את המגמתיות שלהם.
* * *
אורי הייטנר / שתי רשימות
1. למה נכשל פרידמן?
עם כניסתו לתפקידו כשר המשפטים, נטל על עצמו דניאל פרידמן משימה גדולה וחשובה – הובלת רפורמה במערכת המשפטית בישראל. הרפורמה נועדה לתקן את אחת הרעות החולות בציבוריות הישראלית – האקטיביזם המשפטי הקיצוני, שבו קומץ שופטים, מכובדים ככל שיהיו, שלא נבחרו בידי הציבור, רואים עצמם כסמכות על בנושאים פוליטיים מובהקים, בנושאים מדיניים, ביטחוניים ותקציביים, ומרשים לעצמם לפסוק בנושאים אלה, כאשר פסיקתם היא סופית ומחייבת.
מחולל "המהפיכה החוקתית", כלשונו, אהרון ברק, אמר ש"הכל שפיט" וש"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי בכל נושא הערכאה העליונה היא משפטית – בית המשפט העליון. וכך, בדמוקרטיה שבה האידיאולוגיות השונות מובאות למשפט הבוחר, ישנה סמכות שמעל הבוחרים והנבחרים, ובכוחה לכפות את האידיאולוגיה שלה. מה שהופך זאת לחמור יותר, זו העובדה שקיימת כמעט מונוליטיות אידיאולוגית בין חברי בית המשפט, שלמעשה – הם אלה שבוחרים את חבריהם ובכך מנציחים את אותה מונוליטיות, והם חוסמים את הגישה לבעלי דעות אחרות, גם כאשר מדובר באנשים שאובייקטיבית – אין ספק שהם המוכשרים ביותר והמתאימים ביותר לישיבה בבית המשפט העליון, כמו פרופ' רות גביזון. אחד הנזקים החמורים שהאקטיביזם השיפוטי גרם להם, הוא פגיעה חמורה ביותר במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו; כרסום המסכן את הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל.
פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, משפטן בעל שם, מוערך ביותר בארץ ובעולם, הוא אופוזיציה למהפכה החוקתית, לאקטיביזם השיפוטי, למשפטיזציה של החברה הישראלית והוא נכנס לתפקידו להוט לחולל שינוי; שינוי שיחזק את הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. היום, כאשר הממשלה נמצאת בדמדומי שלטונה, וסביר להניח שהוא לא יהיה שר המשפטים בממשלה הבאה, ניתן לסכם את כהונתו ככישלון. הוא הצליח, אמנם, להכניס מספר שינויים של התייעלות למערכת, הצליח לעורר שיח ציבורי ולהטיל ספקות במה שמוצג כאמת משפטית מוחלטת, שאין עליה עוררין ועצם הדיון בה הוא חתירה תחת אושיות המשפט והחוק, כביכול. אך הוא נחל כישלון חרוץ בניסיונו לחולל רפורמה מהותית הן בבית המשפט והן בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה.
מה הסיבה לכישלון הזה? יש הטוענים שהסיבה היא כוחו וכוחניותו של בית המשפט העליון ושל המיליֶה התומך בו, כולל מרבית התקשורת הישראלית, שהתגייסו לסיכול הרפורמות תוך דה-קרדיטיזציה של פרידמן עצמו, ואי אפשר היה לעמוד מול עוצמתם.
יש התולים את הקולר בסגנונו הבוטה של פרידמן, שעורר התנגדות והסיט את הדיון מהמקום הענייני למקום האישי ולא איפשר עשייה שקטה בשיתוף פעולה עם נשיאת בית המשפט והיועץ המשפטי לקידום הדרגתי של השינוי.
יש הטוענים שפרידמן הסתער על חזיתות רבות מדי בעת ובעונה אחת, בחינת "תפסת מרובה לא תפסת," ולכן לא הצליח לקדם מה שהיה ביכולתו לקדם אילו פעל באופן ממוקד.
יש אמת מסויימת בכל ההסברים הללו, אך הם מחמיצים את העיקר. לדעתי, הסיבה לכישלון היא החיבור שעשה פרידמן ועשו כמה מתומכיו, בין מאבק נגד הפוליטיזציה של המשפט והמשפטיזציה של הפוליטיקה, למאבק מוזר ותמוה שניהלו נגד המלחמה בשחיתות. החיבור הזה הכתים את המאבק במשפטיזציה, העניק תחמושת לתומכי המשפטיזציה ולטענתם שהם מגינים על שלטון החוק, הרחיק את דעת הקהל הסולדת מן השחיתות מתמיכה ברפורמה והכשיל את המהלך החשוב הזה.
עצם העובדה שהמהלך נעשה מטעם ממשלה שבראשה עומד אדם מושחת, חשוד סדרתי במעשי שחיתות רבים וקשים, כבר פגע ביכולת לקדם את הרפורמה. רפורמה כזאת חייבת לבוא מצד אנשים נקיי כפיים, שהציבור מאמין בהם ובטוהר כוונותיהם. ממשלה שאולמרט הוא ראשה, חיים רמון הוא המשנה לראש הממשלה, הירשזון הוא שר האוצר שלו, בר-און מחליף את הירשזון כשזה נאלץ להתפטר, רוחמה אברהם היא שרה בתוכו – היא לא הממשלה שהציבור יאמין בה כאשר היא מנסה לחולל רפורמה משפטית, וקל יהיה לזהות את מאבקה כמאבק נגד שלטון החוק, כדי לגונן על עצמם.
אך מה שהיה לרועץ לא היה רק עצם הניסיון לחולל רפורמה מטעם ממשלה שכזו, אלא יותר מכך, שגיאתו הגדולה של פרידמן – התייצבותו האישית לצד המושחתים בניסיון לטהר את השרץ.
יש קשר בין המשפטיזציה לשחיתות. החלפת השיח הנורמטיבי והמוסרי בשיח משפטי ופלילי יצרה מצב שבו, לכאורה, כל מה שאינו פלילי מובהק, גם אם הוא בלתי מוסרי ומנוגד לנורמות החברתיות שאנו מצפים להן מאישי הציבור, הוא כביכול טהור. וכך, אם אדם מושחת יצא זכאי בדין, אפילו מחמת הספק או כיוון שלא היה די בראיות כדי להפלילו, או כדי להאשימו, הוא לכאורה כשיר לכהן בכל תפקיד ציבורי. מי שנאבק במשפטיזציה – עליו להיות הקיצוני ביותר בדרישה ליושר ציבורי, לטוהר כפיים של נבחרי ציבור. היה עליו לחזק את השיח המוסרי ואת הדרישות הנורמטיביות, כמשקל נגד למשפטיזם, וכדי להוכיח שאין צורך לרוץ בכל סוגיה למשטרה ולבית המשפט, כיוון שהסנקציה הציבורית כלפי מי שסרח חזקה יותר.
דרישה מוסרית וערכית כזאת, היתה חייבת להיות הצד המשלים של הרפורמה במשפט. במקום זאת, מחולליה הלכו בקיצוניות לצד השני, המגן על השחיתות, המאשים את הלוחמים בשחיתות ב"חטא הנורא" של "טהרנות", וכינו את הלוחמים בשחיתות ובמושחתים "כנופיית שלטון החוק". ייתכן שהם הצליחו ליצור דה-לגיטימציה מסויימת ללוחמים בשחיתות, אך בראש ובראשונה הם יצרו דה-לגיטימציה לעצמם. ברגע שהם חיברו את מאבקם הצודק עם הגנה על שחיתות ועל מושחתים, הם איבדו את אמון הציבור.
הדוגמה הבולטת ביותר לפגיעה של המשפטיזציה במאבק למען הניקיון הציבורי היא פרשת רמון. המעשה של רמון הוא מעשה שאינו הולם את מעמדו הציבורי ואת תפקידו. מבחינה ציבורית, אין הוא ראוי להיות שר בישראל. העובדה שבשעה שהממשלה שבה הוא חבר דנה ביציאה למלחמה, הוא בחר להתמזמז עם בחורה הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה, מעידה על חוסר שיקול הדעת הקיצוני שלו, חוסר היכולת שלו לשלוט ביצריו והיותו בלתי ראוי למנהיגות. הדיון במעשהו היה ראוי להיות דיון ציבורי והסנקציה היתה ראויה להיות פוליטית. בדיון כזה, שאלת העיתוי של מעשהו היא מרכזית. בשיח המשפטי, אין שום משמעות לעיתוי הזה.
כיוון שהמשפטיזציה יצרה נורמה לפיה מה שאינו פלילי – ראוי, הסנקציה הציבורית המתבקשת, התפטרותו של רמון בשל המעשה, כלל אינה עומדת על הפרק, והנושא עבר מיד לטיפול משטרתי ומשפטי, חקירה והעמדה לדין. והנה, חיים רמון הואשם והורשע בעבירות מין. די בהרשעה זו, כדי להמיט עליו קלון ציבורי. אולם פרי הבאושים של המשפטיזציה, הוא שאפילו הקלון הוא כבר אינו ציבורי, ואפילו הכרעה האם הרשעה פלילית זו או אחרת נושאת עמה קלון היתה להכרעה משפטית. ומשבית המשפט הכריע שאין קלון בהרשעתו של רמון – למחרת הוא הוחזר לכהן בממשלה ואף בתפקיד בכיר יותר, המשנה לראש הממשלה.
תומכו הבולט ביותר של רמון היה שר המשפטים דניאל פרידמן. גישתו של פרידמן, היא היפוכה הגמור של המגמה הראויה ברפורמה שהוא מוביל, כיוון שהיא מעקרת את השיח הנורמטיבי והציבורי, מסרסת את הסנקציה הציבורית והפוליטית כלפי מי שסרח והיא משאירה את זירת המאבק על טוהר המידות במגרש המשפטי. בכך היא מחזקת את הגישה לפיה הכול שפיט. אם המערכת הציבורית נגועה בשחיתות, ואם המערכת הפוליטית אינה יכולה לעצור את השחיתות, אין מנוס מהפנייה לבית המשפט. ואם אי אפשר לסמוך על המערכת הציבורית, אלא רק על המשפטית, הציבור לא ייתן ידו למה שמצטייר, שלא בצדק, כרפורמה המחלישה את המערכת המשפטית.
וכך, דניאל פרידמן עצמו ושותפיו למהלך החשוב של הרפורמה, הכשילו את הרפורמה. ומה שמצער במיוחד, הוא שבכך נסגר לשנים חלון ההזדמנויות לרפורמות החשובות הללו.
2. תגובה
כיוון שבגיליון הקודם היתה התייחסות מסויימת לכתיבתי ולבמות שבהן אני כותב, אני רואה לנכון להבהיר: כתבתי ואני כותב בכל העיתונים היומיים, בעיתונות של התנועה הקיבוצית ובעיתונות האזורית של הגולן ושל הגליל העליון, במספר פורטלים ואתרים באינטרנט ובחשובים שבכתבי העת בישראל. אך אודה ולא אבוש, הטור החשוב והיקר לי ביותר, הוא הטור השבועי בעלון הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל שבגולן. הכתיבה חשובה לי מאוד, אך בחרתי שלא היא תהיה עיסוקי המרכזי ומשלח ידי, כיוון שעשייה קהילתית, חינוכית ותרבותית היא החשובה לי ביותר, היא מרכז חיי, בה עיקר תרומתי לחברה, וממנה אני שואב את מירב הכוחות ומקבל את מירב הסיפוק.
אורי הייטנר
* * *
יואב אהרוני
הרהורים על רציונאליות ועל נאצות
אהוד שלום,
לא פעם, כאשר אני קורא במכתבך העיתי, עולה בי ספק אם טוב אתה עושה כאשר אתה מביא רשימות ותגובות ללא כל צנזורה. הרהור כזה חלף במוחי גם למקרא תגובתו של אלי יזרעאלי (חב"ע 373) לרשימה של אורי הייטנר מגיליון קודם. מצד שני, טוב לדרוך לפעמים על יבלת של מישהו כדי לעמוד על תגובתו הבלתי מצונזרת. אלי יזרעאלי בדוגמא שלפנינו יורד מיד לרמה של ילד גן כאשר הוא שולח מצד אחד ביטויים מעליבים בבעל דברו (גרפומן, הייטנר חמודי, אורי ילד חמוד), ומצד שני מהלל את עצמו ואת תבונתו ("לו הכיר אותי הלבלר, הרי שהיה מבין כי שיקולי רציונאליים לגמרי ואכן, על פי כל הנתונים, אולמרט ראש ממשלה מעולה.")
אל תבין מכך שאני מסכים עם דעותיו של הייטנר, אך ירידה זו לרמה של ויכוח מעידה על הכותב ולא על בעל דברו.
אגב רציונאליות: עמנואל קאנט, מחבר "ביקורת התבונה הטהורה" חיבר גם ספר בשם "השלום הנצחי" בו הוא מתאר, בשיקולים רציונאליים טהורים, איך ניתן להשיג בקלות שלום נצחי עלי אדמות. דומני שהתבוננות במצב העולם היום, כך וכך שנים לאחר פירסום המניפסט הזה, מחייבת קצת יותר ענווה מכל מי שמתיימר להיות בעל "שיקולים רציונאליים לגמרי".
יואב אהרוני
אהוד: החומר המתפרסם ב"חדשות בן עזר" הוא לעיתים פראי למדי ולפעמים אני נוהג אולי קצת בממזריות בכך שדווקא אינני עורך ומצנזר את הכותב, והקורא עומד על טיבו. עם זאת אני נזהר מפרסום ביטויים שיש בהם הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות, ומבקש לא פעם מכוֹתבים "רציניים" לשלוח לי את אותו החומר בצורה קצת סאטירית כדי שיהיה אפשר לפרסמו. אגב, אני עצמי תומך במאה אחוז בעמדתו של הייטנר לגבי אי-החזרת הגולן אך גם תומך במאה אחוז בעמדתו של יזרעאלי לגבי התמיכה באהוד אולמרט.
כפי ששמת לב, הייטנר כותב במאמרו שבגיליון הזה מילים כמו: "ממשלה שבראשה עומד אדם מושחת, חשוד סדרתי במעשי שחיתות רבים וקשים." וזאת בטרם הוגש כתב אישום נגד אולמרט וכאשר מתברר שהעד המרכזי נגדו הוא שקרן סידרתי, וכי לאולמרט, לטענתו, יש תשובות להאשמות נגדו, ואותן יוכיח. לכן לדעתי במקרה הזה הייטנר חצוף הרבה יותר מיזרעאלי, ו"שחיתות" היא גם לכנות ראש ממשלה בשם "מושחת" בטרם הוכח דבר נגדו וכאשר מתנהלת מערכה ציבורית, וכלל לא טהורה, להפלתו, וכאשר גם מבקר המדינה מוסיף מדי פעם זרדים חדשים למדורה, אולי מחשש שהאש התקשורתית והמשפטית תדעך.
* * *
אלי יזרעאלי
בין כתיבה עיתונאית לכתבות תדמית
אהוד ידידי,
כתבת לי, כי הייטנר כותב גם ל"ישראל היום" ולא על כך ראויה לבוא התפארת. "ישראל היום" אינו עוד עיתון, כי אם בולוטין, אשר מטרתו להאדיר את שמו של נתניהו ולהכפיש, בדרכים שונות ומשונות, כל מי שעומד מולו.
לפיכך, "ישראל היום" אינו שונה מכל עלון פרסומי, והפובליציסטיקה שבו, כמוה ככתבות תדמית של גד בירון וג. יפית. אין זה משנה אם הכותב מהלל חדר שינה "נפלא ובעיצוב פוסט חדשני", או ביבי "נפלא ועתידני". באותה מידה ניתן לכתוב כתבה פרסומית בגנותו של מאן דהו. כתבות מסוג זה, בתשלום לא גבוה, כתבתי עוד לפני הצבא עבור "החברה הישראלית לפרסום" ובהן מכרתי בתים, מועמדים לעיריות ונגריה אחת.
היקף הנושאים עליהם כותב הייטנר אינו מרשים אותי כלל וידוע לך אהוד, כי מדי שבוע אני כותב (בתשלום) על כמות גדולה פי כמה של נושאים, כולל סימוכין אקדמיים.
זה שאיני חפץ בהחזרת הגולן, חסר חשיבות וחסר משמעות לחלוטין. דעתי אינה חשובה לצורך העניין ואינה נחשבת, כמו גם דעתם של ה"ה אולמרט, נתניהו, ברק, גב' לבני, מופז, פרוש, רפי איתן, עזמי בשארה, דובי גל, צביקה פיק, אלי אוחנה, דיכטר, שיטרית, אייל גולן ומנחם גולן. הרי כאשר הדבר יהיה חיוני יותר לארצות הברית וכאשר יתחממו היחסים בינה לבין סוריה, וכאשר צינור האינטרסים של האמריקאים, כמו גם של האירופאים, יעבור דרך דמשק, תבוא משאית גדולה לבית של אורי באורטל. סבלים יכנסו ויצאו בו, ולאחר מספר שעות ואולי יום, המשאית תעצור ליד דירה (או בית) זמנית (או קבועה) במרכז (ואולי בדרום) הארץ.
גם צר לי על גוש קטיף. הייתי נותן עבורו את באר-שבע, דימונה, ירוחם, אופקים, שדרות, נתיבות ועוד מספר רב של יישובים בצפון הארץ ובדרומה (כולל את תושביהם), תמורת גוש קטיף, אשר כונה לפנים חבל עזה (ועדיף ללא תושביו הכתומים). אז הייתי נותן... הייתי רוצה... את מי זה בכלל מעניין? מדוע חושב לו הייטנר שמישהו שם בכלל לב ל.... ...?
הוא מהלל וסוגד פתאום ליצחק שמיר השכיב מרע. ועל מה? על כך שהביא לארץ את האתיופים. איני יודע על מה ההילולה. האתיופים רחוקים מלהיות מציאה כזו גדולה. גם כך אנו לקראת התפוצצות אוכלוסין ואם כבר להביא, עדיף אוכלוסייה איכותית. חוק השבות מיושן ולדעתי גם מיותר.
יותר חשובה מצדקנות לבלרית, חשיבה נכונה וריאליה פוליטית. להגג על "כיצד להאהיב על ילדים את התנ"ך" או לפרסם עצומות-הבל נגד אולמרט, העיקר להשתתף במשחק המטופש, אין בכך ולא כלום. הייטנר ... משום שזה אופיו. הוא אינו יכול להשתחרר מכך, שכן נדמה לו שעיניו של העם היושב בציון נשואות אל הגיגיו. ראוי אפוא שיזכור, כי עיניהם של מרבית קוראיו הפוטנציאליים (שלא לדבר על השאר), נשואות הרבה יותר לחלציה של ציונה, מאשר אל משפטיו.
ביום ראשון נגמרים (לפחות בינתיים) הררי הבשר בחופים. לא צרפתים, לא אימהות וילדים. לא שחקני מטקות בסיטונות. קדימה לעבודה. סוף-סוף אוכל ללכת לים. ספטמבר נעים וממוזג.
* * *
סבינה מסג
כנרת בצורת / מחזור שירים
בַּצֹּרֶת
בֹּקֶר פְּרָטִי
עַל הַכִּנֶּרֶת שֶׁל כֻּלָּם.
הִיא כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לְהָרִיץ אֵלַי אֶת גַּלֶּיהָ
לְלַקֵּק לִי אֶת הָרַגְלַיִם...
אֲבָל הִיא בָּאָה לִקְרָאתִי,
מַזְרִיחָה אֶת אַלְפֵי עֵינֶיהָ,
מַנְצִיצַה רִבְבוֹת שִׁבְרֵי רְאִי
שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי:
הֲיֵשׁ? הֲיֵשׁ? הֲיֵשׁ עֲדַיִן בַּעוֹלָם
יָפָה כְּמוֹתִי ?
שְׂפַת הַשְּׁתִיָּה
שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת הָיְתָה שְׂפַת-הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּנוּ
שְׂפַת-הַשָּׂפוֹת תַּת-הַשָׂפָה
שֶׁמִּתַּחַת לְכָל הַשָּׂפוֹת הַזָּרוֹת
שְׂפַת-הַתַּשְׁתִּית שְׂפַת-הַשְּׁתִיָּה
חֲלֵב-הָאֵם מֵי-הַחַיִּים שֶׁיָּנַקְנוּ מִצִּנּוֹרוֹת
שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מְחֻבָּרִים
גַּם
לַשָּׁמַיִם
לַמְרוֹת הַהַפְרָדָה בֵּין מַיִם לַמַּיִם
לַמְרוֹת הַהִקָּווּת שֶׁתֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה,
לַמְרוֹת גִּדְרוֹת הַבִּטָּחוֹן וְהַשּׁוֹמְרִים שֶׁהִפְקַדְנוּ
וְהַנְּכָסִים שֶׁהִסְתַּכַּנּוּ לְהַפְקִיד אֶת כֻּלָּם
בַּבַּנְק שֶׁל אַרְמוֹן רַב-תִּפְאֶרֶת.
שְׂפַת-יָם-כִּנֶּרֶת הָיְתָה שְׂפַת-הַנְּשִׁיָּה,
מְלֵאוּת הָאִלְּמוּת שֶׁל שָׂפָה-לֹא-מְדֻבֶּרֶת, מוּשֶׁרֶת ,
מֻבְנֵית לְתוֹךְ עוֹרְקֵינוּ, מַפְעִילָה אֶת
מַשְׁאֵבַת הַלֵּב
שְׂפַת -גּוּף שֶׁהַסְּגִירָה לֵב פָּתוּחַ
נְבִיעָה אַחֲרֵי נְבִיעָה מְלוּחָה ,
חֲדָרִים חֲדָרִים, אַרְמוֹנוֹת אַרְמוֹנוֹת
גִּשְׁרֵי זָהָב
שֶׁעֲלֵיהֶם כֻּלָּם עוֹבְרִים כֻּלָּם עוֹבְרִים
וְאַחֲרוֹן נִשְׁאַר.
שְׂפַת-יָם-כִּנֶּרֶת שֶׁהָיְתָה לָנוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים וּמַיִם
אַחֲרוֹנִים, כָּל נַחֲלֵי הַשֶּׁבֶר
שֶׁנִשְׁפְּכוּ אֶל אַגָּן שֶׁכֻּלּוֹ
תְּכֵלֶת –
יְבֵשָׁה עַכְשָׁו,
בֹּשָׁה עַכְשָׁו
שֶׁמִלָּה שֶׁלָּהּ כְּבָר לֹא מִלָּה,
שֶׁהַשִּׂמְלָה הַיָּפָה עִם הַנוֹצְצִים
מֻפְשֶׁלֶת!
וַעֲגוּר-כֶּסֶף עֲנָק שֶׁכָּל הַבֹּקֶר הָלַךְ וְחָזַר, לְעֵינַי,
עַל קַו-הַחוֹף
הַנָּסוֹג
כִּמְחַזֵּק אֶת הַמַּכְפֶּלֶת הַחֲדָשָׁה שֶׁלֹּא תִּפָּרֵם גַּם הִיא,
נִכְנַס עַכְשָׁו
עַד "הָעֹמֶק"
וְנֶעֱצַר – –
רַגְלָיו גְּלוּיוֹת
בַּמַּיִם הַמְּכַסִּים רַק אֶת הַטֹפָרִים,
כְּמוֹ לְהַרְאוֹת
לְזֹאת הַיּוֹשֶׁבֶת עֲדַיִן בַּגַּן-אֵל -שָׁם -נָטוּעַ
– – עַד הֵיכָן
הַדְּבָרִים מַגִּיעִים.
הַיָּם הַקִּטֵּעַ
עוֹפוֹת-הַמַּיִם כְּבָר הִסְתַּגְּלוּ
לַיָּם הַקָּטוּעַ
וּמְפַטְרְלִים עַל
קַו-הַתֶּפֶר הֶחָדָשׁ
וּבֵין עַרְבַּיִם הַגּוֹלָן
מַסְגִיל
כָּרָגִיל.
רַק אָנוּ סוֹבְלִים עֲדַיִן
מִכְּאֵב-הָרְפָאִים
בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה
גַּן-אֶל-נָטוּעַ
וְאוּלַי צָרַעַת-מִרְיָם
הִיא שֶׁגָּרְמָה לְקִצּוּר הַגַּפַּיִם,
אוּלַי בְּאֵר-מִרְיָם
הִיא הַפֶּה
שֶׁשּׁוּב אֵינֶנּוּ מָלֵא מַיִם,
שֶׁפּוֹעֶה
שֶׁמְּדַבֵּר
שֶׁזָּקוּק דָּחוּף
לְעֵרוּי יָם!
*
הַיָמָה לֹא מְדַבֵּרֶת אִתִּי.
גַּם לֹא תָּמִיד עוֹנָה .
אֲבָל אֲנִי שׁוֹאֶלֶת
אֶת נַפְשִׁי
לִחְיוֹת
כָּאן
בְּכָל סְאוֹנָהּ!
לְקַבֵּל אֶת מַשְּׁבֵי הָרוּחַ
בֵּין מְנִיפוֹת הַוָּשִׁינְגְּטוֹנְיָה...
כִּתְשׁוּבָה ולוּ שְׁלִילִית
וְלוּ חֶלְקִית
וְאֶת חֲצִי הַסֶּנְטִימֶטֶר הָרִאשׁוֹן
מֵעַל לַקַּו הָאָדֹם
כִּגְאֻלָּה
שְׁלֵמָה.
*
הַיָּם הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק
הַחוֹף הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב
הַשְּׁבִיל אֶל הַמַּיִם הוֹלֵךְ וּמִתְאָרֵךְ
הַקַּיִץ הוֹלֵךְ וּמִתְקַצֵּר
הַגֶּשֶׁם הוֹלֵךְ
לָ
רֶ
דֶ
ת
*
יַלְדֵי הַיַּמִּיָּה מַגְבִּיהִים
מִפְרָשִׂים בְּצִבְעֵי גְּלִידָה
הַיּוֹם מַגְלִיד
עִם סִילְבִיַה וְרָחֵל עַל שְׂפַת כִּנֶּרֶת
כָּל יוֹם 3 שִׁירִים טְרִיִּים טֶרֶם זְרִיחָה
כְּמוֹ סִילְבִיַה.
אֵינִי יוֹדַעַת אִם הֵם 'יַעֲשׂוּ אֶת שְׁמִי'
כְּמוֹ 'שֶׁעָשׂוּ אֶת שְׁמָהּ'
אוּלַי מַה שֶּׁעָשָׂה הַזַּעַם
לֹא תַּעֲשֶׂה עֶדְנָה
אָז מַה!
הֵם יַעֲשׂוּ אֶת שְׁמֵךְ (כֵּן שַׁרְתִּי לָךְ כֵּן שַׁרְתִּי לָךְ)
אוֹ לְפָחוֹת יְפָאֲרוּ
כְּמוֹ שֶׁרָצְתָה רָחֵל
שֶׁבְּעֶצֶם פֵּאֲרָה (שֶׁלֹּא תִּהְיֶה טָעוּת)
וְאַף שִׁגְּרָהּ אוֹתִי
אֶל אֲגַמָּהּ
כְּדֵי לְשַׁגֵּר מִשָּׁם דוּ"חוֹת שֶׁל אַהֲבָה
שֶׁלֹּא עוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן שֶׁל סֶנְטִימֶטְרִים
עִם יְרִידַת הַמַּיִם
לְמוּל קִילוֹמֶטְרָז' הַהִתְעַלּוּת
סוּף
רֶטֶט עָבַר
בְּיַעֲרוֹת הַסוּף
שֶׁעַל סִפִּי
כִּי אַתְּ עוֹשָׂה פִּתְאוֹם
גַּלִּים כְּמוֹ גְּדוֹלָה!
אֲנִי נִדְרֶכֶת
וּמְכִינָה כְּבָר הַר נְיָר
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה שׁוּם דָּבָר, זוֹ רַק סְפִינָת מִתְפַּלְּלִים עוֹבֶרֶת שֶׁדּוֹחֶפֶת
אֶת גּוּפֵךְ...
אֲבָל אֲנִי 'שָׁם בִּשְׁבִילֵךְ' רוֹאָה וּמִתְפַּעֶלֶת
כְּמוֹ אֵם
מִצְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל יֶלֶד
מְאֻתְגָּר.
מָרִינָה
סִירוֹת מֵרוֹץ יוֹצְאוֹת לַיָּם
טְרַקְטוֹר גּוֹרֵר אוֹתָן בַּלֹּא עָמֹק
כְּמוֹ אִמָּא יְלָדִים רַכִּים לַגַּן
וַאֲנִי
אֵיךְ אָשִׁיר מִמַּעֲמַקִּים
בְּלִי טְרַקְטוֹר
שֶׁיַּעֲבִיר אוֹתִי
אֶת הָרְדוּדִים?
*
הַכִּנֶּרֶת נִכֶּרֶת:
בְּמִקּוּם גֵּאוֹלוֹגִי שָׁפַל
בְּמִקּוּם תֵּאוֹלוֹגִי מוּרָם
בִּסְאוֹנָהּ הַמֻּשְׁקָט בְּאַחַת
בְּנִיסֵיהַ שֶׁעֲדַיִן מַרְעִישִׁים אֶת הָעוֹלָם
בְּמִפְלָסָהּ הַמְּנַצֵּל אֶת 80 הָאֲחוּזִים מַיִם שֶׁל הַגּוּף
וְאֶת הַכַּמּוּת הַמִּשְׁתַּנָּה שֶׁל הַמַּיִם הַמַּגִּיעִים עַד נֶפֶשׁ
לַעֲשׂוֹת מֵאִתָּנוּ
כֵּלִים שְׁלוּבִים
בּוֹרוֹת
שֶׁמְּאַבְּדִים גַּם מְאַבְּדִים
שֶׁמַּגְנִיבִים לְמַאֲגָר פְּרָטִי
אַךְ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ פִּיּוּטִי וְתָם וְשָׁר נִשְׁאָר;
תְּרוּעַת הָאֹשֶׁר שֶׁל רָחֵל...
שְׁמוֹנֶה קְרִיאוֹת הַ'אַשְׁרֵי'
מֵרֹאשׁ הָהָר
הערה: המשוררת מתגוררת לחוף הכנרת
* * *
על "שער הרחמים"
ספרה החדש של דורית זילברמן
יצחק אבינו לא מדבר הרבה בתנ"ך אולי שני פסוקים. חכמים מפרשים – משום הטראומה שעבר בפרשת העקידה. אבל אם נלך אחורה לילדות שלפני העקידה, שלפני הטראומה, עוד לפני שהיה אבינו אך כבר היה ילדנו, ונדמיין לעצמנו מה היה אומר הילד יצחק בשעה שגירשו את אחיו הגדול, האהוב, שהירבה לשחק איתו, את ישמעאל, איך זה היה נשמע?
ספרה של דורית זילברמן "שער הרחמים" מסופר ברובו מזווית ראייה של ילד, שאמנם בסיפור הזה קוראים לו אברם, אבל ישנם חוטים מקבילים השזורים בסיפורו ובסיפור של יצחק ילדנו.
הסיפורים שהילד מספר על המשפחה עצובים ומצחיקים כאחד. הילד חולם שאלוהים נגלה אליו בחלום ומצווה עליו "אל תיזכר!" אבל במלעיל. הקול מתקרב ומתקרב אל חלון חדרו, עד שמתברר שזה האיש עם העגלה שצועק "אלטע זאכן".
בגלל שילד רואה את הדברים מתקבלת ראייה רעננה גם על מצב המשפחה וגם על המצב הלאומי.
שער הרחמים הוא סיפור אהבה מורכב בין נחמן, רחל אשתו והודא, העוזרת הערבייה שלה, המתגוררים בשכונת שעריים שברחובות בשנת 1936. הסיפור מסופר מפיו של אברם בן השמונה, בנם של נחמן ורחל, ידידו-אויבו של עאטף. עאטף, בנה של הודא, מבוגר מעט מאברם ומשמש מושא לקנאתו. הפרטים שאברם בוחר לספר לעתים צובטים בלב, לעתים משעשעים ומצחיקים.
סיפור היחסים בין שני הנערים מציע מבט רענן על שורשי הסכסוך בארץ.
המלצות
שער הרחמים מביא לספרות הישראלית אלמנט חדש ומקורי ליחסים שבין יהודים וערבים. א.ב. יהושע
עברתי ב"שער הרחמים" שלך נרגש ורווי בתובנות חדשות לגבי מציאות חיינו ומקורות אשליותינו. ספרך מקורי שוטף ונוגע ללב. אני אסיר תודה לך על שעות של קורת רוח שהענקת לי.
אלכס אנסקי
"שער הרחמים" הוא רומן מורכב וכתוב בכישרון. יש בו הבחנה דקה לגבי שורשי העימות הישראלי-ערבי, כמו גם הסתכלות מקורית בטבע האדם ובטבעה של האהבה. ספר קריא ורהוט.
עמוס עוז
שכונת שעריים בסוף שנות ה-30 למאה הקודמת. זו תקופת המרד הערבי, שהיהודים מכנים "המאורעות". לכאורה, אין זה המקום, אף לא הזמן, שבהם תתרקם עלילת אהבים משולשת בין יהודי לבין אשתו היהודייה ושכנתם הערבייה. לא אלה התנאים שבהם יתקשרו נפשותיהם של ילד יהודי וילד ערבי, בניהם של האישה ושל המאהבת. הספרות העברית הרגילה אותנו בכך שסיפורים החוצים את גבולות המשטמה הלאומית, יתרחשו בסניף המפלגה הקומוניסטית בחיפה, בחוגי האליטה של ירושלים המנדטורית, או בחלומותיה של אישה יהודיה. והנה, הבלתי סביר לכאורה מתרחש בנובלה שכתבה דורית זילברמן, אשר הרקע לה הוא השכונה המרודה ליד רחובות, שבה יושבו פועלי הפרדסים התימנים, יהודים דתיים ומסוגרים במסורותיהם. העלילה מתגלגלת עד סמוך לזמננו ומסופרת מנקודת ראותו של איש זקן, שהוא הילד, בנו של פועל הכפיים היהודי, העני, שבור הגב, משעריים. זה מפתיע, זה מוזר, אך משכנע עד כדי כך שהקורא חושד כי זילברמן טוותה את הסיפור על בסיס ווידוי ששמעה. זילברמן חושפת מציאות שמבטם של סופרים טרם הופנה אליה ודי בכך כדי לרתק את הקורא לסיפורה.
ירון לונדון
החלק הראשון מסופר מתודעת הילד אברם. הקצב נפלא. המלים מכדררות פרט אחר פרט, המסירות קצרות והרשת מתרוממת מכל דימוי. לתודעת הילד מתאים לרדוף מאסוציאציה לאסוציאציה. הוא פחות חושב ויותר בועט. התחושה החזקה בספר היא של בעיטה בין חיבורי הקורות. קורות היחסים בארץ המסוכסכת הזאת וקורות חייו של אברהם גינזבורג שהוא מגדולי הכדורגלנים שבעטו כאן. העלילה אינה שולחת יד למדף הגביעים הממשי, אך אי אפשר שלא להעתיק את הדמות הספרותית לדמות של מלך השערים של הפועל חיפה. לכן גם שם הספר הוא דו משמעי. השער מוצב גם באותו מגרש בו נבעטים חלומות וגם באותה חומה שעל אבניה התערבב דם ערבי בדם יהודי. כוחו של "שער הרחמים" הוא ביכולת להפגיש שני ילדים לדרבי. "לדרבי", אומרת הקלישאה ,"יש חוקים משלו". בסיפור שלפנינו מפנה הקלישאה את מקומה לטובת הרגע בו נשברים החוקים הטכניים ומתחיל הריגוש.
רוני סומק
דורית יקרה, עברתי בשער ונהניתי לקרוא את הסיפור שלך, המנציח את ההיסטוריה שלנו כאן בארץ מימי "השומר" ועד ימינו אנו. נתת דרור לעטך ויצרת דמויות ומצבים שלכאורה לא ייתכנו, אך במחשבה נוספת, ובהכירנו את המציאות הישראלית העולה על כל דמיון, הרי שהכול נתון והכול ייתכן. התיאורים הקסומים של הארץ היפה בעונותיה השונות, מעניקים לסיפור מימד שורשי ומקהים במעט את חדות האירועים הקשים. נגזר עלינו לחיות כאן, בני שני עמים – יהודים וערבים והמסר הזה, העובר כחוט השני בסיפור, מעניק ערך מוסף למשמעות החיים המשותפים.
שמעון פרס
דורית יקרה, ספרך מאוד נגע לליבי, בעיקר בחלקו הראשון, בשל הקול הצלול והעצוב של הילד המספר. הדרמה המשפחתית המתוארת בשפתו התמימה והחכמה מאד מרגשת. הצלחת גם לשכנע בתיאורי התקופה – השפה, האווירה, המאכלים, המנהגים, הכול נראה אמין להפליא כאילו באמת הסתובבת שם ברחובות באותן השנים. גם התמורות שחלו בילד ההוא ובמקביל בארץ ובאנשיה מתוארות באופן חי ואמין. מאחלת לך ולו הצלחה ושמחה,
***
דורית יקרה, סיימתי לעבור בשער הרחמים ויצאתי מעברו השני עם חיוך. משהו במנהרת הזמן הזה שעובר בה אברם, ואנחנו איתו, מילדות ועד זיקנה, מתום ופליאה ועד להבנה, כשהוא בן שבעים ושש, שרק אז הגיעה העת להתבגר, סחף וריגש אותי. לעתים נזכרתי בדה סיקה הניאו ריאליסטי ("הנס במילנו"), לרגעים בפליני הסוריאליסטי ("זיכרונות") ופרקי המיניאטורה הקצרצרים היו לי גם כמו צלילים נקיים ועדינים.
תודה על הספר, ובהצלחה.
שלך,
עודד קוטלר
[דבר המפרסם, מוגש חינם. כותבי ההמלצות צריכים לקחת בחשבון שדבריהם יפורסמו]
* * *
שבחי הצניעות
לאהוד,
אמש קלטתי ברשת ג' את קולו של יורם טהר לב המדקלם שיר חדש שכתב על יופייה הסקסי של הכנרת. שיר שכולו סקס ובכל זאת אין בו אף מלה (גסה זאת בניגוד לכמה ממשוררי הכתב העטי שלא יכולים לכתוב שיר אהבה בלי להזין אותו במילים המעלות סומק על אוזניי) – אז כל בקשתי היא שתעביר את המכתב ליורם ותבקשו לשלוח לעיתונך את השיר, ואני מבטיח שכולם ייהנו ממנו כמוני ובמחלקת החינוך אולי אפילו יחליטו להכניסו לשיעורי ידיעת הארץ.
שלך,
פוצ'ו
פוצ'ו,
מה קרה לך?
התאלמנת ונעשית צנוע!
אהוד
נ.ב.
בקשתך הועברה ליורם.
כן.
לאור מצבי החדש, אני צריך לבנות לי תדמית רצינית וחסודה. העיקר שאֶת האמת שנינו יודעים.
שלך,
פוצ'ו
* * *
שיר לזכר הילדה רוז פיזאם בת הארבע וחצי שסבהּ האמיתי שהיה גם אביה החורג
רוני רון הרג אותה במזוודה
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
עכשיו, שרֶצח ילדים בידי הוריהם
נעשה אופנה מנתניה עד ראשון
אולי נעביר חוק בכנסת שיתיר
רצח הורים בידי ילדיהם
בייחוד כאשר מדובר במקרים
של אונס קטינות בתוך המשפחה
וברור שמקור כל הרֶשע
גם לדעת עיתונאים חסרי פניות
הוא בראש הממשלה המושחת אהוד אולמרט
רק ניפטר ממנו
ושוב לא יתרחשו אצלנו
מקרים מזוויעים כאלה
כי הבאים אחריו יתנו דוגמה מוסרית לעם ישראל
כמו בתקופת הנביאים
שכידוע היו נביאי שקר
שהרי לא ייתכן שעם ישראל
היה כזה חרא
גם בתקופת התנ"ך
רק שלא היו אז מזוודות
וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ*
הקטנה לא היתה יהודייה
* ישעיהו פרק ב' פסוק ו': כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ.
* * *
סוף-סוף הגיעו לתל-אביב אבטיחי הגליל!
(המל"ליים" עם הגרעינים!)
אם אתה מגיע לשוק הכרמל מצד הים, עומד ברחוב הירקון כשגבך למכולת הסינית וצועד או נוסע כמה עשרות מטרים קדימה, מזרחה – תגיע לדוכן בודד בצפון-מערב השוק שבו מוכרים אבטיחים בלבד ואשר חלקם, שהגיעו מעראבה, הם "אבטיחי הגליל"; אמנם בגודל בינוני אבל טעמם מתוק ונפלא! מהרו לקנות בטרם יאזלו ואל תשכחו לייבש בשמש את הגרעינים לאחר שבזקתם עליהם מלח דק! קנינו מיד שניים בגודל הבינוני ב-23 שקלים. לא יקר.
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שישה-עשר
עזיבת אבו-יוסף
לאה הבריאה. גם אחמד אלחאמד, ששכב חודש ימים בבית-החולים ביפו, הבריא, ובינתיים אף התיידד בבית-החולים עם מיכל ונשבע לו בכל לשון של שבועה שלא יפגע עוד ברכושם או בנפשם של אנשי פתח-תקווה.
משהחלים, נמסר אחמד למשפט ושוב לא שוחרר. המשפט נמשך זמן רב למרות התערבותו של סגן-הקונסול האוסטרי, מר פאסגל, שביקש לזרז את גזר-הדין ולהרתיע בענישה. מיכל, שעלה מהונגריה, היה נתין של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וזכאי להגנתה. עמידתם התקיפה של הפתח-תקוואים ושתדלנותם בחלונות הגבוהים – עוררה לבסוף תשומת לב והפקיעה את המשפט מידי טיאן ועושי-דברו. גם הקונסול האוסטרי הכללי בירושלים, גראף קאבוגה, שבביתו בילו מאסר-בנעימים לאזאר ויהודה, לאחר שהרביצו לתוקפיה של לאה הנערה – התערב ולא הניח לסלף את המשפט.
בסופו של דבר הסתיים המשפט במחזה שאיש לא פילל לו. אחמד ושאר התוקפים ממלאבס, עושי-דברו של טיאן, הורשעו והושת עליהם עונש כבד, אבל, כדרך המזרח – הכול היה "מַסְחַרַה", למראית-עין בלבד. טיאן בכבודו ובעצמו, יחד עם אריסיו, בטקס חגיגי שלווה במילים נמלצות ובנשיקות ידיים – "נאלצו" לפייס את ר' דוד, ראש המושבה. טיאן אף הביא עימו, כמקובל, את ידידיו, האפנדים והסוחרים הגדולים של יפו, והללו פעלו כשתדלנים בפני סגן-הקונסול האוסטרי ור' דוד לעשות חסד לטיאן ולאנשיו ולסלוח להם.
ר' דוד, שבינתיים כבר הצליח להשלים, בעזרת יואל משה ונתן, את קניית נחלתו של טיאן, הכריז, כמוסכם:
"אני סולח לכם על הפגיעות שפגעתם במיכל ועל הנזק שגרמתם לנו, אבל בתנאי אחד – שאתה תבטיח לי, בפני כל האנשים הנכבדים הנמצאים עימנו כאן, שלא תפריע לנו עוד, לא תסיג את גבולנו ולא תגרום שלנו שום נזק!"
וטיאן נשבע שבועות על גבי שבועות, במעמד כל שרי העיר, הפַּחוֹת וסגני-הקונסולים, כי לא יוסיף עוד להציק לאנשי פתח-תקווה, לעולם.
*
מתיישבי פתח-תקווה הפסידו כסף רב כדי להגיע לפסק-הדין. הוצָאותיהם ותמורת-נזקיהם לא הושבו להם, אבל תוצאת המשפט, ומחזה הפיוס ובקשת הסליחה שבאו בעקבותיו, נתפרסמו בכל הסביבה וחיזקו מאוד את מעמדה של המושבה הצעירה. באחד העיתונים העבריים נתפרסמה כתבה בזו הלשון:
"והערבים השודדים נפל פחד היהודים עליהם, ויאמרו איש אל אחיו: אם לוויתן זה [טיאן] בחכה הועלה מה נעשה אנחנו דגי הרקק, ומי יקום לנו עם אלה היהודים חזקי לב? ויבואו גם הם לבני הקולוניא וישתחוו להם ויאמרו: עבדיכם אנחנו ועתה כִּרתו לנו ברית שלום ושבו בתוכנו בטח. ויקבלום היהודים באהבה, ויאמרו להם: אל תיעצבו, חלילה לנו לפגוע בכם לרעה. אנשים אחים אנחנו ובשלום נחפוצה. ומיני אז והלאה שָׁבַת כל ריב והארץ שקטה."
לימים, לאחר שיצא מבית-הסוהר, התיישב אחמד אלחאמד בכפר ג'לג'וליה שבשרון. מפעם לפעם, עד ימי זיקנוּתו, נהג לבקר את יהודה בביתו שבפתח-תקווה והיה מביא לו מעט שמן-זית מעשה-ידיו, וזעתר. השניים היו מעלים זיכרונות. אחמד יושב ומעשן אצל יהודה מן הנרגילה ולאות ידידות ניאות לקבל מתנת-פרידה של שילינגים אחדים, ולאה אומרת לו, ביידיש בלולה בערבית:
"בגללך, אחמד, בילה יודה לילה בסראיה שביפו, ואני אז כמעט הלכתי למות!"
*
ברור היה לקומץ הפתח-תקוואים, שנאחזו בגבעה שבנחלת קסאר, כי למרות עקשנותם, לא יוכלו להתקיים זמן רב מבלי להגדיל את יישובם. וכך קנו בראשית שנת תר"מ, שלהי 1879 – ר' דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט – את כל נחלת טיאן, אחד-עשר אלף דונם לערך, שהשתרעה בין הגבעה לירקון.
לטיאן היה שייך אמנם החלק הגדול של אדמות הכפר מלאבס. הוא קיבל אותו מן הפלאחים שלא פרעו לו את החובות שחבו לו בריבית קצוצה. אולם למעשה, הבעלות הרשמית שלו היתה רק על שלושה-רבעים מאדמות הכפר, והרבע הנותר היה שייך לפלאחים. טיאן כָּלל במכירה גם ייפּוי-כוח לקנות את יתרת אדמות מלאבס. הוא רצה, כנראה, להיפטר משכניו היהודים ומן הקרקע כאחד. הצרות שגרם קודם לכן, ובמקביל, לא באו אלא כדי לייקר את מחירה ולהגביר את הצורך של המתיישבים בקנייתה.
על-פי החוק התורכי, אם לא נקנתה הנחלה כולה, שייך רבע מכל חלקה בה לפלאחים. ב-1880 קנו אפוא השלושה גם את הרבע האחרון מידי הפלאחים של מלאבס, ואולם הקנייה לא הוכרה כחוקית על-ידי הממשלה התורכית. ייתכן שגם בזאת היתה ידו של טיאן. והתוצאה –הקונים הפסידו את דמי הקְדימה שנתנו לפלאחים. הבעלוּת אל השטח כולו טרם הוסדרה.
ר' דוד, יואל משה ונתן חילקו את אדמת טיאן למאה חלקות, שמונים וחמישה דונם כל חלקה. כאשר הגיעו לפִרְעון השטרות וההתחייבויות שלהם למוכרי-הקרקע הערבים – לא היה די כסף בידיהם, ולא היה חסר הרבה שיושלכו לבית-הסוהר. לכן לא דיקדקו הרבה עם היהודים שבאו לקנות אצלם אדמה. מי שהתחייב לשלם מחיר של שלושים נפוליאון – רק פי שניים וחצי מהסכום שהוציא השיח' אבו-קישק ביפו ביום אחד על המתנות לאבו-יוסף – קיבל "שטר מיקנה" על חלקה בת שמונים וחמישה דונם בפתח-תקווה! – וגם מי שנתן רק עשרה נפוליאון במזומן, והשאר בהתחייבות לתשלומים – נתקבל ברצון. השלושה הסכימו לכל הסדר – ובלבד שייחָלצו ממצוקת החובות.
*
לקראת סוף חורף תר"מ, 1880, העזו ובאו חנה ומנחם מאניש שיינברגר, הוריה של לאה, לגור בפתח-תקווה שבּהּ היה להם "נומר" אדמה אחד. גם העי"ש (הרב עקיבא יוסף שלזינגר מירושלים) בא, בעקבות תלמידיו וחסידיו, לבקר במושבה החדשה. הוא טייל בשדותיה והתלהב מאוד. לילה אחד יצא לשוטט בין הבתים וכאשר ראה מרחוק את מדורתו של אבו-יוסף, התחיל רוקד ושר, כשהוא מוחא כפיים:
"דרך כוכב מיעקב
אור זרח בישראל!"
*
אבו-יוסף ניגש למחרת היום אל העי"ש וביקש ממנו ברכה באמרו כי הוא עומד לצאת בקרוב לדרך ארוכה. אבו-יוסף ראה בעי"ש איש קדוש, "חכם" בנוסח יהודי המזרח, העושה נפלאות וכותב קמיעות. לכן בא אליו.
העי"ש עמד על אדמת פתח-תקווה, לבוש כדרך הירושלמים, חלוק-פסים ארוך, מעיל ומגבעת רחבת-שוליים, שצבעם שחור. אבו-יוסף היה עטוף באדרת עשוייה צמר-גמלים, עבאיה, כדרך הערבים, ולראשו כאפיה ועַקַאל. העי"ש התלהב למראה אבו-יוסף היורד אליו כבידואי מעל סוסתו הלבנה, פרש ידיו לעומתו ואמר לו:
"אתה בדורך, דַאוּד, כדוִד המלך בדורו – יברכך השם ויצליח דרכיך, מי ייתן ותזכה לעמוד בראש גדודי שומריאל ותאמן את הצבא העברי בתרגילי הגנה ומלחמה!"
"תן לי ברכה לדרך, הביתה, חכם עקיבא."
"אם אשתך לא תרצה לחזור איתך לארץ-ישראל, מותר לך לשאת כאן אישה אחרת על פניה!"
"וָאלְלָה, חכם עקיבא, חס וחלילה! – אישה טובה היא אשתי ואני מתגעגע אליה."
"בדרכך אל אשתך, דאוד, שים לב לגבולות הארץ הקדושה, כי עליהם ישמרו, בבוא היום, גדודי נוטריאל של הצבא העברי."
"שלום."
ובליבו חשב: ואללה, הפראנג'ים המוזרים האלה, אצלם – והיה המישור – לעקום! – והרכסים – לגבעה! – מַסְכִּין הוא ומַסַכִּין כּוּל בני-ביתו!
*
ואולם העי"ש לא היה דמות אדם מנותק מהמציאות. ביקוריו במושבה, וכן מכתביו לר' דוד מאיר גוטמן המנהיג אותה, נבעו לא רק מרוב התלהבות למראה החלום שהולך ומתגשם אלא מסיבות מעשיות. בקנייה השנייה של אדמת פתח-תקווה רכש גם העי"ש "נומרים" אחדים. הוא-עצמו לא היה בעל אמצעים אבל חותנו העשיר מהונגריה, ר' הלל, שלח לו סכומי-כסף ניכרים לשם השתתפות בקניית החלקות. לא ייפלא שעתה העסיקו את העי"ש שאלות הלכתיות ועסקיות: מילוי קפדני אחר מצוות המעשר מן החיטה. זירוז החלוקה ל"נומרים" של הנחלה החדשה שנקנתה, נחלת טיאן, המשתרעת עד לגדת הירקון, אשר בה היו לו חלקות אחדות. כאשר התעוררו בעיות הבעלוּת על ה"רבע", כתב העי"ש לר' דוד כי הקונים הירושלמיים לוחצים לבוא ולהתיישב על הקרקע בהקדם, הדחייה במועד מעוררת בליבם חשדות. במידה מסויימת היה להם העי"ש לפה.
*
בידי לאזאר ויהודה עלה להשלים את בניית בית לבני הטיט ולהתקין לו גג. לעיתים היה בא לבקר אצלם, לשבת או לחג, גם אחיו הצעיר של יהודה, משה שמואל הצנום, שהיה אז כבן שבע-עשרה ונהג לרדת יחידי ברגל מירושלים למושבה החדשה.
לארוחת השבת היה מצטרף, אל משפחת לאזאר דודו, יהושע ועימו דייכע אשתו. באו גם ר' דוד ואשתו, ומתיישבים אחרים. כולם חשו עצמם כמשפחה אחת, ואמנם היו בהם קרובי-משפחה, ומרביתם יוצאי אותה ארץ – הונגריה. הארוחה היתה מורכבת בדרך-כלל מדגים מיובשים שבושלו בירקות. פולים, עדשים. בצקיות ברוטב אדום חריף. בשר לא היה אך לעיתים הושמו בקדרה פרגית או זוג גוזלי-יונים, וכל אחד קיבל מהם לטעום נתח גדול כזית.
ואולם הורי לאה התקשו להסתגל לתנאי-החיים הקשים, לגשמים, לקור ולשלג הפתאומי שירד בפתח-תקווה – מבלי שיהיה אפשר להיסתר מפניו בבית-אבן שהתנור מחממוֹ והחום נשמר. הם חלו בשפעת, ולאחריה בקדחת, ונאלצו לשוב לירושלים אחרי הפסח. הם רצו לקחת עימם את לאה בת השבע-עשרה, שנעשתה רזה וירוקה מן הקדחת, ואשר אצבעותיו העדינות נראו כידי פלאחית העובדת בפרך.
לאה סירבה בתוקף.
"אני לא רוצה שהשנוֹררים בירושלים ישמחו לכישלון שלנו יגידו שטעינו. לא יכול להיות שאלוהים רוצה שאנחנו, העובדים את אדמתנו, נֶחֱלֶה ונרעב – ואילו הם שָׁם בירושלים, יתבטלו וישמינו!"
"ששש..." היסו אותה. "אסור להרהר אחַר מעשי הקדוש-ברוך-הוא."
*
לקראת סוף החורף מלאה שנה לשבתו של דאוד אבו-יוסף במושבה. הוא החליט לחזור לביתו ולחוג את הפסח עם בני-משפחתו שאותם לא ראה זה למעלה משנה. פעם-פעמיים שלח לבאגדד דרישות-שלום באמצעות עוברי-אורח שסיפרו כי מגמת פניהם לשם, דרך דמשק. ואולם תשובה לא קיבל.
אבו-יוסף נפרד בדמעות מיהודה ולאה, מלאזאר, מר' דוד שֶׁאַף העניק לו צרור נפוליאונים זהב תמורת עבודתו המסורה בשמירה על המתיישבים, רכושם ויבולם.
הוא נפרד משאר בני-החבורה.
על סוסתו הלבנה, בעל הגוף הגבוה והרזה – טיפס ועלה בכיכר המושבה, ליד הבאר שאצלה נטה את אוהלו.
את הסוסה, זקופת האוזניים, הִפנה צפונה בהליכה מדודה ואיטית. היתה זו חצייה אחרונה של שדות המושבה. הוא רכב בלי להסב מבטו לאחור אפילו פעם אחת. רכב עד שנעלמה דמותו הגוצה בעיקול הדרך החוצה את הירקון. נעלמה לא רחוק מן המקום שבנויות בו על הנחל טחנות-הקמח של שיח' אַבּוּ-רַבַּאח, אשר אבני-הריחיים שלו מוּנָעוֹת בזרימת מי הנחל.
ומאותו יום ואילך לא נודע מאומה על אודותיו.
*
לימים נעשתה דמותו של דאוד אבו-יוסף לאגדה. שירים ובלדות נכתבו על עלילותיו של השומר הפִּלאי. סיפורים סוּפּרו. והיו משוררים וסופרים ששכחו, או לא ידעו – שאמנם יצא, לדבריו, במשלחת לחפש את יהודי חייבר האגדיים – אך הוא-עצמו לא היה כלל אחד מיהודֵי חייבר ולא הם שׁלָחוהו, כביכול, לעזור למתיישבים העברים הראשונים שעלו על אדמת פתח-תקווה.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
ס. נידח
הסרט המתועב "ואלס עם באשיר"
[בפרסום בגיליון 373 כתבנו בטעות אמין במקום באשיר]
ממשיך להיות מוצג בהצלחה בבתי הקולנוע בישראל כדי ללמד אותנו שהטבח שעשו לוחמי הפלנגות הנוצריים בפלסטינים המוסלמיים בשכונות סברה ושתילה – כנקמה על שהללו רצחו במכונית תופת את נשיא לבנון הנוצרי החדש באשיר ג'ומאיל ורבים מאנשיו – הוא בעצם טבח שנעשה באשמת הצבא הישראלי, שאינו טוב מן הנאצים שהשמידו שישה מיליון יהודים באירופה. ולראייה – תמונות הנשים הנרצחות.
אין עוד עם בעולם שמזהה כך את חייליו המגינים עליו – עם הנאצים – כמו העם הישראלי המטומטם שממשיך ללכת לסרט הזה, וכנראה גם לומד ממנו את ההיסטוריה. כדאי רק לציין שהפלסטינים טבחו בנוצרים בלבנון לא פחות משהנוצרים טבחו בפלסטינים, וכי אילו הפלסטינים היו משתלטים עלינו, גורלנו לא היה טוב יותר מגורל תושבי סברה ושתילה, וכי רק כוחנו הצבאי עומד בינינו ובין גורל דומה.
אכן, היה עלינו אז כנראה לטבוח בלוחמי הפלנגות הנוצרים, "בני בריתנו", כדי שלא יטבחו בפלסטינים אויבינו, שבתורם טבחו בנוצרים כאשר פוצצו להם למוות את נשיאם באשיר ג'ומאיל ובכך שמו קץ לתקווה קצרת הימים שלנו שייכון שלום בין ישראל ללבנון.
ואולי יש עוד פרס בעולם שהסרט המתועב הזה לא קיבל? אזיי כדאי להמליץ עליו כי לא פסו עדיין גופים אנטישמיים ואנטי-ישראליים ובייחוד באירופה המערבית, וזאת במסווים ממסווים שונים, ממש כאגודות הצדקה המוסלמיות שהן כסות למימון הטרור.
כאשר ספרי בן 40 השנה "אנשי סדום" (1968) הופיע בגרמניה, ליוותה את אחת הביקורות תמונת חייל ישראלי מכוון רובהו לפלסטיני חסר-אונים, והכותב שיבח אותי כיצד כבר לפני שנים רבות הרגשתי בצד האכזרי של הצבא הישראלי שעתיד להתבטא בדיכוי ובהתעללות בפלסטינים הכבושים!
* * *
לילדים:
אל תתייאשו
בעוד עשרה חודשים מתחיל החופש הגדול
ועד אז יש גם הרבה חגים ושבתות
והפסקות בין השיעורים
אם רק לא דוקרים אתכם בסכינים
* * *
אליעזר פומרנץ הוא פומי ולא פומה
לבן עזר שלום,
שמחתי על הפרסום [גיליון 373] ותודה לך. אלא ש"הבוכער הזעצער" צריך לקבל "זעץ".
שמי מימי נעוריי הוא פומי ולא פומה.
שיהיה טוב,
פומי
* * *
ברכות לבן-דודתנו עמרם
בהגיעו לגיל שבעים
מי ייתן וכל חייך יזרמו בנועם
והבריאות לא תרפה ממך יומם וליל
וכל המחלות תברחנה
ותמיד תישאר שנתיים צעיר מאיתנו
וכאשר ניפרד ממך תהיה בן 118!
* * *
יעקב זמיר
בבוא השלום – הפולנים יסדרו את העיראקים
שלום אהוד,
להערתך על הרשימה שלי "הלכתי לקבל דרכון פולני" שהופיעה במכתב העיתי הקודם [גיליון 373]:
תודה על האיחולים שנקבל את אזרחותנו שנשללה מאיתנו על ידי ממשלת עיראק הצוררת. הלוואי ובאמת יבוא השלום ולא רק בגלל זה.
באשר לרכוש שיושב אלינו אחרי הסכם השלום. אם לגזור גזרה שווה ממה שקורה עם ניצולי השואה והקיצבאות שממשלת ישראל מתחמקת מלתת להם ומחכה שידלדלו עד האחרון שבהם, הרי שבדמיוני יתרחש תסריט כזה:
בהיותנו מדינה מסודרת ועל מנת לא להטריח את האזרחים הנאמנים של המדינה, אפילו שהם יוצאי בבל, תנהל המדינה במקובץ את המשא ומתן עם ממשלת עיראק וגם תקבל לידיה את המיליונים שמגיעים לאותם יוצאי בבל. ואני בתור יורש של רכושנו, אוזמן אחר כבוד למשרד הממשלתי שיהיה אחראי על כך, ואף בכוס תה יכבדוני ושם יוסבר לי כמה וכמה מגיע לי. בהחלט סכום לא מבוטל. אלא, שיוסיף אותו אברמוביץ הממונה על העניין, שיש רק להסדיר עניין קטן בנושא. והוא שעל זה מגיע לממשלת ישראל מס רכוש מיוחד ושכר טרחה. וזה יסתכם בסכום הרבה יותר גדול מן המגיע לי. "אבל אל דאגה, אנו נבוא לקראתך ונסכים שתשלם את היתרה בשיעורין!"
לכן חלק מאיתנו, כולל כותב השורות האלה, לא טרחו למלא טפסים שנשלחו אלינו על ידי אירגונים שונים שמטפלים בעניין. (וראה מקרים של אנשים שקנו מגרשים בארץ הקודש, וכאשר באו לכאן מצאו שהמדינה השתלטה עליהם במיני צורות שהכניסו ממון רב לאוצר או לרשויות המקומיות השונות והפיצוי שהציעו לבעלים היה פרוטות עלובות ממש. קרי נישול מחפיר).
ובעניין ניצולי השואה שנדחים בלך ושוב ומחר נתן, נזכרתי במה שסיפר לי חברי הירושלמי. דוֹדו בן התשעים וחמש התלונן באזוניו שהקריאה קשתה עליו לאחרונה, כגון שאינו רואה בבירור את האותיות בסידור בעת קידוש הלבנה ועוד. חברי לקח את דודו לרופא העיניים. וזה, אחרי ששמע ובדק, פסק: "הנה אני רושם לך טיפות עיניים, שים שלוש פעמים ביום ובוא לביקורת בעוד שנה." והמבין יבין.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן , עיר הפיז'אמות
אהוד: למיטב ידיעתי התסריט שאתה מתאר קורה כאשר יהודים מבקשים להשיב להם את הבתים שנגזלו מהם בפולניה. ומאחר שלפי הרגשתך הפולנים עדיין שולטים גם בישראל ("אותו אברמוביץ") הרי אין פלא שככה יקרה גם לרכוש שלכם, היהודים העיראקים, אם וכאשר יוחזר לכם בהסכם של ממשלת עיראק עם ממשלת ישראל. רק האשכנזים ייהנו מכך.
* * *
יוסי גמזו
יוֹסֵף, יוֹסֵף
לנשמת אייבּי נתן ז"ל
יוֹסֵף, יוֹסֵף,
שֶהָיִיתָ בַּעַל חֲלוֹמוֹת,
שֶהָיִיתָ קִנְאַת אַחֶיךָ עַד הַבּוֹר
וְעַד מִצְרַיִם
וְעַד בִּכְלָל
בִּכְתֹנֶת-הַפַּסִּים שֶל אַסִירֵי-עַצְמָם-לָדַעַת,
הַמְּשֻגָּעִים וּמֻרְעֲלֵי-הַגַּעֲגוּעַ,
בְּנָם הַבִּלְתִּי-חֻקִּי שֶל הַלֵּילוֹת
צְרוּעֵי-הַכּוֹכָבִים,
חוֹלֵי-הַסַּהַר,
שֶאֶפְשָר לֹא חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ
אֲבָל טָרֹף טֹרַף
בַּחֲלוֹמוֹת –
אֲנִי אוֹתְךָ אוֹהֵב, יוֹסֵף,
עַד כְּלוֹת,
עַד אֵין שַחַר,
עַד בּוֹש –
שֶהָיוּ לְךָ:
רָעָב בָּעֵינַיִם,
אֲלֻמּוֹת בַּשָֹּדֶה
וְצִפָּרִים בָּרֹאש.
מתוך "ירוּשלים: חלילי געגוּע"
* * *
אייבי נתן – צדיק או לא?
לאהוד שלום,
הפעם [גיליון 373] הרחקת לכת בדבריך על אייבי נתן. ואין טעם להגיד מילה כתגובה לך, כי דברי המספידים הם שסיפרו מי האיש, שנתן הכול וממש הכול, כדי להזים ולוא במעט – את האיבה והשנאה בינינו – שני העמים החיים בארץ זו.
אני מקווה שאתה מאזין לי וחושב על דבריי אלה.
צפירה יונתן
לצפירה היקרה,
כל מילה שכתבתי על כך שאייבי נתן זצוק"ל לא שילם תמלוגים ליוצרים הישראליים – שביצירותיהם השתמש בתחנת השידור שלו "קול השלום", שאם אינני טועה קיבלה תשלומים עבור שידור פרסומות – היא אמת. אני הייתי אז חבר בהנהלת אקו"ם ואני יודע על מה אני מדבר. כאשר הטביע את הספינה כבר לא היה אפילו ממי לגבות את החובות שצבר, כפי שנוסחו בתביעה שהוגשה על ידי אקו"ם נגד "קול השלום".
לכן סילחי לי שאני מתייחס בחשדנות לצדיקים ולקדושים, אפילו שהרבה פוליטיקאים וסופרים חשובים מהללים אותם. אני לא שותף לצביעות הכללית בשום נושא, כולל ה"שלום".
בידידות,
אהוד בן עזר
* * *
אסתר ראב
שיר לאייבי נתן
אֵיבִּי נָתָן
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹס
הַתַּרְעֵלָה
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹסִית סוֹקְרָטֶס
שֶׂמָּגִישׁ לְךָ עוֹלָם סוֹטֶה זֶה
אֵיבִּי נָתָן
בֶּן יִרְמְיָהוּ
מֵעִיר עֲנָתוֹת
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה
אֵיבִּי נָתָן
נַעַר תָּמִים
פָּנֶיךָ מַעֲמִיקִים
חֲשֹׁב
וְהִרְגִּישׁ לִרְגָעִים
אֵיבִּי נָתָן
יִשְׁמָרְךָ הָאֱלֹהִים
בּוֹ אַתָּה מַאֲמִין
1980
*
השיר נמצא בעיזבון של אסתר ראב ולא פורסם בחייה. הוא פורסם לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" שיצא לאור בההדרתי בשנת 1988, בהוצאת זמורה ביתן, עמ' 387, וזאת מתוך המדיניות העריכתית שנקטתי, בעצה אחת עם פרופ' ראובן שהם – שכל שיריה יפורסמו, גם ה"חלשים". הספר נשלח על ידי באותה שנה לאייבי נתן, שאפילו לא טרח לענות על שבחיה במכתב תודה וכמובן שגם לא הזכיר את השיר והספר בשידורי התחנה "קול השלום". קרוב לוודאי שלא ידע כלל מיהי.
אב"ע
* * *
כיצד הפך קן "השומר הצעיר" בחרבין שבסין לקן בית"ר
אהוד, קישור למאמר על חרבין בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בוודאי יעניין אותך ואת קוראיך.
בברכה
דודו אמיתי
יד יערי
* * *
ברגע האחרון: פרופיסור ביקורתי בקמפוס בת שלמה רבתי זִיֵין מאחור בדיר-עיזים דוקטורנטית שכתבה מחקר המאשים את חיילי צה"ל בגזענות כלפי נשים פלסטיניות מפני שאינם מוכנים לאנוס אותן או אפילו לגעת בהן – כי הם נגעלים!
* * *
עובדי מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר" תובעים שיבוצע ניתוח קיצור שדיים במזכירת המערכת המגוּרה והמתרגזת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ כי אחרת העורך שלנו הולך ונעשה סקס-מניאק וגם אנחנו לא עשויים מקרש!
* * *
לתשומת לב מועצת העיתונות
אם אולמרט היה בעמדה שהוא נותן מודעות ענק בעיתונים
כמו כל חברה גדולה או בנק בישראל
העיתונות והטלוויזיה לא היו נוגעים בו
וכל המערכה נגדו היתה גוועת בעודה באיבה
* * *
ברגע האחרון ממש:
הראיון עם אליהו הכהן בערוץ הכנסת בטלוויזיה
אתמול בלילה, יום ראשון 22.30 – היה מרתק, חבל רק שהמראיין, ד"ר תום שגב, הוא כל כך לא-חכם, ורק הפריע רוב הזמן בגילויי בורות היסטורית מצידו. הוא לא הבין מאיזו שנה אפשר לדבר על ציונות, מתי החלה העלייה הראשונה, וכן שהכהן איננו "אספן" אלא אוסף ספרים ותיעוד הנחוצים למחקריו בזמר העברי, לדבריו, בשנים 1878 עד 1948, שהן בעיניו ובאוזניו השנים המעצבות, מתחילת העלייה הראשונה בפתח-תקווה ועד הקמתה של מדינת ישראל. לד"ר תום שגב היה קשה להבין חלק מן הדברים המרתקים שסיפר הכהן, ובמקום לנהל את השיחה הרצינית שהכהן חתר לנהל, הוא התעקש לומר לו שטויות, אבל למרות כל זאת התוכנית היתה מצויינת ויכלה להימשך שעה במקום 25 הדקות שעל חלקן השתלט המראיין, שקטע שוב ושוב את המרואיין, ולא יצא יותר חכם מזה.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
הערה: האנושות אינה נחלקת לנקבות ולזכרים, לצבעונים וללבנים, לעניים ולעשירים, לחכמים ולמטומטמים, ליפים ולמכוערים, לשמנים ולרזים, לתוקעים מאחור ולתוקעים מלפנים, לבריאים ולחולים, ולאלה שצריכים לקום מוקדם בבוקר ולאלה שאינם צריכים – אלא לאלה שסובלים מעצירות ולאלה שלא!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,919 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל