גיליון מס' 375

תל אביב, אור ליום חמישי ד' באלול תשס"ח, 4 בספטמבר 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (35).

יואב אבניאון: לאה גולדברג ואני.

מיכל סנונית: תגובה מאוחרת למשה ברק מגבת, מתוסכלים נמאסתם!

ורד שיאון: אמרתי לא (שיר).

דודו פָּלמה: ספרטה ואתונה, [עם ציטוט מההיסטוריון דמוקליטוס פָּלמה].

ד"ר גיא בכור: חיסול אכזרי ופתרון מדהים בין בגדאד להרצליה. מה אנחנו יודעים על המזרח התיכון?

הרצל חקק: על ספרה של לימור שריר "דיונות הזהב והכסף".

אריה ש. איסר: מכתב לסמיר קונטר. // איתמר פרת: אתם לא תאהבו את זה.

רות ירדני כץ: המצויינים לחינוך.

דורון גיסין: על ספרו של יהושע בר' דוד ילין, "זיכרונות לבן ירושלים".

משה גרנות: איים של תקווה באוקיאנוס של רשע, על ספרו של רם אורן "השבועה – סיפור אמיתי".

אהוד בן עזר: חל שיפור ניכר באצבעות הרגליים החשופות בקיץ האחרון.

יוסי גמזו: כְּשֶאֲנִי מְפַחֵד לָמוּת. // אורי הייטנר: אידיאליזציה לעבריינות פוליטית. // עמוס גלבוע: 60 שנה לקהילת המודיעין.

אהרון חָבֵר: עוד על יונים וגם גדיים.

רחמים כהן: מה בין כתיבה עיתונאית לסתם דמגוגיה?

אלי יזרעאלי: כמה הערות קצרות מאוד. // יואב אהרוני: פלונטר.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שבעה-עשר, הקטטה עם עַלֵיוַּה.

יִשְׂרָאֵל הַר: רוֹזָה שֶּׁלִי.

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

וְאֵלֶּה הַכָּלִים

אֶל יָפְיוֹ הַמְּסֻכָּן שֶׁל צַוַּאר אִשָּׁה

בְּצִיּוּר שֶׁל מוֹדִלְיַאנִי

שֶׁרַק הַלִּטּוּף מִתְחָרֶה בּוֹ עִם הַמָּוֶת.

מתוך המחזור "נגיעות" (35)

* * *

יואב אבניאון

לאה גולדברג ואני

ירושלים, 1960 רחוב ושינגטון 25 מול מגרש ימק"א. בית אבן. שלוש קומות עם חצר ספרטנית. אני בן חמש. לא מכבר עברנו לכאן – לדירה בקומה שלישית. את אופניים שלושת הגלגלים קיבלתי כנראה לכבוד המעבר. הם חנו אחר כבוד ברחבה המרוצפת שבחצר. ליד אלה של שאר ילדי הבניין.

"בוא נראה לך את משימתך הבאה," הכריז בפני רוני, ראש הקנוניה.

מסתבר כי מלבד משחקי עג'ואים והחלפת עטיפות מסטיק עם תמונות שחקני נבחרת ברזיל – היה לחבורת הילדים בשכונה תחביב נוסף. בקומת הקרקע – ממש בהמשך לרחבת חניית האופנים – ניצבה דירת הקרקע של לאה גולדברג. לא ידעתי רבות אודותיה. החבר'ה אמרו כי היא ממעטת לצאת מביתה, וייתכן שעצם מגוריה לבדה – גרם להם לסמנה כמטרה להצקות.

"אז כך: אתה מצלצל בפעמון שלושה צלצולים ארוכים ובורח.

מין הנאה משונה – לראותה פותחת הדלת ומביטה בתימהון ברחבה הריקה.

"אבל אינני מגיע לכפתור הפעמון," ניסיתי להתחמק מהמשימה.

רוני הביט בי במבט מלא משמעות, וממני נדד מבטו לאופניי.

הבנתי.

הפור נפל.

העמדתי את האופניים בסמוך לדלת. טיפסתי על המושב הקטן, מנסה לשמור על יציבות.

"בזזזזזזזזזזזזזז..."

"בזזזזזזזזזזזזזז..."

עוד לא השלמתי את ה"בזזזזזזזזז..." השלישי וקרה הרע מכול.

הדלת נפתחה.

איבדתי את שיווי משקלי ועפתי אחר כבוד עם האופניים לתוך הדירה...

הרגשתי כמי שסופו קרוב...

הבושה מהחבורה וגרוע מכול – מה מחכה לי כאן?...

אחרי הכול, בערבים לפני השינה – גם לי הקריאו את סיפורי "עמי ותמי". ואני רק בן חמש...

"ילד חביב – בוא ואכין לך מיץ פטל," אמרה לי לאה ברוך.

המום ונבוך ישבתי ליד שולחן הפורמייקה הקטן, שותה מיץ פטל אדום.

היתה זו הפעם האחרונה בה שיחקנו במשחק זה. החלפנו אותו בזריקת שקיות מים על עוברים ושבים.

נזכרתי בסיפור בעקבות ערב שירי לאה גולדברג ב"צוותא". איזו נפש מדהימה היתה לאישה הזו. בדידות ואהבה נכזבת, שאולי בזכותם זכינו לשיריה.

סבא רבא של יואב אבניאון היה שלמה ישראל שיריזלי ("שי"ש") שהוציא את עיתון "הפרדס" בירושלים ב-1909, קנה מאליעזר בן יהודה את הדפוס בעת מצוקתו, והוציא לאור עשרות ספרים בלדינו ובעברית.

* * *

מיכל סנונית: תגובה מאוחרת למשה ברק מגבת

מתוסכלים נמאסתם!

היינו שומרים ונשארנו שומרים – זה כנראה זורם בדם ואני ממש לא מתכוונת להתנצל על כך. כון, הורינו חשבו שהם נותנים לנו את הטוב ביותר. כיום אנחנו יודעים שזה לא היה הטוב ביותר. אז מה? ליילל מתחת לכרית? למרוט את השערות? להאשים את כל העולם? את הקיבוץ? את מאיר יערי? את המזרח התיכון? את כדור הארץ? את המטפלת בגנון? את מרכז הפלחה?

כל אדם (או תנועה, או עם) עם "מחלות הילדות" שלו. הצרה מתחילה כאשר "מחלת הילדות" הופכת למחלת בגרות או מחלת זיקנה. זה כבר פאתטי, כלומר: מעורר רחמים.

בסך הכול יצאנו די בסדר. לא טובים יותר אבל גם לא רעים מכל האחרים שלא היו בשומר הצעיר... יש בינינו עובדי אדמה, מרצים באוניברסיטאות, אנשי הייטק, טבחים, לוחמים, יורדים ו"מגשימים", סופרים, מוסיקאים ושלל מקצועות אחרים (ומיזנטרופים ופילנטרופים ואפילו סתם אוהבי אדם). יש מי שדרכו צלחה יותר ויש מי שפחות. התסכול הוא בחירה. ומי שבוחר לעצמו להיות מתוסכל, אנא, יתכבד ויפטור אותנו מתסכוליו.

 מיכל סנונית, פעם מקן השומר הצעיר "מעיין" עין החורש, רחמנא לצלן. כיום: מתל-אביב

* * *

ורד שיאון

אמרתי לא

 אָמַרְתִּי, לֹא

אֵין בַּזֶּה טַעַם

לָשֶׁבֶת יַחַד אֶל שֻׁלְחָן

בְּבֵית קָפֶה נִשְׁכָּח.

קוֹלְךָ הֶחַם וְהַקְּטִיפָתִי

יְלַטֵּף, מִלּוֹתֶיךָ יִטְווּ

דֶּרֶךְ לְלִבִּי. 

לֹא שָׁכַחְתָּ אוֹתִי בְּיוֹם שְׁרָבִי

וְחַם כְּכִבְשָׁן.

בְּקוֹלְךָ הָיְתָה עֶרְגָּה

כְּשֶׁהֶחֱלַפְנוּ דִּבְרֵי נִימוּסִין,

כִּמְעַט וְנִכְבַּשְׁתִּי.

תּוֹדָה שֶׁהִתְעַנְיַנְתָּ, אָמַרְתִּי

וְנִפְרַדְנוּ לְשָׁלוֹם.

* * *

דודו פָּלמה

ספרטה ואתונה

"צריך לעשות נקמה כל כך כואבת עד שייצרב בנפשם של כל אויבינו ושונאינו שדם יהודי יקר מזהב ומפז. צריך נקמה שתהדהד בעולם כולו... חכמינו אמרו גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות של שם ה'. "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע..." פשוט חייבים לאחד את כל הכוחות הבריאים בעם. להזיז את השליטים העייפים הללו... ולהביא במקומם כוחות רעננים שינהיגו את המדינה. מנהיגים שיודעים מה זה מוסר ומה הם חיים. מי הוא עם ישראל? מאין הוא בא ולאן הוא צריך ללכת. חייבים!!"

(הרב שמואל אליהו, מתוך מאמר על נקמה, גבורה וכוח)

במדינת ספרטה העמידו כערך עליון את הלחימה דווקא.

למעשה כל מה שהתרחש במדינה היה טבוע בסימן הכוח והנחישות.

כל דבר שעשו הספרטנים היה מכוון למלחמה. נפשם יצאה אל שדה הקרב.

לא היתה אומה שחתרה לשלמות האדם בשדה הקרב יותר מספרטה בכל העולם העתיק.

התוצאה היתה שלוחמי ספרטה נודעו בכל רחבי העולם כלוחמים אכזריים שעשויים ללא חת, כאלה שאיש לא יכול היה להתמודד עם אופן לחימתם.

אף מדינה או צבא לא עמדו בפניהם.

מאחר והתמסרו למלחמה בכל מאודם, מטבע הדברים יצא שכל מנהיגי המדינה היו לוחמים, לכן גם מיבנה המדינה היה מושפע מערכי המלחמה. אפילו החינוך שהעניקו לילדיהם היה חינוך נוקשה ובלתי מתפשר. ילדיהם גדלו מינקות כלוחמים, כדי שבבוא היום, בהגיעם אל שדה הקרב, יהיו לוחמים משובחים כהוריהם. עד היום קרוי סוג החינוך הזה על שמם – "חינוך ספרטני".

הדברים הגיעו לידי כך, שכאשר היה נולד תינוק בעל מום בספרטה, היו משליכים אותו מצוק גבוה אל התהום, כדי למחות את הבושה.

הרוח הספרטנית לא יכלה לשאת את העובדה שמשהו לא מדויק ולא יפה, משהו לקוי ומכוער, יצא מרחמן המושלם של נשות ספרטה.

הצוק, המקום שובר הלב הזה, נמצא מחוץ לחומות העיר.

באישון לילה היו יוצאים ההורים האומללים, ובאין רואה משליכים את תינוקם החלוש והמייבב מראש הצוק אל התהום.

כמובן שבשובם לספרטה דבר לא ניכר בפניהם, גילוי רגשות נתפס כסוג של חולשה בספרטה. וחולשה הוא הרי משהו שאסור להראות.

וזאת הסיבה, כנראה, שסוקרטס, הגיבן והמכוער, שלא היה אדם חכם ממנו בכל תולדות העולם העתיק, נולד דווקא באתונה. בספרטה הוא היה מושלך כבר מזמן מראש הצוק.

(ההיסטוריון דמוקליטוס פָּלמה, כותב דברי ימי העולם העתיק)

* * *

ד"ר גיא בכור

חיסול אכזרי ופתרון מדהים בין בגדאד להרצליה. מה אנחנו יודעים על המזרח התיכון?

על ביקור בישראל, חיסול שני בנים בבגדאד, וגזר דין מוות, שלא יבוצע.

כך הגיעה פוליטיקת הדמים בבגדאד גם להרצליה, והרי אפשר להעמיס הכול על ישראל ועל "הטרור". מי כבר יידע? ישראל והטרור הם, מתברר, הכסות המושלמת, האלגנטית ביותר, לבצע הכול. מסיכה מרגשת, פאסאדה מדיקט. אחרי הכול, יש את מי להאשים וכנגד מי להסית. האמת? זה כבר משהו אחר.

מה הקשר הנמתח בין בגדאד להרצליה? ובין חיסול אלים בבגדאד, סדאם חוסין ומחמוד אחמידנג'אד?

הרצליה היא כסות להסתיר את האמת, והרי כולם במזרח התיכון משתמשים בישראל לכיסוי הסיוטים שלהם. מי שמאשים את ישראל תמיד יסיח את הדעת מן האמת, והיא מרה וקשה בעולם הערבי. ישראל היא כלי העבודה המושלם, כמו בסיפור שלפנינו.

נספר כאן את גלגוליו המדהימים של פוליטיקאי עיראקי בכיר, וכמו תמיד גם את הקשר הישראלי, הכוזב.

בספטמבר 2004 העז חבר הפרלמנט העיראקי, מית'אל אלאלוסי (مثال الالوسي) לבקר בישראל, במרכז הבינתחומי הרצליה, בכנס של המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור. כאשר הסתובב אלוסי בשבילי הבינתחומי נדמה היה, לרגע, שימות המשיח הגיעו. לא רק לראות פוליטיקאי עיראקי בכיר, חבר פרלמנט, בישראל, אלא שגם הצהרותיו הפתיעו. הוא קרא בגלוי לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לעיראק החדשה, הביע את תמיכתו ואת הערכתו למדינת ישראל, ואף קבע כי מצב ערביי ישראל טוב בהרבה ממצב מרבית האזרחים בעולם הערבי:

"חשבתי מיליון פעם לפני שהגעתי לכאן," הוא אמר, "אבל החלטתי שהזמן בשל לקשר בין עיראק החדשה לבין ישראל."

אלא שמכאן הכול החל להידרדר במהירות. שעות אחדות לאחר שנשא דברים בכנס הוא הודח ממפלגתו העיראקית, הודח מן הוועדה שבראשה עמד, של סילוק שרידי מפלגת הבעת' בעיראק, ונשמעו קולות לפגוע בו אישית.

אלוסי האמיץ לא ויתר, ההיסטוריה שלו מלמדת על כך. הוא עצמו מייצג זרם לא גדול אך בולט בפוליטיקה העיראקית, הקורא לחזרת היהודים למולדתם הישנה, כדי להחיותה. כמו בהרבה מקרים אחרים בעיראק, גם הזרם הזה לא ריאלי לחלוטין.

יליד 1954, ובן למשפחה סונית ידועה ממחוז ענבר, הוא נחשב כבן יקיר של המשטר העיראקי הקודם, שנשלט על ידי בני המיעוט הסוני. ואכן, כבר בגיל צעיר החל אלוסי להתקדם בחוגי מפלגת הבעת' השלטת, עד שהתמנה לחבר באחד המנגנונים החשאיים של המדינה. אלא שכאן החל להסתבך עם האיש החזק במדינה, סדאם חוסין, אשר הורה לחסלו כאשר אלוסי שהה בקאהיר. אלוסי נמלט לגרמניה, ומשם הפך לאופוזיציונר מרכזי לסדאם חוסין. בשנת 2002 נעצר בגרמניה באשמת התפרצות לשגרירות העיראקית בברלין, ושוחרר למעצר בית.

התפנית הדרמאטית בחייו אירעה, כמובן, עם נפילת משטר סדאם חוסין בשנת 2003, ואז הוא חזר לבגדאד, כדי להיות חלק במימשל העיראקי החדש. הוא נבחר לפרלמנט מטעם מפלגה גדולה, וכאמור עמד בראש הועדה הממשלתית לסילוק שרידי מפלגת הבעת' מן המדינה.

במפתיע, בספטמבר 2004, הגיע לישראל, והשתתף בכנס המרכז הבינתחומי בהרצליה. כך התחברה לרגע הפוליטיקה העיראקית העכורה עם הרצליה.

כאשר חזר אלוסי לבגדאד מישראל, הוא סולק מיד מחברותו במפלגה הקואליציונית, אך הקים מפלגה חדשה משלו, מפלגת האומה. לא פחות מתשעה ניסיונות התרחשו מאז לחסל אותו, כולם נכשלו, אלא שב-19 בפברואר 2005 פגעו המתנקשים במכוניתו, והרגו את שני בניו: איימאן בן 30 וג'מאל בן 22.

חשבתי אז לעצמי: כמה גדולה ונוראה השינאה לישאל, ואיזה מחיר מחריד משלמים מי שנוגעים בה כמו סאדאת או בשיר ג'מאייל. אבל כבר אז משהו בסיפור הזה לא נראה לי. הנחישות לחסל את אלוסי היתה גדולה מדי על ביקור בהרצליה. משהו לא הסתדר.

נפתחה חקירת משטרה, והנה, התברר, כמו תמיד במזרח התיכון הנסתר מן העין, שאין פה שחור ולבן. דובר הממשלה הקודמת בעיראק, זו שלאחר סדאם חוסין, לית' כובה, האשים את אלוסי כי הוא אישית עינה אותו כאשר היה בכיר בשירותי המודיעין של עיראק, לפני שנמלט. ככל שחקירת המשטרה ברצח שני הבנים התקדמה, התברר כי לא היה לרצח קשר לביקור בישראל, למרות ששני המתנקשים צעקו, לפי עדות עדי ראיה – "זה על הביקור שלך בישראל," לפני שנעלמו.

שני המתנקשים נתפסו לבסוף, והובילו את החוקרים אל מי ששלח אותם: שר התרבות בממשלה העיראקית הקודמת, זו "הטובה", שלאחר סדאם חוסין, אסעד אלהאשמי. מדובר בעוד בן של משפחה סונית נחשבת מאוד בעיראק, ממייסדות עיראק המודרנית. וכך, בין קונצרט, באלט, ותערוכת ציורים, שלח האשמי את הרוצחים, כיוון שראה בעלוסי איום פוליטי. מי יידע בעיראק של היום, כאשר בכל יום מתים מאות בשל הטרור העדתי המשתולל במדינה? על הטרור אפשר להעמיס הכול.

כאשר הואשם אלהאשמי ברצח – הוא ירד למחתרת בבגדאד, ונעלם מן המדינה. לימים התברר כי קיבל מקלט מדיני בדמשק, וזהות בדויה. הוא הצליח להימלט באמצעות דרכון דיפלומטי אמיתי, אך עם שם אחר, מה שמעיד כי גורמים ממשלתיים עזרו לו להסתלק.

השבוע [27.8] גזר בית המשפט הפלילי העליון בבגדאד עונש מוות בתלייה "עד צאת נשמתו" על האשמי הרוצח, בהיעדרו, פרוצדורה שאפשרית בעיראק ובעולם הערבי, אלא שהוא נמצא, כאמור בסוריה. ברחובות עיראק נתלו כרזות ועליהם הכיתוב: "עיזרו לנו למצוא את הפושע הזה!" – ובהן תמונתו של האשמי. אלוסי הנרגז דורש עכשיו שהממשלה תוציא צו הסגרה נגד הממשלה הסורית, שכרגיל מסתירה אצלה את המסוכנים שבפושעים, מימי אלואיס ברונר הנאצי ועד לבכירי חמאס.

כך הגיעה פוליטיקת הדמים בבגדאד גם להרצליה, והרי אפשר להעמיס הכול על ישראל ועל "הטרור". מי כבר יידע? ישראל והטרור הם, מתברר, הכסות המושלמת, האלגנטית ביותר, לבצע הכל. מסיכה מרגשת, פאסאדה מדיקט. אחרי הכול, יש את מי להאשים וכנגד מי להסית. האמת? זה כבר משהו אחר.

27.8.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

* * *

הרצל חקק

הדיונות הקסומות והאפלה שאורבת

על ספרה של לימור שריר "דיונות הזהב והכסף" הוצאת 'כרמל', ירושלים, 159 עמודים

"דיונות הזהב והכסף" שם של קובץ סיפורים, והשם כמו מוליך אותנו שולל. אנו מצפים לספר שמוליך אותנו למחוזות אגדה, לממלכת האור, ואנו נחבטים שוב ושוב אל תיאטרון של דמויות בעולם רווי קדרות: גם הקסם, גם האור, הופכים למחול צללים ותהפוכות של חיים.

 ברבים מן הסיפורים חשתי שאני צולל לספרות גותית הנרקחת באפלולית, מטלטלת את הדמויות במחוזות קסומים – רק כדי להנחיתם על קרקע המציאות הכואבת ואכן עיקרם של הסיפורים צלילה למחוזות הסבוכים של הנפש, שרטוט כואב של עלילות מצולקות, חיפושים כואבים – והכול שזור ורקום ביד אמן, ביד ענוגה.

לימור שריר מוליכה אותנו בשבילי סיפוריה, והסיור הקסום מטלטל אותנו במקומות שונים על הסקאלה, במחוזות שונים של כדור הארץ – ותמיד התחושה היא, שזה סיפור שאין לו מקום ואין לו זמן. הקדרות והאפלוליות והצימאון לאהבה מנצחים את הכול.

 לימור שריר בחרה לפתוח את ספרה בסיפור "לשחות" והיא מוכיחה יכולת לתאר דו שיח פנימי בנפשו של גיבור, והיא זורמת עם הנפש הגברית, עם הפסיכולוגיה הגברית. מתארת את ההסתגלות לשינויים הגופניים – "גופך הגדול והכבד... פעם היית דק וגמיש, גופך התנועע בקלילות" ובה בעת מתארת את התחושה כגבר למגע גופה של הרופאה המרדימה מריאן: "עיניך מסונוורות מהגוון הזוהר של עורה, חש את מגע הקטיפה שלו, את חום גופה, מקשיב לנשימותיה, לגניחותיה..."

השחייה היא זמן נפשי, ובמצב צבירה זו הוא בוחן את חייו, את אהבותיו, ומנסה לדמיין לעצמו את מריאן כחלוף שנים. השחייה והחתירה הופכים למטאפורה: "אתה ממשיך לחתור בסיוט הסמיך שפקע פתאום בתוך ראשך. מה קרה לך היום."(עמ' 10).

סיפור הבגידה של מריאן, סיפור ההגרלה וההימור – הכול הופך לעלילה נפשית שכל כולה מבט על החיים ממרחק של חיים, של שחייה בזרמי השנים. השילוב של פרקי הזיכרונות כתוב בצורה מקורית, שילוב של הווה בעבר, מחשבות ודיאלוגים, ושלושים הבריכות הן תחנות בדרך אל התובנה המאוחרת. ההתפכחות קשה וכואבת: "רק עוד עשר בריכות נותרו לך. ראשך צולל אחת לשלוש תנועות, הידיים ממשיכות בתנועות הגריפה, רגליך חותרות בעקשנות, אך בבת אחת נעלמו הזיכרונות." הרופא המנתח המשוחח עם עצמו נותר לבדו – והתחושה השורטת היא – "אתה כאן לבדך בתוך המים ואינך יכול לעשות דבר. חבל שאינך יכול לנתח את עצמך." (עמוד 14).

לימור שריר יודעת לקחת נתח מן המציאות ולהפוך אותו למשל על החיים. כך למשל בסיפור "דיונות הזהב והכסף" היא קוראת מחשבותיו של גמל במדבר ומוליכה אותו עד שביל קבלת המציאות הכואבת:

"קו רקיע דק בכתום זוהר נמתח מעל הדיונות שנראות עתה כהות, חלקן מזדקרות לשמיים כפטמות של שד עטופות צל עגום. נדמה כאילו קו נוף של ים אפרפרֿתכלכל ומסתורי מציץ מבין שְדֵי הדיונות. אלה נדמות לעתים למפלצות כהות, רוחשות מזימות בפרפור אחרון של גסיסה. ענני נוצה מעטים משורטטים מעליהן והרוח משייפת וחורצת בחול גלים מעגליים, ולמרגלות הדיונות הגבוהות, מעצבת דיונות קטנות יותר, מין קמרים וקערים, גבעות ועמקים עשויים חול רך, מין בנות דיונות עליזות ומפרפרות בתנועות מעוגלות של ריקוד, פושטות על פני המרחבים, והרוח מלטפת את לחייהן הסמוקות. הגמל מרכין את צווארו ובבתֿאחת מותח את גופו, מנסה להתרומם על שתי רגליו ולהעיף את רוכבו. עיני הרוכב רושפות כגחלים והן מתמלאות דם. הוא נוטל את מקלו וחובט בחוזקה בגופו של הגמל, מושך חזק ברתמה וקול קללה איומה מפלחת את השקט."

יד רכה וקטיפתית מציירת תמונות טבע מופלאות ומפיחה בהן חיים, הגיגי אנוש, פרקי מוסר וחיים. בספרה "דיונות הזהב והכסף" בונה לימור שריר פרקי פרוזה קצרים, שספוגים במגוון של נופים, מראות שנראים כלקוחים ממחזות אגדיים, קטורת של ריחות – ומעבר לזאת בוקעות תחושות, נחשפים לבטים, והגיבורים של לימור שריר אכן מתחבטים במצוקות – באהבות מתרסקות, בעושר שהופך לחוסר, בתהפוכות של חיים. לכאורה אלה נתחי מציאות, אך אצל לימור שריר, גם המציאות האפורה ביותר מקבלת חבטה וטלטלה, ואנו נסחפים אחר גיבוריה המנסים לקום, המתרסקים ושואלים – וגלריית הדימויים והציורים המורכבים ששוזרת שריר מקיפים אותנו כריח שיכר. שריר מובילה אותנו אל הפואנטה או מעמידה אותנו בפני סוף פתוח. לעתים עולה תחושה בחלק מן הסיפורים, שהסוף הפתוח הוא חוסר יכולת לבחור סיטואציה או תמונה מסיימת, ויש תחושה מסוימת של החמצה – כך בסיפור "הגנים האנגליים במינכן". הסיפור "תעודת הצטיינות" יוצר תחושה דומה, ומעבר לכך, יש בו תיאור של מעשה חולני, ללא כל קתרזיס אמיתי בצדו.

בסיפור "מר גולדרייך" היא מיטיבה לצייר דמות של יהודי מעיירה באירופה, פליט שנראה שבר כלי, אנטי גיבור, והיא רוקמת סביבו עלילת אהבים שמאירה אותו באור שונה, אור שמפתיע את הסובבים אותו ובמידה מסוימת גם את עצמו: גולדרייך שיצא מסיביר עם סיום המלחמה, מסתובב עם פליטים ברחבי אירופה, ומתיישב במינכן, מתוך רצון לנקום בגרמנים בדרכו שלו. מעובד זוטר במלון הוא הופך לבעלים של המלון, וחלק מהצלחתו נזקף לזכות הרומן המפתיע עם אינגריד. לימור שריר בונה כאן עלילות מצטלבות של שני אנשים שונים, שני הפכים – והיא בונה את מסלול ההשתנות והשיקום המיוחד של מר גולדרייך. העולם הסקרן לא קולט גווני נפש, לא מבין סבך חיים, העולם מסביב עוצר נשמתו:

"איש לא הבין מה מצאה בו אינגריד. אולי היו אלה העדינות והאדיבות המופגנת שבה נהג כלפי כולם, שכבשו את ליבה, אולי צורת לבושו המוקפדת – הוא היה לבוש תמיד בחליפות מהודרות שנתפרו עלֿידי חייטי צמרת והדיף ריח מבושם, ואולי היה זה מפני שכלפיה נהג בנדיבות מיוחדת. חבריו של מר גולדרייך הביעו תמיהה שבהתחשב בעברו הוא התחבר דווקא לגויה גרמנייה בעלת מראה ארי אופייני. "מוזרות הן דרכי הגורל," חשבו בינם לבין עצמם, אך לא ביקרו אותו יותר מדי." (עמוד 16).

ההמשך מוכיח שתהפוכות הגורל מסבכות את חייו של גולדרייך בעצב ובשכול ובתהפוכות אהבה נוספת: המשרתת היוגוסלבית הופכת לאהובתו – והקשר הנרקם מוצג כקשר עדין ופשוט, מעין התחברות של שני פליטים המחפשים להם בית: " הוא התרגל למירנה, ונראה לו כי מאז ומתמיד היתה מירנה שייכת לבית. עם השנים נראה לו גם שמאז ומתמיד היתה מירנה שייכת לו באופן אישי. התחושה הזאת באה לידי ביטוי תחילה במגע העדין של אצבעותיו בזרועה כשנתקלו איש ברעותו לא במתכוון. לפעמים ליטף את שערה ואת לחייה, שואף את ניחוח הסבון הכפרי שהיתה רוחצת בו את גופה. פעם כשעזר לה ללבוש את מעיל הפרווה החדש שקנה לה, היא הסתובבה לפתע וחיבקה אותו לאות תודה, והוא חש את חום שדיה התפוחים שנצמדו לחזהו ועוררו בו כל מיני תחושות נושנות וחדשות. תחילה ישנה בחדר קטן המרוחק מחדרו שבקומה השנייה. לילה אחד אזר עוז, דפק על דלת חדרה וביקש בנימוס את רשותה להיכנס. היא פינתה לו מיד מקום במיטתה והוא נבלע בתוך איבריה השופעים. בלילה אחר הוא הזמין אותה למיטתו ולא הרפה עד ששמע מפיה גניחה נמוכה, והוא התעטף בבלִיל של מילים ענוגות שבקעו מפיה בשפתה הזרה. מאז הם החליטו שיישנו יחד. לבסוף החליט להינשא לה." (עמוד 20).

 החיים הפשוטים וקבלת הדין התמימה מחליפים את הריסוק והשבר והרצון לנקום שהיו בתחילת דרכו – ואנו צוללים כביכול למסכת של אושר מדומה – ורק הסוף מוביל אותנו לתהפוכות, שלימור שריר כה מיטיבה לרקוח בעלילות גיבוריה. עיניו הכחולות אכן מתמלאות פליאה ותימהון – ואף אנו הקוראים מתוודעים שוב לעוד סיום של פואנטה, כפי שקיבלנו בכמה מסיפוריה.

מי שמיטיב לקרוא את שפע התיאורים סביב גיבוריה, חש שהוא נסחף למציאויות רחוקות ולעתים קסומות או מוזרות – כך בסיפורים "שדרת הפיקוסים" או "סתו ואביב", "דרך החלון", "הקופסה" ועוד. יש בסיפורים שלה גוונים כחלחלים-אפרפרים של ספרות גותית: אם נקרא היטב בין השורות נמצא את הגיבורים משוטטים בתפאורות מאוד פלאיות: לימור שריר יודעת לרקוח מציאות של נופים זוהרים ומיד להפוך אותם למציאות קודרת ואפלולית כמיטב הספרות הגותית, לבנות דמויות כביכול פשוטות ויומיומיות ולטלטל אותן במצבי סערה, והנה לפנינו דמויות מורכבות וטרגיות – ולעתים מעוותות, כפי שמקובל למצוא בספרות הגותית.

הזקנה בסיפור "שדרת הפיקוסים" היא דמות שכמו אורבת לעולם הילדים, מטריפה את חייהם ב"בליל של משפטים בשפתה המוזרה" – והתיאטרון הגותי נפרש במלוא קדרותו: "מכה במקלה בכוח בגזע כאילו ראתה בו אוייב חורש מזימות. באישונים מורחבים ותלויים בנקודה אחת, עיוותה את פניה ביהירות זדונית, כאילו רק היא מבינה את מה שאיש לא יכול להבין." (עמוד 52). התיאור רווי הניגודים הזה בונה את הזקנה כדמות שהיא בין הגרוטסקי לבין הנשגב, בין נביאה לבין תימהונית – וגם כאן ניתן לגלות עוד מאפיין של ספרות גותית.

כך למשל בסיפור "נהג מונית" אנו צופים מבעד למונית בנהר "שמימיו נראו מתחת לגשר שחורים ומסתוריים, השתקפויות קרות וחמקמקות התרוצצו על פני המים, וצללים מוארכים התנודדו על קירות הבתים שלגדותיו." (עמוד 41). מה פלא שלימור שריר רוקחת בסיפור זה עלילה משנית שנראית כמו הסתבכות של טלנובלה: "באחד מביקוריו בסנטה מרגרטה, כאשר היה צעיר מאוד, התאהב אבי בבחורה מקומית," ואותה אהבה אפלה וישנה הופכת להיות מפתח לעלילת חיים שנראתה לפני רגע פשוטה לחלוטין.

 לימור שריר אוהבת לשלב שמות של מקומות שונים מרחבי הגלובוס, כמו יוצרת לכל הסיפורים מעין עלילת-על אוניברסאלית, כמו רוצה לומר לנו: הזמן והמקום לא חשובים, נסו להבין את המורכבות האנושית שמעבר לדברים. זה ספרה הרביעי של לימור שריר, וניכר כי היא הולכת ומפתחת לעצמה סגנון של ציירת פורטרטים, רישומים בצבעי מים, רישומים בגוונים קסומים של חוויות סבוכות ולעתים טראגיות עד כאב.

* * *

אריה ש. איסר

מכתב לסמיר קונטר

הוי יה סמיר, יה סמיר, הרגשתי צורך נפשי לכתוב לך מכתב זה מכמה סיבות שאפרט אותן להלן, אך לפני שאני כותב אני מתנצל ומצטער על כך שאני כותב לך את המכתב בשפתי שלי, בעברית, שאותה הספקת ללמוד בשבתך בבית הסוהר אצלנו, ולא בערבית – כך שהוא היה מובן לא רק לך אלא לכל אלו העומדים לקבל את פניך ביללות שמחה, בחאפלות ובאין ספור נאומי ברכה – אך לצערי איני בקיא בשפה הערבית ואני מקווה שאתה תתרגם את מכתבי עבורם.

ראשית יה סמיר, ברצוני לספר לך שאני מצטרף לאלו שתומכים בשחרור שלך. אמנם עד לפני שבוע התנגדתי לכך בכל מאודי. יתר על כן לדעתי לא היה מאוחר אף פעם להמיר את מאסר העולם שלך בעונש מוות, שהגיע לך דווקא לפי חוקי היסוד של קדושת חיי האדם. תתפלא, דווקא חוקים אלו דורשים להעלות אותך לגרדום ולתלות אותך, לא בעניבה ששוברת מפרקת אלא בעניבת חנק שתאפשר לך לפרפר כמה דקות שבהן יסתכלו אליך שוב ושוב עיניו של האב בעת שרצחת את הילדות שלו ואחר כך אותו. אבל אם זה לא נעשה בזמן וה''הומניזם'' (מילה שודאי לא למדת ואם כן למדת אין לי ספק שאתה לא מסוגל לתפוס אותה) הישראלי השאיר אותך בחיים, אזי חיוני עבורנו לשחרר אותך, גם אם שני השבויים שלנו יחזרו בארונות מתים, ואילו אתה תתקבל ביללות שמחה.

הסיבה שאני מצדד בשחרורך, היא לא רק על מנת לשחרר את המשפחות מהחיים בצל הספק וחוסר הידע ואת קרנית מגורל העגונות, אלא בעיקר בגלל זה ששחרורך עשוי לתרום לקיום מדינת ישראל ולמפלת אויביה הקרובים והרחוקים.

אנא ממך, כאשר תחזור לחיק משפחתך, אל נא תתחמק מחובתך ובבקשה ממך הפץ את מסר השנאה – שאיפשר לך לרצוח ילדים לעיני הוריהם – בין כל קרוביך, ואם אפשר גם בין כל גיבורי החיזבאללה. זאת על מנת שדור העתיד שלכם לא ישכיל לעזוב את דרך הרצח וההרס בה הלכת אתה והשותפים שלך עד היום, ולא יסטו ויפנו פתאום לדרך של פיוס, לדרך של השכלה, לדרך של התקדמות ונאורות.

כאן הרשה לי, יה סמיר, סטייה קלה שתסביר לך אחת הסיבות לכך ששיניתי את דעתי. בימים אלו תימלאנה לי שמונים שנה. למברכים אותי ליום ההולדת אני מסביר שאמנם בפעם הראשונה נולדתי ב-13 לחודש יולי שנת 1928, אך נולדתי פעם שנייה כשנה לאחר מכן, ביחד עם כל בני משפחתי. זאת בגלל מחלת החזרת שקבלתי יומיים לפני שמשפחתי התכוננה לנסוע ולבלות סוף שבוע בבית משפחת מקלף בכפר מוצא ליד הכפר הערבי קולוניה. זה קרה ב-23 לחודש אוגוסט 1929 אחרי שהמופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסיני, נשא את דרשתו במסגד חארם-אל-שריף וטען באוזני בני עדתו שהציונים מתכננים להשתלט על מסגד אל-אקצה. זה הביא למהומות של האוכלוסייה הערבית הזועמת. בדיוק בלילה זה, שבו תיכננו לבלות בחברת משפחת מקלף במוצא, הערבים מהכפר השכן קולוניה תקפו את מוצא, הם טבחו את כל משפחת מקלף פרט לילד ושתי אחיותיו שקפצו מהמרפסת ונמלטו מהרוצחים. הילד הזה, ששמו מרדכי, גדל והתבגר ולימים נעשה לרמטכ"ל צבא ההגנה לישראל. (את מרדכי פגשתי שנים רבות לאחר מכן כאשר הוא היה מנכ''ל מפעלי ים המלח ואני יעצתי למצוא מי תהום עבור ייצור האשלג).

כאשר גברת מקלף הזמינה אותנו בשבוע שערב המאורעות, אימי שאלה אותה אם זה לא מסוכן, לאור אי השקט וההסתה נגד היהודים. גברת מקלף ענתה שאצלם יותר בטוח מאשר אצלנו (גרנו בירושלים על גבול שכונת שיך ג'ראח). זאת משום שהיא "האחות הרחמנייה'' גם של הכפר הערבי, והיחסים בין שני הכפרים ובמיוחד עם המשפחה שלה הם כמו של משפחה אחת.

כאשר פגשתי בגיל עשרים את רעייתי לעתיד מרגלית, למדתי ממנה שקרוביה, דודה ובני דודה, נרצחו בחברון באותן פרעות שהתרחשו באותם הימים. סיפור דומה על יחסים מצויינים שמעתי גם מבני המשפחה של אשתי שניצלו מהטבח בחברון.

גם היחסים עם שכנינו בלבנון היו מצוינים והיום... אז ההיסטוריה חוזרת על עצמה, יה סמיר, כאשר אני שומע את נאומיו של נסראללה, אני נזכר בנאומיו של חג' אמין אל חוסייני, וכשאני שומע את נאומיו של אחמדינאג'אד אני שומע את נאומיו של פטרונו של חג' אמין יימח שמם וזכרם של שניהם – שגם הוא הבטיח להשמיד את הלאום היהודי.

אלא, יה סמיר, אנחנו למדנו את הלקח. מאורעות תרפ''ט לימדו אותנו שבמקומות בהם היו נוכחים חבר ארגון ההגנה עם נשק, לא היו פוגרומים. האקדחים ורימוני היד שהיו עשויים מקופסאות שמורים (שגם עצרו התנפלות של המון סוער על השכונה שלנו) עברו פיתוח על ידי מדענים ישראלים (ביניהם פרופסור אהרון קציר, שהיה בצעירותו חבר ארגון ההגנה ולאחר מכן מדען בעל שם עולמי, ואשר נרצח על ידי טרוריסטים יפנים ושאחד מהם שוחרר גם הוא במסגרת עסקת חילופין).

כיום אנחנו יכולים, באמצעות הכלים שהידע הזה פיתח, להפוך את כל הכפרים באזורך לתילי חורבות, ואם תעמדו על כך – גם את הערים. זאת אתם יודעים אך משוכנעים שלא נעשה זאת בגלל ה"חולשה" הנקראת ''ההומאניזם'' (המילה שאתם לא מכירים) שהיא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. אתם מנצלים "חולשה" זו אך לרגע לא מבינים שמדובר בפן אחד מתופעה שנקראת "קידמה אנושית'' אמיתית. תופעה שמבדילה בין חברות פרימיטיביות לחברות מתקדמות, בין חברות שכל עולם הערכים שלהם בנוי על הקנאות הדתית והלאומנית, על החרב ועל "נקמות דם", לבין חברות ששואפות להגיע לאחווה כלל אנושית ולהבנת היקום בעזרת המדע.

העובדה היא, יה סמיר, שבגלל "עולם הערכים" שעליהם חונכת אתה וכמוך הפלסטינים, כולכם נמצאים בשפל המדרגה מכל הבחינות – הכלכלית, החברתית, שלא לדבר על הרמה המדעית, ואילו מדינת ישראל, למרות המלחמות, היא מבין המדינות בעלות ההישגים הגבוהים ביותר בעולם בכל הרמות הללו.

אז על מנת שהפער הזה יתרחב ויעמיק, המשך, יה סמיר, ללכת בדרכך, דרך הקנאות והרצח. אנא הטף לצעירים בכפרך ובמחנות הפליטים באזורך להמשיך וללכת בדרכך ואל תאפשר לדור הצעיר להתפנות ללימודים. אין ספק שהצילומים שלהם עם מסיכה שחורה וקלצ'ניקוב מרשימים הרבה יותר מאשר ישיבה ליד מחשב לבושים בלבוש מערבי.

ואנחנו נמשיך בדרכנו לחנך את הנוער שלנו לכך שעתידנו תלוי בהתקדמותנו על ממד הידע, תוך שמירה על ערכי היסוד של האנוש. אך יחד עם זאת נלמד אותם את השיטות ואת השימוש בכלי המלחמה החדישים ביותר כאשר הסיסמה היא "הרוצה בשלום ייכון למלחמה".

פרופסור (אמריטוס) אריה ש. איסר

נ.ב.

1. אודה לך אם תחפש ותמצא במחנות הפליטים את צאצאי המשפחות מהכפר הערבי קולוניה שרצחו את משפחת האחות הרחמנייה גברת מקלף שטיפלה בהוריהם, ותעביר להם עותק ממכתב זה.

2. ידידי אלישע צורגיל, איש המטעים של קיבוץ שדה בוקר ויועץ בינלאומי בנושא, הציע שאוסיף את השורות:

"...הדברים הללו ראויים שתוסיף אותם לספר ההיסטוריה ממנו אתם מלמדים את צעיריכם, ושייכתב שם כיצד אתה תרמת בעבר וממשיך לתרום למען עתיד 'טוב' יותר לבני עמך..."

* * *

איתמר פרת

אתם לא תאהבו את זה

דברים אלה נכתבים בהשראת מכתבו הפתוח (בעברית וגם באנגלית)

של פרופ' אריה איסר לסמיר קונטר.

 [לא קל לנו להביא את דברי התגובה של איתמר פרת, וזאת בגלל הביטויים הקשים שישנם בהם ואשר אחד מהם השמטנו, על דעתו, ובכל זאת איננו יכולים לחטוא לפתיחות הדיעות שמאפיינת את המכתב העיתי גם כאשר הדברים קשים מאוד ומחוספסים מאוד. – מחב"ע].

אנוכי הכותב אינני פרופסור, אינני לוחם מצטיין ואינני אב שכול. אני אזרח ממוצע לגמרי.

פרופ' איסר נוקט כנגד סמיר קונטר דברי רהב נמלצים, ומסביר לו כמה עלובי נפש ורעי לב הם הערבים, כלומר, סמיר קונטר ומרעיו, וכמה אנחנו היהודים טובים מהם וצודקים מהם. דבריו של פרופ' איסר נכתבו בבוז מתנשא של מי שחושב את עצמו לבן עם סגולה, הגאה גם באיוולתו ובתבוסותיו.

אולי יש לנו הישגים במדע ואמנות וחינוך וערכים, אבל את המלחמה נגד הערבים אנו עומדים להפסיד אם לא נעמוד בהקדם על כמה טעויות נוראות שהפכו לחלק מקיומנו, והן גם תחסלנה את קיומנו – זאת אם לא נתעורר מדפוסי החשיבה ההזויים ההולכים ומשתלטים עלינו במהירות. והרי אחדים מהם:

* הגענו לשיאים בפולחן הפגרים. תמורת ארגז של בשר [----], שאת תכולתו איש אינו רוצה לראות, להריח, או אפילו לצלם, אנו מוכנים לסלף כל עקרון של שכר ועונש, של חוק וצדק, של היגיון טקטי ואסטרטגי, ורחמים על חייהם של אלה הראויים לרחמים. שישה מיליון יהודים עלו בעשן בשואת אירופה – תארו לכם שהנאצים היו מחזירים שישה מיליון ארגזי אפר מזוהה, והיינו חייבים לקיים שישה מיליון הלוויות עם חזן ונציג צה"ל וחברי ממשלה וכיסוי בתקשורת.

עבור שרידים של רקמות, שתוך שבועות ספורים ייהפכו לחלק מן הקרקע והאוויר, ולפעמים של מי הים, מוכנים אזרחי ישראל וממשלתה לשלם כל מחיר בממון ובמוסר. רבין ז"ל הקציב כמה מיליונים כדי לסרוק את קרקעית הים הסיני בחיפוש אחרי גופות ימאים "שלנו", שהפכו מזמן למזון שוכני האוקיאנוס.

הורים של חללים נהיים לפתע מה שהם לא היו אף פעם בחייהם: בעלי-בית על גופת החלל. לא שהם צריכים את הגופה במיוחד, או שהיא שייכת להם לעשות בה כרצונם. סביר להניח שאינם הולכים לשתול פרחי גרניום בגולגולת או לעשות מחרוזת מן השיניים, אבל "מגיע" להם הארגז עם תוכנו. ואם חלילה נפלה טעות והתוכן אינו של החלל הפרטי שלהם, הרי יש מקום לשערורייה בתקשורת והתנצלות עד-עפר של נציג צה"ל.

הקשר בין גינונים אלה, הליכות עכו"ם ועבודה זרה לכל דבר, לבין הרעיון של "כבוד המת" מופרך ונטול כל היגיון. הרעיון שאישיותו של אדם מת משתמרת בשיירי רקמות הוא אמונה תפלה ואלילית, שאין מוסדותיה של מדינה מודרנית לא-דתית אמורים להחזיק בה ולאכוף אותה. בגלל פולחן הפגר נהרגים חיילים בשדה הקרב, שהרי חובה קדושה היא "להחזיר את החברים", משמע פגרי חברים, שבאמת כבר לא יצלחו לשום דבר. בגלל פולחן פגרים אלמונים נסללים מעקפי כבישים או לא נסללים בכלל. בגלל פולחן הפגרים הופכת ארצנו הזעירה לבית קברות מסורתי שידחק את החיים לחלוטין – כל 25 שנה בערך מתווספים למאגר כ-2 מיליון פגרים. עד מתי זה יכול להימשך? כמה מנהרות או מגדלים אפשר לבנות למטרות הפולחן הזה?

הבה ונלמד מאויבינו מה שהם הבינו מזמן: גופו של אדם הוא עפר ואפר, לא חפץ פולחני מקודש ולא מטבע במסחר בשרים ולא מנוף לתביעות כלשהן. אולי, אם נקבל אמת הגיונית זו, נפרוץ את סורגיה של מלכודת נפשית וטקטית המקנה להם יתרון אסטרטגי עצום. נשתחרר מאיום ממאיר שעלה, עולה ויעלה לנו בחיינו וביטחוננו, אנו הטרום-פגרים.

* המצאנו את המושג "חפים מפשע". אוכלוסייה ערבית המשתוללת בהפגנות המונים השואגים להשמדת כל יהודי בכלל ומדינת ישראל בפרט, כל משתתפיה הם אל-נכון חפים מפשע. ציבור אשר מקיים מערכת חינוך המסלפת היסטוריה, המסיתה להשמדה, הקושרת שבחים לרוצחים – נראה בעיני מנהיגינו ובוודאי בעיני בתי דינינו כציבור חף מפשע. כל פגיעה בו היא בחזקת "ענישה קולקטיבית", והיא אסורה משום שאין בחוק פשיעה קולקטיבית.

יש להסיק אפוא כי אותה חברה המשריצה מתוכה ארגוני הרג, שוד והתעללות – מנותקת כליל, מוסרית וארגונית, מאירגונים אלה. על פי אמירות שרינו ונשיאינו, שופטינו ובתי דינינו, זוהי חברה שכל היחידים בה חפים מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתם האישית. ישאל השואל: כל הטרור והשיטנה והאכזריות והשקר והאלימות והרצח מאין צמחו? מאלה שחלילה לנו לפגוע בהם, וחלילה שלא תיפול שערה משערות ראשם – הלא זהו הציבור הגדול והמכובד של חפים מפשע, אשר בדרך טמירה ונעלמת מצמיח מתוכו את אלה המעטים שאולי, על פי ראיות קבילות, אינם חפים מפשע.

אין סיכוי לנצח במלחמה נגד חפים מפשע, ואין אפשרות להילחם באויביך אם חבורה של שופטים נדרשת להחליט נגד מי מותר להילחם וכיצד, ובעיקר כיצד לא. צבאות אנגליה, רוסיה וארצות הברית לא שאלו את בתי המשפט אם מותר להם להפציץ את מפעלי התעשייה ומרכזי האוכלוסין של גרמניה. אבל הם ניצחו במלחמה.

בחברה לוחמת אין חפים מפשע. אתה, את ואני אולי לא הרגנו ערבים, לא קראנו להרג מוסלמים, ואף על פי כן וחרף הלכות בג"צ אין אנו חפים מפשע. אז אם אנחנו חפים וטובים כל כך, איך זה קרה שאנו מפסידים בכל החזיתות ותבוסותינו קרבות במהירות לסכנה קיומית? אולי מרוב רחמים ומוסר אין אנו מבינים ואין אנו לומדים מן ההיסטוריה ואין אנו זוכרים כיצד אומה מסוגלת ואף חייבת לעמוד על נפשה, ולהגן על חפי הפשע מבני עמנו אנו?

כאשר נושמד, יצויין על קברינו: פה נקברה אומה חפה מפשע וטהורת נפש, שחוסלה באפס מאמץ על ידי אויבים חפים מפשע.

* המצאנו את המושג: עבריין "עם דם על הידיים". אלה אנשים היגיֶיניים ובעלי אופי טוב, שלא הזיקו לאיש ועוול הוא לגזול מהם את חירותם.

בנירנברג נתלו בשנת 1946 אחד-עשר מראשי השלטון הנאצי, שכל פשעם היה שישבו במשרדים וחתמו על פקודות. לאיש מהם לא היה "דם על הידיים". לפי מושגינו כיום, עקרונות הלחימה שאימצנו, הנאשמים היחידים בהשמדת עמנו היו כמה פועלים פשוטים שפתחו ברזי גז, וכמה חיילים שירו (אבל הם קיבלו פקודות, ולא יכלו לסרב).

ולכן לא מובן מדוע אנו מתאמצים כל כך להתנכל לאנשים תמימים שאין להם דם על הידיים. אולי כדי שבבוא השעה הם ישמשו מעין כסף מזומן לפדות בו את אלה משלנו הנתונים בציפורניהם, אותם רוצחים ציונים צמאי דם שנפלו בידי לוחמי אללה (ואת אלה אין צורך להחזיר חיים. הציונים יקנו אותם בכל מצב ובכל אריזה, וכמובן בכל מחיר).

* המצאנו מושג: קורבן. משפחה שאיבדה בן או בת – והיא ראויה בלי ספק לכל עזרה ותנחומים – סבורה שהיא "הקריבה" אותו, שהיא תרמה תרומה. "נתתי בן למדינה, מה המדינה נתנה לי?" כאלו יש למשפחה שיקול דעת בנושאי גיוס ולחימה.

בעולם שסביבנו, כל אזרח ואזרחית חייבים להשתתף בהגנה על החברה שהם חיים בה, והמגוננת עליהם, וזאת בתוקף חוק גיוס חובה. אין להורים, למשפחה ולידידים כל חלק בכך, חוקי או מוסרי.

מעציב ומביש לראות כיצד התקשורת מעודדת את התייהרותן של משפחות לא-מעטות אשר השתכנעו שמרגע שפגע בהם האסון הרי הם מקופחים שמגיע להם ככה וככה, שנהיו לפתע מומחים למודיעין ולאסטרטגיה ויועצים לבעלי תפקידים, הקובעים בפסקנות איזו פעולה ואיזו מלחמה היתה "מיותרת", שנהיו קדושי עולם הזכאים להסתובב בתבל ולהטריד ראשי ארגונים וממשלות, מוגנים על ידי הילת האבל והרחמים. ורק אותו גס רוח, ח. נ. ביאליק, העז וצעק עליהם: "אל בית הקברות, קבצנים!" נו טוב, משורר לאומי. סולחים לו.

* הולך ומשתרש בנו סילוף בלתי-טבעי של המושג "משפחה". הולך ומסתרס החוסן החברתי של עם בריא, על ידי הסתערות תקשורתית ומדינאית על רגשות אישיים שיש להם מקום ביחידה המשפחתית המוגדרת, אבל לא במרקם החברתי שמעבר ליחידה האישית הזאת. בכל חברה קיים מרחק רגשי מסויים, אשר בדומה למרחק הפיסי האישי הדרוש לכל אדם, מותיר מקום לביטחון ולשלווה נפשית. אבל כאן, מכל המיקרופונים ומכל המסכים שואגים אלינו: היו עצובים! התגודדו ובואו להלוויות! התייפחו! בכו בכה להולך! ציווחו בפרהסיה והטיחו הבלים של אבלים, כי הרי אין אדם נתפס על צערו! הביטו בעינינו הבוכיות! ראו מה היה לילד של כולנו! התמוגגו מגודל האסון! הרבו בלהג תנחומים, ואל תבושו לנדור נדרי כזב! הגבירו מילים לתאר את גודל האבדה הנוראה! ואל תשכחו לחרף ולגדף את "האחראים".

משפחה היא יחידה חברתית זעירה הנשלטת על ידי רגשות ביולוגיים מוּלָדים. היצר השבטי מוגן מפני אינטימיות זו, ולפיכך יש לו גם סמכויות חזקות יותר של שפיטה ולחימה. השבט המוגדל יש בו את העוצמה של עם, כוחה של ברית חברתית. לעם ולמדינה נתונים הסמכות של שיקולי תועלת וצדק שאינם בתחום המשפחה, שאינה מסוגלת – וגם אינה נדרשת – לשפוט ולפעול במישור החברתי והלאומי. אימא אינה מסוגלת לשפוט את בנה על מעשה פשע. רמטכ"ל או ראש ממשלה אינו רשאי לקבל החלטות כאלו כל חייל הוא יוצא חלציו וכל אֵם בעַם היא אימו. במדינות העולם ההיגיון הזה מקובל ומובן מאליו. אצלנו בישראל נשמעים מדי יום שידורים על "להחזיר את הילדים" – אף כי מדובר בגברים בוגרים המתגלחים כל בוקר, ואחדים גם אבות לילדים בעצמם.

החברה השבטית הבריאה אינה סובלת ואף אוסרת סילוף זה, "פן ימס את לבב אחיו כלבבו."

אחוות לוחמים, גבורה ורצון הצטיינות הן תכונות שכל צבא מטפח, וצבאות אויבינו לא כל שכן. היפחנות הרכרכנית של מופעי התקשורת, מכתבי הקשר והעצומות הסובבות ברשתות האינטרנט, הפסטיבלים של "הזדהות" – כל אלה לא זו בלבד שאין בהם אף קורטוב של תועלת ואינם מטילים משקל במיקוחי הדמים ואינם מלכדים את השורות – הם ממוססים כל קונסֶנסוּס של אחווה וחוסן. כל מה שהם מחוללים זו פירצה הולכת ומתרחבת במוראל הלאומי. הן כבר יצרו את המושג החדש-מאוד "פצועי חרדה".

* המצאנו מושג שאינו כתוב בתורה ולא אמרוהו חכמינו, ואף לא חכמי הגויים: "קדושת חיי אדם" (דומה למושג הדמיוני "זכות הציבור לדעת", מעין הידור של "תשוקת הציבור לדעת", שהתקשורת ומשתמשיה בדו מליבם לטובת עצמם). איש לא היה גוזר כלייה על עצמו ועל קרוביו בתוקף "קדושת חיי החיידק" או "זכות הקיום של הווירוס". אבל את החברה הבריאה שלנו אנו מפקירים לפחד, לחולי, לעינויים וליגון חסר נחמה, וגרוע מכל אלה: לסכנת מוות המכה בנו יום-יום, בכך שאין אנו מוכנים לטהר את חברתנו באמצעות דין המוות לרוצחים ומתעללים. התוצאה היא מחרידה: במישור האזרחי פושטת התופעה הבלתי-נמנעת של פשע על פי חיקוי. במישור המלחמה בטרור יצרנו תעשיית נשק איום בידי אויבינו: אותם אסירים (על פי משפט וחוק) שהפכו לתחמושת סחטנות, שסופה הגברת ההרג. רוצח במאסר הוא כיום פצצה מתקתקת שאין חבלן שיפרק אותה.

כמה יגון ונזק היו נמנעים אם אותו סמיר קונטר היה מוצא להורג, כדין וכחוק.

טוענים כי עונש המוות אינו מרתיע. טענה זו א) אינה ניתנת להוכחה, ו-ב) אינה לעניין, כי עונש המוות אין מטרתו להרתיע. הוא נועד לתת לנפגעי הרצח את התיקון היחיד שמאפשר להם לחיות חיים כמו-נורמאליים, לעשות צדק היכן שחברה הנאמנה לחבריה חייבת לעשות צדק. חברה המשלחת לחופשי את מרצחיה אחרי שדאגה לכל מחסורם במשך מיספר שנים ואף ציידה אותם במקצוע, אינה טובה מחברת פשע מאורגן.

במקום להשתבח באשליות של חוסן ואחדות, התפארות במצויינותנו ובאיכותנו, הבה ונפקח עינינו ונראה כיצד האוייב הערבי והאיראני מחשל את חרבו נגדנו. כיצד הוא מלהיב את המוניו בהתלהבות אמת, כיצד הוא מנצל את המושג היצרי "נקמה" על ידי עילות בדויות, כיצד הוא רוקם מוטיבציות נחושות, כיצד הוא משתכלל במערכות נשק גם בלי שתרם לעולם חתני פרס נובל, כיצד הוא זורע בנו לגיטימציה של הייאוש והספק וקריסת האומץ אף מבלי שהעמיד סופרים ומלחינים לתרבות העולם. נפקח נא את עינינו וניווכח לדעת כיצד כל המושגים החסודים שהשלטנו על חיינו מוליכים אותנו תהומה – ואויבינו, שאנו סבורים שאנו טובים וחכמים מהם, ינצחונו באפס יד.

את גלעד שליט היה אפשר להשיב למחרת חטיפתו אילו כיבינו את כל האורות בעזה, השמדנו את כל מכוניותיה ואוטובוסיה, אלו יצאנו ואסרנו את כל חברי ממשלת חמס שלה. את הקסאמים יכולנו לעצור בהפגזה מרוכזת אחת של שכונה בבית חנון, ולא את החולות שעל שפת הים.

והרי צפוי וברור שבסופו של דבר לא תִיוותר לנו ברירה. אם ברצוננו לחיות ולא למות עלינו להילחם כדרכן של אומות לוחמות. עלינו לחדול מלהיות "משפחה" מלאכותית ורופסת, עלינו לחדול מלראות נפגעי מלחמה (שלא כנפגעי תאונות, למשל) כקורבנות המטיחים בנו אשמה, עלינו לחדול מאמונות ההבל בקדושת חיי אדם ובחין ערכו של הפגר, עלינו למחוק את המונח השקרי והמשתק "חפים מפשע" ו"דם-על-הידיים". בעצם, כל מה שעלינו לעשות זה לחזור ולהפעיל את ההיגיון הפשוט וללמוד קצת מן ההיסטוריה.

יש דברים אחדים שכדאי לאמרם אם אתה רוצה להיראות כחכם, ואחד מהם הוא "הזמן פועל לרעתנו". ובכן, זה לא הזמן. מי שפועל לרעתנו זה אנחנו, ומי שפועל עוד יותר לרעתנו הם הערבים. אז אולי נחלץ עצמנו מאשליות חסודות ושקריות. אולי כדאי ואף חיוני שנעשה משהו כדי לנצח ולא להיכחד.

כמו למשל להפיץ מכתב זה (אף אם אינכם מסכימים עם תוכנו).

תודה על הקשב.

איתמר פרת

שואבה, יולי 2008

*

לאהוד בן עזר, שלום,

אריה איסר, הידרוגיאולוג בכיר, הוא פרופסור בדימוס של אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. הוא הפיץ מכתב זה למיודעיו ולידידיו – ואני בתוכם – דרך הדואר האלקטרוני.

אני גימלאי בן 75. יליד הולנד. בשעתו חבר בקבוץ חצרים. אני גיאולוג במקצועי, וכן מורה דרך, עורך ומתרגם של חומר מדעי וספרותי, ומשורר מגֵרָה.

יישר כוחך על המכתב העיתי שאתה עורך ואשר על קיומו נודע לי מידידי פרופ' עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה.

בברכה,

איתמר פרת

* * *

רות ירדני כץ / המצויינים לחינוך

את הרשימה שלפניכם כתבתי לפני שבועות אחדים ולא פירסמתי. האמת שחשבתי שאני מפנטזת, שהגזמתי ו... ו... שמתי בצד. והנה קרה דבר מרשים ביותר שרק חיזק את הרעיון שלי.

פרופ' אברהם ביגר מאוניברסיטת תל-אביב, ויתר על שנת שבתון בארצות הברית, לטובת תלמידי בית הספר התיכון ליהמן בדימונה. פרופ' ביגר ילמד אותם גיאוגרפיה ויכין אותם לבחינת הבגרות. איזה יופי! המשמעות היא שהוא ויתר על הרבה דברים. כסף, קשר עם קולגות שמעשיר את התחום שבו הוא עוסק, שנה של מחקר נטו מבלי ללמד, ובנוסף הנאה מלשהות שנה בחממה על כל המשתמע, ואני בעלת ניסיון. אני מכירה מקרוב מה עושה שנת שבתון לאיש אקדמיה. פרופ' ביגר קם ועשה מעשה.

אתמול הוא נתן את השיעור הראשון והוא התרגש לא פחות מתלמידיו. הנה מה שכתבתי לפני שנודע על תרומתו המיוחדת והמוערכת של פרופ' ביגר.

אייזיק שטרן ז"ל, הכנר המהולל היה ידיד נפש של ישראל ושל טדי קולק, ובזכות טדי הקים את יחידת הצעירים שליד מרכז המוסיקה במשכנות שאננים בירושלים. הוא לא רק הקים את המרכז, הוא לימד. העביר כיתות אימון למוכשרים ביותר. כל פעם שהגיע ההתרגשות היתה גדולה, והתלמידים למדו תחת שרביטו, ובעינו הבוחנת ידע מי יגיע רחוק. שטרן נודע בתמיכתו בנגנים צעירים, והוא זה שגילה את פרלמן וצוקרמן ועוד.

ילדים הם סקרנים, חקרנים, מבינים ומגיל אפס הם שולטים בטלפון הנייד, במחשב ובכל פלאי הטכנולוגיה ובלי היסוס מלמדים את הסבתות והסבים שפוחדים לגעת במכשירים ה"מפחידים." הם נולדו לעולם חדש, מעניין ומרתק. מגיל אפס הם מכירים את כל המי ומי, הם רוצים להידמות אליהם, הם יודעים בדיוק מה כן, מה הולך, מה באופנה. תפקיד החינוך הוא לנווט, להדריך ולהעשיר אותם כמה שיותר בהשכלה. כיום כל בעל תפקיד לא יתקבל לעבודה אם אין לו לפחות תעודת בגרות וגם זה מעט. היום השאיפות של ילדים הם להיות מדענים, אסטרנאוטים, שחקנים, רקדנים, זמרים, וטרינרים, מוסיקאים ועוד. כולנו יודעים שאם יש מורים טובים, יש הישגים, וכולם יודעים שילדים  בכיתה ג' כבר "מרצים" על כל מיני נושאים שקרובים לליבם.

נחזור להתחלה. לא צריך רק משוגעים כמו טדי קולק. אם משרד החינוך היה מערב את כל המערכות במדינה, והיה בונה תוכנית ייחודית ומשלב מומחים בכל התחומים בתוכנית הלימודים, התוצאות היו מרחיקות לכת. אפשר לפנות לקבוצת המוסיקאים המפוארת שכולם ישראלים, פרלמן, צוקרמן, מינץ  ושחם, (לא שכחתי את ברנבוים, הוא הקים תזמורת יהודית-ערבית) שכל אחד מהם יקדיש מזמנו ללמד כאן ילדים מוכשרים בתחום המוסיקה. לגייס מרצים טובים מהאקדמיה, מכל התחומים, והם ילמדו בבתי הספר מיסודי עד תיכון לפי בחירתם. כל אחד מהמומחים יתן קורס רצוף בתחומו. מישפטנים, כלכלנים, רופאים, כימאים, פיסקאים, ביולוגים, מקצוענים, והתוצאה היא לא רק השכלה, גם חינוך. לא הרצאה חד-פעמית.

בן-זוגי נתן הרצאה ב"מעלות" לתלמידי החטיבה ותיכון בבית ספר "אורט". באותה הרצאה התאספו 280 תלמידים, והנושא היה: "איפה קצה העולם?" במשך ההרצאה היתה דממה מוחלטת, בסופה שאלו שאלות וההתעניינות באסטרונומיה היתה גדולה. הרצאה אחת לא מספיקה כדי ליצור גירוי מספיק חזק.

נניח שדורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, היתה מלמדת פעם בשבוע חוק ומשפט, ביום שישי בין השעות 12.00-13.00 באחד מבתי הספר, קורס של שלושה חודשים, ומעודדת את עמיתיה לעשות כמוה. או נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, יעביר קורס בנושא כלכלה, חנה מרון, ליה קניג,  עודד קוטלר יהפנטו את התלמידים בנושא תיאטרון,  והרשימה של אנשי מקצוע מעולים ארוכה בכל תחום.

אני לא חולמת, וזה לא בשמיים. יוזמה וחזון הם שני הדברים שיצעידו את הדורות הבאים קדימה. חינוך והשכלה הם הבסיס של המדינה, שרת החינוך וכל אלה שעובדים איתה ולידה יכולה גם יכולה בתנאי שהיא תתלהב, בתנאי שהיא תאמין שאפשר.

פרופ' ביגר הוכיח שכן אפשר. רק ברכות, והלוואי שעוד מומחים יצטרפו אליו.

אהוד: דניאל ברנבוים יעשה כל פעולה התנדבותית שיש בה שיתוף עם פלסטינים והיא מקדמת אותו לזכייה בפרס נובל לשלום. לכן הוא לא דוגמה בעיניי, ואפילו דוגמה שלילית. באשר ליתר, את צודקת. אבל אני, למשל, שכחתי כבר את הפעם האחרונה שהוזמנתי למיפגש בתיכון (למעט השנה האחת שבה הייתי סופר-אורח במערכת החינוך) או למפגש בבתי-ספר בפתח-תקווה עיר מולדתי. מצד שני אני מכיר וגם יודע על הרבה אנשים שהיו רוצים מאוד להרצות וללמד בבתי-הספר, וחס ושלום אם  יתנוח להם להיכנס לשם כי רחמנות על התלמידים שישתעממו מהם.

* * *

דורון גיסין

על ספרו של יהושע בר' דוד ילין

"זיכרונות לבן ירושלים"

הוצאה פרטית

לכל מי מאיתנו המתעניין ב"חפירות ארכיאולוגיות" בצורה יותר רצינית, חולם לגלות אם בארכיון או בין ספרים ישנים את אותה פיסת מידע שתקפיץ בו את הדופק ו"תמרח" על פרצופו את אותה הבעה מטופשת של חתול אחרי ליקוק קערת שמנת.

מתוך נושא שהתגלגל לנושאים אחרים נחשפתי לקורות משפחת ילין הירושלמית והתוודעתי לרוחב היריעה של החיים בירושלים, מוצא, יפו ואחוזת בית. בין לבין שמתי את ידי על עותק מחיבורו המיוחד של יהושע ילין שמתאר את קורות ירושלים ומשפחתו במאה ה-19. בנו דוד ילין יזם את הוצאתו של הספר לאור לקראת חגיגות הולדתו ה-80 בשנת 1924. שם הספר הוא "זיכרונות לבן ירושלים". בני משפחתו הענפה של יהושע ילין השכילו להבין את ערכו המיוחד של הספר, המתאר בשפה ברורה עשירה ומדויקת את ההווי המיוחד של חיי היהודים בארץ ישראל תחת השלטון העות'מני, ולימים חידשו את הדפסתו בשנית וכך זכיתי לקבל לידי את האוצר הנפלא הזה. בנוסף לכך נחתו בחיקי שלושה ספרי "המשך" המאירים את המשך קורות אותה משפחה כפי שחוו אותם הדורות הבאים. מקריאה ראשונה נפרשת לפנינו ההיסטוריה הארץ ישראלית של מאתיים השנים האחרונות. אין מילים בפי להודות לאבינועם דנין, נינו של יהושע ילין שזיכה אותי במתנה המיוחדת הזו. [אגב כך אבינועם, הגיעה העת לשבת ולהתחיל לכתוב את הפרק הבא].

עינו הפקוחה של יהושע ילין לא משאירה פינות אפלות, וידו מתארת את שנעשה, במיוחד לא בנתיב הראשי, אלא חודרת מבעד לשערים הסוגרים את החצר האחורית. אותו מקום שבו מתרחשים החיים האמיתיים. בחושיו החדים ולשונו האירונית משהו מצליח ילין לשתף את הקורא בחוויות, אותן הוא מתאר בבהירות שאין חדה ממנה – את הדקויות המרכיבות את המציאות המורכבת ועיתים מייאשת של חיי יומיום בסמטאות הצרות של העיר העתיקה תחת שלטון זר, העליבות והנבזות של ה"חלוקה", ההבדלים והיריבויות שבין העדות השונות. ההתחשבנות והמנהגים בין אשכנזים לספרדים, הידידות והעוינות שבין יהודים למוסלמים והנוצרים. השיטות המפותלות בהן משתמשים מול השלטון המקומי ומול זה הרחוק. ומעל לכל – השאיפה לפיסת אדמה שתהיה שלו ובבעלותו, והרצון הבלתי מתפשר להיות יצרני ובלתי תלוי ומפחי הנפש כשהמציאות טופחת בפנים ביד עטויה כפפת ברזל.

בין לבין נגולה תחת עטו מסכת מורכבת של זרמים ותתי-זרמים של יחסים מורכבים בין פרושים מתנגדים וחצרות חסידים שבעדה האשכנזית הירושלמית. שיטות גיוס הכספים ל"חלוקה". יריבויות בין החצרות החסידיות השונות. התרגילים שנוקטים ראשי הכוללים בבואם להאדיר את שם רבם, שמשמעותם היא לפעמים עניין של חיים או מוות לקהילה. סכסוכים על אורחות חיים שונים ומנהגי תפילה, לבוש, מאכלים, שחיטת בקר וצאן. התלאות הפוקדות את מי שמחליט לצאת אל מחוץ לחומות. כל אלה ועוד נפרשים לעיני הקורא ויוצרים תמונה מרתקת של אורחות חיים שאבדו ואינם ובעיקר מעניקים למי שהנושא קרוב לליבו מפתח נדיר להבנת התהליכים שעצבו את המציאות הישראלית של ימינו אלה.

בפרקים הבאים אשתדל להיצמד לשפתו המיוחדת של יהושע ילין על מנת להעניק לקורא את אותה חווייה שזכיתי לחוותה עם קריאת הספר המיוחד הזה. תקוותי שהנאתכם תהא רבה  מהסיפור ובעיקר מלקחו.

*

אודי יקירי,

כאשר אישרת באוזני את פירסומו של הפרק מתוך ספרו של ילין [גיליון 374] ידעתי שתבוא תגובה מאבינועם דנין. ואכן את אשר יגורתי בא לי. אני שולח לך בשנית את המאמר המקדים לפרסום האחרון, וזאת על מנת להוכיח למשפחת דנין שאך מתוך שגגה לא התפרסם הקטע המקדים, שהיה משביע את רצונם ונותן את מלוא הכבוד אשר לו הם ראויים. נא פרסם התנצלותי זו בגליונך, ובא העוון המדומה על תיקונו.

שלך כתמיד,

דורון

אהוד: אולי טוב שכך יצא, שקודם טעמנו מה שהבאת מדבריו של ר' דוד ילין עצמו, ואילו עכשיו באה רשימתך המתארת את ספרו, והקורא כבר יודע במה מדובר.

* * *

"חדשות בן עזר" משתתף באבלה הכבד

של המתרגמת והסופרת רינה ליטוין

על מות אביה בנימין ליטוין

ושולח תנחומיו לכל בני משפחתה

* * *

משה גרנות

איים של תקווה באוקיאנוס של רשע

על ספרו של רם אורן "השבועה – סיפור אמיתי"

קשת - הוצאה לאור, 2007, 311 עמ'

עיון ברשימת נמעני התודות והמוסדות המסייעים, המופיעה בעטיפה האחורית הפנימית של הספר ההיסטורי שלפנינו, מרמז על העבודה האדירה שהושקעה בחיבורו. מדובר במטלה שהיתה כרוכה בעיון במסמכים עלומים, בספרי היסטוריה, בביוגרפיות, בעשרות ראיונות עם אנשים ועל אנשים שהלכו לעולמם, בתחקירים ובהצלבת מידע; ועיקר העיקרים – כל המידע הרב שעבר תחת ידיו של הסופר לא הסיט את ליבו מן המטרה העיקרית – להגיש לקורא סיפור מרתק.

"השבועה" הוא באמת סיפור מרתק, שבמרכזו פולנייה קתולית, שעבדה אצל משפחה יהודית עשירה, ובמלחמת העולם השנייה, עם כל מוראותיה, נחשפה כבעלת אישיות מוסרית מדהימה. בעקבות הפרת נישואין מצד ארוסה, יוצאת גרטרודה בבילינסקה, מורה בעיירה קטנה במערב פולין, אל העיר הגדולה וארשה, במטרה להיעלם לאנשים שהיו עדים לבושה. היא מתקבלת לעבוד כאומנת בארמונה של משפחת סטולוביצקי היהודית – "הרוטשילדים של וארשה". תחת השגחתה הופקד הבן היחיד, מיכאל, שהוריו חיכו להיוולדו 12 שנה. מלחמת העולם השנייה מפוררת את המשפחה: האב נמצא בפאריז עקב עסקיו, ואיננו מצליח לחזור לפולין הכבושה, והאם הנאלצת לברוח מווארשה, וגם נשדדת בדרך לווילנה על ידי מי ששימש שנים רבות נהג המשפחה. האישה, שהיתה רגילה לחיי מותרות, איננה עומדת בתלאות הקשות של הפליטות, נופלת למשכב, ונפטרת. על ערש דווי היא משביעה את גרטרודה כי תשגיח על בנה יחידה ותביא אותו לארץ ישראל (עמ' 125). כל חייה של גרטרודה מרגע זה עומדים בצל אותה שבועה, שהיא מקיימת באדיקות, למרות סכנת הנפשות הנוראה שבשמירה על ילד יהודי, בימי הזוועה כאשר עצם העובדה שמישהו נולד יהודי היא עבירה שדינה מוות.

על גרטרודה עוברים ניסיונות מבהילים, והיא מצליחה לעמוד בהם ולהציל את מיכאל כל פעם מחדש בזכות התושייה שלה, בזכות המזל, וגם בזכות קצת אנשים שלא איבדו את צלם האנוש בימים הנוראים ההם. אנשים אלה היו מעין איים של תקווה בתוך אוקיאנוס של רשע. בין "האיים" האלה ניתן למנות את קרל רינק, קצין אס אס שברגע האחרון הוא "מוותר" למיכאל על החובה להוכיח את "האריוּת" שלו על ידי הסרת המכנסיים (עמ' 177-178); וכן הכומר אנדראס גדובסקי שמקבל את מיכאל תחת חסות הכנסייה שלו (עמ' 179-185). מסתבר ששניים אלה הוכיחו את אנושיותם גם בהזדמנויות אחרות: קרל רינק משתמט מהשתתפות בחיסול גטו וילנה (עמ' 191), מציל ילדים יהודיים ממוות ומתייחס בצורה אנושית אל היהודים שעבדו במפעל שתחת ניהולו (עמ' 193-196), ואילו הכומר גדובסקי, שבין בני חסותו בכנסייה היו עוד ילדים יהודים, מצליח להערים על ילד אנטישמי שלא ילשין על הימצאותם שם (עמ' 184-195).

המסירות של גרטרודה להציל את חייו של מיכאל הקטן, כנגד כל הסיכויים, גבתה ממנה קורבנות אדירים – פעמים רבות עמדה כשפניה ממש מול המוות, היא עונתה על ידי הגסטפו, נאבקה בבריונים, מלשינים ואנסים, שלא לדבר על כך שוויתרה על חייה הפרטיים ועל הסיכוי לבנות לעצמה משפחה – הכול כדי לשמור על היתום היהודי. היא הרי חונכה על ברכי הנצרות החשוכה הרואה ביהודי דמות דמונית, רוצחת אלוהים, רוצחת ילדים נוצריים כדי לאפות בדמם את המצה בפסח, והנה ניסיון חייה אצל משפחת סטולוביצקי האצילה הוכיח כי שקר נורא טפלו על העם הזה. מלבד משפחתו הנדיבה של מיכאל, הזדמן לגרטרודה לפגוש רופא אציל נפש כמו יוסף ברמן (עמ' 110, 131), וילד מְזֵה רעב מהגטו ששומר על צלם אנוש בגיהינום (עמ' 155-157).

הספר מתאר בקווים נטורליסטיים שקורעים את הלב את עולם הזוועות שנכפה על אירופה בימי הרייך השלישי; וכן, תוך כדי, וגם אחר כך, את האדישות והאטימות של עמי אירופה לסבלם של היהודים, ובעיקר רשעותם של הבריטים שהשקיעו מאמצים אדירים כדי למנוע מפליטי השואה למצוא מקלט בארץ ישראל.

לדעתי, יש לספר הזה גם מסר סמוי, והוא שעמי אירופה לא למדו שום לקח מהשואה – כפי ששנאו את היהודים לפניה, כך הם ממשיכים לשנוא גם אחריה. הספר עוקב אחרי יעקב סטולוביצקי באירופה המערבית, ואחרי אישתו לידיה, בנה מיכאל והאומנת המסורה גרטרודה בפולין ובליטא – ובכל מקום הם פוגשים את השנאה האטאוויסטית המטומטמת של העמים השונים כלפי היהודים. העמים האלה רק מחפשים תירוץ להוכיח את צדקת שנאתם. כך בפולין (עמ' 39), 206) כך בליטא (עמ' 134, 144-145, 147, 184), כך באיטליה (134). כך באנגליה (עמ' 276), ובוודאי שכך בגרמניה (282). פוגרומים נערכים באנגליה אחרי תליית שני הסרג'נטים על ידי האצ"ל, ובגרמניה סולדים ממחנה הפליטים היהודים שהוקאו מארץ-ישראל על ידי האימפריה הבריטית, והם מכריזים בריש גלי על צערם שהיטלר לא סיים את "המלאכה"...

בכותרת המשנה של הספר כתוב שמדובר ב"סיפור אמיתי", ובאמת הספר משובץ בתצלומיהם של גיבורי העלילה, אנשים בשר ודם שחוו על בשרם את מוראות מלחמת העולם השנייה ואת המאבק לעלייה חופשית. העלילה נארגת בתוך אירועים היסטוריים, כגון "ליל הבדולח", כיבוש פולין וליטא על ידי הגרמנים, ניצחונות הצבא האדום, סיפורה של "אקסודוס" (גרטרודה ומיכאל היו בין 4500 המעפילים), החלטת האו"ם מה 29.11.1947 ועוד. בין גיבורי הספר נמנים רחה פראייר שהעלתה נוער לארץ ישראל (עמ' 88), איציק ויטנברג, ראש מחתרת גטו וילנה שמסר עצמו לידי הגרמנים כדי למנוע טבח ביהודים (עמ' 149-151), אייק אהרונובץ', שהיה רב חובל "אקסודוס" (עמ' 209), יוסי המבורגר שהיה מפקד האונייה (עמ' 234), שאול מאירוב (לימים – אביגור), שהיה מפקד המוסד לעלייה ב' (עמ' 210) ועוד.

הספר איננו נמנע מלתאר את הכישלונות המוסריים של היהודים עצמם, כגון תליית הסרג'נטים כנקמה על הוצאתם להורג של אסירי אצ"ל בכלא עכו (עמ' 275-276); הניסיון למשוך את תשומת לב העיתונות על ידי הטמנת פצצות בנתיבם של מגורשי "אקסודוס" (עמ' 277-279, 282); כגון האטימות של מוסדות העלייה כשביקשו למנוע את עלייתה של גרטרודה הגויה עם מיכאל בן חסותה (עמ' 243-246), והצעתה "הנדיבה" של בת משפחתו של מיכאל בארץ שגרטרודה תחזור לפולין, מאחר שבעצם סיימה את תפקידה (עמ' 285).

גרטרודה, שוויתרה על חיי רווחה ועל אפשרות להקים משפחה (עמ' 197-199, 290) מתוך מסירות ללא גבולות ליתום היהודי, זכתה לכבוד ולאהבה גדולה מצידו, וגם המדינה הכירה בקורבן הגדול שלה והעניקה לה את התואר "חסידת אומות העולם" (עמ' 307).

צריך כישרון לא מבוטל כדי להפוך היסטוריה – שאיננה מסתדרת עם שום חוקים ותבניות – לעלילה ספרותית, שבה כביכול הסופר (ולא המקרה!) הוא האל המכוון את האירועים. הספר הזה הצליח לעמוד בשני התנאים – גם להיות צמוד לעובדות, וגם לרתק מבחינה ספרותית.

כצפוי, יש לי גם קצת הסתייגויות, כמו למשל הרמזים המטרימים הגלויים מדיי לטעמי (עמ' 16, 18, 113), או "הנבואה" של הקוראת לגרטרודה בכף היד, נבואה שמתגשמת במדויק (עמ' 140, 237), עניין שקשה "לבלוע" ברומן ריאליסטי. קצת צורמים גם התיאורים התבניתיים למדיי של העושר בבית סטולוביצקי (עמ' 32-33, 46). אך בסיכומו של דבר, "השבועה" הוא ספר מושקע, מחכים ומרתק, ומי שמתחיל לקרוא – יתקשה להניח אותו מהיד.

* * *

אהוד בן עזר

חל שיפור ניכר באצבעות הרגליים החשופות בקיץ האחרון

בכתבתו "קומפוט נעליים" ("הארץ", יום שישי, 15.8.08) כותב ירון פריד על מחקרה החשוב של פרופ' עדנה נחשון, תושבת מנהטן, שיצא לאור בספרה האנגלי "יהודים ונעליים", ומצטט (מפיה או מספרה, לא ברור):

 "אהוד בן עזר מבכה במאמרו 'קיץ, סנדלים והחלום הציוני' את מיתוס הצבר הצעיר בסנדלים וטוען שהיום הצעירים נוהים אחר אופנות זרות כמו סניקרס ונעלי פלטפורמה, ורק הזקנים הולכים בסנדלים ומנסים להתחבר לתחושה היחפה של פעם."

אני לא זוכר ניסוח מדוייק שלי במילים האלה, שחלקן כלל לא מתאימות לי. אבל הרעיון נכון והבעתי אותו פעמים אחדות: בנעורינו המבוגרים נעלו נעליים והצעירים סנדלים, ואילו בשנים האחרונות – הצעירים נועלים נעליים והמבוגרים, הזקנים, הולכים בסנדלים.

אבל אני חייב להודות שבקיץ האחרון החלה דעתי להשתנות במקצת. יותר ויותר צעירים, גם בחורים, החלו ללכת בסנדלים, יותר נכון ברגל כמעט יחפה, כי מדובר במה שהיה קרוי פעם "סנדלי אילת" או סנדלי אצבע, שהם סמל הרישול, הלכלוך והאי-נוחות להליכה ממושכת. ואילו המבוגרים והזקנים, הם מצידם ממשיכים לנעול סנדלים-ממש, וחושפים ללא היסוס לא פעם אצבעות רגליים מעוותות, ציפורניים חולות ושאר מפגעים אסתטיים שמוטב היה להם שלא ייראו. מעטים המבוגרים (כל האמור חל גם על נשים) ששומרים על כפות רגליים נאות וציפורניים בריאות גם לאחר שנים רבות ובייחוד בעשורים האחרונים להזדקנותם.

אמרתי שבקיץ האחרון החלה דעתי להשתנות. המדובר בעיקר בצעירים, ובמיוחד בצעירות. אכן, גם בשנים קודמות נהגו יותר צעירות מאשר צעירים ללכת בסנדלים, רגילות ומעוצבות ולא רק בנעלי הספורט המגושמות, ובינתיים גם נכנסו מפלצות הקורקס העשויות גומי, הנעל הכי מגעילה שיצרה האנושות, והן מסתירות כליל את כפות הרגליים כדי שלא להפריע להן ליצור את הסירחון הטבעי. אבל –

אבל השנה הנוער והצעירים, בעיקר הצעירות, חושפים יותר ויותר כפות רגליים ערומות, יחפות, ומה נאמר – ברוב המקרים, גם כשאינן נקיות ביותר (אצל הבחורים) – האצבעות הן ממש מקסימות, תואמות, מטופלות היטב (אצל הנשים) ופשוט יפות גם כאשר הבחורה עצמה היא לא סמל הגוף והפנים המושלמים.

אני מעז לחשוב שיש כאן גם התפתחות גנטית ברוכה, שבה מדור לדור נעשות כפות רגליהם של הישראלים יפות יותר, ואם פעם היו רבות מהן עקומות, הנה לאחרונה הרוב הן תואמות וממש יפות. דומה שאפילו ציבורי עדות מסויימים, כמו יוצאי מרוקו או התימנים, שלא תמיד הצטיינו בכפות רגליים נאות, עדינות וגם ללא יבלות, השילו במשך הדורות חלק ניכר מתורשתם והם לוקחים חלק שווה ביופי הישראלי הזה.

כשהייתי צעיר היו רוב הנשים היפות מבוגרות ממני, עכשיו, בגיל 72, רוב הנשים היפות צעירות ממני, כך שיש לי פרספקטיבה של כמה וכמה דורות. נדמה לי ש"האשמים" העיקריים בכך שכפות רגליהם של הצעירות והצעירים הישראליים נעשו יפים יותר – הם דווקא הסנדלים המעניקים להם אוויר לנשימה וגם מחייבים לשמור אותם בצורה אסתטית, ולא להיות קבורים במחנק הגרביים של נעלי הספורט, או מה שגרוע יותר, בלי גרביים בכלל.

בכל מקרה, יש להודות שגם הנעליים שרובנו נועלים בשנים האחרונות, בעיקר בחורף, הן נעלי ספורט נוחות להליכה ולא הנעליים העשויות עור בלבד שבהן התענינו שנים רבות. די להיזכר בנעלי העבודה השחורות, הגבוהות, העשויות עור, שהיו גם הנעליים התקניות בצה"ל, ואשר ההליכה בהן, במסעות של תנועות הנוער, ואחר-כך בסדיר ובמילואים – היתה ממש עינוי לעומת הנעליים הגמישות והנוחות של היום. גם בתחום הסנדלים חלה מהפכה אורטופדית דומה, מסנדלי "גלי" השטוחים ועד "טבע נאות" המשוכללים, שאפשר לצעוד בהן מרחקים. 

בתור מעריץ של המשורר פנחס שדה ושל כפות רגליים נשיות יפות, אני מצטער שהוא לא זכה לראות כמה יופי נוסף לבנות הישראליות, שאת כפות הרגליים של רובן, לאחר רחצה מסויימת, כנהוג בתאילנד לפני מסג' – אפשר היום ממש לנשק או גם ללקק ולבלוע.

* * *

יוסי גמזו

כְּשֶאֲנִי מְפַחֵד לָמוּת

כְּשֶאֲנִי מְפַחֵד לָמוּת בְּתוֹכִי

אֲנִי מֵת בְּתוֹכֵךְ.

לוֹחֵךְ

הַיָּם הַגָּדוֹל אֶת שְנֵינוּ. בִּשְאֵרִית כֹּחִי

אֲנִי הוֹלֵךְ בָּךְ לְאִבּוּד בֵּין נַחְשוֹלַיִךְ הַנּוֹשְמִים, בֵּין אַצּוֹת שְֹעָרֵךְ הַמָּלוּחַ

הַסָּח דְּבַר-מָה רָחוֹק וְכִסּוּפִי. כָּאֲסוּפִי, סוֹגְרִים עָלַי חַיַּיִךְ חֵיק נִפְעָר. גִּמְגּוּם קָמָא

הוֹלֵם טַם-טַם הַדֹּפֶק בָּרָקּוֹת הַתּוֹפְפוֹת. מֻרְעָב, יַלְדוּתִי, פָּלוּחַ

קוֹרֵעַ הֵאָנְחֵךְ אֶת סְדִין-הַשֶּקֶט הָאָפֵל

קְרָעִים-קְרָעִים שֶל מַשְמָעוּת חַמָּה.

וְתָמִיד, לִפְנֵי הַיְקִיצָה, אוֹתָהּ

מְצִיצָה, מְצִיצַת הָעֶצֶב

הַמַּר וְהַנִּכְמָר הַזֶּה, הַיֶּלֶד שֶנִּטַּש בִּרְצִיף הַחֲלוֹמוֹת הַטּוֹרְפָנִים לְהִזְדָּאֵב

וּמַשֶּהוּ מֻחְמָץ, מֻחְמָץ לָעַד, כְּמוֹ עוֹד כּוֹאֵב

הָאֵבֶר שֶנִּקְטַע, שֶהוּא כְּבָר לֹא-אֲנִי בְּעֶצֶם –

וְאִמָּא'לֶה, חַכִּי לִי בְּפַרְוָה וִינָאִית, אֵי-שָם עָמֹק בִּשְנוֹת הָאַרְבָּעִים, גְּבוֹהַת-עָקֵב

וַאֲפוּפַת עָנָן בָּשֹוּם, צוֹבֵט, שֶל גַּעֲגוּעַ,

פַּסְטֶל, פַּסְטֶל צַמְרִי וּמִתְאַבֵּךְ שֶל רֶנוּאָר.

הָאֲפֵלָה הַזֹּאת, הַמַּרְתְּפִית, שֶלֹּא הָגוּהָ

וּמִי יוֹדֵעַ אֵיךְ, מָתַי וְאִם בִּכְלָל תּוּאַר

מַכָּה אוֹתִי, מַכָּה אֶל זִרְמָתוֹ שֶל הַפָּצִיפִי,

אֶל הַחוֹפִים הַהֵם, אֶל הַמּוּצָק, בִּגְאוֹת, בִּגְעוֹת.

אָז הָצִיפִי אוֹתִי, אַתְּ שוֹמַעַת? הָצִיפִי –

כֵּן.

כָּכָה.

עוֹד.

וַהֲיִי יַלְדָּה קְטַנָּה שֶלִּי. אֵם-בַּת שֶלִּי. הַבְּכִי

הַחַם, הַלֹּא נֻחַם הַזֶּה. שֶהֲרֵי - כְּשֶהַיָּם לוֹחֵךְ

וַאֲנִי, כְּמוֹ תָמִיד, אַתְּ יוֹדַעַת הֲרֵי, מְפַחֵד לָמוּת בְּתוֹכִי

אֲנִי מֵת בְּתוֹכֵךְ.

(נדפּס בּ"הליקון")

* * *

אורי הייטנר

אידיאליזציה לעבריינות פוליטית

גם הרחוקים ביותר מהשקפתו הפוליטית של אייבי נתן, הוקירו אותו, העריכו אותו ואהבו אותי, בשל טוב ליבו, בשל מפעלי הסיוע שיזם ואירגן לכל מקום מוכה אסון בעולם, בשל תמימותו ויושרו.

גם נכונותו לשלם מחיר אישי על מאבקיו ראויה לשבח. ובמצוות "אחרי מות קדושים אמור", בדברי ההספד עליו, אין סיבה להתחשבן עימו בדיעבד על כך שנטל חירות לעצמו לפעול בניגוד לחוק (העובדה שאדם מוכן לשלם מחיר על עבירה על החוק, אינה מטהרת את העבריינות).

אך הנה, בדברי ההספד, חלק ממוקיריו של אייבי נתן הדגישו דווקא את העבירה על החוק ואף עשו לה אידיאליזציה. הגדיל מכולם שמעון פרס, מי שאמור לסמל ולגלם את הממלכתיות ואת כיבוד החוק, שבדברי ההספד בהלווייתו של אייבי נתן אמר: "רגזנו עליו למה הוא ... מפר חוקים... אבל אוי ואבוי לנו אילו היה שומע בקולנו" ("הארץ" 31.8).

החוק עליו עבר אייבי נתן, היה האיסור להיפגש עם חברים בארגון טרור. נתן נפגש עם אנשי אש"ף ובהם ערפאת, ועל כך נידון פעמיים למאסר. אפשר לחלוק על החוק, שהתקבל ברוב גדול מאוד בכנסת, ושגם מפלגת העבודה תמכה בו, ויש דרכים דמוקרטיות להיאבק למען שינוי חוק. הפרת חוק אינה חלק מארסנל הדרכים להיאבק בחוק. כאשר נשיא המדינה מכשיר בדיעבד עבריינות פוליטית ואף עושה לה אידיאליזציה, הוא מועל בתפקידו ומשמש דוגמה שלילית לאזרחי המדינה.

ישנה טענה, שהעובדה ששנים אחדות לאחר פגישותיו של אייבי נתן עם ערפאת נהגו כמוהו ראשי ממשלות, מעידה על כך שאייבי נתן צדק והקדים את זמנו. טענה זו מופרכת מעיקרה ובלתי הגיונית. ראשית, יש הבדל בין מעשה מדיני של ראש ממשלה נבחר המנסה לקדם, על פי דרכו והבנתו, את ענייניה של ישראל, לבין מעשה פיראטי של אזרח פרטי, בלתי מוסמך, בניגוד לחוק. שנית, העובדה שממשלה נהגה בדרך זו או אחרת, אינה הופכת בהכרח דרך זו לנכונה. שלישית, המציאות הוכיחה, ששום דבר טוב לא יצא מההכרה באש"ף ומהכנסתו של ערפאת לשטחים. בוודאי שצעד זה לא קידם את השלום באזורנו, וזאת בלשון המעטה. הרבה, הרבה מאוד, הרבה מידי דם נשפך כתוצאה מכך.

אך מעל הכל – הסוגיה אינה האם החוק שאסר מפגשים עם אש"ף היה נכון ומוצדק, אלא בהנחה שהוא לא היה מוצדק – האם מותר למתנגדי החוק להפר אותו. או בניסוח אחר – האם עבריינות פוליטית מותרת? שהרי גם מי שהתנגדו לחוק הזה – בהיותם הרוב מחוקקים חוקים. וכפי שהם התנגדו לחוק הזה, יש המתנגדים לחוקים שהם מחוקקים. האם להם מותר להפר חוקים שהם מתנגדים להם, ועל יריביהם הדבר אסור? איפה ואיפה כזאת היא מוסר כפול. השלמה עם עבריינות פוליטית ובוודאי האדרתה, הם המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה.

יש הרבה דברים טובים לומר לזכרו של אייבי נתן. הרשות שנטל לעצמו להפר חוקים אינה אחד מהם.

* * *

עמוס גלבוע

60 שנה לקהילת המודיעין

מחרתיים יערוך חיל המודיעין של צה"ל עצרת המונית שתעמוד בסימן של 60 שנות עשייה מודיעינית והצדעה לדור הוותיקים. זאת תהיה עצרת חיל המודיעין לדורותיו, הראשונה מסוגה מזה 60 שנה. ביוני 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הוקמה מחלקת המודיעין במטכ"ל של צה"ל, ובסוף שנת 1953 הוקם אגף המודיעין במטה הכללי. מאז ועד היום חיל המודיעין ואגף המודיעין של צה"ל מהווים את הגורם הגדול והמרכזי של קהילת המודיעין, כשלצידה 'המוסד' ושירות הביטחון הכללי (שב"כ). בימים הקרובים עומד לצאת ספר מיוחד, פרי עמלם של בכירי יוצאי קהילת המודיעין, למלאות 60 שנים למודיעין הישראלי על שלל אתגריו ופעילויותיו. במאמרי הקצר אני רוצה להעלות שלו נקודות:

האחת, המודיעין הישראלי הוא חלק בלתי נפרד מסיפור המעשה של מדינת ישראל ב-60 שנות קיומה, והוא שותף מלא להצלחותיה ולכישלונותיה בתחום הביטחון הלאומי; יותר מזה, הוא שותף מלא לקידמה התעשייתית והטכנולוגית של מדינת ישראל. מאז הקמתו הציב המודיעין בראש מעייניו את היעד של תרומה לבניין הכוח של מדינת ישראל, ובראשו צה"ל, על מנת להרתיע ממלחמה, על מנת להתריע על מלחמה ועל מנת להכריע במלחמה ובמבצעים מיוחדים. הוא לכן שותף יום-יומי בהגנה על אזרחי ישראל.

הנקודה השנייה. המודיעין, בצד אתגרי העתיד, ניצב בשנים האחרונות בפני שורה של בעיות, כמו: "בעידן המידע" והאינטרנט הוא איבד חלק נכבד מהמונופול שהיה לו בעבר על המידע (כמו המורה והפרופסור); הוא מתקשה יותר ויותר להתמודד על עיניהם של מקבלי ההחלטות ב"עידן הסי.סן.אן" הוא נתון כל הזמן לביקורת ציבורית, לכינויי גנאי ולעג מפי אנשי תקשורת היודעים יותר טוב מכולם מה מתרחש; ועל כישלונותיו הם עטים בחדווה כעופות טורפים על גווייה. אבל, ראה זה פלא, החשיבות של המודיעין (אצלנו ובעולם) רק עולה, וההזדקקות אליו של מקבלי ההחלטות והכוחות המבצעים לסוגיהם, דווקא מתחזקת. מדוע? כי המציאות בעולמנו הפוסט-מודרני נעשתה מורכבת, רב-ממדית, בעלת הקשרים מסובכים ופעמים בלתי נראים, ומעל לכל – דינאמית בצורה בלתי רגילה; דווקא שפעת המידע הגלוי מביאה לכך שלמעשה כמעט ואין מידע אמין. כל אלו מייצרים אי ודאות קשה וכמיהה למודיעין ממלכתי-מקצועי; יתר על כן, האיומים השתנו: הן בתפזורת העצומה שלהם (לא רק דיביזיות אויב גדולות אלא אין ספור חוליות טרור, עשרות אלפי רקטות וטילים, שפעת תשתיות ומרכיבים לנשק לא קונבנציונאלי), הן בכך שהם נמצאים בחלקם הגדול מתחת לאדמה ובמסתור, והן בכך שהם פרוסים בחלקם על פני כל הגלובוס. כל אלו בצד התפתחות הטכנולוגיה של הנשק המדויק הביאו לכך שהמודיעין לא רק הפך לחלק בלתי נפרד מהלחימה עצמה, אלא שבלעדיו אי אפשר להתכונן בכלל ללחימה (היום-יומית והעתידית).

והנקודה השלישית, ההון האנושי. בני האדם היו ונשארו הנכס העיקרי של קהילת המודיעין. מדובר בקבוצת איכות מקצועית מהמעלה הראשונה, מסורה, הפועלת לטובת המדינה וצרכיה האמיתיים; זאת קבוצה מגוונת המורכבת ממאות משרתים במקצועות טכנולוגיים, מבצעיים, מחשבתיים, ניהוליים; זאת קבוצה המקבלת בצייתנות את הפיקוח של הזרוע המחוקקת ואת המרות של הדרג המדיני; זאת קבוצה שאנשיה עובדים בעילום שם בעולם שכולו יחצ"נות מתפרצת; זאת קבוצה הרוצה להאמין שגם "למעלה", בקרב מקבלי ההחלטות, רק טובת המדינה, ולא טובות אחרות, היא השיקול העליון.

 הציבור צריך להצדיע לקבוצה זאת, ומול אתגרי העתיד חובתה העליונה של המדינה היא לשמר את איכותה המודיעינית על מנת שתישמר העליונות המודיעינית שלנו – התנאי ההכרחי לשלום ולמלחמה.

פוסם לראשונה ב"מעריב" 1.9.08

* * *

אהרון חָבֵר

עוד על יונים וגם גדיים

לאהוד שלום,

לאור תגובתך לפרק מספרי העוסק ביונים (גיליון 374), תרשה לי להוסיף שני סיפורים קטנים:

יעל [אשתי] גדלה במושבה. בימים הרחוקים ההם היה הנוהג לחלק את הקרקעות לשניים. החלק הגדול, שברוב המקרים היה מרוחק מהבית, היה מיועד לגידולים החקלאיים, בעוד שהחלק הקטן, שבדרך כלל היה בין שניים לשלושה דונמים, היה מיועד לבית המגורים ול"משק עזר" שמשמעו היה גידול כמה עשרות (לפעמים הורחב הלול לכמה מאות) תרנגולות בעיקר לשימוש עצמי, ועז אחת או שתיים להספקת חלב ומוצריו לצריכה עצמית, ליצור ביתי של גבינה מעודפי החלב. (כמה חלב אפשר לשתות?). העיזים היו מהזן "זאנן", עיזים לבנות שהיו בבת עינה ו"ספינת הדגל" של "עזיזה": האגודה החקלאית לגידול עיזים בעיקר במשקי הבית.

 העז "שופרא" היתה הפיווֹריטית. בהמלטה הראשונה שלה המליטה תאומים זכרים. הגדיים היו כאחים ליעל ולאחותה. הם גדלו יחד, שיחקו יחד. לא היה אפשר היה לדעת מי אוהב את מי יותר. הבנות את הגדיים או הגדיים את הבנות.

הבית לא היה בית דתי, בקושי היה מסורתי. ברור היה כי את הגדיים הזכרים לא יהיה אפשר לגדל, אך ברור היה כי אי אפשר יהיה לשחוט אותם לצרכי הבית. כי מי אוכל את בשר אחיו, אפילו אם הוא רק גדי? מה עושים? הגדיים הם בכורים, לכן יש להקדיש אותם לכוהנים. נמצא כהן, ניתן לו את הגדיים וחסל סדר. רצה הגורל ולא נמצא כהן שיהיה מוכן לקחת את הגדיים.

ימים קשים עברו על המשפחה. כל יום שעבר רק חיזק את הקשר הנפשי אל הגדיים. אולי עצם העובדה שיש להפטר מהם ואי מציאת הדרך לעשות זאת, הוסיפו קושי על קושי. לאחר דיונים קשים כשאוֹל הוחלט כי על האב לקחת את הגדיים אל הפרדס ולהשאיר אותם שם בלילה שהתנים יטרפו אותם.

אין מילים לתאר מה עבר על המשפחה באותו הערב. מאוחר יותר הכריעו העייפות, הבכי והכאב את הבנות. כל הלילה, גם בזמן השינה הטרופה, המשיכו הדמעות להרטיב את הכר. כל הלילה וגם בחלומות המשיכו זעקות השבר של הגדיים לקרוע את ליבה של יעל, עד כי לא ידעה אם את החלומות היא שומעת או את הגדיים.

בבוקר, הלומת עייפות וצער וכאב, נכנעה לשיגרת החיים והלכה לבית הספר. כשיצאה מהבית הופיע בפתח השכן, מוביל איתו את הגדיים. "מצאתי אותם בפרדס," הצהיר בשמחה, מחכה לדברי תודה.

יעל נמלטה ומיהרה לדרכה.עם סיום הלימודים אצה רצה כל הדרך הביתה ובליבה תפילה כי שלום לגדיים. הגדיים לא היו!

עד היום, על אף שעברו מאז עשרות שנים, היא לא יודעת מה עלה בגורלם של הגדיים. את הסוד לקחו איתם הוריה שנפטרו לפני שנים.

ובאשר ליונים: מצורף כאן עוד קטע קצר מאותו הספר, עמודים 87-88 המספר על הקורות אותן: 

"עקב המצור על ירושלים היתה בעיר בעייה חמורה של מזון. לי ולמשפחתי לא היתה זו בעייה חמורה. חצר ביתנו היתה משופעת בירקות, לולנו המה תרנגולות מטילות ושובך יוניי היה מלא יונים הומיות. ליבי כאב, אולם ההכרח היה אבי המציאות המרה. בעיניים כלות ראיתי איך הולכת להקת יוני ומתמעטת. זוגות-זוגות היו יוני מובלות אל השוחט הזקן של השכונה, זוגות-זוגות היו מוצאות את דרכן אל הסיר המלא מים. חיינו מהן, הן היו מנת הבשר, הן היו תמצית המזון. בתחילה סירבתי לאכול מבשרן, הייתי יושב ליד השולחן בוהה בחלק היונה המונח בצלחתי, רואה אותה במעופה, בחיזוריה, בהאכלת גוזליה. בוכה את חייה שחלפו. בני משפחתי היו גומרים את מנתם ויושבים שותקים סביב השולחן, תולים בי את מבטיהם. פורש הייתי מן השולחן אל פינתי מבלי לנגוע במנת הבשר. ולמחרת היה חלק יונה אחר מונח בצלחתי.

כעבור זמן למדתי להבין את חוסר ההיגיון שבהתנהגותי. לא יכולתי להחזיר חיים ליוניי המבושלות. אכלתי מבשר יוניי. כל הלילה התהפכתי על מיטתי אחוז חלום בלהות. כאבי בטן איומים תקפו אותי. התעוררתי קודח ומזיע כשאלפי יונים מרחפות מול עיני טופחות בכנפיהן ומהמות בגרונן. רצתי אל השירותים כשמעי מתהפכים בקרבי והקאתי עד כלות נשמתי.

למחרת הובהל לביתנו ד"ר ליליאן הזקן והטוב. הוא ישב בשולי מיטתי, בדק את החום ואת הדופק. לאחר מחשבה עמוקה המליץ במבטאו היקי "מעט מרק עוף חם בלי בשר. רק עם מעט אורז והכול יהיה בסדר."

אימי מיהרה להגיש לי במיטתי צלחת מרק חם זהוב עדין שצחצוחי שמן קטנים וקלים צפים בו. לגמתי ממנו אט-אט. טעמו היה נפלא. חסר כוחות שכבתי במיטתי ונרדמתי. למחרת קמתי ממיטתי כאילו דבר לא קרה. הרגשת רעב חריפה דחפה אותי את המטבח. אימי הגישה לי צלחת עם חתיכת יונה וסלט חסה טרייה מגינתנו. אכלתי בחטף דבר לא קרה, הבשר היה טעים."

לא ברור לי מקומה של הפיסקה האחרונה בתגובתך. מה עניין אונס משרתות ועבדים לכתבה?

 בברכה,

 אהרון חבר

אהוד: כפי שכבר כתבתי לא פעם, האגודה הראשונה שבה הייתי חבר בימי חיי היתה "עזיזה", אגודה לגידול עזי-בית, שבראש הסניף הפתח-תקוואי שלה עמד קרוב משפחה שלי בשם יעקב קנופ. עד היום שמור עימי ספר ההדרכה של האגודה עם ציור של עז בירוק על רקע לבן. ואף שאספני ספרות עיזים עברית כבר הציעו לי אלפי דולרים עבורו, אני לא מוציא אותו מידי.

ובאשר לפסקה האחרונה בתגובתי, ייתכן שבגלל המרחק אינך ער כל כך למגמה ההולכת ושלטת במדעי הרוח בישראל – לראות את המפעל ההתיישבותי בארץ, החל מ-1878, כמפעל קולוניאליסטי שלא בא אלא לדכא את הילידים המסכנים, קרי הערבים (מתחילה הם כלל לא ידעו שהם פלסטינים), ובזכות מחקריהם הכוזבים זוכים גאוני פקולטות אלה לפרסום מאמריהם וספריהם בלועזית. ואני, בכמה הזדמנויות, משתדל לדבר על הביוגראפיה שלי ועל הכתיבה שלי במונחים מעודכנים אלה, בתור בן למשפחה קולוניאליסטית בת דורות אחדים מהקולוניה פתח-תקווה. לספרי העומד לצאת בקרוב, "ספר הגעגועים", רציתי לתת כותרת משנה: "רומאן קולוניאלי" אך לבסוף ויתרתי משום שלא כל הקוראים יודעים מה מידת הטמטום והפרו-פלסטיניות שפשו באקדמיה הישראלית, גם זו הקובעת את גורל הספרות העברית.

* * *

רחמים כהן

מה בין כתיבה עיתונאית לסתם דמגוגיה?

בניסיונו להפגין זלזול באורי הייטנר כותב אלי יזרעאלי בגיליון 374 תחת הכותרת "בין כתיבה עיתונאית לכתבות תדמית" את הדברים הבאים:

"אהוד ידידי, כתבת לי כי הייטנר כותב גם ל'ישראל היום' ולא על כך ראויה לבוא התפארות. 'ישראל היום' אינו עוד עיתון כי אם בולוטין [לידיעת הכותב, המילה הנכונה היא "ביולטין"], אשר מטרתו להאדיר את שמו של נתניהו ולהכפיש, בדרכים שונות ומשונות, כל מי שעומד מולו."

יואיל אפוא רבנו יזרעאלי ללמדנו, מה בין "ישראל היום" ובין "ידיעות אחרונות" או "הארץ" שהוציאו חוזה על נתניהו ומתמידים בהשחרתו תוך שהם מחבקים את ציפי/ציפורה בשם עיקרון העל – "רק לא נתניהו". לזכותו של "ישראל היום" יאמר שהוא – שלא כמו השניים שהזכרתי – שוטף לך את המוח בחינם.

ברוב ענוותנותו שם עצמו האדון יזרעאלי לחוזה ולנביא והוא כבר רואה בעיני רוחו את המשאיות המרוקנות את ביתו של הייטנר בגולן. אין לי אלא להזכיר לו למי ניתנה הנבואה בימינו. אם כדבריו "כתבות מסוג זה, בתשלום לא גבוה, כתבתי עוד לפני הצבא..." כנראה שתפס פראיירים לתפארת, כי אני לא הייתי משלם לו אגורה גם עבור מה שהוא כותב אחרי הצבא.

רחמים כהן

גילוי נאות: אני קורא בעניין רב את מאמריו המאלפים של אורי הייטנר, מבלי שחלציה של ציונה יפריעו לי.

* * *

אלי יזרעאלי

כמה הערות קצרות מאוד

א. עם כל הכבוד לביטאון קיבוצו של הייטנר, עדיין את ההשתלחויות באולמרט הוא דואג להפיץ ברשת.

ב. הייטנר שוב מכפיש את אולמרט, אבל קראתי (למה בעמודים האחוריים?) כי שחיתות כרטיסי הטיסות של אולמרט מצטמצמת. כשייסגר התיק כנפיחה חסרת תוחלת, גם לא יכתבו על כך יותר. כבר כתב אריק איינשטיין ושר על "עיתונאי קטן שלי".

ג. האם התבטאויותיו של הייטנר כנגד אולמרט, אינן הוצאת דיבה?

ד. יואב אהרוני כותב על השלום הנצחי. האם טרם הבחין בין מציאות לאוטופיה?

ה. ראיתי אהוד שיש כל מיני נקודות במקום מלים במה שכתבתי... האומנם לוקה אנוכי באמנזיה ואיני זוכר שהצבתי נקודות במקום מילים? אנא, עדכנני.

ו. ולמרות כל החגיגה – לא לבני, לא מופז, לא ברק. אז עוד שנה ביבי יחזיר את הגולן. השלום עם הפלסטינים יחכה 3-4 שנים, עד שאולמרט יחזור.

שבוע טוב

אהוד: מאחר שלא כל המילים שאתה משתמש בהן נראות לי הולמות את אופיו של המכתב העיתי, אני שם שלוש נקודות במקומן, ובעצם הייתי צריך לשים סימן מדוייק יותר להשמטה והוא: [---] – וכך אנהג גם בעתיד. לא כל מחשבה רגעית ראוייה לפרסום, כפי שתיווכח ממה שהשמטתי מהערותיך אלה. ואני מציע שתתרכז בכתיבת רשימות העומדות בזכות עצמן, כי לקוראים כבר נמאסו קצת חילופי המהלומות המילוליים, החוזרים על עצמם.

* * *

יואב אהרוני

פלונטר

סיפור פיטוריו של ניצב אורי ברלב מהמשטרה עורר בי זיכרון נשכח:

בשלהי שנות ה-60 הזדמנתי לרחוב גיבורי ישראל בתל-אביב וסרתי שם לבית קפה פינתי קטן להשיב את נפשי באספרסו כפול ועוגה. בעודי לוגם מהקפה, נכנסה שוטרת צעירה, ניגשה לדלפק ופתחה בשיחה עם בעלת המקום. מהשיחה הבנתי שהיא בתה. לפתע אמרה הבת לאימה: "את רואה שם את השוטר שהולך על המדרכה? תיכף תראי מה יקרה."

"מה יקרה?" שאלה האם, והבת ענתה: "כשהוא יגיע לצומת, הוא יֵרד לכביש ויתחיל לכוון את התנועה."

ואומנם, השוטר, בדרגת סמל, הגיע לצומת, ירד לכביש והתחיל לכוון את התנועה.

"עכשיו תיכף יהיה פה פקק," אמרה השוטרת הצעירה.

ואכן, תוך זמן קצר נוצר בצומת פקק ארבע-כיווני עצום עם צפירות וקללות.

"עכשיו הוא ילך," אמרה השוטרת.

וובאמת, הסמל נפנה והלך, משאיר את התסבוכת להיפתר בעצמה.

"תגידי," שאלה האם את בתה, "את מכירה את השוטר הזה?"

"בטח," ענתה הבת, "זה המפקד שלי."

מאז עברו שנים רבות. דומה שהסמל ההוא עלה בינתיים בסולם הדרגות, והוא עתה המפכ"ל, או גרוע מזה – השר לביטחון פנים.

* * *

הליך חקיקה ציבורית לביטול עמלות העו"ש - הרשמו והעבירו הלאה:

http://www.consumers.org.il/category/amlot

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שבעה-עשר

הקטטה עם עַלֵיוַּה

חלק ראשון

בקיץ השני של פתח-תקווה היתה העונה החקלאית גרועה מאוד. יבול התבואה של השנה, תר"מ, 1880, לא הצליח. בחורף ירדו גשמים רבים וגם שלג אבל השדות, שלא היו מנוקזים, עמדו מוצפים במשך שבועות ארוכים ודמו לביצה. גם הקור פגע קשה בחיטה ובשׂעורה.

אך יותר מכישלון התבואה העיקה מכת הקדחת. אלה שחלו בה – ידיהם ורגליהם היו מתנפחות ככריות. פניהם מצהיבים. הם סבלו מצמרמורות קשות. היו מתכסים בשמיכות-צמר, אפילו באמצע הקיץ – והרגשת הקור נמשכת. לאט-לאט החום היה עולה עד ארבעים מעלות, הגוף מתכסה זיעה. את המצח היו מנגבים להם במטליות טבולות בחומץ. אז היתה באה הרגשת הקלה אבל אבקת-החינין המרה, שנלקחה כתרופה, גרמה לזמזום חזק באוזניים. במשך הזמן הגוף היה נחלש וההתנגדות למחלה פוחתת.

המתיישבים טרם ידעו שחיידקי המאלאריה מוחדרים לגוף על-ידי עקיצות יתושים החיים בביצה, סמוך לירקון. הם חשבו שהאוויר המורעל, בסביבות הנחל והביצה, גורם לקדחת – כפי ששתיית מי הירקון מביאה עימה את מחלת הבילהרציה. למזלם, קנו וקבעו תחילה את מקום יישובם על הגבעה בנחלת קסאר, שהיתה מפולשת לרוח ומרוחקת מן הירקון. אילו היו קונים תחילה את נחלת טיאן, כפי שרצו, והולכים על פי הדוגמה של הכפרים באירופה, ממנה באו – היו מתיישבים ממש על גדת הנחל. אמנם, הם לא יכלו לדעת שגם ישיבתם באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" – לא נתנה להם הגנה מספקת כנגד עקיצות היתושים, שהתבררו לעיתים כקטלניות.

מתיישבי פתח-תקווה שקדחו היו מובלים לבית-החולים בירושלים. מראה החולים נפוחי הידיים והרגליים, מלאי עקיצות וגרדות, מצחיהם לוהטים בחום, שפתיהם מבוּקעות ביובש, מראה הסבל שעבר עליהם – חיזקו את ידי הירושלמים שהתנגדו ליישוב פתח-תקווה. כל חולה חדש, ומלוויו, בעברם את סימטאות הרובע היהודי המוליכות לבית-החולים, היו מתקבלים במנוד-ראש ובקריאות משונות על-ידי קהל לובשי החלוקים המפוספסים, שחורי המעילים והמגבעות, שיצאו לפוש מעט מתלמודם.

"אוי וי! אמרנו לכם! או וי! הזהרנו אתכם! גְוַואלד! יהודים! איזה חוסר-אחריות! לפתות אנשים לגור בחיק המוות! כמו הפַלַאחִים ממלאבס! הָעַרַאבֶּרְס! אוי וי! אמרנו לכם – "

ולא היה אפשר לדעת אם נבעו הדברים מצער ודאגה או משמחה-לאיד.

*

המחלה שתקפה את לאה בחורף, הרפתה ממנה, אך היא נותרה חלשה. יהודה ולאזאר שלחו אותה לימים אחדים, להתאושש ביפו. שם רחצה בים. אכלה אבטיחים שהובאו על גבי גמלים או בסירות על פני הים מוואדי חַוַּארָה, ונחשבו למשובחים ולמבריאים שבאבטיחי ארץ-ישראל. לאה התגוררה ביפו בבית-אבן מוצל. זה היה שינוי לעומת הסוכה הדלה בפתח-תקווה, שבחורף קרה ודולפת ובקיץ לוהטת ומחניקה. ואולם ליבה לא נתן לה להישאר זמן רב. היא ידעה שבהיעדרה אין מי שיקושש קוצים ויאפה בטאבון את הלחם, כמוה – שהצליחה לאפות בו אפילו חלות ולהטמין חמין לשבת.

בסוף הקיץ חלתה שוב גם לאה בקדחת שסימניה נפיחויות בגפיים ופנים צהובות. רגליה צבו עד כדי כך שלא היתה יכולה לנעול נעל. את כאביה הקשים השתדלה להסתיר מיהודה, אך הוא היה מודאג ממצבה. הוא אהב אותה. היה מלאת התפעלות מיכולתה של הנערה בת השבע-עשרה, צעירת המתיישבים במקום, לעמוד בכל התלאות מבלי להתאונן. לו-עצמו היו ויכוחים קשים עם הקדוש-ברוך-הוא. כאשר נכשל יבול התבואה, ורַבּוּ החולים, יהודה, שנותר בריא וחזק, הטיח בריבונו-של-עולם:

"זה לא צודק! את הבטלנים בירושלים, שמשמיצים אותנו ועושים תעמולה נגדנו, אתה זן ומפרנס, ואותנו – עבדיך ממש, העובדים בשדה מבּוֹקר עד ערב, ובלילות נזעקים להגן על המושבה – אתה מקפּח! שנה אחת בצורת, שנה אחת שיטפונות ושלג! הבהמות מתות במגפה והאנשים קודחים ונחלשים, כאילו אתה מתעקש להוכיח להם שטעו! מה אתה רוצה – שנמשיך להיות שנוררים, פאראזיטים? שנקבץ נדבות בחוץ-לארץ ונחיה על חסדיהם של תקיפי כולל אונגארן וחסותם של בעלי-הבתים הערביים בירושלים?"

לאה, שענתה תשובה דומה להוריה כאשר ביקשוה לחזור עימם לירושלים, אם כי ללא התרסה שכזו נגד אלוהים, סירבה לשמוע דברים אלה מפי יהודה.

"ששש... אסור להרהר אחר דרכיו של הקדוש-ברוך-הוא."

כך חינכו אותה ובזאת למדה להאמין כל ימי חייה. בעיניה לא היתה סתירה בין רצונו של האל לבין סבלה במחלתה וקשיי האנשים הקרובים לה, בפתח-תקווה. אסור להרהר אחרי דרכיו ויש לחיות על-פי המצוות והדינים שניתנו בתורה. היא לא הכירה עולם אחר, משכיל, אירופי, תרבותי וחלקו גם לא-יהודי – כפי שזכה להכיר יהודה – בבחרותו בהונגריה, ולימים בהתחברו לחוג באי-ביתו של פרומקין בירושלים.

יהודה חש אחריות כבדה לשלום אשתו הצעירה. מה יגיד להוריה אם חס-ושלום יקרה לה דבר רע? אישה אחת עזב ומהשנייה יתאלמן – וכל זאת בטרם מלאו לו עשרים ושתיים שנה? – פגע רע יקראו לו, ובצדק. לאה היא פיקדון יקר שהוטל בחיקו, ועליו לשמור עליה מכל מישמר.

"הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה שתישארי כאן חולה, לאה. אני רוצה לקחת אותך חזרה לירושלים!"

"כן? ולשמוע אותם אומרים שם –'אהה, אמרנו לך! אהה, אמרנו לכם!' – לא, יוּדָה, תודה!"

*

בוקר אחד עבר יהודה, נוהג בעגלה עמוסה תבואה משדהו של ר' דוד, על פני הסוכה שבּהּ גר עם לאה. הוא היה צָמֵא, קרא ללאה וביקש ממנה מים. היא יצאה, פניה צהובות ורגליה נפוחות, וכאשר הגישה לו את כד המים, הבחין שהיא רועדת כולה.

"לאה, די!" געה בה יהודה. "אי אפשר להמשיך כך! עלייך לנסוע מיד לירושלים!"

"מה? כדי שיאמרו שם – עוד חלל אחד מפתח-תקווה? לא בא בחשבון. אני לא נוסעת!"

"טיפשה!" צעק. "יותר טוב לך חס-וחלילה למות במלאבס מאשר להתרפא בירושלים?"

"טוב לי כאן."

"אסור לך להישאר יום נוסף אחד!"

"שאתה תדבר כך?"

פתאום נשמע קולו התקיף של ר' דוד מן החצר: "בלילה! בלילה, ילדיי, תשוחחו ביניכם. עכשיו עובדים!"

"רגע אחד!" ביקש ממנו יהודה, וללאה אמר: "או שתסכימי לנסוע מיד – או שאני זורק את המושכות ויורד מהעגלה וזה סוף לעבודה שלי אצל ר' דוד! – והכול בגללך!"

לאה נבהלה. אם יהודה מוכן להתפטר בגללה – סימן שמצבה חמור. עליה לוותר על גאוותה ולשמוע בקולו.

"בסדר."

רק אז הסכים יהודה לשתות מן הכד, ומיד שלח אותה לנוח בסוכה ולהכין חפציה לנסיעה, למחרת היום.

*

למחרת הרכיב יהודה את לאה, שהיתה רזה וקלה כנוצה, על סוסו של ר' דוד, ליפו. הם יצאו צפונה-מערבה למושבה, בדרך הקיץ העוברת את הביצה והר נפוליאון, חוצה את המוּסרַארה, נמשכת בין המושבה הגרמנית שׂרונה לפרדס מונטיפיורי, עוברת על פני בית הקובייה העומד על הגבעה, ביתו של האנגלי מוֹדֶל שנרצח בידי שודדים מהכפר שֵׁיח'-מוּנִיס, עד שנכנסת ליפו.

היה חם. לאה היתה מעולפת-למחצה. מראה התאואים, הג'מוסים השחורים, הרועים במי-הביצה, וענני הברחש, היתושים והזבובים ששרצו ועופפו לאורך הדרך, כל אלה הסתחררו לנגד עיניה בהמייה מתמשכת, כמין זמזום חמסיני שנתערבב עם רנן החינין באוזניים.

"יום אחד, לאה," אמר יהודה, "תהיה כל הבקעה – מפתח-תקווה עד יפו – מעובדת ומושקה. הארץ תימלא שדות וכרמים, רפתות ואורווֹת, אסמים, שדרות עצים ובתים אירופיים, בעלי גגות רעפים כשל הטמפלרים בשׂרונה – אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים עבריים, היושבים כל משפחה על אדמתה. הם יבחרו להם מועצה משלהם, וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שילטונו של השוּלטאן עבד-אל-חמיד, ואולי יסכים ה'שער העליון' בקושטא למכור לנו את הבקעה הזו כולה, ונסדר בה שלטון עצמי בחסותו של הקיסר פראנץ-יוסף, כמו שהשיגו ההונגרים לארצם, תחת כנפי הקיסרות האוסטרו-הונגרית."

"כשהייתי ילדה – סיפרו לי על הדנובה. היא יותר גדולה מהירקון? – יודה? – אני צמאה."

"היית בת שלוש. את לא יכולה לזכור. הדנובה ענקית מול הירקון. יש נהר לא-גדול בהונגריה, רַאבּ, ליד העיר ראבּ [כיום גייר], זה המקור לשם משפחתנו. הוא כמו הירקון רק שהמים צלולים ואפשר לשתות מהם."

"אני צמאה, יוּדה – "

הוא עצר, והשקה אותה מנאד העור הערבי, שהיה קשור לאוכף. המים הדיפו ריח מריר, כקליפת העץ שממנה מפיקים את החינין.

"אני רוצה מתוק – "

"לראש השנה תחזרי למושבה. נאכל תפוחונים בדבש."

"בהונגריה היו תפוחי-העץ גדולים?"

*

הם הגיעו לחאן ביפו, ששימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, מקום ה"בורסה" של מסחר בסוסים וברכוש גנוב, "מועדון" לשיחות ומרכז לשבּאבּ מפסולת העיר. לפני שנה בערך שמע כאן יהודה את הסיפור על ה"עבד" של ר' זרח התמים, שברח עם העגלה והסוסים!

יהודה שכר ללאה מקום בדִילִיגַ'אנְס, מִרכּבת-הנוסעים שהחלה לפעול בדרך המשובשת בין יפו לירושלים, והיתה שייכת לר' חיים יענקל הירושלמי. בחצר של החאן הסתובב אחד מן השבּאבּ היפואי, אַבַּדאי בלשון הערבים – בריון גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו היו נתונות בסנדלי-עץ עבים. מרצועותיהם ביצבּצו לכל צד בהונותיו הענקיות, בצבע האדמה. לבוש היה שֶׂרְוַּאל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתָּח רחב, היה חָלָק מכּל שְׂערה. שפם אדירים חצה לשתי קומות את פניו הכהים, ובמדור העליון יקדו זוג עיניים שחורות וחמדניות במבט מחוצף של "אני ואפסי עוד".

הבחור לא מצא חן בעיני יהודה משעה שהבחין בו – חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא העיר הערות קולניות והתאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בדיליג'אנס. תבע מהם דמי סרסרוּת. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.

ביפו היו אז יהודים מעטים, שחיו בחסד הערבים ולא היתה להם אותה מידה של עצמאות, של שימוש מרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם מתיישבי פתח-תקווה. בואו של אחד הפתח-תקוואים ליפו היה ליהודים היפואים יום חג. אולי לכן ביקש הביריון להעמיד את יהודה במבחן ולהראות לו בידי מי השלטון בעיר.

כאשר קרב יהודה עם לאה, להושיבה בדיליג'אנס, שירבב הביריון כלפי אחת הנשים היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה שאומרת בפירוש מה הוא מאחל לעצמו לעשות בגוף האישה הזו, אם לא תשלם.

יהודה התרגז והעיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.

בתור תשובה סטר הביריון ליהודה על לחיו.

מיד תקע יהודה אגרוף בפניו, בדיוק בין שתי העיניים החצופות.

הביריון שלף שברייה. צוהב פניה של לאה התחלף עתה בחיוורון.

אך יהודה לא נבהל. הוא זכר את השיטות שלימד אותו סֵיטשי בצ'סנק, והקדים את הביריון במטר מהלומות, הראשונה – על זרועו שהחזיקה בפגיון, והשאר, ללא הפסק – מכוּוָנות אל פניו, כדי להממו.

לא עברו רגעים רבים, והביריון, הגבוה מיהודה, היה מוטל מתעלף על הארץ ופניו כעיסה חומה-אדומה מעוטרת בשפם מעוך.

קמה מהומה. ערבים אחדים, שצפו בקטטה, לחשו ליהודה: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו עַלֵיוַּה, ראש הביריונים של העַטַארִין. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה מכה אותך..."

יהודה נבהל. רק זה חסר לו, לבוא במלחמה עם מנהיג כנופיית הביריונים של יפו. במקרה הטוב – יסתיים הדבר שוב בהשלכתו למאסר במרתף הסראיה ביפו, אצל השוטר התורכי הסקרן. עתה נזכר בתורה שלמד מאבו-יוסף: הבריחה היא שני-שלישֵׁי הגבורה! – והתכונן להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בלאה איש לא יפגע. אך ברגע שרצה להסתלק – קם עַלֵיוַּה על רגליו.

מחוסר ברירה נשאר יהודה על עומדו, מוכן לגרוע מכול ומשתדל שפניו ולא גבו יהיו כל הזמן למול עליווה.

עליווה ניגש אליו, שפמו השחור רוטט, מעוך, ועינו האחת נפוחה. הוא הושיט ליהודה כף-ידו לשלום, תקע אותה כשהוא מטלטל את ידו של יהודה בהתרגשות, ואף טפח בידו השנייה על שכמו בחיבה:

"ואללה, אִנַּכְּ גַ'דַע! מןִ מלאבס!" – באלוהים, בן-חיל אתה, ממלאבס!

"כִּיף חַאלַכּ הַלְקֵית?" מה שלומך עכשיו? – שאל יהודה.

"אִלְחַמְד לִאלְּלָה טַיֶּבּ..." תודה לאל, טוב. – השיב עליווה.

בטרם יצא הדיליג'אנס לדרך עטף יהודה היטב את רגליה של לאה, וכאשר התכופף עליה, ביקש לנשקה לפרידה אך היא דחתה אותו:

"השתגעת? יוּדה! מה יגידו בירושלים? לא די שאתה מתקוטט ברחובות כמו איזה גוי!"

"ממתי חשוב לך מה אומרים הירושלמים?"

עליווה לא הִירפה מיהודה. הוא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת של החַאן, לשתות לִימוֹנַאד וקפה ולעשן בצוותא נרגילה. מדי פעם היה נכנס אחד הסכינאים מקרב ביריוני העטארין. עליווה היה קורא לו ומציג בפניו את חברו הטוב, ידידו-בנפש – יודה-ערְבּ ממלאבס.

'דאוד אבו-יוסף היה גאה בי היום,' – אמר לעצמו יהודה, ולאחר הרהור נוסף: 'וגם סטיפן סֵיטשי! – איזה מזל היה לי שלמדתי תורה אצלם ולא אצל בטלני הישיבות של ירושלים! – בייחוד עכשיו, כשרכשתי חבר חדש, עליווה...'

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

ערב טוב לכם

יִשְׂרָאֵל הַר

רוֹזָה שֶּׁלִי

למה לשקר? הנסיעה באוטובוס היתה זוועה. עליתי בתרמיל גב כבד, מלא פירות, ירקות וספרים, האוטובוס בקו מספר 4 הגיע מלא ודחוס עוד אני מושיט יד – נדחפת מישהי שמנה לעלות לפני. עליתי. ליד הנהג עומדות שתי צעירות המבלבלות אותו בשאלות מתי כמה תחנות הן צריכות לרדת ולא זזות מהמקום, בתחנה הבאה מתחים: הנוסעים הדחוסים בקופסת שימורי דגים דוחפים זה את זו עד לדלת האחרונה, שהיא למעשה, האמצעית, מקום עמידתי והנה צעיר עירום ממותניו ולמעלה, עורו מקועקע ומזיע דוחף אותי כדי להגיע לתפוס מקום ישיבה במושב האחרון, הנהג לא מצליח להיכנס למפרצון, האוטובוס עוצר במחצית הכביש המקועקע נדחף לרדת והוא בועט בי, אני מחזיק בשתי ידי בצינורות המעלות היורדות, מישהו מאחורי דורך לי על סנדל ימיני, לא מבקש סליחה והנה הגיהינום – הגברת הזקנה עם המקל ושק של שווקים על גלגלים היושבת בכיסא ליד דלתות הירידה מורידה את הגלגיליות היישר על עצמות השוקיים שלי, סליחה ממנה והלאה, יורדת בא דג דחוס ענק תופס בחולצתי מנסה להכות בי, אני מאגרף את שתי ידי ל"הכניס" לו. מישהו מכניס שתי זרועותיו בינינו... האוטובוס עוצר, שוב באמצע הכביש. עליי לצאת מן הגיהינום ואת רוזה אומרת: לא נורא, היה כיף... תתביישי לך שׂוֹשָׂנָה שלי

עד כאן אהודים יקרים. הסיפור – אמיתי. קרה לי היום [אתמול] לפני הצהריים בברכת שנה טובה ובעיקר בבריאות והצלחה בכל מעשה ידיכם

ישראל הר

 * * *

קבלת שבת בצוותא

יום שישי,  26 בספטמבר בשעה 1200

פרשת השבוע "ניצבים" מביאה את דבריו האחרונים של משה רבנו טרם ייאסף אל עמיו. משה מפרט, בדין וחשבון נוקב, את הברכות והקללות שתבואנה על העם אם ישמור את המצוות ואם לאו. דין וחשבון עושה כל יהודי שלושה ימים לפני ראש השנה, ואורחי "קבלת שבת" ישתפו אותנו בהכנותיהם לקראת השנה החדשה.

נארח את השופט העליון בדימוס, יעקב טירקל לשיחת נפש על משמעות "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים." מה מתחולל בליבו של שופט בשר ודם? האם ניתן להבטיח משפט צדק?

עם הפרופ' רחל אליאור, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, נשוחח על השאלה, האם ראש השנה הוא אכן תחילת שנה חדשה? האם כך ראו זאת גם בימי הבית השני?

בשיחה עם הפרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, נבקש להרחיב על תפילות פרטיות ותפילות ציבוריות, על תפילות מסוגננות ותפילות הנובעות מהלב. האם ניתן לחדש במחזור התפילות.

עורך ומנחה: ד"ר יואל רפל. שירה וליווי בפסנתר: גילה חסיד. קטעי קריאה: צבי סלטון. החזן גד רווה בקטעים מפיוט הימים הנוראים.

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 40 ש"ח לכרטיס כולל קפה ועוגה בכניסה. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה. כרטיסים בקופת צוותא טל 03-6950156.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1920 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל