| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 376
תל אביב, אור ליום שני ח' באלול תשס"ח, 8 בספטמבר 2008
עם צרופה מהמוסף השבועי של "הארץ", "הזיתים הדפוקים", מיום 7.11.03
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יוסי גמזו, אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן.
אורי הייטנר: בין מופרך להזוי. // יהודית מליק-שירן: תַּגִּידִי כְּשֶׁאַתְּ בּוֹכָה (שיר).
ס. גָרוּס: התלמיד יירשם בספר השיאים של גינס: הצליח להרים את התחתונים של מורתו בעזרת מקל של מטאטא מבעד לחלון המסורג!
ד"ר גיא בכור: 10 החטאים שחטאנו נגד גלעד שליט, ואולי בעצם נגדנו עצמנו?
דוד מלמד: "הטיסה מג'נבה נמשכה 10 שעות" (60 שנה לטיסת הבכורה ולהקמת "אל על" בספטמבר 1948). ותוספת "הגמל המעופף" של אריה אלחנני.
יִשְׂרָאֵל הַר: מכתב גלוי לאשת העסקים שרי ארונסון.
דודו פלמה: אֱלֹהִים אֶחָד. // אלי יזרעאלי: כמה הערות לנאמר בגיליון 375
תקוה וינשטוק: התרשמויות.
אורי קליין כבר שכח את הסרט "המחצבה" כי הוא לא מטפל בסופרים נידחים.
נורית גוברין על ספרו החדש של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב".
עצומה באינטרנט למען שימור ושמירת "בית יוסף באו" בתל אביב.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שבעה-עשר, הקטטה עם עַלֵיוַּה, חלק 2.
אהוד בן עזר: תזכורת שנתית בסתיו, הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)
בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי.
י"ז: אוֹדָה לכפות הרגליים.
* * *
יוסי גמזו
אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן
אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן,
גַּם לֹא עַל הַקְּטַנִּים מֵהֶם, בְּנֵי הַשָּלוֹש אוֹ אַרְבַּע
שֶהֵם אֶצְלֵנוּ, בִּשְמוּרוֹת-הַטֶּבַח, פֶּרַח לֹא מוּגָן
אַף לֹא מֵאֵם שֶאַב-הָרַחֲמִים בָּחַר בָּהּ
לִהְיוֹת עֶזְרָם וּמָגִינָּם וְשֶפִּתְאֹם
נִגְלֵית לִבְנָהּ הָרַךְ כְּמִין מִפְלַץ-צַלְמָוֶת
שֶהַבִּינָה הָאֱנוֹשִית אֵינָה קוֹלֶטֶת אֶת תְּהוֹם
זְדוֹן טֵרוּפָהּ בִּיוֵן הָרֶשַע וְהָעָוֶל.
מִי שֶאוֹמֵר חַיּוֹת-אָדָם מַכְתִּים, בְּעֶצֶם
אֶת הַחַיּוֹת הַסּוֹכְכוֹת עַל גּוּרֵיהֶן
בְּהַקְרָבָה כָּזֹאת שֶשּוּם שִירָה נִמְלֶצֶת
אֵין בָּהּ כְּדֵי לְתָאֲרָהּ, כְּשֵם שֶאֵין
מִמְצָא מַחְרִיד יוֹתֵר בֵּין כָּל צְמֵאֵי הַדָּם
מִזֶּה הַצָּץ מִיֻּמְרוֹתֵינוּ כְּמַרְצֵעַ:
שֶאֵין טוֹרֵף אַכְזָר יוֹתֵר מִן הָאָדָם
בִּפְרָט מִזֶּה שֶאֶת יַלְדּוֹ שֶלּוֹ רוֹצֵחַ.
מַאהלֶר כָּתַב קִינָה עַל מוֹת הַיְּלָדִים
שֶמַּחֲלָה טָרְפָה אוֹתָם. אֵיזֶה צֵל-אֹפֶל
עוֹלֶה מֵרֶצַח יְלָדִים שֶאֶת דָּמָם הַמַּאֲדִים
שוֹפְכִים לְפֶתַע אֵם אוֹ סָב כְּשוֹכְנֵי-תֹּפֶת?
מָה הֵם חוֹשְבִים עָלֵינוּ שָם, בְּגַן-הָעֵדֶן
רוֹז וְאַלּוֹן וּמִיכָאֵל שֶתְּמִימוּתָם
לֹא שִעֲרָה אֶת אַחְרִיתָם הַנֶּעֱקֶדֶת
שֶל הַחַפִּים מֵחֵטְא שֶגְּזַר-דִּינָם נֶחְתַּם
לְכִלָּיוֹן שֶבּוֹ יָדָם הַלֹּא רוֹעֶדֶת
שֶל הַנּוֹתְנִים לָהֶם חַיִּים
לָקְחָה אוֹתָם?
מָה כְּבָר יָכוֹל אָדָם שָפוּי, אָדָם נוֹרְמָלִי
לוֹמַר אִם כְּבָר מִזְּמַן יָצְאָה מִכְּלָל חִדּוּש
נִקְמַת הַיֶּלֶד הַקָּטָן שֶהַשָֹּטָן, כְּדִבְרֵי בְּיַאלִיק,
לֹא בָרָא עוֹד אַף כִּי יֵש לוֹ סְטוֹק גָּדוּש?
אֲנִי מַכִּיר אֶת הָרִשְעוּת הַמִּתְעַלֶּלֶת
בְּמִי שֶלֹּא תַגְלִיד נַפְשָם כָּל חַיֵּיהֶם,
אֲנִי מַכִּיר הוֹרִים שוֹטְפֵי מוֹחוֹ שֶל יֶלֶד
בִּשְלַל כְּזָבִים בָּם רְצוּחָה יַלְדוּת בְּנֵיהֶם,
אֲבָל רוֹצְחֵי גּוּפָם הַקָּט שֶל שְלֹשֶת אֵלֶּה
עוֹלִים בְּעֹמֶק שִפְלוּתָם
אַף עֲלֵיהֶם.
הוקרא מפי דני בלוך בתוכניתו "הִדָּבְרוּת" ב"קול ישראל" ביום שישי האחרון.
* * *
אורי הייטנר
בין מופרך להזוי
במאמרו "ויבוא מלך הכבוד" ("מעריב" 5.9.08) כותב שלום ירושלמי שאריה דרעי "הרים את ש"ס ל-19 מנדטים בבחירות 1999." ש"ס בראשות דרעי זכתה באותן בחירות ב-17 מנדטים. עוד כותב ירושלמי שפעיל הליכוד זאב ז'בוטינסקי הוא בנו של ראש בית"ר. זאב ז'בוטינסקי הוא נכדו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי ובנו של פרופ' ערי ז'בוטינסקי, חבר הכנסת הראשונה.
ניתן לצפות מעיתונאי בכיר כירושלמי שיכין שיעורי בית וימנע משגיאות מביכות כאלו. אך השגיאות העובדתיות הללו כשלג ילבינו לצד השגיאה הקונספטואלית במאמרו, כאשר כינה את דבריו של מופז על שלום תמורת שלום שישיג עם סוריה כ"הצהרות מופרכות".
אם יש משהו מופרך בדבריו של מופז, הוא הטענה שהוא יכול להביא לשלום עם סוריה. אך זו גם טענתם המופרכת של מי שטוענים שיביאו לשלום עם סוריה תמורת הגולן. כל עוד סוריה אינה מעוניינת בשלום, לא יהיה איתה שלום.
מנהיג שמצהיר הצהרה מופרכת שביכולתו להביא לשלום תמורת שלום עם סוריה, אינו מסכן דבר. מנהיג שנוקט בגישה המופרכת לפיה ביכולתו להביא לשלום עם סוריה תמורת נסיגה מהגולן, עלול להביא לאובדן נכס לאומי חיוני כל כך, מכל הבחינות, כמו הגולן, תמורת הסכם שאינו שווה את הנייר עליו הוא כתוב, ולסכן את הפסקת האש המתקיימת בהצלחה רבה בין ישראל לסוריה כבר 34 שנים.
יתכן שהתחייבות להשיג שלום תמורת שלום עם סוריה בימינו היא מופרכת, אך הניסיון להשיג שלום עם סוריה תמורת הגולן הוא הזוי ומסוכן.
הנוסחה שלום תמורת שלום, היא הנוסחה הנכונה, הראויה והצודקת ולכן ראוי לדגול בה ולדבוק בה. נכון, היום אין היא מעשית, כיוון שהסורים אינם רוצים בשלום, מאחר שטרם השלימו עם זכות קיומה של מדינת ישראל. אולם אם אנו נעמוד על שלנו בעקביות, ולא נשדר תבוסתנות, יבוא היום שבו הסורים ישלימו עם זכות קיומנו ויחפצו בשלום. אז, ניתן יהיה להגיע עימם לשלום אמת, על בסיס הגבול הקיים; שלום שבו כל מדינה תכבד את ריבונותה של שכנתה; שלום תמורת שלום. עד אז, ראוי להרגיל, קודם כל את האוזן הישראלית, ואחר-כך את האוזן העולמית ואת האוזן הסורית, לנוסחה היחידה של שלום אמת.
אהוד: אני בדעתך כי אינני מאמין שיהיה אי-פעם שלום אם הסורים ישבו שוב על רמת הגולן מעל לכל יישובינו. כל דיבור על כך רק מגביר את התוקפנות ואת השקר שלהם. אני לא מאמין שאהוד אולמרט מאמין שיש תכלית כלשהי בכל המגעים עם הסורים, לבד ממה שד"ר גיא בכור מכנה בשם "ניהול הסכסוך", כלומר, בבל"ת מתמיד מתוך ידיעה שאין שום סיכוי ממשי לשלום אבל צריך כל הזמן לדבר עליו.
* * *
יהודית מליק-שירן
תַּגִּידִי כְּשֶׁאַתְּ בּוֹכָה
הַבֶּטֶן הוֹפֶכֶת מְאֻבֶּנֶת
וְקָשָׁה
אִי אֶפְשָׁר לִקְרֹא בָּהּ דָּבָר.
הַפּוּפִּיק אִלֵּם
מִתְמַתֵּחַ בְּסַקְרָנוּת
אֶל חֶבֶל אַהֲבָה
סָמוּי שֶׁצּוֹבֵט בָּךְ גַּעְגּוּעַ.
תַּגִּידִי כְּשֶׁאַתְּ בּוֹכָה
אֵיךְ אַתְּ מַחְזִיקָהּ מַעֲמָד?
אֶצְבְּעוֹתַיִךְ מְתוֹפְפוֹת בְּהִתְרַגְּשׁוּת
לֹא מֻסְבֶּרֶת.
עָלִים צוֹנְחִים בְּשִׁלְהֵי אוֹגוּסְט
רוֹכְנִים אֶל סַף לִבֵּךְ, בְּעוֹד
הַשְּׁתִיקָה רוֹבֶצֶת כְּאִלּוּ אֵין מָחָר.
זוֹ הָרֵיקוּת שֶׁמְּטַפֶּסֶת כְּמוֹ קִיסוֹס מִשְׁתַּלֵּחַ
מִתְחָרֶה עִם פִיקוּס רַב זְרוֹעוֹת
נֶעֱטֶפֶת כְּמוֹ רַבָּנִית בְּדַרְכָּהּ אֶל הַמִּקְוֶה
שָׁם בֵּין הַטְּבִילוֹת
תְּמַלְמֵל בְּאִינְטִימִיּוּת
שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל
סְלִיחוֹת.
תַּגִּידִי כְּשֶׁאַתְּ בּוֹכָה
הַבֶּטֶן הוֹפֶכֶת מְאֻבֶּנֶת וְקָשָׁה.
* * *
התלמיד יירשם בספר השיאים של גינס:
הצליח להרים את התחתונים של מורתו בעזרת מקל של מטאטא מבעד לחלון המסורג!
מאת כתבנו לענייני פלילים ס. גָרוּס
לאחר שהאחים אברג'יל ישוחררו מחוסר הוכחות, וכדוגמה מקדימה לכתב האישום היצוק מבטון שתמליץ המשטרה להגיש נגד ראש הממשלה המושחת, מתפרסמים פרטים מ"כתב אישום חמור שהוגש נגד תלמיד לבית משפט השלום בנצרת," ("ידיעות אחרונות", 5.9.08, בכתבה של ישראל מושקביץ), והם נותנים לנו אפשרות להציץ ליכולותיה של משטרת ישראל לרקום כתבי אישום:
"בשעה 4 לפנות-בוקר נכנס הנאשם [בן ה-18] אל חצר הבית," מספר כתב האישום, "הוא עמד על כיסא מתחת לחלון חדר השינה, שהיה פתוח ומסורג, הזיז את רשת החלון, הכניס מקל של מטאטא דרך החלון בין הסורגים ובאמצעותו הרים את השמיכה שבה היתה מכוסה המורה וכן הוריד את התחתונים שלבשה המורה על גופה עד כי נחשף ישבנה." כאשר התעוררה המורה, חמק התלמיד מן המקום.
עד כאן הידיעה כפי שהודפסה בעיתון. לא נאמר אם קצה המקל נעטף בגומי.
עורכי הדין של ראש הממשלה ינסו לברר מדוע לא תקע הנער את המקל של המטאטא בתוך ישבנה של המורה הישנה, והאם באמת ישְנה או נהנתה קודם, בהקיץ או בחלום, מן הדגדוגים ומן החדירה האיטית לחלחולת?
מבקר המדינה ינסה להוכיח כי הנער הוא מבני-משפחתו של ראש הממשלה וגם נהנה מטיסות-חינם לחו"ל עקב כפל מימון הכרטיסים.
מערכת ספר השיאים של גינס תשלח מבקר משלה לאמת את נכונות הסיפור כדי לכלול אותו במהדורה הבאה, וזאת גם אם לא היתה חדירה של המקל לרקטום. כן תיערכנה מדידות מבחוץ ומבפנים אך תוצאותיהן לא תימסרנה למשטרה כדי למנוע אפשרות שהן תחבלנה בכתב האישום המדוייק והיצוק מבטון שיוגש נגד ראש הממשלה.
האחים אברג'יל מרגישים טוב ו... לא תאמינו! – להם אף אחד לא מעז לתקוע מקל של מטאטא בתחת כאשר הם יושבים במעצר. אם כבר תוקעים, אז לעדים.
* * *
ד"ר גיא בכור
עשרת החטאים שחטאנו נגד גלעד שליט,
ואולי בעצם נגדנו עצמנו?
חטא הטיפשות, עירוב התחומים, חטא הפחד, העדר נחישות, תחרות שלילית, חושבים פלסטינית, חטא היוהרה, עודף רצון טוב, חטא העצלנות, וחטא הבינוניות – עשרה חטאים והשפעתם על גורלו של חייל ישראל אחד. ובעצם על כולנו. לאחר המאמר הזה נבין שכולנו בעצם נידונים כמו גלעד שליט.
עשרה חטאים חטאנו בכל הנוגע לשחרור החייל שלנו, גלעד שליט, אך את רובם ניתן לתקן עכשיו, ערב ראש השנה, המתקרב אלינו. לא יהיה זה קל, שכן הדבר מחייב שינוי מדיניות ישראלית. האם בוואקום השלטוני שבו אנו מצויים יהיה מי שיעז לתקן את החטאים שלנו? האם אותם מנהלי משא ומתן יהיו מסוגלים לתקן את שגרמו, או שיש צורך להחליפם, ולהתחיל מבראשית.
החטא הראשון: הטיפשות
הדרישה הישראלית מן המצרים לסגור את מעבר רפיח כל עוד גלעד שליט בשבי היא טיפשות שלא תאומן, שכן זהו רצונם של המצרים, להתנתק ולהתפטר מרצועת עזה. במילים אחרות, זהו אינטרס מצרי עליון שגלעד שליט יישאר עכשיו בשביו. הרי כל עוד הוא בשבי, מעבר רפיח שלהם סגור.
כתבנו כאן את הדברים בזמן אמת, ועכשיו, באיחור, מתחילים להבין בארץ, ועוד מתפלאים מדוע המצרים נוקטים מדיניות של סחבת. אין להם אינטרס, את זה מתחילים להבין סוף-סוף גם בארץ וגם בחמאס. המצרים אינם מתווכים, הגיע הזמן להבין גם את זה, המצרים הם צד ראשי לעניין. לא היה מקום לערב אותם בתיווך למן ההתחלה. מתווך צריך להיות נטול פניות. אותו היגיון צריך לעבוד מול הטורקים, שגם להם יש אינטרסים מול הסורים. מי שהזמין את המצרים ואת הטורקים לתווך, הזמין צרות. גרוע מכך, המצרים יעשו הכול כדי שלא יגיע מתווך חדש.
מגוחכת גם הטענה שביקשנו לסגור את מעבר רפיח כדי שלא יבריחו את גלעד לסיני. נו באמת. מאות מנהרות פועלות היום, דרכם עוברים מאות אנשים. גן חיות שלם הוברח דרכן מסיני לרצועת עזה. אז יש בעיה להבריח חייל צנום אחד?
ליקוי המאורות המבהיל הזה מזכיר לי 18 שנים של טיפשות אחרת: רצועת הביטחון בלבנון. הקרבנו מעל 1,000 חיילים שלנו כדי שלא יירו קטיושות מרצועת הביטחון, בשעה שהיה אפשר לירות אותן גם מצפון לרצועה. לו האתר שלנו היה קיים בשנות השמונים והתשעים, הייתם חוזים במאבק שניהלתי מול תפיסת הביטחון הטיפשית של אז, בטענה שאם יש רצועת ביטחון לא יהיה ביטחון, ואם לא תהיה רצועת ביטחון יהיה ביטחון. זה לקח למערכת שלנו 18 שנים(!) כדי להבין את מה שהיה אפשר להבין בעשר דקות. וכאשר הבינו, זה כבר היה מאוחר מדי. קמה מדינת חיזבאללה, וכל היתר היסטוריה.
ולמה גרמנו עכשיו? גם ניתקנו את מצרים מעזה; גם חיברנו את עזה אלינו בחזרה; גם אנו נתפסים בעולם כאחראים מחדש לעזה; גם נתנו תעודת ביטוח למצרים שעזה לא תחזור אליהם לעולם; וגם לא קיבלנו את השבוי שלנו. "איזה אהבָלים אלה," בודאי חייכו לעצמם המצרים, בסיפוק
החטא השני: עירוב תחומים
הסכמנו לערבב בין ההומניטארי למהותי, וזו שגיאה קשה. במקום להפריד בין סוגיית שליט לבין כל סוגייה אחרת, ולהשאיר אותו בצד האנושי בלבד, כפי שהדבר צריך להיות, הסכמנו לערבב בינה לבין שאלת המעברים ושלטון חמאס בעזה. בינה לבין שאלת האסלאם הפוליטי במזרח התיכון, הדמוקרטיה, ההשפעה האמריקנית, ומה לא. בטענת הסרק הברורה מראש, שיהיה אפשר לשחרר את שליט לאחר "הרגיעה", בלמו אותנו המצרים בעזה בניגוד לאינטרס שלנו, והחזירו אותה לאחריותנו. בטיעון של פגיעה בגלעד מנענו אנו פעילות צבאית ברצועה, וחמאס ביסס שם את אחיזתו בזכות פוליסת הביטוח שנקראת שליט. חמאס דורש היום הסרת המצור הישראלי והעולמי תמורת החייל החטוף, ולמעשה הכרה בינלאומית בשלטונו ובשלטון הראשון של "האחים המוסלמים" באיזור.
יש לחזור לבסיס, ולבצע הפרדה מוחלטת בין ענייני הפרט לענייני הכלל
החטא השלישי: הפחד
ממשלת ישראל פוחדת להתעמת עם מי שצריך, בסוגיית שליט. רק הגיוני הוא שכל עוד אין ביקורים אצל שליט, לא יהיו ביקורים אצל האסירים הפלסטיניים מרצועת עזה, הנמצאים בבתי הכלא הישראליים. מה גם שאלה אסירים שפוטים על-פי חוק, בעוד שהוא חטוף, מקור לסחיטה. בכל שבוע מגיעים כיום אוטובוסים רבים מרצועת עזה עם משפחות האסירים לבקרם בבתי הכלא שלנו, ואנו מתירים זאת כמובן. בעצם, רק משפחות האסירים יוצאות היום מרצועת עזה, תמריץ מאין כמוהו לבצע עבירה, ו"לאוורר" את המשפחה בישראל. כך יוצא שחטופים ישראליים הם היחידים בעולם שכללי המשפט הבינלאומי לא חלים עליהם. איך חיים עם זה אותם אירגוני "זכויות אדם"? האם לישראלים אין "זכויות"? או שכנראה הם אינם בבחינת "אדם"?
אנו חוששים להתעמת עם הצלב האדום, האו"ם והארגונים הבינלאומיים בדרישה הצודקת שלנו; אנו חוששים להתעמת עם ארגוני "זכויות האדם", שכל כולם נועדו לחסל את ישראל הציונית; אנו חוששים להתעמת עם מוסדות המשפט שלנו, כי ברור לנו מראש מה הם יפסקו. במקום לדרוש את שלנו, אנו נכנעים מראש. למי יש כוח להתעמת? אחד הכללים שאימי לימדה אותי תמיד מגיל אפס הוא: לעולם לא לוותר על מה שמגיע לי. אז למה אנחנו מוותרים?
החטא הרביעי: היעדר תקיפות
שמתם לב שמשחרור לשחרור הולכים התנאים ונהיים קלים יותר? "גמישים"? גם אסירים שרצחו יהודים כבר משוחררים, בעבר כלל ברזל, שגם הצד השני קיבל. מדוע לא שיחררנו עד היום רוצחי יהודים? כדי להרתיע אותם, שלא ירצחו להבא, שכן לא ישוחררו. אז מה עם ההרתעה עכשיו?
ברגע שוויתרנו בנקודה הזו, מתחיל המדרון לויתור הבא, כאשר בכל שחרור מעכשיו יהיו רוצחי יהודים רבים. הנה לנו הפרדוקס, שלא הבנו: לכאורה נעשית ההקלה בתנאים עבור גלעד שליט, אך למעשה ההקלה הזו תוקעת אותו עוד יותר חזק בעזה. מדוע? כי מעכשיו רשימת האסירים הנדרשים לשחרור רק תלך ותתארך, רק תלך ותתרחב בכל הנוגע לחומרת העבירות של הרוצחים ולמידת מסוכנותם. הוויתור קורא לויתורים נוספים, ידה הרכה של ממשלת ישראל תיתפס כחולשה וכחוסר החלטיות. מי שעומד על דעתו, מכבדים אותו במזרח התיכון. את הוותרן לא סופרים.
החטא החמישי: תחרות שלילית
במסגרת "המחוות" לאבו מאזן אנו משחררים מאות אסירים, וכך הולדנו נדנדת שחרורים בין אבו מאזן לחמאס: מי מהם ישחרר יותר? מי ישחרר אסירים כבדים יותר? החמאס מחויב עכשיו להגדיל את רשימותיו ולהכביד אותן, אחרת ילגלגו עליו ברחוב הפלסטיני: בשביל מה חטפת? אבו מאזן בלי חטיפה מקבל יותר. אפילו למען הרטוריקה הוא חייב להקצין את דרישותיו; למען התדמית שלו, כמי שכפה את רצונו על ישראל. אין זו תחרות חיובית, כפי שחושבים אצלנו, היא שלילי.
החטא השישי: חושבים פלסטינית
כמו תמיד אנו חושבים בעולם המושגים של היריב. קיבלנו את דרישותיו שהמשא ומתן יתייחס לפליטים, לירושלים, השתמשנו במונחים שלו: "אנתיפאדה", "תהדאה", "הודנה" ועוד; ועכשיו אנו מקבלים לחלוטין את ההשוואה שהוא עושה בין האסירים שלו לבין השבוי שלנו. אלא שגלעד שליט הוא חייל במערכה שנפל בשבי, בעוד שאלפי הפלסטינים הם אסירים שפוטים, שעמדו בפני בית משפט ובתי דין מוכרים, במדינה דמוקרטית, ונשפטו עם עורכי דין, ייצוג והגנה. הם פעלו כטרוריסטים, הוא פעל כחייל. ברגע שקיבלנו את החובה להחזיר אסירים תמורת חייל, נכנסנו למערכת שלעולם לא יהיה לה סוף, שכן בישראל כלואים היום מעל 11,000 אסירים פלסטיניים. זו סחיטה שעובדת.
אנו כבר חושבים פלסטינית ולא ישראלית. הצד השני הרגיל אותנו לחשוב בדיוק כפי שהוא היה רוצה שנחשוב. עודף פרשנים לענייני ערבים ופטפטת מזרח תיכונית, עודף ידע טכני ומעט הבנה מהותית, השאירו אותנו מבולבלים בתחום האוייב. מלחמת העצמאות? מי מזכיר כבר את הביטוי הזה. היום כולם עסוקים ב"נכבה". במקום שהצד השני, החלש, יקבל את עולם המושגים והאינטרסים שלנו, נפלנו לחשיבה שלו, שבה גם אין לנו הרבה הבנה.
החטא השביעי: היוהרה
ממילא אל מול הצד השני אנו מתעקשים להציב עורכי דין טכניים, שאין להם שום הבנה, לא במזרח התיכון, לא בערבית, ולא בהגיון המזרח התיכון. איש מן הנושאים והנותנים בשם ממשלת ישראל לדורותיהם מאז שנות השבעים לא ידע ערבית. איש מהם לא התמצא במזרח התיכון. טכנאי משפט היו למכביר, חשיבה מהותית אסטרטגית נעדרה.
דוגמאות? יורם טרובוביץ, שבלעדי הבנתו העמוקה במזרח התיכון אי אפשר הרי לנהל את המשא ומתן עם סוריה; יש צורך לכופף עכשיו את החוק, כדי שימשיך לנהל את המו"מ; גלעד שר בשנות התשעים או יואל זינגר. עשור אחר עשור, אנו מתעקשים להציב את האנשים הלא מתאימים, והתוצאות, בהתאם. ברובם האנשים האלה גם מעריצים את הצד השני, וכך הם שכחו שגם לנו יש אינטרסים.
אני זוכר איך יום אחד פגשתי בקהיר את עו"ד יואל זינגר, מנסח הסכמי אוסלו, שהגיע היישר מוושינגטון, לאחר יום של משא ומתן עם נציגי אש"ף. ניסיתי לשכנעו שיש פגמים קשים בטיוטות שעליהן עבד. זכור לי איך הביט עלי במבט יהיר, מלגלג מבלי לענות, כאילו מבקש לומר: מי אתה בכלל. וגם היום, אותה יוהרה. שום נכונות לשמוע ביקורת, שום חשיבה יצירתית אחרת אחרת. מתעקשים לדהור, עד להתרסקות הבלתי נמנעת, שאותה אנחנו משלמים. האם מישהו אצלנו הודה אי פעם שטעה?
החטא השמיני: עודף רצון טוב
חמאס הסתבך בחטיפת שליט, ולא בטוח שהיה חוזר על המעשה, לו יכול היה להחזיר את הגלגל אחורה. שכן כמו שחמאס חטף את שליט, כך שליט חטף את החמאס, הסגור ומכותר עדיין ברצועה שלו, משולל לגיטימציה בינלאומית. שליט תקוע לחמאס כמו עצם בגרון: הוא לא יכול לשחרר אותו ללא הישגים, ומתקשה להחזיק אותו עוד הרבה זמן. שליט הפך לעניין "מקודש" עבור חמאס, כמו ירושלים, הפליטים, הפוליטיקה של הדת ועוד. גלעד שליט הפך מחייל למושג בסכסוך, ואלה מקודשים באיזור שלנו.
אם העניין התקשורתי היה פחות אצלנו, היה אפשר למצוא פיתרון במחשכים, איזה הסדר, מנגנון לניהול המשבר הזה. אך אנו משאירים את נושא שליט בכותרות הראשיות, בחשיפה עצומה, וביתר פעלתנות פומבית, דבר שלא מאפשר לשום פתרון יצירתי רגוע להתקדם. ככל שאנו עושים יותר רעש, כך הופך שליט ליותר מקודש אצל החמאס, ובהתאם לכך עולה רף הציפיות בצד הפלסטיני. כל שחרור של פחות מכל האסירים הפלסטיניים יתקבל ככישלון במחנה הפלסטיני, זאת יודע החמאס, והוא חושש מכך מאוד. כך הרצון הטוב שלנו, המובן, והכוונות הטובות, רק מנציחים את הבעיה עוד שנה ועוד שנה. מרוב דיבורים על "שחרור גלעד שליט" שכחנו שגם צריך לשחרר אותו מתישהו.
החטא התשיעי: העצלנות
בהופיעו בפני מתגייסים חדשים של חודש אוגוסט אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שאנו יודעים היכן נמצא גלעד שליט בתוך רצועת עזה. ההצהרה הזו נעלמה מהר מאוד, ואני מבקש לשאול: איך יכול להיות שאנו יודעים היכן גלעד שליט, ואיננו פועלים? עם הכרה כה נרחבת של רצועת עזה איך יכול להיות שכבר שנתיים ואיננו יודעים בדיוק היכן הוא? האם זה יכול להיות? לא יכול להיות.
לצערי, המערכת עייפה, חוששת מביקורת של אימהות ושל בג"ץ, ופועלת במכנה המשותף הרחב ביותר. מבצע חילוץ צבאי, שעלול להיכשל? למה להתאמץ בכלל.
החטא העשירי: חטא הבינוניות
כמו במלחמת לבנון האחרונה, כך עכשיו. לא הולכים על הצטיינות כמו פעם, אלא על הבסדר, על הבינוני, על הממוצע. לא בחשיבה אחרת, אקטיבית, במשא ומתן, ולא בפעולת חילוץ צבאית. האם מישהו שמע על רעיון יצירתי בנוגע לגלעד שליט? חשיבה חלוצית אחרת? מאתגרת? לא ולא. הולכים למצרים, ועוד פעם למצרים, ובסוף אפילו הולכים למצרים.
האתר הזה קם בגלל החטא הזה, שהוא הקשה מכולם. במשך ימי מלחמת לבנון האחרונה לא הייתי מסוגל לישון מרוב תדהמה, הכיצד זה אין תוכנית, אין יעדים ברורים, אין התקדמות ואין הישגים. ורק לקראת הסוף הבנתי שזה המקסימום שנוכל לקבל מעכשיו. זו רעה חולה שפושה בקירבנו, ונגדה אנו חייבים לצאת ולהלחם. בעבר לגלגנו על המנהיגים הערביים, הפועלים בשלומיאליות ובבינוניות. היום אלה אנחנו. והחטא הזה לא פוגע רק בגלעד שליט ובגורלו, הוא פוגע בכולנו. עכשיו אתם מבינים את מה שרציתי להגיע אליו לכל אורך המאמר הזה: כולנו, בעצם, גלעד שליט. את החטאים האלה חטאנו גם כלפי עצמנו.
3.9.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
* * *
דוד מלמד
"הטיסה מג'נבה נמשכה 10 שעות"
(60 שנה לטיסת הבכורה ולהקמת "אל על" בספטמבר 1948)
"היה זה 'סקיימאסטר' בעל ארבעה מדחפים... המטוס, נושא סימון מוזר, נשא בקרבו אחד-עשר אנשים – צוות כפול של שישה, כאמצעי בטיחות, דייל ודיילת, נספח צבאי ושני 'אישים חשובים מאוד'," – כך מתאר ארנולד שרמן, מי שהיה דובר "אל על", את טיסת הבכורה של חברת התעופה הלאומית בספרו "אל על – אודיסיאה בשחקים" (הוצאת ביתן 1972).
שני האישים החשובים מאוד היו נשיא המדינה שזה עתה קמה, חיים ויצמן, ורעייתו ורה. הם שהו בג'נבה שבשוויץ, שם החלים ויצמן מניתוח בעיניו, ולפי המסופר היה תשוש וכמעט עיוור, ונזקק בהליכתו לתמיכת שני מלווים.
בשל הצורך להביאם לישראל הופעלה הטיסה שהפכה להיות טיסת הבכורה של חברת התעופה הלאומית "אל על", וכמו המדינה, מלאו עתה 60 שנה להקמתה.
"כדי להביא את שני האישים החשובים מאוד לישראל, מן ההכרח היה להקים 'קו תעופה' אזרחי, שכן באותם ימים לא היתה בנמצא תחבורה אווירית אזרחית כלשהי אל ישראל, ומטוסיה הצבאיים של זו לא נתקבלו בעין יפה בשוויץ הניטראלית, שממנה היו אמורים הנוסעים להמריא," – כותב שרמן.
"המחלקה לתעופה אזרחית" כבר היתה קיימת, אך עדיין נמצאה בחיתוליה. היה צורך להדפיס דוגמאות של טופס רישום, יומני טיסה ומסמכי כשירות, כמקובל בחברות תעופה סדירות.
את העניין החל לגלגל מוניה מרדור, מנהלו הארגוני של לת"א, להק התחבורה האווירי של ישראל. הוא אמר לסרן גארדנר, איש פיקוד המפציצים הדרומי של חיל-האוויר: "זה עניין סודי ביותר... אך אנו עומדים להשתמש בפיקוד המפציצים שלך להקמת קו תעופה אזרחי." הוא מסר לגארדנר את שמות הנוסעים ואמר: "איני צריך להדגיש בפניך את חשיבות הדבר."
לגבי השם שיינתן הציעו אחדים ממפקדי פיקוד המפציצים לסמן את המטוס במילים:AIR ISRAEL"" – אך לשר התחבורה הראשון דוד רמז היה שם מוכן שאותו נטל מפסוק בספר הושע (י"א, ז'): "ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראוהו". (אגב, המשכו של הפסוק ל"א מלהיב: "יחד לא ירומם"). הוא קבע שחברת התעופה הלאומית תיקרא "אל על", והשם צוייר מעל צבעי ההסוואה הקרבית של המטוס.
המטוס עצמו צוייד באביזרים הטובים ביותר שנמצאו. ממלונות ברחוב הירקון בתל-אביב הובאו כורסאות-קטיפה שקובעו בריצפה. מושבים נלקחו משרידי מטוסים בריטיים ששימשו במלחמת-העולם השנייה. מסך הפריד בין תא הנוסעים ותא הצוות. לריצפה הוצמדו שטיחים פרסיים, ובשטח המטבח הותקן מקרר שמילאו אותו לפני הטיסה בקרח ובמעדנים.
היה צורך גם במדים. גארדנר שירבט על פיסת-נייר מדים חדשים: מקטורן בסגנון אפודת-קרב ומכנסי צמר סרוק בגוון כחול-אפרפר כהה. תבנית הסמל הושאלה מסמלו של דואר ישראל: איילה שלוחה ומגן-דוד. בעיית עיטורי הזהב שהיו נחוצים למדים נפתרה ע"י מומחים לריקמה בחוטי מתכת שנמצאו בחופזה מבין פליטי-שואה שזה-עתה עלו לארץ.
אחר-כך חיפשו דייל מתאים שישרת את האחמי"ם. לבסוף נמצא רב-מלצרים ממלון "ארמון" בתל-אביב. למרות טענותיו שאין לו ניסיון בטיסות הוא הפך להיות הדייל הראשון של "אל על". למטוס גם צורפה חיילת נאה מחיל-האוויר כדיילת וכן נספח צבאי לבוש מדי-שדה, כתפות וסמל צה"ל.
מספר עוד ארנולד שרמן: "על סף ההמראה... נפגש מרדור עם הצוות במלון 'בריסטול'. הוא תידרך אותם ומסר... צרור שטרי כסף שסיפק לו שר האוצר אליעזר קפלן. שוויץ לא ראתה ב'אל על' גוף אמין ביותר להעניק לו אשראי... בתום התידרוך טיפסו האנשים בסולם אל תוך המטוס המדיף ריח צבע טרי... בתוך המטוס הריק-למחצה נמצאו מיכלי דלק נוספים להבטחת הטיסה... מאחר שלא היתה כל אפשרות לנחות בדרך.
"בשהותו על אדמת שוויץ נשמר ה'סקיימאסטר' כל העת בידי משמרות ישראליים שגוייסו במיוחד לצורך זה, והתידלוק נעשה בידי מכונאים נבחרים. שני הנוסעים החשובים הגיעו אל המטוס ברגע האחרון, מוקפים בהמון רב של שווייצים ויהודים שאיחלו להם הצלחה בדרכם."
לדברי שרמן, המטוס היה אמור לנחות בשדה-התעופה של חיל-האוויר בעקרון, אבל ככל הנראה היעד היה שדה התעופה בקסטינה. במקום המתין לו משמר כבוד של "גברים תמירים ערוכים בשתי שורות, חגורים חגורות לבנות צלובות כדרך האנגלים, וחבושים כובעים עטורי-סרטים צחורים," – כותב שרמן – "התזמורת הצבאית היתה מוכנה..."
אלא שבידי ברוך תירוש, איש הפלי"ם לשעבר ומוותיקי "אל על", יש תמונה המראה משמר-כבוד אחר: לדברי תירוש קיבל את פניהם של הוויצמנים משמר-כבוד של אנשי פלמ"ח חבושים כובעי-גרב וחמושים בסטנים.
בספר אחר על תולדות "אל על" – "EL AL STAR IN THE SKY (1990)" כותב מרוין גולדמן בהרחבה על טיסת הבכורה (הספר עומד לצאת במהדורה חדשה). גולדמן, עו"ד ניו-יורקי חובב תעופה, מנהל בביתו מוזיאון פרטי לתולדות "אל על", שנמצא בו אוסף פריטים גדול הנוגע לחברה. לדבריו, המטוס מדגם DC4 שנקנה מ"AMERICAN AIRLINES" הוחזר אחרי ביצוע המשימה לשירותו הצבאי.
מספר עוד ברוך תירוש: "המטוס, ששימש להטסת נשק מצ'כיה, הוכן והוברק כדבעי. הקברניט היה הלל בהיר, הקצין הראשון יצחק הננסון, הנווט יהודה שמעוני, ואיתם אנשים נוספים מחיל האוויר. הבקשה לזכות נחיתה בג'נבה נדחתה על-ידי שלטונות שוויץ, בטענה שהמטוס הוא צבאי וקיים על כך אמברגו מטעם האו"ם.
"אך לא אלמן ישראל, ותוך שהות קצרה הוקמה לשם כך 'חברת התעופה הלאומית של ישראל' כמחלקה במשרד התחבורה... הכתובת נצבעה בכחול על המטוס המבריק, ואני הקטן גיליתי שלצוות נתפרו מדים כחולים עם סמל 'הגמל המעופף' על הכובע. ואכן, השלטונות העניקו את זכות הנחיתה, והנשיא ופמלייתו הגיעו ארצה שמחים."
תירוש: תוך זמן קצר התברר שמנהיג יהדות ארה"ב, אבא הלל סילבר ופמלייתו, היו תקועים ברומא בניסיון להגיע ארצה לשם הבעת תמיכה של יהדות ארה"ב במדינה. המטוס הובהל לרומא להטיסם ארצה, וגם להחזירם לרומא לאחר שבוע ימים, והתברר שרבים מחכים שם להזדמנות לנסוע לארץ. המטוס החל בטיסות הלוך וחזור, מושבים רגילים הותקנו מחדש, והפעילות הביאה להכנסה כספית ראוייה. טיסה גררה טיסה, ומטוס שני הובא מחיל האוויר, משם גוייסו צוותי-אוויר נוספים וכן מכונאים. המחלקה במשרד התחבורה התרחבה, עד ש"אל על" הורכבה ממש כמוביל הלאומי של ישראל.
מעניין לקרוא מה כתבו העיתונים בארץ על טיסת הבכורה. מסתבר שהדיווחים היו דומים.
"מעריב" כתב ב-30 בספטמבר 1948, תחת הכותרת: "הנשיא ויצמן הגיע במטוס 'סקיימאסטר' – הראשון של התעופה הישראלית – ונתקבל בשדה התעופה על-ידי שרי המדינה ומשמר כבוד של צבא ישראל."
ובידיעה נכתב: "ד"ר חיים ויצמן, נשיא מועצת המדינה, הגיע הבוקר בשעה חמש לשדה-התעופה אי-שם בדרומה של ישראל... ד"ר ויצמן הגיע באותו מטוס שהביא את שר החוץ שרתוק לג'נבה... ד"ר ויצמן ירד מן המטוס בצעדים בטוחים, ולמרות החשכה הכיר את כל ידידיו ששמחו על ההטבה בראייתו... המטוס שבו הגיע הנשיא היה מסוג 'סקיימאסטר' – מטוס הנוסעים הראשון שנרשם בישראל – והוא שייך לחברת 'אל על'. הטיסה מג'נבה נמשכה 10 שעות. במטוס, שהיה מסומן במגן-דוד ובכתובת 'מדינת ישראל – שרות התעופה' באו גם פרופ' ה' צונדק ושר הטכסים מ. סימון... בפנקס הנוסעים של המטוס רשם ד"ר ויצמן: 'זכות גדולה היא לי לנסוע בפעם הראשונה באווירון ישראלי כה יפה ומשוכלל, עם אנשים כה נחמדים המלווים אותו.'"
"ידיעות אחרונות" כתב באותו יום: "ד"ר ויצמן הגיע... בא במטוס הישראלי הראשון." הדיווח דומה לדיווחים בעיתונים האחרים. "נשיא מועצת המדינה... ורעייתו... הגיעו היום קרוב לשעה 5 לפנות בוקר לאחד משדות התעופה בארץ. הם באו באווירון השייך לחברת התעופה הלאומית לישראל "אל על"... הטיסה נמשכה 10 שעות ועברה בסדר גמור."
"הארץ", עיתון-הבוקר, דיווח למחרת, ב-1 באוקטובר 1948: "ד"ר ויצמן הגיע אתמול בבוקר בשעה 5 לאחד משדות התעופה. הוא בא במטוס 'סקיימאסטר' השייך לחברת התעופה הישראלית הלאומית 'אל על'. זהו האווירון העברי הראשון הנרשם אצל שלטונות התעופה הישראליים. מספרו הבינלאומי X4. הטיסה נמשכה 10 שעות ועברה ללא תקלה. צוות העובדים היה כפול וכלל 14 איש – כולם יהודים. האווירון הכיל אגף מיוחד עם חדר מיטות. במטוס היו גם שתי סדרניות מחיל-התעופה ונמצא בו אפילו מלצר תל-אביבי ששירת את הנוסעים... הנשיא ירד בנחת מן המטוס... הרגיש את עצמו בטוב בזמן הטיסה, שוחח עם חבר העובדים וגילה התעניינות בבעיות התעופה."
ושרמן מסיים בספרו את תיאור טיסת הבכורה בנימה חגיגית: "לקול נגינת 'התקווה' יצאו מפתח המטוס ד"ר חיים ויצמן ורעייתו. נשיאה הראשון של מדינת ישראל בא הביתה... למדינה היה נשיא, ואף שעדיין לא ידעה זאת, היתה לה גם חברת תעופה. המטוס נקרא 'רחובות' על שם מקום מגוריו של וייצמן.
כך נולדה 'אל על'".
נדפס לראשונה ב"מקור ראשון", 29.9.08.
אהוד: את סמל "הגמל המעופף" עיצב הארכיטקט התל-אביבי אריה אלחנני (1898-1985) לתערוכה הראשונה של "יריד המזרח" שנערכה ב"חצי האי הירקוני" בצפון העיר, בין הירקון לים, בחודש מרס 1934, והיתה אחת הגדולות בתקופתה. היו אלה תל-אביבים ספקנים שלא האמינו שהיריד אכן יתקיים ואמרו שהדבר יקרה רק כאשר הגמל יוכל לעוף, ואז עיצב אריה אלחנני את סמל "הגמל המעופף", שהפך לשם דבר ומלווה את תולדות הארץ והעיר תל-אביב כמבטא את החזון הציוני האומר שאין דבר בלתי-אפשרי, או – אם תרצו אין זו אגדה. אולי חבל ש"אל על" ויתרו על הסמל, כי אז יכלו לכנות את החברה בשם: The Flying Camel ולעצב גמל מעופף צהוב על רקע שמיים כחולים.
לאותו יריד המזרח, שאלחנני היה אדריכלו הראשי, הוא יצר גם את פסל "הפועל העברי", ששוחזר וניצב על מקומו עד היום בכניסה לבנייני היריד ההיסטורי. אלחנני גם עיצב את סמל הפלמ"ח ובביתו נתפר הדגל הראשון של הפלמ"ח עם הסמל. בשנות ה-20 וה-30 צייר אלחנני תפאורות לתיאטרון בתל-אביב וציוריו המקסימים מאותה תקופה, שאינם נופלים מציורי גוטמן, ראובן וכל אותה פליאדה מופלאה של ציירים ארצישראליים – מצויים כיום גם במוזיאון ישראל. ואולם אלחנני לא החשיב ביותר את עברו האמנותי, וברבות השנים השקיע את כל כוחותיו היצירתיים באדריכלות, ועל כך גם זכה בפרס ישראל בשנת 1973.
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
מכתב גלוי לאשת עסקים
קראתי ראיון, איתך, גבירתי שכותרו – שרי אריסון: יש לי יכולת לראות דברים קדימה ואני מאמינה בהעברת כל השקעה דרך מסננת ערכית זה הדנ"א של הקבוצה כולה. אני ציונית אמרת לכתב.
ואני שואל אותך הגב' שרי אריסון, היודעת את היכן נפוץ ביותר החיידק "לגיונלה פנאומופילה"? בצנרות גדולות של מערכות מיזוג אוויר. מדובר בחיידק המסוגל להדביק כל אדם מתינוקות ועד קשישים. ואת גבירתי בעלת בנק הפועלים, תורמת המון לצדקה, בסתר כמובן, ובנק הפועלים שלך, ככל הבנקים בארצנו עושים את עיקר רווחיהם מעמלות וריביות של קשישים כמוני – שאין לי שום עסקים פרטיים ואני חי מגימלה ואזרח ותושב תל אביבי ותיק.
גב' אריסון אין לי שום טענות למיליארדרים, או אנשי עסקים, אבל את לא עושה עסקים "ערכיים". את סתם אשת עסקים, ויש לך כנראה כתבי עיתון מתחנפים
עלק תורמת לצדקה בסתר
בכבוד הראוי
יִשְׂרָאֵל הַר
עד כאן אהודים יקרים
* * *
דודו פלמה
אֱלֹהִים אֶחָד
וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. (בראשית יא, א)
וַיְהִי כָּל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת
דְּבָרִים אֲחָדִים וֶאֱלֹהִים אֶחָד
הַצִּמְצוּם הַזֶּה הָיָה
דַּוְקָא נֹחַ לָאֲנָשִׁים שֶׁמֵּאָז
שֹׁךְ הַמַּיִם וְגַלֵּי הַבֹּץ
הָיוּ נְטוּעִים בַּטִּין הַסָּמִיךְ וְעֵינֵיהֶם
לְטוּשׁוּת בְּטִינָה בְּכוֹכָבִים
צוֹנְנִים בְּרָקִיעַ אַחֵר.
בְּלֵאוּת דִּשְׁדְּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בַּחֵמָר הַגַּס
וְעוֹדְדוּ אִישׁ אֶת אָחִיו
לְהַמְשִׁיךְ וּלְטַפֵּס, אִם סִיזִפּוּס יָכוֹל
לְגַלְגֵּל אֶת הָאֶבֶן לְרֹאשׁ הַהַר
תּוּכַל גַּם טִינָתָם לְהַרְקִיעַ
וְאִם לֹא הִיא יַגִּיעַ מִגְדָּל הֶעָפָר.
אַחַר כָּךְ קָרָה מַה שֶּׁקוֹרֶה
בְּכָל מִשְׂחָק מָכוּר
וְכַצָּפוּי הָיְתָה הָרְשׁוּת
בְּיָדָם לָשׁוּב לַעֲפָרָם
מֻשְׁפָּלִים וִיגֵעִים כְּתָמִיד.
מֵעַתָּה תִּהְיֶה טִינָתָם הַזּוֹעֶפֶת
הַלָּשׁוֹן הַיְחִידָה בָּהּ יְדַבְּרוּ
בְּהַרְבֵּה שָׂפוֹת.
וְרַק אֱלֹהִים אֶחָד הֵבִין לְפֶתַע
שֶׁשּׁוּב לֹא יִהְיוּ הַדְּבָרִים
כְּמִקֹּדֶם
וּבְנֵי אֵלִים לֹא יִשְׁתַּעְשְׁעוּ
עוֹד עִם בְּנוֹת הָאֲדָמָה.
וְשׁוּב לֹא יוּכַל לְהִתְקָרֵב
אֶל הַיְצוּרִים הָאֵלֶּה
שֶׁהוּא פּוֹחֵד מִפְּנֵיהֶם
כָּל כָּךְ עַד שֶׁהוּא מַסְתִּיר
פָּנָיו מֵהֶם, כְּמוֹ יֶלֶד מְבֹהָל,
הַרְחֵק עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
רַק עֶרְגָּתוֹ הַנִּכְזֶבֶת
תֹאחַז בָּהֶם בְּצִפָּרְנֶיהָ הַחַדּוֹת
כִּבְרִית עוֹלָם שֶׁיָּכוֹל הָיָה
לְהִתְרַחֵשׁ אַחֶרֶת.
* * *
אלי יזרעאלי
כמה הערות לנאמר בגיליון 375
1. ראשית נטל על עצמו האדון הנכבד, רחמים כהן, להגן על מר הייטנר. קודם הוא מנסה להמעיט בידיעת העברית שלי, על כך שכתבתי 'בולוטין' במקום 'ביולוטין'. אכן, נכון שכותבים ביולוטין, אולם בשל צוק העיתים וקונדסה של מקלדת (אשר בעבר כונתה 'טעות קולמוס'), נשמטה היו"ד מהכתיבה. ואמנם, רבה עליי המלאכה בחודשיים אלה, ומאחר ומשלמים לי בעבורה בדמים רבים, אני מצמצם תגובותיי למינימום ולעיתים איני שם לב. אבל...
אבל קודם שקורא לי מר כהן ליטול קיסם מבין שיניי, ייטול נא קורה מבין עיניו. אם ברצונו לצטט את שכתבתי, לפחות שם אין מקום לצטט "ולא על כך ראויה לבוא התפארות", שכן כתבתי "ולא על כך ראויה לבוא התפארת", ללא הו"ו שלאחר הרי"ש ואם ישים כבוד הרב כהן לב, יש הבדל מהותי בין שתי המילים הללו.
2. זה שמר כהן קורא בעניין רב את מאמריו של מר הייטנר – שיבושם לו. אינני שואף לשנות את טעמו, שכן המטמורפוזה של הטעם הינה תהליך מורכב וארוך.
3. אין הרבה חוכמה בהעדפתו של מר כהן את "ישראל היום". עיתון זה שונה בתכלית מעיתונים הנמכרים. מכיוון שמחולק חינם ועם ישראל ייקח כל מה שחינם, ניתן לשטוף את מוחו של העם, בכסף הנלקח מריווחי הימורים ברחבי העולם. לא מעט אנשים איבדו את ביתם והתפרקה משפחתם מהימורים אלה. לא פחות חבל, שבגין עיתון זה גם כורתים עצים באמאזונס.
4. ובעוד מר כהן (שאולי עבר פעם קורס עיתונות ולא קיבלו אותו לכתיבה בשכר) מנצל את גחמותיו הגרפומניות ב"חדשות בן עזר", לי משלמים... והרבה, על כתיבתי. אני מתפרנס מכך היטב [כמובן, לא "חדשות בן עזר" משלמים... אב"ע].
5. אם יש עוד ביכולתי להבין את מר כהן, אשר ברצונו להגן על מר הייטנר מכל סיבה שהיא, איני יכול להבין את ידידי אהוד בן עזר, הכותב כדלהלן (תגובותיי בסוגריים):
לא כל מחשבה רגעית ראוייה לפרסום (מאין לך שזו מחשבה רגעית? האם מהיכרותך עימי, אינך יודע שאיני משליך מילים לשווא? היתה עקיצה ובחרת להימנע ממנה וחבל), כפי שתיווכח ממה שהשמטתי מהערותיך אלה (ההשמטות, אהוד ידידי, אינן במקום ואני סומך על כושר שיפוטי. הן יכולות רק לשמח כמה קוראים, או אולי להחניף להם). ואני מציע שתתרכז בכתיבת רשימות העומדות בזכות עצמן (האם משהו שכתבתי אינו בזכות עצמי? האם ביקשתי שדבר מה ישוכתב או שמא חזרתי על עצמי לשווא? את התמיכה באולמרט הובלת לפניי וידוע לי מפגישתנו האחרונה, כי טרם שינית דעתך), כי לקוראים כבר נמאסו קצת חילופי המהלומות המילוליים, החוזרים על עצמם (ושוב, בפגישתנו האחרונה, בקפה לילוש, ביקשת ממני לכתוב, משום ההפסקה שנטלתי בגין מחויבויותיי. אז דווקא חייבת את ההתכתשות המילולית. קו יציב חשוב מאוד לעיתון, גם אם יוצא בלילה וגם אם האינטרנט.
6. ובאשר לדבריך אהוד, בעניין הנעליים, הסנדלים והכפכפים, אתה יודע שאני מהמהדרין והולך יחף כמעט כל ימות השנה.
7. שנה טובה.
אהוד: אני שב ואומר לך שההתכתשויות המילוליות האלה כבר נמאסו על הקוראים לא מפני שהם מצדדים בצד זה או אחר אלא בגלל פינג-פונג המילים החוזר על עצמו. אני מקווה שאחרי הערותיך אלה תתפנה, אם תרצה, לכתוב רשימות שלמות וממוקדות, וזאת כי אנשים פשוט כבר לא קוראים את דברי הוויכוח, יהיו חשובים ככל שהיו, ואפילו הם קרובים לעיתים לדעתי כמו בנושא אולמרט.
* * *
אורי קליין כבר שכח את הסרט "המחצבה" כי הוא לא מטפל בסופרים נידחים
מאת סופרנו לענייני שְׁ- -ֹ -ִים ס. גָרוּס
הש--ֹק האנין אורי קליין, המשמש זה שנים מבקר הקולנוע של העיתון לאנשים חושבים, ואשר בדרך-כלל – ככל שביקורותיו חיוביות יותר כן הסרט משעמם יותר – קטל בשעתו את הסרט "המחצבה" (1990) בבימויו של רוני ניניו עם ששון גבאי וחנה אזולאי-הספרי בתפקידים ראשיים.
מאחר שהסרט עדיין משודר מדי תקופת זמן בטלוויזיה, יכולים הצופים לשפוט אותו.
והנה, ביום שישי האחרון, 5.9, פרסם האֶבֶר הנ"ל בעיתון לאנשים חושבים מאמר-מחקר רב-היקף בשם "סינרומן בהמשכים", הסוקר בפירוט רב את היצירות הספרותיות העבריות שעובדו לסרטים בקולנוע הישראלי, כולל סופרים וספרים שאיש לא שמע עליהם.
ומי לא נכלל ברשימה של השְׁ--ֹק? הסרט "המחצבה" שהוא כמובן – יוק!
* * *
תקוה וינשטוק
התרשמויות
אהוד היקר,
כבר מזמן רציתי להודות לך על "פרשים על הירקון" היפהפה שאתה מפרסם בהמשכים. גם היסטורי – היסטוריה של פתח תקוה ושל ירושלים – וגם מענין ומרגש. חלק מהדברים ידעתי, אבל רק חלק. מאוד שמחה שתוציא בקרוב ספר חדש. כמה טוב שיחד עם העיתון הלילי, הגוזל ודאי הרבה מזמנך, אתה פורה גם בכתיבה היוצרת. בהצלחה!
הסיפורים על היונים והעזים ממש נחמדים. וכל הצדק איתך כשאתה מתמרמר על הניתוחים המלומדים של הספרים, ניתוחים שנועדו לעשות רושם אבל משעממים עד מוות. אנאפורה, אפיפורה – מי שמע? מי יודע?
ושתי הערות ביקורתיות.
מפעם לפעם אתה מפרסם צרורות של ביקורות הלקוחות מהפירסומים בגב הספר, כולן כמובן נופת צופים. נכון שאתה מציין שזה על דעת המפרסם, אבל אולי מוטב להסתפק רק בשתים-שלוש ביקורות קצרות, מה גם שלעיתים מופיעה בגיליון סמוך ביקורת של ממש, שוב על אותו ספר, גם היא לרוב משבחת. וזה נוסף לפרסומת הספרים שמטרטר הרדיו בלי סוף ובלי קץ שגורמת לי רק להתרחק מהספרים העטורים שבחים שנקנו בכסף. כוונותיך ודאי טובות, לסייע לידידים (למען האמת, כך עשית גם עם ספרי...) אבל תפסת מרובה לא תפסת...
וכן איני אוהבת את ההתנצחויות הפרטיות הגולשות לפסים אישיים. נמאס. ושעל [---] אני פוסחת, אתה כבר יודע...
אלה רק הערות אגב. בחלקם הגדול המאמרים והסיפורים מעניינים, אפילו מאוד.
כל הכבוד, אהוד!
תקוה וינשטוק
אהוד: מכתבים כשלך מעודדים להמשיך בהוצאת המכתב העיתי. אין באפשרותנו להזמין ביקורות על ספרים, מאחר שהכתיבה למכתב העיתי נעשית חינם, ואנחנו תלויים בכותבים הבוחרים מרצונם לכתוב על ספרים, רשימות ראויות לפרסום.
לכן אנחנו משתדלים לספק מידע ראשוני באמצעות ציטוט מדפי מידע (קומוניקאט) שמלווים ספרים הדשים. אלה בדרך-כלל נותנים מושג ראשון על הספר, אמנם תמיד חיובי, אבל לפחות מובן ולא מרושע, ואילו הקורא יודע שזה "דבר המפרסם", וכן שהפרסום אצלנו חינם, כך שמי שהמערכת אינה מוצאת לנכון לפרסמו לא ישכנע אותנו גם תמורת מיליון שקל. (אבל אולי תמורת מיליון שקל ואחד, כן!)
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים", המחזיק 351 עמודים ועומד לצאת בעוד חודש עד חודשיים בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודתנו, יקבל בדואר בבוא העת את הספר עם הקדשה אישית. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלו.
הכתובת:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
נורית גוברין על ספרו החדש של שמאי גולן
"ואם אתה מוכרח לאהוב"
בהוצאת כנרת זמורה-ביתן
לשמאי גולן שלום רב,
אני מאשרת קבלת ספרך "ואם אתה מוכרח לאהוב" ומברכת אותך להופעתו. במיוחד יקרה לליבי ההקדשה האישית שלך.
ספר עצוב כתבת. קורע לב. קראתי את הספר בהתרגשות רבה ובעניין. זהו ספר מאוד לא קל. במיוחד חלקים בתוכו. אבל זהו ספר חשוב לדור ולדורות. מעטים הספרים המתארים את חייהם של ניצולי השואה ממרחק השנים, כשהזקינו, כשהטראומות, כביכול, מאחוריהם, אבל למעשה כל הזמן בתוכם. הפרקים על סירובה של לאורה לעבור לדיור מוגן, וערבוב הזמנים שלה, יחד עם החדירה לתודעתה, נוגעים אל הלב עד מאוד. גם בלא סוד מוצאו של אלחנן, הספר מרתק מאוד ואנושי מאוד.
בכמה ממחקריי עסקתי בספרות שנכתבה על ידי "הדור השני" (נכללו בספרי "קריאת הדורות" כרך א', הוצאת גוונים תשס"ב). אבל לספרך מעמד מיוחד. הוא נכתב על ידי מי ש"חזה מבשרו" אבל מוסב גם על בני הדור השני. עד כמה שאני יודעת, זוהי זווית ראייה ייחודית ומקורית.
אני מאחלת לך שירבו הקוראים את הספר, כראוי לו, ולך עוד שנים רבות וטובות של יצירה פורייה.
בברכה חמה,
נורית גוברין
8.8.08
* * *
שמירת "בית יוסף באו"
עצומה באינטרנט למען שימור ושמירת "בית יוסף באו" בתל אביב
יוסף באו היה חלוץ האנימציה בארץ, צייר, גרפיקאי, סופר ומשורר. אמן רב תחומי שיצר הכול בהומור, אפילו את זיכרונותיו מהשואה כתב בסגנון מיוחד זה, בספרו "שנות תרצ"ח". יוסף הכיר את אשתו רבקה בתוך מחנה הריכוז, התחפש לאישה, התגנב לתוך מחנה הנשים ושם הם התחתנו בסתר. את חתונתם מראים בסרט: "רשימת שינדלר".
הוא חקר את השפה העברית וכתב ספר בו הוא מוכיח שיש הרבה הומור והיגיון בעברית ומראה זאת דרך הכתב והציור.
ייחודו של המוזיאון הצנוע הוא במוצגים של תחילת עידן הקולנוע הישראלי, סרטי האנימציה הראשונים, הפרסומות, הקריקטורות, הקולנוע המיניאטורי, מכשירי האנימציה, והכול מעשה ידיו של יוסף באו.
בתוך הגיטו ובמחנות הריכוז הוא הציל מאות יהודים כשזייף למענם תעודות שבאמצעותן יכלו לברוח, ופה בארץ עבד במוסד בתור גרפיקאי – על פעולות אלה לא סיפר אף פעם.
אנחנו, הבנות, ורבים שביקרו במקום, חושבים שחשוב מאוד לשמר מוזיאון מכובד זה למען הדור הנוכחי והדורות הבאים, לבל ישכחו, ולו לשנייה אחת, את זכר השואה, בד בבד עם לימוד תולדות הקולנוע הישראלי למן ימיו הראשונים.
משום שיוסף באו פעל ויצר בתל אביב מן הראוי שעירית תל-אביב תנציח ותאדיר מוזיאון צנוע זה המצוי בעיר, ויש בו להעשיר ולפאר אותה.
אתם מוזמנים גם לקרוא ולהתרשם באתר:
מאוד נשמח שתחתמו ותתמכו בנו. אם תוכלו להפיץ את זה בין החברים שלכם מאד נודה לכם.
זו הכתובת:
http://www.atzuma.co.il/petition/clilabau/1/
תודה רבה ונקווה שזה יעזור
שלכם,
צלילה והדסה באו
054-4212730, 054-4301499
* * *
רבותי ההסטוריה חוזרת 7/10
לכל מי שניסה להזמין כרטיסים למופע הזה בתאריך 6/10, אנו שמחים לבשר על תאריך נוסף למופע, 7/10, בשעה 2030 בצוותא
את המופע רבותי ההסטוריה חוזרת צוותא מקדישה בשמחה ובאהבה לשירים הנפלאים שכתב חיים חפר.
חפר, חתן פרס
ישראל לזמר עברי, הוא מן הכותבים החשובים והפוריים שקמו לנו, ומתוך מאות השירים
שכתב, בחרנו להתרכז הפעם בשירים שנכתבו בעשור הראשון למדינה, ומכאן הכותרת "רבותי
ההסטוריה חוזרת".
נזכיר כמה משירי הערב: יצאנו אט, דודו, הוא לא ידע את שמה, השריונים יצאו, הקרב
האחרון, היו זמנים, שקיעה נוגה, לי כל גל נושא מזכרת, הן אפשר
וגם: דינה ברזילי, איריסים, הרוח נושבת קרירה, הפרוטה והירח, שירי תל אביב הקטנה ועוד ועוד...
משתתפים: מיקי קם, ששי קשת, עדנה גורן, מיטל טרבלסי, לירון לב, סיוון טלמור, רביעית גרמ"י, מקהלת "קולות ירדן".
ניהול מוסיקלי ופסנתר: אילן גלבוע, אקורדיאון: עוזי רוזנבלט
עורך גלעד בן ש"ך
מנחה דן קנר
לקוראי "חדשות בן עזר" מחיר מוזל של 90 ש"ח לכרטיס. הזמנת כרטיסים בקופת צוותא טל. 03-6950156. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" עם הזמנת הכרטיסים בקופות צוותא
* * *
"אף פעם לא חיבקתי יונה" ספר חדש לילדים מאת שלומית כהן-אסיף ראה בימים אלה בהוצאת עם עובד
הדמות המרכזית בספר הוא הגמד שומבי שרוצה שובך על הגג. הוא זוכה לכך בזכות סבושיודע לבנות שובך. אך כשהשובך על הגג ועל הראש, הגמד לא מוצא שם יונה אלא יצורים אחרים. סבו האהוב מסביר לו: "לא תמיד כשפותחים שובך מוצאים יונה." ואילו אימו מלמדת אותו, שלא משיגים כל דבר שרוצים בו "יש ימים של כן ויש ימים של לא."
"אף פעם לא חיבקתי יונה" הוא ספור פיוטי על געגוע ועל כמיהה להצמיח כנפיים ולהגביה עוף.
הספר הופיע בפורמט גדול מלווה באיורים גדולים וצבעוניים של גיל-לי אלון קוריאל. הטקסט עוצב בכתב ידה של הציירת.
שלומית וגיל-לי יכולות לרשום לזכותןעוד ספרים משותפים"כנפיים של שבת" [ספור על ילד המתגעגע לגננת גם ביום השבת] וכן ספר השירים "מאחורי וילון האפרסקים" שזיכה את שלומית בפרס ע"ש פניה ברגשטיין ואת גיל-לי בפרס מטעם מוזיאון ישראל.
טעימה מן הספר:
"...תפסיק ללעוס את השרוול," ליטף סבא את הגמד. "היונה שלך מוכרחה לעוף."
"למה?" שאל הגמד בדמעות.
"כי היא יונה," אמר סבא.
"למה?" חזר הגמד ושאל, "למה?"
"כי יש לה כנפיים," אמר סבא והושיט לגמד נוצה, "קח, היונה השאירה לך נוצה במתנה."
"יום אחד תמצא בשובך הפתעה שקוראים לה ביצה," אמרה אימא, "יום אחד תמצא הפתעה שקוראים לה גוזל."
"אני רוצה לחבק אותה, אףפעם לא חיבקתי יונה," אמר שומבי.
"יש דברים שאפשר לחבק רק מרחוק," אמר סבא. "במקום חיבוק, שלח לה נשיקה מעופפת."
[דבר המפרסם]
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שבעה-עשר
הקטטה עם עַלֵיוַּה
חלק שני
ר' דוד ביקש מיהודה שבדרכו חזרה יעשה עיקוף ויִקנה זרעים לתבואות-החורף בכפר גַ'לִיל, הנמצא מעֵבר לירקון. עליווה התעקש ללוות את יהודה בדרכו ואף ביקש מאחד הסכינאים של כנופייתו להכין לו סוסה ואוכף. מן הסתם – גנובה. סירוביו המנומסים של יהודה לא הועילו. יהודה חשש פן עליווה טומן לו פח אך לא היתה ברירה בידו. עליו להמשיך את משחק הידידות, שייתכן כי היא אמיתית. גם אבו-יוסף היה נוהג, במקרים כאלה, בדרך של כבדהו היטב וחשדהו מאוד. בבגדי יהודה היה חבוי האקדח של סיטשי, ואולם הוא ידע שמסוכן להשתמש בו, ואפילו להראותו, אלא בשעה של סכנת-חיים ממש.
השניים יצאו לדרך, צפונה. האם קבע עליווה מפגש עם שאר בני-כנופייתו באחד מעיקולי הדרך, מאחורי משוכת-צבר מאובקת? אם יקרה כך, על יהודה לנהוג כאבו-יוסף וקודם כל לקחת את עליווה כבן-ערובה. קל לומר – לקחת. הענק הזה גדול מעט כסוסו של יהודה. ברכבו על סוסתו קרובות כפות-רגליו הענקיות לגעת בחול, כאילו על חמור קטן הוא רוכב.
עליווה סידר שפמו, עטה כאפיה ועקאל במקום הכיפה הקטנה, הטאקיה, שהיתה קודם לראשו, גם היטיב את מצב בגדיו. הוא רכב בנחת על סוסתו כשגבו מוטה ורגליו, בארכּוּבּוֹת, כפופות אחורנית, כדרך אדם מכובד ומיושב בדעתו. כשעברו על פני ביתו השומם של האנגלי ההרוג, מוֹדֶל, תיאר עליווה, בזהירות, את ששמע על יופייה של אשת האנגלי, בהיותה בשבי.
לאחר רכיבה של כמחצית-השעה הגיעו לכפר סומֵיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר, על אם הדרך, שיחקה חבורת ילדים ב"כוֹרָה", משחק של חבטת מקלות בכפיסי-עץ, הַקפָּצָתָם והעפתם למרחק.
"מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!" – ברוך הבא, דודי! – קידמו אחדים מהם את פני עלוויה ויהודה.
"מַלְעוּן אַבּוּכְּ, יַא כַּלְבּ, אִימְשִׁי!" – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן! – ענה להם עליווה בשאט נפש, וירק לעברם.
הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה.
יהודה ועליווה רכבו עתה לעבר שפך הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה לגמרי.
"מדוע דיברת אליהם כך?" שאל יהודה את עליווה.
"כך צריך, יודָה-עַרְבּ. שפה אחרת אינם מבינים."
"אתה בטוח בכך?"
"חכה ותראה שצדקתי."
שעה קלה לאחר חציית שפך הירקון התקרבו השניים לכפר שֵׁיח'-מוּנִיס. שוב פגשו בלהקת נערים משחקים במקום האהוב עליהם – המזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. ושוב קידמו את פני הרוכבים בברכות:
"מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!"
"מַרְחַבְּתֵיין, יַא בְּנַיֶּה!" – ברכה כפולה עליכם, בניי! – ענה עליווה בחביבות.
"מה שלומך?"
"יגמול לכם אלוהים!"
"וּלְאָן עַלַה בָּאבּ אַלְלָה?" (ולאן, אלא אם כן אינך רוצה לומר לאן פניך מועדות).
"לגַ'לִיל, יַא חַבִּיבִּי."
וכן הלאה, דברי נימוס במתק-שפתיים.
אך הרחיקו צעדים אחדים, והנה שמעו מאחוריהם מקהלה מרקדת בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:
"חַרַא פִי לִחְיְתַכּ, יַא עַמִּי! – חַרָא פִי עֵינַכּ, יַא עַמִּי! – חַרַא פִי תּוּמַּכּ, יַא עַמִּי!" – חראים בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!
"עכשיו אתה רואה, יודה-ערב, איך צריך לנהוג בהם?" שאל עליווה בארשת-ניצחון.
"נראה שצדקת, עליווה ידידי." השיב יהודה.
ולעצמו חשב: 'הלא זה בדיוק הלקח שאני לימדתי אותך. אבל כנראה במזרח לומדים אותו דבר כל יום מחדש.'
השניים נפרדו. עליווה נשבע ליהודה שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם והבטיחו נאמנה כי הוא וחבריו לא יפגעו באיש מתושבי פתח-תקווה וגם לא ברכושם.
*
חודשים אחדים לאחר מכן, לאה כבר חזרה מירושלים לאחר שהבריאה, לה וליהודה היתה דירה של ממש בביתו החדש של ר' דוד – והנה באשמורת שלישית, כמעט לפנות בוקר, נקישות על החלון.
יעקב מימון ודאוד אבו-יוסף כבר לא נמצאו במושבה. מאז שנתפרדה חבורת המתיישבים וכל אחד עיבד את חלקתו באמצעיו-הוא, נפסקה השמירה הקבועה. יהודה היה ממונה עתה על סידור השמירה התורנית של החברים, ובכל מקרה גניבה או התנפלות הזעיקו אותו, גם באמצע הלילה.
"מה קרה?"
"נגנבה פרדה מהאורווה של זֶלִיג."
יהודה התלבש. עימו ועם לאה גרו עתה יחד גם ידידו הטוב מיכל ואשתו, שדירתם, בביתו של זליג, התפוררה בגשם. לאחר הגשמים הראשונים התפוררו בתיהם של אחדים מהמתיישבים החדשים. התברר כי הקבלנים הערבים רימו אותם. הבתים ניבנו מלבני-טיט, כמקובל, אך הבנאים זילזלו בטיח ובקירוי הגגות. מטחי-המטר המסו את הקירות כמו ששלהבת-הנר ממיסה את הדונג.
מיכל הצטרף ליהודה, ועימם עוד אחדים מטוֹבי המתיישבים, ומיד בבוקר יצאו בעקבות הגנבים.
כל אותו יום הלכו בסביבות המושבה ובכפרים הסמוכים לה ולא מצאו דבר. ירד לילה. בני החבורה ישבו לנוח והחליטו לשים עין על הדרך המובילה למושבה. אולי יחזור הגנב על מעשהו.
בחצות נשמעו צעדים רבים מתקרבים. בראש רכבה על סוס דמות אדם ענק, רגליו הארוכות משתרבבות לצדדים, כחורשות את הדרך. אחריו צעדו, קשורות בחבל, בהמות אחדות. יהודה וחבריו יצאו לאמצע הדרך כדי לעצור את השיירה, העוברת בגבולם. הם היו בטוחים שתפסו את הגנב.
"וַקֵּף!" – עמוד! – קראו אליו בקול רם.
ויהודה התקדם לקראתו צעדים אחדים, יחידי, ומיד הכיר את הרוכב. גם בחשיכה היה יכול להבחין בבהונותיו הענקיות, המבצבצות מן הסנדלים.
"עליווה?" לחש לעברו. "סַלַאם עַלֵיכּוּם!" – שלום עליך!
"כן, אני. עַלַיכּוּם אַ-סַלַאם. מי זה?"
"לא זוכר? יוּדָה-עַרְבּ."
"מַסִיכּוּם בִּלְחֵיר, יודה-ערב." – ערב טוב, יהודה ראב.
"מִיֶת מַסַא. מה אתה עושה פה?" – מאה פעמים ערב טוב.
"מטייל, לנשום אוויר צח."
"בְּעֵינִי (במלעיל) – בלילה? והבהמות?" – בעינִי – כלומר, לי אתה מספר?
"איזה בהמות?"
"סלח לי, נדמה לי – מאחוריך."
"אני יודע? נגררות, יַחְרֶבְּ-בֵּיתַן! אבל לא משלכם, בחיי, יודה-ערב, אתה לא ראית ולא שמעת אותי, טוב?"
"טוב," ענה יהודה, "אבל בתנאי אחד – "
"לפקודתך."
"פִּרדה נגנבה מאיתנו אמש. גלה לי את שם הגנב, וָלא – ניאלץ לספּר על טיולך הלילי למכרינו בסראיה שביפו, עליווה ידידי, אף אם שומר אתה את ההסכם שבינינו ואינך גונב באיזור שלנו."
"חזור לאנשיך ואמוֹר להם שאני נשבע בזקנו של הנביא שמחר יימסר לכם שמו של הגנב."
"לֵילְתַכְּ סָעִידֶה, עַלֵיוַּה!" – לילה טוב.
"מִיֶת לֵיל, יודה-ערב!" – מאה לילות טובים עליך.
והם נפרדו בחיבוקים וחיכוכי-לחיים, במקום נשיקות.
"מה התלחשתם והתחבקתם שם, שעה ארוכה?" שאל מיכל. "יש לך חברים שודדים?"
"אל תדאג. בעוד שלושה ימים תימצא הגניבה."
למחרת הופיע אחד מן העטארין ובפיו הודעה ליהודה: "סעו לבקר את אחמד אלחאמד בג'לג'וליה."
'זה שוב הוא,' אמר לעצמו יהודה, שהכיר היטב את מי שהיה מתַּקיפי הכפר מלאבס, והפך מגנב חובב לגנב מקצועי. מיד צירף אליו את מיכל חברו, שנפצע בשעתו קשה, בדרך ליד מלאבס, מידי אחמד. יחד רכבו השניים לבקרו בביתו החדש בג'לג'וליה, אליו עבר לאחר שהחלים ממכת האגרוף שחלק לו יהודה ביפו, ולאחר ששוחרר בעקבות הרשעתו במשפט.
המנהג הערבי היפה של הכנסת-אורחים לא איפשר לאחמד להשיב פניהם ריקם, מה עוד שהם אמורים להיות עתה ידידים, כפי שהבטיח טיאן לר' דוד במעמד סגני-הקונסולים ונכבדי יפו. הם שוחחו ארוכות, גם על טיאן, ואחמד התלונן: "טיאן העַקְרוּט [העקרב] – סיכסך בינינו. רימה אתכם וגם אותי!"
להפתעתו, ואולי שלא להפתעתו של אחמד – במקום לקום וללכת לאחר שעות אחדות, כמקובל, נשארו השניים יושבים אצלו עד הערב, ואף קיבלו ברצון את הזמנתו ללוּן.
גם למחרת לא הראו השניים סימנים שבכוונתם לזוז בקרוב. הם ישבו עד הערב, שוחחו בנעימים עם אנשי הכפר שהתקבצו ובאו, ונראו כמתכוננים לשנת לילה נוספת. אוכלים ושותים, הם וסוסיהם, כיד הכנסת-האורחים הטובה על אחמד, שמעמדו, וכְבוד הבאים, מחייבים אותו לנהוג ברוחב-לב.
"האם אבד לכם משהו?" העז לשאלם בערב השני.
"כן." אמר יהודה. "אבדה פִּרדה." ונתן בה סימנים מובהקים.
"מוזר," אמר אחמד, "אתמול בבוקר מצאנו כאן, בשדות, פרדה דומה לה בדיוק. ממש מאלוהים היה הדבר."
"אם אינה שלנו, אין לנו צורך בה." השיב יהודה. "כדבריך, הכול ברצון אלוהים."
למחרת בבוקר פקד אחמד על אחד הנערים להביא את הפרדה. מיד הכירוה יהודה ומיכל. לקחו אותה, הותירו, כמנהג אבו-יוסף, מתנת-כסף קטנה לאחמד, גמול על "טרחתו" בהשבת האבידה. ולמעשה, זאת מבלי לומר לו – על שאירח אותם יומיים בחינם. נפרדו ממנו בדברי ידידות חמים וחזרו כמנצחים למושבה.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
אהוד בן עזר / תזכורת שנתית בסתיו
הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)
בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי
מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים. למעשה העונה כבר החלה, אבל אין צורך למהר. ככל שהזיתים מאוחרים יותר, אבל עדיין ירוקים – כן אחוז השמן גבוה יותר והם טעימים יותר.
משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.
לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, ולהתחיל לאכול אותם לאחר חודשים אחדים, או אם מתעצלים, או אם האישה לא מרשה לדפוק בבית כי זה מלכלך – אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.
ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.
מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד (אפשר פחות), ושניים עד שלושה פלפלים חריפים (אפשר פחות). משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו. ככל שהזיתים עומדים זמן רב יותר, החמיצות והחריפות מתחזקים.
מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.
הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.
לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטריה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.
בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב.
לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.
יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בַּזיתים הדפוקים!"
[פורסם במוסף השבועי של "הארץ", בשם "הזיתים הדפוקים", במדורה של נירה רוסו ביום 7.11.03, בלי הקטע האחרון. הנוסח המודפס במוסף נשלח לנמעני "חדשות בן עזר" בנפרד כדי שיהיה אפשר לשלוח אותו לחברים בחו"ל שאין להם אפשרות לקרוא עברית באי-מייל או בוורד; אפשר להדפיסו ולתלותו על הקיר במיטבח בעת הכנת הזיתים הירוקים. אין בעייה לקרוא בו על-ידי הגדלה בזום].
* * *
"המשימה האבודה"
מאת: עמלה עינת
סידרת צעירים / הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים
"המשימה האבודה" מאת עמלה עינת הוא רומן לבני נוער ומבוגרים כאחד, שעלילתו התרחשה במציאות והוא מבוסס על הפרשה הידועה בשם "עסק הביש".
"המשימה האבודה" הוא סיפורם המרגש של עשרה צעירים יהודים מצריים (ביניהם בחורה אחת), שמדינת ישראל הטילה עליהם, בראשית שנות ה-60, משימה בלתי אפשרית – לרגל ולחבל עבורה במצרים. אותם צעירים שילמו מחיר יקר מכל – הם נאסרו באשמת ריגול למען ישראל וזאת בעקבות בגידה, רשלנות וחוסר מקצועיות של מפעיליהם בארץ. במשפט שתוצאותיו נקבעו מראש נידונו שניים מהם למוות בתלייה ושישה לתקופות מאסר ארוכות. שני מעורבים אחרים בפרשה התאבדו – אחד מהם בבית הכלא המצרי.
עד כה לא טופלה "הפרשה" מנקודת המבט של הגיבורים האמיתיים שלה – בני החבורה עצמם – שהקדישו את שנותיהם לרעיון הציוני מאז היותם בני שלוש עשרה.
מחברת הספר עמלה עינת, חוקרת ומספרת לילדים, בני נוער ומבוגרים, נפגשה וראיינה את גיבורי "הפרשה" שנותרו בחיים ואת הקרובים להם, ויצרה עלילה סוחפת המעמידה במרכזה את אותם צעירים חברי המחתרת. היא משרטטת ברגישות ובאיפוק לא רק את סיפור ההתרחשויות מנקודת מבטם, אלא גם את עולמם הפנימי, חייהם, אהבותיהם וסיבלם. כמו גם האידיאליזם התמים והמוחלט שלהם, אהבתם חסרת הגבולות לארץ ולעם שלא פגה גם לאחר שהבינו את עומק הטעות, ההתרשלות והבגידה בגללם התרסקו חייהם.
הספר פורש בפני הקורא את עלילותיהם המופלאות משנות נעוריהם בבית הספר התיכון ועד רגעי ההתמוטטות הנוראים של המחתרת, מעמד גזרי הדין האכזריים שהוטלו עליהם, שחרורם מהכלא המצרי לאחר 14 שנות עינוים ושיבתם ארצה שבורי גוף אך בלתי נכנעים בנפשם.
עשרה צעירים יהודים, ביניהם בחורה אחת, נאסרו על ידי המודיעין המצרי בשנת 1954 באשמה של ריגול למען ישראל. במשפט, שתוצאותיו נקבעו מראש, נגזר על מי שהיה מפקד תא המחתרת בקהיר – ד"ר משה מרזוק ועל מפקד התא באלכסנדריה – סמי עזר, מוות בתלייה, על ויקטור לוי ופיליפ נתנזון, מאסר עולם, על מרסל ניניו ורוברט דסה, חמש-עשרה שנות מאסר ועל מאיר זעפרן ומאיר מיוחס, שבע שנות מאסר. רק שניים מהחבורה נפטרו ללא עונש. שני מעורבים אחרים בפרשה התאבדו. אחד מהם – בבית הכלא המצרי.
ההרשעה וגזרי הדין קרעו לגזרים את חייהם של הנידונים, שפעלו פעילות ציונית מחתרתית בקהילה היהודית במצרים מאז היותם בני שלוש-עשרה בערך. בתחילה במסגרות של תנועות הנוער ומאוחר יותר במשימות של ריגול ממשי בהנחייתם של אנשי ה"הגנה," לפני קום המדינה, ומפקדי המודיעין של צה"ל, לאחר הקמתה.
רק אחרי התנפצותו הדרמטית של המבצע, שכונה "מבצע סוזנה", בגינו נחשפו ונשפטו, הסתברו שיקולי הדעת המוטעים של מפעילי הרשת בישראל, דבר שמשה מרזוק, אחד משני הנידונים למוות, צפה והזהיר לגביו מראש.
"אף אחד מאלה שהיו פה לאהיה מסוגל להרוג זבוב,"אימת את הרגשתו הקשה של משה, שנים אחרי שנכלאו ושוחררו, מי שהיה מדריך החבלה של בני החבורה שהגיעו ארצה לאימון צבאי חסוי. "איך חלמו בכלל שהאנשים התמימים והעדינים האלה יעסקו בפעילות חבלנית? איזה חבר'ה נפלאים," הוא אמר, "איך עשו להם את זה?"
ימים רבים, ספוגי עינויים פיזיים ונפשיים אכזריים, עברו עד שהשתחררו ששת הנידונים שנותרו בחיים, מהכלא המצרי. לאורך תקופה זו סערה הציבוריות הישראלית סביב השאלות "מי נתן את ההוראה" ל"עסק הביש" הטרגי, ואיך קרה שהפיקוד על ביצועו הוטל על שליח בעל אישיות מפוקפקת כמו "האדם השלישי," שהתגלה בסופו של דבר כסוכן כפול ושנראה חשוד מלכתחילה אפילו לבני החבורה התמימה במצרים?
רצונן של המערכות הפוליטיות והצבאיות להתנער מהאחריות על המעשה הכושל והטרגי ולטשטש עד כמה שניתן את מעורבותם בו, הם שעמדו בבסיס הפנייה המאוחרת לשלטונות המצריים בנושא שחרורם של הנידונים. זאת, למרות חלון ההזדמנויות שנפתח בעניין לאחר מלחמת סיני 56'. גם כשהגיעו סוף סוף ארצה שבורי גוף ונפגעי נפש, ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, אחרי מלחמת ששת הימים, הודות לעקשנותו הבלתי מתפשרת של האלוף מאיר עמית, העלימו מפעיליהם לשעבר את נוכחותם פה עד כמה שיכלו. איש מהם לא היה מעוניין לפתוח שוב את כשלי העבר שלו.
[דבר המפרסם]
י"ז: אוֹדָה לכפות הרגליים
שלום אהוד,
בהמשך להערותיך בעניין כפות הרגליים של הצעירות הישראליות אותן "אפשר ללקק ולבלוע" כדבריך [גיליון 375].
אוי הרגליים הרגליים, כמה חללים הפילו. מה גדולתה של מרלין דיטריך "האגדית" אם לא הרגליים שלה, שביטחה אותן בזמנו בכך וכך אלפי דולרים ושמרה עליהן כל העיתים...
ומה מציצים מאחורי מסך הבמה בהופעה מרשימה אם לא רגל מתנדנדת של אישה שמגירה ריר בקיבותיהם של הצופים הזכרים...
ראינו וגם ראינו שאין במאי ראוי לשמו שמציג בסרטיו יופי וארוטיקה אם לא יתמקד בכף רגלה היפה והעוגה של השחקנית ושם הוא ישהה את המצלמה שניות ארוכות בלי לחסוך בזמן... כי הוא יודע מה טוב.
הריני מברך אותך על תעוזתך להימנות על אלה המביני עניין בארוטיקה וסוגדים ליופי שהנשגב בו הוא יפי האישה, ממשיכי דרכו של אותו העבד המנשק בהנאה חושנית את כפות רגליה של אדוניתו. [שאת תמונתו הבאנו לפני גיליונות אחדים. – מחב"ע].
כה לחי,
י"ז
* * *
הזמנה לתערוכה
ערגה גרנות-אשר
מציגה
"עונות"
לראשונה מאז חזרתה משהות של מספר שנים כאמנית באוסטרליה, מציגה ערגה בתערוכה זאת אמנות מקורית אבסטרקטית-נאיבית. הנושאים והפורמטים מובאים בציוריה בקומפוזיציות מרגשות, בטכניקות מגוונות ובטקסטורות ייחודיות.
התערוכה תתקיים ברחוב הרב קוק 79 ג' הרצליה
ביום ו' 19.9.2008 בשעות 10.000 – 14.00
וביום שבת 20.9.2008 בשעות 10.00 – 20.00
www.erga-art.com
* * *
חידון הציונות בישראל 2008
מי מחייך לעצמו בשקט ואומר:
שהמדינה תיהרס אבל אותי יִזְכְּרוּ!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1924 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל