| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 377
תל אביב, אור ליום חמישי, י"א באלול תשס"ח, 11 בספטמבר 2008
7 שנים ל-11.9 עם שתי צרופות תכריכי טורינו מאת אבינעם דנין
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (36).
אבינעם דנין: תמצית המחקרים הנוכחיים בתכריכי טורינו עם דגש על הצמחים.
איליה בר זאב: גּוּף מִסְתַּתֵּר (שיר).
לאה ספיר: המטבח הגיאורגיאני [הגרוזיני] , בּוּרֵקָס. // אורי הייטנר: מסר ונתן.
יִשְׂרָאֵל הַר: 1. אַשְׁרֵי הַמַאֲמִין. 2. צוֹלֶלוֹיֶדְּבְּלִיגָּג (שירים).
אהוד בן עזר: הקדנציה השנייה של אולמרט. // יוסי גמזו: מִשִּירֵי קְרוֹאַטְיָה.
יהודה גור-אריה: מתנת יום-הולדת (סיפור ארוטי).
יש לי בעיניים מד חזה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
ד"ר גיא בכור: רבים בעולם הערבי רואים בהדחת אולמרט עדות לחוסן השלטון.
"כותב כדי לזכור, מספר כדי להיזכר". ראיון עם שמאי גולן על הרומאן החדש שלו "ואם אתה מוכרח לאהוב". מראיין אריאל שנבל [ציטוט].
בן בן-ארי: כל המלצות משטרה הן מאוד בע"מ. [ציטוט].
פרופ' אודי ראב: חדשות מתעשיית הילדים.
דבורה קוזוינר: בָּרֶוַח הַצַּר (שיר). // ברוך תירוש על אלתרמן ונתן זך.
מרדכי נאור: "הגמל המעופף" שייך ליריד המזרח של שנת 1932.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שמונה-עשר, הירקונים, חלק ראשון.
נספח 1. קביעת מקום "הירקונים" בפתח תקווה על גדת הירקון הדרומית, בין "בית המניע" ממזרח לבין האזור של גשר ביילי הישן שעל הירקון, פרדס מכנס. נספח 2. אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988. // ישראל זמיר: "הקוסם מלובלין", עם ההצגה ביידיש.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אֲנִי עֲדַיִן סָבוּר
שֶׁטּוֹב הַכֶּלֶב הַחַי מֵהַכֶּלֶב הַמֵּת
אִם יֵשׁ לוֹ רְצוּעָה וְדֶרֶךְ.
גַּם אִם אֵין לוֹ.
מתוך המחזור "נגיעות" (36)
אבינעם דנין
תמצית המחקרים הנוכחיים בתכריכי טורינו עם דגש על הצמחים
תכריכי טורינו (אנגלית – Shroud of Turin; איטלקית – La Sacra Sindone צרפתית – Saint Suaire; ספרדית – El Manto Sagrado) – הם פיסת בד פשתן שאורכו 435 ס"מ ורוחבו 110 ס"מ השמורים בקתדרלת יוחנן המטביל בטורינו, איטליה. יש עליהם דמות אדם במבט על בטנו (ונטרלי) ובמבט על גבו (דורזלי). הדמות זכתה למחקרים מרובים ועשרות ספרים נכתבו על כך. בנוסף לדמות האדם בחנתי, חקרתי וכתבתי על מציאותן של דמויות צמחים שונות על הבד. ראיתי אותן בתמונות מ-1898, 1931, 1978 ואף על הבד עצמו (בשנת 2000).
המינים זוגן השיח, עכובית הגלגל ולוטם שעיר, שדמותם מצויה על הבד, מעידים על כך שמקור הבד, מרגע שדמות האדם מצויה עליו, הוא בין ירושלים לחברון. חפיפת גבולות התפוצה של מינים אלה מנחה אותנו לומר שהנחת גבעולים טריים של שלושת הצמחים הנזכרים על גופו של נפטר מתאפשרת רק בין ירושלים לחברון.
חמישה מינים נוספים צלף מצרי, כלנית מצויה, תגית מצויה, נירית הקמה וחרצית עטורה, מהווים ביחד אינדיקטור של לוח השנה. הם פורחים בחודשים שונים אך חודשי הפריחה המשותפים לכולם הם מארס ואפריל.
צמחים נוספים קושרים את הצמח לברית החדשה: דמות של קנה במימדים של עבקנה שכיח מתקשרת לפעמיים בהן המילה קנה נזכרת שם. קוצים של עכובית הגלגל, קרדה, אשחר ארץ-ישראלי ושיזף מצוי מתקשרים אל "כתר הקוצים" הנזכר בברית החדשה.
חברי ועמיתי, ד"ר פטר סונס, רופא בדימוס, ראה בבירור אפשרויות להפיק אינפורמציה תלת-מימדית מגווני האפור שיש בתמונות שחור-לבן של הבד. התמונות נסרקו ובקובצי המחשב נרשמה רמת צבע האפור שיש בכל פיקסל (משבצת). איש המחשבים הארגנטינאי Bernardo Galmerini הפך למעשה את המידע הדיגיטלי של רמת האפור למידע דיגיטלי של ריחוק ממישור הבסיס. כך אפשר לדמות את המשך הטיפול בנתונים כמו הם מיועדים לבניית "עוגה" בה מה שהיה הכי שחור יהיה הכי גבוה והלבן בצבעו יהא הכי נמוך – 10 יחידות צבע ממישור הבסיס בונות עתה שיכבה ראשונה, כל הנקודות המרוחקות 20 יחידות צבע בונות שיכבה שנייה וכך הלאה. הנקודות בעלות הצבע הכהה ביותר הן הגבוהות ביותר ב"עוגה".
התוצאה היא תמונה תלת-מימדית בעלת אנטומיה מדויקת. לא הייתי מזכיר זאת אלמלא ברנרדו גלמריני, המתכנת הארגנטינאי, בא בתלונה על חוסר מידע תלת-מימדי באזור המצח, הלחיים וכמה מקומות באזור המותניים. מתברר כי במקומות הללו סימנתי, על צילומים משנת 1931, קיומם של פרחים. כאן התחלנו פעילות משותפת למחקר בשני התחומים, תלת-מימדיות ומיקום פרחים על הבד. בחינה ראשונית של דמות האדם כפי שצולמה ב-1978 בשיטות צילום שונות מראה בבירור קיומם של מאות פרחים במקומות הנזכרים. כך, אם מוצאים את אותו אובייקט במקום מסוים בתמונות מתקופות שונות הונצחה התופעה ולא הושפעה מהשיטה.
המבקש לראות מצגת על הנושא מוזמן להיעזר בקישורים הבאים:
http://flora.huji.ac.il/browse.asp?action=showfile&fileid=13818= הרצאה עם הסברים באנגלית
http://flora.huji.ac.il/browse.asp?action=showfile&fileid=21834 = הרצאה עם הסברים באיטלקית.
http://flora.huji.ac.il/browse.asp?action=showfile&fileid=26844 = הרצאה עם הסברים בספרדית.
* * *
אהוד בן עזר
לאהוד אולמרט
אל תירא ואל תיחת
אני תומך בך ומאמין בחפותך
ואני שומע המון אזרחים בדעתי
הרוצים שתמשיך להיות ראש ממשלה
ורק התקשורת אינה נותנת להם פתחון פה
אלא שוטפת אותם ברפש שבו היא מלכלכת אותך!
* * *
איליה בר זאב
גּוּף מִסְתַּתֵּר
עֲנָת מַדְלִיקָה גּוּפָהּ –
כּוֹרַעַת עִם שַׁחַר
עַל פַּת לֶחֶם דַּקָּה,
מַסְדִירָה צְעִיפִים רַכִּים
סְבִיב צַוָּאר חָשׁוּק,
בְּשַׁרְשָׁרוֹת תַּעֲטוֹף חַמּוּקֶיהָ.
עֲנָת מְחַכָּה לְמַשַּׁבִים עַזִּים
אוֹרֶבֶת לְשׁוֹשַׁנַּת הָרוּחוֹת,
רַגְלֶיהָ חוֹמְקוֹת בֵּין טִלְלֵי בֹּקֶר
(הֶרְגְּלֵי חִמּוּם לְיוֹם חָדָשׁ).
גּוּפָהּ הַמִּסְתַּתֵּר
רוֹשֵׁם תְּלוּנוֹת בְּתֵבוֹת גּוּפִי.
עֵינֶיהָ כְּבֵדוֹת
עֵינַי כָּלוֹת
פורסם לראשונה ב"עיתון 77" 331
* * *
תגובות לזיתים
מניסיוני, מתכון זהה לזה שהיה נהוג במשפחתי גורם לטעם של ראשון. לא ידוע לי מה זה טעם פתח תקוואי.
נעמן בלקינד
אהוד: אתה צודק במאה אחוז. המתכון חל על כל המושבות הראשונות וגם על מקומות אחרים בארץ שבהם ישבו אז יהודים שכבשו זיתים, כמו צפת וסביבותיה. אני פשוט ציינתי את המקום שבו היכרתי אני את המתכון לראשונה.
* * *
לאה ספיר: המטבח הגיאורגיאני, בורקס
למר אהוד שלום רב,
תודה על המתכון המעניין שלך להכנת הזיתים. אני שולחת לך, לתוספת, לגוון את הזיתים בבורקס גיאורגיאני [גרוזיני] אותו אני מציעה בספרי "המטבח הגיאורגיאני" שבקרוב יצא לאור, בעזרת ה' כמובן.
מצרכים הדרושים להכנת הבצק
1 חבילה קמח
2 כוסות מים פושרים
חצי כפית מלח
כף וחצי שמרית
מעט שמן כדי לעטוף את הבצק שנכין כדי שלא יידבק לדפנות הקערה
מלית
1 גבינת כנען
1 ביצה
גבינה בולגרית 100 גרם
גבינה צהובה עמק או גלבוע 150 גרם
חמאה 50 גרם
לאחד את כל החומרים ולשמור בקירור
אופן ההכנה לבצק
לאחד את המצרכים תוך כדי לישה ולהניח בצד. הבצק צריך להיות קצת רך.
לאחר שעה, כשהבצק יתפח, לחלק את הבצק ל-5 עד 6 חלקים, ליצור עיגולים ולכסות במגבת.
לאחר 15 דקות להתחיל לרדד את העיגולים בעדינות עם המערוך. לא לרדד חזק לפתוח רק מעט, כדי להניח באמצע מלית גבינה שהוכנה מראש. לסגור את הבצק מהצדדים כמו סירה. לא לסגור לגמרי. הגבינה באמע צריכה להיות גלויה.
לחמם את התנור ל-270 מעלות
להניח על המגש נייר פרגמנט מעט רטוב במים קרים ולהניח על המגש את הסירות המוכנות בזהירות כדי שלא יתפרקו. את הסירות שעל המגש להרטיב במעט מים קרים.
לאפות בחום גבוה כ-5 דקות ולאחר מכן להוריד את החום בתנור ל-170 מעלות ולאפות עד שהבצק יתחיל להזהיב.
מאוד מומלץ לשלוף ביצה שלמה באמצע בזהירות כאשר אנו מוציאים את הסירות מהתנור לשנייה ומזיזים את הגבינה לפינות כדי לפנות מקום לביצה.
את המגש עם הסירות והביצה השלופה מחזירים לתנור ואופים עד שהביצה מקבלת קרום לבן. מגישים חם. מומלץ ורצוי להגיש עם חמאה כדי לטבול בבורקס המוכן.
בתיאבון!
אהוד: אם יש סוכן רוסי סמוי בין קוראינו – בבקשה לא להדליף את המתכון לפוטין!
* * *
אורי הייטנר
מָסָר ונתן
בין ישראל לסוריה לא מתקיים משא ומתן.
התהליך המתקיים בין המדינות הוא דבר הרחוק מרחק שנות אור ממשא ומתן.
במשא ומתן הצדדים השונים מציגים עמדות, מתמקחים, מתעקשים, קצת מתכסחים ומשתדלים להגיע לאיזושהי פשרה. לעתים הם מצליחים והמו"מ מסתיים בהסכם. לעתים אין הם מצליחים להגיע לעמק השווה והמו"מ מסתיים ללא הסכם.
התהליך המתקיים בין ישראל לסוריה אינו דומה למשא ומתן. נכון יותר לקרוא לו תהליך של מסר ונתן. אין זה תהליך בין שתי מדינות המנסות להגיע לשלום ודנות בפרטי ההסכם. זהו תהליך שבו צד אחד מתרפס ומתחנן לשלום והצד השני מתנהג כאילו אין לו כל עניין בשלום, אך אם יקבל את דרישותיו, הוא יסכים לתת את השלום. בסיטואציה כזאת, מתבשל לו הסכם כניעה, שבו הסורים מכתיבים לישראל את תנאי הכניעה.
מדבריו של אסד במסיבת עיתונאים שקיים השבוע, ניתן להבין כיצד התהליך הזה מתקיים. בתום ארבעה סבבי מו"מ עקיף, הגישו הסורים לתורכים מסמך עם מספר נקודות שנועדו להבהיר את קו הנסיגה. אם התשובות הישראליות תספקנה את הסורים, הם יסכימו למו"מ ישיר.
משמעות הדברים ברורה – תמורת הנכונות של הסורים לקיים שיחות עקיפות, אולמרט הסכים עקרונית לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67. כעת הסורים מציגים לישראל דרישה להסכים מראש להגדרה הסורית מה הם קווי 4.6, כדי למנוע מחלוקות במו"מ. אם ישראל רוצה מו"מ ישיר, עליה להיכנע מראש לתכתיב הסורי אודות תוואי הנסיגה. זה לא משא ומתן. זו הכתבה של תנאי כניעה. אם ישראל תיכנע, יסכימו הסורים למו"מ ישיר, כדי לדון בפרטי הכניעה ולהבטיח שיהיו משפילים ככל האפשר.
מצדדי הנסיגה מהגולן, טוענים שיש לראות בגולן קלף מיקוח למען השגת שלום. והנה, אין כאן כל מיקוח. הגולן כלל אינו עומד למו"מ. הסורים מהתלים בישראל, ומכתיבים הסכמה מלאה לעמדותיהם כדי שיסכימו למו"מ על שלום.
מי שמכיר את עמדותיי יודע שאני מתנגד עקרונית לכל פגיעה בריבונות ישראל על הגולן, ולעצם קיומו של מו"מ על פגיעה בריבונות זו.
אולם גם במשחק אינטלקטואלי שבו אני מנסה להיכנס לעורם של מי שמוכנים לרעיון של נסיגה מהגולן תמורת שלום – איני יכול להבין כיצד מדינה ריבונית מוכנה להשפלה כזאת, מסכינה עם תנאי מו"מ מוזרים שכאלה.
גם ממי שבעבורו הגולן הוא סחורה נדל"נית עוברת לסוחר, ניתן היה לצפות שלא יסכימו לקבל תכתיב זה כתנאי מוקדם למו"מ. ניתן היה לצפות שיסכימו למו"מ ללא תנאים מוקדמים, יפתחו אותו בדיון שיבהיר מהו השלום, וכשיגיעו להסכמה בנקודה זו, יתחיל הדיון הטריטוריאלי בעמדה שהגולן צריך להיות ישראלי, ובמו"מ ינסו להגיע לפשרה הטובה ביותר, שתשאיר מקסימום מן הגולן בידי ישראל. אבל ממשלת ישראל מוכנה לתת לסורים את כל רצונם, לא במו"מ, אלא כתנאי למו"מ. במו"מ עצמו לא תהיה לישראל עוד כל יכולת מיקוח, כדי להשיג הישגים כלשהם אף בתחומים אחרים.
כך לא נוהגת מדינה ריבונית. כך לא נוהגת ממשלה של מדינה ריבונית. אבל בישראל ראש הממשלה הוא אהוד אולמרט...
בינתיים השיחות עם סוריה כבר הניבו הישגים מדיניים גדולים לסוריה, שכולם הם לרעת ישראל. עצם נכונות ישראל למו"מ עם סוריה העניקה לסוריה, שותפה בכירה בציר הרשע, לגיטימציה עולמית. המשטר הסורי, שהיה מצורע בעיני העולם מאז רצח חרירי, הפך למשטר לגיטימי, שמדינות כצרפת משחרות לפתחו, אך ורק בשל הלגיטימציה שאסד קיבל מאולמרט. אולמרט תקע סכין בגב ארה"ב, במלחמתה נגד ציר הרשע. ישראל, המדינה אליה מכוון הרשע של הציר יותר מלכל מדינה אחרת, היא שחילצה את סוריה מהבידוד, ובכך פגעה באינטרס ישראלי בסיסי. את הלגיטימציה הזאת העניקה ישראל לסוריה ללא כל תמורה. להיפך, הצד המצורע מתנהג כמי שמוכן להואיל לקיים שיחות עם ישראל, אם תכנע מראש לתכתיבו.
אף מדינה בעולם אינה מוכנה לוותר על שטחים ריבוניים שלה. רק ישראל. דווקא ישראל, מדינה הנמצאת בתוך מרחב עויין השולל את זכות קיומה, ולכן נדרשת ממנה עמידה איתנה ומרתיעה, נוהגת כרכיכה, באופן שאינו הולם מדינה ריבונית. הגולן נמצא בידי ישראל בעקבות 19 שנות תוקפנות מהגולן בשנים שהסורים שלטו בו. הגולן שוחרר במלחמת מגן מובהקת. והנה, ממשלת אולמרט מתכוונת לתת פרס לצד התוקפן. ישראל היא המדינה החזקה בין השתיים, באופן מובהק, אך היא נוהגת כמדינה מובסת, המשלמת דמי חסות לשכנתה החלשה ממנה.
לתיאטרון האבסורד הזה קוראים אצלנו משא ומתן לשלום...
החודש ימלאו 70 שנה להסכם מינכן. הלקח מהסכם מינכן, הוא שמדיניות פייסנית כלפי הרוע והתוקפנות בשם השלום, אינה מובילה לשלום אלא לאסון. והנה, 70 שנה מאוחר יותר, מנסה ממשלת ישראל להוביל להסכם מינכן נוסף.
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר / שני שירים
אַשְׁרֵי הַמַאֲמִין
א
הַבּוֹר כָּרוּ לִי הַחוֹפְרִים מִבֶּטֶן
לְגַּלוֹת עוֹרְקֵי זְהָבִי לֹא גִּילוּ
בְּעָרִים רַבּוֹת שׁוֹנוֹת בַּתֵּבֵל גַּם
בַּיַמִּים שֶׁיֵשׁ וְאֵין לָהֶם סַף חוֹף
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאוֹקְיַנוֹסִים הַקָרוֹב
וְהַרָחוֹק וַאֲנִי נוֹשֵׂא חֶרְפָּתָם וַאֲנִי
מוּכָן וְשׁוּלָם בִּמְזּומַן תְּמוּרַת תַּחְבּשֶׁת
שֶׁאֵין לָהּ כִּיסִים – עוֹדֶנִי מַמְּתִין
לְבּוֹרִי הַמְזוּמן לִי מִבֶּטֶן אִמִּי
וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבְרוּ עָלַי יָמִים
וְשָׁנִים [וְלֹא שָׂבָעְתִי] עוֹדֶנִי כָּאן – עַד
בּוֹא יוֹמִי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ הָאָדוֹן
ב
גַּם מִתְעַמֵּל בּוֹקֶר צָהֳרִים וָעֶרֶב
לִזְרוֹק [לִקְלוֹעַ] לַדָּג שׂוֹחֶה פִּיו פּוֹעֵר
לְצַּד סְפִינַת חַיַּי אוֹבּוֹלוּס שֶׁיַעֲבִירֵנִי
לְשָׁלוֹם בְּמַעֲבֹּרְתוֹ אֶל הַגָּדָה הַאַחֶרֶת
צוֹלֶלוֹיֶדְּבְּלִיגָּג
צְבִיהוֹן צָד
דָּגְעוֹרְ בְּרוֹמָחְ
פַּנְתֵּרְ מְטַפֵּסְסְ
טַרְזַן
בַּעֵץ נֶאֳחָזְזְ
מִתְּהַפֵּךְ קִינְגְקוֹנְגְ
גּוֹרִילָה
נַעַרְ בְּתֵּלְאָבִיבְ
קוֹלְנוֹעַגַּנְרִינָהַּ יוֹשֵׁבְ
בַּלוֹזָ'הַּ בְּקַיִצְלַחְ
בִּרְחוֹבְ אֶלִיעֶזֶרְבֶּנְיְהוּדָּהַּ
עַיִן בַּמָסַךְ עָיִן לַאוֹפְנוֹעוֹ
הַקַּשׁוּרְ לְפַּנָסְסְ הַגַּזְזְ הוֹזֶה
יָםְמָלֶאֶ לִוְיָתַּנִיםְ וּצְבָאִיםְ טַסִיםְ
עד כאן אהודים יקרים... ואת השיר השני ה"צוללוידבליגג" שהוא למעשה הלצה שראית ושמעתי כאשר רכבתי מאחור על אופנוע של חבר בזמן המנדט...כל טוב לכם העוסקים במלאכה ששכרה לא בעולם הזה
* * *
אהוד בן עזר
הקדנציה השנייה של אולמרט
או – שנה טובה, סכלים!
אני מאמין שאם לא יינקטו צעדים משפטיים בלתי-רגילים שידיחו מיד את אהוד אולמרט, הוא ימשיך לכהן כראש ממשלה גם בממשלת המעבר שאחרי הבחירות הקרובות, עד אשר ביבי, בראש הסיעה הגדולה ביותר, יצליח להקים את ממשלת המחדל הבא שלו.
אך מאחר שאינני מאמין שביבי יחזיק מעמד זמן רב כראש-ממשלה, כי הוא כבר הוכיח שאין לו הנתונים לכך, סביר להניח שראש הממשלה הבא אחריו יהיה שוב אהוד אולמרט, שכבר יצליח להדוף חלק ניכר מכתבי האישום שיוגשו נגדו, אם בכלל יוגשו, ולחזור לעמוד בראש ממשלת ישראל, כפי שראוי לו ולנו.
הקושי היחיד בתסריט הזה הוא שאם "קדימה" לא תעמיד את אולמרט בראשה לבחירות הקרובות, אלא תתכחש לו ותעמיד אחד משני הבלתי מתאימים, ליבני או מופז, היא תתרסק ותחדל להיות המפלגה הגדולה ביותר, אם בכלל ייוותר לה שריד. ובלי "קדימה" גדולה בראשותו, אולמרט לא יוכל לחזור לשלטון אחרי ביבי.
כל העכברים והחולדות, מבפנים ובמחוץ, שנברו סביבו וכירסמו בו והחישו את מפלתו של אולמרט – לא רק שסללו את הדרך לשובו של ביבי לשלטון אלא שגם לא תהיה להם-עצמם תקומה פוליטית בלי אולמרט בראשם.
פוליטיקאים הם לפעמים אנשים ערמומיים מאוד אבל מבחינה מסויימת גם מטומטמים גמורים, בייחוד כאשר הם מנסרים את הענף שעליו הם יושבים – רק מפני שהתקשורת אמרה להם שצריך לנסר, מוסרי לנסר!
בביירות ובטהרן מתקיימות ודאי חגיגות לציון טיפשותם של היהודים! ובינתיים גם מכינים שם את המלחמה הבאה, שמטרתה להשמיד אותנו, כן, להשמיד! – תוך כדי התשתנו פרוסה-פרוסה בשיטת הסלאמי ובגיבויו של האיום הגרעיני האיראני המתקרב ובא.
אז שנה טובה, סכלים!
* * *
יוסי גמזו
מִשִּירֵי קְרוֹאַטְיָה
בְּדוּבְּרוֹבְנִיק
חוֹגֵג הָאוֹר הֲלוּם הַשֶּמֶש אֶת כְּלוּלוֹת הַהַרְדּוּפִים
בְּוָרֹד
וּבְלָבָן,
פָּרוּץ בְּקַיִץ.
וּצְלִיל פַּעֲמוֹנֵי הַקָּתֶדְרָלוֹת מְנַפֵּץ
אֶת כּוֹסִיּוֹת בְּדָלְחוֹ שֶל טַל הַבֹּקֶר.
תְּכֵלֶת צְלוּלָה.
שָמַיִם שֶל גְּלָזוּרָה.
מִן הַחוֹמוֹת
(חָזֶה שָֹעִיר וּמְצֻלָּק מִן הַנְּסִיכוּת הַוֶנֶצְיָנִית)
פּוֹרְחוֹת יוֹנִים בֵּין בְּלוֹרִיּוֹת שֶל שִֹיחֵי פֶּרַע
וּבּוֹגֶנְוִילְיוֹת שוֹתְתוֹת אָרֹם-אָדֹם
קוֹרְאוֹת תִּגָּר עַל חַכְלִילָם שֶל הַגַּגּוֹת.
הַמַּיִם הַנּוֹשְקִים אֶת מְבוּשֵי הַשּוּנִיּוֹת
אֵינָם גַּלֵּי הַיָּם הָאַדְרִיאָטִי
כִּי אִם חֵיקָן הָרַךְ וְהַנּוֹהֵר שֶל אַגָּדוֹת
שֶעִרְסְלוּ אֶת דּוּגִיּוֹת חַיֶּיךָ.
עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ,
אִמְּךָ שֶאֵינֶנָּה
חָזְרָה הַקַּיִץ שוּב לְדוּבְּרוֹבְנִיק
שֶבָּהּ הֱיִיתֶם, גַּם אַתָּה וְגַם הִיא,
אַךְ אַף פַּעַם לֹא יַחַד.
(מתוך "אַרְצוֹת הצִמָּאוֹן")
* * *
יהודה גור-אריה
מתנת יום-הולדת
סיפור
מורן:
...איזה באסה! אמנם ידעתי כאילו שבתאריך זה נהיה בתרגיל גדודי של שבוע וחצי ברמת הגולן, ואני, בתור מש"קית ת"ש אהיה עם הגדוד כמובן, אבל חשבתי בליבי, שאולי, בכל-זאת, אצליח לסדר לי חופשה קצרה של שישבת הקרוב, כדי לחגוג יחד, שלושתנו, אני ודורון ואימא, את יום ההולדת שלה – 47, בחוג "משפחתי" מצומצם, בלי אחי גל, הנמצא בהפלגה בסטי"ל שלו; ובלי אבא כמובן, שהקים משפחה חדשה לאחר שהתגרש מאימא.
אמנם דורון איננו בבחינת "בן-משפחה" [עדיין], הוא רק החבר שלי זה שנתיים וחצי, אבל אימא מחבבת אותו ומתייחסת אליו כאילו הוא הבן השלישי שלה.
למעשה, החגיגה המשפחתית של יום-ההולדת של אימא תהיה רק בעוד שבועיים, במסעדה דרוזית על הכרמל, יחד עם שתי אחיותיה ואחיה ומשפחותיהם וילדיהם, וכמובן הוריה של אימא, סבא אפרים וסבתא נורית.
אבא ודאי לא ישתתף. מאז שההורים התגרשו, לפני שלוש שנים, הם לא נפגשים. אבא התחתן לפני כשנה וחצי, עם מכרה שלו מלפני שנים, גרושה אף היא, עם שני ילדים. ואילו אימא עדיין לבדה, [כלומר בלי בעל], גרה בבית הישן שלנו בשכונת דניה על הכרמל [ואני וגל – איתה].
בגירושים שלהם הם כמעט שלא רבו, וחילקו את הרכוש כמעט שווה בשווה. אבא, בתור מנהל בכיר ושותף בחברת ניהול כספים והשקעות, השתכר די יפה במשך השנים, ואנו חיינו ברמת-חיים גבוהה למדי. עם הגירושין, אימא התפטרה מעבודתה בחברה מסחרית של יבוא/יצוא, ובחלק מכספי הגירושין פתחה לה בוטיק להלבשה תחתונה לנשים, בהדר, והעסק מתקדם יפה. ועושה רושם שאימא די נהנית מניהול החנות, יותר מאשר בתפקידה הבכיר, בתור שכירה.
בעקבות חלוקת הרכוש, אימא [ואנו יחד איתה] נשארה לגור בביתנו הנוכחי, הישן, ואילו אבא קיבל את הבית השני שהיה לנו, והיה מושכר כל הזמן.
מה היתה הסיבה המדויקת לגירושין, ממש לא ברור לי עד היום. אמנם שמעתי אותם מתווכחים מדי פעם ביניהם – לא בטונים גבוהים – ואותי ואת גל, למרות שאני כבר לא הייתי ילדה קטנה, הייתי אז בת 15-16 ואילו גל, אחי הבכור היה כבן 18 – אותנו הם לא שיתפו בדיונים הללו. בסופו של דבר הם קראו לנו והודיעו לנו שהחליטו להתגרש, אחרי 23 שנות נישואין, מתוך הרגשה שהגיעו למיצוי הזוגיות ביניהם והם לא רואים יותר טעם בחיים משותפים. לי היתה הרגשה שזו לא האמת כולה; היו ודאי סיבות נוספות: אולי היו בגידות – מצידו, מצידה... אנו לא הרגשנו בכך. גל דווקא חשב שיש יסוד לדברים כאלה. פעם נדמה היה לו שהוא ראה את אימא יוצאת מאיזה מועדון [למבוגרים] מחובקת עם גבר לא מוכר לו. אבל אין לו הוכחה ברורה.
כמובן שאירוע זה של הגירושין היה שוק די טראומטי בשבילי, שגדלתי בחממה ולא ידעתי מחסור כלכלי ולא בעיות בתחום המשפחה. היו לי יחסים טובים במיוחד עם אבא, שאותם הייתי מגדירה במילות השיר הידועMy heart belongs to daddy – . התקרבנו עוד יותר לאחר התאונה של אבא, תאונת-דרכים קשה, שבה הוא נפגע קשה באגן ושכב חודָשים בגבס, בבית, לאחר שיצא מבית-החולים, ואז, לא רק טיפלתי בו במסירות, אלא גם שוחחנו הרבה, ככל שהיה לי זמן, לאחר הלימודים. אימא לקחה חודש חופש, כדי לטפל בו, כי הוא היה כמעט חסר-אונים והיה זקוק לסיעוד, 24 שעות ביממה, אבל היא נאלצה לשוב לעבודתה. היא שכרה פיליפינית, שטיפלה בו טיפול סיעודי כאמור, ואילו אני השתדלתי להיות בחברתו, לשוחח איתו, לעודד את רוחו, ככל שיכולתי.
אבא, שתמיד היה מלא מרץ וחיוניות, בעל חוש הומור ואופטימיזם מדבק, היה עכשיו מדוכא, האשים את עצמו בתאונה, בגלל עייפות ונהיגה לא זהירה, וחשש לעתידו הבריאותי, ככל שיזדקן. הוא היה בסך-הכל בן 48 כשזה קרה לו, וכאשר החלים סוף-סוף וחזר להלך על רגליו, דומה היה שהוא הזדקן בעשר שנים לפחות.
עם אימא לא היו לי תַּקֶלים קשים, שזכורים לי במיוחד. "מרד הנעורים" שלנו, של גל ושלי לא היה דרסטי במיוחד. לא היה מצב שהם אסרו עליי לצאת לבילויים עד מאוחר בלילה, או שהם התנגדו לנסיעה שלי לאילת לשבוע ימים. לא זו בלבד שלא ראינו בהורים שלנו דור של "זקנים", שהעולם, בהתקדמותו השאיר אותם מאחור, אלא נדמה היה לנו כאילו שהם מנסים לפעמים, אפילו "בכוח", להיות "עכשוויים", ללכת עם הזמן. לרוב היו לי ויכוחים – על גבול מריבות – עם אימא, על כך שהיא מתלבשת בצורה צעקנית, חושפנית, כאילו היתה בגילי, ולא אימא שלי, המבוגרת ממני ב-28 שנה. מדי פעם גם לעגנו להורים על דיעותיהם ה"סוציאליסטיות"-השמאלניות, כאשר הם [אנחנו] שייכים בעצם למעמד הבינוני-הגבוה.
כשהיינו צעירים יותר, במסיבות שהיו מתקיימות אצלנו בבית, לא תמיד ההורים היו יוצאים מן הבית, כמקובל. אבא היה מסתגר בחדר העבודה שלו ועוסק בענייניו, ואילו אימא היתה מסתובבת בינינו בתור מארחת: מציעה כיבוד, שתייה, מחליפה מילים עם חבריי וחברותיי, לפעמים אפילו מזמינה את אחד הבנים לריקוד, או אפילו מפלרטטת עם זה או אחר מהנוכחים.
אז, כאשר הם נפרדו, כאמור, הייתי בת 16 וחצי, היו לי חודשים קשים למדי, עד שהסתגלתי למצב שאבא לא בבית ואנחנו, גל ואני מתראים איתו פעם בשבוע-שבועיים.
חשתי את עצמי כאילו מוזנחת, עצובה ודי מבולבלת בגלל המצב. ואז הופיע בחיי דורון, חבר טוב של אחי גל, בעצם חבר ללימודים שלו, באותה כיתה. הוא בא לביתנו, שוחח הרבה עם גל. גם הוא, גל, כמה שהוא קשוח, "גבר-גבר", הטראומה של גירושי ההורים השאירה את רישומה הקשה גם עליו, והוא היה זקוק למעט נחמה, עידוד והרמת המורל, לא פחות ממני. בהמשך, באופן טבעי, דורון היפנה את תשומת-ליבו אליי, ואני אכן הייתי זקוקה אז לתשומת-לב ולעידוד ושמחתי על התעניינותו בי. מעניין, שלמרות שדורון, כמו גל, למד במגמה ריאלית, הוא בעצם אדם הומאני לגמרי, בעל נפש חמה, רגישה ומבינה את הזולת. עם הזמן, יחסינו התהדקו [אולי גם בעידודו של גל] והפכנו לחברים ממש, עם כל המשתמע מכך.
בינתיים גל התגייס לחיל הים, משרת על סטי"ל, ואילו דורון, שהתגלה אצלו איזה רשרוש בלב, לא גויס לצה"ל. כעת הוא לומד בטכניון. בתחילת חברותנו הוא הירבה לשהות בביתנו וכשהייתי בי"ב, הוא כבר נשאר לפעמים ללון אצלנו, אצלי כמובן, ולא רק בחדרי, אלא במיטתי. היחסים בינינו נראו לנו די טבעיים; נהנינו זה מזה, התקרבנו מאוד, גם מבחינה נפשית, ומצב-רוחי השתפר פלאים.
אימא עקבה אחר התפתחות היחסים בינינו, ולא זו בלבד שלא התנגדה לכך, אלא ראתה זאת בחיוב; אך בשיחות בינינו, היא הדריכה והזהירה אותי, לא רק שלא לאבד רסן ושליטה, לא להסתבך בהריון, אלא גם – "לא להשקיע את כל-כולך באהבה ראשונה זו, כי טבעה של אהבה ראשונה," – כך דיברה מתוך ניסיון חייה ובגרותה – "אהבה ראשונה נגמרת מתישהו. היא אמנם משאירה כאב-לב לא קטן, בצד זיכרונות נעימים, צובטי-לב מאין כמוהם, אך בדרך-כלל באות אחר-כך אהבות אחרות, נוספות, בוגרות יותר, במיוחד בימינו, במאה העשרים ואחת, וזו דרך העולם." ובעיקר היתה משננת לי: "הגבר שאיתך איננו 'אביר על סוס לבן'. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות משלו, אופי משלו, התנהגות כזו או אחרת, פרי של חינוך או תפיסת-עולם, אך גם של דחפים ויצרים בלתי-נשלטים.
"אם את גומרת מערכת יחסים עם בחור אחד, תמיד יימצא לך אחר, שונה, ואולי מתאים וטוב יותר מן הקודם. אם תרגישי טוב ונוח ונעים איתו – הישארי איתו. את יכולה אפילו להתחתן איתו. אבל אין זה אומר שאת חייבת לקשור את כל חייך לאיש זה דווקא. אפשר, ומותר, ואולי אפילו רצוי – להחליף מדי פעם את הסוסים..."
אולי היה בזה מעין רמז והסבר כלשהו למצבה של אימא עצמה, להתנהגותה אז, בעת התדרדרות היחסים עם אבא. אולם אז, כשדיברנו על כך, הבנתי את הדברים כפשוטם, כמעין "מורה נבוכות" של אם לבתה בת ה"טיפש-עשרה". עכשיו, כשבגרתי קצת יותר, [שנה בצבא מבגירה את האדם בכמה וכמה שנים לפחות], עכשיו אני מבינה את הדברים קצת יותר לעומק, ואני רואה בהם בפירוש מעין "אג'נדה", הסבר [עקיף] של אימא להתנהגותה ולתפיסת עולמה.
דבריה של אימא נראים לי הגיוניים ומתקבלים על הדעת, אבל משום-מה, אצלי אישית, הם לא כל-כך מתקבלים על הלב. מה אני יודעת? מי יודע איזה הפתעות מכין לי העתיד? מה יקרה לי? איך אני ארגיש? איך אגיב? לך תדע...
אם כן, אמורים היינו לחגוג את יום הולדתה ה-47 של אימא בהרכב מצומצם של שלושה בלבד, כאמור. כאשר שאלתי את אימא איזה מתנה היא רוצה, היא הגיבה בצחוק: איזה מתנה? איזה מתנה? – את שי...
ביקשתי מהמפקד שלי חופשה לשישבת, הוא סירב ואמר שעליי להישאר עם הגדוד, שאיש מחייליו לא קיבל שיחרור הביתה לשבת, לא הדתיים, לא הקצינים בקבע, בעלי משפחות, ולא כאלה שיש להם אירוע משפחתי כלשהו בשבת.
וכך עברה עליי שבת זו, ברמת הגולן, במזג-אוויר נעים וקריר, במנוחה חלקית, כי בשבת לא מתקיימים אימונים ותרגילים, אבל היתה לנו תעסוקה מלאה: הרצאות, סיורים בסביבה, עניינים שונים, וידיי היו מלאות עבודה, כמעט ולא נחתי כל היום.
בלילה חלמתי חלום משונה: דורון הוא ילד קטן, תינוק. אימא מחזיקה אותו בחיקה, חולצת לו שד ומיניקה אותו. החלום הזה עורר בי מחשבות שונות. חיפשתי לו "פשר חלום" ולא מצאתי. האם אימא חושבת להפוך את דורון לבנה, לאח נוסף שלי? מוזר...
דורון:
...איזו פאדיחה! בסך-הכול נעניתי לבקשתה של מורן, להיות עם אימא שלה, לארח לה לחברה בערב שבת זה, שלא תרגיש את עצמה לבד לגמרי, דווקא ביום ההולדת שלה, להיות איתה שעה-שעתיים, להרים כוסית, וסתם לשבת ולפטפט. מה-גם שגם גל לא יהיה, הוא נמצא בהפלגה, כאמור.
אז כמובן שבאתי, אף שבעצם היה בדעתי לשבת בבית ולהתכונן למבחן, בשבוע הבא. הלימודים די מלחיצים, אבל איכשהו, אני לא נתקל בקשיים מיוחדים. תמיד הייתי די מוצלח בלימודים, לא "חרשן", ודווקא במקצועות הריאליים: מתמטיקה, הנדסה, פיזיקה. נו, בכל-זאת בן של מהנדס ומנהלת חשבונות. משהו עובר כנראה בגנים. ועכשיו, אני אפילו אוהב את הלימודים, את החומר, ולא פעם אני מדמיין את עצמי בעוד שנתיים-שלוש, ואפילו חמש, בתור מהנדס בניין מדופלם, מתכנן בנייני-מגורים, וילות רחבות-ידיים, אולי אפילו בתור ארכיטקט. אם אני לא מתאים לצבא, בגלל המום הקטן בלב, שלי זה לא מפריע בכלל בחיי הרגילים ובפעילותי הגופנית [לא מאומצת], אז כמובן שעליי לנצל את שלוש השנים הללו ללימודים, ולצאת לחיים עצמאיים, בגיל צעיר יותר, מוקדם יותר.
עומס הלימודים לא מאפשר לי לעבוד, אפילו לא עבודה חלקית, אבל הוריי אמידים למדי והם יכולים לממן לי לא רק את הלימודים והקיום, אלא אני גם גר בבית, אם כי בנושא זה הייתי מעדיף דירה משלי, בשכירות, במיוחד מאז התהדקו יחסי עם מורן. אולי אף היינו עוברים לגור ביחד. אבל תהיה זו חוצפה מצידי לבקש מהם גם מימון שכר-דירה, כאשר ישנו הבית הגדול והריק למדי שלנו, במיוחד לאחר ששירלי, אחותי הגדולה ממני בשנתיים, התחתנה ויצאה כמובן מן הבית.
אם כן, מורן נהגה לבוא אליי, ואני אליה, עד שהתגייסה לפני שנה בערך, וכיוון שהיא משרתת בבסיס בגליל, היא מגיעה הביתה כמעט כל שישבת, לפעמים גם באמצע השבוע.
אני מרגיש חופשי ונוח בביתה של מורן. גם אימה החביבה, נירה, לא זו בלבד שאינה מפריעה לנו ולא מתערבת בעניינינו, אלא היא מתייחסת אליי כמעט כאל בן-משפחה, בלי גינוני טקס של נימוס או ריחוק כלשהו. היא מסתובבת בבית – זה הרי ביתה, כמובן – בבגדים זרוקים, פשוטים, חושפניים, לרוב בלי חזייה [איך אני יודע? רואים...] בגופיות צמודות, מכנסי ג'ינס קצרים, כמעט כמו מורן. היא אמנם לא נראית בגילה של בתה, אבל נדמה לי, גם לא בגילה האמיתי, בת 47, אלא יותר צעירה בעשר שנים. אימא שלי בת 49, גם היא לא "זקנה" כמובן, אך נדמה לי שהיא לא מקפידה על הופעתה כמו נירה.
אימא של מורן נראית לי אישה נאה. בעצם, אף פעם לא הסתכלתי עליה כעל אישה, בעיניים של גבר. בעיני היא רק אימא של חברתי מורן, צעירה מאימי בשנתיים. אבל אם אני חושב לעצמי עכשיו, היא אכן אישה נאה, מטופחת, מלאת מרץ, על אף 47 שנותיה. שערותיה בהירות-חלקות שטניות, מעל מצח גבוה. עיניה ירוקות, נוקבות, כאשר הן מביטות בבן-שיחה, ודומה שיש בהן איזה ניצוץ שובב; גבותיה ארוכות, מקושתות, אפה ישר, שפתיה אדומות, אפילו ללא אודם, עבות, מעוגלות, הייתי אומר אפילו – חושניות.
אם אני מעלה בעיני רוחי כרגע את דמותה של נירה, מצטייר לי גוף אתלטי, רזה, ללא סימנים של זיקנה מוקדמת. שדיה בולטים, לא נפולים, חמוקי גופה – בהחלט נאים, סקסיים. אני מניח שבעוברה ברחוב, גברים לא מעטים, ולא רק הם, מסבים ראש לעברה ונועצים בה מבטים.
אבל, מה אני ומי אני, להביע דעה "מקצועית" לגבי הופעתן של נשים בגיל 40-50, גילה של אימא שלי? למעשה, מלבד יחסי הרציניים עם מורן, לא היו לי קשרים ממשיים, הדוקים וארוכים, עם בנות, לפניה. כיוון שממילא אינני "דון ז'ואן", די לי באהבתי, חוויותיי ויחסי החברות [וגם יחסי המין] עם מורן.
במשפחתי לא נהוג לציין במיוחד ימי הולדת, ימי נישואין וכדומה. מקסימום מרימים כוסית. בציון יום-הולדת של מספרים עגולים [מה שמקובל לומר בקלישאה הידועה: "החלפת קידומת"] עורכים "טקס" יותר מרשים – ארוחה חגיגית במסגרת המשפחה המורחבת, לפעמים אפילו בילוי משותף של "השבט" כולו באיזה בית-הבראה או מלון, או מספר צימרים בגליל, משולב בטיולים בסביבה, או ברמת הגולן.
ואילו במשפחתה של מורן נהוג ומקובל לציין כל יום-הולדת, בשני אירועים: אחד – במסגרת המשפחתית המצומצמת, בארוחה חגיגית בבית, או, לפעמים בחוץ, במסעדה; לפעמים אפילו נסיעה לחו"ל, כנהוג בבר-מצווה לילדים. ובהמשך – מסיבה רבת-משתתפים של המשפחה המורחבת – אחים, אחיות, עם משפחותיהם וילדיהם, וכמובן, הוריה של נירה.
יום ההולדת הרשמי שלה הוא ב-12 ביוני, ואילו המסיבה הנרחבת נקבעה בשבת, 27 בחודש. במסעדה דרוזית בדליית אל כרמל. עד אז, יש להניח, מורן כבר תהיה בבית לאחר סיום האימון של הגדוד, ואולי גם גל יימצא באותה שבת בבית, לאחר ההפלגה הארוכה.
ואילו המסיבה המשפחתית המצומצמת, שהיתה צריכה להתקיים אתמול, שובשה כמובן בשל היעדרותה של מורן. אבל היא, מורן, טילפנה אליי, וביקשה ממני לבוא לביתם ולארח לחברה לאימא שלה, להרים כוסית, להתכבד ממה שהיא הכינה לערב זה, מתוך תקווה [קלושה], שאולי, בכל-זאת, היא תצליח להגיע בסופו של דבר.
אבל מורן לא הגיעה. ואילו אני באתי, כמצוותה, ומצאתי את נירה במצב-רוח די שפוף. למען האמת, גם אני לא הייתי במצב-רוח חגיגי ומרומם במיוחד. אבל בירכתי אותה כמובן, התחבקנו והתנשקנו [על הלחיים] ואף הבאתי לה מתנה קטנה: צמיד – עבודת-יד, שנראה לי כי היא נוהגת לענוד כאלה.
ישבנו ושוחחנו מעט, הרמנו כוסית. השולחן היה ערוך בסלון, עם מאכלים שונים: סלטים, פשטידה, פלפלים ממולאים, בשר בקר עם אורז ותפוחי-אדמה, וכמובן, בקבוק יין. נירה האיצה בי לטעום מכל דבר, ללגום מן היין המעולה. היא עצמה לא אכלה הרבה, אבל הריקה את כוסה פעם ועוד פעם. אני שתיתי גם, אבל במידה פחותה ממנה. אני לא רגיל לשתות יין. חשתי את עצמי מטושטש במקצת, אמנם לא שיכור, אבל כאילו "מרחף". ואילו אצלה זה התבטא בהתרת לשונה, מעבר למה שהיא נוהגת לדבר כרגיל. מדי פעם גם פרצה בצחוקים, דומה ללא סיבה סבירה. אני, למרות מצבי המבושם, לא מצאתי סיבה לצחוק, ככה סתם.
"אתה עדיין עצוב, דורון. רואים עליך. אני מבינה אותך. אתה מתגעגע למורן. זה ברור. אז אולי אני אנחם אותך..." היא חיבקה אותי חיבוק אמיץ למדי, נצמדה אלי בחוזקה, פטמות שדיה דוקרות את חזי. היא גם הצמידה את שפתיה המלאות לשפתיי, בנשיקה ארוכה, חודרנית, מלאה תשוקה, מחדירה את לשונה לפי.
הייתי המום. לא הבנתי מה קורה. לא ידעתי כיצד להגיב. היא לא הרפתה ממני. ואני – מה לעשות? אני בן 21, ההורמונים מציפים את דמי, גופי כולו נדרך והחל להגיב ליוזמתה. דומה שהיא איבדה כל רסן. פשטה את חולצתה, את חזייתה, את מכנסיה, ומשכה אותי אל השטיח שעל הריצפה. מבלי להבחין כיצד, מצאתי עצמי גוהר מעליה ונסחף בסערת-חושים הדדית, שלא ניתנת לריסון.
"הו, דורון, אתה המתנה שלי, מתנת יום-ההולדת שלי..." גנחה.
לשוני קפאה בפי [נו, טוב, זו רק מטאפורה, היא דווקא לא היתה קפואה אלא חמה מאוד, וטיילה על פני שדיה ועל יתר חמוקי גופה בלהט רב]. אבל לדבר לא יכולתי.
"...דורון, אני חוששת, אני מבוהלת, מפחדת מהגיל. אני מתקרבת לגיל חמישים. בודקת כל קמט בפנים, כל שערה לבנה. כל מחזור. אולי זה האחרון. גיל המעבר. גלי חום. עוד מעט אפסיק להיות אישה מושכת, אישה נמשכת, אישה עם תשוקות עזות, עם צורך [נורמלי] במין, כמו צורך באוכל. מה יש? לא מגיע לי? רק לגברים מותר? הנה, גם אני, נירה רותם, אישה שאוהבת סקס, זקוקה לסקס. אני לא מתביישת בכך. אני רוצה לנצל את השנים המעטות שעוד נותרו לי, ליהנות מן החיים במלואם, במה שהטבע [או אלוהים] העניק לנו, כדי להמתיק את חיינו..." היא המשיכה להתרפק עליי, למלמל עוד דברים שלא את כולם קלטתי. אבל לא עניתי לה. לא ידעתי מה לומר לה.
כעבור זמן-מה, כאשר נרגענו מעט, היא קמה, קשרה סביב מותניה את חולצתי, שהיתה זרוקה על הריצפה, מזגה לעצמה כוסית יין נוספת ו... הושיטה ידה ומשכה אותי אל חדר השינה. כאן הפעילה עלי קסמים גופניים נוספים, שאני לא ידעתי כמוהם מעולם. אכן, כשאומרים על אישה שהיא בשלה ומנוסה, אולי לכך הכוונה.
ואכן, היא הצליחה בלהטיה, בקסמיה ובלהיטותה, להלהיט שוב את גופי, ושוב התעלסנו שעה ארוכה, הפעם בשתיקה, ואם הייתי רוצה להשתמש שוב בביטוי נדוש, הייתי אומר: שתיקה רועמת [אולי נכון יותר: סוערת].
רק לאחר מכן, בשוכבי תשוש לגמרי, אך בתחושה עילאית של גבריות שבאה על סיפוקה וגאוותה, במיטה שאולי בה היא "עשתה" לפני יותר מ-20 שנה את מורן, חברתי הנוכחית, החלו פתאום להציק לי יסורי המצפון... לא הייתי צריך להגיד מילה. היא קראה כאילו את המחשבות שלי, על פניי. למעשה, גם אני ניחשתי את מה שעובר במוחה. לא החלפנו על כך מילה.
כעבור זמן-מה היא קמה, התלבשה, ואמרה לי:
"עכשיו אתה הולך הביתה, דורון. ואתה שוכח מה שקרה פה. כאילו זה לא קרה בכלל. אתה לא אומר מילה על כך, לאף אחד. לאף אחת! אתה מבין? ואתה לא מעלה את זה, אפילו לא בחלום, אפילו לא במחשבה."
לא עניתי לה. התלבשתי במהירות, בשתיקה. יצאתי מן הבית שלה וחזרתי לביתי.
מאז אינני יכול להירגע. לא רק שאינני יכול לקבל את עצתה-הוראתה, אלא אני חושב על זה כל הזמן. ואני מקלל את עצמי ומייסר את עצמי כל הזמן. איך יכולתי להתפתות ככה ולבגוד במורן שלי, ועוד עם מי?... איך אצליח להמשיך איתה, כאילו כלום לא קרה? איך אוכל להסתיר ממנה את הסוד הנבזי והנורא הזה? אני – דורון אריאלי – גבר-גבר יעני. מחזיק מעצמו. חרא! פה נוכחתי שאני גבר חלש, זכר חלש-אופי, פותה, מפותה! איזה פאדיחה!
נירה:
... איזה פאשלה! איזה דייסה בישלתי לעצמי, למורן, לדורון! דייסה חמה, מתוקה, נעימה, אך מסריחה. עם טעם מר מאוד בסוף. איך יכולתי לנהוג ככה? כמו איזה נערת תיכון פותה. מה יש? חסרים גברים חרמנים בעולמנו? ודווקא איתו, עם החבר של בתי האהובה, דווקא איתו...
בסך-הכול ניסיתי לעודד קצת את רוחו. הוא נראה לי כל-כך בודד ומתגעגע. חשבתי לעודד אותו קצת – ומצאתי את עצמי מתחרמנת, מתגרה, נסחפת, לאחר שבועות לא מעטים של התנזרות. מה לעשות? אינני נזירה. מתמיד היו לי תשוקות מין עזות. שכבתי עם בחורים כהנה וכהנה, עוד לפני יורם, לפני שהתחתנו. השנים הראשונות של נישואינו, הזוגיות שלנו היתה מאוד נעימה, פעילה מאוד, נלהבת, מספקת. הסתדרנו יפה מבחינה זאת, אם כי אני הייתי זקוקה לזה בתדירות רבה יותר ממנו... ועם הזמן, עם השנים, כמובן שהתשוקה יורדת, נשחקת, במיוחד אצלו. נו, איכשהו השלמתי עם זה כאילו. אבל מאז שקרתה לו התאונה והוא נפגע קשות באגן, הוא איבד בעצם כליל את כושרו המיני; ואני לא יכולתי לעמוד בכך. נאלצתי לחפש לי סטוצים מחוץ לבית. לפעמים גם עם בחורות... לא דיברנו על כך במפורש, אבל יורם כנראה ידע, ואם לא ידע, ודאי ניחש, או תיאר לעצמו. אולי אפילו הסכים בלית ברירה. וכי מה יכול היה לומר? בעניין זה לא יכולתי, פשוט לא יכולתי להקריב את עצמי, את תשוקותיי, למענו.
ואז הגענו למסקנה שעלינו להיפרד, להתגרש. לא עוררנו מהומות. לא רבנו. חילקנו את הרכוש, כמעט חצי-בחצי. אני נשארתי לגור בבית עם הילדים, גל ומורן, וגם קיבלתי סכום כסף נאה שהיה לנו בבנקים ובהשקעות שונות. הוא לקח את הבית השני שיש לנו בעיר, וכן את הוולוו, שהוא אוהב, וגם נשאר עם היאכטה, שיש לו בשותפות עם חבר שלו. מה אני צריכה אותה? אני אינני אוהבת להפליג בים, במים סוערים, ב"סביבה עויינת". אני אישה עם שתי רגליים על הקרקע, על הקרקע ממש.
חלק מן הכספים הפנויים שהגיעו לידי השקעתי בבוטיק להלבשה תחתונה, ואני רואה בו ברכה והצלחה כספית. ואני נהנית מן העצמאות של ניהול עסק, לאחר שכל השנים הייתי שכירה, אמנם בעמדה בכירה ובמשכורת נאה, אבל בכל-זאת, שכירה ומועסקת אצל מישהו אחר. ואפשר לומר שבבוטיק יש לי גם הנאה נוספת, אפילו סיפוק, כאשר אני רואה את הנשים הצעירות מודדות חזיות או תחתונים, או גופיות. אני נהנית למתוח אותן על גופן, לנגוע בהן בלי משים, בשדיהן, בחמוקיהן, במעלה רגליהן. מדי פעם זה אף מתפתח ליותר מזה – ואני מוצאת עת עצמי במיטה עם אחת מהן, במיטה שלה, לעולם לא אצלי בבית. רק פעם אחת באה אליי בחורה מתל-אביב, והלנתי אותה אצלי, תוך הסבר שעליה לסדר כמה עניינים עסקיים למחרת, כאן בחיפה, ולא כדאי לה לשוב בלילה לתל-אביב, ולמחרת לבוא שוב לכאן.
כך גם בענייני גברים, שאני "דגה" לי מדי פעם, פה-ושם, במועדונים של פנויים-פנויות, בחוגים שונים שאני משתתפת בהם, לפעמים אפילו באיזה באר, או מועדון-לילה. וגם זאת, לעולם לא אצלי בבית. אמנם, גל ומורן לרוב לא בבית, אך כל רגע הם עלולים להיכנס הביתה באופן מפתיע, ולהפתיע אותי במצב אינטימי עם מישהו [או מישהי]. ואני גם נמנעת באופן פרינציפיוני מלהביא מישהו להרפתקה לילית, אצלי בבית. יש די מקומות בעיר הזאת, או בסביבה, לעניין כזה. מה יש לי להרחיב על כך את הדיבור?
אבל מה שקרה אתמול... נו, זה היה כמובן משהו חד-פעמי [טוב, נו – דו-פעמי]. לא תהיה לזה "מהדורה נוספת".
אבל ההרגשה שלי מזופתת וקשה מאוד. איך יכולתי לעולל דבר כזה למורן, הילדה שלי? זה כמעט בלתי נתפס. עד-כדי כך הייתי שבויה בתשוקתי ואיבדתי רסן... אני, שחושבת את עצמי לאדם שיודע לכלכל את מעשיו בתבונה ובהגיון קר. שיודעת לשלוט בעניינים...
אך מצד שני, מי אומר שמורן תמשיך איתו עוד שנים רבות? שתתחתן איתו? תוליד ילדים ממנו. תקיים משפחה, בית, שניים-שלושה ילדים? בימינו, זה בכלל לא בטוח. אצלה זה בעצם בבחינת "אהבה ראשונה" [אם לא לקחת בחשבון שני חברים שהיו לה קודם, בתיכון]. אז דורון בטח יקום וילך לו מתי-שהוא. ימצא לו אהבה אחרת. למורן יהיה כאב-לב, למשך תקופה מסוימת, והיא תתגבר, תתבגר, תמצא לה אהבה אחרת. בחור אחר.
ובאשר לי, האימרה "שונא מתנות יחיה", דומה שזו אינה חלה עליי. אני דווקא אוהבת מתנות, וחיה עם זה טוב מאוד.
ומתנה זו שקיבלתי [קיבלתי? אירגנתי לי...] על אחת כמה וכמה...
"הלו! אה, זו את, מורן, מותק. מה שלומך? כן, בסדר. אני בסדר גמור. מתגעגעת אליך. מתי את גומרת שם? אה, עוד יומיים? יופי. אז ביי, מותק. ביי. להת'..."
29.8.2007-6.10.2007
* * *
מהי "עבודת הקודש" של משטרת ישראל
שאותה מזכיר השר לביטחון פנים דיכטר?
"עבודת הקודש" כוללת כנראה גם את ההדלפות של המשטרה מהחקירות של ראש הממשלה אהוד אולמט!
* * *
יש לי בעיניים מד חזה
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
משנה לשנה נעשה לי יותר קשה
ללכת ברחוב
כי יש לי בעיניים מד חזה
אומד כל שד של הבאה מולי
כאילו ערום וערייה היא לפניךָ
בוראי!
ומן המצב הפָּרָדִיסִי
נעשה לי די קשה באופן פיסי
ולהרגיע את מחשבותיי הפרועות
אני אומר לעצמי כי
מנקודת המבט של הַגּ'וֹרָה
כל המסעדות הן אותו דבר
ואז אני נופל על המדרכה
בגלל אופניים שפגעו לי בגב
יימח שמם של הרוכבים
יתקע להם אלוהים
את המושבים בַּתחת
* * *
ד"ר גיא בכור
הפתעה: רבים בעולם הערבי רואים בהדחת אולמרט עדות לחוסן השלטון בישראל. אפשר לבנות עליהם?
ארבעה זרמים מייצגים את גישת העולם הערבי בפרשת אולמרט, כאשר דווקא הזרם הרפורמיסטי בולט, כשהוא רואה בהדחת אולמרט עדות לעוצמת המשטר בישראל, ולאו דווקא להיחלשותו. דוגמה? "שמח, הוי הערבי (על התפטרות אולמרט), כי המשטרה לעולם לא תזמן את הסולטנים שלך לחקירה בעניין שחיתות. כן, שמח, כי הנשיאים שלך הם אנשים טובים, על החוק הם שומרים, ועל האוצר הציבורי מקפידים, ואם עובר אורח ישוטט בעולם הערבי לא ימצא שום עני, מסכן, אסיר או סוכן (של השלטון).
אין ספק שהעולם הערבי עוקב בעניין רב אחר פרשת ראש הממשלה אולמרט, תופעה בלתי הגיונית בחברה ובמשטר שלו. מדוע? משום שבמרחב הערבי המנהיג הוא החברה, והחברה היא המנהיג (תופעת הבייעה), ולכן הורדת מנהיג כאילו הורידה את החברה כולה. איך דבר כזה יכול לקרות? זאת התחושה במזרח התיכון, עדות למבוכה גדולה, גם כי הם אינם מצליחים לקרוא ולהבין את ישראל.
אפשר לחלק את הציבור הערבי לארבעה זרמים, בכל הנוגע להדחת ראש ממשלה מכהן בישראל, כפי שהדבר מופיע באופן נאמן בתגובות של הגולשים הערביים באתר האינטרנט של ערוץ הטלוויזיה "אלערביה".
הזרם האנטישמי – והוא בהחלט חי קיים, הקורא[?] יהודים סטראוטיפ חזק בחברה הערבית, על שהם קמצנים, ואוהבי כסף, במיוחד אם אינו שלהם. כיצד הסטראוטיפ הזה הגיע, למשל למצרים? העובדה שספרות אנטישמית אירופית נמכרת כשהיא מתורגמת לערבית לכל מי שחפץ בכך בחנויות מכובדות, וכן זכר לעוצמתם הכלכלית של יהודי מצרים לפני שעזבו באחת את המדינה באמצע שנות החמישים. התפיסה הרווחת היא שהיהודים הם מניפולטיביים ולכן גם מסוכנים ובלתי צפויים. הרי ידוע מאוד הפתגם הערבי:
"מי שאוהב את היופי, ישא אישה גרוזינית (היום: גיאורגית); מי שאוהב את התחבולות ישא אישה יהודייה, מי שאוהב את הגנדרנות והפאר ישא אישה תורכייה, ומי שאוהב את הנדיבות והכבוד ישא אישה ערבייה."
בכלל, תגובות האינטרנט הערבי מלאות תפיסות אנטישמיות קשות, ואתרים גדולים כמו אלג'זירה אלערביה ואחרים אינם טורחים לצנזר זאת. במילים אחרות, גישה אנטישמית בעולם הערבי היא עדיין דבר רווח ומקובל.
תחת הכותרת: אלה הם היהודים, וזאת השפה שלהם: "הם כולם מושחתים.. מרמים את המשטרה, אבל מי מאמין להם... אתם העם הכי מושחת בעולם, (פסוקים מהקוראן בנוגע לבני ישראל המושחתים).
הזרם הלאומני – רואה בפרשה הזו הוכחה נוספת לכך שישראל מתפוררת ונחנקת בשחיתות של עצמה, עד שתיעלם. זו בערך גישתו של נשיא איראן הנוכחי אחמידנג'אד. הגישה הזו טוענת שלערבים אין הרבה מה לעשות, שכן ישראל תשמיד את עצמה, בהיות מוצאה בחטא.
אחד המכנה את עצמו ערבי טהור כותב: "ישראל נידונה להיעלם. הכוח שלה משקף את חולשתנו הגדולה, אבל היא תיעלם יום אחד כאשר יגיע דור שיגרום לישראל תבוסה, בשלום ובמלחמה. הפושע והתוקפן (כוונתו לישראל) לא יוכל לחיות בצד הקורבן שלו לנצח."
הזרם הזה חזק מאוד בעולם הערבי ונפוץ בתקשורת, כאשר כל אירוע שלילי בישראל מובלט ומוגדל מאוד, וכתב אתר האינטרנט של אלג'זירה בישראל (הוא כותב – מחיפה) בולט בכך מאוד. תמיד יודגש השלילי, הביקורתי, לכאורה עדות נוספת לקריסה הצפויה בכל רגע, הגשת מחבט לקוראים הנהנים לקרוא על כך. לדוגמה: ידיעה שהתפרסמה אצלנו על כך שמיספר היורדים עלה על מספר החוזרים בשנה האחרונה, ידיעה שצוטטה רבות באינטרנט הערבי, וסיפקה חומר לכותבים לכתוב שהנה הישראלים סוף סוף בורחים.
הידיעה לא לקחה בחשבון שרוב היורדים נשארו מעל לשנתיים ללימודים או לעבודה בעולם גלובלי, ולא נספרו העולים החדשים. אגב, חלק מן הישראלים "היורדים" הם גם ערבים ישראלים, אבוי לתיזה הלאומנית. התבטאויותיו של אחמדינג'אד חיזקו את הזרם הזה, ונתנו לו לא רק לגיטימציה אלא לכאורה הוכחה ועדות.
הזרם השלישי – הזרם המזימתי – בעולם הערבי רווחת מאוד התפיסה שמאחורי המנהיגות בישראל עומדת מזימה ענקית ונסתרת, שנועדה לנגח את הערבים. כלומר, בכל פעם שיש התקדמות מדינית או סיכוי להסדר, אותה מזימה נסתרת מפילה את ראש הממשלה שעומד מאחורי הדברים, או גורמת לבחירות חדשות. כלומר, בחירות בישראל נתפסות על פי גישה זו כעדות למזימה הסודית, בסגנון "הפרוטוקולים של זקני ציון". במילים אחדות, לפי גישה זו הדמוקרטיה בישראל היא רק כיסוי למשהו אפל, יצרי ומסוכן מאוד, המופעל כדי לאחז את עיני העולם ולהונות את הערבי.
לדוגמה, בפרשת אולמרט אחד כותב:"לכל ראש ממשלה ישראלי חייב להיות, כתנאי להיבחרותו, תיק אישום אצל התובע הכללי. התיק הזה נשאר סגור כל עוד הוא הורג ערבים באופן כללי ובמיוחד פלסטינים. אבל אם אותו ראש ממשלה רק חושב על שלום עם הערבים, או פותח בשיחות שלום, – התיק נגדו נפתח.
ומוחמד בן אומת הנביא כותב: "הבסיס המרכזי אצל הישראלים הוא הרג הפלסטינים והערבים, ואז לא משנה אם יש נגד (ראש ממשלה שלהם) מאה בעיות שחיתות. אבל אם ראש הממשלה סוטה מן הבסיס הזה, מלבישים עליו אישום (אולמרט) או הורגים אותו (רבין).
הזרם הזה משוכנע, לכן, שלעולם אי אפשר לסכם דבר עם ישראל, שכן תמיד אותה מזימה אפלה תצוץ ותמנע את חתימת ההסכם או יישומו. מכאן, שאין טעם בכלל לנהל מו"מ עם ישראל, בשל אותה מזימה דמונית.
הזרם הרביעי – הזרם הרפורמיסטי, ואני חייב לציין כי מרבית התגובות בנושא אולמרט היו מן הכיוון הזה, אנשיו עומדים פעורי-פה לא בשל מה שקורה בישראל, אלא בשל העובדה שאצלם לעולם לא יתרחש דבר שאפילו רק דומה לזה. יש כאן בהחלט קינאה בישראל. הזרם הזה הבין שבעוד שבישראל הציבור שולט בשליטיו, אצלו השליטים שולטים בציבור.
אחד כותב: "המשטרה הישראלית היא בשירות העם, ואין גבול לשלטונה. אבל המשטרה הערבית היא בשירות השליט ואין גבול לשלטונה – על העם."
אבו-ערבי כותב: "אם המשטרה בעולם הערבי שלנו היתה יכולה לבצע את מה שעשתה המשטרה הישראלית, הרי שכל השליטים במדינות ערב ואנשי הכוח השליט יוגשו אל בתי המשפט בשל שוחד, שחיתות והאשמות דומות." ובן-הכפר מוסיף: "השקיפות היא סוד כוחה של ישראל."
"שגריר" כותב: "שמח, הוי הערבי (על התפטרות אולמרט), כי המשטרה לעולם לא תזמן את הסולטנים שלך לחקירה בעניין שחיתות. כן, שמח, כי הנשיאים שלך הם אנשים טובים, על החוק הם שומרים, ועל האוצר הציבורי מקפידים, ורבים מהם אינם צורכים את המשכורות שלהם, ההיפך הם תורמים אותן לאגודות צדקה; אלה שליטים טובים, שרק שמחת התושבים בפניהם. ואם עובר אורח ישוטט בעולם הערבי לא ימצא שום עני, מסכן, אסיר או סוכן (של השלטון). הבט, איך חיים האחרים מחוץ לארץ הערבים ותראה את ההבדל. ולבסוף, אחי הערבי, אני מבקש ממך לא לשמוח יותר מדי, למען בריאותך. ולערבי, הברכות."
זה הזרם שאנו צריכים לבנות עליו, והוא התקווה שלנו. נכון הוא שישראל היא עדיין פונקציה בעיני הזרם הזה, אך פונקציה טובה. הוא ישאף להתקרב אלינו קודם כל למען שינוי החברה שלו, כי הוא רואה בישראל מודל חיובי, מוקד חיקוי ושיתוף פעולה עתידי.
מיהו הזרם החזק ביותר כיום? בכל אזרח בעולם הערבי קיימים כל הזרמים, השאלה היא של מינון. אין זו שאלה סטאטית אלא דינאמית, והמינונים משתנים כל הזמן, בהתאם למאורעות. ישראל היתה יכולה לעשות המון בעידוד הזרם הרביעי, באמצעות כלי תקשורת שיופנו אל העולם הערבי, ובכך לחולל תפנית, אך אין מי שיעשה זאת אצלנו.
אני חייב לומר, בשמחה, שדוברי הזרם הרביעי בולטים בתגובות שלהם, קודם כל כיוון שפרשת אולמרט באמת מדהימה את העולם הערבי. איך זה שהאיש החזק ביותר, הופך במחי יד לחלש ביותר. המהפך הזה, בין חולשה לעוצמה, מדהים אותם, כפי שגם ישראל מתהפכת אצלם פעמיים ביום, פעם היא חלשה ומסכנה, ופעם אדירה ורבת עוצמה, שאי אפשר לעמוד נגדה. ומכיוון שהיא נתפסת כתמונת ראי – הרי שאם היא חזקה הם חלשים? ואם נחלשה הם מתחזקים? פעם משחק סכום אפס הזה היה מוחלט וברור, היום כבר לא, והמבוכה הערבית גוברת.
ישראל בעיני העולם הערבי היא דילמה שאין לה פתרון; כתב חידה שאותו עדיין לא פתרו, וזה, כמובן, מטריד אותם מאוד.
10.9.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
* * *
בן בן-ארי: כל המלצות משטרה הן מאוד בע"מ
ראשית, המשטרה חטאה בפרסמה המלצותיה ברבים, במקום לעשות המוטל עליה, ופשוט להגישן לפרקליטות; בל נשכח, כי החלטות בעניין הגשת תביעות הן בידי היוע"המ לממשלה והפרקליטות, ולא בידי המשטרה.
כבר מתחילת הדרך, חשתי שזורים כאן הרבה חול בעיני כולם, כלומר: הרבה יותר מילים ותעמולה מוגזמת [נגד אולמרט], מאשר חומר ראייתי אמיתי וכבד הקיים כנגדו.
נכון לעכשיו, אני מתחזק בתחושותיי הראשונית, ובמיוחד בכל הקשור בהאשמתו בעניין לקיחת שוחד, זה לא יחזיק מים. נקודה. האם בחנתי חומר הראיות ? לא ולא! על מה מבוססת דעתי? על תחושתיי, ועל כל מה שפורסם ברבים, וגם על כל מה שניתן היה "לקרוא" בין השורות. יש להניח, שאם תוגש תביעה, היא תהיה בע"מ, וגם אז, "נחיה ונראה..."
בן בן-ארי
ניו יורק [פורסם ב"ידיעות אחרונות" מיום 8.9]
* * *
ראיון עם שמאי גולן על הרומאן החדש שלו
"ואם אתה מוכרח לאהוב"
מראיין אריאל שנבל:
"כותב כדי לזכור, מספר כדי להיזכר"
נדפס לראשונה ב"מקור ראשון", 4.9.08
שמאי גולן, סופר ותיק ועטור פרסים, ניצול שואה, חובק ספר חדש העוסק ביחסי הדור הראשון והשני לזוועות. אם יש משהו שמפריע לו בספרי פרוזה שרואים אור בנושא, זו כתיבה המתארת מציאות דמיונית. לטענתו היא משרתת את מכחישי השואה.
לא פחות משעניין אותי לשמוע אותו מספר על ספרו החדש, היה חשוב לי לשמוע את דעתו של שמאי גולן, סופר ניצול שואה, בפולמוס הנרחב המתקיים בחודשים האחרונים בישראל לגבי הספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, המציג ביוגראפיה דמיונית של קצין נאצי בערוב ימיו.
גולן חד-משמעי בעניין: "אינני יכול לקרוא בשיוויון-נפש ספרים או לראות סרטים על נושאי השואה, שהמציאות המתוארת בהם היא דמיונית או אובייקטיבית-כביכול. בני הדור החדש, שלא הכירו את המציאות הנוראה שיצרו הגרמנים ועוזריהם, עלולים להתרשם, שאכן לא היה כל-כך נורא, ואתה לך ותסביר מה כאן מעוות. כתיבה מהסוג הזה רק משרתת, לדעתי, את מכחישי השואה.
אחרי שסגרנו את הפינה הזו, אני נגש לשוחח עם גולן על ספרו החדש, "ואם אתה מוכרח לאהוב" (כנרת זמורה-ביתן). עלילתו מתרחשת בסוף שנות ה-90, ומפגיש בין שני זוגות. האחד, לאורה ושמואל גדנקר, ניצולי שואה שעומדים על סף פינוי לבית אבות. הזוג השני מורכב מבנם אלחנן ורעייתו דניאלה. הספר עוקב אחרי מערכת היחסים המורכבת שבין שני הזוגות והסובבים אותם, על רקע זיכרון השואה ולקחיה.
האם הניסיון לכפות על הזוג גדנקר מעבר לדיור מוגן מהווה מעין משל לקשיים הרבים המונחים לפתחם של ניצולי שואה רבים?
לא. כי זו ספרות ולא משל פוליטי אקטואלי. אבל יש כאן הארה של עולמם הפנימי של הזוג גדנקר, בייחוד של לאורה. עולמה הפנימי מזדעזע ומתפרק עם המעבר הכפוי לדיור מוגן. כל עולמה, שניסתה לבנות כאן כישראלית וכאחות ראשית בבית החולים, מתערער, ואירועי השואה הקשים צפים ועולים. כל הרוצה "לתרגם" ספרות למסקנות אקטואליות – רשאי לעשות כן, אבל אותי מעניין האדם ניצול השואה, שאנחנו רואים אותו מבחוץ, ואיננו מודעים לפנימיותו הפגועה והכואבת, ואולי דווקא בזיקנתו, בחולשתו.
הקשיים של ניצולי השואה שהגיעו כפליטים, היו קודם כל להכות שורשים במקום החדש. רבים מהם הצליחו להשתקם, לפחות חיצונית. יש בהם שהשתתפותם במלחמת העצמאות, או במלחמות המאוחרות יותר, תרמו להם נדבך להתבססותם ולתרומתם לחברה הישראלית המתפתחת. אבל אין לטעות בתופעה כפי שזו נראית מבחוץ. כי כל תזוזה ומעבר ממקום למקום אחר, עלולה לזעזע את השורשים שניסו להכות במשך השנים.
ולאורה, שהיא הדמות המרכזית בחלק הראשון של הספר, חשה שכבר אין ביכולתה לשנות את המציאות, בגלל חולשתה וזיקנתה, והיא בורחת ומתכנסת בנפשה מפני המציאות האכזרית ומאבדת מגע עם מציאות זו. להבנתי, אין כאן בעייה כלכלית או חברתית כפשוטה. זו בעייה אנושית כאובה, גם אם יש לה השלכות חברתיות וכלכליות.
הספר מציג תמונה לא מאוד מחמיאה של בני הדור השני לשואה, שלא כל-כך מצליחים להתקדם ולהשאיר את העבר של הוריהם מאחור.
אינני בטוח שזו תמונה לא מחמיאה, ואף לא התכוונתי לשפוט. רציתי לבטא את כאבו של הדור השני שאינו יכול, ואפילו אם הוא רוצה, להיחלץ מאסונם של הוריו. הם חשבו, ואף קיוו, שיוכלו לחיות את חייהם בארץ כצברים משוחררים, כביכול לא היתה שואה שפגעה בבני משפחותיהם וסיכסכה עליהם את עולמם. וכיוון שלעתים לא סיפרו להם הוריהם את האמת האכזרית, הם דימו בנפשם שהעבר הקרוב והנורא לא נגע בהם. במאוחר הסתבר להם , שאותו עבר המעיק על הוריהם , ולו בשתיקה, חורץ את גורלם שלהם בין ברצונם ובין שלא ברצונם.
באמצע הספר ישנה עדות ארוכה, מפורטת ומזעזעת לפרקים, של אחד הגיבורים שהולך להעיד נגד פושע נאצי. האם אתה חש, כי ישנה בשנים האחרונות נכונות גדולה יותר מצד ניצולים לספר את סיפורם – ויהיה הקשה ביותר – כדי לשמר את הזיכרון?
בהחלט כן. הטרגדיה הגדולה שלהם היתה, שעל-מנת להחלים מפצעי השואה הם ניסו לאטום את נפשם מפני הנוראות שעברו. בחברה הישראלית שקלטה אותם לא היו הכוח, הסבלנות והשקט הנפשי להאזין להם. עתה, במאוחר, פורץ הכול בתודעת גדנקר ומערער את עולמו שלו, ולא רק את עולמה של אשתו. ואעיד על עצמי, שכילד חוויתי את השואה, וביקשתי להיות ישראלי בכל נימי נפשי, להתגבר, להיות חזק, חייל, נאמן למקומי, למולדתי. אבל אותי הצילה הספרות. רק כשהתחלתי לכתוב, לעמוד מחדש פנים אל פנים עם השואה, התחלתי להחלים מן הכאב, מן הבושה ומרגש האשמה.
כאחד הסופרים הוותיקים בישראל, איך אתה רואה את התפתחות הספרות הישראלית בשנים האחרונות? האם הכמות ההולכת וגדלה מצביעה גם על איכות הולכת ורבה, או שמוטב היה להוציא קצת פחות ספרים ולהקפיד יותר על איכותם של אלה שכבר יוצאים לאור?
המו"לים המוציאים לאור ספרים, עורכים ניפוי ראשוני. לכן אסור שתהיה קיימת צנזורה כלשהי על הוצאת ספרים, או שתקום , רחמנא ליצלן, איזו ועדה עליונה כלל-ארצית שתחליט מה ראוי להופיע. אם נדמה את הספרות ליער, הרי טוב שיצמח בחופשיות, שהספרים ירבו, ושהיער יתעבה, וברבות הימים יצוצו פתאום ספרים שאולי לא הכירו בהם בשעתו, ואף יאפילו על ספרים אחרים.
* * *
דבורה קוזוינר
בָּרֶוַח הַצַּר
בָּרֶוַח הַצַּר
מִבֵּין הַמְּצָרִים שֶל תַּמּוּז וְשֶל אָב
עַד אַחֲרֵי נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי
שֶל תִּשְרִי,
בָּרֶוַח הַצַּר
מִקִּינַת אֵיכָה עַד שִבְרֵי-הַתְּרוּעוֹת
בִּתְקִיעַת הַשּוֹפר,
בָּרֵוַח הַצַּר
מֵחוֹם יוּלִי אוֹגוּסְט בּוֹאֲכָה הַסְּתָיו –
אָבִי לֹא פָּסַק לְהָנִיעַ אֶת פִּיו.
אָבִי לֹא פָּסַק לְהָנִיעַ אֶת פִּיו
מֵרוֹב תְּנוּבַת קַיִץ וְשֶפַע הַפְּרִי.
הוּא אָכַל תַּפּוּחִים עֲתִירֵי נֶקְטָר אֱלוֹהִי
וַאֲגָסִים עֲסִיסִיִים דְּמוּיֵי לֵב
וְרָוָה מֶתֶק שָזִיף וְחֶמְדַּת אֲפַרְסֵק
סְמוּק לֶחִי
וּבָלַע עֲנָבִים שֶקָרְצוּ בִּצְבָעִים חֲצוּפִים
שֶל צָהוֹב וְיָרוֹק וְסָגוֹל-אַרְגָּמָן.
אָכַל וְהוֹתִיר וּבֵרַך בְּכָל לֵב,
עַל הַיּבוּל הַטּוֹב הַזֶּה.
אָבִי לֹא פָּסַק לְהָנִיעַ אֶת פִּיו.
וּבָרֶוַח הַצַּר
בֵּין אַשְמוֹרֶת שְלִישִית וּבִין
תְּכֵלֶת לְלָבָן –
הִשְכִּים כְּדַרְכּוֹ לִתְפילָה
וְאָמַר אֶת כֹּל תְּפִילוֹת אֱלוּל,
אֶת כֹּל הַתְּחִינוֹת
וְאֶת כֹּל הַסְּלִיחוֹת
וְשָאַל וּבִּקש הִתְפַּלֵל וְחִלָּה
פְּנֵי אֱלוֹהָיו,
שֶלֹּא נִהְיֶה לְעוֹלָם
בְּרֶוַח צַר
וְלֹא עוֹד בֵּין הַמְּצָרִים.
אב, תשס"ח, אוגוסט 2008
* * *
פרופ' אודי ראב: חדשות מתעשיית הילדים
מאחר שתעשיית הילדים בישראל לוקה בעצלתיים ואחוזי הילודה אינם מספקים, וגם חבל על כל ילד שנהרג, ומאחר שהערבים בישראל משתדלים להגביר את הילודה כדי להגיע לרוב מיספרי בתחומי הקו הירוק – החליטה ממשלת ישראל כי תעשיית הילדים היהודיים בישראל תועבר בחלקה הגדול לסין כמו תעשיית הטקסטיל בִּמְקום מתפרות "פולגת" לשעבר בקרית גת. הילדים יגיעו מסין מוכנים בכל גיל ובכל מיספר, תינוקות, לכיתה א', לבר-מצווה או ישר לשירות הצבאי. מאחר שהייצור יהיה סיני, וזול, לא יהיה עצוב כל כך אם איזה ילד יישכח בחום הקיץ במכונית סגורה וייחנק או סתם יעבור התעללות קשה או ייהרג בידי הוריו. תמיד יהיה אפשר לייבא ילד יהודי חדש מסין בגילו. ואם ההסדר היה כבר קיים, זו לא היתה בעייה לייבא מסין ילדה קטנה חדשה במקום רוז פיזאם ולהכניס אותה למוסד לילדים, שהרי ממילא היא לא היתה רשומה בשום מקום בישראל ובאופן רשמי לא היתה קיימת אלא במזוודה שבה חנק אותה כנראה סבה-ואביה-החורג בטרם השליך אותה לירקון. אפשר לייצר בסין המון ילדות יהודיות שתמלאנה את מקומה, מה עוד שהיא בכלל היתה נוצרייה, כך שאפשר לדרוש עליה את מה שכתב ג'ונתן סוויפט על ילדי אירלנד ארצו.
תעשיית הילדים היהודים בסין תאפשר להרבה משפחות ישראליות להמשיך בחיים הטובים והעשירים שלהן עד אם יבוא המבול. הילדים לא יהיו מלוכסני עיניים כסינים, והילדות גם לא תהיינה מלוכסנות הפות – כי הזרעים והביציות יישלחו ישירות מהמשפחות היהודיות בישראל, וייצרו מהם גם עודפים, אלא אם כן יהיו גברים יהודים מישראל שירצו להכניס ממש את הזרע לסיניות וגם לחזור על הפעולה פעמים אחדות, והם יסתפקו בילדים חצי יהודים ולא על פי ההלכה.
* * *
חידון הציונות בישראל 2008
מי מחייך לעצמו בשקט ואומר:
שהמדינה תיהרס אבל אותי יִזְכְּרוּ! [גיליון 376]
תשובת ברוך תירוש:
התשובה הנכונה, אהוד, אם כי לא זו שחשבת אתה – היא המשורר נתן זך, שאיש מן השורה אינו מכיר שורה אחת משיריו.
אמש [7.9] בשידור בערוץ הראשון הכריז שישראל אינה מולדתו והוא מכפישה בכל פה, אך פרס ישראל הוא קיבל בדומה לאמיל חביבי ודליה רביקוביץ ואחרים שהכפישו את ישראל.
בשנות ה-50 הראשונות הייתי נוכח בקפה "כסית" כאשר צעיר מבושם זעק והתריס כלפי נתן אלתרמן, שלעג לו, גם הוא לאחר כמה כוסיות משקה.
הצעיר, לדעתי נתן זך, חזר והתריס כלפיו: "אבל אני איש התרבות (המודרנית)!"
אלתרמן השיב בשקט: "הקשר בינך לבין תרבות הוא כמו הקשר בין בית כבוד וכבוד!"
ייתכן שהרשעות המאפיינת את נתן זך נובעת מהתכונה שהוא תיאר ומצר עליה, שגרמה לו עד גיל 16 שנה להתכחש לאביו המיוסר ולהתבייש בו ובמה שסימל בעת הידרדרותו הכלכלית.
ואגב, גם אייבי הצטער בווידוי משודר על כך שהזניח את אימו במצוקתה בבאר שבע, ולא תמך בה כאשר חילק מיליונים ברחבי תבל.
* * *
"הגמל המעופף" שייך ליריד המזרח של שנת 1932
לאהוד נכבדי,
טעות בידך בעניין הגמל המעופף.
את הסמל הזה אכן עיצב אריה אלחנני, אך הוא עשה זאת לקראת יריד המזרח של 1932 שלא נערך בחצי האי הירקוני, אלא במתחם הישן, באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. על נסיבות היווצרות הסמל יש כמה עדויות ואגדות, אך בדבר אחד אין ספק: המעצב היה אלחנני, אדריכל יריד המזרח 1932.
ד"ר מרדכי נאור
* * *
יחי השיתוק הלאומי במדינת ישראל הַכַּסְתַ"חְנִיקִית
פוליטיקאים עובדי ציבור בכירים גנרלים
כל מי שאמורים לקבל החלטות חשובות
אל תעשו כלום ואל תחליטו כלום
אם תעשו משהו מבקר המדינה העניו יעלה עליכם
ובעקבותיו התקשורת המשטרה והפרקליטות
ואתם עלולים לקבל עד עשר שנות מאסר
כפי שמנבא עיתון "הארץ" לאהוד אולמרט
* * *
המועצה לשימור אתרי מורשת ישראל
חצר סרגיי
עיריית ירושלים, אגף התרבות
החברה להגנת הטבע ירושלים והסביבה
שירים, סיפורים ומציאות
אנדד אלדן – "שניים שמעו שירים"
אורציון ישי – "סיפור וסיפור עם"
אלי עמיר – משולחני וממציאות חיי
משה גנן – תרגום משירה עתיקה וקלאסית
מנחה: המשורר יונתן גורל
תוכנית אמנותית
יום שני 15.9.08 בשעה 19.00
באולם "מתונה" בחצר סרגיי
רח' הלני המלכה 13
לפרטים: 02-6252357
הכניסה חופשית
* * *
מרדכי בן חורין: אני לא סחיר
בסתיו, אני מתכוון לנסוע לסיני, בחורף, למצרים ובאביב, לירדן. מאחר שהפכו אותי לסחורה, אני מצהיר בזאת שאם יחטפו אותי, לא אהיה מוכן שישלמו עבור שחרורי בשחרור אסירים. מקסימום אסכים לתשלום של אסיר אחד ויחיד, לא צעיר ממני, או בעל ערך רב ממני מכל בחינה אובייקטיבית שהיא. כמו כן אני דורש שלא ייכנעו ללחצים של משפחתי או כל מי שאני יקר או חשוב לו.
אגב: האם יש מי שמוכן להצטרף אליי, לטיול, לא לחטיפה?
מרדכי בן חורין
סביון
אהוד: מרדכי (מוטי) בן חורין הוא נינו של לאזאר ראב ובן-דודי מדרגה שנייה שאני גאה בו, אך לדעתי, כדי להגיע פחות-או-יותר לערכו האובייקטיבי (גם בעיני עצמו) לשם החלפת שבויים צריך לקחת בחשבון לפחות 500 אסירים שלא ממין יהודי.
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שמונה-עשר
הירקונים
חלק ראשון
ובינתיים התחוללו במושבה שינויים קשים והרי-אסון.
בסוף הקיץ 1880, שנת תר"מ, הופיעו בפתח-תקווה מתיישבים חדשים – רובם באו מירושלים, אולם היו גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד, זליג – שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר של גברים, ועימם נשים אחדות.
בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות ר' דוד מאיר גוטמן, היתה נחלת קסאר. חלקותיהם של החדשים היו בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה – אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא היו מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכז בִּיר-שׁוּעַ, הבאר הראשונה, שנקראה על שמו של יהושע. מי הבאר היו זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של מתיישבי פתח-תקווה משל ערביי מלאבס, נפוחי-הכרס, ששתו ממי הירקון.
המתיישבים החדשים טענו שמקפחים אותם ודרשו מגרשים לבניין בנחלת קסאר, ליד הבאר, זאת נוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן.
ר' דוד, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, דרשו מהמתיישבים החדשים לשלם את היתרה ממחיר שלושים הנפוליאונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה – בטרם יקבלו חלק גם בגבעה שבנחלת קסאר. אולם רבים מהחדשים היו עניים, חלקם ירושלמים שקודם לעגו ובזוּ להתיישבות ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שיהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה; וחלקם יהודים שהגיעו למושבה מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאֵי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.
השלושה, קוני נחלת טיאן, היו במצוקה קשה. הם היו שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים אפילו למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדרשו השופטים בקשיש כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?
זו היתה הסיבה שבמצוקתם מכרו חלקות לכל יהודי שהסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נבעו הבדלים גדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. רוב הקונים באו מירושלים. הם היו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח והתנהגו כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל לא היה להם שום מושג בחקלאות.
*
"לך לא אכפת שהמושבה מתפלגת? שכולם צועקים, ורָבים זה עם זה?" הטיחה לאה ביהודה. "אני חושבת שצריך לתת גם לחדשים מקום לבנות בתים אצלנו."
"אני לא מבין – מדוע מגיע להם פרס? המייסדים – ר' דוד וחברת 'פתח-תקווה', שקועים בחובות בגלל קניית נחלת טיאן, כל האחריות עלינו, ובגלל החוב והמשפט – המושבה מתפוררת! –והחברֶ'ה האלה, שלא גמרו לשלם את המגיע מהם, שרוּבּם אפילו לא גרים במושבה! – סוחרים בחלקות טיאן ומציעים אותן למכירה לכל דורש ביפו ובירושלים – עשרים נפוליאונים בעד שטר-קניין על 'נומר' ששווה יותר משלושים ואשר עבורו שילמו רק עשרה דמי-קדימה! זה צודק?"
"לא משמחה הם מוכרים, יוּדָה. אין להם כסף! צריך לעזור ליהודים שנמצאים בצרה."
"אל תדאגי. אליי אף אחד לא בא בטענות ובתביעות." אמר יהUדה.
"מה יש? הזקן שלך כל כך יפה?"
"אני אגיד לך מדוע – כי לי ולאבא לא נשארה שום חלקת שדה במושבה, רק המגרש שעליו עומד הבית [ברחוב פינסקר]. אז ממה ניתן קרקע לַסְפֶּקוּלַאנְטִים האלה? מהתחת שלנו?"
"מה אתה נהנה כל כך? דל גאה! ככה זה תמיד אצל ההונגרים?! שמספרים בדיחות בזמן שהאונייה טובעת? זה עצוב מאוד שלאזאר ואתה נשארתם בלי אדמה. שני השלימזלים של פתח-תקווה! גם יהושע מסכן, לא נשאר להם כלום! משפחה טובה! כבר מההתחלה ידעתי שהתחתנתי רע מאוד."
אבל את הדברים האחרונים אמרה בחיוך.
"בוקר טוב דוּלְצִינֵיָה!"
"מי זאת?"
"לא חשוב. עכשיו גם את כמו הונגרייה קטנה. מתבדחת כשרע. אולי יש בָּךְ איזה דם צועני?"
"די, די! תעזוב אותי! מי זו דולציניה? תגלה לי! יודה..." החלה לצעוק.
"אם לא תפסיקי, אני מעלה אותך על הסוס וטובל בירקון!"
*
וכך, לאחר סכסוכים וטענות, התפלגו הקונים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב החליט להגר לגדת הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע, לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את מזונם מן הדגים שיעלו ממנו ברשת או בחכה.
כל זה היה יכול להיות יפה וטוב – אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, לְמודי הניסיון המר. הם יצאו לשפת הירקון והקימו בתי-חימר וכוכים, בעלי גגות עשויים קש וטיט.
בגלל משפט הבעלוּת על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין לא היתה מחולקת. כל אחד מהירקונים בחר לו בה חלקה כחפצו והתיישב עם משפחתו באשר רצה. הם הרגישו עצמם בתחילה חופשיים כמו בגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם לא ידע כיצד מעבּדים את האדמה. רובם היו עניים מרודים ולא היו להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו.
*
בניסיון אחרון להפחיד את הירקונים – השפיעו ר' דוד ויואל משה, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מָזוֹרִיקָה, שיבוא אל המתיישבים על גדת הירקון וירתיע אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.
הרופא ירד מעל סוסו, אסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, טיפס ועלה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם שהה כמחצית השעה, וכאשר ירד אליהם קרנו פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:
"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הַפְּרוֹבְּלֵימוֹת הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המֵדִיצִינִי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שכל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל.
"והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוֹגָ'ה [הירקון] המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו!
"רְאו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע השמיע שריקה מוזרה מריאותיו וסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תַּשִּׁיר את נוצותיה מיד!"
ד"ר מזוריקה היטיב את כובע-השעם על ראשו, קיפל משקפתו, עלה על סוסו והסתלק ברכיבה חזרה ליפו.
הירקונים התבוננו כֹּה וָכֹה, ראו ציפורים, ראו חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונשארו.
[הערה לקוראים: עכשיו אתם רואים שהבלדה היפה על הרוכבים יואל משה סלומון ושלושת רעיו, ועל הרופא ד"ר מזוריקה, בקיץ תרל"ח – שאותה רקם יורם טהרלב, ושעל פיה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה – אינה אלא ציז'באט! – ד"ר מזוריקה דווקא צדק, אבל שנתיים מאוחר יותר, כאשר הובא למקום לראשונה כדי ליירא את הירקונים!]
*
לקראת החורף השלישי, שנת תרמ"א, 1880/1881 – פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מנתה בקושי כמה עשרות מתיישבים – כבר התפלגה לשני יישובים עוינים, הגבעה, והירקונים.
התוצאות היו רעות ומרוֹת: גם באותה שנה היה החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים הציפו את ה"בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבּין הירקון לבין ואדי אבו-לִגֶּ'ה, שנעשו כאגם אחד (כיום השטח שבין פסי הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא). הירקונים רעבו, הצטננו, חלו, קדחו ומתו בזה אחר זה. היו ימים שבהם תושבי הגבעה אף לא יכלו לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם – בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד אז במושבה, והירקונים – חלקם נקברו ביפו, אחדים מקום קבורתם לא נודע ונתקיימה בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהָפכו לקבריהם; ואחרים, שהובאו חולים לירושלים ומתו – נקברו בה.
ירושלים, שהיתה עדה לפני שנתיים בערך לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – ראתה עתה מחזות קשים. אחד-אחד הובאו הירקונים החולים העירה ועול הטיפול בהם נפל על הירושלמים, שהיו עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה היו מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שהתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם אמנם התפרנסו לא-רע מהיות הממונים על החלוקה, פירסמו הודעה ברבים:
"כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!"
*
כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה היתה פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דשן. אבל אנשים לא נותרו שם. רובם מתו בקדחת.
כך חרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!
כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
נספח 1
קביעת מקום "הירקונים" בפתח תקווה
על גדת הירקון הדרומית
בין "בית המניע" ממזרח לבין האזור של גשר ביילי הישן שעל הירקון, פרדס מכנס
[על פי צילום המקור]
ב"ה יום כ"ד תשרי תש"ה 11 אקטובר 1944
אנחנו הח"מ מזקני המושבה, יצאנו במכונית אל גדות הירקון בחצר העיריה ביחד את ר' עקיבא ליברכט, כדי למצוא ולסמן המקומות בו העמידו ובחרו להם קבוצת הירקונים את מקום מגוריהם בבתים מי באהלים ומי בחפירה בגדות הירקון. כן השתתף אתנו המהנדס העירוני מר השמשוני עם המפה הכללית של פתח תקוה. במקום המגרשים של אז נטוע כעת פרדס השייך להאחים מכנס, ועל החלק המזרחי יסדה חברת ההשקאה ע"י חברת החשמל את המכון של המשאבות. והצינורות וחפצי[?] הם [השייכים, מחוק] למפעל ההשקאה.
עברנו ביחד ע"י השלולית המובילה להירקון, ובין העצים של הפרדס קבענו כמה מקומות של הבתים בזמן ההוא, כמו הבית של יעקב חיל, סלדט, אלתר וינקלר ומשה ריינהרד. כן קבענו כמעט את המקום בגדות הירקון – בהשלולית – את החפירה כמו מערה שחפר בעצמו ובה התיישב אברהם – קוטליאר – דַוָד עם בתו האהובה צוֹסוֹקה, ואחרי מחלת קדחת ממארת פרחה את נשמתה במערה זו.
אנחנו הראנו להמהנדס הנ"ל ביחד עם הא' גד מכנס שהיה במקום את כל המקומות. והוא המהנדס רשם במפה וסימן המקומות לזכרון לדורות. כן ביקשנו לסמן בברזלים את מקומות הבתים חשובים הנ"ל אחרי שתקענו סמוכות של עץ באופן ארעאי וה' מכנס ובנו הבטיחו לנו לקיים הדבר. לפי מיטב זכרוננו גרו שמה לבד אלו הנ"ל שרשמנו את מקום הבתים גם ה' שמשון גוטליב, אבא ומוטיל סלנט, וחבריהם. יצחק יעקב מוורשה, מנש שוחט, יהושע גולדשטיין ור' אריה זאב גרינשטיין שהיה הפועל אצל משה רינהרד.
יהודה בן עזר (ראב) א ווינקלער משה שמואל ראאב בן עזר
הנוכחים
עקיבא ליברכט צ. [ציון] השמשוני
צילום מהדו"ח האורגינלי, דף 23א קביעת מקום ריכוז הבניינים של "הירקונים"
[עוד על דף הצילום, תוספת אחר החתימות ההיסטוריות:]
אודי!
[החתימות:] הסבא שלך [יהודה] בן 85, הסבא שלי בן 81, אלתר וינקלר ועקיבא ליברכט
דוד ראב בן עזר
9.7.07
דרישת שלום חמה
מנוני
ארכיון פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני
נספח 2
אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה
של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988
עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.
רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.
ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].
לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".
דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].
מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?
שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מ פני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:
"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –
גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.
המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."
[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו].
* * *
אהוד,
העליתי לאוויר אתר אינטרנט חדש, שאולי יעניין אותך ואת קוראיך:
בית אבא – ארכיון אב"א אחימאיר, רמת-גן.
הכתובת:
בברכה,
יוסי אחימאיר
* * *
ישראל זמיר
"הקוסם מלובלין"
דברי ברכה בערב הפתיחה בהצגת-הבכורה "הקוסם מלובלין" של תיאטרון יידישפיל, שהתקיימה ביום ששי, 5 בספטמבר 2008, בבית ציוני אמריקה בת"א
יום אחד, אבי הסופר יצחק בשביס-זינגר התקשר אלי בדרכו הטלפטית, העיר אותי משנתי ואמר:
"בן, המלאך גבריאל סיפר לי אתמול, שאצלכם למטה מציגים בתיאטרון את 'הקוסם בלובלין'. זה נכון?"
"נכון מאוד. אבא, ההצגה היא ביידיש. יש בישראל תיאטרון יידישפיל, שמנהל אותו שמוליק עצמון, הם כבר הציגו כששים הצגות ביידיש," עניתי.
"הצגות ביידיש? אני לא מאמין, אתה בטוח?" אבי התפלא מאוד.
"אבא, אני זוכר, שאמרת בטכס-הנובל בשטוקהולם, שיידיש היא אומנם שפה גוססת, אבל חכם יודע, שהמרחק בין שפה גוססת לשפה מתה, הוא כהבדל בין איש חי לאיש מת. זוכר?"
"בוודאי. אני אפילו זוכר שאיזה נודניק שאל אותי, למה אני כותב בשפה גוססת על רוחות-רפאים. בן, פה למעלה הזיכרון קצת נחלש ולא זוכרים הכול. אולי אתה זוכר מה עניתי לו?"
"אני זוכר היטב, כי הייתי לידך. ענית לאותו נודניק, שאתה דווקא אוהב לכתוב בשפה גוססת על רוחות-רפאים, כי ככל שהשפה יותר מתה רוח-הרפאים יותר חיה, יותר שמחה, כי היא אוהבת את הידייש." אבי המשיך ואמר שהוא מאמין לא רק בשדים ורוחות, אלא גם בתחיית-המתים. הוא בטוח שיום יבוא ומיליוני גוויות דוברות יידיש תצאנה מקבריהן ושאלתן הראשונה תהיה: "האם יצא איזה ספר חדש ביידיש או הצגה על-פי אחד הספרים?"
"ובכן, אבא, יש לי חדשות בשבילך, לשפת היידיש הגוססת קרה נס והיא חזרה לחיים."
"בן, אתה מספר לי 'בובע-מעשיות'."
"אבא אתה יודע, בכל האוניברסיטאות בישראל קיימות פקולטות ליידיש וחוגי-יידיש, שבהם אלפי תלמידים לומדים את השפה ולא רק בישראל."
אבי לרגע השתתק ושוב קולו נשמע:
"כנראה שנזקקנו לקסמיו של הקוסם מלובלין, כדי לחולל את הנס. אני שמח מאוד לשמוע על כך. לך לראות את ההצגה ותברך את כולם בשמי."
"אבא, מה להגיד להם?"
"מסור לשמוליק עצמון, לבמאי הנודע מפולין יאן שורמֵיי, לצוות השחקנים ולכל הצופים שבאו לשמוע 'בּיסל מאמע-לשון', הצלחה וכל-טוב.
"און זיי מיר גיזונט!"
* * *
התוכנית "שי לשבת" מועברת מהשבוע באינטרנט, לעצלים שישנים בשבת בבוקר או למי שלא פותחים רדיו בשבת – Bet.iba.org – תוכניות מוקלטות, תמצאו את התכנית להאזנה.
בברכה
שמואל שי
* * *
ספר טלפונים של כל העולם, כולל דפי זהב, מלונות http://www.phonebookoftheworld.com/
* * *
ירושלים, ירושלים, למה ומדוע?
או – מנפלאות שלטון החוק המטורף והתקשורת המושחתת בישראל
וכמעט אין פוצה פה ומצפצף על עצם השערורייה
ראש ממשלה מעולה ואחראי שקנה בית בירושלים אינו רשאי להמשיך בתפקידו
פושע שישב שנתיים במאסר ראוי להיות ראש העיר ירושלים
מיליארדר מפוקפק שחילק בפורים האחרון שוחד גלוי במעטפות כסף לאזרחי ירושלים החרדים ושאינו יודע עברית ראוי להיות ראש העיר ירושלים
ירושלים הדווייה שהורסים אותך כשחופרים בך רכבת תחתית שאין לך צורך בה כי ממילא מיטב אזרחייך החילוניים בורחים ממך לטובת החרדים והערבים
ירושלים הלא-הקדושה הדווייה והשוקעת
שראש העיר החרדי שלך אינו לוחץ ידי זוכות בטקס פרס ישראל
אולי אין את ראוייה לטוב מדרעי ומגיאדמק לעמוד בראשך!
אולי רק בבתי-חולים לחולי-רוח או בבתי הסוהר יש מישהו טוב מהם?
* * *
ברגע האחרון:
הדלפה שאותה אפילו המשטרה לא מעזה לפרסם
עו"ד אורי מֶסֶר ושולה זָקֵן ישמשו עדי-מדינה
במשפטם של האחים אברג'יל
ואם אורי ושולה לא יסכימו להעיד מדינה
הם צפויים לשבת שנים רבות בַּקַרְסֶל
ואתם כבר יכולים לשער לעצמכם
מה יעשו להם שם האסירים האחרים!
* * *
ברגע הכי אחרון:
טלנסקי יציג מועמדותו לראש העיר ירושלים
אם לא יורשע ולא יוכנס לכלא בארה"ב
בין השאר על תקיפת ופציעת רופא-השיניים שלו
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
לראש העיר תל-אביב רון חולדאי
רציתי שתדע שאם תתחייב שלא לגעת בהיכל התרבות ולא לתת יד למהרסיו בשם זה או אחר –
ואם תתחייב לבנות מחדש את בריכת גורדון כבריכת שחייה כפי שהיתה בטרם עלו עליה הדחפורים שלך –
אצביע עבורך לראשות העיר
אחרת – אשים פתק לבן מתוך מחאה!
לידיעתך, לעמדתי זו שותפים אזרחים רבים בעיר
נ.ב.
בבחירות למועצת העיר אצביע על פי שיקול גילאי
וכמוני תנהג כל מערכת המכתב העיתי
גם מזכירת המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
גוּר לְךָ!
אהוד בן עזר
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1926 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל