| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 378
תל אביב, אור ליום שני, ט"ו באלול תשס"ח, 15 בספטמבר 2008
עם צרופת דיוקן הרב יוסף חיים מבאגדד
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: דודו פלמה: סנוניות בדרך לירדן (שיר).
אדם חדש: שני סיפורים: ארץ הסוכריות. משחק המלכים.
אלי יזרעאלי: כמה הערות ל"חדשות בן עזר" 377.
יוסי אחימאיר, אהוד בן עזר: "מר"צ כבר מזמן איננה מפלגתי."
מדריך להורים אחראים בישראל!
יוסי גמזו: אֲנִי זוֹכֵר עוֹד אֶת הַיֶּלֶד שֶאָמַר בְּצָרְפָתִית.
מרדכי נאור: תבנית נוף מולדתם.
חמדה אביב קאלש: "צִפֳּרִים בָּרֹאשׁ", מַחֲזוֹר שִׁירִים.
יואב אבניאון: געגועים לפודינג, או – מים גנובים.
מתוך ספר המתכונים של לאה ספיר: סיגרים מגולגלים עם אגוזים.
בן בן-ארי: שָׁנָה לָאָסוֹן. כְּשֶׁתִּרְאֵנִי. (שני שירים).
הרצל ובלפור חקק: אגדת האסופי היתום, על-פי משל אחד ונמשלו
בכתבי הרב יוסף חיים מבאגדד.
שום דבר לא נשאר בשמיים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אהוד זמיר: שביל ליקוק העכוזים, (בתוספת מתכון חינם לפיתות).
יעקב זמיר: מה שלא עלה אפילו בדעתו של השטן.
זיכרונותיה של נערת ליווי, כפי שסיפרה לאמנון בי-רב. הקדמה אישית.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שמונה-עשר, הירקונים, חלק שני.
נורית שושני: אל תשלח ידך... (שיר)
מרדכי היהודי בן חורין: ילד נדקר, שכניו נקמו.
* * *
דודו פלמה
סנוניות בדרך לירדן
סְנוּנִיּוֹת גּוֹזְרוֹת
שְׁמֵי אֱלוּל כְּחֻלִּים
בִּתְנוּעָה נֶחֱרֶצֶת.
כְּפַרְוָה זְהֻבָּה וְרַכָּה
נָעִים בָּרוּחַ גַּלֵּי עֵשֶׂב
בַּדֶּרֶךְ לְיַרְדֵּן.
לְיַד גָּדֵר שֶׁל בַּרְזֶל
רוֹאוֹת פָּרוֹת
אֵיךְ נֵרוֹת הֶחָצָב
נִפְתָחִים לְאַט
כְּפִרְחֵי זִכָּרוֹן
וְגוֹעוֹת בְּעֶרְגָּה
אֶל עֵגֶל נִשְׁכַּח.
צַעַר גָּדוֹל מְטַפְטֵף
מֵעֲטִינֵיהֶן, לְאַט
מִתְעַטֵּף הָעוֹלָם,
סְתָו.
* * *
אדם חדש: שני סיפורים
ארץ הסוכריות
אני עכשיו בארץ הסוכריות.
שם הרצפה עשויה מהמון סוכריות גומי והצמחים הם תפוחים מאוד מתוקים.
יש שם גם סוכריות גומי ענקיות והכי חשוב יש את חדר הבקרה.
שם אני יכול לשמוע מוסיקה, לחדש את כמות הממתקים שלי ולשנות את הארץ למיטה ענקית ונוחה, שם אוכל לישון.
זה פעם ראשונה שאני ישן על מיטה רכה כזו.
יש מקרר שבו יש את כל המאכלים שאני אוהב והוא מתמלא שוב בכל פעם שפותחים אותו.
יש שם גם ספרייה ענקית עם כל הספרים שמעניינים אותי.
אבל אני לא שמח כאן. אני בודד.
במציאות, יש לי הרבה חברים ופה אין לי אף אחד.
בסוף החלטתי לקחת כמה ניירות שמצאתי ולהתחיל לכתוב את סיפורי על איך הגעתי לכאן:
"הכול התחיל בביתי החדש. עברתי דירה. ראיתי שמעבירים דברים מהבית הישן לחדש. ראיתי שמעבירים את הטלוויזיה, המחשב ואת ארונית הספרים שלי. פתאום נפל ספר אחד מהארונית שלא קראתי אף פעם, למרות שחשבתי שקראתי את כולם. אז לקחתי את הספר. לספר קראו 'מאה יקומים מקבילים'. פתחתי אותו, ובעמוד הראשון הייתה תמונה של כדור הארץ. נגעתי בה ואז היד שלי נכנסה פנימה! הוצאתי אותה, הכנסתי את הראש שלי וראיתי את כדור הארץ מרחוק. היה לחץ אוויר נמוך מדי אז הוצאתי את הראש מיד. הפכתי את העמוד ובעמוד הבא היתה תמונה של כוכב בצורת דוב גומי. הכנסתי את הראש. גם שם היה לחץ אוויר נמוך אז ניסיתי להוציא את הראש אבל נשאבתי פנימה ונפלתי מהר מאוד למטה. למזלי דובוני הגומי בלמו לי את הנפילה וכך הגעתי לכאן."
הפסקתי לכתוב.
התחלתי להרגיש עייף אז הלכתי לחדר הבקרה ושיניתי את הארץ לְמיטה והלכתי לישון.
אני עדיין מחפש את הדרך החוצה חזרה הביתה עד היום.
משחק המלכים
ודאי כולכם חושבים ש"משחק המלכים" הוא שחמט, אך תופתעו! לא ולא.
כל פעם שילד נולד למלך, המלך מספר לו על משחק המלכים ומשביע אותו שלא לגלות.
כל בוקר שבת, כל המלכים בעולם עולים לגן עדן ומשחקים עם אלוהים את משחק הקלפים המסובך בעולם, עם הקלפים מהסלע העדין בעולם שממנו אלוהים עשה את לוחות הברית. אם אלוהים מנצח, כל המלכים צריכים להישבע לעשות רק טוב עד המשחק הבא. ולא, ילכו לגיהינום כשימותו. אם אחד מהמלכים מנצח, הוא הרוויח עוד חודש בחייו.
כשהמלכים מסיימים לשחק, אלוהים מחזיר אותם לכדור הארץ בדיוק בשנייה שעזבו.
אדם חדש לומד בכיתה ה' בבית הספר לאמנויות בתל אביב והוא בן עשר שנים ועשרה חודשים.
* * *
אלי יזרעאלי
כמה הערות ל"חדשות בן עזר" 377
1. אהוד, למרות שאתה מנסה להיות נחמד לאלה, הדוברים כזימרי ומבקשים שכר כפנחס, אני שמח שאתה כמוני, מאמין בחפותו של אולמרט. אני שמח שאנו לא היחידים החושבים כי הוא ראש ממשלה מעולה. אני מאמין, כי למרות הצהרותיהם הטפלות והעלובות של קציני משטרה, אשר היה יאה להם לסכור פיהם, שהרי גם חכמים אינם ורבים מהם מושחתים ואף משתפים פעולה עם עבריינים, יֵצא אולמרט זכאי בדינו ולא ירחק היום והוא יהיה התקווה הגדולה של המדינה.
כמה חבל, שלעתים איננו יודעים לשמור ולטפח את הטוב ורק בהיעדרו, אנו מגלים לפתע את סגולותיו. אולם האודיסיאה אינה חדשה וימיה עברו כבר שנות אלפיים. נקווה לטוב.
2. ולא רק התקפות והשמצות בפי. תבורך לאה ספיר על המתכון הגיאורגיאני ומקווה שתתמיד ותמשיך לשלוח מתכונים נוספים. נקבל אותם באהבה ובתאבון. כן אהוד, מבטיח להזמינך לארוחה הבאה שבה אנסה ממתכוניה של הגברת ספיר. כל הכבוד.
3. נמאס לי כבר מהיללות העלובות על הגולן. טעית אהוד שאיני רוצה שיוחזר הגולן. כתבתי כי אם הדבר היה תלוי בי, הייתי שמח שהגולן, כמו חבל עזה היה נותר בידינו, אבל כך גם לגבי סיני, אי האלמוגים ומצדי עד הפרת והחידקל. אולם לא בנו הדבר תלוי ועדיף כבר לראות את דגל סוריה מתנוסס על הגדה הצפון מזרחית של הכינרת, מאשר לשמוע יללת תנים מאורטל.
4. ישראל הר משורר גדול וראוי. לעיתים, לאור דברים שאותם שוזפות עיניי ב"חדשות בן עזר", אני מייחל לו להיות עיתון ספרותי. מהָר ועד שפינוזה, [דבר] לא יחסר.
5. כוכבית 612, שממנה הגיע הנסיך הקטן, התגלתה על פי הסיפור על ידי אסטרונום תורכי. אולם האחרון הגיע לוועידה המדעית בלבוש התורכי המסורתי ובזו לו. זמן קצר לאחר מכן, עם מילוי הוראותיו של אתא טורק אשר חייב את בני עמו בלבוש מערבי, הגיע אותו מדען ענוב ומחויט וכולם הריעו לתגליתו.
מכיוון שאני מותקף ונחשב כאותו בעל תרבוש, שמח אנוכי להיתלות באילן גבוה, פרופסור אלברט אינשטיין, אשר היה מועמד לנשיאות המדינה [שלנו], אשר טען כי "המילה אלוהים היא בעבורי שום דבר פרט לתוצר של חולשה אנושית והתנ"ך הוא אוסף של אגדות נכבדות אך עדיין פרימיטיביות – ואף על פי כן ילדותיות."
לטענתו, העם היהודי גם אינו העם הנבחר. להלן הציטוט מהכתבה ב"הארץ", 14.5.2008 –
אלברט אינשטיין: ארכי-רציונליסט או מדען רוחני? מכתב שיוצע השבוע למכירה פומבית בלונדון מוסיף דלק לוויכוח רב השנים על השקפותיו הדתיות של המדען הדגול. במכתב שנכתב שנה לפני מותו, מבטל אינשטיין את אלוהים וטוען כי הוא תוצר של חולשה אנושית ושהתנ"ך הוא יצירה ילדותית למדי. "בשבילי", כותב אינשטיין, "הדת היהודית, כמו כל דת אחרת, היא גלגול של האמונות הטפלות הילדותיות ביותר."
אינשטיין מתייחס לוויכוח על השאלה אם היהודים הם העם נבחר. "לעם היהודי, אליו אני משתייך בשמחה ושלמנטאליות שלו אני חש שייכות רבה, אין איכות שונה בעבורי בהשוואה לכל העמים האחרים. עד כמה שניסיוני מגיע, הם (היהודים) אינם שונים מכל קבוצה אנושית אחרת, אף על פי שהם מוגנים מהסרטנים החמורים ביותר משום שאין להם כוח. מבחינות אחרות, אינני יכול לראות שום תכונה 'נבחרת' המיוחסת להם."
מקווה שגדולתו של אינשטיין מקובלת על כלל קוראי בן עזר ויש לשאול שוב, האומנם יש "להאהיב" על מישהו את התנ"ך, שעדיין פרימיטיבי?
סופ"ש נפלא.
אלי
אהוד: אם הבנתי נכון את דבריו של אינשטיין הרי שכוחנו הצבאי בישראל, שבזכותו אנו מוגנים מפני העומדים עלינו לכלותנו, הוא "סרטן"? ומצד שני, האם הפרופסור הנכבד מתייחס בדבריו גם לתקופה שבה היינו "מוגנים" מפני "הסרטנים החמורים" של הצבאיות, כמו למשל בתקופת השואה, כאשר לא היו לנו צבא וגם לא כוח! – ואשר הוא-עצמו נאלץ לברוח בעוד-מועד מפני הנאציזם לארה"ב? לא, קשה לי להאמין שמגאון כמו אינשטיין, שאפילו אימא שלי העריצה אותו [ולא מפני שהשחקן יעקב אינשטיין אהב אותה בנעוריה ואפילו צייר את דמות דיוקנה בכישרון רב] – ושבן-גוריון הציע לו בשעתו לעזוב את פרינסטון ולכהן בתור הנשיא השני של מדינת ישראל – יָצאו דברי איוולת אנושית והיסטורית כגון אלה.
* * *
אהוד: "יוסי, מר"צ כבר מזמן איננה מפלגתי!"
מר בן עזר,
תמיכתך האובססיבית בראש הממשלה הכושל ביותר, המאכזב ביותר, אלוף הצ'אפחות, שאין מאחוריהן שום דבר כן ואמיתי, שנמצא סוף-סוף בסוף דרכו הפוליטית – מעוררת קבס.
נאחל מכל לב לאיש הזה, שהגיע בטעות לראש הפירמידה, שסטה מכל דרכו ועקרונותיו ואימץ את עקרונות שמאלה-ממרץ (מפלגתך) – שייצא זכאי מכל החשדות, אבל בל יטריד יותר את עם ישראל במשובותיו המסוכנות.
שתהיה לכולנו שנה טובה יותר – אחרי שנות כישלונותיו.
יוסי אחימאיר
אהוד: יוסי, מר"צ איננה מפלגתי מזה שנים רבות. נכנסתי אליה בתור ליבראל מ"שינוי" עם קבוצת אמנון רובינשטיין מתוך נאמנות לדרכו הפוליטית, והיינו שם תמיד הימין של השמאל. כאשר יוסי ביילין נעשה ליו"ר המפלגה, פרשתי בחרי-אף ובחוסר אמון גמור בדרכו-דרכם. חזרתי ל"שינוי" של לפיד, אך היא התפרקה לי וכיום אין לי מפלגה שאוכל להזדהות עימה. בבחירות האחרונות הצבעתי ל"קדימה", אך לא אצביע עבורה בבחירות הבאות אם "מעורר הקבס" שלך אולמרט לא ימשיך לעמוד בראשה. אני מניח שאם כתקוותך בשנה הבאה, הטובה יותר, יהיה ראש הממשלה שלנו ביבי – יש סיכוי סביר שרבים מאיתנו, אם לא כולנו, נמצא את עצמנו בגן עדן דלתתא או של מעלה.
* * *
יוסי גמזו
אֲנִי זוֹכֵר עוֹד אֶת הַיֶּלֶד שֶאָמַר בְּצָרְפָתִית
אֲנִי זוֹכֵר עוֹד אֶת הַיֶּלֶד שֶאָמַר בְּצָרְפָתִית
"Maman ,maman, je veu la lune"(1) מוּל הַיָּרֵחַ
שֶנִּזְדַּהֵב, אֲפַרְסֵקִי כָּל-כָּךְ מֵעַל גַּגּוֹת הָעִיר,
חוֹמֵק כְּמִין בָּלוֹן שְמוּט-חוּט מִכַּפּוֹתֶיהָ
הַמּוּשָטוֹת בְּכָל אָזְלַת יָדָהּ פְּשֹוּקַת הָאֶצְבָּעוֹת
שֶל הַתְּמִימוּת אֶל תִּקְרָתָם הַלֹּא מֻשֶֹּגֶת
שֶל הַגְּבָהִים הַסְּטוֹאִיִּים כְּחֻלֵּי קְטִיפַת הָאֲפֵלָה
שֶאֲלֵיהֶם דּוֹאוֹת כַּנְפֵי חֲלוֹמוֹתֵינוּ
כְּמוֹ אִיקָרוֹס, אֲבָל אֵינָן צוֹנְחוֹת מִשָּם בִּמְחִי אֶחָד
אֶל מְצוּלוֹת צִנַּת הַיָּם שֶשְּמוֹ רֵאַלְיָה
אֶלָּא לְאַט-לְאַט, בְּיִסּוּרִים פּוֹלְחִים כְּשַפּוּדִים
אֶת כָּל הַתֹּם,
כָּל הַמְּתֹם,
לִתְהוֹם הַחֹשֶךְ
שֶבּוֹ הַיֶּלֶד שֶנִּרְצַח בְּסַכִּינֵי פִּכְחוֹן הָאִיש
חַי וְצוֹעֵק "La lune, la lune, je veu Maman"(2)
_______
(1) – אימא, אימא, אני רוצה את הירח.
(2) – ירח, ירח, אני רוצה את אימא.
* * *
מדריך להורים אחראים בישראל
אם הילד או הנכד מרגיז אותך בנסיעה
ואתה נותן לו פְרַאסְק שמפיל אותו המום כמת
אין צורך לקחת אותו במהירות לחדר-מיון
בבית-חולים קרוב
אפשר להשליך לירקון!
כי ממילא בכול אשם אולמרט המושחת
וכאשר בִּיבִּי יהיה ראש-ממשלה לא יקרו דברים כאלה
שרה אימֵנו תקבל חזרה את כל המתנות שנלקחו ממנה
וגם ילמדו עליה בסיפורי המקרא
* * *
מרדכי נאור
תבנית נוף מולדתם
הבית בו גדל הילד ביאליק, העיירה של עגנון, זירות היצירה של שלום עליכם, בית הספר בו למדה אימו של עמוס עוז. סיור געגועים אל אוקראינה היהודית של פעם ומסע דילוגים בין הנביעות שהזינו את התרבות העברית המתחדשת. עולם ומלואו בשמונה ימים!
אצל ביאליק, שלום עליכם, ברנר ועגנון – באוקראינה. וגם אצל מנדלי מוכר ספרים, שאול טשרניחובסקי, אשר ברש, גרשון שופמן, א"צ גרינברג, לוין קיפניס, זאב ז'בוטינסקי, יוסף קלויזנר ואחרים.
מבני דור הסופרים החיים איתנו נכחו במסע הספרותי הזה שלושה – עמוס עוז ואלונה פרנקל באופן פסיבי וחיים באר באופן אקטיבי במיוחד.
איתנו, משמע עם קבוצה גדולה של 40 ישראלים, רובם ככולם במיטב שנותיהם: רופאים, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, מנהלים, מושכים בעט, מי שהינם ומי שהיו. את כולם איחד הרצון ללכת בעקבותיהם של סופרים ומשוררים שחיו וכתבו במחוזות התרבות היהודית והיצירה העברית – באוקראינה (לרבות גליציה המזרחית, כיום בתחום אוקראינה).
על פגישות ספרותיות עם כמה מהם – בהמשך.
בביתו של הילד חיים נחמן
באחד משירי "הטור השביעי" שלו מתחילת 1949, "בארץ סיני", הגדיר המשורר נתן אלתרמן את חצי-האי סיני כ"חדר הילדים של העם". על משקל זה ניתן לומר כי אוקראינה הייתה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 "חדר הילדים של הספרות היהודית והעברית החדשה". בעיירות ובערים, כגון ברדיצ'ב, בוצ'אץ', ז'יטומיר, לבוב ואודסה, בלב-ליבו של "תחום המושב" היהודי הזכור לרע, לרוב בתנאי-מחייה קשים, ליבלבה במהלך כמה עשרות שנים בלבד ספרות עברית (ויידית) מפוארת, שהשפעתה לא חלפה אפילו בימינו.
את הביקור הספרותי הזה יזם והוליך ד"ר יואל רפל, שבנוסף לכל מעלותיו בתחומי הכתיבה, המחקר וההרצאה, הוא מדריך זה שנים סיורים בניחוח יהודי במזרח אירופה (פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות, צ'כיה), בספרד, פורטוגל ועוד. הפעם נועדו שמונת ימי הסיור לעקוב מקרוב אחר חייהם ויצירתם של סופרים ומשוררים באוקראינה. על ארגון המסע הופקדה דורית רפל, ואל יואל הצטרפו באוקראינה שתי מדריכות מקומיות: לולה בכל ימי המסע, ואינה באודסה. שתיהן יהודיות דוברות עברית, המכירות את יצירות מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם ואת ספרי עמוס עוז כמעט באותה מידה.
והיה, כמובן, חיים באר, שהביא עימו לא רק את הידע העצום שלו בכל מה שקשור לתרבות יהודית, ביידיש ובעברית, אלא גם תיק גדוש בצילומים של מסמכים ופרקים מספרים ידועים יותר וידועים פחות.
חיים נחמן ביאליק – הילד, העלם והמשורר הבוגר – היה אחד מכוכבי המסע הספרותי הזה. חוויה בלתי רגילה נכונה לנו בעיר ז'יטומיר, שבה חי ביאליק במשך כעשר שנים, מגיל 7 ואילך, בבית סבו. הבית עומד על כנו בשכונה מרוחקת של העיר, אך בעוד שבמאה ה-19 התגוררה בו משפחתו המורחבת של סבו של ביאליק, כיום מחולק הבית החד קומתי לדירות של חדר, המאכלסות משפחות אוקראיניות וגם יהודיה קשישה אחת – פרלה גלר שמה. היא שומרת על הגחלת הביאליקית ומכניסה את האורחים לדירתה הזעירה. אלה גומלים לה בתשר צנוע, ודבר זה כשלעצמו מעלה את חמתם של שכניה הלא-יהודים, הטוענים ש"גם לנו מגיע. גם אנחנו שומרים על ביתו של ביאליק".
מול הבית קוראת בפנינו הסופרת לאה נאור קטעים מספרה "המשורר", ומתברר שלמרות שלא ביקרה במקום לפני כתיבת הספר, עדותו הכתובה של ביאליק שבה נעזרה, הייתה מהימנה ביותר. מעניין היה גם לראות את החצר האחורית של הבית, על גיבובי העצים וערימות הפסולת, שדומה שלא השתנו למרות שחלפו מאז חי חיים נחמן בבית למעלה מ-120 שנה. גם גדר העץ עדיין קיימת, שמעבר לה הייתה מארינקא היפה, גיבורת סיפורו הנודע של ביאליק "מאחורי הגדר".
אנחנו נוסעים בעקבות ביאליק גם למקומות אחרים באוקראינה, כגון קרוסטיצ'ב, בה התגורר לאחר נישואיו למניה. פרק זמן קצר הוא התפרנס מסחר עצים ונסירתם, וללא הצלחה יתרה. תחנה מרכזית יותר בחייו הייתה העיר אודסה לחוף הים השחור. בעיר זו התגורר ויצר חלק חשוב מיצירותיו, לרבות את "בעיר ההריגה". ובאותו עניין: בעוברנו דרך העיר נמירוב אנו מתוודעים מחדש לפרשת פירסומו של השיר, שנפסל על-ידי הצנזורה הרוסית, ורק לאחר שהוחלף שמו ל"משא נמירוב", כביכול על הטבח שערכו הקוזקים של חמלניצקי ביהודי נמירוב במאה ה-17, הותרה הדפסת השיר בעיתון "הזמן" שהופיע בסנט פטרבורג.
באודסה התגורר ביאליק בכמה דירות ולא כולן אותרו. על קיר אחת מהן הוצב בשנים האחרונות שלט, שלא היה אפשרי בימי השלטון הבולשביקי: "חיים נחמן ביאליק, 1934-1873. מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, משורר התחייה הלאומית, איש התנועה הציונית. התגורר בבית זה בשנת 1907."
מאודסה נפרד ביאליק ב-1921, כבר בעת השלטון הבולשביקי, שהתיר לו ולקבוצת סופרים עבריים לעלות לארץ-ישראל. חיים באר מספר לנו על המאמצים שעשו הסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי וכן זאב ז'בוטינסקי, להסדיר את היציאה מברית המועצות המסוגרת. גורקי, מתברר לנו עוד, לא סלח לתנועה הציונית על ש"גזלה" מהספרות הרוסית את ז'בוטינסקי.
עם טשאטשקיס בבוטשאטש
את שלום עליכם אי אפשר להחמיץ באוקראינה. הוא נערץ על-ידי יהודים ולא-יהודים, ועוד בימי ברית המועצות הוצבו לו אנדרטאות בערים השונות. אנחנו פגשנו בו כמה וכמה פעמים – בקייב, לבוב ואודסה. בלבוב מוקדש לו רחוב, במקום שפעם התגוררו יהודים רבים וכן תבליט על קיר הבית שבו גר בעיר זו בשנת 1906. בתבליט נראית דמותו של הסופר, מראות מן העיירה היהודית ולעין ישראלית בולט התעתיק הסובייטי של שפת היידיש, המבקש להרחיק אותה ככל האפשר מן העברית. שמו של הסופר הנודע מאויית בצורה הבאה: שאלעם אלייכעם. יודע דבר מסביר לנו שיש כאן כבר שיפור, והיו ימים שהשם נכתב ביידיש-סובייטית כך: שאלעמ אלייכעמ...
באודסה, בה התגורר שלום עליכם שנים מספר ובה כתב לא מעט ממכתבי מנחם מנדל, מוצבים פסל יפה שלו ושלט מאיר עיניים ביידיש וברוסית על אחת מדירותיו. כאן כבר ניצח התעתיק העברי והשם שלום עליכם גבר על כל הגרסאות הקודמות.
בבוצ'אץ (בוטשאטש), עיירת הולדתו של שמואל יוסף טשאטשקיס, הלוא הוא עגנון, בילינו לא מעט שעות. הלכנו בעקבות ספריו "עיר ומלואה" ו"אורח נטה ללון", כאילו היו מדריכי-תיירים. עלינו גבעות וירדנו בקעות ותוך כדי כך קראנו: "בוטשאטש על צלעי גבעות בנויה. אין בבוטשאטש מישור רק בין רגלי הגבעות ולשפה הימנית של הסטריפא [הנהר המקומי]. זה לבדו נמצא ראוי לעשותו מרכז לעיר, ואולם גם הוא צר ולא רחב."
רק בשנים האחרונות, כשגאה גל התיירים המתעניינים בעגנון, הבינו פרנסי העיר כי בידם אוצר. במוזיאון העירוני הקטן מוקדשת פינה לא גדולה ל"נובֶּליסט" המקומי והרחוב בו היה בית הוריו, סמוך מאוד לנהר הסטריפא, הוא היום רחוב עגנון. על קיר הבית נקבע תבליט של דמותו וכתובת באוקראינית בלבד.
את עגנון ליווינו ללבוב, היא למברג בשמה האוסטרו-הונגרי. בעיר זו, בעודו עושה דרכו לארץ-ישראל – והשנה היא 1908 – זכה להכיר את הסופר י"ח ברנר. תחילה פגש את הסופר גרשון שופמן, שעוד יסופר עליו בהמשך, והוא שהציגו בפני ברנר. עגנון לא התרשם תחילה מברנר, שנראה בעיניו "אדם מסורבל ושחוי, לבוש בגדים מהוהים." לפני נסיעתו של עגנון התכנסו כמה סופרים, וברנר, שופמן ואשר ברש ביניהם, למסיבת פרידה לעגנון, ואחר-כך ליווהו לתחנת הרכבת.
מה חיפש בלזק בברדיצ'ב?
לעיתים היה למסע נופך קל ואף פיקנטי. כך היה בלבוב כששמענו מפי חיים באר איך התחרו ברנר ושופמן על ליבה של עלמה אחת, אסתרקה למפרט שמה. תחילה נחשבה לבת-זוגו של ברנר. שופמן סבר שאין היא מתאימה לסופר הנודע והמעיט הן בערכה והן ביופיה. לדעתו היתה מכוערת. דבר זה לא הפריע לו לחזר אחריה ואף לטייל איתה ביחידות, מה שלא מצא חן בעיני ברנר. הסוף היה שהשניים ניתקו את יחסיהם, או כמו ששופמן כתב לאחד מידידיו: "עם ברנר הסוף היה לא טוב."
המשבר הזה היטיב עם הספרות העברית בארץ-ישראל, שכן ברנר החליט בעקבותיו לעלות לארץ.
ועוד עניין שבלב, הפעם לא של בן-ברית, אך עדיין באוקראינה. בברדיצ'ב, עיר מחוז שנודעה בתולדות החסידות בשל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שכונה "סניגורם של ישראל", ואנו עלינו על קברו – התרחש לפני למעלה מ-150 שנה סיפור אהבה גדול וטראגי. הסופר הצרפתי הנודע אונורה דה-בלזאק התאהב ברוזנת הפולניה אוולין הנסקה, התכתב איתה במשך שנים, וב-1850 נסע לאוקראינה ונשא אותה לאישה בברדיצ'ב. עקב מחלתו שב לפאריז עם אשתו החדשה ונפטר לאחר זמן קצר.
על ברדיצ'ב שמענו עוד, שבמאה ה-19 כמעט כל תושביה היו יהודים ואחד הנודעים שבהם היה הסופר מנדלי מוכר ספרים, שהתגורר וכתב בה 11 שנים.
כמעט בכל עיר ועיירה היו למשתתפי הטיול שורשים, ואחדים מהם שכרו מוניות ויצאו לכפר שבו נולד אב וסב או כדי להשקיף מרחוק ולצלם רכוש משפחתי שאין סיכוי לקבלו בחזרה.
בעקבות עמוס עוז ברובנו
והיינו גם ברובנו, עיר אוקראינית שפעם היתה בפולין, שכן הגבולות בחלק זה של העולם זזו והשתנו כל העת, והיו ערים ואזורים שתוך עשרים שנה היו באוסטריה, פולין ורוסיה, והיום הם באוקראינה.
ברובנו סיירנו בעקבות עמוס עוז, באמצעות ספרו "סיפור על אהבה וחושך". הוא מקדיש לה לא-מעט עמודים, שכן אימו פניה נולדה, גדלה ולמדה ברובנו, בין השאר בבית הספר "תרבות". עמדנו לפני הבניין הגדול, שפעם נשמעה בו השפה העברית, שכן רשת "תרבות" שפעלה בפולין ובארצות הבלטיות בין שתי מלחמות העולם, שמה את הדגש בלימודים על השפה העברית, הציונות וארץ-ישראל. אלפים רבים מתלמידיה עלו ארצה. כיום זה בית-ספר כללי.
הלכנו לבקר גם את ביתה של פניה, אימו של עמוס עוז. שמענו קטע מספרו, מצוטט מפיה של דודתו סוניה (אחות אימו) על הבית, דייריו הגויים והיהודים, וסביבתו. אנו הקפנו את הבית הגדול והחד-קומתי מכל עבריו והבחנו בצמחייה העבותה בחצר המתוארת בהרחבה בספר. לא נכנסנו פנימה, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים הנוכחיים.
והיה מי שהזכיר שגם דן בן-אמוץ הוא רובנאי, ושם הכירוהו בשם משה תהילימזוגער.
יהודים כמעט אין כיום ברובנו, וכך גם ברוב הערים, העיירות והכפרים. את מי שלא רצחו הנאצים, הבריחו האוקראינים שותפיהם, שחמדו את בתי היהודים והשתלטו עליהם. דרכי אוקראינה הארוכות מזמנות הרבה פגישות מצמררות עם גיאיות-הריגה, פשוטם כמשמעם: הנאצים נהגו להביא אלפי יהודים, ואף רבבות, אל גיא הסמוך לעיר או לעיירה, וקצרו את היהודים במקלעים לתוך הבור הטבעי הזה. כך היה בבאבי יאר שבקייב, בברדיצ'ב, בבוצ'אץ' ובלבוב.
בלבוב עמדנו בדומייה מול הבית שבו הוחבאה הילדה אלונה פרנקל, שלימים תיארה את חייה וסבלה בתקופת השואה בספרה "ילדה". הרכבות שעברו על גשר סמוך מדי כמה דקות, לא יכלו שלא להזכיר לנו את "רכבות המוות" ההן שדהרו בשירות "הפתרון הסופי".
"רוסלאן" – המייפלאואר שלנו
ואי אפשר באוקראינה שלא להזכיר את החסידוּת, שטלטלה את היהדות מאז אמצע המאה ה-18, ואנו נסענו גם לקבריהם של רבי ישראל שם טוב במז'יבוז' ושל רבי נחמן מברצלב באומָן. וראינו גם איך מתפתחים סביבם מרכזי קודש וחול גדולים.
המסע נחתם בסיור בן יום אחד באודסה, שיש הסבורים שתל-אביב הקטנה הוקמה בצלמה. גן העיר באודסה עמד לנגד עיניהם של מתכנני גן מאיר התל-אביבי, מסביר יואל רפל. וגם רבים מבתי תל-אביב של שנות ה-20 כאילו הועתקו מאודסה.
לעיר זו היה תפקיד מרכזי בקורות הספרות העברית, הציונות וההתיישבות בארץ. מכאן משך בחוטים "הוועד האודיסאי" של חובבי-ציון, החל מ-1890, ולא מעט מהמושבות הראשונות, בתי הספר וחיי התרבות שלהן, נעזרו בקופתו הצמוקה תמיד. כאן גר, פעל והשפיע אחד העם, ולצידו ביאליק, טשרניחובסקי, מנדלי מוכר ספרים וקלויזנר. עורך, סופר וחוקר זה, דודו [למיטב ידיעתי, אחי-סבו של עמוס עוז. – אב"ע] של עמוס עוז (וסבה של סִגלה מילוא, אחת ממשתתפות הטיול) קשור לאפיזודה ציונית-ספרותית, שראוי לסיים בה את סיפור המסע שלנו.
ב-1919 אורגנה באודסה הפלגתה לארץ-ישראל של הספינה "רוסלאן" שעם השנים כונתה "המייפלאואר הארצישראלית" וגם "אניית האינטלקטואלים". זאת משום, שבנוסף למגורשים מהארץ במלחמת-העולם הראשונה שהתעתדו לחזור בה, עלו על הספינה כמה עשרות של סופרים, אמנים, אנשי-רוח ואף פוליטיקאים לימים. ביניהם יוזכרו ד"ר משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), המשוררת רחל, האדריכלים מגידוביץ', רכטר ורפופורט; הציירים ליטבינובסקי, פרנקל ונבון; הרופאים יסקי ודוסטרובסקי; והעסקנים ישראל גורפינקל (אביו של חיים גורי), נחום חת, רחל כגן ורוזה כהן, אמו של יצחק רבין.
גם קלויזנר רצה להפליג ב"רוסלאן" אך היה לו תנאי: לקחת עימו את ספרייתו הגדולה. פירוש הדבר היה לוותר על ארבעה מקומות של נוסעים. הוועד המארגן התלבט ארוכות והחליט להיענות לתנאי, שכן עלייתו של קלויזנר נחשבה אז להישג ציוני ממדרגה ראשונה.
הפלגתה של "רוסלאן" מאודסה לארץ-ישראל נמשכה חמישה שבועות. כשעגנה בנמל יפו, התקבלו 671 נוסעיה בטקס חגיגי. הגעתה נחשבת לאקט הפתיחה של העלייה השלישית לארץ.
תם המסע. חווייה בלתי-נשכחת בניחוח בורשט אוקראיני ועוד יותר מכך צ'ולנט יהודי.
כל המעוניין לקבל פרטים על מסעות ספרותיים כגון זה שתואר בכתבה זו, מוזמן להתקשר לדורית רפל, בטלפון 3251253- 052.
רשמי המסע פורסמו לראשונה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "מסלול", ביום 8.9.08
אהוד: אנחנו אין לנו ייחוס ספרותי והיסטורי להתרפק עליו לבד מראשית פתח-תקווה והעלייה הראשונה, וזה כידוע לא כל כך נחשב, אפילו בפתח-תקווה בת 130 השנה.
* * *
נעמן כהן
ביאליק וקוופיס על חוף הים בתל אביב
בְּיָאלִיק יוֹשֵׁב עִם קָוָפִיס בַּטַּיֶּלֶת.
בְּבֵית הַסַּבָּא בְּזִ'יטוֹמִיר, בְּאֶחָד הַחֲדָרִים,
יוֹשֶׁבֶת יְהוּדִיָּה זְקֵנָה מֻקֶּפֶת בְּגוֹיִים.
הַבַּיִת הַגָּדוֹל חֻלַּק לִיחִידוֹת דִיוּר קְטַנּוֹת.
"פֶטְלוּרִיבְקֶה" הִיא מְכַנָּה אֶת הַשְּׁכֵנָה הַמִּתְאַנָּה לָהּ.
לְבֶּעלְזְ, לְסַדִיגוֹרָא, לְמֶדְזִ'יבּוֹז, לְאוּמָן,
עוֹלִים יְהוּדִים – צְעִירִים מִיִּשְׂרָאל.
מְקִימִים מֵחָדָשׁ אֶת "הַקִּיבּוּץ הַקָּדוֹש"
כַּאֲשֶׁר שְׁנוֹרְרוּ מַמְשִׁיכִים הֵם בַּמְּלָאכָה.
נַחְ נַחיִת בְּשֵׁם נָטָלִי פּוֹשֶׁטֶת יַד.
ר' נַחְמָן מְבְּרֶסְלָב, בְּאוּמָן, יִתֵּן פַּרְנָסָה.
בְּיָאלִיק וְקָוָפִיס יוֹשְׁבִים עַל הַטַּיֶּלֶת.
יֶפִיפוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת בְּחוֹף הַיָּם שֶׁל שֵׁם.
לִשְׁנֵיהֶם מִגְבָּעוֹת לְהִתְגּוֹנֵן מֵהַשֶּׁמֶשׁ הָעַזָּה.
מִסְתַּכְּלִים בְּגוּפוֹת הָעֵירֻמוֹת,
עַל הַחוֹף מִצְעָד מַרְשִׁים.
נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה שְׁרִיר.
בָּשָׂר צָלוּי.
זוּגוֹת, זוּגִים, מִכָּל מִין
הָרְאִיָּה כָּבְדָה עֲלֵיהֶם, הַכֹּל נִרְאֶה יָפָה.
מִפְעָלָם עָלָה יָפֶה.
כּוּלָּם מִסְתַּכְּלִים עֲלֵיהֶם בְּגַאֲוָה זוֹכְרִים אֶת שִׁירָתָם.
זוּג מוּשְׁלם מִתְקָרֵב לְמוֹשּבָם
רִיבָה יְהוּדִיָּה עִם אֶל יְוָנִי, מַגִּישִׁים לָהֶם פֶּרַח.
טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי נִשְׁאַר לְבַד בַּקֶּבֶר. מְקַנֵּא.
ז'יטומיר, אוגוסט 2008
לקבלת צרור תמונות המסע של נעמן נא לפנות למערכת וקובץ התמונות יישלח בא-מייל.
* * *
יואב אבניאון
געגועים לפודינג, או – מים גנובים
קרני שמש אחרונות צבעו את האופק באדום. עוד מעט ירד החושך. הטיולית עצרה לרגע בשולי הדרך הצרה. שלושתנו ירדנו במהירות עם ציודנו ונותרנו בדד במרחב השומם. נהרי עזר לי להעמיס את החגור הכבד ואני חיזקתי את רצועות מכשיר הקשר על גבו. דורי כבר היה מסודר, כהרגלו – לא נזקק לעזרה.
שלפתי את המצפן, מדדתי 95 מעלות. "זה הכיוון," הצבעתי. התחלנו ללכת.
כבר משעת בוקר מוקדמת אנו לומדים את הציר, בוחנים את תצלומי האוויר ומשננים את האתרים בהם אנו אמורים למצוא סימני קוד. שבוע ניווטים שלישי, בה"ד 1. קודם מצפה רמון, אחר-כך חברון, עכשיו שבוע נגב צפוני.
גשם זרזיפי החל לרדת. אין מה להחיש צעדים. כך או כך המסלול ייקח לנו שש עד שמונה שעות.
לפתע הטיל דורי פצצה : "חברה – אנו קופצים לארוחת ערב."
הסתובב אצלו בורג – חשבתי.
"על מה אתה מדבר?" שאל נהרי בתדהמה.
"אתם רואים את הילת האור מצפון? זה קיבוץ ברור חייל. ואו-טו-טו יגישו שם את ארוחת הערב הטובה ביותר בנגב."
"ואיך זה קשור אלינו?" אמרנו לא אמרנו. קצינים-לעתיד האמורים לתרגל ניווט מורכב ולהתייצב בסוף המסלול מול המ"מ עם רשימת הקודים.
זה המקום לומר שדורי לא היה חניך רגיל. כולם מלבדו – עוד לא בני עשרים – עברנו את המסלול הרגיל – באנו מקורסי מפקדים בשריון, תותחנים, נ"מ – ולפנינו מסלול קצונה של כשנה. דורי היה צנחן, רב סמל ותיק בקבע – שבסיום בה"ד 1, בהסדר מיוחד, היה אמור לקבל דרגת סגן. תמיד מצוחצח ומהודר משהו. בדרך כלל הערכנו את שיקול דעתו.
נהרי ואני לא היינו מעלים על דעתנו רעיון הזוי שכזה – דורי כן. תוך עשר דקות מצאנו עצמנו בפתחו של חדר האוכל של הקיבוץ. ריחות טובים של מאפה עלו באפינו. התקבלנו במאור פנים. את כלי הנשק הפקדנו בחדר סגור סמוך. על מכשיר הקשר לא ויתרנו. קצה האנטנה בגובה 4 מטר נותר על גבו של נהרי וגירד את השפריץ בתקרת חדר האוכל. נהרי ואני אכלנו בשתיקה שקועים במחשבות. דורי נראה נינוח ומרוצה מעצמו.
לפתע בקע קול חזק ממכשיר הקשר והחריד את חדר האוכל כולו:
"לזרוביץ שתיים כאן קודקוד – בדיקת קשר – איך נשמע? עבור."
נהרי זינק למכשיר, לופת את לחיץ המיקרופון במטרה להשמיע אות חיים.
ממש באותה שנייה פרצה מהמטבח אישה גדולה, סמוקת לחיים, ובקול רועם קראה לעברנו:
"חברה – אל תוותרו על הפודינג לקינוח. אני הכנתי!"
המומים הבנו שבכל רשת הקשר של הפלוגה נשמע שבחו של הפודינג.
נהרי השיב באינסטינקט מיידי: "כאן לזרוביץ שתיים – נשמע היטב."
דממה. ארשת דאגה נראתה לראשונה גם על פניו של דורי. הוא החל אוסף חפציו ואנו בעקבותיו.
את הפודינג לא היה לאיש חשק לטעום.
תוך חמש דקות היינו שוב ברוח ובחושך בדרכנו לחרבת מרשן – היעד הראשון. הגענו לערוץ נחל שקמה, חצינו מזלג ואדיות, צומת שבילים ומכאן אזימוט 135 מעלות. בניתוח הציר תיכננו לקצר ולנוע במישור הפתוח – אך לא לקחנו בחשבון כי אנו בתוך שדה חרוש עם רגבים ענקיים. בבוץ הטובעני דמו נעלינו לנעלי אמודאים.
ידעתי שאסור להתפתות. חשבתי בליבי. איזה טימטום! בקצה הדרך מחכה לנו הדחה ודאית.
בחורבת מרשן עמוד ברזל ועליו סימון "גש-175". בחרבת זדים "כ-33" ובחרבת כרכר "מב-37".
לקראת השעה שלוש בבוקר התקרבנו לנקודת הסיום – בכניסה לקיבוץ רוחמה. ליבנו הלם בחוזקה. כל הקודים בידינו – ובכל זאת התקרבנו לטיולית כנידונים למוות.
גרשון המ"מ, מכורבל בחליפת סערה, נמנם לו בספסל הקדמי.
הערתי אותו: "המפקד – הגענו. מוכנים לתחקיר."
גרשון פקח עיניו והביט בי במבט מלא משמעות...
"קדימה, רשימת הקודים!" הרעים בקול.
נהרי, רועד כולו, הוציא את הפנקס הרטוב וקרא מ-"גש-175" ועד אחרון הקודים.
"או-קי," אמר גרשון, "אך שימו לב: מחר כשנגיע לבסיס תחליפו את מכשיר הקשר המזורגג שלכם. בבדיקת הקשר איתכם פרץ לרשת איזה תסכית רדיו על פודינג – אני לא רוצה שבניווט מחר תיעלמו לי!"
"כן המפקד!" שאגנו שלושתנו בתיאום מופלא. שאגה שהעירה את כל החוליות שהקדימו אותנו.
ממזר הדורי הזה – הוא צדק. זו אכן היתה ארוחת הערב הטובה ביותר בנגב. האמת שהיתה מן הטובות שאכלתי מעודי.
[יואב אבניאון היה בעבר מנהל עסקים וכיום הוא מורה דרך לטיולים ייחודיים בארץ].
אהוד: סיפורך, יואב, עורר בי זיכרונות רחוקים. בחורף 1955, ואנחנו עדיין בבסיס הטירונים של הנח"ל בבית דַרַס, יצאנו לחזק את קו הגנת הקיבוצים בצפון הנגב בעקבות פעולת תגמול שהעלתה את המתח. יצא לנו לעבור את קיבוץ בארי. המרכַּז של הגרעין שלנו, "שדמות", ואולי הגזבר, עשה עסקה עם המיטבח של הקיבוץ. נתנו להם שפע של קופסאות-שימורים ("קונסרווים") ממנות-הקרב שלנו, והוזמנו לחדר-האוכל החמים והמהביל לארוחה מבושלת, מצויינת, שכמוה לא טעמנו כבר זמן רב. היה ערב חורף גשום, בחוץ קר ורטוב, ובפנים – תענוג.
ואז – קרו שני דברים, כמעט בבת-אחת: הגישו לשולחנות צלוחיות של שמאלץ לבן מוקשה עם גריוֶּנֶז (שוויסקים. בביקורי בקראקוב למדתי שאומרים שבפולנית אומרים – שְׁמָאֵץ) ולחם טרי, ואל חדר האוכל נכנס מפקד המחלקה ופקד לעזוב מיד הכול, להפסיק לאכול, לקחת את הנשק ולצאת החוצה להמשך הפעילות!
צלוחיות השמאלץ הנכספות של קיבוץ בארי בחורף 1955 [המתכון: טיגון גלדי עור ושומן של עוף עם שבבי בצל במרגרינה וקירורם במקרר לשם התקשות] – נשארו מאחורינו מבלי שהספקנו לטעום את תוכנן, ממש כמו שנשאר הפודינג שלך בקיבוץ ברור חיל! – וכל זה לא רחוק מבארי במקום, אך אולי קצת רחוק בזמן [שלנו התרחש לפני 53 שנים!]
כשהייתי צעיר כתבתי שורה של שיר: "הפרחים שלא נתת לי אינם נובלים לעולם!" – ככה גם הזיכרונות האלה.
לחבריי ב"שדמות" ובעין-גדי, מי שזוכר את אותו ערב בבארי, מתבקש להשלים את הסיפור.
* * *
חמדה אביב קאלש
"צִפֳּרִים בָּרֹאשׁ"
מַחֲזוֹר שִׁירִים
טֶרְמִינָל
יוֹשֶׁבֶת שָׁעוֹת בַּטֶּרְמִינָל
תָּמִיד אֲנִי בְּ-delay!
לַהֲקוֹת צִפֳּרִים מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן
נָעוֹת דָּרוֹמָה.
עוֹד מְעַט יִסְתַּיֵּם
מִבְצַע הַחֹרֶף שֶׁלָּהֶן
וַאֲנִי עֲדַיִן גּוֹרֶפֶת
אֶת שְׁאֵרִית
הַקַּיִץ שֶׁלִּי.
*
צִפֳּרִים חוֹלְפוֹת מוּלִי
בְּמִבְנֶה חֵץ
לְלֹא דַּרְכּוֹן אוֹ חִפּוּשׁ בִּטְּחוֹנִי.
אֵין מַחְלָקוֹת רִאשׁוֹנוֹת
בַּמַּטָּס הַזֶּה
גַּם לֹא מַחְלֶקֶת עֲסָקִים.
קוֹד סוֹדִי
סוֹחֵף אוֹתָן
אֶל יַעַד טָבוּעַ בִּמְעוֹפָן –
וַאֲנִי דּוֹאֶגֶת
לְצִפּוֹר קְטַנָּה בְּתוֹכִי
שֶׁאָבְדָה לָהּ הַדֶּרֶךְ
וַעֲלוּלָה לְהַשְׁבִּית
מְנוֹעִים.
*
אֶתְמוֹל –
אָרַזְתִּי אֶת כָּל סִפְרֵי הַשִּׁירָה
בְּתוֹךְ מִזְוָדָה,
הֵסַרְתִּי תַּכְשִׁיטִים
שֶׁלֹּא יְצַפְצְפוּ בַּמַּעֲבָר,
וְקָנִיתִי כַּרְטִיס נְחִיתָה
עַל גַּבָּן שֶׁל צִפֳּרִים.
איתותים
יוֹרֵד יָם סִפֵּר
כִּי צִפֳּרִים
נוֹחֲתוֹת עַל סִפּוּן
עִם לַיְלָה –
וְאֵינָן חוֹשְׁשׁוֹת
מֵאִתּוּת שָׁגוּי מִמִּגְדַּל פִּקּוּחַ.
הִתְקַנֵּאתִי!
שָׁנִים מְנַסָּה לְפַצֵּחַ
אִתּוּתִים בִּלְתִּי בְּרוּרִים
מִמִּגְדַּל הַפִּקּוּחַ שֶׁלִּי.
מִישֶׁהִי לָחֲשָׁה בְּאָזְנַי
שֶׁכְּדַאי שֶׁאַחֲלִיף פַּקָּחִים.
צִפּוֹר תּוֹעָה
צִפּוֹר –
דּוֹאָה בִּבְדִידוּתָהּ
וְשָׁבָה לְאָחוֹר.
לְרֶגַע –
הִתְמַזַּגְתִּי עִמָּהּ –
חָבַטְתִּי בִּכְנָפַיִים לֵאוֹת
לְהָשִׁיבָהּ
לְמִבְנֶה הַחֵץ הַבָּטוּחַ,
כְּמוֹ בְּרוּרְיָה – הַמּוֹרָה
שֶׁגָּרְרָה אוֹתִי – נְזוּפָה
מִבֵּין שִׂיחִים
אֶל טוּר אָרֹךְ שֶׁל יְלָדִים.
שָׂנֵאתִי אוֹתָהּ!
רָצִיתִי כָּל-כָּךְ
לְחַבֵּר –
אֶת זְנַב הַשְּׂמָמִית
שֶׁנִּקְטַע,
וְכָל הַדֶּרֶךְ
חִפַּשְׂתִּי שִׁיחַ אַחֵר
לְהֵחָבֵא בּוֹ.
נִזְכַּרְתִּי
בְּנָזִיר מְשׁוֹרֵר
שֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּהֹדּוּ
חַי לְבַדּוֹ
עַל הַר שָׁמֵם
מַטִּיף בְּלַהַט
לִבְדִידוּת –
מַתְכּוֹן לְאֹשֶׁר.
כִּנַּסְתִּי כְּנָפַי בִּכְנִיעָה
וְצָפִיתִי בַּצִּפּוֹר
עָפָה לְבַדָּהּ
צָפוֹנָה.
* * *
מתוך ספר המתכונים של לאה ספיר
סיגרים מגולגלים עם אגוזים
המצרכים הדרושים:
3 כוסות קמח לבן רגיל // 1 כוס מיץ תפוזים משומר או טרי // 1 כוס סוכר // 1 חבילה מרגרינה (מחמאה) מרגרינה דמויית חמאה // 1 שקית סוכר וניל // 1 שקית אבקת אפייה
מלית לעוגה
1 ביצה – חלמון בלבד // 1 1/2 כוסות אגוזים טחונים דק // 1 1/2 כוס סוכר // 3 כפות אבקת סוכר
אופן ההכנה לבצק:
בקערה עמוקה מכניסים את המרגרינה והסוכר עם סוכר וניל ולשים היטב, מוסיפים לתערובת מיץ תפוזים וממשיכים ללוש. לאחר מכן מוסיפים לתערובת את הקמח ולשים היטב.
אופן הכנת המלית:
בקערה אחרת מערבבים את האגוזים הטחונים, סוכר וחלמון של הביצה.
ההמשך:
לוקחים את הבצק ומחלקים לשניים, כל אחד מהחלקים מרדדים עם מערוך וחותכים למרובעים ואז את הריבוע מחלקים לחצי ומתקבלים 2 משולשים. בקצה היותר הארוך של הבצק, שמים מלית אגוזים ככף וחצי ומגלגלים כמו סיגר.
בתבנית מרובעת פורסים נייר פרגמנט ומעבירים אליו את הסיגרים-העוגיות ושמים במרחק של 1/2 ס"מ כל אחד. מכניסים לתנור שחומם מראש ל-250 מעלות, ולאחר כ-4 דקות מנמיכים לטמפרטורה של 160 מעלות ואופים את העוגיות עד שיקבלו גוון זהוב, בערך כ-25 דקות. כאשר העוגיות מוכנות נותנים להן להתקרר מעט ומצפים אותן באבקת סוכר.
בתאבון!
* * *
בן בן-ארי / שני שירים
שָׁנָה לָאָסוֹן
עוֹד הֵם
קוֹרְאִים שְׁמוֹת
הַקָּרְבָּנוֹת
קָרְבָּנוֹת הַחִנָּם
קָרְבְּנוֹת הַתֹּם
בְּאַלְפֵיהֶם, וּמַשָּׁק דִּגְלֵי
הַלְּאֹם
נִבְלַע בִּבְלִיל הַשֵּׁמוֹת
וְנִפְזֶּר לְכָל רוּחַ
כָּל שֵׁם – כּוֹכָב
בִּזְכוּת תֻּמָּתוֹ
בִּזְכוּת אִי-תֻּמַּת
רוֹצְחָיו
וְנִמְלָא הָאֲוִיר אַלְפֵי
כּוֹכְבֵי-יוֹם
וְדָבְקוּ בְּכוֹכְבֵי הַלְּאֹם
ניו יורק
11 בספטמבר 2002
כְּשֶׁתִּרְאֵנִי
כְּשֶׁתִּרְאֵנִי:
זוֹעֵף, מְחַיֵּךְ,
עֵר אוֹ יָשֵׁן,
שְׁטוּף דְּמָעוֹת
אוֹ צוֹחֵק;
תָּמִיד לְצִדְּךָ,
תָּמִיד אֲחַבֵּק.
אִישֵׁךְ אֲנָכִי
אָבִיךְ אוֹ חֲבֵר
אֲחוֹתְךָ, אִמְּךָ
בִּנְךָ, לֹא אַחֵר.
נוֹתַרְתָּ אָחוֹר
אַךְ אִתְּךָ אֶשָּׁאֵר
רִגְשׁוֹתַי עִם שֶׁלְּךָ
כְּמִקְשָׁה –
לֹא אַחֵר.
וְאַזְכִּיר מִדֵּי יוֹם
עַיִן בָּעַיִן,
"חַיֶּיךָ חֲיֵה
דֶּרֶךְ אַחֶרֶת
אַיִן."
– – –
מֵעַתָּה, כְּשֶׁתִּרְאֵנִי
עַל אַף שֶׁאֵינֶנִּי
אִתְּךָ כָּאן לָעַד,
לֹא, אַתָּה לֹא לְבַד.
11 בספטמבר 2002
הרצל ובלפור חקק
אגדת האסופי היתום
על-פי משל אחד ונמשלו בכתבי הרב יוסף חיים
משל שנשמע כמו פיוט קדוש. המשל של רבי יוסף חיים והמשמעות שמאחורי האגדה: סיפור קסום ומלא משמעות על האסופי העצוב והמשיח המתוסכל
המדרשים
של הרב יוסף חיים, שיש המכנים אותו "בן איש חי" בעקבות ספרו הידוע, מכילים אגדות
רבות רבדים, אגדות נפלאות. ננסה לנתח אגדה מדרשית של הרב יוסף חיים ולהבין את
המשמעות האידיאית שמעבר לדברים. מתברר שהנמשל מאוד מרתק:
נעבור בשלב זה לעיין במשל ונבחן אם הוא מחדד ומעמיק את הבנת הנמשל. מעניין לעקוב אחר דבריו של הרי"ח בתום המשל, הקישור שהוא עושה עם הנמשל.
זה האגדה, זה המשל – ומי שקורא בו חש את המתק של הפיוט, את הקסם של הלשון הספרותית המיוחד של רבי יוסף חיים:
"משל לעשיר שהיה לו בת יחידה יפה מאד, וגדל בביתו יתום אחד שהוא חכם ויפה מאד. ורמז אותו עשיר לאותו יתום שרצונו לתת לו את בתו לאשה. וישמח מאד, והנה יום אחד שלח שותפו של אותו עשיר מעיר אחרת בחור אחד יפה מאד להביא לו חפץ יקר שהיה לו אצל זה העשיר בפקדון, וכתב לו מכתב שימסור החפץ לזה הבחור. והנה היתום היה יושב אצל העשיר אדונו וראה שזה הבחור הביא מכתב מן שותף אותו עשיר ומסרו לו והוא חשב בדעתו כי השותף שלח את זה הבחור לאותו העשיר כדי שיתן לו את בתו, ונתכרכמו פניו. והעשיר הרגיש שכך חשב זה היתום ולכך נתכרכמו פניו. מה עשה, הודיע לו הענין בחכמה לשמח לבבו ויאמר לו: זה הבחור שלחו שותפי אלי שאמסור לו חפץ יקר המופקד אתי, ואני חושש פן זה יאכל החפץ ויברח למקום אחר. מה אעשה? ואז צהבו פניו של היתום כי ידע שלא בא ליקח בת העשיר, וגם ידע שלא נשא (השליח) חן בעיני העשיר, אע"פ שהיה יפה מאד, דהא חושש פן יגזול החפץ."
על מה מספר המשל? כיצד מאירה המציאות האנושית של המשל את בעיית המשיח הנבוך?
ר' יוסף חיים מספר כאן על עשיר שהיתה לו בת יפה וכן גידל בביתו אסופי, ילד יתום מאב ומאם שהיה חכם ויפה. כשהגיעה הבת לפרקה, רמז העשיר ליתום שהוא חפץ לתת לו את בתו לאשה. נעצור בשלב זה של המשל וננסה לראות את ההתאמה שבין המשל והנמשל (מי שבא לעסוק במשלים יודע שמשלים אינם סיפורים אלגוריים ולא כל פרט ופרט שבהם רומז לפרט המקביל בנמשל).
באופן פשטני ההקבלה היא :
משל נמשל
עשיר הקב"ה
בת בית-המקדש, הגאולה
יתום המשיח הגנוז
שליח זר משיח מאומות העולם (כורש)
הסיפור תמונתי מאד ומוחשי מאוד:
לעשיר יש בת נאה, במציאות מקביל הדבר לה' ולבית המקדש שאת בנייתו הוא רוצה להטיל על מישהו. כאן יש להבחין: הבת היפה היא משהו מוחשי שכבר קיים בסיפור, לעומת זאת בניית הבית היא בגדר משימה לעתיד. היתום חפץ בבתו של העשיר, והנמשל: המשיח מעוניין להקים את בית המקדש.
יש דמות שמושכת את הלב, דמות היתום: היתום גר אצל העשיר ולא ברור מי היו הוריו ומדוע אספו העשיר אל ביתו, אפשר להבין על-פי המשל שהעשיר חפץ ביקרו של הבחור, שהרי הוא מייעד לו את בתו, והנמשל: הקב"ה מעדיף את המשיח הגנוז על פני המשיח מאומות העולם כורש.
בשירה הקסומה המתנגנת בתוך המשל הזה יש צבע פולקלורי מובהק: המשולש המוכר בסיפורי העם נחשף בהדרגה (העשיר, בתו, היתום/המחזר), וכאן מצטרף גורם נוסף המתחרה על תפקיד הצלע השלישית, על תפקיד המחזר. המוזר הוא שתחרות זו אינה קיימת ממש במשל, לפחות לא במציאות הגלויה שהמשל מצייר. כל זה קיים רק בפחדיו של היתום החושש שהשליח שבא אל העשיר רוצה את הבת, וכי השליחות קשורה בנושא זה. מפחדיו של היתום אנו עוברים למחשבות העשיר המנחש את מחשבות היתום העצוב. אבל לכל זה אין מקום כלל במחשבות השליח התמים שיש בידו שליחות ושאותה הוא ממלא בתום לב ובנאמנות מבלי לחשוק כלל בבת העשיר. במציאות המצטיירת במשל אין לשליח ולבת כל עניין זה בזה, ואין ביניהם קשר לחלוטין.
בהמשכו של המשל: העשיר, החש את מצוקת היתום הסובל, מעביר לו שדר. השדר מועבר בצורה עקיפה אך תוכנו ברור: הוא – העשיר, אינו סומך על הצעיר הזר שנשלח אליו על-ידי שותפו. כיצד קושר הרי"ח סיפורו של משל זה שכולו נסב סביב מצוקת יתום מאוהב החרד לאבד את נערתו היפה לענייננו? מה בין כל התסבוכת הנפשית הזו לבעיות המשיח הגנוז וכורש? האם אכן דומה האסופי העצוב למשיח המתוסכל, מה בין אהבתו של היתום לכמיהתו של המשיח למלא מהלך היסטורי, מה בין רגש מתמשך וקבוע לבין שאיפה הקשורה במהלך חד פעמי, ברצון לקיים מהלך שמישהו אחר נכשל בו?
כבר הערנו לעיל שאין לחפש דיוק בהשוואת מרכיבי המשל והנמשל. עם זאת, יכול המשל להאיר פינות נסתרות בנמשל:
א. השליח הזר אינו רואה את הבת היפה כחלק משליחותו, היקף השליחות מצומצם בעיניו. קבלת פיקדון (מן העשיר) כדי להחזירו לאדוניו (שהוא שותפו של העשיר). בהקבלה ניתן לומר שכורש אינו יודע את היקף שליחותו (בניין בית-המקדש על ידיו ולא על-ידי אחרים וכן גם קיבוץ כל הגלויות).
ב. היתום נמצא בקרבת העשיר עוד לפני בואו של השליח הזר, והעשיר מייעד את בתו ליתום ולא לשליח. אין אפילו רמז במשל שהעשיר בוחן את השליח כדי לבדוק אם ראוי הוא לשאת את הבת לאשה, והנמשל: מתחזקת התפיסה שהמשיח הוא גנוז, ומשימת הגאולה נועדה לו. הוא קיים גם בעת נסיון הגאולה של כורש (וכבר הערנו לעיל, שעל פי המשל כורש עצמו אינו יודע שהוא משיח ואינו יודע שמוטלת עליו משימה של גאולה).
יש סיכוי לגאולה, יש סיכוי לאהבה
אם נתבונן בדרך שהרב קושר את קצות המשל לקצות הנמשל, נמצא שמצוקת היתום היא עיקרו של המשל והיא אכן גם עיקרו של הנמשל: מצוקתו של המשיח החושש שמא לא ייבנה בעתיד בית שלישי לאחר נבואת חגי. ההבדל כמובן הוא בכך שבנמשל כבר היה קשר בין כורש (השליח) לבין בניין הבית (כורש תכנן את הבית, נתן את המשאבים והיה היוזם העיקרי של המהלך הזה). לעומת זאת במשל הדברים שונים: אין כל קשר בין השליח לבין הבת. הקשר הוא בדמיונו של היתום-האסופי בלבד. הדמיון מניע בצורה זו או אחרת את גלגלי המשל והנמשל: במשל – הקשר בין המתחרה – "המחזר" לבין הבת קיים בדמיונו של היתום, ודמיון זה יוצר את העומק הנפשי (את מבוכת האסופי ואת דרכו הפסיכולוגית של העשיר לחלץ את הצעיר המתוסכל מיגונו ). בנמשל – הבית שייבנה הוא עדיין בגדר מהלך דמיוני, מהלך חזוי שנפש המשיח העצוב כמהה אליו.
גאולה ואהבה דומות אכן זו לזו ואין שתיהן יכולות 'לזוז' ללא הדלק המיוחד להן: הדמיון, הכמיהה, הפחד ממתחרים. האסופי מדמיין לו תחרות כדי ללמדנו דרכה של אהבה בהתעצמותה. המתחרה מועדף רק בדמיונו שלו. המשיח צופה במתחרה שהועדף על פניו כדי לדמיין את דרכו שלו לבנות את הבית, את יכולתו שלו להפוך את הבית לקבוע ומושלם. אהבה מול גאולה, היש סיכוי למימוש מלא, לשלימות? הרי"ח מנסה דווקא בנקודה זו למצוא קשר בין המשל לנמשל.
הרי"ח מתעלם מכל נקודות הדמיון הבולטות יותר בסיפור ומתמקד דווקא בדרך עקיפין שבה העשיר רומז ליתום שאינו חפץ בשליח הזר. הוא משווה זאת לדרכו של הקב"ה ברומזו למשיח שאין הוא מרוצה משליחותו של כורש. לרי"ח חשוב להדגיש ולחזק את התקווה לבניין הבית כדי להסיר כל מחשבת ייאוש שמא ההזדמנות המשיחית חלפה לנצח לאחר ההחמצה של כורש.
המתח המשיחי: התקווה והחרדה
משל זה יכול לשמש צוהר להשקפתו של הרב על הגאולה המשיחית, גם אם זהו משל בלבד. ואם בגאולה עסקינן, עולה תהייה נוספת: שמא מרמז המשל על יחסו של הרב יוסף חיים לציונות?
לפנינו ניגוד ברור בין המשיח המיועד (שהוא בגדר משיח גנוז) העושה גאולה בידי שמיים, ובין כורש שגאולתו היא גאולה מעשה ידי אנוש. במשך דורות ציפה עם-ישראל לשעת רצון של ה'. התפיסה היתה שגם אם הגאולה תלויה בחסד ה', התרחשותה היא ארצית והמשיח הוא בשר ודם. ואכן בנמשל נרמז שאילו כורש היה מממש את השליחות במלואה היה נחשב משיח ללא עוררין.
עם זאת המוטיבים של 'משיח גנוז' הקרוב לקב"ה ושל בית-המקדש שייבנה על-ידי ה' ממש מרחיקים את מושג הגאולה מהספירה האנושית. הניגוד המוצג במשל בין גאולה כושלת בידי אדם (כורש) ובין גאולה נצחית בידי שמיים (כשתגיע בעתיד שעתו של המשיח המיועד) צופן בחובו חרדה כבדה של הרב יוסף חיים. אנו מניחים שהרי"ח זכר את עננת העצבות שרבצה על עם-ישראל לאחר כשלונו של מרד בר-כוכבא. כשלון המרד עורר בלב חלק מן החכמים ספקות לגבי כשלונה של גאולה ארצית על בימת ההיסטוריה והיו חכמים שוויתרו לחלוטין על היסודות הריאליים שבמעשה הגאולה ושיבצו אותה מכאן ואילך בתוך תהליכים על-טבעיים וכל זה על הריסות המציאות – על הריסות ההסטוריה.
מעבר למשל מרחפת תגובת הייאוש שרווחה בעם לנוכח כשלון הגאולה הארצית בימי כורש ובימי בר-כוכבא. אל נשכח שבמשך הדורות קמו ונפלו משיחי שקר רבים, והמשבר החריף מכולם היה חזון התעתועים של שבתאי צבי (1676-1626) והתאסלמותו (בשנת 1666) שיצרה יחס חשדני כלפי כל ניסיון של גאולה.
ר' יוסף חיים ידע שהשאיפה לגאולה לא פגה, באשר הגלות היתה לא פעם מרה וקשה. היהודי המשיך להביע אמונתו וציפייתו: "ואף על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא." קשה היה לשאת את הקיום במנהרה החשוכה של הגלות, ללא האמונה שבקצה המנהרה יש אור. גם בימיו של הרי"ח פעמה שאיפת הגאולה כמו בכל דור. היהודים האמינו תמיד שיש סיכוי לגאולה ויש סיכוי למשיח. במשל כאן מתואר המשיח כסובל וכדרוך לגאולה. הוא מבטא את "המתח המשיחי", את החרדה לגאולה במשך דורות. עלינו לזכור שבמאמרי חז"ל ידוע המוטיב של המשיח הסובל, הדרוך לבואה של ההזדמנות המשיחית (כך אומר המשיח במדרש במסכת סנהדרין צ"ח ,ע"א: " דילמא מבעינא דלא איעכב"). לא פלא על-כן שהרב מתאר את המשיח במשל כאסופי ויתום.
היחס לציונות
גם אם אין בידינו תגובה ברורה של הרב לתנועה הציונית, ניתן לשער על-פי משל זה מה היה יחסו לניסיון הציוני.
משל זה הופיע במקורו בספרו של הרב 'בן יהוידע' (חלק ג'), אשר חמשת חלקיו הופיעו בין השנים תרנ"ח-תרס"ד (1904-1898). שנה לפני פרסום החלק הראשון, נערך הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (אוגוסט 1897) ביוזמתו של תיאודור הרצל. לפעילותו של הרצל קדמה פעולתה של תנועת "חיבת ציון" והקמת יישובים חקלאיים בארץ-ישראל. אין ספק ששמע הפעילות הציונית הגיע לאזניו של הרי"ח: הקמת בתי-ספר בניהולה של כי"ח בבגדאד החל מ-1864 זרזה את תהליך ההתרחבות וההשכלה ואת הפתיחות לעולם היהודי. מן המונוגרפיה "הרב יוסף חיים מבגדאד" (מאת אברהם בן-יעקב, ת"א 1984), עולה בבירור שהרי"ח עקב אחר הנעשה בעולם היהודי ובעיתונות היהודית בעולם.
ההתנגדות לציונות נשענה גם על המדרש הידוע בכתובות (דף קי"א, ע"א) על שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל. אחת השבועות היתה שאסור לדחוק את הקץ, דהיינו אסור לעשות פעולות משיחיות שבכוונתן לקרב הגאולה ויש לחכות למשיח.
לנו ברור: אין ספק שהרב ידע על המחלוקת ונראה שהוא נוקט כאן עמדה בהבאת המשל והנמשל – וכך גם יש להבין את העדפתו את הגאולה בידי שמיים והסתייגותו מגאולה בידי אדם.
אהוד: אולי מפני שאינני בקיא בספרות המשלים והנמשלים מאז שקראתי לאחרונה את "החיים כמשל" לפנחס שדה – לא הבנתי מאיפה צץ בפרשנות שלכם הזיהוי בין השליח הזר לכורש.
* * *
שום דבר לא נשאר בשמיים
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
שום דבר לא נשאר בשמיים
חוץ מאבינו שבשמיים
שאילו היה קיים
היה כבר מזמן נופל
או לפחות עובר מעלינו בטיסה נמוכה
ומפציץ את המישרפות ותאי הגאזים
באושוויץ ובבירקנאו
* * *
אהוד זמיר
שביל ליקוק העכוזים
(בתוספת מתכון חינם לפיתות, מתנה לחג לקוראי "חדשות בן עזר")
לאהוד שלום,
לפני שבועות אחדים התפרסמה במוסף "אל ארד" כתבה משתפכת על סרט ישראלי חדש דובר יידיש – http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1011655.html – בסרט מספר הבמאי, דני רוזנברג, את גרסתו המשופרת לסיפור אבותיו ניצולי השואה שעלו ארצה וגויסו/הושלכו ישר לתוך מלחמת השחרור (מלחמת 48' בניסוחו הפוליטיקלי קורקט). הוא מספר בגאווה לא מוסתרת כמה תמיכה, עידוד ועזרה קיבל מכפריי הר חברון, שסיפקו לו פריטי ממורבילייה מתקופת ה"נכבה" ושאר ירקות שיסייעו ליאהודי הרחום והחנון להוציא לאור את סיפורם.
גם עמותת "זוכרות" לא טמנה ידה בצלחת וסייעה לו רבות. כך יוצא שבסרט מוצגים שני ניצולי השואה שיושבים באיזה משלט/עמדה במידבר כשהם הופכים בהדרגה למשהו די דומה לחיילים נאציים, כדברי השחקן הראשי. השחקן הזה, אגב, שאמור לייצג ניצול שואה, נראה בתמונה יותר כמו מציל מדושן מבריכת השחייה של קלאב-מד בסן טרופז, אוחז מקלע מעל שקי חול כשהוא חשוף חזה ושזוף כדבעי, שרירי ועטור שפם גנדרני וכולו אומר פליטוּת שואה מובהקת.
וכמובן, עיקר שכחתי, בין שני פליטי השואה התקועים (!) בעמדה, נרקמת מערכת יחסים הומו-אירוטית, עם "פנטזיה מינית סמוייה". כלומר ישנם בעוגה כל המרכיבים שיגרפו מחיאות כפיים סוערות בקהל הממלא אולמות פסטיבלים באירופה: חיילים יהודיים נאציים (אבל הומואים), פלסטינים אציליים ומקופחים, והכול בזוק בשפע ב"נאראטיב" פוסט-ציוני עם קורט "נכבה". הבמאי מגדיל עשות ומסביר שבמאים ישראליים קורצים למקורות המימון האירופיים בסרטיהם, ו"יש משהו מביך באופן שבו כל אחד מהם ממנף את הסבל הפלסטיני כדי לקדם את האמנות-בולשיט שלו."
אתה קורא ומשפשף עיניים, ושואל את עצמך, ואתה, רוזנברג, את הסבל של מי אתה ממנף לצורך קידום האומנות-בולשיט שלך? את הסבל של סבא שלך ניצול השואה! אז לפי רוזנברג, אם אתה רוצה למנף סבל של מישהו לקידום האומנות-בולשיט שלך, עדיף תמנף (איזה פועל מחורבן, למנף) את הסבל של ניצולי השואה (שהם בעצם נאצים לגירסתך) ולא את זה של הפלסטינים. זה נשמע כמו קולנוע-ישראלי-אנטי-ישראלי (קי"א) מהסוג המוכר והטוב.
קשה שלא להיזכר בדבריך הבוטים והמחוספסים עד מאוד, אהוד, אודות ליקוק התחת שקולנוענים ישראלים מלקקים לאירופאים נותני לחמם, ומכאן הכותרת של מכתבי זה, שביל ליקוק העכוזים. כאן המקום לציין שבחרתי בכותרת יצירתית, מעודנת ומתוחכמת זו מתוך הומאז' צנוע לנחום גוטמן ושביל קליפות התפוזים שלו, ובאותה נשימה (!) גם לפרדסן הוותיק המוציא לאור את המכתב העיתי, ואשר (הפרדסן, כלומר) מצוי מאוד בנבכי השמוטי, הלימון המתוק, אתרוגים זקורי פיטם, וגם פומלות ואשכוליות מעוגלות, מוצקות ועסיסיות.
מה שמזכיר לי, שכאן, בגולת אוסטרליה הדווייה, משווקים בחנויות תפוזים שטעמם זהה לכדורי טניס בצבע כתום. למעשה לא אחת התעורר בי חשד שהם בעצם עודפים ממשחקי ה- Australian Open הנערכים כאן במלבורן כל שנה. לדעתי יש כאן מפעל סודי שמזריק לכדורים מים כתומים ומגלח מעליהם את הפרווה, וכך מכין אותם לשיווק במרכולים. כך גם נאבקת הממשלה באבטלה הסמויה ומספקת עבודה בחופש למאות סטודנטים היושבים במחשכי המפעל הסודי ומורטים בשעווה חמה את השערות מעל כדורי הטניס.
עם זאת, כאן טעמתי גם את התפוזים הטעימים ביותר בחיי. הללו גדלים בפרדסו של דורון תלמי, פרדסן ישראלי מוכשר המגדל אותם בעיירה מילדורה, היושבת על נהר המארי הגדול. דורון הביא לכאן ידע ישראלי ושיטות הרכבה, ומגדל תפוזים שמתיקותם וטעמם מדהימים. הוא גם פיתח זן חדש של תפוז טעים לאללה שצבע קליפתו צהוב, והוא מתקלף בקלות רבה. הוא קרא לו yellow, בקריצה לתפוז הרגיל, כלומר האורנג'.
בכל שיטוטי ילדותי בפרדסי תל השומר והסביבה לא טעמתי פירות הדר כמו אלה שמגדל דורון תלמי. כוס מיץ תפוזי דם מהפרדס של דורון מומלצת בחום למי שאי פעם יזדמן למלבורן וימצא את התוצרת הנדירה המשווקת רק בשווקי סוף שבוע קטנים. אלמלא השכן הקיבוצניק שלנו ברחוב, איתן אלון, העוזר לדורון בשיווק, לא היינו גם אנחנו זוכים לטעום מהפלא. איתן נותן לנו ברוב טובו תפוזים שנשארים לפעמים בתום ימי השוק של סופי השבוע, ואנחנו בתמורה מחזירים לו פיתות שאפינו בבית, כי הפיתות הנמכרות כאן לא יורדות לנו בגרון.
אגב, החקלאות האוסטרלית קיבלה כמה וכמה חיזוקים ישראליים בולטים, כגון מערכות ההשקייה בטיפטוף המשווקות פה, כסגולה נגד הבצורת הקשה הפוקדת אותנו, וכגון תעשיית גידול הזיתים ושמן הזית, שחייבת הרבה לישראלי שהביא לפה את הזן "ברנע" והזניק את ענף הזיתים האוסטרלי לחזית הבמה הבינלאומית. עליו אפשר לקרוא בכתבה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=476895 .
שנה טובה!
ואם כבר הזכרנו פיתות אז הנה מתכון קל ואמין לפיתות משובחות ותפוחות שאין להשיג כמותן במאפיות:
קילו קמח (עדיף קמח "קשה", כלומר קמח לבן המתאים לאפיית לחם אבל גם קמח לבן רגיל ופשוט מספיק טוב)
6 כפיות שמרים יבשים
כף שטוחה מלח
שני ספלי מים פושרים
(אופציה) שתי כפות גרגרי קצח
לשים את כל הנ"ל לבצק ומוסיפים מים או קמח ככל הנדרש כדי שבתום עשר דקות לישה נמרצת לא יהיה דביק מדי אלא חלק וגמיש.
מתפיחים בקערה מכוסה במקום חמים כשעה, עד שהנפח מוכפל.
לשים את הבצק קלות על משטח מקומח ומצמצמים שוב את נפחו.
מחלקים את הבצק לכדורים קטנים בגודל של ביצה כל אחד (הכמות תספיק בערך ל-15-18 פיתות עבות).
מרדדים עם מערוך כל כדור לגודל של פיתה תוך כדי קימוח והיפוך ושוב רידוד של הצד השני. הקימוח צריך להיעשות לעיתים קרובות.
מניחים על משטח מקומח היטב-היטב (זה החלק הכי חשוב! אחרת הפיתה תידבק למשטח ותיהרס בהעברה לתנור).
מתפיחים במשך כשלושת רבעי שעה ובינתיים מחממים תנור למכסימום וגם מפעילים את הגריל שבפסגת התנור.
את מגש האפייה שמים בערך 15-20 ס"מ מתחת לסליל של הגריל (אפשר לווסת את זה לפי התוצאות).
מושכים החוצה מהתנור את המגש עד מחציתו. מרימים בעדינות את הפיתות, אחת-אחת, מבלי לקמט ולמעוך אותן, ומניחים/שומטים מהר על המגש הלוהט (בדרך כלל אפשר לשים ארבע פיתות על מגש). זה השלב הקריטי. אם לא קימחת את המשטח ואת הפיתה כהלכה, הרמת הפיתה תהיה בעייתית והיא תתקמט ותימעך.
כשכל ארבע הפיתות על המגש, דוחפים אותו פנימה בחזרה לתנור ומתיישבים לידו להסתכל. תוך זמן קצר (בערך דקה פלוס מינוס) הפיתה מתנפחת ונעשית בלון. זמן קצר אחר כך היא משחימה קלות, אז יש לפתוח את התנור ובמהירות להפוך את הפיתה. יש לאפות עוד זמן קצר (לרוב 30 שניות לכל היותר) עד שהיא שחומה מעט ואז להוציא ולקרר על רשת. אם לא שמים לב הדברים קורים מהר והפיתות נשרפות ואז גלאֵי העשן מתחילים לצפצף ומכבי האש של אוסטרליה מגיעים עם זרנוקים שלופים. (לתשומת לב מזכירת המערכת של אדון בן עזר).
אגב, אפשר להשתמש ב"סיר לפיתות" כלומר סיר אלומיניום עם גריל חשמלי בתוך המכסה, להשיג בשוק הכרמל או מחנה יהודה ודומיהם. במקרה זה יש לשים את הסיר על אש קטנה (רצוי עם פלטת פח קטנה לפיזור החום) כך שהחום יגיע גם מלמעלה (מהגריל החשמלי) וגם מלמטה (מהכירה). שוב יש להקפיד על זריזות למניעת התפחמות הפיתה, מפח נפש ושיניים שבורות. זה גם לוקח יותר זמן כי בסיר אפשר לאפות רק פיתה אחת בו זמנית.
מתכון לחלה מתוקה כבר שלחתי לך מזמן, אבל אתה יכול למחזר אותו לקראת החגים הממשמשים ובאים אם רצונך בכך.
אהוד זמיר
מלבורן, אוסטרליה
אהוד: תודה על שפע המידע. אגב, אינני זוכר שקיבלתי את המתכון לחלה המתוקה. אנא שלח לנו מהר כי המיסתורית הודיעה שברצונה לאפות חלות לערב ראש השנה.
.
* * *
יעקב זמיר: מה שלא עלה אפילו בדעתו של השטן
שלום לך אדוני העורך,
בהמשך למה שכתב לך בני אהוד זמיר ממלבורן. חייכתי למקרא המילה "מוסף אל ארד". אתה רואה, אפילו אני, שקורא לעיתון המתקרא "הארץ" – שהוא עיתון של אש"ף, ולא עלה על דעתי לתת שם גם למוספו. והנה בני לא רק מסכים לכך אלא מוסיף וקורא למוסף הזה בשם הראוי לו , "אל ארד", וזה, כפי שנאמר – אפילו עורכי מוסף אל ארד המקורי לא העלו על דעתם לכתוב ולעשות סרטי זבל כאלה ובאו מלקקי התחתים [התחתות] הישראליים ועשו וגם עשו.
ובעניין זה "שלא עלה על דעתי" נזכרתי בסיפור של אבי ז"ל:
ביום צום אחד מיני רבים באותו המנזר, הכריע הצום את הנזיר בוטרוס. הוא לא התאפק, הלך למטבח וסחב משם שתי ביצים. התחבא לו בספריית המנזר, תקע שני מסמרים צמודים על הקיר והניח את הביצים לפי תור להתבשל כאשר מתחתן שם נר כמקור לחימום. והנה, תוך כדי העשייה עובר אב המנזר ורואה אותו בקלקלתו. קריאת פליאה התמלטה מפיו של אב המנזר:
"בוטרוס, מה אתה עושה? והלא היום צום ותענית!"
ועונה בוטרוס: "אני מצטער, השטן פיתה אותי."
והנה מופיע מיד השטן ואומר: "תאמינו או לא – אפילו על דעתי כשטן לא עלה הרעיון הזה..."
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
* * *
זיכרונותיה של נערת ליווי
כפי שסיפרה לאמנון בי-רב
לפני הכול – הקדמה אישית
היום, אחרי הכול, אני חושבת שהאשם העיקרי בכל מה שעבר עליי, הוא אבא שלי.
לא!
החלטתי לספר את כל האמת, בלי ליפות אותה, בלי לשפץ אותה, בלי לשכתב אותה. ולכן אתחיל שוב:
היום אני יודעת, שהאשם העיקרי בכל מה שעבר עליי, הוא אבא שלי.
מפני שכמעט מאז שאני זוכרת את עצמי, אבא שלי היה הכול בשבילי. הוא היה אבא שלי והוא היה אימא שלי והוא היה הבייבי-סיטר שלי והוא זה שהכין לי אוכל וטיפל בי וסיפר לי סיפורים ושיחק איתי והלך איתי לטייל וליווה אותי כשהלכתי לחברות שלי והביא אותי לגן והחזיר אותי הביתה ורחץ אותי והשכיב אותי לישון ונתן לי נשיקת לילה טוב לפני שנרדמתי.
באיזשהו מקום היתה לי גם אימא, אבל היא עזבה אותנו כשהייתי בת שלוש וחצי, כמעט ארבע. האימא הזאת, כך אבא שלי סיפר לי, מצאה לעצמה גבר אחר שיהיה אבא לילדים האחרים שאולי יהיו לה ואולי לא. היא פשוט ויתרה עליי, כדי שתוכל לממש את הבחירה האישית שלה ואת החופש האישי שלה.
מאז ועד היום לא ראיתי אותה, לא דיברתי איתה, לא שמעתי ממנה, ואם לדבר בגילוי לב –גם לא התגעגעתי אליה.
כי את מקומה מילא תמיד אבא, ולכן כל זיכרונות הילדות שלי קשורים בו ורק בו.
ובין זיכרונות הילדות היפים ביותר שלי, בעיקר אני זוכרת את הרגעים שהוא רחץ אותי.
מפני שאלה היו הרגעים שאהבתי במיוחד.
אני זוכרת שאבא היה ממלא את האמבטיה במים חמימים ונעימים, שופך לתוכם מעט מתוך בקבוק כחול של סבון ריחני, שהיה מכסה את פני המים בקצף לבנבן. ואז הוא היה מפשיט אותי ומכניס אותי למים, ואחר כך מתפשט בעצמו ונכנס אחרי לבריכה המשותפת שלנו.
יחד איתנו נכנסו לאמבטיה גם הברווז הצהוב שלי, שהיה צף בעצמו על פני המים. והתנין הירוק שתמיד צלל אל הקרקעית, ואבא היה מושיט את ידו ומוציא אותו ומניח אותו על שפת האמבטיה. והכדור האדום, שהתגלגל על פני המים כשהוא מכוסה בקצף. וגם הסירה הלבנה, שהיינו משיטים אותה פעם אחר פעם מצידה האחד של האמבטיה אל צידה השני.
וככה היינו משחקים לנו שעה ארוכה. מדי פעם, כשהמים התקררו מעט, אבא היה אומר לי לזוז לקצה האמבטיה ופותח את הברז של המים החמים, כדי שלא יהיה לי קר וכדי שנוכל להמשיך לשחק יחד.
אחרי ששיחקנו שעה ארוכה, אבא היה מסבן אותי היטב, ותוך כדי כך גם מדגדג אותי, ואני הייתי מתגלגלת מצחוק. אחר כך הוא היה מסתבן בעצמו, וכשסיים, היה פותח את ברז המקלחת, מכוון היטב את המים, כדי שלא יהיו חמים מדי או קרים מדי, ושוטף משנינו את הסבון.
ורק אחרי כל אלה הוא היה מוציא אותי מהאמבטיה, כשהוא מחבק אותי בזרועותיו החזקות, עוטף אותי במגבת חמימה, ומנגב אותי בתנועות רכות ונעימות.
לבסוף היה מלביש אותי בפיז'מה צבעונית, מושיב אותי על השיש למספר דקות, כדי שיוכל להתנגב ולהתלבש בעצמו – ובכך היה מסתיים טקס הרחצה המשותפת שלנו.
אלה היו הרגעים שאהבתי את אבא במיוחד. מפני שרק באמבטיה הוא היה כולו שלי. בלי טלפונים, בלי עבודה, בלי עיסוקים אחרים שגזלו אותו ממני.
אני מניחה שגם בשביל אבא היו הרגעים האלה זמן איכות מהנה. שכן, המשכנו להתרחץ יחד באמבטיה גם כשגדלתי.
כשהייתי בת שמונה, נשארתי פעם לישון אצל חברה שלי. בערב, לפני שהלכנו למיטות שלנו, היא נכנסה להתרחץ בחדר האמבטיה ושמעתי את נקישת המפתח בשעה שנעלה את הדלת אחריה.
למחרת, בשעה שישבתי עם אבא באמבטיה שלנו והוא סיבן אותי בתנועות הרכות והמוכרות כל כך, סיפרתי לו איך החברה שלי מתרחצת לבד ועוד נועלת את הדלת, כדי שאף אחד לא יוכל להיכנס.
אבא הפסיק לשניות אחדות להחליק בשתי ידיו על גופי, כמהרהר במה שסיפרתי לו, ואחר כך הצטחק ושאל:
"וגם את רוצה להתרחץ לבד?"
נדמה היה לי שאני שומעת בשאלה שלו נימה של דאגה ואכזבה. חשבתי שהוא עלול להיפגע אם אענה בחיוב. אבל האמת היא שלרגע גם לא התכוונתי לעשות זאת. לכן, לא היססתי אפילו שנייה אחת לפני שעניתי לו בהחלטיות:
"מה פתאום? נורא כיף לנו יחד, נכון?"
ואז אבא חיבק אותי בשמחה גלויה ואמר:
"נכון, חמודה שלי. ואנחנו לא חייבים להסתכל מה נעשה אצל אחרים. בבית שלנו מותר לנו לעשות כל מה שטוב לנו."
תמיד ידעתי שאבא אוהב אותי מאוד, אבל באותו רגע חשתי שהאהבה שלו היא לא רק אהבה מובנת מאליה, כמו שתפקידו של כל אבא הוא לאהוב את ילדיו. פתאום ידעתי שאהבתו של אבא שלי היא באמת גדולה ועצומה והיא הדבר היקר ביותר שהיה לי אי פעם.
ואז גם אני חיבקתי אותו, נצמדתי אליו ואמרתי לו בנעימה מתפנקת:
"נכון, ואתה האבא הכי מתוק בעולם."
כשהייתי בת עשר עדיין היינו נוהגים להתרחץ יחד באמבטיה. אמנם, עכשיו כבר לא בכל ערב, כי בינתיים הצטרפתי לתנועת נוער ולפעמים היו לנו פעולות עד שעה מאוחרת, ולפעמים ישנתי אצל חברות, ולפעמים גם חברות באו לישון אצלי. בימים כאלה היתה ביני לבין אבא הסכמה שבשתיקה, מובנת מאליה, כי כל אחד מאיתנו יתרחץ לבדו.
אבל כאשר נשארנו שנינו לבד בבית, האמבטיה המשותפת היתה עדיין אחד התענוגות הגדולים ביותר שלנו. היינו יושבים בתוך המים, משוחחים, מחליפים חוויות, צוחקים, ומרגישים שהקירבה הבלתי אמצעית הזאת היא הביטוי החשוב ביותר והאמיתי ביותר לאהבה הגדולה השוררת בינינו.
*
ערב אחד – הייתי אז בת אחת-עשרה וחצי – לאחר רחצה משותפת ומהנה, שנתמשכה לה שעה ארוכה, ניגב אותי אבא במגבת הרכה והמלטפת, הרים אותי בידיו החזקות, הצמיד אותי אליו ונשק לי על לחיי.
לפתע הרגשתי בין רגליי משהו שלא היכרתי קודם לכן. שלחתי יד סקרנית ומצאתי את עצמי מחזיקה באיבר המין שלו. הוא היה גדול וזקור ונוקשה, תחוב בין שתי רגליי, וקצהו בולט מאחורי הישבן שלי. משכתי את ידי בבהלה. אבא המשיך להחזיק אותי בזרועותיו, מצמיד את גופי העירום אל גופו.
עיניו היו עצומות למחצה, מופנות כלפי מעלה, כמנסות להתחמק ממבטי.
תחילה שתקתי.
בגיל אחת-עשרה וחצי ילדוֹת כבר יודעות כמעט הכול על יחסי בנים ובנות. אבל באיזשהו מקום, הן עדיין לא יודעות הכול – בעצם, הן יודעות מעט מאוד – על יחסי אבות ובנותיהם. אולי לכן המשכתי לשתוק, חבוקה בזרועותיו, כמעט יושבת על הזין שלו, המומה מהמצב הבלתי מוכר, לא יודעת מה לעשות, שלא לדבר על מה לומר.
ואז חשתי שאבא מתחיל להתחכך בי, להניע את חלק גופו התחתון קדימה ואחורה. תחילה בתנועות רכות, עדינות, כמעט בלתי מורגשות. אבל מיד לאחר מכן התחזקו התנועות, נהפכו להיות מהירות יותר. ולא חלפו אלא שניות מעטות עד שאבא השמיע קול של אנחה כבדה, עמוקה, הוריד אותי אל הרצפה וסובב אותי עם הגב אליו, כנראה כדי שלא אראה את הדבר הזה שהזדקר בין רגליו. הוא המשיך לנגב אותי באותן תנועות רכות ומוכרות, ואחר כך עזר לי להתלבש.
אבל הפעם בלי להישיר את עיניו אל עיני, שנשלחו לעברו תמהות ומבועתות.
כל אותו ערב שתקתי.
רק למחרת התחלתי לדבר.
זה היה אחרי ארוחת ערב. ישבנו שנינו זה מול זו כמעט בלי להחליף מילה, כשעינינו משוטטות לכל צד, מנסות שלא לפגוש אלו באלו. פתאום אבא שאל אותי, בקול מהוסס מעט, אם אני רוצה לבוא איתו לאמבטיה.
"לא," אמרתי בקיצור.
"מדוע?" שאל.
"ככה," עניתי.
"את צריכה להתרחץ," הוא אמר.
"אני כבר ילדה גדולה," עניתי בקול חד, "אני יכולה להתרחץ לבד."
"בגלל מה שהיה אתמול?" הוא שאל בקול נמוך.
שתקתי.
"בסדר," הוא אמר, "איך שאת רוצה."
חזרתי לחדר שלי, סגרתי אחרי את הדלת ושכבתי על המיטה.
היתה זו הפעם הראשונה מזה שנים רבות שכל כך כעסתי על אבא שלי. אהבתי אותו וידעתי שהוא אוהב אותי. ואז חשבתי, שאולי התחושה הזאת של האהבה הכל כך חזקה ואמיצה ואמיתית, היא שגרמה לי לחוש שהוא בגד באהבה שלנו.
אחר כך חשבתי שאולי, בעצם, זה היה רק ביטוי נוסף לאהבה שלו. או שאולי הוא כל כך אוהב אותי, שלא הוא זה שבגד באהבה שלנו, אלא רק גופו אחראי להתעוררות הבלתי צפויה והלא מובנת שפקדה אותו.
ועוד חשבתי, שאולי היה זה מקרה חד-פעמי, רגע של חולשה, של חוסר שליטה עצמית. מקרה שלא יחזור שוב. כי הוא באמת אוהב אותי, ממש כמו שאני אוהבת אותו, והוא ודאי לא ירצה לנתק את קשרי האהבה שבינינו בגלל טעות עצובה כמו זאת שקרתה לנו אתמול באמבטיה.
ופתאום התחלתי לרחם עליו. ניסיתי לדמיין איך הוא מייסר את עצמו על מה שקרה לו. איך הוא חושב שאיבד את האהבה שלי בגלל רגע קצר אחד של תשוקה בלתי נשלטת. איך כל עולמו חרב עליו. איך ימים רבים של מסירות ללא גבול, של קשר שנבנה בשנים ארוכות של חיים ביחד, של אהבה אמיתית, כל אלה נמחקו בבת אחת בגלל טעות אחת.
פתחתי את דלת חדרי בשקט. הוא ישב מול הטלוויזיה בסלון. גבו היה מופנה אליי. ראשו היה שחוח. הוא נראה לי בודד ועלוב.
נכנסתי למקלחת וסגרתי את הדלת אחריי, אבל לא נעלתי אותה. מילאתי את האמבטיה, ממש כמו שלמדתי ממנו, והשתרעתי בתוך המים החמימים.
חשבתי לעצמי שהוא ודאי היה רוצה להצטרף אליי, לשבת מולי בתוך האמבטיה, לשוחח איתי, לצחקק אליי, להתיז עליי מים, לדגדג אותי, לסבן אותי בידיו הגדולות ברכות ובאהבה, לשטוף מעליי את הסבון ולעטוף את גופי במגבת הגדולה.
אבל הדלת נותרה סגורה.
שטפתי מעליי את הסבון, רוקנתי את המים מהאמבטיה והתעטפתי במגבת שלי.
וכך גם יצאתי אל המסדרון, פונה אל חדרי.
ראיתי שהוא מביט אליי. עיניו היו עצובות ולחות.
ואז חייכתי אליו בסלחנות.
עד היום אני לא יודעת מדוע חייכתי אליו. במשך השנים שחלפו מאז, חשבתי על כך פעמים רבות ולא מצאתי תשובה שתתקבל על דעתי. התשובה היחידה שיכולתי להבין אותה היתה, שאחרי הכול, ריחמתי עליו ואהבתי אותו.
אבל הוא כנראה הבין את החיוך שלי לא באופן שאני התכוונתי אליו.
שכן, עוד בטרם הספקתי למחות את החיוך מעל פניי, הוא קם לקראתי, לקח אותי בזרועותיו, הסיר ממני את המגבת הלחה ונשא אותי, עירומה לחלוטין, אל מיטתו.
הוא הניח אותי בזהירות על המיטה וכיסה את גופי בנשיקות, כשהוא ממלמל דברי אהבה. הוא נישק בשפתיים לחות את השדיים הקטנים שלי, שרק החלו לצמוח ועדיין היו רק שתי בליטות קטנות, שבמרכזן פטמות ורודות ובולטות. משם עבר לנשק את בטני וירד אל בין רגליי, שם רק החלה לנבוט פלומה רכה של שערות בהירות וקצרות, שאפילו לא הספיקו לכסות את לובן העור שמתחתיהן.
ניסיתי לדחוף את ראשו מעליי. תחילה בידיים ואחר כך ברגליים.
"לא, אבא," אמרתי לו בבכי שלא יכולתי לשלוט בו, "תפסיק, עזוב אותי, אני לא רוצה."
עיניי התמלאו דמעות ובקושי ראיתי מה מתרחש סביבי. הוא נחלץ במהירות מבגדיו ושכב עלי, עירום כולו. גופו היה כבד. ידיו חלפו על פני כל גופי. נוגעות, מלטפות, ממששות, מועכות. שפתיו נישקו אותי במקומות שעד עכשיו לא נגעו בהם. לשונו נתחבה אל תוך פי ואני ניסיתי לירוק אותה מתוכו. בשתי ידיי ניסיתי להרים אותו ממני, להתנתק ממגעו, לצאת מתחת למשא גופו המכביד עלי. אבל הוא היה חזק ממני וגדול וכבד, וידיו סגרו עלי מכל העברים.
בכיתי בשקט. ניסיתי לצרוח, אבל משום מה לא הצלחתי להשמיע קול. כיסיתי את פני בשתי ידי והמשכתי לבכות. הדמעות שזלגו מעיניי הרטיבו את פניי ואת ידיי ואת הכר שראשי היה מונח עליו, אבל אבא לא שם לב לכך. הוא היה עסוק בגופי, כאילו זה עתה גילה אותו מחדש.
הרגשתי שהוא מפסק את שתי רגלי לצדדים. אצבעותיו ניסו לחדור לתוכי ובעקבותיהן חשתי את לשונו מלקקת אותי בתאוותנות.
הבטתי בו בחלחלה.
על מצחו היו טיפות קטנות של זיעה. זיפים שחורים קצרים כיסו את לחייו. מנחיריו בלטו כמה שערות שחורות. שפתיו היו יבשות. שערותיו, שתמיד היו מסורקות בקפדנות, היו עכשיו פרועות ומדובללות.
פתאום הוא היה כל כך לא אבא שלי.
משכתי את עצמי מתחתיו והלכתי למקלחת. הפעם נעלתי את הדלת מאחוריי. לא רציתי למלא שוב את האמבטיה. עמדתי מתחת לזרם המים החמים ושטפתי את עצמי. אחר כך הסתבנתי היטב וקירצפתי בין הרגליים, כשאני נעזרת באצבעות של שתי ידי, שוטפת ומסבנת שוב, פעם אחר פעם. התנגבתי במגבת חדשה שהוצאתי מהארון, הסתרקתי ולבשתי בגדים נקיים.
כשיצאתי מהמקלחת, הסתכלתי לצדדים לפני שהלכתי לחדר שלי.
אבא שכב במיטה שלו. הנחרות הקצובות שהשמיע, הבהירו לי שהוא ישן. התקרבתי אל דלת החדר שלו והבטתי בו. הוא שכב על הבטן. הוא היה עירום. לראשונה שמתי לב שגבו כל כך שעיר.
ואז חזרתי לחדר האמבטיה והקאתי לתוך האסלה.
*
למחרת בבוקר, כשהתעוררתי לקול צילצול השעון המעורר, אבא כבר לא היה בבית. על השולחן במטבח מצאתי פתק קטן בכתב ידו.
"חמודה שלי," כך הוא כתב, "הייתי חייב לצאת מוקדם וכנראה שאשוב מאוחר. יש במקרר אוכל מוכן. תחממי ותאכלי. אני משאיר לך קצת כסף. תקני מה שאת רוצה. באהבה. אבא."
מתחת לפתק היה שטר של מאה שקלים.
דמי הכיס שלי באותם ימים היו עשרה שקלים בשבוע. סכום של מאה שקלים נראה בעיני כמעט דמיוני. והאישור לבזבז אותו ולקנות מה שאני רוצה לא התאים לאבא, שתמיד הקפיד לחנך אותי לחסוך כל פרוטה ולא לפזר כספים על מטרות בלתי ראויות.
קיפלתי את השטר והכנסתי אותו לתוך הארנק האדום שלי. אחר כך אכלתי ארוחת בוקר והלכתי לבית הספר. אחרי הלימודים הלכתי לקניון והזמנתי המבורגר עם מנה כפולה של צ'יפס וכוס גדולה של קולה. ישבתי לבדי ואכלתי. לא היה לי תיאבון. אני זוכרת שחשבתי מה כדאי לי לעשות במאה השקלים שאבא השאיר לי. לא רציתי לקנות בגדים. היה לי ארון מלא בגדים בבית וידעתי שאם ארצה בגד כלשהו, אבא יקנה לי.
הסתובבתי בקניון, עד שהגעתי לחנות מוסיקה. בחלון הראווה הוצג מבחר גדול של קלטות צבעוניות ומבהיקות, ואני עמדתי שעה ארוכה וקראתי את שמות כל הזמרים. בסוף החלטתי להיכנס לחנות. בכסף שהיה בארנק שלי יכולתי לקנות שתים-עשרה קלטות חדשות. אוצר בלום שאתמול אפילו לא יכולתי לחלום עליו. בחרתי את הקלטות של הזמרים הכי אהובים עליי והנחתי אותם על הדלפק ליד הקופה.
המוכר הסתכל עלי במבט מוזר, אבל אני הוצאתי את הארנק האדום מתוך התיק שלי, משכתי מתוכו את כל שטרות הכסף שהיו בו, יישרתי אותם באצבעותי והנחתי אותם על הדלפק. המוכר חייך אלי. הוא תקתק באצבע אחת על מכונת החישוב שעמדה על הדלפק ומגירה מלאה כסף החליקה החוצה בקול צילצול. הוא הכניס את הכסף אל תוך המגירה, הוציא מתוכה עודף של ארבעה שקלים והניח אותם לפני. אחר כך סגר את המגירה בדחיפת יד שגורה. את הקלטות שבחרתי הוא ארז בתוך שקית ניילון צבעונית, שדיוקנו של מייקל ג'קסון היה מודפס משני צדדיה, ונתן לי אותה בחיוך מבין.
חזרתי הביתה ובמשך שעות ארוכות האזנתי לכל הקלטות החדשות שקניתי. חלק מהזמרים ומהשירים היו מאוד אהובים עליי, אבל משום מה, דווקא היום לא כל כך נהניתי לשמוע אותם. הקנייה המרוכזת של כל הקלטות יחד, בכסף שאבא אמנם הירשה לי לבזבז אותו, השאירה בי טעם תפל ותחושה מוזרה שעשיתי משהו שצריך להתבייש בו.
כשהקלטת האחרונה נגמרה, כבר היה ערב. אבא עדיין לא חזר הביתה. אכלתי לחמניה עם שוקולד, שתיתי חלב ונכנסתי לחדר אמבטיה, להתרחץ. הוא היה קר ושומם. שטפתי את עצמי מתחת למקלחת, אפילו לא הסתבנתי, התנגבתי מהר ולבשתי את הפיז'מה שלי.
אחר כך, במיטה, חשבתי שוב ושוב על מה שהיה אתמול בערב.
נזכרתי בכל תנועה, בכל תזוזה, בכל מגע, ובכיתי בשקט אל תוך הכר שלי.
מאוחר בלילה שמעתי את הדלת נפתחת ואת אבא נכנס הביתה. הוא נכנס בשקט לחדר שלי והסתכל עליי, אבל אני עשיתי את עצמי ישנה.
המשך יבוא
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שמונה-עשר
הירקונים
חלק שני
כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה הית פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.
כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!
כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?
האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרוּתה של קבוצת המייסדים, רובם מן "החבורה ההונגרית", שבראשם עמד ר' דוד מאיר גוטמן. במקום הקטן הידהֲדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.
ר' דוד, שהיה בן יותר מחמישים ועמד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, והנהיג את המושבה הקטנה – לא העלה כלל על דעתו שמפעלו נהרס עתה לחלוטין לנגד עיניו וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית התפוררה. הוא פירסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור במושבה, ניקוז השדות ותיכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי-הדר ופלחה גם יחד.
אבל פתח-תקווה כבר היתה כספינה שמיטלטלת בסערה – וקבּרניט אין לה. שנתו של יהודה נדדה בלילות. לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר ליהודה כי הבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה מעתה בידי אנשים שאינם גרים בה ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי-פעם!
בהשפעת בעלים-שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של "החברה פתח-תקווה". זכות ההצבעה ניתנה לא על-פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. ליהודה וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה! הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרו במושבה, אך החזיקו בחלקות אדמה והחכירו אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
בוועד החברה שנבחר היו היושבים בפתח-תקווה מיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך, ידע יהודה – נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה"נוּמרים" הגרים בעיר הקודש, ועל פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דִיסְקִין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדיעותיהם, דוגמת יהודה.
לאחר שנכשלו הירקונים, הושפעו מאסונם רבים מקרב הירושלמים וראו בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.
זאת ועוד – שנת תרמ"ב הקרֵבה ובאה, 1881/1882 – היתה שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים ההקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין של מילוי מצווֹת התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות, או סידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בזה מפעל של התיישבות לאומית. לכן החליטו כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם חייבה את כל המתיישבים, שרובם החל להיוואש כבר מישיבתו במושבה, עקב כל שאר הצרות.
כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. יהודה וחבריו, שלא היו חילונים אבל ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה"כוללים" בירושלים יותר מחלום התחייה על שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.
*
ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין של מתיישבים בגבעה. לחג הסוכות נשארו בנחלה רק שלושה אנשים: ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב ובנו יהודה. את הנשים שלחו עוד קודם לכן חזרה לירושלים, על אף מחאותיהן.
בסוף הקיץ שבה לאה וחלתה בקדחת. נוסף על כך – טרם הצליחה להרות. בחורה מבוגרת כמוה! – בת תשע-עשרה ובמלוא-כוחה – הלא יכלה להיות ולדנית אלמלא הקדחת שהתישה אותה – זו היתה דעת הוריה, והם התעקשו שתחזור לתקופת-זמן לירושלים, תאכל ותבריא באווירה הטוב של העיר. רְזונהּ הפחיד אותם. "אם לא תעלי בשר על עצמותייך – לא תהרי לעולם!"
ליהודה היו פחות חששות בנושא. בנו מנחם-שלמה, שהיה עתה כבן ארבע, גדל בירושלים אצל הודעס, אשתו הראשונה. בפתח-תקווה, ההולכת ונחרבת, לא היו תנאים לגידול ילדים. יהודה האמין שהמושבה תיבָּנה והוא יחזור להיות איכר – אך ידע שהשנים הקרובות תהיינה קשות מאוד. צריך לבנות הכול מההתחלה. ועוד ידע כי רק אחרי שיתבססו, יהיה אפשר לחשוב על הוֹלדת ילדים.
*
לנגד עיני מייסדה הנדהם, ר' דוד מאיר גוטמן – הלכה המושבה בת השלוש ונחרבה. הדבר החל עם כישלון הירקונים. הערבים השכנים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קוםד לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה תהיה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים היה המעבד את אדמתם! עתה החלו שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש ואחר-כך גם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן החלה לחזור לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, כמעט נמחו כליל.
לאזאר חלה בכליותיו. בקיץ הִירבּה לאכול אבטיחים מתוקים שגדלו במִיקשה אשר בנחלתו של ר' דוד. עסיסם האדום היטיב עימו. לאחר שנסתיימה עונת האבטיחים גברו עליו כאביו ונאלץ גם הוא לנסוע לירושלים. מאותה שנה חי בירושלים וכבר היה חלוש ביותר, ולשוב לפתח-תקווה לא היה יכול. למחייתו התפרנס מעשיית יין, כפי שלמד בסנט אישטוואן מן האיכרים ההונגריים, ומכר אותו לחנויות. הוא נפטר בירושלים בשנת 1896, כבן שישים ושמונה, ונקבר בהר הזיתים.
עתה נשארו במושבה הנטושה רק ר' דוד ויהודה. היה עצוב. על שניהם היה להשגיח לסירוגין על הנחלה, שהוחכרה כולה לערבים, ועל מעט הבניינים והרכוש שנותרו בגבעה. אפילו עבודה של ממש לא היתה להם. השניים ניסו לעצור את הגנבות והביזה. עדיין טרי היה זכר דאוד אבו-יוסף ואוהלו ליד הבאר, יעקב מימון, ועמידתם של המתיישבים מול ההתנכלויות. עדיין היו קשרים טובים עם חלק מן השכנים. אך מה ערך לגבורות העבר, כאשר שני יהודים בלבד, מבוגר וצעיר, יושבים בכל בקעת פתח-תקווה?
באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עבר ר' דוד ליפו, שם המשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה ולא נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת "פתח-תקווה", אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מן היבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח-תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – היה שקוע בחובות כבדים. כדי לפרוע אותם נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.
לימים מסר ר' דוד, האיש אציל-הנפש שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, את כל הרכוש שהיה רשום על שמו – לאֶרְלַנְגֶר, הַפָּקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. ר' דוד היה חשׂוּך-בנים, ואלמלא עשה כן היו עוברות האדמות, אחר מותו, לידי הממשלה, על פי החוק העות'מני. את החובות הרבים שחבו לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – לא ניסה מעודו לתבוע. בשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שהתגוררו ביהוד והתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, והובל לקבורה בירושלים.
*
יהודה נסע לירושלים. שם שב ושכר דירה לו וללאה והם גרו בה עד סוף קיץ תרמ"ב (1882). שוב עסק בכתיבת מכתבים לועזיים ובהוראת השפה הגרמנית לבני עשירים. לאחר שלוש שנות פתח-תקווה – בלע עתה ספרים ועיתונים. היה לו פנאי להיפגש עם ידידיו המשכילים, מבאי-ביתו של פרומקין. לרכּוֹש ידידים חדשים, קרובים לרוחו, כשמעון רוקח, שעתיד להיות ממייסדיה של נווה-צדק, השכונה העברית הראשונה מחץ ליפו, שממנה צמחה לימים תל-אביב. יחד היו מטיילים אל מחוץ לחומת העיר, וממשיכים לטוות תוכניות ליישוב הארץ.
החזרי חובות והתחייבויות על תשלומים מתקופת פתח-תקווה הראשונה לא העיקו על יהודה, צעיר המתיישבים, ה"שלימזל". לו-עצמו לא היתה נחלה במושבה.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלו.
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
הגיע ברגע האחרון:
נורית שושני
אל תשלח ידך...
אם חשודה בהטבעת בנה
בן הארבע בחוף הים בבת ים.
פָּרַצְתִּי אֶל הַלֹּא נוֹדָע
בְּצִוְחַת הַלְלוּיָּהּ
וּבְרֹךְ חֵיקָהּ יִלַּלְתִּי
הַלְלוּיָּהּ הַלְלוּיָּהּ.
לָטֹף לִטְפָה רֹאשִי
בְּכַף יַדָּהּ
וּמִלְמְלָה יַלְדִּי
שֶׁלִי, הַלְלוּיָּהּ.
וְהָיִיתִי לָהּ יוֹם
וְהָיִיתִי לָהּ לַיְלָה
וּכְשֶׁקָמְצָה אֶגְרוֹפָהּ
עַל רָאשִׁי
חָשַׁבְתִּי: לֹא לָהּ
אֶגְרוֹף, לֹא לָהּ.
יִלָּלְתִּי אֵלֶיהָ:
אִמָּא, אִמָּא
וְהַיָּם אָסַפַנִי
אֶל רַחְמוֹ בְרֹךְ
וְעָנָה לִי בְחֶמְלָה:
הַלְלוּיָּהּ הַלְלוּיָּהּ.
ספטמבר 2008
* * *
דבש נחמני ביקנעם המושבה
נכנסים לרחוב הראשי של המושבה, עוברים כיכר אחר כיכר עד שמגיעים לכיכר אשר לשמאלה תחנת הדלק ואז ממשיכים ופונים מיד ברחוב הראשון ימינה וימינה ועוצרים ליד בית שני או שלישי מהפינה ולו גדר עצים גבוהה ושלוש כוורות זו על זו מונחות בפינה הימנית של הכניסה ואחר-כך עץ זית ענק עם יבול זיתים מדהים. זהו משק נחמני. נכנסים פנימה, מזיזים דלת עץ כבדה משמאל, ונמצאים בחנות שיש בה מכל טוב הדבש וגם מיבחר של כלי עץ יפים בעבודת-יד של הבעלים פיני נחמני.
סוגי הדבש: אזוב, פרחי הדרים, איקליפטוס, קוצים ופרחי שדה. המחירים בכפולות של 20 שקל לצנצנות בשלושה גדלים החל מחצי קילו, כאשר המחיר הבסיסי הוא 40 שקל לקילו. הטעם משובח. אפשר לנסות במקום. השווינו בבית לדבש פרחי הדרים של מכוורת צוקרמן, שמאוד מקובלת עלינו, וטעם האזוב החריף-מעט של נחמני השתווה ואפילו עלה במקצת.
התשלום בו-במקום באמצעות "אוטומאט יושר" אך לא בכרטיסי אשראי. פתוח כל שעות היום והלילה, גם בשבתות ובחגים. תעלומת התשלום נפתרת כאשר מבקרים במקום.
עץ ועצה, כלי עץ עבודת יד, פיני נחמני. יקנעם מושבה. 04-9891178.
* * *
הוראות לחייל ישראלי במחסום בגדה
אם מגיע אמבולנס פלסטיני עם יולדת, אמיתית או מדומה, ואפילו סתם מכונית כנ"ל – אתה נותן להם מיד רשות מעבר לבית-החולים הישראלי הקרוב, ואפילו יתפוצץ המרכז הרפואי רבין כולו בגלל ההומאניות שלך (הפלסטינים כבר השתמשו באמבולנסים לניסיון של פיגועי התאבדות בעבר) – אתה נותן רשות מעבר גם בגלל החשש המוצדק שלך מפני 14 ימי המחבוש שיטילו עליך אם לא תיתן – הלא את כל עוונותינו אתה נושא! ואין צל של ספק, כולם צדיקים, רק אתה הרשע! לך לראות סרט ישראלי שזכה בפרסים בחו"ל, ותבין איזה סאדיסט אתה!
ס. גָרוּס
* * *
ילד נדקר, שכניו נקמו
"ביצהר נדקר ילד בן 9 על-ידי פלסטיני, היהודים הגיבו בחריפות." כך דווח בכותרות בכל העיתונים הציוניים; וב"הארץ": "בית המשפט סלחני כלפי עבריני הימין."
אילו ה"הארץ" היה כותב את התנ"ך, זה היה נראה כך: "בית הדין סלחני כלפי משפחת הבל שתקפה את כפרו של קין!"
מה ייכתב ב"הארץ" כאשר בנו בן ה-9 של עורכו יידקר. חס ושלום, על-ידי פלסטיני?
מרדכי היהודי בן חורין
סביון
אהוד: ב"הארץ" ייכתב שבכול אשמים ראש הממשלה המושחת ושלטון הכיבוש המשחית וכמובן גם המתנחלים, שרק בגללם אין לנו שלום עם הפלסטינים וגם עם סוריה ואיראן, ואם רק היה אפשר להיפטר מיד מכל המתנחלים, גם בגולן, היינו כולנו חיים בגן עדן של שלום נצחי.
* * *
"חדשות בן עזר" מברך את חוקרי משטרת ישראל על שביזבזו את מיטב זמנם וכישרונם החקירתי והצליחו להגיש המלצות לפרקליטות להגיש כתבי אישום תקשורתיים נגד החשוד העיקרי בפשע המאורגן בישראל הלא הוא ראש הממשלה הנבחר והמכהן אהוד אולמרט! וזאת גם נוכח ההשתוללות של חבריו לפשע בכל אתר ואתר בישראל ובנתניה ואיוּמים בחיסולים כמו על הז'וליק טלנסקי שהיה גיבור העכרת חגיגות יום העצמאות ה-60 לישראל!
,
* * *
"חדשות בן עזר" מברך את גמדֵי "קדימה"
לרגל טקס חלוקת עור הדב בטרם ניצוד
שיתקיים ביום רביעי הקרוב!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1929 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל